פני משה על תלמוד ירושלמי כלאים· רבי משה מרגלית
פרק ט
הלכה א
מתני' אינו אסור משום כלאים אלא צמר ופשתים. דכתיב לא תלבש שעטנז צמר ופשתים יחדו פרט הכתוב צמר ופשתים דוקא אבל שאר מינין לא ובגמ' יליף להמקרא דאינו נקרא צמר אלא של רחלים ואילים בלבד:
ואינו מטמא בנגעים אלא צמר ופשתים. כדכתיב והבגד כי יהיה בו נגע צרעת בבגד צמר או בבגד פשתים:
אין הכהנים לובשים לשמש במקדש אלא צמר ופשתים. דכתיב בבגדי כהונה שש ובד וזהו פשתן שעולה בד בבד שאין שני קנים עולין מגרעין אחד אלא קנה יחידי מכל גרעין וכתיב באבנט תכלת והוא צמר צבוע בדם חלזון וארגמן הוא צמר צבוע בצבע אדום שקרוי ארגמן והוא לאכ"א בלעז ותולעת שני הוא צמר צבוע בצבע אדום שקורין כרמז"י:
שטרפן. שעירבן זה בזה אם רוב מן הגמלים מותר לערב עמהן פשתן לפי שצמר הרחלים המועט נתבטל ברוב של הגמלים:
וכן הפשתן והקנבוס שטרפן זה בזה. אם רוב מן הקנבוס מותר לערב צמר עמהם:
מתני' השיריים והכלך. מיני משי הן וכדמפרש בגמרא:
מפני מראית העין. שיש בהן שדומה לצמר ויש שדומה לפשתן:
ובלבד שלא יהא בשרו נוגע בהן. ודוקא אם הן קשים אבל אם הן רכים אע"פ שמן התורה אינו אסור אלא העלאה ושהיא דרך לבישה וכן מותר מן התורה לישב על מצעות של כלאים דכתיב לא יעלה עליך אבל אתה מציעו תחתיך אבל מדברי סופרים החמירו ואמרו אפי' עשר מצעות זו על גבי זו והתחתון שבהן כלאים אסור לישב על העליון שמא תכרך נימא על בשרו:
אין עראי לכלאים. דלבישת עראי לבישה היא:
אפילו על גבי עשרה. ואף על פי שאינו נהנה מן הכלאים:
אפילו לגנוב את המכס. שלא יכירו בו שהוא יהודי או במקום שפורעין המכס מבגדים וכשהוא לובשו אינו נותן מכס:
גמ' כתיב לא תלבש שעטנז וכו'. ברייתא היא בספרי פ' כי תצא:
ת"ל לא יעלה עליך. ובגד כלאים שעטנז לא יעלה עליך:
הייתי אומר לא יפשיל את הקופה. של בגדי צמר ופשתים שבתוכה לא יעלה עליו לאחוריו תלמוד לומר לא תלבש וכו':
לאיזה דבר נאמר לא יעלה עליך. כלומר דמאחר שלמדת דבר שהוא מהנה את הגוף א"כ איזוהי העלאה שרבתה התורה:
לא יכסה בו מצד השני. אפי' מצד השני שאין בו כלאים לא יכסה בו מכיון שיש בו כלאים בקצתו ואע"פ שזה המקצת מונח על הארץ:
הייתי אומר אפילו פשתן של ים. הקנים הגדלים במים ויש בתוכן כעין פשתן:
מה צמר שאין לו שם לוויי. שסתם צמר הוא של אילים ורחלים וכדיליף מקרא ומישע מלך מואב וגו':
מהו נוקד רועה. כלומר כרועה הזה שמעמיד כך וכך לבעלים שלו:
והשיב למלך ישראל וגו'. ודייק מדכתיב צמר לבסוף שהרי אין לומר שלא העמיד לו אלא צמר של מאה אלף וכו' דא"כ הו"ל למיכתב צמר מאה אלף ומדלא כתיב בצמר ללמדך שאין קרוי צמר סתם אלא צמר אילים ורחלים בלבד לכך מסיים בתיבת צמר שזהו הוא הקרוי צמר:
יכול יהו מטמאין בין צבועין וכו'. ברייתא היא בת"כ:
מה פשתים כברייתה. שכל זמן שאינו צבוע ניכר שהוא פשתן וכן בריית פשתן לעולם לבנה היא:
ולא אוציא את הצבוע בידי שמים. כגון צמר שחור של רחלים שחורות:
ת"ל. עוד קרא אחרינא לפשתים ולצמר להקיש מה פשתים לבנה בברייתה אף צמר לבן דוקא:
תנינן. במתני' תרין כללין ולא דמיין דין לדין דבכלאים בין צבועים בין לבנים אסור ובנגעים לבנים דוקא:
ר' יונה בוצרייה. הקשה זה לפני ר' מנא מ"ט לא דמיין דין לדין:
א"ל שנייא היא. בנגעים ששנה עליו הכתוב צמר צמר ונכתב אצלו פשתים מה פשתן וכו':
והרי צמר ג"כ עולה יחידי. שכל נימא ונימא בפ"ע היא:
פירש בקבלה. ביחזקאל שלא יעלה עליהם צמר בשרתם וכתיב וביתה משמע דבר שהוא פנימי וזהו כתונת לא יעלה עליהם משל צמר הא מבחוץ כמו האבנט ובבגדי כ"ג האפוד וחושן מותר לעלות עליהם שהיו בהן שש משזר ג"כ עם הצמר:
מנין שהן מותרין בכלאים. בשעת עבודה דהשתא דלא ילפינן מידי מדכתיב בד כדמקשינן והרי צמר א"כ מנ"ל דאיכא כלאים בבגדי כהונה:
את דרש שש משש. בתחלה דרוש שש דכתיב באבנט משש דכתיב במכנסים והתם גופה מנ"ל דפשתן הוא יליף שש דמכנסים משש דכתיב גבי פארי מגבעות ויליף פארי מפארי דיחזקאל דכתיב ופארי פשתים יהיו על ראשם והן המגבעות אלמא שש פשתן הוא וא"כ ש"מ דאבנט היה של כלאים דכתיב ביה תכלת וכן במקום דכתב הכי כמו בחשן ואפוד דכ"ג:
מה שני תולעת. מילתא אחריתא היא ודריש שני תולעת דכתיב בבגדי כהונה ופירושו שהצמר הוא צבוע בדם התולעת וקאמר דה"ה בכל דבר שבא מרוח חיים וצבעו אדום כמהתולעת:
מהצמר. וכן ילפינן פשתן דבגדי כהונה מצמר דכתיב בקרא דיחזקאל ולא יעלה עליהם צמר ודריש לעיל מיתורא דוביתה דמבפנים והוא הכתונת והמכנסים אינן של צמר הא מבחוץ והיא האבנט עולה עליהם ומה צמר שאין לו שם לויי כדאמרינן לעיל דצמר סתם של רחלים הוא אף פשתן שנאמר בהם שאין לו שם לוויי ולאפוקי פשתן של ים כדדריש לעיל גבי כלאים:
צמר ופשתים שטרפן אסור. אע"פ שלא טוואן אסור לטוות מתערובתן ומשום הסיפא דמותר לבטלן נקט לה:
כיצד הוא עושה. להתיר תערובתן מביא ליטרא ועוד צמר גמלים ומבטלן וכגון שלא היה בהצמר כי אם ליטרא דהשתא צמר גמלים רבה עליו ומבטלו:
בטלן. ולקמיה מפרש לה:
מה מפליגי. במאי קמיפלגי וכי ר' ירמיה מתיר תערובתן וקאמר דלא היא ולא פליגי אלא מה דאמר רב בשעשאו בגד בפ"ע מהתערובות וקמ"ל דלא בטלו זה בזה ואע"פ שהאחד מרובה הוא ומה דאמר ר' ירמיה בההוא דבעי מערבתה עם חורן בדבר אחר וכהאי דר' אלעזר דלעיל וקמ"ל דיש תקנה להוסיף לכתחילה צמר גמלים ולערבו כדי לבטל הצמר:
ומצא בו כלאים. דבר מועט ושרפו:
א"ל זבנית למיתב. וכי לקחת בגד היקר כל כך ליתן לאחרים וכלומר שלא רצה לקבל ממנו בגד חשוב כזה:
והוה עלוי עד דמברך. ואעפ"כ הטריחו ר' מנא לקבל והיה מפציר בו עד שקיבל ובירך עליו כמו ששנינו בפרק הרואה קנה כלים חדשים אומר שהחיינו ניתן לו אומר ברוך הטוב והמטיב א"נ עד דהוא מכרך שהיה חביב עליו הבגד ונתנו תמיד עליו עד שנתיישן ונעשה רך ומכורך:
א"ר חגיי. כך היה נוהג ר' שמואל בר יצחק כשהביא לו הבגד מבית הכובס וראה שהושיב עליו עשרה חוטין ממין אחר וכהאי דתנינן לקמן בפרקין אותות הגרדין ואותות הכובסין אסורות משום כלאים וכשראה שיש שם איזה חוטין ועשרה לאו דוקא וזה צריך להסירם ור' שמואל החמי' עוד וצוה שיפשפשו לו אם ימצאו איזה דבר ואף שלא היו נראין כ"א אותן החוטין שעשה הכובס לאות א"נ חוטין מל' תופרין כמו חייטין שהשיב כמה חייטין ע"ז הבגד שיפשפשו לו אם ימצאו איזה אותות שעשה הכובס והן כלאים ומפני שהן בקיאים לכך הושיב אותם כדי לחפש אחר זה:
א"ר חגיי. ועוד היה נוהג ר' שמואל שהיה מצוה בביתו שלא יקימו הנבל דעמרא מיקמי נבל דכיתנא נבל כמו נול מלשון מטוה הוא ולשון גמרא הוא אשכחה דיתבה ונולה כלומר שלא יקימו מטוה של צמר אצל מטוה של פשתן:
בגין פיפה. כמו לפיפה מל' חיבור ויחבר תרגומו וילפף שהיה חושש פן יתחברו זה לזה איזה חוטין מן המטוה ויבאו לידי כלאים. וכל כך היה מחמיר כדי שלא יזלזלו בכלאים:
גמ' השיריין מטכסא. מין משי:
אגבין קיסריי אגבין שמו הבא מקסרי ואמר רשב"ג חזרתי על כל מפרשי הים לומר לי מה הוא ואיך הוא נקרא ואמרו כלכה שמו ואין לו שם אחר:
אפי' בחדרי חדרים אסור. דלא חלקו חכמים וקאמר הש"ס דכל הני ברייתות פליגי על רב כדמייתי ואזיל:
מתניתא פליגא על רב. בתוספתא שלהי מכילתין וגריס התם פשתן שצבעו בחרת מין צבע הוא שצובעין בו הצמר ואם צבעו בו הפשתן לא יעשה ממנה אימרא לבגד צמר כשהיא מפורסמת ונראית ואף ע"פ שהאימרא אינה מחוברת להבגד דרך חיבור שאסור בכלאים אעפ"כ מפני מראית העין אסור ואם בכרים וכסתות שאינה נראית מותר וקשיא לרב:
נתפזרו מעותיו לפני ע"ז. תוספתא בפ"ז דע"ז וכן להא דלקמן פרצופות שהן מטילין מים שעושין כמין פרצופות על המעין ועולין המים למעלה ויורדין ומקלחין דרך פי הפרצופות וקתני ואם היה מקום צנוע מותר:
מתני'. דפ"ב דחולין ג"כ פליגא על רב:
אין שוחטין בגומא. מפני שהוא חק המינין אבל עושה וכו' וקתני בשוק לא יעשה וכו' אבל בביתו הוא מותר:
הגיע לחצר החיצונה. מתני' בפ' כ"ב דשבת מי שנשרו כליו בדרך במים מהלך בהן ואינו חושש הגיע לחצר החיצונה וכו':
ביב שהוא קמור. מתני' בפ"ח דעירובין וקתני שם לחכמים לא ישפוך ע"פ הביב וכו' ותני עלה בתוספתא דעירובין פ"ו אין עושין לה צנור אבל עושין לה מזחילה שלא יאמרו צנורו של פלוני מקלח מים בשבת ובמזחילה מותר מפני שהיא על כל פני הכותל ואינה מקלחת לר"ה כ"א לחצר וכן אם עונת גשמים היא מותר:
צנורות מקלחין. מים לר"ה אסורין ותני בר קפרא אם היה מקום צנוע מותר:
אלין. כל המשניות וברייתות אלו פליגי על רב ולית להון קיום לדברי רב:
בכרים ובכסתות מותר. אתוספתא דלעיל הוא מהדר:
הדא דתימר בריקן. אם הם ריקנים אבל אם הם מלאים במוכין אסור ובנתון ע"ג מסטווה על האיצטבא אבל על המטה אפי' הם ריקנים אסור:
חד אמר אסור. וצריך לפושטו בשוק ואידך אמר מותר הואיל ובשוק היא:
מ"ד אסור דבר תורה. כלומר דהאי מ"ד אסור מיירי בכלאים שהן ד"ת ומ"ד מותר מיירי בכלאים שהן מד"ס וכדר"ז דאמר גדול כבוד הבריות שדוחה את הל"ת דלא תסור ולא פליגי:
אין מדקדקין וכו'. משום ביטול תורה וכהאי דר' יוסי שהיה יושב ושונה והיה שם טומאת מת מי שהיה יוצא לא אמר ליה מידי וכן מי שהיה יושב ולא יצא שלא לבטל ת"ת נמי לא א"ל ולא מידי ומייתי לה לעיל בפ"ג דברכות ובפ"ז דנזיר:
שלח. הפשט בגדיך ותן לו שלא היה לך לומר לו כלום מכיון שהוא יושב ושונה אין לו להפסיק בשביל כך:
אין עראי בכלאים בבית המקדש. כלומר שלא בשעת העבודה דלא הותר לו אלא בשעת עבודה ואח"כ אפי' במקדש אין עראי בכלאים שאפילו לבישת עראי אסור:
והתני כהן שיצא לדבר עם חבירו אם הפליגו. בדברים ושהה עמו צריך טבילה מפני היסח הדעת ואם לשעה מועטת טעון קידוש ידים ורגלים אלמא חוזר לעבודתו מיד וא"כ הוא לבוש בגדי כהונה והאיך יצא והאמרת אין עראי בכלאים שלא בשעת עבודה:
כאן בבגדי זהב. של הכ"ג שיש בהן כלאים בחשן ואפוד לא יצא בהן אחר גמר עבודה והברייתא מיירי בבגדי לבן של כ"ג ואבנטו של כ"ג ביוה"כ של בוץ היה ולכ"ע לא היו בבגדי לבן שלו כלאים:
לא יעלה עליך. כתיב אבל אתה מותר להציע תחתיך ולפיכך תנינן הכרים והכסתות אין בהן משום כלאים מן התורה אפילו ברכים אבל אמרו חכמים לא יעשה כן ברכים ובקשים מותר כדפרישית במתני':
הלכה ב
מתני' מטפחות הידים. שמנגבין בהם כשנוטלין את הידים:
ומטפחות הספרים. שנותנין אותו ע"ג ספר תורה:
ומטפחות הספג. שמנגבין בהם כל הגוף אחר המרחץ:
ר' אלעזר אוסר. לפי שכל אלו שהידים נוגעות בהן והן נכרכין על היד תמיד ומתחממין והלכה כר"א:
ומטפחות הספרים. המגלחין בנ"א ומשימין עליהן מטפחות שלא יתלכלכו בגדיהם:
גמ' תמן תנינן. בפכ"ד דכלים:
של ידים טמאה מדרס וכו'. כדמפרש טעמייהו:
ושל תכריך נבלי בני לוי. שהיו בני לוי כורכין את כלי שיר שלהן במטפחות וגם דרך לעשות להן תיק של עור ואף הן טהורין מכלום:
מפני שהוא נותנה. לפעמים על הכסת למטפחת הידים וישן לו עליה לפיכך טמאה מדרס:
רב אמר. טעמא דמטפחות הספרים מפרש מפני שהוא נותנה תחת אצילי ידיו להתחמם בה והוי תשמישו של אדם לפיכך מטמאה טומאת מת:
רב אמר אסור. אמתני' קאי והלכה כדברי האוסר באלו המטפחות:
ולמה לא אמר. בהדיא הלכה כר"א וקאמר משום דאית תניי תני ומחליף דברי ר"א לדברי ת"ק:
יהב מפה על מנוי. ולא היה מקפיד אם היה בה כלאים ופריך וכי אינו אסור משום כלאים בהעלאה:
דלא ינבלון מנוי. כלומר שלא היה עושה זה אלא כדי שלא יתנבלו וילכלכו בגדיו ואין זו העלאה דרך לבישה כ"א לשמור את בגדיו:
ביעתא במפה דאית בה כלאים. וביצה חמה היתה ולא רצה לקבל על שם האי דתנינן לקמן גבי מוכרי כסות שלא יתכוונו בחמה וכו' ולפיכך היה חושש שלא יהנה בכלאים מפני החמימות של הביצה:
מפני שהוא עושה אותה כמין תיק. ליתן הס"ת עליה ואיכא חששא שמחמם בה את ידיו:
ר' בא ר' חייה בר יוסף בשם רב. לפרש טעמא דמטפחות הספג קאי וקאמר מפני שהוא מחמם בה את ידיו והקשה ר' בון בר חייה לר' בא וכי בלא כך אינו אסור משום כלאים שמנגב בהן כל גופו ואמאי תלי לטעמא מפני חימום הידים:
א"ל. ר' בא לא רב הוא דאמר כך ורב לטעמיה דאמר אסור והלכה כדברי האוסר בכל אלו השלש מטפחות אלמא חד טעמא הוא לכולהו כמו דמטפחות הידים מפני חימום ידים נגעו בה הלכך קאמר נמי האי טעמא במטפחות הספג:
א"ר יונה לר' בא ולמה לא אמרת ליה מי לא מסלקתא. היה לך לומר טעם נכון ודבר שלם. ולקמיה מפרש מה היה לו לומר:
אילו אמר לי בלא כך אינה אסורה בהנאה. כלומר שר' בא השיב אילו הוה שאיל לי בל' הזה וכי בלא כך אינה אסורה בהנאה אם מנגב בה כל גופו והרי כל גופו נהנה הייתי אומר לו טעם אחר אבל עכשיו שאמר לי סתם משום כלאים אף אני השבתי לו דחימום ידים ג"כ איכא משום כלאים כדרב:
מה הו"ל מימר ליה. השתא מפרש הש"ס ומה היה לו לומר טעם אחר במטפחת הספג וקאמר דאיכא טעמא אחרינא שלפעמים הוא רואה את רבו ובוש לעמוד ערום לפניו ומתעטף בה והרי הוא מתעטף בכלאים:
בלנרי נשים. מלשון בלן הוא וכדקאמר דלאו דוקא של נשים אלא ה"ה של אנשים ומהו בלנרי אנטיטיה כך שמן והן סדינין שמתכסין בהן בבית המרחץ אסורות משום כלאים ואע"ג דאינן דרך לבישה ממש מ"מ אסורין משום העלאה:
מטפחות הספג דאמרינן מפני שהוא מתעטף בה והדא דתימר במתכוין לשם מלבוש אבל בשאינו מתכוין לשם מלבוש לא בדא אמרו להאי חששא דדבר שאינו מתכוין הוא:
הלכה ג
מתני' תכריכי המת. שהוא נקבר בהם אין בהן משום כלאים כדדריש בגמרא דכתיב במתים חפשי כיון שאדם מת נעשה חפשי מן המצות וכלומר שאין מוטל על החיים שינהגו בהם מצוה מהמצות:
ומרדעת של חמור. ג"כ אין בה משום כלאים ומותר לישב עליה ובלבד שלא יהיה בשרו נוגע בה ודוקא שהכלאים ניכרים בה אבל בגד שאבד בו כלאים ואין מקומו ניכר אסור לעשות ממנו מרדעת לחמור דחיישינן שמא ישכח ויקח ממנו לעשות טלאי לבגד או שמא ימצא אותו אחר ויסירנו מעל המרדעת וילבשנו שהרי אין הכלאים ניכר בו:
ולא יתן את המרדעת. זו שיש בה כלאים על כתיפו מפני שזה הוא העלאה ואסור מן התורה ואפי' דרך עראי להוציא עליה את הזבל אסור:
מוכרי כסות מוכרין כדרכן. ולובשין בגד כלאים להראות להקונה מדת ארכו ורחבו או שנושאין אותו על כתפיהן להראות ובלבד שלא יתכוונו בחמה שיציל להם זה הבגד כלאים שעל כתפיהן מפני החמה ובגשמים להציל אותן מפני הגשמים:
והצנועין. המחמירין על עצמן מפשילין את הכלאים לאחוריהן במקל שעל כתפיהן ואין הכלאים מונחים עליהן:
תופרי כסות תופרין כדרכן. מניחין הכלאים על הברכים והשוקיים ותופרין ובלבד שלא יתכוונו להנאתן:
גמ' כתיב במתים חפשי וכו'. סוגיא זו עד סוף הלכה כתובה היא בפי"ב דכתובות בהלכה ג':
ולאו מתניתא היא. בתמיה ולמה הוצרך לצוות על זה דהא תנינן שם אלמנה שאמרה וכו' ומשני ר"א בר' יוסי כהדא דתני וכו' כלומר שאע"פ שאם אמרה אי אפשי לזוז מבית בעלי שומעין לה מ"מ אינן מחוייבין לתת לה דירת בית חשוב ולא להשתמש בכלים חשובים אלא כשם שאם היה בעלה במדינת הים ולא כשם שהוא עמה ולפיכך לא היה בית הנשיאות ראוי לה והוצרך לצוות עליה:
מפני המחלוקת. שאם יספדוהו בעיירות יבואו רבים מהכפרים הסמוכים ולא תשא אותם הארץ ויבאו לידי מחלוקת:
כגון יוסי אפרתי ויוסף חפני. שהיו משמשין אותו בחייו וכן במותו דקדים ערסייהו לערסיה כדקאמר בבבלי בפ' הנזכר:
אל תרבו עלי תכריכין. שלא להרבות הרימה:
נקובה בארץ. שיהא הארון נתחב בקרקע כדרך הכוכין שעושין בכותלי המערות שלא יבאו הגשמים וישטפו אותו וכגי' הב"ר באגדה זו מפני המבול א"נ שיהא הארון עצמו נקוב לארץ שאם יכנסו המים יעמדו במקומן ולא ישטפוהו למקום אחר:
מילתא אמרין. יש אומרין שבסדין אחד בלבד נקבר רבי:
דרבי אמר וכו'. כלומר לא כמו שאדם נקבר הוא עומד בתח"ה בלבוש זה עצמו אלא במלבושים אחרים ולפיכך לא צוה שילבישוהו כהוגן:
כסות היורדת וכו'. כלומר כמו שיהי' הנס בתחייה ובבנין הגופות כך יהיה בלבושים שלו:
כמו לבוש. כמו שהיה לבוש:
מי שמביא את הדור. מי שהוא מחיה ומביא אתם הוא מלבישם וזהו תתהפך כחומר חותם שהיו כחומר ומהפכן שיהו לחותם צורה ולתחיה וגם יתיצבו כמו לבוש שהוא ילביש אותם:
מלבישוני. שילבישו אותו בורדיקא והוא צבע כמראה התכלת וממוצע בין הלובן והשחרות:
אין קמית. שאם אני עומד בין הצדיקים המעוטפים לבנים איני מתבייש שאין מלבושי שחורים ואם בין הרשעים איני מתבייש להיות כמתגאה עליהם שהרי אינם לבנים וכהא דר' ינאי בבבלי פ' כל היד שאמר לבניו אל תקברוני לא בכלים לבנים וכו':
חיוורין חפותין. לבנים מגוהצין ונאים. א"נ שיש להן אימרא כמו ובחפת חלוקו כלומר שילבישוהו כהוגן וכראוי:
מן רבך. ר' יוחנן:
והשיב ומה אנא בהית בעובדיי. וכי אני בוש במעשיי ולעורר לב התלמידים ליראת ה' אמר כן:
בגרסיי. כפי מה שאני רגיל בחיי ותנו מנעלים ברגליי ומקלי בידי והשכיבוני על צדי כדי שאהיה מוכן להתעורר ולעמוד בביאת משיח ואז יחיו המתים והכל לחזק האמונה ופנת תחיית המתים:
ציפוראי. אנשי צפורי ששם היה רבי מוטל ואמרו מי שיאמר לנו מת רבי אנו הורגים אותו ומרוב צערם אמרו כך:
אדיק. הציץ להם בר קפרא וראוהו ראשו מכוסה ומעוטף כאבל ובגדיו קרועים:
מצוקים ואראלים. מצוקי ארץ ומלאכים תפשו בלוחות הברית וגברה ידם של המלאכים וחטפו ועל רבי רמז לומר כן:
דמך רבי. אם כבר מת:
אתון אמריתון. ולא יצא הדבר מפי:
לגו פפתה. עד שם המקום פפתה שהוא מהלך ג' מילין מציפורי:
ואישרוניה ח"י כנישן. הניחוהו בח"י קבוצות ואסיפות בנ"א כי כן היה דרכם לעשות מושבות ומעמדות ומתאספים שם העם להספד:
ואחתוניה לבית שריי. והורידוהו לבית שערים ששם נקבר רבי ועמד להן השמש ונתארך היום עד שהיה וכו':
שרון מציקין. התחילו לצער עצמן שמא ח"ו חללנו שבת:
בר מן קצרא. חוץ מן הכובס אחד שהיה דרכו לבוא תמיד לפני רבי ואותו היום לא בא כיון דשמע כן עלה לראש הגג והפיל עצמו לארץ מרוב צערו ומת:
ואפילו קצרא. אף הכובס מזומן הוא לחיי עוה"ב:
ומן גוביהן. כך כתוב בכתובות מן אותן הי"ז שנים עשה י"ג שנים בצער כאב השיניים בה וקמ"ל חסידותו של רבי שאף שהיה לו יסורין אלו קבל באהבה וקרא על עצמו ויחי יעקב וגו' לומר שדומה לו כמו שהיה יעקב חי באלו השנים ובשלוה גדולה היה:
לא מתה יולדת בא"י. לפי שיסורין של רבי היו מגינים על הדור:
ולמה. מאיזה מעשה באו לו היסורין:
חד זמן. היה עובר וראה עגל אחד שמוליכין אותו לשחוט וצעק וא"ל רבי הצילני:
ובסופה. ובסוף מאיזה מעשה נתרפא ונסתלקו היסורין:
חמתון. ראה אותם הורגין קינה אחת של עכברין ואמר להם הניחום ורחמיו על כל מעשיו כתיב ובשבילשנתרחם עליהן נתרחמו ג"כ עליו מן השמים:
רבי הוה ענוון סגין. עניו גדול היה ואמר כל מה שאומר לי אדם אעשה חוץ מה שעשו זקני בתירה לזקני הלל שסילקו עצמן מן הנשיאות ומינו אותו במקומן כדאמרי' בפ"ו דפסחים:
אין סליק. ואם יעלה רב הונא ריש גלותא לכאן לו אני מושיבו למעלה ממני מפני שהוא מיהודה ואני מבנימין שהוא מן הזכרים כלו' שרבי היה ג"כ מיהודה מדבית דוד אלא שרב הונא היה מזכרים מיהודה ורבי מנקיבות ומצד אביו היה מבנימין וחשוב הוא ביחוס ממני:
נתכרכמו פניו של רבי. שחישב שר' חייא א"ל שיקיים דבורו ולנסותו הוא בא:
א"ל ארונו. הוא שבא שמת רב הונא:
פוק חמי. צא וראה מי קורא לך מבחוץ וידע ר' חייא דכעס עליו רבי וכוונתו היה שיצא מלפניו על שביישו ורצה לנסות אותו:
עבד. ר' חייא ונהג עצמו בנזיפה ולא נכנס אצלו שלשים יום דנזיפת הנשיא ל' יום כדאמר בפ"ג דמ"ק:
כל אינון. ל' יום יליף רב מיניה דר' חייא כל הכללים שבתורה:
לסוף. הי"ג שנה דלעיל ול' יום אלו אח"כ נכנס אליהו אצלו בדמות ר' חייא רבה:
חמי לה לי. הראני אותה והראהו ונתן אצבעו עליו ונתרפא ואע"ג דהמעשה דלעיל גרמה הרפואה היינו הך דקאמר הכא שלפי שריחם בא אליהו ועשה לו כן אלא מפני כבודו של ר' חייא לא נתרפא עד לאחר ל' יום כדי שינהוג בו כבוד:
אי לכם. מי יגן עכשיו עליכם:
מן ההיא שעתא. התחיל רבי לנהוג כבוד בר' חייא שידע שאליהו בא בדמותו לכבודו:
לבית ועדא. לבה"מ:
רבי הוה מתני. היה מספר שבחו של ר' חייא לפני ר' ישמעאל בר' יוסי פ"א חמי ליה גו בני בתוך המרחץ ולא נכנע לקום לפני ר' ישמעאל בר' יוסי ולהדרו ובחדר של בית המרחץ שעומדים שם לבושים היה דאיכא מקום הידור:
אהינו. זהו שאתה מספר בשבחו א"ל ומה עשה לך והגיד לו ושאל רבי לר"ח למה עשית כן:
ייתי. יבא עלי שאף אם רחצתי עצמי לא ידעתי ג"כ מהרחיצה לפי שבאותה שעה הייתי טרוד במחשבה שהייתי מסתכל לעין באגדת ספר תילים:
מן. אותה שעה מסר לו רבי שני תלמידים שיהו מהלכין עמו שלא יסתכן מחמת טרדת המחשבה:
ר' יוסי. התענה שמונים תעניות שיזכה לראות ר' חייא רבה שכבר היה בישיבה של מעלה ולבסוף ראהו ורגזון ידיה רעדו אבריו וכהו עיניו:
ואין. וא"ת שר' יוסי אדם קטן היה ולא היה כדאי לראותו לא היא דהא חד גרדיי בא לפני ר' יוחנן וא"ל ראיתי בחלום הרקיע נופל וא' מתלמידך סומך אותו שלא יפול:
וחכים את ליה. אם יכול אתה להכירו ואמר אם אראהו אכיר אותו והעביר כל תלמידיו לפנייו והכיר לר' יוסי שזהו שראה בחלום הרי שאדם גדול היה ואעפ"כ לא היה כדאי לראות את ר"ח מפני גודל מעלתו:
ובסופא. התחיל לצער עצמו ואמר מה זה וכי היה יגע בתורה יותר ממני ואמרו לו הוא ריבץ תורה בישראל יותר ממך ולא עוד אלא שהיה גולה כדי להרביץ תורה:
את הויתה גלי מילף. אתה היית גולה כדי ללמוד והוא היה גולה ללמד לאחרים:
אן. היכן אנו קוברין אותו ונתנו עצה ביניהם ואמרו המוטב ונכון הוא להניחו אצל ר"ח רבה שהוא משלהם מבני בבל:
מאן בעי מיהב ליה. מי הוא אשר ימלא לבו להכניסו לשם וא"ר חגיי אני אכניסנו להניחו שם:
עילתך את בעי. עילה ותואנה אתה מבקש לפי שאדם זקן אתה ורצונך למות שם ולהקבר אצל ר' חייא:
יהבון משיחתא ברגליי. יתנו לקשור משיחה אחת ברגלי:
ואין עניית. שאתעכב שם הרבה:
אתון גרשין תגררו אותי ע"י החבל והמשיחה לחוץ:
עאל ואשכח תלת דנין. שלשה שהיו מדנין אותם בקול שבח ותהלה. א"נ רנין גרסי' ג' קולות של שבח:
יהודה בני אחריך ואין עוד. זה יהודה בנו של ר' חייא וכלומר שאין עוד אחריך בחסידות ובמעלה וכן לחזקיה בנו וכן ליוסף בן ישראל הוא יוסף הצדיק: