פני משה על תלמוד ירושלמי גיטין· רבי משה מרגלית
פרק ד · הלכה ד
מתני' עבד. כנעני שנשבה ופדאוהו ישראלים אחרים:
ישתעבד. מפרש בגמרא:
אפותיקי. פה תהא קאי מזה תגבה חובך וכגון שעשאו אפותיקי מפור' שא"ל לא יהא לך פרעון אלא מזה דאי באפותיקי סתם היאך שייך לומר בדברי רשב"ג המשחרר כותב למה ליה דליכתוב השתא הא כתוב וקאי דהא משתעבדי ליה כולהו נכסי:
ושיחררו. בגמרא מפרש מי שחררו. וכולה מתני' מפרשינן בגמרא לפי המסקנא:
גמ' בדין היה שאפי' לשם עבד לא ישתעבד. ה"פ דהאי סוגיא דר' אבהו ור' אילא לא פליגי באוקמתא דמתני' אלא בפירושא ותרווייהו מוקי למתני' בלפני יאוש שעדיין לא נתייאש רבו הראשון ממנו ור' אבהו מפרש ישתעבד דקאמר לרבו שני הוא כדמפרש ואזיל:
בדין היה. שאפי' אם פדאו לשם עבד לא ישתעבד לו דהא לפני יאוש הוה:
שלא יהא העבד מבריח עצמו מן שבויין. כלומר שלא יפיל עצמו לגייסי' ויצפה שיבריח עצמו אח"כ מן השבויין ויפקיע עצמו מיד רבו לפי שהוא יודע שרבו לא יפדה אותו מחמת חסרון דמים או מטעם אחר ואם יארע שבין כך עד שלא יוכל להבריח יפדהו אחרים שוב לא ישתעבד ולפיכך אמרו חכמים ישתעבד לשני:
מתניתא אמרה כן. מברייתא דתני בתוספתא שמעינן כן דלפני יאוש מיירי וישתעב' לרבו שני:
רבו נותן את דמיו. הכי קתני התם לשם עבד ישתעבד ורבו נותן דמיו לשם בן חורין לא ישתעבד ואין רבו נותן דמיו:
ומשחררו. ל"ג התם ולפי גי' הספר ה"ק אם רוצה אח"כ לשחרר משחררו שהרי היא נותן דמיו לשני וחוזר לו:
לא אמר אלא רבו. מדקאמר רבו נותן דמיו משמע אבל אחר לא יכול ליתן דמיו לזה ולהחזיקו לעבדו וש"מ דלפני יאוש מיירי וישתעבד לשני עד שיחזיר לו ראשון את דמיו:
ר' אילא. מוקי נמי למתני' בלפני יאוש אלא דמפרש ישתעבד לרבו ראשון הוא דהא אכתי לא מייאש מניה בדין היה שאפי' אם פדאו זה לשם בן חורין ישתעבד לראשון:
שלא להוציא לוזה על בני חורין. דכיון שפדאו זה לשם בן חורין ויצא עליו קול בן חורין ואתה מוציא לעז עליו שישתעבד לראשון תו מימנעי ולא פרקי:
א"ר יוסי א"כ. בניחותא כלומר לפי דבריך היינו נמי דמסיים בתוספתא רשב"ג אומר בין כך כו' שכשם שישראל מצווין כו' דס"ל לעולם ישתעבד לראשון ולא חיישינן דילמא ממנעי ולא פרקי לפי שמצוה לפדות את העבדים כשם שהוא מצוה לפדות בן חורין:
אהן תנייא קדמייא. והאי ת"ק דמחלק בין פדאו לשם עבד או לשם ב"ח משום דסבר אין מצוה לפדות את העבדים והילכך חייש דאתי למימנע למיפרק והיינו כרבי אילא דכולה מתני' מיתפרשא לרבו ראשון בין אליבא דת"ק בין אליבא דרשב"ג:
המתייאש בעבדו. שאמר נתייאשתי ממנו ולשון הפקר הוא:
יפה לימדני ריב"ל. שצריך גט שיחרור דכלום למדו גט שיחרור לא מאשה דגמרינן ג"ש לה לה וכתב ונתן לה או חופשה לא ניתן לה מה אשה בשטר אף עבד נמי בשטר ומה אשה אינה יוצאה משום יאוש אלא שצריכה גט אף עבד כן:
אין רבו רשאי לשעבדו. אם הוא לאחר יאוש וכופין אותו לכתוב לו גט שיחרור:
ואינו רשאי. כלומר שאינו מחויב דס"ל המפקיר עבדו א"צ גט שיחרור דס"ל כשמואל בבבלי דף ל"ח דדריש מדכתיב וכל עבד איש וגו' עבד איש ולא עבד אשה אלא כל עבד שיש לו רשות לרבו עליו קרוי עבד שאין לו רשות לרבו עליו אין קרוי עבד וההיא דרשה מפקא לה לג"ש דלעיל:
כ"ע אמרין דהוא צריך. גט שיחרור מג"ש ואת אמרת א"צ:
שמא אינו מעכב. כלומר ואי משום קרא דכל עבד איש שמא לההיא דרשה איצטריך דכל שאינו תחת רשות רבו אינו מעכבו מלאכול פסחו אם אינו נימול כהדא כו':
יוצא בהן לחירות. דיוצא בשן ועין ואינו נותן לו כלום בשביל השני הואיל ונעשה כאחת:
ונותן לו דמים בשניה. שכבר יצא לחירות בראשונה וכמו שסימא בן חורין הוא:
כמאן דאמר א"צ לכתוב לו גט שיחרור. פלוגתא דתנאי היא בפרק קמא דקידושין היוצא בשן ועין אם צריך גט שיחרור ולמ"ד א"צ ניחא דהוי כבן חורין ממש וצריך לשלם לו בשניה:
ברם כמ"ד צריך לכתוב לו גט שיחרור. וזה שהוא מעוכב עדיין גט שיחרור כעבדו הוא ואת אומר משלם לו בתמיה אלא דלא אתיא כהאי מ"ד:
אין לי. היוצא לחירות אלא היוצא בשן ועין:
בכיפה כו'. מיני תכשיטין הן ורוקמין עליהן צורת אותיות ומנין שאם רקם עליהן שטר שיחרור שהוא יוצא בהן:
ובתרות של מלכים. שמציין עליהן לשלחן לחירות:
ישלחנו מכל מקום. מדלא כתיב ישלחו:
בניו. של אלו היוצאין לחירות מה הן וקאמר היוצא בשן ועין בניו עבדים דלא זכתה התורה אלא לו:
לא מסתברא חילופין. אדרבא איפכא מסתברא היוצא בשן ועין ששיחררתו התורה בהדיא בניו בני חורין אבל היוצא משום יאוש מדרש חכמים היא ואין לנו לרבות אלא לעצמו:
גר שמת. ואון לו יורשין וכל נכסיו הפקר:
יצאו לחירות. דהן קודמין לכל אדם להחזיק בעצמן ולזכות מן ההפקר:
למה. לא יצאו לחירות מפני שהן יצאו במיתת רבן וכל המחזיק בהן זכה א"כ מעתה אפי' גדולים ומשני שאני גדולים שיש להן דעת לזכות את עצמן:
מחלפא שיטתיה דר'. יהושע בן לוי תמן. לעיל אמר המתייאש מעבדו אינו רשאי לשעבד בו ולא חילק בין גדול לקטן והכא אמר הל' כאבא שאול קטנים לא יצאו לחירות ואמאי והא הפקר נינהו:
אמרין מרי דאמר ר' יהושע לשעבד. לענין שיעבוד הוא דקאמר התם שכיון שהפקירו אינו רשאי לשעבד בו:
דלא יהב לא יהב כלומר אבל מכל מקום מה שלא ניתן לא ניתן דהרי צריך ליתן לו גט שחרור כדקאמר לעיל:
דילמא הלכה לשעבדו. בתמיה כלומר וכי קאמר הכא הלכה לשעבדו דתיקשי לא קאמר אלא הלכה כאבא שאול לענין קטנים וטעמא דאף על גב שהפקר הן מכל מקום מעוכבין גט שיחרור אלא שפקע מהן רשות רבן דהרי מת ואין לו יורשין ואין כאן מי שיכתוב להן גט שיחרור והילכך גדולים שיש להם יד לזכות עצמן פקע רשותן בלא גט שיחרור אבל קטנים שאין להם יד לא וכל המחזיק בהן זכה:
וצריך לכאוב לו גט שיחרור והכא הוא אמר הכין. כלומר דעדיין היא גופה קשיא מדקאמר לעיל צריך לכתוב לו גט שיחרור וא"כ אמאי מחלק בין גדול לקטן כדמסיק הקושיא:
שמענו כו'. שהרי שמענו טעמי' דריב"ל מדאמר ר' יוחנן לעיל יפה לימדני דצריך גט שיחרור כלום למדו אלא מאשה ואי מאשה יליף לה מה אשה בין גדולה בין קטנה התרתה בגט אף עבד בין גדול בין קטן לא תחלוק בו והיכי דרבו חי צריך גט שיחרור אבל הכא שאין כאן מי שיכתוב ואמאי קטנים לא יצאו לחירות:
דילמא הלכה כאבא שאול. בתמיה:
אינו רשאי לשעבדה. דכיון שברחה ונתיאש ממנה כהפקר היא:
מהו לכתוב. אם צריכה גט שיחרור:
אם כתבת יאות את עבד. אם תעשה ותכתוב יפה את עושה:
יצא לחירות. דאי לאו דשחרריה לא הוי שביק ליה נמי נסב בת חורין:
הכותב שטר קידושין לעבדו. שקידש העבד אשה וכתב בו רבו שטר הקידושין:
או כתב נשואין לאמתו. שכתב לה הרי את מקודשת לי:
רבי אומר זכה. ומקודשת וחכמים אומרים לא זכה דעדיין לא יצא לחירות בזה והיאך קאמרת דיצא לחירות בהא דנשא בת חורין לפני רבו:
אהן תנייא קדמייא. האי תנא ר' ישמעאל בר' יוסי סבר כרבי דקאמר זכה וה"ה אם נשא לפני רבו:
מי משחרר. הא דקתני במתני' עבד שעשאו רבו אפותיקי ושחררו מי שחררו:
בין רבו הראשון ובין רבו השני. ה"פ לשיטתא דהאי תלמודא דרב סבר כמ"ד בפ' כל שעה בעל חוב למפרע הוא גובה כלומר אם בא לידי גוביינא אמרינן איגלאי מילתא למפרע דמשעה שהלוהו עמדו נכסיו הללו בחזקתו ולפיכך מן הדין שחרור של שניהם לאו שחרור הוא דהלוה אינו יכול לשחררו שמא לא יהיה לו מעות לסלקן לזמן הפרעון ומשאר נכסים לא יכול לסלקו דהא באפותיקי מפורש מיירי כדפרישית במתני' ונמצא משעת הגביי' קם העבד למפרע ברשותו של מלוה ושחרור דהלוה לאו כלום הוא וכן המלוה אינו יכול לשחררו שמא לא יבא לידי גוביינא מהעבד שהרי אם ירצה הלוה לסלקו במעות מסלקו ומתני' הכי מיתפרשא שורת הדין אין העבד חייב כלום במצות הנוהגות בבני חורין דמי הוא ששחררו לאו כלום הוא אלא מפני תיקון העולם הוא הואיל ויצא עליו שם בן חורין ואם הראשון שחררו ואח"כ בא לידי גוביינא כופין את רבו השני ועושה אותו ב"ח והעבד כותב שטר על דמיו ורשב"ג סבר אין העבד כותב דאיהו מאי עביד ליה אלא המשחרר כותב ואם השני שחררו ולא בא לידי גוביינא שסילקו הלוה במעות כופין רבו הראשון ועושה אותו ב"ח והעבד כותב שטר על דמיו ורשב"ג סבר המשחרר כותב וקמיפלגי בהיזק שאינו ניכר אי שמיה היזק או לא דהרי שחרור של שניהם לאו שחרור מן הדין הוא אלא מדרבנן והיזק שאינו ניכר מיקרי:
ר' יוחנן. פליג דס"ל כמ"ד מכאן ולהבא הוא גובה והילכך לאו ברשות של המלוה כלל הוא עד שעת הגבייה ושחרור שלו אפילו מדרבנן בעלמא לאו כלום הוא ואין לך קרוי משחרר אלא רבו הראשון בלבד ומתני' הכי מיתפרשא שורת הדין אין העבד חייב כלום לרבו שני ששיחרור של רבו הראשון הפקיעו מידי שיעבוד אלא מפני תיקון העולם שלא יפגענו בשוק ויאמר לו עבדי אתה כדמפרש לקמן כופין רבו שני לעשות אותו ב"ח והעבד כותב שטר על דמיו ורשב"ג סבר המשחרר כותב מפני שהזיק שיעבודו של חבירו ות"ק סבר המזיק שיעבודו של חבירו פטור:
מתניתא. ברייתא בפ' כל שעה ישראל שהלוה לעכומ"ז על חמצו לאחר הפסח אינו עובר:
אין תימר ברשות ישראל הוא. כלומר לדידך דאמרת למפרע הוא גובה וא"כ החמץ בפסח ברשות ישראל הוא ויהא אסור וקשיא לרב:
קל הוא בשיחרור. כלומר אימא לך בעלמא ס"ל לרב נמי ב"ח מכאן ולהבא הוא גובה ושאני בשחרור דקל הוא שהקלו בו הואיל ויצא עליו שם שיחרור מרבו השני ולפיכך מיתוקמא מתני' בשחררו רבו שני נמי:
כהדא כו'. דיש חילוק בין מכר לשיחרור הואיל ויצא עליו שם שיחרור וה"ה נמי לענין שיחרור של רבו שני:
חייליה דרבי יוחנן. ראיתו של ר"י דברבו ראשון לחוד הוא דמיתוקמא מתני' מדקאמר רשב"ג אינו כותב אלא משחרר ולא קאמר המשחרר דהוי משמע מי ששחררו כדמפ' רב אלא ש"מ דעל רבו הראשון קאי דלדידיה משחרר קרינן ליה דברשותו הוא כר' יוחנן:
אילו המשעבד כו'. לר' יוחנן פריך והשתא מסיק לה למילתיה לפרושי המתני' אליבי' כדאמרן:
שמא אין ב"ח בא וטורף. מן הלקוחות באפותיקי מפורש והכא נמי מאי איכפת ליה לשני בשחרור של הראשון וישתעבד בעבדו שהוא אפותיקי שלו:
פתח לנו ר' יוחנן. לפרש טעמא מה שפתח ג"כ ר' מאיר בזה דהיינו טעמא שלא מצינו כו' דכיון דחל עליו שיחרור תו לא פקע:
מעתה לא יכתוב לו. העבד שטר על דמיו ששיחרור של הראשון הפקיעו מידי שיעבוד ומשני ר' אילא מוטב כו' כדלעיל:
אתיא דרשבב"ג. דאמר המשחרר כותב כר"מ דקונם בדברים וטעמיה דרשב"ג נמי משום קנס הוא:
שטר שיש בו ריבית. מפורש: