פני משה על תלמוד ירושלמי ביצה· רבי משה מרגלית
פרק ב · הלכה ז
מתני' אף הוא. ר"ג היה אומר ג' דברים להקל:
מכבדין בין המטות. שהיו רגילין להסב על המטות ולאכול והואיל ומקום מיעוט הוא מכבדין בי"ט שם ולא חיישינן משום אשוויי גומות כדחיישינן גבי בית שהוא גדול וא"א שלא יהיה שם גומא:
ומניחין את המוגמר בי"ט. לבונה ע"ג גחלים כדי להריח בה אבל לגמר את הכלים לכ"ע אסור:
גדי מקולס. כרעיו ובני מעיו תלוין חוצה לו בצידו וצולהו והיו עושין כך זכר לפסח כדכתיב ראשו על כרעיו ועל קרבו:
מקולס. כגבור שכלי זיינו עמו. וכובע נחשת תרגומו וקולסא דנחשא. פ"א מקולס מכובד מלשון קילוס:
וחכמים אוסרין. בשלשתן בכיבוד משום אשווי גומות ובמוגמר משום דלאו שוה לכל נפש הוא שאינו אלא למפונקים ולמי שריחו רע וגדי מקולס מפני שנראה כאוכל קדשים בחוץ. והלכה כחכמים:
גמ' של בית ר"ג וכו'. הכל בתוספתא פ"ב:
במגופה. כלי כמגופה העשוי לכך:
פרדיסקים. ובתוספתא גריס ערדיסקאות והוא כלי מלא נקבים והעשן שהיו מכניסין שם מערב יום טוב כשפוקקין הנקבים ובי"ט היו פותחין אותן:
שלק מקצת. או בישל מקצת אין זה גדי מקולס:
מכניסין עגל מקולס. ולא גזרינן אטו גדי מקולס:
מהו תודוס. מה שבחו ששלחו לו אלולא שאת תודוס:
לידי אכילת קדשים בחוץ. כלומר שנראה כאוכל קדשים בחוץ: