אור ברסלב
פני יצחק חלק ו שו"ת פני יצחק ח"ו חו"מ לשונות הרמב"ם ז"ל

פני יצחק חלק ו· רבי יצחק אבולעפיה

שו"ת פני יצחק ח"ו חו"מ לשונות הרמב"ם ז"ל

שו"ת פני יצחק ח"ו חו"מ ענינים נפרדים

א) כתב הרמב"ם ז"ל בסופ"ה מהל שבת וז"ל יוה"ך שח"ל בע"ש לא היו תוקעין חל במ"ש ל"ת ול"מ. יו"ט שח"ל בע"ש תוק' ול"מ חל לאחר השבת וכו' עכ"ל וכ' ע"ז ההמז"ל וז"ל ויתבאר בה' ק"ה שבזמננו שאין מקדשין עפ"י הראייה אין יוה"ך חל לעולם לא בע"ש ולא במ"ש עכ"ל הנה מזה מוכח להדיא דדעת הרמב"ם ז"ל הוא דבזמן שהיו מק' עפ"י הראייה הוה חייל תרי שבי בהדדי וכמו שכ"כ להדיא הרמב"ם בריש פ"ו דק"ה ובסופ"ח שם ומה"ט נמי פסק הרמב"ם בפ"א דתמידין ומוס' דחלבי שבת קרבין בלילי יו"ט אם חל יו"ט במ"ש אבל אין קרבין בליל יוה"ך וכו' יע"ש והט' דלשיטתיה אזיל דבזמן הראייה היו חלין תרי שבי בהדדי ולא היו דוחין הקביעה מימי אד"ו וגדולה מזו כתב הרמב"ם ז"ל גופיה בפי' המשניות בפי"א דמנחות אמתני' דח"ל יוה"ך בע"ש וכו' וז"ל וזה דוחה טענת מי שכופר ומאמין דיוה"ך לא היה מעולם לא ביום ו' ולא ביום א' וכו' עכ"ל יעש"ב:

אמנם הבאים אחריו הק' עליו מהסוגייא דבפ' החליל עיין להרב המפרש בהל' ק"ה פ"ז ה"ז ולהלח"מ פי"א דתמידין ולהתוי"ט בפי"א דמנחות יעש"ב. ולי אני הדל נלע"ד דהרמב"ם ז"ל דחה הך סוגייא דהחליל מקמי מימרת רב חסדא דברפ"ב דיו"ט דדריש קרא דלאין נכון לו למי שלא הניח ע"ת אי"ד למי שלא היל"ל ע"ת אבל מי. שהי"ל ולא הניח פושע הוא יע"ש דמבואר מזה דאותו היום היה יו"ט שח"ל בע"ש מדהוצרכו לע"ת וידוע דיו"ט דר"ה היה כדפירש"י בנחמיה ח' ומבואר שם בכתוב שהיה ביום א' לחדש הז' ע"ש הרי דרב חסדא ס"ל דבזמן שהיו מק' עפיה"ר היה חל ר"ה בע"ש ולא היו דוחין אד"ו ומדלא אוקי מילתיה דר"ח הש"ס התם משום דס"ל כאחרים מוכח דדרשת ר"ח אתיא אליבא דכ"ע וא"כ לר"ח מתני' דפט"ו דשבת דתנן חלבי שבת וכו' וברייתא דיוה"ך שחל בע"ש ל"ת ול"מ אתיין ככ"ע בין לרבנן בין לאחרים דהיכא דמק' עפיה"ר אין דוחין אד"ו כלל ופלוגתיה אינה אלא היכא דקבעינן ר"ח עפ"י החש' בזה"ז ודלא כסוגיית דפ' החליל הנז"ל:

וגם מסוגייא דהירושלמי בפ"ק דע"ז מוכח נמי דבזמן הראייה היה חל יוה"ך בע"ש והכי איתא התם אמתני' דר' ישמעאל אומר ג' לפניהם וג' לאחריהם אסורין חברייא אמרי טעמא דרי"ש משום בריה דמועדא וכו' אמר"י קרא מסייע לחברייא וביום כ"ד לחודש הזה נאספו בנ"י בצום ובשקים ואדמה עליהם ולמא לא בכ"ג משום בריה דמועדא אין נימא דהוא בשבתא לית יכיל דאת מחשבת ליה ואת משכח צומא רבה בחד בשבתא ומה בה ולית ר"ן מיקל למאן דמעבר ליה מן אתריה אמר"י ב"מ אנא חשבתיה ולא הוה בשבתא ע"כ הירוש' וה"פ דחברייא אמרי ט' דרי"ש משום בריה דמועדא כלומר דעושין אחר אידם מועד קטן וקרו ליה בריה דמועדא משום דהוא קטן לגבי חגם כמו חוליא ובר חוליא וכיוצא ה"נ מועדא ובר מועדא אמרי' דמקרא דנחמיה איכא לסיועי לחברייא דלא התענו בכ"ג משום דהוא בריה דמועדא דהיינו אסרו חג וכיון דחזינן דאנן בדידן עבדינן בריה דמועדא הגם דאנן לא עבדינן רק יום אחד ס"ל לרי"ש דאסרינן בעכו"ם ג' ימים לאחריהם ברם רבנן דרי"ש עכצ"ל דס"ל דהגם דאנן עבדינן בריה דמועדא מ"מ בעכו"ם לא גזרינן הואיל דעבר אידם גופיה שהוא העיקרי לא חיישינן תו שמא לאחר אידם אזיל ומודה דאי איתא דרבנן דרי"ש ס"ל דגם אנן בדידן לא עבדינן בריה דמועדא כלל ומאי דלא התענו בכ"ג מטעמא אחרינא א"כ מאי ראיה מייתי ר' יודן לסיועי לחברייא מההוא קרא דנחמיה מדלא אתו בכ"ג אימא דלא אתו מט"א כדס"ל לרבנן דרי"ש אל"ו צ"ל דבין רבנן בין רי"ש ס"ל דמאי דלא התענו בכ"ג אינו אלא משום דאנן עבדינן בריה דמועדא ופלוגתייהו אינה אלא אי גם בעכו"ם גזרינן משום בריה דמועדא דידהו או"ל ומשו"ה אמרי' קרא מסייע לחברייא והדר קאמר הירוש' אי נימא דהוה יום כ"ג בשבתא כלו' א"ת דלדידן לית לן בריה דמו' כלל וא"כ ליכא תו סייעתא לחברייא ומאי דלא התענו בכ"ג הט' הוא משום דיום כ"ג ח"ל בשבת לז"א לית יכיל כלו' דא"א להיות חל בשבת דא"כ יבא יוה"ך בא' בשבת וזה אי אפשר מפני דדחינן ליה שלא יבא יוה"ך בא' בשבת והדר פריך מה בה ר"ל מה בכך אם יחול יוה"ך בא' בשבת לית ר"ן מיקל למאן דמעבר ליה מן אתריה כיון דמק' עפיה"ר כדס"ל להרמב"ם דעפיה"ר היו קובעים גם באד"ו ולא היו דוחין כלל וחדית ליה ר"י ב"מ ואמר דאנא חשבתיה ולא הוה בשבתא שידע וחשב חש' המולדות ונתברר לו דאותה שנה דנחמיה לא הוה ר"ה באד"ו וממילא יום כ"ג תשרי לא הוה בשבתא וא"כ מאי דלא אתו ביום כ"ג אינו אלא משום דהוה בריה דמועדא כן הוא פי' הירוש' הנז' עפ"י מ"ש האגור ז"ל הבי"ד מרן ז"ל בב"י א"ח סי' תצ"ד ושבולי הלקט הבי"ד הברכ"י ז"ל סי' הנז' ובס' מחב"ר שם השיג על הפ"מ מפרש הירוש' שפי' פי' בריה דמועדא באו"א יע"ש ובברכ"י שם השיג על המשל"מ והתוס' ז"ל שלא נזכרו הם ג"כ מהירוש' הנז' יעש"ב גם בס' חומת אנך בנחמיה ח' השיג ע"ד הרב קרבן חגיגה יע"ש וע"ע בס' עין זוכר מע' ב' אות מ"ג שחזר והשיג כן על פי' הפ"מ יע"ש:

אלא דלכאורה ק' על הירוש' הללו דהיכי קאמר אין נימא דהוה בשבתא לית יכיל שהרי אליבא ישמעאל קיימינן התם והרי רי"ש גופיה קאמר במתני' דפט"ו דשבת דחלבי שבת קרבין ביוה"ך א"כ הרי לדידיה אית מציאות דחל יוה"ך בחד בשבת ולדידיה ליכא לתרוצי דעפ"י הראייה חל דהא הירוש' קאי אזמן דנחמיה ואפי"ה ס"ל לש"ס דירוש' דלא חל:

ואולם י"ל דממתני' דשבת ליכא ראיה די"ל דכוונת רי"ש לומר דאם היה במציאות דהוה חל יוה"ך בא' בשבת דינא הוא דחלבי שבת קרבין ביוה"ך מעין מ"ש הרמב"ם בפי' המשנה בפי"א דמנחות דאי לא הוה מעשה דהבבליים לא היה ראיה מאותה משנה יע"ש וכ"כ הרב לח"מ בפ"א דתמידים למ"ש הרמב"ם שם ההיא מתני' דחלבי שבת דהוה מצ"ל הכי יעו"ש:

דבר הלמד דגם הירוש' הנז' הוא דבז' הראייה היה אפ' לקבוע ר"ה באד"ו כדס"ל לרב חסדא בתלמודי ואע"ג דפליג הירוש' הנז' אדרב חסדא על ההוא יומא דר"ה דבז' נחמיה דכפי"ד הירוש' ההוא יומא דר"ה לא היה ביום ו' כדאמרי' אנא חשבתיה וכו' ואילו ר"ח דריש לקרא דאין נכון לו כנז' דס"ל דהיה בע"ש מ"מ במאי דס"ל לר"ח דבז' הראיה יכול לחול ר"ה בע"ש שוים הם וס"ל להרמב"ם דמסתמא גם רבנן דאחרים ס"ל הכי דאי איתא דפלוגתייהו דרבנן ואחרים היא אף בז' הראייה לא הו"ל למסתם סתומי וז"ש הר בפי' המשנה דמנחות דהרבה דברים יש בגמ' שמחזיקים זה וכמובן: איברא דמשנת פ' החליל גופה דקתני אין מוסיפין על מ"ח תקיעות ק"ט לסברת הרמב"ם דמכח זה אמרי' עלה בש"ס התם דכי מקלע יו"ט א' של חג בע"ש דחינן ליה משום יוה"ך ומה יענה הרמב"ם להאי מתני' גופה וזוהי עיקר תמיהת הגדולים הנז' ז"ל מעיקר המשנה הלזו דקתני מ"ח תקיעות ולא יותר ועכצ"ל דה"ט דמתני' כדאמרי' עלה בסוגייא הנז':

והנלע"ד לומר דהרמב"ם ס"ל דמעיקר המשנה דקתני אין מוסיפין על מ"ח לא תברא לסברתיה כלל אלא אדרבא על הסוגייא דאתמר התם עלה ק"ל דמאחר דניחא ליה לש"ס מ"ש תנא אין מוסיפין על מ"ח לא נקט על נ"א למר ועל ז"ן למר להיכא דחל ע"פ בשבת דהט' משום דהתנא על הרוב דיבר שברוב השנים לא חייל ע"פ בשבת וא"כ באותו הרוב אין התוס' אלא בע"ש שבתוך החג א"כ מאי פריך אטו ע"ש שבתוך החג מי איתיה בכל שנה דמאי קו' הא התנא מיירי ברוב השנים דאינו חל בע"ש יוט"א של חג והואיל דברוב השנים איכא תוס' תקיעות עד מ"ח נקט התנא ע"ש שבתוך החג ואנה"ן דאי אתרמי דחל יוט"א של חג לא והיו מ"ח תקיעות כי היכי דאם חל ע"פ בשבת דהוו למר נ"א ולמר ז"ן והגם דנימא דהמקשן דהק' אטו וכו' דייק מלישנא דהתרצן דמשני כי קתני מדי דאיתיה בכל שנה כלו' כל החלוקות השנויות במשנה איתנהו בכל שנה ועלייהו קתני אין מוסיפין על מ"ח ואהא הק' אטו ע"ש שבתוך החג מי איתיה בכל שנה הנה עם דנימא הכי בכוונת המקשן מ"מ ליכא תיובתא מהך מתני' למאן דס"ל דבז' הראייה היו קובעין גם באד"ו דהם יתרצו שהתנא מדבר ברוב וכמדובר ולהכי נקט ע"ש שתוך החג ולא נקט נמי ע"פ שחל ע"פ בשבת וכמובן:

גם מסוגייא דבר"ה ד"ך ע"א דאמרי' התם כי אתא עולא אמר עברוה לאלול וכו' והא תני רבה בר שמואל כשם שמעברין את השנה לצורך כך מעברין את החדש לצורך ת"ל החדש הזה לכם ר"ח כזה ראה וחדש אמ"ר ל"ק כאן לעברו כאן לקדשו אביי אמר ל"ק הא בניסן ותשרי הא בשאר ירחי רבא אמר האי דתני רבה ב"ש אחרים היא דאמרי אין בין וכו' ע"כ הסוגייא ומשמע מהאי סוגייא דאפי' בז' הראיה פליגי רבנן ואחרים דלרבנן דחינן אד"ו ולאחרים לא דחינן לצורך וכדמשמע מפירש"י התם ומ"מ הא ל"ק להרמב"ם דהוא ז"ל מפרש לכל הסוגייא דהתם דאיירי היכא דלא באו עדים ביום ל' ובאו אחר כמה ימים כמ"ש הרמב"ם בהל' ק"ה בפ"ג מדין ט"ו ואילך והלח"מ שם האריך בזה עש"ב. גם מ"ש התם בר"ה ד"ך ע"ב מאן תנא דפליג עליה אחרים וכו' מצ"ל דמיירי היכא דמקדשין עפ"י החש' כיעו"ש:

אך מאי דאיכא לעיוני הוא בסוגייא דערכין ד"ט ע"ב דאייתי תלמודא התם סברת אחרים דאין בין וכו' ופריך עלה אחרים מניינא אתא לאשמועי' כלו' דהול"ל אין מעברין את החדש לצורך אלא לעולם א' חסר וא' מלא וממילא ידעינן דאין בין זל"ז אלא ד' ימים ומשני הא קמל"ן דלא בעינן לקדש עפ"י הראייה כלו' דאילו הוה אמר אין מעברין החדש לצורך הו"א דהי"ד היכא דבאו עדים ביום ל' שראו הלבנה ומקדשין עפ"י הראייה אבל היכא דלא באו עדים ביום ל' הו"א דס"ל דמעברין את החדש כדי שיבואו עדים יום ל"א ויקדשו החדש על פיהם דמצוה לקדש עפיה"ר קמל"ן דלא בעינן ואפי' דליכא עדים אם היה החדש מהחסרים לא מעברינן ליה עיין ברש"י שם משמע דפלוגתייהו דאחרים ורבנן היינו אפי' בז' שמקדשין עפ"י הראייה ואי לאו דנקטו אחרים מניינא הו"א דפלוגתייהו הוי היכא דבאו עדים ביום ל' דלרבנן מעברין לצורך ולאחרים אין מעברין לצורך וזהו הפך סברת הרמב"ם דס"ל דעפ"י הראייה ליכא מ"ד דמעברין לצורך:

ואפ"ל דהוא ז"ל מפרש הסוגייא הכי דאי אחרים לא הוו אמרי מניינא הו"א דמ"ש אין מעברין את החדש לצורך היינו היכא דאתו סהדי ביום ל' ולא פליגי רבנן עליה והו"א דליכא פלוגתא כלל ברם השתא דנקטו מנינא שמעינן דאפי' היכא דלא באו עדים קאמרי אחרים אין עברין לצורך וממילא נפק"ל פלוגתא בזה בין רבנן לאחרים דלרבנן בכה"ג דלא אתו סהדי מעברינן כנלע"ד לישב לד' הרמב"ם דלא תק"ל מסוגייא זו:

אך סוגייא דשבת דפ"ז ע"ב היא ודאי נגד סבר הרמב"ם ז"ל דאיתא התם תא שמע ויהי בחדש הא' בשנה הב' בא' לחדש הוקם המשכן ומדריש ירחא דניסן בחד בשבת דאשתקד בד' בשבת דתניא אחרים אומרים וכו' ע"כ מוכח להדיא דס"ל לסתמא דתלמודא דאחרים איירי נמי גם בז' שהיו מקדשין עפ"י הראייה מכלל דלרבנן דפליגי אאחרים ס"ל דאפי' בז' שהיו מק' עפ"י הראייה מעברין לצורך הפך ס' הרמב"ם ז"ל דס"ל דלכ"ע עפ"י הראייה אין מעברין לצורך ויכול להיות חל יוה"ך בהדי שבת ואין לנו לו' אלא דס"ל להרמב"ם דסוגייא זו אזלא בשיטת סוגיין דבפ' החליל אלא דדוחק עצום הוא זה לדחות הני תרי סוגיי דמורין להדיא דפלו' דרבנן ואחרים היא גם היכא דהיו מק' עפיה"ר וכן מוכחי פשטא דכל הסוגייאות ולתפוס' עיקר כס' רב חסדא וכהירוש' דבפ"ק דע"ז הנ"ל:

ולכן התוס' ז"ל בשבת דקי"ד ע"א בד"ה חלבי שבת כתבו וז"ל אומר ר"י דכל היכא דתני תרי שבי דהוו בהדי הדדי אתי כאחרים וכו' ע"כ כלומר דלרבנן דאחרים א"א לחול תרי שבי בהדדי ומוכח מזה דס"ל להתוס' דגם בז' הראייה היו מכוונים שלא יחול שבת ויוה"ך זה אח"ז וברור וכ"כ התוס' ז"ל בפסחים דח"ן ע"ב בד"ה כאילו וכו' יע"ש:

אך זוהי שק' לד' התוס' ז"ל ההיא מתני' דבפי"א דמנחות דמייתי מינה הרמב"ם ז"ל סייעתא רבתי דלכ"ע בז' הראייה חיילי תרי שבי בהדי הדדי מדתנן התם הבבליים היו אוכלים אותו כשהוא חי וקי"ל בכל דוכתא מעשה רב ואיך יתכן שיהיה מ"ח וכמ"ש הרמב"ם בפי' המשנה הנז':

והנלע"ד לומר דהתוס' ז"ל ס"ל דההיא מתני' דקתני א"ל בע"ש הוא ע"ד תנאי אי אתרמי ומה שדחה הרמב"ם לזה שם ממ"ש הבבליים וכו' י"ל דס"ל להתוס' דהבבליים היו אוכלים אותו חי בשאר הימיים ומשו"ה קתני דאי אתרמי דחל יוה"ך בע"ש בודאי דהבבליים היו אוכלים אותו חי הואיל דבלאו"ה כן עושין בכל יום תמיד, אלא דחזינא להתוס' עצמם שם במנחות ד"ק ע"א בד"ה ששונאין וכו' שכתבו וז"ל ומה שמזכירין אותם לגנאי על שאוכלים את השעירים חיין אע"ג דמצוה קעבדי שלא יבואו לידי נותר לפי שהרגילו עצמם כמו כן לאוכלם חיין אף בכל השנים דמיחזי כרעבתנותא עכ"ל משמע מד"ק דמחמת שהיו אוכלים השעירים חיין ביוה"ך שחל בע"ש שלא יבואו לידי נותר הרגילו עצמם כן גם בשאר השנים א"כ משמע דמעשה הבבליים דקתני במתני' אינו ע"ד תנאי אלא דקושטא דמילתא כך היו עושין וא"כ הדק"ל ע"ד התוס' ז"ל דס"ל דרבנן דאחרים פליגי גם בז' הראיי' דמאחר דבמתני' קתני הבבליים וכו' תו לא מסתבר לו' דאיכא פלוגתא וכד' הרמב"ם בפה"מ ועכצ"ל לד' ר"י בפסחים דס"ל דלרבנן דאחרים ליכא תרי שבי בהדי הדדי אפי' בז' הראייה כנז"ל צ"ל הסוגייא דפ"ק דביצה דדריש רב חסדא קרא דלאין נכון לו למי שלא הי"ל להניח ע"ת דמוכח דס"ל דאותה שנה היה ר"ה בע"ש צ"ל חדא מתרתי או דרב חסדא אזיל בשיטת אחרים דאמרי אין בין וכו' או דההיא סוגייא פליגא אהני סוגייאות) דקאמרי דפלו' דרבנן ואחרים אף בז' הראייה ורב חסדא ס"ל דבז' הראייה ליכא פלוגתא: ואם כנים הדברים דכתיבנא יתורץ שפיר משה"ק הרב פ"מ ז"ל מפרש הירוש' בפ"ק דע"ז ומטי בה משם:

הרב פני יהושוע ז"ל והרב חיד"א ז"ל בברכ"י א"ח סי' תצ"ד מטי בה משם הגאון מהר"א ברודא ז"ל וכ"כ בס' פתח עינים בחי' לר"ה על די"ט שהק' מההיא דרב חסדא על מ"ש התוס' בר"ה די"ט ע"ב בד"ה מימות עזרא וכו' דבימי עזרא עיברוה לאלול דההיא שתא מדלא נאספו בכ"ג אלא בכ"ד יע"ש והקשו הגאונים הנז' דמה הכרח הוא זה לפי שיטת רב חסדא דר"ה דההיא שתא הוה בע"ש א"כ צא וחשוב יום כ"ג תשרי היה בשבת ומש"ה לא התענו בו עד יום כ"ד ולעולם נימא דלא עיברו לאלול באותה שנה והם ז"ל תי' לזה ע"ש. והרב אבני שוהם בחי' לר"ה על די"ט הביא קו' זו משם שמעתי מק' וסיים עלה דבאמת קו' חזקה היא זו והצ"ע יע"ש ואם שמע לא קרא דקו' זאת של כת הקו' היא וספרין פתיחו כנז"ל והוא פלא. ולפום מ"ד בעניותין דהתוס' ס"ל דדברי רב חסדא דחויין הם או משום דס"ל כאחרים דאין בין וכו' ואנן קי"ל כרבנן או משום דס"ל לר"ח דבז' הראייה לא פליגי רבנן ואחרים בדעת הרמב"ם הפך שאר סוגייות ולא קי"ל כר"ח מעתה תו ל"ק כלל מדר"ח וההכרח דהתוס' הוא לפי סברתם דס"ל דאף בז' הראייה היו דוחין אד"ו ולשיטתייהו אזלי דכל היכא דאמרי תרי שבי בהדי הדדי אתיא כאחרים ואינהו ס"ל כרבנן משו"ה מכריחים שפיר וכמובן:

פש גבן לישב סיום דברי התוס' שבר"ה די"ט בד"ה מימות עזרא וכו' שכתבו וז"ל ואין לומר דשבקוה לתעניתייהו יום כ"ג משום מחרת יו"ט וכו' דמאז לא היו נוהגין בו ועוד שהרי דבר שבציבור הוא אע"כ דעיברוה לאלול ע"כ והרב פ"מ מפ' הירוש' פ"ק דע"ז והרב ברכ"י א"ח סי' תצ"ד והרב המגיה שבס' אור יקרות הבי"ד הרב חיד"א במחב"ר סי' תצ"ד אות ד' המה ראו כן תמהו ע"ד התוס' הללו מהירוש' דפ"ק דע"ז הנ"ל דאסיקו דהט' דלא התענו בכ"ג משום בריה דמועדא ובפרט למש"ל בעניותין דגם רבנן דר' ישמעאל אזלי ומודו בזה. וא"כ איך כתבו התוס' בפשי' דלא היו נוהגין בו והרב חיד"א בברכ"י שם נדחק מאד יעש"ב. ולי אני הדל הנלע"ד לו' דהתוס' ס"ל דש"ס דילן פליג ע"ד הירוש' הלזה וס"ל דליכא. ראיה ולא סייעתא לחברייא דאמרי דטעמא דרי"ש דאסר משום בריה דמועדא והיינו ממ"ש בש"ס דילן בפ"ק דע"ז ד"ו וד"ז ע"ב אמר שמואל יום אחד לדברי רי"ש לעולם אסור כלו' דהעכו"ם העושים בכל שבוע יום א' איד לרי"ש דאסר ג"י לפניהם וג"י לאחריהם נמצא דלעולם יום א' אסור לשאת ולתת עמהם ולא שבקי רווחא להתיר בשום פנים דחשוב יום א' כיום אידם דעלמא כמ"ש התוס' שם בד"ה הן וכו' יע"ש ואי איתא דט' דרי"ש היינו משום בריה דמועדא דומיא דידן מנ"ל לשמואל לומר דאוסר רי"ש גם ביום א' הא אנן בדידן לית לן רק בריה דמועדא ולא בריה דשבתא אל"ו דלא ס"ל לשמואל דט' דרי"ש משום בריה דמועדא ואי שמואל אזיל ומודה דקרא דנחמיה דלא אתו בכ"ג דהט' משום בריה דמועדא א"כ אמאי לא ס"ל לשמואל דה"ט דרי"ש נמי וכהירוש' דאמר קרא מסייע לחברייא וכו' דבשלמא לרבנן דרי"ש דס"ל לאחריהם שרי מוכרח לומר דס"ל לרבנן דהגם דאנן עבדינן בריה דמועדא מ"מ בגוים לא יתחשב וכמש"ל אבל לרי"ש דאסר לאחריהם ואנן בדידן עבדינן בריה דמועדא אמאי לא נימא דה"ט דרי"ש דאסר לאחריהם ודוקא אחר אידם אסר ג' ימים ומנ"ל לשמואל דיום א' אסור לעולם לרי"ש אל"ו דשמואל ס"ל דמקרא דנחמיה ליכא ראיה לו' דמשום בריה דמועדא לא התענו בכ"ג משום דבאותו זמן לא נהגו כן וגם דדבר שבציבור הוא כמ"ש התוס' והא דכתיב ביום כ"ד נאספו וכו' היינו יום כ"ד מיום הא' ועבורי עיברו לאלול דההיא שתא וכמ"ש הרב חיד"א ז"ל בברכ"י דקמ"ט ע"ד בד"ה הן אמת וכו' בד' התוס' ז"ל. שו"ר להגאון החק"ל ז"ל בא"ח סי' קי"ג מדרל"ד ואילך שכבר עמד בכ"ז והאריך הרחיב למעניתו עש"ב נפלאות מתורתו. ואני הדל הנלע"ד כתבתי טרם ראותי ד"ק ומשנה זו לא זזה ממקומה דלא יבצר מאיזה דבר תורה שנתחדש בה כמשי"ר המעיין:

וראיתי בס' הרב אהלי יצחק בונאן ז"ל בחי' לכריתות בדקי"א ע"א שכתב וז"ל ועוד אני תמיה על הרמב"ם שהביא הך בבא דשבת ויוה"כ לפניו וכו' והא לדידן דלא קי"ל כאחרים וכו' א"א למקלע תרי שבי בהדי הדדי וכו' עכ"ל ולא זכר דהרמב"ם ס"ל דבזמן שהיו מקדשין עפ"י הראייה הוה חייל תרי שבי בהדי הדדי ולא היו דוחין אד"ו ככל הנז"ל. ולהכי פסק הך בבא דשבת ויוה"כ לפניו ואיך עשה עצמו מעלומי העין והוא פלא עצום מאד וכמבואר:

ב) כתב הרמב"ם ז"ל בפ"ד דשקלים ה"ד וז"ל מבקרי מומין וכו' נ"ב עיין להרב לב שלם ז"ל שם שתמה דאמאי לא פסק הרמב"ם מ"ש בכתו' גבי ההיא דנשים האורגות וכו' וצ"ע עכ"ל ובעיני יפלא דהרי הרמב"ם ז"ל בהל' ב' פסק פרוכות של היכל תחת בנין עשויות ואינם באים מתרומת הלשכה אלא מקדשי בדה"ב אבל פרוכות של שערים באים מתרומת הלשכה עכ"ל הרי שכבר פסקה וכמ"ש מרן ז"ל בכ"מ:

ומה שהק' עוד דאמאי השמיט ההיא דירוש' דת"ח המלמדים וכו' והצ"ע גם זה תמוה שהרי כבר פסק הרמב"ם בהל' זו עצמה וז"ל ת"ח המלמדים הל"ש לכהנים וה"ל קמיצה וכו' נוטלים שכרן מתרומת הלשכה ואטו הרמב"ם ז"ל כי רוכלא הוא לפסוק וליזיל זריקה קבלה ג"כ והלא כולהו שוו בדינייהו ופסק לתרתי דצריכים לימוד גדול טפי מזריקה וקבלה ולדינא ה"ה נמי לאינך וזה פשוט דנוטלים שכרן ג"כ מתרו' הלשכה וברור:

ג) כתב הרמב"ם ז"ל בפ"ה דשקלים ה"א וז"ל תרומת הלשכה וכו' והמלח וכו' ע"כ. וכתב הגאון הרב מרכבת המשנה אשכנזי ז"ל דנפק"ל לרבינו מדאמרי' בש"ס דמנחות דכ"א מה עצים משל ציבור אף מלח מש"ץ ובפי' המשנה ספ"ו דשקלים כתב ובכל מקום שאומר מש"ץ הכוונה מתרו' הלשכה עכ"ל:

ולא ידעתי למה הוצרך ללמוד כן למד מלמד והרי בהדיא אמרי' בכתובות דק"ה בעא מניה ר"ה מרב כלי שרת מהו שיעשו מקדשי בדה"ב צורך מזבח נינהו ומקדשי בדה"ב אתו או"ד צורך קרבן נינהו ומתרומת הלשכה היו עושין אותם וכו' ע"כ הרי בהדיא דכל שהוא לצורך קרבן אתי מתרוה"ל ואין לנו צורך קרבן כמלח ככתוב בתורה ומאי דאצט' הש"ס דמנחות הנז' לאוכוחי דמלח אתי משל ציבור מעצים ומדכ' ביה ברית לא לענין הבאת המלח מתרו' הלשכה דזה פשוט כיון שהוא צורך קרבן אלא הילפותא דהתם לשיהיה המלח משל ציבור לכל מין קרבן בין דיחיד בין דצבור וכמ"ש התם בש"ס יכול האומר עלי מנחה יביא מלח מביתו וכו' יע"ש ומוכרחים אנו לו' כן דאלת"ה אלא דעיקר ילפותא דהש"ס אתא ללמדנו מהיכן מביאים המלח אי מתרומת הלשכה או משיירי הלשכה א"כ מאי דאמרי' תו התם ועצים מנל"ן ויליף מדתניא יכול האומר עלי עולה יביא עצים מביתו כדרך שמביא נסכים ת"ל עה"ע אשר ע"ה אשר ע"ה מה מזבח מש"ץ אף עצים ואש מש"ץ ואי נימא דהילפותא הוי נמי ללמד מהיכן באים אי מתרוה"ל או משירי הלשכה א"כ הו"ל להרמב"ם לפסוק שהעצים יביאום משיירי הלשכה ולא מתרוה"ל דומיא דמזבח העולה שפסק הוא ז"ל שם ה"ח שהוא בא משיירי הלשכה א"כ גם עצים דהיקישן הכ' למזבח היה צריך שיבואו משיירי הלשכה ואילו בדין א' פסק להדיא דגם העצים באים מתרומת הלשכה אל"ו כדאמרן וק"ל:

ד) כתב הרמב"ם ז"ל בפ"ד דסוטה דין י"א וז"ל מתקן בב' כוסות וכו' נ"ב דבריו מבוארים בסוטה דיו"ד אלא דהתם בעי הש"ס השקה בסיב מהו בשפופרת מהו דרך שתייה בכך וכו' תיקו יע"ש. ולא ראיתי להרמב"ם ז"ל שפסק בעיות הללו כדפסק שאר בעיות דבעי הש"ס התם ולא מצאתי דבר מספיק ולא למי שהעיר עליו בזה:

ה) עו"כ הרמב"ם ז"ל בפי"א דפרה דין ד' שמצות אזוב ג' קלחין ובכל קלח וקלח גבעול אחד ע"כ נ"ב עיין להר"ש ז"ל שפי' במתני' הנז' ובהם ג' גבעולים שיהא בכל קלח ג' גבעולין וכן פירש"י בשבת דק"ט ע"ב עי"ש ויש לתמוה לפי"ז במאי פליגי ת"ק ור"י במתני' דקתני סיפא רי"א של ג' ג' ולפי' הרמב"ם ניחא ותו קל"ט דרש"י גופיה בפ"ק דסוכה די"ג פי' שם כדפי' הרמב"ם ז"ל עי"ש ובתוס' שם בד"ה ובהם וכו' שהכריחו כן מסיפא דמתני' וכנז"ל וצ"ע ודו"ק:

ו) כתב הרמב"ם ז"ל בפ"א מהל' תפילין דין י"ג וז"ל ס"ת תפילין ומזוזות שכ' אפיקורוס ישרפו וכ' מרן כ"מ אפיקורוס אדוק בע"ז יע"ש נ"ב עיין בר"ה די"ז דפירש"י אפיקו' זה המבזה ת"ח וכן אמרינן בסנהדרין דצ"ט מאי אפיקי' רב ור"ח אמרי זה המבזה ת"ח עי"ש וצ"ע: ז) כתב הרמב"ם ז"ל בפ"ב דעבדים דין ב' וז"ל אם פגעה שנת השמיטה בכלל וכו' וכ' ע"ז מרן בכ"מ שכן נלמד מהמכילתא והירוש' יע"ש נ"ב גמרא ערוכה הוא בש"ס דילן בנדה דמ"ח ובערכין דח"י יע"ש וצ"ע:

ח) כתב הרמב"ם ז"ל בפ"א דחגיגה וז"ל ויביא עמו קרבן עולה בין מן העוף וכו' ועיין מ"ש מרן ז"ל בכ"מ בשם מהרי"ק ז"ל ושמעתי שהרב מהר"י זאבי ז"ל הביא ראיה נכונה ממ"ש הרמב"ם ז"ל בהל' קידוש החדש פ"ד שאין מעברין השנה מפני הגוזלות וכו' עי"ש:

ט) כתב הרמב"ם ז"ל בפ"ז דמעילה ה"ה וז"ל כשפוסקין עם האומנים לבנות וכו' פוסקין עמהם אמר כו"ך בכו"ך סלע באמה בת ך' אצבע וכשמושחין וכו' ע"כ. וק"ל דאמת הבנין הוי בת ו' טפחים וכל טפח בת ד' אצבעות בגודל וכמ"ש הרמב"ם עצמו בפיה"מ פי"ז דכלים וע"ע בהל' שבת ספי"ז ובהל' ס"ת פ"ט נמצא דאמת הבנין היתה בת כ"ד אצבעות וכשמושחין באמה יתירה אצבע ועיין בכורות ד"מ וצ"ע:

י) כתב הרמב"ם ז"ל בפ"א דפיסולי המוק' דין ו' וז"ל וכל דם הקדשים וכו' והק' מרן שם מדתנן וכו' משמע מדאורייתא מדתני הציץ מרצה עכ"ל. נ"ב קל"ט דהרי הש"ס התם מק' נמי מהא על מה הציץ מרצה ואפי"ה אוקמה דרבנן אע"ג דתני מרצה וצ"ע:

יא) כתב הרמב"ם בפ"ד דפיסולי המוק' דין ב' וז"ל נטמאו מקצת האיברים שורף את הטמאים נ"ב עמ"ש מרן בכ"מ ודבריו תמוהים שדין זה הוא סוגייא בפסחים דס"ב ע"א וז"ל ומאי לא עשה בה מק' טו' ככל טו' דאילו איטמי חד מהאברים שרפינן ליה ואידך אכלינן ליה יע"ש וצ"ע:

יב) כתב הרמב"ם ז"ל בפ"ך דמכירה ה"א וז"ל המבקש מחבירו לקנות מקח וכו' נ"ב דין זה הוא מהתוס' כמ"ש מרן בכ"מ ועיין בתשו' מהר"מ ב"ב ז"ל סי' תת"ט שנשאל על נדון כזה ולא ידעתי למה לא הביא ראיה מתוס' הלזו ומ"ש שם מדין אונאה אינו מובן כפי התוס' וצ"ע:

יג) כתב הרמב"ם בריש פ"ד דטוען בית זה מלא וכו' נ"ב עמ"ש הרב לח"מ ז"ל שם וק"ל על תירוצו דאמאי קתני מתני' זה אומר עד הזיז וז"א עד החלון חייב הול"ל רבותא טפי דז"א בית זה מלא וז"א עד החלון ליחייב בית זה מלא חשיב דבר שבמדה ותו ק' דאמרינן התם הכל לאתויי בית זה מלא הרי בהדיא דהאומר בית זה מלא הו"ל טוען דבר שבמדה וצ"ע: יד) כתב הרמב"ם בפ"ה מהל' איסורי מזבח הל' ו' וז"ל הנעבד בין שעבד שלו בין של חבירו בין באונס בין ברצון אסרה והשיגו הראב"ד דבשל חבירו דוקא שעשה מעשה ותי' מרן דלהדיוט דוקא צריך מעשה ולא לגבוה יע"ש וקל"ט דהרמב"ם בפ"ח דע"ז ה"א פסק דלהדיוט אפי' עביד מעשה לא אסרה וכן פסק מרן ז"ל וצ"ע:

טו) כתב הרמב"ם ז"ל בפ"ד מהל' ק"פ דין ו' וז"ל מי שאבד פסחו ומצאו וכו' והשיגו הראב"ד זה שיבוש וכו' ותי' מרן בכ"מ דאפ"ל דרבינו ס"ל דמתני' דתני ירעה עד שיסתאב כמ"ד בע"ח נדחין וכו' עי"ש וק"ל ממ"ש בתמורה דכ"ג ע"א גבי הכל מודים שאם משך אחת והקריבה שהב' וכו' ופירש"י ואפי' משך האבודה ונתכפר בה וכו' יע"ש כל הסוגייא והרמב"ם בפ"ד מהל' פיה"מ ה"ג כתב וז"ל המפריש חטאתו ואבדה והפריש אחרת תחתיה ונמצאת הא' וכו' ונתכפר בה האחרת תמות וכו' ע"כ הרי דאע"ג דקי"ל כרב דאמר אין בעח"ן ס"ל להרמב"ם ז"ל דהיכא דהוי דיחוי בידים הוי דיחוי וה"נ בפסח למה הב' יקרב שלמים הרי דיחוי בידים הוא והול"ל ירעה עד שיסתאב והדרא קו' הראב"ד למקומה וצ"ע:

טו) כתב הרמב"ם בפ"ב דתמידין דין ה' וז"ל ד' פייסות וכו' הפייס הא' מי שתורם וכו' נ"ב עיין בלח"מ שם ובתוס' יו"ט בפ"ה דתמיד מ"ה שכ' וז"ל ואיני יודע מנ"ל להרמב"ם יע"ש ואני תמיה עוד דבפ"ג דתמידין ה"ז כתב הרמב"ם וז"ל ומקדים לפניהם זה שדישן את המזבח וכו' וזה שבידו המחתה וכו' משמע דתרי נינהו ואיך כתב בפ"ד דמי שדישן הוא מכניס המחתה דוקא וצ"ע:

יז) כתב הרמב"ם ז"ל בפכ"ד דאישות דין י"ד וז"ל העוברת על דת וכו' אם רצה להוציא ה"ז נותן כתובה אחר שתשבע שלא עברה וכ' הה"מ דאם אינו ידוע שעברה נר' דאינו יכול להשביעה כיון ששטר כתו' בידה ואחזוקי אינשי ברשיעי ל"מ ע"כ ותמה עליו הרב מלך שלם ז"ל בדפ"ט ע"ג דמאי שנא ממ"ש הרמב"ם ז"ל שם בהי"ז מי שראה אשתו שזינתה וכו' משביעה וכו' וק' למה משביעה כיון ששטר כתו' בידה הלא אחזוקי אינשי רשיעי ל"מ וצ"ע יע"ש. והנה אם תמיהתו ע"ד ה"ה ז"ל כבר ה"ה ז"ל פליג התם ע"ד הרמב"ם בזה. וגם יש לחלק בין הנושאים דמ"ש ה"ה ז"ל ברי"ד איירי התם דאינו ידוע לבעלה כלל רק טוען עליה ט' ס' דשמא עברה על דת בהא ס"ל לה"ה ז"ל דאינו יכול להשביעה על ט' ס' משא"כ בדין י"ז איירי בטוען עליה הבעל ט' בריא שראה אותה שזינתה ובזה ודאי יכול להשביעה דלאו מחמת אחזוקי וכו' הוא בא להשביעה אלא מכח ט' ודאי וזה ברור וק"ל: חי) כתב הרמב"ם ז"ל בפ"ז דשגגות דין ו' וז"ל עשה תולדות של אב זה וכו' יראה לי שהוא חייב ב' חטאות וכו' ע"כ ועיין להרב מלך שלם ז"ל בדק"א ע"ב ובדק"ן ע"ב שהביא ראיות מהש"ס דמדינא דש"ס דינא הכי הוא ולמה תלה הדין בדעתו עי"ש והרואה יראה דלק"מ דבכל ראיותיו לא נתבאר בהדיא בעשה תולדה של אב זה ותולדה דאב אחר דחייב ב' חטאות אם עשאן בהעלם אחד ומשו"ה לא הוקשה למרן ז"ל ע"ד הרמב"ם מהנהו ראיות שהביא הוא ז"ל והדיוק דדייק הוא ז"ל בנקל יש לדחותו וק"ל:

יט) כתב הרמב"ם ז"ל בפ"ד מהל' חנוכה הי"ב אפי' אין לו מה יאכל וכו' וכתב הלח"מ וז"ל כתב ה"ה נר' שלמדו ממ"ש בהל' חמץ ומצה שאפי' עני שבישראל לא יפחות מד' כוסות והט' משום פרסומי ניסא וכ"ש בנר חנוכה דעדיף מקידוש היום ע"כ וק' דלאו מכ"ש הוא אלא מה"ה דמאי אולמיה דנ"ח מד' כוסות וצ"ע עכ"ל:

ואפ"ל דמאי דעדיף נ"ח מד' כוסות הט' דנ"ח לברר הדבר והפרסום ואין זולתו לא כן הפסח דאיכא כמה ענינים דמוכחי הפרסום אלא דהד' כוסות הם פרסום טפי משאר ענייני פסח אמטו"ל נר חנוכה אתי במכ"ש וברור: כ) כתב הרמב"ם ז"ל בפט"ו מהל' מאכ"א הכ"ד וז"ל אסור לבטל איסורין של תורה לכתחי' ואם ביטל ה"ז מותר ואעפי"כ קנסו אותו חכמים ואסרו הכל וי"ל שכיון שהוא קנס אין אוסרין תערובת זו אלא ע"ז שביטל האיסור אבל לאחרים הכל מותר עכ"ל וכתב ע"ז מרן ז"ל בכ"מ וז"ל נראה שלמד כן מדין מבשל בשבת וכו' עכ"ל. ולכאורה לא היה צריך מרן לזה שהרי דין זה מבואר בש"ס בעיא דאפשיטא במס' בכורות דל"ד וז" בעי ר"י מר"ז הצורם אוזן בכור מהו לקנוס בנו אחריו ופשיט ליה מדין שביעית דלבריה לא קנסו וכן בגיטין דמ"ד ובמ"ק די"ג וכת' התוס' ז"ל בבכורות שם בד"ה הטיבה וכו' דאע"ג דצורם אוזן בכור דאורייתא מ"מ פשיט משביעית וכו' עכ"ל הנה מוכח להדיא מכל הני סוגיי דיש לדמות קנסות דרבנן אהדדי וכ"כ הגאון מהריט"א ז"ל בס' הליו"ט דקמ"ב ע"ד יעו"ש עוד מוכח משם דהגם דנימא דס"ל להרמב"ם ז"ל דאיסור ביטול איסורין הוא מדאורייתא וכמ"ש הש"ך והפר"ח ביו"ד סי' צ"ט עי"ש מ"מ איכא למילף מהתם דלדידיה דוקא קנסו ולא לבריה וה"ה לאחריני נמי לא קנסו אי לא מתהני המבטל מהאי איסורא אבל אי המבטל מתהני מניה כגון דמוכרו או נותנו במתנה דאית ליה ט"ה ודאי בזה לא איירי הרמב"ם ז"ל ועיין בטור ובב"י יו"ד סי' צ"ט ובודאי דלא הוא ז"ל אלא בדלא מתהני מניה איהו גופיה כלל וא"כ מה לי בריה מ"ל אחריני:

ועוד דלפי"ד מרן ז"ל הנז' נראה דהי"ד לד' ר"י דקי"ל כוותיה גבי מעשה שבת דלאחרים שרי וכמ"ש הרמב"ם ז"ל בפ"ג מהל' שבת אבל לר"י הסנדלר דאוסר שם גם לאחריני כדאיתא בב"ק דמ"ט ובכמה דוכתי בש"ס א"כ יוצא לנו דה"ה ה"נ אוסר גם לאחרים ולכאורה הדבר תמוה דמנ"ל לעשות פלוגתא חדתא מה שלא נתבאר בש"ס וגמירי אפושי פלוגתא ל"מ דאימא שאני מעשה שבת כדאיתא התם דכתיב ביה קדש ודריש מה קדש אסור באכילה גם מעשה שבת וכן נמי י"ל גם לר"י שאני התם דמיעטיה קרא היא קדש ואמ"ק וא"כ ליכא למילף ממעשה שבת לא לאיסור ולא להיתר:

אמנם גבי מבטל איסור דלאחרים לא קנסו אתי לכ"ע כמו גבי בכור ושביעית ובפרט למאי דרב תנא ז"ל בס' פר"ד דמ"ב ע"ג דאפי' מאן דס"ל דביטול איסור הוא מדאורייתא ויליף לה מזרוע בשלה מ"מ פשיטא דאינו אלא איסורא בעלמא ואפי' לאו ליכא יעו"ש א"כ אתי ההיתר לאחריני במכ"ש מבכור ושביעית וכמובן. וע"ע בס' ערך השולחן יו"ד סי' צ"ט אות ד' מ"ש בזה עש"ב:

וכדי לבאר וליישב דברי מרן ז"ל תחילה וראש יש לעמוד בסוגייא דחולין דקט"ו עלה דאמר רב אשי מנין לבב"ח שאסור מן התורה דכתיב לא תאכל כל תועבה כל שתיעבתי לך ה"ה בב"ת ופריך אי הכי מעשה שבת ליתסר ומשני ש"ה דאמ"ק קדש היא ועיין פירש"י שם והק' התוס' שם בד"ה כל וכו' וז"ל וא"ת צורם אוזן בכור ליתסר אפי' צרמו גוי וי"ל דשרי רחמנא קדשים כצבי וכאיל א"כ אינו דבר מתועב עכ"ל. וכוונתם ז"ל דכמו גבי בב"ח דאפי' שלא בעבירה בישלו כגון ע"י קטן אפי"ה אסור וכמ"ש רש"י ז"ל שם ה"נ גבי בכור ליתסר אפי' צרמו גוי ולרבותא נקטו אפי' צרמו גוי דבלאו"ה אפי' בישראל יש להק' כמ"ש בבכורות שם לבריה לא קנסו מוכח דאינו אלא קנסא אבל מדאורייתא אפי' צרמו ישר' מותר וע"ז תי' מדשרי רחמנא קדשים שהוממו כצבי וכאייל א"כ ש"מ לא דרשינן קרא דלא תאכל כ"ת לענין בכור וממילא אפי' ישראל מותר מן התורה וכ"כ התוס' בפ"ק דתמורה ד"ד ע"ב בד"ה רבא וז"ל דדוקא בב"ח דהואיל אפי' ממילא אסור אבל צורם אוזן דממילא מותר אינו בבל תאכל אפי' נעשה בידים עכ"ל הרי להדיא דס"ל להתוס' דכיון דממילא מותר ה"ה אפי' בידים והתם קאי דק' אדברי רבא דאמר כל מילתא דאמר"ח ל"ת א"ע ל"מ ומקשו מבכור ומתרצים כן א"כ משמע אפי' בעבירה מותר וכ"כ ג"כ התוס' שם בבכורות בד"ה ומי קניס וכו' וז"ל דאפי' לרבא דאמר א"ע ל"מ מ"מ הכא שרי האי בכור מדאורייתא דהא יש בו מום והאי גברא לית בו נגע עכ"ל ובשינוי לשונם קצת רצו לבאר דבריהם קצת יותר דבין ע"י אדם בעבירה בין מאליו נפל המום כיון דהשתא מיהא לא חזי להקרבה א"כ הוא מותר כצבי וכאייל והענין אחד אע"ג דיש שינוי לשון וברור דאזלי לשיטתייהו ודבריהם עניים במ"א ועשירים במ"א וכ"כ עוד התוס' ז"ל שם וז"ל וא"ת דבספרי פ' ראה תניא המטיל מום בבכור ואוכלו עובר על לא תאכל כ"ת אלמא דמדאורייתא אסיר וי"ל לרבנן דסברי כאחרים דדרשי התם בפיסולי המוק' הכ' מדבר או בבישול בב"ח וכו' ואין לאסור שחיטה על אותו מום מל"ת כ"ת כבב"ח וכלאי זרעים ומעשה שבת שיש לחלק עוד תי' א"נ אסמכתא בעלמא עכ"ל ומ"ש שיש לחלק ולא ביארו החי' כוונתם דהחי' ברור דשאני בב"ח וכל"ז ומ"ש דהשתא מיהא באיסורייהו קיימי והאיסור רביע בגופייהו משא"כ האי בכור השתא מיהא אית ביה מום ואינו ראוי עוד למזבח וכמ"ש בסמוך ולכך סתמו דבריהם פה וא"כ הרי מוכח להדיא דמתוך שהתירה תורה בבכור כצבי וכאייל א"כ לא דמו אשארא ולית בבכור לאו דלא תאכל כ"ת והוא ממש כדבריהם במס' חולין די"ל מדשרי רחמנא וכו' א"כ אינו דבר מתועב ע"כ הרי ממש מכוונים דבריהם יחד ובתירוצם סליק דאפי' בידים צרם אוזן בכור בעבירה אפי"ה ליכא משום לא תאכל כ"ת כמ"ש התם משום קנסא כמ"ש התוס' ז"ל התם וכ"כ הפר"ח ז"ל ביו"ד סס"י ס"ד וכן גבי סירוס דכתבו התוס' לעיל מניה ועיין להרב שם חדש בעמוד מאכלות ד"ב רע"ב יע"ש:

ומ"ש עוד התוס' ז"ל כלאי זרעים ומעשה שבת וכו' היינו אי לא גלי קרא בהו להדיא וכמ"ש הכא בסוגיין דחולין הנז' וכמובן:

והרב זרע אברהם ז"ל בחי' לחולין דהנז' אייתי בידיה משה"ק הרא"ם ז"ל בפ' ראה ע"פ לא תאכל כ"ת ע"ד התוס' ז"ל וכתב הוא ז"ל דכוונת התוס' מעיק' ס"ד דהמום הוא תועבה והקשו לר"א דדקדק בדבריו בספרי ואמר מנין לצורם ולא אמר מנין לאוזן בכור שנצרם משמע דליכא איסורא אלא אם עבר וצרם בידים ותי' דאין המום תועבה אלא הצורם במזיד הוא תועבה והתורה קנסה אותו ואחרים קנסו מדרבנן אתד"ק וכוונת דבריו דבשלמא גבי בב"ח אסור אפי' ממילא דלא אשכחן היתר בהדיא ממילא אסור הכל משא"כ גבי בכור דגלי רחמנא כצבי וכאייל ואשכחן דאזהר לא תאכל כ"ת אמרי' שאני הכא דקנסה התורה אבל ע"י קטן הוי כמו ממילא. אלא דלענד"ן דבריו דחוקים טובא דמ"מ לא הי"ל להתוס' לסתום כולי האי ולא עוד אלא דצ"ל דהכא קרי תועבה לעושה העבירה והכא לגוף הדבר הנעשה וזה דוחק עצום כי בכל מקום גוף הדבר הנעשה תועבה מיקרי ומסתמיות דברי התוס' דחולין ובכורות ותמורה מוכח איפכא דכל היכא דדרשי לא תאכל כ"ת סברי כוותיה דרשינן בין בעבירה בין וכו' אבל בבכור דשרייה רחמנא אדרבא שרי אפי' בידים בעבירה וההכרח לזה דלכאורה יקשה אליבא דרבא דס"ל אי עביד ל"מ א"כ אמאי איצט' קרא דל"ת כל תועבה לבכור לר"א דבספרי ולפסולי המוק'' לרבנן דהתם וכי תימא דהוה ס"ד מדהומם מאליו מותר ה"נ בידים וכמ"ש התוס' בבכורות ובתמורה הלא עליה אני דן דנימא דוקא מאליו אבל בידים קנסיה רחמנא דכל מילתא דאמר"ח ל"ת א"ע ל"מ והתם ודאי משום דעבר אמימרא דרח' וכקו' הרא"ם ז"ל אל"ו מוכרח כדפרש"י ז"ל דמשום כל תועבה אפי' שלא בעבירה ומאי דנקט ר"א הצורם הוא לאו דוקא ופי' אחד הצורם יהיה מי שיהיה אפי' קטן ואינו יכו"ל אוזן בכור שנצרם דמשמע נצרם מאליו וליתא לכך אמר הצורם וה"ה דהיה יכו"ל שהוטל בו מום כמ"ש הרמב"ם בה' בכורות יע"ש:

עוד יש להכריח משבת גופיה שכ' הרמב"ם ז"ל בהל' שבת בפ"ג ה"א דכשתיעשה המלאכה מאליה בשבת וכו' התירו לכתחי' יע"ש ולכאו' ק' דנימא היא קדש ואין מעק' היינו מעשה שבת מאליהן וקרא דלא תאכל כ"ת אהני לאסור העושה בידים:

איברא דזה פשוט דהתם פשיטא דלא מיקרי מעשה שבת כיון דהתחיל מקודם שבת אכן אכתי י"ל דקרא דקדש היא לשלא בעבירה וקרא דלא תכ"ת איירי בעובר אבל אי אמרינן גם מיעט לשלא בעבירה ממילא ליכא לאו דלתכ"ת דכל אשר תיעבתי הוא אפי' לשלא בעבירה ובדליכא כל תועבה בשלא בעבירה ה"ה דליכא גם בעבירה:

אמנם יש לדחות דהתם בב"ק דע"ט אמרי' יכול אפי' בשוגג ת"ל מחלליה במזיד אמ"ל ולא בשוגג משמע מאי דמיעט רחמנא במזיד איירי דסמוך למחלליה. והשתא מש"ל דאמאי צריך קרא דלתכ"ת לרבא דס"ל א"ע ל"מ י"ל דאצט' קרא דלתכ"ת לאסור גם בהנאה דאי מהתם לא היה אסור רק באכילה. אלא דממ"ק בכלאי זרעים שהק' בגמ' שם דליתסרו וכו' ומשני מדאסר כלאים לגבוה מכלל דלהדיוט שרי דאכתי ק' דנימא דאסר רחמנא אפי' שלא בעבירה מכלל דלהדיוט שרי שלא בעבירה אבל בעבירה אסיר ואילו לא כתב רחמנא איסור לגבוה הי"א הכל אסור אפי' להדיוט ואפי' שלא בעבירה השתא דכ' רחמנא איסור לגבוה כדי למעט דלהדיוט בעבירה דוקא אסור אלא ודאי כיון דמשמעות תועבה גוף הדבר העשוי בין בעבירה בין שלא בעבירה ומדנתמעט א"כ לאו תועבה הוא ונתמעט לגמרי:

שו"ר בס' הרב מגילת ספר לאוין דס"ט ע"ד ובד"ע שהניח קו' זו בצ"ע יע"ש. ומרן מהריט"א ז"ל בהליו"ט בדק"מ ע"א אייתי דברי התוס' דבבכורות בד"ה ומי קניס וכו' הנז"ל שכתבו בסתם ויש לחלק ולא ביארו לנו החילוק ומה הוא דאמר דכוונתם לחלק דשאני מטיל מום בבכור משום דאתי מק"ו דקדשים שנעבדה בהם עבירה ואזלי לשטתייהו דגרסי בחולין השתא לגבוה שרי להדיוט מיבעייא כמ"ש בד"ה חורש וכו' דקדשים שנעבדה בהם עבירה נתמעטו מקרא דמיד ב"ן לא תקריבו את אלה אלה א"א מקריב אבל וכו' ומטיל מום בבכור דכוותייהו נמי נתמעטו מהתם דכיון דלגבי הדיוט בעל מום מותר אין לאסור משום דנעשה בעבירה שהרי לגבוה אין האיסור משום שבא בעבירה אלא משום המום גופיה ואפי' ממילא א"כ הנעשה בעבירה מותר להדיוט דהשתא לגבוה שרי וכו' ומ"ש התוס' שם בד"ה כל אשר וכו' ותי' דשרי רחמנא וכו' לא הוצרכו לזה אלא לגי' רש"י אבל לגירסתם בלאו"ה י"ל עפי"ה והן אמת אפי' לגי' רש"י אפ"ל כן דבכור אתי בק"ו וכו' אלא דלרש"י סוגיין דהכא לא איירי דליתסרו וכו' אלא הזרעים ולא אתו מהאי ק"ו דאינם בע"ח וכו' עכתד"ק עש"ב. והרואה יראה דגם לפירושו אכתי ק' אם עיקר הטעם בבכור משום דאתי בק"ו דאין המום גורם אלא העבירה ואתיא בק"ו ולכך הוא דלא דרשינן לא תאכל כ"ת גבי בכור א"כ קדשים יוכיחו ואי שאני לן מקדשים שנעבדה בהם עבירה דהכא בקדשים שהוממו ניכר יותר העבירה בגוף הקרבן ע"ד שכ' התוס' שם בד"ה חורש וכו' בסו"ד יע"ש א"כ גבי בכור נמי נימא הכי וע"ק על סתמיות התוס' ז"ל שהרי ר"א דרש בספרי וצ"ל דבכור ניכר יותר כנז"ל וכל קו' הרא"ם ז"ל בדוכתייהו קיימי:

אמנם דא עקא מ"ש הרב ז"ל דהתוס' לא הוצרכו לזה אלא לגי' רש"י דק"ט דלפי האמת אי לאו תירוצם שתי' דשרי רחמנא כצבי וכאייל קושייתם חזקה דליכא למילף בכור מק"ו מקדשים שנעבדה בהם עבירה כגון חורש וחוסם וכיוצא דלגבוה שרי אע"ג דבכור נמי בע"ח נינהו דאנא אמינא שהמום הוא שגרם להם ואפי' לגבוה אסירי מה"ט וה"ה להדיוט שאין העבירה גורמת אלא המום מה תאמר שהרי קדשים שהוממו מאליהן מותרים להדיוט ומזה יש להוכיח שאין המום גורם אלא העבירה והכא בעבירה אפי' לגבוה שרי אי לאו שיש בהם דאפי' מאליו הוא אסור לגבוה ומכיון דלהדיוט שרי מאליו מהכא ש"מ שהעבירה היא הגורמת וא"כ אתי בק"ו דהשתא לגבוה קדשים שנעבדה בהם עבירה שרו כ"ש להדיוט א"כ זהו מה שתי' התוס' ז"ל דמדשרי רחמנא קדשים שהוממו מאליהן אין המום הוא המתועב עד שיאסר להדיוט אלא העבירה והעבירה שרי אפי' לגבוה ומכ"ש להדיוט הרי דצריכים אנחנו למודעי אפי' לפי גירסתם וכ"ש למ"ש מהריט"א ז"ל דאפי' לרש"י נפק"ל נמי בע"ח מהך ק"ו ואיך יתכן לו' דלשיטת התוס' אין הם צריכים לזה ותו דהרי אנן קחזינן בספרי בפ' ראה דר"א דריש קרא דלא תאכל כ"ת לבכור ואחרים דרשוהו לפסולי המוק' ולסברתייהו מוכרח לחלק דשאני הני דניכר העבירה בגופייהו טפי וא"כ כגו"ד צריכה רבה לאודועי דלא כל אדם דן ק"ו זה מדעתו:

עו"כ הרב מהריט"א ז"ל שם דהתוס' ז"ל הכא מקשו לר"א דבספרי דוקא ותי' מדשרי רחמנא וכו' עש"ב שדרך ובא לו קרוב מעט למ"ש הזר"א ז"ל הנ"ל וע"ע למהריט"א ז"ל שם שהבי"ד הפר"ח ז"ל שביו"ד סי' ס"ד ומ"ש עליו יעש"ב. ברם דא עקא במ"ש הרא"ם ז"ל שם בסו"ד שהק' ע"ד הרמב"ם דבפ"ב דבכורות המטיל מום בבכור אסור מקנסא ור"א בספרי דריש ליה מקרא דלא תאכל כ"ת וכתב דשמא פסק כאחרים דבספרי דפליגי אדר"א וכתב עליו הפר"ח דנעלם ממנו סוגיין דבכורות בלי ס' יע"ש וכ"כ המשל"מ בפ"ד דבכורות בתוך התשו' בד"ה ודע וכו' וסיים וז"ל אך מה שקשה לזה הוא מש"ר בפח"י דפיה"מ וכו' וזהו סברת ר"א דספרי והוא דבר תימה דאנן לא קי"ל הכי וכו' ואם הרב רוצה לחלק בין שאר קדשים לבכור לא ידענו מהיכן הוליד זה וצ"ע ע"כ. ולכאורה יגדל התימה במ"ש דזוהי ס' ר"א דספרי שהרי התוס' והרא"ם ז"ל מוכח דזוהי ס' אחרים ולא ס' ר"א ולעיל מזה הביא ג"כ דברי התוס' שכ"כ בהדיא ועם דהתוס' תי' בתר הכי דא"נ אסמכתא בעלמא מ"מ לא לס' אחרים לבד כ"כ אלא גם לר"א וא"כ ממ"ן ק' דאם נאמר אסמכתא א"כ רבינו פסק דלא כמאן ואי ס"ל דהוא דרשה גמורה א"כ פסק כאחרים וא"כ ק' במה נחה דעתו מן התוס' יותר מד' הרמב"ם ולא עוד אלא שהרא"ם ז"ל כתב בפי' דרבינו פסק כאחרים:

והרב ספרי דבי רב בדרי"ח כתב ע"ד וז"ל אחהמ"ר שרבי' פ' כאחרים ע"כ ולא נתעורר עוד עולם שהבי"ד התוס' והרא"ם ז"ל ועדיין לחלוחית הדיו קיימת:

והנלע"ד ליישב דעת עליונים למע' בהקדים להבין מ"ש בספרי פ' ראה וז"ל לא תאכל כ"ת רא"א מנין לצורם אוזן בכור ואכל ממנה עובר בל"ת ת"ל ל"ת כ"ת אחרים אומרים בפיסולי המוק' הכ' מדבר וכו' ע"כ וכדי להבין במאי פליגי ר"א ואחרים נקדים מ"ד תו התם בספרי בפ' שופטים ע"פ לא תזבח וכו' על מום עובר בל"ת ולא השוחט בדרום כך היא הגי' הנכונה ועמ"ש הרב ספרי דב"ר דרל"ו ע"ג וסיים הספרי עלה יכול המקדים קדשים זל"ז וכו' ואין מק"ק זל"ז עובר בל"ת אשר יהיה בו מום אין לי אלא שנולד תם ונעשה ב"מ נולד במום מנין ת"ל כל דבר רע מנין בעל גרב יבלת וחזזית ת"ל כל ד"ר מנין לחולה וזקן ומזוהם ת"ל שור ושה כד"ר ומנין לקדשים ששחטן חוץ לזמנם וחוץ למקו' שעובר בל"ת ת"ל כל דב"ר שתלוי בדבר ומנין לרובע ונרבע מוקצה ונעבד ת"ל תועבת ה' ומנין לאתנן מחיר וכלאים טריפה ויוצא דופן ת"ל כי תועבת וכו' ע"כ:

והנה הרמב"ם ז"ל בפ"א דאיסורי מזבח ה"ד כתב דעיקר דלא תזבח אתא למום עובר וחזזית וגרב לח דאכולהו עוברין בל"ת וכולהו נק' מום עובר כמ"ש בפ"ב שם ה"ז יעו"ש ואכולהו לקי ועל חטאת ששחטה בדרום לא לקי עלה ועיין הטעם בס' דבי רב שם וכ"ש המקדים קדשים זל"ז דלא לקי אפי' לרבנן יע"ש וכן בעל מום מעיקרו נראה דלקי עליה מדסתם הרמב"ם ז"ל וכתב השוחט בע"מ לשם קרבן לוקה ולא חילק ובמקדיש דקדק וכ' שנפל בו מום ועיין במ"ע ובכ"מ שם ובעל גרב וכו' היינו מום עובר הנז' וקדשים ששחטן בחוץ היינו שחישב עליו וז"ש ברפח"י דפהמו"ק דלא לקי אמחשבה וכמ"ש בזבחים דכ"ט ועי"ש בס' דבי רב וחולה וכו' ורובע וכו' כולם אינם נק' מום קבוע ולא נפדין אלא צריך שימתינו להם עד שיפול בהם מום קבוע ואם שחטן והקריבם לא לקי כמ"ש הרמב"ם בפ"ב ה"ז ועיין במרן כ"מ שם ואתנן וכו' לוקה מכח לאו אחר דלא תביא אתנן ממילא ילפינן דקרא אתא לאשמועינן למקריב בע"מ עובר וכ"ש בע"מ קבוע דכתוב בהדיא ואפי' נולד בו וכן נכלל בזה כל הני שאין מומן קבוע אלא כיון דלא אתפרש להדיא לא לקי עלייהו חוץ מאתנן דכתיב בהדיא וכן למחשב נמי אלא דאנן קי"ל דאין לוקין על לאו שאב"מ וכן השאר שהם לאו שבכללות כמבואר במרן כ"מ שם וע"ע בספרי פ' ראה ע"פ כל הבכור ובר"פ מומין דל"ג למ"ל דכתיבי כל הנך בבכור ובמוק' ובאדם יע"ש. ועי"ש בתוס' דבתר דגלי קרא ילפי' הני מהני וע"ע להרמב"ם פ"ב דבכורות נמצא דגם בכור אם הקריבו במום עובר לוקה חוץ מהנך דגם בקדשים לא לקי והשתא לאחרים ילפי בג"ש לכל הני שפסולים למזבח ולכלל הדיוט לא באו כגון שאין בהם מום קבוע ממש בין שנפסל ע"י מחשבה בין ע"י מעשה כגון רובע בין שנפל בו מום עובר שנפסל לקרבן ולהדיוט לא בא כל אלו האוכל מהם כזית לוקה וז"ש הרמב"ם בפי"ח מה' פיה"מ ה"ג וז"ל כל קרבן שנאמר שהוא פסול בין שנפסל במחשבה בין במעשה בין שאירע בו דבר שפסלו כל האוכל כזית במזיד לוקה שנאמר לא תאכל כ"ת מפי השמועה למדו שאין הכ' מדבר אלא בפיה"מ עכ"ל ומזה אנו למדין דמ"ש רבינו פיה"מ ר"ל שנפסלו ועדיין לא באו לכלל הדיוט עד שיפול בהם מום קבוע ואז אם קדשים יפדו ויאכלו במומן ואם בכור יאכל לכהנים ולשון פיה"מ דקאמרי אחרים בספרי לאו דוקא דכולהו אתרבו למנין ומ"ש בהל' בכורות פ"א הט"ז כהן שאכל כזית מבכור תמים לוקה ההיא מיירי אפי' הקריבו ואכלו חוץ לחומה אבל לא הקריבו מהכא נפקא ועיין בפי"א מה' מעה"ק דין ה' ודין ו' ובש"ס מכות בדי"ז וי"ח ולענין קדשים דבעו פדייה הוא מ"ע עיין בפ"א דאיסורי מזבח היו"ד ולענין אם אכל בלא פדייה לא נתבאר בדברי רבינו ונראה דאינו לוקה מאחר דביטל מ"ע ובדיעבד אם פדה אפי' שוה מנה בפרוטה ה"ז פדוי כמ"ש בפ"ז דערכין:

וא"כ מוכח מכאן דבכור ושאר קדשים ישוו בשיעורייהו בלאו זה בכל כל ואע"ג דחזינן איזו קולא בבכור הנה אמת דיש בזה מה שאין בזה וע"ע בס' הליו"ט דקל"ב כמה חומרות בבכור יותר מקדשים ובא הכתוב ולימד על שניהם דבחדא מחתא נינהו חוץ ממאי דפריש בהו להדיא כגון פדיון וכתבו התוס' ז"ל בבכורות דמ"ג דכולהו ילפי מהדדי דבתר דגלי גלי יע"ש: ומעתה נראה דזהו שהיה סובר הרא"ם ז"ל מעיק' דהרמב"ם כיון שפסק בהל' פה"מ דקדשים שהוטל בהם מום וכו' והיינו כר"א דהכי דריש להאי קרא גבי בכור וה"ה לשאר פיה"מ ולזה הוק"ל מפ"ב דבכו' דפסק שהוא קנסא הגם דהכי איתא בש"ס דילן בבכו' דל"ד מ"מ כיון דדעתו לפסוק כר"א ק"ל טובא וע"ז תי' דפסק כאחרים ור"ל דאחרים ור"א דבספרי בהא נמי פליגי דלאחרים מלבד דדרשי ליה בפיה"פ הכ' מדבר תו מרבי מהאי קרא לשאר פיה"מ לענין הטלת מום אבל לא איתברר טעמא דאחרים בהדיא ולזה כתב הרא"ם ז"ל בלשון ושמא ולא החליט הענין ולזה ג"כ לא השיג בכח מדידהו דכתבו התם בפיסולי המוק' ורבנן ס"ל כאחרים והיה לו להק' עליהם בכח שגם בפיה"מ יש חילוק בין ממילא להוטל בידים משום דכבר ידע הרא"ם ז"ל דכוונתם לו' דאיירי בפה"מ ואפי' במומין שנפלו מאליהם בין ע"י מחשבה בין במעשה דכולהו שוו בענין זה ואפי' הבכור והט' כמ"ש דפסולים לגבוה ולא הותרו עדיין להדיוט ולכך הק' עליהם הרא"ם ז"ל מכח הסברא דיכולים אנו לחלק בין מום הנעשה מאליו להנעשה בידים אחר שראה סברא זו ברש"י והרמב"ם ז"ל שחילקו כן והפר"ח ז"ל מחמת דלא זכר מ"ד הרמב"ם שבפי"ח מה' פיה"מ הנז"ל לכן כתב עליו מ"ש:

ועפי"ז הנה נתבאר כוונת המשל"מ ז"ל שכ' שזהו סבר ר"א וכו' והדין עמו שהוא ז"ל כבר עמד על שורשן של דברים שבספרי וידע ברוח מבינתו דס' אחרי לאו לענין זה אמורה והשוו בה בין הבכור בין שאר קדשים ומ"ש הרמב"ם בפי"ח בתר הכי דפיה"מ ה"ה וכן קדשים שהוטל בהם מום וכו' ההיא סברת ר"א דדריש שם הכי ובכור דנקט ר"א לאו"ד אלא ה"ה לשאר קדשים אלא דפלוגתייהו היא דר"א דריש לצורם בין בבכור בין בשאר המוקדשין דכולהו דין אחד להם לענין זה ואחרים אוקמוהו לקרא בפיה"מ ר"ל שנפסלו ע"י איזה סיבה כנז"ל ורבינו ז"ל דפ' גם ההיא דר"א א"כ ק"ט ואם דעתו לומר דס"ל כאחרים ולאחרים גם לענין צורם במוקדשין איירי ופליגי עליה דר"א בבכור לענין זה דוקא מנ"ל לחלק בדין זה יותר מן השאר ומהיכן יליף הא ומעתה יתבאר דמ"ש מהריט"א ז"ל שם לחלק בין בכור לשאר פיה"מ מן הסברא הגם דחזיתיה למר שכ' קרוב למ"ש אני עני דאחרים למדו מן הג"ש למחשבה וכו' עש"ב מ"מ אני עני הארכתי בשורשן של דברים ומתוך דברי נתבאר יפה דאין לחלק כלל מן הסברא אחר שהושוו לכל דבר ויש בזה מה שאין בזה הצד השוה שבשניהם כל שזה לוקה זה לוקה ומהריט"א ז"ל לא נזכר מ"ד המשל"מ ז"ל ולכן לא עמד בזה כמצטרך. ולעיקר דברי הרמב"ם ז"ל אכתי צ"ת והא ודאי דמצא עזר לדבריו ואנחנו לא נדע שורש לדבריו ז"ל ומ"ש מהריט"א ז"ל שם דקמ"א ע"ג משם הבנ"י ז"ל לחלק מזמן בהמ"ק לזה"ז ודחה ד"ק הדין עמו כמשי"ר המעיין ועפי"ה נבא לבאר משה"ק התוס' ז"ל בחולין שם בד"ה חורש על רש"י שכ' דבב"ח ל"א האי ק"ו דמסתבר דכל שתיעבתי קאי אבב"ח דקא אכיל תועבה גופה אבל האי לא אכיל החרישה עצמה אלא הבא ממנה וילפינן משבת והק' התוס' דאמאי לא יחשב בישול שבת תועבה גופה כמו הבישול דבב"ח וכתב הרא"ם ז"ל ע"ז דמודה רש"י דבישול שבת נמי הוא גוף התועבה אלא דרחמנא שרייה לגבי שבת וכו' ע"כ:

ולענד"ן דכוונת התוס' ז"ל דהנה רש"י הק' אמאי לא ילפינן בב"ח משבת ותי' דבישול שבת לאו האיסור גופיה וכו' וע"ז הק' התוס' דבישול שבת נמי הוא תועבה גופיה ור"ל דהדרא קו' רש"י לדוכתה דאמאי לא נילף גם בב"ח משבת ולא עלה ע"ד התוס' דבישול שבת ליתסר כיון דכ' קדש היא וע"ז כתב הרא"ם ז"ל לתרץ קו' התוס' דמסתברא דבב"ח אסריה רח' מקרא דלתכ"ת כל שתיעבתי דאליבא דרב אשי האי קרא לבב"ח הוא דאתא וגבי בישול שבת שרייה רח' ממיעוטא דהיא וא"ת חורש בשו"ח נילף מבב"ח דכל היכא דאיכא למילף ולהקיש בדאורייתא לחומרא מקישינן ולא לקולא לז"א דהא ליתא. דשאני חורש דלאו הוא תועבה גופה וע"ע בתוס' חולין דק"א ע"ב בד"ה שבת וכו' שכתבו דלא ילפינן מבב"ח משום דחידוש הוא יע"ש. וא"כ יש ללמוד משבת יותר וע"ע בס' תוע"ר גאטיניו מ"ש בזה ונלע"ד כדכתי' בעניותין ולזה כיון הרא"ם ז"ל. ובהכי א"ש מ"ש רש"י ז"ל שם בסוף הסוגייא בד"ה לא אמרה תורה וכו' דהוה מצ"ל דכולהו ילפי משבת וכו' ולכאורה ק' דהוא סותר הקודם מש"ל אך עפי"ה הנה נכון דודאי מודה רש"י דבישול שבת גופיה אסיר ואפי"ה הא מיעטיה קרא אלא דבתחי' הסוגייא הוה ס"ד דרש"י דנילף לחומרא ולזה כתב דחורש בשו"ח יותר סברא דנילף לקולא ושוב נרגש מכלאי זרעים דאינהו גופייהו תועבה ותי' וא"כ השתא דמצינו דבר דאפי' איהו גופיה כגון כלאים שרייה רחמנא ודאי מקישינן לקולא דלא ראי שבת כראי זרעים וכו' וילפי' לקולא משבת ולא היה צריך יכו' ואפי"ה יותר ניחא ליה להביא כל דבר מגופיה ודו"ק: ודרך אגב ראיתי לעמוד עוד במ"ש התוס' שם באותו דיבור וז"ל וא"ת למ"ל קרא דאלה תפ"ל וכו' עכ"ל ועיין במהרש"א ובמע"ח ז"ל והזר"א ז"ל שם כתב מסברא דנפשיה כד' הח"ה בהרחבה יותר יעו"ש. ולי אני הדל י"ל בדרך חורפא וידוקדק בדבריהם במ"ש ברובע דבמיתה עי"ש ונלע"ד כוונת ד"ק ז"ל דלמ"ל קרא דמן הבהמה להוציא הרובע הרי אסור הכל אפי' להדיוט משום לתא דלא תאכל כ"ת ומדהוציא רובע ממילא מוכח דלא דרשינן קרא דלתכ"ת להכי וממילא מותר וא"כ למ"ל קרא דאלה וא"ת דאפי"ה אמרינן דדוקא להדיוט מותר אבל מ"מ אסור לגבוה דמ"מ מצינו דלגבי גבוה איקרי תועבה מדכ' לא תזבח וכו' כי תועבת וילפי' בג"ש כדדרשי בספרי וכמש"ל וה"נ דרשינן לענין מטיל מום וכמו שכן הוא לפי האמת דעת הרמב"ם כנז"ל וא"כ כל קדשים שנעבדה בהם עבירה יהיו אסורין כרובע בעד אחד דאינו במיתה דאי בב' עדים דחייב מיתה בלאו"ה אסור דנפק"ל ממשקה ישראל כדכ' התוס' בתמורה דכ"ח בד"ה טול וכו' יע"ש וא"כ ה"ה כל קדשים שנעבדה בהם עבירה לכך אצט' אלה להתירם מ"מ נילף חורש וחוסם וכו' להדיוט שרי וליכא לתא דלתכ"ת מרובע בשני עדים דשרי להדיוט קודם שנגמר דינו דלמה אצט' קרא דממשקה ישראל לאוסרו לגבוה הרי הכל אסור לגבוה אלא ודאי דהתם להתיר קודם שנגמר דינו ועי"ש בתוס' ז"ל וא"כ ליכא לתא דלתכ"ת להדיוט וא"כ אייתר מן הבהמה דלא אצט' להדיוט דילפינן מק"ו דנרבע בב' עדים כנז"ל אלא ודאי להוציא את הרובע ואתא להתיר חורש וחוסם אפי' לגבוה וא"כ למ"ל קרא דאלה ותירצו אי לאו אלה הו"א כל קדשים שנעבדה בהם עבירה בפי' הוא אסור לגבוה מדכ' מן הבקר למעט נעבד וה"ה שאר קדשים דלא ראי זה וכו' הצד השוה שבהם שנעבדה בהם עבירה ולא הוה מפלגינן בהו מסברא ותלתא קראי צריכי ממשקה ישר' להתיר להדיוט וכדי דלא תימא מותר הכל לגבוה דהכי משמע ממשקה ישראל יקריב לגבוה קמל"ן מן הבהמה לאסור הרובע לגבוה וכדי דלא תימא שאר קדשים מותרים קמל"ן מן הבקר לאוסרן ומ"ש ממשקה ישראל דוקא לענין שלא נגמר דינו אבל אם נגמר אסור הכל לגבוה מקראי דמן הבהמה ומן הבקר דדוקא הני מומין אסורים לגבוה ולא קדשים שנעבדה בהם עבירה דהכל מותרים לגבוה חוץ מהני דאימעיטו בפי' כמו נרבע ונעבד אבל השאר מותרים ודו"ק:

אך את זה יש לחקור לדעת רוב הראשונים ז"ל דס"ל דהא דקי"ל אין מבטלים איסור לכתחי' הוא מדאורייתא א"כ אמאי לא יהיה אסור גם לאחרים ואפי' שלא בעבירה כגון ע"י קטן מלתא דלתכ"ת וכי תימא משום דגלי קרא דאם נתערב ברוב ממילא שרי כדאיתא בזבחים דע"ב ופירש"י מדכ' אחר"ל יע"ש זה אינו דבכור לר"א דבספרי יוכיח וגם פיסולי המוק' לד' הרמב"ם יוכיחו דממילא שרי וע"י אדם אסירי:

אשר עפי"ז י"ל מ"ש הריב"ש סי' שמ"ט והבי"ד מור"ם יו"ד סי' קכ"א על המשימין חלב בין הנסרים בקנקנים של עץ בסדקין שכ' הריב"ש שם וז"ל ועוד דהיין הנוגע בחלב ה"ה מתבטל וכו' ואין זה כמבטל איסור לכתחי' כיון שאין כוונתו לבטל האיסור וליהנות ממנו אלא כוונתו לתקן הכלי ולהדביק סדקיו וראיה לזה מכלי מדין שאמרה תורה להגעילן ובודאי בבת יומא דיבר הכ' למאן דס"ל נטל"פ מותר וא"כ למ"ד איסור ביטול האסורין מדאורייתא מה הועילה ההגעלה והלא אפי' היה במים שיעור לבטל פליטת הכלי עדיין המים אסורין וחוזרין ואוסרין הכלי הנגעל וכו' אלא שאין זה מבטל איסור כיון שאין כוונתו וכו' ע"כ והק' עליו הפר"ח ז"ל דגם למ"ד מדאורייתא מ"מ אם כבר ביטלו מבוטל מדאו' ולא אסרוהו אלא משום קנסא והטעם כיון דממילא אשכחן דשרי גם בידים שרי ע"כ. ולפי האמור אין זו ראיה וכוונת הריב"ש פשוטה דמ"ש למ"ד איסור ביטול מדאו' ר"ל אפי' עבר וביטל בידים כגון בכור לר"א ופיסולי המוק' לס' אחרים דבספרי. ועוד דלפי האמת אמאי לא יהיה אסור אפי' בדיעבד כנז"ל ולזה י"ל כמש"ל בס"ד ומ"מ כיון דיש לאיזה תנאים דלפי סברתם וטעמם אסור אפי' בדיעבד דגם דלית הל' כוותייהו מ"מ מה יענו מענין הגעלה ומהם נקח לדידן להכריח דכל שאין מתכוין לבטל האיסור לא מיקרי מבטל וע"ע להרב עה"ש שם שהביא מח' הראשו' ז"ל באיסור הבלוע בכלי אי שרי לבטלו או"ד דהוא כמו איסור בעין ואסור לבטלו מדאו' עש"ב. ועמ"ש אני עני בכלל זה בסה"ק פנ"י ח"ד במע' א' אות ט' יע"ש:

ולעיקר חקירתנו זו הנ"ל י"ל לפי מ"ש רש"י ז"ל בסוף הסוגייא דחולין הנז' שם דכולהו נפקי אחר האמת משבת בק"ו כמש"ל:

איברא לד' התוס' ז"ל דהתם בד"ה חורש וכו' דלא ס"ל ק"ו שכתבו דהזרעים והדישה לא מתסרי מטעם דלא תחסום אסור משום בהמה וכו' יע"ש אפשר דאזלי לטעמייהו דכל היכא דממילא שרי גם בידים מותר אמנם להרמב"ס ורש"י והרא"ם ז"ל דסברי לפלוגי בין ממילא לבין בידים מוכרחים לו' דילפי משבת לפי האמת כמ"ש רש"י ז"ל. אך זוהי שק"ט לדעת ריו"ח הסנדלר דס"ל דמעשה שבת אסורים באכילה א"כ מהיכן יליף היתר ביטול איסור לאחרים למ"ד א"כ ביטול הוא מדאו' וכעין זה כתב מהרש"א ז"ל בחולין שם בד"ה היא קדש דלר"י הסנדלר חורש וחוסם ליתסרו דלא אתו בק"ו דהרי מעשה שבת גופייהו אסורים אבל לגי' התוס' שם השתא לגבוה שרי ניחא אבל ביטול איסור דלאו בע"ח נינהו לא אתו מק"ו דהשתא לגבוה כמ"ש התוס' ז"ל שם. ובס' הרב א"ד ז"ל בחי' שם כתב ע"ד מהרש"א הלכך אצט' קדש כדי למעט דוקא שבת אסורה משא"כ חורש וכו' עי"ש ודבריו תמוהים דאדרבא נימא איפכא כתב קדש לאוסרו באכילה ובמזיד דוקא משא"כ חורש בין בשוגג ובין בהנאה נמי אסור מקרא דלתכ"ת:

עוד תי' שם דגם ר"י הסנדלר דריש קדש היא בדרך מיעוט דוקא שבת הא חורש מותר יע"ש ולהאי תי' י"ל בדוחק דאי כוונת הכ' לאשמועינן הא בחורש אסור אפי' בהנאה למ"ל מיעוטא דהיא הרי בלאו"ה קי"ל לחומרא מקישינן ולא לקולא אל"ו מ"ד היא א אלא ללמדנו דהא בעלמא מותר לגמרי אכן יש לדחות כמש"ל דחורש סברא הוא לקולא מקישינן דאין הזרעים גופייהו בעבירה אלא השור והחמור וא"כ נימא דתיבת היא באה למעט חורש דאסור אפי' בהנאה וא"כ אין זו ראיה. והנלע"ד ליישב קו' מהרש"א ז"ל דחורש וחוסם הזרעים והדישה נפקי בק"ו מכלאים ואותו ואת בנו דאפי' אינהו גופייהו האיסור כמ"ש רש"י ז"ל אפי"ה מותרים כ"ש הני דלאו אינהו גופייהו וק"ל וא"כ לענין היתר ביטול איסור לאחרים דמק"ו דהשתא לגבוה וכו' לא אתו דלאו בע"ח נינהו וגם מק"ו דשבת לא אתו דאפשר לדמותם יותר לבב"ח. וכה"ג יש לחקור דפ"ד דשביעית גבי מתני' דהתם דילפי' מינה בש"ס דבכורות דל"ד ע"ב גבי בכור דלא קנסו בנו אחריו. והתוס' ז"ל שם בד"ה הטיבה וכו' מספק"ל אי חרישה מדרבנן או דאורייתא יעו"ש. ומדברי הרמב"ם דריש הל' שמטה משמע דאע"ג דאינו לוקה על החרישה אבל מ"מ ביטל מ"ע כ"ן מדבריו ושם בפ"ד ה"א כתב שדה שנטייבה בשבי' וצמחה פירותיה מותרים וציין עלה מרן בכ"מ בת"כ והיתה שבת הארץ מהשבות אתה אוכל ואא"א מן השמור יע"ש והק"א ז"ל בפ' בהר דרל"ז ע"ד כתב דלא בא הכ' אלא לאסור לנו שלא נשמור פי' שלא נעבוד עכ"ל מוכח מדבריו דמן הכתוב לא אתפרש בהדיא להיתרא אלא מסתמא כיון דלא בא הכ' אלא ללמד שלא נעבוד והתוס' בגטין דמ"ד ע"ב כתבו משם ר"ח דחרש בה חרישה יתירתא דהוי מדאורייתא יע"ש. ומאחר דלא בא הכ' אלא ללמד שלא נעבוד א"כ מנל"ן לאסור את שכבר עבר כפי מ"ש הק"א ז"ל הנ"ל. והשתא יש לחקור דנימא יהיה אסור מלתא דלא תאכל כ"ת והן הספיחין שיצאו מאליהן אחר החרישה' יהיו אסורין והן לקנוס בנו ואחרים שלא יזרעו על אותה חרישה ועיקר החקירה לשיטת התוס' ז"ל שפי' בסוגיין דחולין שם בד"ה חורש דהזרעים והדישה בשור וחמור לא ליתסרו דחורש משום הבהמה עצמה ואפי' בלא חרישה בכלאים לוקה השתא הכא בחרישה בשביעית החרישה בקרקע הוא האיסור וליתסר משום לאו דלתכ"ת אבל לרש"י ז"ל אפ' דאתיא משבת בק"ו. שבתי וראיתי דגם לס' התוס' י"ל לטעמייהו דמדחזינן דהתיר רחמנא ספיחי שביעית א"כ ליכא בהו לתא דלתכ"ת כמש"ל לענין ביטול איסור וס"ל אפי' לר"א קרא אסמכתא בעלמא דאלת"ה נימא צורם אוזן בכור לר"א יוכיח וכמש"ל:

עי"ל לשיטת התוס' ז"ל דה"נ בשביעית לא צריך קרא להתיר דדמי למ"ש גבי חורש וחוסם כמ"ש הרב נחמד למראה ז"ל ח"א ע"ד הירוש' בדקי"ח ע"ב משם מהרי"ק ז"ל דמחלק בין ההיא דנטיעה לחרישה והוא דהתם אין ההנאה והפירות ממה שעשה אביו אלא ממה שהוא זורע ואין לאסור עליו שלא יזרענה משום שחרשה אביו אבל כאן ההנאה עצמה והפירות הם מנטיעות איסור באים ולכך חייב לעקור האיסור יע"ש. ולכאורה י"ל עפ"י חילוק זה דכיון דהזריעה מילתא באנפי נפשה היא א"כ אפי' דעבד איסור בחרישה מותר לזורעה וליכא לאו דלתכ"ת:

ברם הרואה יראה דחילוק מהרי"ק ז"ל אינו מוסכם וכבר בא חכם גבר בעז מני"ר הרב נחמד למראה ז"ל דאייתי לן האי חילוקא דמהרי"ק ז"ל שם ודחה דבריו מג' סוגיות דש"ס יעש"ב גם בספרו הבהיר מעשה אברהם יו"ד סי' מ"ד ד"ק ע"ב וע"ג כתב משם מהרש"ח ז"ל הגם התוס' ז"ל בחולין לא ס"ל כחי' מהרי"ק ז"ל יעש"ב. וא"כ חקירתנו הנז"ל הדרא לדוכתה וכמובן: ועוד זאת יש לחקור גבי העושה מלאכה בחול המועד להרמב"ן ודעימיה דס"ל שהוא דאורייתא עיין בס' ארעא דרבנן אות רנ"ה ובעין זוכר שם אמאי לא אסרו ליהנות מאותה מלאכה משום דכל שתיעבתי וכו' דכעין קו' אלו הק' הרב מגילת, ספר לאוין ד"ע ע"א דיאסרו גזל ורבית ואונאה דהא תיעבתי לך הוא יע"ש גם הרב פר"ח ז"ל ביו"ד סי' ק"י סקי"ג כתב דהנזרע בנחל איתן אסור דנפק"ל מכל שתיעבתי יע"ש. וא"כ גם העושה מלאכה בחוה"מ תהיה אסורה מכל שתיעבתי. אשר מכ"ז יש להוכיח כד' התוס' ז"ל דכל דממילא שרי ה אפי' בידים דאלת"ה לא הי"ל להש"ס לסתום והול"ל דיפילינן משבת כמו חורש וחוסם והגם די"ל דחדא מנייהו נקט מ"מ לד' התוס' ניחא טפי דכל אלו אינם דומין כלל ובהכי א"ש מ"ש הרב משל"מ ז"ל בפ"ד דבכורות הנז' שהקיפו להרא"ם ז"ל בהלכות כתנורו ש"ע שם דר"ל כמה פרטים יש שלא חקרו בהם וסתמייהו נראה הטעם בהם מצד עצמם דכיון דממילא שרי ה"ה בידים וה"ה נמי לד' רש"י דיליף משבת ולר"י הסנדלר ליכא ילפותא ככל הני דכתיבנא:

וכפי האמור נתבארו דברי מרן כ"מ ז"ל שבפט"ו דמאכ"א שכתב דילפי' משבת והוינן בה לעיל אך השתא א"ש דרבינו ז"ל לית ליה כס' התוס' ז"ל שהרי בפיסולי המוק' חילק בין מאליו לעל ידי אדם וה"נ לדעתו לר"א דבסיפרי לבכור וה"נ לרש"י והרא"ם ז"ל ומוכרח לומר דכל הני אליבא דר' יאודה דלאחרים שרי וכולהו ילפי משבת וכמובן:

והרב נח"ל ז"ל שם הק' משם הרב מטה אפרים ז"ל דמאי שנא חמץ דקנסו בנו ואחרים משאר איסורי קנס ותי' דשאני חמץ כדי שלא יעבור לשנה הבאה בב"י וחייב מלקות משא"כ בביטול איסור דליכא מלקות ובזה תי' הוא ז"ל קו' מהריט"א ז"ל על הר"ן ז"ל יעש"ב. ואחהמ"ר מכבודם התי' הנז' לא הונח לי שהרי עיקר מאי דיליף הרמב"ם ז"ל לביטול איסורין הוא מדין מעשה שבת כמ"ש מרן ז"ל בכ"מ וכנז"ל ובמעשה שבת קי"ל דאפי' במזיד דסמוך למחלליה שרי לאחריני גם על חילוק הגאון נוב"י ז"ל שהביאו הנח"ל ז"ל שם איכא למיפרך משבת דמעשה שבת אסורין לו לעולם ואפי"ה שרי לאחריני. גם מ"ש עוד הרב הנז' ז"ל דשאני גבי בכור דאינו לוקה כבר דחה דבריו הרב מהרש"ח ז"ל בס' מעשה אברהם שם ושפיר קאמר מר בדחייתוכמשי"ר המעיין. ועל דברי הריב"ש ז"ל הנ"ל שכתב דאי לאו משום דאינו מכוין לבטל האיסור היה הדין נותן לאסור הכלים כנז"ל תמה עליו הפר"ח ז"ל סי' קכ"א הנז' דמאי מייתי ראיה מהגעלה דשאני התם דגלי קרא דמהני יע"ש וכוונתו פשוטה דמקשי לשיטת הריב"ש דלעולם נימא אפי' אם עבר יהא אסור והגעלה שאני דגלי קרא שם דוקא:

ולענד"ן דיש לתמוה בהפך מדפריך בסוגיין דחולין הנז' משילוח הקן ומשני דלא אמרה תורה שלח לתקלה ופירש"י ליתסר האם באכילה לעולם דהא נעבדה בה עבירה ל"א אפי' שילחה דהא תיעבתי וכו' ע"כ. והשתא אי אמרינן ביטול איסור אפי' דיעבד אסור או מטעם עבירה או משום תיעבתי א"כ מדגלי רחמנא גבי הגעלה דשרי ש"מ דמותר וליכא שום איסורא כמו שילוח הקן דכמי דהתם בעלי חיים אינם מתבטלין אפי' באלף כדכ' הרמב"ם ז"ל בפ"ג מהל' איסורי מזבח הי"ב ועיין למרן כ"מ שם ה"נ אי אמרינן אי ביטלו אסור הכל ואינו מתבטל אי משום תועבה אפי' בשוגג ואי משום אי עביד ל"מ במזיד וכיון דאשכחן בענין הגעלה התירה תורה א"כ הוא מותר וכי תימא דמ"ש הריב"ש דהתם אינו מכוין לבטל האיסור כדי לחזור ולאוכלו אלא לנקות. הכלי ולהכשירו א"כ ק' מאי משני בגמ' לא אמרה תורה וכו' אימא דשאני הכא דאינו מכוין לשלח האם כדי שתתבטל ברוב כדי לאוכלה אח"כ אלא כוונתו להנצל מעבירה דניתקו הכ' לעשה ואין ללמוד משם דהאם מותרת בכל אופן ובדוחק י"ל דהתם בש"ס מאי דילפי' הוא זה דהאם מותרת אבל הכא דבעינן למילף שגם לבטל אסור שלא ע"י הגעלה מנל"ן שיהיה מותר ודו"ק דבר הלמד מכל האמור דדין זה דביטול איסור לדעת: רבוותא קמאי ז"ל דס"ל דהוא מדאורייתא מוכרח לומר דילפינן משבת דלאחרים שרי ולדידיה אסור משום קנסא והכי נמי צ"ל לסברת אחרים דבסיפרי אבל למאן דלא דריש היא קדש לר"י הסנדלר וכן מאן דלא ילפי ק"ו משבת ודרשי לא תאכל כל תועבה כר"א עבדינן יוכיח מבכור דממילא שרי ועכ"ז קא דריש לתכ"ת וא"כ תיקשי לן ביטול איסור וצ"ל אסמכתא בעלמא ולא דרשה גמורה ולס' הריב"ש מוכח דס"ל דאפי' בדיעבד אסור וכבר פי' דבריו דלאו הלכתא קאמר אלא מביא ראיה ממאן דסברי הכי כיעו"ש: ובקוטב זה אפ"ל דרך דרש כוונת מאמר תמוה וז"ל בתורתו של ר"מ כתוב כתנות אור ע"כ בהק' עוד מ"ש בסיפרי בפ' ראה ע"פ לא תאכלנו לרבות בב"ח והק' מהריט"א ז"ל שם בהליו"ט דמנ"ל לרבות בב"ח מהאי קרא ותי' דס"ל כר"מ דאמר בפ"ק דנדה ד"ט ע"א דלר"מ דם נעכר ונ"ח ויליף לה מדכ' מי יתן טהור וכו' ובפ"ק דמכילתין ד"ו ע"ב אמרינן דהיתר חלב חידוש הוא כיון דדם נעכר ונ"ח ותחילתו היה דם נדה וחייב כרת ועכשיו דנעשה חלב הוא מותר יע"ש. וא"כ ענין בב"ת דבר הלמד מענינו דקרא איירי באזהרת הדם ולזה הזהיר לא תאכלנו דהגם דחלב לחודיה שרי ונפק מאיסור דם מ"מ בתערובת בב"ח לא תאכלנו:

עו"כ הרב ז"ל שם דהני תנאי דלא ילפי איסור בב"ח מקרא דלתכ"ת אלא מקראי אחריני הט' משום דלא דרשי כל אשר תיעבתי לך, ה"ה בב"א יעשד"ק. ומינה לענין ביטול איסורין ליכא איסור תועבה וא"כ הנה מבואר דר"מ ס"ל דהיתר חלב חידוש הוא וא"כ קרא דלא תאכלנו דבר הלמד מענינו לרבות בב"ח וכן מצינו דאחרים דפליגי על ר"א בספרי דדרשי קרא דלתכ"ת לפיסולי המוק' ולס' התוס' והמשל"מ ז"ל אחרים לא דרשי מלתכ"ת כי אם לפיה"מ דוקא כמש"ל:

והשתא יובן שפיר המד' תמוה הנז' בתורתו של ר"מ וכו' כלו' מכח תורתו דר"מ דס"ל ביטול איסור בין בשוגג בין במזיד ביטלו ה"ה בטל ומותר דהא לדידיה לא דריש כל אשר תיעבתי כנז"ל וא"כ אמאי נענש אדה"ר כיון דלא אכל מעה"ד עד שנתערב בהיתר ברוב כמ"ש המפשז"ל הבי"ד הלקט יוסף ערך אדם אות ח' ע"ש וע"ע בס' ט"ך בדמ"ג ע"ג מ"ש ע"ז ובס' יד המלך בפ' בראשית ובשאר מפז"ל וא"כ בשלמא אי דרשינן לתכ"ת י"ל אפי' בשוגג אסור כמ"ש רש"י בין בעבירה בין שלא בעבירה אסור כבב"ח אבל כיון דלא דריש לתכ"ת א"כ במזיד ליכא אלא קנס חכמים ובזמן עדין לא קנסו ומכח זה אמו"ר בתורתו דר"מ כתוב כתנות אור דידוע משז"ל דקודם שחטא אדה"ר הי"ל כתנות אור ואחר החטא ובזע פורפירא דיליה עשה לו כתנות עור אבל בתורת ר"מ כתוב כתנות אור אפי' אחר כך דלפי האמת ס"ל לר"מ דלא חטא אדה"ר כלל וכמדובר:

והגם דבש"ס דע"ז דס"ו אייתי ברייתא דר"י בשם ר"מ דאמר מנין לכל איסורין שבתורה שמצטרפין וע"ו ת"ל לא תאכל כ"ת מוכח דגם ר"מ דריש לקרא דא דלתכ"ת ומכאן הק' הרב נר מצוה בח"א דע"ז דבסיפרי דרשי אחרים האי קרא לפיה"מ ותי' דהאי אחרים דבסיפרי לאו ר"מ הם יע"ש. וזה סותר לדברינו לעיל וכמובן. אמנם כבר בא חכם הרב שם חדש ז"ל בריש עמוד מאכלות ד"א ע"א הבי"ד הרב נ"מ הנ"ל ודחהו בב' יד"ק וכ' דאחרים דסיפרי היינו ר"מ וס"ל דקרא משתעי בפיה"מ מן הג"ש כדאיתא התם בספרי ומריבוייא דכל מפיק לצירוף עכתד"ק יע"ש ודלא כמ"ש הרב אהלי יצחק ז"ל בחי' לחולין דקט"ו ע"א בד"ה שם נ"מ וכו' דאצטריך לא תאכל לכדדרשי בע"ז דס"ו ע"א לאיסורין שבתורה דמצטרפין זע"ז ובהכי ניחא ליה קו' הרב ע"י ז"ל יע"ש דליתא דהצירוף נפיק מתיבת כל כנז"ל ומעתה הנה מוכח דר"מ ואחרים חד סברא נינהו דלא דרשי עיקר קרא דלתכ"ת לשאר איסורין שבתורה רק לפיה"מ מן הג"ש וכמש"ל ואשאר איסורין שבתורה שמצטרפין זע"ז נפק"ל מתיבת כל דאינהו בלאו"ה אסירי וגילוי מילתא בעלמא שמצטרפין זע"ז. וכן מ"ש התוס' ז"ל שם בד"ה כל הלוקין על לאו זה שכתבו דהיכא דהאיסור מפורש כל אחד לבדו כגון בכל איסורין דבעלמא אי חזינן מהכא דמצטרפי לא חשבינן לאו שבכללות עכ"ל. משמע דאם עיקר האיסור, היה מזה הכתוב אין לוקין עליו דהוי לאו שבכללות אלא דהכא גילוי מילתא הוא ועיקר האיסור מפורש כל חד לחודיה וא"כ א"ש דר"מ היינו אחרים וחד שיטה נינהו ועיין להרמב"ם ז"ל בפ"ד דמאכ"א ובהל' שגגות פ"ו ה"ז דלא פסק להאי ברייתא דר"מ וע"ע להרב שם חדש ז"ל שם: ובזה אפ"ל כוונת מאמרז"ל וז"ל כיון שהראית חוה לאדה"ר דם נדה מיד אכל מעה"ד ע"כ והוא תמוה מאד ולדרכנו יובן דר"ל שחוה הביאה לו ראיה מדם נדה דנמכר ונעשה חלב וא"כ קרא דלא תאכלנו דבר הלמד מענינו לבב"ח ומוכרח לומר דלא דרשינן קרא דלתכ"ת וא"כ אפי' ביטל האיסור במזיד ליכא איסורא לאוכלו כי אם מתורת קנם. וא"כ אם ביטלו ברוב בשוגג מותר גמור ולזה מיד אכל:

וזה אפ"ל כוונת רז"ל דשאלו מלה"ש להקב"ה למה קנסת מיתה על אדה"ר אמ"ל מצוה קלה צויתיו ועבר עליה וכו' ע"כ ונראה דכוונת מלה"ש לומר דלא דרשי' קרא דלתכ"ת וא"כ בשוגג מותר גמור ובמזיד אינו רק מקנסא וס"ל למלה"ש דהיכא דלא ידע הדין שוגג חשיב וכדס"ל הכי לכמה רבוותא ז"ל כידוע ולכך טענו למה וכו' קנסת דייקא דאפי' במזיד אינו אלא מקנסא וליתביה משום לתכ"ת ולזה השיבם ה' דלא בשביל שאכל תועבה גזרתי מיתה עליו אלא מצוה קלה היא דהיינו אסור לבטלו לכתחי' ואפי' לאו כמ"ש המשל"מ ז"ל אלא הט' משום שעבר עליה והמרה את פי ה' דאפי' במלך ב"ו כל אשר ימרה את פיו יומת כ"ש ממ"ה הקב"ה וז"ש עבר עליה א"נ דס"ל להקב"ה דהאומר מותר ל"ח שוגג כב"ן אלא מזיד מיקרי וכמ"ש הרב בן פ"ץ בפ' בראשית יע"ש:

ובזה אפ"ל כה"כ האשה אשר נתת עמדי וכו' דכבר כתבנו דלדעת ר"י הסנדלר דדריש קדש ולכם ליכא ילפותא להיתר אכילה בביטול איסורין אחר שנתבטלו דלדידיה י"ל דאסור כמעשה שבת אבל למאן דדריש היא קדש ואמ"ק א"כ כולהו ילפי' היתר אכילה בק"ו משבת וליכא לתא דלתכ"ת וז"ש אדה"ר לה' האשה וכו' הי"א דייקא דאשה חכמה דרשה תיבת הי"א קדש היא דייקא ללמדנו דאין מע"ק וה"ה לכל האיסורין ומכח זה נתנה לי ואוכל אכלתי ואוכל דאחר שנתבטל עה"ד ברוב היתר שרי לאוכלו גם לכתחי' דלא עדיף ממעשה שבת וכי תימא דא"כ במה יתקיים קרא דלתכ"ת הא ל"ק כלל די"ל דאיירי בבכור לר"א דסיפרי או בפיסולי המוק' דוקא וכדס"ל לאחרים: ובזה אפ"ל כה"כ מה אהבתי תורתך כל היום הי"א שיחתי וה"ה כמבואר וק"ל:

וזה אפשר כוונת רז"ל דכשאמר קין לאדה"ר עשיתי תשו' וכו' מיד פתח ואמר מזמור שיר ליום השבת דמשבת ראיה גמורה להיתר אכילת איסור אחר שנתבטל ברוב דהוא ג"כ שוגג היה וא"ת דדרשינן לאסור מלתכ"ת וממילא גם בשוגג אסור הא ליתא דשבת יוכיח דלא דרשי' לאסור מלתכ"ת וק"ל: וזה אפשר כוונתם ז"ל במ"ש דהאשה דחפה הנחש על אילן עה"ד ואמ"ל כשם שאין מיתה בנגיעה כך אין מיתה באכילה ע"כ ויל"ד אומרו כשם שאין מיתה דהול"ל כשם שלא מתה בנגיעה כך באכילה לא מו"ת וחוץ מדרכנו אפ"ל במ"ש בש"ס בפ' אלו הן הלוקין די"ד ע"ב וז"ל תניא כוותיה דר"ל בכל קדש לא תגע אזהרה לאוכל או אינו אלא אזהרה לנוגע ת"ל ואל המקדש ל"ת מקיש קדש למק' מה מק' דבר שיש בו נטילת נשמה גם כל דבר שיש בו נט"ן ואי בנגיעה מי איכא נט"ן ופירש"י נט"ן והיינו אכילה שענש עליה כרת דאילו בנגיעה ליכא כרת ע"כ והנה חוה כששמעה מאדה"ר שאסר להם ה' עה"ד חשבה דאפקיד רחמנא בל' נגיעה כדכ' בכל קדש ל"ת והיא אזהרה לאוכל ולכך אמרה לנחש שכן ציוה ה' לא תאכלו ממנו ולא תגעו בו כלו' שעיקר אזהרת ה' על עה"ד עיקרה היא לא תגעו בו ומינה ילפינן אכילה ולזה דחפה הנחש עד שנגעה בו אז אמר לה כשם דבכל התורה אין מיתה בנגיעה דליכא נט"ן שאין ענוש כרת על הנגיעה כך באכילה דנפקא מנגיעה ודאי דליכא מיתה באכילה המובן מנגיעה וק"ל:

ועפ"י דרכינו יובן בהק"ע מ"ש בבכורות דל"ד וז"ל ומי קניס ר"א לעולם ורמינהי מי שהי"ל בהרת ונקצצה טהור קצצה במתכוין רא"א לכשיוולד לו נגע אחר יטהר הימנו ע"כ ולפום פשט הסוגייא משמע דר"א נמי גם גבי בכור אסור משום קנסא אבל התוס' ס"ל דר"א ס"ל אסור מדאורייתא אפי' כשעבר משום לתכ"ת ופירכת הש"ס היינו אחר שיפול בו מום א' וב' למ"ל ליקנסו ע"כ. ומזה תק"ל אם עבר וביטל איסור אמאי מותר מדאורייתא וכי תימא דכיון דממילא שרי ש"מ אינו מתועב הא ליתא דבכור יוכיח אע"ג דממילא שרי מ"מ בידים אסריה רחמנא אפי' בדיעבד ובכן א"ש מ"ש חוה ולא תגעו בו כוונתה משום דלתכ"ת וא"כ אפי' ע"י ביטול אסור אפי' בדיעבד יז"ש ולא תגעו בו לבטלו בידים והנחש בלבל דעתה והקשה לה מנגיעת הבהרת דהתם הק' מינה לבכור ואי איתא דאיכא לתא דלתכ"ת מאי מקשי בגמ' כמ"ש התוס' ז"ל אלא דבש"ס מקשי דשניהם מכח קנסא ולא דרשינן לתכ"ת וא"כ אפי' ביטלו במזיד ליכא איסור באכילתו ולז"א אח"כ הנחש השיאני ופירש"י הטעני ר"ל הטעני בפי' הסוגייא דמ"ש בגמ' ומי קניס ופריך מדין בהרת אין הכוונה לאסור מעכשיו מט' קנסא אלא לכשיפול בו מום א' וב' ולעולם דריש לתכ"ת וק"ל:

ואגב אורחין ראיתי לעמוד במ"ש התם בחולין דקי"ז תניא רשב"י אומר משום ר"ש בב"ח אסור באכילה ומותר בהנאה מג"ש וכו' ע"כ מוכח מזה דלא ס"ל לרשב"י דרשא דלתכ"ת וכ"כ מהריט"א ז"ל שם דכל הני תנאי ואמוראי דילפי איסור בב"ח מקראי אחריני כולהו פליגי ע"ד ר"א יע"ש ולכאורה ק"ק ממ"ד בזוה"ק בפ' משפטים דקכ"ה ע"ב ר"י שרי למיכל תרנגולא בחלב אמ"ל ר"ש אסיר לך וכו' דחומרא אית ביה כבעירא לשחיטה וכו' וכתיב לתכ"ת כל לאכללא כולא ע"כ והנה מ"ש ר"ש דחומרא אית ביה וכו' לכאו' תמוה דמתחי' אמ"ל לר"י אסיר לך לך אמרין לנזירא ס"ס וכו' ש"מ דהוא חומרא מדרבנן והדר אמר כבעירא לשחיטה מש' דאסור מדאורייתא שהרי אבמ"ה הוא וכן משמע מדדריש תיבת כל דלתכ"ת ותו ק' דלפי"ז יהיה אסור בהנאה ג"כ מלתכ"ת ותו"ק דהוי הפך דידיה אדידיה ובדוחק י"ל דכיון דאמר דאית ביה חומרא כבעירא וכו' אינו אלא חומרא דרבנן בכ"פ הדמיון כבעירא דבעי שחיטה א"נ י"ל כבעירה לשחיטה היינו בן פקועה דניתר בשחיטת אמו ומדרבנן בעי שחיטה מפני הרואים ומ"ש כל לאכללא כולא אינו אלא אסמכתא בעלמא כמ"ש התוס' בבכורות דל"ד בד"ה ומי קניס וכו' עי"ש ודו"ק:

ועפ"י קוטב זה אפ"ל מאמז"ל בפ"ב דברכות אמר"י כד הוה מסיים ר"מ ספרא דאיוב אמר הכי סוף אדם למות וסוף בהמה לשחיטה והכל למיתה הם עומדים אשרי אדם שגדל בתורה ועמלו בתורה ועושה נח"ר ליוצרו גדל בש"ט ונפטר בש"ט מה"ע ועליו א"ש בח' טוב שם וכו' ע"כ:

ולכאורה יל"ד דלמה ר"מ דוקא היה אומר כן ולא בסיום ספר אחר וכבר המפז"ל לדרכם פנו ואענה חלקי גם אני דאפשר לפ' עפי"ה רק נקדים עוד משז"ל בב"ר בבראשית פט"ו וז"ל רחב"ח אמר ראוי היה אדה"ר שלא יטעום טעם מיתה ולמה נקנסה עליו מיתה אלא צפה הקב"ה שנ"נ וחירם מ"ץ עתידין לעשות עצמם אלוהות לפיכך נקנסה עליו מיתה אמ"ל ר"י א"כ יגזור מיתה על הרשעים ולא על הצ' וכו' ע"כ מוכח דלרחב"ח ס"ל דאלמלא לא חטא אדה"ר היה חי וקיים לעולם והוק"ל לר"י דא"כ היה ראוי שלא ימותו הצ"ג אל"ו דהמיתה היא הכרחית לאדם כדי שיזדכך בעפר ועי"ז תזכה נשמתו לעלות לעולם הרוחני כמ"ש רבי' האר"י ז"ל כידוע. וכבר הקדמנו דר"מ ס"ל דם נעכר ונעשה חלב ולא דריש לתכ"ת כל שתיעבתי דאחרים דהיינו ר"מ דרשי ליה בסיפרי לפיסולי המוק' ולדידיה קרא דלא תאכלנו קאי לבב"ח דבר הלמד מענינו וכמ"ש מהריט"א ז"ל וכנז"ל וא"כ ליכא לתא דלתכ"ת אפי' לבב"ח וכ"ש לביטול איסור ברוב היתר ולהכי בתורתו דר"מ כתוב כתנות אור דלדידיה לא חטא אדה"ר וא"כ מוכרח לומר כריו"ח דאמר לרחב"ח דבלאו"ה המיתה הכרחית לצדיק ורשע וז"ש בפ"ב דברכות אמריו"ח דאזיל לטעמיה דס"ל בב"ר דהמיתה הכרחית והיה ריו"ח מביא סייעתא לסברתו מר"מ דכד הוה מסיים ספרא דאיוב דכתיב בגוויה מי יתן טהור מטמא ומניה יליף דחלב לחודיה שרי וחידוש היא דדם נעכר ונעשה חלב ומזה מוכח לקרא דלא כלנו דהיא דבר הלמד מענינו דקאי לבב"ח וא"כ לא דרשינן קרא דלתכ"ת אפי' לבב"ח ומכ"ש לביטול איסור וא"כ אדה"ר שעירב עה"ד ברוב היתר ואכלו לא חטא בזה ואמאי נקנסה עליו מיתה ולזה שחול היה מתרץ ר"מ ואומר דסוף אדם למות בלאו"ה מט' שכ' רבי' הק' האר"י ז"ל כנז"ל ולא בחטאו מת שהרי סוף בהמה לשחיטה שהיה מביא ראיה מסוגיין דבכורות דלא קנסינן עולמית ואי איתא דדרשי' לתכ"ת א"כ היה אסור עולמית אל"ו קרא דלתכ"ת אסמכתא בעלמא כתי' ב' דהתוס' ז"ל שם או דאיירי קרא דלתכ"ת בפיסולי המוק' דוקא כמש"ל ועוד שהרי הכל למיתה הם עומדים דמקרה אחד לצדיק ולרשע ואי איתא דאדה"ר בחטאו מת חלילה לאל להמית צדיק כרשע והי"ל לקנוס מיתה על הרשעים דוקא כמ"ש בב"ר אלא ודאי דעיקר טעם המיתה כמ"ש האר"י ז"ל כנז"ל לזה סיים ר"מ ואמר אשרי מי שעמלו בתורה וכו' וק"ל וז"ש רז"ל בתורתו דר"מ והנה טוב מאד זה המות וה"ה כמבואר עפי"ה:

תוכן העניינים

פני יצחק חלק ו

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה