פני משה על תלמוד ירושלמי גיטין· רבי משה מרגלית
פרק ג · הלכה ה
מתני' המביא גט בא"י. שאין צריך לומר בפ"נ ובפ"נ:
וחלה. בגמ' מפרש דוקא חלה:
ה"ז משלחו ביד אחר. ועושה שליח מאליו וא"צ ב"ד:
אם אמר לו. בעל לשליח:
טול לי ממנה חפץ פלוני. ותן לה גט זה:
גמ' מפני שחלה. דמהו דתימא אורחא דמילתא קתני קמ"ל דוקא חלה או שנאנס:
לית הדא פליגא על רבי יוחנן. בניחותא הא דקתני במתני' שאין רצונו שיהא פקדונו ביד אחר וכר' יוחנן דאמר בפ"ק דקידושין שומר שמסר לשומר הראשון חייב שאין רצון הבעלים שיהא פקדונו ביד אחר:
משום תנאי גיטין. נגעו בה שהבעל מקפיד שיטול הראשו החפץ מתחילה ממנה ואז ליהוי גיטא ואפי' כמ"ד שומר שמסר לשומר פטור הכא שאני:
מה נפק מביניהון. מאי ביניהו לענין טעמא דמתני':
קידם הבעל ונטלה. להחפץ ממנה איכא בינייהו דאין תימר משום תנאי גיטין יאות כלומר שפיר עדיין הקפדת הבעל קיים דלא עשאו שליח בגט זה אלא כשהוא יטול החפץ ממנה:
אין תימר. מטעם שאין רצוני כו' הרי אין פקדונו ביד אחר שכבר נטלו הימנה ויכול לשלח הגט ביד אחר:
אף בקידושין כן. בעיא היא אם נתן רשות לשליח לקדש לו אשה מהו שיכול זה לעשות שליח אחר:
מה בין גיטין. כלומר דמתמה הש"ס מאי קא מיבעיא לך וכי מה בין גיטין לקידושין וקאמר דלא היא דשאני קידושין שאין ביד כל אדם מצוי לקדש שצריך שיפייסנה ולדבר על לבה אם תתרצה והילכך אפשר שלא היה דעתו לעשות שליח אלא להראשון בלבד שמכירו ויודע בטיבו של זה אבל גיטין יד כולן שוה בהן למסור לה הגט. ולא איפשיט':