פני משה על תלמוד ירושלמי גיטין· רבי משה מרגלית
פרק ה · הלכה ה
מתני' המטמא. טהרותיו של חבירו:
והמדמע. מערב תרומה בחולין ומפסידו שצריך למכרן לכהנים בזול:
והמנסך שמערב יין נסך ביין כשר ואוסרו בהנאה. ואית דאמרי מנסך ממש ובגמ' מפרש לה:
במזיד חייב. ובדין הוא דמזיד נמי פטור דהיזק שאינו ניכר הוא ולאו שמי' היזק אלא משום קנס שלא יהא כל אח' וא' הולך ומטמא טהרותיו של חבירו ואומר פטור אני:
הכהנים שפיגלו במקדש. את הזבח במחשבת חוץ לזמנו ולא הורצה לבעלים:
מזידים. שידעו שפסולים בכך חייבין לשלם דמיהן לבעלים שהרי צריכין להביא אחרים ואי נמי נדבה היא שאינו חייב בתשלומין מ"מ קשה בעיניו שלא הקריב קרבנו שהרי להביא דורון נתכוין:
גמ' לא נחת לבית וועדא. לא נכנס לבית המדרש ופגע בר' מנא וא"נ מה חידוש אמרו בבה"מ היום וא"ל כן אמר רבי יוסי המטמא טהרותיו של חבירו אינו כעושה מעשה. ופטור דהיזק שאינו ניכר הוא:
מן הדא. מהאי מתניתין שמעינן לה דתנן בפרק הגוזל גזל מטבע ונפסל תרומה ונטמאת אומר לו הרי שלך לפניך ופטור לשלם הזיקו:
א"ל תיפתר. לההיא מתני' שנטמא' מאליה ולית ש"מ כלום למטמא בידו שיהא פטור דכעושה מעשה הוא:
דהיא מתניתין. וכהא דשמעינן מהאי מתניתין דבכורות דתנן דן את הדין כו' וטימא את הטהור מה שעשה עשוי וישלם מביתו דאמר רבי ירמיה במגיע לידו מיירי שנטל השרץ ביד והגיע לטהרת חבירו כדי להחזיק דבריו ומזיד מיקרי והילכך חייב וכן אמר שמואל במגיע לידו אלמא מטמא כעושה מעשה דמי:
ה"ג רבי יהודה ברבי אומר בדין היה אפילו שוגג שיהא חייב ולמה אמרו פטור כדי שיהא מודיע ורבי יוחנן אמר בדין הי' שאפילו במזיד יהא פטור כו' ובספרי הדפוס נתחלפו השיטות והגי' מוטעי' טעות דמוכח:
בדין היה אפי' שוגג שיהא חייב. דקסבר היזק שאינו ניכר שמי' היזק ומן התורה אפי' שוגג חייב דלא חילקה התורה בהיזק הבא בידי אדם עצמו בין שוגג למזיד כדאמר בהחובל פצע תחת פצע לחייבו על השוגג כמזיד ולמה אמרו פטור כדי שיהא מודיע לבעלים דאי מחייבת ליה לא אתי לאודעינהו ואכלי איסורא אבל מזיד איהו ודאי מודע להו דהא לצעוריה קא מיכוין:
ור' יוחנן אמר בדין היה שאפי' במזיד יהא פטור. דס"ל היזק שאינו ניכר לא שמיה היזק ולמה אמרו חייב משום קנס כדי שלא יהא כל אחד הולך ומטמא טהרותיו של חבירו:
חיילי' דר' יוחנן. ראייתו של ר"י דעיקר החיוב משום תקנה הוא ומן הדין פטור הוא לעולם מן הדא דקתני במתני' המטמא כו' בשוגג פטור במזיד חייב ומדקתני ברישא שוגג פטור והדר במזיד חייב אלמא דמדינא פטור הוא וכדרך התנא לשנות הפשוט פשוט קודם:
ואמר ר"י. כלומר והיינו כר' יוחנן דשמעינן מיניה דבמזיד נמי מדינא פטור אלא משום קנס הוא דאלת"ה איפכא הוי מיבעי ליה למיתני:
מתניתא. ברייתא מסייע ליה לר"י דתניא הנותן עול ע"ג פרתו של חבירו. ע"ג פרת חטאת שנפסלת במלאכה פטור לשלם מדיני אדם דהיזק שאינו ניכר הוא וכר' יוחנן:
וחייב בדיני שמים. פורענות על שהפסיד בידים לישראל:
עד כדון. בעיא היא עד כאן לא שמענו ממתני' שוגג פטור אלא בששגג וכסבור שהוא חולין וטימאו וכגוונא דכל שוגג דעלמא:
היה יודע בה שהיא תרומה. אלא שהיה כסבור שמותר לטמאותה מהו אם אומר מותר שוגג מיקרי או כמזיד הוא שהרי בכוונה עשה:
נישמעינה. לזה מן הדא:
הכהנים שפיגלו במקדש מזידים חייבין. הא שוגגין פטורין ובתוספתא פ"ג גריס הכי בהדיא ובמה אנן קיימין הא דשוגגין פטורין:
אם כסבור בהן שהוא חולין. והיינו שוגג:
ויש פיגול בחולין. בתמיה והיאך שייך לומר שנתכוין לפגל בזה שהוא כסבור של חולין אלא ע"כ כן אנן קיימין ביודע בהן שהוא קדש אלא כסבור שמותר והכי נמי בתרומה דאומר מותר נמי שוגג הוא:
רב הונא בשם רב. אמנסך דמתניתין קאי דמפרש ליה והוא שעירב כלומר דהיינו מערב דאי מנסך ממש קם ליה בדרבה מיניה:
ניסך ועירבבה. אם בשעה שניסך לע"ז עירבבה גם כן ביין אחר אם חייב בתשלומין או לא וקאמר בתחילה כו' כלומר דחייב דאין מיתה ותשלומין באין כאחד מיקרי דבתחילה כשניסך חייב מיתה ולבסוף כשעירב חייב בתשלומין:
הגע עצמך שהרג את הנפש ושיבר את הצלוחית. כאחד וכגון שזרק עליו צלוחית והרגו ומחמת כן נשבר הצלוחית וה"נ נימא דחייב דחיוב מיתה בתחילה הוא כשזרקו עליו ואח"כ בא עליו חיוב התשלומין ואנן קי"ל דפטור:
הגע עצמך. שהדליק גדישו של חבירו בשבת גרסינן. דקי"ל בפ' המניח דפטור מפני שנידון בנפשו. א"נ ביה"כ כר' נחוניה בן הקנה שהיה עושה יה"כ כשבת לתשלומין. ואמאי ה"נ נימא בתחילה כשהתחיל להדליק הגדי' בא עליו חיוב מיתה וההפסד של חבירו בא אח"כ אלא לאו ש"מ דכמיתה ותשלומין באין כאחד חשבינן ליה וה"נ לא שנא דפטור מתשלומין אם יש כאן חיוב מיתה:
המטמא כו'. וזו נמי הוכחה היא דע"כ לאו מנסך ממש מפרשינן לה מדחשיב להו להני תלתא במתני' וקאמר ר"י דחיובא משום קנסא הוא וש"מ דמנסך נמי דומיא דהני הוי דליכא חיוב מיתה בהו אלא תשלומין משום קנס וה"ה למנסך: