פני משה על תלמוד ירושלמי ברכות· רבי משה מרגלית
פרק ב · הלכה ד
מתני' ר' יוסי אמר לא יצא. משום דכתיב שמע השמע לאזניך מה שאתה מוציא מפיך ות"ק סבר שמע בכל לשון שאתה שומע והלכה כת"ק:
קרא ולא דקדק באותיותיה. להוציאן בשפתו יפה בשתי תיבות שהתיבה השניה מתחלת באות שנגמרת הראשונה כגון על לבבך עשב בשדך וכיוצא בהן ואם אינו נותן ריוח ביניהם להפרידן נמצא קורא אותן שתי תיבות באות אחת:
ר' יוסי אומר יצא. והלכה כר' יוסי מיהו לכתחילה צריך לדקדק באותיותיה וכן יזהר שלא יניח הנד ולא יניד הנח ולא ירפה החזק ולא יחזק הרפה וצריך להתיז הזי"ן של תזכרו שלא יהא נראה כאומר תשכרו בשי"ן כלומר כדי שתרבו שכר והרי אין ראוי לשמש את הרב על מנת לקבל פרס:
הקורא למפרע. הקדים פסוק שלישי לשני ושני לראשון וכיוצא בזה:
לא יצא. דכתיב והיו הדברים בהווייתן יהו כלומר כסדר שהן כתובין בתורה ומיהו אם הקדים הפרשיות זו לזו אין זה חשוב למפרע ויצא שהרי אינן סדורות כך זו לאחר זו בתורה:
יחזור למקום שטעה. אם בין פרק לפרק טעה שאינו יודע באיזה פרק הפסיק ולראש איזה הפרק יחזור חוזר להפסק הראשון שהוא והיה אם שמוע ולדעת הרמב"ם חוזר לראש פרק הראשון שהוא ואהבת אבל אם באמצע הפרק פסק שיודע הפרק שפסק בו אבל אינו יודע באיזה מקום מאותו הפרק פסק חוזר לראש אותו הפרק ואם היה קורא וכתבתם ואינו יודע אם הוא בוכתבתם של שמע או בוכתבתם של והיה אם שמוע חוזר לוכתבתם של שמע ואם נסתפק לאחר שהתחיל למען ירבו אינו חוזר שעל הרגל לשונו הוא הולך:
גמ' רב אמר הלכה כדברי שניהם להקל. בשני החלוקות האלו במתני' הלכה כדברי המיקל ברישא כת"ק ובקרא ולא דקדק כר' יוסי:
ופריך דלא כן מה אנן אמרין. הא פשיטא הוא הא ברישא סתמא היא ור' יוסי פליג וא"כ הלכה כסתמא ובסיפא ר' יוסי ור' יהודה והלכ' כר' יוסי בכל מקום לגביה דר' יהודה וא"כ מה צריכה למימר רב להאי הלכה:
אלא בגין שמע דתני לה ר' חייא בשם ר"מ. כלומר משום דר' חייא בתוספתא קתני להאי דינא דשמע שיצא אף אם לא השמיע לאזניו בשם ר"מ דס"ל הכי והכי איתא התם בפ"ב בעל קרי שאין לו מים לטבול ה"ז קורא את שמע ואינו משמיע לאזניו ואינו מברך לא לפניה ולא לאחריה דברי ר"מ וחכמים אומרים קורא את שמע ומשמיע לאזניו ומברך לפניה ולאחריה אמר ר' מאיר פעם אחת היינו יושבין לפני ר"ע בבית המדרש והיינו קורין את שמע ולא היינו משמיעים לאזנינו מפני קסדור אחד שהיה עומד על הפתח אמרו לו אין שעת הסכנה ראיה לפי שמלכות הרשעה גזרה על התורה ועל המצות אלמא דר"מ הוא דס"ל דלא השמיע לאזניו יצא וחכמים הוא דסברי לא יצא והתירו לבעל קרי בשעת הדחק שאין לו מים לפי שאינו יוצא בלא השמיע לאזניו ות"ק דמתני' היינו ר"מ וחכמים דתוספתא ר' יוסי היא וא"כ הוה אמינא דהדרינן לכללא ר"מ ור' יוסי הלכה כר' יוסי:
לפום כן. צריך רב למימר הלכה כדברי שניהם להקל הואיל ורבי סתים לן להרישא ש"מ דהלכה כת"ק:
למי נצרכה. האי ברייתא לר' יוסי דמתני' כדמפרש ואזיל:
היידין ר' יוסי. איזה ר' יוסי וקאמר הדא דתנינן וכו' וכלומר דלר' יוסי דס"ל במתני' דבק"ש אף בדיעבד לא יצא קמ"ל דבתפילה מודה הוא דבדיעבד יצא דלא כתיב בה שמע. וכן י"ל דהאי למי נצרכה אמתני' דתרומות נמי קאי דקתני התם חרש המדבר ואינו שומע לא יתרום לפי שלכתחילה צריך להשמיט לאזניו כשמברך ובדיעבד תרומתו תרומה דאף ר' יוסי דמתני' מודה בה מיהו הא דלקמן אמתני' דמגילה איתמר כדמשמע מהסוגיא ולא שייכא כולה אמתני' דתרומות כ"א מקצת ממנה:
אמר רב מתנה דר' יוסי היא. האי דרב מתנה לאו אמתני' דהכא איתמר אלא אמתני' דפ"ב דמגילה כדלקמן והכי נמי גרים לדרב מתנה התם ואיידי דמשתעי בדינא דר' יוסי מייתי לה וכן נמי מייתי לה בפ"ק דתרומות וכדרך הש"ס הזה דאגב מייתי לכולא מילתא מה דאיתמר בדוכתיה. דתנינן התם הכל כשרין לקרות את המגילה חוץ מחרש שוטה וקטן ועלה קאמר רב מתנה התם דמתני' דפוסל בחרש דר' יוסי היא:
א"ר יוסי. הוא ר' יוסי אמורא דהאי ש"ס ולפעמים קורא אותו רב יוסף כדמשמע בכמה דוכתי:
הוינן סברין מימר. אי לאו דאוקמי רב מתנה למתני' דמגילה כר' יוסי דמתני' היינו סוברין לומר דעד כאן ל"פ רבנן ור' יוסי במתני' אלא בשמע משום דכתיב בה שמע ומר דריש לה להשמיע לאזניו ומר דריש לבכל לשון כדפרישית במתני':
הא שאר כל המצות. דלא גלי לן קרא לא פליג ר' יוסי ומודה הוא דא"צ להשמיע לאזניו אבל מן מה דאמר רב מתנה ר' יוסי היא מתני' דמגילה הוי היא שאר כל המצות כק"ש לר' יוסי ובדיעבד נמי לא יצא חרש במגילה כדמפרש טעמיה דדריש מוהאזנת למצותיו:
אמר רב חסדא לית כאן חרש. רב חסדא פליג אדרב מתנה דאוקי לההיא מתני' כר' יוסי וקאמר דאפי' תימא כר' יהודא ובחרש בדיעבד יצא וא"נ אפי' לכתחילה ולא גרסינן במתני' דמגילה חרש אלא אשגרת לישן היא הואיל דבכל מקום שונה התנא חרש עם שוטה וקטן קאמר הכי וחרש דקתני לאו דוקא הוא לדינא:
מתני' לר' יהודה. כלומר והשתא מתניתא דהתם לר' יהודה נמי אתייא וכדאמרן:
א"ר יוסי. אע"ג דפליג רב חסדא עליה דרב מתנה ואוקי למתני' דמגילה כר' יודא מסתברא הוא דמיהת מתני' דתרומות דתנינן התם בפ"ק חרש המדבר ואינו שומע לא יתרום לפי שאינו שומע הברכה ואם תרם תרומתו תרומה בהאי מתני' מודה רב חסדא דלא אתיא אלא כר' יוסי ואע"ג דר' יוסי דמתני' דהכא ס"ל דאף בדיעבד לא יצא שאני' התם דברכות מדרבנן הן והלכך לכתחילה הוא דלא יתרום ובדיעבד תרומתו תרומה דאין הברכות מעכבות וכן א"ר חנינא בשם רב חסדא דמוקי למתני' דתרומות כר' יוסי דמתני':
א"ר יוסי בר בון. על כרחך אית לן למימר דמתני' דתרומות ר' יוסי היא וא"צ ראיה דמגופא דמתני' שמעינן לה דהא תנינן התם חמשה קדמייתא חמשה לא יתרומו ואם תרמו אין תרומתן תרומה החש"ו וכו' ולא תניתה להאי חרש המדבר ואינו שומע עמהן ואי משום דהני חמשה אפי' בדיעבד אין תרומתן תרומה ובמדבר ואינו שומע בדיעבד תרומתו תרומה אכתי קשיא והא תנינן התם לקמן חמשה אחרנייתא חמשה לא יתרומו ואם תרמו תרומתן תרומה האלם והשיכור וכו' ולמה לא תניתה למדבר ואינו שומע עמהן:
הוי סופך מימר. אלא על כרחך דהאי דמדבר ואינו שומע דר' יוסי היא ומשום הכי לא קתני לה עם הני חמשה אחרנייתא דהא קמ"ל התנא דהאי דינא המדבר ואינו שומע כר' יוסי היא דמודה בה דבדיעבד יצא דאלו הוי תני עם הני חמשה האחרונים ה"א דהאי דינא כר' יהודה אתיא וס"ל דלכתחיל' לא כמו באינך דאפי' לר' יהודה לכתחילה לא ודמיא להנך חמשה דהתם הלכך הוא דתני באנפי נפשה לאשמעינן דהאי דינא כר' יוסי הוא ומודה בה לענין דיעבד כדאמרן אבל לר' יהודה אפי' לכתחילה הוא תורם:
אלו. התיבות שצריכין דיקדוק ליתן ריוח בין הדבקים:
אשר נשבע ה'. גם בזה צריך שידקדק להתיז את העי"ן דלא לישתמע נשבה:
ובורא חושך. מפני שצריך להזכיר מדת לילה ביום ומדת יום בלילה דלא יאמר ובורא נוגה ואע"ג דאיכא למ"ד בריש פסחים דאור לילי הוא וא"כ מזכיר הוא שניהם אפ"ה צריך לומר לישנא דלא מסתפקא:
שם שרו לך. אם לא אמר פ' ציצית בלילה אמרי' בפ"ק דאומר מודים אנחנו לך ה' אלהינו שהוצאתנו מארץ מצרים ומבית עבדים ועשית לנו נסים וגבורות על הים ושם שרנו לך ולא יאמר הללו לך מפני שצריך ליזהר דלא לישתמע כתיבה אחת הללוך:
צריך להתיז כי לעולם חסדו. בהלל ובפסוקים דלא לישתמע חשדו:
אם היה לשונו ערוך. כמו ארוך כלומר שהיה מגמגם בלשונו כאלו המגמגמין מחמת שלשונם קצת ארוך וכבד עליהם להוציא המבטא ומאריכין ביותר טרם שמדברין מותר מפני שזה אינו משנה האותיות מהוייתן:
והיו כדרך הוייתן יהו. כסדר שהן כתובין בתורה ולא למפרע:
דכתיב בה ככתבם. משמע כסדר שהיא כתובה ולא למפרע:
ברם בהלילא. מ"ט וקאמר בגין דכתיב ממזרח שמש ועד מבואו מהולל שם ה' מהולל שם ה' ממזרח שמש עד מבואו. הכי גריס לה לקמן בריש פ"ב דמגילה. כלומר דה"ק שצריך שיהא מהולל שם ה' כממזרח שמש ועד מבואו כמו שהן כסדר ולא יהפכו כך צריך להלל על הסדר:
מה את שמע מינה. כלומר ומה הוא שמקפיד שיאמר על הסדר אם הפסוקים לבד או אף הפרשיות וקאמר ר' אבון עוד היא אמורה על הסדר כלומר גם הפרשיות שלה הן על הסדר ולא יקדים המאוחר למוקדם כדמפרש ואזיל דפרשה הראשונה מדברת לשעבר ולא לנו וכו':
לימות גוג ומגוג. שיעשה עמנו נפלאות וצריך לכפול החג בהודאה כעבותים הללו:
לעתיד לבא. לתחיית המתים ואז ג"כ אודך כמו עתה:
אף מי שהתקין את התפלה וכו'. כלומר ואף התפילה שכל ברכות האמצעיות בקשה להבא הן מ"מ על הסדר הזה אנחנו מבקשין תעשה עמנו כמו שעשית לשעבר כדמפרש ואזיל לקמיה:
חנינו דעה חננתנו דיעה. כלומר חננו דיעה כמו שחננתנו לשעבר וכן כולם:
ורצינו בתוכו. וכצ"ל לית צורכה דשמע עתירתינו ובנה ביתך ורצינו בתוכו. כלומר וכי לא כך היה צריך לומר על הסדר בתחילה שמע עתירתינו ואח"כ ובנה וכו' אלא כמה דאישתעי קרייא וכו' כמו שהוא כתוב בקרא בתחילה והביאותים אל הר קדשי זה בנין הבית ואח"כ ושמחתים בבית תפילתי שאשמע תפלתם וישמחו ואח"כ עולותיהם וזבחיהם לרצון:
יבין ושב. אחר שיבין ושב:
הסולח וגו' הגואל. וכתיב סליחה וגאולה בחד קרא ופריך ואם כן ויאמר רופא חולים קודם הגאולה כדכתיב הרופא הגואל וקאמר ר' אחא מפני שהגאולה צריכה להיות ברכה שביעית:
כנגד המילה. שצריכה רפואה כדרש הכתוב בריתי היתה אתו ואני נתתי לו החיים:
כנגד קול ה' שובר ארזים. שהוא השם התשיעי שבמזמור ושובר ארזים רמז על בעלי שערים המייקרים את התבואה ומפקיעין את השער:
למה כי קרבו לבא. הגליות אלמא קבוץ גליות בעת שנתברכו השנים:
והדין נעשה. כדכתיב ואשיבה ידי עליך ואצרוף כבור סגיך וכתיב ואשיבה שפטיך כבראשונה:
והזדים נכנעים. כדכתיב ושבר פושעים וחטאים יחדיו יכלו והצדיקים שמחים דכתיב וכל קרני רשעים אגדע תרוממנה קרנות צדיק ולכך הם תכופים זו אחר זו:
אחר ישובו בני ישראל. לירושלים ואז ובקשו וגו':
אין מי חייא. אם מן החיים הוא יהיה שמו דוד ואם מן המתים הוא יהיה דוד בעצמו:
למשיחו לדוד. לעולם דוד הוא משיחו:
הוא צמח הוא מנחם. הכל אחד כפי הגימטריא:
ודא מסייעא להו. האי עובדא דלקמן דקאמר מנחם שמיה והובא מעשה הזאת באיכה רבתי:
קאים רדי. היה עומד וחורש וצעק השור שלו צעקה אחת וא"ל ערבי א' שעבר לפניו יהודאי תתיר צמד השורים וקנקן המחרישה שלך ותניח מלחרוש מפני שהיום חרוב בית המקדש שלכם ואחר כך שצעק עוד פעם שנית א"ל קשור שורך ותחרוש מפני שבו ביום נולד מלך המשיח שלכם:
מן הן. מאיזה מקום הוא:
ואי אעביד זבן לבדים למיינוקא. ועשה עצמו מוכר הלבדין והמטפחות שכורכין בהם התינוקות והיה עולה למקום ויוצא למקום עד שבא לאותו המקום שאמר לו הערבי והיו כל הנשים לוקחין ממנו הלבדין ואמו של מנחם לא באת לקנות ושמע קול הנשים אומרות וקוראות לה אימיה דמנחם תבא הנה ותקנה בשביל בנך והיתה עונה אותן אני הייתי רוצה לחנקו לשונא ישראל וכלפי התינוק היתה מכנה כן לפי שביום שנולד נחרב בית המקדש ואמר לה האיש הזה בטוח אני שכשם שנחרב ביומו כך עתיד להבנות ביומו ובא ותקנה לו ואמרה לו אין לי מעות וא"ל ומה איכפת לי קח עתה בשבילו ואם אין לך מעות אבוא פעם אחרת לכאן ואקח המעות לאחר ימים בא וחזר להמקום ושאל על אותו התינוק מה הוא עושה ואמרה לו מן השעה שראית אותי ודברנו ממנו בא רוח סערה וחטפה אותו מידי והשיאו ונעלם מעיני:
מה לנו ללמוד מן הערבי הזה. שאמר שנולד באותו היום והלא מקרא מלא הוא והלבנון באדיר יפול זה בית המקדש ואז מיד ויצא חטר מגזע ישי ויוולד מלך המשיח:
כנגד ה' למבול ישב. שבו השם הט"ו שבמזמור ועל שם שהוא שומע תפלה וכולה ומעכב את הפורענות מלבא לעולם כמו שנשבע מלהביא עוד המבול:
עבודה להודייה. כלומר ואחר התפלה היא העבודה כמו שמפורש לעיל ושמחתים בבית תפלתי עולותיהם וזבחיהם לרצון ואחר העבודה הודייה כדכתיב זבח תודה אחר זביחה תן הודאה:
יותר מן השלום שנאמר ה' עוז לעמו יתן. העוז שהוא יתן להם הוא שה' יברך את עמו בשלום והוא הכלי המחזיק ברכה וזהו העוז והתוקף כמחזיק בדבר בכח ואין אדם יכול לחסר ממנו כלום:
בין כתיבת הראשונה. בין וכתבתם שבפרשה הראשונה לוכתבתם שבשניה חוזר להראשונה:
יחזור כבתחילה למקום הברור לו. אם ברור הוא לו איזה פסוק שאמר בודאי יחזור בתפלה לאותו פסוק וא"צ לחזור להקודם לו:
דלמא. מעשה בר' חייא וכו' שעלו לתקן חופתו של ר' אלעזר ושמעו קולו של ר' יוחנן יושב בבית המדרש ודורש:
אי מחדית מילה אמרין וכו'. אמרו אם יחדש איזה דבר מאן נחית ושמע לה ממנו ויאמר לנו ואמרו וירד ר' אלעזר שהוא זריז הרבה וירד מן המקום שהיו עסוקין לתקן שם והלך וחזר ועלה ואמר להן הכי אמר ר' יוחנן קרא וטעה באיזה מקום ולא ידע אם בראשונה או בשניה ומצא עצמו בלמען ירבו חזקה כיון ואמר שעל הרגל לשונו הוא הולך ואין צריך לחזור לפ' הראשונה:
ומצא עצמי בשומע תפלה. וכן הדין בתפלה אם מצא עצמו בשומע תפלה ויודע שאמר לשומע תפלה חזקה כיון ואמר עד הנה וא"צ לחזור להקודם:
אנא מן יומו לא כיונית. לפי שטרוד בהרהור תורה היה וכן כל אלו דלקמן:
ארקבסא. אלקפטא שהוא למעלה מריש גלותא וכלו' אם נכנסין להמלך לסדר ממטה למעלה או ממעלה למטה ואלקפטא קודם להריש גלותא:
אנא מניתי אפרוחייא. הפורחים מחמת הרהור התורה:
דימוסיא. שורות הבנין:
הוא כרע מגרמיה. ואף שאני טרוד בהרהור התורה: