אור ברסלב

פני משה על תלמוד ירושלמי גיטין· רבי משה מרגלית

פרק ה

פרק ד

הלכה א

מתני' הנזקין שמין להן. ניזקן וגובין בעידית שבנכסי המזיק וכגון שהיתה עידית דניזק כזיבורית דמזיק דשיימינן בעידית דמזיק וגובה מהן כפי נזקו:

ובעל חוב בבינונית. דמדאורייתא לא גבי אלא מזיבורית דכתיב והאיש אשר אתה נושה בו יוציא אליך את העבוט החוצה ואין דרכו של אדם להוציא אלא הפחות שבנכסיו ומפני תיקון העול' אמרו בעל חוב בבינונית כדי שלא תנעול דלת בפני לווין:

וכתובת אשה בזיבורית. דליכא למיחש בה לנעילת דלת שיותר ממה שהאיש רוצה לישא האשה רוצה להנשא:

רשב"ג. ובנוסחת הבבלי ר"מ והל' כת"ק:

גמ' קל וחומר להקדש. מן הנזקין שישלם מן העידית ולקמי' מפרש לה:

מה אנן קיימין. הא דקאמר ק"ו להקדש:

אם להכשר נזקין. שהזיק שורו להקדש וממונו שהזיק הכשר נזקין קרי ליה:

הדא דתנינן. הרי תנינן בב"ק שור רעהו כתיב ולא שור של הקדש ומשמע דבין בקרן בין בשן ורגל ממעט ליה הקדש:

אם לנזקי גופו. לאדם שהזיק הקדש הא תני רבי חייא דאין נזקין לגבוה דילפינן הקדש מתרומה דכתיב איש כי יאכל קדש ודרשינן פרט למזיק:

אלא כן אנן קיימין באומר הרי עלי מאה מנה להקדש שלא תאמר כו'. והלך שורו והזיק ל"ג לה ואגב שטפא דלקמן הוא. ואפשר לפרש לפי גירסת הספר דמיירי שהיה עליו חוב להקדש וגם חוב נזקין ורבותא קמ"ל דלא תימא הנזקין דוחין להקדש מן העידית דלא יהא אלא כב"ח לפום כן קאמר ק"ו דאפילו בכה"ג הקדש גובה מהעידית ושניהן חולקין בהן:

שלא תאמר. לא יהא אלא כבעל חוב בעלמא ואין דינו אלא בבינונית קמ"ל ק"ו להקדש שמשלם מן העידית שבנכסיו:

ניחא נזק. שלם דמשלם מן העלייה והוי כבעל חוב דעלמא ונגבה מן המשועבדין אלא חצי נזק שור תם שהזיק לא מגופו הוא משלם והיאך שייך בה מן המשועבדים הא אין משתלם אלא מן הבעלים ומגופו:

תיפתר בשור תם שהזיק והלך הבעל ומכרו. דמכרו מכור הוא וחוזר וגובה הניזק מהלוקח דכבר נשתעבד מעיקרא גופו לדידיה:

רבנין דקיסרין. מפרשי דמיירי שזקפן עליו במלוה כלומר שעמד בדין עמו וזקפן על המזיק במלוה ובכי הא נגבית מן המשועבדים:

מעתה לא תגבה אלא בבינונית. ל' שאילה הוא דהואיל ונעשית כמלו' וא"כ אמור מעתה לא יגבה אלא מן הבינונית כב"ח וקאמר דלא היא מאחר שעיקר דין הניזקין בעידית כלומר היכי דמשלם מעלייה וה"נ אע"פ שתם הוא הואיל ועמד בדין עמו וזקפו עליו במלוה נגבית מן העדית ומן המשועבדין:

שדהו פרט למשועבד. אם לא עמד בדין מיירי ולא פליג אדר"ח:

מה אנן קיימין. הא דממעט להקדש:

אם בשהזיק ואח"כ הקדישו. לכרמו:

הדא הוא דתנינן. כלומר הא תנן בערכין הקדיש תשעים מנה והיה חובו מאה מנה מוסיף עוד דינר ופודה בו את הנכסים הללו על מנת ליתן לאשה כתובתה ולבעל חוב את חובו כדמפרש התם טעמא הא דמוסיף עוד דינר שלא ואמרו הקדש יוצא בלא פדיון ושמעינן מינה דהיכא שחובו קדים גובה מן ההקדש ולא יהא נזיקין כבעל חוב:

אם בשהקדיש. הכרם ואח"כ הזיק הא תנינן שור רעהו וכדלעיל דמכולהו ממעטינן להו להקדש בין קרן בין שן ורגל:

שרעה לתוך שדה הדיוט. והזיקו שהוא פטור:

אנן בעינן קרקע הקדש. הא בקרקע הקדש אנן עוסקין כדדריש כרמו פרט להקדש ואת אמרת שור הוא של הקדש והשדה של הדיוט בתמיה:

אלא כן אנן קיימין באומר הרי עלי מאה מנה להקדש. ונתחייב להקדש ואין לו אלא זה הכרם לגבות ממנו:

והלך הוא והזיק. ושורו הלך והזיק לשדה אחר. והנכון דגרסינן הכא בהדיא והלך שורו והזיק:

שלא תאמר אילו. יש כאן עליו נזיקין ומלוה בעדים לגבות הנזקין קודמין לב"ח:

וכא. וה"נ קדם הנזק להקדש לגבות דלא יהא אלא כמלוה ע"פ דהנזקין קודמין לו קמשמע לן כרמו פרט להקדש כלומר פרט לשהוא משועבד להקדש שהרי חוב ההקדש חל עליו מקודם וההקדש קודם לנזקין:

פרט למטלטלין. כדמפרש ואזיל:

בהן דלא בעי מטלטלין משעה ראשונה. כלומר דלא תימא דלמעט מטלטלין לגמרי הוא דאתא אלא הכי קאמר במי שלא רוצה ליקח מטלטלין מתחילה אם מוצא הוא קרקע וקמ"ל דאין כופין אותו ליקח מטלטלין מאחר שיש לגבות מן הקרקע כדמסיק:

והכא. ואתיא הא דהכא כהדא דתני אין לי אלא קרקע דכתיב מיטב שדהו:

מה בעית מימר קרקע עיקר. כלומר על כרחך דהכי תפרש לה דקרקע עיקר וה"ק מנין שאם אין לו קרקע ורצה ליתן כסף גובה ולא אמרינן שצריך לקנות קרקע ולהגבותו ת"ל כסף וגו' אבל אם יש לו קרקע קרקע קודם:

אי נימר כסף עיקר. דאי תימא דה"ק מנין שאם יש לו קרקע ורוצה ליתן לו כסף שעל כרחו של ניזק לוקח הכסף ולא קרקע א"כ ויחליטו לו משעה ראשונה כלומר דלפ"ז מגבין להניזק מהמטלטלי' קודם מהקרקע:

ואנן חמיי. והא אנן רואין דרבנין לא נהגו כן אלא מחליטין להניזק קרקעות אם יש לו אלא ש"מ דה"ק פרט למטלטלים שאינן קודמין להגבות לקרקעות:

בשחפר אביו בור. לאו דוקא אלא חדא מנזקין נקט וה"ה בשן ורגל או בשורו מועד שהזיק ואינו שוה לפי הנזק:

והזיק בחיי אביו. ולא היה לו ממה לשלם:

ונפלו לו נכסים אחר מיתת אביו. שנפלו לו מאבי אביו שמת אחר מיתת אביו דבשעה שהזיק היו הנכסים ראוין ומהו דתימא ישתעבדו הנכסים לאותו נזק שנתחייב אביו קמ"ל כרמו שמוחזק בו פרט לראוי שאינו כבמוחזק:

קשיא על ר"ע ניזוק. כלומר מאי של ניזק דקאמר הרי זה ניזוק מנכסיו ואת אומר כן ומה שייך של ניזק הכא:

אלא ה"ק דשמין בשל ניזק. וכדמפרש ואזיל:

יכול אם אכלה מן העידית כו'. שאם אכלה ערוגה אחת שמינה ויש כאן ערוגה שמינה בין הכחושות יכול ששמין כמה יפה אותה ערוגה וכך משלם לו ואם אכלה כחושה משלם כפי ערוגה אחת מן הכחושות:

היך עבידא עידית שבזיבורית טבא סגין. כלומר ודאי אי אתה יכול לומר כן דהיך עבידא הא עידית שבזיבורית יפה היא הרבה ושומת' יותר ביוקר משומת ערוגה אחת עידית בין העידית ואם את אומר כן נמצאת משביח את הניזק הרבה והורע כחו של מזיק:

רואין את השדה. סיומא דברייתא היא כלומר אלא כך הוא שרואין את השדה כאלו כולה מליאה עידית ושמין ערוגה אחת שמינה בין השמינות ומשלם לו ולא הורע כחו של מזיק כ"כ:

וזיבורית. ואם אכלה זיבורית בזה ודאי משלם מזבורית נמצא כו' שהכל בשדה של ניזק שיימינן:

מנין לר"ע הנזקין שמין להן בעידית. כלומר ודאי מדקתני במתני' מפני תיקון העולם דקאי על כל הני דחשיב אנזקין כו' ולר"ע ודאי בדמזיק קאמר כדפרישית במתני' דהא לדידיה מן התורה בדניזק הוא ומנין הוא זה ומה טעם יש בו:

ליתה מן התורה. ודאי מן התורה ליתה אלא מן התקנה איתא כדתניא בתוספתא:

מפני הגזלנין. שיהיו נזהרין מלהזיק שיהא אדם אומר מה לי לגזול מה לי להזיק הרי למחר ב"ד מוציאין שדה יפה שלי מלפני:

וסומכין אותה למקרא. כלומר אע"פ שמן התורה באמת בשל ניזק שמין ב"ד עושין סמך מן המקרא מיטב שדהו דשל מזיק הוא ומגבין אותה ממנו:

עד כדון קרקעו. שמשלם ממיטב:

משכונו. מטלטלין שלו וע"ש שניטלין מיד אל יד קרוין משכון שכן מזה אל זה ומנין שהן משתלמין ממיטב:

למד מקרקעו. מה קרקע ממיטב אף כל דיהיב ליה ממיטב הוא:

מפני הרמאין. אמרי בבינונית ולא בעידית:

ועוקף. מבקש עקיפין לשלם לו מן שדהו:

וכיני. באמת כן היה מן הדין שישומו לו בזיבורית אלא שלא לנעול דלת בפני לווין:

שלמחר הוא ללוות. מחזר הוא ללוות:

דרש רבי סימאי. ופליג דס"ל דמן התורה ב"ח בבינונית דכתיב והאיש ודריש ליה אשליח בית דין ודרכו להוציא בינונית:

ד"ת הוא שיכנס הלוה גרסינן דכתיב והאיש אשר אתה נושה בו וגו'. ומן התורה בזיבורית אלא מפני התקנה הוא בבינונית:

ע"כ במשכונו. עד כאן במטלטלים דכתיב יוציא וגו'קרקעו מניין שהיא בבינונית למד כו':

מלוה שהיא נעשית בו כפרנות. שתבעו וכפר בו והגיע השמיטה והוא בכפירתו ואחר השמיטה הודה אינה נשמטת דבשעת השמיטה לא קרינן ביה לא יגוש שהרי כפר בו:

כפרנית ונעשית מלוה. שהודה או שבאו עדים קודם סוף השמיטה נמי פשיטא דמשמטת כשאר מלוה ובשלא כתבו לו ב"ד פסק דין דאי לאו הכי ה"ל כגבוי דכל מעשה ב"ד אינו משמט:

אף למידת הדין כן הוא. אלא הא דקמיבעיא לן אם לענין דין הגבייה ממה להגבותו נמי כן הוא:

מלוה שהיא נעשית כפרנית גובה. כלומר מי נימא לענין הגבייה נמי הכי דליכא למימר גובה ממש דהא ודאי כל זמן שהיא כפרנית אינו גובה אלא דאם אח"כ כפרנית שהיא ניעשית מלוה שהודה או שבאו עדים אם נאמר דבמילתא קמייתא קיימא ונגבית בבינונית כמו דהויא כמלוה לענין שמיטה או דילמא דהוי לי' כנמחל שיעבודו הראשון ומוקמינן אד"ת ואינו גובה אלא מזיבורית ולא איפשיטא:

אין שם אלא עידית. והיו עליו ב"ח וכתובת אשה ונזקין גובה לכולם מעידית וכן אם אין שם אלא בינונית כו':

היתה עידית שלו יפה משל כל אדם עידית היא. מילתא דפשיטא היא ומשום סיפא נקטה בינונית שלו יפה משל כל אדם בינינית היא ולא אמרינן תעשה כעידית ואין ב"ח גובה ממנה דהרי יש לו שלשתן:

היתה עידית שלו בינונית של כל אדם ר' זירא ור' אילא בעי. בכה"ג מאי בשלו הן שמין ואין גובין מהן אלא נזקין או בשל עולם הן שמין וב"ח נמי גובה מהן:

נישמעינה. לזה מן הדא דקתני בינונית וזיבורי' הניזקין וב"ח גובין מן הבינונית אי אמרת בשל עולם שמין שפיר דאף על גב דאין לו אלא בינונית וזיבורית לא אמרינן תעשה הבינונית כעידית ואין ב"ח גובה מהן משום דלא אזלינן בתרי' אלא בשל עולם והן בינוני':

וכמה דאת בעי. כלומר אלא אי אמרת דבשלו הן שמין קשיא כמה שאתה ר"ל היכא שאין לו אלא עידית ובינונית הניזקין דוחין לב"ח שיגבו מבינונית כדקאמר לעיל ה"נ ודכוותה אם יש לו בינונית וזיבורית ידחו הניזקין לב"ח בזיבורית דהא עכשיו בינונית שלו נחשב לעידית אלא לאו ש"מ דבשל עולם הן שמין:

ר' יוסי בר' בון בשם רב חסדא. לעולם בשלו הן שמין והכא ל"ק דתיפתר שהיתה לזה עידית ומכרה לאחר שלוה מזה וכבר נדחו לב"ח לבינונית ואישתעבד להו האי בינונית מעיקרא ולפיכך שוב אין נדחין לזיבורית. והכי מסיק לה בבבלי ב"ק דף ח' דבשלו הן שמין:

וכתובת אשה בזיבורית כו'. סוגיא זו כתובה בסוף פ' הנושא ושם פירשתי ע"ש:

הלכה ב

מתני' אין נפרעין מנכסים משועבדים. כגון לוה שמכר בינונית שלו שהיא משועבדת לבעל חוב אין הב"ח יכול לטרוף אותה מהלוקח אם נשאר אצל הלוה נכסים בני חורין ואע"פ שאינן אלא זיבורית:

אין נפרעין מנכסי יתומין אלא מן הזיבורית. מפרש טעמא בבבלי משום דלא מסיק אדעתיה דמלוה דמית לוה ונפלו נכסי קמי יתמי דליהוי נעילת דלת והילכך מסיק התם דאפי' יתומים גדולים וכן הנזקין אע"ג דמדאורייתא הן בעידית דהאי תנא סבר דמדאורייתא בדניזק שיימינן ומשום תיקון העולם תיקנו בדמזיק כדקאמר הכא לעיל וגבי יתמה אוקמוה אדאורייתא:

גמ' רבי יוחנן בשם ר' ינאי כו'. סוגיא זו כתובה פ' הכותב ושם פירשתי ע"ש:

הלכה ג

מתני' אין מוציאין לאכילת פירו'. כדמפרש בגמרא ראובן שגזל שדה משמעון והיא מלאה פירות ואכל הפירות ומכר השדה ללוי ובא שמעון כנגזל וטרפה מלוי וחוזר לוי הלוקח על ראובן וגובה הקרן ממשועבדים של ראובן ושמעון הנגזל גובה פירותיו מבני חורין של ראובן:

ולשבח קרקעות. וכן אם לוי הלוקח השביח הקרקע בנטיעת האילנות או בזבל וכיוצא בזה ושמעון הנגזל טרפה עם השבח חוזר וגובה השבח מבני חורין של הנגזל ולא ממשועבדין:

ולמזון האשה והבנות. דתנאי כתובה הוא ואת תהא יתבה בביתי ומיתזנא מנכסי בנן נוקבין די יהוון ליכי מנאי יהוון יתבן בביתי ומיתזנן מנכסי וכשבאות לגבות מזונותיהן אינן גובין אלא מנכסים בני חורין ולא ממשועבדים:

מפני תיקון העולם. דכל הני דברים שאין להם קצבה הם ולא ידע הלוקח כמה ולא מצי מזדהר:

והמוציא מציאה. והחזירה והבעלים אומרים שלא החזיר כולה:

לא ישבע מפני תיקון העולם. שאם אתה אומר ישבע אין לך אדם שמטפל במציאה להחזירה:

גמ' מפני שאין להם קצבה. היינו מפני תיקון העולם דקתני כדפרישית במתני':

גזל. ראובן גזל שדה משמעון כו' לאכילת פירות מפרש לה כדפרישית במתני':

ושמעון גובה אכילת פירות מבני חורין של ראובן גרסינן:

עמד לוי כו'. היינו פירושא דלשבח קרקעות כדפרישית במתני':

והוא שקדם מקחו של זה לשבחו של זה. הא דאמרי' שאין זה הלוקח חוזר לגבות השבח ממשועבדים של הנגזל והיינו לוקח שלקח שדה אחת מן הנגזל דוקא שקדם מקחו של לוקח זה שלקח מהנגזל קודם לשבחו של לוקח זה שלקח מהגזלן וכדאמרינן טעמא מפני שהשבח לא היה קצוב בשעת מכירה:

אבל אם קדם שבחו של זה. וכבר נודע קודם למקחו של לוקח זה מהנגזל:

לוי גובה את השבח גרסינן. ואפי' ממשועבדין של שמעון מכיון דנודע הוא וקצוב בשעת מכירה:

אף באכילת פירות כך היא עובדא. כן הדין נמי באכילת פורות דהא דאמרינן דהנגזל גובה אכילת פירות מבני חורין בשלא קדם אכילת פירות שאכל הגזלן קודם למקחו של הלוקח שלקח ממנו אבל אם קדמו אכילת פירות למקחו של הלוקח גובה שמעון הנגזל אפילו אכילת פירות מהלוקח של ראובן דכבר נודע וכקצובין ועומדין הן:

אפיק ד' דינרין. אדלעיל קמהדר הא דאמרינן השביח לוי הלוקח גובה השבח מבנ"ח של שמעון הנגזל היינו השבח היותר על ההוצאה אבל מה שהוא כנגד ההוצאה גובה מהגזלן:

אפיק. ואם הוציא ארבעה דינרין והוא שבח ששה גובה הארבעה ממשועבדים של ראובן הגזלן וכגון דקדם שבחו ללוקח של ראובן ולא לליקח של שמעון כדאמרינן לעיל והשנים אחרים גובה מבני חורין של שמעון:

אין לך יורד ברשות וידו לתחתונה אצל ראובן גרסי' ובמילתיה דר' יוסי גרסי' אין לך יורד שלא ברשות וידו לעליונה אצל שמעון. כלומר דר' אבין פליג אהא דקאמר דאין לו אלא יציאותיו מראובן ואם אין לו לגבות משמעון המותר יפסיד ואמאי הא אין לך יורד ברשות יותר מזה שלקחו מראובן ואמאי יהיה ידו על תחתונה אצל ראובן דמשוית ליה כדין היורד שלא ברשות ואין לו אלא ההוצאה אם השבח יתירה עליו:

ור' יוסי בר' בון. פליג אהא דקאמר שנוטל מותר השבח על ההוצאה משמעון והא אצל שמעון יורד שלא ברשות הוי ואמאי יהיה ידו על העליונה ליטול השבח המותר מהוצאה כדין היורד ברשות:

ראובן כו' ובא שמעון. הנגזל וטרפה מיהודה יהודה ודאי לא אזיל גבי לוי לגבות ממנו כלום שהרי מתנה היתה אצלו ואין למתנה אחריות:

לוי. אבל לוי הלוקת הולך וטורף מראובן הגזלן שמכרה לו:

ולא מתנה יהבתינה. והא ראובן יכול הוא לומר ללוי לא מתנה נתת ליהודה ומה הפסדת בזה:

יכול הוא מימר. משום דלוי יכול לומר לו הייתי רוצה ליתן ליהודה מתנה והוא ישלם לי איזה טובה בעבורה ועכשיו הפסדתי שטרפה הנגזל ממנו:

יהודה אזל גבי לוי. יהודה חוזר על לוי לגבות ממנו לפי שהוא מכרה לו ויש לו אחריות עליו:

לוי. אבל לוי אינו חוזר על ראובן שהרי מתנה היתה בידו דאמר ר' יוסי אין שיעבוד אחריות למתנה שלא נתנה לו אלא כל זמן שלא יטרוף הנגזל:

ולא הספיק. שמעון הנגזל לכתוב שטר טירפא לטרוף מלוי עד שמת שמעון ונפלה הקרקע בירושה לראובן דמיירי שמתחילה גזלה לאחד ממורישיו:

דמאן הוא. של מי השדה היא עכשיו של ראובן או של לוי ופליגי בה רב הונא וחייה בריה דרב:

אם כתב שטר טרפו. אם כבר היה נכתב שטר טרפא לטרוף מלוי קודם שמת שמעון:

של ראובן. היא דנפלה קמיה בירושה והמכר בטל וראובן מחזיר מעותיו ללוי אבל אם מת שמעון קודם שנכתב שטר הטרפא של לוי היא שהרי עדיין השדה מוחזקת בידו והמכר קיים:

וחרנה אמר. דאין חילוק אלא היא כתב שטר הטרפה היא לא כתב הואיל ועדיין לא נטרפה מידו ושל לוי היא:

מסתברא דלא דראובן. דלא כמו אלא כלומר מן הסברא של ראובן היא דיכול מימר ליה דבר שאינו שלי מכרתי לך בתחילה והמכר בטל ועכשיו שלי היא והילך מעותיך:

ר' יוסי בר' בון. אמר לא מסתברא אלא דלוי ול"ג דראובן:

דיכול. לוי למימר ליה לראובן האי דלא קומיך בתמיה אם השדה עכשיו אינה לפניך הרי שלך היא:

אקים לזביניה טביאת. ואני אקיים המכירה בטוב הואיל ותחת ידי היא שעדיין לא טרפה ממני שמעון:

מהו לגבות פרנסה. של הבנות לנדוניא אם לגבות ממשועבדין הואיל וקצובין הן וקאמר ר' זעירא דפליגי בה כו' והאי סוגיא איתא פ' מציאת האשה הלכה ו' ושם פירשתי:

גזר דין נפק. הוציאה אשה אחת ציפור בת אבשלום פסק דין והיה כתוב בו ר' סימון כו' גבינו לה למזונות מן המטלטלין כמנהג מקומה שנהגו שם לגבות למזון האשה והבנות מן המטלטלין:

רב הוה כתיב לרבי. כתב לו אגרת של שאלות:

עברון על דעתיה דר"ח רבה. עברו הכתבי' לפני ר' חייה א"נ שרבי הרא' בעצמו לפניו להגיד דעתו בזה:

והוה ר"ח כתיב. ליה תשובה בין השיטין כך:

עמדו היתומים ומכרו. הנכסים גובין מן הפרנסה כלומר בשביל פרנסת הבנות גובין ממשועבדים ואין גובין מן הלקוחות בשביל מזונותיהן:

עמדו ושיעבדו. כך היה לשון השאלה וע"ז השיב לו ר"ח הא דלעיל והשתא מפרש לה הש"ס השיעבוד הזה איני יודע מהו כלומר מי שיעבד אם דוקא היתומין או אפי' כששיעבד האב:

אחד שיעבוד האב ואחד שיעבוד הבן. במשמע והיינו דנקט שיעבדו דאפי' שיעבד האב הנכסים בחייו גובין מהן לפרנסה:

לית כאן בשיעבוד האב. לא מיירי כלל בשיעבוד האב אלא בשיעבוד הבן הוא דגובין ושיעבדו איתומים קאי:

אם בשיעבוד האב. דאי ס"ד בשיעבוד האב קשיא אם בחיי האב אינו גובה לפרנסת הבנות מן הלקוחות לאחר מיתת אב לכ"ש אלא בשיעבוד הבן ה"ט דגובין דמיד כשמת האב חל על הנכסים חיוב פרנסה שלהן קודם ששיעבדו:

נישאו הבנות אלמנה ניזונת מהן. דאע"ג דאמור רבנן בעל בנכסי אשתו לוקח הוי ואין מוציאין למזון האשה והבנות ממשועבדין הכא לגבי אלמנה שויוהו רבנן כיורש:

בדידיה. נכדו ור' יודה נכד אחותו של ר"י בר"ח אמרו בשם ר"י בר"ח אפילו מתו הבנות וירשן הבעל אלמנה ניזונית מהן:

בדידי'. מלשון בדי עורו מבדיו וענפיו והיותר נראה דבריריה גרסי' כמו בר בריה וקיצור לשון הוא כדרך הש"ס הזה:

בני בנים מה הן. לענין פרנסת הבנות קא מיבעיא ליה אם מתו האחין והיא גובה מן הבנים שלהן מאי אם כבעלת חוב שלהן היא כמו של אביהן או לא ונפקא מינה לענין בינונית ושלא בשבועה:

בני בנים הרי הן כבנים. כי היכי דגובה מן האחין מבינונית ושלא בשבועה דב"ח שלהן היא כך מבניהם:

אין בני בנים כבנים. ומהן אינה גובה אלא זיבורית ובשבועה כדמפרש טעמא לקמיה:

היא בני בנים של הלן. כלומר כמו בעלמא בני בנים הרי הן כבנים לענין ירושה ולכל מילי וה"נ כן ואמאי אמרת אינן כבנים:

בני בנים קפצה עליהן ירושת תורה. כלומר שאני הכא דהרי הבת בעלת חוב של הבנים היא ואין כאן בא לפרוע מנכסי יתומין והילכך גובה בבינונית ושלא בשבועה אבל מהבנים שלהן דהן יורשין ירושת תורה משל אביהן ולאו ב"ח שלהן היא אלא שפורעין חוב אביהן הילכך מהן לא תגבה אלא זיבורית ובשבועה כדין הבא ליפרע מנכסי יתומין:

תמן תנינן. ריש פ' שבועת הדיינין:

מפני שהוא כמשיב אבידה. שהרי היה יכול לכפור בו הכל דבבנו אדם מעיז ומדלא העיז משיב אבידה הוי ופטור משבוע':

כדרך שתיקנו במציאה. במתני' לא ישבע מפני תיקון העולם וה"נ בהא דכמציאה הויא:

מתני'. דקאמר' המוצי' מציאה לא ישבע:

בשאמר לו שני שיורים מצאתי לי. שלי והלא טוען לא מצאתי אלא אחד הילכך פטור משבועה דטענת בעל המציאה שמא הוא:

לא בזה תיקנו. שיהא פטור משבועה שהרי זה טוענו ודאי לא החזרת לי אלא אחד:

בזה תיקנו. בטוענין בחזרה בזה הוא דצריך תקנה וטעמא דמ"מ מפני תיקון העולם איכא שלא ימנעו מלהחזיר אבידה אבל בראשונה שחלוקין במציאה הן מדבר תורה הוא פטור ולא צריך תקנת חכמים להא:

כהדא דתני. דפטור הוא מן התורה:

פרט לזה שלא כיחש. בה לגמרי ומודי מקצת נמי לא הוי שהרי זה טוענו שמא:

אבל. אם חלוקין בכה"ג שזה אומר ראיתיך מושך שני שוורים קשורים שלי והוא אומר לא משכתי אלא אחד בכה"ג לא תיקנו לפטרו משבועה דלא שייך כאן מפני תיקון העולם:

לא בזה תיקנו. דכיון שאומר אני הייתי במעמד כשהודית לאבא בשעת מיתתו שוב אינו יכול להעיז וטענת ודאי היא:

הלכה ד

מתני' יתומים שסמכו אצל בעל הבית. לעשות מעשיהם על פיו ולא נתמנה להן אפטרופוס אפ"ה כאפוטרופוס הוא:

אפטרופוס. בלשון רומי קורין לאב פאט"ר ולקטנים פוט"ס. אביהן של קטנים:

שמינהו אבי יתומים ישבע. כשיגדלו היתומים ישבע להן שאין לו בידו כלום משלהן דאי לאו דאית ליה הנאה מיניה לא הוי ליה אפטרופוס ומשום שבועה לא אתי לאמנועי:

מינהו ב"ד לא ישבע. דטובת חנם היא שזה עושה לב"ד לקבל דבריהם ולטרוח חנם ואי רמית שבועה עליה אתי לאמנועי:

אבא שאול אומר חלוף הדברים. מינהו ב"ד ישבע דבההיא הנאה דנפק עליה קלא דאינש מהימנא הוא דהא סמכי עליה בי דינא משום שבועה לא אתי לאמנועי מינהו אבי יתומים לא ישבע בטובת חנם עושה לו לטרוח עם בניו ואי רמית עלי' שבועה אתי לאמנועי והלכה כאבא שאול:

גמ' אתם. בתרומה כתיב כן תרימו גם אתם ודרשינן אתם ולא שותפין שאין השותף יכול לתרום על חלק חבירו שלא מדעתו ולא אפטרופוס ולא התורם שאינו שלו וזו ואצ"ל זו קתני:

והתנינן השותפין שתרמו. תרומתן תרומה:

כאן בתרומה גדולה. השותפין תורמין:

כאן בתרומת מעשר. דהאי קרא בתרומת מעשר כתיב כן תרימו גם אתם וגו':

ופריך כלום למדו תרומה גדולה לא מתרומת מעשר. כלומר דהא בהאי פרשתא כתיב ונחשב לכם תרומתכם ואמרינן בכמה דוכתי בשתי תרומות הכתוב מדבר א' תרומה גדולה וא' תרומת מעשר מה תרומת מעשר ניטלת באומד ובמחשבה אף תרומה גדולה וא"כ נילף נמי להא:

אלא כאן להלכה. לכתחילה אין לשותף לתרום על של חבירו והתם בתרומות למעשר קאמר שאם תרמו בדיעבד תרומתן תרומה:

כאן. במתני' מיירי שנתמנו אפיטרופין לעולם חייב לעשר פירותיהן:

כאן לאפטרופין לשעה. אינו תורם:

אם באפיטרופין לעולם. היא מתני' קשיא ודא דתני עלה בברייתא:

מוכר הוא. אפוטרופוס עבדים שלהן למזונות או כדי ליקח שדות אבל לא קרקעות ואם הוא אפטרופוס לעולם אמאי אין לו רשות למכור קרקעות:

אלא כאן ביתום גדול. אינו תורם הואיל ויש לו דעת לעצמו אסור לתרום שלא מדעתו ומתני' ביתום קטן:

בתחילה אין מעמידין אפטרופוס. לירד לדין בשביל היתומים אם חובתן הוא אלא בתחילה מעמידין לזכות להן:

ואם חבו חבו. אם נתחייבו אח"כ מתוך טענותיהם נתחייבו:

בין לזכות בין לחובה. כלומר אפי' על מנת לזכות אין מעמידין ואם נתחייבו אין היתומים נפסדין:

מתני'. דפ' שור שנגח ד' וה' פליגא על ר' יוסי ב"ח דקתני התם שור של חש"ו שנגח מעמידין להם אפטרופוס ומעידין בפני האפטרופוס ואם נתחייבו נתחייבו:

שנייה היא בשור. דהתם טעמא שמעמידין שלא ילך ויזיק ויהיה לו שמירה ע"י האפטרופוס:

הזיק. שור של היתומין שיש להן אפוטרופוס משל מי משתלם:

ואפי' דלא יסבור ר' יוחנן כן. כלומר אפי' לא אמר בהדיא כן לאו מכללא דמילתיה דלעיל שמעינן לה דסבר משל יתומין דהא אמר מעמידין כו' ולבסוף אם חבו חבו אלמא משל היתומים הוא החיוב וההפסד:

שאין דרכו לבחון. בני אדם ולידע מי הוא נאמן ולפיכך ישבע אבל ב"ד דרכן לבחון ולבדוק אם הוא אדם כשר ונאמן ואם לא היה מוחזק להן בנאמן לא היו מעמידין אותו ולפיכך לא ישבע:

תוכן העניינים

פני משה על תלמוד ירושלמי גיטין

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה