פני משה על תלמוד ירושלמי ביצה· רבי משה מרגלית
פרק א · הלכה יא
מתני' בש"א אין משלחין ביום טוב. דורונות לרעהו:
אלא מנות. הוא דבר מוכן ושאינו עשוי להניחו למחר כגון חתיכות בשר ודגים:
ובה"א משלחין וכו'. ודוקא על ידי אדם אחד או שנים אבל לשלוח ע"י שלשה בני אדם או יותר אסור דאוושא מילתא טובא ונראין כמוליכין למכור בשוק:
אבל לא תבואה. שהרי אינה ראויה לאכילה בלא טחינה ואין טוחנין בי"ט:
ור"ש מתיר בתבואה. מפני שיכול לכתשה במכתשת קטנה ויעשה מעשה קדירה. ואין הלכה כר"ש:
גמ' וקשיא על דב"ש. דלדבריהם ירך גדולה מותר לשלחה ואף על פי שאין יכול לאכול כולה היום וגדי קטן אסור לשלחו בתמיה:
לא מסתברא. לפרש דבריהם אלא בטוענו על כתיפו דמיחזי שמוליכו למכרו אבל אם היה מושכו והולך מותר דמה בין מושכו להוליכו אחריו למי אשר משתלח ומה בין מושכו להשקותו ואין כאן משום מראית עין שהרואה אומר להשקותו הוא מוליכו:
שמעת מאביך. אם תרנגולת מותר לטלטלה בי"ט והשיב לו מה יש כאן להסתפק אם היתה מוכנת וכו'. ופריך וכי אין כל התרנגולין מוכנין לשחיטה:
לכן צריכה אפי' אינה מוכנת. כלומר לא נצרכה אלא אינה מוכנת בפי' מאתמול לשחיטה כל זמן שאינה עומדת לגדל ביצים מותרת בטלטול:
אמרה לו בלחישה. שלא לפרסם הדבר:
תני. בתוספתא סוף פ"ק ר"ש אומר משלחין חטין וכו':
נדיות. והתם גריס לודיות והן מיני מאכלים שנעשין מחטין ומפולין:
לא כן וכו'. כלומר היינו טעמא דר"ש מתיר דדריש אך אשר יעשה לכל נפש לכל לרבות אף נפשות בהמה בכלל וכדדריש ג"כ ר"ע רבו: