פני משה על תלמוד ירושלמי ביצה· רבי משה מרגלית
פרק ב · הלכה ו
מתני' אין טומנין את החמין מיו"ט לשבת. דקסברי ב"ש אין אופין אא"כ עירב בפת ואין מבשלין אלא א"כ עירב בתבשיל ואין טומנין אלא א"כ היו לו חמין טמונים מעי"ט וב"ה סברי דאופין ומבשלין וטומנין על עירוב של תבשיל בלבד. ולענין פסק הלכה נתבאר לעיל דהמסקנא שצריך בעירובי תבשילין פת ובשר:
ואין זוקפין את המנורה בי"ט. בגמרא מפרש דבמנורה של פרקים קאמר שאם נתפרקו הפרקים אין מחזירין אותן וב"ה סברי הואיל דחזרת החוליות אין בה אלא משום דהוי כבונה ואין בנין בכלים אלא בבית ואהלים הוא דשייך בנין:
ואין אופין פיתן גריצות. ככרות עבות אלא רקיקין דקין שאין אופין פת מרובה בי"ט משום טירחא וב"ה סברי אופין פת מרובה שבזמן שהפת מרובה היא נאפית יפה:
וחרי. בגמרא מפרש חד אמר מלשון חרי האף הגדול הזה כלומר עיסה גדולה הנאפית ונחרכת ע"ג גחלים של אש דבעיא היסק גדול וחד אמר מלשון שלשה סלי חורי על ראשי כלומר חררות גדולות הראויות על שלחן המלך. ואין הלכה כר"ג בכל הא דמחמיר כב"ש:
גמ' הדא דתימר בשלא עשה לו ע"ת. בהא קסברי ב"ש דאף ע"ג דמי שלא הניח ע"ת מתירין לו לאפות פת אחת ולבשל קדירה אחת כדאמרינן לעיל בהלכה א' מ"מ לטמון לו חמין לא התירו וטעמא כדמפרש לקמיה מה בין חמין ובין תבשיל שהתבשיל דרכו לאכול ממנו כלומר גם היום יכול לטעום ולאכול ממנו אבל חמין כשמטמין אין דרכו לשתות מהם היום ומוכחא מילתא דאדעתא דשבת קעביד והרי לא הניח עירובי תבשילין:
אבל אם עשה לו עירובי תבשילין. אף לב"ש מותר ומה בין תבשיל ומה בין חמין בשלא הניח עירובי תבשילין תבשיל דרכו וכו' כדפרישית:
במנורה של פרקים. דמיחזי כבנין:
לא בדא. אסרי ב"ש לזקפה בי"ט:
נפלת מנרתא קומיהן. ושל פרקים הוה ונתפרקו החוליות מחמת הנפילה והיה כל אחד ואחד נשמט וברח משם שלא רצו להחזירה הואיל ור"ג מחמיר כב"ש:
מתוך וכו'. כלומר דטעמא דאסרי לאפות פת גריצין דמתוך שאתה מייגעו לעשות רקיקין דקין אף הוא אינו אופה אלא כדי צורכו היום ואם אתה מתירו לאפות פת מרובה חיישינן שמא יאפה יותר מכדי צרכו בי"ט וטרח טירחא שלא לצורך היום:
ר' אחא שמע לה מן הדא וכו'. לפרש לשון חרי קאי וכדפרישית במתני':