פני חיים· רבי פנחס ברבי אברהם אריה
סימן ה · עתה הנני מעתיק את אשר השבתי לי על מכתבו הזה
והנה אשר השיב כבודו על מ"ש בדין כלה וחמותה ע"ז אני אימר לכו נא ונוכחה וידקדק כבודו בדברי עצמו ויראה לאיזה פרצה דחוקה נדחף כבודו לומר שהחסיד קבל בקבלה דבמשולשין יש סכנה וכו' ולא שהופיע רוה"ק בבהמ"ד שלו דאם היה תולה כבודו שהופיע רוה"ק בבהמ"ד של החסיד א"כ לא היה שייך לומר דבכלה וחמותה שאינם משולשין נסתפק החסיד והחמיר כרבי מחמת ספק סכנה דמי איכא ספיקא קמי שמיא ועל רבי ורשב"ג גופייהו העידו חכמי הש"ס בדרשתם על הקרא דבעלי אסופות ואלו ואלו דברי אלקים חיים מרועה אחד ניתנו ולא נסתפקו ולפי דעת כבודו ע"כ דהחסיד נסתפק באינם משולשין דאם לא היה נסתפק לא היה צריך להזכיר כלל משולשין דהא בכלל שלשה שנים ובע"כ לפי דעת כבודו במשולשין הי' פשיטא לי' להחסיד דאיכא סכנה ובאינם משולשין רק החמיר החסיד מספיקא ובודאי זה דחוק מאוד ומלבד שזה דוחק אני שואל את כבודו לשיטתו מה יענה על זה שקבל החסיד מאתו על משולשין והכי זה לא ידע מהמחלוקת דרבי ורשב"ג ושבסכנה הילכתא כרבי וא"כ תקשה עליו מדוע לא אמר להחסיד דגם באינם משולשין איכא סכנה ואם גם זה שהחסיד קבל מאתו נסתפק באינם משולשין ולכן אמר לו להחסיד רק מה שהיה פשוט לו א"כ תקשי הלא זה שקבל החסיד מאתו ע"כ אף לדעת כבודו מוכרחין אנו לומר שידע רק עפ"י רוה"ק וא"כ אם הוא אמר להחסיד רק במשולשין היה לו להחסיד ללמוד מדבריו דידע עפ"י רוה"ק דבאינם משולשין ליכא סכנה דאל"כ הי' לו לומר אף באינם משולשין איכא סכנה. גם תמוה לי מאוד על דברי כבודו שכותב דכוונת החסיד הוא משום דבמשולשין איכא סכנה אף לרשב"ג לכן לרבי בשניים איכא סכנה ואיזה שייכות לזה עם מה שבמשולשין איכא סכנה לרשב"ג לכן לרבי איכא הכנה גם בשניים ומדוע לא קאמר להיפוך דמשום דלרבי איכא סכנה בשניים לכן לרשב"ג איכא סכנה במשולשין ומאי אולמי' דרשב"ג מדרבי שתלה את דעת רבי בדעת רשב"ג והרי שם בהס"ח בסוף סומן הזה גבי קטלנית כתב החסיד למר כדאית לי' דאף בשנים ולמר כדאית לי' דדוקא בשלשה ולא כתב שם דלהכי לרבי בשנים יש סכנה משום דלרשב"ג בשלשה איכא סכנה ואפילו אם נדחוק עצמינו לומר שלא כדברי כבודו רק שנלך בדרך כבודו דהחסיד קבל שאם נעשה שינוי שנזדווגו דורות בשם אחד איכא סכנה ודן החסיד מדעתו שזה תלוי בפלוגתת רשב"ג ורבי דלרבי אף בשנים איכא סכנה ולרשב"ג דוקא במשולשין ולכן תחלה כתב החסיד אף בשנים יש להחמיר ואח"כ כתב דבמשולשין איכא ודאי סכנה ושוב לא תקשה איתן השני קושיות שהקשיתי על פירושו של כבודו מ"מ גוף הדמיון שמדמה כבידו הך להפלוגתא דרשב"ג ורבנן, הוא לדעתי כי עוכלא לדנא דהלא כאן בשם כלה וחמותה נמצא דהשינוי הראשונה נעשה ע"י הנשואין של השני' וא"כ ה"ז דומה לוסת ההפלגה דאף לרבי בעינן ג' ראיות כדי שתהי' עכ"פ שני הפלגות שוות משום דהראי' השני' מצטרפת להראי' הראשונה ונעשית הפלגה אחת א"כ כמו כן ע"י נשואי השני' נעשית שינוי אחת ולרבי עכ"פ בעינן תרי ואם נבא לחלק הך דכלה וחמותה מוסת הפלגה דבוסת הפלגה בעינן שתתחזק על להבא שתראה בכל הפלגה כזאת משא"כ כאן בכלה וחמותה דלא בעינן שתוחזק על להבא רק שיהי' שינוי לכן סגי בשינוי אחת הוה סכנה א"כ תקשי מנ"ל להחסיד לומר דלרשב"ג בעינן משולשין דילמא בזה גם רשב"ג מודה דאף בשינוי אחת הוה סכנה ובפרט לפי מה דקי"ל דאפושי פלוגתא לא מפשינין א"כ כיון שיש חילוק בין חזקה להך דסכנה ודאי הי' לנו לומר דאף רשב"ג מודה בזה:
גם מה שדחק כבודו את עצמו לפרש דלשון לא יצליחו שכתב הס"ח קאי אלעלמא רק מ"ש היא לא תצלח כשהיא משולשת וכו' שם לא קאמר בדרך צווי לעלמא שלא ישאו זא"ז כשהיא או הוא משולשין דהא כבר כתב אף באינם משולשין לא ישאו רק קאי לנתינת טעם ולכן כיון שאינו מהצוואה לכן לא קאי אלעלמא וכתב לשון יחיד וכו' ע"ז ג"כ תמהתי מאוד מדוע זה אינו מהצוואה הלא ודאי אם כבר נשא זה האשה ששמה כשם אמו מ"מ בנו הבא לישא אשה ודאי דגם הוא מצווה בהצוואה שהוא לא ישא אשה ששמה כשם אמו דל"מ לרשב"ג לפי דעת כבודו בהבנת דברי הס"ח עדיין לא היה שום סכנה כלל ומאתו מתחיל הסכנה אלא אפילו לרבי מ"מ הכי אם אביו אכל שום וריחו נודף גם בנו יאכל שים ויהי' ריחו נודף ובודאי צוה החסיד גם עליו שלא ישא אשה ששמה כשם אמו וכן אם אביו הי' חכם וראה בחכמתו שלא יזיק לו וכאופן שהבאתי במכתבי הראשון בשם הס"ח סו' תס"ח וכבודו הודה לי ע"ז לתרץ מר"פ ובנו וכו' ונשא אביו אשה ששמה כשם אמו הכי נאמר דמחמת זה שוב אין צורך לבנו להזהיר שהוא לא יעשה כמו אביו לפי שהוא אינו חכם ואינו רואה בחכמתו שלא יזיק לו וזה ודאי א"ל דלהכי לא הוצרך החסיד לצוות שהבן של אביו שנשא אשה ששמה כשם אמו הוא כלומר בנו לא ישא אשה ששמה כשם אמו דכבר הזהיר החסיד שאף באינם משולשים לא ישא אשה ששמה כשם אמו זה ליתא דבזה שכתבתי שהאב היה חכם וראה בחכמתו שלא יזיק לו אם ישא אשה ששמה כשם אמו א"כ הי' מקום לטעות דגם לבנו שוב לא יזיק וא"כ ודאי הוצרך החסיד לצווח גם בזה שלא ישא הבן אשה ששמה כשם אמו שנעשה משולשת וכל שהוא גם צוואה ה"ל לומר לא יצליחו לשון רבים אלעלמא ועוד תימה דלפי הבנת כבודו בדעת החסיד א"כ כל עיקר מ"ש לא יצליחו הוא מיותר דהא כתב תחלה שיש זווגים שלא יצליחו וקא חשיב כמה זווגים ואחד מהם הוא אם נשא אשה ששמה רבקה ובנו לקח אשה ששמה רבקה כו' וא"כ למה הוצרך הס"ח לסיים בזה עוד הפעם לשון לא יצליחו מזה נראה בעליל שנתכווין הס"ח להורות איזו זווגים הם שלא יצליחו לשון רבים ואיזו זווגים שרק אחד מהם לא יצליח וכמ"ש בתחלה שיש זווגים שלא יצליח או אחד מהם ושם ודאי אין לומר דקאי אלעלמא דא"כ מה זה שכתב או אחד מהם ובע"כ דשם כוונת החסיד שהשני הזוגים לא יצליחו או אחד מהם ולכן סיים כאן גבי נשא אשה ששמה רבקה כו' וכפל עוד הפעם לשין לא יצליחו כלומר דאלה הזווגים שחשב עד אחר הזווגים של נשא אשה ששמה רבקה כו' הם מאותן ששניהם לא יצליחו ואח"כ כתב תמצא היא לא תצלח שהיא משולשת או שהוא משולש כו' כלומר דבזה רק אחד לא יצלח וכמ"ש במכתבי הראשון:
גם מה שרוצה כבודו לדחות את דברי האזולאי בקנה רצוץ ומחלק בין דבר הטבע התלוי בתולדה ובין דבר הטבע התלוי בכוחות לא יכולתי להבין דעת כבודו בזה דהכי האזולאי בא להקשות על הס"ח ולהוציא את דבריו מפשטותן לומר עליו המע"ה ולחלק חילוקים כאלו דבאמת אנו אינם בקיאים בחכמת הטבע ולידע איזו הדברים הם אינם משתנים לעולם ואיזו הדברים הם משתנים וכיון שאין אנו בקיאים בזה ודאי אין כח בידינו לא לדמות בזה מילתא למילתא ולא לחלק ביניהם רק אם אנו רואין שאיזה חכם אמר דבר בזה לא כמו שמוצאין מאיזה חכם אחר ודאי נודע לנו עי"ז שזה הדבר טבע הוא מהדברים העשוים להשתנות בטבע ולכן לפני החכם הראשון היתה כך הטבע ולפני החכם השני נשתנה הטבע ולכן קאמר להיפוך וזהו דברי האזולאי ז"ל דכשאנו מוצאין שהחסיד קאמר גבי ב"א היפוך מהש"ס וידוע שהחסיד היה בקי באותן החכמות או עפ"י רוה"ק או עפ"י חכמת הטבע לכן נודע לנו מזה דהחסיד ידע שגם הטבע של ב"א היא מהדברים העשוים להשתנות כמו בהרפואות ובגידול הפירות. ועתה יראה כבודו וישפוט אם הקשה על האזולאי בדעת גם מאוד תמוה לי על כבודו שהוכיח דגם עכשו רוב בנים הולכין אחר אחי האם ונוחין זל"ז וכו' וכאילו גם כבודו בקי בחכמת הטבע הזאת שגם עכשו לא נשתנה טבע הזאת וע"ז תמה תמה אקרא דהלא אף אם יהבינין לי' לכבודו בזה שכן הוא שגם עכשו הולכין אחר אחי האם ונוחין זל"ז הכי זה הוא הגורם להסכנה מה שנוחין זל"ז א"כ הלא גם בזמן הש"ס היתה הטבע שרוב בנים הולכין אחר אחי האם ועיקר דבר זה נזכר בש"ס ואפ"ה חזינין דבזמן הש"ס לא הי' סכנה וא"כ הראי' שמביא כבודו הוא כהאי עורבא דמייתי נורא לקיני' דודאי אדרבה אף דגם בזמן הש"ס היה הטבע שרוב בנים הולכין אחר אחי האם אפ"ה בזמן הש"ס לא היה כח להס"א להזיק בזה ואח"כ בזמן החסיד שגברה כח הס"א וניתן שליטה ביותר להמזיקין לכן נעשה אז סכנה ובפרט דכ"כ האזולאי בספרו ברית עולם שם סברא נאמדת על זה דבזמן הש"ס לא היה סכנה ועכשו איכא סכנה אף אם לא נאמר דעכשו גברה כח הס"א אפ"ה בזמן הש"ס שהיה שכיח זווגים כאילו וכמו שאמרו שמונים זוג אחים כהנים וכו' והיינו משום דאז הוה שכיחי חכמים שראו בחכמתם שלא יזיק להם וכמש"ל בשם הס"ח סי' תס"ח ולכן אף מי שלא היה חכם שיוכל לראות בחכמתו שלא יזיק לו ג"כ שוב לא הוה סכנה מחמת דבדבר השכיח ליכא שליטת ע"ה ר"ל משא"כ בזמן החסיד שראה שנתמעטו זווגים כאלו וכבר כלו החכמים שיכלו לראות בחכמתם שלא יזיק להם ולכן בדבר דלא שכיח כ"כ בעולם איכא שליטת ע"ה ר"ל ואיכא סכנה ב"מ ובחנם רצה כבודו לדחות דברי האזולאי בדברים שאין בהם ממש ובאמת לדעתי דברי האזולאי נאמרים בהשכל ובדעת ומוצקים כראוי
גם מה שכבודו עירב לכאן את דברי אבא שאול שביבמות דף ל"ט דסובר דהכונס את יבמתו אם כונס אותה לשם מצוה אז מצוה היא אבל אם כונס אותה לשם נוי או לשם אישות או לשם ד"א כאילו פוגע בערוה כו' וע"ז כותב כבודו דגם לענין שומר מצוה לא ידע דבר רע לדעת א"ש דוקא אם מכווין בעשייתו לשם מצוה אבל אם מכווין בעשיית המצוה לשם ד"א אז במקום דאיכא סכנה שפיר מזיק לו וכו' גם ע"ז תמה אנכי על הדמיון שלו דהתם ביבמה חזינין דבהניח האח בנים אז אסרה רחמנא על אחיו איסור ערוה ואף אם היבם בא לקיים המצוה של לשבת או של פ"ו רק כשלא הניח שום זרע אז התירה רחמנא להיבם למען הקים את שם המת וסובר א"ש דרק אם היבם ג"כ מכווין כדי להקים שם המת אבל אם היבם מכווין לא בשביל להקים שם המת אף שמכווין בשביל איזו מצוה מ"מ הא חזינין דבהניח בנים אף שמכווין היבם בשביל לקיים איזו מצוה היינו של לשבת או של פ"ו אפ"ה אסרה רחמנא איסור ערוה לכן כל שהיבם אינו מכווין לזאת המצוה שהתירה רחמנא בשביל זאת המצוה הוה כמו בהניח בנים ופוגע בערוה אבל כאן לענין הכנה לא חלק הקרא דשומר מצוה לא ידע דבר רע בין מצוה למצוה ובכל המצות קאמר קרא שומר מצוה וכו' א"כ מנ"ל לומר דלא"ש בעינן דוקא שיכווין לשם המצוה של ב"א דהיינו של הקרא דומבשרך אל תתעלם וכמבואר ברש"י יבמות ריש דף ס"ג אז היא מגנת מהסכנה ואם אינו מכווין בשביל לקיים מצוה הזאת אינה מגנת אף שמכווין לקיים המצוה של לשבת או של פ"ו ואמאי הלא אדרבה המצוה של לשבת או של פ"ו הוא קרא של תורה והמצוה של ומבשרך אל תתעלם הוא קרא דדברי קבלה ורציתי ליישב דעת כבודו דסובר דשאני ב"א אם בא לקיים המצוה של ומבשרך אל תתעלם דבאשה אחרת א"א לו לקיים מצוה זו לכן שפיר מגנת מהסכנה אבל המצוה של לשבת או של פ"ו דאפשר לו לקיים גם באחרת דליכא סכנה לכן אין המצוה מגנת מהסכנה ומה שתלה כבודו בדעת א"ש דיבמות הוא משום דמא"ש דיבמות מוכח דסובר דמצות צריכות כוונה וכל שלא כוון לשם המצוה הוה כאלו לא קיים המצוה ולכן גם בב"א כל שלא כוון כדי לקיים המצוה של ומבשרך אל תתעלם הוה כאלו לא קיים המצוה של ומבשרך אל תתעלם ולכן המצוה של לשבת או של פ"ו אינה מגנת דהא היה יכול לקיים המצוה הזאת באחרת אכן באמת הא גבי מים שאובים כתבו כל הפוסקים סתם דאין לשפוך המים שאובים לשם מצת מצוה שבשכונת המת משום שומר מצוה כו' ומשמע דאף אם יכול לקיים המצוה במים אחרים וכגון שיש עוד זמן לשאוב מים אחרים ולהלינם או שיכול להשיג מים אחרים שאובים שלנו ולא הי' בשכונת המת ואפ"ה מותר ללוש באותן המים שהיו בשכונת המת והכי נהיגי עלמא באמת א"כ הרי דאף במקום שיכול לקיים המצוה ושלא להכניס עצמו לסכנה אפ"ה מותר לו להכניס עצמו לסכנה משום דאמרינן דהמצוה מגנת מהסכנה והנה עלה בדעתי ליישב גם זאת ולומר דשאני התם גבי המים דבעת ששאבם לא היה שום סכנה רק אח"כ נתהווה סכנה לכן אמרינן כיון דכבר עשה מצוה המצוה מגנת משא"כ כאן גבי זווגים שיש בהם סכנה דאז בעת שבא לקיים המצוה כבר איכא הכנה לכן כל שיכול לקיים המצוה באחרת דליכא סכנה אין המצוה מגנת אך א"כ תקשה לפמ"ש והוכחתי בדיבור הקדום דע"כ הא דכתב הס"ח לא יצליחו לשון רבים כוונתו על שני הזווגים שקשין זל"ז ושניהם לא יצליחו וקשה הלא הראשון בעת שנשאה לא היה סכנה רק אח"כ בעת שנושא השני נתהווה הסכנה וא"כ דומה ממש להמים שבשכונת המת והנה רציתי ליישב עוד גם את זאת והוא דכיון דא"ש דיבמות סובר דכשאינו מכווין לשם המצוה הוה כאילו לא קיים המצוה כלל א"כ אפשר דחש החסיד שמא הראשון ג"כ לא נתכווין לשם מצוה כלל רק כנסה לשם נוי או דבר אחר דליכא מצוה בזה הדבר שנתכווין ולכן כשנשא אח"כ השני ונתהווה הסכנה שוב גם על הראשון אין המצוה של לשבת או של פ"ו מגנת מהסכנה מחמת שלא נתכווין לשם המצוה ולכן לא דמי למים שבשכונת המת דשם בעת ששאב המים ודאי נתכווין לשם מצוה דהכי נהיגי עלמא שם ששואבין לשם מצת מצוה משא"כ בנשואין א"א לידע למה נתכווין אם לשם מצוה או לא ע"כ יגעתי וטרחתי עצמי ליישב דברי כבודו למען לא יאמר כבודו שלא הבנתי דבריו אכן האמת יורה דרכו שלא כדעת כבודו דהרי בש"ס פסחים דף ח' הוכיח הש"ס מהברייתא דהאומר סלע זו לצדקה ע"מ שיחי' בני וכו' דאף אם אינו מכווין לשם מצוה כלל אפ"ה המצוה מגנת מהסכנה דהרי הש"ס להכי קאמר התם דהחשש הוא שמא אחר גמר הבדיקה אתי לעיוני בתר המחט כו' יע"ש ולומר דהש"ס פסחים שם קאי לדעת הרבנן דפליגי על א"ש ביבמות שם ע"ז תקשה ראשית מנ"ל לומר דהרבנן דפליגי על א"ש ביבמות סוברים דאף אם אינו מכווין לשם מצוה אפ"ה מצוה איכא ומגנת ודילמא שאני ביבמה דהקרא מרבה יבמה יבא עלי' מ"מ וכמבואר בהש"ס יבמות שם והשנית תקשה על החסיד שחש לדעת א"ש שביבמות דהרי לפי דעת כבודו ע"כ דא"ש שביבמות פליג על הברייתא דהאומר סלע וכו' וא"כ ודאי דלית הילכתא כא"ש שביבמות דאל"כ לא הי' צריך הש"ס פסחים שם ליישב דברי ר"א דהחשש הוא דילמא בתר דבדיק אתי לעיוני בתרה וכו' וה"ל לומר דר"א חש לדעת א"ש שביבמות גם מאוד קשה לי לומר כן דהלא הרמב"ם פ"ב מא"ב כתב שם דלישא ב"א היא רק מצות חכמים והקרא דומבשרך אל תתעלם היא רק אסמכתא וא"כ מי הכריחם להחכמים לתקן לכתחלה שיכניס עצמו לסכנה דבשלמא גבי בדיקת חמץ דמוכח מהש"ס דאי לאו דחשו חכמים דילמא לבתר דבדק אתי לעייני בתרה דמחט היו מתקנים החכמים לחפש ולבדוק בהגל ולהכניס עצמו לסכנה ולסמוך על המצוה שמגינה אף שהיא רק מצוה דרבנן היינו משום דרצו החכמים להציל את האדם מאיסור ב"י וב"י שהוא איסור תורה אבל כאן בב"א דליכא שום סמך מה"ת לעשות כן ולישא ב"א ואדרבה כיון דאיכא סכנה בזווג הזה א"כ היה אסיר מה"ת לכנוס לסכנה וא"כ איך תקנו החכמים לכתחלה לעבור על ד"ת ולעשות זאת למצוה שתלין מהסכנה ובפרט לפי מה דמבואר בדברי א"ש ביבמות שגם בזמן הש"ס היו נמצאים אנשים שכנסו נשים לשם נוי או לשם דבר אחר וא"כ לכל הפחות ה"ל להחכמים להזהיר שיכווין דוקא לשם מצוה שתקנו החכמים ובאם לאו אסיר לו מה"ת לישא ב"א מחמת הסכנה אלא ודאי בזמן הש"ס או שלא היה שום סכנה באותן הזווגים שכתב החסיד רק בזמן החסיד נשתנה הטבע והיינו כמש"ל דבזמן הש"ס שהיו שכיחים חכמים שראו בחכמתם שלא יזיק להם ומחמת זה היו שכיחים זווגים כאלה ולכן שוב לא הוה סכנה אף למי שאינו חכם שיוכל לראות בחכמתו שלא יזיק לו ומטעם דשכיחי זווגים כאלה משא"כ בזמן החסיד דלא הי' שכיח הרבה חכמים שהיו רואים בחכמתם שלא יזיק ולכן נעשה סכנה וצוה החסיד שלא יעשו נשואין כאלו והא דהחסיד לא סמך עצמו שהמצוה של פ"ו או של לשבת יגין על הסכנה שלא תזיק לו נ"ל משום דהחסיד ראה בחכמתו דשכיח הזיקא באלה הזווגים דקא חשיב ובשכיח הזיקא מבואר בש"ם פסחים הנ"ל דאינה מגנת המצוה מהסכנה או דגם בזמן הש"ס לולא המצוה של פ"ו או של לשבת היה סכנה ובמקום שקיים פ"ו וגם יש לו אשה אחרת דליכא מצוה של לשבת היה סכנה גם בזמן הש"ס רק בזמן הש"ס לא הי' שכיח הזיקא ולכן במקום שהיה שייך המצוה של פ"ו שעדיין לא הוליד בן ובת אף שיש לו אשה רק שאינה מולידה לו או שכבר קיים מצות פ"ו רק שאין לו אשה אחרת דאז איכא המצוה של לשבת היתה המצוה מגנת עליו מהסכנה ובזמן החסיד נשתנה הטבע ונעשה שכיח הזיקא לכן צוה החסיד ליזהר מזווגים הללו:
עוד הוסיף כבודו לחדש דלהכי הרב בהג"ה בש"ע אה"ע סי' ב' וסי' ט"ו פסק דמותר בב"א ולא חש לדעת החסיד היינו משום דהחסיד סובר כא"ש דיבמות אבל הרב בהג"ה הלא כתב באה"ע שם סי' קס"ה דהמנהג כסברא הראשונה כו' יע"ש והיינו כרבנן דפליגי על א"ש ולכן לא חש בזה לדעת החסיד דאף החסיד מודה דלרבנן דפליגי על א"ש לית בית מיחוש בב"א ומאוד תמהתי על דעת כבודו דהלא לפי דעת כבודו בפירוש דברי א"ש שביבמות דכל שאינו מכווין לשם מצוה הזאת הוה כאילו אינו מקיים המצוה כלל א"כ איך אפשר לחוש לדעת א"ש הלא ע"כ דלית הילכתא כא"ש דהא מבואר ביבמות דף יוד דהחולץ ליבמתו וכו' דפוסק ר"י שם דבין הוא ובין האחין אינן חייבין לא על החליצה כרת ולא על הצרה כרת והלכתא כר"י וכמו שפסקו כל הפוסקים הרמב"ם והטוהש"ע ואף ר"ל לא פליג על ר"י שם רק על האחין ועל הצרה אבל על החולץ עם החליצה מודה ר"ל דהוא אינו חייב על החליצה כרת וא"כ הרי מוכח דלא כא"ש דהא כאן ודאי אי אפשר שיכווין לשם מצוה דהא אחר החליצה ודאי דליכא מצות יבום אדרבה עוד עבירה איכא בזה ואפ"ה לא הוה כפוגע בערוה ואינו חייב כרת א"כ כ"ש קודם החליצה דליכא עבירה אדרבה מצוה ליבום ודאי לא שייך לומר דמשום שאינו מכווין למצוה יהי' כפוגע בערוה ויהי' חייב כרת גם הנו"ב מ"ק חלק אה"ע סי' נ"ד האריך להוכיח דאם נפרש דעת א"ש דכשאינו מכווין לשם מצוה הוה כפוגע בערוה א"כ נמצא כמה סתמי משניות דלא כא"ש וכן כמה סוגיות הש"ס דלא כא"ש ולכן מפרש הנו"ב שם דא"ש מודה דאף שאינו מכווין לשם מצוה מ"מ שפיר מקיים המצוה דמצית א"צ כוונה רק א"ש היכא דכונס לשם נוי או לשם אישות כו' כוונתו שמכוין שאינו כינה לשם מצוה רק לשם נוי או לשם אישות כלומר שמכווין לשם זנות בזה קאמר א"ש דהוה כפוגע בערוה וכו' יע"ש בהנו"ב וא"כ מבואר שלא כדעת כבודו והגם דבאמת אני תמהתי על הנו"ב וכ"כ על הגליון הנו"ב שלי דלפי פירושו של הנו"ב קשה על הש"ס ריש יבמות דף ג' דקאמר א"ש הוא דסובר מ"ח קודמות למצות יבום וכן בכ"ד ומנ"ל להש"ס דלא"ש מ"ח קודם והלא ודאי זה היא מילתא דלא שכיחא דלזה בעינן מומר להכעיס ואדרבה כל הש"ס מלא דחזקה שאין אדם עושה בעילתו בעילת זנות וא"כ מדוע יהי' מ"ח קודם דבשלימא אם נפרש כפשוטו דא"ש סובר דכל שאינו מכווין לשם מצות יבום לא הוה מצוה כלל א"כ ודאי זה שכיח שאף היבם בעצמו לא יוכל לידע אם מחמת נוי או ממון וכדומה או מחמת שאין לו אשה אחרת והוא מפץ באשה ולכן חפץ ליבמה וכמו שידוע שבכל המצות וכן בת"ת אין אדם יכול להרגיש בעצמו אם עושה לשם שמים או מחמת איזה הנאה וטועה בעצמו ודומה שהוא עושה לשם מצוה ובאמת היצר הטעה אותו מחמת שחפץ בההנאה ולכן ודאי ע"כ לא"ש מ"ח קודמת אם לא במקום שיש לו מכבר אשה נאה יותר מהיבמה וגם אין לה להיבמה לא ממון ולא שום דבר אחר אשר יוכל לחוש שהיצר מטעה אותו אלא חפץ באמת להקים שם לאחיו המת אז ודאי מצוה ליבמה אבל עפ"י רוב כשאין האדם יכול לעמוד על דעתו בבירור ודאי מ"ח קודמת לדעת א"ש דיש לו לחוש שמא מחמת היצר טועה בדמיונו ואינו עושה באמת רק בשביל להקים לאחיו שם אלא עושה בשביל היצר שרוצה בנוי או בממון או באשה וא"כ הרי יפגע בערוה אבל לפי פירושו של הנו"ב א"כ ודאי כל אדם יודע בדעתו אם מכווין שלא לצאת מצות יבום ושפיר אפשר דגם לא"ש כשאינו מכווין שלא לצאת ידי חובת מצות יבום שפיר מצות יבום קודם ולכן כדי שלא יהיו כל הנך סתמי שהביא הנו"ב שם דלא כדעת א"ש פירשתי באופן אחר והוא דודאי גם א"ש מודה דאף אם אינו מכווין בביאתו לשם מצות יבום אפ"ה שפיר מקיים בביאתו מצות יבום רק א"ש הקשה לו כפל הלשון של הקרא דברים כ"ה פסוק ז' דכתב ואם לא יחפוץ כו' ואמרה מאן יבמי וכו' ומסיים לא אבה יבמי ע"ש ובודאי אם מאן היבם היינו לא אבה ולא אבה היינו מאן היבם ולכן מפרש א"ש דהאי מאן יבמי להקים לאחיו שם כו' לא שלא אבה לייבם אותה אלא אבה לייבם אותה רק לא מחמת להקים לאחיו שם אלא מחמת נוי או אישות או דבר אחר כגון ממון או שאר דברים ולו היבמה לא היתה נאה והי' לו אשה אחרת נאה וגם שום שאר דברים לא היה לה להיבמה אז לא היה רוצה לכנסה ולכן מסיים הקרא לא אבה יבמי כלומר אף שאבה לקחת אותי לו לאשה אבל היא מחמת נוי וכדומה ולולא הנוי וכדומה רק לשם יבום למען הקים לאחיו שם לא אבה יבמי אז צוה קרא ועמד ואמר לא חפצתי לקחתה כלומר כי בזה שיש דבר הגורם אשר לולא הדבר הגורם לא הי' חפץ לקחתה משום מצות יבום לחוד לכן לא התירה לו רחמנא ושוב אינו יכול לחפוץ לקחתה וחלצה נעלו ומזה למד א"ש את דינו דכל שיש איזו סיבה הגורם לו שבעבור הסיבה הזאת הוא חפץ בה אבל בשביל המצות יבום לחוד לא היה חפץ בה אז סובר א"ש דאסורה עליו איסור ערות אשת אח ולכן שפיר קאמר הש"ס דלא"ש מ"ח קודם והיינו משום דודאי אף אם היבם אומר שאף אם לא היתה נאה היה חפץ בה כדי להקים לאחיו שם וכדומה בכל סיבה אפ"ה קשה להאמין לו ע"ז דאפשר שהוא משקר או שטועה היבם עצמו בדעתו ודומה שהוא עושה לשם מצות יבום להקים לאחיו שם ולא כן הוא האמת וזה הוא דקאמר א"ש לישנא דספיקא כאילו פוגע בערוה ולא קאמר שהוא פוגע בערוה וכן קאמר א"ש וקרוב אני בעיני להיות הולד ממזר כו' ולא קאמר והולד ממזר היינו דא"ש מיירי אם אומר היבם שרוצה לכנסה כדי להקים לאחיו שם רק שאנו רואין שהיבמה היא נאה ויש לספק שכונס מחמת נוי או שרואין שאין לו אשה אחרת ליקח ויש לספק שכונסה לשם אישות או שאנו רואין איזו סיבה אחרת אשר יש לספק שלולא הסיבה של נוי או של אישות או ש הסיבה האחרת לא היה כונסה בזה קאמר א"ש שאין להאמין להיבם על מה שאומר שאף לולא הסיבה היה כונסה להקים לאחיו שם אלא יש לתלות שמחמת הסיבה שאנו רואין הוא כונסה והוה כאילו פוגע בערוה ולא פוגע בערוה ממש דהא בבירור אי אפשר לידע ושמא האמת כדברי היבם וכן קאמר וקרוב הדבר להיות הולד ממזר ולא ודאי ממזר דשמא האמת כדברי היבם ולכן רק מ"ח קודם ויש להב"ד להשתדל שיחלוץ וכמו שכתב הרב בהג"ה אה"ע סי' קס"ה בשם הר"ת דאף אם שניהם רוצין ביבום אם יש כח ביד הב"ד שלא להניח אותו לייבם אין מניחין אותו לייבם אא"כ ניכר שליכא שום סיבה שיכולין לתלות שמחמת הסיבה הוא רוצה לכנסה כי אם מחמת שמכווין לשם מצות יבום אז מניחין אותו לייבם יע"ש נמצא לפ"ז שוב שפיר כל הנך סתמי שהביא הנו"ב שפיר אתיין כא"ש דא"ש לא קאמר כלל שצריך כוונה לשם מצות יבום רק כל שליכא סיבה לתלות שמחמת הסיבה הוא כונסה ולולא הסיבה לא היה כונסה דזה נקרא ממאן להקים לאחיו שם וכמ"ש שפיר מהני אף לא"ש הייבום שלא בכוונה לשם מצוה כיון דאינו ממאן להקים לאחיו שם ולכן חרש וקטן שפיר בני יבום המה וכן הך דרבא יבמות דף נ"ד ע"א נתכווין להטיח בבהמה והטיח ביבמתו קנה ג"כ אף לא"ש דהא לאו מחמת איזה סיבה הטיח ביבמתו וגם לולא הסיבה שרצה לבא על הבהמה אפשר שהיה רוצה להקים לאחיו שם ולא היה ממאן בזה אך מה שהקשיתי לעיל מהך דיבמות דף יוד דהבא על חליצתו אינו פוגע בערוה וליכא איסור כרת אף דשם אין לך מיאון גדול מזה שכבר אמר בב"ד לא חפצתי לקחתה וחלץ לה ואפ"ה ליכא כרת ע"ז לא מצאתי שום ישוב ולכן דחקתי א"ע על הר"ת שהביאו התוס' יבמות דף ל"ט ד"ה א"ר וכו' שהוכיח דהילכתא כא"ש כו' היינו רק במה שפוסק א"ש דמ"ח קודמת אבל מה שסובר א"ש דהוה ערוה בזה ודאי דלית הילכתא כוותי' ולדעת ר"ת מסתמא ליכא רק איסור עשה דהיינו כמש"ל שמחויב לומר לפני הזקנים היינו הב"ד לא חפצתי לקחתה ולחלוץ לה דכל שאיכא מיאון אצלו להקים לאחיו שם ורק מחמת איזו סיבה רוצה לכנסה אז רמיא רחמנא חיוב עשה לאמר לא חפצתי לקחתה ולחלוץ לה אבל האיסור כרת ודאי פקע מאתה תכיף בעת מיתת בעלה והיה ביד היבם לחפוץ להקים לאחיו שם וא"כ לפי פירושי הזה ודאי אין שום מקים לדברי כבודו דהלא גם לא"ש לא בעינן כוונה לשם מצות יבום אלא אף אם נתכווין להטיח בבהמה והטיח ביבמתו קיים המצוה כראוי ולא הוה איסור ערוה כל שאינו ממאן להקים לאחיו שם וא"כ ודאי מצלת ומגנת מהסכנה ואינו ענין כלל הך דא"ש ביבמה דקא דייק הקרא של הכפל לשון של לא אבה יבמי וכמש"ל משא"כ בב"א דליכא הך דיוקא לומר דכונס לשם נוי וכדומה אינו עושה מצוה ושפיר קיים המצוה של ומבשרך אל תתעלם א"כ ודאי יש להציל ולהגן מהסכנה דהא לפמ"ש גם א"ש לא מצריך כוונה לשם מצוה:
גם מ"ש כבודו בדרך אגב ליישב קושיות התוס' שבועות סוף פש"ה וכעין דרוש הנה תחלת דבריו כתב בטעות דהתוס' לא הוקשו שם על תקע בשופר של עולה רק של מודר משופר או ממעין והגם דבאמת לפי מה דמסיק רבא שם דאחד זה ואחד זה יצא מ"ט מצות לאו ליהנות ניתנו א"כ שייך קושיות התוס' ותירוצם גם בשופר של עולה או של שלמים אכן חייב אדם לומר בלשון רבו ומלבד זה כל דברי כבודו לדעתי אין בהם מתים דבפירוש קאמר ר"י פ' הכונס דף נ"ו בההוא הנאה דלא בעי למיתבי לי' ריפתא לעניא וכו' הרי בפירוש שלא כדעת כבודו שכתב דהנאה לית לי' ממה דלא בעי למיתב ריפתא לעניא רק מ"מ לענין שיהי' ש"ש שפיר נקרא שכר אלא שזה הוה הנאה שפטור מלמיתיב ריפתא לעניא:
גם מ"ש כבודו לחזק דבריו מהא דאומר תן מנה לפלוני ואני אשמור לך דאף שאליו ליכא שום הנאה אפ"ה הוה ש"ש וכו' במחילה מכבודו טעה בזה דהא מבואר באה"ע סי' כ"ט סע"ב גם גבי קידושין בכה"ג מקודשת אף דשם ודאי בעינן שהאשה תהנה הנאה של ש"פ מ"מ זה מקרי הנאה מה שנותן עפ"י דיבורה כרצונה ורק בנתנה היא לאדם חשוב שם בסי' כ"ז סע"ט הביא הפ"ת בשם הספר טיב קידושין שנסתפק אם בעינן נתינה מרובה שיהי' שוה ההנאה שקבל מאתה האדם שוה פרוטה אבל בנתן הוא ודאי אף אם לא נתן רק פרוטה דהרי היא משתעבדת מדין ערב נמצא דהוה כמו שהאשה עצמה קבלה הפרוטה ושלחה עמו לפלוני וכמבואר שם בש"ז קידושין דף ז' ואיני רוצה להאריך בזה כי אין משיבין על הדרש רק אנכי איני אוהב את הדרשות כי אם מילתא דסברא ולדעתי אם הייתי רוצה ליישב קושיות התוס' דס"פ שה"ד הנ"ל היה נ"ל עפ"י הסברא לחלק בין שומר אבידה לעושה שאר מצוה דודאי בשאר מצוה כגון בשופר ומעין דאם נאמר דאסור לו השופר הזה או המעין הזה מחמת דמתהני' פרוטה דר"י א"כ יצטרך לחפש אחר שופר אחר או מעין אחר ויהי' עוד יותר זמן עוסק במצוה ויתהנה כמה פרוטות דר"י דודאי גם בהזמן שמחפש אחר שופר ג"כ פטיר מליתן לעני ואח"כ כשימצא שופר ויתקע או מעין ויטבול בו יהי' ג"כ פטור נמצא שאינו מרויח כלום עי"ז שתוקע בשופר הזה או שטובל במעין הזה לא כן בשומר אבידה דאם לא היה אצלו אבידה זו לא היה מחויב לחפש אחר אבידה אחרת נמצא דשם שפיר מיתהני ע"י שמירת האבידה הזאת הפרוטה דר"י לכן שם הוה ש"ש רק באמת אחר העיון ראיתי דאפשר דלהכי לא ניחא להו להתוס' לפרש כן משום דא"כ מה נעשה אם ידע שבכל העיר לא נמצא שופר אחר או מעין אחר דאז אם לא נתיר לו לא יחפש וישב בטל מהמצוה של תקיעת שופר או של טבילה ובודאי אם יבא איזה עני יהי' חייב ליתן לו ריפתא וכשמתירין לו יהי' פטור בשעה שעוסק בהמצוה ולכן יותר ניחא להו להתוס' לפרש דבאמת אין מתירין לו אא"כ יראה שבאותה שעה לא יבא עני והיינו במקום שידוע שליכא שופר אחר או מעין אחר אבל כשאינו ידוע אז מתירין לו אף בעת שבאים עניים לבקש לחם ומטעם שכתבתי:
גם מ"ש כבודו על הרז"ה שמביא הר"ן סוף פ"ג דר"ה דרק במצוות דאורייתא אמרינן דלאו להנות ניתנו אבל מצות דרבנן וכגון תקיעות דתעניות אסור לו לתקוע בזה השופר יע"ש וע"ז דחק כבודו לפי דרכו שם ונכנס בחילוקים אשר אין הדעת סובל והוא דאף במצוה דרבנן אמרינן דפטור מלמיתיב ריפתא לעני ואפ"ה אם רוצה ליתן ונותן הוה כמצוה ועושה ולא ידעתי מדוע הוצרך כבודו לדחוק עצמו כ"כ והלא היה יכול לומר לפי דרכו דלהכי במצוה דאורייתא ליכא הנאה משום דשכר מצוה בהאי עלמא ליכא אבל במצוה דרבנן סובר הרז"ה דאיכא שכר בהאי עלמא ולכן נקרא זאת הנאה שמקבל שכר בעוה"ז וכמדומה לי שראיתי באיזה מקום שכתוב כן דמצות דרבנן איכא שכר בעוה"ז אך כעת אין בזכרוני המקום שראיתי והר"ן החולק על הרז"ה אפשר דסובר דמה שמקבל שכר מהשמים אינו נחשב הנאה אכן אין רצוני להאריך בפלפולים כאלה של מה בכך:
גם מה שסיים כבודו במכתבו דבמתה אמו של החתן קודם שנשאה לזו ששמה כשם אמו עדיף מנשתקע השם וסברא היא אסרה והיא שרא לה כו' לא יכולתי לירד לסוף דעת כבודו למה נתכווין במ"ש היא אסרה והיא שרא לה ומי היא שאסרה ושרא לה ובשלימא בנשתקע השם שייך לומר היא אשרה כלומר השם של אמו אסרה עליו מחמת סכנה והיא שרא לה כלומר השם החדש שנקבע לאמו והראשון נשתקע היא שרא לה דהא שם אשתו לאי כשם אמו וליכא סכנה אבל במתה א"כ השם אמי לא מת ולא נשתקע וכבר ראה כבודו שאנכי מפרש דבכלה וחמותה אינו תלוי חד בחברי' וכמ"ש ואף אם מגרש אחד מהם או שניהם מגרשין וכן אף אם כבר מת אביו ולכן נסתפקתי גם אף אם כבר מתה אמו וא"כ מה זה שכבודו רוצה לדחות דברי מהסברא דהיא אסרה והיא שרא לה לכן נא מכבודו שאם ישיבני איזה דבר על מכתבי זה השני יודיעני כוונתו למה נתכווין בהך סברא דהיא אסרה וכו' ולע"ע אני על משמרתי אעמוד דבעל נפש יחוש אף בכבר מתה אמו כי לא מצאתי בדברי כבודו הכרעה נכונה והי' לי עוד כמה דחיות על דברי כבודו אפס כי עוסק אנכי כעת בהסוגיא דאשלד"ע וטרוד אנכי בה מאוד לכן קצרתי וכו' ם פס ה:
ש ,.