פני יצחק חלק ו· רבי יצחק אבולעפיה
א דרוש שבת הגדול
דרוש א' לשבת הגדול
ידוע ה'דבר ו'מפורסם ה'ענין שבכל דור ודור אחת בשנה חייב אדם בכל עת וזמן להודות ולהלל ולשבח לה' אלהינו על הנסים והנפלאות אשר עשה עמנו לטובה אות בצאת ישראל ממצרים וכל המרבה לספר ביצי"מ ה"ז משובח. ובפרט על מה שחישב לנו את הקץ משנולד יצחק אע"ה וכאשר חכמים הגידו במאמר הניצב פתח השער וז"ל בשעה שיצאו ישראל ממצ' עמד עוזא שר מצרים לפני הקב"ה וטען לפניו רבש"ע יש לי דין על אומה זו וכו' אתה גזרת עליהם ת' שנה ולא ישבו כי אם רד"ו שנים תן לי רשות להחזירם וכו' כשם שאתה חו"ק כך שבועתך קיימת. השיבו ה' כלום נתחייבו בני אלא בשביל דיבור א' שאמר אברהם אביהם במה אדע וכו' ואני אמרת לו ידוע תדע כי גר יהיה זרעך בארץ ל"ל גלוי וידוע לפני שמשנולד יצחק התחיל המנין וכו' עכ"ל. ובמאמר זה דשו רבים מהמפז"ל וכל א' לדרכו פנה כידוע:
ואענה חלקי גם אני בעניותי דאפ"ל בהק' מ"ש מרן שארנו הרב מהרח"א בד' ז"ל בס' הבהיר נשמת חיים בדרוש שה"ג בכוונת מאמרז"ל דבפ"ק דברכות א"ר ינאי דבר נא אין נא אלא לשון בקשה בבקשה ממך לך אמור לישראל ושאלה אשה וכו' כדי שלא יאמר אותו צדי' וכו' ע"כ והקושי מבואר ופי' הוא ז"ל כמין חומר במאי דקי"ל בריא בחיובא וס' בחזרה חייב וקושי השעבוד דהשלים המנין א"נ תי' דמשנולד יצחק התחיל המנין שני התי' הללו תלויים בפלו' דרבוותא להרשב"א ומרן ב"י ז"ל בדין שטר שכתוב בו אני יב"ש נר"ו אי נרו קאי לאב דסמיך ליה והוי סימן או"ד נרו קאי ליוסף ב"ן ולא הוי סי' דלד' הרשב"א הוי סי' ולד' מרן לא הוי סי' כמ"ש מרן ז"ל ח"מ בב"י סי' מ"ט יע"ש ובכן תי' זה דמשנולד יצחק אתי כמרן ז"ל דנר"ו קאי אלפני פניי ותי' קמא דקושי הש' השלים המנין אתי כהרשב"א דס"ל דנר"ו קאי אדסמיך ליה וכ"כ הגאון הרא"ם ז"ל דמאמר ת' שנה קאי אלפ"פ על כי גר י"ז וכו' והיינו כמרן ז"ל והרב אש דת בפ' וארא תלה זה במח' הרשב"א ומרן ז"ל הנז"ל עש"ב. מעתה ניחזי אנן דכיון דאיכא צדדים לכאן ולכאן דבמח' שנויה הא ודאי מיד ס' ס' ל"ן וכיון דישראל הם מוחזקים בגופם שוהד"ן דאין כח למצריים לשעבדם בקושי הש' להשלים המנין כיון די"ל דהאי ת' שנה קאי לגירות נמי וכדאמרן: וגם במ"ש בתר הכי ואח"כ יצאו בר"ג אמרז"ל דנתקיים זה בפי החירות והט' משום דס"ל דאחרי מופלג וא"צ שיהיה זה סמוך ממש לצאתם ממצ' וידוע דגם בזה איפליגו רז"ל אם גם אחרי הוא סמוך ולא מופלג ומדאמרי' בפ' חלק גבי גביהא ב"פ מבואר דהרכוש היה כדין שכר פועלים חלף עבודתם אשר עבדום א"כ שוהד"ן ברכוש להיות תכף ומיד דהו"ל המצריים ב"ב וס' בפרעון דיש ס' בפרעון אם אחרי מופלג או סמוך וא"צ לפרוע להם הרכוש תו"מ לצאתם או"ד גם אחרי הוא סמוך וחייבים ברכוש תו"מ דב"ב וס' בפרעון חייב נמצא עכשיו אם אינם לוקחים הרכוש מיד יוצא הכל בתר איפכא קאזיל בגזירת קושי הש' דהוי ספק אי ת' שנה קאי אלפניו אי גם אלפ"פ והיו ישראל פטורים מקושי הש' דהממע"ה וישר' הם המוחזקים בגופם ואפי"ה נשתעבדו בהם בקשוי הש' עפ"י סברת המצ' דקאי דוקא לועבדום וע"א אף דס' הוי כנז' וז"ש כדי שלא יאמר אותו צדיק ועוע"א קיים בהם אף דשוה"ד בהפך כנז' ואח"כ יבר"ג דמן הדין הגמור כיון דס' הוי אי סמוך או"מ הו"ל ב"ב וס"ב וחייבים המצריים תו"מ לא קיים בהם נמצא דבכולם לא נהג בהם עפ"י הדין לכן כדי שלא יאמר וכו' אתד"ק בקיצור יעש"ב:
ויש להרחיב ד"ק יותר כמתלמד מד"ק דהנה עיקר הגזירה של ת' שנה הוא חוב ברור ונפל הס' בפרעון אי האי ת' שנה קאי נמי לגירות או"ד דוקא קאי לועבדום יע"א והו"ל ישר' ב"ב וס' בפרעון של ק"ה ועכ"ז קיים בהם גם ק"ה ותפס השיטה כמ"ד דגם בשניהם טוענים ס' והשמא אינו גרוע עכ"ז חשיב ב"ב וס"ב ואילו בא ברכוש אם לא יפרע להם השכי' תו"מ ויתפוס השיטה כמ"ד דב"ב טוענים ס' והשמא אינו גרוע לא הוי ב"ב וס"ב וא"כ לפי"ז מצא דעביד בהו תרתי דסתרן דבעוע"א תפס השיטה כמ"ד דגם בכה"ג חייב וברכוש תפס איפכא וכולהו בחד גופא בישר' ואי משום דהמצריים מוחזקים בממונם הא גם ישראל מוח' בגופם ולא עוד אלא דבעיקר גזירת ת' שנה בה עצמה נפל הס' ולא בפרעון ועכ"ז ועוע"א קיים בהם וכו' וכ"ז כדי של"י אותו צדיק דלגבי דידי פשיטא לי דהאי ת' שנה לא קאי רק אדסליק מניה וכדס"ל להרשב"א ז"ל בתיבת נר"ו ולהכי הוצרך ק"ה להשלים המנין וליכא ס' קמאי כלל ומה שתירצתי לעוזא גלוי וידוע וכו אינו אלא דחייה בעלמא וק"ל:
ובכן נבא לביאור מאמר עוזא הנ"ל דהנה כבר נתבאר דבחוב ת' שנה גופיה נפל הס' וגם בחוב הרכוש איכא ס' אי אחרי סמוך או מופלג ולהכי המתין עוזא עד שעת צאתם ממצ' ברכוש ג"כ אז עמד וטען דמאחר דחייבת את המצריים ברכוש סמוך ממש הגם דס' הוי מט' דהו"ל ב"ב וס"ב א"כ גם השעבוד של ישר' צריך שיהיו במצ' ת' שנה מטע"ז גופיה דב"ב וס"ב חייב וא"כ תן לי רשות להחזירם וס' שכו' להחמיר לזה השיבו ה' דל"ד אהדדי חיוב הרכוש עם חיוב השעבוד דשאני חוב הש' דכבר גלוי וכו' וליכא ס' קמאי כלל דלא אמרתי אלא בארץ ל"ל ולא הוי ב"ב וס"ב ואין כאן שום ס' שבועה כלל כיון דבריא לי הכי וק"ל:
א"נ אפ"ל באו"א מאמר עוזא הנז' בהקדים מה שי לחקור בב' התי' דמשנולד יצחק התחיל המנין וגם בתי' הב' שתי' המד"ר והמפז"ל דשאר גליות השלימו המנין דעל שני התי' אלו מצאה החקירה מ"ל דהרי אשכחן גבי שופר אמרי' בר"ה דכ"ו ע"א שופר אחד אמר"ח ולא ב' וג' שו' ועע"ש ד' ז"ך ע"ב והרב הלק"ט ז"ל בח"ב סי' רמ"ה כ' דאם תקע בב' שו' לא יצא מט' הנז' יע"ש וע"ע בברכ"י א"ח סי' תקפ"ו יעש"ב. ודכוותה אמרי' בב"ק ד"מ ע"א כופר א' אמר"ח ולא ב'. ועי"ש בתוס' בד"ה כופר אחד וכו' מ"ש ע"ז וכמו כן גבי גט אמרינן ספר אחד אמר"ח ולא ב' ומה"ט אם גירש בב' גטין בב"א פסול כמ"ש התוס' בסוטה די"ז ע"ב בד"ה כתבה על ב' פין יע"ש וכן גבי אתרוג אמרי' פרי א' אמר"ח ולא ב' כדאיתא בסוכה דל"ה ע"א ועמ"ש התוס' ז"ל שם בזה וכן פסק מרן ז"ל בא"ח סי' תרנ"א יע"ש וכן ביומא די"ג אמרינן בית א' אמר"ח ולא ב' בתים יע"ש וא"כ ה"נ כיון דכ' בארץ ל"ל לשון יחיד ולא אמר בארצות ל"ל כדחזינן בחכמי ישראל שהעתיקו התורה לתלמי המלך שהוצרכו להוסיף בכתוב דמושב בני ישר' אשר ישבו במצ' ובשאר ארצות ת"ל שנה כידוע והט' כדי שלא יקשה להם דבמצ' לא ישבו רק רד"ו ואיך תכתוב התורה ת"ל שנה לזה הוסיפו לו ובשאר ארצות וא"כ אחר האמת דלא כתיב בתורה רק בארץ ל"ל אמאי לא נימא דבארץ אחת אמר"ח ולא בב' וג' ארצות כיון דלא אמר בפי' בארצות ל"ל ואיך יכו"ל דמשנולד יצחק ה"ה או שאר גליות השלימו המנין הא ודאי אתמהא טובא לכאורה:
והגם דחזינא להרב הפרישה ז"ל בח"מ סי' רמ"א הבי"ד הרב מגדל עז שבפ"ג מהל' זו"מ שכ' ליישב דעת הרמב"ם ז"ל שפסק דהכותב לחבירו קרקע מנכסי מכור לך וכו' הואיל ולא סיים הדבר שנתן לו ל"ק כלום עד שיסיים המקום שנתן לו אבל אם אמ"ל חלק כו"ך בשדה פ' הואיל וסיים השדה אעפ"י שלא סיים החלק נותן לו הפחות ותמה עליו הטור שם דמ"ש קרקע מנכסי לחלק כו"ך מהשדה ותי' הרב מ"ע ז"ל דשם קרקע הוא שם כולל מיני קרקעות הרבה והוא סוג לכל הנכללים בו דזה הוי ודאי דשא"מ והרב הפרישה שם קלסיה טובא כיעו"ש וא"כ ה"נ נימא הכי ליישב החקירה הנז' וכמובן:
אמכם האמת יורה דרכו דאין מקום בנ"ד לומר הכי דשאני התם דהוא לשון בנ"א לא כן אנן עסקינן בל' תורה ומדחזי' בל' תורה דקפיד בקרא אחרינא לו' את כל הארצות האל ש"מ דבכ"מ שלא אמר כן רק בארץ דוקא אמרי' ארץ אחת ולא בב' דהכי איתא בכמה דוכתי לשין תורה לחוד ולשון בנ"א לחוד כידוע וא"כ הדק"ל דאמאי לא אמרי' הכא בארץ אחת אמר"ח ולא ב' וג' ארצות וכמדובר:
והכי חזינא להתוס' ז"ל במנחות דק"ד ע"ב בד"ה מפני מה נשתנית מנחה שנאמר בה נפש כתבו וז"ל דאי משום שאינה באה בשות' היל"ל איש או לשון אחר דמ"ש יחיד דוקא עכ"ל מוכח מד"ק דס"ל לש"ס דתיבת נפש או איש מש' אחת ולא ב' וכ"ש יותר:
אך קל"ט ע"ד התוס' הללו דנר' דהם הפך סוגייא ערוכה בערכין ד"ה וזה פריה בערכך להביא ערך סתום ד"א בערכך להביא ערך כולו ולא ערך איברים יכול שאני מוציא אפי' דבר שתלויה בו הנשמה ת"ל נפשות. נפשות ולא המת אוציא אני את המת ולא אוציא את הגוסס ת"ל והעמיד והעריך כל שישנו וכו'. ד"א נפשות אין לי אלא איש שהעריך איש או אשה אבל אשה שהעריכה איש או אשה מנין ת"ל נפשות ד"א נפשות להביא מנוול ומ"ש ופריך והא אפיקתיה להנך ומשני הנך לצ"ק שקולים הם כי אצט"ק למנוול ומ"ש ופירש"י שקול הוא דאי הוה כתיב נפש הוו אתו כולהו וכו' דנפש מש' אשה ומש' נפשות הרבה עכ"ל וזה הוי הפך סו' והתוס' דמנחות הנז' והדבר תמוה טובא לכאורה:
ושו"ר להתוס' בזבחים ד"ד ע"ב בד"ה נפש וכו' שכ' וז"ל משמע דמנפש קא דריש וכן בסוף מנחות דק"ד קתני הכל בא בשות' חוץ מן המנחה ותימה דבת"כ דריש נפש ולא ציבור קרבנו ולא שות' ונראה דרישא דקרא מייתי בכ"מ עכ"ל מוכח להדיא כפי"ד התוס' הללו דגם בסוגיית מנחות הנז' לא מתיבת נפש דריש דאין ב' מתנדבים בשות' משום דתיבת נפש מש' נפשות הרבה אלא מתיבת קרבנו דריש וכדדריש בת"כ ותו לק"מ הסוגיות אהדדי כמובן:
אך פשט דברי התוס' דמנחות הנז' לא מתיישבי בהכי כמשי"ר המעיין ושו"ר להרב מנחה טהורה ז"ל דרמי ומק' דברי התוס' הנז' אהדדי יע"ש וכבר ידוע דאין להק' על התוס' ממס' למס' אחריתי כי רבים הם בעלי התוס' ומ"ש זו ל"ש זו כידוע ואילו מסוגיית ערכין הנז' לא נרגש כלל גם ראיתי מ"ש הרב קרבן אהרן ז"ל עמ"ש בת"כ קרבנו ולא שות' כ' וז"ל ובגמ' פי"ב דמנחות יליף לה מדכ' נפש ותנא דת"כ לא יליף מנפש לפי שכבר דרש נפש ולא ציבור אבל השות' יחידים מיקרו ובכלל נפש הוו אילולי דאתא מיעוטא דקרבנו וכו' עכ"ל ולא ראה להתוס' דזבחים הנ"ל דכת' להדיא דש"ס דילן ות"כ שוו בשיעורייהו דכולהו דרשי מקרבנו למעט שות' ולא מנפש קא דריש והש"ס רישא דקרא נקט כנז"ל ובדוחק י"ל דברי התוס' דמנחות הנז' דמ"ש התוס' דאי משום דאינה באה בשות' כלו' כפי פשט הש"ס דמנפש קא דריש ברם קושטא קאי דמנפש ילפינן ולא ציבור וכדדריש בת"כ ובזבחים ואפי"ה תק"ל דלמה נאמר בה נפש דאי לומר דאינה באה בציבור הול"ל איש דבכ"מ אמרי' איש ולא ציבור או לשון אחר דמש' לשון יחיד ר"ל ולא ציבור ומדנקט נפש ש"מ לדרשא אחריתי נקטיה ולעולם דמינה ילפינן נמי דאינה באה בציבור כנ"ל אלא דזהו דוחק עצום כמבואר:
ועל דברי רש"י דערכין שכ' דתיבת נפש כוללת נפשות הרבה כמ"ש ונפש אדם מן הנשים כנז"ל קל"ט לכאורה מדאיתא בשבת דצ"ב וז"ל ת"ר ואם נפש אחת תחטא בשגגה מע"ה בעשותה העושה כולה ולא העושה מק' כיצד וכו' רי"א אם לא יכול אחד להוציאו והוציאוהו ב' חייבים ואם לאו פטורים לכך נאמר בעשותה יחיד שעשאה רש"א אפי' שלא יכול א' להוציאו והוציאוהו ב' פטורים לכך נאמר בעשותה יחיד שעשאה ואמרי' עלה בש"ס דפליגי בהאי קרא נפש תחטא אחת תחטא בעשותה תחטא ור"ש סבר הכא מיעוטי כתיבי ופירש"י נפש תחטא נפש מש' אחת ולא נפשות הרבה עכ"ל הרי דרש"י גופיה ס"ל דנפש מש' אחת ולא נפשות הרבה הפך ממ"ש הוא עצמו בסוגיין דערכין הנ"ל והפך קרא דנפש אדם מן הנשים והוא ממש כאותה סוגייא דמנחות הנז' כפשטא דסוגייא וכפשט דברי התוס' דמנחות הנז' ולכאו' ק"ט אם לא שנאמר לפי חומר הנושא דשאני הך סוגייא דשבת דכתיבי נמי בקרא כולהו לשון יחיד נפש אחת תחטא בעשותה משא"כ היכא דלא כתיב רק תיבת נפש לבד כהא מצ"ל דמשמע נמי נפשות הרבה וכסוגיין דערכין הנז' וכדכ' ונפש אדם וכו' וההיא דמנחות צ"ל כמ"ש התוס' בזבחים הנז' ותו לק"מ רק ע"ד התוס' דמנחות הנז' אכתי הדבר צ"ע קצת:
ועור אני תמיה טובא ע"ד התוס' דמנחות הנז' במ"ש דאי משום דאין מנחה באה בשות' הול"ל איש ולשון אחר דמש' לשון יחיד כנז"ל דנראה בהדיא דס"ל דכל היכא דכ' איש מש' א' ולא ב' וזהו לכאורה הפך ש"ס ערוך בפסחים דס"ו וז"ל אשכחן פסח ותמיד דדחי שבת מנל"ן נמי דדחו טומאה אמרי' כי היכי דילפינן פסח מתמיד לשבת ה"נ ילפינן תמיד מפסח לענין טומאה ופסח גופיה מנל"ן אמ"ק איש איש כי יהיה טמא איש נדחה ואין ציבור נידחין והק' שם התוס' דהכא מש' דלא ממעטינן מאיש אלא רוב ציבור ואילו בפ"ק דסנהדרין דרשינן את האיש ההוא או את האשה איש ואשה אתה מוציא ואין אתה מוציא את כל העיר וכו' הרי דאפי' למעט שבט אחד ל"מ מאיש לא כן הכא דבעי' רוב ציבור ותי' הש"ס דטובא איש ואשה כתיבי בפ' עיה"ן לכך ממעטי' אפי' שבט עכ"ל נר' בהדיא דאפי' אי כתיבי טובא איש ל"מ רק למר עיר אחת ולמר שבט אחד ואיך קאמרי התוס' במנחות דאי הוה כתיב איש הוה ממעטי' שות' אפי' ב':
איברא דלא על התוס' הנז' אני תמיה דאנכי הרואה דדבריהם הוא ש"ס ערוך בקידושין דע"ב דתניא התם רי"א מנין שכל ישראל יוצאין בפסח אחד דכתיב ושחטו אותו כל קהל עדת ישראל בה"ע וכי כל הקהל שוחטין והלא אינו שוחט אלא אחד אלא מכאן שכל ישראל יוצאין בפסח אחד שליח ב"ק מנל"ן מניה דילמא שה דאית ליה שות' בגוויה אלא מהכא דכ' ויקחו להם איש שה לב"א התם נמי אית ליה שות' בגוויה א"כ תרי קראי למ"ל אא"ע לדשייך ת"ע לדל"ש האי מבע"ל לדרי"ץ איש זוכה ואין קטן זוכה ההוא מאיש לפי אכלו נפקא ואכתי מבע"ל דשוחטין הפסח על היחיד ס"ל כמ"ד דאין שוחטין על היחיד ע"כ הרי להדיא דרצה הש"ס להוכיח דשוחטין על היחיד מדכ' איש וא"כ משו"ה כתבי התוס' דמנחות דאי הוה כתיב איש נמי הוה מש' יחיד וילפינן מניה דקרבן מנחה אינו בא בשות' והשתא ק"ט תרי סוגיאי דפסחים ודר"י הנז' אהדדי דל"ל דשאני הכא בסו' דקידושין דכ' נמי לפי אוכלו לשון יחיד א"כ גם תיבת איש דידה לשון יחיד דהא גם התם בפסחים כתיב איש כי יהיה טמא לשון יחיד ואפי"ה לא ממעטינן אלא רוב ציבור וגם אין לומר דש אני הכא דכ' איש איש תרי זימני ומשו"ה לא מעעטינן רק רוב ציבור דהא' בסוגיית סנהדרין דאייתו התוס' דפסחים הנ"ל לא כתיב יש ואפי"ה לא ממעטינן אלא או עיר או שבט. אחר העיון היטב ראיתי דל"ק הסוגייאות הנז' כלל משום דהא דרצה הש"ס לאוכוחי מתיבת איש דשוחטין הפסח על היחיד הא ודאי דר"ל גם על היחיד ומכ"ש דשוחטין על הצבור וא"כ התם נמי בסנ' ופסחים מאיש נפק"ל הכי מוהוצאת את האיש ההוא דממעטינן מניה דוקא או שבט או עיר אבל אם הם יו"ד או ך' בני אדם מול ואין אותם ומ"מ קרא לא נפיק מפשטיה דאפי' אם היה אחד מוציאין אותו וכן לענין פסח בטומאה דממעטינן דוקא ציבור לאפוקי אם הי כ' או ל' בנ"א טמאים דהם נדחין לפסח ב' ומ"מ כ"ש אם ה היה אחד טמא דנדחה לפ"ב דקרא ל"ן פשטיה וכן הכא רצה להוכיח דשוחטין על היחיד ג"כ וכ"ש על הצבור ולא למעט מאיש דדוקא על היחיד נשחט והשתא כל הסוגיות הנז' עולות בקנה אחד ול"ק אהדדי כלל וכמובן והדק"ל ע"ד התוס' דמנחות הנז' וצל"ע כעת:
וחזינא מ"ש רש"י ז"ל בסנהדרין דע"ח דס"ל להדיא כד' התוס' דמנחות הנז' דאיש דכ' בקרא בא לומר א' ולא ב' שכ"כ ק גבי פלוגתא דרבנן וריב"ב גבי הכוהו יו"ד בנ"א ביו"ד מקלות דלרבנן בין הכוהו כולם בב"א בין בזא"ז כולם פטורים וריב"ב ס"ל בב"א פטורים בזא"ז האחרון חייב וקאמר עלה בש"ס דפליגי בקרא דאיש כי יכה כ"ן רבנן סברי עד דאיכא כוליה נפש וריב"ב סבר אפי' כד"ן כ' רש"י ע"ד ריב"ב וז"ל ומיהו היכא דהכוהו בב"א לא קטלינן להו דאיש אמר"ח ולא ב' שהכוהו עכ"ל הרי להדיא דס"ל לרש"י נמי דכל מקום דכ' איש אתא למעט ב' וכדס"ל להתוס' דמנחות הנז' וק"ט עליו ג"כ מסוגיית פסחים וסנהדרין הנ"ל ועם דרש"י כ"כ בס' ריב"ב ומשמע דלרבנן דריב"ב לא אצט' איש לעעוטי ב' או יו"ד שהכי כיון דרבנן ס"ל כל נפש עד דאיכא כ"ן ולא צריכי רבנן למעוטינהו מתיבת איש דרחוק הדבר לומר דרבנן וריב"ב פליגי בתיבת איש דלרבנן לא ממעטינן מאיש אלולי דכ' כל נפש ולריב"ב תי בת איש אתא למעוטי ב' ויו"ד שהכו בב"א כיון דמצ"ל שפיר דלרבנן נמי ס"ל דאיש אתא למעט ב' ויו"ד אלא דס"ל דבלאו מיעוט דאיש נמי שפיר ממעטינן ב' ויו"ד מתיבת כל נפש עד דאיכא כ"ן ולעולם דגם רבנן דריב"ב ס"ל נמי דאיש אתא למעט ב' והשתא ק"ט גם ע"ד רש"י מסוגיית פסחים וסנהדרין הנז' וכמובן:
ושו"ר סוגייא ערוכה בזבחים דק"ח ע"א גבי פלו' דר"ש ור"י כמבואר שם להדייא דבין לר"י בין אילו הוה כתיב תיבת איש לחוד הוה ילפינן מינה א' ולא ב' רק משום דכתיב בפ' איש איש ה"ל לר"ש דאתא לרבות ב' שהעלו בחוץ ור"י ס"ל דאיש איש דב"ת כלבנ"א יע"ש וא"כ השתא הכא כא א"ש סוגיית פסחים הנז' דמרבינן גם ב' ייותר לדחותם לפ"ב מדכ' איש איש כי יהיה טמא דכיון דריבה ב' ה"ה יותר דתרי כק' וילפינן מניה דאין ציבור נדחה ולזה הק' התוס' שפיר מן אותה סוגייא דסנהדרין דמאיש ממעטי' שבט או עיר ולא בעינן רוב ציבור וע"ז תי' שפיר דטובא איש כתיב התם בפ' עיה"ן א"נ וכו' ובכן השתא א"ש הכל ולק"מ תו ע"ד התוס' דמנחות הנ"ל וכמובן והגאון מהריט"א ז"ל בס' הבהיר שמיו"ט סי' נ"ט תמה ע"ד ר"ש דזבחים הנ"ל דריבה ב' שהעלו מאיש איש דחייבים דכיון דאיהו גופיה ס"ל בשבת דצ"ב דז"י וז"י וזא"ז וזא"י דפטירי מקרא דאם נפש אחת תחטא א"כ אמאי מחייב ב' שהעלו ואי דשאני הכא דגלי קרא איש איש לרבות ב' שהעלו הא ליתא דכיון דמקרא דאם נפש אחת תחטא ילפינן לכל חטאות שבתו' דב' שעשאוה פטורים א"כ נימא דה"ה ב' שהעלו ואיש איש דב"ת כלבנ"א ותו ק' דמוכח מדר"ש דעשה הק"י לפטור ב' שהעלו ולכך אצט' איש איש לחייבם וק"ט דבל הק"י אצט' לחייבם דאל"כ הוו פטירי מקרא דאם נפש וכו' והצ"ע יע"ש ונלע"ד לישב והוא דחזינן בריש סוגיין דזבחים דאצט' ההוא למעט ב' ששחטו בחוץ דפטירי ותק"ל דאמאי אצט' ההוא לפוטרם תפ"ל לר"ש ז"י וז"י וזא"י וזא"י כולהו פטורי מקרא דאם נפש אחת תחטא ולמ"ל ההוא אל"י דאצט' ההוא לפטור כי היכי דלא נילף מק"ו לחייבם מדין ב' שהעלו כדאיתא הכי להדייא בת"כ וז"ל דם יחשב לאישה ההוא אחד ששחט אבל ב' ששחטו פטורים והלא דין הוא ומה במקום שהמעלה להדיוט פטור חייב לב' שהעלו מקום שהשוחט להדיוט חייב אינו דין שמחייב לב' ששחטו ת"ל דם שפך א' ולא ב' עכ"ל א"כ מיעוטא דדם יחשב וכו' ילפינן לחייב ב' שהעלו וא"כ הגם דנימא דאיש איש דב"ת כלבנ'"א וכר"י עכ"ז מקרא דדם שפך דאצט' למעט ב' ששחטו כי היכי דלא נילף מב' שהעלו לחייבם ש"מ דפשיטא ליה לתנא דת"כ בב' שהעלו חייבים וא"כ שאני ב' שהעלו דחייבים לר"ש דגם דבעלמא ס"ל ב' שעשאוה פטורים בין ז"י וז"י בין זא"י וזא"י מ"מ שאני ב' שהעלו דחייבים מדאצט' קרא דדם שפך למעט ב' ששחטו וכנז"ל וע""ע קרוב לזה במשל"מ בפ"ו מהל' חמץ ומצה הא דרמי ב' ברייתות דת"כ אהדדי וע"ע בדרכי הים בד"א לשה"ג מ"ש בזה וממנו נקח לנ"ד דאצט' איש איש ואצט' ההוא וכל חד אצט' הק"ו וכמובן ידו"ק היטב ואכמ"ל עוד בזה: איך שיהיה הדרן לחקירתנו הנז' דאמאי לא נימא בהאי קרא דבארץ ל"ל דארץ אחת אמר"ח ולא ב' וג' ארצות ואין מקום לתי' דמשנולד יצחק או שאר גליות השלימו המנין וכמדובר:
והיה נ"ל ליישב חקירה זאת עפ"י מ"ש הרב תנא ז"ל במשל"מ פ"ג מהל' עבדים דין י"א דהק' שם דאמאי לא אמרינן גבי עבד דאם היה לרבו ב' נשים ב' נשים דאינו נרצע דכ' כי אהבך ואת ביתך ובית א' אמר"ח ולא ב' בתים כדאמרי' גבי כ"ג ותי' דשאני התם גבי כה"ג דאיכא טעמא למילתא משום שמא ימשך לבי אחריהם ויבא לידי טומאה וכמ"ש הראב"ד ומשו"ה אמרי' דנקט ביתו למעוטי ב' בתים אבל הכא גבי עבד דליכא טעמא למעט ב' בתים לי"א דביתיך אתא למעט ב' בתים אלא לומר דצריך שתהיה לו בית וכו' עכ"ל יע"ש:
ואגב אורחין את זה ראיתי משה"ק הרב מלך שלם ז"ל בדכ"ב ע"א שתמה עליו ממ"ד בפ' החולץ דמ"ד דמי שהיה נשוי ב' נשים ומת דביאת או חליצת אחת מהן פוטרת צרתה ופריך ונייבם לתרווייהו ומשני אמר קרא בית אחיו בית א א' הוא בונה ולא ב' בתים והצ"ע יע"ש. ואחהי"ר נלע"ד דלק"מ דגם ביבום איכא טעמא רבה למעט ב' בתים דכיון דכבר קיים בחדא מנייהו מצות יבום או חליצה ממילא צרתה קיימא עליה באסור אשת אח שלא במקום מצוה ומשו"ה מיעטה קרא לשנייה מדנקט בית אחיו בית א' ולא ב' בתים הוא בינה וק"ל. ושו"ר בסו"ס הרב מלאכת שלמה ז"ל שקדמני בתי' זה יע"ש וזכיתי שכיוונתי לדעת עליון תלי"ת. נמצ"ל מדברי הרב תנא ז"ל הנ"ל דהיכא דליכא טעמא למעט ב' לא ממעטי' וא"כ ה"נ בקרא דארץ ל"ל ליכא שום טעמא למעט ב' וג' ארצות ובפרט דקי"ל דסדנא דארעא חד הוא ומאי דנקט ארץ לשון יחיד דבר"ת כלבנ"א וכמ"ש הרב מגדל עז והפרישה ז"ל וכמש"ל:
אלא דראיתי לכמה רבני האח' ז"ל דעמדו ע"ד המשל"מ ז"ל הנ"ל ונצבו עליו כמו נד ודחו דב"ק בב' ידים כמשי"ר הרואה בס' גט מקושר להגאון מהריט"א ז"ל בדמ"ה ולהגאון הברכ"י ז"ל בא"ח סי' תקפ"א ובאה"ע סי' ל"א ולהגאון החק"ל ז"ל בא"ח דרמ"ג ועד אחרון הרב המגיד ז"ל שבס' שלמי חגיגה מדשי"ב ואילך שהאריכו בזה יעש"ב ואכמ"ל ובכן לדידהו ז"ל מצאה החקירה דילן הנ"ל מקום לנוח וכמובן:
ולכן הנלע"ד בישוב חקירתנו זאת הוא עפ"י מ"ד בירוש' דסוכה ריש פ' לולב הגזול דאיתא התם תני ר"ח ולקחתם לכם משלכם ולא גזול שופר של ע"ז ושל עיה"ן תני ר"ח כשר תני ר"א פסול הכל מודים בלולב שהוא פסול מה בין לולב לשופר הכא בגופו יוצא התם בקולו יוצא ואין הנאה בקול אתמהא רי"א התם ולקחתם לכם ולא משל איסורי הנאה הכא יום תרועה יהיה לכם מ"מ עכ"ל הירוש' יע"ש מבואר יוצא מד' הירוש' הללו דכל היכא דכ' תיבת יהיה אתייא תיבת יהיה ומבטלת למיעוט דכ' בקרא כמו תיבת לכם והכי אמרי' במנחות דק"ד ע"א דתנא דברייתא התם דריש מקרא דכל האזרח יעשה ככה דתיבת אזרח אתיא ללמד שמתנדבין נסכים בלא קרבן וכמה ג' לוגין ופירש"י דבציר מהכי לא חזי למידי ע"כ ומנין שאם רצה להוסיף מוסיף ת"ל יהיה מ"מ ופירש"י דקאי אקרא דחצי ההין יהיה לפר לישנא אח' דבפ' נסכים כתיב ככם כגר יהיה עכ"ל הרי דגם ש"ס דילן דריש מתיבת יהיה דאתייא ללמד שאם רצה להוסיף על שיעור חצי ההין רשאי דאתייא תיבת יהיה ומבטלת למיעוט דנפיק מחצי ההין כמובן:
ובכן ה"נ בגזירת ת' שנה דכ' בארץ ל"ל הגם דלמעוטי אתא ב' וג' ארצות מ"מ כיון דכ' כי גר יהיה זרעך אתייא תיבת יהיה דמש' מ"מ באיזה מקום שיהיה ומבטלת למיעוט דנפיק מתיבת בארץ ל"ל דתיבת יהיה באה לרבות גם שאר ארצות וכמובן:
ובזה אפ"ל כוונת פרעה במ"ש הן רבים עתה עם הארץ וכו' דהנה פרעה הרשע ידע דהגזירה היתה ת' שנה וכמשז"ל כבע"ח ושטרו בידו ולא ישבו עדיין רק רד"ו שנה ומידע ידע דמשה ואהרן באים אצלו להוציאם תו"ז בטענה שתים זו או משנולד יצחק או ששאר גליות ישלימו המנין והוא ס"ל דל"מ הני תרי טענתי משום דקרא כ' בארץ ל"ל דארץ אחת אמרי"ח ולא ב' וג' כחקירתנו הנז"ל ולא ידע התי' לזה דאתיא תיבת יהיה ומבטלת למיעוט הנז' ולזה טען פרעה ואמר דאי כדבריכם דמשנולד יצחק ה"ה או ששאר גליות ישלימו המנין נמצא דהן רבים עתה הארצות והגזירה היתה בארץ א' ולא יותר וז"ש הן רבים עם הארץ ר"ל עם הארץ הזאת רבו הארצות ולא כן גזר עליהם כי הוא אמר שארץ א' ולא ב' וא"כ והשבתם אותם מס' אתמהא וק"ל:
וזה אפשר רמז הכ' אחת דיבר אלהים ר"ל ארץ אחת אמר"ח ולא ב' וג' ארצות ואיך יוציאם תו"ז לז"א שתים זו שמעתי לתרץ חדא משנולד יצחק וזאת שנית ששאר גליות הם ישלימו המנין כי עז לאלהים דכתב בתחי"ד הגזירה כי גר יהיה זרעך ואתיא תיבת יהיה לרבות שאר ארצות ומבטלת למיעוט דבארץ כי העז לאלהים והפה שאסר שאר ארצות הוא הפה שהתיר מתיבת יהיה זאת ועוד ולך ה' חסד שהשכינה השלימה המנין כמשז"ל ע"פ אנכי ארד עמך מצ' ואנכי אעלך ג"ע ומה גם כי אתה תשלם לאיש ישראל כמעשהו בנסכים שאם רצה להוסיף מוסיף דנפק"ל מתיבת חצי ההין יהיה או מככם כגר יהיה מ"מ גם הכא תשלם להם כמעשיהם וכמובן וק"ל:
וזאת היתה טענת עוזא שר מצרים אתה גזרת על אומה זו שישבו ת' שנה בארץ ל"ל ור"ל בארץ אחת ולא בב' וג' ארצות ואינם יכולים להשלים המנין בשאר גליות דארץ א' אמרת ולא ב' וג' וכן אינך יכו'"ל משנולד יצחק התחיל המנין א"כ תן לי רשות להחזירם לזה השיבו הקב"ה תשו' נצחת דאתיא תיבת יהיה לרבות שאר ארצות ומבטלת למיעוט דנפיק מתיבת בארץ ל"ל ולהכי הוצרך הקב"ה להאריך ולהביא כל לשון הגזירה וכה השיבו כלום נתחייבו בני גלות אלא משום דיבור אחד שאמר אברהם אביהם במה אדע ואני אמ"ל ידוע תדע כי גר יהיה זרעך וכו' דלכאו' יל"ד דאמאי אצט' ה' להביא כל לשון הגזירה דהוה סגי ליה לומר כלום במצרים אמרתי ל בארץ ל"ל אמרתי אכן בא לרמוז לו התי' הנז' דמתיבת יהיה מרבה אני ארצות הרבה וכבר גלוי וידוע לפני וכו' וק"ל:
ועפי"ז אפ"ל הנהו מק"ק הנאמרים באמת במלכים א' סי' ח"י וכ"ת ויאמר אליאו לכל העם עד מתי אתם פוסחים וכו' גשו אלי ויגשו וירפא את מזבח ה' ההרוס ויקח י"ב אבנים כמספר שבטי בני יעקב אשר היה דבר ה' אליו ישראל יהיה שמך ויל"ד דמה טיבה של הגשה זו ומה תועלת יש בה גם אומרו וירפא וכו' דאמאי לא ריפא אותו קודם הגשה זו. ועוד אינו מובן אומרו אשר היה וכו' דמאי אתא לאשמועינן בזה דמקרא מלא בתורה וזיל קרי בי רב ומה כיון בזה אליהו זל"ט דבודאי הלא דבר:
אכן עם האמור הנה נכון בהק' עוד משז"ל בסוטה דיו"ד ע"ב ע"פ ויזעק המלך קול גדול בני אבשלום וכו' הני תמניא בני למה שבעה לאסוקיה מז' מדורי גהינם וחד אי"ד דקריב רישיה לגבי גופיה ואי"ד לעיוליה לעלמא דאתי והק' התוס' ז"ל שם מדאמרי' בקי' דאבא לא מזכי ברא ותי' דאבשלום לא עע"ז א"נ ע"י תפלה אבא מ"ב ע"כ ונראה דלתי' קמא דהתוס' אם הבן אינו עע"ז אבא מ"ב ולתי' ב' אפי' הבן עע"ז אבא מ"ב ע"י תפלתו בעד בנו:
אשר בזה אפ"ל כוונת הק"ו שעשה מרע"ה הן בנ"י לא שמעו אלי ואיך ישמעני פרעה ורבים תמהו דק"ו פריכא הוא דשאני ישראל מאי דלא שמעו אליו הוא מק"ר ומע"ק כדמסיים קרא:
ואולם עם האמור א"ש בהק"ע מ"ש הרב מהרמב"ח ז"ל בס' תוס' יוה"כ דכ"ח ע"א דע"כ ל"א דאבא למ"ב אלא דוקא אם הבן חוטא מעצמו בלי שגרם לו אביו לחטא דאז ל"מ ליה ז"א להצילו מן העונש אבל אם אביו גרם לו אותו העונש אז ודאי אבא מ"ב יע"ש. והנה נודע דעיקר טעם גלות מצרים ת' שנה היה בעבור אאע"ה שאמר במה אדע לזה גזר ה' ידוע תדע וכו' נמצא דאאע"ה גרם לבניו הגלות ובהיותם בגלות מצרים היו עע"ז גוי מק"ג מה אלו אף אלו ואמרז"ל מע"ק מע"ז שבידם וכיון דאאע"ה גרם להם הגלות בכגו"ד אבא מ"ב ולזה בתחי"ד ה' אל משה אמ"ל וארא אל אברהם וכו' ודרז"ל כדאי ז"א להגין עליהם להוציאם ממצרים:
ובכן ז"א וידבר משה כן אל בנ"י שז"א כדאי להגין עליהם ולא שמעו אל משה מק"ר ומע"ק שבידם דס"ל לישראל דבהיות הבן עע"ז בכה"ג אבא למ"ב וכתי' קמא דהתוס' ז"ל הנז"ל ולא שמיע להו החי' דהרמבנ"ח ז"ל הנז' והשתא א"ש הק"ו הן בנ"י שדיברתי להם בשם ה' דכאי ז"א להגין עליהם כחי' הרמב"ח ז"ל עכ"ז לא שמעו אלי לחי' זה ואיך ישמעני פרעה להאמין לחי' זה כיון דסתם אמרינן דאבא למ"ב:
א"נ ה"ק הן בנ"י שבידם לפרוש עצמם מע"ז לגמרי ותגין עליהם ז"א ועכ"ז לא שמעו אלי כלו' לא רצו לפרוש עצמם מע"ז ואיך ישמעני פרעה ביודעם ומכירם ליש' שהם עע"ז ובודאי לא תועיל להם ז"א דבע"ז אבא למ"ב כתי' א' דתוס' וכנז"ל:
וזה אפשר כוונת הקב"ה בתשו' הרמתה לעוזא כלום נתחייבו בני אלא בשביל דיבור א' וכו' דרמז לו בזה חי' מהרמב"ח ז"ל דהוא הגורם לבניו ובכגו"ד אבא מ"ב וק"ל:
וזה אפשר רמז להם פרעה באומרו למה תפריעו את העם הלא ממעשיו שהם עע"ז מזה תבינו דל"מ להו ז"א וכתי' קמא דהתוס' וכנז"ל וק"ל: עוד יש לחלק בד' התוס' ז"ל דלא כתבו דבע"ז אבא למ"ב אינו אלא בהיות הבן עע"ז במזיד דוקא ברם אם הבן עע"ז בשוגג או באונס ודאי דבכה"ג אבא מ"ב דכיון שהוא באונס או בשוגג מה יעשה אותו הבן ולי"ח דשגיאות מ"י ואנוס רח' פטריה וראיה לזה דארז"ל דאבשלום נתגאה בשערו וכל המתיהר כעע"ז ואיך כתבו התוס' דאבשלום לא עע"ז אלי"ו דכוונת התוס' דאבשלום לא עע"ז במזיד ועוד ראיה ממשז"ל דהמקדש והמזבח מכפרי' על שגגת ע"ז וא"כ ה"ה דאבא מ"ב גם בעעע"ז בשוגג דומיא דמקדש ומזבח דמאי שנא וברור:
אשר בזה אפ"ל שלזה כיוון הקב"ה בתשו' להשר של מצרים כשטען לפניו בשעת קי"ס מה אלו אף אלו השיבו ה' שוטה אתה דן שוגג כמזיד ואונס כרצון כדאיתא במד"ר וכידוע דהקב"ה רצה לזכות את ישראל בזכות אבות העולם וכמשז"ל וארא וכו' כדאי הוא ז"א וכו' כנז"ל ושר מצרים טען עליהם דכיון דאית בהו לתא דע"ז תי ל"מ להו ז"א וכתי' קמא דהתוס' ז"ל לזה השיבו ה' שוטה אתה דן שוגג כמזיד וכו' דבשוגג גם התוס' ז"ל מודו דאבא מזכה ברא כנז"ל:
ואפ"ל דמטע"ז עמד הקב"ה והביא ליעקב אע"ה והעמידו על רגליו בשעת קי"ס על הים כדאיתא ברז"ל דהט' כדי להגין עליהם זכות אבות והעמידו ליעקב אע"ה דאית ביה זכותו וזכות אבותיו ויבא יעקב שלם ועמד על שפת הים להגין על ישראל וכמדובר:
וזה אפשר כה"כ ויחל משה את פני ה"א ויאמר למה ה' יחרה אפך בעמך וכו' דהנה ישראל במעשה העגל נידונין כשוגגין וכדכתיב לא ידענו מה הי"ל ועוד כתיב חטא העם הזה ואתם חטאתם וכו' ואין נקרא חטא אלא כשהוא חוטא בשוגג דוקא כידוע והקב"ה היה סבור דבדאית בהו לתא דע"ז אפי' בשוגג תו ל"מ להו ז"א דאבא לא מ"ב כשהבן עע"ז כתי' קמא דהתוס' ז"ל וע"ז טען לפניו ית' מרע"ה חדא ויחל משה את פני ה"א שם שם אפי' דעע"ז כנז"ל ועוד טען ויאמר למה ה' יחרה אפך בעמך לכלותם ולמה לא תגן עליהם ז"א כשם שהגינה עליהם ז"א בצאתם ממצרים דגם שהיו גוי מק"ג ומה אלו אף אלו והיינו ודאי מטעם דהיו שוגגין א"כ אוף ה"נ בעגל שוגגין היו וכדאי ז"א להגין עליהם וז"ש אשר הוצאת וכו' וכו' וא"כ זכור לאברהם וכו' וק"ל. וע"ע בס' אש דת בפ' וארא ובשא"י די"ב ובס' פתח עינים על סנהדרין דק"ד ובמדבר קדמות מע' א' אות ל"ז מ"ש בזה ואכמ"ל: נחזור לקראי דאליהו זל"ט רק נק"ע משז"ל דאין הגשה אלא תפלה וכמשז"ל ע"פ ויגש אליו יהודה כידוע. והנה ישראל שבאותו הדור היו שוגגין בע"ז וכמש"ה עד מתי אתם פוסחים וכו' ואולם היו סוברים רמז לתי' ב' של התוס' ז"ל דע"י תפלה אבא מזכי ברא כתי' א' דהתוס' ז"ל דבע"ז ל"מ להו ז"א ואפי' בשוגג ולזה אמ"ל אליהו זל"ט גשו אלי ר"ל התפללו עמי אל ה' וע"י תפלה דידי ודידכו תועיל לכם ז"א אפי' לסברתכם הגם בשוגג אבא למ"ב מ"מ ע"י תפלה שאני וכתי' ב' דהתוס' ז"ל וכנז"ל. ולזה ויגשו שעמדו בתפלה אל השי"ת:
ועוד הסביר להם דבשוגג גם התוס' ז"ל בתי' קמא מודו דאבא מזכי ברא דאין הקב"ה דן שוגג כמזיד וראיה לזה ממזבח דמכפר על שגגת ע"ז וז"ש וירפא את מזבח ה' ההרוס דלפי סברתכם שאתם סבורים דגם בע"ז בשוגג ל"מ ז"א א"כ גם המזבח היה ראוי שלא יכפר על שגגת ע"ז וא"כ נמצא לדידכו המזבח של ה' הרום דאינו מכפר כלום אל"ו כשם וכי היכי דהמזבח מכפר על שגגת ע"ז גם ז"א מגין על הבנים העע"ז שוגג דבשוגג אבא מ"ב. ולהורות נתן לזה ויקח י"ב אבנים כמספר שבטי יעקב כדי שתגין עליהם זכותם של השבטים ולדעתכם איך יועיל זכותם הא קי"ל דבע"ז אבא למ"ב אלא ודאי דאין לומר כן דהא אשר היה דבר ה' אליו ישראל יהיה שמך דיל"ד דתיבת יהיה שפת יתר דהיל"ל כי אם ישראל שמך אל"ו דר"ל ישראל יהיה שמך יהיה מ"מ בין בז' שעושין רש"מ בין שא"ע רש"מ וכמ"ש בירוש' הנ"ל ע"פ יום תרועה יהי"ל ועדשז"ל אעפ"י שחטא ישראל הוא דאינו דן ה' שוגג כמזיד וכל שהחטא בשוגג אפי' בע"ז לכ"ע אבא מזכי ברא וכמדובר. ובהכי מינח ניח"ל סברת ר"מ דס"ל דהגם דישר' א"ע רש"מ קרויים בנים ואפי עע"ז מדכ' בנים משחיתים דהט' דר"מ משום דכ' ישראל יהיה שמך יהיה מ"מ דאפי' א"ע רש"מ הם במדרגת ישר' ור"י דפליג על ר"מ ס"ל דבז' שא"ע רש"מ הם במדרגת יעקב וקרויים עבדים ובזמן שערש"מ אזי קרויים בנים וקרא דבנים משחיתים מוקי ליה ר"י בנים שהיו כבר נעשו משחיתים כמשז"ל עבדי שהיה כבר כמ"ש בעניותי בזה במ"א ומשם באר"ה:
עפי"ז נחה דעתי ממאי דהוה קל"ט על מ"ש הרב שמע יעקב ז"ל בכמה דוכתי משם רבני אשכנז ז"ל שנתנו טעם לשבח על חקירתם שחקרו דאמאי בישר' מחשבה רעה דידהו אין ה' מצרפה למעשה זולת במחש"ר דע"ז ובאוה"ע כל מין מחשב"ר שלהם הקב"ה מצ"ל דאטו מ"פ יש בדבר דמאי שנא אוה"ע מישר' והם אמרו דהט' משום דישראל י"ל דין בנים למקום וה' בוחן לבות דוקא ואין אב מעיד על בנו משום הכי מח"ר דישראל איני מצ"ל דאין מי שיעיד על מה שבלבם זולתו ית' אבל במחש' ע"ז דאז יצאו מכלל ישראל וי"ל דין עבדים הנם ככל אוה"ע די"ל דין עבדים יכול להעיד עליהם ולזה מחש"ר דע"ז דישראל וכל מין מח"ר דאוה"ע מצ"ל אתד"ק ז"ל:
והדבר הק' לכאורה שדברי רבני אשכנז ז"ל הללו אתו דלא כר"י ודלא כר"מ דאילו ר"י ס"ל דאפי' בשאר עבירות י"ל דין עבדים ור"מ ס"ל דאפי' בע"ז קרויים בנים כמ"ש בפ"ק דקידושין וכיון שכן לר"מ למה במח"ר דע"ז מצ"ל כיון שדין בנים י"ל ואין אב מעיד על בנו והיותר ק' לס' ר"י דס"ל דאפי' בשאר עבירות דין עבדים י"ל דא"כ הרי הם ככל הגויים והי"ל לצרף גם בישר' כל מין מח"ר דידהו למעשה. ושו"ר להרב חיד"א ז"ל במד"ק מע' מ"ם אות י"א שנרגש מזה מסברת ר"מ ותי' יעש"ב. ואולם עפי"ה י"ל דע"כ לא אמר ר"מ דאפי' עע"ז קרויים בנים הי"ד בעע"ז בשוגג דעכ"פ משחיתים מיקרו ומ"מ י"ל דין בנים וכמש"ל דבע"ז בשוגג אבא מזכי ברא דומיא דמזבח דמכפר על שגגת ע"ז אבל בעע"ז במזיד גם לר"מ יצאו מדין בנים וי"ל דין עבדים והשתא א"ש דברי רבני אשכנז ז"ל וטעמם ונימוקם עמם ודבריה' ז"ל הם אליבא דר"מ דפליג ע"ד ר"י בהא וכמ"ש הרשב"א ז"ל בתשו' והבי"ד הרב חיד"א ז"ל שם במ"ק כיעו"ש. ועפ"י האמור אפ"ל כוונת רז"ל בגיטין דנ"ז וז"ל מעשה בתינוק אחד שהיה חבוש ברומי ואמ"ל לריב"ח וכו' הלך ריב"ח ועמד בפתח בית האסורים ואמר מי נתן למשיסה יעקב וכו' ענהו אותו תינוק ואמר הלא ה' זו חטאנו לו וכו' ע"כ וכבר דשו בו רבים דמה מצא בו דבר חכמה ? ועם הקדום הנה נכון דידוע דכשאין ישראל, ערש"מ מכונים בשם יעקב וכשערש"מ בשם ישראל יכונו וריב"ח רצה לנסות התנוק בתמיהתו זאת דאיך יעניש ה' הרעים והטובים לכולם יחד וז"ש מי נתן וכו' ולמה לא הגין עליהם זכות אבות ראשונים וזכות הצ"ג שבדור לזה חדית ליה אותו תינוק ואמר הלא ה' זו ח"ל כלו' דשאני הכא דאית בהו לתא דע"ז וכמש"ה חטא העם הזה ח"ג היינו דדייק תיבת לו ר"ל דנגענו בכבודו ית' להחליפו בע"ז ובכה"ג אבא לא מ"ב וכתי' א' דהתוס' ז"ל ומשו"ה לא הועיל לנו ז"א ובהדי הוצא לקי כרבא וכמש"ה בעון רשע ידלק עני ולא תימא דהיה חטאם בע"ז בשוגג כדמוכח מתי בת חטאנו לו דלא היא אלא במזיד היה חטאם בע"ז כדמסיים ואזיל לא אבו בדרכיו הלוך ולא שמעו בתורתו והיינו במזיד גמור דבכה"ג לכ'"ע ל"מ להו ז"א וכשמוע דבריו ריב"ח מיד אמר מובטחני וכו' וק"ל:
ועוד אפשר לתרץ עוד עיקר החקירה הנ"ל במ"ש התוס' ז"ל בב"ק ד"מ ע"א בד"ה כופר א' אמר"ח ולא ב' כופרים וז"ל ואע"ג דלגבי חטאת אמרי' בפ' המצניע דצ"ב המוציא ככר לרה"ר הוציאוהו ב' חייבים ומסתמא כל חד וחד חייב חטאת. התם כיון דכל חד מיחייב אזדונו כרת מיחייב נמי אשגגתו חטאת ועוד חטאת דלגבוה אזלא אין להקפיד אם מביאים ב' חטאות אבל כופר דלחבירו למה ירויח זה במה שהשור לב' עכ"ל יע"ש:
וז"ש הקב"ה לעוזא כלום נתחייבו בני אלא וכו' וכיון שכן הו"ל ממש כדין חטאת דלגבוה אזלא אין להקפיד אם ישלימו שעבודם בב' וג' ארצות כיון דהחיוב שלהם הוא נוגע לי וכמובן:
ועפ"י האמור דבדאית בישר' עון ע"ז במזיד ל"מ להו תו ז"א כנז"ל אפ"ל כוונת מאמרז"ל הובא בס' פרח לבנון בפ' וירא וז"ל זכרוניכם משלי אפר לגבי חומר גביכם אם תקיימו מצות זכירת עמלק אזי זכ' משלי אפר תהיו נקראים בני אברהם אביכם שאמר ואנכי עפר ואפר ואם לאו לגבי לגבי חומר גביכם תשתעבדו פעם אחרת במצרי' בחומר ובלבנים עכ"ל וצריך ביאור: אכן כבר הקדמנו משז"ל וארא אל אברהם כדאי ז"א וכו' ובדאיכא סרך ע"ז במזיד אבא לא מ"ב וידוע משז"ל דטענת עמלק הרשע היתה על כי היו מולים כל העם היוצא ממצ' דאם ה' חפץ במילה למה לא בראם מהולים וכמו כן י"ל בע"ז אם אינו חפץ בע"ז למה אינו מבטלה הוא עצמו והתי' לב' אלה דמעשה ב"ו עדיף. וזה נראה כה"כ אשר קרך בדרך וכו' ואמרז"ל שהיה חותך ערלות ישר' וזורקן כלפי מעלה מכח טענתו הנז' ומזה הוכיח עמלק דח"ו אינו יכול כב"י לבוראם מהולים ולא לבטל הע"ז ולז"א ולא ירא עמלק אלהים כדפירש"י התם. וז"ש אם תקיימו זכור וכו' ותסברו דשלא כדין טען עמלק על המילה משום דהעיקר אצלי הוא דמב"ו עדיף וממילא אזדא לה נמי טענת אם אינו חפץ בע"ז וכו' אזי תהיו נקראים בני אברהם אביכם כלו' אזי תועיל לכם ז"א דבדלית בכו עון ע"ז אבא מ"ב וכדין יצאתם ממצ' אפי' קודם הזמן דזכות אבות הגינה עליכם כיון דלא היתם עע"ז במזיד אלא בשוגג ובאונס ואם לאו דתסברו גם אתם דבדין טען עמלק על המילה א"כ מינה נפיק לטעון כן על ע"ז דאם אינו חפץ בע"ז וכו' ועי"ז אפי' מחשבת ע"ז מצ"ל ובדין הוא דצריכים אתם להשתעבד פעם שנית בחומר ובלבנים וז"ש לגבי חומר גביכם וק"ל א"נ אפ"ל המד' הנז' באו"א בהק מ"ש הרב נ"ב ז"ל במצוה א"ך ס"א דאדה"ר נעבד היה והוא אוצר כל הנשמות וכתיב פסילי אלהיהם תשרפון באש לפיכך נגזר גלות מצרים דידוע דמי שנתחייב שריפה נחש מכישו פרעה הוא התנין הגדול מכיש את ישראל לפיכך היה ת' שנה דאמרי' בשבת והתוית תי"ו וכו' מאי שנא תי"ו ת"ת ת"ת מעתה ישראל שהיו חייבים שריפה ממש ונחש מכישו ימות עשה תי"ו שנה גלות וכו' כמו שריפה וכיון שבאו לרד"ו שנים ראה ה' שהיו נכנסים בנש"ט ביקש להם פתח אחר והענין כלפי מ"ש בש"ר זכור לאברהם וכו' למה מזכיר כאן זכות ג' אבות אמר משה אם שריפה הם חייבי' זכור לאברהם שנתן נפשי על קדושת שמך בכבשן האש וכו' עכ"ל. נמצא באותה מדה שמסר עצמו האב על ק"ה יכול להציל לבניו אם נתחייבו מיתה זו ונראה דזה נלמד בק"ו ממדת פורענות ממ"ש רבינו הק' האר"י ז"ל לתרץ הני קראי דק' אהדדי דכ' פוקד עון אבית ע"ב וכתיב לא יומתו אבות ע"ב ומפרק לה דבחטא קל ל"י אבות ע"ב דאיש בחטאו יומת אבל בעון מזיד החמור פוקד וכו' ע"כ וא"כ ק"ו למדה טובה דמצוה רבה שעשה האב פוקד אותה לבניו ומצילם מאותה מיתה עצמה והנה לא מצינו רמז בתורה דאברהם הפיל עצמו לכ"ה רק במ"ש על עצמו ואנכי עפר ואפר ואמרי' בב"ר דאמר אברהם אילו הרגני אמרפל לא הייתי עפר? בתמיהא, אלו שרפני נמרוד בכב"ה לא הייתי עפר ל בתמיהא: ענ"ק משז"ל דאם, עמלק חטא זרעו מה חטא אלא הוא הדבר אשר דיברו האר"י ז"ל דכיון שהוא עון פוקד ע"א ע"ב ועמלק גדול עוונו מנשוא וז"ש אם תקיימו מצות זכרון עמלק א"כ עי"ז תהיה משלי אפר בני אברהם אביכם שזכותו יגן עליכם להצילכם מאותה מיתה עצמה דק"ו למדה טובה ויחשב לכם השריפה שלו ואם לאו לגבי חומר גביכם תהיו משועבדים שנית כדי שיתקיים בכם עונש שריפה בת' שנה תמורת תי"ו הנ"ל וק"ל:
ועפי"ד רז"ל שאמרו דשאר גליות השלימו המנין הנה בזה אפ"ל קרא כדכ' ביחזקאל סי' ל' ויהי דבר ה' אליו לאמר בן אדם הנבא ואמרת כה אמר ה"א הילילו הה ליום כי קרוב יום לה' יום ענן עת גוים יהיה ע"כ ויל"ד דאמאי נקט לשון זה הילילו הה ומהו הבנת הה דקאמר. אכן כבר הקדמנו משז"ל דשאר גליות השלימו המנין אך אכתי יש להסתפק אי גם הבטחת ואח"כ יצאו בר"ג מתקיימת גם בשאר גליות או"ד הבטחת ה' הנז' דוקא בפ"א בצאת ישראל ממצ'. ובמד"ר איתא הכי וז"ל וגם את הגוי לרבות אומות אחרים שהיו במצרים והיו משעבדים בישראל נידונו עם המצריים וא"כ תיבת את אתיא לרבות אותם כיון שהיו במצ' אבל לשאר אוה"ע שבשאר גליות שיהיו בכלל גזירת דן אנכי וכו' זו לא שמענו אם לא שנאמר כמש"ה כימי צאתך וכו':
אמנם כתבו ז"ל דגם שאר גליות נרמזו ג"כ בתיבת ה"א דגם את הגוי אשר יעבודו וכו' דאות ה"א דהגוי יתירה היא דהיה סגי לומר וגם גוי אש"י וכו' ומדקאמר הגוי שם רמז לד' גליות עם גלות מצ' הו"ל ה' וכמ"ש הרב שמע יעקב ז"ל משם רז"ל ע"ע:
עוד נק' מ"ש מהרש"פ ז"ל דע"י שישראל שקבלו התו' וקיימו העולם שלא יחזור לתי"ב הותר לנו ליהנות מעוה"ז אפי' יותר מכדי חיותנו דהו"ל כמציל מזוטו של ים וכו' כידוע וזה נפק"ל מדכתיב ויהי ערב ויהי בוקר יום ה'ששי בה"א יתירה ללמד שתנאי התנה ה' עם מ"ב שאם ישראל מקבלים את ה' חומשי תורה מוטב ואם לאו הריני מחזיר העולם לתו"ב שנא' אם לא בריתי וכו' א"כ ישראל הם סיבה עצמית לקיום העולם וא"כ העכו"ם האוכלים ממון ישראל בחזקה בטענתם דלהם לבדם ניתנה העוה"ז אחר דיעקב ועשיו חלקו העולמית ואין לישר' שום זכות והנאה בעוה"ז יותר מכדי חיותם ואת היותר גזל הוא ביד ישראל א"כ כל מה שלוקחים מישר' הוא משלהם דוקא. הנה לפי האמת לא צדקו העכו"ם בזה כיון דאית לישראל דין מציל מזש"י ונהפוך הוא כפי"ז דכל מה שהעכו"ם גוזלים מישראל גזל גמור הוא בידם וחייבים להשיב הגזילה לישראל וידוע משז"ל דלא נחתם גז"ד של דור המבול אלא על הגזל ובכן גם לעת"ל לא יחתם גז"ד אלא על הגזל הנז' כיון דמכח ה"א יתירה דיום הששי הו"ל ישר' כדין מציל מזש"י וכו' וכנז"ל:
ובזה אפ"ל כה"כ אחת דיבר אלהים וכו' כלו' כיון דיעקב ועשיו ח"ע א"כ אין לישר' כי אם עולם הבא וז"ש אחת דיבר אלהים ולא ב' דהיינו גם עוה"ז ומאין הותר לישראל ליהנות גם מעוה"ז ביתר שאת לז"א ב' זו שמעתי ר"ל ב' תי' שמעתי לתרץ קו' זו, חדא כי עז לאלהים זאת התורה שקבלוה ישראל והו"ל דין מציל מזש"י ועוד ולך ה' חסד וכו' דכיון דהם עשו מעשה שקבלו התו' והמצוות בדין הוא שיטלו שכרם שקיימו העולם גם בעוה"ז וק"ל:
וזה אפשר כה"כ ויתן להם ארצות גוים אפי' שהוא חלק עשיו ונ"ט בעבור ישמרו חוקיו שהם חוקות שמים וארץ ונקט ישמרו עתיד במקום עבר שכן דרך המקרא כמו וגבר ימות ויחלש כמשז"ל כידוע:
ובכן ז"א הנבא ואמרת כה אמר ה' הילילו ה"ה כלו' מכח ב' ההי"ן דהם ה"א יתירה דגם את ה'גוי וה"א דיום ה'ששי ידין בגוים מלא גויות כי מכח ב' ההי"ן הללו מוכח כי קרוב יום אידם יום לה' יום ענן עת עכו"ם יהיה לדון אותם כפעלם ולהוציא בולעם מפיהם כמשז"ל ע"פ מלכי תרשיש ואיים מנחה ישיבו וכו' כידוע וק"ל:
ובזה אפ"ל כה"כ בהושע י"ב ויאמר אפרים אך עשרתי מצאתי הון לי כל יגיעי לא ימצאו לי עון אשר חטא. ואנכי ה' אלהיך המעלך מאמ"ץ עוד אושיבך באהלים וכו'. ויל"ד דאיך ולמה ע"י שנתעשר לא יחשוב ה' לו עון ועם שנאמר דע"י שהרבה ה' לו כסף וזהב זה גרם לו לחטא כמשז"ל על עון העגל כידוע מ"מ קשה הדבר לומר שבזה ינצל מעון אשר חטא עיל"ד סמיכות הכ' שלאחריו ואנכי ה"א וכו' דמה שייך זה לטענת אפרים שנתעשר: אכן עפי"ה יע"ן בהק"ע מ"ד בחולין די"א מנל"ן דאזלינן בתר רובא דליתיה קמן אתייא מעגלה ערופה דכ' ירחצו א"י על העגלה הערופה ה"א יתירה דהערופה ללמד דשלימה היתה וניחוש שמא טריפה היא אל"ו דאזלינן בת"ר יע"ש והרב מהרי"ך ז"ל כתב ביטול לטענת רובא דאוה"ע במ"ש מהרימ"ט ז"ל דהגם דקי"ל רובא וחזקה רובא עדיף מ"מ חזקה אלימתא דאתיא מסברא כגון חזקה דאין אדם פורע תו"ז עדיפא מרובא וה"נ אית לן חזקה אלימא טובא לעבוד את ה' דוקא ולא אזלינן בת"ר דידהו מכח יצי"מ באותות ובמופתים ובי"ח הנה ודאי חזקה כהאי עדיפא טובא מרובא דידהו ובזה פי' ז"ל כה"כ אנכי ה"א אשר הוצאתיך וכו' לי"ל א"א וכו' וכמובן. וז"א ויאמר אפרים אך עשרתי וכו' ואיך הותר לי העושר כיון דיעקב ועשיו חלקו העו' וח"ו גזל הוא בידי מאוה"ע אלא עכצ"ל דדרשינן ה"א יתירה דיום ה'ששי לומר דתנאי התנה וכו' כנז"ל ועי"ז אית לן דין המציל מזש"י וכו' כנז"ל ובזה הותר לי כל העושר וא"כ דרשינן ה"א יתירה דהששי ודאי דה"ה דדרשינן ה"א יתירה דהערופה ללמדנו דשלימה תהיה ומינה מוכח דאזלינן בת"ר דליתיה קמן נ"ש רובא דאיתיה קמן דרובא נינהו לגבי דידן ובזה כל יגיעי לא ימצאו לי עון אשר חטא על שנטיתי אחרי רבים דידהו כיון דדינא הוא דאזלי' בת"ר וכנז"ל:
ובזה פי' ז"ל כה"כ ברצח בעצמותי חרפוני אויבי וכו' דבש"ס התם יליף נמי דאזלי' בת"ר מרוצח ומשבירת עצם בפסח כיעו"ש ומכח ב' אלה שהם ברצח ובעצמותי חרפוני אויבי דהרי אתם מודים דאזליתו בת"ר וא"כ איה אלהך ושפ"י:
ולזה השיבו הקב"ה לאפרים דהלא אנכי ה"א המעלך מאמ"ץ ואין לך חזקה סבריית גדולה מזו דעדיפא מרובא דידהו וא"כ לא מיבעיא עתה דישראל שרויים על אדמתם ואית להו דין קביע ואזדא לה טענת רובא דאוה"ע אלא אפי' דהנה ימים באים דעוד אושיבך באהלים ואזדא לכו קביעותייכו עכ"ז מכח חזקה אלימתא דיצי"מ אינכם יכולים לנטות בת"ר דידהו לעע"ז כלל וק"ל:
וז"א כה"כ ועתה ה"א אשר הוצאת וכו' חטאנו רשענו כלו' דמכח יצי"מ דהוי חזקה אלימתא ועדיפא מרובא דאוה"ע אנו מתוודים ומודים לפניך כי חטאנו רשענו בנטותנו בת"ר דידהו וק"ל:
וז"א כה"כ שמע עמי ואעידה בך וכו' לא יהיה בך אל זר וכו' ולא תחוש לטענת רובא דידהו כי אנכי ה"א המעלך וכו' והוי חזקה אלימא טובא דעדיפא מרובא דידהו וק"ל:
וז"א כה"כ מה מצאו אבותיכם בי עול וכו' ולא אמרו איה ה' המעלה וכו' וק"ל. ועד"ז נוחים כמה כתובים כאשר ירדוף הקורא:
ובאו"א אפ"ל כה"כ דיחזקאל הנ"ל כה אמר ה' הלילו הה וכו' בהק' מ"ד בב"ר ע"פ והיה זרעך כעפר הארץ מה עפר הארץ דייש לכל באי עולם כן ישר' יהיו דייש למלכיות ד"א מה עפר הארץ אינו מתברך אלא במים כן ישראל אינם מתברכים אלא ע"י התורה שנמשלה למים ע"כ והנראה עיקר כפי' הב' הנז' והענין כמשז"ל ע"פ וזהב הארץ ההיא טוב אין תורה כתורת א"י ע"כ נמצא דהיכא דכתיב הארץ בה"א הידיעה ויתירה בא לומר דקאי על א"י ולז"א הארץ הידועה וכמש"ה כי הארץ אשר אתם באים שמה לרשתה וכו' למטר השמים תשתה מים וא"כ גם קרא דוהיה זרעך כעפר הארץ בה"א הידיעה ויתירה בא לדמותם לעפר א"י ומאי רבותיה דעפר ארץ ישראל אינו אלא משום דאינו מתברך אלא במים כך ישראל אינם מתברכים אלא בתורה שניתנה מן השמים דומיא דמים היורדים מן השמים למדנו מזה דהעיקר כפי' הב' של ד"א ולא כפי' הא' דישראל יהיו דייש למל' כעפר דא"כ הול"ל כעפר ומאי הארץ ותו דהול"ל כעפר ארץ מאי הארץ בה' הידיע' ויתיר' אל"ו דהעיקר כמ"ש הה' הנז' ובכן ז"ש כה אמר ה' הלילו ה"ה כלומר דמכח ה"א יתירה דכתיב בפ' והיה זרעך כעפר הארץ מוכר דלא נתכוונתי לדמות לישראל שיהיו דייש למל' כלל אלא כוונתי שיתברכו בתורת ה' דא"י שנמשלה למים וא"כ מכח ה"ה הנז"ל יתחייבו אוה"ע בהשתעבדם בישראל וז"ש כי קרוב יום לה' וכו' וק"ל:
וז"א כה"כ ביחזקאל ט"ז יען אשר לא זכרת את ימי נעורייך ותרגזי לי בכל אלה וגם אני ה"א דרכך בראש נתתי ולא עשית את הזימה ע"כ תועבותיך כלו' שאני כבר רמזתי לכם באות ה"א יתירה בפ' כעפר הארץ ואית בה ב' פי' כנז"ל ואם הייתם שומרים ומקיימים התו' בא"י הייתם מתברכים כפי' הב' של ד"א והייתם ניצולים מפי' הא' אמנם יען אשר לא זכרת א"ן זמן קבלת התורה נתקיים בכם הפי' הא' הנז' בב"ר וק"ל. והמפז"ל פי' כה"כ והיה זרעך כעפר הארץ ואז ופרצת ימה וכו' ע"ד מש"ה כי שחה לעפר נפשנו וכו' קומה עזרתה לנו וכו' ובזה פי' ז"ל כה"כ נפלה ולא תוסיף אזי קום בתולת ישראל וה"ה כמבוארים וק"ל. בילאו"א: