פני משה על תלמוד ירושלמי בבא מציעא· רבי משה מרגלית
פרק ה · הלכה ג
מתני' אין מושיבין חנוני למחצית שכר. לא יאמר בעל הבית לחנוני הרי פירות נמכרים ארבע סאין בסלע ואתה מוכרן בחנות פרוטה פרוטה ומשתכר סאה הילך פירות ושב ומכור בחנות והריוח נחלוק וטעמא דמילתא משום דקי"ל הך עסקא פלגא מלוה ופלגא פקדון סתם המקבל פרגמטיא למחצית שכר מקבל עליו אחריות חצי הקרן באונסין וזולא הלכך היא פלגא כיון דמחייב באונסין מלוה היא אצלו שהרי היא שומא אצלו במעות בשער שבשוק ודינו ליטול חצי השכר והשתא מתעסק הוא באידך פלגא שהוא של בה"ב ופקדון אצלו מיקריא בשכר המתנת המלוה לפיכך אסור אא"כ נותן לו שכר עמלו שהוא עמל באותו החצי כפועל בטל:
ולא יתן לו מעות וכו'. קמ"ל דאפי' במעות ליקח בהן פירות דנפיש טירחיה סגי ליה נמי בשכר כפועל בטל:
אין מושיבין תרנגולים למחצה. לשום בצים בדמים לבעל התרנגולת להושיבה עליהם ולגדל אפרוחים למחצית שכר במה שיהיו אפרוחי' שוים יותר על דמי הבצים דהואיל וזה מקבל עליו אחריות חצי דמי הביצים אם יתקלקלו או אם ימותו הוה ליה פלגא מלוה נמצא זה מגדל את חציין השני בשכר המתנת מעותיו:
ומזונו. מזון שהוא מוציא באפרוחין:
ואין שמין עגלים וכו'. עכשיו הם שוין כך וכך קבלם עליך לגדלם שנה ושנתיים למחצית שכר ולמחצית הפסד אם ימותו:
אבל מקבלין. בלא שומא שאם ימותו לא ישלם לו כלום ואם יחיו יחלקו ביניהם:
עד שיהיו שלישין. שיעמדו על שליש גידולן ואז יחלוקו:
וחמור. מגדלו עד שתהא טוענת משאוי כך היה מנהגם לגדלם קודם חלוקה:
גמ' חד בר נש וכו'. פירושא דמתני' מפרש דכשנותן לו מעות למחצית שכר צריך שיקצוץ לו איזה סך ליתן לו בעד שכר טרחתו ואח"כ יחלקו הריוח דאי לאו הכי הוי רבית במה שמתעסק בחצי של הנותן והיינו דקאמר כזה שא' הלוה לחבירו ע"מ להתעסק למחצי' שכר והוא א"ל תקח ב' דינרין בעד שכר טרחתך ושאר הריוח שיעשו המעות יהיה שלי ושלך בשוה ובאופן זה שרי:
תני. בתוספתא פ"ד:
אין לו עליו אלא תרעומת. שיהיו מעותיו בטילים אצלו ואם ידוע וכו' שיש עדים שלקח בהן פירות לשותפות ועכשיו הוא רוצה לחזור בו מוציא ממנו בע"כ דמכיון שלקח במעותיו של הנותן זכה בו הנותן בחלקו. ליישנן. כלומר שלא להתעסק בהן עכשיו אלא לאחר זמן:
חבירו מעכב על ידו. שעל מנת להרויח בסחורה נתן לו ולא ליישנן:
ערב שביעית. שאין הפירות מצוין ובפירות שביעית אסור לעשות בהן סחורה:
ע"מ כן לקחום. בתחלה כשנתן זה וקבל זה מסתמא ע"מ כן היה דעתם שיהיו המעות מופקדים אצלו עד לאחר שביעית ואז יתעסק בהן:
אם אמר לו המקבל להנותן הא לך מנה בשביל חלק הריוח שלך שאיני יכול לעמוד בפרוטרוט החשבון ולחשוב כל פעם ופעם כמה ריוח מזה ומזה:
ה"ז אסור. שהרי א"י כמה יעלה הריוח ואם יגיע לחלקו מנה ומיחזי כרבית:
ראה פירות מוקירין. הפירות שלקח בעד מעותיו הן הולכין ומתייקרין ומסתמא יעלו לריוח הרבה ה"ז מותר לקבל ממנו בפעם אחת לפי אומדן הדעת שישתכרו בהן:
מאותו המין. ממה שלקח כבר לשותפות רשאי ליקח עוד לעצמו מאותו המין בעד מעות שלו ואין זה יכול לומר לו אם תקח מדמי עצמך מאותו המין תשתדל יותר בשלך מבשל שותפות:
כשמוכר לא ימכור שניהם כאחת. שלא יערב אותן למכרן כאחת שאפשר מה שקנה לעצמו אינו משובח כל כך כמו של השותפות ונמצא חבירו נפסד בכך:
אלא מוכר זה ראשון. מה שלקח ראשון שלא יתקלקל ומה שלקח אחרון והוא יותר חדש ויכול להשתמר מוכרו אחרון:
כסות ועצים. לפי שההפסד מצוי בהן וכשהן מונחין איזה זמן תאכלם העש ונוחין להתקלקל:
הדא אמרה. ארישא דתוספתא קאי ועד כאן הוא מן התוספתא. מדקאמר הנותן מעו' לחבירו ליקח בהן פירות למחצית ואמר לא לקחתי אין לו עליו אלא תרעומות בעלמא שיהיו המעות בידו לבטלה שמע מינה המבטל כיס חבירו שמונע ממנו ריוח שהיה יכול להשתכרו להרויח בשופי:
אין לו עליו אלא תרעומות. אתה גרמת למנוע ממני ריוח זה ומ"מ אינו חייב לשלם ולפייסו בעד הריוח:
המבטל שדה חבירו. שביטל וקילקל הריוח שלו שהיה לו להרויח מפירותיה:
חייב לשפות לו. לפייסו בעד ההפסד שגרם בידים לעשות לו וטעמא דבפירות השדה הריוח מצוי הוא וידוע והוי כמאבד נכסי חבירו בידים וזהו כדתנן לקמן פ' המקבל שאם קיבל שדה והובירה שמין כמה ראויה לעשות ומשלם וגרסי' להא נמי שם:
ספינת חבירו וחנותו מהו. מי אמרינן דהואיל ועשוין להשתכר ומצוי בהם הריוח כשדה דמיין או דילמא הואיל וגם ההפסד מצוי בהם וביותר מן השדה דהספינה עשויה להשתבר וכיוצא בזה וכן החנות מצוי ההפסד בו למבטל כיס חבירו דמיא דג"כ אינו ידוע אם היה קונה סחורה זו במעותיו מה יהא בה ולפעמים מצוי ההפסד כמו הריוח ופטור מלשלם לו ולא איפשיטא:
ואני נותן לך. בשער היוקר שאתה נותנן הפירות במקום פלוני אם באחריו' הנותן מותר והלוקח אסור כצ"ל וכן הוא בתוספתא שם. וכן צ"ל בסיפא. אם אחריות הדרך על הנותן מותר שהרי עדיין ברשותו הוא ולא הוי מלוה עד שתימכר וכל מה שנמכר ביוקר ברשות של בעלים הראשונים הוא:
והלוקח אסור. ואם האחריות על הלוקח אסור דמהשתא הוי מלוה גביה וכל מה שנותן לו יותר מדמיה שבמקום הזול הוי רבית:
המוליך חבילה ממקום למקום וכו'. סיפא קמ"ל דאפי' לא א"ל בפירוש כן שנותן לו במקום היוקר וגם אין ידוע בודאי ששם הוא יותר ביוקר אלא שאומר לו אני נותן לך כדרך שחושב אתה למכרן שם אפ"ה אם הוא באחריות הלוקח אסור:
אבל החמרין. המוליכין תבואה ממקום הזול למכרן במקום היוקר והן מקבלין מעות מבעלי הבתים של מקום היוקר להעמיד להן פירות מותרין להעמיד הפירות במקום היוקר כשער הזול וטעמא דניחא להו כן שמחמת ששומעין הבעלי בתים של מקום הזול שאין אלו משתכרין גם הם מוכרין להם ביותר בזול כדי שלא ימשכו ידיהם מהן ולהרגילן אצלם. ופליגי בה אמוראי דלקמיה בדין האחריות ובטעמיה:
עד מקום שדרכו לילך וכו'. כלומר דהא סתמא קתני ומשמע דאפי' אין בעלי בתים מקבלין עליהן אחריות הדרך והלכך מפרש דלא שרי אלא בשאין דרך רחוקה ממקום ההוא לכאן ודרכן לילך ולבא בו ביום ואין כאן אחריות כל כך דס"ל לר' יודה בן פזי דכשיש אחריות והוא על החמרין אסור:
רב הונא. פליג ואמר דאין חילוק דלעולם צריך שיהיה האחריות על הבעלי בתים ולא על החמרים שהרי נעשה שלוחו כלומר אלו החמרין כשלוחו של ב"ב הן שבשליחותן הולכין ומביאין להן פירות ממקום הזול בעד מעותיהן ואין האחריות עליהן:
ודא מתיבין הונא. וקאמר הש"ס שהשיבו לרב הונא דקאמר בפשיטות דאין האחריות על השליח ותיובתא עליה מהאי ברייתא דתניא שליח שנאנס חייב על האונסין. והמקשה לא מסיים למילתיה עד דפריך הש"ס עלה שנאנס קאמרת בתמיה אם נאנס פטור על האונסין הוא דלא יהא אלא כשומר שכר בעד שכר השליחות שמקבל וכי ש"ש חייב באונסין:
לא פעמים וכו'. כלומר הא לא קשיא דכי לא משכחת לה לפעמים שהתנה עמו שיהא חייב באונסין וכדתנן לקמן בפ"ז מתנה ש"ח להיות כשואל ומתחייב באונסין והך ברייתא בשהתנה עמו בכך מיירי ומ"מ לרב הונא קשיא דקאמר סתמא נעשה כשלוחו ואין אחריות על השליח וכי לא מצינו דהשליח מתחייב באחריות ואפי' באונסין לפעמים וה"נ אע"ג דלא התנה נימא דמסתמא אדעתא דניחייבו באחריות משלחין אותן הב"ב לקנות להן משם דהא עכ"פ מטיא להו הנאה מהשליחות כדלעיל:
והתני. וכן נמי תני רב הושעיא גבי שליח כשם שחייב באחריות כולה כך חייב במקצתה ותיובתא דרב הונא:
מאי כדון מייתה. ומהדר הש"ס ומתמה על כל הני תיובתא וכי מה מביאין עכשיו ראיה מהתם:
תמן משלם כשער היוקר כלומר גבי שליח דעלמא מביא בשליחותו כפי אשר קונה שם במעותיו של המשלח אם ביוקר ביוקר ואם בזול בזול וא"כ לפעמים משלם להבעל הבית כשער היוקר וכלומר לפי המקח אשר לקח משלים הוא שליחותו:
ברם הכא משלם כשער הזול. שלעולם מתנין עם החמרין שיעמידו להן הפירות כשער הזול אשר שם ועל תנאי זה מקדימין להן המעות ובשכר שהחמרין משתכרין במעות האלו באיזה סחורה מתרצין בכך ואם אחריות הדרך בהליכה ובחזרה על החמרין הוי כרבית דבשכר הלואה של הליכה טורחין בשבילן בחזרה: