פני יצחק חלק ו· רבי יצחק אבולעפיה
שו"ת פני יצחק ח"ו חו"מ ענינים נפרדים
א) כתב הרב הקדוש עט"ר מרן זקני מהרח"א זצוק"ל זיע"א בס' הבהיר מק"ק בד"ב ע"ב בד"ה א"נ ק"ל למר וכו' והק' הרשב"א דא"כ למה גלו וכו' וי"ל שע"מ כן נתן להם א"י וכו' וקשה דאי הכי למה נתחייבו מיתה בבית ראשון וכו' ולטעם הרשב"א אף שיתחייבו גלות מיתה אין חייבים וצ"ע עכ"ל ז"ל ובהורמנותיה דמני"ר נלע"ד ליישב דכיון שנתן להם הארץ ע"מ לשמור התורה והמצות בודאי שקבלו ג"כ עונשיה כשיעברו על מצות התורה ותכף שעברו עליהם היו ראוים להתגרש מן הארץ וכל זמן שלא נתגרשו מא"י מחוייבים בעונשי התורה והמצות וכשראה ה' דאפי' הענישם לא חזרו בהם ולא שבו מדרכם הרעה עמד וגירשם מן הארץ ומשה"ק הרשב"א דא"כ למה גלו כלול בקושייתו דכ"ש למה הענישם כיון דאית להו טענת מודעא רבה כנלע"ד וק"ל:
וע"ע לעט"ר הרב מ"ז ז"ל שם בדט"ו ע"ב שכתב דבז' מצות ב"ן שקבלום קודם מת"ת לא שייך אונס ולכך נענשו בעגל ובשטים דע"ז וג"ע הם מז' מצות ב"ן ומשום דמשמע דעל ביטול תורה ובזיון ת"ח גלו הוצרך הרשב"א לתת טעם משום ויתן להם אר"ג וכו' עכ"ל עי"ש הרי דגם מני"ר גופיה ס"ל למר דמשום ז' מצוות ב"ן כע"ז וג"ע וש"ד דהוו נמי בבית ראשון חייבים עונש מיתה כיון דלית' בהו טענת מודעא וא"כ בזה יתורץ שפיר תמיהתו פה ע"ד הרשב"א ז"ל הנז"ל וכמובן:
אך זוהי שק' על מ"ש בדט"ו הנז' דכפי דרז"ל דישראל בעגל עע"ז בשיתוף הרי ב"ן אינם מזהרים על השיתוף כידוע א"כ לפי"ז גם בעגל יש להם ט' מודעא ולמה נענשו ויש ליישב ודו"ק:
ב) עוד כתב עט"ר הרב הק' מ"ז ז"ל שם בד"ח ע"א בד"ה א"נ יודע העתים נחלקו במ"ש בפ' הנחנקין לענין זקן ממרא דרע"ק ס"ל דמשמרין אותו עד הרגל דכתיב וכל העם ישמעו ויראו ור"י ס"ל אין מענין דינו אלא ממיתין אותו מיד דמי כתיב יראו וייראו ישמעו כתיב והרמב"ם פסק כרע"ק ואילו בפי"ח דעדות לענין עדים זוממים לפמ"ש מרן פסק כר"י ולא ידעתי מה חילוק יש ביניהם דבכולהו כתיב ישמעו וייראו וצ"ע עכ"ל וכבר כתב מרן ז"ל בכ"מ שם בפי"ח דעדות דין ז' דלא פליגי רע"ק ור"י אלא בזקן ממרא משום דסבר רע"ק דמשמרים אותו עד הרגל ולא אשכחן דפליג עליה דר"י אלא בזקן ממרא אבל באינך דצריכי הכרזה כיון דלא אשכחן ליה דפלוג מסתמא כר"י ס"ל וכו' עכ"ל יע"ש דבר הלמד מדב"ק דבכולהו פסק הרמב"ם כרע"ק משום דהל' כרע"ק מחבירו וכמ"ש מרן ז"ל גופיה בפ"ג דממרים דין ח' יע"ש וכל עצמו דמרן ז"ל בדב"ק הנז' אינו אלא להוכיח במישור דמ"ש הרמב"ם ז"ל דההכרזה צ"ל בכל המקומות לכל הנהו ד' לזה כתב מרן ז"ל דזה נלמד מדין זקן ממרא אליבא דר"י דאמר כותבין ושולחין לכל המקו' ואפי' רע"ק דפליג וכו' כנז"ל נמצא דבכולהו פסק הרמב"ם ז"ל כרע"ק וכסתם ברייתא דבפ' הנחנקין דפ"ט דתני ד' צריכי הכרזה דגם רע"ק מודה דכולהו הני ד' בעו הכרזה דלא אשכחן לרע"ק דפליג אסתם ברייתא הנז' וכ"כ הגאון הרא"ם ז"ל בפ' שופטים בדין זקן ממרא שגם רע"ק מודה דזקן ממרא בעי הכרזה דאל"כ מה הועילו חכמים בתקנתם בהמתנה זו עד הרגל אם לא יכריזו בב"ד להודיע עניינו להעם אבל המח' שבינו ובין ר"י אינו אלא בהמתנה וכו' שהרי הרמב"ם שפסק לגבי זקן ממרא כרע"ק כתב אח"כ ד' צריכי הכרזה וכו' יע"ש:
ובעיקר תמיהת עט"ר הרמ"ז ז"ל דלא ידע מה חילוק יש וכו' והצ"ע כבר עמד בזה הגאון הרא"ם ז"ל שם בסוד"ק וכתב הרב נחלת יעקב ז"ל שם דה"ה דהוה מצי להק' מעדים זוממין אלא דחדא מנייהו נקט אלא דכתב הנח"י דקו' מעיק' ליתא וכו' יעש"ב:
ועם דהרב מהרד"ף ז"ל בס' משכיל לדוד שם בפ' שופטים דחה דברי הרב נח"י ז"ל יע"ש אנא דאמרי דעם שנודה לו במאי דפליג ע"ד הנח"י במ"ש אבע"א סברא דיש מקום לומר בדבריו ז"ל דאיפכא מסתברא מ"מ במ"ש הנח"י אבע"א קרא בהא ודאי נלע"ד דהאמת עם הנח"י דקא יהיב טעמא למילתיה דהיינו מדמשני קרא בדיבוריה לומר בזקן ממרא וכל העם ובאינך כתיב וכל ישראל והנשארים ומדשינה בזקן ממרא לומר וכל העם משמע דכל העם העולים לרגל דאי הוה אמר וכל ישראל לא הו"א דמשמרים אותו עד הרגל דא"א להיות כל ישראל המה יעלו לרגל דהאיכא זקן וחולה ודכוותייהו דאינם עולין לרגל ומדכתב וכל העם ש"מ דכל העם הנמצאים ברגל וענין ההכרזה נפק"ל מדכ' ישמעו לכך סבר רע"ק דבעינן המתנה עד הרגל והכרזה בכל המקו' ובהכי נתיישבה שפיר קו' הרא"ם ז"ל וכמ"ש הנח"י ז"ל וכמובן וגם הרב משכיל לדוד ז"ל שם נ"ט לשבח מדיליה לחלק מדין זקן ממרא לאינך כיעו"ש והוא ג"כ טעם נכון לענ"ד וק"ל:
ג) עוד כתב עט"ר הרמ"ז ז"ל שם דכ"א ע"ב אות קל"ח וז"ל אף ע"ז פקח עיניו מ"ש בן תימא בפ' אלו דברים חגיגת י"ד יוצא בה ידי שמחה ולא ידי חגיגה והלא לבן תימא חגיגת י"ד דאורייתא דיליף זבח חג הפסח ודינה כפסח לכל דבריה ותוס' ס"ל דדחיא שבת לבן תימא דהויא חובה כיון דהיא מדאורייתא וכו' ואיני יודע איך כ' מרן בפ"ב דחגיגה דגם לבן תימא אינה חובה וכו' וצ"ע עכ"ל:
ואפ"ל דס"ל למרן ז"ל דהרמב"ם ז"ל ס"ל כרש"י דס"ל דלבן תימא נמי חגיגת י"ד רשות ואינה דוחה שבת כדכתבו התוס' ז"ל בשמו שם בפ' אלו דברים ד"ע ע"ב בד"ה מט' דבן דורתאי וכו' עי"ש וכ"כ הלח"ם שם בפ"ב דחגיגה דרבינו ז"ל פליג אתוס' וס"ל דאע"ג דהיא מן התורה לא אמרה תורה אלא רשות אם ירצה וכו' ולפי"ז אפי' לבן תימא דאית ליה מקרא דהוי כפסח דרחמנא אקשייה יכולים אנו לומר דהוי רשות ורחמנא לא אמר אלא אם עשאה שתהיה כפסח אבל לא שתהיה חובה כפסח ודלא כהראב"ד וכ"כ הרב בכ"מ וכו' עכ"ל יע"ש:
ובהכי ניחא מאי דהוה ק"ל קצת אסתמא דש"ס דהתם דאסיפא דמתני' דתני התם דנאכלת לב' ימים ולילה אחת עלה קאמר הש"ס מתני' דלא כב"ת אי איתא דבן תימא ס"ל חגיגת י"ד חובה ודחייא שבת אלא ודאי דס"ל לתלמודא כס' רש"י והרמב"ם ז"ל כמ"ש מרן כ"מ ולח"מ ז"ל דגם בן תימא מודה דחגיגת י"ד רשות ולא דחיא שבת ולא ידעתי מה יענו התוס' ז"ל לזה: אלא דראיתי בתוס' ז"ל בפ' תמיד נשחט דנ"ט ע"ב בד"ה בי"ד שחל להיות בשבת וכו' דפשיטא להו התם דגם לבן תימא מודה דל"ד שבת ולזה ק"ל משם רשב"א לבן תימא היכי מתוקם האי קרא בשבת הא מודה דל"ד שבת כדמוכח התם ותירצו די"ל דבן תימא יסבור כרי"ש א"נ דב"ת יפרש כהירוש' עכ"ל עי"ש הרי דפשיטא להו הכא כל בתר איפכא והוי סייעתא רבתי להרמב"ם ולמרן כ"מ ז"ל ולהלח"ם ז"ל וכמובן:
ומשה"ק עוד עט"ר הרמ"ז ז"ל וז"ל ועדיין קשה וכו' ומה תיקן מרן לקו' זו וצ"ע ע"כ הן אמת דלא תי' מרן קו' זו אמנם כתב וז"ל ובאמת דלשון לפיכך ק' כמ"ש דמשום שהיא רשות יוצא בה יד"ח שמחה דאם היתה חובה לא היה יוצא בה י"ח שמחה והניח קו זו בקושיא וכ"כ הלח"מ ז"ל שם וז"ל ומ"מ לשין לפיכך שכ' רבינו ק' וצ"ע עכ"ל א"כ לא משום דלא תי' כלום לקו' זו יקשה עלייהו אמאי לא תי' מרן לקו' זו ונניח דבריו בצ"ע ואולי דכוונתו ע"ד הרמב"ם שכ' לפיכך וכו' וכמו שהניח הלח"מ קו' זו ע"ד הרמב"ם בצ"ע. גם מ"ש עוד עט"ר הרמ"ז ז"ל שם באות קל"ט וז"ל ע"ז לא תי' מרן ולא מהרי"ק וכו' ע"כ עיין בלח"מ שם בפ"ב דחגיגה הי"ג שהק' כן יע"ש וע"ע בס' מק"ק שם דקל"ב סוף ע"א ובס' עץ החיים בלשונות הרמב"ם ד"ו סע"ב מ"ש עוד בזה יע"ש ואכמ"ל:
ד) עוד כתב עט"ר הרמ"ז זלה"ה שם דכ"ב ע"א אות ק"מ וז"ל ופסק הרמב"ם ז"ל בפ"ב דחגיגה באומר הרי עלי תודה שאצא בה יד"ח חגיגה חייב להביאה ואינו יוצא בה יד"ח והשיגו הראב"ד דכשאמר ואצא אינו יוצא משא"כ באומר שאצא יוצא יד"ח שע"מ כן נדר ותי' מרן דאין חילוק דוגמת מ"ש הרי עלי תודה מן החולין ולחמה מן המעשר יביא היא ולחמה מן החולין האמת דרבינו פסק כן פי"ו דמעה"ק ולא השיגו הראב"ד הט' משום דאמר בוי"ו ולחמה מן המעשר משא"כ כאן דאמר שאצא השיגו שהשי"ן הוי תנאי וע"מ כך נדר ומה תי' מרן וצ"ע עכ"ל. ובהורמנותיה דמר י"ל דתי' מרן ז"ל הנה הוא מבואר יפה בדברי רש"י והתוס' ז"ל בפ"ב דביצה די"ט ע"ב דקאמר הש"ס לא צריכא דאע"ג דפריש וכו' ופירש"י דאע"נ דפריש דכשנד' התודה פירש ע"מ שאצא בה עכ"ל הרי דס"ל בעשי' דאיירי בדפרי' בל' ע"מ ואפי"ה פשי' ליה ר"י נדור ואינו יוצא ופירש"י נדוד על התורה ואינו יוצא ודח"ג וכו' דכיון דאמר הרי עלי נתחייב דאמ"ל כמס"ל וכי הדר אמר ע"מ לאו מילתא היא עכ"ל הרי דאפי' אמר ע"מ ל"מ וכ"ש אם לא אמר ע"מ אלא אמר שאצא דאינו יוצא בה ידי חגיגה וכדברי הרמב"ם ומרן ז"ל. וגם התוס' ז"ל שם בד"ך ע"א בד"ה נזיר וכו' כתבו כפירש"י וכטעמו ממש יע"ש ולפי"ז גם באומר הרי עלי תודה מן החולין ולחמה מה"מ דדינא הוא שיביא היא ולחמה מן החולין הא ודאי דאפי' אמר ע"מ שאביא לחמה מן המעשר לא יביא גם לחמה אלא מן החולין דכיון דאמר הרי עלי תודה נתחייב בתודה ובלחמה דאמ"ל כמס"ל וכי הדר אמר ע"מ לאו מילתא היא וכדפירש"י והתוס' ז"ל וכמדובר ולאו משום דאמר ולחמה בוי"ו הוא דאמרינן דלא יביא לחמה אלא מן החולין כדס"ל להרא"ד גבי חגיגה דהרמב"ם ז"ל ס"ל כטעם שכתבו רש"י והתוס' ז"ל הנז' והכי מוכחי דברי הרמב"ם ז"ל בפי"ו דמעה"ק הט"ז שכ' וז"ל אמר הרי עלי תודה מה"ח ולחמה מה"מ לא יביא לתמה אלא מהח' שהרי הוא נדר בקרבן תודה והתודה אינה באה אלא עם הלחם מן התורה עכ"ל הרי להדיא שנ"ט שהרי נדר בקרבן תודה וכו' והוא ממש כפירש"י והתוס' ז"ל וא"כ אפי' כי אמר על מנת בתר הכי לאו מילתא היא ומה שלא השיגו הראב"ד שם בפי"ו דמעה"ק אינה ראיה די"ל דסמך על מ"ש כאן בהל' חגיגה דכאן מבואר לשון הרמב"ם טפי דאינו מחלק בין לשון שאצא ללשון ואצא וראיה לזה שגם בהל' נזירות האומר ע"מ שאגלח ממעות מעשר ב' ה"ז נזיר ואינו מביא קרבנותיו אלא מן החולין יע"ש ובודאי דגם התם טעמו ונימוקו עמו דכיון דאמר תחי' הריני נזיר כבר חל עליו כל דיני נזיר וכי הדר אמר ע"מ וכו' לאו מילתא היא וכפירש"י והתוס' ז"ל גבי חגיגה ונזיר כנז"ל וגם שם בהל"ן לא השיגו הראב"ד כלל דמסתמיך ואזיל אמ"ש כאן בהל' חגיגה ודלא כמ"ש הלח"מ ז"ל בהל' חגיגה דתירץ דגבי נזיר שאני דאין יכול להתנות ע"ז דכיון דחל נזירותו ונהג בו לא מביא קרבנותיו מן המעשר אבל לא עשאן תודה אלא בתנאי כך עכ"ל ולא זכיתי להבין תירוצו דגם הראב"ד נחת להאי חי' דנזיר שאני א"כ גם גבי הרי עלי תודה שאצא בה ידי חגיגה וגבי הריני נזיר ואגלח היל"ל הכי דכיון דאמר הרי עלי תודה כבר חל הנדר עליו ולא מצי תו להתנות שום תנאי וכן גבי הריני נזיר ואגלח כבר חל הנזירות עליו ואינו יכול להתנות עוד שום תנאי כמו הריני נזיר ע"מ שאגלח ממעות. מעשר ב' דל"מ תנאה ואמאי גבי תודה מהני תנאה באומר שאצא ויוצא בה ידי חגיגה ומה חילוק והפרש יש בין זה לזה וגם לא ידעתי אמאי הוצרך לומר ונהג נזירותו הלא אפי' מדין לא נהג כבר חל עליו נדר הנזירות כמו האומר הרי עלי וכו' ותו קל"ט דהא בפ"ב דביצה די"ט ע"ב בחדא מחתא נקטינהו לתרוויהו הרי עלי תודה וכו' הריני נזיר ואגלח מוכח דדינייהו שוה וכ"כ התוס' ז"ל שם ד"ך ע"א להדיא דבין בנזיר בין בהרי עלי תודה ל"מ תנאה יע"ש ודברי הרב לח"מ ז"ל צל"ע כעת:
ה) עוד כתב עט"ר הרמ"ז ז"ל שם בזבח פסח דכ"ב ע"ב אות קמ"ד וז"ל וכוונתו וכו' ולפי"ז מ"ש מרן ז"ל בשם. מהרי"ק דמיירי בטופל וכו' אין לו קיום דלא שייך טופל במעשר בהמה וכו' עכ"ל. וכבר הק' כן הרב לח"מ ז"ל ע"ע. ולענד"ן אפ"ל עפ"י מ"ש מרן ז"ל בכ"מ בפ"ו דבכורות דין ה' בסוד"ק וז"ל ולפי"ז הא דתניא במעשר נאמר לא יגאל ואינו נמכר לא חי ולא שחוט לא תם ולא בעל מום אסמכתא בעלמא הוא דמדאורייתא לא מיתסרא מכירתו אלא תמים חי דומיא דתמורה עכ"ל ולפי"ז י"ל דהרמב"ם ז"ל בהל' חגיגה מיירי בעבר ומכר אותו שחוט דשפיר קנאו הלוקח מדאורייתא ועל אלו המעות קאמר הרמב"ם כאן בהל' חגיגה דיוצא יד"ח שלמי חגיגה במעשר בהמה ועל אלו המעות קאמר הרמב"ם ז"ל כאן בהל' חגיגה דהיינו במעות מעשר בהמה וטופל המעות וסמך אדלעיל וכמ"ש מהרי"ק ז"ל וכמובן:
ו) עו"כ שם אות קמ"ט וז"ל א"נ וכו' והשיב מרן דכיון דזריזין וכו' לשומרה וכו' ותמיהא דאי הכי היכי שרינן בפסח ליתן תבלין ואינם זריזין ואיך תי' מרן בזריזין פסח יוכיח גם הראב"ד למה לא השיגו בפסח מחשש) חימוץ וי"ל דש"ה שנותן תבלין מרובות דייקא נמי דקתני תיבל ובפסח כתב נתן משמע דבר מועט וכו' עכ"ל ובהורמנותיה דמר יש לדחות דקדוקו זה שהרי כתב שם הה"מ ז"ל בהל' חו"מ שדין הרמב"ם הוא מהתוספתא דקתני יוצאין במצה מתובלת בין שתיבלה וכו' ע"כ הרי להדיא דקאמר שתיבלה וכמ"ש בהל' מעה"ק תיבל וכו' ותוק' לפי דקדוקו הנז' דא"כ הי"ל להרמב"ם ז"ל לחלק בהדיא בין דבר מועט למרובה מכ"ש להתוס' עצמה דנקטה לשון שתיבל הו"ל לפלוגי בין מעט להרבה אלא ודאי דס"ל להרמב"ם דאין באלו חשש חימוץ כלל אם מעט ואם הרבה וכ"כ הרב מנדל עז ז"ל שם בפ"ה דהל' חו"מ דדין זה דהרמב"ם שהתיר ליתן תבלין לתוך הבצק הוא לקוח מהתוס' דתניא יוצאין במצה מתובלת וכו' ולעיל מזה הכריח הרב מ"ע ז"ל שם מן הסוגיא דבכל ענין קמיירי בין בזריזין בין שאינם זריזין יע"ש ובהגמי"י שם הביא שורש הדין ממ"ש בפ' דקומץ רבה מצה שתיבלה בקצח וכו' ובכל מיני תבלין אלא שנקראת מצה מתובלת יע"ש הרי לפנינו דלא כחילוק והפך הדקדוק הנ"ל. ומ"ש מרן ז"ל בכ"מ בהל' מעה"ק דכיון דזריזין הם יכולים לשומרה וכו' היינו דבא ליישב בזה אפי' לשיטת הראב"ד דס"ל דחיישינן לחימוץ מ"מ בזריזין לא חיישינן לחימוץ כמ"ש דנילושת בפושרין ודל מהכא קו' הראב"ד ז"ל ברם אנה"ן לדידיה דהרמב"ם ליכא חשש חימוץ כלל ואת"ל דיש חשש חימוץ הכל יודעין לשומרה אפי' שאינם זריזין וכן פסק מרן ז"ל בש"ע א"ח סי' תנ"ה ס"ו וז"ל לש המצה בקצח וכו' כשרה וכו' ע"כ הרי דמרן נקט לש המצה דהוא טפי משמע מלשון תיבל דלש מוכח דמידי דנותן תבלין מרובין וכמובן. ומאי דנקט מרן לשון לש וכו' דמשמע בדיעבד ואילו הרמב"ם כתב לשון מותר דלכתתי' מ"ש דמותר הנה מרן ז"ל תפס כלשון הטור דנקט לש ובב"י כתב שם ע"ד הטור שכ"כ הרמב"ם ולא נרגש מזה כלל אלא דהטור נקט כלשון הש"ס דמנחות דנקט תיבלה וכו' דמ"ש בדיעבד ומ"מ סיים עלה מרן שם בב"י וז"ל ומ"מ ילפינן דתבלין אינם מחמצין ע"כ והוא ממש כדכתי' בעניותין בד' הרמב"ם ז"ל וכמובן גם הקו' הב' דהק' דאמאי לא השיגו הראב"ד בפסח גם הרב לח"מ הק' כן שם בפי"ב דמעה"ק הי"ז וז"ל ובדברי הראב"ד וכו' יע"ש ולדידי נ"ל ברור שעל הכל השיגו ולאו אודויי אודי ליה כלל וראיה לזה מדתפס הראב"ד השגתו תחי' דיבר ע"ד הרמב"ם דקאמר מותר ליתן תבלין וכו' ואי השגתו אינה אלא על מה שהתיר ללוש במים ושמן ודבש לא הי"ל לתפוס השגתו על תחי"ד הרמב"ם כלל רק הי"ל להביא השגתו על מ"ש וכן מותר ללוש וכו' אלא ודאי שעל הכל השיגו וכדסיים הלח"מ גופיה בלשון ואפי' וכו' יע"ש וכ"ן שהבין הרב מגדל עוז ז"ל שם כיעו"ש ומשה"ק ע"ז הרב לח"מ ז"ל דמ"מ קשה אמאי אסר הרב ללוש שיירי מנחת הסולת בתבלין משום חימוץ יע"ש י"ל דס"ל להראב"ד דהגם דהכהנים זריזין הם מ"מ לכתחי' אסור ללוש והכי דייקי דברי הראב"ד שכ' אבל ללוש וכו' דהיינו ללוש לכתחי' ואפ"ל דגם הרמב"ם מודה בזה ולכך נקט תיבל השיריים וכו' דה"ל בדיעבד אכן בהל' חו"מ דנקט הרמב"ם לשון מותר וכו' דס"ל לכתחי' ע"ז השיגו הראב"ד שם שעל הכל השיגו כמדובר:
ז) עו"כ שם במק"ק דמ"ב ע"א בד"ה וא"ת בפר"א וכו' ומרן בפ"ה מהל' יסוה"ת הק' מרחב"ת ומריב"ב וכו' וההיא דאלישע אינה ראיה שכבר קיים אותו מצות תפילין וגם לא אמ"ל שמקיים גזירתו וכו' וליתא דאם מחוייב למסור גם על מ"ע לא הי"ל ליטלן מראשו מוכרח שבמ"ע אינו חייב למסור עצמו זוהי כוונת הר"ן וכו' עכ"ל ולענד"ן דמ"ש מרן ז"ל בכ"מ וגם לא אמר וכו' אין כוונתו לתרץ תי' אחר בפ"ע דהיינו התי' הא' משום דכבר קיים ומשו"ה נטלן מראשו ותי' ב' שגם לא אמר וכו' ור"ל דאפי' את"ל שעדין לא קיים י"ל שלא אמר וכו' דזה ודאי אינו אלא כוונת מרן ז"ל הכל תי' האחד הוא ועיקר התירוץ הוא משום דכבר קיים ומשו"ה נטלן מראשו ומ"ש עוד שגם לא אמר וכו' כוונתו להודיענו דאי הוה אמר הכי אפי' שכבר קיים מצות תפילין אסור כיון דמודה דהוא מקיים גזירתו ובשעת שמד אסור לקיים גזירתו להכי כתב מרן ז"ל דהכא איכא תרתי לטיבותא דמלבד דכבר קיים מצ"ת גם לא אמר שום דבר לקסדור שיובן ממנו שהוא מקיים גזירתו ותרוויהו צריכי הכא והא בלא הא לא סגי ושפיר כתב מרן ז"ל ודבריו נכונים. וע"ע שם במק"ק דק"ז ע"ב מ"ש עוד ע"ד מרן ז"צ עי"ש וגם בס' הבהיר חנן אלהים דמ"ד ע"א בד"ה ויראה וכו' חזר הרב ז"ל וכתב שם ככל. מ"ש במק"ק דמ"ב הנז' יע"ש. ולעיקר הכרח הר"ן ז"ל וקושייתו מההיא דאלישע אפ"ל עפ"י מ"ש הרב של"ה ז"ל הו"ד בס' פתח עינים בד"ה ד"ך דמצות קידוש השם אינה ככל המצות שצריך לחזר אחריהם אלה מצות ק"ה אין לו לאדם לרדוף אחריה כדי להרוג עצמו והעושה כן מתחייב בנפשו אבל המצוה היא שאם יארע לו באונס ונתפס אז מחוייב למסור נפשו לקדש את ה' וז"ש רע"ק עכשיו שבאה לידי וכו' עכתדד ולפי"ז לק"מ על אלישע למה הסירן מראשו כיון שמדין לא נתפס וכמובן: ח) עו"כ הרב הקדוש הרמ"ז ז"ל במק"ק דט"ו ע"א בד"ה ויתכן וכו' וז"ל ומ"ש מרן פ"ג דע"ז דאונס דמיתה כ"ע לא פליגי דפטור כי פליגי באונס ההיזק ליתא דאביי מהמן יליף ואונס דמיתה הוה כמשז"ל מדוע אתה עובר ומפילנו בחרב וצ"ע עכ"ל הנה דברי מרן הם דברי הריב"ש ז"ל כמ"ש מרן ז"ל בשמו והריב"ש בתשו' הנז' כ' להדיא דבהמן ליכא אונס מיתה אלא אונס ההיזק ולא חש להא דהילקוט הנז' משום דס"ל להריב"ש דאביי דאמר דהמוכר מיראה חייב עכ"צל דלא ס"ל לאביי ההיא דילקוט אלא ס"ל דאין בהמן אלא נזק משו"ה העובד מיראת היזק חייב אע"ג דלא קבלו לאלוה דאילו הוה בהמן אונס מיתה הוה מודה אביי דפטור כמבואר בברייתות שהביא הרב ז"ל גם הר"ן ז"ל בחי' הביא מהרמב"ן ז"ל שפירש מיראת אדם שלא יזיקנו ובודאי דס"ל דבהמן נמי לא היה סכנת נפשות דלא כהילקוט דאביי דהוא בתרא פליג על הילקוט דאין בהמן אונס מיתה וכבר ראיתי להכנה"ג ז"ל שתמה עליו כתמיהת עט"ר הרמ"ז ז"ל הנ"ל ולפי האמור י"ל דאביי לא ס"ל כהילקוט וכמדובר:
וגם י"ל דגם מהילקוט הנ"ל י"ל דהם היו סוברים שיש בדבר ס' סכנת נפשות משו"ה הם אמרו למרדכי מדוע וכו' אבל מרדכי הצדיק ידע שפיר דלית חשש מיתה כלל והא דלא השיב להם כן י"ל דהיה ירא שלא יתרשלו ישר' מלעשות תשובה או שהיה ירא פן ישמע המן ויתקנא ויתגרה בו וכמשז"ל וגם מה היה מועיל באמור להם דליכא אונס מיתה הא אכתי יאמרו להם דאיכא אונם היזק עכ"פ והלכה כרבא דפוטר ולמה תחמיר על עצמך הפך הדין ועי"ל דאפשר דס"ל לרש"י ז"ל כסברת הרמ"ך ז"ל הבי"ד מרן ז"ל בכ"מ בפ"ה מהל' יסוה"ת דס"ל דאם עבד ע"ז באונס אחר שהתרו בו חייב מב"ד דדוקא מכרת הוא דפטור באונס דרחמנא לבא בעי ובוחן לבות וכליות אלהים צדיק ואי לא קבליה לאלוה לאו כלום הוא אבל מיתת ב"ד שהיא בעדים והתראה כיון שעבד אחר ההתראה חייב יעוש"ב וא"כ ל"ק מהאי ברייתא על אביי דאיהו איירי במב"ד:
אך ק' לפי"ז דא"כ איך הכא פוטר בכה"ג ממב"ד אי סברת הרמ"ך ז"ל מוסכמת ותלונתו דהרמ"ך לא על הרמב"ם אלא על רבא גופיה דפטר והיה אפ"ל דכל כוונת הרמ"ך ז"ל אינו אלא להק' ע"ד הרמב"ם ז"ל שכ' ואצ"ל מב"ד וע"ז קא רמי דצריך וצריך האי מכח הא אית ל"ה פירכא כדכתב אבל אנה"ן דלפי האמת דקי"ל כרבא גם ממב"ד פטור וצריכי תרוויהו לאשמועינן דפטור מכרת וגם מבמ"ד גם היה מקום לומר דס"ל להרמ"ך דאביי ורבא לאו מיראת אדם איירי דבהא כ"ע מודו דחייב כיון שהתרו בו אלא מפרש לה כדפי' הרמב"ם ז"ל אלא דחזינא הרוב ככל הראשונים ז"ל פליגי ע"ד הרמב"ם ז"ל בפי' הנז' וכבר האריך בזה הרב כנסיה שהיא לש"ש ז"ל יעש"ב וע"ע בס' מק"ק הנז' בדק"ו ע"א מ"ש בזה ע"ד מרן ז"ל בכ"מ יע"ש ואכמ"ל:
ט) עו"כ עט"ר הרמ"ז ז"ל שם במק"ק דל"ז ע"ב וז"ל תו איכא למידק על מ"ש מכאן מודעה רבה ממ"ש הב"י ח"מ סי' ר"ה עמ"ש תליוה וזבין ז"ז אגב אונסא וזוזי גמר ומק' ממ"ש בפ' הניזקין ג' גזירות גזרו א' יב' כיון דקטלי גמר ומק' וזוזי ליכא וי"ל דגזירת מלך א"נ אונס דמיתה גמר ומק' בלא זוזי ע"כ וא"כ ה"נ גזירת מלך ואונס מיתה איכא ובטלה מודעא וכו' ולקמ' עמ"ש העיטור הבי"ד מור"ם שם דכשאנסוהו לקנות אינו מועיל רק כשאנסוהו למכור ה"נ אנסם השי"ת שיקנו התורה והמצות ומודעא טובא הויא וכו' עכ"ל ותירוצו זה לא אתי שפיר רק לסברת העיטור ז"ל ורמ"א ז"ל אכן הרואה יראה דרבים לוחמים עליו בחי' זה כמ"ש הרב מהרח"ש ז"ל בקונטריס מודעא דז"ך ע"א יעש"ב גם הרב ח"מ והב"ש ז"ל באה"ע סי' מ"ב חלקו עליו יע"ש וכן מבואר בשיטת הרשב"א לקידושין פ"ק כיעו"ש וא"כ לדידהו הדק"ל:
ותו דגם העיטור ומור"ם ז"ל מודו דהיכא דאיכא אונס מיתה ממש כגון גזירה קמייתא ומציעתא וכ"ש כעין הרוגי מלחמה או גזירת מלך הא ודאי כי היכי דאמרינן במוכר באונס מיתה או גז"מ דגמר ומק' בלא זוזי ה"ה בקונה באונס מיתה או ג"מ דגמר וקני והדק"ל דלפי"ז בטלה לה מו"ר דאורייתא וכדהק' מני"ר ז"ל כנז"ל וכן הק' ג"כ המשל"מ ז"ל בריש פיו"ד דמכירה והצ"ע ע"ד המרדכי שבפ' הניזקין יע"ש גם הרב מ"מ ח"מ סי' ל"ו דקי"ט ע"ד עמד בזה וכתב דבאמת צריכה רבה יעש"ב. וגם הרב תורת חסד ז"ל הוב"ד בס' פרמ"א ח"א סי' י"ז דמ"ט ע"א עמד בזה וכתב לתרץ עפ"י חילוק מהד"מ ז"ל שחולק דגבי מקרקעי דלא מחסרי גוביינא שייך לומר אגב אונסא גמומ"ק ליה לסקריקון אבל גבי מ"ט דמחסרי גובינא ל"ק הסי"ק ובהכי מתישב שפיר דהתם נמי בקבלת התורה לא היה שם נתינה ממש רק חיוב ושעבוד וכו' ועוד חילק חי' אחד מדיליה מדבר תמידי ותדירי להיכא דאינו רק פ"א יעש"ב:
ואני ברגליו אעבורה דנלע"ד לומר דאעיק' דדינא כיון דאיכא מודעא רבה על כל התורה בכלל ג"כ דעל כל דיני ביטול מודעא דאיכא בפוס' ובש"ס על כולם איכא מודעא רבה דכפיית ההר דומיא למ"ש הפוס' ז"ל דהיכא דכתוב במודעא דאף אם יכתבו בשטר המכר או הפשרה בביטול וכו' וגם בפיסול וכו' ע"ד הרשב"א כנהוג עכ"ז הכל בטל מכח, מודעא זו דהמודעא קיימת והביטול והפיסול עדים וקבלת דעת הרשב"א ז"ל בטלים נגד מודעא הקודמת כידוע ה"ה והוא הטעם במודעא רבה דאורייתא כל הדינים המבטלים אותה מודעא רבה בטלי להו לגמרי כיון דאיכא מודעא רבה דכפיית ההר על כל התורה בכללותה ותו לקמ' מכל דיני ביטול מודעא דבעלמא וכמובן וק"ל: י) עוד כתב עט"ר הרמ"ז ז"ל שם במק"ק בזבח פסח ד"ז ע"א וז"ל ובחי' הלכות כתב דפליג שמואל עם רבא ורבא שהתיר כאן מתיר במנחות ואשתמיטתיה שהרמב"ם בפ"ו מהל' חומץ פסק דמותר ללתות ובפ"ב ממע"ק פסק דחטי מנחות אין לותתין וק' הני תרי פסקי אהדדי ויראה דמשו"ה כ' הרמב"ם וטוחנין אותם מיד משא"כ במנחות דא"א לטוחנן מיד דבעו ש' שיפה ות"ק בעיטה וכיון דמשהו להו כולי האי יחמיצו וכו' עכ"ל:
הנה מ"ש הרב ז"ל דכיון דמשהו להו כולי האי יחמיצו משמע דס"ל דודאי יחמיצו וכן השכל מחייב דבודאי יחמיצו ומזה קל"ט ע"ד הרמב"ם שבפי"ב ממעה"ק ה"ך דאמאי כתב שם שמא יחמיצו הא בודאי יחמיצו כיון דבעו ש' שיפה ות"ק בעיטה מקמי טחינה ותוק' במ"ש עוד שם שהרי בחוץ לותתין אותם דמה נ"ט הוא זה דהא הגם דהיתה הלתיתה בפנים במקום זריזין ליתסר כיון דע"כ משהו להו למעבד בהו ש' שיפה ונק' בעיטה דודאי יחמיצו אם לא שנאמר דליכא אלא חששא דשמא יחמיצו כדכ' הרמב"ם וחיישינן בהי יותר מלתיתה דחטי דפסחא כיון דתכף ומיד טוחנין אותם דפסח ומ"ש הרמב"ם בהל' חו"מ שמא ישהו ויחמיצו האי שמא קאי על השהייה דשמא ישהו ועי"ז שמא יחמיצו:
אך אנכי עבד לא ידעתי מנל"ן לומר דהלתיתה דחטי דמנחות תהיה קודם שיפה ובעיטא אימא דהוו הלתיתה אחר השיפה והבעיטה משום הסרת הקליפה ואח"כ לותתין וטוחנין אותם מיד וכמ"ש הרמב"ם בהל' חו"מ ומנ"ל להרמב"ם דהשיפה והבעיטה היו אחר הלתיתה כדי לחוש שמא יחמיצו כיון דמשהו אותם כולי האיל והדק"ל דבחיטי מנחות פסק כשמואל ובחיטי דפסחא פסק כרבא. ונלע"ד לחלק דהט' דפסק כרבא בחיטי דפסחא דשרי ללתות משום דודאי אינשי זהירי טובא מחשש חימוץ דקאי בכרת דמה"ט אפשר דאסרי הגאונים ז"ל ללתות הגם דרבא התיר ללתות משום דס"ל להגאונים דכיון דאיכא איסור כרת ואין אנו בקיאים בלתיתה אסרוה לגמרי משא"כ בחטים דמנחות דליכא כרת רק מ"ע דליהוי מצה אתו לזלזולי וחיישי' לחימוץ גם לרבא. ולדעת הגאון מהרש"א ז"ל דס"ל דרבא מתיר גם בחטי דמנחות כנז"ל לכאורה קל"ט דא"כ מאי קאמר הש"ס בפסחים ד"מ ע"א בתר דנפיק אמר מ"ט לא אימא ליה מהא דאמר"ז אמר"י אמר שמואל חטים דמנחות אין לותתין אותם וקא ק"ל סולת וכו' ע"כ דמאי ראיה מדשמואל אליבא דרבא דס"ל דשרי ללתות גם במנחות ומשו"ה קרי להו סולת ואדרבא דגם דבפסח רשות דשרי ללתות אם ירצה מ"מ במנחות חובה ללתות משום דבעי" סולת נקייה וא"א בלא לתיתה ותוק' דאי רבא פליג אשמואל א"כ גם כי רב הונא ובי רבא בר אבין דלתתי מוכרח אליבא דמהרש"א ז"ל דגם אינהו פליגי אשמואל וא"כ ק"ט איך יפסוק הרמב"ם במנחות כשמואל ושביק להני תלת אמוראי בתראי דעבדי עובדא דלא כשמואל ואמאי ל"ק תלמודא אמילתייהו ופליגא דשמואל דאמר אין לותתין וכו' ותו איך לא חששו כל הני אמוראי לסברת שמואל דאסר ואשמואל גופיה יל"ד דאמאי נקט מילתיה בחיטי דמנחות דלא נהיגי בזה"ז ולא אמרה לסברתו בחטי דפסחא דנהיגי גם בזה"ז אלא מוכרח דכולהו מודו לשמואל בחטי דמנחות לאסור אי מטעמא דכתב עט"ר הרמ"ז ז"ל ואי מט' דכתיבנא בעניותין כנז"ל דהשתא לא הוה מצי תלמודא להק' מדינא דשמואל דאסר הלתיתה במנחות על מאן דשרו בפסח וכקו' מהרש"א ז"ל די"ל בפשיטות דשאני לתיתה דפסח מלתיתה דמנחות וכיון דרבא והני' אמוראי אזלי ומודו לשמואל א"כ שפיר קאמר ר"פ בתרא דנפיק וכו' ויתכן ששמע רבא בתר הכי להא דשמואל דאין לותתין הדר ביה רבא ממ"ש תחילה מדברייתא דתני יוצאין בפת נקייה ואי אפשר נקייה בלא לתיתה דאין זה הכרח דאפי' בלא לתיתה נקראת נקייה וסולת וכדשמואל וחזר ואמר מצוה ללתות דשאני הכא גבי פסח דגלי קרא דבעי לתיתה משא"כ במנחות כנז"ל ודברי הגאון מהרש"א ז"ל צל"ע כעת. ולאפס הפנאי ולרוב חולשתי לא יכולתי לתור ולחפש בסש"ץ מפרשי הש"ס ז"ל על מס' פסחים למען דעת אם קדמוני וכבר עמדו בזה ע"ד הגאון מהרש"א ז"ל הנז"ל. וע"ע לעט"ר הרמ"ז ז"ל שם בס' מק"ק דקע"א סע"א וריש ע"ב שדבריו שם הם הפך מ"ש הוא עצמו בד"ז הנ"ל ולפי ד"ק שם יפה כתב הרמב"ם בחטי מנחות לשון שמא יחמיצו כמובן. וע"ע לו ז"ל שם במק"ק בדצ"ב ואילך מ"ש עוד בזה ודו"ק: יא) עו"כ הרב הק' עט"ר הרמ"ז ז"ל שם בזבח פסח ד"ט ע"ב בד"ה א"נ ראה וכו' וז"ל והרמב"ם פ"ג דזכיה מבואר דפסק כשמואל וכו' ואיני יודע מה הי"ל למרן בכ"מ שהק' להמ"מ דרבינו פ' כרב דליתא כדכתיבנא והוא עצמו ספר דנדרים כתב דפ' כשמואל ותרתי בעי שמואל וכו' עכ"ל: והנה מלבד מ"ש בהל' נדרים גם בב"י אה"ע סי' פ"ה הבי"ד הרא"ש והר"ן שכ' דהרמב"ם פ' כשמואל וכן פסק הוא עצמו בבד"ה שם וביו"ד סי' רכ"ב בב"י שם וזה הפך מ"ש בהל' זכייה והנה אמת דלולא מ"ש מרן בכל דוכתי הנז' הוה מצ"ל דס"ל למרן בהל' זכייה כדס"ל להרב מגדל עז שם בפ"ז דנדרים דהרמב"ם פסק כרב וכר"מ וכו' ותמה ע"ד הראב"ד ז"ל שכ' שם דהרמב"ם שנה משנתו כשמואל דלא היא אלא פסק כרב ושכ"ד ר"ת כרב דאיסורא הוא וכו' יע"ש. אך מה נענה לכל דוכתי הנ"ל דס"ל למרן בפי' דהרמב"ם פסק כשמואל והכי נקטינן דלא כדס"ל להמ"ע ז"ל ותו דאי מרן ז"ל בכ"מ בהל' זכייה אזיל בשיטת המ"ע ז"ל הנ"ל לא היה כותב מרן בהל' זכייה דצריך טעם למה פסק כרב דהא בדברי המ"ע ז"ל הנז' מבואר הטעם כמ"ש ר"ת ז"ל וגם כיון שכבר גילה דעתו מרן בג' מקומות הנ"ל תו לא מצ"ל בעד מרן ז"ל שבהל' זכייה דנוסחא מוטעית נזדמנה לו דפסק כרב כמ"ש הרב מ"ע ז"ל שם בעד הראב"ד ז"ל יע"ש כיון דכבר מרן ז"ל גילה דעתו בתלת דוכתי הנ"ל וכמדובר. שו"ר שכבר עמדו ע"ד מרן כ"מ הנ"ל הרב לח"מ שם בהל' זכייה והרב תויו"ט בפי"א דנדרים והרב מהר"י הלוי ז"ל בסי' צ' ומהריט"ץ סי' קנ"ב והגד"ת ז"ל בדמ"ג ע"ד והמשל"מ ז"ל שם בהל' זכייה ע"ע הלא בספרתם ואכמ"ל:
יב) עו"כ עט"ר הרמ"ז ז"ל שם בזבח פסח דט"ז ע"א אות צ' וז"ל א"נ שמע מ"ש בפ' אלו עוברין וכן מי שיצא מירוש' ונזכר שיש בידו בשר קדש אם עבר צופים שורפו במקומו ואם לאו חוזר ושורפו לפני הבירה מע"ה ופירש"י דכתיב בקדש באש תשרף והק' התוס' אי הכי מ"ל עבר צופים או לא בדאורייתא אין לחלק וי"ל דוקא בק"ק ומדרבנן גזרינן קדשים קלים אטו ק"ק ותמוהים דבריהם דבפ' כ"צ אמרינן דכל פיסולי הק' בין ק"ק בין קק"ל גמרא גמירי לה וק"ו מעיק' דל מהכא דהכי גמ"ל ועיין בתי"ט עכ"ל: ולענד"ן די"ל דמ"ש התם בפ' כ"ץ דפ"ב גגמ"ל היינו לומר דגם קק"ל אם נפסלו בעו שריפה וכדפירש"י התם ומאי דפריך התם בתר הכי דהשתא דאמרינן כל פיסולי הק' בשריפה ל"ש ק"ק ול"ש קק"ל גגמ"ל בקדש באש תשרף למ"ל ומשני ההוא מבע"ל ששריפתה בק' היינו שצריך לשורפן בעזרה כדפירש"י התם והי"ד ק"ק ואימורי קק"ל אבל בשר קק"ל דנאכלין בכל העיר שריפתן נמי בכל העיר כדתנן התם במתני' דפ"א ע"ב נטמא מיעוטו והנותר שורפין אותו בחצרותהם או על גגותהם וכ"כ רש"י בדפ"ב ריש ע"ב יע"ש ולפי"ז א"ש דברי התוס' דבפ' אלו עוברין דאינהו איירי על מקום השריפה דמה שהצריכו חכמים לשרוף הני דהכא לפני הבירה היינו גזירה אטו ק"ק ומ"ש בפ' כ"ץ דפ"ב דגמרא גמ"ל היינו על עיקר הדין דבעו שריפה ולא נאמר דלא בעו שריפה כלל דגמרא גמ"ל דבעו שריפה ושאני אימורי קק"ל מבשר קק"ל וכמדובר וגם דברי הרב תויו"ט ז"ל י"ל כדכתי' בעניותין ודו"ק:
יג) עוד כתב עט"ר הרמ"ז ז"ל שם בז"פ די"ז אות ק"ו וז"ל ואמרתם זבח פסח הוא לה' בעינן שתהיה היא לה' כמ"ש בירוש' וכו' וכמ"ש הרא"ש בפ' כ"ש והמ"מ בפ"ו מהל' חו"מ דאיכא מ"ד דבדיעבד יוצא במצה גזולה ממ"ש בירוש' הדא דתימא בתחי' אבל בסוף דמים חייב ולא כתיב מצתכם וליתא דסוף הירוש' דאמר אלה המצוות מוכח דגם בדיעבד אינו יוצא וכו' ע"כ ובודאי שכ"ז הם דברי הה"מ ז"ל ולא דברי עצמו שהרי הה"מ ז"ל גופיה כתב כן להדיא וז"ל וסוף הירוש' אינו נראה כן אלא לא יצא עכ"ל. ובהורמנותייהו אמינא דמסו"ד הירוש' ליכא סתירה לסברת יש מי שכתב די"ל דכוונת הירוש' דאינה מצוה כתיקנה ברם בדיעבד יוצא בה יד"ח וכן מוכח ממ"ש הרא"ש בפסקיו בפ' כ"ש דאייתי תחי"ד הירוש' ושוב הבי"ד סוף הירוש' שאמרו אינה מצוה וסיים עלה וז"ל ואפשר דפליגי הני אמוראי ואית לדון כיון שלא עשאן כמצוותן אינה מצוה ולא יצא יד"ח עכ"ל הרי דלא ס"ל בפשוט דפליגי אלא כמסתפק משום דיש צד לומר דלא פליגי וכ"ע מודו דבדיעבד יוצא בה יד"ח וא"כ י"ל דהיש מי שכ' הכי ס"ל דלא פליגי ולכ"ע בדיעבד יצא לס' ימ"ש הנז"ל ועיין למרן ב"י א"ח סי' קצ"ו ובהחונים עליו ובס' נחמד למראה ח"א דקע"ה ע"ב מ"ש בכוונת הירוש' הנז' וע"ע בס' מק"ק דצ"ו ע"א בד"ה או שגזלה וכו' מ"ש עוד בזה יע"ש: יד) עו"כ עט"ר הרמ"ז שם ז"ל בזבח פסח דיו"ד ע"א אות ע"א וז"ל א"נ שמע מש"ה תושב ושכיר לי"ב הרמב"ם ס"ל דבגר תושב ושכיר מיירי קרא ואינהו לא מחייבי לקיים המצות אלא לדידן אזהר קרא שלא יאכילום וקרינן ביה לא יאכל והראב"ד ס"ל דלישראל שלא נמנה עליו אתא קרא ולדידיה אזה"ר שלא יאכל בו האי גר ערל מכל ערל נפיק ותי' מרן האי לשלא נמנה עליו מתכוסו נפיק ואי משום דנפיק מכל ערל מיירי בערבי מהול א"נ גר שמל ול"ט וליתא דמתכוסו לא יש לאו אתא האי קרא לאשמועי' שאם אכל לוקה. גם מ"ש דמיירי בערבי מהול ליתא דאכתי דין ערל לו וכו' עכ"ל ונלע"ד ליישב ולומר דכיון דכל עיקר, הילפותא דילפינן שנמנין על ק"פ אינו אלא מדכ' תכוסו על השה כמ"ש הרמב"ם ברפ"ב דק"פ ואין כאן אלא מ"ע ואם אכל מי שלא נמנה אינו לוקה כיון דלא עבר כ"א אמ"ע א"כ מה נשתנה העבד ישראל השכיר שאם אכל בלא מינוי שילקה ותו אזהרה זו דכל ערל ותושב ושכיר לי"ב אינם אלא על ישראל המאכיל שלא יאכיל עמו ערל ותושב ושכיר ומשום דלא כתיב בהדיא לא תאכילום אין לוקין עליו כדכתב מרן כ"מ שם בפ"ט דק"פ ה"ז ולהראב"ד ז"ל אזהרה זו היא על המאכיל שלא יאכיל עמו אפי' ישראל שהוא תושבו או שכירו בלא מינוי ועל לאו זה כבר כתב הרמב"ם ז"ל שם בדין ז' דהמאכיל עובר בל"ת ואינו לוקה והט' כמ"ש מרן בכ"מ שם וכנז"ל ולא הם אזהרה על האוכל כלל וא"כ איך ילקה האוכל בלא מינוי כיון דאינו באזהרה ומה גם דדברי מרן כ"מ הנ"ל שכתב דאתא קרא לתושב ושכיר גבעוני או ערבי מהול הם לקוחים מהמכילתא הביאה הרא"ם ז"ל בפ' בא בד"ה כגון ערבי מהול וכו' יע"ש ומ"ש עוד עט"ר הרמ"ז ז"ל דאכתי דין ערל לו כמ"ש לענין נדרים וכו' לזה י"ל דשאני נדרים דקי"ל בהו הלך אחר לשון בני אדם דלא מיקרו מולים בלבנ"א כי אם ישראל שמל ופרע ולא גוי וערבי מהול אבל בלישנא דקרא דקאמר וכל ערל לי"ב נכלל בכלל ערל ערבי וגבעוני מהול וכמ"ש הרא"ם שם וע"ע בס' עץ החיים בפ' בא דס"ו ע"ג בד"ה א"נ עמ"ש הרמב"ם וכו' שכ' וז"ל ועיין מ"ש מרן שדבריו צ"ע עכ"ל והא ודאי שכוונתו למשה"ק פה בזבח פסח הנז"ל והנלע"ד כתבתי ודו"ק:
טו) עו"כ שם בדי"א ע"ב אות ן' בד"ה א"נ שואל מר וכו' משה"ק ע"ד מרן ז"ל בכ"מ והצ"ע יע"ש ובזאת הק' מני"ר גם בס' מק"ק בדק"ל ע"א והצ"ע יע"ש ובעץ החיים בלשונות הרמב"ם בד"ו ע"ג וע"ד יע"ש ולפי חומר הקו' אפ"ל דס"ל למרן ז"ל דהגם דלענין כרת קיל חמץ מעורב במינו משאר איסורין מ"מ אית ביה חומרא מצד אחר שהחמירה תורה בו לחייבו מלקות ביש בו כזית בכא"פ כד שריף ליה משרף משא"כ בשאר איסורין דאמרינן בהו דאי שריף להו משרף בטלה דעתו אצל כ"א ופטור ושאני תערובת חמץ דדריש ר"א כל מחמצת לעירוב חמץ דאי איכא כזית בכא"פ אפי' דמשרף שריף ליה חייב מלקות וזהו כוונת הרמב"ם ז"ל בפט"ו ממאכ"א שכ' וז"ל ואל תתמה על חמץ בפסח וכו' יע"ש כלו' דכשם שהחמירה תורה בתערובת חמץ מקרא דכל מחמצת דלוקה בדאיכא כזית בכא"פ כד שריף ליה משא"כ בשאר איסורין משו"ה החמירו בו רז"ל לאוסרו במשהו גם שלא במינו ודו"ק:
טז) עוד כתב שם די"א ע"ב אות נ"א בד"ה א"נ ראה מ"ש בפ' כ"צ וכו' וז"ל ויש תימה על הרמב"ם וכו' וצ"ע יע"ש ואפ"ל דס"ל להרמב"ם כתי' התוס' ז"ל שם בסוגייא הנז' דע"ה ע"א בד"ה הא לאו"ה וכו' וז"ל וי"ל נהי דנחלת דקרא היינו עוממות מ"מ סתם נחלות דמשנה וברייתא הוו לוחשות עכ"ל וא"כ מ"ש הרמב"ם סתם חתכו ובישלו ע"ג גחלים כשר סתמו כפירושו דבלוחשות איירי כלישנא דברייתא דרבי וק"ל:
יז) עוד כתב שם דיו"ד ע"ב וז"ל והילך לשון הרמב"ם וכו' וקשו תרתי וכו' הפך ס' מרן יע"ש ולפי חה"ן אפ"ל לישב דעת מרן ז"ל דהא דמק' תלמודא לרבנו האי ובשל ולא משני דמבע"ל לצלי קדר משום הא ריבויא אתא דווקא לצ"ק א"כ ק' דלא ליכתוב לא מיעוטו דבמים ולא ריבוייא דבשל מבושל ולימא לא תאכלו ממנו נא ובשל ותל"מ וממילא הוה ידעינן דצ"ק דנתבשל במימי עצמו דחייב דהא לא כתיב במים אל"ו דאצ"ט הריבוי למילתא אחריתי דהיינו לצלאו ואח"כ בישלו וממילא השתא נתרבה ג"כ לצ"ק וא"ת סו"ס למה לי במים לא ליכתוב אלא ובשל מבושל הא ל"ק די"ל דרבותא אשמועינן קרא דאפי' במים לא יבשל וכ"ש בשאר משקין דרבנן דמפקי שאר משקין מק"ו ומה דהשמיט הרמב"ם הק"ו י"ל דס"ל דאין מזהירין מן הדין כדהק' התוס' ז"ל בסוגיין ולא ניחא ליה בתירוצם ורבנן דרבי גופייהו אפשר דס"ל כמ"ד מזהירין מן הדין ובהא לית הל' כוותייהו ובהכי ניחא נמי הקושייא שלישית שהק' עט"ר הרמ"ז ז"ל די"ל דמשו"ה נקט הש"ס לקמן בע"ב רבי ולא רבנן משום דלרבנן עיקר קרא אתא לצלאו ואח"כ בשלו ולא לצ"ק כמש"ל וא"ת סו"ס לפי האמת לרבי דבעי ריבוייא משום שאר משקין וצ"ק למ"ל ריבוייא ומיעוטא ליכתוב נא ומבושל וסגי וי"ל דס"ל לרבי דאי הוה כתיב הכי הו"א דקרא קא מזהיר כדרך רוב העולם שמבשלים במים דוקא ולא בשאר משקין וגם לא עבדי צ"ק להכי אצ"ט ריבויא ומיעוטא אבל רבנן דהכי לא ס"ל הכי וכדכתיבנא:
והנה מדברי הרב לח"מ' ועט"ר הרמ"ז ז"ל נראה דס"ל דהרמב"ם פסק כרבי ולפי"ז קל"ט דא"כ אמאי השמיט הרמב"ם דינא דאם בישלו מבעוד יום ואכלו משחשיכה דלרבי חייב מכח שינויא דקרא דאמר ובשל מבושל כדאסיק הש"ס התם בע"ב וצל"ע כעת:
ורש"י ז"ל בפ' בא נקט דרשא דרבי דיליף שאר משקין מריבוייא דבשל מבושל יע"ש ומאי דנקט בד' ושביק רבנן הגם דנימא דהל' כרבנן דר' מ"מ דרכו של רש"י לפרש אליבא דמאן דפשטיה דקרא מוכח טפי כוותיה אפי' דאין הל' כמותו א"נ דס"ל כמ"ד אין מזהירין מן הדין ורבנן דר' דנפק"ל שאר משקין מק"ו סברי דמזהירין מה"ד ולא קי"ל כוותייהו בהא א"נ דס"ל רבנן דר' כתירוץ התוס' ז"ל ורש"י לא ניח"ל בתירוצם משו"ה פסק כרבי: והגאון הרא"ם ז"ל לא נרגש על רש"י ז"ל מזה כלום רק כתב ע"ד רש"י שהם מהמכילתא ובמכילתא איפליגו בזה ר"ע ור' ישמעאל דרע"ק הוא דיליף שאר משקין מריבוייא דבשל מבושל ורי"ש יליף שאר משקין מק"ו עי"ש והשתא א"ש דרש"י ז"ל בפי' התורה תפס כרע"ק דהלכה כרע"ק מחבירו ורבנן דרבי דבברייתא דאייתי הש"ס הוא ניהו רע"ק ומאחר דהש"ס נקט סברת רע"ק בשם רבנן ודאי משום דהלכתא הכי הויא כרע"ק מחבירו הו"ל כאילו רבים פליגי עליה דרבי:
אכן הרב נחלת יעקב ז"ל שם דחה דברי מרן כ"מ דס"ל דהרמב"ם פסק כרבנן ואסיק דאדרבא הרמב"ם פ' כרבי ולא כרבנן משום דבמכילתא שנו בשם רע"ק דהל' כוותיה לגבי רי"ש ואולי גם בש"ס היה גורס הרמב"ם רע"ק במקום רבנן וקי"ל הל' כרע"ק אפי' מחביריו וכו' עכ"ל יעש"ב והנה מ"ש משום דבמכילתא שנו בשם רע"ק ניחא. אך מה שהוסיף עוד לומר דקי"ל הלכה כרע"ק אפי' מחביריו הא ודאי ליתא ופוק חזי מ"ש הר' יד מלאכי ז"ל בכלל זה סי' קע"ב כמה שפך חמתו ע"ד הרט"ז ז"ל שכ"כ וכתב עליו וז"ל ושארי ליה מאריה שטעה בפשי' בגלוי וידוע לפני כל יודעי דו"ד וכו' עי"ש וע"ע בס' משק ביתי אות קמ"ו מ"ש בזה. ועוד דגם עליו יעבור קוש' התימה למאי דס"ל. דהרמב"ם פ' כרבי דא"כ אמאי השמיט הרמב"ם דינא דאם בישלו מבע"י וכו' דלרבי חייב כמש"ל ודבריו צל"ע:
והרא"ם ז"ל בפ' בא עמ"ש רש"י ז"ל ובשל מבושל מ"מ ופי' בין במים בין בשאר משקין הק' ע"ז דאי הכי לא ליכתוב קרא לא במים ולא ובשל אלא ליכתוב נא ומבושל ותירוצו דחוק וכבר דחהו הנח"י ז"ל וגם מה שתירץ הוא ז"ל לא הונח לי דאכתי ק' במים למה לי הילכך מחוורתא כדשנינן בעניותין והכי חזינא השתא בס' משכיל לדוד שם דק"ל הכי ותי' ב' תי' ותי' קמא דידיה הוא ממש כמ"ש בעניותין אכן תירוצו הב' דאצ"ט במים לאסור מים דשפוד עם שהוא נכון מ"מ לפי"ז יהיה איסורי הצלי בשפוד שאינו של המון מדאורייתא וזה אינו אלא מדרבנן הוא דאסור וכמ"ש מרן ז"ל בכ"מ פ"ח דק"פ ה"ט וז"ל היו בוררין לצלייתו וכו' יע"ש וע"ע בס' מק"ק דצ"ו ע"א ובס' עץ החיים בל' הרמב"ם ד"ו ע"ב ואני הדל הנלע"ד כתבתי ודו"ק:
חי) עוד כתב עט"ר הרמ"ז ז"ל שם בס' מק"ק בחי' לעירובין בדנ"ה ע"ב בד"ה הריני נזיר וכו' וז"ל ובלח"מ הק' דלטעם רבינו חד בשבת לישתרי וי"ל דאליהו יבא ב' ימים קודם המשיח ולפני יום לאו"ד וליתא דא"כ נ"ט הש"ס דשרי בשבת דלא אתא אליהו אתמול ודילמא אתא בה' בשבת מוכ"ל דלפני יום דוקא וחזרה הקו' והבן עכ"ל. וכן הק' עוד עט"ר הרמ"ז ז"ל בס' ישרש יעקב בחי' לעירובין ע"ד הלח"מ ז"ל יע"ש:
ואפ"ל דכוונת הרב לח"מ ז"ל כמבואר בד"ק דהט' שהוכרח הש"ס למיהב האי טעמא משום דהאי סוגייא אתיא כר"ש דס"ל ספק נזירות לחומרא וא"כ ע"כ מוכרח לומר דטעמא דשרי בשבת משום דלא יתכן לבא בשבת כיון דאין אליהו בא בע"ש ומוכרח ג"כ דס"ל דלפני יום דוקא אבל לדידן דקי"ל דספק נזירות להקל אם יש תחומין וכו' א"כ אין אנו צריכים עוד לומר דטעמא דשבת דשרי כטעם הש"ס אלא טעמא דשבת דשרי משום ס' אם יש תחומין ולא אתי או יש תחומין ואתי וכיון דהוי ס' אזלינן לקולא ושרי בשבת דס' נזירות להקל ובכן אין אנו צ"ל דלפני יום דוקא דאנה"ן יבא אליהו אפי' קודם ב' וג' ימים וא"כ ממילא בחד בשבת אסור דיתכן בא אליהו ביום ד' או ביום ה' והמשיח יבא יום א' בשבת ודו"ק ושו"ר להגאון רב חיד"א ז"ל בס' פתח עינים בחי' לעירובין דאייתי בידיה קו' עט"ר הרמ"ז ז"ל ע"ד הלח"מ ז"ל ותי' בקצר אמיץ ונראה ברור שנתכוונתי לדעת עליון בתי' הנז' כיעו"ש ד"ק. יט) עו"כ שם במק"ק בחי' לפ"ח דלולב ע"ד הרמב"ם כ' שם דאם היה הלולב מאשרה הנעבדת אעפ"י שביטלו האשרה מלעובדה או שהיה של עיר הנדחת פסול היה של ע"ז לא יטול לכתחי' ואם נטל יצא וכתב ע"ז מרן בכ"מ שם וז"ל אבל כך נל"ל דלד' רבינו דין לולב ושופר של ע"ז כך הוא דקודם ביטול לא יצא דמכתת שיעוריה וכו' ודין האשרה כל שמתחי' נטעו להיות נעבד אפי' ביטלו אם נטל לא יצא והי"ד שם בפ' כה"ץ בעי ר"ל המשתחוה לדקל לולבו מהו למצוה באילן שנטעו מתחי' לכך לא תבע"ל דאפי' להדיוט נמי אסיר כי תבע"ל נטעו ולבסוף עבדו דשרו להדיוט וכו' פשיטא דאפי' נתבטלה מאיסה למצוה ופסול בדיעבד וכיון דחזינן דבאילן דנטעו מתחי' לכך קאמר לא תבע"ל לומר דפשוט הוא ולא חזינן מאן דפליג כוותיה נקטי' וכו' עכ"ל מרן ז"ל ותמה עליו עט"ר הרמ"ז ז"ל שהרי ממ"ש בש"ס דבנטעה מתחי' לכך לא תבע"ל דאפי' להדיוט אסיר מ"ש דקודם ביטול איירי דאי לאחר ביטול הק' דלהדיוט אסיר והא לאחר ביטול לא אסיר להדיוט אל"ו מוכרח דקודם ביטול איירי וכו' עכ"ל יע"ש:
ובהורמנותיה דמר אפ"ל דמרן ז"ל מפרש דמ"ש הש"ס בנטעו מתחי' לכך לא תב"ל ר"ל אפי' לאחר ביטול פסול למצוה והט' משום דקודם ביטול גם להדיוט אסיר וא"כ דין הוא דגם אחר ביטול מאיס לגבוה הגם דשרי להדיוט כי תבע"ל בנטעו ואח"כ עבדו דבכה"ג בין קודם ביטול בין לאחר ביטול שרי להדיוט מהו למצוה וכמו כן מוכרחים אנו לפרש כוונת הש"ס הכי לד' התוס' ז"ל שם בע"ז דמ"ז ע"א בד"ה מי מאיס וכו' שכתבו דר"ל איירי לאחר ביטול יע"ש וק' עלייהו כקו' הנז' ועכצ"ל כדכתיבנא בד' מרן ז"ל ושו"ר להגאון מהרש"א ז"ל שם מ"ש ע"ד התוס' יע"ש ומ"מ אפי' לדבריו ז"ל שכ' דמשום רב דימי נקטי התוס' אחר ביטול אכתי צ"ל בעיית ר"ל כנז"ל בד' מרן וכמובן. וכן ראיתי בס' מע"ח שכ' ע"ד התוס' וז"ל וממנו נקח למרן ז"ל דה"נ יפרש לה ודו"ק:
אך זוהי שק' ע"ד מרן ז"ל במ"ש דלא חזינא מאן דפליג עליה דהא רב דימי דאמר באשרה שביטלה קמבע"ל אי יש דיחוי וכו' ודאי דפליג ע"ז דלרב דימי אפי' באשרה שנאסרה להדיוט אחר ביטול לא מאיס אלא מספק אם יש דיחוי או"ל ואיך כ' מרן דלא חזא מאן דפליג ע"ז. ואפ"ל דס"ל למרן בד' הרמב"ם דלקושטא דמילתא בעיית ר"ל היא כדהוה ס"ה מעיק' דמשום מיאוס קמבע"ל מדחזינן לתלמודא בתר הכי בבעיית ר"פ דבעי המשתחוה לבהמה וכו' דקאמר הש"ס אי תכלת דציצית היינו בעיא דר"ל ולפי"ד רב דימי בעית ר"ל אינו מט' מיאוס למצוה או"ל אלא משום דמספק"ל אי יש דיחוי או"ל א"כ עכצ"ל דס"ל לסתמא דש"ס דבעית ר"ל והר"פ הוא לענין מיאוס דלא כרב דימי וכדמוכח הכי להדיא מפירש"י ז"ל וז"ל אי תכלת דציצית וקמבע"ל הואיל ודבר מצוה הוא אי מאיס נעבד כלגבוה או"ל עכ"ל. הרי להדיא דגם בעית הר"פ דהיינו בעיית ר"ל לענין מיאוס דלא כרב דימי והגם דנימא דרב דימי ס"ל דמשום מיאוס אין להסתפק דודאי לא מאיס רק הספק הוא אם יש דיחוי או לא הוא דמספק"ל לר"ל מ"מ כיון דסתמא דתלמודא ס"ל דלענין מיאוס הוא דמספק"ל לר"ל ולר"פ מינה נפק"ל לדידהו היכא דנטעו מתחי' לכך אפי' לאחר ביטול מאיס הואיל דקודם ביטול הוה אסיר להדיוט וז"ש מרן ז"ל כיון דלא חזינא מ"ד עליה כלו' דסברת האומרים דלענין מיאוס מספק"ל לר"ל ליכא מאן דפליג עליה במ"ש דבנטעו מתחי' לכך אפי' אחר ביטול מאיס הואיל ואסיר להדיוט קודם ביטול בזה פשיטא ליה דליכא מאן דפליג עליה לומר דגם בזה ליכא מיאוס. ובהכי ניחא לי נמי משה"ק עוד עט"ר הרמ"ז ז"ל שם וז"ל ועק' דהול"ל זה הדין בנטעו ולבסוף עבדו דע"ז היתה הבעיא דמאיס לגבוה ועק' מאחר דלא נפשטה הבעיא אי מיאוס זה מדרבנן הול"ל לקולא ע"כ דלפי האמור א"ש דמ"ש הרמב"ם אינו הבעיא עצמה אלא מאי דפשיטא ליה דהיינו בנטעו מתחי' לכך דאפי' אחר בטול מאיס דליכא מאן דפליג בהא לד' הסוברים דלענין מיאוס מספק"ל ואזלינן לחומרא אבל בנטעו ולבסוף עבדו ודאי דאזלינן לקולא הואיל ולא נאסר מעולם להדיוט. גם משה"ק עוד ע"ד מרן כ"מ דסנדל דתקרובת ע"ז למה אסור וכן הק' מני"ר גופיה ז"ל שם במק"ק דקכ"ו ע"א ובס' עה"ח בל' הרמב"ם יע"ש. י"ל בדוחק דהא ודאי בדין הוא שיהיה כשר כיון דלא בעי שיעור ברם הואיל דהוא אסור בהנאה לעולם מאיס למצוה ולכך פסול לחליצה אך משה"ק עוד עט"ר הרמ"ז ז"ל בדקכ"ו ובעה"ח שם ע"ד מרן שבהל' לולב דע"ז של עכו"ם בדיעבד יצא ותמה עליו ממ"ש בהל' איסורי מזבח פ"ד והצ"ע יע"ש. אפ"ל דבהל' אמ"ז מיירי באשרה שנטעה מתחי' לע"ז דבהא אפי' שנתבטלה מאיסר למצוה ואפי' בדיעבד וכדין לולב דאשרה וה"ה לעצי המערכה מאשרה שביטלה פסילי לגמרי ובאוקמתא דרב דימי דאמר באשרה שביטלה מבע"ל אם יש דיחוי וע"ז כ' מרן בהל' א"מ דאזלינן לחומרא וכיון דלענין לולב למצוה מס' פסלינן ליה וכיון דבאשרה שביטלה עיקר הבעיא דר"ל ומשו"ה מס' אי יש דיחוי פסלינן ליה א"כ מכ"ש דפסלינן ליה לגיזרין למערכה והכל מיירי באשרה שביטלה ובאוק' דר"ד ולהכי נקט הרמב"ם ז"ל אשרה ולא נקט אילן שנטעו ולבסוף עבדו דבההיא אם הוא של גוי לאחר ביטול שרי בדיעבד אם איסור מיאוס מדרבנן וכן ראיתי בדברי הלח"מ בפ"ה דאמ"ז ה"ז שכ"כ יעש"ב. והרב משל"מ ז"ל שם כתב דיליף לה מרן מההיא דהמשתחוה לדקל לולבו מהו למצוה וכו' ואין צורך לזה דבפי' אמרי' בירוש' וכו' יע"ש ודברי הירוש' הנז' הם ממש באוק' דרב דימי דאוקי בעית ר"ל באשרה שביטלה שכן מפורש בירוש' הנ"ל דתחי' אמר הכל מודים וכו' והדר אמר ר"ל בעי מהו שיביא ממנה לולב וכו' ואומרו ממנה ר"ל מן האשרה ההיא ומדקאמר תחי' הכל מודים וכו' ובלולב בעי רשב"ל ש"מ דעצי המערכה חמירי טפי לזה כתב מרן דכיון דלענין לולב וכו' מכ"ש וכו' וכמובן יע"ע בס' נחמד למראה ח"א דע"ה ע"ב מ"ש בזה ודו"ק: שוב דקדקתי ובינותי באמרי קדוש עט"ר הרמ"ז ז"ל במ"ש בעה"ח ד"ב ע"א הנז' ובמק"ק דקכ"ו ע"א ובדע"ח ע"א מדקדוק דב"ק שכ' והסכימו יכו' נר' ברור דר"ל שהסכימו המ"מ והכ"מ דע"ז של גוי שביטלה יוצא יד"ח א"כ מינה ילפינן דס"ל דבאילן שנטעו ולבסוף עבדו דמבע"ל לר"ל ללישנא קמא דש"ס דאמר דבהא בעי ר"ל ומיירי קודם ביטול אזלינן לחומרא כיון דבלולב בעינן דוקא שביטלה אזי יוצא י"ח וזהו שפסק הרמב"ם בהלל' ציצית די"א המשתחוה לבהמה צמרה פסול לציצית וכ' מרן שם דהיא בעיא דל"א ולחומרא וה"ה ללולב קודם ביטול ובעית רב דימי המשתחוה לבהמה וכו' מיירי ואח"כ ביטלה וכן בלולב איירי נמי בדקל שנטעו ולבסוף עבדו ואח"כ ביטלו דבתרוויהו אזלינן לקולא כהסכמת המ"מ והכ"מ בפ"ח מהל' לולב וכפי"ז נמצאו דברי מרן כ"מ סתרי אהדדי דבהל' אמ"ז מוכח מד"ק שם דבעית רב דימי היא באשרה שנטעה מתחי' לכך ואילו בפ"ח דלולב כתב דהא פשיטא לר"ל כנז"ל וא"כ ע"כ דבעית רב דימי לא מתוקמא אלא בנטעו ולבסוף עבדו כנז"ל זהו תורף קו' ז"ל ולפי"ז כל מ"ש אני עני לעיל בישוב דברי מרן ז"ל ליתא כלל וכמובן. וע"ע בס' לשון למודים סי' תרמ"ו מ"ש בזה יעש"ב:
עוד אני תמיה ע"ד מרן בכ"מ שבפ"ח דלולב הנז' דלפי פירושו שם אכתי ק' דאמאי לא חילק הרמב"ם בע"ז בין קודם ביטול ללאחר ביטול וכמו שכן הק' הלח"מ ז"ל בפ"א דשופר דין ג' ע"ד הה"מ ז"ל יע"ש. וכן נמי ק"ל לשיטת מרן ז"ל בהל' לולב הנז' ממ"ש הרמב"ם ז"ל בהל' יבום וז"ל אבל סנדל של ת"ק ע"ז וכו' דאמאי לא נקט רבותא טפי אפי' בע"ז של עכו"ם קודם ביטול ולזה י"ל כמ"ש התוס' ז"ל בסוכה דל"ב ע"א בד"ה באשרה דמשה וכו' וז"ל ור"ת מפרש וכו' ובפ' מ"ח דק"ג מפליג בין סנדל דע"ז לסנדל של ת"ק ע"ז דאין לו' ביטול ולא פליג בשל ע"ז גופיה בין קודם ביטול בין לאח"ב אגב אורחיה קמל"ן דת"ק ע"ז אינה בטילה עולמית וכו' עכ"ל וה"נ י"ל בד' הרמב"ם שבהל' יבום לדעת מרן כ"מ וכמובן:
והנה מדברי הרב שלה"ג ז"ל שבפ' כל הצלמים משמע דס"ל בד' הרמב"ם ז"ל כמ"ש מרן ז"ל בד' הרמב"ם שכ"כ וז"ל וגם מיימוני כתב בפ"ח דע"ז דהעכו"ם העובדי' ההרים והגבעות והאילנות והבהמה וכו' הרי אלו מותרי' וצ"ע דבפ"ק דציצית כתב המשתחוה לבהמה צמרה פסול לציצית וי"ל בצמר שגדל בה בזמן שהיתה נעבדת וכו' א"נ אפשר דמותרת בהנאה ומשום דמאיס כלפי גבוה פוסל אותו דסלקא בתיקו בגמ' בפרקין ופסק לחומרא ומהא דאמרי' המשתחוה לבהמה קרניה פסולים לשופר עכ"ל והק' עליו הרב כפות תמרים ז"ל וז"ל ותמהני על התי' הב' שכ' דהט' משום דמאיס למצוה כמו לגבוה ולא הרגיש דזה א"א דהרי הם מכשירים שופר ולולב וסנדל דע"ז אע"ג דאסור להדיוט משום דמלל"ן כ"ש דיש להכשיר למצוה מידי דשרי להדיוט גם התי' הא' אינו נכון דהא שופר ולולב דע"ז דגוי מכשירים אותו קודם ביטול אע"ג דאסור להדיוט וצ"ע עכ"ל. והרואה יראה דדברי שלה"ג הם ע"ד הרמב"ם ולא ע"ד הטור ואפשר דהשלה"ג ס"ל בד' הרמב"ם כדס"ל למרן כ"מ בהל' לולב דלא הכשיר הרמב"ם בדיעבד אלא בע"ז של גוי אחר הביטול כמש"ל וא"כ יש, לחלק בין משתחוה לבהמה דלגבוה אסיר מדאורייתא כדילפינן לה בש"ס דתמורה בפ' כל האסורי' מקרא דמן הבקר להוציא את הנעבד וא"כ דין הוא דלגבי מצוה יהיה פסול אפי' בדיעבד אכן בע"ז דגוי דביטלוה דאפי' לגבוה לא פסילי אלא מדרבנן דין הוא דלגבי מצוה נחתינן דרגא ולכתחי' לא יטול ואם נטל יצא וע"ע בשלה"ג שם בפ' ר' ישמעאל שכ' דאין אדם אוסר דשא"ש מן התורה אפי' לגבוה הואיל דלהדיוט אינו אוסר אלא מדרבנן קנסו יע"ש ה"ה בע"ז שביטלה דמן התורה בין להדיוט בין לגבוה שרי אלא דמדרבנן אסור דכפי"ז יע"ן ב' התי' שתי' השלה"ג לישב דעת הרמב"ם דהואיל דס"ל בד' הרמב"ם דאינו מכשיר בע"ז בדיעבד אלא לאחר ביטול אבל קודם ביטול פסול גם בדיעבד א"כ גם בנטעו ואח"כ עבדו פסול גם בדיעבד קודם ביטול ומה"ט נמי סיים עלה השלה"ג דמהא דאמרי' יוצא הדין דהמשתחוה לבהמה קרניה פסולים לשופר כנז"ל:
והרב שכנה"ג ז"ל יו"ד סי' קמ"ה שקו"ט טובא בד' שלה"ג ובסוד"ק כתב וז"ל ולא מצאתי דבר יותר מתיישב אלא כשנאמר שדעתם דהמשתחוה לדקל לולבו אסור אפי' בדיעבד וצ"ע עכ"ל עש"ב ודבריו קשים לשמוע דאיך אפ"ל כן בד' הטור ז"ל שהרי הטור ס"ל בלולב ושופר ובסנדל דחליצה דאפי' של ע"ז עצמה קודם ביטול יוצא יד"ח בדיעבד וא"כ מה סברא יש למחמיר במשתחוה לדקל שהוא נעבד במחובר דלהדיוט שרי שיהיה פסול גם בדיעבד הא ודאי אתמהא טובא וצ"ע:
ואגב אורחין ראיתי לעמוד במ"ש הה"מ ז"ל בפ"ח מהל' לולב הנז"ל במ"ש וז"ל ורבינו כ' בדין האשרה אפי' בטלוה וכ' בסתם בע"ז יצא ולא חילק בין עכו"ם לישראל לא באשרה ולא בע"ז והוא עצמו כתב בפ"ח דע"ז שלענין ביטול אשרה דגוי י"ל ביטול ודישראל אין לה ביטול וכאן לא חי' וצ"ל שהוא גורם כאן מהב"ב בקצת נוסחאות והט' דאשרה היא דעיקר נטיעתה להיות האילן נעבד וזהו פי' באשרה דעשה ר"ל שהזכיר משה וכ"כ רבינו וכו' וכיון שנטיעת האילן היתה מתחי' להיות נעבד בדין הוא שיפסל משא"כ בע"ז וצ"ע עכ"ל. ודבריו ז"ל סובלים כמה פי' דאפ"ל דכוונתו לחלק בין אילן שנטעו מתחי' לעובדו לאילן שנטעו ולבסוף עבדו דהיינו שעשאו ע"ז במחובר דבזה אמר רבא לא יטול ואם נטל כשר. וז"ש הרמב"ם שם אבל בע"ז דגוי קודם ביטול:
לא הוצרך להשמיענו דהואיל דלשריפה ולביעור קיימא כתותי מכתת שיעוריה וכדמפרש ר"ת ז"ל כמ"ש התוס' בשמו כנז"ל ונר' שכן הבין הלח"מ ז"ל בפ"א דשופר דבע"ז דגוי קודם ביטול לד' הה"מ ז"ל לא יטול יע"ש. ובהל' לולב על דין זה רמז על מ"ש בהל' שופר יע"ש וא"כ לפי"ז צ"ל דהרמב"ם ס"ל דבעיית ר"ל המשתחוה לדקל וכו' לכתחי' קמבע"ל ופסק לחומרא או בדיעבד מספק"ל לר"ל ודחה הרמב"ם אותה בעיא מקמי פשיטותיה דרבא אמנם אכתי ק' אמאי פסק בהל' ציצית בעיא דר"פ לחומרא דמזה מוכח להדיא דס"ל דבעיא דר"פ הוא:
אדיעבד אם נטל יצא יד"ח או לא ופסק הוא ז"ל לחו' דלא יצא אפי' בדיעבד וא"כ בהכרח צ"ל הגם בעיא דר"ל במשתחוה לדקל דבדיעבד קא מספק"ל והיה צריך ג"כ לפסוק לחו' דפסול כדמוכח בסוגיין דע"ז דמ"ז הנ"ל דאמרינן אי תכלת דציצית היינו בעיא דר"ל ומשני אנה"נ וכו' וא"כ מאחר דהבעיא דר"פ הוא בדיעבד א"כ גם הבעיא דר"ל הוא בדיעבד וכשם דהבעיא דר"פ לחומרא היה לו לפסוק לחו' גם לדר"ל ואיך פסק בלולב דע"ז דבדיעבד כשר ובשלמא לולא דברי הה"מ ז"ל הוה מצ"ל דהרמב"ם ס"ל דרבא דאמר בלולב דע"ז אם נטל כשר הי"ד אחר ביטול ופסק הרמב"ם כרבא דאם נטל כשר ומה שלא פי' דבריו הרמב"ם בהל' לולב דאם נטל כשר דהיינו לאחר ביטול לזה י"ל דמאחר דבאשרה כתב בפי' לאסור אפי' שביטלוה סיים עלה דלולב דע"ז שביטלוה, כשר בדיעבד ברם להה"מ ז"ל דאינו מחלק בין, קודם ביטול ללאח"ב ק"ט דאמאי בהל' ציצית פסק לחומרא אפי' בדיעבד ובלולב הכשיר בדיעבד כיון דהני, תרי בעיות דר"ל והר"פ שניהם שוים בענין זה כנז"ל איברא דגם בלתי דברי הה"מ ז"ל אכתי ק' ע"ד הרמב"ם אי ס"ל לחלק מקודם ביטול ללאח"ב דא"כ אמאי בהל' שופר פסק שופר של ע"ז אין תוקעין בו לכתחי' ואם תקע יצא דלמה לא חילק בו בין קודם ביטול ללאח"ב וכן ג"כ ק' מ"ש בהל' יבום פ"ד בסנדל דע"ז לא תחלוץ בו ואם חלצה כשרה דלמה לא חי' מקודם ביטול ללאח"ב והתם יגדל התימה יותר דבהכרח צ"ל התם דאיירי בע"ז קודם ביטול מדכתב שם ואעפ"י שהוא אסור בהנאה יע"ש ואי מיירי אחר ביטול הוא מותר בהנאה:
וע"ק שכ' עוד שם דסנדל דתקרובת ע"ז פסול ואי איתא דסנדל של ע"ז מיירי לאח"ב ליפלוג וליתני בסנדל דע"ז גופיה דקודם ביטול פסול לגמרי וע"ק דבהל' לולב פסק דאשרה אפי' בטלוה פסולה אפי' בדיעבד ואיל בהל' ביכורים פ"ב פסק דאשרה שביטלוה אין מביאים ממנה ביכורים שהביכורים כקדשי מקדש הם ע"כ ומדיהיב טעמא שהם כקדשי מק' מוכח דאי לאו ה"ט הוה מייתינן מינה ביכורים ואמאי הא כבר פסק בלולב דאשרה דאפי' ביטלוה פסולה. וע"ק דאמאי פסק בפי"א דפרה דאזוב דאשרה ודעיר הנדחת ודע"ז ושל תרומה טמאה פסול ולא מפליג התם באשרה וע"ז בין קודם ביטול ללאח"ב משמע דס"ל דדדין אשרה ודין ע"ז שניהם שוים ואילו בהל' לולב אך חילק ביניהם והדבר תמוה. וכמו כן ק"ל ע"ד הה"מ ז"ל הנז' דכיון דאוקמינן לדעתו דברי הרמב"ם שבהל' לולב דאיירי דוקא בנטעו ואח"כ עבדו ובדיעבד יצא מט' מחובר א"כ צ"ל בהכרח דמ"ש הרמב"ם בהל' שופר שופר של ע"ז סתם דמיירי במשתחוה לבהמה שקרנותיה פסולים לכתחי' ובדיעבד כשרים או דמיירי אחר ביטול וכל כהאי לא הי"ל לסתום כולי האי וכן ג"כ ק' מ"ש הרמב"ם בהל' יבום והתם א"א לאוקומי כלל דמיירי בהשתחוה לבהמה ועשה מעורה סנדל או לאחר ביטול שהרי כתב שמניחים ברגל צורה דמשמע על דא נחית ועוד שכ' אעפ"י שהוא אסור בהנאה ותו ממ"ש שם דסנדל של תקרובת ע"ז פסול מוכח דעד השתא איירי בע"ז ומשמשיה דבדיעבד כשר ועוד אמאי הוצרך בביכורי' למיהב טעמא דהן כק' מק' ולזה י"ל דגבי ביכורים מיירי באילן שנטעו ולבסוף עבדו ואף דבכה"ג ל"ש ביטול י"ל שביטל מלעובדה:
ועוד אפ"ל בעיקר דברי הה"מ ז"ל דבחלקו"ת ישית בין אשרה שנטעה מתחי' לכך דאפי' אחר ביטול פסול לבין שאר מיני' ע"ז וסתם הרמב"ם להכשיר בדיעבד בין קודם ביטול בין לאח"ב והיינו הא דרבא דמיירי בע"ז סתם וא"כ צ"ל בהכרח דה"ה באשרה שנטעה שלא לשם ע"ז ואח"כ עבדה דבדיעבד כשר וא"כ ק' אמאי פסק בהל' ציצית המשתחוה לבהמה צמרה פסול לציצית מאחר שהוא מכשיר אפי' ע"ז גופה גבי לולב ושופר וחליצה וכ"ש דהי"ל להכשיר נעבד בבע"ח או במחובר וכן נמי אכתי ק' עליו מ"ש הרמב"ם בפי"א דפרה דאזוב דאשרה ודע"ז פסול דאמאי של ע"ז פסול ולזה היינו יכו"ל דהתם מיירי בע"ז דישראל דבה מודה הה"מ ז"ל דלהרמב"ם פסול האזוב שלה דדמי לאשרה. אמנם מרן ז"ל בכ"מ בפ"ח דלולב נר' שהבין בד' הה"מ ז"ל דאפי' בע"ז דישראל בדיעבד כשר ומשו"ה הוק"ל ע"ד הה"מ מפ' כסוי הדם יע"ש ונר' ברור דמה שהביאו למרן להבין כן בד' הה"מ ז"ל דהוא מדהה"מ ז"ל תלה הטעם לאילן שנטעו מתחי' לעובדו דנאסר משום מהב"ב מכלל דכל מידי אחרינא שעיקרו לא היה בעבירה לא קרינן ביה מהב"ב ועוד דקדק כן ממ"ש הה"מ ז"ל דהרמב"ם סתם דבריו ולא חילק בין ישראל לגוי לא באשרה ולא בע"ז מכלל דעפ"י דברי עצמו ניחא מה שסתם דבריו הרמב"ם ז"ל: ואולם נלע"ד דלא מכרעא מילתא כ"כ דאפ"ל דהט' שכ' הה"מ ז"ל באילן שנטעו מתחי' לעובדו דאסור משום דהוי מהב"ב מתחלה היינו לתת טעם אמאי דאסור אפי' אחר שנתבטלה האשרה אבל מ"מ טעמא דכת תי מ"ש לא אידחי וא"כ בע"ז דישראל נאסור מה"ט והרמב"ם נקט אשרה משום כתותי מ"ש וכל דדמי לה ובתר הכי אשמועי' דאשרה אסורה אפי' אחר ביטול מט' מהב"ב כיון שמתחי' נטיעתה נאסרה ובהכי א"ש פי' הה"מ ז"ל דההיא דסו"ף כיסוי הדם מוקי לה בע"ז דישראל ברם ההיא דציצית אכתי ק' כלל העולה כפי פי' זה שפירשנו בד' הה"מ ז"ל הדין יוצא כפי"ד הרמב"ם ז"ל דבע"ז של גוי אפי' קודם ביטול כשר בדיעבד אבל בע"ז דישראל פסול ובכה"ג מתוקמא ההיא דסו"ף כיסוי הדם וכמדובר:
והרב לח"מ ז"ל בפ"ח דלולב כ' בקיצור וז"ל הב"י בכ"מ הבין בד' ה"ה ז"ל דע"ז של גוי שלא ביטלה וכן של ישראל אם נטל יצא ועפי"ז הק' עליו ואין הדבר כן וכו' יע"ש ומ"ש הוא ז"ל בהבנת דברי ה"ה ז"ל ה"ה כתובים בפ"א דשופר דהן קדם הבין בד' ה"ה ז"ל דהכל מיירי אחר ביטול ובאשרה אסור גם אח"ב מט' מהב"ב ושל ע"ז אח"ב לא מפסל משום מהב"ב אבל קודם ביטול אסור דכ"ש דהוי מהב"ב טפי ואחר שהק' ע"ז שוב בירר דרך לעצמו בישוב דעת הרמב"ם ותכלית הק' הוא והרמב"ם ס"ל דה"ל כההיא בעיא דבפ' כה"צ דמ"ז הנז' ועפ"י שיטת רב דימי דאוקי בעיא דר"ל באשרה שנטעה מתחי' לכך וקמבע"ל אי יש דיחוי או לא ופסק הרמב"ם לחומרא דיש דיחוי ואע"ג דבפ' לולב הגזול פשיט לתלמודא התם דדיחוי מעיקרא לא הוי דיחוי מ"מ אשרה שאני דאין בידו לבטלה אם לא ע"י עכו"ם ובאשרה אפי' ביטלה מעיו"ט פסול כיון שהתיקון לא אתי ממילא משא"כ גבי הדס אתד"ק: והאדון אבינו הזקן עט"ר הרב מהרח"א ז"ל שם במק"ק הק' עליו קו' חזקה וז"ל וליתא דבפ' לולב הגזול אמרי' וכו' ומעתה מאחר שביטלה מעיו"ט והוי כקרבן מחוסר זמן למה יפסל תדע דנקטם מעיו"ט ועלתה תמרה מעיו"ט כשר ואי איתא ליפסול דאין בידו להעלותו תמרה ומ"ט יש באשרה שביטלה מעיו"ט לומר דיש בו תורת דיחוי לא אמרו אדם מעולם ותו דאי איתא לחי' הלח"מ ז"ל הוה מצי לשנויי שאני כיסוי דאתי ממילא משא"כ אשרה דצריכה מעשה בביטולה עכ"ל כצ"ל וכוונתו ברורה להק' דכפי חי' התוס' דכל היכא דבידו לתקנו אפי' דאתי ע"י מעשה כגון דהיו ענביו מרובים דצריך למעטם בידים הסברא נותנת דלית ביה דין דיחוי ובדבר דאין בידו לתקנו יותר סברא לו' דאית ביה תורת דיחוי א"כ מוכר דאשרה אם ביטלה מעיו"ט כשרה תדע דהא עלתה בו תמרה ואשרה לשניהם יש דיחוי מחד טעמא והוא משום דאין בידו לתקנו ואפי"ה ל"מ האי טעמא לומר דיש דיחוי אלא אם עלתה בו תמרה ביו"ט דוקא אבל אם עלתה מעיו"ט כשרה ואפי' דאין בידו לתקנו וא"כ מאחר דטעם המחייב הדיחוי אינו מחייב כשנתקן מעיו"ט מה טעם לומר דיש בו תורת דיחוי באשרה מפני שהתיקון לא אתי ממילא אלא צריך לעשותו בידים אדרבא הטעם דלא יהיה בו תורת דיחוי הוא היכא דעושה התיקון בידים כמו ענביו מרובות וטעם המחייב הדיחוי הוא להפך א"כ איך אפשר להפך הסברות ותו אי איתא לחי' הלח"מ א"כ אמאי לא דחה הש"ס בפ' כה"ץ דמ"ז ההיא דכיסוי וכו' זה נ"ל ברור בכוונת דב"ק והיא קו' עצומה ע"ד הלח"מ לית נגר די ופרקינה והוצרכתי לבאר ד"ק מפני שקיצר מאד בדבריו ז"ל כדי שלא יטעו המעיינים בהבנתם וישיאו דב"ק לכוונה אחרת שאינה אמיתית, ולי אני עבדו תו קל"ט ע"ד הלח"מ הנ"ל דלדבריו דמכריח מדנקט רב דימי באשרה שביטלה קא מבע"ל ונקט הכי בסתם ולא פי' שביטלה מעיו"ט כדנקט גבי הדס משמע דבאשרה אפי' נתבטלה מעיו"ט פסולה א"כ תק"ל להמרדכי ז"ל שכ' בפ' ראוהו ב"ד וז"ל ור"ת פי' דאפי' בע"ז דנכרי לא יצא רק דוקא לאחר ביטולמעיו"ט ודוקא בדיעבד אבל ביטול בי בעיא היא בפ' כה"ץ ולא אפשיטא עכ"ל יע"ש:
ואי איתא דאיכא לדיוקי כדיוקא דהרב לח"מ מדאמר רב דימי סתם באשרה שביטלה דמשמע אפי' שביטלה מעיו"ט א"כ מאי דוחקיה דהמרדכי לאוקומי הבעיא בנתבטלה האשרה ביו"ט לוקמא אפי' ביטלה מעיו"ט ואי משום דס"ל לר"ת דאחר ביטול אם נטל יצא היינו משום דהגם דלר"ל לד' רב דימי מבע"ל הא לרבא פשיטא ליה כמ"ש התוס' ז"ל בפ' מצות חליצה יע"ש אלא ודאי משום דליתיה להאי דיוקא דהלח"מ ז"ל וכמובן וגס התוס' ז"ל בפ' לולב הגזול דל"ב בד"ה באשרה וכו' תירצו לד' ר"ת ז"ל כמ"ש המרדכי והביאו ראיה דאשרה שנתבטלה מעיו"ט כשרה מדין עלתה בו תמרה מעיו"ט יע"ש ואי איתא דיש לחלק ביניהם מאי ראיה מייתו התוס' מדין עלתה בו תמרה. תו ק"ל ע"ד הלח"מ ז"ל במ"ש עוד שם בהל' שופר בסיד"ק הנ"ל וז"ל אבל כל דבר שנאסר של ע"ז אעפ"י שביטלו אח"כ לד' רבינו אם נטל לא יצא משום דיש דיחוי עכ"ל. ואנכי לא ידעתי מה יענה למ"ש הרמב"ם גופיה בפ"ד מהל' יבום וז"ל סנדל המוסגר והמוחלט של ע"ז וכו' לא תחלוץ ואם חלצה חליצתה כשרה ואעפ"י שהוא אסור בהנאה אבל סנדל של תקרובת ע"ז ושל עיה"נ חליצתה פסולה ע"כ וכתב הה"מ שם דבגמרא ליכא של עיה"נ ולמדה רבינו מדין תקרובת ע"ז יע"ש ובכ"מ שם ושם ראיתי כתוב הגהה וז"ל לפי גי' הה"מ שלא היה כתוב עיה"נ וכמ"ש הכ"מ תימה על רבינו איך הוציאו מדמיון דתקרובת ע"ז דלא כהירוש' שכ' בהדיא הכל מודים בסנדל דעה"נ שהוא כשר דכתיב חלוץ הנעל מ"מ עכ"ל. ולא ידעתי מאי ק"ל להרב המגיה דודאי הירוש' ס"ל דגם סנדל דתק' ע"ז כשר מדכ' חלוץ הנעל מ"מ ברם לתלמודא דידן דס"ל דסנדל דתק' ע"ז פסול גם בדיעבד ולא דרשי חלוץ הנעל מ"מ הא ודאי דה"ה סנדל דעיה"נ פסול ומאי ק"ל ואפשר דכוונתו לומר להק' ע"ד הרמב"ם דכיון דבש"ס דילן לא הוזכר סנדל דעיה"נ א"כ אמאי לא פי' דטעמא דסנדל דתק' ע"ז דפסול משים דלאו להליכה עביד ונמצא לפי"ז דלא פליג ש"ס דילן עם הירוש' כמובן וע"ע להרב יד המלך ז"ל שם בפ"ד דיבום מ"ש ע"ד הה"מ ז"ל בדין זה עי"ש: איך שיהיה נמצ"ל דס"ל להרמב"ם דאעפ"י שהוא אסור בהנאה חליצתה כשרה ודוקא בשל תק' ע"ז ישל עיה"נ אמרינן דחליצתה פסולה וא"כ תק"ל להרב לח"מ שכ' דלד' הרמב"ם כל דבר שנאסר דע"ז אפי' שביטלו אח"ך אם נטל לא יצא משום דיש דיחוי דא"כ מה טעם גבי סנדל דע"ז דלא חיישינן לדיחוי וליכא למימר דשאני חליצה דכתיב חלוץ הנעל מ"מ כמ"ש בירוש' כנז"ל ועם דתלמודא דידן לא ס"ל הכי גבי תק' דע"ז ודעיה"נ מ"מ מהניא מיהא הך דרשא לתשמישי ע"ז דקילי דאית להו ביטול דהא ודאי ליתא דהא גבי שופר אמרי' בירוש' יום תרועה יהיה לכם מ"מ ואפי"ה כתב הלח"מ גופיה דאם תקע בדבר האסור בהנאה לא יצא ואפי' לאחר ביטול ומאי שנא חליצה משופר ותו דהרמב"ם ז"ל שם בפ"א מהל' שופר דין ג' לא ס"ל כהך דרשא דירוש' דדדרשי יו"ת י"ל מ"מ כמ"ש מרן ז"ל בכ"מ שם משם מהר"מ ז"ל יע"ש ותו ק"ל ע"ד הלח"מ ז"ל דאילו בהל' שופר הכריע דלא כה"ה ז"ל דהרמב"ם ס"ל דרבא מיירי באשרה שנטעה ולבסוף עבדה ופי' דברי הרמב"ם עפ"י יסוד זה ואילו בפ"ד מהל' איסורי מזבח על מ"ש הרמב"ם שם אשרה שביטלה אין מביאין ממנה גיזרין למערכה כתב שם הלח"מ דהרמב"ם מחלק בין אשרה לע"ז יע"ש ולפי דבריו ז"ל בהל' שופר הרמב"ם ז"ל מחלק בין אשרה שנטעה מתחי' לכך לאשרה שנטעה ולבסוף עבדה כנז"ל וא"כ דבריו סתראי נינהו והיותר ק' ע"ד הלח"מ הללו שבהל' שופר שכ' בסו"ד וז"ל ובשופר קאמר שופר של עכו"ם ר"ל שופר של ע"ז של עכו"ם כלו' שלא נאסרה מפני שהשתחוה לבהמה ובע"ח אינם נאסרין ומ"מ לא יטול לכתחי' עכ"ל והוא תימה דא"כ אמאי פסק בהל' ציצית המשתחוה לבהמה צמרה פסול לציצית ומשמע אפי' בדיעבד פסול והא דבע"ח אי"ן אמאי פסול אפי' בדיעבד וכבר הרב לשון לימודים בד"ה ע"ב הק' כן ע"ד הלח"מ ז"ל יעו"ש:
והרב כפות תמרים בחי' שם כתב דמ"ש הרמב"ם דאשרה הגם דנתבטלה לא יצא נפק"ל ממ"ש בפ' כה"ץ כי אתא רב דימי אמר באשרה שביטלה קמבע"ל לר"ל אם יש דיחוי ולא אפשיטא ונקטי' לחו' וסבור הרמב"ם דאין לפשוט בעיא זו ממש"ל גבי היו ענביו וכו' דשאני התם שהוא דיחוי שהי"ל שעת הכושר מעיק' אבל אשרה דהוא אילן שנטעו לשם ע"ז דמשעת נטיעה היה לשם ע"ז ולא הי"ל שעת הכושר מעולם בהא דוקא מבע"ל לר"ל ונקטי' לחומרא עכ"ל. וקל"ט דא"כ איך אמרו עלה בגמ' תיפשוט ליה כיסהו הרוח וכו' והא ודאי התם הי"ל שעת הכושר קודם שכיסהו הרוח משו"ה דין הוא שלא יהיה דיחוי משא"כ גבי אשרה שלא הי"ל שעת הכושר מעיק' ותו קל"ט ממאי דבעי ר"י בפ' לולב הגזול דל"ג ע"א נקטם ראשו מעי"ט ועלתה בו תמרה ביו"ט מהו יש דיחוי וכו' דאמאי לא פשטוה מהיו ענביו וכו' דאין דיחוי דהתם נמי הי"ל שעת הכושר קודם שנקטם שהיה כשר אלא ודאי צ"ל דלא פשטוה מהתם כמ"ש התוס' ז"ל משום דהא דעלתה בו תמרה אין בידו א"כ אימא נמי דה"ט דאשרה משום דאין בידו דאין ישראל מבטל ע"ז ומנ"ל להרמב"ם למצא טעם אחר דלא שייך לדין נקטם ועלתה בו תמרה:
עו"כ הרב הנז' ז"ל שם דהרמב"ם ס"ל דע"ז של ישר' אינה טעונה שריפה אבל תק' ע"ז טעונה שריפה ומ"ש הרמב"ם ז"ל בפ"ח מהל' ע"ז שוחק או זורה לרוח או שורף ומטיל לים ט"ס הוא וצ"ל שוחק וזורה לרוח ומטיל לים עכ"ל יע"ש ותמהני ע"ז טובא שהרי הרמב"ם ז"ל בפ"ח דע"ז ה"ז כתב וז"ל כיצד מאבד ע"ז ושאר דברים האסורים בגללה כגון משמשיה ותקרובת שלה שוחק וזורה לרוח או שורף ומטיל לים המלח ע"כ הא קמן כלילינהו כולהו כחדא הע"ז עם משמשיה ותקרובתה דאכולהו קאמר שוחק וכו' ואיך כתב הוא ז"ל דתקרובת ע"ז לבד טעונה שריפה ול"מ שחיקה לבד ואם נאמר דכוונתו ז"ל אינו אלא על תק' ע"ז דישראל דיש בה חומרא יותר מתק' ע"ז דגוי אכתי תק"ל דהא הרמב"ם ז"ל לא ביאר באיזה ע"ז מיירי ולפי דברי הרב ז"ל משמע דהבין מלשון הרמב"ם דבכל ע"ז מיירי וא"כ כשם דע"ז דנקט הרמב"ם ברישא בכל ע"ז מיירי בין דגוי בין דישראל ה"ה בסיפא דנקט תקרובת שלה בכל ענין תקרובת מיירי בין דישראל בין דגוי ומ"ש דשורף דנקט הרמב"ם ט"ס הוא כבר קדמו בזה הרב ש"י בהגהותיו והבי"ד הרב כנה"ג יו"ד סוס"י קמ"ו הגב"י אות א"ך וכתב שכ"ן מהשגת הרמ"ך ושכ"כ הה"מ וכו' יע"ש והנה אמת שכן מוכח ג"כ מד' הטוש"ע שם שלא כתבו שורף כלל וכבר כ' מרן בב"י ובכ"מ שם דשריפ' זו למה יע"ש אמנם הרב משל"מ ז"ל שם בפ"ח דע"ז ה"ו עמ"ש שם או שורף וכו' אייתי בידיה דברי התוס' דחולין דפ"ח שכתבו דכל ע"ז תחילתה בשריפה דומיא דעגל ומזה תמה ע"ד הטור יו"ד מסי' כ"ח למ"ש בסי' קמ"ו יע"ש שהצ"ע ותמיהתו זו תחול גם ע"ד מרן בש"ע יו"ד סי' כ"ח שכ' שם בדברי הטור ואיל בסי' קמ"ו לא כתב שורף וצ"ע ודו"ק: