פני יצחק חלק ו· רבי יצחק אבולעפיה
ג דרוש לשבת הגדול
דרוש ג' לשבת הגדול. הלא שרי מודעת זאת כמה וכמה חובה עלינו להודות ולשבח ולפאר ולרומם לה' אלהינו על הנסים והנפלאות אשר עשה עמנו לטובה אות בהוציאו אותנו ממצרים בעזוזו ובנפלאותיו נוראותיו יגבירותיו אשר אין די בא"ר מאל"ף ועד תי"ו:
והנה נודע חקירת הר"ן ז"ל בדרשותיו דלמה זה הוצרך הקב"ה לבא בעקיפין עם פרעה בדרך תחבולה אנושית לומר לו דרך ג' ימים וכו' ושאלה אשה וכו' וכי היד ה' תקצר לגזור על פרעה להוציאם בהחלט בפי' ולחייבו בפי' לתת לישראל רכוש גדול חלף עבודתם אצלו וכבר בדרושים אחרים לשה"ג כתבתי בעניותי בזה כמה ישובים באופנים שונים בכמה פנים ומשם באר"ה:
והן עתה רחש לבי דבר טוב בישוב החקירה הזאת לענ"ד באו"א ואגב אורחין נבין כמה מק"ק ומאמרז"ל כמ"ש לקמן בס"ד:
והוא בהק' מ"ד בש"ס גיטין בפ' המגרש וז"ל המגרש את אשתו ואמ"ל הרי את מותרת לכל אדם אלא לפ' ר"א מתיר וחכ"א ואמרי' עלה בש"ס בעי רבא מר"ן האומר היום אין את אשתי ולמחר את אשתי מהו תיבעי לר"א ולרבנן תיבעי לר"א ע"כ ל"ק ר"א אלא דלמאן דקא שרי קא שרי לעולם אבל הכא לא או"ר לט שנא תיבעי לרבנן ע"כ ל"ק רבנן התם אלא משום דלא פסקה מניה לגמרי אבל הכא כיון דפסקה פסקה כיון דפסקה מניה היום לגמרי אצל כל אדם פסקה לכל לכל אדם לעולם ישוב אינה אשתו עד שיקדשנה הילכך אין תנאי זה כלום עכ"ל בתר דבעיא הדר פשטה מסתברא בין לר"א בין לרבנן כיון דפסקה פסקה והרי"ף ז"ל השמיט כ"ז וכ' הר"ן ז"ל דה"ט דהרי"ף משום דלא קי"ל הכי מדאמרי' לקמן דרב אתקין בגיטי נשים יומא דנן ולעלם לאפוקי מדבעא מיניה רבא מר"ן אלמא דליתא להא דרבא וזה דעת הרמב"ם וכו' שכ' התנה ואמר היום א"א אשתי ולמחר א"א אינה מגורשת: אך דעת שאר הפוס' ז"ל דלא דחינן פשיטותא דרבא מקמי ההיא דרב דמ"ש לאפוקי לאו לאפוקי ממש אלא משום שופרא דשטרא אתקין הכי כדי שלא תטעה לומר שאינה מגורשת אלא אותו היום וכדי שלא להוציא לעז על הגט תקין הכי וכו' עכ"ל:
עוד כתב הר"ן ז"ל בחי' משם הרא"ה ז"ל דמהא שמעינן שהנותן קרקע לחבירו גוף ופירות ליום אחד שזכה בה המקבל לעולם דהא אסיקנא כיון דפסקה פסקה יע"ש וכ"כ הריטב"א ז"ל משם רבו הרא"ה ז"ל הנז' יע"ש. אכן הרמב"ם והטוש"ע בח"מ סי' רי"ב פליגי על הרא"ה ז"ל יע"ש וכתב הרב המגיד ז"ל בפכ"ג דמכירה ה"ח רבינו מדמי דין זה למוכר בז' שהיובל נוהג דעושה בו הקונה כל פצו ורצונו אפי' שיודע שתחזור אותו קרקע לבעליה ביובל כן הדין במוכר לזמן קצוב וכו' עכ"ל ולד' הרא"ה ז"ל כתב הרב או"ג לימוד מ"ז ומ"ח דשאני מוכר שדהו ביובל דאפקעתא דמלכא היא שכך גזרה חכ' ית' יעו"ש. ועפי"ד הה"מ בד' הרמב"ם ז"ל מתורץ אצלי משה"ק הרב שם יוסף ז"ל בחי' להרמב"ם שם בפכ"ג דמכירה ממ"ש הרמב"ם ז"ל עצמו בפי"א דמכירה דהמוכר קרקע לחבירו והתנה המוכר עם הלוקח ואמ"ל כשיהיו לי מעות תחזיר לי הקרקע דהפירות של המוכר דכל שהמוכר מתנה אין הלוקח אוכל פירות ואיך כתב כאן שהמוכר לזמן קצוב דהוי מכירה והלוקח אוכל פירות ואמאי ל"ח לאיסור רבית כדחיישי' התם ונדחק ליישב יעש"ב. ועפי"ד ה"ה ז"ל ניחא טובא כיון דהרמב"ם ז"ל יליף דינו מדין מוכר בז' היובל וא"כ כי היכי דהתם ביובל חוזרת הקרקע לבעליה חינם אין כסף גם במוכר לזמן קצוב בהגיע הזמן חוזרת הקרקע לבעליה חינם ואין חיוב על המוכר להחזיר ללוקח דמי הקרקע כלל וכדין היובל ממש ולהכי סתם הרמב"ם וכו' בסיף תחזור הקרקע לבעליה ולא כתב שהמוכר יחזיר ללוקח מעותיו ש"מ דבחינם חוזרת לו כדין היובל לא כן התם דהמוכר מחזיר ללוקח מעותיו א"כ אם יאכל הלוקח הפירות הוי רבית וכמובן וזה פשוט. וכן ראיתי בתשו' הרב אשדות הפסגה ח"מ סי' י"ב שכ"כ משם הרפ"מ ז"ל לתרץ משה"ק ע"ד מהריט"ץ ז"ל שהביא ראיה מדברי הרמב"ם אלו הפך מ"ש מהרש"י ז"ל דאין ראיה כלל מדברי הרמב"ם אלו דשאני התם דמוכר לו לזמן קצוב בלתי תנאי חזרת המעות והו"ל כשכירות וכו' יע"ש וע"ע בתשו' המכת"ל סי' כ"ו יעש"ב:
איך שיהיה נמצ"ל דדין זה דהמוכר או הנותן לחבירו שדהו לזמן קצוב גוף ופירות דלד' הרמב"ם ודעימיה בהגיע הזמן חייב הלוקח להחזיר הקרקע לבעליה ולד' הרא"ה והריטב"א מצי הלוקח להחזיק בה לעד לעולם דכיון דפסקה פסקה והלוקח שירד לתוכה הוא המוחזק ומצ"ל קי"ל כהרא"ה ודעימיה וכנז"ל:
ובזה פירש הרב כסא שלמה ז"ל בדרוש שה ה"ג כה"כ ויאמר ה' אל משה ראה ראיתי וכו' דהנה הקב"ה גזר על ישראל גלות ושעבוד ת' שנה ואח"כ יצאו ודמי הא למוכר שדהו לזמן קצוב דלהרמב"ם ודעימיה בהגיע הזמן ע"י קושי השעבוד יוצאים וחוזרים לבעלים הראשי' שהוא הקב"ה ולד' הרא"ה והריטב"א כיון שזכה בהם פרעה לזמן זכה בהם לעולם דכיון דפ"פ כדאסיק רבא בגט וה' ברחמיו פסק להל' כהרמב"ם ורוב הפוס' ז"ל דעמיה דס"ל דל"א בממין כיון דפ"פ וראיה לזה דהכי ס"ל להקב"ה מדחזינן ליה דתחי' נתן הארץ לכנענים גוף ופירות לזמן קציב כמש"ה ודור ד' ישובי הנה וכי' ובהגיע הזמן נטלה מהם ינתנה לישר' ולא הועילה לבני כנען טענת כיון דפ"פ ולז"א ראה ראיתי ב' ראיות וכו' וארד להצילו מ"מ ולהעלותו וכו' ויאמר משה מי אנכי וכו' כיון דהאי דינא במח' הוא שנוי מצי פרעה לו' קי"ל כהרא"ה וכי אוציא אבנ"י וכו' לזה הודיעו ה' טענה חדשה שכ' האו"ג ז"ל דשאני הכא דהוי אפקעתא דמלכא דומייא דיובל וה"נ דכוותא כי הוא אמר ואח"כ יצאו ודבר אלהינו יקום לעולם וז"ש כי אהיה עמך וזה לך האות כי אנכי שלחתיך באפקעתא דמלכא הוא בהוציאך יכו' שהרי כתבו ז"ל דעיקר טעם גלות מצרים לא היה רק כדי שיהיו ראויים לקבל התורה ואי איתא דיכו"ל פרעה קי"ל כהרא"ה א"כ מקום לגאולתם ומאין יבא עזרם לקבל התורה וכו' אתד"ק והיא כפתור ופרח דפח"ח:
ובכן אפ"ל דלזה הוצרך ה' לומר לפרעה דרך ג' ימים וכו' משום דכל זמן שישראל הם תוך מצרים ותחומה פרעה הוא מוחזק בהם ויכו"ל קי"ל, כהרא"ה ודעימיה דזכו בהם לעולם דכיון דפ"פ משא"כ אחר צאתם מתחום מצרים וכמ"ש בדרוש אחר על דרך שכתב הרב חיד"א ז"ל יעש"ב:
ובזה אפ"ל שזהו כוונת פרעה הרשע במ"ש לא ידעתי את ה' וגם את ישראל לא אשלח כלו' דכיון דבדיני אדם המוחזק מצ"ל קי"ל הרי גם אני מוחזק בהם וטוען אני קי"ל כהרא"ה והריטב"א דס"ל דכיון דפ"פ זכיתי בהם לעולם ואם כה ה תאמר דבשמים ממעל פסק ה' הלכה כהרמב"ם ודעימיה א"נ משום דהוי אפקעתא דמלכא הנה אנכי לא ידעתי את ה' כלו' לא בשמים היא ולכך אף כי הוא אמר גם את ישראל לא אשלח דאני טוען קי"ל כהרא"ה ז"ל וכנז"ל:
ובדרך זו אלך להבין מק"ק ויאמר משה אל ה' למה הרעות וכו' עתה תראה וכו' ודרז"ל ולא במלחמת ל"א מלכים ויל"ד דלמה זה הענישו ה' כעת בזה דלאו מכ"מ הוא לכאורה:
ואולם עם האמור הנה נכון דכבר כתבנו משם הרב כסא שלמה ז"ל דכל עיקר טענת מרע"ה באו' מי אנכי וכו' הוא משים דס"ל למרע"ה דמצי פרעה לטעון קי"ל כהרא"ה ז"ל ולזה אמר כאן למה הרעות כלו' הלא כה דברי תחי' וראש שאמרתי לפניך מי אנכי וכו' דכל חששתי היתה זאת שירא אנכי שמא יטעון פרעה קי"ל כהרא"ה ז"ל והדין עמו לטעון כן להיותו מוחזק בישראל וכאשר דימיתי כן היה כי מאז באתי אל פרעה לדבר בשמך כי אתה פסקת הדין כהרמב"ם וכך גזרה חכ' והוי אפקעתא דמלכא לא הטה אוזן שכפר בעיקר ואמר לא ידעתי את ה' וא"כ למה זה שלחתני כיון דאתה יוד שיטעון כן והדין עמי בדיני אדם דלא בשמים היא ולכך השיבו ה' דא"כ לפי סברתך דהדין עמו לפי"ז עתה תראה ולא במל' ל"א מלכים דכפי סברתך דמצ"ל פרעה קי"ל כהרא"ה גם הכנענים יכו"ל כן וזכו בארץ לעד לעולם:
אף שנתתיה להם לזמן קצוב וא"כ לשיטתך אינו בדין שתכנס לארץ כיון שלדעתך זכו בה הכנענים לעולם וגזל היא בידך אם תכנס לארצם ותקחנה מהם וק"ל:
וזה אפשר טענת פרעה למשה ולאהרן אתם למה ודבריכם למה כמשז"ל דפרעה מידע ידע כמה סירב מרע"ה מלבא אליו בשליחות המב"ה וכל טענתו וטעם סירובו אינו אלא מכח דכיון דדין זה במח' הוא שנוי מצ"ל אנא קי"ל כהרא"ה ז"ל והענישו ה' עתה תראה וכו' כנז"ל דאע"ג דהאי קרא דעתה תראה כתיב בתר הכי אין מוק' ומאי' בתורה וז"ש אתם למה אינכם נכנסי' לארץ אינו אלא משום דלפי סברתכם זכו בה הכנענים לע"ל מכח טענת קי"ל כהרא"ה ז"ל א"כ דבריכם למה דהא גם אני אטעון קי"ל כהרא"ה וק"ל: וזה אפשר טעם הכ' כי לקח טוב נתתי לכם תורתי אל תעזובו דיל"ד דכיון דכבר אמר נתתי לכם איך חזר ואמר תורתי דאחר שכבר נתנה לישר' תו לאו תור דיליה היא גם אומרו אל תעזובו דאמאי נקט לשון עזיבה ול"א אל תעברו עליה וכיוצא:
אכן כתבו המפרז"ל טעם נכון לבטול טענת מלה"ש שטענו על התורה מדינא דבר מצרא דה"ט משום דקי"ל מצוות בטלות לעת"ל והו"ל נתינת התורה לישראל כמוכר או נותן לזמן קצוב דלית ביה משום דדב"מ אתד"ק. וז"ש כי לקח טוב נתתי לכם שהיא התירה ולא תסברו שזכיתם בה לעולם ועד בט' קי"ל כהרא"ה דס"ל דכיון דפ"פ דאין הדין כן אלא היא עדין נקראת תורתי אי משום דאני פוסק הדין כהרמב"ם ואי משום דאפקעתא דמלכא הוי וא"כ אל תעזובו מלשון עזוב תעזוב שתחזקו בה לעולם וק"ל:
ועפ"י קוטב זה אפ"ל המשך מק"ק וכ"ת ייאמר משה לחובב נוסעים אנחנו וכו' ודרשו ז"ל לא אניח את הודאי וכו' ויאמר אל נא תעזוב אותנו כע"כ ידעת ח"ב ודרז"ל אתה ידעת חן שניתן לאבותינו במצ' ע"כ ויל"ד דמה ספק י"ל ליתרו עד שאמר לא אניח וכו' ועיל"ד דמה חידש לו מרע"ה בדברות שניות ומה שייכות מגיע לו באותו החן עם מה שהבטיחו לתת לו דושנה של יריחו כמשז"ל:
ואולם עפי"ד הנה נכון וז"ש נוסעים אנחנו אל המקום אשר אשר ה' אותו אתן לכם שם רמז תרתי לטיבותא חדא אשר אמר ה' שכך גזרה חכ"י ואפקעתא דמלכא הוי דומיא דמוכר שדהו בז' היובל וזאת שנית אותו אתן לכם דפ' ה' הל' כהרמב"ם דל"א כיון דפ"פ ודלא כהרא"ה וראיה לזה כי ה' דיבר טוב שנתן התורה לישראל ולא זכו בה מלה"ש בט' דדב"מ משום דגם לישר' לא נתנה אלא לזמן דמצוות בטי' לעת"ל ולא מצו ישר' לזכות בה לעולם בט' קי"ל כהרא"ה דאי איתא דהל' כהרא"ה דגם במוכר לזמן זכה בה הלוקח לעולם א"כ הול"ל דאית בה משום דדב"מ ואכתי ט' מלה"ש במק"ע אל"ו דלית הל' כהרא"ה כלל ומשו"ה המוכר לזמן לית ביה דדב"מ א"כ גם מטע"ז אנו זוכים בארץ ולא מצו הכנענים לטעון קי"ל כהרא"ה וא"כ לא תחוש מזה כלל ולכה איתני והטבנו לך מגוף הארץ כנז"ל:
אכן יתרו אכתי ספיקי מספק"ל בהאי דינא דאפשר עדין הכנענים יטענו קי"ל כהרא"ה ולא בשמים היא ואי משום דהוי אפקעתא דמלכא ס"ל ליתרו דל"א הכי אלא במוכר שדהו בז' היובל כדס"ל להרא"ה וכמ"ש האו"ג ז"ל כנז"ל וחושש לספק גזל ולז"א לא אניח וכו' ולזה השיבו מרע"ה תשו' נצחת אל נא תעזוב אותנו משום ס' דילך דאין כאן ס' כלל דהא אתה ידעת ח"ב חן וכו' שכבר עשה ה' מעשה רב ביצי"מ דלא הועיל לפרעה טענת קי"ל כהרא"ה והיה כי תלך עמנו מאיתו הטוב יטיב ה' עמנו והטבנו לך כמונו כמוך וק"ל:
ובזה אפ"ל עוד הנהו מק"ק שבפ' חוקת וכ"ת וישלח משה מלאכים מקדש אל מלך אדום לאמר כה אמר אחיך ישראל אתה ידעת את כל התלאה וכו' נעברה נא וכו' ויל"ד דלמה זה הוצרך מרע"ה להציע לו כ"ז דלכאורה נראה דהוא ללא צורך דבקצור היל"ל נעברא נא וכו' ואולם עפי"ד א"ש דמרע"ה חשש פן יעכב עליהם מלך אדום ולא יניחם לכבוש ארץ כנען כיון שיכו"ל קי"ל כהרא"ה ואיך יטלוה מהם שלא כדין לזה הוצרך להציע לו דכבר נפסקה הל' עפ"י ה' כהרמב"ם ביצי"מ ועשה מעשה רב לזה השיבו מלך אדום דאיני מעכב עליכם רק כל כוונתי שלא תעבור ב"י דייקא ולא אעכב בשביל אוומה אחרת וק"ל:
ועפי"ז אפ"ל כוונת מק"ק שבפ' כי תבא וכ"ת והיה כי תבא אל הארץ אשר ה"א נותן לך נחלה וכו' ולקחת מראשית וכו' וענית ואמרת וכו' וירד מצרימה וכו' ועתה הנה הבאתי וכו' וכל בעלי הפרשי"ם דקדקו דמה ענין יצי"מ למצות ביכורים גם אומרו ועתה וכו' נראה כאילו מצות ביכורים נמשכה מכח יצי"מ ולכאורה אין להם שייכות זע"ז כלל:
אכן עם הקדים הנה נכון דהן קדם הציע ואמר אשר ה"א נותן לך ל"ך דייקא שנטלה מהכנענים ונתנה לך והט' משום דפסק הלכה למעשה כהרמב"ם ודלא כהרא"ה ולזה דייק קרא לומר ג"כ אשר תביא מארצך דייקא ואינה גזל בידך וראיה לזה וענית ואמרת וכו' דמזה מוכח דס"ל לה' כהרמב"ם וסי' א"כ מינה ילפינן שפיר דגם ארץ כנען בדין זכינו בה מהם ושפיר אמרינן מארצך ואשר נתת לי ה' לי דייקא גם ה' דייקא דהוי אפקעתא דמלכא וז"ש בתר הכי ושמחת בכל הטוב זו תורה אשר נתן ל"ך דייקא ולא למלה"ש מטע"ז עצמו דהמוכר לזמן לית ביה דדב"מ דקי"ל מצות בטילות לעת"ל גם באומרו ה"א שם רמז טעם דהוא אפקעתא דמלכא שכך גזרה חכמתו ית' לתת לך התורה הק' ולא למלה"ש מטע"ז וק"ל:
וזה אפשר רמז הכ' בפ' ואתחנן במ"ש ואותנו הוציא משם לתת לנו ולמען הביא אותנו דעפי"ה ה"ה כמבואר דיצי"מ היא הוכחה עצומה לזכייתנו בתורה ובארץ כנען וכנז"ל:
ועפי"ז אפ"ל עוד במאי פליגי עוזא עם ה' ועפי"ה א"ש דכל כוונת עוזא הוא כדי להחזירם ויזכה בהם פרעה לע"ל כדס"ל להרא"ה ואת"ל דהל' כהרמב"ם עדיין לא ישבו רק רד"ו שנה וא"כ בין למר ובין למר תן לי רשות להחזירם ולזה נשתתק מיכאל כי לא ידע אם הל' כהרמב"ם או כהרא"ה לזה השיבו ה' על ראשון ראשון דעל טענתו הא' השיבו כלום נתחייבו בני וכו' שאני הבטחתיו לתת לו הארץ לרשתה מיד הכנענים ואברהם אביהם נסתפק אי הל' כהרא"ה או כהרמב"ם ולכך אמר במה אדע ואני השבתיו ידוע תדע וכו' ואח"כ יצאו ואי איתא דהל' כהרא"ה לא הייתי מבטיחו ואח"כ יצאו וגם לא הייתי מבטיחו במתנת הארץ אל"ו מכ"ז מוכח דאנא סבור דהל' כהרמב"ם ולא כהרא"ה ועל טענתך הב' כדי להשלים הזמן כלום וכו' ומיום שנולד יצחק התחיל המנין ותל"מ וק"ל:
ובזה אפ"ל כה"כ וזה לך האות וכו' שבהוציאך א"ה ממצ' תקבלו אתם התורה ולא מלה"ש מט' הנז' ומזה ראיה כי אנכי שלחתיך וכו' דאני פוסק הל' כהרמב"ם דיקא. וזה אפשר כה"כ ברוך ה' אשר הציל אתכם מיד פרעה שרצה לזכות בכם לע"ל בט' קי"ל כהרא"ה וה' פסק הדין כהרמב"ם וגם מיד מצרים כמ"ש ה' לעוזא כלום במצרים אמרתי וכו' ובזה ניצולו מתש' הזמן תחת יד מצרים דכבר נשלמו דמלידת יצחק התחיל המנין או יושלמו בשאר גליות או השכינה השלימה המנין וז"ש ברוך ה' וכו' כי הוא ית' השלים המנין כמש"ה אנכי ארד וכו' וק"ל:
וזה אפשר כה"כ ויתן להם ארצות גויים וכו' כלו' מכח שאני ניתן להם א"ג עם שהיתה כבר ביד הכנעני וטעמא דידי שנטלתיה מהם משים שנתתיה להם לזמן כמש"ה ודור רביעי י"ה דגם שיכו"ל קי"ל כהרא"ה עכ"זלא שמעתי להם ופסקתי הדין כהרמב"ם ונתתיה לישראל כ"ז עשיתי בעבור ישמרו חוקיו יכו' ולא יחשבו שהתורה גזל בידה ממלה"ש אלא אדרבא היא ראויה לכם דיקא כיון שהמוכר לזמן לית ביה דדב"מ וראיה לזה מדלקח הארץ מהכנענים ונתנה להם וק"ל:
ואפשר דזאת היתה כוינת שאלת החכם מה העדות יכו' דעיקר שאלתי היתה דמ"ט זכינו בתורה ולא מלה"ש כיון דיש להם טענה חזקה משום דדב"מ וזה דייק תיבת אתכם ר"ל ולא למלה"ש לז"א אף אתה אמיר לו כהל' הפסח דמידי היא טעמא שהוציאנו ה' ממצרים הגם דהיה לפרעה טענת קי"ל כהרא"ה אינו אלא דפשי"ל לה' הל' כהרמב"ם וא"כ מטע"ז עצמו זכינו בתורה ולא מלה"ש מטע"ז כנז"ל וק"ל:
אכן הרשע פסק הדין בפשיטות כהרא"ה דגם במוכר לזמן זכה בה הלוקח לע"ל ואית ביה דדב"מ ולפי"ז חזר הדין עם מלה"ש לזכות הם בתורה ולא ישראל ועשה עצמו כאילו לא ידע דעיקר יצי"מ אינו אלא מט' דלית הל' כהרא"ה ולז"א מה העבודה התורה הזאת לכם ולא למלה"ש לז"א אף אתה הקהה את שיניו ואמ"ל בעבור זה וכו' ולשיטתיה דרשע אילו היה שם לא היה נגאל מדויל ידיה משתלים וק"ל:
ברם הבן תם שאול שאל בתמימות לבו מה זאת כינוי לזאת התורה כלומר הודיעוני נא מ"ט זכינו בתורה ולא מלה"ש כיון די"ל טענת דדב"מ ולז"א ואמרת אליו בחוזק יד וכו' כלו' דכבר פסק ה' הלכה כהרמב"ם ודלא כהרא"ה ולזה אין הדין נותן לתת התורה למלה"ש וכנז"ל:
וזה אפשר סמיכות הכתו' ואותנו הוציא משם לתת לנו וכו' וסמיך ליה ויצונו ה' לעשות את כל החוקים האלה לטוב לנו ולא למלה"ש דיצי"מ ומתנת הארץ והתורה כולהו מחד טעמא דלית הל' כהרא"ה וכמדובר: ובזה אפ"ל מד' תמוה וז"ל משכני אחריך נרוצה אמרו ישר' להקב"ה ממה שנתת לנו ארעא טבתא אחריך נרוצה ע"כ דישראל בקבלתם התורה ולא נתנה למלה"ש הוה מספק"ל דילמא הל' כהרא"ה וגזל היא בידם ממלה"ש אכן אחר שזכו בארץ מיד כנען הוברר להם דאין הל' כהרא"ה ז"ל ולפי"ז ה"ה כמבואר:
ועפי"ז אפ"ל כה"כ זכור את אשר עשה לך עמלק וכו' והיה בהניח וכו' ויל"ד דאמאי תלה מחיית עמלק בכיבוש הארץ הלא דבר. ועפי"ה יובן דאמרז"ל דעמלק רצה להחזירם למצרים להשלים המנין ועי"ז יזכה בהם פרעה לע"ל בט' קי"ל כהרא"ה וממילא גם הכנעני' יזכו בארץ לע"ל ולז"א זכור אאעל"ע בדרך בצאתכם ר"ל בעבור צאתכם ממצ' תו"ז וכל חיליה מסברת הרא"ה וא"כ כל זמן שלא כבשתם ארץ כנען אין בידכם מופת חותך להוכיח לו דאין הל' כהרא"ה אך והיה בהניח וכו' אז יוודע בעמים דלית הל' כהרא"ה ואז תמחה אז"ע דשלא כדין בא להלחם בכם:
ובזה אפ"ל דהט' דישראל שהיו בגלות בבל היו טועני' אשה שגירשה בעלה וכו' יש זע"ז כלום משום דהקב"ה מכרם לנ"נ לזמן ע' שנה ולד' הרא"ה זכה בהם נ"נ לעולם דכיון דפ"פ לזה השיבם ה' העולה על רוחכם היה ל"ת דהל' אזלא כהרמב"ם דל"א כיון דפ"פ וכנז"ל וק"ל:
וכאו"א אפ"ל טעם דתלה ה' מחיית עמלק בירושת הארץ משום דס"ל לעמלק ולפרעה דהגם דגזירת השעבוד היתה בארץ לא להם מ"מ פרעה זכה בהם יותר משאר אומות מדין בן המצר לפי דארץ מצרים היא היא סמוכה לא"י יותר משאר חו"ל והגם דס"ל להרשב"א ז"ל דהמוכר לזמן לית ביה דדב"מ וישראל נעברו לזמן ת' מאות שנה מ"מ י"ל דהרשב"א ס"ל כמ"ד קנין פירות לאו כקהג"ד אבל למ"ד כקהג"ד גם במוכר לזמן אית ביה דדב"מ הכי ס"ל לפרעה ועמלק ולכך נלחם עמלק בישראל להחזירם למצרים כדי להשלים המנין במצרים דוקא מדין מצרנות ומדחזינן דהקב"ה הוציאנו ממצ' תו"ז א"כ צ"ל דהאלי"ת ס"ל כמ"ד דק"פ לאו כקהג"ד והמוכר לזמן לית ביה דדב"מ ולא זכה בהם פרעה מדין מצרנות ויכולים להשלים המנין בשאר גליות או משנולד יצחק התחיל המנין כמ"ש כ"ז המפרז"ל ועיין לה' יושב אהלים ז"ל בפ' שמות וארא יע"ש גם מדנטל הארץ מבני כנען ונתנה לישראל מוכח נמי הכי דק"פ לאו כקהג"ד כיון דמעיק' לא נתן ה' הארץ לכנענים לחלוטין רק לפירות כמ"ש כן הרב הנז' יע"ש ולפי"ז שלא כדין בא עמלק להלחם בישראל:
וזש"ה זכור את אשר עשה לך עמלק בדרך בעבור צאתכם ממצרים תו"ז דרצה להחזיר אתכם למצ' להשלים המנין משום דס"ל דק"פ כקהג"ד וזכה בכם פרעה מדין מצרנות ואין הדין עמו כלל אכן כל זמן שלא כבשתם ארץ כנען אין לכם הוכחה ברורה דלא כוותיה דעמלק אמנם והיה בהניח וכו' אז יתברר לכל דדינא:
יתיב דק"פ לאו כקהג"ד ואז תמחה אז"ע כיון דשלא כדין בא להלחם בכם וק"ל:
וזה טעם הכתוב שתלה מצות ביכורים ביצי"מ ובירושת הארץ כדדייק או' אשר ה' נותן ל"ך ואשר נתת ל"י ואשר תביא מארצ"ך ולא מן הגזל ואי ק"פ כקהג"ד א"כ זכו הכנענים בארץ וח"ו גזל היא ביד ישראל ואיך ציוונו ה' להביא ממנה ביכורים הלא הקב"ה שונא גזל בעולה אל"ו דהדין הוא ק"פ לאו כקהג"ד וראיה לזה מיצי"מ תו"ז. וז"ש והיה כי תבא וכו' וענית ואמרת וכו' ועתה הנה הבאתי וכו' כמש"ל בדרך ראשון וק"ל:
ועפי"ז אפ"ל כה"כ אל מיציאם ממצרים וכו' ודרז"ל דאמר בלעם לבלק אתה אמרת הנה עם יצא ממצ' מעצמם יצאו אינו כן אלא אל מוציאם ממצרים ע"כ והוא דבלק רצה לעכבם שלא יכנסו לארץ כמ"ש ואגרשנו מן הארץ דס"ל לבלק דזכו בה כנען דס"ל דק"פ כקהג"ד ויצי"מ דמינה מוכח דק"פ לאו כקהג"ד ס"ל לבלק דאינה ראיה דמעצמם יצאו ולכן השיבו בלעם דאינו כן אלא אל מוציאם ממצ' דפסק ה' הדין כן דק"פ לכקהג"ד ובדין הוציאם תו"ז ולתת להם את ארץ כנען וק"ל:
וזהו סמיכות הכ' לכן אמור לבנ"י אני ה' והוצאתי אתכם וכו' והבאתי אתכם וכו' וק"ל. וז"א כה"כ דרחב הזונה ידעתי כי נתן לכם ה' את הארץ, כי שמענו וכו' וזה כה"כ ואותנו הוציא משם לתת לנו את הארץ וק"ל. וגם בזה יובן ויכוח יתרו עם מרע"ה הנז' וה"ה כמבואר:
וז"א כה"כ וזה לך האות כי אנכי שלחתיך בהוציאך וכו' תעבדון וכו' שכבר הק' דהט' שזכו ישר' בתורה ולא מלה"ש מדין מצרנות משום דלא נתנה לישר' רק לזמן דמצוות בטילות לעת"ל והמוכר לזמן אין בו דין מצרנות ומינה נפיק דק"פ לכקהג"ד כנז"ל ומרע"ה היה סבור דק"פ כקהג"ד ולזה סירב מי אנכי וכו' ולזה השיבו ה' וליתא וזה לך האות וכו' דאתם תזכו בתורה ולא מלה"ש מטע"ז כנז"ל וק"ל. וז"א ויתן להם ארצות גויים וכו' בעבור י"ח דתרווייהו טעם אחד להם דק"פ לכקהג"ד וגם זהו כוונת רז"ל במ"ש ממה שהכנסתנו לארץ אחריך נרוצה וק"ל:
ובזה אפ"ל כה"כ כי לקח טוב נתתי לכם שם רמז אל הארץ הטובה היא שנטלה מכנענים ונתנה לנו מטעם דק"פ לאו כקהג"ד וא"כ מטע"ז עצמו ג"כ אתם זכיתם בתורה ולא המלאכים:
ובכן תורתי את"ע בטענה דגול היא בידכם ממלה"שדלא היא וכמדובר. וגם עפ"י הקדמתנו הא' דל"א במידי דממונא כיון דפסקה פסקה וכד' הרמב"ם אשר מטע"ז זכינו בארץ ישראל ובתורה יובן שפיר קרא הנ"ל כי לקח טוב נ"ל שהיא א"י דלא זכו בה הכנענים לעולם ועד בטענה דכיון דפ"פ וה"ה והוא הט' לתורה כיון דהתורה ניתנה לנו לזמן כנז"ל וא"כ תורתי אל תעזובו ולא תחושו לגזל כלל וק"ל:
ועפ"י האמור בטעם יצי"מ תו"ז משום דקי"ל ק"פ לאו כקהג"ד וכנז"ל אפ"ל כוונת המסרה וז"ל מטרף בני עלית, כי עלית משכבי אביך, עלית למרום שבית שבי ע"כ ונקדים עוד משז"ל דטעם השבטים שהיו קורין לבני השפחות עבדים משום דס"ל דהשפחות הם נ"מ ואין ליעאע"ה בהם רק פירות ולא מהני שיחרור שלו להם דק"פ לאו כקהג"ד כיון שהוא שיחררם בלתי רשות רחל ולאה כמש"ה הנה אמתי בלהה וכו' וקי"ל וולד שפחה כמוה משו"ה היו קורין להם עבדים ויוסף הוה ס"ל דק"פ כקהג"ד ואינו מן הדין לקרותם עבדים אתד"ק ז"ל:
וזה אפשר כה"כ והנה אנחנו מאלמים אלומים וכו' דכתב הלק"י ז"ל בטעם מצות ביכורים ותרו"מ משום דהאלי"ת הוציאנו ממצרים להיות לו לעבדים כי עבדי הם וכו' ונתן לנו א"י ותמן תנינן הכותב נכסיו לעבדו ולא שייר לעצמו קרקע כ"ש יצא לחירות לכן ציוה ה' אותנו להפריש תרו"מ וביכורים דהו"ל כשייר לעצמו קרקע כ"ש כמ"ש הש"ך על התורה יע"ש וצ"ל לפי"ז דק"פ כקהג"ד ותנן במס' ביכורים כיצד מפרישין ביכורים יורד אדם לתוך שדהו ורואה תאנה שביכרה וכו' קושרה בגמי וכו' ע"כ וז"ש והנה אנחנו מא"א כלו' ממה שאנחנו מאלמים אלומים לביכורים מוכח שהדין עמי דק"פ כקהג"ד ולא כמו שאתם סבורים וא"כ לא מן ה' לקרותם עבדים וק"ל: ענ"ק מ"ש הרב דת ודין וז"ל דראובן שבא על בלהה ס"ל נמי דק"פ לאו כקהג"ד והיא אנוסת ומפותת אביו והיא נ"מ ואין שיחרורו מועיל וא"כ מותרת לראובן כיון דאינה אשת אביו וקי"ל נושא אדם אנוסת ומפותת אביו יע"ש:
ובזה יובן מדרז"ל אמר יעקב לראובן אני איני מרחקך ולא מקרבך עד כי יבא שילה זה משה דכתיב ביה ומשה עלה אל האלהים ע"כ כלו' אנא מספק"ל דהלכה אי כמ"ד ק"פ לאו כקהג"ד או לא לכן אני תולה הדבר אם משה יקבל התורה לישראל ולא יזכו בה מלה"ש אזי יתברר הדין דק"פ לאו כקהג"ד והו"ל כמוכר לזמן ואז מוכח דהדין עמך וק"ל:
וזה אפשר כוונת משז"ל בשעה שאמר ה' למרע"ה כי לא תעבור אה"ה אמר משה יחי ראובן וא"י ע"כ כלו' כיון דהעניש ה' למרע"ה שלא יכנס לארץ על שסירב בשליחות ה' משום דהיה ס"ל למרע"ה דק"פ כקהג"ד והדין עם פרעה כנז"ל ולזה השיבו ה' עתה תראה ולא במלחמת ל"א מלכים א"כ ש"מ דהל' כמ"ד ק"פ לאו כקהג"ד וידוע דמכירת יוסף היתה בעצת יהודה שאמ"ל לכו ונמכרנו ואחר זה אמר יעקב טרוף טורף יוסף:
וזהו כוונת המסרה מטרף בני עלית כלו' מסיבת שנטרף בני ונמכר בעצתך מזה גרם לך מעלה ועילוי ונתעלית על אחיך וזכה שיצא ממנו דהע"ה ובן ל' שנה מלך כנגד יוסף שמלך גם הוא בן ל' שנה גם בזה רמז יעאע"ה ליהודה דאין לו עון אשר חטא במכירת יוסף דיפה עשית וכדין הורית לפי שהאמת הוא עם השבטים דס"ל דק"פ לאו כקהג"ד וראיה לזה מראובן כי עלית מ' אביך ואיך הותרה לו אם לא שנאמר כן דק"פ לכקהג"ד וגם ראיה לזה עלית למרום ש"ש ואיך זכו ישראל בתורה נגד מלה"ש אם לא מטע"ז וק"ל: ובזה מבואר מאליו מדרז"ל דבראות מרע"ה דהענישו ה' שלא יכנס לארץ מוכח דס"ל להקב"ה דק"פ לכקהג"ד ולזה אמר א"כ יחי ראובן וא"י דא"כ אין בו עון אשר חטא וכמדובר:
ובזה אפ"ל כוונת מדרז"ל ויגרש מפניך אויב זה המן כמש"ה איש צר ואויב ע"כ ולדעת סמיכות הכ' שאחריו שאמר וישכון ישר' ב"ב עין יעקב וגם להבין מדרז"ל אילו לא מת משה יפה אמרת וכו' ובודאי דר"ל אילו לא מת משה בחו"ל אלא בא"י דלא שייך לו' אילו לא מת כלל כיון דהמיתה גזורה ע"כ החיים ומקרה אחד לצדיק ולרשע אלא מוכ' דר"ל אילו לא מת משה בחו"ל כנז"ל וצל"ד מה ענין ושייכות מיתת מרע"ה בחו"ל עם מעשה המן הרע. אמנם עפי"ה א"ש דארז"ל דצרת המן היתה בעוון מכירת יוסף כמשז"ל אתם מכרתם בנה של רחל וכו' וס"ל להמן דהדין עם יוסף דק"פ כקהג"ד ושלא כדין מכרוהו אחיו וממתנת הארץ מוכח איפכא דק"פ לאו כקהג"ד וז"ש ויגרש מפ"א זה המן שלא צדק בטענתו וראיה לזה ממתנת הארץ וז"ש וישכון ישראל בטח בדד וז"ש אילו לא מת משה בחו"ל והיה נכנס לארץ ולא היה נענש יפה אמרת וכו' וק"ל:
ולכן בצאת ישראל ממצרים לקח משה את עצמות יוסף עמו משום דיוסף נמי הוה ס"ל הכי דק"פ כקהג"ד לכך לקח משה את עצמות יוסף עמו משום דיוסף נמי הוה ס"ל הכי דק"פ כקהג"ד וכמו שיהיה ליוסף כן יהיה בו ג"כ דתרוויהו בחדא סברא קיימי וכנז"ל וק"ל:
וזה אפשר כוונת רז"ל שאמר משה להקב"ה רבש"ע עצמות יוסף נכנסים לארץ ואני איני נכנס כלו' דאני והוא בחדא סברא קיימינן והשיבו ה' יוסף הודה בארצו כמש"ה כי גונוב גונבתי מארץ העברים ראוי ליקבר בארצו ור"ל דהגם דיוסף נמי ס"ל דק"פ כקהג"ד עכ"ז ראוי ליכנס לארץ משום די"ל דס"ל דא"י בחלקו של שם נפלה והכנענים גזלוה מהם וכמ"ש רש"י ז"ל על פסוק והכנעני אז בארץ וכשחזרו ישראל ונטלוה מהם שלהם נטלו ולכך אמר מארץ העברים ומטע"ז זוכה ליקבר בארץ אבל אתה ששמעת אומרים עליך איש מצרי ולא מחית בידם לומר עברי אנכי משום דאתה סובר דבדין זכו בה הכנענים דק"פ כקהג"ד א"כ לסברתך אפי' עצמות שלך אינם יכולים ליכנס וליקבר בארץ וק"ל:
ובאו"א אפ"ל כוונת מאמרז"ל בויכוח שעבר בין שר מצרים עם הקב"ה כנז"ל:
והן קדם נבין כוונת מאמרז"ל שבפ"ק דברכות ע"פ דבר נא באזני העם אמ"ר ינאי אין נא וכו' כדי שלא יאמר וכו' דהקושי מבואר מאי קאמר כדי של"י דהא עצום הוא עושה דברו:
ואפ"ל בהק' פלוגתא דקמאי בדין הקנאת אדם לחבירו דבר שאינו מסויים דהרי"ף ומהריב"ם ורש"י והרמב"ם ז"ל ס"ל דאאמ"ק דשא"מ ורוב הפוס' פליגי כידוע והרב מחנ"א בהל' זכייה סי' א' כתב דע"כ ל"א הראשו' דאאמ"ק דשא"מ אלא בשדה ובית וכיוצא דבר שאין מינו שוה דאז אין הלוקח יכול לברר מקחו שהמוכר יכול לדחותו מזל"ז אבל במקנה מידי שמינו שוה אין טעם למוכר לדחות ללוקח וכו' יע"ש. עוד חילקו מרן החבי"ב ז"ל בתשו' בע"ח ח"מ סי' קמ"א והרב בני אהרן בדקכ"ה דהיכא דשניהם רוצים במקח בקיומו קנה יע"ש ומרן מהריט"א ז"ל בשמיו"ט סי' מ' העלה דעיקר שורש דין זה תלוי במאי דקי"ל אין ברירה ונודע דחי' יש בין תולה בדעת עצמו לתולה בד' אחרים דבתולה בד"ע כיון דהוא עצמו מסופק לא גמר ומקני ברם כשתולה בדעת אחרים גמר ויהיב למה שגמר בדעתו האחר ולא מספק"ל יע"ש:
והנה בעיקר החיוב והשעבוד והרכוש תרווייהו הוו דשא"מ ולד' הראשו' הנז' לא זכו המצריים בישר לשעבדם כיון דהחיוב הוא סתמי כי גר י"ז וכו' ובזה נכללו כל זרע אברהם ויצחק שהם גם ישמעאל ועשיו דמאן פלג לון כיין דכולהו זרע אברהם נינהו הגם דאינהו זרע פסול חשיבי זרעי כדאי' בקידושין דס"י בן גרושה ובן חלוצה עבודתם כשרה דאמר קרא והיתה לו ולזרעו אחריו בין ז"כ בין ז"פ והק' התוס' שם דבריש מכילתין אמרינן וזרע אין לה אין לי אלא זרע כשר ז"פ מנין ת"ל אין לה משמע דלשון זרע ל"מ אלא כשר ותי' דשאני הכא דזרעו מייתר דהיה מצ"ל ולבניו שהרי בנות אינם בכלל עבודה אבל התם אינו מייתר דבת ובן שוים עכ"ל אוף ה"נ הוה מצ"ל כי גר יהיו בניך ולמה אמר זרעך שהרי הנשים לא היו בכלל גזירת השעבוד כלל כידוע א"כ מדאמר זרעך נכלל גם זרע פסול ומה גם למשז"ל דגם ישראל היו אז גוי מק"ג א"כ כולם שוים בפיסול וחזר הדין דהו"ל דשא"מ ולא נתחייבו ישראל לבדם בשעבוד לד' הרמב"ם ורבותיו וגם המצריים לא נתחייבו ברכוש כיון דהו"ל דשא"מ ומצ"ל קי"ל: אכן לד' הרב מחנ"א ז"ל בחי' הנז' כל מין האנושי נקרא מינו שוה ולא מצי המוכר לדחות ללוקח כלל ומתחייבי ישראל בשעבוד כיון דזה ה כל האדם ודבר דמינו שוה חשיב:
וגם לפי חי' מהריט"א ז"ל בתולה בד' עצמו ללדעת אחרים נתחייבו גם המצריים ברכוש אפי' שהוא דשא"מ כיון דהקב"ה תלה חיוב הרכוש בדעת ישראל המשתעבדים כמש"ה ואח"כ יצאו בר"ג אכן ישראל גופייהו לא נתחייבו בשעבוד מטע"ז כיון דלא תלה ה' גזירת השעבוד בד' המצריים בפי' דבארץ ל"ל כתיב ועוד דאמר כי גר י"ז והוי כתולה בד' עצמו דוקא ול"מ:
והנה עוזא בראותו לישראל שיצאו ברכוש גדול נתברר לו דהט' הוא משום דתלה ה' הרכוש בד' ישראל וחשב בדעתו דה"ה השעבוד תלוי בד' אחרים שהם המצריים ולזה טען ואמר אתה גזרת וכו' ודייק לו' בשעה שיצאו וכו' וא"כ לכ"ע נתחייבו ישראל בשעבוד לבדם הגם דהוי דשא"מ דומייא דרכוש וא"כ תן לי רשות להחזירם ומה גם דבשעבוד איכא ט"א דהוי מינו שוה וכחי' המחנ"א הנ"ל ולזה השיבו ה' דאינו כן דכלום וכו' ולא תליתי השעבוד כי אם בד' ישראל וזרע אברהם כולם ול"מ לד' מהריט"א ותו כלום במצרים אמרתי הלא לא אמרתי אלא בארץ ל"ל וא"כ מכח זה לבד הו"ל דשא"מ דלא סיימתי מקום השעבוד כלל והו"ל תולה בד' עצמו וגם לא כל הארצות והמלכיות שוים והו"ל דבר שאין מינו שוה ולא דמי לחיוב הרכוש ואף את"ל דחשיב השעבוד תולה בד' אחרים וגם הו"ל דבר דמינו שוה וליכא לתא דדשא"מ הנה כבר גלוי וכו' דמשנולד וכו' וק"ל:
ולז"א ר' ינאי כדי שלא יאמר וכו' כלו' דלדידי ניחא דהוה מצינא לפטור המצריים בט' קי"ל כיון דהרכוש הוי דבר שאין מינו שוה לא כן חיוב השעבוד על רע אברהם הוי דבר דמינו שוה ברם כדי שלא יאמר א"צ וכו' ועבדום וע"א קיים בה'ס דייקא הגם שלא תליתי אותו בד' אחרים כלל אלא בהם דוקא ואח"כ יצאו בר"ג התליי בד' ישראל ולכ"ע חייבים המצריים ברכוש לא קיים בה'ם דייקא כלו' דתלוי הדבר של הרכוש בהם וכחי' מהריט"א ז"ל וק"ל:
ועפי"ז אפ"ל כה"כ ויוציאם בכסף וזהב וכו' דכבר הק' דכל ששניהם רוצים המקח קיים לכ"ע וז"ש ויוציאם בכסו"ז שהוא הרכוש וא"ת דהלא היו זוכים המצריים בט' קי"ל ונכשלו ישר' בגזל ח"ו לז"א דלא היא אלא אין בשבטיו כושל מחשש גזל כלל יען כי שמח מצ' בצאתם והיכא דב' רוצים בקיום המקח אין כאן חשש גזל מט' דשא"מ כלל וק"ל:
ובזה אפ"ל כה"כ הן רבים עתה ע"ה וכו' בהק"ע משה"ק הרב בני אהרן ז"ל שם דאמרי' בש"ם כתב לו שדי מכורה לך וכו' ה"ז מכורה אע"ג דלא סיים השדה ותי' דההיא במוכר שדה מפני רעתה דכי היכי דמהני אפי' לא נתן דמים ה"נ דמהני גם בדשא"מ יע"ש וישראל היו במצרים גוי מק"ג והו"ל ממש כמוכר שדהו מ"ר דקנה אע"ג דלא סיים ומרע"ה בא אל פרעה להוציאם ממצ' בט' דשא"מ הן מצד דהגזירה היא ע"כ זרע אברהם והן מצד דבארץ ל"ל כתיב ולזה השיבם פרעה הן רבים עע"ה כלו' דרובם הם ע"ה ריקים ופוחזים ומה אלו אף אלו וא"כ הו"ל כל זרע אברהם דבר דמינו שוה וגם הו"ל כמוכר שדהו מ"ר כיון דישר' היו עע"ז וא"כ והשבתם אותם מס' בטענת דשא"מ אתמהא דהא בכה"ג לכ"ע ליכא דשא"מ וק"ל:
ובזה יימתק סיומא דקרא שמח מצרים בצאתם כי נפל פחדם עליהם דהו"ל ממש כמוכר שדהו מ"ר דלא עינן דבר מסויים דמרוב פחדם מחלו והקנו הרכוש ישר' לגמרי מפני הפחד שלא תבא רעה עליהם עצמם ולכך אין בשבטיו כושל וק"ל:
וזה אפשר כה"כ ותחזק מצ' על העם כי אמרו כולנו מתים כלומר הסכימו לשלחם עם הרכוש משום כי אמרו כ"מ והו"ל ממש כמוכר שדהו מ"ר וק"ל: וזה אפשר טענת ס"מ שטען בקי"ס מה אלו אף אלו ולמה אתה עושה נס לישר' ומטיע המצ' בים וכל טענתו היתה זאת דכיון דמה אלו וכו' הו"ל כמוכר שדהו מ"ר ונתחייבו בשעבוד ת' שנה לכ"ע דלא חשיבי דשא"מ וא"כ הדין עם פרעה ועמו להחזיק בישר' עד תש' ת' שנה ולמה אתה עושה כן לדון המצריים בעונש אחר כי האמת איתם לזה השיבו ה' שיטה אתה דן וכו' וכיון דישר' עע"ז בשוגג ובאונס תו לא חשיבי כמוכר שדהו מ"ר והו"ל דשא"מ וק"ל ועי"ל דטענת עוזא דפתח דבריו ואמר רבש"ע וכו' דשם רמז למ"ש הרב דרכי איש בדכ"ג ע"ג דמלך זה כחו יפה להקנות גם דשא"מ דדינו כרבים דמצו להקנות דשלב"ל ודשא"ק דציבור לא הדרי בהו וסמכא דעת הקונה וגמירי מלכותא לא הדרא יע"ש ובהכי ניחא לגבי הרכוש שהקנה ה' לישראל מהמצריים דזכו בו ישראל הגם דהוא דשא"מ דכיון דהשי"ת מלך עולם מצי להקנות גם דשא"מ ולזה פתח עוזא ואמר רבש"ע מלך עולם מצית לאקנויי דשא"מ ועם דהשעבוד חשיב דשא"מ הן דחל ע"כ זרע אברהם ולא פירש בגזי' איזה מהם יתחייב בשעבוד והן מצד השעבוד גופיה אינו מסויים מ"מ כיון שאתה רבון העולמים מצית לאקנויי דשא"מ דמה"ט זכו' ישר' ברכוש וא"כ גם השעבוד מצית את מלך עולם להקנותם למצרים ת' שנה ותן לי רשות וכו' ולזה השיבו ה' דאכתי מצו ישר' פטרי נפשייהו מהשעבוד מב' טענות חדא דכלום בארץ מצ' אמרתי וכו' ומצו לה להשלים בשאר מלכיות ועוד גלוי וכו' וק"ל:
וזה אפשר כוונת פרעה שאמר אתם למה ר"ל למה לא נתחייבתם בשעבוד אינו אלא משום דאתם עושים רש"מ ולא חשיבי אתם כמוכר שדהו מ"ר א"כ דבריכם למה שבאתם אלי בט' דשא"מ דהלא המוכר שדהו מ"ר לא בעי סיום לכ"ע וק"ל:
א"נ באו"א אפ"ל האי קרא דהן רבים עתה וכו' בהק' מ"ש מרן שארנו הרב מהרח"א בד' ז"ל בס' הבהיר נש"ח בדרוש שה"ג שנתן טעם לשבח לריבוי זרע ישראל במצרים שלא כדרך טבע דהענין דלפי הטבע לעולם העם המועטים הם כפופים למרובים וכי ינצו אנשים מע' מול מערכה השכל מחייב שהכת המרובה היא הנוצחת וא"כ אם היו ישראל בגלות מצ' מתי מעט וכנגדם המצריים חייל גדול לא היתה שם הוכחה ברורה דמה שהיו ישראל בגלות מצרים עפ"י מאמרו ית' מאחר די"ל דמסיבת שהם מועטי' מאד לגבי המצריים דין גרמא להו להיות כפופים למצריים אך כיון דישראל היו מרובים יותר מן המצריים בכפלי כפלים ואפי"ה שלטו בהם המצריים הפך מנהג וטבע העולם זה מורה היית הדבר גזור מאיתו ית' והט' שהרבה אותם להודיע גדולתו אשר בידו נפש כל חי ומשום דכל פעולה הנעשית חוץ מן הטבע היא הוראה עצומה דיד ה' עשתה זאת אתד"ק יעש"ב:
ובכן אפשר דזאת היתה טענת פרעה באומרו הן רבים עתה וכו' כלו' דלא יתכן להאמין כי אתם באים בשליחותו של מקום כלל שהרי הן רבים עתה ע"ה שלא כדרך טבע וא"כ ודאי דאין זה אלא אלא כדי להודיע גדולתו ית' דיד ה' עשתה זאת דעם היותם רבים מאד מהמצריים עכ"ז הם כפופים תח"י המצריים לקיים גזירת ועבדום וכו' ואילו היו ישר' מתי מספר לא היה שום הוכחה דיד ה' עשתה זאת וכיון שכן הוא רצונו ית' איך עתה תאמרו לי משמו שלח עמי וכו' קודם תשלום זמן גזירתו ית' והשבתם אותם מסב' אתמהא דהלא זה נגד רצונו ית' ולזה קודם לזה אמר פרעה למה תפריעו את העם ממעשיו דדייק לו' משה ואהרן בפי' והוה סגי לו' למה תפריעו כיון דעמהם היה מדבר ולמה פרט שמם בפי' אכן הוא הדבר דר"ל דאתם מעצמכם באתם אלי להפריע אה"מ ולא ה' של ח אתכם אלי כלל מט' הנז"ל וק"ל: א"נ באו"א אפ"ל המשך הני מק"ק וכה תוארם, ואחר באו משה ואהרן ויאמרו אל פרעה כה אמר ה' שלח עמי ויחוגו לי במדבר ויאמר פרעה מי ה' וכו' לא ידעתי א"ה ויאמרו אלהי העברים נקרא עלינו נלכה נא דרך ג"י וכו' פן יפגענו בדבר או בחרב ויאמר אליהם מלך מצ' למה מש"ו תפריעו את העם ממעשיו לכו לסב' ויאמר פרעה הן רבים עתה ע"ה והשבתם אותם מס' ע"כ ותחי' יל"ד דמאחר דכבר אמ"ל משם ה' שלח עמי וכו' והוא השיבם בעזות מצח לא ידעתי את ה' א"כ מה זה שחזרו לומר נלכה נא וכו' גם תחי' אמר מלך מצ' ואח"כ אמר ויאמר פרעה מהו זה השינוי גם באמירה ב' דפרעה הן רבים וכו' מה בא להוסיף על מ"ש כבר למה תפריעו גם אומרו לכו לסב' אי קאי על משה ואהרן כדפירש"י ק"ט דמאי איכפת ליה לפרעה אם יתבטלו ממלאכת ביתם ודי היה לו' לכו מלפני או לכו לדרכיכם וכדומה: ואפ"ל בהק' מ"ד בש"ס דסוכה דכ"ה ע"א שלוחי מצוה פטורים מן הסוכה. מנה"מ דת"ר בשבתך בביתך פרט לעוסק במצוה וכו' והעוסק במצוה מהכא נפקא והא מהתם נפקא דתניא ויהי אנשים אשר היו טמאים מי היו נושאי ארוני ש"י היו וכו' אלא עסוקים במת מצוה היו שחל ז' שלהם בע"פ שנאמר ולא יכלו לעשות הפסח ביום ההוא הא למחר יכו' היו וצריכא דאי מהתם הו"א התם שאני דלא מטא זמן חיובא דפסח כלל אבל הכא דמטא זמן ק"ש אימא לא צריכא ואי מהכא משום דליכא כרת אבל התם דאיכא כרת אימא לא צריכא ופירש"י דמ"מ ש"מ דה העוסק במצוה פטור מן המצוה וכו' ואעפ"י שטומאה זו תעכב ע"י אכילת פסח אלמא מצוה קלה הבאה לידך אינך צריך לדחותה מפני החמורה העת"ל עכ"ל ובש"ס דמנחות דמ"ט אבע"ל תמידין דלמחר ומוספין דהשתא תמידין עדיפי שכן תדיר אי"ד מוס' עדיפי שכן מקודש ולא אפשיטא וכתב הרמב"ם בספ"ט דקרבנות וז"ל לא מצאו אלא ב' כבשים וכו' הרי הדבר שקול אם הקריבים למוסף היום הקריבו ואם רצו להניחם למחר לתמידין יעשו ע"כ:
וכתבו התוס' ז"ל בסוכה שם בד"ה משום דלא מטא זמן חיובא וכו' דאין להק' ממ"ד בריש טבול יום ההולך לשחוט את פסחו מיטמא למת מצוה מולאחותו אפי' לאחר חצות דמת מצוה שאני והא דדייק ה הכא מברייתא דקתני למ"מ נטמאו לאו מ"מ ממש קאמר אלא כלומר לקרובים כדפי' הקונט' דלאחר חצות הוא דאינו מיטמא כדקתני התם אמרת לא יטמא אבל קודם חצות יטמא כדאי' התם ביוסף הכהן וכו אבל ק' לרבא דאמר התם אידי ואידי לאחר חצות כאן קודם ששחטו וזרקו עליו כאן לאחר ששוז"ע אלמא מיטמא לקרובים אפי' היכא דמטא זמן חיובא דפסח כיון שלא שוז"ע ואין לומר דהיא גופה ילפי' מחתן דפטור מק"ש דשאני ק"ש דלית בה כרת כדקאמר הכא ולא אתי מניה פסח דאיכא כרת ומטא זמן חיובא עכ"ל ובסה"ק פנ"י ח"ד בהאי כללא דעוסק במצוה וכו' הקשיתי לשאול ע"ד התוס' ז"ל הללו במאי דק"ל מדברי רבא דהתם לא אמר רבא דמי שמת לו מת אחר חצות קודם ששו"ע שיטמא אלא מ"ש רבא התם הוא דאף דלר"ש אנינות לילה מדרבנן אפי"ה אם מת לו מת קודם ששוז"ע העמידו חכמים את דבריהם במקום כרת ולא יאכל פסח:
והכי איתא התם בזבחים דצ"ט ע"ב גבי מתני' דטבול יום ומחוס"כ אינם חולקין בק' לאכול לערב אונן נוגע ואינו מקריב ואינו חולק לאכול לערב ופריך עלה בש"ס מיפלג הוא דלא פליג וכי מזמני ליה אכיל ורמינהי אונן טובל ואוכל פסחו בערב אבל לא בק' אמר"י מדפתי ל"ק כאן בפסח כאן בשאר ימות השנה בפסח איידי דאכיל פסח אכיל נמי שאר קד שים אך בשאר ימי השנה דלא חזי לא חזי ופירש"י אוכל פסח לערב אבל לא בק' מפרש בפסחים קסבר אנינות לילה דרבנן דאנינות דאורייתא חד יומא דכתיב ואחריתה כיום מר גבי פסח לא העמידו דבריהם במקום כרת גבי קדשים העמידו דבריהם במקום עשה דאכילת קדשים וכו' ע"כ:
ואיתא תו התם מאן תנא אנינות לילה דרבנן ר"ש היא דתניא אנינות לילה מן התו' דבר"י רש"א מד"ס תדע שהרי אמרו אונן טובל ואוכל את פסחו לערב אבל לא בק' ומי סבר ר"ש אנינות לילה מדרבנן והא תניא רש"א שלמים כשהוא שלם מביא ואינו מביא כשהוא אינן מנין לרבות את התודה מרבה אני את התודה שכן נאכלת בשמחה כשלמים מנין לרבות בכור ומעשר ופסח שכן אינם באים על חטא וכו' קתני מיהת פסח אמר"ח פסח כדי נסבא אביי אמר ל"ק כאן שמת ק"ח כאן שמת לא"ח ק"ח דלא איחזי לפסח חיילא עליה אנינות לא"ח דאיחזי לפסח לא ח"ע אנינות ופירש"י אידי ואידי ביום מיתה ולעולם אנינות לילה מדרבנן לר"ש והא דקתני בברייתא פסח אינו בא באנינות כשמת ק"ח דרחמנא דחייה מהאי קרא דדרשי' ליה כשהוא שלם מביא ולא כשהוא אונן והא דקתני בפסחים אונן טובל ואוכל פסחו לערב אלמא מייתי ליה אונן כשמת א"ח דקדמה חובת שחיטת הפסח לאנינות ותו לא דחיא ליה אנינות מלשלח קרבנות ומיהו ע"כ ש"מ אנינות לילה דרבנן דאי מדאורייתא היא האי לא הוה אכיל נהי דקדמה חיבת שחיטה לאנינות אבל חובת אכילה לא קדמה ואכילת פסחים לא מיעכבא אלא משום דאנינות לילה מדרבנן והם לא העמידו דבריהם במקום כרת דדילמא מימנע ולא שחיט וכו' עכ"ל רש"י ז"ל:
תו איתא התם ומנא תימרא דשאני לן בין ק"ח ללא"ח דתניא לה יטמא מצוה לא רצה מטמאין אותי בע"כ ומעשה ביוסף הכהן וכו' ורמינהו ולאחותו מת"ל הרי שהלך לשחוט א"פ ולמול א"ב ושמע שמת לו מת יכול יטמא אמרת לא יטמא יכול כשם שלא יטמא לאחותו כך א"מ למ"מ ת"ל לאחותו היא דא"מ אבל מיטמא הוא למ"מ לאו ש"מ כאן ק"ח כאן לא"ח ממאי דילמא לעולם אימא לך אידי ואידי לא"ח והא ר"י והא רבנן דתניא לה יטמא רשות דברי"ש רעק"א חובה לא ס"ד דרישא דההיא רע"ק קאמר וכו' ופירש"י וז"ל וממאי דטעמא דקמייתא הוא משום דקדמה אנינות הוא דמתוקמא לר"ש דאמר אין אונן מביא פסחו במת ק"ח וכרע"ק דילמא טעם רע"ק לאו משום דמת ק"ח והיכא דלא איטמי במת ואפי' במת ק"ח בעי למיעבד פסח והכא משום דאיטמי הוא ואפי' מת א"ח נמי קאמר רע"ק יטמא משום דס"ל מצוה שאין לה תשלומין היא הילכך מטמאינן ליה וממילא אזיל ליה כרת דהו"ל טמא ופסח י"ל תש' בב' והא דתני לא יטמא רי"ש היא דאמר רשות הילכך לא תדחייה מצות פסח בשביל רשות הטומאה ולעולם בין לרי"ש בין לרע"ק אונן שלא נטמא מביא פסחו ואפי' מת ק"ח הטעם דהכא לאו משום אנינות הוא עכ"ל רש"י ז"ל. ועלה אמר רבא התם אידי ואידי א"ח ול"ק כאן קודם ששוז"ע כאן לאחר ששוז"ע ופירש"י רבא אמר וכו' אמילתיה דר"ש קאי לשנויי דר"ש אדר"ש אידי ואידי לא"ח ואפי' מת לא"ח קודם ששוז"ע אית ליה לר"ש לא יביא את פסחו דרחמנא דחייה כדדרש ואזיל שלמים קרבנו וכו' ודקתני אונן טובל ואוכל פסחו לערב כשמת לאחר ששוז"ע וכו' ע"כ הסוגייא ופירש"י ז"ל עלה:
הרי להדיא דכוונת רבא אינו ר"ל שיטמא לא"ח אלא הכוונה היא לתרץ ברייתות דר"ש אהדדי ואמר כי מדרשת כשהוא שלם דכיון דנעשה אונן מקודם ששחט נדחה לפ"ב הטעם דאם כבר שחט אוכל כיון דאנינות לילה מדרבנן ואם לא שחט אידחייא ליה מחמת אנינות ברם להטמא בידים הא ל"ש לן דאמר רבא שיטמא ולא ידעתי מאי מקשו לרבא:
ועלה במחשבה לומר דהתוס' ז"ל מפרשי בסוגיית זבחי' הנ"ל פי' אחר והוא זה דרבא לא בא לתרץ בריתות דר"ש אהדדי אלא בא לחלוק על אביי במ"ש להשוות מילתיה דרע"ק דמיירי כאן ק"ח כאן לא"ח ועלה קאמר רבא דרע"ק אית ליה דאפי' לא"ח מיטמא קודם ששוז"ע כיון דהוא מדאורייתא ופסח י"ל תש' וכוונת קושייתם דמה יענה אליבא דרע"ק למיעבד צריכותא בהא דהעוסק במצוה:
ואולם מלבד שזה דוחק גדול דמי הכריחם לפרש פי' רחוק כזה דלא כרש"י ולהקשות על רבא זאת ועוד פי' זה לא ניתן ליאמר בד' רבא שבא לחלוק על אביי באוק' בריתות הטומאה כנז"ל דהא חזינא לרבא גופיה בפסחים דצ"ח ע"א גבי הפריש פסחו ומת דמשני התם דמיירי ק"ח דנראה הפך דבריו כאן כפי הפי' הנז' והאמת יורה דרכו דכאן בזבחים איירי רבא אליבא דר"ש לבד וכדפירש"י ז"ל וע"ע בהרמב"ם בהק"פ הט"ו ובכ"מ שם שכתב דלא פליגי אביי ורבא ועיין לח"מ שם ולהרב חק נתן בחי' לזבחים שם ואכמ"ל: ושו"ר להתוס' ז"ל עצמם שם במ"א בד"ה אמר רב וכו' שפירשו כד' רש"י ז"ל כמ"ש:
המורם מד' התוס' דאחר שהגיע זמן הפסח משום דהוי עשה דכרת לא אמרי' דהעוסק במצוה פטור מן המצוה אלא אמרינן ליה שלא יטמא וכדאקשו התוס' דמק"ש לא נפיק אף דמטא זימנה משום דלית בה כרת ואולם עשה דאית בה כרת ומטא זימנא לא ניתן לידחות:
ענ"ק מ"ש הרב מהרי"א ז"ל בפ' שמות אהני קראי וז"ל ואפשר הן רבים עתה שאמר פרעה למש"ו ידוע תדעו כי כאשר שמתי תוכן הלבנים על העם דבר קצוב היו אנשים מועטים ועתה נתרבו הרבה וז"א הן רבים עתה ע"ה והיה ראוי להוסיף במלאכתם ועתה לא די לכם שאיני מוסיף לכם עבודה אלא והשבתם אותם מסב' ולכן כנגד בנ"י שהיו שם אמ"ל לכו לסב' יע"ש: ובכן נבא לביאור המשך הני קראי דמתחי' הם אמ"ל דהאלי"ת ציום ללכת במדבר לחוג את החק"פ הוא לה' וסירב פרעה באומרו ל"י א"ה וגם וכו' ולזה אח"כ באו משה ואהרן בטענה חזקה לפי"ד לחייבו לשל' וזהו דכל סירוב פרעה לבלתי שלחם הוא בטענתו דהם חייבים לעבוד ת' ה שנה לזה הם אמ"ל נלכה נ"א ר"ל עתה שכבר הגיע זמן ק"פ ואמ"ל פן יפגענו וכו' בזה רמזו לו שהיא מ"ע שיש בה כרת וכבר הורוני התוס' דבמצוה שיש בה כרת לא נאמר האי דינא דהעוסק וכו':
ולזה בא פרעה תכף לסתור להם טענת הכרת באו' ויאמר אליהם מלך מצרים דכיון דהוא מלך והעובר על מצות המלך אחת דתו להמית א"כ למה תפריעו את העם ממעשיו ואמר לבנ"י לכו לסב' דכ"ז שהם בטלים ממלאכתם עדין טענת מרע"ה במק"ע דיען פסח הגיע זמנו ובהיותם בטלים ואינם עסוקים במצות שעבודם הם שוים ובאנו לבעיית מנחות גבי מוספין דהאידנא ותמידין דלמחר הי מנייהו עדיף ולא אפשיטא ופסק הרמב"ם דמה שירצו יעשו גם מרע"ה אפ' ירבה עליו ריעים לשלחם כיון דלענין דינא אין איסור בדבר ולכך אחר ששלח לישר' לעבוד עבודתם אמר למשה ואהרן ויאמר פרעה הן רבים עתה ע"ה שהם עוסקים במצות העבדות איך תשביתו אותם מסב' אחר שכבר עוסקים בה דזו לא שמענו דכל בעיית הש"ס דמנחות אינו אלא אם לא התחילו במוספין דהאידנא כלל אכן אחר שכבר התחילו במצות היום בזה אין שום ס' דמצוה דעסיק בה כבר עדיפא וז"א והשבתם אותם מסבלותם אחר שעוסקים בה אתמהא דזה ודאי לא אמרו אדם מעולם וכמדובר:
א"נ באו"א בהק' מ"ש המפז"ל משם הרב ברכת שמואל ז"ל דפרעה הי"ל זכות בגופם של ישראל לזמן ת' שנה וצריכים ממנו ג"ש מטוב רצונו ונראה דזכייה שזכה פרעה בגופן של ישראל הוא מפני שזה ניתן לו בשכרו שישתעבדו בידו ת' שנה כדאיתא בגמ' בשכר ד' פסיעות וכו'. ומזה הק' עט"ר הרמ"ז הרב הקדוש מהרח"א ז"ל דא"כ למה יומת פרעה מה עשה כיון דבא בשכרו ואפ"ל דאפי' אם היתה הגזירה שישתעבדו במצרים מ"מ כיון שלא ציוה ה' לכל יחיד מהמצריים אין להם מקום פטור מגזירת דן אנכי ודו"ק: ונק"ע כמה חי' דינים הנאמרים באמת בענין אין או"ל חטא בשביל שיזכה חבירך דאפשר דבהא פליגי פרעה עם משה ואהרן דיען דגזירת בין הבתרים היתה ועוע"א ת' שנה א"כ ס"ל לפרעה דאם ישלחום תו"ז קא עבר אמימרא דרחמנא וכדין משחרר עבדו כנעני דעובר בעשה דלב"ת וכדין בבלה יובאו ושמה יהיו וכיון דהקב"ה גזר אומר ועוע"א ת' מאות שנה וכבר פרעה זכה בהם בשכר שליווה ד' פסיעות לאאע"ה ומאת ה' היתה זאת לו שישתעבדו ישראל אצלו במצרים א"כ אפשר פרעה חושש לזה וגם אם נאמר דעשה דועוע"א לא קאי על פרעה אלא על ישראל אפי"ה מונע שילוחם מדין אין או"ל חטא כדי שתזכה וכדאיתא בש"ס דשבת ד"ג בעי רב ביבי בר אביי הדביק פת בתנור ע"ש עם חשיכה התירו לו לרדותה קודם שיבא לידי חיוב חטאת או לא התירו היכי דמי אילימא בשוגג ולא אידכר ליה למאן התירו אלא לאו דהדר ואידכר מי מיחייב והתנן כל חייבי חטאות אינם חייבים עד שתהא תחי' וסופן שגגה אלא במזיד קודם שיבא לידי איסור סקילה מבע"ל אמר"ש לעולם בשוגג ולמאן התירו לאחרים מתק"ל ר"ש וכי או"ל חטא כדי שיזכה חבירך אלא אמר"א לעולם במזיד ואימא קודם שיבא לידי איסור סקילה רב אחא בריה דרבינא מתני הכי הדביק פת בתנור ע"ש ע"ח התירו לו לרדותה קודם שיבא לידי איסור סקילה ע"כ הסוגייא:
והנה עם דרב אחא ס"ל בפשי' דהתירו לו לרדותה כדי שלא יבא לידי איסור סקילה מ"מ י"ל דאפשר דדוקא בכגו"ד דרדיית הפת דאינו אלא איסור דרבנן דחכמה היא ואינה מלאכה כדאי' בר"ה דכ"ט וכתבו התוס' בסוגיין דמ"מ מדרבנן אסור לרדות הפת ומשו"ה אמרינן דירדנה קודם שיבא לידי איסור סקילה. ברם לעבור על עשה דאורייתא כגון האי עשה דועוע"א אפשר דלא התירו:
והתוס' ז"ל שם בד"ה וכי או"ל חטא הקשו מדאמרי' בפ' בכל מערבין ניח"ל לחבר דליעביד איסורא זוטא וכו' והכי איתא התם תניא האומר לחבירו צא ולקוט תאנים מתאנתי אוכל מהם עראי ומעשרן ודאי מלא לי כלכלה זו מתאנתי אוכל מהם עראי ומעשרן דמאי בד"א בע"ה אבל בחבר אוכל וא"צ לעשר דברי רבי רשב"ג אומר בד"א בע"ה אבל בחבר אינו אוכל עד שיעשר לפי שלא נחשדו חברים לתרום שלא מן המוקף אמר רבי נראין דברי מדברי אבא מוטב שיחשדו חבירים לתרום שלא מ"ה ולא יאכילו לע"ה טבלים וכו' במאי קמיפלגי רבי ס"ל ניח"ל לחבר וכו' ורשב"ג סבר ניח"ל לחבר דליעביד ע"ה אי"ר ואיהו אפי' איסורא זוטא לא ליעביד ע"כ ובכן מקשו התוס' שפיר על אתקפתא דר"ש דפריך וכי וכו' דכפי"ד רבי מתוקמא שפיר בחבר דניח"ל דליעביד איהו איסו' זוטא וכו' ותי' התוס' דהתם כדי שלא יאכל ע"ה טבל על ידו פי' דאמ"ל מלא לי כלכלה זו תאנים וכו' וחזקת חבר שאינו מוציא דשא"מ מתח"י אבל הכא שלא נעשה על ידו האיסור אין אול"ח כדי שיז"ח ואומר ריב"א דאפי' למדביק עצמו אין לפשוט משם להתיר דהתם לא נעשה עדין האיסור ומוטב שיעשה איסור קל ולא יבא לידי איסור חמור על ידו אבל הכא המעשה של האיסור כבר נעשה וממילא יגמר ולא יעשו איסור קל בידים וכו' עכ"ל:
והרב שורשי הים ז"ל ח"א בשורש זה דאין אול"ח פירש דברי ריב"א הללו וז"ל וכוונתם דהוק"ל דכיון שבא החטא לחבירו על ידו התיר רבי וכו' א"כ משם היה יכול רב ביבי לפשוט בעייתו דודאי המדביק עצמו יכול הוא לרדותה כיון שהחטא בא ע"י עצמו ולזה תי' ריב"א דדוקא התם התירו מה"ט דהחטא בא ע"י משום שחבירו עדיין לא התחיל לעשות איסור וכדי שלא יתחיל ויחטא התירו לו לתרום שלא מן המוקף אבל גבי הדביק פת שהתחיל באיסור וממילא יגמר מספק"ל לר"ב אי שרי ליה לעשות איסור קל כדי שלא יגמר האיסור החמור שהתחיל ולפי מאי דמסיק הש"ס הכא בהדביק פת דשרינן ליה לרדותה עד שלא יבא לידי איסור סקילה שמעינן דאפי' התחיל הוא באיסור ונגמר ממילא אפי"ה או"ל שיחטא באיסור קל דרדייה כדי שלא יחטא באיסור מלאכה דשבת ודוקא לעצמו ולא לאחרים ושמעינן נמי דע"כ לא התירו לאחרים לחטוא כשהחטא בא על ידו אלא דוקא כשלא התחילו האחרים באיסור אבל כשהתחילו באיסור אין או' בזה חטוא כדי שי"ח אפי' שהחטא בא ע"י דדוקא גבי ההיא דתאנים שעדין לא התחיל חבירו לאכול טבל הוא שהתירו לחבר לתרום שלא מן המוקף אבל אם יהיה האופן שהתחיל חבירו באיסור וממילא יגמר אפשר שאין אנו או' חטא כדי שי"ח אפי' שהחטא בא ע"י ומבואר יוצא מתו"ד ריב"א דיותר סברא הוא להתיר לחטוא קודם שהתחיל באיסור כלל כדי שיזכה שלא יתחיל לחטוא באיסור כההיא דצא ולקוט תאנים ממה שנתיר לו לחטוא אחר שהתחיל באיסור כדי שיזכה שלא יגמר האיסור ממילא כהא דהדביק פת בתנור ובכן אני תמיה ע"ד מרן בתשו' אה"ע סי' ג' שהשיג על א' מהמורים שרצה להתיר לאשה מינקת להנשא תוך כ"ד חדש משום שהיתה מזנה וחד מטעמי ההיתר מפני שאו"ל חטא כדי שתזכה כההיא דהדביק פת בתנור וכתב עלה מרן ז"ל דל"ד דהתם שאני שאם לא ימהר לרדותה יבא לידי איסור סקילה ומשו"ה התירו אבל הכא דלא יבא האיסור אלא בקו"ע לא יתירו עכ"ל מרן ז"ל ולפי מ"ש בשם ריב"א נראה שראיית המורה מרדיית הפת במכ"ש אתיא דאם לגבי איסור שכבר התחיל בו וממילא יגמר התירו לו לחטא כדי שיזכה כ"ש באיסור שעדין לא התחיל ולא יבא ממילא אלא בקו"ע וכההיא דצא ולקוט תאנים וכו' עכ"ל השו"ה ז"ל: ולענד"ן דלק"מ דעיקר טעמיה, דמרן שדחה ראיית המורה הוא מפני שלא מצינו בשום מקום להתיר איסור לכתחי' כדי שלא יבא לעשות איסור יותר חמור במזיד דזה לא ראינו ולא שמענו והא דהדביק פת בתנור שאני דממילא נעשה ובכן מותר לרדותה והן אמת דהיה מקום להחמיר משום דממילא נעשה כמ"ש ריב"א הוא הטעם דכיון דנעשה בלי שום מעשה והאיסור שהתחיל כבר התחיל והט' התירו לעצמו לאפוקי בדין מלא כלכלה זו התירו גם לאחר משום דלא התחיל כלל באיסור ואם יעשנו הוא שוגג משום חזקת חבר שא"מ דשא"מ מתח"י ברם אם החששא הוא שבמזיד יעשה איזה איסור בהא אין מי שיעלה ע"ד להתיר שום איסור כלל וז"ש מרן וז"ל אבל הכא לא יבא האיסור ממילא אלא בקו"ע לא התירו כלו' שהוא קו"ע איסור במזיד וכמו שהיה המעשה ההיא שאם לא יתירוה להנשא תוך כ"ד חדש תזנה והוא במזיד ודברי מרן ברורים:
עוד הק' הרב שו"ה ז"ל שם ע"ד מרן ז"ל הללו ממ"ד באותה סוגייא דשבת ד"ג ע"ב בעי אביי ידו של אדם מהו שתיעשה ככרמלית מי קנסוה רבנן לאהדורה לגביה או"ל ת"ש היתה ידו מלאה והוציאה לחוץ תני חדה אסור להחזירה ותניא אידך מותר להחזירה מאי לאו בהא קמיפלגי וכו' לא דכ"ע ככרמלית דמיא ול"ק כאן מבע"י לא קנסוה רבנן כאן משחשיכה קנסוהו רבנן אדרבא איפכא מס' מבע"י דאי שדי להו לא אתי לידי חיוב חטאת ליקנסוה רבנן משחשיכה דאי שדי להו אתי לידי ח"ח לא ליקנסוה רבנן ומדלא משנינן הכי תיפשוט דר"ב ב"א דלא התירו הא ל"ק ותיפשוט וכו' ע"כ והשתא לד' מרן מאי פשיטותא איכא לדר"ב מהכא דשאני בעיא דר"ב דממילא יגמר האיסור ומשו"ה מספק"ל אי שרינן ליה איסור דרבנן אבל הכא שאין האיסור נגמר מאליו אלא בקו"ע דשדי להו לפירות בחוץ מידו שפיר י"ל דלא חיישי רבנן להכי וקנסוה שלא יחזירנה אלא ודאי כל שיעשה איסור וקרוב הדבר אפי' במקום קו"ע או"ל חטא כדי שתזכה וצ"ע עכ"ל: ולא ידעתי למה לא קבע קושייתו זאת על ריב"א עצמו דלפי דעתו דמפני שהתחיל באיסור וממילא יגמר משו"ה מספק"ל לר"ב א"כ איך אפשר לפשוט ממה שלא אסרו היכא שהוציא ידו מבע"י וגזרו בהוציא ידו משחשיכה דהתם אין האיסור נעשה ממילא אלא בקו"ע משו"ה קנסו:
אלא דלא ירדתי לסו"ד בקו' זאת דאפי' אם החששא היתה דנגזרה משחשיכה שלא יחזירנה דילמא שדי להו במזיד עכ"ז לק"מ דהא דגזור רבנן שלא, יחזירנה הוא משום קנסא בעלמא ואפי' איסור שבות ליכא כמבואר שם בסוגייא א"כ בהדרגה זו הוה מצי למיפשט בעיית ר"ב הכא משום קנסא העמידו דבריהם ואף שהוא במקום חשש קו"ע אמנם כלפי הקנס שהוא קיל טפי הו"ל למיחש ולא יגזרו כיון דהוא גזירה בעלמא דון מינה לענין רדיית הפת שלא יתירו לו אף דהאיסור ממילא נעשה ואולם רדיית הפת הוא איסור גמור דרבנן וכמו דאשכחן דאמר"י שלא יחזירנה והעמידו גזירתם הקלה בקו"ע גם כאן יעמידו שבות החמור בשוא"ת וכ"כ התוס' ישנים שם וז"ל וא"ת היכי תיפשוט דהא הא דר"ב ודאי אתי לידי איסור חטאת וי"ל וכו' א"נ נל"ל דהא דר"ב אע"ג דאתי ודאי לידי חיוב חטאת ליכא איסור בחזרה עכ"ל והוא כדברינו. גם לתי' קמא שכת' התוס' שם דגם בהוציא ידו יקרא ודאי אתי לידי חייב חטאת משום דא"א לתפוס ידו שם כל היום עכ"ל והוי כממילא יגמר האיסור:
אמנם בקושטא אין אני צריכים לזה דהכא אינה החששא דילמא שדינהו במזיד דהתם ודאי לא בא לבית הס' שהעמידו גזירתם במזיד זולת החששא היא דילמא שדינהו בשוגג דהכי איתא התם אדרבא איפכא מס' מבע"י דאי שדי להו לא אתי לידי ח"ח ליקנסוה רבנן משחשיכה דאי שדי להו אתי לידי ח"ח לא ליקנסו רבנן ע"כ הרי בהדיא דחששת שוגג הוא דוקא וכפי"ד ריב"א יכול לפשוט במכ"ש בעיית ר"ב לאיסור דהתם האיסור ממילא נעשה וכמובן ואין ע"ד מרן שום אתקפתא מכאן:
ואנכי הרואה דמסוגייא זו ראיה ברורה לחילוק מרן ז"ל שחילק בין שוגג למזיד דמשום שמא יעבור במזיד לא ביטלו גזירתם והוא ממאי דסיימו באותה סוגייא ואבע"א לא תיפשוט ול"ק כאן בשוגג כאן במזיד בשוגג לא קנסו רבנן במזיד קנסו רבנן ופירש"י בשוגג ל"ק רבנן ודר"ב לא תיפשוט מהכא לא לאיסור ולא להיתר דהאי דל"ק בשוגג לאו משום חששא דדילמא שדי להו מידו אלא משום דלא עבד איסורא במזיד והחזרת ידו אינה אפי' שבות אם לא משום קנסא והכא לא קנוס אבל רדיית הפת שבות היא ונגזרה במנין ומשום קודם שיבא לידי חיוב חטאת לא ביטלו גזירתם ולאיסור נמי לא תיפשוט מדקנסו במזיד דהתם ליכא למיחש דילמא לישדינהו שיתחייב מב"ד אבל הכא אי קנסינן ליה מלרדות ע"כ יתחייב מב"ד עכ"ל הרי להדיא דמעמידים גזירתם במזיד ואינם חוששים דילמא שדי להו במזיד וברדיית הפת משום דהוי ממילא וה"ה בשוגג כההיא דמלא כלכלה זו ל"ק אבל במזיד כגון הוראת המורה להתיר שתנשא תוך כ"ד חדש משום שלא תזנה במזיד זו אינה הלכה לד' מרן ז"ל וכאמור:
עוד הק' הרב הנז' שם ע"ד מרן ז"ל וז"ל ותו ק' שהרי התוס' בשבת וכו' הכריחו מהא דחציה שפחה וחב"ח שנהגו בה מנהג הפקר וכפו את רבה לשחררה דמשום שלא יכשלו בה רבים בלאו דקדשה התירו לרבה לשחררה וא"כ ה"נ שהיתה אשה זאת מזנה ונכשלים בה רבים באיסור נדה ולאו דקדשה כמ"ש המורה למה לא נתיר לו איסורא דרבנן עכ"ל ואפ"ל דאין מכאן סתירה למרן ז"ל דלא נאמר דבר זה אלא גבי חצייה שפחה וחב"ח דלא חזיא לא לעבד ולא לישראל התם הוא דאיכא למיחש טובא שמפקרת עצמה וכמ"ש התוס' ודומה לאנוסין והוא כסוגיין משא"כ גבי אשה בת חורין כגון זאת דמרן דהזמן גורם ובתר הכי חזיא לנישואין יכולים לשומרה ככל האפשר עד עת קץ הכ"ד חדש והלכה והיתה לאיש והכי איתא התם אליבא דאביי הכי השתא וכו' דהס"ד היה להתיר השחרור משום לתא דזנות וסתמא דתלמודא דחה סברא זאת דלא נאמר זה רק גבי חציה שפחה דאינה מצפה לתיקון אחר ולא אפשר לשומרה לעולם משא"כ בנדון מרן יכולים לשומרה ע"ס כ"ד חדשים כמדובר: ושו"ר להרמב"ם ז"ל בהל' עבדים פסק כרבינא דאפי' בכולה שפחה מזנה התירו לשחררה ואכמ"ל בזה כעת:
עוד נקדים מ"ש בפ' השולח כל המשחרר עבדו עובר בעשה דלב"ת מיתיבי מעשה בר"א וכו' מצוה שאני ת"ר לב"ת רשות דבר"י רעק"א חובה ודילמא ר"א ס"ל כמ"ד רשות לא ס"ד דתניא רא"א חובה וכתבו התוס' בפ"ק דבתרא די"ג גבי מי שח"ע וחב"ח דכופין את רבו לשחררו הקשו היכי כפינן ליה וכו' וכ"ת מצוה שאני וכי אול"ח ור"א גופיה עשה מצוה וכו' עכ"ל והר"ן כתב דלאו עשה גמור הוא וכו' וי"מ שלא אמרה תורה לב"ת אלא משום שלא יתן להם מתנת חנם וכיון דאיכא מצוה לאו משום חנינה דידהו עביד אלא לצורך עצמו וכו' עכ"ל:
ענ"ק מ"ש בפסחים דנ"ט אין לך דבר שקודם לתמיד ש"ש ואין לך דבר שמתעכב אחר תמיד דבה"ע אלא הטבת הנרות ופסח ומחוסר כיפורים בע"פ שטובל ואוכל את פסחו לערב ריב"ב אומר גם מח"כ בשאר ימות השנה טובל ואוכל בק' לערב בשלמא לת"ק יבא עשה דפסח שיש בה כרת ותדחה עשה דהשלמה שאין בה כרת אלא לריב"ב מאי אולמיה דהאי עשה מה"ע הכא במ"ע בחטאת העוף שאין למזבח אלא דמה וכו' והק' התוס' שם משם ריב"א הא בעידנא דמיעקר עשה דהשלמה לא מקיים עשה דאכילת פסח דאינה אלא בלילה ותי' דמיירי ששחטו פסח עליו קודם שידחו עשה דהשלמה דשוחטין וזורקין על טבול יום וכו' ור"י תירץ דדוקא בל"ת דחמיר בעינן בעידנא וכו' עכ"ל וכתב הרשב"ץ בח"ב סי' כ"ג הו"ד בשרשי הים שם דאין להביא ראיה מהא דדחינן עשה דהשלמה למח"כ דאו"ל חטא כדי שי"ח די"ל דכהנים כיון דשלוחי ישראל שוינהו רחמנא ובמקום בעלים עצמם קיימי הו"ל כאילו הבעלים עצמם עברי אמ"ע דהשלמה ואו"ל חטא כדי שתזכה וכעין זה כתב הרב מש"ש סי' ק"ך יע"ש:
ובזה תריץ יטי"ב הרב שו"ה שם משה"ק הרב מהרי"ז ז"ל על תי' הרב מר"ז ז"ל שתי' על משז"ל גדולה תשו' שדל"ת שבתורה דהיינו רבותא דתשו' דהוי בתרי גברי והק' מהרי"ז ז"ל דגם עשה דהשלמה עברי כהני כדי שיקים המח"כ מ"ע דפסח וכו' ותי' השו"ה ז"ל דלפי"ד הרשב"ץ לק"מ יע"ש: ולענד"ן לתרץ לפי"ד ר"י בתוס' הנ"ל דס"ל דבעשה דדחי עשה לא בעינן בעידנא א"כ הה"ן דלא בעינן דליהוו תרווייהו בחד גברא ברם בעשה דל"ת כי היכי דבעינן בעידנא ה"ה נמי דבעי' דליהוו תרווייהו בח"ג והיינו רבותא דתשו' וכמובן:
ענ"ק מ"ש עוד התוס' שם בשבת דק"ל ממ"ש ניח"ל לחבר וכו' ותי' דדוקא היכא דפשע אמר"י אאל"ח וכו' וא"ש מ"ש דאתי עשה דפסח ודחי עשה דהשלמה וכו' וגבי חציה שפחה וכו' והו"ל נמי כמצוה דרבים עכ"ל וכ"כ התוס' בכמה דוכתי דהא דהדביק פת בתנור הו"ל פושע דהדביק משחשיכה יע"ש: והנה כפי"ד התוס' בחילוק זה ר"ל דשוגג יקרא פושע לענין זה דהא הכא דמק' הש"ס וכי אול"ח וכו' על שוגג קאימנא דקאמר לעולם בשוגג ולמאן התירו לאחרים דכיון דהוא שוגג דכיון דהוא שוגג לא אפ"ל דקאי עליה דא"כ אינו שוגג דבעינן תחי' וסופו בשגגה מזה נראה דהשוגג לענין זה פושע קרי ליה א"כ תק"ל איך כתבו דאתי שפיר ההיא דפסחים דעוברים הכהנים על עשה דהשלמה דהרי לפי"ד דשוגג הוי פושע א"כ גם ההיא דהשלמה הוי פושע כדהכא וכ"כ רש"י ז"ל שם וז"ל מחוסר כיפורים כגון מצורע וזב ששכחו ולא הביאו כפרתם קודם לתמיד ואם לא יביאנה לא יאכל פסח דמחו"כ לא יאכל בק' וענוש כרת עכ"ל הרי להדיא דגם הכא הוי פושע דשכח להביא כפרתו וגרם שיעברו הכהנים עשה דהשלמה ואם נאמר דהתוס' אינם מפרשים כפירש"י אלא ס"ל דמיירי בנאנס ולא הביא כפרתו אבל שכח לא א"כ לא הול"ל סתמא דההיא דפסחים את"ש אחר דהוי דלא כפירש"י וליכא לפלוגי בין שוגג דקו"ע לשוגג דשוא"ת וע"ע להתוס' דעירובין שם שכתבו להדיא דאע"ג דהדביק פת הו"ל לאסוקי אדעתיה יע"ש:
והרב שו"ה ז"ל כתב עוד כלל אחר בדין זה דל"א אאל"ח כדי שתזכה אלא היכא דחוטא באיסור קל כדי שיזכה באיסור חמור אי במצוה רבה דאי לא מאי חזית למידחי הא מקמי הא וכ"ש כשעובר על מ"ע בקי"ע כדי שלא לבטל מצות תפלה בשוא"ת ולהכי הוצרך לשנויי מצוה דרבים שאני ומשו"ה ניתן לעבור על מצוה אחרת אפי' בקו"ע דאומרים לאדם חטא כדי שתזכה וכו' עכ"ל והוא דבר ברור ופשוט:
ענ"ק משז"ל דגלות מצרים היה בעון מכירת יוסף כידוע:
ובכן עפ"י כ"ז יתבארו בס"ד הנה מק"ק הנ"ל דהנה פרעה בא בטענה דכיון דהשי"ת גזר אומר ועוע"א ת' שנה הוי עשה גמור אלא דלא ביאר הכ' על מי קאי האי עשה אם על המשעבדם או קאי על ישראל עצמם שישתעבדו וז"ש וגם את ישראל לא אשלח בין אם האי עשה דועבדום רמיא עלי דידי או על ישראל בכל אופן לפו"ד לא אוכל לשלחם וכל חיליה דפרעה מאותה בעיא דרב ביבי דהדביק פת בתנור דהתירו לו דוקא לרדותה ולא לאחרים משום דאאל"ח כדי שיז"ח א"כ אם עשה דועבדום קאי על פרעה לא יוכל פרעה לעבור על עשה דידיה כדי שיזכו ישראל ואי האי עשה דועבדום קאי על ישראל דוקא א"כ אינו חייב לשלחם דגבי רדיית הפת התירו לו דוקא לעבור על שבות דרבנן כדי שלא יבא לידי חיוב סקילה ברם הכא האי עשה והאי עשה מאי אולמיה דהאי עשה מהאי עשה הנה זאת היתה טענת פרעה ולהכי הדר יאמר וגם אי"ש ל"א לפו"ד ור"ל דאף אם הייתי מכירו לשעבר עכ"ז לא הייתי שומע לכם במה שתאמרו לי משמו לעבור על דת ולא הוחזקו בעיניו לנביאי ה' כאליהו ז"ל בהר הכרמל שהתיר הבמה:
ובכן נביאי ה' משה ואהרן הקדושים בראותם לפרעה שתקע עצמו לדבר הלכה גם המה בחכמתם באו לסתור את טענתו להודיעו שהיא דלא כהלכתא ולז"א לו נלכה נא כלו' דהאי עשה דועבדום על ישראל דוקא רמיא וחייבים ישראל לבטלה וללכת עמנו לפי שגם אנחנו חייבים ללכת לעבודת ה' וליראתו וצריך שתהיה ברוב עם בקיבוץ כל ישראל ואם כה תאמר וכי חייבים ישראל לבטל עשה דידהו דועבדום אתמהא לזה כללו עצמם דיען דשבט לוי לא נשתעבד א"כ כדי שנזכה אנחנו חייבים כל ישראל לבא עמנו ג"כ וכההיא דר"א אשר שחרר עבדו להשלים המנין ונ"ט התוס' משום דגם הוא זוכה עמהם בתפלת ציבור והוא שייך באותה מצוה גם הכא הם ג"כ שייכי עמנו בעבודת ה' והויא האי עשה אלים טובא דזוכים ומזכים ובדין הוא שיבטלו עשה דועבדום וילכו עמנו:
ואם כה תאמר דאפשר דהאי עשה דועבדום עליך רמיא ואתה אינך עמנו במצוה שלנו החמורה לז"א לו ונזבחה לה"א רמזו לו בזה ההיא דפסחים דמחוסרי כיפורים כזב ומצורע שלא הקריבו כפרתם קודם תמיד בה"ע מקריבין הכהנים כפרתם אחר התמיד דבה"ע הגם דהני כהני קא עברי על עשה דהשלמה בשביל שיזכו אחרים כיון שהיא מצוה רבה כנגד עשה דהשלמה דבכה"ג אול"ח כדי שיז"ח גם כאן זבח פסח הוא לה' ואין לך מצוה רבתי גדו' מזו וראוי אתה ג"כ שתעבור על עשה שלך דועבדום כשם שהכהנים עוברים על עשה דהשלמה: ועוד רמזו לו שלא יטעון דאין ראיה מעשה דהשלמה דהוא ס"ל כס' התוס' דבפ"ק דשבת דהתם מה שלא הביאו כפרתם קודם התמיד הט' מפני שהיו אנוסים דוקא כמש"ל ודלא כפירש"י דשכחו משום דשכחה הויא פשיעה כההיא דהדביק פת דקרו ליה התוס' פושע ול"א בזה אול"ח וכו' לז"א לו פן יפגענו בדבר א"ב ופירש"י דלכבוד המל' ל"א פן יפגעך וכו' ובזה הורו לו התי' הב' דהר"ן ז"ל שתי' דלא אמרה תורה לב"ת אלא משום שלא יתן להם מת"ח דלא תחנם כתיב וכיון דאיכא מצוה לאו משום חנינה דידהו עביד אלא לצורך עצמו והו"ל כנותן דמי עצמו כמש"ל וזה רמזו לו דכיון דאם לא תשלחם איכא סכנת מות עליו דפגיעתו רעה פן יפגענו וכו' א"כ אין לך לחוש על ביטול עשה דידך דועבדום דהכא לאו משום הנאה דידהו קא עבדת אלא להנאתך ולצורך עצמך דהו"ל כאילו נתן דמי עצמו וכד' הר"ן ז"ל גם רמזו לו במ"ש פן יפגענו דעשה דועבדום קאי על ישראל עצמם דחיישי לכרת דאית בעשה דק"פ וה"ט דהני כהני דעברי אעשה דהשלמה כדי לקיים ישראל עשה דפסח דחמיר בכרת וה"נ דכוותה ממש וכמובן:
ובכן גם פרעה ברשעתו חכם להרע נתחכם להשיבם ע"כ טענותיהם עפ"י הדין לפי דעתו ובזה יומתק אומרו למה משה ואהרן דיל"ד דהלא עמהם קא משתעי ואולם בחכמה הזכירם בפרטות וכה אמר למה משה ואהרן וכו' הכוונה שבעבורכם אתם רוצים להחטיאם לישראל ולהעבירם על עשה דועבדום כמו שאמרתם לי נלכה נא דר"ל שבעבורנו הם מותרים לבטל עשה דידהו דועברום ע"ז קא מתמיה דאיך תאמרו כן שכדי שתזכו אתם שרי להו לישר' לעבור על עשה דידהו וכל חילייכו מההיא דר"א ששיחרר עבדו להשלימו ליו"ד דהוי גם הוא שייך במצוה זאת תדעו לכם דזה אינו דאנא נפשאי ס"ל כתי' קמא דהר"ן שתי' דעשה דלב"ת לאו עשה גמור הוא גם מההיא דחציו עבד וחב"ח אין ראיה לנ"ד כיון דלב"ת לאו עשה גמור הוא וזה רמז להם במלת למה שהוא לשון תימה. עוד רמז להם במלת ממעשיו דר"ל דאם כה תאמרו דעשה דועבדום קאי אדידי וצריך אני לעבור עליה כדי שתזכו אתם כעשה דהשלמה דעברי עלה הכהנים הא נמי ליתא דכבר כתב הרשב"ץ ז"ל דהני כהני שלוחי ישר' נינהו וכאילו המחוסרי כיפורים עצמם עוברים אעשה דהשלמה ואין ראיה משם שאול"ח וכו' וז"ש ברמז ממעשיו שאתם רוצים להביא ראיה ממעשה עצמו שהוא העובר על עשה דהשלמה כדי לקיים הוא עצמו עשה דפסח דזו אינה ראיה כלל גם רמז להם עוד בתיבת ממעשיו לתי' התוס' ז"ל דהיכא דפשע וע"י פשיעתו הביא האיסור עליו אאל"ח כדי שיזכה הפושע וגלות מצרים הוא בעון מכירת יוסף כנז"ל וז"ש למה תפריעו את העם בטענתכם שאני חייב לעבור על עשה דידי כדי לזכותכם במצוה אחרת כיון שהם גרמי לשעבודם מכח מעשיהם הרעים במכ"י וכיון שע"י מעשיהם ופשיעתם נתחייבו בשעבוד בכגו"ד אאל"ח וכו' ובתר הכי חדית להו חי' אחר וז"ש ויאמר פרעה הן רבים עתה ע"ה כלו' אפי' את"ל שכדבריכם כן הוא דכדי שתזכו אתם עצמכם הותר לישראל לעבור על עשה דידהו וראייתכם מר"א ששיחרר עבדו דעו לכם דהתם שאני משום דהוי מצוה דרבים כדאיתא בש"ס ובתוס' א"כ לא הותר אלא ליחיד שיעבור כדי לזכות את הרבים אבל להתיר לרבים שיעברו כדי שיזכה יחיד זו לא שמענו וה"נ הכא הוי הכי דכללות ישראל הם הרבים ושבט לוי כיחיד לגבייהו דמי ואיך יעלה על דעתכם להחטיא להעביר רבים על עשה דידהו כדי שתזכו אתם היחידים וז"ש הן רבים עתה ע"ה גם רמז להם בתיבת ע"ה דר"ל דאם כה תאמרו דהרי מצינו דניח"ל לחבר דליעביד איסורא זוטא ולא ליעביד ע"ה איסורא רבה ונתנו טעם התוס' משום דע"י של חבר בא לו האיסור באומרו מלא כלכלה זו וחזקת חבר וכו' גם כאן ע"י מכירת יוסף בא להם האיסור שנתחייבו בשעבוד לזה טען ע"ז דדוקא חבר הוא דניח"ל וכו' ובהפך לא אמרו דניח"ל לע"ה דליעביד איסורא זוטא כדי דלא ליעביד חבר איסורא רבה והכא הוא להפך דהרבים שאתם רוצים להעבירם הם ע"ה ואתם החברים גם הוסיף לומר והשבתם אותם מסבלותם קודם שתקיימו מ"ע דק"פ אתמהא דאנן בעינן בעידנא וכו' כדכתבו התוס' בשם ריב"א כנ"ל והכא והשבתם אותם בטרם יקיימו מ"ע האחרת אתמהא דשלא כדין הוא זה:
ובזה יובן כה"כ נרפים אתם נרפים ע"כ הם צועקים נלכה נזבחה לה"א דכיון דאינם עסוקים במצוות השעבוד ליכא לתא דבעידנא כע"כ יתעסקו במלאכת השעבוד ואין להם מקום פטור וכמובן:
מעתה אשא עיני לנ"מ הנה הר"ב הטורים ז"ל סמך ב' ידיו קדש אל סמיכות הפרשיות דבסוף פרשה הקודמת כתיב ושמרתם את משמרתי שאם שומר האדם את עצמו מן החטא שוב אין חטא בא ע"י ומקדשין אותו מלמעלה יע"ש וכמתלמד מד"ק ארחיב הענין והוא בהק' את הידוע מדרז"ל שדימו החמץ ליצה"ר והמצה ליצה"ט וכמו שנתחייבנו לבער החמץ ולשורפו כן ג"כ חייבי' לשרוף היצה"ר באש התו' וכמשז"ל בראתי יצה"ר וכו' וזהו ביטולו והשבתתו וכמו שחייבונו רז"ל לבדוק על חמץ בחורין ובס' ע"י נרות ולחטט אחריו ככל האפ' כן חייב אדם לתור ולחפש לסלק מעלי היצה"ר ולפשפש במעשיו לחשוב מחשבות טהורות ולתקן מדותיו הן בינו למקום הן בינו לחבירו וכמו שאפי' אם יבטל החמץ לא יצא יד"ח בדיקה שהיא מצוה דרבנן כן ג"כ אם יעסוק בתורה שהיא ביטול היצה"ר בטרם יעשה מצות בדיקה לפשפש במעשיו ולתקנם לא יועיל כלום וכמשז"ל כל שיראת חטאו וכו' כן הדבר הזה ראיתי בסש"ץ ז"ל שכל מעשה המצוות והתורה שיעשה החוטא קודם התשו' הם חלק הסט"א ונותן בסט"א כח גדול. וכמו שאחר בדיקת והשבתת החמץ אנחנו מתקדשים בקדושת החה"ק הזה וכמ"ש חכמי אמת בטעם שואלין בהל' פסח קודם לפסח ל' יום שבכל יום מהם מוציא ה' חלק נפשות ישראל מהסט"א ובליל חהק"פ יוצאי' נפשות מישראל מאפילה לאורה ומשעביד הסט"א לגאולת עולם ומתקדשים ונעשים חלק גבוה כן ג"כ ע"י עסק התו' אחר השבתת החמץ הוא שטן הוא יצה"ר קדוש יאמר לו כי קדוש הוא לה' ונקרא קדוש וידוע כי הגלות הוא בעון ביטול תורה כדאיתא בתנא דב"א שכל הצרות והחרבנות הבאים על ישראל הכל על ביטול תורה כמש"ה ע"ע א"ת ובפשע יעקב כל זאת ואיתא בז"ח דהגאולה העת"ל בב"א היא בזכות מרע"ה ר"מ והוא תובע יקרה דאורייתא והתו' הק' אגוני מגנא מהיצה"ר וזה רמז בקראין ושמרתם א"מ שהיא עסק התו' שמירה מהיצה"ר ותרויחו בזה לבלתי עשות מחוקות התו' ואגוני מגנא מהיצה"ר ואם כה תעשו קדושים תהיו וכו' וק"ל. בילאו"א: