פני משה על תלמוד ירושלמי ברכות· רבי משה מרגלית
פרק ב · הלכה ה
מתני' נדבך. שורה של בנין אבנים כמו נדבכין דאבן גלל ואע"ג דמיסתפו דילמא נפלי ולא מצי מכווני לא הצריכו חכמים לרדת דק"ש לא בעי כוונה אלא פסוק ראשון בלבד וזה יכולין לכוין בקל:
מה שאין רשאין לעשות כן בתפילה. דצלותא רחמי היא ובעי כונה והלכך יורדין למטה ומתלפללין:
גמ' כיני מתני' הפועלין קורין בראש האילן והאומנין בראש הנדבך. לישנא כפילא דמתני' הוא דמפרש דלמה ליה למינקט תרווייהו בראש האילן ובראש הנדבך הא לא בעי לאשמעינן אלא שאינן צריכין לירד למטה ובחדא מינייהו סגי הלכך קאמר כן צריך לפרש המתני' דאורחא דמילתא הוא דנקט התנא דבראש האילן קאי על הפועלין המושכרין לבעל הבית שכן דרכן ללקט הפירות ולתקן האילן ודרך האומנין והן בוני בתי האבנים לעמוד בראש הנדבך ולפיכך נקט תרווייהו:
ותני כן. בתוספתא פ"ב. וחסר כאן בהעתקה והכי תנינן התם פועלין קורין בראש האילן ומתפללין בראש הזית ובראש התאנה ובשאר כל האילנות יורדין וכו':
בעל הבית. שאינו משועבד למלאכה הוא לעולם יורד ומתפלל ואפי' מראש הזית והתאנה:
ולמה. התירו בראש הזית והתאנה יותר משאר אילנות:
מפני שטרחותן מרובה. שיש להם ענפים הרבה ויש טורח גדול בעלייתם ובירידתם ובין כך יתבטלו ממלאכתן ולפיכך הקילו בהן:
תני. בתוספתא שם הכתף שנושא המשאוי:
מפני שאין לבו מיושב. בשעת פריקה וטעינה ולא יכול לכוין אפי' בפסוק ראשון:
משאוי של ארבעת קבין. לא טריד כולי האי מותר:
והוא ששיקל. כדמפרש ואזיל שעשה המשקל כדרך הנושאין משאוי לחלקו וב' חלקי המשאוי מלאחריו על כתיפו וחלק אחד בולט מלפניו:
תני. שם בפ"ה הפועלין שהיו עושין מלאכה וכו' מפני שהן צריכין למהר למלאכתן לפיכך אינם צריכין לברך כל ברכת המזון אלא ברכה ראשונה ברכת הזן וכוללין וכו' בברכה שניה וחותמין בשל ארץ:
בסעודן. ואין לוקחין ממנו שכר כ"א בעד סעודתן הן עושין והם אינם ממהרין כ"כ או שהיה בעל הבית מיסב ואוכל עמהן וכל זמן שהוא אוכל אינם צריכין למהר ואפי' עושין בשכרן מברכין כל ד' ברכות כתיקונה:
דלכן. דאם לא כן אלא שמותר לעסוק במלאכה בשעת ברכה א"כ מה אנן אמרין לחלק בין עושין בסעודתן או אם עושין בשכרן הא יכולין לעשות מלאכה ולברך כל הברכות:
ומין מטבע בידו. לפי שהוא טרוד על המטבע שלא תפול מידו ואינו יכול לכוין:
לפניו. אם היה מתפלל ומטבע לפניו אסור מפני שמסתכל בו ואין לבו מיושב ולאחריו מותר ולא חששו שמא יהפוך פניו:
היה צוררן ותופסן בידו. דכשהן צרורין נתישבה דעתו ואינו חושש שלא יפלו:
ולמדת הדין. ולענין הדין אם אחד מפקיד מעות ביד חבירו היאך יתנהג:
א"ר יצחק וצרת הכסף בידך. כתיב שיהו צרורין דוקא ובלבד בידך שאע"פ שהן צרורין יהיו בידך ואם לא עשה כן פושע הוא בממון חבירו:
הורי לר' הלל חתניה כן. שיהו צרורין ובידו:
והוה גבי ר' יעקב בר אחא פריטין. היו מעות אצלו והגיע עת התפלה:
ושרתון. כמו וצרתון והשי"ן מתחלף בצד"י שהן ממוצא אחד כלומר שצררן ונתנום לר' חזקיה לפקדון והיה רוצה לידע איך יתנהג:
קטר פורתיה לפורתיה. ור' חזקיה הוסיף בקשרים וקשר מקצת הכיס או המטפחת שהיו בתוכו קשרו קצתו אל קצתו:
ושרתון וערק. כלומר וצררן היטב וברצועה. ערקא רצועה מלישנא ערקתא דמסאנא והניחם כך ולא תפסן בידו:
א"ל ר' יעקב ומה בידך. ומה אתה עושה עם הכתוב בידך והיכן קיימתה אותו שהרי למדני שאף על פי שהם צרורין ובלבד שיהו בידך א"נ ומה בידך שלא הועלת כלום והרבה יש בהש"ס כעין זה:
אף מי שהיו מימיו על כתפיו. במי חטאת קאמר הרי זה קורא את שמע ומתפלל ולא חיישינן להיסח הדעת וקס"ד מפני שאינן צריכין כוונה וכדמפרש רב הונא ואין מסיח דעתו ממימי החטאת:
קשייתה. הקשיתי לפני ר' פנחס דאפי' תימר קריאת שמע אינה צריכה כונה. כצ"ל תפילה אינה צריכה כונה בתמיה הא אנן תנן האומנין קורין קריאת שמע בראש הנדבך אבל לא תפלה מפני שצריכה כונה:
א"ר יוסי קיימתיה. להא דר' חנינא כהאי דאמר ר' יוחנן:
הגיעוך. כלומר על כרחך היינו טעמא שסוף מלאכת המים והיינו שנושאן על כתיפו אחר המילוי כדי לקדשן וזהו סוף מלאכת המים שהמילוי תחילת מלאכה היא א"נ סוף מלאכת המים סוף הדבר שהמים נפסלין במלאכה אחרת:
שאינם מחוורים דבר תורה. כלומר אינם מחוורין בדין זה מן התורה שהנושא אותן פוסל אותן במלאכה כזו אלא שחכמים גזרו בהן ופסלו מי חטאת שעשה עמהן מלאכה ולפיכך הקילו להיות קורא ק"ש ומתפלל: