פני משה על תלמוד ירושלמי גיטין· רבי משה מרגלית
פרק ד
הלכה א
מתני' השולח גט לאשתו והגיע בשליח. שלא היה מתכוין לרדוף אחריו להשיגו אלא שנשתהא השליח בדרך והי' לו לזה דרך לשם וראהו וביטל הגט אפ"ה בטל ולא אמרינן לצעורא בעלמא מכוין שאם בדעתו לבטלו היה רודף אחריו:
או ששלח אחריו שליח. מהו דתימא לא אלימא שליחותי' דבתרי' משליחותא דקמא דליבטליה קמ"ל:
קדם אצל אשתו. קמ"ל אפי' לדידה נמי לא אמרי' לצעורא בעלמא קא מכוין ואפי' לשליח דלא איפכת ליה כי טרח לא אמרי' לצעורה מכוון:
אינו יכול לבטלו. הא קמ"ל דאע"ג דחזינן דמהדר עלי' מעיקרא לבטוליה לא אמרי' אגלאי מילתא למפרע דבטולי בטלי':
גמ' הדא פליגא על ר' יוחנן. מתני' דקתני הגיע בשליח כו' דמשמע דוקא לשליחות הוא דיכול לבטל בדיבו' זה אבל הגט גופיה לא בטיל ואם חזר ונמלך ורוצה לגרש חוזר ומגרש בו פליגא על ר' יוחנן:
דר' יוחנן אמר. בפ' עשרה יוחסין גבי האשה שנתנה רשות לשלוחה לקדשה והלכה וקידש' את עצמה. וכדמפרשינן התם שאע"פ שלא קידשה את עצמה יכולה לחזור בה דאדם מבטל שליחותו בדברים דאתי דיבור ומבטל דיבור ולדידיה גט גופיה נמי יהא בטל:
פתר לה. ר"י היינו טעמא דמתני' דהגט אינו בטל משום חומר הוא בעריות ואע"ג דבקידושין בטל התם דיבור ודיבור הוא אבל הכא בגט חשיב מעש' ולא אתי דיבור ומבטל מעשה:
ואין השליח עולה משום שנים. דבעינן שנים מלבד השליח כדי שיהו עם השליח שלשה דבקיום שטרות ב"ד של ג' בעי והשליח מצטרף לב"ד:
הלך השליח. שליח השני של הבעל ששלח לבטל את הגט צריך לבטלו בפני שנים:
והשליח עולה משם שנים. דבביטול הגט אין צריך לישא וליתן בדבר ובשנים סגי להו:
הלך. הבעל לבטל את הגט:
ואשכחי' באיסטרט'. מצאו להשליח על הדרך וא"ל ההוא גיטא דיהבת לה אם נתת לה כבר את הגט והשיב השליח יכילי לה לשון הגעה כלומר שכבר הגעתי לה הגט א"נ יבילי לה:
מי מישתעי שמע נפל מיניה. ובעוד שהוא מדבר עמו שמע שהגט נפל ממנו וא"ל לא כך אמרת לי נתתי לה הגט והשיב השלי' כן הוא שכבר נתתי לידה והיא החזירה לידי ואמרה יהא לפקדון בידך:
מה. ובעי הש"ס בכה"ג מאי מי נימא מאח' שהיה ביד השליח לגרש נאמן הוא במה שאומר ושוב אין הבעל יכול לבטל דהגיע הגט לידה או דילמא מאחר שנמצא הגט עכשיו בידו אינו נאמן לומר שכבר נתן לה והוא החזירה לידו ויכול לבטל השליחית ולא איפשיטא:
חלה השליח. זה השליח ששלחו הבעל לבטל הגט חלה מהו אם יכול לעשות שליח אחר או לא:
מה את עבד ליה כגיטין כקידושין. למאי תדמי ליה אם לשליח הגט דתנן בפרק דלעיל חלה ה"ז משלחו ביד אחר וכדמפרש התם טעמ' דביד כל אדם מצוי לגרש וה"נ שליח השני נמי יכול לבטל או דילמא כקידושין מדמינן לה וכדאמרינן שם שאין שליח קידושין יכול לעשות שליח אחר לפי שאין ביד כל אדם מצוי לקד' וה"נ לא יכול לעשות שליח אחר דשמא הבעל הקפיד לעשותו שליח שהוא יכול לפייסה שתחזור בה ויבטל הגט ולא לאחר ולא איפשיטא:
הלכה ב
מתני' בראשונה. לא היה מבטלו לא בפני השליח ולא בפני האשה אלא במקום שהיה עומד היה מבטלו בפני שלשה:
מפני תיקון העולם. שהשליח שאינו יודע בדבר מוליכו לה והיא נשאת בו:
בראשונה היה משנה שמו ושמה. כשהיו לו שני שמות א' כאן וא' במדינת הים היה מגרשה בשם הנוהג במקום כתיבת הגט ולא היה מקפיד לכתוב את שניהם:
מפני תיקון העולם. שלא יוציאו לעז על בניה מן השני לומר לא גירשה בעלה שאין זה שמו:
גמ' לית הדא פליגא. וכי לא פליגא המתני' דקתני היה מבטל להגט על ר"ל דפליג על ר' יוחנן ואמר דאין אדם מבטל שליחותו בדברים דלא אתי דיבור ומבטל דיבור:
פתר לה. ר"ל שאני מתני' דבב"ד מיירי שכחן מרובה ולפיכך היה יכול לבטלו:
שלא תבא לידי ממזירות. שאינה יודעת שביטלו ונישאת בגט זה ונמצאו בניה ממזרין:
ואמרין. ואית דאמרין בשם ר"ל דהיינו מפני תיקון העולם שלא תהא יושבת עגונה ומפרש ואזיל:
סבורה שביטל. דהיא תחוש שמא ביטל הגט ובאמת לא ביטל ונמצאת יושבת עגונה:
ומ"ד כו'. שלפעמים תסבור שהוא ביטל כו':
סבורה שביטל והוא לא ביטל ובא כו'. כמו א"נ הוא כלומר דלפעמים משכחת לה גם בסבורה שביטל שתבא לידי ממזרות כגון אם בא אחר וקידשה שתופסין בה קידושין שהרי לא ביטל והיא סבורה שביטל ולא תפסו בה קידושין והיא ממתנת עד שימות בעלה והולכת ונשאת לאחר:
סלקית לשיירא. לחבורה של בני אדם:
אפי' כמ"ד כו'. כלומר שלא תטעה לפרש דמ"ד מפני תקנת עגונה ס"ל דמבטלו בפני ג' והילכך ליכא חשש ממזרות דאית להו קלא אלא דס"ל נמי דמבטלו בפני שנים לית להו קלא ואיכא נמי חשש ממזרות אלא דאיהו קאמר דלפעמים איכא נמי מפני תקנת עגונות דשמא תסבור שביטל:
עבר וביטלו. לאחר תקנת ר"ג מאי:
נשמעינה. לזה דפלוגתא דתנאי היא כדתני בתוספתא:
ולא להוסיף על תנאו. אם היה בו איזה תנאי:
יאות אמר רשב"ג. דא"כ מה כח ב"ד של ר"ג יפה ומ"ט דרבי:
דבר תורה הוא שיבטל. מן התורה ודאי ביטולו ביטול אלא שהן אמרו שלכתחילה לא יבטל שלא בפניו ודבריהן עוקרין ד"ת בתמיה והילכך קאמר רבי דבדיעבד מוקמינן אדאוריית' דמשום מה כח ב"ד יפה לא שרינן אשת איש לעלמא:
וכי זיתים על שמן וענבים על היין לא תורה הוא שיתרום. שהרי מן התורה ודאי תרומה היא ואפי' מן הרע על היפה אמרינן דמדאורייתא תרומתו תרומה כדר' אילעי בפ' האשה רבה:
והן אמרו שלא יתרום מפני גזל השבט. אלא שחכמים אמרו שלא יתרום כדתנן בפ"א דתרומות אין תורמין זיתים על השמן כו' מפני שגוזל לכהן ולא עוד אלא שאמרו אפי' בדיעבד אין תרומתו תרומ' כדאמרי ב"ה התם אלמא דדבריהן עוקרין דברי תורה:
באגדה דסבך מאי דייק לן. בהגדת דבריו של זקנך רבי שהוא זקנו של רבי יהודה נשיאה מי מדייק לני להגיד טעם דבריו:
הגע עצמך. טעמא דמתני' מפרש שאם אינו כותב וכל שם שיש לי הגע עצמך שהיה שמו ראובן במקום אחד ואפיק שמיה שמעון במקום אחר והיאך יכול לגרש שם לפיכך צריך לכתוב אני פלוני וכל שם שיש לי:
יותר מכאן אמרו היו לו כו'. וכתב זה השם שביהודה לגרש אשתו שבגליל אינה מגורשת אף על פי שהכתיבה היה ביהודה הואיל והנתינה בגליל וצריך להזכיר שם מקום הנתינה והיינו יותר מכאן ממתני' דלא שמענו אלא בכותב במקום שיש לו שם אחר:
מתניתא. האי תוספתא שהוזכרה דוקא שהיה מיהודה וכתב כאן לגרש אשתו שבגליל או איפכא אבל אם כתב לגרש באותו מקום שהוא שם אע"פ שיש לו שם אחר במקום אחר ה"ז מגורשת הואיל והכתיבה והנתינה במקום אחד:
ר' אילי אומר. אף על פי כן לכתחילה צריך לכתוב אני פ' שמיהודה עם כל שם שיש לי בגליל הואיל והוחזק כאן בשני שמות צריך להזכיר גם שם מקום הנתינה:
אם היה שרוי במקום אחר. שלא ביהודה ולא בגליל:
מגרש לאיזה שירצה. באיזה שם שירצה מכיון דלא הוחזק שם בשני שמות:
הדא דאת אמר. דבמקום שלא הוחזק מגרש באיזה שם שירצה:
לשעבר. בדיעבד כשר הוא אבל לכתחילה צריך למיעבד כהדא דר' אילי ולכתוב עם כל שם שיש לי ביהודה ובגליל:
אם יצא לו שם במקום אחר. שם שלישי צריך להזכיר שלשתן וקמ"ל. שאע"פ שהוא עכשיו במקום שלא הוחזק אלא באותו שם ע"מ לכתחילה צריך להזכיר כל שמות שיש לו אע"ג דלא הוחזק שם באלו:
תמן תנינן. בפ' גט פשוט:
צריך שיהא מכיר את שניהן. כלומר דמפרש הא דקתני ובלבד שיהא מכירן לא תימא דאגט לאיש ואשובר לאשה קאי אלא אף בגט צריך שיכיר שניהן האיש והאשה וכן בשובר ושיהא מכירן אתרווייהו קאי:
ר' לא. פליג צריך שיהא מכיר כו' כלו' לא צריך שיהא מכיר אלא האיש בגט שלא יבא לרמות ולשנות שמו כדי להגבו' לשום אשה כתובתה כדתנן הוציאה גט ואין עמה כתובה גובה כתובתה אבל האשה בגט לא צריך וכן בשוב' אינו צריך להכיר אלא האשה שלא תרמה לשנות שמה וליתן לאיש שגירש את אשתו ותפסיד כתובתה על ידה:
הגע עצמך. לר' לא פריך דאין צריך שיכיר האשה בגט וא"כ ניחוש שמא הביא אשה אחרת וגירש אותה והיא תלך ותנשא בגט זה:
א"ל. להא לא חיישינן דכשתבא האשה להנשא בגט זה שיילינן לעדים ואינה נשאת אלא לכשיבאו העדים ויעידו ששם האיש הנכתב בגט זהו בעלה שגירשה ואם העדים אומרים אין זה בעלה לא תנשא:
ולא כן אמר ר"ל עדים החתומין על השטר כמי שנחקרה עדותן בב"ד. ושוב אינם נאמנים לחזור מעדותן ולמה נאמין להם כשיאמרו לא זהו בעלה:
תמן. ומשני היכא אמר ר"ל כשרוצין להכחי' עדותן ואומרים לא חתמנו כל עיקר בהא אינם נאמנים דכמי שנחקרה עדותן בב"ד דמי אבל הכא שמעידין על זה חתמנו וע"ז לא בהא ודאי נאמנין הן:
מתני' פליגא על ר' אבא. דאמר צריך שיכיר שניהן והא קתני בראשונה כו' ואם במכירה גם לאשה בזה צריך לשנות את שמותם כלומר בזה היאך יכולין לשנות שמותיהן והא מכירן ואמאי חששו לתקן שיהיו כותבין וכל שם:
אית בר נש. כלומר הא לא קשיא שיש הרבה בני אדם שמכירים אותם בפניהם כשרואין אותם ולא נודע שמותם ומשום זה עדיין יכולין לשנות שמותן:
מתני' פליגא על ר' אילי. דהוא ר' לא דאמר אין צריך שיכיר האשה בגט ואמאי קתני במתני' התקין כו' אשה פלונית וכל שם שיש לה אלמא דחששו גם לאשה:
מתני' במגרש בעל כורחו. כלומר בעל כרחה וחששו שלא תשנה שמה בשם אחרת ולא בשבילה נכתב הגט ומה דאמר ר' אילי מרצונה ואין חוששין שתשנה. א"נ בעל כורחו ממש ובהני גיטין שכופין אותו וחששו שלא ישנה הוא שמה:
ואית דבעי מימר. דהכי משנינן מתני' במגרש במקומות אחרים והילכך צריך שיכירו שניהן והא דר' אילי במגרש במקומה ואין חוששין אבל האיש צריך שיכירו כדלעיל:
כהדא. אהא דמייתי לעיל והבעל נותן שכר קאי:
דושו. שם האיש אחיו של דודו היה מגרש את אשתו יאמרו חכמים היא תתן שכר הסופר:
במוחלת לו כתובתה. הא דתנינן הבעל נותן שכר במוחלת לו הכתובה וכולה הנאה דידיה הוא ולפיכך הוא נותן שכר:
הלכה ג
מתני' אין אלמנה נפרעת. כתובתה מנכסי יתומים אלא בשבועה שלא נתקבלה כלום כדין כל הבא ליפרע מנכסי יתומים דהוא בשבועה:
נמנעו מלהשביעה. שמפני שהיא טורחת לפני היתומים מורה התירא לעצמה לישבע שלא לקחה כלום ואע"פ שלקחה דבר מועט סבורה שבשכר שטרחה נוטלתו ואינו מפרעון כתובתה ולפיכך נמנעו מלהשביע' והיתה מפסדת כתובת':
התקין ר"ג שתהא נודרת ליתומים כל מה שירצו. כגון קונם מיני מזונות אלו עלי אם נהניתי מכתובתי ולא חשודה לעבור על נדרה ואפי' תעבור אין ענשן של נדרים חמור כ"כ כענשן של שבועות שנפרעין ממנו ומן כל העולם:
וגובה כתובתה. ואם נשאת לאחר קודם שהדירוה היתומים על כתובתה ואם ידירוה אחר שנשאת חיישינן שמא יפר לה בעלה כיצד יעשו משביעין אותה חוץ לב"ד שבועה דרבנן שאין ענשה מרובה ונוטלת כתובתה אחר שנשאת וכשבאת לגבות כתובתה קודם שתנשא לאחר הרשות ביד היתומים רצו משביעין אותה חוץ לב"ד או מדירים אותה בב"ד:
והעדים חותמין על הגט מפני תיקון העולם. אתרווייהו קאי גבי אלמנה שתהא נודרת ליורשים כל מה שירצו מפני תיקון העולם שיהיו הנשים נשאות לבעליהן ולא תדאגנה להפסיד כתובתן וגבי העדי' חותמין על הגט מפני תיקון העולם דהואיל ועדי מסירה כרתי שהעדים שנמסר בפניהם הגט לאשה הם עיקר הגירושין לא היה צריך שיחתמו העדים בגט אלא מפני תיקון העולם דחיישינן שמא ימות אחד מן העדים שנמסר הגט בפניהם ונמצא הגט שבידה בלא עדים כחספא בעלמא:
הלל התקין פרוזבול. כשראה את העם שנמנעו מלהלוות זה את זה ועוברין על מה שכתוב בתורה השמר לך פן יהיה דבר עם לבבך בליעל עמד והתקין פרוזבול וזה גופו של פרוזבול מוסר אני לכם פ' ופ' דיינים שכל חוב שיש לי אצל פלוני שאגבנו כל זמן שארצה ואז אינו משמט:
גמ' וקוברות את בניהם דכתיב לשוא הכיתי את בניכם. על עסקי שוא והילכך התקינו שתהא נודרת:
ועוד שאימת נדרים עליהן יותר מן השבועות. מפני שאוסרת דבר מה עליה ואע"פ שבאמת שבועו' חמורין יותר:
אם נשבעה נשבעה. וגובה כתובתה:
אפילו קלוסיתה דעל רישך. כיפה שעל ראשך שלי היא דקסבר רב אלמנה שמין כל מה שעליה לפרעון כתובתה:
זכת בכלים שעליה. ואין שמין לה בכתובתה:
מתני'. דערכין מסייע ליה לשמואל דקתני התם אחד המקדיש נכסיו ואחד המעריך את עצמו אין לו בכסו' אשתו אלמא בגדיה שלה הן. והתם מסיק דאפ"ה הלכתא כרב דלא אקני לה אלא כל זמן שהיא תחתיו:
מפני מה התקינו זמן בגט. כדתנן בפ"ב הלכה ב' ושם מבואר וע"ש ואיידי דאיירי במילי דרב הונא נקט לה הכא:
קשיתא קימי רב יעקב. אהא דתנן הלל התקין פרוזבול קאי הניח' כמ"ד מעשרות מדבריהן בזמן בית שני ופלוגתא היא בשביעית פ"ו דלחד מ"ד מעשרות מדבריהן ושמיט' ויובל נמי מדבריהן וחד מ"ד ס"ל דשניהן מד"ת ואיכא למ"ד שאינם תלוין זה בזה כדלקמן ולמ"ד התם מעשרות ושמיטה ויובל בבית שני מד"ת קשיא והיאך הילל מתקין על דבר תורה שהוא היה בבית שני ואם מן התורה שביעת משמט וכי אתא הילל ותיקן לעבור על ד"ת:
אמר רבי יוסי וכי כו'. כלומר דרבי יוסי מתמה על הא דאמר למ"ד מעשרות מדבריהן ניחא וכי מה שייך שמיטת כספים למעשרות שהרי משגלו לבבל לא נפטרו אלא ממצות התלויות בארץ ואם אח"כ כשחזרו קיבלו מאליהן המעשרות הרי מדבריהן הוא אבל השמטת כספים שהיא חובת הגוף נוהג בין בארץ בין בח"ל ולעולם מן התורה הן:
חזר רבי יוסי ואמר דלא הוא דאין השמטת כספים נוהגת בחוצה לארץ מדברי תורה אלא בזמן שהשמטת קרקע נוהגת בארץ מדברי תורה דכתיב וזה דבר השמיטה שמוט בשתי שמיטות הכתוב מדבר השמטת קרקע והשמטת כספים:
בשעה שהשמיט'. השמטת קרקע נוהגת בארץ כו' וא"כ למ"ד דבבית שני קיבלו מאליהן כל שהוא חובת הקרקע ולאו מד"ת השמטת כספים אינה נוהגת ג"כ אלא מדבריהן:
תמן. מן תמן קמא עד תמן בתרא ל"ג ויתור ל' הוא וכן ליתא להא בשביעית שם:
תמן. בבבל אמרין שאפי' למ"ד מעשרו' בבית שני מד"ת מודה בשמיט' שהיא מדבריהן שאינו נוהג אלא בשעה שהיובל נוהג כדדריש רבי וזה דבר השמיט' כו':
אימתי פסקו היובלות. וקאמר דכתיב לכל יושביה בזמן שיושבין עליה ישראל ולא בזמן שגלו מתוכה:
היו עליה והיו מעורבבין כו' ת"ל יושביה. בזמן שהן מיושבין כתקנן ולא בזמן שהן מעורבבין ואינם ניכרין כל שבט ושבט בפני עצמו:
לכל יושביה. מלכל דרשינן בזמן שכל יושביה עליה ולא מקצתן נמצאת אומר משגלו שבט ראובן וגד וחצי שבט מנשה שבעבר הירדן בטלו היובלות שאין כל יושביה עליה ואפי' בבית ראשון לא היה היובל נוהג משגלו אלו השבטים:
הלכה ד
מתני' עבד. כנעני שנשבה ופדאוהו ישראלים אחרים:
ישתעבד. מפרש בגמרא:
אפותיקי. פה תהא קאי מזה תגבה חובך וכגון שעשאו אפותיקי מפור' שא"ל לא יהא לך פרעון אלא מזה דאי באפותיקי סתם היאך שייך לומר בדברי רשב"ג המשחרר כותב למה ליה דליכתוב השתא הא כתוב וקאי דהא משתעבדי ליה כולהו נכסי:
ושיחררו. בגמרא מפרש מי שחררו. וכולה מתני' מפרשינן בגמרא לפי המסקנא:
גמ' בדין היה שאפי' לשם עבד לא ישתעבד. ה"פ דהאי סוגיא דר' אבהו ור' אילא לא פליגי באוקמתא דמתני' אלא בפירושא ותרווייהו מוקי למתני' בלפני יאוש שעדיין לא נתייאש רבו הראשון ממנו ור' אבהו מפרש ישתעבד דקאמר לרבו שני הוא כדמפרש ואזיל:
בדין היה. שאפי' אם פדאו לשם עבד לא ישתעבד לו דהא לפני יאוש הוה:
שלא יהא העבד מבריח עצמו מן שבויין. כלומר שלא יפיל עצמו לגייסי' ויצפה שיבריח עצמו אח"כ מן השבויין ויפקיע עצמו מיד רבו לפי שהוא יודע שרבו לא יפדה אותו מחמת חסרון דמים או מטעם אחר ואם יארע שבין כך עד שלא יוכל להבריח יפדהו אחרים שוב לא ישתעבד ולפיכך אמרו חכמים ישתעבד לשני:
מתניתא אמרה כן. מברייתא דתני בתוספתא שמעינן כן דלפני יאוש מיירי וישתעב' לרבו שני:
רבו נותן את דמיו. הכי קתני התם לשם עבד ישתעבד ורבו נותן דמיו לשם בן חורין לא ישתעבד ואין רבו נותן דמיו:
ומשחררו. ל"ג התם ולפי גי' הספר ה"ק אם רוצה אח"כ לשחרר משחררו שהרי היא נותן דמיו לשני וחוזר לו:
לא אמר אלא רבו. מדקאמר רבו נותן דמיו משמע אבל אחר לא יכול ליתן דמיו לזה ולהחזיקו לעבדו וש"מ דלפני יאוש מיירי וישתעבד לשני עד שיחזיר לו ראשון את דמיו:
ר' אילא. מוקי נמי למתני' בלפני יאוש אלא דמפרש ישתעבד לרבו ראשון הוא דהא אכתי לא מייאש מניה בדין היה שאפי' אם פדאו זה לשם בן חורין ישתעבד לראשון:
שלא להוציא לוזה על בני חורין. דכיון שפדאו זה לשם בן חורין ויצא עליו קול בן חורין ואתה מוציא לעז עליו שישתעבד לראשון תו מימנעי ולא פרקי:
א"ר יוסי א"כ. בניחותא כלומר לפי דבריך היינו נמי דמסיים בתוספתא רשב"ג אומר בין כך כו' שכשם שישראל מצווין כו' דס"ל לעולם ישתעבד לראשון ולא חיישינן דילמא ממנעי ולא פרקי לפי שמצוה לפדות את העבדים כשם שהוא מצוה לפדות בן חורין:
אהן תנייא קדמייא. והאי ת"ק דמחלק בין פדאו לשם עבד או לשם ב"ח משום דסבר אין מצוה לפדות את העבדים והילכך חייש דאתי למימנע למיפרק והיינו כרבי אילא דכולה מתני' מיתפרשא לרבו ראשון בין אליבא דת"ק בין אליבא דרשב"ג:
המתייאש בעבדו. שאמר נתייאשתי ממנו ולשון הפקר הוא:
יפה לימדני ריב"ל. שצריך גט שיחרור דכלום למדו גט שיחרור לא מאשה דגמרינן ג"ש לה לה וכתב ונתן לה או חופשה לא ניתן לה מה אשה בשטר אף עבד נמי בשטר ומה אשה אינה יוצאה משום יאוש אלא שצריכה גט אף עבד כן:
אין רבו רשאי לשעבדו. אם הוא לאחר יאוש וכופין אותו לכתוב לו גט שיחרור:
ואינו רשאי. כלומר שאינו מחויב דס"ל המפקיר עבדו א"צ גט שיחרור דס"ל כשמואל בבבלי דף ל"ח דדריש מדכתיב וכל עבד איש וגו' עבד איש ולא עבד אשה אלא כל עבד שיש לו רשות לרבו עליו קרוי עבד שאין לו רשות לרבו עליו אין קרוי עבד וההיא דרשה מפקא לה לג"ש דלעיל:
כ"ע אמרין דהוא צריך. גט שיחרור מג"ש ואת אמרת א"צ:
שמא אינו מעכב. כלומר ואי משום קרא דכל עבד איש שמא לההיא דרשה איצטריך דכל שאינו תחת רשות רבו אינו מעכבו מלאכול פסחו אם אינו נימול כהדא כו':
יוצא בהן לחירות. דיוצא בשן ועין ואינו נותן לו כלום בשביל השני הואיל ונעשה כאחת:
ונותן לו דמים בשניה. שכבר יצא לחירות בראשונה וכמו שסימא בן חורין הוא:
כמאן דאמר א"צ לכתוב לו גט שיחרור. פלוגתא דתנאי היא בפרק קמא דקידושין היוצא בשן ועין אם צריך גט שיחרור ולמ"ד א"צ ניחא דהוי כבן חורין ממש וצריך לשלם לו בשניה:
ברם כמ"ד צריך לכתוב לו גט שיחרור. וזה שהוא מעוכב עדיין גט שיחרור כעבדו הוא ואת אומר משלם לו בתמיה אלא דלא אתיא כהאי מ"ד:
אין לי. היוצא לחירות אלא היוצא בשן ועין:
בכיפה כו'. מיני תכשיטין הן ורוקמין עליהן צורת אותיות ומנין שאם רקם עליהן שטר שיחרור שהוא יוצא בהן:
ובתרות של מלכים. שמציין עליהן לשלחן לחירות:
ישלחנו מכל מקום. מדלא כתיב ישלחו:
בניו. של אלו היוצאין לחירות מה הן וקאמר היוצא בשן ועין בניו עבדים דלא זכתה התורה אלא לו:
לא מסתברא חילופין. אדרבא איפכא מסתברא היוצא בשן ועין ששיחררתו התורה בהדיא בניו בני חורין אבל היוצא משום יאוש מדרש חכמים היא ואין לנו לרבות אלא לעצמו:
גר שמת. ואון לו יורשין וכל נכסיו הפקר:
יצאו לחירות. דהן קודמין לכל אדם להחזיק בעצמן ולזכות מן ההפקר:
למה. לא יצאו לחירות מפני שהן יצאו במיתת רבן וכל המחזיק בהן זכה א"כ מעתה אפי' גדולים ומשני שאני גדולים שיש להן דעת לזכות את עצמן:
מחלפא שיטתיה דר'. יהושע בן לוי תמן. לעיל אמר המתייאש מעבדו אינו רשאי לשעבד בו ולא חילק בין גדול לקטן והכא אמר הל' כאבא שאול קטנים לא יצאו לחירות ואמאי והא הפקר נינהו:
אמרין מרי דאמר ר' יהושע לשעבד. לענין שיעבוד הוא דקאמר התם שכיון שהפקירו אינו רשאי לשעבד בו:
דלא יהב לא יהב כלומר אבל מכל מקום מה שלא ניתן לא ניתן דהרי צריך ליתן לו גט שחרור כדקאמר לעיל:
דילמא הלכה לשעבדו. בתמיה כלומר וכי קאמר הכא הלכה לשעבדו דתיקשי לא קאמר אלא הלכה כאבא שאול לענין קטנים וטעמא דאף על גב שהפקר הן מכל מקום מעוכבין גט שיחרור אלא שפקע מהן רשות רבן דהרי מת ואין לו יורשין ואין כאן מי שיכתוב להן גט שיחרור והילכך גדולים שיש להם יד לזכות עצמן פקע רשותן בלא גט שיחרור אבל קטנים שאין להם יד לא וכל המחזיק בהן זכה:
וצריך לכאוב לו גט שיחרור והכא הוא אמר הכין. כלומר דעדיין היא גופה קשיא מדקאמר לעיל צריך לכתוב לו גט שיחרור וא"כ אמאי מחלק בין גדול לקטן כדמסיק הקושיא:
שמענו כו'. שהרי שמענו טעמי' דריב"ל מדאמר ר' יוחנן לעיל יפה לימדני דצריך גט שיחרור כלום למדו אלא מאשה ואי מאשה יליף לה מה אשה בין גדולה בין קטנה התרתה בגט אף עבד בין גדול בין קטן לא תחלוק בו והיכי דרבו חי צריך גט שיחרור אבל הכא שאין כאן מי שיכתוב ואמאי קטנים לא יצאו לחירות:
דילמא הלכה כאבא שאול. בתמיה:
אינו רשאי לשעבדה. דכיון שברחה ונתיאש ממנה כהפקר היא:
מהו לכתוב. אם צריכה גט שיחרור:
אם כתבת יאות את עבד. אם תעשה ותכתוב יפה את עושה:
יצא לחירות. דאי לאו דשחרריה לא הוי שביק ליה נמי נסב בת חורין:
הכותב שטר קידושין לעבדו. שקידש העבד אשה וכתב בו רבו שטר הקידושין:
או כתב נשואין לאמתו. שכתב לה הרי את מקודשת לי:
רבי אומר זכה. ומקודשת וחכמים אומרים לא זכה דעדיין לא יצא לחירות בזה והיאך קאמרת דיצא לחירות בהא דנשא בת חורין לפני רבו:
אהן תנייא קדמייא. האי תנא ר' ישמעאל בר' יוסי סבר כרבי דקאמר זכה וה"ה אם נשא לפני רבו:
מי משחרר. הא דקתני במתני' עבד שעשאו רבו אפותיקי ושחררו מי שחררו:
בין רבו הראשון ובין רבו השני. ה"פ לשיטתא דהאי תלמודא דרב סבר כמ"ד בפ' כל שעה בעל חוב למפרע הוא גובה כלומר אם בא לידי גוביינא אמרינן איגלאי מילתא למפרע דמשעה שהלוהו עמדו נכסיו הללו בחזקתו ולפיכך מן הדין שחרור של שניהם לאו שחרור הוא דהלוה אינו יכול לשחררו שמא לא יהיה לו מעות לסלקן לזמן הפרעון ומשאר נכסים לא יכול לסלקו דהא באפותיקי מפורש מיירי כדפרישית במתני' ונמצא משעת הגביי' קם העבד למפרע ברשותו של מלוה ושחרור דהלוה לאו כלום הוא וכן המלוה אינו יכול לשחררו שמא לא יבא לידי גוביינא מהעבד שהרי אם ירצה הלוה לסלקו במעות מסלקו ומתני' הכי מיתפרשא שורת הדין אין העבד חייב כלום במצות הנוהגות בבני חורין דמי הוא ששחררו לאו כלום הוא אלא מפני תיקון העולם הוא הואיל ויצא עליו שם בן חורין ואם הראשון שחררו ואח"כ בא לידי גוביינא כופין את רבו השני ועושה אותו ב"ח והעבד כותב שטר על דמיו ורשב"ג סבר אין העבד כותב דאיהו מאי עביד ליה אלא המשחרר כותב ואם השני שחררו ולא בא לידי גוביינא שסילקו הלוה במעות כופין רבו הראשון ועושה אותו ב"ח והעבד כותב שטר על דמיו ורשב"ג סבר המשחרר כותב וקמיפלגי בהיזק שאינו ניכר אי שמיה היזק או לא דהרי שחרור של שניהם לאו שחרור מן הדין הוא אלא מדרבנן והיזק שאינו ניכר מיקרי:
ר' יוחנן. פליג דס"ל כמ"ד מכאן ולהבא הוא גובה והילכך לאו ברשות של המלוה כלל הוא עד שעת הגבייה ושחרור שלו אפילו מדרבנן בעלמא לאו כלום הוא ואין לך קרוי משחרר אלא רבו הראשון בלבד ומתני' הכי מיתפרשא שורת הדין אין העבד חייב כלום לרבו שני ששיחרור של רבו הראשון הפקיעו מידי שיעבוד אלא מפני תיקון העולם שלא יפגענו בשוק ויאמר לו עבדי אתה כדמפרש לקמן כופין רבו שני לעשות אותו ב"ח והעבד כותב שטר על דמיו ורשב"ג סבר המשחרר כותב מפני שהזיק שיעבודו של חבירו ות"ק סבר המזיק שיעבודו של חבירו פטור:
מתניתא. ברייתא בפ' כל שעה ישראל שהלוה לעכומ"ז על חמצו לאחר הפסח אינו עובר:
אין תימר ברשות ישראל הוא. כלומר לדידך דאמרת למפרע הוא גובה וא"כ החמץ בפסח ברשות ישראל הוא ויהא אסור וקשיא לרב:
קל הוא בשיחרור. כלומר אימא לך בעלמא ס"ל לרב נמי ב"ח מכאן ולהבא הוא גובה ושאני בשחרור דקל הוא שהקלו בו הואיל ויצא עליו שם שיחרור מרבו השני ולפיכך מיתוקמא מתני' בשחררו רבו שני נמי:
כהדא כו'. דיש חילוק בין מכר לשיחרור הואיל ויצא עליו שם שיחרור וה"ה נמי לענין שיחרור של רבו שני:
חייליה דרבי יוחנן. ראיתו של ר"י דברבו ראשון לחוד הוא דמיתוקמא מתני' מדקאמר רשב"ג אינו כותב אלא משחרר ולא קאמר המשחרר דהוי משמע מי ששחררו כדמפ' רב אלא ש"מ דעל רבו הראשון קאי דלדידיה משחרר קרינן ליה דברשותו הוא כר' יוחנן:
אילו המשעבד כו'. לר' יוחנן פריך והשתא מסיק לה למילתיה לפרושי המתני' אליבי' כדאמרן:
שמא אין ב"ח בא וטורף. מן הלקוחות באפותיקי מפורש והכא נמי מאי איכפת ליה לשני בשחרור של הראשון וישתעבד בעבדו שהוא אפותיקי שלו:
פתח לנו ר' יוחנן. לפרש טעמא מה שפתח ג"כ ר' מאיר בזה דהיינו טעמא שלא מצינו כו' דכיון דחל עליו שיחרור תו לא פקע:
מעתה לא יכתוב לו. העבד שטר על דמיו ששיחרור של הראשון הפקיעו מידי שיעבוד ומשני ר' אילא מוטב כו' כדלעיל:
אתיא דרשבב"ג. דאמר המשחרר כותב כר"מ דקונם בדברים וטעמיה דרשב"ג נמי משום קנס הוא:
שטר שיש בו ריבית. מפורש:
הלכה ה
מתני' מי שחציו עבד וחציו בן חורין. כגון עבד של שני שותפין ושחררו אחד מהן א"נ שקבל רבו ממני חצי דמיו ושחרר חציו באותן הדמים:
תקנתם את רבו. שאינו חסר כלום:
שפחה אינו יכול. מפני צד חירות שבו:
בת חורין אינו יכול. מפני צד עבדות שבו:
לא תוהו בראה. יוצר הארץ לא על תהו להיות ריקנין ברא אותם כי אם לשבת להיות בה ישוב יצרה:
כופין את רבו ועושהו בן חורין. וה"ה אם היה עבד של ק' שותפין ואחד מהן שחררו כופין את כלם לשחררו:
גמ' תיפתר או כרבי דפליגי בברייתא המשחרר חצי עבדו רבי אומר קנה וחכמים אומרים לא קנה או כד"ה בעבד של ב' שותפין:
מצא מציאה. זה שחציו עבד וחציו ב"ח לדברי ב"ה במשנה ראשונה: