פני משה על תלמוד ירושלמי הוריות· רבי משה מרגלית
פרק א
הלכה א
מתני' הורו בית דין לעבור. שאמרו לעם מותרים אתם לעשות זה ובדבר שחייבין על זדונו כרת כדתנן בפרק דלקמן:
והלך היחיד ועשה. מתני' ר' יהודה היא דאמר יחיד שעשה בהוראת בית דין פטור. ואינה הלכה אלא כרבנן דאמרי יחיד שעשה בהוראת ב"ד חייב ועד שיהו העושים על פי ב"ד רוב יושבי ארץ ישראל אע"פ שהן שבט אחד או רוב השבטים ואע"פ שהן מיעוט הקהל מיושבי ארץ ישראל ואז בית דין מביאין פר העלם דבר של ציבור כלומר הציבור מביאין בשביל הב"ד והעושים על פיהם פטורין:
שוגג על פיהם. שהיתה השגגה על פיהם ולאפוקי היכי שלא היתה על פי הוראת הב"ד כגון שהורו שחלב מותר ונתחלף לו חלב בשומן ואכלו שזה הוא על פי שגגת עצמו ולא על פי ב"ד וחייב:
בין שעשו. ב"ד ועשה זה עמהן או אחריהן בין שלא עשו הב"ד כלל והוא עשה על פי הוראתם ה"ז פטור והב"ד חייבין שההוראה תלויה בב"ד ואין מביאין קרבן אלא על שגגת הוראה ולא על המעשה והמעשה תלוי בקהל:
הרי זה חייב מפני שלא תלה בב"ד. ואע"ג דזה מזיד הוא שהרי ידע שטעו ואע"פ כן עשה כדבריהם ומזיד לאו בר קרבן הוא אפ"ה משכחת לה כגון ששגג וחשב מצוה לשמוע דברי חכמים ולעשות על פי ב"ד ואע"פ שהם טועים:
זה הכלל. לאתויי מבעט בהוראה שאין דרכו לעשות על פי הוראת ב"ד ועכשיו עשה לא מפני שסמך על הוראתם אלא שנדמה לו בדעתו שהוא כך ה"ז חייב שהתולה בהוראת בית דין הוא שפטור:
מתני' הורו בית דין. ועשו רוב ציבור על פיהם. וידעו שטעו וחזרו בהן. מהוראתן:
והלך. היחיד לאחר שטעו וחזרו ועשה על פיהם וזה אין מצטרף עם רוב הציבור לפי שלאחר שנודע להם עשה זה:
גמ' נפש כי תחטא. כתיב בחטאת יחיד ואם נפש אחת תחטא בשגגה מעם הארץ בעשותה וגו' ודריש לה בת"כ פרשתא ז' להאי תחטא אנפש ועל אחת ועל בעשותה והרי אלו ג' מיעוטין:
התולה בעצמו. חד מיעוטא אתא למעט התולה בב"ד והכי דרשינן נפש כי תחטא מעצמה התולה בעצמו חייב לאפוקי התולה בב"ד:
בכל אתר את אמר. והא קי"ל בכל מקום אין מיעוט אחר מיעוט אלא לרבות והכא אמאי את אמר דאלו מיעוטין אחר מיעוט למעט הן:
שנייא היא. הכא דכתיב ג' מיעוטין ולא אמרינן מיעוט אחר מיעוט לרבות אלא בשני מיעוטין ותו לא:
רב חגיי שאל לחברייה. גרסינן להא בריש פ"ח דתרומות אמתנ' האשה שהיתה אוכלת בתרומה וכו' וכן כהן שהיה אוכל בתרומה ונודע שהוא בן גרושה או בן חלוצה ר"א מחייב קרן וחומש ור' יהושע פוטר ושאל ר' חגיי מ"ט דר' יהושע דפוטר ומנלן לאוכל ברשו' כזהו בטעות הוא שהוא פטור וכי מה בין זה לשוגג בתרומה שכסבר שהוא חולין ואכלה שחייב ומה בין זה שהיה כסבור שהוא כהן ונמצא ישראל דאמרת שהוא פטור עכ"פ אכילתו בתרומה בטעות היתה וליהוי כשוגג דעלמא:
אמרין ליה מן הוריות ב"ד. כלומר מהוריות ב"ד למדנו דבר זה דלא דמי שוגג באכילה עצמה שכסבור שהיא מותרת דבכה"ג הוא דחייבה התורה בקרבן כגון שכסבור על חלב שהוא שומן וכן נמי כסבור שהוא חולין ונמצאת תרומה דבהא הוא דמחייב קרן וחומש לאפוקי היכא דלא שגג באכילה עצמה שידע שהוא חלב ואכל עפ"י הוראת ב"ד דפטור מקרבן והכי נמי בידע שהיא תרומה ואכל בשגגת עצמו שכסבור שהוא כהן ומותר לו לאכלה דהויא דומיא דהוראת ב"ד וכה"ג לאו שוגג מיקרי לענין חיובא דקרבן וכן לחיובא דקרן וחומש בתרומה:
אמר לון אוף אנא צריכא לי. כלומר עוד קשיא לי חדא הא דלקמיה ומתוך כך נמי קשיא לי היא גופה כדמסיק ואזיל:
מה בין שוחט בשבת. סבור שהוא חול ונמצאת שבת דהוי שוגג וחייב בקרבן ומה בין סבור שהוא פסח ונמצא שלמים ושחט בשבת שהוא פטור לר' יהושע כדתנן בפ"ו דפסחים ושאר כל הזבחים ששחטן בשבת לשם פסח אם אינן ראוין לפסח חייב הוא לכ"ע דלא היה לו לטעות שזה כשר לפסח אלא ששחט בהעלם שבת או שלא ידע דשאר זבחים אסור לשחטן לשם פסח והוי העלם מלאכה ואם ראוין הן לפסח וכסבור שהוא פסח ונמצא שלמי' רבי אליעזר מחייב חטאת ור' יהושע פוטר ומה בין זה לשוחט בהעלם שבת:
אמרין ליה מן השוחט ברשות. מהאי טעמא הוא דפטור שהרי ברשות מצוה שחט שכסבור שהוא פסח וקסבר ר' יהושע טועה בדבר מצוה פטור הוא היכא שעושה מצוה כגון זה שהקריב קרבן דכל הזבחים שנזבחו שלא לשמן כשרין הן:
אמר לון אוף אנא צריכה לי. והיא גופה מעיקרא קשיא לי דלדבריכם האומר מותר לאו שוגג הוא לענין חיוב קרבן. וה"ג כמו שהוא בתרומות. מה בין סבור שהוא שומן ונמצא חלב שהוא חייב מה בין סבור שהוא מותר ונמצא אסור שהוא פטור. ושם ג"כ נתחלף בדפוס וכתיב שהוא אסור ונמצא מותר וטעות הוא. וכלומר ומאי טעמא דאמריתו באומר מותר כי הכא דסומך על הוראת ב"ד שהוא פטור וכן גבי פסח ומאי שנא בכסבור שהוא שומן ונמצא חלב דחייב:
לא אמרין ליה כלום. לא השיבו לו כלום על זה ואמר לון נימא לכון אנא מנין דכתיב או הודע אליו חטאתו והביא ורישיה דקרא אשר לא תעשינה בשגגה ואשם או הודע וגו' ודרשינן השב מידיעתו חייב על שגגתו יצא זה שאפי' יודע אינו פורש. והכי מסיים לה בהדיא בתרומות. שזה האומר מותר אינו שב מידיעתו הוא וכן זה שסומך על הוראת ב"ד אע"פ שהוא יודע שחלב הוא אינו שב מידיעתו הוא:
עאל ר' יוסי. נכנס אח"כ ר' יוסי לבית המדרש ואמרו לו שנתקשו בדבר זה ששאל להן רב חגיי אמר להם ולמה לא השבתם לו מן הדא או הודע וכו' כדלעיל ואמרו לו כבר רב חגיי בעצמו שהקשה לנו זה היא קיימה ותירצה מן דרשת מקרא זה:
על דעתיה דר' ישמעאל. ופריך הניחא הא דאמרת דמקרא דאו הודע ילפינן להסומך על הוראת בית דין שפטור מקרבן אליבא דר' ישמעאל שפיר הוא דמצינן למימר הכי דאיהו ס"ל בפ"ק דשבועות ומייתי לה לקמן דטעמא דבעינן ידיעה בתחילה גבי העלם טומאה והעלם קדש ומקדש משום דדריש ליה כרבי דכתיב ונעלם מכלל שידע ולר"ע אמרינן התם דס"ל ידיעה בתחילה להעלם טומאה מטעמא דדריש ונעלם ונעלם שני פעמים והטל וידע בין תרי ונעלם דלאחר שהיתה ידיע' נעלם ממנו למימר דבעי ידיעה בתחילה דאלו לידיעה בסוף ל"צ קרא דאי לא מתיידע ליה שחטא היכי מייתי קרבן ופרכינן התם על דרשת ר"ע התיבון הרי כתיב או הודע אליו חטאתו וגו' מעתה נימא נמי אם אינו ענין לידיעה בסוף דלא איצטריך תנהו לענין ידיעה בתחילה וא"כ בכל חטאות לימא דידיעה בתחילה בעינן ומשנינן פתר לה האי קרא דאו הודע לכדתנן בפ"ו דכריתות מחוייבי חטאות ואשמות וודאין שעבר עליהן יה"כ חייבין להביא אחר יה"כ וחייבי אשמות תלוין שעבר עליהן יה"כ פטורין מאשם תלוי אבל כי מתיידע ליה בתר יה"כ מחוייב להביא חטאת ולהכי איצטריך או הודע דאי לאו האי קרא ה"א דכי מתיידע ליה בתר יה"כ לא מייתי חטאת דהא כיפר עליה יה"כ דחטא שאינו מכיר אלא המקום הוא ואפי' במחוייבי חטאות וודאין ולא נודע להן עד אחר יה"כ ה"א דיה"כ מכפר דהא ביה"כ לא נודע לו וחטא שאין מכיר בו אלא המקום הוה הלכך כתב האי קרא דאו הודע דכי מתיידע ליה בתר יה"כ בעי לאתויי חטאת והשתא היינו דקאמר הכא:
על דעתיה דר' ישמעאל דלא מפני ליה אהן קרייה דאו הודע במחוייבי חטאות וכו' דהא לדידיה דדריש מונעלם מכלל שידע לידיעה בתחילה בהעלם טומאה וקדש לא קשיא האי קושיא דמקשי התם אליבא דרבי עקיבא דאיהו לא ס"ל האי סברא דלידיעה בסוף ל"צ קרא וכדדרש לה התם באמת גם לידועה בסוף מדכתיב והוא ידע הרי שתי ידיעות וא"כ האי קרא הכא או הודע גבי חטאות דעלמא לא אייתר ליה לר' ישמעאל למדרש ביה להא דתנן בכריתות אלא דלגופיה איצטריך לידיעה בסוף דלייתי קרבן וממילא שפיר שמעינן לדרשת דשב מידיעתו בעינן מהאי דרשא גופיה דהכי דרשינן אשר לא תעשינה או הודע וגו' כלומר אם היה לזה ידיעה כמו דצריכה ליה ידיעה השתא לקרבן היה פורש ושב מהחטא מחמת ידיעתו ולאפוקי הסומך על הוראת ב"ד דלא שב מידיעתו הוא:
על דעתיה דר"ע. אלא אליבא דר"ע דאיהו מפנה להאי קרא דאו הודע להך דרשה במחוייבי חטאות וכו' דתני וכו' כדלעיל ולדידיה קשיא השתא מנא ליה למידרש הכא דהסומך על הוראת ב"ד פטור מקרבן דאליביה דדריש או הודע מכל מקום ואפי' לאחר יה"כ לא מצינן למידרש להא מהאי קרא גופיה כדדרשי' אליבא דר' ישמעאל:
ומשני מן הדא. דאמרינן בברייתא דלעיל דדריש אליבא דר' יהודה מנפש תחטא וכו' התולה בב"ד פטור וה"נ דריש לה ר"ע:
אין חייבין. ב"ד בהוראתן אלא על דבר שהיה גלוי להן בתחילה ואח"כ נכסה ונעלם מהן ולאפוקי אם נעלם מהן הדבר מתחילה:
ומה טעמא ונעלם וכו'. קס"ד מונעלם דריש דמכלל שידעו בתחילה והיינו דפריך הניחא הא לדעתיה. דר' ישמעאל דדריש התם לידועה בתחילה מונעלם מכלל שידע וכו' כמו שהובא לעיל אלא על דעתיה דר"ע דדריש התם לידיעה בתחילה מונעלם ונעלם שתי פעמים הכא מנא ליה ומשני ת"ל ונעלם דבר כלומר מדבר דרשינן לה הכא דמיותר הוא עד שיהיה הדבר גלוי להן ונכסה מהן:
אין חייבין וכו'. כלו' וכן הא דתנן לקמן עד שיורו לבטל מקצת ולקיים מקצת ולא שיורו לעקור את כל הגוף נמי מדבר דרשינן דבר מהמצוה ולא כל המצוה:
והן שהורו מותר. הא דאמרינן בעקירת כל הגוף פטורין דוקא אם הורו להדבר להיתר לגמרי כגון דתנן לקמן אמרו אין נדה בתורה אין שבת בתור' והתירו הדבר אבל אם הורו פטור ממיתה או מקרבן במקום דשייך אבל אסור הוא לא בדא אמרו דהרי אין כאן עקירת כל הגוף לגמרי:
מלישכת הגזית. מב"ד הגדול היושבין בלישכת הגזית:
מן המקום ההוא וגו'. גבי זקן ממרא כתיב ויליף דבר דבר כתיב הכא ונעלם דבר מעיני הקהל וכתיב התם על פי הדבר אשר יגידו לך מן המקום ההוא וגו' מה להלן מב"ד שבלשכת הגזית אף כאן עד שתצא הורא' מב"ד שבלשכת הגזית:
נכנסו מאה. לישב ולהורות עד שיורו כולן וישגו בהוראה זו:
תמן. גבי עיבור שנה א"ר זעירא לעיל בפ"ק דסנהדרין בהל' ב' והוא שיהו כולן מורין ומודין זה לזה מטעם אחד ולאפוקי אם זה אומר מצד זה ראוי לעבר השנה וזה אומר מצד אחר:
וכא מה. הכא מאי אם בעינן שיהו כולן מורין מטעם אחד ולא איפשיטא:
הלך היחיד ועשה שוגג על פיהן. קתני במתני' ופריך וכי יש זדון לשגגה ולמה לי למיתני שוגג פשיטא דעשה שוגג דהא הוראה בשגגה היא וכי שייך מזיד הכא:
ליחיד אצל הוראת ב"ד. כלומר האי שוגג הא קמ"ל דדוקא לשגגת יחיד אצל הוראת ב"ד שהשגגה על פיהם היא אבל אם היא שגגת עצמו כגון שב"ד הורו שחלב מותר והוא אכל בשגגה שלו שנתחלף לו חלב בשומן דמהו דתימא דפטור דהא בלאו הכי היה אוכל על פי הב"ד שהורו שמותר קמ"ל הואיל שלא על פי ב"ד עשה חייב הוא דשוגג על פיהם בעינן:
מתניתא. דקתני תלמיד שהוא ראוי להוראה כגון שמעון בן עזאי והוא תלמיד יושב לפניהם וראוי להוראה היה:
מה אנן קיימין. דאמרת כגון שמעון בן עזאי דמשמע שהוא גדול בתורה כמוהו ואע"פ כן עשה וקרי ליה שוגג לחייבו בקרבן:
אם ביודע כל התורה ואינו יודע אותו דבר. שהורו ועשה בשוגג א"כ אין זה שמעון בן עזאי שלא היה טועה אפי' בדבר אחד ואם ידע ואע"פ כן עשה א"כ מזיד הוא ולאו בר קרבן הוא:
ואם ביודע אותו הדבר ואינו יודע כל התורה. כלומר ולדוגמא בעלמא נקט שברור לו אותו הדבר כשמעון בן עזאי אכתי קשה שמעון בן עזאי הוא אצל אותו דבר ומזיד הוא:
אלא כי אנן קיימין ביודע וכו'. שיודע הכל כשמעון בן עזאי אלא שהוא טועה בזה לומר התורה אמר אחריהם אחריהם אחרי הב"ד תלך מה שיאמרו לך תשמע לדבריהם ואפי' שגי בהוראה:
ואם בטועה וכו'. ואכתי מי ניחא שאם בדבר הזה הוא טועה א"כ אין זה שמעון בן עזאי:
כהדא דתני. בברייתא גבי הוראת זקן ממרא דכתיב אשר יגידו לך ימין ושמאל יכול וכו' ת"ל ימין ושמאל דוקא אם יגידו לך על ימין שהיא ימין וכו' ואם טועים הן והוא כשמעון בן עזאי א"כ יודע הוא שאין צריך לשמוט להן ואם ידע ואע"פ כן עשה מזיד הוא:
מאי כדון. השתא מ"ט והיכי מוקמית לה:
ר' יוסי. אמר לעולם דבמזיד כה"ג ביודע שטעו ועשה ואפ"ה מביא קרבן דהיינו טעמא דלא דמי הכא לשאר מזיד שבתורה:
לפי שבכל מקום שוגג פטור ומזיד חייב. כלומר בעונש מיתה וכיוצא דשוגג פטור הוא בכל התורה ובקרבן הוא חייב ומזיד חייב בעונש ולאו בר קרבן הוא והכא אפי' הוא מזיד פטור מעונש מפני שתלה בב"ד והלכך נהי דפטרת ליה מעונש בקרבן מיהת חייב הוא דמזיד דהכא הוי כשוגג בכל מקום שפטור מעונש וחייב בקרבן:
יחיד משלים לרוב ציבור היא מתניתא. אדלעיל קאי להאי דמפרש הא דקתני במתניתין הלך היחיד ועשה שוגג דדוקא שגגת יחיד אצל הוראת ב"ד בעינן ולאפוקי אם שגג בפני עצמו כגון שנתחלף לו חלב בשומן ואכלו חייב וע"פ שהורו ב"ד שחלב מותר ואם היה יודע שהוא חלב ג"כ היה אוכל על פי ב"ד מכל מקום הואיל דהשתא השגגה לאו אצל הוראת ב"ד היא לא על פיהם הוא ושמואל פליג וקאמר דמתני' דקתני שוגג על פיהם לענין יחיד משלים לרוב הציבור דוקא הוא ולענין שיהו מביאין פר כדין רוב הציבור שעשו בשגגת הוראת ב"ד דבהא אמרינן דאינו משלים אא"כ היתה השגגה שלו על פי ב"ד ולא שנתחלף לו חלב בשומן ואכלו אבל כל יחיד ויחיד שעשה בפני עצמו פטור דלענין פטור קרבן בשביל שגגתו אע"פ שעשה בפני עצמו ושלא על פי ב"ד שהרי נתחלף לו חלב בשומן אפ"ה פטור הואיל דבלאו הכי הורו בית דין שחלב מותר:
א"ר יוחנן. דלא היא אלא אפי' לענין זה ממעט לי' התנא דמתני' ולומר דכל יחיד שעשה בפני עצמו ע"פ שגגתו ולא ע"פ ב"ד מביא כשבה או שעירה כדין קרבן שגגת יחיד דשוגג על פיהם בעינן לכל מילי:
וקשיא על דעתיה דשמואל לא נמצא כל יחיד ויחיד. של מיעוט הציבור מתכפר לו בשני חטאו' דקס"ד מדקאמר שמואל דאותו היחיד שנתחלף לו חלב בשומן פטור הוא ואינו משלים לרוב ציבור שיהו הב"ד מביאין פר משמע הא שאר יחידים שאכלו על פי הוראת ב"ד מביאין הן קרבן יחיד כשבה או שעירה דכיון דאותו היחיד אינו משלים רוב ציבור ונשארו הן במיעוטן ואין להן דין רוב ציבור שיתכפרו בפר כבר חלה עליהן חובת קרבן יחיד עכאו"א וצריכין הן להביא אחר שיחזרו הב"ד בהן והשתא אם אח"כ יבא א' ויאכל ג"כ ע"פ הוראת ב"ד קודם שיחזרו בהן מהוראתן ואז ישלים לרוב הציבור ויהו צריכין להביא פר נמצא כל יחיד ויחיד ממיעוט הציבור נתכפר לו שני פעמים בחטאת כשבה או שעירה שלו שחלה עליו בתחילה עוד בכפרת הפר חטאת וקשיא דעל מה הפר הזה בא הלא כבר נתכפרו כל יחיד ויחיד מהן בחטאת שלו:
ר' זעירא. משני לה בשם שמואל דלא תידוק הכי אליביה אלא דה"ק אותו היחיד שעשה בפני עצמו ולא על פי הוראת ב"ד ודאי דאינו משלים לרוב הציבור וטעמא דפטור הוא כדאמרין דס"ל לשמואל דכל היכא דהורו ב"ד שחלב מותר אין היחיד מתחייב אע"פ שעשה בשגגת עצמו ושאר כל יחיד ויחיד ממיעוט הציבור שעשו על פי ב"ד ואותן ראוין לפר אם היו רוב ציבור תלוי ועומד הוא ואינו חל עליו חוב קרבן יחיד שלו עד שיראה אם אח"כ כשיחזרו הב"ד בהן וימצאו שאכלו רוב שהשלים אחד לרוב הציבור על פי הוראת ב"ד:
ב"ד מביאין. אז ב"ד מביאין כדין רוב ציבור שעשו ע"פ הוראת ב"ד מביאין פר על ידי בית דין:
אכלו מיעוט. כלומר ואם לאו אלא שישארו במיעוטן וא"כ דינם כאכלו מיעוט הציבור על פי הוראת ב"ד ואז הן מביאין קרבן יחיד כל אחד ואחד כשבה או שעירה:
כל ההורייה. תוספתא היא בפ"ק ונשנית שם בטעות במקצת. וכן כאן חסר בהא דלקמן ובגמרא הנדפס אצל ש"ס הבבלי הועתק החסרון במקצת וה"ג שם. כל ההוריה שב"ד מביאין פר אין היחיד מביא כשבה ושעירה וכל הורייה שב"ד אין מביאין פר היחיד מביא כשבה ושעירה שמואל פתר מתניתא ברוב ומיעוט אכלו רוב הואיל וב"ד מביאין פר אין היחיד מביא כשבה או שעירה אכלו מיעוט הואיל ואין ב"ד מביאין פר היחיד מביא כשבה ושעירה. ושם ג"כ נחסר מהואיל קמא עד הואיל בתרא. כלומר דשמואל מפרש הברייתא לטעמיה דהא דקאמר כל שב"ד מביאין פר וכו' באכלו רוב הקהל על פי הוראתן מיירי וסיפא באכלו מיעוט הקהל וב"ד אין מביאין והן מביאין כל אחד ואחד כשבה או שעירה וכדאמר ר' זעירא בשם שמואל לעיל:
ר' יוחנן פתר מתניתא בהוריית ב"ד. כלומר ר' יוחנן דפליג לקמן על שמואל גם בהא דס"ל דאין מיעוט הקהל מביאין כלל קרבן יחיד בהוראת ב"ד דלא נאמר קרבן יחיד אלא בשגגת מעשה והלכך לא פתר להאי ברייתא כדשמואל ברוב ומיעוט אלא כולה ברוב מיירי וחילוק דבין רישא וסיפא הכל ברוב ע"פ הוראת ב"ד הוא וכצ"ל. הורו ב"ד לעקור את כל הגוף הואיל ואין ב"ד מביאין פר היחיד מביא כשבה ושעירה הורו לבטל מקצת ולקיים מקצת הואיל ובית דין מביאין פר אין היחיד מביא כשבה ושעירה. ובספרי הדפוס נתחלף בטעות דהא לא פליג ר' יוחנן אמתני' דתנן בהדיא לקמן דבעקירת כל הגוף אין בית דין מביאין פר ובהא היחידין מביאין כל אחד ואחד קרבן יחיד ובהורו לבטל מקצת ולקיים מקצת דבית דין מביאין פר אין היחידין מביאין קרבן יחיד ומתכפרין בפר ובין רישא ובין סיפא ברוב הקהל שעשו על פי ב"ד מיירי והחילוק הוא בהוראת הב"ד גופא כדאמרן:
שמואל פתר מתניתא. השתא מפרש דכמו דפליגי בפירוש ברייתא דהתוספתא וכל חד וחד לטעמיה בהא דפליגי אם מיעוט הקהל בהוראת ב"ד מביאין קרבן יחיד או לא ה"נ פליגי בפירוש הברייתא הנשנית בת"כ:
עדיין אני אומר. רישא דהברייתא הכי היא נשנית שם אחר הברייתא שהובאה בריש פרקין נפש כי תחטא וכו' ומפרש התם כיצד הורו בית דין וכו'. אתה אומר לכך נאמרו המיעוטין הללו נפש תחטא אחת תחטא בעשותה או אינו אומר אלא יחיד שעשה חייב שנים שלשה שעשו פטורין תלמוד לומר עם הארץ אפילו הן מרובין עדיין אני אומר מיעוט הקהל שעשו חייבין שאין ב"ד מביאין עליהן פר אבל רוב הקהל שעשו יהו פטורין שכן בית דין מביאין עליהן פר תלמוד לומר עם הארץ אפי' רובו אפילו כולו. והשתא מפרש ואזיל היכי מפרשי שמואל ור' יוחנן להאי ברייתא ותרוייהו מפרשי לה בשגגת מעשה שלא ע"פ הוראת בית דין. ופליגי כל חד וחד לדיוקיה:
ר' יוחנן. דס"ל דאין מיעוט הקהל מביאין קרבן יחיד בעשו בהוראת ב"ד מפרש לה הכי עדיין אני אומר וכו' כלומר אע"ג דאתה אומר לרבות גם למרובין שעשו החטא בשגגת מעשה כל אחד ואחד בפני עצמו חייבין בקרבן ולאו דוקא נפש אחת קאמרה תורה ולא תיקשי דעם הארץ למה לי לרבות כן דהא מהיכי תיתי לחלק בין יחיד למרובין בזה ופשיטא דנפש אחת לאו דוקא הוא ועל זה מתרץ בסיפא דברייתא דמכל מקום איצטריך דעדיין איכא למיטעי ולומר דמיעוט הקהל שעשו בלא הורייה אלא בשגגת מעשה בדין הוא שיהו חייבין שכן אם היה בהורייה אין בית דין מביאין עליהן פר דבהא כ"ע לא פליגי שאין ב"ד מביאין פר בהורייה על מיעוט הקהל והלכך הואיל דמצינו להחמיר בהן דאין בית דין מביאין על מיעוט הקהל בדין הוא בשגגת מעשה שיהו מיעוט הקהל מביאין קרבן יחיד כל אחד ואחד אבל רוב הקהל שכן מצינו קולא בהן שאם עשו בהורייה שבית דין מביאין עליהן פר יכול שאם עשו בשגגת מעשה שהן פטורין כל אחד ואחד מקרבן יחיד להכי איצטריך עם הארץ ללמד דבין רוב או כל הקהל שחטאו בשגגת מעשה חייבין בקרבן יחיד כל א' וא' הכי פירושא דהברייתא והשתא פליגי בדיוקא:
שמואל אמר אבל הן מביאין כשבה או שעירה. כלומר לשמואל דס"ל דבהורייה מביאין מיעוט הקהל קרבן יחיד כל אחד ואחד מדייק לה הכי בפירושה דעדיין הייתי אומר דמיעוט הקהל שעשו בלא הורייה חייבין שכן אם עשו בהורייה אין ב"ד מביאין עליהן פר אבל הן מביאין כשבה או שעירה בהורייה והלכך בדין הוא אם עשו בלא הורייה אלא בשגגת מעשה שיהו חייבין שכן מצינו בהו חיובא אפילו בהורייה:
ר' יוחנן אמר לא הן מביאין כשבה ושעירה. ר' יוחנן לא מדייק הכי אלא מיעוט הקהל בהורייה אין ב"ד מביאין עליהן פר ולא הן מביאין קרבן יחיד כשבה או שעירה והיינו דמדייק הש"ס עליה דר' יוחנן:
על דעתיה דשמואל. בשלמא לשמואל דהוא יליף לה חייב מחייב דקאמר בדין הוא שיהו מיעוט הקהל חייבין בשגגת מעשה שכן מצינו חיוב בהן בהורייה דבית דין אין מביאין עליהן אבל הן חייבין בקרבן יחיד ניחא אלא על דעתיה דר' יוחנן דס"ל דבהורייה אין ב"ד מביאין על מיעוט הקהל ולא הן מביאין קרבן יחיד קשיא דהוא יליף לה חיוב מפטור בתמיה והיכי יליף לחיוב בשגגת מעשה למיעוט הקהל מהורייה במיעוט הקהל שפטורין לגמרי ואין מביאין קרבן יחיד ולא משני מידי:
מתניתא אמרה פליגא על שמואל. השתא מהדר הש"ס אפלוגתייהו דלעיל במה דפליגי שמואל ור' יוחנן ביחיד שעשה בפני עצמו ובשעת הוראת בית דין כדאמרי' לעיל הורו בית דין שחלב מותר ונתחלף לזה חלב בשומן ואכלו דס"ל לשמואל דפטור וקאמר דברייתא דלקמיה קשיא על שמואל:
או הודע אליו חטאתו אשר חטא והביא יצא מומר לעכו"ם. בת"כ דריש לה והתם גריס לה אליבא דר"ש דה"ק דוקא אם הודע לו ושב מידיעתו כדכתיב רישיה דקרא אשר לא תעשינה או הודע יצא מומר דלא שב מידיעתו הוא שמעת מינה דכל היכא דשב מידיעתו חייב בקרבן הוא וקשיא לשמואל דהא האי דנתחלף לו חלב בשומן ולא על פי הוראת בית דין היה ודאי היה שב מידיעתו. ואמאי פטור:
מתניתא פליגא על שמואל. וכן האי ברייתא דשנינו בריש פרקין קשיא הוא לשמואל נפש כי תחטא וכו' אלמא דוקא התולה בבית דין הוא פטור וזה דנתחלף לו חלב בשומן ואכלו לאו תלה בבית דין הוא:
הדא. ודאי פליגא על דשמואל ולית ליה קיום אלא כר' יוחנן בהא וחייב:
הלכה ב
ר"ש פוטר. לפי שברשות ב"ד הוא עושה שלא היה יודע שטעו וחזרו בהן והוי תולה בב"ד הלכך פטור:
ור"א אומר ספק. הואיל והיה לו לשאול על דברים שנתחדשו בב"ד ולא שאל הוי ספק אי כתולה בב"ד אי כתולה בעצמו דמי ומביא אשם תלוי:
איזהו ספק. כלומר במה הוא אומר ר"א שהוא נידון כמי שנסתפק לו אם חטא אם לא חטא וחייב באשם תלוי:
ישב לו בתוך ביתו. כלומר אם יושב הוא בביתו במדינה שהורו בה ב"ד שהיה אפשר לו שישמע שחזרו בהן ב"ד מהוראתן חייב באשם תלוי אבל הלך לו למדינת הים ולאו דוקא הלך אלא החזיק בדרך ללכת אע"פ שעדיין לא הלך שמפני טרדתו לצאת לדרך אין לו פנאי לשאול אם חזרו בהן ב"ד ופטור מאשם תלוי:
שהוא קרוב לפטור. דהוי כתולה בב"ד לפי שלא היה לו לידע שחזרו בהן:
מה שנה זה. שהחזיק ללכת ועדיין לא הלך מן היושב בביתו ואמר לו ר"ע לפי שהיושב בביתו אפשר היה לו שישמע וזה שהחזיק בדרך אע"פ שלא הלך לא היה אפשר לו שישמע שטרוד הוא והלכה כר"א וכר"ע:
מה. ושואל הש"ס מאי קאמר בהנכנסין לעזרה הרי בערבי פסחים נתחלקו לשלשה כיתות ונכנסו כל כת זו אחר זו כדתנן שם וא"כ כיצד משערין אותן אם בכל כת וכת משערין לרוב הנכנסין מהן או אין משערין אלא בכת הראשונה בלבד וכשאתה אומר בכל כת וכת א"כ האיך מתנהגין הם בראשונה דשמא בשניה איכא רובא או ליכא רובא טמאין והיא גופה נמי קמיבעיא ליה אם בכל כת וכת אזלינן בתר רובא דילה או הכל הולך אחר רוב כת הראשונה בלבד ואחריה נגררין כל הכתות האחרות:
גמ' מתניתא כגון שמעון בן עזאי יושב לפניהן. לאו אהאי מתני' קאמר אלא אמתני' דלקמן הורו ב"ד וידע אחד מהן שטעו ואמר להן טועין אתם ואיידי דבעי לקמן בחזרה מהו דהיינו דינא דאיירי במתני' נקט לה הכא. מתני' דקתני ואמר להן טועין אתם כגון שמעון בן עזאי יושב ודן לפניהן וכלומר גדול בהוראה כמוהו הוא שיאמר להן טועין אתם וכדמפרש ואזיל:
מה אנן קיימין אם בשסילקן. מדעתם מחמת שהיה דן לפניהם והודו לו א"כ פשיטא הוא דתבטל הורייתן ואינו כלום ואם בשסילקו אותו מדעתו תבטל הורייתו ואין בתשובתו כלום:
אלא כי אנן קיימין. בשכל אחד ואחד עומד בדעתו ובתשובתו הלכך הורייתן אצלו אינה הורייה לפי שלא סילקו אותו לחזור בו מדעתו ואם הוא עשה אח"כ כפי הוראתן חייב אבל אצל אחרים הורייתן הוראה לפי שזה לא סילקן מדעתם ואחרי' שעשו כפי הוראתם פטורין דהוי כתולה בבית דין:
לית הדא פליגא. וכי לא פליגא הך מתני' אהא דר' מנא בר תנחום לעיל דאמר מאה שנכנסו להורות עד שיורו כולן ויסכימו לדעת אחת וזה שלא הסכים עמהן ואמר להן טועין אתם א"כ אמאי הוראתן אצל אחרים. הוראה היא:
פתר לה. ר' מנא להמתני' בשזה לא נכנס עמהן בתחלה לישב ולהורות אלא אח"כ בא והיה דן לפניהם:
אם בשלא נכנס. א"כ מעכב הוא בהוראה דהא אין כאן כל הב"ד ובלאו הכי אין הוראתן הוראה:
פתר לה כרבי דר' אמר אין לך מעכב. בהוראה:
אלא מופלא של בית דין בלבד. שאם הוא לא היה שם מעכב כדתנן לקמן אבל אחד מן שאר הב"ד שלא נכנס שם אינו מעכב:
והא. השתא מהדר אדינא דמתני' דהכא ובעי והא דאמר ר' מנא בר תנחום נכנסו מאה עד שיורו כולן אם אף בחזירה כן שצריך שיחזרו כולן בהן מהוראתן או רוב כת אם חזרו הרוב מכת שנכנסו להורות הוי נמי חזרה וכל העושים אחר שנודע להן מחזירת הוראה תו לא הוי תולה בב"ד:
פשיטא לך רוב. ומהדר הש"ס לבעל הבעיא דהא פשיטא לך דרוב מהכת שחזרו בהן סגי והויא חזרה מיהו הא קמיבעיא לך מה רוב בעינן אם רוב ההורייה מאותן שנכנסו בתחילה להורייה או רוב המשתייר בשעת החזרה סגי כדמפרש ואזיל:
היך עבידא. לענין מאי תיבעי לך וקאמר כגון שנכנסו מאה להורות ומתו מהן עשרה אי תימא רוב הנכנסין להורייה בעינן עד שיחזרו בהן חמשי' ואחד ואי תימא רוב המשתייר בשעת חזרה סגי אם כן ארבעים וששה הוי רוב ומהו ולא איפשיטא:
הפריש חטאתו נתחרש. אח"כ או נשתטה ונדחה מקרבן דבעינן דעת או נשתמד וג"כ נדחה הקרבן כדאמרינן מעם הארץ פרט למומר:
או שהורו בית דין מותר לאכול חלב. כגון שאכל חלב והפריש חטאת ואח"כ הורו ב"ד שחלב מותר נמי נדחה הוי דאלו עבר השתא לאו בר קרבן הוא וכמ"ד יחיד שעשה בהוראת ב"ד פטור. וגרסינן להא בגיטין ריש פ' מי שאחזו:
ר' יוחנן אמר נדחית חטאתו. אפי' חזר ונשתפה ומומר שחזר בו וב"ד שחזרו מהוראתן דכיון שנדחה שוב אין חוזר ונראה:
רבן שמעון בן לקיש אומר לא נדחית חטאתו. דחרש ושוטה מדמי ליה לישן הואיל וממילא הוא ומומר הואיל ובידו לחזור וכן ב"ד שהורו ולקמן מפרש לה:
מחליף שמועתא. דר' יוחנן לדר"ל ודר"ל לר' יוחנן:
דלא אתי וכו'. דלא תיקשי דרבי יוחנן אדר' יוחנן דהא אמר רבי שמעון בר בא בשם ר' יוחנן הגוסס זורקין עליו וכו' וכן הוא בגיטין. דהגוסס כחי לכל דבר הוא וא"כ מכ"ש בנשתטה ונתחרש דלא נדחית חטאתו:
רבנן דקיסרין אמרין ר' חייה אמי. ר' חייה ור' אמי פליגי בהא חד מחליף שמועתייהו וחד אמר כאהן תנייה כמה ששנה מעיקרא דר' יוחנן ס"ל נדחית חטאתו ור"ל ס"ל לא נדחית:
א"ר יוסי בר' בון. דלא היא אלא בכל הכתות משערינן ועד שהן מבחוץ הן משערין עצמן אי איכא רובא טמאין בכל העומדין להכנס לעזרה אז נכנסין הן בחילוק שלשה כיתות זו אחר זו:
מאן דמחלף לית ליה באילין קישואייה. כלומר למאן דמחליף שיטתייהו אין לו באלו הקושיות מה דהוי קשיא דר' יוחנן אדר' יוחנן דלדידיה לק"מ. והקושיות הן חדא הא דאמרן מההיא דגוסס ואידך הא דמקשה בגיטין דפליגי התם ר"י ור"ל בהא דתנן אמר כתבו גט לאשתי ואחזו קורדייקוס וחזר ואמר אל תכתבו אין בדבריו האחרונים כלום דר' יוחנן ס"ל כותבין ונותנין לאלתר אפי' בעודהו קורדייקוס ור"ל אמר לכשישתפה ואין דבריו האחרונים כלום דקאמר שאין צריך לחזור ולהמלך בו כשישתפה אלא סומכין על דבריו הראשונים ומהא קשיא נמי דר"י אדר"י ודר"ל אדר"ל דפליגי בהפריש חטאתו ונשתטה ולמאן דמחליף בהא דהפריש חטאתו לא קשיא וכן אמרינן שם:
כמאן דאמר לא נדחית חטאתו מי מקבלה הימנו. השתא מפרש להא דאמר בהפריש חטאתו ואח"כ הורו ב"ד מותר לאכול חלב ולהאי מ"ד דלא נדחית חטאתו ויקריבנה מי הוא מקבלה ממו דהא השתא מחזיקין בהיתר הוא שהורו ב"ד להם שמותר אותו דבר שהפריש זה קרבן עליו ואין מקבלין ממנו דלדידהו חולין בעזרה הוי:
ימתין. אין הכי נמי דהכי קאמרינן שימתין עד שיחזרו בהן ב"ד בהוראתן ואז מקבלין ממנו להקריב אותו חטאת שהפריש בתחילה. א"נ דזה הכל מהשאלה היא אם צריך הוא להמתין עד שיחזרו בהן הב"ד והשתא שייך שפיר אלא דבתריה:
אלא. וקאמר הש"ס דאהא דהפריש חטאתו לא צריכין לאוקמי בימתין אלא דמיירי כשהיה כהן זה שהפריש חטאתו והוא בעצמו עבד והקריב וכיפר דלא נדחית חטאתו בשביל הוראת ב"ד שהורו עכשיו:
היה שמעון בן עזאי. כלומר מיהו בהא דאמרי' לעיל בידע א' מהן שטעו או תלמיד וראוי להורייה כשמעון בן עזאי ועשה אח"כ וחייב הוא בקרבן ולאו כהן הוא ומי מקבלה הימנו הקרבן בזה הוא דצריך להמתין עד שיחזרו בהן ב"ד:
כמאן דאמר לא נדחית חטאתו תולדות הורייה כהורייה. כלומר להאי מ"ד דלא נדחית וביחיד שאכל חלב והפריש חטאתו ואח"כ הורו ב"ד שחלב מותר הא אמרן דמקריב חטאתו אחר שיחזרו בהן ב"ד דלא נדחית מיהו הני מילי ביחיד דתו ליכא למיבעי מידי אבל בציבור אע"ג דאמרינן דלא נדחית החטאת שהופרש בתחילה קודם ההורייה מכל מקום אי אמרי' תולדות הורייה והיינו שנולדה ונתחדשה הורייה אחר שאכלו החלב הוי כהורייה כמו שאכלו מחמת ההורייה א"כ נפקאמינהלענין ב"ד כדלקמן:
תולדות הורייה כהורייה הורייה בהורייה מהו שיצטרפו. איידי דלקמיה פשיט ליה דתולדות הורייה כהורייה ובהורייה בהורייה הוא דמיבעי ליה נקט להורייה בהורייה נמי הכא. והשתא מפרש ואזיל תולדות הורייה מאי היא ולענין מאי איכא נ"מ אי נימא תולדות הורייה כהורייה או לא:
היך עבידא. להא דתולדות הורייה:
אכלו ציבור חלבים. בשגגת מעשה בלא הורייה והפרישו קרבנותיהן כל אחד ואחד כשבה או שעירה כדין ציבור בשגגת מעשה בלא הוריית ב"ד דהוו כיחידים וכדאמרינן לעיל דילפינן לה מקרא כמו דיליף לה בברייתא דת"כ אלא שאחר זה נולדה הורייה והורו ב"ד שחלב מותר ושפטורין מן הקרבנות שהפרישו על החלב שאכלו ובהא לא מספקא לן דאותן קרבנות שהפרישו דלא נדחו אחר שיחזרו הבית דין בהן דהא למ"ד לא נדחית חטאתו קיימינן והרי אלו כיחיד שהפריש חטאתו ואח"כ הורו ב"ד שחלב מותר דימתין עד שיחזרו בהן ב"ד ויקריבנה מיהו להא איכא נפקה מינה גבי ציבור:
אין תימר תולדות הורייה כהורייה ב"ד חייבין. דאי נימא מה שאכלו הציבור בתחילה בשגגת מעשה שלהן ואח"כ נולדה ונתחדשה הורייה מפי בית דין שחלב מותר הוי כמי שאכלו בהורייה שהרי בלאו הכי היו אוכלין על פי הוראת ב"ד שמותר הוא והשתא אין מקריבין קרבנותיהן על מה שאכלו כבר מכח הוריית בית דין והיינו נמי דקרי ליה תולדת הורייה שנולד עיכוב הקרבנות מכח ההורייה ולמ"ד לא נדחה הקרבן הוי כמו שזה החטא בעצמו נעשה ע"פ הוראתן דנהי דאותו קרבן לא נדחה להקריבו אח"כ כשיחזרו בהן מ"מ כל זמן שלא חזרו בהן אי אפשר להקריבו כדאמרינן ימתין וכו' ואם כן כל זמן שלא כיפרו הרי הוא אותו המעשה שעשו בתחילה קודם שנולדה הורייה כמי שעשו לאחר הורייה ואם כן הוא הרי דינו כרוב הציבור שעשו על פי הוריית ב"ד וב"ד חייבין להביא פר כדלעיל דעל רוב הקהל בהוריי' ב"ד מביאין פר. וכלומר הציבור הן המביאין בשביל הב"ד והיינו ב"ד כדפרישית במתני' בריש מכילתין:
אין תימר אין תולדות הורייה כהורייה. ואם נאמר דהא דעשו בשגגת מעשה בתחילה ואח"כ נולדה הורייה לא שייכא כלל להורייה דהא מפי עצמן עשו ולא כעשו בהורייה א"כ בית דין פטורין שאין מביאין פר אלא על מעשה הקהל בהורייה שלהן:
כיני פשיטא לך וכו'. כצ"ל וכן הוא בהנדפס אצל ש"ס הבבלי. כלומר דפשיט לה הש"ס דהא ודאי כן הוא והאי לא קמיבעיא לך דאמרינן תולדות הורייה כהורייה ומביאין פר מלבד קרבנות היחיד שהפרישו כדאמרן מיהו הא קמיבעיא לן הורייה בהורייה מהו שיצטרפו כדמפרש ואזיל:
היך עבידא. הורייה בהורייה כגון שהורו בית דין חלב כוליא של ימין מותר ושל שמאל ולו מכסה אסור. ובדפוס אצל הבבלי גריס ושל מכסה. של מכסה את הקרב:
חזרו. אח"כ והחליפו בהוראתן ואמרו חלב כוליא של שמאל מותר ושל ימין אסור ואכלו רוב הציבור בהוראה ראשונה וכן רוב הציבור בהוראה שנייה:
אין תימר מצטרפין. כלומר הורייה אחת היא דמאי שנא של ימין משל שמאל הא מיהת שתים ההוראות בחלב הוו וא"כ אחת דחייבין ואין מביאין אלא פר אחד ואין תימר דאין מצטרפין להוראה אחת וכשתי הוראות הן חייבין שתים ומביאין שני פרים ולא איפשיטא:
שתי הוריות בעבירה אחת. כצ"ל וכן הוא בדפוס אצל הבבלי:
היך עבידא אכלו רוב ושחטו רוב. בשחוטי חוץ מיתפרשא וכגון בשלמים ששחטו בחוץ דהוי שתי הוריות לפי שאסור לשחטן בחוץ וכן אסור לאכלן אם לא נשחטו בפנים ונזרק דמן להתיר הבשר באכילה והיינו שתי הוריות בעבירה א' שהורו ב"ד לשחטן בחוץ והורו שמותר לאכלן ואכלו רוב הציבור וכן הרוב הן ששחטו מהו שיצטרפו להוראה אחת כיון דעבירה אחת היא או דילמא שתי הוריות הוו בשחיטה ובאכילה וקאמר דתליא בפלוגתא דרבי מאיר ורבי שמעון דפליגי לקמן בפ"ג אי בתר חטא אזלינן או בתר ידיעה אזלינן וה"נ לענין זה:
על דעתיה דרבי מאיר. דאמר בתר החטא אזלינן דטעו בשחוטי חוץ ועבירה אחת היא ואין חייבין אלא אחת על דעתיה דר"ש דאמר בתר ידיעה אזלינן כשנודע להן שטעו בשחיטה וטעו באכילה הוי כטעו בשתים וחייבין שתים:
אכלו מיעוט בראשונה.. הורו ב"ד שחלב מותר ואכלו מיעוט הקהל ונודע להן שטעו וחזרו והורו פעם שנית ואכלו מיעוט הקהל האחרים בהוראה שנייה:
על דעתיה דרבי מאיר. דאזיל בתר החטא והכא כיון דבשתי הוראות האלו רוב הקהל הן שחטאו מצטרפין וחייבין להביא פר כדין רוב הקהל בהוראה:
ועל דעתיה דרבי שמעון. דבתר ידיעה הוא דאזיל הכא כיון דנודע להן אחר אכילת מיעוט הקהל בראשונה שהרי הוראה שניה קרי לה וא"כ נודע להן בין הוראה להוראה אין מצטרפין לרוב ופטורין הן מהפר אלא כל אחד ואחד מביא קרבן יחיד כדין מיעוט הקהל בהוראה:
א"ר זעירא ושהות ביניהן. אמתני' מהדר ופלוגתא דרבי מאיר ור"ש ברישא היא והכי גריס לה בת"כ בפרשתא ז' כיצד הורו ב"ד לעבור וכו' העושה ע"פ עצמו חייב ולא העושה על פי הוראת ב"ד ור"ש מוסיף הורו ב"ד וידעו שטעו וחזרו בהם בין משהביאו כפרתן בין שלא הביאו כפרתן והלך היחיד ועשה על פיהם הרי זה פטור ור' מאיר מחייב. ומפרש ר' זעירא דשהות ביניהן כלומר דהא איכא בינייהו ופליגי כמה יהיה השהות בכדי שישמע שחזרו ב"ד בהן:
ר"מ אמר נותנין לו שהות עד שישמע. כלומר הא דר"מ מחייב לא לאלתר הוא דמחייב אלא מודה הוא דנותנין לו שהות עד שישמע מהחזרה ואם יש שהות בכדי שישמע ואח"כ עשה חייב ואע"פ שלא נודע לו בודאי שחזרו ממש מכל מקום מכיון ששמע אומרים מאיזה חזרה בב"ד ואפשר שיחזרו בהן לא היה לו לעשות:
ר' שמעון אומר עד שישפע. שישמע בשופי ובבירור וכלומר הא דר"ש פוטר לא דפוטר הוא לעולם אלא דבשהות הוא דפליג דנותנין לו שהות עד שיכול לשמוע ולהוודע אם חזרו בהן ממש דאז הוא חייב כשעשה אבל מקודם ששמע ממש פטור:
ותני. בהדיא בברייתא כן לר"ש:
ב"ד בבית. כלומר אפי' הן בבית והיחיד בעליה ובודאי שמע אומרים מחזרה אע"פ כן פטור עד שישמע ממש מהחזרה:
על דעתיה דר"ע אדיין הוא ספק. כלומר הא דאמר ר"ע מודה אני בזה שהוא קרוב לפטור לאו דפטור ממש לעולם קאמר ואפי' מאשם תלוי אלא אדברי ר"א קאי דקאמר ספק וקאמר ר"ע דמודה אני בזה שיש בו קרוב לפטור ומיהו עדיין איכא נמי מקום שיש בו ספק וחייב הוא באשם תלוי וכדפרישית במתני' וכדמפרש ר' בון לקמיה:
בעומד בין שני תחומין בין תחום ארץ ישראל לתחומי חוצה לארץ. כצ"ל וכן הוא בדפוס אצל הבבלי. כלומר הלך לו למדינת הים דקתני אע"פ שעדיין לא הלך לשם אלא עומד על התחום לילך מ"מ כיון שהחזיק בדעתו לילך טרוד הוא מלשאול ולחקור אם חזרו בהן ב"ד או לא ובזה הוא פטור דקאמר ר"ע אבל אם ישב לו בביתו ולא החזיק לילך בדרך בהא הוא מודה ר"ע לר"א דספק הוא ומביא אשם תלוי:
להורייה הילכו אחר ישיבת א"י. אם יש רוב הקהל מיושבי א"י שעשו בהוראת ב"ד הוי רוב ואין משגיחין על יושבי ח"ל:
לטומאה. שיהא קרבן פסח דוחה טומאה אם רוב הציבור טמאין הן הלכו אחר הרוב הנכנסין לעזרה. וגרסי' להא פרק כיצד צולין הלכה ו':
ר"י בן לוי אמר לראייה הילכו וכו'. כלומר הא דאמרת הולכין בטומאה אחר רוב הנכנסין לעזרה הני מילי לענין קרבן שיקרב בטומאה וכדאמרי' בשלש כיתות גבי קרבן פסח אבל לענין ראייה בעזרה שמצוה בפני עצמה היא כדכתיב בבוא כל ישראל לראות וגו' הולכין אחר כל גבול ישראל ואם יש בהן רוב דוחה הוא את הטומאה ומותרין לילך כדי ליראות בעזרה:
טעמא דר' יהושע בן לוי. דכתיב ויעש שלמה בעת ההיא את החג וכל ישראל עמו קהל גדול מלבוא חמת ועד נחל מצרים. וכיון דכתיב וכל ישראל עמו למה לי דכתב עוד קהל גדול וגו' אלא ללמדך דבכל הגבול מלבא חמת ועד נחל מצרים משערינן למיקרי קהל גדול ורוב דהוי ככל ישראל:
הלכה ג
מתני' לעקור את כל הגוף. כל עיקרה של מצוה כדמפרש ואזיל:
הרי אילו פטורין. דכתיב ונעלם דבר קרי ביה ונעלם מדבר מקצת הדבר ולא כולו:
אבל הבא על שומרת יום כנגד יום פטור. מפרש בגמרא דלאו דעקרו שומרת יום כנגד יום לגמרי שהרי כתובה בתורה וספרה לה ללמד שסופרת אחת כנגד אחת וכל מידי דכתיבא בתורה אין ב"ד מביאין עליו קרבן דזיל קרי בי רב הוא אלא כגון דאמרי זבה לא הויא אלא ביממא כלומר כשרואה דם ביום ולא כשרואה בלילה דכתיב כל ימי זובה:
אבל המוציא מרשות היחיד לרשות הרבים פטור. כגון דאמרי הוצאה והכנסה אסורה דכ' אל יצא איש ממקומו והכנסה נמי בכלל הוצאה היא דמרשות לרשות הויא וזריקה והושטה מותרת:
אבל המשתחוה פטור. כגון דאמרי השתחויה דאית בה פישוט ידים ורגלים אסורה ושאין בה פישוט ידים ורגלים מותרת. כללא דמילתא אין בית דין חייבין עד שיורו בדבר שאין הצדוקין מודים בו אבל הורו בדבר שהצדוקין מודין בו דזיל קרי בי רב הוא פטורין הן מקרבן ציבור והרבים העושין על פיהם כל אחד וא' חייב להביא קרבן יחיד על שגגתו כשבה או שעירה:
גמ' ר' חזקיה אמר. מכאן למדו לומר דהוראה לעקור את כל גוף המצוה לאו הוראה היא דכתיב ונעלם דבר ודרשינן מדבר ולא כל דבר:
ר' הילא. דריש לה מהכא דכתיב בהאי קרא ועשו אחת מכל מצות ה' וגו' ודרשינן ממצות ולא כל מצות:
וכתיב כן. בתמיה וכי כתב קרא כן והלא לא כתיב אלא דבר מצות. ומשני כהאי דא"ר אמי בשם ר' יוחנן גורעין לדרוש מתחילת הפרשה וכו'. וגרסינן להא ברפ"ה דסוטה והתם גריס מתחילתה לסופה ונכון הוא וכלו' דגורעין התיבה מתחילתה לסופה כדמיירי התם וכן נמי מסופה לתחילתה כדהכא דגורעין המ"ם מסוף התיבה ונעלם לתחילת התיבה דבר וכמאן דכתיב מדבר דמי וכן מכל מצות כמאן דכתיב כל ממצות:
ואפי' באמצע תיבה. גורעין ודורשין כמו דמצינו דגורעין ודורשין באמצע המקרא דכתיב ויצקת עליה שמן וגו' במנחת מחבת כתיבא ודריש לה בת"כ ומייתי לה במנחות דף ע"ה ע"א ויצקת שמן מנחה לרבות כל המנחות ליציקה יכול שאני מרבה אף מנחת מאפה ת"ל עליה אוציא את החלות ולא אוציא את הרקיקין ת"ל הוא וכדיהיב טעמא התם דאיזו מנחה שהיא צריכה ב' מיעוטין הוי אומר זו מנחת מאפה שיש בה חלות ויש בה רקיקין שמעינן דגורעין תיבת עליה מן האמצע ודרשינן ויצקת שמן מנחה לרבות לכל המנחות ושדינן האי עליה אצל היא ולמעט מנחת מאפה מיציקת שמן לחלות ולרקיקין:
ולא נמצאת עוקר כל שם שומרת יום כנגד יום אמתני' פריך כיצד אמרו וכו' אבל הבא על שומרת יום כנגד יום פטור והא עוקרין כל שם שומרת יום הכתוב בתורה כדכתיב וספרה לה ומשני דכשאמרו הלילה מותר אם הוא רואה בלילה מותר והיום אם היא רואה ביום אסור דלילה לא כתיב בפירוש בתורה דכל ימי זובה כתיב:
ולא נמצאת עוקר כל שם שחיטה. לא שייכא הכא שחיטה ולא נזכר כאן במתני' כלל ולא בתוספתא ונראה דהושטה גרסי' א"נ שחיטה מלשון חץ שחוט והיינו הושטה וכלומר דפריך אהא דקתני אבל המוציא וכו' פטור וסלקא דעתיה דאהושטה קאי דאלו בהוצאה ממש כתיבה בתורה בהדיא אל יצא איש וגו' והיינו הוצאה ואהושטה נמי דייק דאכתי עקירת כל הגוף הוא מחיוב הושטה ומשני כשאמרו אמה אחת מותרת להושיט מרשות היחיד לרשות הרבים ושתי אמות אסור ולקמן פריך על ההוצאה אי מפרשת לה כפשטה:
ולא נמצאת עוקר כל שם השתחויה. כשאמרו אבל המשתחוה פטור ומשני בשאמרו מותר וכו'. כלומר בהשתחויה גופה מחלקין לומר זו מותרת וזו אסורה והנכון דאיפכא גרסינן בשאמרו מותר לשוח והיינו בלא פישוט ידים ורגלים ואסור להשתחוות דלא תשתחוה כתיב והיינו בפישוט ידים ורגלים:
ולא נמצאת עוקר כל שם הוצאה. השתא פריך אי מפרשינן הוצאה כפשטה הא כתיבא היא ונמצא עוקרין שם הוצאה ומשני בשאמרו גרוגרות אחת מותר להוציא שתים אסור ואין כאן עקירת כל שם הוצאה:
ואתייא כמאן דאמר הכנסה והוצאה אחת היא. כלומר על האי שינויא קאי דמשני בשאמרו לחלק בהוצאה בין גרוגרות אחת לשתים ולא משני בשאמרו הוצאה אסורה דכתיבא בהדיא והכנסה מותרת דלא כתיבא בהדיא אלא ש"מ דהוצאה והכנסה אחת היא והיינו הוצאה והיינו הכנסה דכתיב לא תעבירו לא תפיקו ושניהם מרשות לרשות הן ותרוייהו אתו מהאי קרא:
ברם כמ"ד הכנסה והוצאה שתים הן. לא אתיא דא"כ הוי מצי לשנויי כדאמרן:
ולא נמצאת עוקר כל שם הכנסה. אסוקי מילתא דואתיא כמ"ד וכו' דלעיל היא וכלומר דמכיון דהוצאה והכנסה אחת היא לא משני לה בשאמרו הוצאה אסורה והכנסה מותרת דאכתי הוי קשיא ולא נמצאת עוקר כל שם הכנסה:
לא שהורו מותר לאכול חלב. כלומר דר' יוסי אתא לפרושי דהשתא דאמרינן דהוראה לעקור את כל הגוף לאו הוראה היא לענין קרבן א"כ היכי משכחת לה גבי חלב הא נמי עקירת כל גוף איסור חלב הוא והלכך קאמר דלא שהורו מותר לאכול חלב סתם אמרו אלא יודעין היו שאסור לאכול חלב אלא שאומרים התורה נתנה רשות לב"ד להורות איזה חלב אסור ואיזה מותר ואומרין על החלב אסור זהו מותר ואין כאן עקירת כל גוף איסור חלב לפי טעותן:
ר' בון בר חייה בעי. עלה דהיכי אמרת דאם אומרים על החלב האסור שהוא מותר דאין כאן עקירת הגוף הא הויא כמי שאמרו כזית היום וכשני זיתים למחר וכלומר דהיום מתירין לאכול זה החלב ולמחר יורו על החלב האחר שהוא מותר עד שיתירו כל חלב ואכתי עקירת גוף איסור החלב הויא:
היך עבידא נביא ומדיח. כלומר דמשני על קושית ר' בון דהא לאו מילתא היא דקאמרת דבכה"ג הוי עקירת כל הגוף דאם כן היך עבידא היא גבי נביא המדיח דתנינן גביה דאינו חייב עד שינבא לעקור דבר מדברי תורה כדאמרינן בתוספת' שלהי סנהדרין ואם נתנבא לקיים מקצת ולבטל מקצת פטור ומסיים עלה בברייתא אחרת יכול אם יאמרו לך אל תתן תפילין היום תן למחר תשמע להם. כלומר הואיל דפטור בקיום מקצת וביטול מקצת יכול תשמע להם לדבר זה ת"ל ללכת בהם ושמרתם לעשות וגו' ללכת בהם בכולן לא במקצתן קתני מיהת דאם אומר אל תתן תפילין היום אלא למחר דהוי ביטול מקצת וקיום במקצת והלא עקרת שם כל אותו היום ממצות תפילין ואפ"ה את אמר אין כאן עקירת הגוף והכא נמי כשאמרו על החלב אסור שהוא מותר ולא אמרו מותר לאכול כל חלב אין כאן עקירת כל הגוף:
ר' מנא שמע לה מן דבתרה. כלומר מהאי מתני' וכדשנינן לעיל ומשום דלעיל איירינן בשמעתתא מענינא דחלב קרי לה כאן במתני' דבתרה דמתרצינן לעיל בשאמרו אמה אחת מותרת וכו' והא אכתי הרי עקרת שם כל אותה האמה דהיא ג"כ אסורה להוציא מרה"י לר"ה ואפ"ה את אמר דאין כאן עקירת הגוף הואיל ולא עקרו גוף האיסור של עיקר המלאכה והכא נמי גבי חלב כן דאין כאן עקירת הגוף כדאמרן:
הלכה ד
מתני' ואמר להן טועין אתם. לא הויא הוראה דכתיב ואם כל עדת ישראל ישגו עד שישגו כל הסנהדרין:
או שלא היה מופלא של ב"ד שם. הגדול שבהן שהוא ראש הישיבה:
או שהיה אחד מהן גר וכו'. דאלו שאינן מיוחסין אינן ראוין לסנהדרין כדיליף בגמרא וכן זקן ושלא ראה לו בנים אינו ראוי לדון דיני נפשות שסתמן אכזרים הן:
גמ' מתניתא. דקתני המופלא של ב"ד בלבד הוא דמעכב:
דרבי. היא כדאמר לעיל בהלכה ב' והיה אם מעיני העדה כתיב מי שהוא עשוי עינים לעדה וזהו המופלא של ב"ד:
כתיב והתיצבו שם עמך. ודרשינן עמך בדומין לך מה את וכו':
ניחא גר. דקתני במתני' דמשכחת לה שהיה בב"ד דאע"ג דאין ראוי לדון דיני נפשות מ"מ ראוי לידון דיני ממונות אלא ממזר קשיא וכי ב"ד ממנין ממזר ואע"ג דגם ממזר כשר לדיני ממונות כדאמרינן בפ"ד דסנהדרין הכל כשרין לד"מ לאתויי ממזר מיהו הכא דבב"ד הגדול שבירושלים עסקינן וכדאמרינן לעיל דבהוראת ב"ד הגדול הוא דאיירי קרא ואמרינן בעשרה יוחסין דבירושלים נהגו בעצמן סילסול ולא היו ממנין ממזרין אפי' לדיני ממונו':
בשעברו ומינו. אותן וקמ"ל לענין הוראה דבדאיכא חד שאינו ראוי והורו דאין הוראתן הוראה:
ר' חנניה ר' מנא. פליגי בהני דאין ראוין להוראה דקתני היכי משכחת לה שיהו בב"ד דהא אין ממנין אותן:
חד אמר בתוך שבעים. ומתרץ לה כדרב הונא בשעברו ומינו:
וחרנה אמר חוץ לשבעים. דמיירי שלא היו בכלל הסנהדרין אלא חוץ לשבעים היו ובשעת הוראה ישב א' מהן בתוך השבעים:
מאן דאמר חוץ לשבעים ניחא. דלא קשיא כלל היאך מינו אותן:
ומאן דאמר בתוך שבעים. ומשני לה בדיעבד הא חוץ לשבעים לא בעי לאוקמי להמתני' ומאי טעמא וקאמר דהיינו טעמיה דהאי מ"ד דמכיון שזה אינו ראוי להוראה וחוץ לשבעים הוא נעשה כאבן ולא איצטריך התנא לאשמועי' דמהיכי תיתי יקבלו אותו למנין בשעת הוראה והלכך מוקי לה בשעברו ומינו והיה בכלל השבעים ואשמועינן דמעכב בדיעבד לענין הוראה כמו להלן בד"נ עד שיהו כולן ראויין להורייה: