פני משה על תלמוד ירושלמי בבא בתרא· רבי משה מרגלית
פרק ט · הלכה ו
מתני' שייר קרקע כל שהוא. והוא הדין אם שייר לעצמו מטלטלין מתנתו קיימת ואם עמד אינו חוזר והוא שקנו מידו על אותה מתנה דמתנת שכיב מרע במקצת בעיא קנין בין עמד בין לא עמד ואם לא קנו מידו לא קנה המקבל מתנה אפילו מת השכיב מרע ודוקא בשנתן סתם ולא פירוש בה שהיא מתנת שכ"מ ובזה אנו אומדין דעתו הואיל ושייר לא נתכוין אלא להקנות לו מחיים במתנת בריא והלכך צריכה קנין אבל אם נתן לו המקצת בפירוש במתנת שכ"מ שאינו אלא לאחר מיתה אין צריך קנין ואם עמד חוזר ואם מת קנה זה המקצת ואם היה בה קנין הוא מגרע כח המקבל אלא א"כ נראה בשטר שאין הקנין אלא ליפות כחו כגון שכתוב וקנינו ממנו מוסיף על המתנה זו שאז המתנה קיימת ואם לא שייר לעצמו כלום ועמד חוזר ואפי' קנו מידו כדי ליפות את כחו ואם כתב בפירוש שנותן כל נכסיו מהיום והקנה לו מחיים אין זה מתנת שכיב מרע כלל אלא כשאר מתנת בריא שאם קנו מידו קנה המקבל ואין זה יכול לחזור בו. ומצוה מחמת מיתה דשמעינן ליה דקאמר ווי ליה דמיית וכיוצא בזה שניכר שצוה מחמת שהיתה דעתו נוטה שהוא מת ודאי אם עמד לעולם חוזר בין שייר בין לא שייר ואפילו קנו מידו ואם מת קנה המקבל אפילו בלא קנין:
לא כתב בה שכיב מרע. לא היה במתנה לשון שכ"מ כדקציר ורמי בערסיה ואף לא לשון מתנת בריא כד הלך על רגלוהי בשוקא ולא שייר כלום:
והוא אומר שכ"מ הייתי. ועכשיו עמדתי וחוזרני בי והמקבל אומר בריא היה ולא יכול לחזור:
צריך להביא ראיה שהיה שכ"מ. דבתר השתא אזלינן והאידנא בריא הוא ועליו להביא ראיה שהיה שכיב מרע בשעת המתנה:
וחכמים אומרים. לא אזלינן בתר השתא אלא אמרינן המוציא מחבירו עליו הראיה ומקבל המתנה שבא להוציא מיד הנותן בדבר שהוא מוחזק בו עליו להביא ראיה שבריא היה באותה שעה והלכה כחכמים:
גמ' שייר מטלטלין לא עשה כלום. לא הוי שיור אלא א"כ הניח מעות ולקח קרקע כלומר שיש בהן כדי ליקח קרקע כמי ששייר לו קרקע:
ודא דתימר וכו'. הגי' נשתבשה בכאן והגי' במס' פיאה פ"ג היא הנכונה וה"ג התם שייר קרקע כל שהוא מתנתו קיימת ואפי' לא הבריא לא שייר קרקע כל שהוא אין מתנתו קיימת והוא שהבריא. ופירושו נתבאר למאי דפרישית במתני':
הדא היא דאמר ר' יוחנן וכו'. דדברי שכ"מ ככתובין ומסורין דמי ואם הוא בפירוש מתנת שכ"מ א"צ קנין:
והוא שמת מאותו החולי. דוקא אם מת מאותו החולי שציוה אבל אם הבריא אפי' אח"כ מת לא דאז אין דינו כמתנת שכיב מרע דכשהבריא היה יכול לחזור בו:
מסוכן. והוא שקפץ עליו החולי כדאמרינן בפ' האומר התקבל והוי כמצוה מחמת מיתה דלעולם מה שעשה עשוי ואם מת מקיימין דבריו:
עד שיכתוב. שטר בקנין:
בכסף. כלומר באחד מן הקנינים הללו כדין קנין המבואר בפ"ק דקידושין:
נטמא בספק בקעה וכו'. כלומר שהטומאה היתה בספק ואירע לו בבקעה ודין בקעה בימות החמה שאין הזרעים בתוכה הוי כרשות הרבים ובימות הגשמים שהזרעים בתוכה ואין רגל אדם מצוי בה הויא כרשות היחיד והשתא קאמר דאם אירע לו ספק טומאה בה בין בימות החמה בין בימות הגשמים אלא דהשאלה לא היתה באותו זמן אלא אח"כ כדמסיק ואזיל ומחלוקת ר"מ וחכמים דמתני' היא אי אזלינן בתר השתא או לא:
בא לישאל בימות החמה. לדברי ר"מ מפרש לה דהכל הולך אחר זמן השאלה:
נשאלין לו בימות החמה. כלומר שנזקקין לו בשאלתו כאלו ספק טומאתו בימות החמה היתה דבתר השתא אזלינן והוי ספק טומאה ברה"ר וטהור:
ובלבד ימים הסמוכים לגשמים. כלומר הא דאמרינן דאם בא לשאול בימות הגשמים מורין לו כאלו היתה ספק טומאתו בימות הגשמים והוי ספק טומאה ברשות היחיד וטמא דוקא שאירע לו בימים הסמוכים לגשמים דבהא הוא דשייך לומר דניזל בתר השתא אבל אם אירע לו הספק זמן רב מקודם השאלה לא שייך בכי הא למימר דבתר השתא אזלינן ולעשות הדבר כמי שאירע לו היום הואיל וימים רבים בין המקרה לבין השאלה. והה"ד נמי ברישא אם בא לשאול בימות החמה דבעי ג"כ שיארע לו הספק בימים הסמוכים לימות החמה וחדא מינייהו נקט ובהא דמסיים מפרש לה:
יד השטרות לתחתונה. כל היכא דאית ביה ספיקא בלשון הכתוב בשטר ויש לפרשו כך או כך אמרינן יד בעל השטר על התחתונה ומפרשינן לחובה שלו:
ולאו מתניתא היא. וכי לא שמענו זה ממתני' לא כתוב בה וכו' דקי"ל כחכמים דס"ל המוציא מחבירו עליו הראיה ויד בעל השטר על התחתונה:
והוה ר' ינאי מקלס ליה. לר' יוחנן וקרא עליו המקרא הזה הזלים זהב מכיס על שם שהוציא זה הטעם מדין משנתינו ומצא בה הדין שאמר בשם רבי וקרא עליו בני וגו':
חד טלי זבין נכסוי. נער אחד מכר נכסיו ואתא עובדא וכו' משום שהקרובים טענו כשהוא קטן מכר ואין במכירתו כלום:
חזקה על בן דעת חתמו. אין העדים חותמין על השטר אא"כ יודעין בו שהוא גדול ובן דעת ויד הלוקח על העליונה ורבי יוחנן פליג דמכיון שהלוקח הזה קיבל עליו כלומר שבא לעקור הנכסין מחזקת המשפחה עליו להביא ראיה שהיה בן דעת בשעת מכירה:
אומר ר' יוחנן. בעלמא קאי היה אומר ר"י דלעולם אמרי' יד בעל השטר על העליונה ולקמן פריך עלה ממילתא דר"י גופיה:
מה ברבי. מה את עביד להא דרבי דאמר ר' ינאי בשמיה דיד בעל השטר לתחתונה:
אמר ליה. דליתא להא מילתה אלא ד"ה מודים דאמרינן יד בעל השטר לעליונה:
והיך אתון אמרין וכו'. חזר ר' יסא והקשה לו ואיך אתה אומר בדבר הזה דאתא האי עובדא דלעיל לפניכם ואתה בעצמך אמרת מכיון שקיבל עליו הלוקח לעקור וכו' עליו להביא ראיה אלמא דיד בעל השטר לתחתונה סבירא לך:
אנא לא אמרית הדא מילתא. ושקר אמרו משמי:
אפילו בעי ר' יוחנן מיכפר. אפילו רוצה להכחיש אלו דברים שאמרו בשמו בהאי עובדא על כל פנים זה לא יכול להכחיש הא דלעיל דלא כן אמר ר' ינאי צ"ל בשם רבי יד בעל השטר לתחתונה ועל זה אמר רבי יוחנן בפשיטות ולאו מתניתא היא אלמא דהכי סבירא ליה:
אלא. ומשני דהא ל"ק דר' יוחנן לא אמר אלא דדברי חכמים שהן הולכין כרבי אבל ר' יוחנן לא פסק הלכה כחכמים דסבירא ליה כרב ירמיה בשם רב דאמר הלכה כר' מאיר והיינו דקאמר יד בעל השטר לעליונה:
חילופין היא מתנית'. בשתי לשונות חלופין זה מזה יש לפרש המתני' כדמסיים ואזיל:
חברי רברבייא. הגדולים שבחבורת הישיבה אמרי עדים כלומר דמפרשי ראיה דקתני במתני' ראיה בעדים הוא דשואלין את העדים שבשטר אם שכיב מרע היה אם לאו:
חברייא זעירייא אמרי אין עדים. שאין כאן עדים שבשטר וכלומר שאין עדי השטר כלום בעדות זה כדמסיק:
כלום פליגי אלא על העדים. קושיא היא דמ"ט פליגי בזה ולמה לא יהו עדי השטר נאמנין בדבר:
אמר רבי אחא. היינו טעמא דאין בעדותן כלום מפני שזה אומר להם מכיון שאמרתי לכם לכתוב בשטר לשון שכיב מרע ולא כתבתם א"כ שקרים אתם ושוב אין אתם נאמנים בעדות זה והיינו טעמא דקאמרי אין עדים: