פני משה על תלמוד ירושלמי ביצה· רבי משה מרגלית
פרק א
הלכה א
מתני' ביצה שנולדה בי"ט. וב"ה אומרים לא תאכל. המסקנא בבבלי דטעמייהו דב"ה כדרבה וכדמוקי למתני' דבתרנגולת העומדת לאכילה מיירי ובי"ט שחל להיות אחר השבת עסקינן ומשום הכנה דקסבר כל ביצה דמתילדא האידנא מאתמול גמרה לה ונמצא שהגמר שנגמר בשבת מכין הוא לי"ט וכתיב והיה ביום הששי והכינו וסתם ששי חול הוא ואמרה התורה חול הוא שמכין לשבת וכן לי"ט די"ט נמי קרוי שבת כדכתיב בפ' אמור שבתון גבי י"ט אבל אין י"ט מכין לשבת ולא שבת מכינה לי"ט והאי קרא דוהכינו על כרחך בא להשמיענו דאפי' הכנה בידי שמים כגון ביצה הויא הכנה ואסורה דאי על הכנה בידי אדם קאמר ולומר שיאפו ויבשלו מבעוד יום הא בהדיא כתיב קרא אחרינא אשר תאפו אפו וגו'. ודוקא סעודות שבת ודי"ט דחשיבי הוא דבעיא הזמנה והזמנתן בחול אבל סעודת חול לא חשיבא ולא שייכא בה הזמנה הלכך באחד בשבת דעלמא לית לן למיסר ביצה דאיתילדא ביה הואיל ונגמרה בשבת משום דסעודת חול לא אצרכה רחמנא זימון מבעוד יום ואסרו חכמים ביצה שנולדה בכל י"ט גזירה משום י"ט שאחר השבת וכן ביצה שנולדה בכל שבת אסורה גזירה משום ביצה בשבת שאחר י"ט וכשם שאסור לאכלה כך אסור לטלטלה ואם נתערבה אפי' באלף אסורה משום דדבר שיש לו מתירין אפי' באלף לא בטיל במין במינו והרי למחר יותרו הכל. ושבת וי"ט הסמוכין זה לזה ביצה שנולדה בזה אסורה בזה וכן בשני י"ט של ר"ה משום דכקדושה אחת הן אבל בשני י"ט של גליות דממ"נ אחד מהן חול ביצה שנולדה בזה מותרת בזה. וביצה שהיא ספק אם נולדה בי"ט או בחול אסורה:
גמ' מ"ט דב"ש מוכנת היא על גב אמה.כלומר בתרנגולת העומדת לאכילה מיירי ומכיון שהתרנגולת אינה מוקצית ביצתה נמי תאכל שהיא מוכנת אגב אמה:
מה טעמון דב"ה. אי הכי מ"ט דב"ה הרי אוכלא דאפרת היא:
נעשית כמוקצה שיבש ולא ידע בו וכו'. כלומר שאני גבי ביצה דלא ידע בה מאתמול דהיום היא שנולדה ונעשית כתאנים וענבים ששטחן לייבשן ולהעשות גרוגרות וצימוקין דאילו מוקצה כה"ג שייבש ולא ידע בו שנתייבש שמא אינו אסור בתמיה דאע"ג שכבר נתייבש וחזי לאכילה מ"מ הואיל ולא ידע הרי כבר אסחי דעתיה מיניה וה"נ בביצה כן דאסחיה דעתיה ממנה והואיל ולא ידע שתלד היום אסורה:
והא תני בתוספתא רפ"ק השוחט וכו' בי"ט. ושם ל"ג אע"פ. ואמאי מותרות ליחוש שמא אם לא שחטה היתה נולדת היום ואת אמרת דנעשית כמוקצה שיבש:
ר"ח ור' מנא. תרוייהו מתרצי טעמא דהתוספת' דלא דמיא לנולד ומר מפרש משום דלא דומה טעם אכילתה של הביצה כשנמצאת מבפנים לטעם אכילתה כשיצאת מבחוץ. ואידך מפרש לפי שאינה נגמרת שתהא ראויה ליצירת אפרוח ממנה עד שתצא לחוץ והלכך אף ב"ה מודו בה דהוה כאוכלא דאפרת:
מה הן בחלב. אלו בצים גמורות שנמצאו אם מותר לאכלן בחלב:
נאמר. דכך הדין אם היו מעורות לגידין כבשר חשיבי ואסורות בחלב ואם לאו מותרות:
הכל מודים בביצה שיצא רובה מעי"ט. וחזרה במיעיה וילדתה בי"ט שהיא נאכלת בי"ט דהויא כאלו נולדה מאתמול ובמאי פליגין ב"ש וב"ה בשיצא מיעוטה וכו' כלומר אפי' התחילה לצאת מבעוד יום אבל לא יצא אלא מיעוטה בהא נמי פליגי דמיעוטא שיצא מעי"ט לא חשיבא:
כשם שהיא אסורה וכו'. תוספתא היא שם:
מה. בעיא היא דבעי הש"ס אי נימא דקתני נתערבה אפי' אחת באלף כולן אסורות כמ"ד ספק הכן אסור ביו"ט ברם כמ"ד ספק מותר מה הוא דאפשר דפליג נמי בנתערבה באחרות דכל אחת ואחת ספיקא הויא. וספק מוכן פלוגתא היא לקמן פ"ג בהלכה ב':
מודה הוא וכו'. כלו' דמהדר הש"ס דלא היא דאפי' למ"ד ספק מוכן מותר מודה הוא הכא שהוא אסור כדמסיק ואזיל:
נשרין. כלו' פירות הנושרין מן האילן וספק אם מהיום נשרו או מאתמול בזה ובכיוצא בזה הוא דפליג דלא אתחזק איסורא ותלינן דמאתמול נשרו כולן ברם הכא בנתערבה באחרות יש כאן אחת לאסור בודאי והיא מוכחת לחוש על כולן דעל כל אחת ואחת חיישינן שמא היא שנולדה היום ולא שייך כאן ביטול ברוב מכיון דדבר שיש לו מתירין הוא:
מהו תאכל היא ואמה. וכי היתירא באמה אתא לאשמעינן ומפרש דה"ק אם היתה אמה מוכנת לשחיטה תהא מותרת אגב אמה ואם לאו אסורה. ופריך וכי אין כל התרנגולים מוכנין לשחיטה הן:
אמר ר' בא. ה"ק תאכל היא בהכינה של אמה ומשום דסתם תרנגולת לשחיטה ולגדל ביצים קיימא ואם נשחטה אמה היום הוברר הדבר דמוכנת לשחיטה היתה ואז תאכל גם הביצה בהכינה של אמה:
עגל שנולד ביו"ט מותר. ולא דמיא לביצה שאסורה משום מוקצה לפי שהעגל מתיר עצמו בלידתו ולהיות נשחט מה שלא היה לפני לידתו וכיון דאיתקן לשחיטה איתקן נמי לענין מוקצה:
ר"ז בעי. עלה דמעתה נימא נמי דמדברי' תהא מותרת לשחטה ביו"ט ואנן תנן בשלהי מכלתין אין משקין ושוחטין את המדברית משום מוקצה. ואמאי הרי מיהת מתרת עצמה לאכילה בשחיטה ואזדא ליה נמי איסור מוקצה וכן צבייה שבאת לידו בי"ט תהא מותרת ולא תיאסר משום מוקצה לפי שהיא מתרת עצמה לאכילה בשחיטה בתמיה:
חזר ר' זעירא ואמר. דטעמא אחרינא איכא הכא להתיר עגל שנולד ביו"ט ולא דמי לביצה לפי שהעגל מאתמול הוא גומר כלומר שהרי היה יכול להיות נולד יום או יומים קודם י"ט וא"כ לא אקצי דעתיה מיניה ברם הכא בביצה אי אפשר שתלד עד שתהא הביצה נגמרת ובו ביום נגמרה בו ביום נולדה ויש כאן איסור מוקצה:
אמר ר' בא אתייא. האי טעמא דר"ז לחלק בין עגל לבין ביצה כמ"ד הבהמה יולדת לחדשים מקוטעין דבהמה גסה טהורה יולדת לט' חדשים כדאמר בהאי תלמודא בפרק החולץ בהלכה י"א ופליגי התם אם יולדת נמי לחדשים מקוטעין או לשלימין דוקא ומילתא דר"ז לא אתיא אלא כהאי מ"ד דיולדת ג"כ למקוטעין וכשנכנסת לחדש התשיעי ראויה היא שתלד בכל יום ויום ודעתיה על הולד אבל כמ"ד בהמה יולדת לחדשים מסויימין וט' שלימין בדוקא א"כ הגע עצמך דבכה"ג שסיים לו היום אימתי שעלה עליה הזכר ולא כלו תשעה חדשים שלימין עד בו ביום שנולד העגל והוא יו"ט והשתא איכא איסור מוקצה עליה ודמי לביצה שבו ביום נגמרה ובו ביום נולדה ואנן סתמא אמרי' עגל שנולד בי"ט מותר ומשמע דבכל גווני מותר ושמעינן השתא דלא אתיא מילתיה דר"ז אלא כמ"ד הבהמה יולדת לחדשים מקוטעין:
גוזל שנולד ביו"ט וכו'. כדלעיל גבי עגל. ופריך לא כן תני בברייתא ביצים שריקמו וכו' ואפי' שחטן אסורין משום שקץ :
תיפתר. דמיירי באלין דנפקין מקליפתן ועם כנפיהון עליהן:
ר' אבהו וכו' שאיל. על האי ברייתא ששנינו כל שתשמישו ביום וכו' כהאי התיבון דלקמיה:
הרי התרנגולת וכו'. והיא יולדת בין ביום ובין בלילה כדאשכחן דלפעמים יולדת בלילה:
שנייא היא. היכא דיולדת בלילה שכן היא יולדת לפעמים בלא זכר אלא בספנא מארעא ודוקא אותה יולדת היא אף בלילה:
עגל שנולד מן הטריפה בי"ט מותר. דאע"ג דלא שייך כאן לומר דמוכן אגב אמו הוא אפ"ה מותר דנעשה כדבר מוכן שטמון בדבר שאינו מוכן וכשיוצא ממנו נשאר הוא מוכן:
תמן תנינן. בפ"ה דעדיות:
ביצת נבילה אם יש כיוצא בה נמכרת בשוק. שקליפתה קשה ונגמרת כשאר ביצים הנמכרות בשוק מותרת כדברי ב"ש וכו'. וגרסי' לסוגיא זו בפ"ב דע"ז בהלכה ז':
גמורה היתה. דמאחר שנמצאת נגמרת אמרינן גמורה היתה עד שלא נעשית נבילה:
מעתה אפילו אין כיוצא בה וכו'. דנימא נמי שנתהווה בה הביצה קודם שנתנבלה:
אם אומר את כן וכו'. כלומר באין כיוצא בה נמכרת אין להקל שמכיון שלא נגמרה הויא כבני מעיה וקשורה בשלל של ביצים ולא נתיר שלל של ביצים של נבילה:
וב"ש כמשנה אחרונה וב"ה כמשנה הראשונה. כצ"ל כלומר בתמיה דלמאי דחזינן דב"ש וב"ה פליגי בכיוצא בה נמכרת בשוק וב"ה אוסרין א"כ דברי ב"ה אזלי כמשנה הראשונה דע"ז שם דאסרו להעמיד הגבינה בקיבת נבילה דכגופה הואי וקס"ד דקיבה וביצה חדא דינא אית להו וקשיא דהרי חזרו בהן כדלקמיה ומשנה האחרונה לאו כגופה חשיבא היא:
דאמר ר' חייה בשם ר' יוחנן וכו'. כלומר משנה ראשונה ואחרונה מאי היא דאמר ר"ח וכו' וכדמסיק לקמן:
בראשונה היו אומרים אין מעמידין לא בקיבת הנבילה. של ישראל ולא בקיבת הנכרי ומטעמא דקיבת הנבילה כגופה חשיבא:
חזרו לומר. במשנה אחרונה:
מעמידין בקיבת הנבילה. של ישראל דסבירא לן דקיבה פירשא בעלמא היא אבל אין מעמידין בקיבת הנכרי משום דסתם שחיטת הנכרי לע"ז היא ובע"ז אפי' פירשה אסור:
שמואל בר אבא בעי. על הא דר' חייה בשם ר' יוחנן מאי האי דקאמרת בענין קיבת הנכרי הא האי מילתא כר"א דפ"ב דחולין היא דאזלא דקאמר סתם מחשבת עכו"ם לע"ז והרי סתים לן תנא לעיל בפ"ב שם דלא כר"א. דתנינן שם בהלכה ג' בשר הנכנס לע"ז מותר ואמרינן התם זו להוציא מדברי ר"א שאומר מחשבת נכרי לע"ז:
ר' יוסי בשם ר' יוחנן. אמר הכין ודלא כר' חייה בשמיה אלא ה"ק בראשונה וכו' חזרו לומר מעמידין בין בקיבת הנבילה בין בקיבת הנכרי וכלומר לפי משנה הראשונה היו שניהן שוין לאיסורא ולפי משנה האחרונה שניהן שוין להיתירא דסתם מחשבת נכרי לע"ז לא אמרינן:
לשון מתניתא. דפרק כל הבשר מסייעא לר' חייה בר בא דקאמר למשנה אחרונה אין מעמידין בקיבת הנכרי ששנינו שם קיבת הנכרי וקיבת הנבילה אסורה אלמא דקיבת נכרי לחוד ושל נבילה לחוד ואי טעמא דשל נכרי נמי משום נבילה הויא למה לי למיתני תרוייהו אטו לא ידעינן דשחיטת נכרי נבילה היא אלא דאשמעינן דשל נכרי טעמא אחרינא נמי איכא ואף משנה אחרונה דסברינן דפירשא בעלמא היא מ"מ של נכרי אסורה משום לתא דע"ז וכר"א והיינו דקאמר לשון מתניתא מסייעא לר' חייה בר בא דאפי' למשנה אחרונה חיישינן בשל נכרי מטעמא דאמרן:
כמשנה ראשונה כשירה שינקה מן הטריפה וכו'. מילתא אחריתא היא ואגב דמייתי רישא דהך מתני' מפרש לה לכולה ועוד דשייך נמי למסקנת הקושיא וב"ה כמשנה ראשונה בתמיה. וכלומר דהא חזינן דקתני בהאי מתני' כמשנה ראשונה והדר קתני כמשנה אחרונה כדמפרש ואזיל:
כמשנה ראשונה. כלומר רישא דמתני' דקתני קיבת נבלה אסורה אלמא לא כפירשא בעלמא אלא כגופה חשיבא זהו כמשנה ראשונה:
כשירה שינקה וכו'. וכן הא דקתני ברישא דסיפא כשירה שינקה מן הטריפה קיבתה אסורה אלמא דמה שהוא בתוך הקיבה לאו כפירשא היא אלא כחלב ממש חשבינן ליה נמי כמשנה ראשונה אתיא וקודם חזרה נשנית דאכתי לא הוה אמרי דכפירשא בעלמא היא:
וטריפה כו'. והא דקתני בסיפא דסיפא וטריפה שינקה מן הכשרה קיבתה מותרת ולא אמרי' כגופה חשיבא זהו כמשנה אחרונה שלאחר חזרה ורישא וסיפא קודם החזרה נשנית ומשנה לא זזה ממקומה. שמעינן מיהת השתא שחזרו ממשנה ראשונה וקבעו להלכה כמשנה אחרונה והדרינן להקושיא דלעיל דב"ש כמשנה האחרונה וב"ה כמשנה הראשונה בתמיה הרי חזרו ממשנה הראשונה והיכי נשנית בעדיות להא דב"ה כוותה:
ואפילו דיסברון וכו'. כלומר דמשני דלא כדס"ד דקיבה וביצה דמיין אהדדי דלאו מילתא היא אלא דמצינן לאוקמי להא דב"ש וכן להא דב"ה כמשנה האחרונה בקיבה ולא קשיא מידי דשאני קיבה מביצה דביצה גידולי גופה היא ובהך סברא פליגי דב"ש סברי הואיל כיוצא בה נמכרת בשוק לאו כגופה ממש חשבינן לה ואם אין כיוצא בה נמכרת אז הוא דהויא כגופה וב"ה סברי אפי' כיוצא בה נמכרת מ"מ גידולי גופה היא שנתגדלה במעי נבלה ואע"פ שלא נגמרה לגמרי מיהת מקצת גידוליה בנבילה היא וכנבילה חשיבא אבל קיבה ממקום אחר באת ובין לב"ש ובין לב"ה אמרינן דלאו כגופה חשיבא דכפירשא בעלמא הבאה לה ממקום אחר היא ותרוייהו כמשנה האחרונה ס"ל:
ואתייא. הא דאמרן כהאי דאמר ר' יוסי בר בון בשם ר' יוחנן וכו':
שביקעו להם זאבים. שדרסום ואסרו אותם משום דרוסת הזאב ואף על פי כן התירו קיבותיהם וכך אמרו דלא דמיא קיבה לביצה:
נולדה בי"ט וכו'. תוספתא היא שם:
היא המחלוקת. במקומה עומדת ולב"ה נולדה בזה אסורה בזה:
ר' חנינא הורי לציפוראיי וכו'. בספיחי חרדל הא דתנינן ברפ"ט דשביעית ר' יהודה אומר ספיחי חרדל מותרין בשביעית שלא נחשדו עליהן עוברי עבירה להיות זורעין או משמרין אותן בשביעית. ובביצה כר' יהודה היינו ר' יהודה דתוספתא דאמר משום ר"א דעדיין היא מחלוקת וי"ט ושבת הסמוכין זה לזה אסרו ב"ה בזה מה שנולד בזה:
עאל ר' יוחנן ודרש להיך. לאנשי ציפורי כרבנן דהכא דהת"ק דהתוספתא דנולדה בזה מותרת בזה לדברי הכל וכרבנן דתמן בשביעית דס"ל התם כל הספיחין אסורין:
וגרסי' להאי סוגיא בשביעית שם ובפ"ג דעירובין בהלכה ו'. מן קומוי וכו'. מפני אלו שני דברים ירד ר' יוחנן מצפורי והלך לו לטיבריה ולא היה רוצה לדור בציפורי משום הוראת ר' חנינה דחרדל וביצה ואמר מה זה שהביאו לי להדין סבא דמה דאני שרי בביצה וכרבנן דהתוספתא דלעיל והוא אסר וכר' יהודה דעדיין מחלוקת במקומה עומדת ומה דאנא אסר בספיחי חרדל וכרבנן דשביעית והוא שרי וכר' יהודה:
אתא עובדא קומוי ר' יסא. בביצה שנולדה בשבת אם מותרת בי"ט שלאחריה ובעא מיעבד כר' יוחנן דס"ל כרבנן שלא נחלקו ב"ה בנולדה בזה שמותרת בזה:
כד שמע. ר' יסא דרב ור' חנינא תרוייהון פליגין על ר' יוחנן:
שרע מיניה. הסיר ומנע עצמו מזה:
דאיתפלגון. והיכא איתמר הא דרב ור' חנינה אהא דפליגין בשירי פתילה וכו' שכבו בשבת מהו להדליתן בי"ט שלאחריו אם אסור משום מוקצה או לא:
מה אפכן לה פתילה גבי ביצה. מה זה שהם מהפכין ומחזרין לדמות דין פתילה לדין ביצה. ובעירובין גריס מה מכפלה פתילה גבי ביצה והיינו הך. דהא שאני ביצה דנולד הויא אבל פתילה הרי היא אותה בעצמה שהדליקו בה בשבת אלא שכבתה ונשתייר בה וכן מדורה ושמן:
א"ל מן מה. דאנן רואין דרבנן מדמיין לה והן רב ור' חנינה שאוסרין בפתילה כמו בביצה ור' יוחנן דמתיר בפתילה מתיר נמי בביצה:
הדא אמרה היא הדא היא הדא. שדין אחד להם:
משם ארבעה זקנים אמרו וכו'. איידי דאיירי בהאי עניינא מסיק לה לכולא מילתא כדגריס בעירובין הנאכל עירובו בראשון וכו'. התם במתני' פליגי ר"א וחכמים בי"ט הסמוך לשבת ר"א אומר מערב אדם שני עירובין וכו' דס"ל שבת וי"ט שתי קדושות הן וחכמים אומרים וכו' ועלה קאמר שם דמשום ד' זקנים אמרו אם נאכל עירובו בראשון הרי הוא כבני עירו בשני שאין עירובו לשני וקאמר רב הלכה כד' זקנים אלמא ס"ל שתי קדושות הן:
מחלפא שיטתיה דרב דתמן. בעירובין עבד לה שבת וי"ט שתי קדושות והכא בשירי פתילה עבד לה קדושה אחת:
דאיתפלגון וכו'. כדלעיל ואסר רב. והתם משנינן לה דלחומרא עבדינן בתרוייהו:
הכל מודים. אפי' ב"ש מודים בנשרין. פירות הנושרין מן האילן בי"ט שהן אסורין:
מה בין נשרין מה בין בצים. לב"ש. והשיב לו לא דמי דאלו נושרין באמותיהן כשהן מחוברות באילן שמא אינן אסורין בתמיה ואלו בצים במעי אמן שמא אינן מותרות שהרי לד"ה השוחט את התרנגולת ומצא בה בצים גמורות מותרות כדלעיל וא"כ מוכנין הן אגב אמן:
מעתה. לב"ה דקי"ל כוותייהו דלא שרו אגב אמה נימא נמי נולדה בי"ט לא תאכל בשבת וכו' ואמאי קאמר הת"ק דהתוספ' דלעיל בי"ט ושבת הסמוכין דלד"ה נולדה בזה מותרת בזה:
א"ל וכיני. וכן אתה אומר בתמיה:
לא דייך וכו'. דאפי' בי"ט עצמו לא אסרו ב"ה אלא משום חומרא בעלמא כדקאמר טעמייהו בריש ההלכה נעשה כמוקצה שיבש ולא ידע בו:
ר' ירמיה בעי עיטורי סוכה. שעיטרה בקרמים וסדינין מה הן לאחר שבעה אם מותרין הן ביום טוב האחרון:
חזר ר' ירמיה ואמר. דמסתברא כל שבעה הן בטלין על גב סוכה ואסורין בהנאה ומכאן ואילך כמוכנין הן דלא איתסרו אלא בשבעת ימי הסוכה:
אמר ר' יוסה. דלא היא דכל שבעה קדושת סוכה חל עליהן ומוקצין הן למצות סוכה ומכאן והילך בי"ט האחרון קדושת י"ט עליהן כלומר מחמת קדושת י"ט אסורין הן שהרי בין השמשות די"ט האחרון אכתי מוקצין משום קדושת סוכה הן דאי איתרמי ליה סעודתא בעי' למיתב בה ומיגו דאיתקצאי בין השמשות איתקצו לכולא יומא:
מה אתא מישאול י"ט שחל להיות ערב שבת. כלומר ואם באת לשאול ולהסתפק הכי היא דבעית למישאל אם י"ט האחרון חל להיות ע"ש מה הן בשבת:
כמ"ד שתי קדושות הן. כלומר וכן צריך אתה לשאול אי קי"ל כמ"ד י"ט ושבת הסמוכין זה לזה שתי קדושות הן והאסור בזה מותר בזה וא"כ עיטורי סוכה מותרין הן בשבת שאחר י"ט או דילמא קדושה אחת הן ואסורין אף בשבת שלאחריו:
הלכה ב
מתני' ב"ש אומרים שאור בכזית. בגמרא דהתם מסיק דלענין אכילה כ"ע לא פליגי דזה וזה בכזית מדפתח הכתוב בשאור וסיים בחמץ שאור לא ימצא בבתיכם כי כל אוכל מחמצת לומר לך זהו שאור וזהו חמץ כשיעורו של זה כן של זה כי פליגי לענין ביעור ב"ש סברי מדכתב רחמנא לתרוייהו שאור וחמץ ולכתוב חמץ שאין חימוצו קשה ואפ"ה חייב לבער ק"ו לשאור שחימוצו קשה אלא ש"מ דלענין ביעור שיעורו של זה לא כשיעורו של זה ולא ילפינן ביעור מאכילה וב"ה סברי דילפינן ביעור מאכילה. והני תלת מילי מקולי ב"ש ומחומרי ב"ה גבי י"ט לפיכך תני להו הכא גבי הדדי:
גמ' לא שנו. דפליגי ב"ש בחמץ אלא לביעורו וכו'. כדפרישית במתני':
בין לביעור בין לאכילה כזית. לפרש לדברי ב"ה קאי דלא תימא הואיל דר' יוסי בן חנינה מפרש דפלוגתייהו בביעור הוא ועל זה קאמרי ב"ה זה וזה בכזית. אבל באכילה לב"ה שאור מחייבי אף בפחות מכזית דהואיל וחימוצו קשה מחמירי ב"ה בשאור יותר מבחמץ לענין אכילה כדאשכחן דמחמירי גבי חמץ לענין ביעור ה"נ מחמירי גבי שאור לענין אכילה הלכך קמ"ל דלב"ה בין לביעורו בין לאכילה כזית בין שאור ובין חמץ:
מן הן שמע רבי וכו'. דרך כבוד אמר לר' חזקיה אם שמע כך וממי שמע לו זה בשם ר' יוחנן:
ואף אנן אמרין. כן דר' אבהו קיבל זה מר' יוחנן ומוכרח הוא לב"ה דאם לא כן אלא דמחמירין ב"ה באכילה בשאור אם כן קשיא ניתני בריש כריתות שלשים ושבע כריתות בתורה דקתני התם ל"ו כריתות וקחשיב האוכל חמץ בפסח ואם איתא דשיעורו של שאור חמיר באכילה מבחמץ א"כ ה"ל למיתני האוכל כזית חמץ בפסח וכחצי זית שאור אלא ודאי דשיעורן שוה לב"ה אף לאכילה וקתני האוכל חמץ ושאור נמי במשמע משום דשיעור אחד להן:
הלכה ג
מתני' השוחט חיה ועוף בי"ט. לישנא דהשוחט הוה משמע בדיעבד ומדקתני סיפא ומודים שאם שחט וכו' מכלל דרישא לאו דיעבד הוא הלכך מפרש התם בגמרא דה"ק הבא לשחוט חיה ועוף בי"ט ונמלך בב"ד כיצד יעשה. בש"א ב"ד מורין לו שישחוט לכתחלה ויחפור בדקר שיש לו נעוץ והכינו מבעוד יום וכלו' שיעקור אותו ממקום נעיצתו ויעלה עפר ויכסה ודוקא כשהוא נעוץ בעפר תיחוח שראוי לכיסוי שאינו מחוסר כתישה:
וב"ה אומרים לא ישחוט. לכתחלה אא"כ היה לו עפר מוכן שמותר לטלטלו:
ומודים שאם עבר ושחט שיחפור בדקר. שהכין בעפר תיחוח ויכסה:
שאפר כירה מוכן הוא. מילתא באנפי נפשה היא ולאו אפלוגתייהו קאי וה"ק ואפר כירה מוכן הוא. שאם יש לו אפר כירה אינו צריך הזמנה דדעתו עליה. ולא שנו אלא שהוסק מעי"ט אבל הוסק בי"ט אסור דלאו דעתיה עליה מאתמול ואם היה רמץ חם שראוי לצלות בו ביצה אע"פ שהוסק בי"ט הואיל דחזי להפוכי ביה ולצלות בו שקיל נמי ומכסה בו:
גמ' המבשל נבילה בי"ט אינו לוקה. גרסי' להא לעיל בשבת פרק כלל גדול הלכה ב' עד מכל מקום הרי הוציא ציר ושם פירשתי:
זאת אומרת. מדקתני הכא גבי כיסוי שאפר כירה מוכן ש"מ שאינו מוכן אלא למצוה דלענין מצות כיסוי הקילו אף בסתמא ואמרי' דדעתיה עליה אבל לא לכסות בו שארי הדברים:
בשלא הכינו. בפירוש לעשות בו כל צרכו אבל אם הכינו מבע"י לכל צרכיו מכסין בו ומצוה כלומר מכסין בו לכל דבר הצריך לו כמו שמותר לו לכסות לכיסוי מצוה:
ואתייא כהאי דאמר ר' שמי. בשם ר' אחא דדרש בשם רב יהודה שאם הכינו למצות כיסוי בלבד אז אין מכסין בו אלא למצוה אבל אם הכינו לכסות בו צואה וכיוצא בה מכסין בו בין צואה בין למצות כיסוי וקמ"ל דבהכנה בלחוד סגי לכל דבר הצריך לו לכסות כמו דמהני הכנה לצורך מצות כיסוי:
ר' יוסי בר בון אמר. דאשכחן פלוגתא בהא רב זירא וכו' יש הכן לצואה דבהכנה לחוד מהני. ואחרינא אמר אין הכנה לצואה אלא שצריך לייחד לו מקום שיהא מונח בשביל כך:
ויכסה בו את הכוי. לדידך דאמרת יש הכן אפי' אם הוא שלא לצורך מצוה אלמה תנן פ' כיסוי הדם כוי אין שוחטין אותו בי"ט ואם שחטו אין מכסין את דמו ואמאי לא יהא אלא כצואה הרי מכיון שיש לו אפר מוכן דבהכי מיירי דאי בשאין לו מאי איריא כוי שהוא ספק אפי' ודאי נמי לא וא"כ מ"ש מצואה:
א"ל כוי דרך בני אדם לטעות בו. שהרואה שמכסה את דמו בי"ט יאמר שהוא חיה ודאי ויבא להתיר חלבו אבל צואה מה יש לטעות בה:
א"ל אם את אומר כן. דהואיל דליכא מידי למיטעי בה מותר א"כ אפי' הכנה בלחוד בשביל כך לא צריך אלא אף הוא חופר בדקר שיש לו נעוץ בשביל כיסוי הדם ומכסה בו ג"כ להצואה:
ותני. בתוספתא פ"ק כן. בנוסחא שלפנינו כתוב כאית תניי תני אין מכסין:
מ"ד מכסין לשעבר. אם שחט כבר מותר לכסות ומ"ד אין מכסין בבא לישאל אם לכתחלה ישחוט על מנת לכסות בעפר זה אין מורין לו היתר ולא פליגי:
תני. בתוספתא שם:
מה אם מילה וכו'. כלומר שהרי ק"ו הוא ממילה וכו'. ופריך ומותר לשחוט בשבת בתמיה ומאי האי דקאמר שאין כיסוי הדם ודאי דוחה את השבת והיכי משכחת לה:
ר' יוסי אמר לה סתם. ולא בשם ר' יוחנן ור' יוסי בר' בון קאמר לה בשם ר' יוחנן דמשכחת לה בשוחט לחולה ואין מכסין את הדם עד הערב:
מה ספק יש שם. דקאמר והרי ספיקו דוחה י"ט אם על ספק שהיום ר"ה או למחר קאמר מה נפשך מותר אם יום חול היום יתקע דמה בכך ואם י"ט היום א"כ מצותו בכך ויתקע ומשני ר' חנינה בשם ר' אחא דבאנדרוגינוס שתקע קאמר שהוא ספק אם חייב בשופר ואעפ"כ תוקע וכדתני כן בתוספתא דר"ה פ"ב דמוציא את מינו:
ר' יוסי בעי. עלה דמפרש ר' אחא באנדרוגינוס הוא דקאמר דא"כ מאי האי בדא דתני התם אין לו תשובה בתמיה וכלומר במה דסיים שם דעל האי דאמרו לו שופר שבגבולים יוכיח שאע"פ שאין ודאי דוחה שבת ספיקו דוחה יו"ט וה"ה לכיסוי הדם שאע"פ שאין ודאו דוחה שבת ספיקו יהא דוחה י"ט גריס עלה שם שהשיב ר' אלעזר בנו של ר"א הקפר על הק"ו ממילה דמעיקרא דדינא פירכא דמה למילה שאין ספיקה דוחה י"ט שאין ודאה דוחה את לילי י"ט. והכא דגריס ודאה דוחה את לילי י"ט בלשון בתמיה מיתפרשא וכי ודאה דוחה לילי י"ט והלא אינה נוהגת אלא ביום. תאמר בכיסוי הדם שודאו דוחה את לילי יו"ט והואיל וכו' דין הוא שיהא ספיקו דוחה י"ט ועלה קאמר ר' אבא שם זה א' מארבעה דברים וכו' והשתא לר' אחא דמפרש דספיקו דוחה י"ט דקאמרי על שופר שבגבולין היינו באנדרוגינוס א"כ אמאי קאמר ר' חייה שזה אחד מד' ק"ו שאין עליו תשובה עד שהשיב ר"א בנו של ר"א הקפר והרי בלאו הכי יש עליו תשובה דהא שופר שבגבולין יוכיח דבשלמא אם אנו מפרשים דהאי ספיקו דוחה י"ט דשופר בספק י"ט ספק חול היא דקאמרי שפיר קאמר ר' חייה דהאי ק"ו אין לו תשובה דהאי שופר יוכיח מיפרך פריכא היא וכדאמרי ממ"נ יום חול הוא יתקע וכו' אלא לר' אחא קשיא:
וקמת. האי מילתא במקומה בלי הכרעה וכמה דצרכת וכו' כמו שהיה ספק בדבר זה לרבנן ראשונים ונשאר קושיא בידם אם הק"ו ממילה מיפרך היא וא"כ קשיא לידחי ספק כיסוי הדם לי"ט או לא וכן נשאר הספק הזה לרבנן אחרונים והקושיא בידם:
על דעתיה דר' אחא וכו'. לפי פירושו של ר' אחא דהאי ספיקו דוחה י"ט דשופר באנדרוגינוס הוא דקאמר א"כ למדנו דהא דקתני אנדרוגינוס מוציא את מינו אפי' לכתחלה מוציא שהרי האי יוכיח על הק"ו ממילה קאי דבעי למימר דכיסוי הדם יהא ספקו דוחה י"ט לכתחלה ואע"פ שאין ודאי דוחה שבת כמו השופר שבגבולין דספיקו דוחה י"ט והיינו נמי לכתחלה. אבל על דעתיה דר' יוסי שהקשה על פירושו של ר' אחא ולא בעי לפרושי באנדרוגינוס איכא למימר דהא דקתני מוציא את מינו לשעבר הוא והיינו בדיעבד דוקא אם תקע להוצא את מינו יצא אבל לכתחלה לא:
ומודים וכו' הדא דאת אמר שאפר הכירה מוכן הוא ומכסה בו באפר שהוסק מערב י"ט אבל באפר שהוסק בי"ט כנולד הוא דמעיקרא הוה עצים והשתא אפר
לא יכסה בו אלא יחפור בדקר שיש לו נעוץ מבעוד יום ויכסה בו:
בד"א בשלא שחט. עדיין אלא שבא לשאול אומרים לו שאם אין לו אפר שהוסק מעי"ט אל ישחט אבל אם שחט ויש לו אפר שהוסק היום ואין לו דקר נעוץ מבעוד יום מה יעשה וקאמר הש"ס מוטב שיטול מאפר שהוסק בי"ט שאינו אלא משום מוקצה ונולד ואל יחפור בדקר ויכסה דדמי למלאכה בי"ט:
חברייא אמרין. דלא איכפת לן בהא ואם ירצה יחפור בדקר ויכסה לפי שמצות עשה של כיסוי הדם דוחה למצוה בל"ת של י"ט והיינו טעמייהו דב"ה דמודים שאם שחט שיחפור בדקר ויכסה:
על דעתיה דר' יונה דהוא אמר וכו'. פלוגתייהו דר' יונה ור' יוסי לעיל בריש פ"ב דחלה ולקמן סוף פ"ג דנדרים:
אע"פ שאין כתובה בצידה. ממש או באותו ענין ניחא הא דחברייא אלא לדעתיה דר' יוסי דקאמר דבעינן דוקא שכתובה בצידה כמו לא תלבש שעטנז גדילים תעשה לך דמינה ילפינן דכל מצות עשה דוחה ל"ת מאי איכא למימר הא כיסוי הדם אינה כתובה בצידה דל"ת די"ט:
מכיון כו'. וקאמר דאפ"ה שרי שמכיון שהתחיל במצוה ושחט לשם שמחת י"ט אומרים לו מרק המצוה ותכסה הדם:
קערה שחקקה קוף. בי"ט מהו להשתמש בה משום מוקצה:
נעשה כמוקצה שיבש ולא ידע בו. הבעלים מאתמול דאסור כדאמרי' בריש פרקין וה"נ כן:
נעשה כטבל שתיקנו שוגג. בי"ט דאע"ג דאין מגביהין תרומות ומעשרות בי"ט אם עבר ותיקנו מתוקן וה"נ כן:
מ"ד מותר מהו להשתמש ע"ג מקומה. כלומר אפי' למ"ד מותר להשתמש בהקערה מ"מ במקומה איכא למיבעי דאפשר אותו המקום שניטל ממנו הקערה כנולד הוא דמעיקרא היה אותה חתיכה עליו. וקאמר הש"ס כך אנו אומרים אסור להשתמש ע"ג הקרקע בי"ט בתמיה ומאי תיבעי לך:
הלכה ד
מתני' ב"ש אומרים אין מוליכין את הסולם משובך לשובך. בבבלי איכא תרי לישני לרב חנן בר אמי בפירושא דפלוגתייהו ללישנא קמא בר"ה היא דפליגי דב"ש אסרו שהרואה אומר להטיח גגו הוא צריך וב"ה שרו דסברי שובכו מוכיח עליו שניכר שהסולם של שובך הוא אבל ברשות היחיד לכ"ע מותר וללישנא בתרא ברה"י הוא דפליגי לב"ש אסור דכל מקום שאסרו חכמים מפני מראית העין אפי' בחדרי חדרים אסור וב"ה שרו אע"ג דבעלמא דינא הכי כאן התירו משום שמחת י"ט אבל בר"ה אפי' ב"ה מודו דאסור וכל זה דוקא בסולם של שובך אבל בסולם של עליה לכ"ע אסור בטלטול ואפי' בהטיה מחלון לחלון אסור:
ב"ש אומרים לא יטול. מיוני שובך ויוני עליה:
אא"כ נענע מבעוד יום ודוקא בבריכה ראשונה הוא דפליגי ב"ש שמדרך מגדלי יונים להניח בריכה ראשונה להיות צוות לאמה לפי שדרך היונים שיולדים בריכה בכל חדש וחדש והן שני גוזלות זכר ונקבה ומפסיקין בתקופת טבת וחוזרים ויולדים בניסן וקסברי ב"ש דחיישינן דילמא חייס אבריכה ראשונה והלכך בדבור בעלמא לא סגי דשמא כי אתא למישקל למחר מימלך וחייס עלייהו והוי טלטול שלא לצורך אבל משנענע וממשמש אותן מבעוד יום לשוחטן למחר תו לא חיישינן לאימלוכי ובית הלל סברי לא חיישינן לאימלוכי ובעומד ואומר זה וזה אני נוטל סגי ואפילו בבריכה ראשונה אבל בבריכה שניה אפי' לב"ש בעומד ואומר זה וזה אני נוטל סגי:
גמ' יהודה בר חייה נפק לברא. הלך מחוץ לעיר בין הכפרים:
ואקים תניי קומוי. העמיד תנא אחד לפניו ותני ליה הך ברייתא בד"א דב"ה מתירין בסולם של שובך וכו':
סולם של שובך אם עשה הוא מלאכתו מאתמול כחישין הן. כלומר דהיינו טעמא דשל שובך שרו ב"ה משום דניכר הוא שאינו עומד למלאכה שאם עושה בו איזה מלאכה אינו יכול מפני שהשליבות שלו כחישין הן חלושין ואינן סובלין משא אבנים כדי להעלותן ולתקן גגו והיינו דקאמר מאתמול כלומר שאינו מתוקן לכך לעשות בו מלאכה לא קודם י"ט ולא מעולם ולא אתי למיחשדיה ולומר להטיח גגו הוא דצריך אבל סולם של עליה שעומד הוא לעולם לכך ועושה בו מלאכתו מאתמול וכן כל יום ויום אתו למיחשדיה שיאמרו שהיום ג"כ שהוא רואה שגגו אינו מתוקן ומטלטלו כדי להטיח גגו והלכך אסור:
כחישין הן. על השליבות קאמר וכלומר שבזה ניכר שהוא של שובך וכדפרישית:
א"ר יוסי בר' בון וכו'. כצ"ל סולם של שובך אינו יכול לעמוד עליו ולעשות מלאכתו סולם של עליה יכול הוא לעמוד עליו ולעשות מלאכתו. וחילופי תיבות יש כאן בספרי הדפוס. ויש לפרש נמי לפי הכתוב לפנינו ולשון בתמיה הוא וכי זה יכול הוא לעמוד עליו בשעת מלאכה וזה אינו יכול לעמוד עליו. וכלומר דר' יוסי בר' בון נמי מפרש לטעמא דמחלקינן בין של שובך לשל עליה ומוסיף הוא בזה דלא צריך להאי דר' יעקב בר אחא שעומד מתחלה לכך אלא דהיינו טעמו כל שהוא ראוי לעמוד עליו ולעשות מלאכה חששו בו מפני מראי' העין שיאמר לעשות מלאכתו הוא צריך הלכך סולם של שובך שאינו ראוי לעמוד עליו ולעשות מלאכתו התירו בו לטלטלו משובך לשובך דליכא ביה משום מראית העין אבל סולם של עליה שחזק הוא ויכול לעמוד עליו ולעשות מלאכתו על הגג חששו בו ואסרוהו:
סולם של שובך וכו'. מילתא באנפי נפשה היא וכלומר הא דהתירו בסולם של שובך אע"פ שלפעמים משתמש הוא בו לעלות לעליה אפ"ה מותר וכן סולם של עליה אע"פ שלפעמים הוא עולה בו לשובך אסור דבתר מילתא שעומד לכך אזלינן:
ב"ש אומרים לא יטול וכו'. מחלפה שיטתון דב"ש דתנינן תמן. לקמן ספ"ד ועוד אמר ר"א וכו' ויאמר מכאן אני אוכל למחר אלמא דבהזמנה בעלמא סגי:
וכי ר"א לאו שמותי הוא. בתמיה הלא מתלמידי ב"ש הוא והכי אמרינן בכל מקום דר"א מב"ש הוא א"כ ס"ל לב"ש הכי ואמאי אמרו כאן לא יטול אא"כ עשה מעשה ונענע מבעוד יום:
חומר הוא בדבר שיש בו רוח חיים. דמוקצה דבעלי חיים חמיר טפי שמוקצה הוא ביותר ולפיכך עד שינענע בידו מעי"ט:
ב"ה אומרים וכו'. ופריך אכתי מחלפה שיטתון דרבנן דתמן דפליגי אדר"א ואומרים עד שירשום ויעשה סימן ויאמר מכאן ועד כאן אני אוכל למחר ונהי דמחמרי מדר"א מיהת סברי דבסימן מכאן ועד כאן סגי אע"פ שאינו פורש אלו הפירות ואלו הפירות אני אוכל למחר והכא קסברי ב"ה דמיהת צריך שיפרוט ויאמר זה וזה אני נוטל והא רבנן דר"א לא פליגי אדב"ה:
ומשני עוד אינון אית להון וכו'. כלומר דודאי גם לרבנן צריכין אנו לסברא זו דחומר הוא בבעלי חיים יותר מבמוקצה דפירות מיהו בהא פליגי דלר"א יש ברירה ולרבנן אין ברירה:
אמר ר' יוסי בר' בון. כך היה מנהגו של לוי שהיה מקיש על שובכו מבעוד יום ואמר יזכה לי שובכי למחר מה שארצה ליטול ממנו דס"ל שא"צ לפרוש ולומר זה וזה אני נוטל:
הלכה ה
מתני' זימן שחורים ומצא לבנים וכו'. בגמרא התם פריך פשיטא ומשני דה"ק זימן שחורים בקן זה ולבנים בקן זה ולמחר השכים ומצא שחורים במקום לבנים ולבנים במקום שחורים מהו דתימא הני אינהו נינהו ואיתהפוכי איתהפוך קמ"ל דאימא הנך אזדו לעלמא והני אחריני נינהו ומשום דספק היא וכל ספק מוכן אסור:
שנים ומצא שלשה. דממ"נ איכא חד דמערב בהו אסורין כולן וליכא למישרינהו משום ביטול ברוב דבעלי חיים חשיבי ולא בטלי ועוד דדבר שיש לו מתירין הוא לאחר י"ט ואפי' באלף לא בטיל:
שלשה ומצא שנים מותרין. דאמרי' האחד הלך והשנים נשארו ולא אמרינן כשם שהאחד הלך כך הלכו כולן והני אחריני נינהו ומשום דגוזלות עבידי דמנתחי אהדדי ואפי' כשהן מקושרין הלכך אמרינן דהני אינהו נינהו וחד מינייהו אזיל לעלמא:
בתוך הקן. זימן אותן שבתוך הקן ומצאם לפני הקן ובתוך הקן לא מצא כלום הרי אלו אסורין:
ואם אין שם אלא הן. שאין באותו שובך אלא קן אחד:
הרי אלו מותרין. וכגון שהן מדדין ואינן יכולין לפרוח וקמ"ל שאע"פ שיש שם שובך אחר קרוב לו בתוך חמשים אמה אם אין אותו שובך שוה בשורה אחת של שובך אלא עומד בקרן זוית אין חוששין שמא הן מאותו שובך לפי שכל הגוזלות כל זמן שאינן פורחין אלא מדדין ברגליהן אינן מדדין אלא כנגד הקן שלהם בשוה ואם רואין קניהן כשהופכין לאחוריהן מדדין ואם לאו אינן מדדין:
גמ' מתניתא דרבי. דתני בתוספתא דמעשר שני פ"ה אם אמר לבנו הרי שם מאתים מעשר והלך ומצא מנה לא אמרינן דהמאתים ניטלו ומנה זו מעות אחרים הן ושל חולין אלא אמרינן מנה מונח ומנה ניטל והרי מנה זו מעשר וחכמים אומרים חולין דאמרינן מאתים ניטלו והני מעות אחריני נינהו ומתני' דקתני שלשה ומצא שנים מותרין לא אתיא אלא כרבי:
תמן תנינן. בסוף פ"ד דמעשר שני. וגרסי' להאי סוגיא נמי שם:
האומר לבנו מעשר שני בזוית זו ומצא בזוית אחרת הרי אלו חולין דאמרינן מעשר שני ניטל ומעות הללו חולין ואם אמר הרי שם מנה ומצא מאתים המנה השני חולין דלא אמרינן דכל המעשר ניטל ואלו מעות אחרים הן אלא אמרינן מנה מעשר מונח והשאר היא חולין:
מאתים ומצא מנה הכל מעשר. דלא אמרי' המעשר ניטל הכל ואלו מעות אחרים הן אלא אמרינן מנה מעשר מונח ומנה ניטל וקאמר ר' יעקב דהאי מתני' נמי דרבי דהתוספתא היא:
חזר. ר' יעקב ואמר דמתני' דגוזלות דהכא דברי הכל היא דשאני גוזלות שדרכן לפרוח והלכך אפי' רבנן מודו דאמרינן האחד הלך והשנים נשארו אבל גבי מעות דניטלין הן ס"ל דאמרי' הכל ניטל והני אחריני נינהו וחולין הן:
והא תנא ר' חלפתא. דאין חילוק בדינא דמתני' דהכא בין הניח וזימן גוזלות ובין בביצים שאם זימן והניח שלשה ביצים ומצא במקומן שנים שמותרין הן ולא חיישי' דשמא אחריני נינהו ונולדו בי"ט הן והשתא על כרחך דטעמא לא הויא משום דעשוין לפרוח דהא לא שייכא בבצים אלא הוי דעל כרחך דמתני' דהכא דרבי היא:
אמר ר' יוסי וכו'. כלומר לעולם אימא לך דמתני' דהכא כדברי הכל היא דאתיא דתמן גבי מעשר אביו הוא שהניח ובנו הוא שמצא והלכך ס"ל לרבנן דהתם דאמרי' אביו בעצמו הוא שנטלן אח"כ ושכח מלומר לבנו והלכך אלו מעות שנמצאו הכל חולין הן ורבי ס"ל דאם איתא שאביו נטלן היה אומר לבנו ובהאי סברא הוא דפליגי התם אבל הכא הוא הניח והוא בעצמו מצא הלכך אפי' רבנן מודו דהשנים הנשארים הן הן הראשונים שהזמין ואחד מהן נשמט או נאבד ולפיכך הוא הדבר בגוזלות הוא הדבר בבצים דלא שייך למיחש כאן שמא ניטלו דאילו ניטלו היה ניטל כולן שהוא בעצמו המניח והוא בעצמו שמצא השנים הללו:
הורי ר' בא בר זבדא במעשר שני כהדא דרבי. כסתמא דמתני' התם דאמרינן מנה מונח ומנה מוטל ושאני מתני' דהכא וכדאמרן:
אמר רב יודן הדא דאת אמר. בסיפא דמתני' בתוך הקן ומצא לפני הקן אסורין דוקא כשהיו שם שתי קינין דחיישינן שמא מקן אחר באו לכאן והרי לא הזמין אותם אבל אם אין שם אלא קן אחד לא בדא אמרו אסורין דלא חיישינן דלמא מעלמא אתו. ופריך והא תנינן בהדיא אם אין שם וכו' ומאי קמ"ל רב יודן:
א"ר יוסי בר' בון. דממתני' לא שמעינן בהדיא דבקן אחד מותרין דאימא דה"ק אם אין שם אלא הן היינו אלא גוזל אחד או ב' גוזלות כפי שהזמין אי נמי אפי' בקן היינו שאין שם אלא קן אחד שחורים בלבד אלו שהזמין הלכך הוא דלא חיישינן למידי ואשמעינן ר' יודן שאפי' אין לו סימן באלו שהזמין אם אין שם קן אחר דאיכא למיחש מאותו קן אחר באו לכאן מותרין דלא חיישינן דילמא מעלמא אתו:
גמ' המלחם את התריסין. כמו המחלם ומלשון הדר חלים הוא לפי שהן עשויין כמין שני פרקים ומחוברין ע"י ציר וכשמסלקן מפתח החנות פותח אותן ומפרקן ומניחן על העצים שלפני החנות ונותן עליהן הדברים שהוא מוכר וכשהוא מחזיר מחלים ומחבר אותן הפרקים בציר הקבוע באחד מהן ותוחבו בחור שבהשני ומחזירן לסגור את פתח החנות וגרסי' להא לעיל בשבת פ' הבונה בהלכה א' ושם לא גריס בי"ט אלא סתם המלחם את התריסין חייב משום בונה ובשבת קאי דאלו בי"ט אין כאן אלא משום לאו:
וקשיא. לשמואל וכי דבר שאם נשאו בשבת חייב חטאת יהיו ב"ה מתירין אף להחזיר לכתחלה בי"ט בתמיה:
התירו סופו מפני תחלתו וכו'. שאם לא יפתח אף הוא ממעט בשמחת י"ט שלא יהא מצוי לקנות דברים הצריכים להיום ומשום שמחת י"ט התירו חכמים:
אמר ר' אחא. דאיכא לשנויי ג"כ דכשאמר שמואל חייב בשמחזיר כל צרכו ותוקע הציר בחוזק וכי קשרו בית הלל להחזיר בעלמא ובלבד שלא יחזיר כל צרכו ולתקעו בחוזק:
כשאין שם פתח אחר. להחנות אבל אם יש שם פתח אחר בזה לא התירו לסלק ולהחזיר אלא משתמש הוא דרך אותו הפתח:
הלכה ו
מתני' ב"ש אומרים אין מסלקין את התריסין בי"ט. תריסין הן דלתות של חניות העשויות כמין תיבות כמו שיש לחניות של מוכרי בשמים ועומדות בשוק ואינן מחוברות לקרקע ובאותן דלתות סוגרין בהן אותן פתחי התיבות ולפעמים מסלקין אותן תריסין מפתח התיבה ונותנין עליהן הסממנין שבחנות:
וב"ה מתירין אף להחזיר. משום דבעי לאפוקי תבלין לצורך י"ט ואי לא שריית ליה לאהדורי לא יפתח אותן ואתי לאמנועי משמחת י"ט ובבבלי קאמר דבתריסין שאין להם ציר כלל כ"ע לא פליגי דשרי וכשיש להן ציר מן הצד כ"ע לא פליגי דאסור גזירה שמא יתקע וחייב משום מכה בפטיש כי פליגי בתריסין שיש להן ציר באמצע שהוא כעין בליטה ותוחבין אותה בחור שבאמצע דופן פתח החנות דב"ש סברי גזרינן ציר באמצע אטו ציר מן הצד דדמי לבנין וב"ה סברי לא גזרינן:
ב"ש אומרים אין נוטלין את העלי לקצב עליו בשר. עלי הוא יד של עץ גדול הרבה ועגול הוא שכותשין בו את הריפות וכיוצא בהן ואין נוטלין אותו בי"ט לחתוך עליו בשר הואיל ומלאכתו לאיסור:
וב"ה מתירין. שאף על פי שמלאכתו לאיסור מותר לטלטלו לצורך גופו:
לפני הדריסה. שידרסו עליו בני אדם שלא יהא נפסד:
ולא יגביהנו. לטלטלו לאחר הפשטתו:
וב"ה מתירין. דאי לא שריית ליה לא שחיט כדי שלא להפסיד את העור וממנע משמחת יו"ט:
ב"ש אומרים וכו' וב"ה מתירין. ומפרש לקצב עליו בשר לצורך י"ט הוא דב"ה מתירין הא שלא לקצב עליו בשר אסור לטלטלו בי"ט והדא היא דאמר ר' חנינא וכו'. לעיל בשבת פרק כל הכלים בהלכה ב':
מודים חכמים לר' נחמיה. דאמר שם כל הכלים אין ניטלין אלא לצורך ובכלים דקחשיב לקמיה מודים לו חכמים:
בזיירה ומזורה ובוכנה. כדמפרש ואזיל בזיירה הוא כלי דהוא עצר ביה שעשוי הוא לעצור ולדחוק את המשקה שיצא ובמזורה דהוא חביט ביה את המוץ והפסולת ובבוכנא דהוא כתיש ביה ולפי שהכלים הללו מקפיד עליהן ואין נוטלין אלא לצורך מה שמותר לעשות היום: