אור ברסלב

פני משה על תלמוד ירושלמי בבא מציעא· רבי משה מרגלית

פרק ה · הלכה ד

הלכה ג

מתני' שמין פרה. גדולה וחמור גדול ומלאכתן כולה למקבל:

למחצה. לחלוק בשבח שישביחו בדמים ובולדות:

וכל דבר שדרכו לעשות ולאכול. שראוין למלאכה:

לחלק את הולדות מיד. כשתבא כשעת חלוקתן כדאמר התם בדקה שלשים יום ובגסה חמשים יום:

שמין עגל על אמו. אין צריך ליתן לו עמלו ומזון לעגל אלא שמין עם אמו ואין הלכה כרשב"ג:

ומפרין על שדהו. לשון פרה ורבה כלומר שמרבה לו בחכירות שהחוכר אומר להמחכיר אתה רגיל ליקח בחכירות שדך עשרה כורים לשנה הלויני מנה או מאתים שאוציא על שדה זו לזבלה ולזרעה ולחרשה היטב ואני מעלה לך בחכירותה שנים עשר כורים לשנה ואחזיר לך מעותיך וזה מותר הוא דהוי כאלו מעדיף לו שני כורים הללו מפני שחוכר ממנו שדה טובה ומשובחת וחכירתה יותר שוה משדה אחרת:

גמ' תני. בתוספתא פ"ה והכי איתא התם השם בהמה מחבירו אין פחות מי"ב חדש. וכן מיתפרשא הכא שעל מנת לעלות לו עכ"פ ולד אחד וגיזה אחת לשנה שם הוא לו ולא פחות מזה:

תרנגולת. לגדל בצים:

השמה תרנגולת מחבירתה לגדל אפרוחין:

ר' יוסי אמר בדקה שלשה חדשים כנ"ל וכן הוא שם:

מפני שטיפולה מרובה. ששיניה דקות וצריכה לאמה ולאדם הרגיל בכך:

יותר מכאן. מהזמן הנזכר לכל א' וא':

חלקו של בעל הבית והשוה עליו. ובתוספתא שם עליו וה"נ והשום עליו צ"ל וכדמפרש ואזיל:

עבדין עשרין דינרין. והרויחו המאה דינרין לעשרים יותר זה המקבל נוטל חצי חלק הריוח וזה הבה"ב החצי:

של בעל הבית איתעבדון עלוי קרן. והיינו מכאן ואילך חלקו של בעל הבית שם עליו שלאחר שהגיע זמן החלוקה ולא חלק בה"ב עמו נוטל המקבל חצי חלק הריוח שלו והחצי חלקו של בעל הבית שם עליו להקרן שאף אותו חצי חלק נחשב לקרן ומאותו הזמן ואילך נוטל המקבל חצי ריוח גם באותו חלק שהרי הוא כקרן:

בני אינש עבדין כן. בתמיה וכי דרך בני אדם לעשות כן אלא נסבין וכו' כלומר כך הוא הדרך לוקחין לעצמן ונותנין לבה"ב כל א' כפי הצורך כל זמן אשר העסק בידו לוקחין מן האמצע ולבסוף חולקין ביניהן הריוח לפי חשבון של כל אחד ואחד מה שנטל מהשותפות:

השם בהמה לחבירו. לטפל בה ולחלוק בה שבח כמה זמן חייב באחריותה לטפל בה:

באתונות עשרים וארבע חדש צ"ל:

לעלות שכר כתף למעות מעלין. להמקבל מעות מחבירו להתעסק נוהגין להעלות לו שכר הכתף בשביל שמטריח עצמו לשאת המעות על כתיפו מעלין לו השכר הזה שעל הבעה"ב לשלם שכר הכתף:

ולדות לבהמה מעלין. אם בהמה הוא מקבל לגדלה ולחלק בולדות מעלין לו שכר שהוא מטריח עצמו בולדות להוציאן ולהכניסן על כתיפו והכל לפי המנהג:

רשב"ג אומר וכו'. אפי' במקום שנוהגין להעלות לו שכר כתף למעות אין מעלין לו שכר כתף לולדות אלא שמין עגל עם אמו ואינו חושש משום רבית במה שמטריח המקבל עצמו בחלק ולדות של בעל הבית לפי שהן נחשבין בשומא אחת עם אימן והרי הוא נותן לו שכר עמל ומזונות בשביל אימן:

השם. תניא אידך השם בהמה וכו':

הגודרות. בהמה דקה:

עמד עליו בתוך הזמן. לחלק שמין לו בעל כרחו שבתוך הזמן יכול חבירו לעכב על ידו:

אחר הזמן אין שמין לו. בעל כרחו ואם רוצה המקבל לחלוק אין חבירו מעכב עליו:

לא דומה וכו'. טעמא דרישא מפרש שבתוך הזמן חבירו מעכב לפי שאינו דומה טיפול שנה א' לטיפול של ב' שנים שבשניה היא צריך למזונות מרובים הלכך אם השנה שניה בתוך זמן הוא כפי המנהג חבירו מעכב בחלוקה:

מתה בכוסיא. בפשיעה של המקבל משלם לו כולה שלא בפשיעה משלם לו החצי כדמפרש ואזיל:

והשביחה ושוה מאתים. והרי יש כאן חמשים זוז להמקבל כפי חצי השבח וכשמתה בפשיטתו צריך לשלם כל חלק של הנותן מנה שהיתה שוה וחמשים מחלק השבח שהן ששה של זהב:

דלא בכוסיא. אינו משלם אלא חצי שוויה:

הכחישה. הוכחשה מאליה ואינה שוה כ"א כ' זוז מעתה ההפסד על שניהן ויש להנותן בה ע"ה זהובים ואם אח"כ מתה בפשיעת המקבל נותן להבעה"ב ג' של זהב ושלא בפשיעה לעולם אינו משלם אלא חצי שוויה של שעת הקבלה שכך הוא התנאי:

עשה בה. המקבל מלאכתו בימות החמה ואמר למוכרה בימות הגשמים שאין זמן מלאכה:

האכילה כל ימות הגשמים ואמר. בעל הבית למוכרה בימות החמה כופין אותו וכו' שכל א' מעכב על חבירו כל הי"ב חדש:

תני. בתוספתא שם:

תן לי סלע א'. ושם הגי' תן לי מאתים זוז ולענין דינא חדא הוא וכדפרישי' במתני':

לגורן. כלומר אני מעמיד לך לשעת הגורן שנים עשר כורין בחכירתה:

מפני שהשדה מצויה להתברך. טעמא דהיתירא משום שבשדה הברכה מצויה ביותר ויכול הוא להרבות בחכירתה ואין זה בשכר הלואת מעות:

ריש לקיש אמר. היינו טעמא דכשנותן לו המעות לאו אדעתא שיוסיף לו בחכירות בשביל הלואה אלא דנעשה כמשכיר לו שדה ביוקר יותר ומפני שזה מוציא המעות על גוף השדה ומתעסק בה יפה יפה משתבחת היא וחכירתה יותר שוה ביוקר משארי שדות:

מה ביניהון. לכאורה טעמייהו חדא הוי וקאמר חנות וספינה איכא בינייהו אם שכר ממנו חנות או ספינה וזה נותן לו מעות בתחלה לקנות פרקמטיא ולהרויח ושיוסיף לו בשכירות כך וכך לשנה:

מאן דאמר. מפני שהשדה מצויה להתברך ה"ק יש שנה מתברכת ביותר ויכול זה להרבות בחכירתה ולא מיחזי דבשביל מעותיו מרבה הוא לו וא"כ ס"ל דגם על חנות וספינה מותר להפרין דלפי שהשנה מתברכת שלפעמים משתכר בה הרבה ומרבה לו בשכירות ולאו בשכר מעותיו הוא:

ומ"ד נעשה לו כמשכיר לו שדה ביוקר. טעמיה שמפני שמוציא המעות על גוף השדה ונעשה משובחת וחכירתה שוה ביוקר א"כ דוקא בשדה שייך האי טעמא שמחמת שמוציא בגוף השדה שמזבלה ומעדרה נתרבה חכירתה אבל לא בעסק פרקמטיא שמתעסק בחנות וספינה תתרבה שכירות החנות והספינה ושכר הלואתו הוא נוטל ואסור:

בפירוש פליגי. אני שמעתי דבהדיא פליגי בה לפי טעמייהו:

מתניתא. תניא כוותיה דר"ל אין מפרין וכו':

ועל דבר שאינו עושה בגופו. שאינו מוציא המעות על גוף הדבר ששכר ממנו:

תוכן העניינים

פני משה על תלמוד ירושלמי בבא מציעא

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה