פני חיים· רבי פנחס ברבי אברהם אריה
סימן ב · וזאת היא ההעתקה ממה שכתבתי לו שנית
את מכתבו מן י"ב מנחם אב קבלתי היום והנה הגם כי כבודו בקש לבל ליגעות אותו עוד מזה אפס כי לא יכולתי למלאות בקשתו בזה ראשית כי רואה אנכי כי עוד לא שב מדרכו ומחזיק בדעתו שהיא מותרת לבעלה כי ע"כ החובה עלי לדלות החספא ולהראות לכבודו איך ששגה ואולי ימצא המרגניתא תשובה ומע"ט ולהפריש מאיסור א"א כי ע"י מכתב כבידו בא בעלה ודר עמה באמרם כי כבודו התיר להם והנה הגם ששמעתי שגם הרב מבאלטע אשר יש לאל ידו לטהר השרץ מכמה טעמים התפאר א"ע שיתירה לבעלה עכ"ז הוא מייגע א"ע ושלח מכתב להמסדר הגט שיודיע לו איך הודבר בינם התנאי בלשון לעז ועוד לא השיב להתירה רק היא מתפאר א"ע שמקוה להתירה ולע"ע כל סמיכתם הוא על התרת כבודו והגה שכבודו כתב כי רק כותב כן להלכה ולא למעשה אכן אח"כ פרץ פירצה לומר כי לא מחמת שמסתפק הוא וכו' ולכן סמכו א"ע על התרת כבודו ומחמת זה לא יכולתי להחריש. והשנית כי איככה אוכל וראיתי הביזוי שבזה אותי כבידי במ"ש כי בוש בקראו את מכתבי כי אפילו בר בי רב וכו' ע"ז אני כותב שעתה יקרא כבודו מכתב עצמו ויבוש יותר ואיך לא ראה שהרמב"ם כתב בפ"א מגירושין הי"ח ממש כלשוני הן אמת כי הלח"מ הקשה שם על הרמב"ם כמ"ש כבודו אכן הלח"מ לא העיז פניו לומר דבוש בקראי דברי הרמב"ם הללו ואדרבה דחק עצמו ליישב דברי הרמב"ם מ"ש שם אחר הדין דמכשיר בהרחיקו שני שיטין אם יש ע"מ ומסיים הרמב"ם שם ואעפ"י שאין עליו ע"ח כלל וע"ש בהלח"מ ובאמת המדקדק בהשכל יראה איך שדברי הראב"ד שם מקושי הבנה המה דודאי מ"ש הלח"מ שם דשאני הכא דאם תוסיף תנאי באיתן הב' שיטין שוב לא יהי' ניכר הזיוף יע"ש ע"ז יש לתמוה דא"כ הרי תגרעה האשה כח הגט ובידה שלא להראות כלל את הגט גם אם נפסול הגט ודאי מגרעין כח הגט ובע"כ כמ"ש הט"ז שם דהחשש הוא שתכתוב האשה בהב' שיטין תנאי שידוע שכבר נתקיים ותעשה כן כדי שלא יהי' ניכר שהרחיקו הע"ח ב' שיטין ולא תצטרכה להביא הע"מ ויסמכו על הע"ח מפני שלא יהי' ניכר בו שום ריעותא ובאמת על הע"ת דעשו שלא כהוגן והרחיקו ב' שיטין שהיתה יכולה האשה לחתוך הגט ולכתוב שטר על מי שתרצה ודאי אין לסמוך על אותן הע"ח דרשיעי נינהו ופסולים לעדות עבור זה ומה שהקשה שם הלח"מ לפי פי' זה אמאי לא קאמר הראב"ד שמא תטייטה האשה הריוח בדיו ויסמכו הב"ד על הע"ח כו' מאוד נפלאתי דהרי ק"ל דאם טייטו העדים הריוח בדיו פסול וכמבואר בח"מ סי' מ"ה סע"ו אך באמת אף לפירוש הט"ז קשה לי מאוד דהרי בגט מצרכינין שיהי' הכל כתב ידי סופר אחד וכמ"ש הח"מ אה"ע סי' ק"כ ס"ק ט"ז יע"ש וגם הב"ש שם ס"ק ט' נסתפק שם רק על הטופס יע"ש והנה קי"ל דב' שיטין שאמרו היינו בכתב ידי עדים ולא בכתב ידי סופר שכל המזייף אינו הילך אצל הסופר וא"כ אם תמלאה האשה את הב' שיטין בתנאי שנתקיים בכתב ידי אחר לא בכתב ידי הסופר שכתב את כל הגט א"כ יופסל הגט וכ"כ בימי ילדותי על גליון הב"ש שלי בסי' ק"ל ס"ק ג' דלדעתי נראה דהרמב"ם מחלק בין גט לשטר דבשטר ודאי אפשר שהבעהש"ט יוסיף באותן הב' שיטין מה שירצה ולא יהי' ניכר הזיוף או שיחתוך לגמרי השטר העליון ויכתוב שטר חדש על אותן הב' שיטין ולא יהי' ניכר שום ריעותא ולכן הוה כמזויף מתוכו וכמ"ש הרמב"ם פ"ג מגירושין ה"ח יע"ש ובכ"מ שם משא"כ בגט למה ניחוש אם תרצה האשה למלאות הריוח של הב' שיטין ולכתוב איזה תנאי שנתקיים א"כ לפי מה דקי"ל שכל המזייף אינו הולך אצל הסופר א"כ אם יהי' כתב ידי אחר לא של הסופר שכתב את הגט יופסל הגט וכמ"ש הח"ס סי' ק"כ ס"ק ט"ז ואם תחתוך את הגט של מעלה א"כ ודאי שני שיטין אינו ראוי לכתוב גט חדש בב' שיטין דגט י"ב שיטין בעי והגם דרק לכתחילה בעי' י"ב שיטין וכמ"ש הרב בהג"ה אה"ע סי' קנ"ה מ"מ ודאי אי אפשר לכתוב בב' שיטין גט שלם אשר כתב ידי הסופר היה י"ב שיטין ואם תחתוך הגט שלמעלה ותכתוב שטר על הריוח של הב' שיטין א"כ לא יהי' גט ונמצא דלענין גט לעולם לא הוה מזויף מתוכו שלא יהי' ניכר הפסול של גט ולכן מכשיר הרמב"ם כשיש ע"מ ע"כ מ"ש על גליון הב"ש שלי ובאמת לפי דעתי נראה דפליגי הרמב"ם והראב"ד בדיני של הח"מ סי' ק"כ ס"ק ט"ז הנ"ל והראב"ד מסתמא סובר דכשר הגט אף אם כתבו שניים או יותר דבאמת ראיות הח"מ אינה מכרעת דבאומר כלכם כתיבו שם אפשר דאמדינין דעתו שנתכווין למנהג ב"א שאחד כותב וכמ"ש הוא גופי' שם דאל"כ תקשה שמא באמת נתכווין שיכתבו גט פסול לכן הוצרך המ"מ לומר דאמרינין דעתו שנתכווין כהמנהג אבל אם אומר הבעל בפירוש שיכתבו שניים או יותר כל אחד מהם יכתוב מקצת גט בזה אפשר דכשר ולכן כתב הראב"ד דהוה מזויף מתוכו דאפשר שתמלא את הריוח של הב' שיטין ולא יהי' ניכר הריעותא ויכשירו הגט ע"י הע"ח ושפיר כתבתי במכתבי הראשון דבכבר ניסת כדאי הרמב"ם והרמב"ן והרשב"א לסמוך עליהם ובאמת לא יכולתי לידע מאין לקח כבודו ממכתבי לומר שדעתי להכשיר בהרחיקו שני שיטין מק"ו מהא דכשר בלי ע"ח כלל וכו' והלא אנכי לא הזכרתי הק"ו ורק כתבתי שבכבר ניסת יש להתיר אף בהרחיקו ב' שיטין וכשהגט היא בלי ע"ח מבואר באה"ע סי' קל"ג שבדיעבד כשכבר ניתן הוא כשר אף כשלא ניסת ואם משום שראה כבודו במכתבי שכתבתי שם שהרדב"ז יגע א"ע ליתן טעם למה מצריכין ע"ח ולכן דן בדעתו כי למדתי זאת מק"ו מאם אין עליו ע"ח כלל אבל א"כ טעה כבודו בכוונתי כי אנכי רציתי לרמז שמה שיגע הרדב"ז ליתן טעם לפי מנהגינו שמקרעין את הגט למה צריך לחתום עדים כלל וע"ז רמזתי שאפשר משום דבנותן לה גט על תנאי של זמן אז אין אנו מקרעין את הגט וצריך להיות הגט קיים בידה בכלות הזמן ולכן יש להחתים ע"ח ופלא על כבודו לפי מה שהבין כוונתי היה לו לתפוס עלי גם על שכתבתי שכבר ניסת והלא בסי' קל"ג מבואר דבלי ע"ח כל שניתן הגט כשר וא"צ לניסת עתה יראה כבודו וישפוט למי לבוש לי או לכבודו כבודו כותב בסי' ק"ל בתחילתו מבואר דעת המחבר והיא דעת הראב"ד וכו' והרי שקר העיד בהם המחבר דהמחבר לא הזכיר דאם הניחו שני שיטין פסול אף באיכא ע"מ ואדרבה המחבר כותב בסע"ו על כל הפסילים הנזכרים דאם איכא ע"מ כשר ומסתמא גם על הפסול דשני שיטין קאי רק הרב בהג"ה כתב ואם הניחו הגט פסול י"ח ומכשירין בע"מ גם מ"ש כבידו דהאחרונים מצרפין דעת הרמב"ם לס"ס כו' הנה אם כבודו נתכווין למ"ש הבאה"ט שם סי' ק"ל ס"ק א' גט שהיה בו ספק אם היו עדיו מרוחקין שני שיטין והכשיר הרמ"מ והרשד"ם כו' וסבור כבודו שצירפו דעת הרמב"ם לס"ס אך א"כ גם בזה טעה כבודו אלא מפני שהראב"ד גופי' הוא מסופק וכתב לישנא חיכך אני להחמיר כו' הרי דנסתפק בזה לכן גם להראב"ד איכא ס"ס ולכן היה הדבר פשוט אצלי דבניסת אין לדחות פשיטותא דהרמב"ם והרמב"ן והרשב"א מקמי ספיקא דהראב"ד מכאן אני רואה כמה גדולים דברי חכמים שאמרו כל הפוסל במומו פוסל כבודו כתב עלי שכיון שבאתי לכלל כעם וכו' ולא חלי ולא הרגיש כי זה המים בו. ומ"ש כבודו כי ברש"י מבואר ההיפוך אתמהה היכן מצא ברש"י ההיפוך הכי רש"י כתב שאמר לה אם לא אבא מגליל הלא רש"י לא כתב רק שהזכיר לה שהולך מיהודה לגליל וגם כאן בנ"ד כפי סיפור של האשה בפנינו ב"ד של שלשה ג"כ אמר לה בעלה שמפני שהולך להמלחמה לכן כדי שלא תשאר עגונה כל ימי' נותן לה זה הגט על תנאי על שלש שנים ואפשר שכבודו דקדק ממ"ש רש"י בלשונו לכן הזכיר לה בהתנאי שאני הולך מיהודה לגליל וכו' ומזה דקדק כבודו דכוונת רש"י דוקא שבעת שהזכיר לה התנאי דאם לא באתי אז אמר לה בפירוש מגליל אך באמת א"כ לא ה"ל לרש"י לומר שהולך מיהודה לגליל רק בקיצור ה"ל לרש"י לומר לכן הזכיר לה בהתנאי אם לא באתי מגליל וכו' לכן ודאי כוונת רש"י דודאי אם לא אמר לה כלל שהולך לגליל רק סתם שהולך לדרך ונותן לה גט ע"ת אם לא באתי וכו' אז ודאי מנינין השלשים יום מיום כתיבת הגט אבל אם אמר שלכן ניתן לה גט ע"ת מפני שהולך לגליל אז ודאי אף שלא הזכיר בעת אמירת התנאי גליל אפ"ה דנין כוונתו על גליל משים דאל"כ לא ה"ל להזכיר שלכן ניתן לה גט ע"ת מפני שהולך מיהודה לגליל וזה נקרא שהזכיר לה בהתנאי גם יראה כבודו איך שמפני אהבת הניצוח לא דק כבודו להבין מדוע כתב רש"י הך לשון הזהב שמביא כבודו על הגמ' במקום דקאמר דאנטיפרס ביהודה ומדוע לא כתב רש"י זה הלשון הזהב במתניתין לפי הס"ד דאנטיפרס בגליל ולכן אומר אני דבאמת לא איצטריך לי' לרש"י במתניתין לומר זאת שלכן הזכיר לה בהתנאי שהולך לגליל דהא ודאי אם לא הזכיר לה שהולך לגליל מ"מ ודאי אנו דנין שעל הליכה הראשונה נתכווין וכמ"ש רש"י שם דף ע"ו ע"ב וא"כ הרי לא נשתהה שלשים יום רק באמת א"כ תקשי דלמה הוצרך התנא דמתניתין לומר שהגיע לאנטיפרס אלא הוא היא שדברתי דבמקום שאנו יודעין דדעתו היה לילך לגליל אנו דנין דלהכי נותן לה הגט ע"ת מפני שסובר שילך לגליל ולכן כשלא הלך לגליל אף אם נשתהה הזמן שהגביל עד שחזר לביתו ג"כ לא הוה גט ולכן שפיר הוצרך תנא דמתניתין לומר שהגיע לאנטיפרס דאז דוקא בחזר בטל תנאו אבל לא חזר נתקיים התנאי משא"כ בלא הגיע לאנט פרס אז אף בלא חזר לא נתקיים התנאי ולכן לא הוצרך רש"י במתניתין לפרש כן משא"כ בהגמ' דכבר נודע דאנטיפרס ביהודה קיימא וכתב שם רש"י וז"ל הלכך היה הולך מיהודה לגליל והגיע לאנטיפרס וחזר לא בטל תנאו דאכתי לא אזיל לגליל וכו' לכן שם הוקשה לרש"י מדוע לא נאמר גם בזה דבטל תנאו דהרי מסתמא על הליכה הראשונה נתכווין וכיון שנתן הגט מחמת שסבור שילך לגליל ולא הלך ממילא נתבטל הגט ומאי פריך מהך דאנטיפרס ביהודא אדרבה משום דאנטיפרס ביהודה וחזר ולא הלך לגליל לכן בטל הגט ומנ"ל להמקשה דהתנא דמתניתין מיירי דוקא בחזר תוך השלשים יום ודילמא אה"נ אף אם חזר אחר השלשים יום מ"מ מפני שלא הגיע לגליל לכן בטל ומחמת זה הוצרך רש"י לפרש דמתניתין מיירי שהודיע להאשה שהוא הילך מיהודה לגליל דהא באמת יש לדייק לשון המשנה דלכאורה ה"ל לומר בזה"ל היה הולך מיהודה לגליל ואמר ה"ז גיטך אם לא באתי מיכן ער שלשים יום ומדקתני תחילה ה"ז גיטך ואח"כ קתני והיה הולך משמע דמדבר עם האשה ואומר לה ה"ז גיטך וכן אימר לה שהיה הולך מיהודה לגליל ולכן מפרש רש"י דלהכי הוזכר לה שהולך מיהודה לגליל דלא לימני תלתין יומין אלא מיום שיגיע לגליל וכו' כלומר ולהכי לא אמרינן דדוקא על הליכה ראשונה נתכיוין אלא נתכווין דוקא על זמן היותו בגליל משא"כ שם ע"ב לפי מאי דקאמר אביי דתרי תנאי קאמר א"כ הא דסיפר לה שהולך היא כדי שתדע שאם יתיידע לה שהגיע לגליל תהי' מגורשת מיד והתנאי של שלשים יום הוא אם לא יגיע לגליל לכן בזה שפיר אמרינין דעל הליכה הראשונה נתכווין נמצא לפ"ז בנ"ד אף אם לא היה מזכיר להאשה שהולך להמלחמה מ"מ כל שנשאר באדעסא אנן סהדי דאדעתא דהכי לא גירשה וכל שנגמרה אותה המלחמה ולא שלחו אותו להמלחמה אף אם היה נעשה אח"כ מלחמה אחרת והיו שולחים אותו להמלחמה החדשה אפ"ה כבר היה נתבטל הגט דודאי על המלחמה הראשונה נתכווין אבל כשהזכיר לה שהולך להמלחמה אז ודאי יש לחשוב השלש שנים מיום שהגיע להמלחמה ואם היה נגמרה המלחמה הראשונה ואח"כ היתה מלחמה חדשה והיו שולחים איתו להמלחמה חדשה היינו אומרין דאם עברו שלש שנים מיום שהגיע להמלחמה חדשה ולא בא היתה מגורשת וכמ"ש גבי הולך לגליל דכאן לא שייך לומר דעל המלחמה הראשונה נתכווין או על ההליכה הראשונה דכיון דחלה הזמן על היותו שם והדרך לא נחשב בתוך הזמן א"כ איזה חילוק הוא בין זמן הליכתו בדרך ובין הזמן היותו במקומו או באיזה מקום שהוא רק בנ"ד שבאמת לא שלחו אותו כלל להמלחמה עד יום הזה א"כ פשיטא דעכ"פ עדיין לא נתקיים התנאי אף אם הזכיר לה שהולך להמלחמה ולא נתבטל עדיין התנאי אבל כיון שלא נתקיים עדיין ודאי אסורה להנשא. גם תמה אני על כבודו דהרי הרדב"ז ח"א סי' תקע"ג מביאו הפ"ת אה"ע סי' קמ"ג ס"ק א' כשהמסדר הגט לא כפלי' להבעל את התנאי אפ"ה פוסק שם הרדב"ז שאם המגרש הוא ע"ה וסומך על המסדר הגט שפיר היה תנאי עפ"י הדין וע"ש והרי הרדב"ז גופי' כותב שם דג"ד לדעת כמה פוסקים עדיף טפי מתנאי שאינו כפול יע"ש וא"כ אם בתנאי שא"כ קאמר הרדב"ז דמשום שהמגרש היא ע"ה וסמך על המסדר שיעשה כדין לכן הוה באמת כאילו עשה כדין וא"כ כ"ש בג"ד והמגרש הוא ע"ה והמסדר טעה ולא עשה כדין פשיטא דיש לדון כאילו עשה כדין הן אמת כי הפ"ת שם הקשה דברי הרדב"ז הללו שסותרים למ"ש הרדב"ז גופי' סי' פ"ג שם וכן בח"ב סי' תקצ"ב ונראה מדברי כבודו במ"ש ואפילו הפוסקים דס"ל דאם הזכיר התנאי טרם נתינת הגט ושכח לאמרו וכו' נראה מזה שכבודו מתרץ ומחלק דאם הזכיר התנאי לפני המסדר והעדים אז שפיר הוה תנאי אבל בלא הזכיר לפני המסדר והעדים אז אף שידוע לנו שנותן הגט מחמת איזה סיבה ואח"כ נשתנה הסיבה זה הוה ג"ד וג"ד בגיטין לאו כלום אך באמת אף אם יהבינין לי' בזה כסברתו לא יועיל מאומה לנ"ד דודאי היה הג"ד של הבעל בפני המסדר והעדים שנותן לה הגט מחמת שנבחר לשלחו להמלחמה וא"כ לפמ"ש שם הרדב"ז בסי' תקע"ג דדעת רוב הפוסקים דג"ד עדיף מתנאי שלא נעשה כראוי וא"כ אם בתנאי שלא נעשה כראוי אמרינין דכל שנדבר בפני המסדר והעדים הוה תנאי ק"ו בג"ד שנדבר בפני המסדר והעדים ובפרט בנ"ד שהיה תנאי כדין רק שהתנאי הוא סתום ויש לפרש בו כמה כוונות בזה לדעתי הדבר פשוט דלכ"ע אזלינין בתר אומדנא דמוכח מהג"ד שלו שכן היתה כוונתו בהתנאי ולכן שם בהזכיר לה שהולך לגליל דנין כוונתו שההגבלת הזמן שלשים יום נתכווין על היותו בגליל שלשים יום ואם לא הזכיר לה שהולך לגליל אז דנין כוונתו שההגבלת הזמן נתכווין מיום יציאתו להדרך והיינו כמ"ש דאזלינין בתר אומדנא דמוכח מהג"ד ולא כמ"ש כבודו דכל שלא הזכיר בהתנאי הדרינין לכללין דג"ד בגיטא לאו מילתא הוא דליתא וכמ"ש דזה הוא נגד דברי הרדב"ז הנ"ל וגם נגד הסברא ועוד דאם כבודו רצה בזה ליישב סתירת הרדב"ז וכמו שדנתי בדעתו ג"כ לא הועיל כלום בחילוקו אם נדבר בפני המסדר והעדים או לא דהרי כאן סי' תקע"ג כתב דלדעת רוב הפוסקים ג"ד עדיף מתנאי שלא נעשה כראוי ואלו בסי' פ"ג כתב דאם התנה תנאי רק שלא נעשה כראוי אין לך ג"ד גדול מזה יע"ש וכן כאן סי' תקע"ג כל עיקר טעמו של הרדב"ז מפני שהמגרש סמך עצמו על המסדרי הגט שיעשו כראוי עפ"י הדין ואילו בח"ב סי' תקצ"ב כתב שאילו היו העדים הראשונים אין שום ספק שהיא מגורשת רק ע"ת אע"ג שמסרו לה סתם כו' ולא הזכיר שם שדיבר בפני המסדר וסמך על המסדר הן בהתשובה שהכנתי לשלוח לפני גדולי הדור שם כתבתי ישוב נכון על אותן הסתירות וכולם מתאימות יחד אך כאשר אנכי רואה שאצל כבודו נחשב חידושי חברו לבארות נשברים לכן אמרתי למה אקח בארות מים חיים ולהחשיבם לנשברים לכן לא כתבתי לכבודו רק מה שדחיתי דבריו. ומ"ש כבודו כי נגד דברי הש"צ יפה דן מק"ו מד"נ וכו' הנה אם נאה הוא לדרוש אבל לא נאה הוא לקיים ספק מגורשת תחת בעלה בדרשות כאלה ועל תמיהתו עלינו למה לא שאלנו את פי הרב הרי"נ אשר קיים ח"י המסדר הגט אם המסדר הוא ע"ה וכו' נפלאתי על כבודו זהו שאומרים עליו שפקח הוא ואם פקח הוא מה ראה לשאול שטות כזה אשר אין לבאר הטעם ע"פ השדה כי אם פא"פ ומסתמא יבין כבודו כי אין לתמוה ע"ז. גם אשר הרחיב כבודו פיו לכתוב על המסדר כי אפילו למשרתת בבית הרב אינו ראוי וכו' ג"כ נפלאתי מאוד דהלא נודע לנו שכבודו ראה את הגט ביד האשה קודם נשואי' וג"כ לא חלי ולא הרגיש בשום שגיאה והגם דהמסדר הגט מחויב לדקדק בכל אותיות הגט ולקרותו מגט אתר וכמבואר בסה"ג סי' ס"ו ובס"ג סי' ק"ע אכן כ"ז הוא רק לכתחילה אבל בדיעבד הא מבואר בש"ע אה"ע סי' קל"ה דסני אם העדים קראוהו כו' ולא המסדר הגט וא"כ אפשר דכאן שהיה בעת הזעם והיו הרבה גיטין לכן חשב המסדר זאת לדיעבד דבכמה מקומות שעת הדחק נחשב כדיעבד וסמך המסדר על קריאת העדים ולא דק בעצמו על הגט. גם מ"ש כבודו כי מבאלטע לא ידע ואינו מזיק וכו' ג"כ נפלאתי על כבודו שפקח הוא ומה ראה לשטות כזה לכתוב שאינו מזיק בלי שום טעם וסברא ומי פתי יאמין לכבודו על מה שיאמר בלי טעם וסברא כי הלא עיקר מקום דירתו קודם שנמסר לצבא היה בעיר באלטע וגם אחר שנמסר לצבא מקום דירת אביו ומשפחתו ואם היה בא מפשי מעבודת הצבא היה בא לעיר באלטע לבית אביו ומשפחתו ובאמת מורה אחד כתב לי ששמע שבתוך השלש שנים כשנגמרה המלחמה הורשו לו השרי הצבא לילך על איזה זמן לביתו והלך לבאלטע לבית אביו והנה המורה הזה רצה לבנות יסוד היתר להאשה דודאי היתה כוונת הבעל שכל שלא יצא חפשי מעבודת הצבא בתוך השלש שנים יהי' זה גט דאל"כ כשהיה בבאלטע היה לו להודיע או לאשתו לאלהאפאלי' או בפני הב"ד דבאלטע היה לומר חזי דאתאי וכתבתי לו שזה הוא יסוד רעוע דהלא אם היה כוונתו שאם ילך להמלחמה ולא יחזור א"ע עד שלש שנים א"כ כל שלא הלך למלחמה לא נתקיים התנאי אף אם לא חזר לביתו וא"כ ודאי לא היה צריך לומר מזי דאתאי ועוד הכי אם נתבטל התנאי ובא חפשי לביתו בתוך הזמן מחויב הוא לומר חזי דאתאי ואם לא אמר חזי דאתאי נאמר מחמת זה דהיא מגורשת אף שלא נתקיים התנאי ובהש"ס גיטין דף ל"ד היה המעשה שבא קודם כלות הזמן ופסקי מברא ואמר חזי דאתאי והביא אביי ראי' דג"ד בגיטא לאו מילתא היא דהא מדאמר חזי דאתאי גלי דעתי' שאינו רוצה שתהי' מגורשת ואפ"ה כל שלא ביטל בפירוש את הגט לא משגחינין על הג"ד שלו ורבא קא מדחה ראי' זו וקאמר דבשלימא בהטוב והמטיב איכא ג"ד שנהנה ומברך על זה שלא נתגרשה אבל גבי חזי דאתאי ליכא שום ג"ד שאינו רוצה בהגט דאפשר שהוא טועה בדין וסובר דיש טענת אונס בגיטין וקאמר להם חזי דאתאי ונתבטל התנאי לפי דעתו ואסורה להנשא אבל לעולם אפשר שאינו נהנה כלל בזה שלא נתגרשה ויותר היה ניחא לי' שתתגרש משלא תתגרש אבל במקום שבאמת נתבטל התנאי ולא אמר חזי דאתאי בזה לא מצאנו בשום מקום שום מ"ד שיסבור שמחמת זה יש לפרש כוונה אחרת בהתנאי באופן שנתקיים התנאי ושתהי' מגורשת ועוד הארכתי שם בכמה הוכחות לדחות דבריו. עכ"פ אם בא לבאלטע מדוע נאמר שלא יזיק כמו ביאתו לטירשפאל או לאלהאפאלי ומ"ש כבודו על הדקדוקים שבסה"ג לא רצה לגזול עתותיו ולהשיב לי נפלאתי מאוד הלא יותר טוב היה לו לגזול עתותיו שעוסק בדברים בטלים וזה התירוץ של כבודו היה שייך במי שתורתו אומנתו ולא כשאומנתו תורתו ואשר כותב כבודו כי יש לנו לילך בעקבות הראשונים לשקוד על תקנת בנ"י וכו' ג"כ נפלאתי ע"ז דהלא מצאנו ג"כ בעקבות הראשונים דאפילו בפסול דרבנן פסקו דאף אם ניסת תצא וכמו בגט מוקדם דסובר הר"ן דכל שאין לה בנים אף אם ניסת תצא ק"ו בן בנו של ק"ו בנ"ד דפסול דאורייתא הוא פשיטא דיש לילך בעקבות הראשונים ולהפרישם מאיסור א"א ולא לחוש על תקנתה ולדעתי אף אם היה לה בנים הייתי פוסק דתצא מזה ומזה וכל הי"ג דרכים בה. ע"כ ההעתקה ממה שכתבתי שנית להמורה הזה:
ועתה אעתיק את אשר כתבתי לשני גדולי הדור וכאשר כבר ידע הקורא גופא דעובדא היכי הוה לכן א"צ לכפול הדברים שנית ולכן אעתיק רק מ"ש להם את אשר העליתי בזה לדינא בעזרת החונן לאדם דעת וזאת אשר כתבתי להם. הנה מצד הגמגומים אשר מצאנו בהגט ודאי אין לאוסרה על בעלה דהגם דהש"צ מחמיר בנמצא שלשה טעותים אף מאותן שאינם מעכבים בדיעבד מחשש שמא המסדר הגט היא ע"ה והגאון מהרש"ק מחמיר אף אם מכירין את המסדר שאינו ע"ה אפ"ה אימור קלית נקטי' וכו' מ"מ מוכרחין אנו לומר דלא החמירו רק כשעדיין לא ניסת וגם לא היה שעת הדחק ועיגון דבשעת הדחק ועיגון הרי מבואר בשו"ת הרא"ש כלל מ"ה דה ביותר משלשה טעותים וכן מבואר בהרדב"ז ח"א סי' קפ"ב דהכשיר בהרבה טעותים במקום עיגון וכפי הנראה שם לא היו מכירין את המסדר אם אינו ע"ה דהא הובאו הגיטין ממרחקים ואפ"ה הכשירו כ"ש כאן שכבר ניסת והנה הגם דמורה אחד מהכת האוסרין כתב דאין לדמות להך דהרא"ש והרדב"ז דשם אפשר שידעו שהשמות נכתבו כראוי וראו הרא"ש והרדב"ז כי ליכא לספוקי על חשש פסיל דאורייתא אבל בנ"ד שנעשה ע"ת ולדעת הרמב"ם פ"ח מגירושין ה"ד אם מזכיר הבעל התנאי קודם כתיבת התורף הוא ספק מגורשת מה"ת וא"כ יש לחוש במסדר הזה דאיתרע חזקתו א"כ יש לחוש שמא הזכיר הבעל את התנאי קודם כתיבת התורף ואיכא תשש פסול מה"ת עכ"ד והשבר דלדעתי זה ליתא ראשית דהרי גם שם איכא חשש פסילי תורה שמא נכתב שלא לשמה והגם דהשליח אומר בפ"נ וב"נ מ"מ כיון דנמצא ריעותא על המסדר יש לחוש אפשר דמזה ידע המסדר שהשליח צ"ל בפ"נ וב"נ ומלשמה לא ידע דהא השליח אינו אומר בפירוש שנכתב לשמה וכמ"ש התוס' ריש גיטין דף ב' ע"ב ד"ה לפי וכו' וגם איכא משש מחובר וכמ"ש התוס' שם ודוחק לומר דשם היה נכתב בההרשאה של השליח בפירוש שנכתב לשמה ובתלוש וביומו דא"כ היה להם לפרש דמפני זה הכשירו ועוד הא כתב הרא"ש שהיה אב"ד דק' בארוש שנתווכח עם הנו"ב והוא במ"ת חלק אה"ע סי' נ"ד יע"ש וחיבר הרא"מ שו"ת וכתב שם בחלק אה"ע סי' י"ד וסי' ט"ז מדין גט הנעשה על תנאי וז"ל עוד כתבתי שם בתשובה דלדעת מהר"י ב"ר והמהבי"ט לכאורה לא מצאנו ידינו ורגלינו בגיטין הניתנין ע"ת דבלי ספק דמגלה תחלה דעתו בפני המסדר שרוצה ליתן הגט ע"ת וא"כ הגט פסול ואף שהרב אומר לו הס כי לא להזכיר התנאי עד הנתינה מאי מהני זה וכמ"ש מעכ"ת וגם לפעמים הסופר שומע זה וא"כ פסול אף לדעת מהריב"ל ואף בדלא כפלי' יש לחוש לחומרא אע"כ כיון שמבואר בסה"ג שמבטל כל דיבור הגורם פסול בהגט ממילא מבטל גם זה הדיבור וא"כ גם בנ"ד ממילא נתבטל גם מה שאמר תחלה להמסדר וגם זה ברור ומטעם זה נתבטל ג"כ היסוד שבנה רומעכ"ת לומר שע"ד הראשונה שע"כ א"א לומר כן דא"כ היו הגיטין הנכתבין ע"ת פסולין וכו' עכ"ל הרא"מ שם הצורך לענינינו וא"כ ממילא גם בנ"ד נהי דאיתרע חזקת המסדרעל מה שצריך דיוק ואינו שכיח גיטין ע"ת ולכן לא ידע המסדר אבל דבר הנהוג בכל הגיטין וא"צ דיוק והבנה לזה ע"ז לא איתרע חזקת המסדר ומסתמא עשה כבכל הגיטין וצוה להבעל שיבטל כל דיבור שמזיק להגט וממילא נתבטל גם הדיבור של התנאי שדבר קודם כתיבת התורף ובפרט שבאמת לפי דעתי לולא דמסתפינא מהא דכמה גדולים פירשו בדעת הרמב"ם דכל שמזכיר התנאי קודם כתיבת התורף אף אם מזכיר רק שיתן הגט על תנאי ולא אמר להסופר שיכתוב הגט ע"ד כן שאם לא יתקיים התנאי לא תהי' מגורשת אפ"ה היא רק ספק מגורשת וכמ"ש הרא"מ שה בשם כמה פוסקים שמפרשים כן ודאי לולא דבריהם הייתי מפרש דהרמב"ם לא נתכווין רק באומר להסופר שיכתוב הגט על דעת התנאי אבל אם הוזכר רק שאחר הכתיבה יתן הגט ע"ת אז לית לן בה אף שמזכיר התנאי קודם כתיבת התורף דהרי בתנאי שבידו לקיימו כתבו רש"י והתוס' והר"ן ריש פ' כל הגט דלא שייך ברירה והרמב"ם לא חילק גם בין תנאי שבידו לקיימו ועוד דאם טעמו של הרמב"ם היה מחמת חשש ברירה א"כ איזה חילוק הוא בין מזכיר התנאי קודם כתיבת התורף או בשעת הנתינה וכמו שהקשה באמת הר"ן פ' כה"ג דלמ"ד אין ברירה איך ניתן שכ"מ גט ע"ת יע"ש במה שתירץ שני תירוצים ולשניהם אין חילוק בין הוזכר קידם כתיבת התורף או אח"כ וא"כ א"א לפרש דטעמו של הרמב"ם הוא משום חשש ברירה ובודאי הרמב"ם סובר דלדעת רבא כל התנאים אף ע"מ כשמזכיר קודם כתיבת התורף נמצא שמצוה להסופר לכתוב ע"ת לכן הוה ספק אם זה היה לשם כריתות וא"כ אפשר דהא דקאמר רבא שתקי שתוקי לבעל כו' כלומר שלא יניחו העדים להבעל שיאמר להכותב הגט את התנאי אבל מה שאומר בפני העדים שיתן את הגט ע"ת אינו מזיק אף שאומר להם קודם כתיבת התורף ואפשר דאף אם שומע הסופר הכותב כשאומר כן בפני העדים ג"כ לית לן בה כיון דאינו מצוה לכתוב ע"ד כן שיהי' ע"ת רק שאומר שכעת דעתי ליתנו אח"כ ע"ת ואם ינחם אח"כ וירצה ליתנו לה בלי תנאי שפיר יכול ליתנו לה דלא עשה שיור בגוף הגט וכעין שכתב הרמב"ם פ"ו מגירושין הכ"א דאם הגט ביד הבעל ואמר גט זה בטל הוא אינו מגרש בו לעולם אבל אם הגט ביד שליח ואמר כן אז אמרינן דלא ביטל אלא השליחות אבל לא ביטל את גוף הגט כמו כן באומר תנאי על כתיבת הגט הוא מגרע כח גוף הגט ואף אם רוצה אח"כ לבטל התנאי אינו יכול משא"כ אם אומר רק שרוצה ליתן ע"ת נמצא שיכול לחזור מהתנאי ואינו מגרע כח הגט ובפרק כל הגט גבי כתוב לאיזה שתצא בפתח תחלה שם אינו מגרע כח הגט דבלא"ה אינו יכול לגרש יותר מאשה אחת לכן שם הוצרך הש"ס לטעם ברירה משא"כ בתנאי שם הוא כמ"ש וכן משמע מהרדב"ז ח"א סי' פ"ג שכתב שם וז"ל וא"ת יהי' ספק מגורשת לדעת הרמב"ם ז"ל ובעלי שיטתו כיון שהזכיר התנאי קודם כתיבת התורף לא קשיא דלא אמרינן הכי אלא אם הזכיר התנאי בשעת כתיבת הגט ולפני כתיבת התורף כגון שאמר כתוב לאשתי ע"מ כך וכך אבל בנ"ד שהזכיר התנאי להפשרנים ולא הזכירו בשעת כתיבת הגט וכו' יע"ש הרי משמעות לשון הרדב"ז כמ"ש משום שאומר כתוב לאשתי ע"מ כך וכך אבל אם אומר להסופר אני רוצה ליתן גט ע"ת רק אתה תכתוב הגט סתם לשם גירושין ואח"כ אתן אותו על תנאי בזה ודאי לדעתי גם הרמב"ם יודה דליכא שום חשש פסיל תורה בזה וגדולה מזה י"ל דהרדב"ז סובר דאם אמר להע"ח שיחתמו הגט ע"ת כך וכך לא איכפת לן וכשר הגט רק צריך שיתקיים התנאי ולכן כתב הרדב"ז בח"ב סי' תקצ"ב וז"ל והכי אף למ"ד ע"ח כרתי הרי לא נחתם הגט ע"ת כו' יע"ש משמע דאם היה נחתם ע"פ היה צריך שיתקיים התנאי אבל לעולם הגט הוא כשר והגם דבאמת לכאורה תקשי דהלא לר"מ דסובר ע"ח כרתי מבואר בש"ס גיטין דהוא מפרש דהקרא דוכתב לה ספר כריתות קאי על החתימת העדים דהא מכשיר ר"מ אפילו מצאו באשפה וא"כ כל עיקר התורף לדידי' הוא רק ח"י העדים נמצא דכשחתמו העדים ע"ת הוה גרעין בגוף הגט אכן באמת דהרדב"ז לא נתכוין על דעת ר"מ דלדידי' ודאי פסול אם חתמו ע"ת רק באמת למה לי' להרדב"ז לדבר מדעת ר"מ דלית הילכתא כוותי' אלא הרדב"ז נתכיוין דלדעת ר"א דע"מ כרתי איכא מחלוקת הפוסקים דלהתוס' והרא"ש וסייעתם לר"א אף אם יש ע"ח על הגט אם ניתן בלי ע"מ פסול דע"ח לא כרתי רק הע"מ ולהרמב"ם וסייעתו אף לר"א אם איכא ע"ח אף שניתן בלי ע"מ כשר דגם ר"א מודה לר"מ דע"ח כרתי וכמבואר באה"ע סי' קל"ג וזה ודאי להרמב"ם וסייעתו אף דע"ח ג"כ כרתי מ"מ אם חתמו העדים ע"ת לא נפסל הגט דהא יש תקנה למסרו בפני ע"מ ואז יהי' חתימת העדים כמאן דליתנייהו ואם ירצה לבטל התנאי בשעת הנתינה שפיר יכול לבטלו ולזה נתכווין הרדב"ז לומר דכיון שלא היו הע"ח בשעת מסירת הגט לא שייך לומר דע"ד הראשונה נתכויין וא"כ ל"מ לדעת הסובר דרק ע"מ כרתי ולא ע"ח א"כ פשיטא דאף אם היה מצוה להע"ח שיחתמו רק ע"ת כך וכך מ"מ הא הע"ח אינם מעלין ולא מורידין אלא אפילו למ"ד ע"ח כרתי כלומר דעת הרמב"ם וסייעתו דאז ודאי אם הי' נחתמו הע"ח רק על תנאי א"כ כיון דלא ביטל התנאי בפני הע"מ ודאי היה לנו לומר דכיון דהע"ח כרתי על תנאי ואם היה נותן לה בינו לבינה ודאי היה צריך להתקיים התנאי דנהי דלא הוה גירעון בגוף הגט מחמת שבידו ליתן בפני ע"מ ולבטל התנאי אבל עכ"פ כ"ז שלא ביטל ודאי אף אם נתן לה בפני ע"מ אמרינן דע"ד הע"ח ניתן אכן כיון שלא נחתם כ"ת רק שאמר בפני הע"ח שבעת הנתינה יטיל תנאי והרי לא הטיל תנאי לכן א"צ שיתקיים התנאי ואגב שהבאתי דברי הרדב"ז הללו אבא ליישב מה שלכאורה דבריו סותרים זא"ז דהרי כאן בסי' פ"ג שהבאתי כתב דבלא עשה התנאי כראוי עפ"י הדין אין לך ג"ד יותר מזה שאינו רוצה לגרש כי אם ע"ת ואפ"ה אמרינן דתנאי בטל והמעשה קיים וכ"ש בג"ר לחוד כו' יע"ש ובסי' תקע"ג כתב להיפוך דלדעת רוב הפוסקים יותר מועיל בד"מ ג"ד מתנאי שלא נעשה כהלכתו וכו' יע"ש ומסתמא לזה נתכווין הפ"ת אה"ע סי' קמ"ג ס"ק א' שכתב שם שיש לעיין בשלשה תשובות הללו של הרדב"ז ולכווין הדברים שיהיו מתאימים ומכוונים זל"ז יע"ש ולי נראה שיש לחלק בין ד"מ לגיטין דבד"מ לפעמים איכא שמתיירא מאבירו לומר ולהתנות בפירוש לכן אנו דנין על הג"ד יותר מעל תנאי שלא נעשה כהלכתו דהרי בתנאי שלא נעשה כהלכתו חזינן דאינו ירא מחבירו ומתנה בפירוש ומדוע לא יעשה כהלכתו והנה ודאי אם המתנה התנאי הוא ע"ה וא"י הלכות תנאי ושום אדם לא אמר לו איך הוא הלכות תנאי בזה ודאי לא נאמר דהתנאי בטל והמעשה קיים דבזה ודאי אין לך ג"ד יותר מזה שלא נתרצה כי אם ע"ת רק ודאי שם מיירי כשיודע הלכות תנאי ולא עשה כהלכתו בזה ודאי גרע מג"ד ואמרינן מדלא עשה התנאי כהלכתו ודאי לא רצה בהתנאי רק רצה להטעות את חבירו שיסבור שצריך לקיים התנאי אבל הוא ודאי גמר בדעתו שאף אם חבירו לא יקיים התנאי יהי' המעשה קיים ולכן לא עשה התנאי כהלכתו אבל בגיטין דהרשות בידו לגרשה בע"כ ואינו מתיירא לכן בגיטין אף בג"ד לא משגחינן וכגון בעובדא דהטוב והמטיב דהרי היה בידו לומר להשליח שלא יתן לה את הגט יותר עבור שאמרה זיל השתא וכו' ומדלא אמר להשליח ששוב לא יתן לה סובר אביי דמפני שהיה נבוך ברעיונותיו לכן אמר הטוב והמטיב וחשב שאם יגמור בדעתו עד למחר שלא יגרשה אז יבטל את השליחות וכשלא ביטל ודאי גמר בדעתו שיהי' גט ולכן בסי' פ"ג הנ"ל דלא הזכיר התנאי לא בפני הסופר ולא בפני העדים ולא בפני מסדרי הגט רק בפני הפשרנים ואפילו אם היו הפשרנים המסדרי הגט דהא באמת רק לכתחילה כתוב בס"ג סי' ואו דהיכא דאפשר יראו שהמסדר לא יהי' קרוב להבעל או להאשה אבל אם לא אפשר לא מעכב הקורבה של המסדר וא"כ שם בהרדב"ז סי' פ"ג אף שכתב שקרובי האשה נתפשרו עמו לשנה אחת מ"מ אפשר שאותן הפשרנים קרובי האשה היו המסדרי הגט אפ"ה כיון שהוא רצה תחילה דוקא שלש שנים והם הפצירו בי לשנה אחת ונתרצה וחזר מדעתו הראשונה שרצה דוקא לשלש שנים א"כ אפשר דכל שאינו נעשה התנאי כרצונו לשלש שנים שוב אין חילוק אצלו בין לגרשה מיד או לשנה אחת לכן כשלא התנה בשעת הכתיבה ולא בשעת הנתינה אמדינן דעתו דבאמת אין חילוק אצלו דאל"כ היה לו לומר או בשעת כתיבה או בשעת נתינה דנהי דחזר מג"ד הראשון של שלש שנים אבל מהג"ד שאח"כ שנתפשר לשנה אינו חוזר משא"כ בסי' תקע"ג שהוא אינו בקי במשפטי התנאי לכן שם הג"ד שגלה להמסדר שרוצה ליתן לה הגט ע"ת כך וכך אז הוה הנ"ד אומדנא דמוכח שרק ע"ת נותן לה הגט ולכן א"א לומר בזה שיהי' התנאי בטל והמעשה קיים ולכן אם האשה אינה מקיימת התנאי גם המעשה נתבטל וכן בסי' תקנ"ב אם לא היו הולכין העדי החתימה של הגט שאמר בפניהם התנאי קודם הנתינה של הגט ודאי היינו אומרין דע"ד תנאי הראשון סמך ואף אם עפ"י הדין לא היה להועיל מה שסמך והיה לו להתנות בשעת הנתינה כמו שאמר להעדים שיתנה תנאי בעת הנתינה אפ"ה אומדנא דמוכח הוא שעל תנאי סמך נמצא דא"א שיהי' המעשה קיים בלי קיום התנאי נמצא לפמ"ש כל שלא אמר להסופר שיכתוב הגט ע"ת רק שאמר בפניו שהוא רוצה לעשות הנתינה ע"ת או שהחתימות העדים יהי' ע"ת או שאמר להסופר אחר כתיבת התורף שיכתוב השאר ע"ת לא איכפת לן והגם דא"כ לכאורה תקשה א"כ למה הוצרך רבא לומר בגיטין דף פ"ד שתקי שתוקי לבעל עד דכתביתו לתורף כו' והלא לפמ"ש היה יכול לומר ללמד את הבעל שיאמר שהנתינה תהי' ע"ת אכן אפשר ליישב בשתי דרכים והוא דרך האחד אפשר לומר דבאמת זה הוא כוונת רבא דקאמר שתקי שתוקי וכו' ר"ל שיאמרו לו שיאמר התנאי אחר כתיבת התורף דהיינו או שאחר כתיבת התורף יאמר להסופר שיכתוב התנאי בהגט או שיצוה להעדים לחתמו לשם תנאי או שיתנו ע"ת. דרך הב' אפשר דרבא לטעמי' דסובר דג"ד בגיטין היה מלתא וא"כ כל שיגלה דעתו קודם כתיבת התורף שרוצה לגרשה ע"ת ממילא יהי' גם הכתיבת התורף לשם תנאי ויהי' גרעין בגוף הגט אבל לפי מה דקי"ל כאביי דג"ד בגיטין לאו מילתא הוא אינו מזיק מה שמגלה דעתו קודם כתיבת התורף שרוצה לגרשה ע"ת ושפיר כותב הסופר לשם כריתות בלי תנאי דשמא ינחם ויחזור אח"כ מהתנאי וא"כ אם נאמר כן ודאי דאין לחוש בנ"ד שמא אמר הבעל להסופר קודם כתיבת התורף שיכתוב הגט לשם תנאי דמ"ל להחזיק ריע"תא כ"כ על המסדר ונהי דאיתרע חזקתו של המסדר אבל חזקת הסופר הא לא איתרע וסתם ספרי דדייני יודעין שלעולם אין כותבין גט לשם תנאי לכן לדעתי אין לחוש לזה ובפרט דכ"כ בשם הרא"מ דאם מבטל כל דיבור שגורם איזה ביטול הגט ממילא נתבטל התנאי שהזכיר קודם הכתיבה א"כ איכא ס"ס שמא ידע המסדר שאין להזכיר התנאי קודם כתיבת התורף את"ל לא ידע מזה שמא ידע מהסה"ג שצריך הבעל לבטל קודם הכתיבה כל דיבור הגורם ביטול הגט. אכן מ"מ לפי דעתי יש לפסוק בהאשה הזאת דנ"ד הדין המבואר בהמשנה פרק האשה רבה דתצא מזה ומזה וכל הי"ג דרכים בה משלשה טעמים וכאשר אבאר והוא טעם הא' דהרי הב"ח מביאו הפ"ת אה"ע סי' קל"ד ס"ק א' סובר דהא דקאמר אביי דג"ד בגיטין לאו מילתא הוא היינו ג"ד שאחר כתיבת הגט אבל ג"ד של קודם כתיבת הגט אף אביי מידה לרבא דג"ד מבטל הגט יע"ש ובשו"ת הרא"ם הנ"ל מביא פוסקים אחרונים שסוברים כהב"מ והגם דלפי משמעות לשון הב"ח שמביא הפ"ת שם סובר הב"ח דהרשב"ם פרק חזקת דף מ' ע"ב וכן הרא"ש ועוד פוסקים עומדים לנגדו במה שפירשו שם דברי הש"ס דקאמר אי דגיטא ודמתנתא גלויי מילתא בעלמא הוא וכו' ופירשו הרשב"ם ושאר מפרשים דלהכי הוה גלוי מילתא משום דע"כ הוא אמת דאל"כ מי מכריחו ליתן המתנה או הגט כו' יע"ש ומזה הבין הב"ח דדעתם דאם לא היה אמת לא היה מזיק הג"ד אכן אנכי לא זכיתי לירד לסוף דעתו בזה דהרי הרשב"ם לא הזכיר כלל דמחמת דג"ד בגיטין לאו מילתא הוא להכי מפרש כן וגם הלא בש"ס הוזכר שם בפירוש גם מתנה ובמחנה ודאי ג"ד מילתא הוא אלא כוונת הרשב"ם דכל אם לא מסר מודעא רק שאומר שהגט שכותב עתה יבטלו אח"כ ויהי' בטל אז בגט כיון דג"ד בגיטין לאו מילתא הוא לכן לא משגיחין על מה שאמר שיהי' בטל הגט דשמא קודם כתיבת הגט היה בדעתו לבטלו אח"כ ואח"כ ניחם ולא רצה לבטלו ולכן סיים שם הרשב"ם אבל בלא אונס אי טעין ואמר גט שאעשה לא יהא גט אין זה ביטול וכו' יע"ש ובמתנה אף כה"ג בטלה המתנה אבל במקום שאומר קודם כתיבת הגט שהוא אנוס ליתן הגט אז אף שאפשר ששקר הוא ואינו אנוס אמרינן דודאי אומר אמת דאל"כ מי מכריחו ליתן הגט או המתנה והגם שאפשר שרוצה להטעות האשה ומשפחתה שנותנים לו איזה הון שיגרשה או שרוצה ליקח עוד אשה ואותה האשה אינה מתרצית עד שיגרש תחלה להאשה שיש לו מקודם אכן באמת הלא מבואר בש"ס ב"ב דאם האשה לא נתרצית להנשא לו עד שיכתוב לה כל נכסיו גם בזה אמרינן דלא גמר בלבו ליתן לה כל נכסיו ומקרי אנוס והמתנה בטילה יע"ש בש"ס וא"כ כמו כן גם בגט כה"ג הגט בטל ול"מ אם מסר מודעה בפירוש אלא אף אם לא מסר מודעא בפירוש לומר שאח"כ יבאו העדי מודעא ויעידו שמסר מודעא בפניהם ויתבטל הגט אלא אמר להעדים סתם בדרך סיפור שהוא אנוס ליתן גט לאשתו אף שאינו רוצה ג"כ בטל הגט דהרי איכא ג"ד שאין רצונו ליתן גט לאשתו וג"ד שקודם הכתיבה של הגט שפיר מילתא הוא אף בגיטין אף לפי מאי דפסקינן הילכתא כאביי דג"ד בגיטין לאו מילתא הוא דרק בג"ד שאחר הכתיבה של הגט אמרינן הכי ובאומר שאינו אנוס רק שהגט שיכתוב לה יהא בטל שאני דהלא המעשה שמצוה לכתוב הגט מבטל הג"ד שלו דהלא בידו שלא יצוה כלל לכתוב הגט ומפרשין כוונתו שנתכווין במה שאמר יהא בטל היינו שיבטלנו אח"כ ולכן כשלא בטלו אח"כ אמרינן דהיה נבוך ברעיוניתיו אם לגרשה או לא וגמר בדעתו אח"כ לגרשה וכמו גבי הטוב והמטיב דג"כ מה"ט סובר אביי דג"ד לאו מילתא הוא והיינו דאמרינן מדלא קאמר להשליח ושוב לא תתן לה מוכח דהיה נבוך ברעיונותיו אם לגרשה או לא ולכן קאמר הטוב והמיטיב משום שיש לו פנאי עד למחר להתיישב בדבר אם לבטל או לא ולכן כל שלא ביטל עד למחר מסתמא גמר בדעתו לגרשה משא"כ במקום שיש לתלות שגם בשעת כתיבת הגט אינו רוצה לגרשה אז אף דמה שמגרשה כדי להטעות וכמ"ש היא שלא כדין אפ"ה אנוס מקרי ואף ג"ד מהני בזה כיון שהג"ד היה קודם כתיבת הגט וא"כ נמצא דהרשב"ם וסייעתו לא יסתרו סברת הב"ח ואפשר דגם הם סוברים כן ועפ"י מ"ש מיושבת קושיות הב"מ שמביא הפ"ת אה"ע שם סי' קל"ד ס"ק ד' שהקשה על הרשב"ם וסייעתו דא"כ דבגט ומתנה אמרינן דהוה כהכירו באונסו משום דאל"כ למה לו לכתוב הגט או המתנה א"כ מה מועיל ביטול המודעא הלא אם הוא אנוס על כתיבת ונתינת הגט א"כ הוא אנוס גם על הביטול מודעא ובגט מעושה שאינו מן הכופין להוציא ודאי לא מהני הביטול מודעא יע"ש אבל לפמ"ש ניחא דודאי בגט מעושה שלא כדין שהאונס עושה שלא כדין שם לא מהני הביטול מודעא אבל כגון אונס שכתבתי שרוצה להטעות דבזה הוא עושה שלא כדין לכן כשמבטל המודעא אמרינן דמסתמא נתרצה אז לעשות כדין ושלא להטעות וכמו כן כשלא מסר מודעא רק ג"ד שניתן באונס אם אמר שמבטל כל דיבור הגורם לבטל הגט או המתנה ואה"נ דשם בב"ב גבי האשה דאמרה אי כתיבת לי כולהו נכסי הוינא לך וכו' אם היה אומר אחר שאמר להעדים זילו אטמירו וכו' שמבטל כל דיבור הגורם לבטל השטר מתנה שכותב לה ודאי היה פוסק רבא דהאשה קנתה הנכסים וכמ"ש ונ"ל דזה הוא כוונת הנה"מ שמביא הפ"ת שם רק שלא ביאר יפה דבעת הביטול מודעא תלינין שודאי נתרצה לעשות כדין וכעין מה שכתב הרמב"ם גבי גט מעושה כדין בסיף פ"ב מגירושין יע"ש וגדולה מזה אפשר לומר דאף החולקים על הב"ח היינו במודעא וכיוצא בו דשם באנו לעקור מעשה הגט לגמרי לכן סוברים דג"ד לחוד בלי מסירת מודעא אינו מזיק אבל כאן בתנאי דאין אנו עוקרין את מעשה הגט לגמרי וכמבואר בח"מ סי' מ"ו וסי' פ"ב דכמה פוסקים סוברים דלהכי העדי השטר נאמנים לומר תנאי היה דברינו אף אם בת"י ומ"א ואפילו הסוברים שם דא"נ מ"מ ע"כ לא משום דתנאי הוה עקירת המעשה לפי דעתם דהרי הרמב"ם הוא מהסוברים דא"נ וכמבואר בדבריו פ"ג מעדות ה"ט והרי הוא גופי' פוסק בפ"ח מגירושין ה"ג דלכתחילה אין לכתוב התנאי בגט אפילו אחר התורף וא"כ ע"כ דהעדים נאמנים אף בכ"י ימ"א וע"כ דרק בשטרות כיון דשם אינו מזיק אם יכתבו התנאי בהשטר ולכן כשלא כתבו בהשטר ודאי לא היה תנאי ונמצא דלימעקר סהדותייהו קא אתי משא"כ בגט כיון דאין לכתוב התנאי בגט אפילו אחר התורף אטו לפני התורף לכן ודאי שם אינם באים למיעקר סהדותייהו וא"כ שפיר אפשר לומר כיון דתנאי לא הוה עקירת המעשה מהני ג"ד הבעל שקודם כתיבות הגט לענין שצריך שיתקיים התנאי ואפשר דזה הוא כוונת המהרי"ט שמביא הבאה"ט שם סי' קמ"ג ס"ק א' ומה שהקשה שם הפ"ת משו"ת הרדב"ז ח"א סי' פ"ג הנ"ל אכן לדעתי לא קשיא דבעובדא דהמהרי"ט היה שבפני העדי הגט היה המעשה שהוא רצה דוקא ע"ת ואח"כ האשה תבעה אותו בפני אותן העדים לכן היה ג"ד משא"כ בעובדא דהרדב"ז דלא ידעו העדי הגט כלל שלא רצה ליתן הגט כי אם ע"ח רק הפשרנים וגם לא הלך עם הפשרנים על אופן שיכתבו הגט ע"ת שרצה הוא כי כבר נתרצה להפשרנים לקרב הזמן לכן זה לא הוה ג"ד כלל וכמש"ל דאפשר שכל שראה שאינו יכול לעשות כרצונו מחמת שלא יכול להעיז נגד הפצרתם לכן מחמת שלא הזכיר זה התנאי בפני העדי הגט שרוצה בזה התנאי לכן לא הוה זה ג"ד כלל אבל במקום דאיכא ג"ד ודאי סובר הרדב"ז דמהני דהרי בח"ב סי' תקצ"ב כתב הרדב"ז שם שאם היו אותן העדי הגט גם בשעת המסירה אף שלא הזכיר התנאי בעת המסירה אפ"ה אמרינן דודאי על תנאו הראשון סמך וכמו שהבאתי לעיל דבריו והיינו משום דהיה ג"ד קודם מעשה של הכתיבת הגט לכן ג"ד מילתא הוא ולפ"ז גם מ"ש הפ"ת שם דאם דעת המהרי"ט כהב"ח א"כ כתב הב"ש דלא משמע כן מכל הפוסקים ולפמ"ש אין זה מוכרח דהב"ש לא כתב רק במודעא דעוקר מעשה הגט לגמרי לכן בעי שימסור מודעא ולא בג"ד לחוד אבל כאן בתנאי ודאי אפשר שאף הב"ש יודה דמהני ג"ד שקודם כתיבת הגט והגם דבאמת איכא סברא ג"כ להיפיך והיינו דשאני מודעא דהמעשה של האונס על הגט היא קודם כתיבת הגט לכן סובר הב"ח דאף לא מסר מודעא בפירוש שיתבטל הגט רק ג"ד בפני עדים שהוא אנוס לכן מהני אף רק ג"ד כיון שהוא קודם כתיבת הגט משא"כ תנאי דיש להתקיים אתר נתינת הגט לכן אף ג"ד שקודם כתיבת הגט לאו מילתא הוא וכל שלא התנה בפירוש לית לן בה אכן הא חזינין דכמה גדולים לא פירשו כן דברי הב"ח וכמבואר שם בשו"ת פרא"מ הנ"ל ועוד דכאן בנ"ד אף אם נימא כמ"ש דבתנאי אף הב"ח מודה דלא איכפת לן בג"ד וכהפוסקים שהביא שם בשו"ת הרא"מ דאף שהזכיר קודם כתיבת הגט שרוצה לגרשה דוקא ע"ת מ"מ אם לא הזכיר התנאי בשעת נתינה א"צ שיתקיים התנאי יע"ש אפ"ה בנ"ד שהזכיר התנאי רק שסתם לשונו ומשתמע לתרי אפי בזה ודאי כ"ע מודים דיש להשגיח על הג"ד של הבעל של קידם כתיבת הגט ובפרט דיש לספק שהבעל אפשר אמר התנאי בלשון לעז בפירוש שאם לא יבא מהמלחמה עד כלות שלש שנים וא"כ הרי כבר נגמרה המלחמה קודם כלות השלש שנים וגם לא הלך כלל להמלחמה וכמש"ל גופא דעובדא היכי היה ורק המסדר הזה שעשה הכל בחפזון ולא דקדק לכן אפשר שהוא כתב הך לישנא באם שלא יבא מכאן ועד סוף שלש שנים וכו' ובודאי יש לדון דעת הבעל שכאשר קודם שנבחר לשלחו להמלחמה לא היה בדעתו לגרש את אשתו ורק מפני המורא שמא יהרג במלחמה ולא יהי' עדות כראוי להתירה לכן כדי שלא תשאר עגונה לעולם נתרצה ליתן לה הגט ע"ת של שנים לכן ודאי התנה רק על המלחמה ולדעתי אם היה בעלה הראשון כהן הייתי נמנה להתירה לו קודם שניסת להשני מק"ו מהא דכתב שם בשו"ת הרא"מ הנ"ל בשם הגאון החריף המפורסם הר"מ מטיסמעניץ דאם הזכיר קודם כתיבת הגט שרוצה לגרשה ע"ת דוקא ואח"כ בעת הנתינה לא הזכיר התנאי רצה להתירה לבעלה הכהן יע"ש ואף הרא"מ גופי' שחלק עליו שם היינו משום דשם אפשר שעולה מצא וחזר מהתנאי ונתן לה הגט שתתגרש לחלוטין בלי תנאי משא"כ בנ"ד טעם הב' נ"ל לאוסרה מהא דאיתא בש"ס גיטין דף ע"ו במשנה היה הולך מיהודא לגליל והגיע לאנטיפרס וחזר בטל תנאו ופריך הש"ס שם בגמרא למימרא דאנטיפרס בגליל הוה קיימא ורמינהו וכו' יע"ש משמע אבל אם היה אנטיפרס בגליל היה ניחא דהגם דא"כ מילתא דפשיטא הוא דהא בפירוש התנה אם לא באתי מכאן ועד שלשים יום והרי בא אכן ודאי המשנה באה לאשמעינן הדיוקא דדוקא הגיע לאנטיפרס דהיינו לגליל כפי הס"ד אז בחזר תוך הזמן בטל תנאו אבל בלא הגיע לגליל וחזר לא בטל תנאו ואם ילך אח"כ פעם שנית ויגיע לגליל ולא יחזור אז תהי' מגורשת וממילא ע"כ דבלא הגיע לגליל ולא חזר לא נתקיים התנאי דאם בחזר לא נתבטל ודאי בלא חזר לא נתקיים ג"כ ובע"כ משום דגלה דעתו שרוצה לילך לגליל ולכן נותן לה הגט לכן כשלא הלך לא נתקיים התנאי אף שלא חזר לביתו בזמן שהגביל והגם דבאמת רש"י כתב שם בגמרא בד"ה אנטיפרס וכו' וז"ל שם לכך הזכיר לה בתנאי שאני הולך מיהודה לגליל דלא לימני תלתין יומין אלא מיום שיגיע לגליל וכו' יע"ש א"כ הרי רש"י מפרש דמיירי המשנה כשמזכיר לה בהתנאי שהולך מיהודא לגליל אכן באמת צריכין להבין מדוע לא כתב רש"י זאת בהמשנה כפי מה שפירש שם לפי הס"ד דאנטיפרס בגליל אלא ודאי דבהמשנה לא היה צורך לרש"י לפרש כן דודאי אם היה באמת אנטי פרס קיימא בגליל היינו יכולים לפרש המשנה דבא לאשמעינן הדיוקא דדוקא בהגיע לגליל בעינן שחזר עד הזמן שהגביל ואז בטל תנאו אבל בלא הגיע לגליל אז אף אם לא חזר ג"כ בטל תנאו דאמדינין דעתו דלהכי נתן לה הגט משום שסבור הוא שהולך לגליל וכשלא הלך עד לגליל ממילא נתבטל התנאי אכן כאן בהגמרא דמקשה מהא דתניא דאנטיפרס ביהודא קיימא לכן הקשה לו לרש"י ודילמא התנא דמתנתין סובר דלא אזלינן בתר אומדנא שסבור שילך לגליל אלא סובר התנא דמתניתין דכל שלא הזכיר בהתנאי שילך לגליל דוקא מפרשין כוונתו מה שאמר אם לא באתי כו' היינו שלא יבא לביתו מעת שהולך הליכה זו עד הזמן שהגביל יהי' גט או שמפרשין כוונתו שאם לא יבא לביתו מיום שנותן לה הגט עד הזמן שהגביל יהי' גט וא"כ מ"ל להוכיח דאנטיפרס בגליל ולהקשות ורמינהו דילמא לעולם אנטיפרס ביהודא רק המשנה קמ"ל הדיוק דאף בהגיע רק לאנטיפרס ולא לגליל אפ"ה דוקא חזר אז בטל תנאו אבל לא חזר לא בטל עי"ז שלא הלך לגליל אלא שפיר הוה נתקיים התנאי ומגורשת וכמ"ש ולכן כתב רש"י דהמקשן מפרש דהא דקתני במתניתין והיה הולך מיהודא לגליל אחר ה"ז גיטך אם לא באתי וכו' ולא קתני היה הולך מיהודא לגליל ואמר לה ה"ז גיטך אם לא באתי וכו' מוכח דכוונת המשנה דהאי והיה הולך מיהודא לגליל קאי ג"כ על אמירת הבעל כלומר שהבעל אמר לה ה"ז גיטך וכו' וגם אמר לה שהוא הולך מיהודא לגליל ולכן הקשה לו להמקשן דממ"נ אם אמדינין דעתו שעל הליכה זו הראשונה נתכווין א"כ אם אנטיפרס ביהודא איך קתני דבחזר בטל תנאו הלא אף בלא חזר ודאי כיון שהוזכר לה בפירוש בהתנאי שהולך לגליל נמצא כשלא הלך לגליל נתבטל התנאי ואם בלא חזר עד הזמן שהגביל ולא היה בגליל אמרינין דאומדין דעתו שלאו דוקא על הליכה זו הראשונה נתכווין אלא אמתי שיגיע לגליל ולכן נהי דלא נתקיים עדיין התנאי כיון שלא היה בגליל מ"מ גם עדיין לא נתבטל התנאי ואם ילך אח"כ לגליל שפיר אז יתקיים התנאי א"כ גם בחזר מאנטיפרס תוך הזמן אמאי בטל תנאו הלא לא הגיע עדיין לגליל ושמא יגיע לגליל בהליכה אחרת ולכן לא מצא המקשן שום דרך לפרש המשנה אם לא דאנטיפרס בגליל קיימא ולכן בחזר בטל תנאו ובלא חזר נתקיים תנאו והגם דזה מילתא דפשיטא הוא אכן המקשן פירש דהמשנה דיוקא בא לאשמעינן דדוקא הגיע לאנטיפרם דהיינו לגליל וחזר בטל תנאו אבל לא הגיע לגליל וחזר אז נהי דודאי לא נתקיים תנאו מ"מ גם לא נתבטל תנאו ואם ילך הליכה שני' לגליל וישתהי תלתין יומין יתקיים אז התנאי משום דדנין כוונתו דלכך הזכיר לה בהתנאי שהולך לגליל לידע שהתלתין יומין שהגביל לא על ההליכה נתכווין אלא על היותו בגליל ולימני התלתין יומין מיום שיגיע לגליל עד שיחזור ויצא מגליל ולכן שפיר הקשה ורמינהו וכו' עכ"פ מוכח מהא דלא פירש כן רש"י בהמשנה דרש"י סובר דכל שאנו יודעין שבדעתו לילך לגליל אם אח"כ נשתנה הדבר ולא הלך נתבטל הגט והנה ראיתי בירושלמי גיטין דקאמר התם על המשנה הזאת וז"ל ליידא מילה רבי לעזר אמר לביתו ר' יוחנן אמר למקומות מתניתין מסייעא למ"ד לביתו הגיע לעכו וחזר בטל התנאי וכו' יע"ש ומפרש שם הפני משה וז"ל ליידא מילה לאיזה דבר היה התנאי דקתני אם לא באתי מכאן עד שלשים יום והיה הולך מיהודא לגליל והגיע לאנטיפרס והא אנטיפרס ביהודה הוה קיימא ומפרש ר' לעזר לביתו כלומר שעיקר התנאי היה אם לא יבא לביתו מכאן עד שלשים וה"ק שהיה רוצה לילך מיהודא ממקום שהוא שם לגליל והגיע לאנטיפרוס שהוא ספר ארץ יהודא וכלומר אפילו אם הגיע לספר וחזר לביתו קידם שלשים יום כבר ביטל תנאו דעיקר הקפידא היה שלא יחזור לביתו עד שלשים יום ובחדא תנאה מתפרשא המתני' לר"א ר"י אמר למקומות כלומר למקומות אלו שהוזכרו במתני' ג"כ היה תנאו שאם יגיע לשם מיד הוה גיטא ותרי תנאי הוה כדפרישית במתני' מתני' מסייעא למ"ד לביתו הכל לביתו היה התנאי דהא קתני בסיפא היה הולך למ"ה והגיע לעכו וקס"ד דעכו במה"י קיימא וא"כ למ"ד למקומות שתלה ג"כ כשיגיע למדה"י וא"כ קשיא אמאי בטל גיטא הרי כבר הגיע לעכו אלא ע"כ דהעיקר התנאי היה בחזרה לביתו קודם שלשים יום והרי חזר עכ"ל הפ"מ שם וא"כ הרי מוכח דהר"א שבהירושלמי דמפרש לביתו סובר דאין משגיחין על זה שגלה דעתו שרוצה לילך לגליל ולא הלך ואף שהוזכר לה בהתנאי שהולך לגליל אפ"ה כל שלא התנה בפירוש שאם לא ילך לגליל לא יהי' גט אומדין דעתו שנתכווין בהתנאי שכל שילך לאיזה מקום שהיא ולא יחזור לביתו עד שלשים יום יהי' גט ואפושי פלוגתא לא מפשינין וא"כ ודאי יש לנו לומר דאף ר"י לא פליג על ר"א רק שם שהזכיר לה בהתנאי שהולך לגליל אבל במקום שאינו מזכיר לה בהתנאי המקום שהולך לשם רק אמר סתם אם לא באתי מכאן עד זמן פלוני בזה אפשר דגם ר"י מודה לר"א דדנין כוונתו כל שלא יחזור לביתו מהליכה זו עד זמן פלוני יהי' גט ודלא כמו שהוכחתי לעיל מרש"י אכן באמת אחר העיון נ"ל דאנו מוכרחין לומר דאף ר"א שם בהירושלמי לא פליג על ר"י רק במדינה אחת מארץ לארץ כמו מיהודא לגליל דבזה סובר ר"א דאף אם לא הלך להמקום שרצה לילך אפ"ה סובר ר"א דליכא אומדנא דמוכח שיש חילוק בדעתו בין אם ילך לגליל או למקום אחר ודנין כוונתו שכל שלא יחזור לביתו עד הזמן שהגביל יהי' גט אבל אם היה דעתו לילך למדינה אחרת דהיינו למדה"י בזה גם ר"א מודה דהוה אומדנא דמוכח דנותן הגט רק משום שהילך למדינה אחרת וחושש שמא ימות שם ומחמת דלא שכיחי שיירות ממדינה למדינה לא תוכל אשתו להשיג עדות ברורה שתוכל להנשא לאחר ולכן כדי שלא תשארה עגונה לעולם נותן לה הגט ע"ת אם לא באתי וכו' ולכן כל שלא עבר למדה"י אף שלא חזר לביתו עד הזמן שהגביל אפ"ה אינה מגורשת והוא דהא באמת יש להבין לדעת ר"א דסובר דדנין כוונתו לביתו כלומר כל שלא חזר לביתו עד הזמן שהגביל נתקיים התנאי והיא מגורשת א"כ למה הוצרכה המשנה למיתני והגיע לאנטיפרוס ומ"ש הפ"מ שם כלומר ואפילו הגיע לספר וחזר לביתו וכו' וכמש"ל לשונו ודאי כוונתו של הפ"מ הוא דהמשנה קמ"ל רבותא דאפילו לא עבר התחום לגליל רק חזר עצמו מהספר אפ"ה בעינן דוקא שחזר לביתו עד הזמן שהגביל אבל אם לא חזר עד הזמן שהגביל אז שפיר נתקיים התנאי אף שחזר עצמו מהספר ולא היה כלל בגליל אפ"ה נתקיים התנאי כלומר ולא כדעת ר"י דלמקומות וא"כ תקשי לפי מה דהיה ס"ל להירושלמי דעכו הוה מדה"י א"כ תקשי לר"א למה הוצרך תנא דמתני' לומר הגיע לעכו וכו' אלא ודאי כמ"ש דבזה מודה ר"א לר"י דכל שלא הגיע למדה"י איכא אומדנא דמוכח דאם לא היה הולך למדה"י לא היה מגרשה דמדה"י הוא בחזקת סכנה אצל אנשים וגם לא שכיחי שיירא וכמש"ל והגם דעדיין יש מקום לדחות ולומר דרק כשהזכיר לה בהתנאי שהוא הולך למדה"י וכמבואר שם בהמשנה וכמש"ל הדיוק דלא קתני תחילה היה הולך למדה"י ואמר לה ה"ז גיטך וכו' ומדקתני תחלה ה"ז גיטך ואח"כ והיה הולך למדה"י מוכח דאומר לה בשעה שאומר לה ה"ז גיטך אם לא באתי וכו' אז אומר לה שהולך למדה"י אבל בלא הזכיר לה בשעת התנאי לא מצאנו שאם לא הגיע למדה"י אף שלא חזר לא נתקיים התנאי מ"מ מצד הסברא מוכח כיון דלר"א בהזכיר לה בהתנאי שהולך לגליל לא איכפת לן מה שלא הגיע לגליל א"כ הרי דבין הזכיר בהתנאי ובין לא הזכיר אין שום חילוק בזה א"כ כמו כן מסתמא גם במדה"י אין חילוק בין הזכיר לה בהתנאי או לא הזכיר כיון דידוע שרוצה לילך למה"י וא"כ בנ"ד שאין לך יותר מדינה אחרת מה שהיה בדעתו לילך להמלחמה מעבר לים ובמלחמה ודאי אין לך לא שכיח שיירות יותר מזה דמי ילך למקום המלחמה לראות ההרוגים ושם ודאי יותר באפשרי שתשארה עגונה ואיכא אומדנא דמוכח דכדי שלא תשארה עגונה וכמ"ש בגופא דעובדא היכי הוה:
טעם הג' והוא העיקר בעיני וזה כל העמוד אשר אנכי נשען עליו לומר שהיא א"א גמורה היא והילודים אשר תלד הם ממזרים גמורים והוא דאיתא בש"ס גיטין דף ס"ו ע"א ודף ע"ב ע"ב אמר ר"ה גיטו כמתנתו מה מתנתו אם עמד חוזר אף גיטו אם עמד חוזר ומפרש רש"י שם דאף שנתן לה הגט סתם ולא הזכיר אם ימות אמדינין דעתו דלהכי מגרשה מפני שסובר שימות יע"ש והנה הרי"ף והרמב"ם כתבו שם דלא רק בשכ"מ פסק ר"ה כן אלא בכל הארבע שנזכר בהמשנה דהיינו ביוצא בקולר ובמפרש לים וביוצא בשיירא והגם שבאמת הר"ן שם מביא שהרבינו יונה חולק על הרי"ף והרמב"ם במפרש לים וביוצא בשיירא וכן הרא"ש פרק מי שמת סי י"ח הסכים לדעת הר"י והר"ן הנ"ל וכן המ"מ פ"ח מזכי' ומתנה הכ"ד כתבו שגם הרשב"א הסכים לדעת הר"י אכן באמת לפי מה שמביא שם הר"ן גיטין הנ"ל בשם הר"י דמפרש לים ויוצא בשיירא לא דהנהו כיון שדעתם לחזור שהרי מדעת עצמן הולכין לסחורה וכו' וכן הרא"ש פרק מ"ש הנ"ל כתב שם אבל מפרש ויוצא בשיירא שמדעתם יצאו ודעתם לחזור וכו' יע"ש א"כ לדעתי אפשר דליכא מחלוקות בין הרי"ף והרמב"ם ובין הר"י וסייעתי דאפשר לפרש דהרי"ף והרמב"ם לא נתכוונו כלל שאם חזרו עצמן מהים אי מהשיירא ובאו לביתם יתבטל הגט אלא כוונתם של הרי"ף והרמב"ם דבמפרש לים ויוצא בשיירא שנשתנה הסיבה אחר נתינות הגט ולא פירש לים ולא יצא בשיירא חוזר מהגט וא"כ בזה ודאי גם הר"י וסייעתו יודו להרי"ף והרמב"ם דהרי לפי מה שהבאתי בשם הר"ן והרא"ש דטעמו של הר"י הוא משוה שבדעתו לחזור משמע אבל מפרש לים ויוצא בשיירא שאין דעתו לחזור רק לקבוע דירתו שמה ולהשאר שם ואח"כ נשתנה דעתו וחזר מודה הר"י דנתבטל הגט משום דאומדין דעתו דלהכי גירשה משום שסבור שישאר שם אבל אם היה יודע שלא ישאר שם ודאי לא היה מגרשה וא"כ פשיטא דבמקום שנשתנה הסיבה ולא פירש כלל לים ולא יצא בהשיירא ודאי נתבטל הגט דאומדין דעתו שאם היה יודע שישתנה הסיבה ולא יפרוש לים ולא יצא בשיירא ודאי לא היה מגרשה ובאמת לפי הסברא אף אם היינו אומרין דמפרש לים ויוצא בשיירא אף אם לא היה בדעתו לחזור ונשתנה הסיבה וחזר אפ"ה לא נתבטל הגט ומטעם דא"כ כל ימי חייו של בעלה לא תוכל להנשא דשמא יחזור עצמו אח"כ וא"כ איכא חששא דרבה ורבא גיטין דף ע"ג ע"א שם דשמא יאמרו יש גט לאתר מיתה ופסקנין הלכתא כרבה ורבא אף בשכ"מ אבל אם נשתנה הסיבה ולא פירש לים ולא יצא בשיירא בזה ודאי לא שייך הך טעמא דרבה ורבא דהרי יש תקנה לזה שלא תנשא עד שיפרוש לים או שיצא בשיירא ואז שפיר יתקיים הגט אבל כ"ז שלא פירש לים ולא יצא בשיירא ודאי אסורה להנשא דשמא ישתנה הסיבה ולא יפרוש לים ולא יצא בשיירא והגם דר"ה קאמר לשון חוזר משמע דרק אומר שחוזר מהגט אז אינו גט אבל בלא אמר שהוא חוזר לא זה ליתא דכ"כ הרא"ש גיטין פרק מי שאחזו סי' ג' דמדקאמר ר"ה גיטו כמתנתו כו' מוכח דכמו דגבי גט לא בעינן שיחזור בפירוש רק אם עמד ממילא נתבטל הגט כן גם במתנה יע"ש וכן כתבו כמה פוסקים בגט דממילא נתבטל מחמת האומדנא דמוכח אף אם אינו אומר שחוזר וא"כ בנ"ד דאיכא אומדנא דמוכח שמחמת שנבחר לשלחו להמלחמה לכן נותן לה הגט וא"כ אף אם היה נותן לה הגט בלי שום תנאי אפ"ה אם אח"כ נשתנה הסיבה שלא שלחו אותו להמלחמה הוה כמו לר"ה בשכ"מ שנתן גט סתם ועמד דפוסק ר"ה דחוזר כלומר דנתבטל הגט וכמ"ש וגדולה מזה י"ל דאף אם היה הר"י חולק על הרי"ף והרמב"ם גם בנשתנה הסיבה ולא פירש לים ולא יצא בשיירא אפ"ה ביוצא בקולר מבואר דמודה הר"י להרי"ף והרמב"ם דהדין הוא כמו בשכ"מ דאם עמד חוזר כמו כן אם ניצול מהקולר ודאי חוזר ובקולר לא שייך זה החשש של רבה ורבא דיאמרו דיש גט לאחר מיתה דזה החשש לא שייך רק אם נפסק דינו למיתה ואח"כ ניצל אז שייך החשש של רבה ורבא דאם יאמרו שאם לא נהרג נתבטל הגט ואם נהרג הוא גט א"כ יאמרו יש גט לאחר ההריגה אבל ביוצא בקולר ונותן גט קודם שנגמר דינו להריגה ואח"כ נגמר דינו לחופש בזה לא שייך החשש של רבה ורבא והרי בהירושלמי מבואר דאף קולר של ממון ג"כ הדין כמו לר"ה בשכ"מ שעמד והרי בקולר של ממון שפיר משכחת לה אף אחר שנגמר דינו ליתן הממון ולא היה לו ונתן לה גט ואח"כ השיגה ידו או שאח"כ פטרו המלך לכל הנקנסים ממון רק באמת כל שנגמר דינו של היוצא בקולר ודאי שייך החשש דרבה ורבא דהא כל ימי חייו של היוצא בקולר א"א שתהי' מגורשת דשמא למחר תשיג ידו או שיופטר ויתבטל הגט וכשימות יהי' גט נמצא שיאמרו שיש גט לאחר מיתה אכן קודם שנגמר דינו אז ודאי בין שיוצא בקולר על עסקי הריגה או על עסקי ממון ונשתנה הסיבה ונגמר דינו לחופש בזה ודאי לא שייך החשש דרבה ורבא ובודאי לכ"ע לא הוה גט וא"כ בנ"ד שנתפס לילך להמלחמה ואינו ידוע הגמר אם תיגמר המלחמה קודם שימות או לאחר מיתתו א"כ אם היה נותן לה גט סתם ודאי היה לנו לפסוק דאף אם נשלח להמלחמה הוה כיוצא בקולר קודם שנגמר דינו וכ"ז שלא נגמרה המלחמה תהי' אסורה להנשא כי שמא תוגמרה המלחמה ויצא חי ואדעתא דהכי לא נתן לה הגט ורק משום החשש דרבה ורבא דהרי אם ימות בהמלחמה נאמר דהוה גט דאל"כ מה הועיל לה הגט שנתן לה וא"כ יאמרו שיש גט לאחר מיתה אבל אם נשתנה הסיבה קודם שנשלח להמלחמה וחפשו אותו מלילך להמלחמה ודאי הוה כיוצא בקולר קודם שנגמר דינו ואח"כ נגמר דינו לחופש דבזה לא שייך החשש דרבה ורבא דהרי יש . תקנה להמתין עד שיוגמר דינו וכמו כן בנ"ד יש תקנה להמתין עד שישלחו להמלחמה וא"כ ודאי אף אם היה נותן לה גט סתם בלי שום תנאי אפ"ה כל שלא שלחו אותו עדיין להמלחמה לא חל הגט וכבר כתב הרא"מ הנ"ל בשו"ת סי' ט"ז וז"ל ומה שנלע"ד בזה הוא דאע"ג דאמרינין בשכ"מ איכא אומדנא עכ"פ אין הכוונה שנותנו ע"ת אם ימות יהי' גט ואם לא ימות לא יהי' גט וכה"ג במתנה רק הכוונה דכל שכ"מ שהוא מצוה מחמת מיתה ונותן גט איכא אומדנא דמוכח משום שסובר שבודאי ימות ולכך נותן גט או מתנה בכל נכסיו ואינו מעלה על לבו כלל אולי יחי' ולכך אם עמד חוזר משום דהוה גט ומתנה בטעות וא"כ בשעה שמצוה לכתוב גט הוא באמת מצוה לכתוב לשם כריתות גמור משום דאינו מעלה על לבו כלל צד השני אולי יחי' וכדומה לסברא זו כתבתי למעלה בשם מהרי"ט שפי' כן בדעת הר"ן אמנם לסברא זו יש לחלק בין שכ"מ למפרש בים ויוצא בשיירא עכ"ל הרא"מ שם וכ"ש בנ"ד שודאי לא עלה על לבו שישיג תחבולה שלא ישלחו אותו להמלחמה ובודאי אף אם לא היה מתנה שום תנאי הוה גט בטעות הן אמת כי מה שסיים הרא"מ דלפי סברא זו יש לחלק בין שכ"מ למפרש בים ויוצא בשיירא כו' תמוה לי בתרתי והוא ראשית דהלא אפשר לפרש דגבי מפרש בים ויוצא בשיירא נשתנה הסיבה ולא פירש בים ולא יצא בשיירא וכמ"ש ועוד הלא כ"כ דמשכחת לה ג"כ במפרש בים ויוצא בשיירא ע"ד להשאר שם ולא לחזור ואח"כ נשתנה הסיבה וחזר ובאילו ודאי שייך שפיר סברתו של הרא"מ דהוה גט בטעות והשנית תמוה לי דהלא כל עיקר מה שהביאו לסברא זו הוא מחמת שהוקשה לו להרמב"ם דסובר דבמזכיר את התנאי קודם כתיבת התורף ספיקא הוה אם זה הוה נכתב לשם כריתות דהרי שייר בהגט אם לא יתקיים התנאי שלא תהי' מגורשת וא"כ אם לפי סברתו של הרא"מ יש חילוק בין שכ"מ למפרש בים ויוצא בשיירא א"כ לא הועיל כלום ליישב דברי הרמב"ם דהא הרמב"ם בשיטת רבו הרי"ף דבכל הארבעה דתנינין במתני' הוה כשכ"מ ואפשר דכוונת הרא"מ דודאי האי מפרש בים ויוצא בשיירא דתני במתני' דאף שלא אמר תנו כותבין ונותנין הוא אף במפרש בים ויוצא בשיירא ע"ד לחזור לביתו אפ"ה ודאי אף שרק אמר כתבו ולא אמר תנו נותנין דתלינין דאגב פחדי' מהפרישה לים או מיציאה בשיירא טרוד ולא פריש אבל כאן גבי ר"ה לפי הסברא של הרא"מ מוכרחין אנו לחלק בין שכ"מ למפרש בים ויוצא בשיירא דהא בשכ"מ ליכא שום אופן שאם עמד מחלי' יהי' גיטו גט אבל במפרש בים ויוצא בשיירא שפיר משכחת לה בפירש בים או יצא בשיירא ע"ד לחזיר דאז לא שייך הך סברא של הרא"מ דהוה גט בטעות כשחזר והרי"ף והרמב"ם שכתבו דכל הארבעה שנזכרו במתני' שווים לשכ"מ ע"כ דרק או שלא היה בדעתו לחזור או שנשתנה הסיבה ולא פירש בים ולא יצא ביבשה וכמ"ש דבזה ודאי שייך סברת הרא"מ דהוה גט בטעות משום שאינו מעלה על לבו הספק שמא יחזור או שמא לא יפרוש בים ולא יצא בשיירא והגם דכל עיקר מה שחידש הרא"מ סברא זו דאינו מעלה על לבו הצד שמא יחי' לכן הוה גט בטעות הוא משום דהוקשה לו דאם איתא דר"ה סובר דאנן סהדי שאינו נותן לה הגט אלא ע"ת אם ימות א"כ הוה כהזכיר התנאי קודם כתיבת התורף דהוה ספק מגורשת לדעת הרמב"ם בהלכות גירושין פ"ח ה"ד וא"כ לפמש"ל דאפשר לפרש דעת הרמב"ם דרק אם אמר להסופר שהכתיבת הגט יהי' לשם תנאי אבל אם אומר להסופר רק שיתן אחר הכתיבה ע"ת לית לן בה א"כ לק"מ דכאן נהי דאנן סהדי שאם לא ימות אינו רוצה שתהגרש כן ג"כ אנן סהדי שרוצה שאם ימות תהי' מגורשת וא"כ ודאי לא נתכווין שהכתיבת הגט יהי' דוקא אם ימות אלא נתכווין שהנתינת הגט יהי' דוקא אם ימות וא"כ אין ראי' לסברת הרא"מ אכן באמת אף אם לא היה שום ראי' לסברת הרא"מ היא מצד עצמה נכונה ועוד דלדעתי סברא הזאת של הרא"מ היא מכרחת מדברי ר"ה גופי' דהלא אם נימא דשפיר עולה על לבו הצד הספק שמא יחי' ומ"מ אינו נותן הגט אלא ע"ת אם ימות א"כ נצטרך לומר דהא דלא מתנה בפירוש ע"ת אם ימות הוא מפני הפחד הוא טרוד ולא פריש א"כ היה לו לר"ה לפסוק דכל שאר תנאים אם גלה דעתו שאינו רוצה לגרשה כי אם על איזה תנאי רק שלא עשה כמשפטו התנאי אפ"ה תלינין שמחמת הפחד הוא טריד ולא פריש ככל משפטי תנאי ולא אישתמיט שום תנא או אמורא לאשמעינין זאת ובאמת בשאר תנאים אף החשש דרבה ורבא לא שייך וכבר הבאתי לעיל בשם הרדב"ז אם לא עשה כמשפטי התנאי מפני שסמך על המסדר אזלינין בתר אומדנא דודאי לא נתכווין כי אם ע"ת אף בבריא וכשהלכו העדים ששמעו מאתו ולא היו בשעת הנתינה ולא הזכיר התנאי בפני הע"מ בזה כתב הרדב"ז דמגורשת בלי תנאי וכמו שהבאתי לעיל דבריו ולא חילק בין שכ"מ לומר דאם הוא שכ"מ תלינין שמחמת הפחד טרוד ולא פריש בפני הע"מ אלא ודאי כסברת הרא"מ דאינו מעלה על לבו כלל הספק דשמא יחי' לכן הוה גט בטעות משא"כ בשאר תנאים באמת אין חילוק בין שכ"מ לבריא והגם דלכאורה יש לפקפק על הסברא זו דא"כ איך כתבו התוס' גיטין דף ס"ד ע"א ד"ה שליש וכו' דלר"ח דקאמר שליש נאמן הוא משום דאמרינן דכיון דהימני' מתחלה מסרו לו ע"ד כן שאם ישקר השליש ויאמר דלגרושין יהבי' יהי' באמת לגירושין וכו' יע"ש ואמאי לא נימא דלא אסיק אדעתי' הצד השני שיאמר השליש לגירושין ואפשר דרק בשכ"מ אמרינין דלא אסיק אדעתי' שיקום מחליו דאף דרוב חולין לחיים מ"מ השכ"מ עצמו דרך האנשים שאינו מאמין שיקום מחליו משא"כ התם גבי שליש דרך ב"א דמסקי אדעתייהו שמא הנפקד הוא רשע וישלח יד בפקדונו אך על הרא"מ יש לתמוה במ"ש שם וז"ל גם מה שהשיגו שלא עלה על לבו ביטול הגט וסמך על הא"ח והקנס ולפמ"ש מה"ט גופא אם היא חוזרת בה הוה גט בטעות משום דמתחלה לא נתן לה אלא משום דהימיני הימנה והיא הטעתו כו' עכ"ל יע"ש והלא הדברים ק"ו אם בנותן גט באמת לגירושין רק דהימנה באיזה דבר והיא לא עמדה בנאמניתה סובר הרא"מ דהוה גט בטעות ק"ו הדברים בנותן הגט להשליש לשם פקדון ולא לגירושין והימני' להשליש ולא עמד השליש בנאמנותו ודאי ה"ל לומר דלא הוה גט אכן באמת התוס' לא ס"ל הך סברא של הרא"מ דהוה גט בטעות דהא התוס' חולקים על רש"י שם גבי שכ"מ ומפרשים באמת דברי ר"ה באמר אם מתו וכמ"ש שם הרא"מ לענין הך דב"מ דף ס"ו גבי פטימי מילי דלהכי להתוס' לא חיישינין התם למה שהיא הטעה איתי משום דהתוס' לא ס"ל הך סברא וא"כ בנ"ד לשיטת רש"י פשיטא דאף אם לא היה מתנה שום תנאי ודאי כשנשתנה הסיבה ולא שלחו אותו להמלחמה ודאי היה גט בטעות וכסברת הרא"מ ואפילו לשיטת התוס' דלא ס"ל הך סברא של הרא"מ דהוה גט בטעות אפ"ה הא באמת צריכין להבין מדוע סובר ר"ה דאם עמד ותיכף שוב חלה באותה חולי ומת אפ"ה לר"ה כבר נתבטל הגט ואף לרבה ורבא רק מדרבנן אמרינין דלא נתבטל הגט אבל מה"ת שפיר נתבטל וכמבואר שם בש"ס ואמאי לא נימא באמת דכיון שמת מאותו חולי ולא ביטל הגט כשעמד שפיר יהי' גט מה"ת לכן י"ל דודאי גם התוס' סוברים דאזלינין בתר אומדנא דמוכח רק שהתוס' סוברים דאם לא אמר מהיום אם מת מחולי זה ליכא אומדנא דמוכח לומר דאם עמד נתבטל הגט דאפשר שהיה רוצה לגרשה אף אם לא היה מת רק שהיה לו איזה סיבה המעכבת וכגון שהיה זווג ראשון או שבוש הוא לגרש את אשתו וכהנה סיבות רבות אבל בעת שהוא שכ"מ ונותן לה גט כדי להצילה מזקיקת יבם כמה פעמים מתרמי שאח"כ באמת אינו רוצה להחזירה והרי המרדכי מביאו הרב בהגה אה"ע סיף סי' קמ"ה כתב שם שהר"י מפריש היה מזקיקם שכשיעמוד ישאו זא"ז חזרה יע"ש דאל"כ מתרמי שהוא אינו ריצה להחזירה ולכן סוברים התוס' דאם לא הזכיר התנאי דאם לא מתי לא יהי' גט ליכא אומדנא דמוכח שאם יעמוד ירצה בה אבל אם אמר מהיום אם מתי דאז ניכר שרוצה בה גם עתה לכן אם עמד אף אם שוב נפל לאותה חולי ומת אפ"ה אמרינין מסתמא היתה כוונתו שאם יעמוד יתבטל תיכף הגט ואם יפול שנית למשכב יהי' בידו לומר עוד הפעם כתבו גט לאשתי מהיום אם מתי וא"כ לפ"ז בנ"ד שראינו שאף עתה בשעת גירושין הוא רוצה בה ומטיל תנאי של שלש שנים א"כ ודאי אף להתוס' כיון שנשתנה הסיבה ולא שלחו אותו להמלחמה אומדנא דמוכח הוא דאדעתא דהכי לא גירשה וכמו שבאמת כל הזמן שהיה בעבודת הצבא לא עלה לא על דעת הבעל ולא על דעת האשה שיתן לה גט רק כשנבחר לשלחו להמלחמה אז הפצירה בו האשה שלא יעזבנה עגונה ובפרט כי בנ"ד שנכתב התנאי סתום באם שלא יבא מכאן ועד סוף שלש שנים יהי' זה גט כו' ולא פירשו מהיכן יבא ולהיכן יבא ויש לספק מהיכן יבא אם שיבא ממקום המלחמה למדינתינו לאיזה מקום שהיא או שיבא חפשי מהעבודת הצבא לביתו ולהיכן יבא לביתו יש לספק בשלשה מקומות או שיבא חזרה למקום כתיבת הגט או שיבא לביתו מקים שהיה שם דירתי קודם שנמסר לעבודת הצבא דהיינו מקום דירת אביו או שיבא לביתו זו אשתו שמעת שנמסר לעבודת הצבא שבה האשה אל בית אבי' והיינו מקים דירת אבי אשתו ואיכא עוד ריעותא שנודע לנו שהשיג שטר חופש על ימים אחדים בתוך השלש שנים לילך לראות עם אביו ומשפחתו והלך לשם על כמה ימים והגם דמורה אחד אדרבה נתן טעם דמדלא אמר בעת בואו אל מקום דירת אביו חזי דאתאי ש"מ שלא היה דעתו על מקום דירת אביו אכן אנכי כתבתי לו שנתן טעם לפגם דלא מצאנו בשום מקים שאם מתנה אם לא באתי ובא שיצטרך לומר חזי דאתאי ואינו כדאי להרבות בראיות לדחות דבריו. זאת הוא תוכן הדברים אשר כתבתי לשני גדולי הדור המפורסמים ובקשתי מאתם שאם יראו ששגיתי יראני את שגגתי ואודה על האמת ובאם לאו יכתבו להמורים שיפרישו איתם למען לא ירבו ממזרים בישראל והנה תחלה השגתי מאחד מהם תשובה שהולך מחמת חולי לשאוב רפואה ממעיני הישועה וכשיחזור לביתו תיכף ישוב לי אכן לא שמר מוצא שפתיו בכתב וכשראיתי שעבר זמן רב ולא השיב לי אז כתבתי להם כמה גדולים דברי חכמים שאמרו בש"ס שבת דף קל"ט ע"א בשם ר' יוסי ב"א שכל פורענות שבאה לעולם לא באה אלא בשביל דייני ישראל וכמה צרות ופורענות סובלים עמנו בני ישראל מעת ההיא ועדיין מרקדים בנו השי"ת ירחם עלינו וישוב שופטינו כבראשונה:
והנה אחר כתבנו להדיין שסודר הגט הזה שיודיעני בגב"ע כדת אם הוא באפשרי איך היה המדובר של התנאי מהיכן יבא ולהיכן יבא השגתי את תשובתו והנני מעתיק את תשובתו אות באות וז"ל אשר שמעתי מהרב הרי"נ ומפי מכתבו שבא אלי עתה יען כי הפאסט הובילו לטירעספאל סמוך לווארשא ומשם שלחו הרב לכאן איך כי הרעיש והרגיש תבל ומלואו בגט שיצא מאתנו בהכשר למסרו להאשה חוה אשת יצחק יהודה המכונה ליב שלא נזכר אופן התנאי דעו נא כי התנאי אמר הבעל בלשון אשכנז פעמים ושלש בתנאי כפול שאם לא יבא אלי' באהל ביתה ורק בהמעשה ב"ד לא הוצרכתי לכתוב באר היטיב כי נאמנות מסירה להאשה מהבעל ועל כל אשר תאמר נאמנת. גם אמר לה שאם יבא אלי' ויתראה בפני שני עדים כשרים לא יהי' גט כנוסח הנדפס בסה"ג ועתה כאשר הבעל לא בא אלי' וגם לא שלח ביטול על הגט ואין עדים שבא הבעל באהל ביתה מדוע יצווחו בבי מדרשא להוציא לעז על הגט ולהוציאה מהימנותה שהימנה הבעל וכיון שאומרת שלא נתקיים התנאי שהתנה עמה נתקיים הגט ושפיר נשאת כדת של תורה ומה שאמרו לי כי האשה אומרת שהגט הי' נכתב אחר שהתנה עמה התנאי. הבל יפצה פי' וכאחת הנבלים תדברה כי ח"ו שיצא מאתי דבר כזה קרוב למאה גיטין על תנאי יצא מאתי אז במועד צאתם להמלחמה ויגעתי הרבה לשנות פרטי ודקדוקי הדינים אלו ות"ל הכל נעשה עפ"י רבותינו שהורינו בזה ואינה נאמנת בהגדתה נגד דברי כי לא אסדר גט כזה להתנות התנאי קודם כתיבת הגט הלא סידרי גיטין פתוחים לפנינו והזהירו ע"ז שלא להזכיר התנאי קודם כתיבה ואיך נוכל לשכוח זאת שיהי' לנו העלם ידיעה מהש"ע והעלמות עין מהסדר הגט הפתוחה לפנינו אז בעת סידור הגט הס שלא להזכיר זאת. ואם היא אומרת שהכשרתי גט כזה אינה נאמנת כמו פלוני חכם טיהר וכו'. ומה שנשמט מקום עמידתה היא כי מתחלה נכתב הגט ע"ד למסרו לשליח פה ומיד השליח תקבל האשה הגט באמרה כי תצא נפשה בדברו אתה אם ח"ו לא אבא אליך וכו' ולכן לא הזכרנו עמידתה ואחרי נכתב הגט הפצרנו בה שתקבל הגט מיד הבעל דלא ליטרחינין במסירת הגט פעמיים ובדקדוק כתיבת ההרשאה ומחמת הדחק לא הצרכתי לכתוב גט אחר להזכיר מקום עמידתה כי חסרון מקום עמידתה כשר בשעת הדחק ומה שכתבו בראשון ולא באחד המעשה של כתיבת גט זה עם עוד איזה גיטין נכתבו במוצש"ק בלילה ונסדרו ביום ויהי בבוקר והנה ראיתי ויהי ערב ויהי בוקר לא נכתב אחד באילו הגיטין רק ראשון והכשרתי אותם בפשיטות עיין ריב"ש סי' קי"ז והרשד"ם. והשיטה שלא היה מעורה רק מלמעלה למטה ג"כ הי' למראה עינינו מסתמא כידוע שאחר הכתיבה מראין הגט להמסדר לעיין אם נמצא בו' ריעותות או אם הוא מעורה ובטח מצאתי השגיאה הלזו והכשרתיו אף שלא במקום עיגון כהאחרונים. וכ"ת יוכל להבין השעת הדחק שהי' לנו אז ממה שלא היה הסופר יכול לצמצם השירטוט שיטה הי"ג שהרחיקו הרחק כמטחוי קשת מהכתב והוא נגד המנהג אף שכל ספרי דדייני מגמר גמירי זאת ואין קפידא בזה כלל בשכבר עשאו ולא צמצם השרטוט יפה. ואשר גמגם במה שנכתב המעשה ב"ד בהזכרת התנאי בשולי הגט ואסור להזכיר התנאי בהגט אף מאחוריו הבל הוא דדוקא בהגט עצמו שהוא לשון הבעל אין להזכיר התנאי אבל. מה שהב"ד כותבין שהגט ניתן ונמסר להאשה ע"ת לא מן השם הוא זה ומה דמות תערכו להא דאין לכתוב התנאי בגוף הגט. ואשר לא נמצאתי למלאות מכתב אמתלאות להוציא לאור משפט הגיאות שהיו אז למראה עינינו ולהודיע זאת בשער בת רבים ללא צורך הוא דדוקא בשליחות גט שמחוסר עדיין מסירה ליד האשה כותבין טעמי השמות להרב שיסדרו ליד האשה בכדי שלא ימצא מקום לפקפק לבלתי ימסרנו להאשה. לא כאן שכבר יצא הגט מידינו בהכשר ומסרנו להאשה ונעשה דבר הכורת בינו לבינה ואין לנו עוד צורך בהגט להביאו לפני ב"ד אחר ורק האשה הנצבת עמכם צריכה לשמור גיטה עד סוף קיום התנאי כחומרת אחרונים ומה איפוא אוציא לאור משפט השגיאות למי ולמה. ולו הייתם כואבים על זילותא דבי דינא ועל שגגת חטאתכם בהוצאות לעז על הגט הלא כרגע אחר הפקפוק יש לאל ידכם לעיין במשפט השגיאות המבואר הכל בש"ע ואחרונים ולא תוציאו הרעש החוצה להרעיש תבל ומלואה כאשר שמעתי מפי הרב ר' יש"נ ואשר כתב לקבל עדות ע"ז כד"ת אינו מהצורך כי לא באתם אלי רק לגילוי מילתא בעלמא בשאילות איכות התנאי ויש לי נאמנות ע"ז ואין זה בכלל חוזר ומגיד ומה גם כי היא נאמנת על כל אופני התנאי על כל אשר תאמר כי הוא זה התנאי ויש מהפוסקים שנאמנת אף נגד עדים וכמו שנאמנת על סוף קיום התנאי כן ה"נ נאמנת על גוף איכות התנאי עכ"ל מהצורך לענינינו:
וזאת אשר השבתי על דבריו הנה כל דברי המסדר של הגט הזה אשר מיישב ומייפה א"ע המה בנוים על אדני תהו ושוא. מ"ש דעו נא כי הבעל אמר בלשון אשכנז פעמיים ושלש וכו' לא יכולתי להבין הפעולה של פעמיים ושלש אם קודם הנתינה מאי נ"מ מזה שאמר קודם הלא עיקר התנאי שאנו משגיחין הוא מה שהתנה בעת הנתינה ובעת הנתינה ג"כ ליכא שום חילוק מבין אם אומר פעמיים לבין אומר פעם אחד. ואם כוונת המסדר דבאמת בשעת הנתינה המסדר מקרא לפניו שיאמר בלה"ק ואז לא אמר באהל ביתה רק כיון שקודם הנתינה אמר הבעל כמה פעמים שרוצה ליתן לה הגט ע"ת אם לא יבא באהל ביתה ודבר אז בלשון אשכנז בלשון המבין לכן אמרינין שבעת שהגיד בעת הנתינה מה שהקרא לפניו המסדר ודאי הבעל אדעת מה שדיבר בראשונה נתכווין אך א"כ היה לו להמסדר לבאר דבריו שהגם שלא הזכיר בעת התנאי לשון באהל ביתה אפ"ה כיון דקודם אמר בלשון אשכנז כמה פעמים לשון באהל ביתה ודאי ע"ד דבריו הראשונים סמך וגם מה זה שכתב המסדר וז"ל ורק בהמעב"ד לא הוצרכתי לכתוב באר היטיב וכו' והלא גם בעת אמירת התנאי בעת הנתינה דודאי לכתחלה היה צריך לבאר היטיב ואפ"ה לא ביאר. גם גוף הטעם של המסדר דלהכי לא היצרך לבאר היטיב בהמעב"ד כי נאמנות מסירה להאשה מבעלה וכו' לדעתי דברי הבאי המה דהרי בסה"ג סי' צ"ט ובה"ג סי' רל"ד מבואר שם שהבעל נותן לה נאמנות הן על קיום התנאי שלא בא והן על פיוס שלא פייסה וראיתי אחד מביא בשם הכה"ג סי' קמ"ד בהגהות הטור אות ט"ו שמצריך ג"כ שיתן לה הבעל נאמנות על היחוד שלא נתייחד עמה אך הסה"ג שלא הזכיר נאמנות על היחוד אפשר דסובר הסה"ג דיחוד ופיוס אחת הוא אבל לומר דכיון שנותן לה נאמנות על דבר אחד נותן לה נאמנות על כל דבר זה לא נמצא בשום פוסק בעולם ובפרט לענין איכות התנאי דזה ודאי בקל היה לתקן ולבאר בהמעב"ד האיכות התנאי ולא היה שום צורך להבעל ליתן לה נאמנות ע"ז והכי רוח נביאה שרתה על הבעל וידע שהמסדר יתבהל ויצא בחפזון ולא יבאר בהמעב"ד איכות התנאי ולדעת המסדר הזה שנתן לה הבעל נאמנות על כל מה שתאמר תמה אני א"כ מדוע הוצרך כלל לכתוב בהמעב"ד שנותן לה הגט ע"ת כיון דהבעל נתן לה נאמנות וכעין מ"ש התוס' גיטין דף ס"ד ד"ה שליש וכו' דהימני' שאם השליש יאמר לגירושין תהי' מגורשת אף אם באמת נתן לפקדון וכן כתב כעין זה הב"י אה"ע ס"ס קמ"ד בשם הריב"ש גבי נתן לה נאמנות כנגד עדים יע"ש ויעוין בפ"ת שם סי' קמ"ד ס"ק ח' ומדכתב המסדר בהמעב"ד שנותן לה הגט ע"ת הרי החזיק בעצמו שהבעל לא נתן לה נאמנות שאף אם תאמר שנתגרשה בלי תנאי תהי' מגורשת וא"כ ודאי גם על איכות התנאי לא נתן לה הבעל נאמנות. גם מ"ש המסדר וז"ל גם אמר לה שאם יבא אלי' ויתראה בפני ב' עדים כשרים לא יהי' גט כנוסח הנדפס בסה"ג וכו' הנה מלבד כי שקר העיד בשם הסה"ג כמבואר לכל מעיין בסה"ג סי' צ"ט שכתב שם ואתראה בפני פו"פ וכו' הן אמת כי הג"פ בסה"ג שלו סי' רע"ג הזכיר בפני ב' עדים כשרים אכן המסדר הזה לא נתכווין לזה הסה"ג כי שם הוא נוסח אחר לגמרי והוא נתכווין להסה"ג שבהש"ע וא"כ הרי שקר העיד בשמו ומלבד זאת הלא בהמעשה ב"ד שלו לא הזכיר שום רמז דרמיזא מעדים רק סתמא כתב ואם יבא מהיום עד סוף שלש שנים לא יהי' גט ונאמנת היא לומר שלא פייסי' וכו' וא"כ לפי מה ששמענו שיש עדים שבא בעלה בתוך השלש שנים למקום דירת אביו א"כ תינח אחר עדותו של המסדר שהבעל אמר בהתנאי שאם לא יבא באהל ביתה כו' אינו מזיק ביאתו למקום דירת אביו אבל לפי מה שאנחנו לא נדע מהעדותו של המסדר א"כ מה שואל המסדר על מה היה לצווח בבי מדרשא רק אפשר שהמסדר לשיטתו שהאשה נאמנת כיון שהבעל נתן לה נאמנות אכן כ"כ שדבריו דחוין. גם מה שהמסדר הרחיב פיו לומר על האשה שהבל יפצה פי' וכאחת הנבלות תדברה וכו' נפלאתי שלא הבין המסדר דאף אם היא משקרת בזה אפ"ה יש לדון ששויא אנפשה חד"א במה שאמרה שנתגרשה בגט שהזכיר הבעל את התנאי קודם כתיבת התורף דלדעת הרמב"ם היא ספק מגורשת הן אמת כי אנכי כתבתי בהתשובה שכתבתי לגדולי הדור טעם שאין לחוש לזה אכן המסדר שאינו יודע מזה היה לו לחוש לזה ולדבר מזה. גם מה שהרבה המסדר להביא ראיות על עצמו שודאי הסה"ג היה פתוח לפניו אז ולא נעלם מאתו וכו' ולדעתי יש להביא ראי' שהסה"ג לא היה פתוח לפניו ועשה עפ"י דמיונו שדימה שזוכר ולא זכר דהלא אם היה הסה"ג פתוח לפניו אז היה רואה שהבעל צריך לומר שנותן לה נאמנות לומר שלא בא ושלא פייסה וא"כ היה לו לכתוב בהמעב"ד שלו או הלשון שאמר לה הבעל ותהא נאמנת וכו' או לשין גב"ע שניתן לה נאמנות מהבעל לומר שלא בא וכו' וזה המסדר כתב בלשון ונאמנת היא לומר וכו' כאילו הוא המסדר פוסק את הדין שנאמנת דהרי לא הזכיר מהבעל שום רמז שנותן לה נאמנות. גם הרי בסה"ג שם כתב ואם אבא בתוך הזמן הנזכר ואראה בפני פלו"פ כו' וזה המסדר השמיט ואראה בפני פו"פ גם בסה"ג כתוב גבי אם לא באתי כו' לישנא דמהיום ואח"כ גבי אם אבא כתב לישנא דבתוך הזמן וזה המסדר גבי אם לא יבא כתב לישנא דמכאן וגבי אם יבא כתב לישנא דמהיום ומכל זה מוכח שלא היה הסה"ג לפניו ועשה הכל עפ"י דמיונו שדימה שזוכר ולא זכר ולכן כתב לשון מבולבל גם מה שסיים שם בזה"ל ואם היא אומרת שהכשרתי גט כזה אינה נאמנת כמו פלוני חכם טיהר לי וכו' גם בזה אני רואה שכותב עפ"י דמיונו דדומה שזוכר ואינו זוכר כי הלא בפלוני חכם טיהר וכו' מבואר באה"ע סי' קט"ו סס"א דדוקא שהוכחשה בעדים אבל החכם עצמו א"נ להכחישה ומ"ש הרב בהג"ה יו"ד סי' קפ"ה דהחכם נאמן יע"ש כ"כ שם הט"ז דהיינו לחומרא ולאסרה על בעלה עד שתספור ותטבול ובנ"ד היא בא להכחישה לקולא ולהתירה להנשא הרי דמיונו כי עוכלא לדנא. ומ"ש המסדר ליישב א"ע על השמיט מקום עמידתה הנה כל רואה יראה איך שנתפס בדבריו דהלא לפי דבריו היה לו לחוש לחבל הפוסקים שמביא הפ"ת בסדר גט שני מיד הבעל להשליח בס"ק א' שם שחולקים על הרב בהג"ה אה"ע סי' קמ"א סענ"ה ומחמירים שלא לסדר גט ע"י שליח כשהבעל והאשה בעיר אחת אף בהרשאה מקוימת אם לא בשעת הדחק וכאן הלא אם אמרה האשה שאינה רוצית לקבל הגט מיד בעלה כי אם ע"י שליח היה לו להמסדר לומר לה שתצא מן העיר ואם היה שעת הדחק שלא היה באפשרי להאשה לצאת מהעיר היה לו להמסדר להזכיר זאת במכתבו מזה נראה ששכח גם מדעת אותן הפוסקים. גם מ"ש המסדר על מה שנכתב בראשון ולא באחד שהכשיר בפשיטות עיין ריב"ש סי' קי"ז והרשד"ם הנה אותן הספרים אין נמצאים אתי אך כבר מביא הג"פ סי' קכ"ו ס"ק מ"ב והפ"ח שם ס"ק ד' מביאו דכשר בשעת הדחק והמסדר הזה אפשר רוצה להראות שהוא בקי בראשונים ולכן לא הביא את האחרונים אכן אנכי לא אאמין שנזכר בהריב"ש להכשיר בזה כי הג"פ ופ"ת היו בקיאי בראשונים טפי מהמסדר הזה והם לא הזכירו מהריב"ש מאומה כי אם בשם הרשד"ם מביאים להכשיר בשעת הדחק. ומ"ש המסדר במכתבו וז"ל וכ"ת יוכל להבין השעת הדחק שהיה לנו אז ממה שלא היה יכול הסופר לצמצם השירטוט שיטה הי"ג שהרחיקו הרחק כמטחוי קשת מהכתב והיא נגד המנהג וכו' ג"כ כל רואה בהשכל יראה איך שהמסדר הזה אינו מדקדק בדבריו וכותב לשון שהרחיקו הרחק כמטחוי קשת כו' דזה הלשון כולל אף יותר מב' שיטין וביותר מב' שיטין ודאי אינו תלוי בהמנהג אלא במחלוקות של הרמב"ם והראב"ד שמביא הרב בהג"ה אה"ע סי' ק"ל סע"א בהג"ה שם והמסדר לא חלי ולא הרגיש ותלה רק במנהג גם לא יכולתי לירד כלל לסוף דעתו של המסדר הזה שרוצה להוכיח מזה שהיה שעת הדחק מדטעה הסופר ולא עשה השירטוט כפי המנהג והלא כמה טעיות טעה הסופר וגם המסדר ומאי ראי' הוא זאת שהיה בשעת הדחק ובפרט כפי מ"ש המסדר במכתבו שהסופר כתב הגט בלילה א"כ ודאי כד ניים ושכיב עביד הא מילתא. ומ"ש המסדר וז"ל ואשר גמגם במה שנכתב המעב"ד בהזכרת התנאי בשולי הגט ואסור להזכיר התנאי בהגט אף מאחוריו הבל הוא וכו' הנה שקר העיד בשמי כי אנכי לא הזכרתי כלל לישנא דמאחוריו ולמה היה לי להזכיר מאחוריו כשלא נכתב התנאי מאחוריו רק בשולי הגט ואנכי רק אמרתי אז שמהרמב"ם פ"ח מגירושין ה"ג וה"ד משמע דרק בדיעבד אם כתב התנאי לאחר התורף או לאחר חתימות העדים כשר אבל לכתחלה אין לכתוב התנאי אף לאחר חתימות העדים וגם מזה חזרתי בי ואמרתי דבהרמב"ם פ"ט מגירושין ה"כ מבואר דאף לכתחלה יש לכתוב התנאי אחר התורף גם אנכי הייתי ראשון לכל המחדשים אז לחלק בין אם כותבין התנאי בהגט קודם הנתינה בצווי הבעל ובין נ"ד שנכתב התנאי אחר הנתינה לגב"ע שניתן על תנאי והצעתי הדבר אז לפני הרב רי"נ ועוד מורים וקבלו דברי רק באמת אמרתי דהמעיין בהג"פ בהסה"ג שלו יראה שמשמע מדבריו דאף לגב"ע אחר הנתינה לכתחלה אין לכתוב התנאי על גוף הגט דהלא כתב הג"פ בהסה"ג שלו סי' רע"ג דכותבין שטר מיוחד לגב"ע שהגט ניתן על תנאי וכתב שם הג"פ בפירוש וז"ל ולפי שאינו ראוי לכתוב תנאי זה בגט וכו' הרי דאף לאחר הנתינה אין לכתוב העדות של התנאי על הגט והגם דלפי הלשון המבואר שם בהסה"ג של הג"פ דכותבין להבעל לראי' כו' וא"כ אפשר דכוונת הג"פ דמשום דאין לכתוב התנאי בהגט ולכן יש לחוש שמא תשקרה האשה בהתנאי ולכן כותבין לו להבעל גב"ע שנתן הגט ע"ת ומוכרחין ליתן לו כתב מיוחד דהא הגט אינו בידו של הבעל יע"ש אכן זה ליתא ראשית דהרי בסי' הקודם שם כתב בפירוש ויכתבו לה שטר כתוב וחתום על זה כו' הרי דהגב"ע שכותבין בהמעב"ד נותנין להאשה ולא להבעל והיינו משום דאשה הבאה להנשא אם היא מוחזקת לא"א אין מתירין לה עד שתביא ראי' ברורה שנתגרשה ועתה לפי מנהגינו שגונזין הגט ונותנין לה מעב"ד שמותרת להנשא רק זו שנתגרשה ע"ת התלוי בזמן דחוששין לדעת הפוסקים שמביא הפ"ת אה"ע הי' קמ"ה סק"א שצריך להיות הגט בידה בכלות הזמן שלם ויפה יע"ש לכן אין גונזין הגט שלה ומניחין אותו בידה עד כלות הזמן ומפני שאין כותבין התנאי בהגט א"כ כשנראה שהגט בידה שפיר נדע שהגט היה ע"ת התלוי בזמן אבל עכ"פ לא נדע איכות התנאי ועל איזה זמן ולכן כותבין לה מעב"ד בכתב מיוחד ובודאי ט"ס הוא בסי' רע"ג במ"ש דכותבין ונותנין להבעל לראי' וצ"ל להאשה במקום להבעל וכמו בסי' רע"ב הקודם וא"כ מדהוצרך לכתוב המעב"ד על שטר מיוחד ולא על הגט מוכח דאף העדות של התנאי אין להזכיר לכתחלה על גוף הגט והשנית אף אם נימא דבסי' רע"ב הוא הט"ס וצ"ל שם כמו בסי' רע"ג דיכתבו לו להבעל שטר כתוב וחתום ע"ז וכו' אפ"ה אם איתא דאחר הנתינה שפיר יכולים לכתוב עדותן של התנאי אף לכתחלה על גוף הגט וא"כ למה לי להבעל שטר מיוחד כתוב ע"ז ושיצטרך לשמור מהעכברים הלא יש תקנה לכתוב על שולי הגט העדות של התנאי ובודאי אין לומר דיש לחוש שמא תחתוך האשה השולי הגט דהרי יהי' ניכר שלא ישאר למטה כדי תפיסת יד השיעור המבואר בש"ע אה"ע סי' קכ"ה סעי"ב בהג"ה וכמו שבאמת לא חש המסדר הזה ובפרט דהרי יכולים לכתוב העדות של התנאי מאחוריו נגד הכתב ולא יהי' צורך להבעל להחזיק כתב מיוחד ע"ז ובודאי כמ"ש דלדעת הג"פ אין לכתוב כלל התנאי על הגט אפילו בדרך עדות אחר הנתינה הרי מה שזה המסדר קורא דברי הבל הוא דברי רבינו משה אבן חביב בעל המחבר של הספר ג"פ וגם הראה לי מורה אחד העתקה של הכנה"ג בסה"ג שלו חלק תשיעי הנקרא גט מקושר אות נ"ג שכתב ג"כ כהג"פ שצריך הדיין המסדר הגט ליתן להאשה גב"ע על התנאי איך היה בטיפס בפ"ע ולא לכתוב הגב"ע על גוף הגט דאין להזכיר התנאי על גוף הגט. ומ"ש המסדר דהא שלא הוציא לאור משפט השגיאות במכתב אמתלאות להודיע בשער בת רבים וכו' עד ומה איפוא אוציא לאור משפט השגיאות למי ולמה וכמבואר בלשון מכתבו וע"ז נפלאתי הפלא ופלא דהלא אם ראה א' השגיאות וגם ידע אז מהחומרת האחרונים שמביא הפ"ת אה"ע סי' קמ"ה סק"א דצריכה האשה לשמור הגט שיהי' שלם ויפה עד כלות הזמן ובכלות הזמן יקחנו הב"ד מאתה ויקרענו א"כ ודאי היה לו להמסדר ליתן להאשה מכתב אמו לאות להוציא לאור משפט השגיאות למען הראות לפני הב"ד שיראו הגט ויקרעו אותו ומה זה שכותב המסדר 'למי' הלא לפני הב"ד שיראו הגט בכלות הזמן וכן מה זה שכותב המסדר 'ולמה' הלא כדי שלא יאמרו הב"ד שיראו הגט עם השגיאות הנזכרים שיש לחוש להחשש שמביא הפ"ת אה"ע סי' קמ"א ס"ק כ"ח פן לא ידע המסדר הזה בטיב גיטין לכן ודאי או שהמסדר באמת לא הרגיש בהשגיאות או שלא ידע אז מהחימרות הפוסקים דבתנאי התלוי בזמן צריך הגט להיות קיים בידה בסיף כלות הזמן ושיראו אותו אז הב"ד. ומ"ש המסדר וז"ל ולו הייתם כואבים על זילותא דב"ד ועל שגגת חטאתכם בהוצאות לעז על הגט וכו' הנני רואה מזה כמה גברה אצל המסדר אהבת הכבוד עד שאינו כואב לו על שגרם לא"א שתהי' יושבת תחת בועלה באיסור א"א וכואב לו על שאינו כואב לאחרים על הזילותא שלו. ואשר כותב המסדר וז"ל הלא יש לאל ידכם לעיין במשפט השגיאות וכו' אכן סהדי במרומים שיגעתי בכל כוחי למצוא לה היתר לאשה הזאת אכן כל מה שעיינתי יותר מצאתי יותר טעמים להחמיר ולאוסרה הגם כי באמת מה שלפי דעתי אסורה היא לכל העולם הוא לא מחמת השגיאות הנמצא בהגט רק מחמת שאינו מבורר בהתנאי מהיכן יבא אם כוונת התנאי היה שיבא מהמדינה ששם היה המלחמה למדינתינו וא"כ ודאי לא נתקיים התנאי דהרי הבעל הוא במדינותינו בעת כלות התנאי דהא לא נשלח כלל להמדינה ששם היה המלחמה ואף אם היה התנאי שיבא מהעבודות הצבא לביתו עד כלות השלש שנים עדיין אינו מבורר אם התנאי היה שיבא חפשי מהצבא או כל שיבא אף אם לא יהי' חפשי עדיין מהצבא רק שיתנו לו השרים רשות לילך לביתו על איזה זמן ואם כך היתה כוונתו א"כ הרי אינו מבורר בהתנאי לאיזה מקום יבא אם להעיר אשר היה בראשונה בעת כתיבת הגט או שיבא למקום דירת אשתו מקים שהיא נמצאת מעת שנמסר בעלה לעבודות הצבא דהיינו מקום דירת אבי אשתו או שנתכוון שיבא לביתו היינו מקום אשר דר שם עם אשתו קודם שנמסר לעבודת הצבא דהיינו מקום דירת אבי הבעל וא"כ אם כך היה כוונת התנאי ודאי נתבטל התנאי דהרי השרים הורשו אותו לילך לביתו על איזה זמן והלך למקום דירת אביו והיה שם איזה זמן קודם הכלית שלש שנים כאשר שמענו מפי אנשים וגם האשה עצמה הודית ע"ז וכ"כ דהאשה א"נ על איכות התנאי לומר שהתנאי היה דוקא שיבא אלי' למקום דירתה ואף המסדר הגט גופי' א"נ בזה כי אם כע"א ולא כשנים ועוד דכיון שקודם שנבחר לשלחו להמלחמה לא היה בדעתו לגרשה ורק משום שנבחר לשלחו להמלחמה א"כ הרי כתבתי בהתשובה ששלחתי לפני גדולי הדור שאף אם היה התנאי נדבר בפירוש שיבא חפשי מעבודות הצבא או שנדבר בפירוש שיבא באהל ביתה של אשתו וכמ"ש המסדר אפ"ה כיון דיוצא למלחמה בע"כ ודאי הוה כיוצא בקולר וביוצא בקולר אף שנתן גט בלי שום תנאי אפ"ה כשנשתנה הענין ויצא חפשי מהקולר וכן במפרש לים ויוצא בשיירא ונתן גט אף בלי שים תנאי ונשתנה הענין ולא פירש לים ולא יצא בשיירא בזה אף רבה ורבא מודים לר"ה דגיטו כמתנתו ומה מתנתו אם נשתנה הענין ולא פירש לים ולא יצא בשיירא חוזר במתנתו כך גיטו נתבטל ממילא. ומ"ש המסדר וז"ל ואשר כתבתם לקבל עדות ע"ז כד"ת אינו מהצורך כי לא באתם אלי רק לגילוי מילתא בעלמא וכו' ג"כ לא יכולתי לירד לסוף דעתו למה נתכוין בזה דהנה גבי ואישתמודענא דאחיה דמותנא הוא נזכר הך דגילוי מילתא וכן גבי ערער דפגם משפחה נזכר הך דגילוי מילתא וכבר ביארתי בתשובה שכתבתי בילדותי ופלפלתי בדברי הנו"ב מ"ק סי' כ"ז וכ"ח וכ"ט וסי' ל"ג ועוד ד"ט וכן במ"ת בכמה תשובות והראתי שם דכוונת הש"ס שם במה שקורא זאת גילוי מילתא היינו דלא שייך בזה משפטי עדות ולכן אף ע"א ואף קרוב נאמן ובהכחשה דתרי ותרי ג"כ לא אמרינן דתרי כמאה אלא אזלינן או בתר רוב דיעות או בתר מי שמוחזק יותר לנאמן וכמ"ש הרמב"ם סוף הלכות גירושין דדבר השכיח להיות גלוי לרבים בזה לא הקפידה תורה על משפטי עדות והנה כאן לענין איכות התנאי איך היה ודאי לא הוה דבר השכיח להיות גלוי לרבים ולא שייך לומר דזה הוה גילוי מילתא בעלמא ובודאי צריך שיהי' שני עדים עם כל משפטי העדות רק באמת מצאנו בש"ס דמלדעל"ג לא משקרי אינשי משום דירא המשקר שיותפס בשקרו ומסתמא לזה נתכוין המסדר אך באמת א"כ ממ"נ אם נתכוין המסדר על האשה שיראה לשקר שתתפסה בשקרה ע"י המסדר וב"ד א"כ היה לו לשאול מדוע באנו אליו לשאול את פיו הלא היה להאמין להאשה מחמת דמלדעל"ג לא משקרי אינשי דיראה האשה שלא תתפסה בשקרה ואם המסדר לא נתכווין על האשה כי אם על עצמו לא אוכל להבין דהלא גבי המסדר ודאי לא שייך לומר שירא לשקר שלא יתפיס בשקרו דע"י מי יותפס ובאמת כאן בנ"ד ודאי גם על האשה לא שייך לומר שיש להאמינה משום דיראה שלא תתפסה בשקרה ע"י המסדר וב"ד דכ"כ שם באותה התשובה דרק בכגון הך דעמשא דקאמר בשם שמואל הרמתי וב"ד והם קיימים שם ודאי אם יאמר שמואל וב"ד ששקר דבר עמשא בשמו לא יוכל עמשא לשמט נפשו ילומר ששמואל וב"ד שכחו כעת ההלכה דכל השוכח דבר אחד ממשנתו וכו' וכן גבי עיברוה לאלול ודאי אם יבאו אנשים מא"י ויאמרו שלא עיברו לאלול ג"כ לא יוכל לשמט נפשו דדברים כאלה אין דרך ב"א לשכוח ואפילו דבכור אם נתן הישראל להכהן בכיר תם ודאי ג"כ ירא הכהן לשקר ולומר שהישראל נתן לו במומו דודאי אם הישראל נתן לי כשהוא תם זוכר היא וכן אם נתן כשהיא בעל מים ג"כ זוכר דהא חלוקים המה בהדין וכמבואר בש"ע יו"ד סי' כ"ו סע"ג וידוע שהכהנים חשודים להטיל מום בבכור וכמבואר ביי"ד שם סי' שי"ד ובודאי יאמינו להישראל ולא יוכל לשמט נפשו ולומר שהישראל משקר דהרי להישראל ליכא שום נ"מ בזה לשקר וכן לא יוכל הכהן לשמט נפשי לומר שהישראל שכח וכמ"ש דאין דרך לשכוח דאם נתנו לכהן כשהוא תם ודאי קבלו הכהן שלא ברצון הטוב וכשנתנו להכהן כשהוא בע"מ ודאי קבלו הכהן מרצוני הטוב ולכן אין דרך לשכוח משא"כ בגר אם אימר נתגיירתי בב"ד פלוני כתבתי שם דזה לח מקרי מלדעל"ג דלא משקרי אינשי מחמת יראה שיותפס בשקרו דבאמת הכי אם הב"ד גיירו הרבה גרים ולא ראי אותם כי אם פעם אחת בשעה שגיירו אותם הכי אפשר שיכירו את כולם והאיש מעיד ע"ז שכמעט אי אפשר וגם אינם מחויבים כלל לזכור אם גיירו אותו לכן אף אם הב"ד יאמרו שלא אותו גיירו אפ"ה הוא יוכל לשמט נפשו לומר ששכחו הב"ד ולא הכירו אותו ודחיתי בסברא זו דעת הנו"ב הנ"ל וכמו כן באשה שאומרת נתגרשתי בב"ד פלוני ג"כ א"נ מה"ט דלא הוה מלדעל"ג דאינה יראה לשקר דאף אם הב"ד יכחישו אותה תוכל לשמט נפשה ולומר שהב"ד שכחו ולא כתועפת רא"ם וכמו שהשיג עליו בעל המחבר ספר שם ארי' וא"כ ודאי מה"ט גם בנ"ד אין להאמין להאשה על מה שאומרת איכות התנאי איך היה ולא הוה מלדעל"ג לומר שיראה שמא יכחישו אותה המסדר וב"ד דהרי תוכל לשמט נפשה ולומר שהם שכחו ובפרט שהוא דבר שבערוה ובודאי צריכין גמורה הגדה של שני עדים כשרים לפני ב"ד כד"ת להוציאה מחזקת א"א ומ"ש המסדר וז"ל ואין זה בכלל חוזר ומגיד וכו' הנה בזה רואה אנכי כי המסדר הזה אף בדברי עצמו אינו מדקדק להבין כראוי דהרי אם היה חוזר ומגיד לא היה מועיל אף אם היה שני עדים כדבריו האחרונים אפ"ה היה תרי ותרי כל שנתקיים כו' ממ"א וכמבואר בש"ס כתובות דף י"ט ע"ב. ומ"ש המסדר וז"ל ומה גם כי היא נאמנת כו' כ"כ כי דבריו דחוים וא"צ לכפול הדברים. ומ"ש המסדר וז"ל ויש מהפוסקים שנאמנת אף נגד עדים וכו' השתוממתי על המראה היכן מצא זאת בפוסקים שבסתם נאמנות שלא אמר הבעל בפירוש שתהי' נאמנת אף נגד עדים ומ"מ תהי' נאמנת אף נגד עדים ואנכי מצאתי בהפוסקים אדרבה הב"ש סי' קמ"ד ס"ק י"ד כתב בפשיטות דסתם נאמנות שנותן לה היינו לנגדו ולא נגד שני עדים והפ"ת שם ס"ק ח' מביא בשם הגמ' דאף נאמנות מפורש נגד עדים לא מהני אם העדים מעידים בפירוש שנתבטל הגט וכאן בנ"ד דסתם נאמנות נתן לה ולא פירש אף נגד עדים בזה לא ראיתי ולא שמעתי שום פוסק שתהא נאמנת אף נגד עדים. וגדולה מזה כתב שם הב"ש הנ"ל בשם הב"ח דבתנאי אם יעבור מנגד פני' שלשים יום צריכה להביא עדים שעבר מנגד פני' שלשים יום ולא מהני הנאמנות שנתן לה יע"ש והגם שהב"ש שם דחה דברי הב"ח אכן כאשר ספר הב"ח אינו לפני היה נ"ל דכוונת הב"ח דשם נתן לה הנאמנות לומר שלא פייסה וכמ"ש הרמב"ם פ"ט מגירושין ה"ט או כמ"ש הטור שם שנתן לה נאמנות לומר שלא נתייחד עמה ולכן סובר הב"ח דאמרינן דע"ז נתן לה נאמנות אבל לומר שעבר מנגד פני' שלשים יום ע"ז לא האמינה משא"כ גבי אם לא באתי מכאן ועד י"ב חודש דשם להרמב"ם וסייעתו אם לא בא בתוך הי"ב חודש לא חיישינן לפיוס כלל וא"צ לנאמנות ומסתמא שם כשניתן לה נאמנות הוא נותן הנאמנות בפירוש ע"ז שתהא נאמנת לומר שלא בא וממילא אמרינן אם נתן לה נאמנות על עיקר התנאי כ"ש שנותן לה נאמנות על מה שתאמר שלא פייסה אבל לעולם גם התם גבי מכאן ועד י"ב חודש אם אמר בהנאמנות שנותן לה שתהא נאמנת לומר שלא פייסה בזה סובר הב"ח דגם שם אמרינן דעל עיקר התנאי שנתקיים לא נתן לה נאמנות והגם דבאמת בהש"ס גיטין שם בשניהם נזכר לשון שלא באתי אכן הב"ח קאי מסתמא על לשון הרמב"ם שהזכיר לשון שלא פייסה לכן מפרש דעל גוף התנאי שעבר מנגד פני' שלשים יום יש לה עדים כן היה נ"ל ליישב דברי הב"ח כדי שלא להשוותו ח"ו כטועה עכ"פ לפ"ז מוכח שפיר מהב"ח דלא אמרינן דכיון שנתן לה נאמנות מסתמא מאמינה על כל דבר וכדעת המסדר ואף הב"ש לא חלק על הב"ח רק לפי מה שהבין דבריו דסובר דעל עיקר התנאי לא מהני נאמנות אבל לומר שע"ז שמזכיר בהנאמנות האמין לה אבל על שאר דברים שלא הזכיר בהנאמנות יש דברים דאמרינן דכיון דלא הזכיר בפירוש שמאמין לה גם ע"ז ודאי לא האמין לה ודאי גם הב"ש מודה וא"כ כאן בנ"ד ודאי אף שנתן לה נאמנות על קיום התנאי אבל על איכות התנאי שלא הזכיר בהנאמנות והוא העיקר לידע איך הוא האיכות התנאי דהרי באמת אם היה התנאי רק שיחזור עצמו מהמלחמה בתוך שלש שנים ודאי לא היה באפשרי להאשה לשקר בזה דזה הוה דבר הגלוי לרבים אימתי נגמרה המלחמה וחזרו האנשי הצבא לביתם ולמה לו ליתן לה נאמנות ע"ז לכן ודאי אמרינן דע"ז לא נתן לה נאמנות ע"כ ההעתיק ממכתבי:
והנה אחרי השיג המסדר את מכתבי כתב לי וז"ל מכתבו הגיעני ורצונו לשלוח לו גב"ע כד"ת איך היה התנאי ואף אם אשלח לו גב"ע כזה מסופק כבודו אם יועיל זאת להאשה ובכן רואה אני שאין תרופה למכתה האנושה לכן מנעתי א"ע מלהטריח עוד בזה ומן השמים ירחמו עלי' ידידו ד"ש ישראל אברהם אבד"ק טירעשפאל' והנה מפני שאוהב אנכי לכל מי שאני מריח בו ריח תורה לכן לא רציתי לגלות שמות המורים שהבאתי כי לדעתי שגו מאוד וקלון יהי' להם להראות לאנשים רבים שגגתם ולכן לא רציתי לגלות קלונם ברבים ועל כל פשעיהם כסה האהבה לבד על המסדר לא יכולתי לכסות יען כו מהגט נראה באיזה עיר נכתב וידוע כי האב"ד שבכל עיר הוא המסדר גיטין ושם נמצא שני רבנים אב"ד הראשון הוא הרב רי"נ המובא בכתובים והשני המסדר הזה ויראתי פן יחשדו הקוראים את הרב רי"נ שהוא עשה שלא כהוגן לכן הוכרחתי לגלות כי לא הוא עשה הדבר הזה כי אם השני ולכן כאן סיימתי בההעתיק של מכתבו גם את חתימתו למען ידעו הקוראים כי ונקה השני מעין והשי"ת יצילנו משגיאות: