פני משה על תלמוד ירושלמי גיטין· רבי משה מרגלית
פרק ג · הלכה ו
מתני' עושה ב"ד. שליח ומשלחו:
שליח ב"ד אני. ומסתמא ב"ד עשו הדבר בהכשרו:
גמ' לכן צריכה והוא שבא לארץ ישראל. מתני' דקתני ואומר לפניהם בפ"נ ובפ"נ ומאי קמ"ל פשיטא אלא דלא תימא הואיל ועכשיו בא"י הוא ובא"י הוא עושה שליח שני יעשה כגיטי א"י וגיטי א"י כו' קמ"ל דצריך הואיל והראשון ממדה"י הביאו. א"נ על הא דצריך שליח השני לומר שליח ב"ד אני קאי דלא תימא הואיל ובא לא"י יעשה כגיטי א"י ואין צריך לומר כלום קמ"ל דאומר שליח ב"ד אני כדי שידעו שנעשה הדבר בהכשר:
חלה השליח. בעיא היא כלו' אם זה השליח השני חלה מהו אם יכול לעשות עוד שליח:
והורון ליה. ממתני' דקתני אין השליח האחרון ולא קתני שליח השני מכלל דשליח שליח משוי שליח:
וצריך למסור לו כל שליחותו. לשון שאילה הוא אם צריך הראשון למסור להשני כל השליחות שמסר לו הבעל וכגון שמסר לו הבעל שארי דברים בשליחותו:
מייתי לה דר' אבין בר כהנא מן הדא. כלומר שמביא ראיה לדבריו מדקתני אין השליח האחרון כו' אלא אומר שליח ב"ד אני ש"מ בהא סגי וא"צ לומר יותר דלא צריך לו למסור כל שליחותו:
חזר ביה ר' אבין בר כהנא מן הדא אין השליח צריך שיאמר בפ"נ ובפ"נ. כלומר דמעיקרא הוי דייק מסיפא אלא אומר שליח ב"ד אני וחזר בו דאדדייקת מסיפא דייק מרישא דקתני א"צ שיאמר בפ"נ ובפ"נ ולא ממעט אלא הא אבל אם מסר לו הבעל שליחות שאר דברים צריך שימסור לו כל שליחותו: