פני משה על תלמוד ירושלמי הוריות· רבי משה מרגלית
פרק א · הלכה א
מתני' הורו בית דין לעבור. שאמרו לעם מותרים אתם לעשות זה ובדבר שחייבין על זדונו כרת כדתנן בפרק דלקמן:
והלך היחיד ועשה. מתני' ר' יהודה היא דאמר יחיד שעשה בהוראת בית דין פטור. ואינה הלכה אלא כרבנן דאמרי יחיד שעשה בהוראת ב"ד חייב ועד שיהו העושים על פי ב"ד רוב יושבי ארץ ישראל אע"פ שהן שבט אחד או רוב השבטים ואע"פ שהן מיעוט הקהל מיושבי ארץ ישראל ואז בית דין מביאין פר העלם דבר של ציבור כלומר הציבור מביאין בשביל הב"ד והעושים על פיהם פטורין:
שוגג על פיהם. שהיתה השגגה על פיהם ולאפוקי היכי שלא היתה על פי הוראת הב"ד כגון שהורו שחלב מותר ונתחלף לו חלב בשומן ואכלו שזה הוא על פי שגגת עצמו ולא על פי ב"ד וחייב:
בין שעשו. ב"ד ועשה זה עמהן או אחריהן בין שלא עשו הב"ד כלל והוא עשה על פי הוראתם ה"ז פטור והב"ד חייבין שההוראה תלויה בב"ד ואין מביאין קרבן אלא על שגגת הוראה ולא על המעשה והמעשה תלוי בקהל:
הרי זה חייב מפני שלא תלה בב"ד. ואע"ג דזה מזיד הוא שהרי ידע שטעו ואע"פ כן עשה כדבריהם ומזיד לאו בר קרבן הוא אפ"ה משכחת לה כגון ששגג וחשב מצוה לשמוע דברי חכמים ולעשות על פי ב"ד ואע"פ שהם טועים:
זה הכלל. לאתויי מבעט בהוראה שאין דרכו לעשות על פי הוראת ב"ד ועכשיו עשה לא מפני שסמך על הוראתם אלא שנדמה לו בדעתו שהוא כך ה"ז חייב שהתולה בהוראת בית דין הוא שפטור:
מתני' הורו בית דין. ועשו רוב ציבור על פיהם. וידעו שטעו וחזרו בהן. מהוראתן:
והלך. היחיד לאחר שטעו וחזרו ועשה על פיהם וזה אין מצטרף עם רוב הציבור לפי שלאחר שנודע להם עשה זה:
גמ' נפש כי תחטא. כתיב בחטאת יחיד ואם נפש אחת תחטא בשגגה מעם הארץ בעשותה וגו' ודריש לה בת"כ פרשתא ז' להאי תחטא אנפש ועל אחת ועל בעשותה והרי אלו ג' מיעוטין:
התולה בעצמו. חד מיעוטא אתא למעט התולה בב"ד והכי דרשינן נפש כי תחטא מעצמה התולה בעצמו חייב לאפוקי התולה בב"ד:
בכל אתר את אמר. והא קי"ל בכל מקום אין מיעוט אחר מיעוט אלא לרבות והכא אמאי את אמר דאלו מיעוטין אחר מיעוט למעט הן:
שנייא היא. הכא דכתיב ג' מיעוטין ולא אמרינן מיעוט אחר מיעוט לרבות אלא בשני מיעוטין ותו לא:
רב חגיי שאל לחברייה. גרסינן להא בריש פ"ח דתרומות אמתנ' האשה שהיתה אוכלת בתרומה וכו' וכן כהן שהיה אוכל בתרומה ונודע שהוא בן גרושה או בן חלוצה ר"א מחייב קרן וחומש ור' יהושע פוטר ושאל ר' חגיי מ"ט דר' יהושע דפוטר ומנלן לאוכל ברשו' כזהו בטעות הוא שהוא פטור וכי מה בין זה לשוגג בתרומה שכסבר שהוא חולין ואכלה שחייב ומה בין זה שהיה כסבור שהוא כהן ונמצא ישראל דאמרת שהוא פטור עכ"פ אכילתו בתרומה בטעות היתה וליהוי כשוגג דעלמא:
אמרין ליה מן הוריות ב"ד. כלומר מהוריות ב"ד למדנו דבר זה דלא דמי שוגג באכילה עצמה שכסבור שהיא מותרת דבכה"ג הוא דחייבה התורה בקרבן כגון שכסבור על חלב שהוא שומן וכן נמי כסבור שהוא חולין ונמצאת תרומה דבהא הוא דמחייב קרן וחומש לאפוקי היכא דלא שגג באכילה עצמה שידע שהוא חלב ואכל עפ"י הוראת ב"ד דפטור מקרבן והכי נמי בידע שהיא תרומה ואכל בשגגת עצמו שכסבור שהוא כהן ומותר לו לאכלה דהויא דומיא דהוראת ב"ד וכה"ג לאו שוגג מיקרי לענין חיובא דקרבן וכן לחיובא דקרן וחומש בתרומה:
אמר לון אוף אנא צריכא לי. כלומר עוד קשיא לי חדא הא דלקמיה ומתוך כך נמי קשיא לי היא גופה כדמסיק ואזיל:
מה בין שוחט בשבת. סבור שהוא חול ונמצאת שבת דהוי שוגג וחייב בקרבן ומה בין סבור שהוא פסח ונמצא שלמים ושחט בשבת שהוא פטור לר' יהושע כדתנן בפ"ו דפסחים ושאר כל הזבחים ששחטן בשבת לשם פסח אם אינן ראוין לפסח חייב הוא לכ"ע דלא היה לו לטעות שזה כשר לפסח אלא ששחט בהעלם שבת או שלא ידע דשאר זבחים אסור לשחטן לשם פסח והוי העלם מלאכה ואם ראוין הן לפסח וכסבור שהוא פסח ונמצא שלמי' רבי אליעזר מחייב חטאת ור' יהושע פוטר ומה בין זה לשוחט בהעלם שבת:
אמרין ליה מן השוחט ברשות. מהאי טעמא הוא דפטור שהרי ברשות מצוה שחט שכסבור שהוא פסח וקסבר ר' יהושע טועה בדבר מצוה פטור הוא היכא שעושה מצוה כגון זה שהקריב קרבן דכל הזבחים שנזבחו שלא לשמן כשרין הן:
אמר לון אוף אנא צריכה לי. והיא גופה מעיקרא קשיא לי דלדבריכם האומר מותר לאו שוגג הוא לענין חיוב קרבן. וה"ג כמו שהוא בתרומות. מה בין סבור שהוא שומן ונמצא חלב שהוא חייב מה בין סבור שהוא מותר ונמצא אסור שהוא פטור. ושם ג"כ נתחלף בדפוס וכתיב שהוא אסור ונמצא מותר וטעות הוא. וכלומר ומאי טעמא דאמריתו באומר מותר כי הכא דסומך על הוראת ב"ד שהוא פטור וכן גבי פסח ומאי שנא בכסבור שהוא שומן ונמצא חלב דחייב:
לא אמרין ליה כלום. לא השיבו לו כלום על זה ואמר לון נימא לכון אנא מנין דכתיב או הודע אליו חטאתו והביא ורישיה דקרא אשר לא תעשינה בשגגה ואשם או הודע וגו' ודרשינן השב מידיעתו חייב על שגגתו יצא זה שאפי' יודע אינו פורש. והכי מסיים לה בהדיא בתרומות. שזה האומר מותר אינו שב מידיעתו הוא וכן זה שסומך על הוראת ב"ד אע"פ שהוא יודע שחלב הוא אינו שב מידיעתו הוא:
עאל ר' יוסי. נכנס אח"כ ר' יוסי לבית המדרש ואמרו לו שנתקשו בדבר זה ששאל להן רב חגיי אמר להם ולמה לא השבתם לו מן הדא או הודע וכו' כדלעיל ואמרו לו כבר רב חגיי בעצמו שהקשה לנו זה היא קיימה ותירצה מן דרשת מקרא זה:
על דעתיה דר' ישמעאל. ופריך הניחא הא דאמרת דמקרא דאו הודע ילפינן להסומך על הוראת בית דין שפטור מקרבן אליבא דר' ישמעאל שפיר הוא דמצינן למימר הכי דאיהו ס"ל בפ"ק דשבועות ומייתי לה לקמן דטעמא דבעינן ידיעה בתחילה גבי העלם טומאה והעלם קדש ומקדש משום דדריש ליה כרבי דכתיב ונעלם מכלל שידע ולר"ע אמרינן התם דס"ל ידיעה בתחילה להעלם טומאה מטעמא דדריש ונעלם ונעלם שני פעמים והטל וידע בין תרי ונעלם דלאחר שהיתה ידיע' נעלם ממנו למימר דבעי ידיעה בתחילה דאלו לידיעה בסוף ל"צ קרא דאי לא מתיידע ליה שחטא היכי מייתי קרבן ופרכינן התם על דרשת ר"ע התיבון הרי כתיב או הודע אליו חטאתו וגו' מעתה נימא נמי אם אינו ענין לידיעה בסוף דלא איצטריך תנהו לענין ידיעה בתחילה וא"כ בכל חטאות לימא דידיעה בתחילה בעינן ומשנינן פתר לה האי קרא דאו הודע לכדתנן בפ"ו דכריתות מחוייבי חטאות ואשמות וודאין שעבר עליהן יה"כ חייבין להביא אחר יה"כ וחייבי אשמות תלוין שעבר עליהן יה"כ פטורין מאשם תלוי אבל כי מתיידע ליה בתר יה"כ מחוייב להביא חטאת ולהכי איצטריך או הודע דאי לאו האי קרא ה"א דכי מתיידע ליה בתר יה"כ לא מייתי חטאת דהא כיפר עליה יה"כ דחטא שאינו מכיר אלא המקום הוא ואפי' במחוייבי חטאות וודאין ולא נודע להן עד אחר יה"כ ה"א דיה"כ מכפר דהא ביה"כ לא נודע לו וחטא שאין מכיר בו אלא המקום הוה הלכך כתב האי קרא דאו הודע דכי מתיידע ליה בתר יה"כ בעי לאתויי חטאת והשתא היינו דקאמר הכא:
על דעתיה דר' ישמעאל דלא מפני ליה אהן קרייה דאו הודע במחוייבי חטאות וכו' דהא לדידיה דדריש מונעלם מכלל שידע לידיעה בתחילה בהעלם טומאה וקדש לא קשיא האי קושיא דמקשי התם אליבא דרבי עקיבא דאיהו לא ס"ל האי סברא דלידיעה בסוף ל"צ קרא וכדדרש לה התם באמת גם לידועה בסוף מדכתיב והוא ידע הרי שתי ידיעות וא"כ האי קרא הכא או הודע גבי חטאות דעלמא לא אייתר ליה לר' ישמעאל למדרש ביה להא דתנן בכריתות אלא דלגופיה איצטריך לידיעה בסוף דלייתי קרבן וממילא שפיר שמעינן לדרשת דשב מידיעתו בעינן מהאי דרשא גופיה דהכי דרשינן אשר לא תעשינה או הודע וגו' כלומר אם היה לזה ידיעה כמו דצריכה ליה ידיעה השתא לקרבן היה פורש ושב מהחטא מחמת ידיעתו ולאפוקי הסומך על הוראת ב"ד דלא שב מידיעתו הוא:
על דעתיה דר"ע. אלא אליבא דר"ע דאיהו מפנה להאי קרא דאו הודע להך דרשה במחוייבי חטאות וכו' דתני וכו' כדלעיל ולדידיה קשיא השתא מנא ליה למידרש הכא דהסומך על הוראת ב"ד פטור מקרבן דאליביה דדריש או הודע מכל מקום ואפי' לאחר יה"כ לא מצינן למידרש להא מהאי קרא גופיה כדדרשי' אליבא דר' ישמעאל:
ומשני מן הדא. דאמרינן בברייתא דלעיל דדריש אליבא דר' יהודה מנפש תחטא וכו' התולה בב"ד פטור וה"נ דריש לה ר"ע:
אין חייבין. ב"ד בהוראתן אלא על דבר שהיה גלוי להן בתחילה ואח"כ נכסה ונעלם מהן ולאפוקי אם נעלם מהן הדבר מתחילה:
ומה טעמא ונעלם וכו'. קס"ד מונעלם דריש דמכלל שידעו בתחילה והיינו דפריך הניחא הא לדעתיה. דר' ישמעאל דדריש התם לידועה בתחילה מונעלם מכלל שידע וכו' כמו שהובא לעיל אלא על דעתיה דר"ע דדריש התם לידיעה בתחילה מונעלם ונעלם שתי פעמים הכא מנא ליה ומשני ת"ל ונעלם דבר כלומר מדבר דרשינן לה הכא דמיותר הוא עד שיהיה הדבר גלוי להן ונכסה מהן:
אין חייבין וכו'. כלו' וכן הא דתנן לקמן עד שיורו לבטל מקצת ולקיים מקצת ולא שיורו לעקור את כל הגוף נמי מדבר דרשינן דבר מהמצוה ולא כל המצוה:
והן שהורו מותר. הא דאמרינן בעקירת כל הגוף פטורין דוקא אם הורו להדבר להיתר לגמרי כגון דתנן לקמן אמרו אין נדה בתורה אין שבת בתור' והתירו הדבר אבל אם הורו פטור ממיתה או מקרבן במקום דשייך אבל אסור הוא לא בדא אמרו דהרי אין כאן עקירת כל הגוף לגמרי:
מלישכת הגזית. מב"ד הגדול היושבין בלישכת הגזית:
מן המקום ההוא וגו'. גבי זקן ממרא כתיב ויליף דבר דבר כתיב הכא ונעלם דבר מעיני הקהל וכתיב התם על פי הדבר אשר יגידו לך מן המקום ההוא וגו' מה להלן מב"ד שבלשכת הגזית אף כאן עד שתצא הורא' מב"ד שבלשכת הגזית:
נכנסו מאה. לישב ולהורות עד שיורו כולן וישגו בהוראה זו:
תמן. גבי עיבור שנה א"ר זעירא לעיל בפ"ק דסנהדרין בהל' ב' והוא שיהו כולן מורין ומודין זה לזה מטעם אחד ולאפוקי אם זה אומר מצד זה ראוי לעבר השנה וזה אומר מצד אחר:
וכא מה. הכא מאי אם בעינן שיהו כולן מורין מטעם אחד ולא איפשיטא:
הלך היחיד ועשה שוגג על פיהן. קתני במתני' ופריך וכי יש זדון לשגגה ולמה לי למיתני שוגג פשיטא דעשה שוגג דהא הוראה בשגגה היא וכי שייך מזיד הכא:
ליחיד אצל הוראת ב"ד. כלומר האי שוגג הא קמ"ל דדוקא לשגגת יחיד אצל הוראת ב"ד שהשגגה על פיהם היא אבל אם היא שגגת עצמו כגון שב"ד הורו שחלב מותר והוא אכל בשגגה שלו שנתחלף לו חלב בשומן דמהו דתימא דפטור דהא בלאו הכי היה אוכל על פי הב"ד שהורו שמותר קמ"ל הואיל שלא על פי ב"ד עשה חייב הוא דשוגג על פיהם בעינן:
מתניתא. דקתני תלמיד שהוא ראוי להוראה כגון שמעון בן עזאי והוא תלמיד יושב לפניהם וראוי להוראה היה:
מה אנן קיימין. דאמרת כגון שמעון בן עזאי דמשמע שהוא גדול בתורה כמוהו ואע"פ כן עשה וקרי ליה שוגג לחייבו בקרבן:
אם ביודע כל התורה ואינו יודע אותו דבר. שהורו ועשה בשוגג א"כ אין זה שמעון בן עזאי שלא היה טועה אפי' בדבר אחד ואם ידע ואע"פ כן עשה א"כ מזיד הוא ולאו בר קרבן הוא:
ואם ביודע אותו הדבר ואינו יודע כל התורה. כלומר ולדוגמא בעלמא נקט שברור לו אותו הדבר כשמעון בן עזאי אכתי קשה שמעון בן עזאי הוא אצל אותו דבר ומזיד הוא:
אלא כי אנן קיימין ביודע וכו'. שיודע הכל כשמעון בן עזאי אלא שהוא טועה בזה לומר התורה אמר אחריהם אחריהם אחרי הב"ד תלך מה שיאמרו לך תשמע לדבריהם ואפי' שגי בהוראה:
ואם בטועה וכו'. ואכתי מי ניחא שאם בדבר הזה הוא טועה א"כ אין זה שמעון בן עזאי:
כהדא דתני. בברייתא גבי הוראת זקן ממרא דכתיב אשר יגידו לך ימין ושמאל יכול וכו' ת"ל ימין ושמאל דוקא אם יגידו לך על ימין שהיא ימין וכו' ואם טועים הן והוא כשמעון בן עזאי א"כ יודע הוא שאין צריך לשמוט להן ואם ידע ואע"פ כן עשה מזיד הוא:
מאי כדון. השתא מ"ט והיכי מוקמית לה:
ר' יוסי. אמר לעולם דבמזיד כה"ג ביודע שטעו ועשה ואפ"ה מביא קרבן דהיינו טעמא דלא דמי הכא לשאר מזיד שבתורה:
לפי שבכל מקום שוגג פטור ומזיד חייב. כלומר בעונש מיתה וכיוצא דשוגג פטור הוא בכל התורה ובקרבן הוא חייב ומזיד חייב בעונש ולאו בר קרבן הוא והכא אפי' הוא מזיד פטור מעונש מפני שתלה בב"ד והלכך נהי דפטרת ליה מעונש בקרבן מיהת חייב הוא דמזיד דהכא הוי כשוגג בכל מקום שפטור מעונש וחייב בקרבן:
יחיד משלים לרוב ציבור היא מתניתא. אדלעיל קאי להאי דמפרש הא דקתני במתניתין הלך היחיד ועשה שוגג דדוקא שגגת יחיד אצל הוראת ב"ד בעינן ולאפוקי אם שגג בפני עצמו כגון שנתחלף לו חלב בשומן ואכלו חייב וע"פ שהורו ב"ד שחלב מותר ואם היה יודע שהוא חלב ג"כ היה אוכל על פי ב"ד מכל מקום הואיל דהשתא השגגה לאו אצל הוראת ב"ד היא לא על פיהם הוא ושמואל פליג וקאמר דמתני' דקתני שוגג על פיהם לענין יחיד משלים לרוב הציבור דוקא הוא ולענין שיהו מביאין פר כדין רוב הציבור שעשו בשגגת הוראת ב"ד דבהא אמרינן דאינו משלים אא"כ היתה השגגה שלו על פי ב"ד ולא שנתחלף לו חלב בשומן ואכלו אבל כל יחיד ויחיד שעשה בפני עצמו פטור דלענין פטור קרבן בשביל שגגתו אע"פ שעשה בפני עצמו ושלא על פי ב"ד שהרי נתחלף לו חלב בשומן אפ"ה פטור הואיל דבלאו הכי הורו בית דין שחלב מותר:
א"ר יוחנן. דלא היא אלא אפי' לענין זה ממעט לי' התנא דמתני' ולומר דכל יחיד שעשה בפני עצמו ע"פ שגגתו ולא ע"פ ב"ד מביא כשבה או שעירה כדין קרבן שגגת יחיד דשוגג על פיהם בעינן לכל מילי:
וקשיא על דעתיה דשמואל לא נמצא כל יחיד ויחיד. של מיעוט הציבור מתכפר לו בשני חטאו' דקס"ד מדקאמר שמואל דאותו היחיד שנתחלף לו חלב בשומן פטור הוא ואינו משלים לרוב ציבור שיהו הב"ד מביאין פר משמע הא שאר יחידים שאכלו על פי הוראת ב"ד מביאין הן קרבן יחיד כשבה או שעירה דכיון דאותו היחיד אינו משלים רוב ציבור ונשארו הן במיעוטן ואין להן דין רוב ציבור שיתכפרו בפר כבר חלה עליהן חובת קרבן יחיד עכאו"א וצריכין הן להביא אחר שיחזרו הב"ד בהן והשתא אם אח"כ יבא א' ויאכל ג"כ ע"פ הוראת ב"ד קודם שיחזרו בהן מהוראתן ואז ישלים לרוב הציבור ויהו צריכין להביא פר נמצא כל יחיד ויחיד ממיעוט הציבור נתכפר לו שני פעמים בחטאת כשבה או שעירה שלו שחלה עליו בתחילה עוד בכפרת הפר חטאת וקשיא דעל מה הפר הזה בא הלא כבר נתכפרו כל יחיד ויחיד מהן בחטאת שלו:
ר' זעירא. משני לה בשם שמואל דלא תידוק הכי אליביה אלא דה"ק אותו היחיד שעשה בפני עצמו ולא על פי הוראת ב"ד ודאי דאינו משלים לרוב הציבור וטעמא דפטור הוא כדאמרין דס"ל לשמואל דכל היכא דהורו ב"ד שחלב מותר אין היחיד מתחייב אע"פ שעשה בשגגת עצמו ושאר כל יחיד ויחיד ממיעוט הציבור שעשו על פי ב"ד ואותן ראוין לפר אם היו רוב ציבור תלוי ועומד הוא ואינו חל עליו חוב קרבן יחיד שלו עד שיראה אם אח"כ כשיחזרו הב"ד בהן וימצאו שאכלו רוב שהשלים אחד לרוב הציבור על פי הוראת ב"ד:
ב"ד מביאין. אז ב"ד מביאין כדין רוב ציבור שעשו ע"פ הוראת ב"ד מביאין פר על ידי בית דין:
אכלו מיעוט. כלומר ואם לאו אלא שישארו במיעוטן וא"כ דינם כאכלו מיעוט הציבור על פי הוראת ב"ד ואז הן מביאין קרבן יחיד כל אחד ואחד כשבה או שעירה:
כל ההורייה. תוספתא היא בפ"ק ונשנית שם בטעות במקצת. וכן כאן חסר בהא דלקמן ובגמרא הנדפס אצל ש"ס הבבלי הועתק החסרון במקצת וה"ג שם. כל ההוריה שב"ד מביאין פר אין היחיד מביא כשבה ושעירה וכל הורייה שב"ד אין מביאין פר היחיד מביא כשבה ושעירה שמואל פתר מתניתא ברוב ומיעוט אכלו רוב הואיל וב"ד מביאין פר אין היחיד מביא כשבה או שעירה אכלו מיעוט הואיל ואין ב"ד מביאין פר היחיד מביא כשבה ושעירה. ושם ג"כ נחסר מהואיל קמא עד הואיל בתרא. כלומר דשמואל מפרש הברייתא לטעמיה דהא דקאמר כל שב"ד מביאין פר וכו' באכלו רוב הקהל על פי הוראתן מיירי וסיפא באכלו מיעוט הקהל וב"ד אין מביאין והן מביאין כל אחד ואחד כשבה או שעירה וכדאמר ר' זעירא בשם שמואל לעיל:
ר' יוחנן פתר מתניתא בהוריית ב"ד. כלומר ר' יוחנן דפליג לקמן על שמואל גם בהא דס"ל דאין מיעוט הקהל מביאין כלל קרבן יחיד בהוראת ב"ד דלא נאמר קרבן יחיד אלא בשגגת מעשה והלכך לא פתר להאי ברייתא כדשמואל ברוב ומיעוט אלא כולה ברוב מיירי וחילוק דבין רישא וסיפא הכל ברוב ע"פ הוראת ב"ד הוא וכצ"ל. הורו ב"ד לעקור את כל הגוף הואיל ואין ב"ד מביאין פר היחיד מביא כשבה ושעירה הורו לבטל מקצת ולקיים מקצת הואיל ובית דין מביאין פר אין היחיד מביא כשבה ושעירה. ובספרי הדפוס נתחלף בטעות דהא לא פליג ר' יוחנן אמתני' דתנן בהדיא לקמן דבעקירת כל הגוף אין בית דין מביאין פר ובהא היחידין מביאין כל אחד ואחד קרבן יחיד ובהורו לבטל מקצת ולקיים מקצת דבית דין מביאין פר אין היחידין מביאין קרבן יחיד ומתכפרין בפר ובין רישא ובין סיפא ברוב הקהל שעשו על פי ב"ד מיירי והחילוק הוא בהוראת הב"ד גופא כדאמרן:
שמואל פתר מתניתא. השתא מפרש דכמו דפליגי בפירוש ברייתא דהתוספתא וכל חד וחד לטעמיה בהא דפליגי אם מיעוט הקהל בהוראת ב"ד מביאין קרבן יחיד או לא ה"נ פליגי בפירוש הברייתא הנשנית בת"כ:
עדיין אני אומר. רישא דהברייתא הכי היא נשנית שם אחר הברייתא שהובאה בריש פרקין נפש כי תחטא וכו' ומפרש התם כיצד הורו בית דין וכו'. אתה אומר לכך נאמרו המיעוטין הללו נפש תחטא אחת תחטא בעשותה או אינו אומר אלא יחיד שעשה חייב שנים שלשה שעשו פטורין תלמוד לומר עם הארץ אפילו הן מרובין עדיין אני אומר מיעוט הקהל שעשו חייבין שאין ב"ד מביאין עליהן פר אבל רוב הקהל שעשו יהו פטורין שכן בית דין מביאין עליהן פר תלמוד לומר עם הארץ אפי' רובו אפילו כולו. והשתא מפרש ואזיל היכי מפרשי שמואל ור' יוחנן להאי ברייתא ותרוייהו מפרשי לה בשגגת מעשה שלא ע"פ הוראת בית דין. ופליגי כל חד וחד לדיוקיה:
ר' יוחנן. דס"ל דאין מיעוט הקהל מביאין קרבן יחיד בעשו בהוראת ב"ד מפרש לה הכי עדיין אני אומר וכו' כלומר אע"ג דאתה אומר לרבות גם למרובין שעשו החטא בשגגת מעשה כל אחד ואחד בפני עצמו חייבין בקרבן ולאו דוקא נפש אחת קאמרה תורה ולא תיקשי דעם הארץ למה לי לרבות כן דהא מהיכי תיתי לחלק בין יחיד למרובין בזה ופשיטא דנפש אחת לאו דוקא הוא ועל זה מתרץ בסיפא דברייתא דמכל מקום איצטריך דעדיין איכא למיטעי ולומר דמיעוט הקהל שעשו בלא הורייה אלא בשגגת מעשה בדין הוא שיהו חייבין שכן אם היה בהורייה אין בית דין מביאין עליהן פר דבהא כ"ע לא פליגי שאין ב"ד מביאין פר בהורייה על מיעוט הקהל והלכך הואיל דמצינו להחמיר בהן דאין בית דין מביאין על מיעוט הקהל בדין הוא בשגגת מעשה שיהו מיעוט הקהל מביאין קרבן יחיד כל אחד ואחד אבל רוב הקהל שכן מצינו קולא בהן שאם עשו בהורייה שבית דין מביאין עליהן פר יכול שאם עשו בשגגת מעשה שהן פטורין כל אחד ואחד מקרבן יחיד להכי איצטריך עם הארץ ללמד דבין רוב או כל הקהל שחטאו בשגגת מעשה חייבין בקרבן יחיד כל א' וא' הכי פירושא דהברייתא והשתא פליגי בדיוקא:
שמואל אמר אבל הן מביאין כשבה או שעירה. כלומר לשמואל דס"ל דבהורייה מביאין מיעוט הקהל קרבן יחיד כל אחד ואחד מדייק לה הכי בפירושה דעדיין הייתי אומר דמיעוט הקהל שעשו בלא הורייה חייבין שכן אם עשו בהורייה אין ב"ד מביאין עליהן פר אבל הן מביאין כשבה או שעירה בהורייה והלכך בדין הוא אם עשו בלא הורייה אלא בשגגת מעשה שיהו חייבין שכן מצינו בהו חיובא אפילו בהורייה:
ר' יוחנן אמר לא הן מביאין כשבה ושעירה. ר' יוחנן לא מדייק הכי אלא מיעוט הקהל בהורייה אין ב"ד מביאין עליהן פר ולא הן מביאין קרבן יחיד כשבה או שעירה והיינו דמדייק הש"ס עליה דר' יוחנן:
על דעתיה דשמואל. בשלמא לשמואל דהוא יליף לה חייב מחייב דקאמר בדין הוא שיהו מיעוט הקהל חייבין בשגגת מעשה שכן מצינו חיוב בהן בהורייה דבית דין אין מביאין עליהן אבל הן חייבין בקרבן יחיד ניחא אלא על דעתיה דר' יוחנן דס"ל דבהורייה אין ב"ד מביאין על מיעוט הקהל ולא הן מביאין קרבן יחיד קשיא דהוא יליף לה חיוב מפטור בתמיה והיכי יליף לחיוב בשגגת מעשה למיעוט הקהל מהורייה במיעוט הקהל שפטורין לגמרי ואין מביאין קרבן יחיד ולא משני מידי:
מתניתא אמרה פליגא על שמואל. השתא מהדר הש"ס אפלוגתייהו דלעיל במה דפליגי שמואל ור' יוחנן ביחיד שעשה בפני עצמו ובשעת הוראת בית דין כדאמרי' לעיל הורו בית דין שחלב מותר ונתחלף לזה חלב בשומן ואכלו דס"ל לשמואל דפטור וקאמר דברייתא דלקמיה קשיא על שמואל:
או הודע אליו חטאתו אשר חטא והביא יצא מומר לעכו"ם. בת"כ דריש לה והתם גריס לה אליבא דר"ש דה"ק דוקא אם הודע לו ושב מידיעתו כדכתיב רישיה דקרא אשר לא תעשינה או הודע יצא מומר דלא שב מידיעתו הוא שמעת מינה דכל היכא דשב מידיעתו חייב בקרבן הוא וקשיא לשמואל דהא האי דנתחלף לו חלב בשומן ולא על פי הוראת בית דין היה ודאי היה שב מידיעתו. ואמאי פטור:
מתניתא פליגא על שמואל. וכן האי ברייתא דשנינו בריש פרקין קשיא הוא לשמואל נפש כי תחטא וכו' אלמא דוקא התולה בבית דין הוא פטור וזה דנתחלף לו חלב בשומן ואכלו לאו תלה בבית דין הוא:
הדא. ודאי פליגא על דשמואל ולית ליה קיום אלא כר' יוחנן בהא וחייב: