פני דוד· רבי חיים יוסף דוד אזולאי [החיד"א]
ויקרא
ויקרא - צו
פירוש א
וַיִּקְרָא אֶל־מֹשֶׁה וַיְדַבֵּר יְהוָה אֵלָיו מֵאֹהֶל מוֹעֵד לֵאמֹר:
אלף דויקרא זעירא וכתב הרב כלי יקר אלף מלשון ואאלפך חכמה שהלמדן צריך שיהיה עניו לכך האלף זעירא עכ"ד גם אני בעניותי אבחר דרכו ואפשר לרמוז על סדר הלימוד והלמדן בסגנון זה. הנה מיסוד דורשי רשומות רבותינו זכרונם לברכה והמפרשים נודע דכי כתיב וי"ו בפסוק איכא למדרש התיבה ההיא שני פעמים על דרך שאמרו רבותינו זכרונם לברכה ויתן לך אלהים יתן ויחזור ויתן וכן יש לדרוש מאי דקמן יקרא ויקרא כי הנה מנהג ישראל להתחיל ללמוד התינוק בפ' זו ויקרא כמו שאמר ברבה פ' צו אמר רבי אסי מפני מה התנוקות מתחילין בת"כ ואין מתחילין בבראשית אלא שהתינוקות טהורים והקרבנות טהורים וכו' ע"ש וכמו שאמר בס' הרוקח סימן רצ"ה ושאר גדולים ושם נתנו טעם. ולפי דרכנו אפשר לומר עוד דבהאי קרא רמוז גדרי ומעלות הלימוד זה יצא ראשונה. רמז יקרא ויקרא דצריך לחזור על לימודו כמה פעמים כמו שאמר הפוך בה והפוך בה דכלא בה. ואף דלומד תדיר קור"א אחר קור"א אל יחזיק טובה לעצמו רק יקבע בלבו דעם כל קריאתו וחזרתו עדין ויקר אינו אלא אקראי ושינ"ת עראי לפי חיובו וגם אלף זעירא רמז אף שהוא חכם מופלג כי כן אותיות אלף הוא פלא יהיה בעיניו כתינוק הקטון יהיה לאלף קורא לאלפין וידע נאמנה כי אפי' אלף שהיא תחילת האותיות לא ידע אנוש ערכה ועומק סתריה וכמו שאמר בזהר הקדוש ולכך היא זעירא כי עדין לא בא עד תכונתה על דרך שכתבו גורי האר"י זצ"ל יוצר אור ובורא חשך דלגבי דידן יצירה אור ובורא חשך ולא אתנו יודע ואין השג יד בבריאה ולו חש"ך ממנו וכן לאיש המופלא הזה עושה פלא עדיין אלפ"א מימיני' זעירא ותקטן לגבי דידיה כי לא עמד בסודה. וגם רמז שיהיה עניו ובכל חשקו וחריצותו לקרות ולשנות יהיה עניו זעיר שם. ואם כה יעשה לחזור על לימודו ויהיה כל עסקו בעיניו מועט ודרך אקראי ויהיה עניו. אז אל משה אין ספק שיזכה לניצוץ משה רבינו ע"ה כמו שאמר גורי האר"י ז"ל דכל חכם אמיתי ועניו יש בו ניצוץ משה רבינו ע"ה והיינו דקאמרי בש"ס משה שפיר קאמר עכ"ד וז"ש אל משה יזכה לניצוץ משה רבינו ע"ה. ובעסקו בתורה יהיה בעיניו כי היה דבר ה' אליו כי כל התורה שמותיו של הקב"ה ושכינה עמו ומאירה עיניו והרי הוא וידבר ה' אליו במה שעוסק בתורה וזהו מאהל מועד לאמר כלומר באמירה במדרש שהוא אהל מועד חשוב כאלו וידבר ה' אליו. ועי"ז שהוא עניו מעלה עליו הכתוב כאלו הקריב כל הקרבנות וז"ש אדם כי יקריב מכם נחשב כאלו מכם היה הקרבן קרבן לה' דזבחי אלהים רוח נשברה וגם חשוב מן הבהמה וכו' דהעניו הוי כאלו הקריב כל הקרבנות ולע"א דיש לו דין רבים כמו שאמר אצלנו וכן פירשו המפרשים מ"ש ולא עוד אלא שאין תפלתו נמאסת דהוי כצבור דכתיב הן אל כביר לא ימאס וז"ש תקריבו את קרבנכם לשון רבים וברישא אמר אדם כי יקריב:
עוד יש לרמוז באלף זעירא דמי שהוא ראש א' המיוחד כמו האלף שהיא תחילת ענין ויסוד כל בנין והיא זעירא לרמוז להאיש הנלבב יקטין עצמו. עוד יש לרמוז מאן דאיהו רב איהו זעיר ומאן דאיהו זעיר איהו רב כמו שאמר בזהר פ' חיי שרה שהגידו לרשב"י במתיבתא דלעילא. וזה הרמז אלף מי שמחשיב עצמו ראש ותחילה לכל איהו זעירא דמאן דאיהו רב איהו זעיר ועתה שהיא זעירא היא אלף ראש לכל דמאן דאיהו זעיר איהו רב ואף דבכתיבה איהי זעירא בקריאה אינו ניכר קטנותה והרי היא כאלף רבתי:
ויקרא אל משה וידבר ה' אליו. אפשר לפרש שקרא לנשמה ששמה משה כי כל שם הוא רומז על בחינות הנשמה כפי מדרגתה ואחיזת' ושרשה. והדיבור היה אליו לנשמתו. ויש לצדד אליו לנשמתו וגופו שהיה זך ואחר זמן רב ראיתי לעיר וקדיש הרב הגדול מהר"ם זכות זלה"ה בהגהותיו (כתב יד) על זהר חדש שכתב דשמו היא נשמתו ועמ"ש פ' מטות:
פירוש ב
וְכִפֶּר עָלָיו הַכֹּהֵן לִפְנֵי יְהוָה וְנִסְלַח לוֹ עַל־אַחַת מִכֹּל אֲשֶׁר־יַעֲשֶׂה לְאַשְׁמָה בָהּ:
פירוש ג
וַיְדַבֵּר יְהוָה אֶל־מֹשֶׁה לֵּאמֹר: צַו אֶת־אַהֲרֹן וְאֶת־בָּנָיו לֵאמֹר זֹאת תּוֹרַת הָעֹלָה:
אפשר לרמוז במשז"ל דלא נזכר אהרן בפ' ויקרא בשביל העגל ואמר משה לפני הקב"ה אפשר בור שנואה ומימיה חביבין חלקת כבוד לעצים בשביל בניה' וכו' ולא תחלוק כבוד לאהרן בשביל בניו והקב"ה קיים דבריו ואמר צו את אהרן גם נודע משז"ל שאהרן היה נוטל העגל ופוחסו בפניהם ומראה להן שאין בו ממש וזה נחשב לו לחטא וא"ל משה רבינו מה עשה לך העם הזה כי הבאת עליו חטאה גדולה דהיו שוגגין ועשית אותם מזידין. גם כ' בעניותנו בס' הקטן ראש דוד במאמר על כל דבר פשע זה אהרן שהכונה דלקדושת אהרן הקב"ה דקדק עם חסידו ונחשב לו הכל פשע. גם ידוע שבקרבן ע"ז עולה קודמת לפי שבאה על המחשבה ומחשבת ע"ז היא כמעשה כדכתיב למען תפוש את ישראל בלבם כמו שאמר פ"ק דקדושין ולכן אף דבשאר קרבנות חטאת קודמת לעולה בקרבן ע"ז עולה קודמת לחטאת שהמחשבה כמעשה משא"כ בשאר חטא דמחשבה רעה אין הקב"ה מצרפה למעשה ולזה חטאת קודמת לעולה. ועפ"ז נבא אל הביאור דבפ' ויקרא דלא נזכר אהרן נתן טעם בסופה ברמז וז"ש וכפר עליו הכהן כלומר הכהן הידוע הוא אהרן יכפר עליו כמו שאמר קח לך עגל לכפר על מעשה העגל ונסלח לו. ולא תסבור שפשע וחטא אהרן קדוש ה' ח"ו אך לפי קדושתו ויקר תפארת גדולת נשמתו כל דבר שהיה עושה נחשב לו פשע וז"ש על אחת מכל אשר יעשה כלומר כל דבר קטון אשר יעשה נחשב לו פשע וזהו לאשמה בה דמילתא זוטרתי לגביה גדולה היא אליו. ומשו"ה לא נזכר שמו בפרשה הזו. וידבר ה' אל משה לאמר בשביל אמירה אחת שא"ל משה חלקת כבוד לעצים וכו' לזה אמר צו את אהרן ואת בניו. וכ"ת מה היה חטאו לאמר בשביל מה שאמר לישראל דאין ממש בעגל ומשו"ה היה הקב"ה בכעס עמו ולא הוזכר בפרשה אבל בעגל עצמו לא חטא שהרי הקריב חטאת קודם לעולה ולא כע"ז דעולה קודמת וכמו שאמר הכתוב קרב אל המזבח ועשה את חטאתך ואת עולתך וז"ש תדע דלא חטא בעגל ח"ו שהרי זאת תורת העולה שהקריב אהרן היא העולה סתמית שבאה אחר חטאת א"כ לא חטא בע"ז רק חטאו באמירה שאמר לישראל כמשז"ל וכמו שרמז פה בתיבת לאמר כמדובר:
ויראה לפרש עוד זאת תורת העולה היא העולה במ"ש המפרשים דאשכחן דר' ישמעאל קרא והטה וכתב על פנקסו כשיבנה בה"מ אקריב חטאת שמנה ואמאי הוצרך לזה ותירצו דהקורא בתורה חשוב כקרבן כלפי חלק גבוה אבל חלק הכהנים אינו מועיל הקריאה ולכן צריך להקריב בפועל בעבור חלק הכהנים ועוד תירצו כי הן אמת שהקורא בתורת הקרבנות כאלו הקריב אך אינו נחשב כאלו הקריב מן המובחר וחלב מריאים זהו תורף דבריהם. ונפקא מינה בין שני התירוצים לעולה דכולה כליל דלתירוץ הראשון הקורא בתורת עולה הוא חשוב ממש כאלו הקריב בפועל דכיון דליכא בה חלק כהנים א"כ הקריאה עולה לחלק גבוה ואין צריכים להקריב בפועל. אבל לתירוץ שני עולה ושאר קרבנות שוו בשעוריהן דלא חשיב שהקריב מן המובחר. וז"ש תורת העולה שהעוסק בתורת עול' כמקריב עולה כמשז"ל ולא תימא שאינה מן המובחר אלא היא העולה ממש כמקריב בפועל שעיקר התירוץ הוא דבשאר קרבנות חלקם של כהנים אכתי פש גביה וא"כ עולה דכולה לגבוה סלקא הקריאה עולה ממש כמקריב עולה בפועל היא העולה כמות זה כן מות זה:
ובזה אפשר לפרש פסוק זאת התורה לעולה למנחה ולחטאת וכו' ונקדים דהטור כתב דיקרא פרשת עולה ואח"כ פרשת חטאת והקשה הרב מגן אברהם סימן א' דהי"ל לקרות פ' חטאת קודם דחטאת קודמת לעולה ובס' מחנה ראובן דף מ"ה תירץ על פי תירוץ הנז' דכהנים אוכלים ובעלים מתכפרים ובקריאת פ' הקרבן חסר חלק הכהנים ולפי זה עולה מכפרת יותר דלית בה חלק כהנים ולכן בקריאה עולה קודמת שבקריאת פ' עולה מתכפר יותר ע"ש וז"ש זאת התורה כלומר אם תקרא בתורת הקרבנות אז העולה קודמת (שמכפרת הלימוד הרבה) [שבלימוד מתכפר יותר בעולה] דאין בה חלק לכהנים ולכן הסדר הוא עולה קודם וז"ש לעולה למנחה לחטאת וכו' דבלימוד יקרא עולה תחילה כאמור. [וחזה הוית בספר צמח דוד שבא לידינו מקרוב והוא להרב הגדול מהר"ר יוסף דוד זלה"ה פ' ויקרא דף רי"ג שפירש משז"ל העוסק בתורה אין צריך עולה וכו' דהכונה אין צריך עולה וכו' לכשיבנה בית המקדש ורבי ישמעאל מדת חסידות הוא ע"ש באורך וק"ק דהאמרינן ביומא דף פ' ע"א א"ר אלעזר האוכל חלב בזמן הזה צריך שיכתוב לו שיעור ופירש"י שמא יבנה בה"מ בימיו ויתחדש ב"ד ותתחדש הלכה וכו' ע"ש הרי דאמרו דצריך שיכתיב לו שיעור ומדברי הרב הנז' יראה הרואה דאף שיבנה בה"מ בימיו אין צריך דכבר נתכפר לו בתורה שקרא פ' חטאת, ומדברי רש"י שכתב שמא יבנה בה"מ בימיו וכו' נראה דאם מת פקע חיובו ולתחיית המתים פנים חדשות באו לכאן. אך מדברי רבינו האר"י זצ"ל מוכח בכמה דוכתי דאף אם מת צריך לתקן כל אשר חטא בגלגולים אחרים כנודע:]
בקרבן עולה ויורד שאלני נכבד אחד דכתיב ואם לא תשיג ידו יקריב שתי תורים אחד חטאת ואחד עולה מה טעם הצריך לעני עולה והלא חטאת הוא חייב שכן העשיר מביא כשבה או שעירה ולעני תיסגי בתור אחד לחטאת ותו לא. והשבתי לו דע כי אין בקרבנות טעם מספיק לפי קצורנו ולפי פשטן של דברים כי גם את הכל עלה בכב"ש כבשי דרחמנא ומסתרים שמו ואמור רבנן בנותן טעם לפי הפשט מן הבא בידם למען דעת כל עמי הארץ והן בעון חכמי הדור כעמא דארעא מי יתן והיה ידעון רצון הפשט האמיתי ודבר ה' היה יקר וכל רז אנס להו זולתי השרידים אשר ה' קורא. ומ"מ להוציאך חלק אי אפשר ויראה במה שאמרו ז"ל דהעשיר הוא קרוב לחטוא וכמו שפירשו בזהר הקדוש אשר נשיא יחטא דבכלם כתיב אם ובנשיא כתיב אשר דודאי הוא חוטא וא"כ יש צד זכות לעשיר דהטבע מחייב שיחטא. כל קבל דנא העני לב נשבר ורוח נמוכה הוא רחוק מהחטא וכשיחטא יש צד להחמיר בחטאתו על דרך שאמרו דל גאה אין הדעת סובלו אמטו להכי אם דל הוא ולא תשיג ידו ריבה בקרבנו אחד לחטאת ואחד לעולה להורות שחטאו קשה יותר מהעשיר. ומצינו בכהן משיח שלא הזכיר בקרבנו כל הקרב ואמרו רבותינו זכרונם לברכה לפי שהוא אהוב ומיעט בסרחונו. ודכוותא להפך כשחטאתו הוא יותר קשה ריבה בקרבנו כולי האי ואולי יהיה לו כפרה ולעורר לבו שלא ישוב לכסלה ויזהר ויזדרז להתרחק מן החטא:
ועוד אפשר כי העני ראשית הגש להקריב קרבנו לבו הלך חשכים ומהרהר ואומר אלו היה לי הייתי מקריב שעירה או כשבה ויהרהר בלבו על מה עשה ה' ככה יחל"ש עני בעוניו ולרש אין כל היד ה' תקצר שאהיה עשיר כאחרים ומה חטאתי הלא בצל אל הייתי יותר מעשירי עם יחד עשירים שאננו ומבטלים מעבודתם עבודת ה' וכל כי הני מילי דברים שבלב אש תוקד כלפי מעלה חס ושלום על כן בא האלהים החפץ לזכות בריותיו וציוה שיביא עולה לכפר על הרהורי לבו על דלותו כי זאת העולה לכפר על הנמשך מהקרבת חטאתו הרהורי דברים נוסף על עיקר חטאו ודיבר הכתוב בהוה. ואף אם המצא עני ונכה רוח וחרד על דברו ולבו לב טהור. מ"מ הדבר סתום ואין אתנו יודע מחשבות אדם לכן מילתא פסיקתא גזר שכל דל יביא עולה וחטאת. ובדלי דלות הגם דשכיח יותר ויותר בסד"ר רע"ם להתרעם עלי דלותו. מ"מ לפי קושי עונייו לא יחשוב ה' לו עון על דברים שבלבו רש ונקל"ה קלוי באש צר"ה דעניותא:
וגם אני שמעתי באומרים בנותן טעם כי דל חלקו יקריב קרבנו עולה וחטאת דכיון דחטאת העוף אין למזבח אלא דמה ציוה ה' שיקריב עולה אלו דבריהם. ויש להרחיב טעם זה במשז"ל בעולת העוף שהיה קרב נוצתה שהוא ריח רע כדי שיהא המזבח שבע ומהודר בקרבן העני. והכי נמי אפשר לומר להפך ממש"ל כי להודיע חיבת העני כי הוא חלקו יתברך ומאנין תבירין דיליה וכתיב אני את דכא ושפל רוח לכן לפרסם חיבתו של עני כי הוא חלקו יתברך כי הגם שחטא הנה הוא נאחז בסבך העניות וכתיב יחלץ עוני בעונייו מדינה של גהינם לכן ציוה שיקריב עולה וכולה לגבוה סלקא וגם הנוצה לרמוז כי ריח רע שלו הוא ריח ניחח ואין דבר חוצץ בינו לשמים כביכול:
וקרוב להאמור אפשר לומר דשמא יחשוב העני דאין חטאתו חשוב כחטאת העשיר כי שיח ושיג לו לתת השעי"רה או כשב"ה לדבר ואחשיביה רחמנא לא כן הדל בדלותו בהגיע תור לחטאת ונמצא דמו אין חשוב בעיניו הד"ם כי יקריב ולא יהיה לו כפרה גמורה לזה ציוה ה' להקריב תור לעולה ויקריבו נוצתה עמה ויהיה נחת רוח לעני ומשם יבחין העני כי תו"ר האדם המע"לה גם ריח הנוצה מופת חותך כי רוצה ה' בקרבנו ונסלח לו. ועיין בריש פ' מחוסרי כפרה שאמרו לא מצינו חובה פחות משתי תורים. ואחר זמן רב בא לידי ס' פענח רזא וראיתי שחקר חקירה זו ותירץ התירוץ הנזכר כדי שיהיה למזבח גם כן שאם יהיה חטאת לא יהיה למזבח ואם יהיה עולה לא יהיה לכהנים ע"ש ובודאי דעולה לבד לא אפשר דצריך חטאת על חטא:
פירוש ד
אָשָׁם הוּא אָשֹׁם אָשַׁם לַיהוָה:
עין רואה דלכאורה כל זה יתר ח"ו דכבר כתיב ונסלח לו והא תו למה לי וגם הכפל אינו מובן על שלישים. ואפשר במאי דקי"ל דאשם תלוי מכפר אם לא נודע לו שודאי חטא אך אם אחר שהקריב את אשמו אשם תלוי נתברר לו חטאו שודאי חטא לא נתכפר באשם תלוי וכפרתו תלויה עד שיקריב חטאת וז"ש ונסלח לו דאשם זה מכפר על הספק. אך אשם הוא כלומר אם אח"ך נתברר דאשם הוא דודאי חטא לא יעשה כלום בקרבן אשם תלוי ועדיין אשם אשם לה' וכפרה בעי:
או אפשר במה שפסק הרמב"ם דאשם תלוי בעינן הוקבע איסורא. וכתבנו במקום אחר דהוכרח הר"מ לפסוק כמ"ד דבעינן הוקבע משום דהוא סבר דספיקא דאוריתא לחומרא מדבריהם וא"כ מוכרח דאשם תלוי חייביה רחמנא מטעם איקבע איסורא וז"ש אשם הוא דע דאשם תלוי הוא דוקא היכא דהוקבע איסורא והוא אומרו אשם הוא אז אשם אשם לה' מדאוריתא דאם לא הוקבע איסורו אין החומרא לה' מדאוריתא רק מדבריהם וכדעת הרמב"ם. א"נ במ"ש הרמב"ם שם פ"ח דשגגות דאם אחר אכל החתיכה האחרת שניהם מביאין אשם תלוי ז"ש אשם הוא דיש שם איסור. אז דינא אשם אשם בתרי גברי לחייב השנים שאכלו כל אחד חתיכה אחת משתיהם:
או ירמוז מ"ש הרמב"ם דכשם שהידיעות מחלקות לחטאות כך מחלקות לאשמות ז"ש אשם הוא דכשיודע לו אז אשם אשם כל ידיעה מחלקת וחייב קרבן:
ואפשר לומר רמז תוכחת מוסר במ"ש הרב עוללות אפרים בפ' כי עונותי עברו ראשי כמש"א כבד יכבדו ממני דרוב חטאות הצבור והיחיד על עסקי ממון שמלות אכילה ר"ת מש"א וכו' ע"ש וזהו הרמז אשם הוא ר"ת אכילה שמלות ממון דאם האדם הולך אחר הני תלתא אשם אשם לה' והן הן שלשה פשעי ישראל. ואפשר עוד לרמוז אשם ר"ת אכילה שבועות מעור דהן הן היו לבני ישראל לאשמה וצריך זרוז ביותר להנצל וה' לא ימנע טוב להולכים בתמים:
פירוש ה
וְהוֹצִיא אֶת־הַפָּר אֶל־מִחוּץ לַמַּחֲנֶה וְשָׂרַף אֹתוֹ כַּאֲשֶׁר שָׂרַף אֵת הַפָּר הָרִאשׁוֹן חַטַּאת הַקָּהָל הוּא:
אֲשֶׁר נָשִׂיא, יֶחֱטָא; וְעָשָׂה אַחַת מִכָּל-מִצְו?ֹת יְהוָה אֱלֹהָיו אֲשֶׁר לֹא-תֵעָשֶׂינָה, בִּשְׁגָגָה--וְאָשֵׁם:
חטאת הקהל הוא אשר נשיא יחטא. אפשר במשז"ל אי רישא דעמא זכאה כל עמא זכאין וז"ש חטאת הקהל אם ראה תראה אשמת קהילה זה מופת אשר נשיא יחטא ורישא לאו זכאה דאי הוא זכאה גם קהלו היו צדיקים. או אפשר קרוב לזה במשז"ל פרנס לפי הדור וז"ש חטאת הקהל הוא אשר נשיא יחטא כי חטאת הצבור הן הנה היו גרמא אשר לפיהן ישיב פרנס כמוהו כמוהם אשר נשיא יחטא או אפשר במ"ש כי ה' במשפט יבא על זקני עמו ושריו על זקנים שלא מיחו בשרים שהגדול נתפס בעון הדור וז"ש חטאת הקהל וחטאתם חשוב כאלו אשר נשיא יחטא והוא נתפס עליהם רחמנא ליצלן:
פירוש ו
וְסָמַךְ יָדוֹ עַל רֹאשׁ הָעֹלָה וְנִרְצָה לוֹ לְכַפֵּר עָלָיו:
כתב הרב כלי יקר ידו אחת במשמע ובשעיר המשתלח כתיב וסמך אהרן את שתי ידיו והרמב"ן פירש דגם סמיכות העולה בשתי ידים ומה אעשה כי ידו אחת במשמע והקרוב אלי וכו' על כן בעולה הבאה על הרהור הלב די בסמיכת יד אחת וכו' עכ"ל ואשתמיטיתיה הא דתנן במנחות דף צ"ב על הראש בשתי ידים ואמרו התם בש"ס בכל מקום שנאמר ידו בסמיכה דבהמה בשתי ידים מדכתיב וסמך אהרן את שתי ידיו דכתיב ידו וכתב שתי:
מדרש רבה ריש פ' צו חלקת כבוד לעצים בשביל בניהם שהגפן והזית אינם נדלקים במערכה וכו'. ואפשר לומר במ"ש הרב החסיד מר זקנינו בס' חסד לאברהם דף ל"ט ע"ד עין יעקב נהר ז"ך דבחטא אדם הראשון נפגם הכל. ובזמן שבית המקדש קיים האדם נתקן ע"י הוידוי והבהמה ע"י הקרבן עצמו והצומח על ידי עצי המערכה והמנחות והנסכים והדומם על ידי המלח עכ"ל ובזה אפשר לתת טעם למה ששנינו בתמיד באלו רגילים במורביות של תאנה כי עץ הדעת למ"ד היה תאנה וא"כ היה פגם גדול בתאנה ולכך רגילי במורביות תאנה וכפעם בפעם מעצים אחרים. וגפן וזית היו נתקנים בנסכים שקרבים על המזבח וז"ש חלקת כבוד לעצים בשביל בניהם שהם נתקנים על ידם הגפן והזית ביוצא מהם וריח נור לא עדת בהון וכן אהרן יתוקן על ידי בניו דברא מזכה אבא:
פירוש ז
צַו אֶת־אַהֲרֹן וְאֶת־בָּנָיו לֵאמֹר זֹאת תּוֹרַת הָעֹלָה הִוא הָעֹלָה עַל מוֹקְדָה עַל־הַמִּזְבֵּחַ כָּל־הַלַּיְלָה עַד־הַבֹּקֶר וְאֵשׁ הַמִּזְבֵּחַ תּוּקַד בּוֹ:
זאת תורת העולה וכו'. אמרו במדרש רבא נימוס היה וקלוסין הוא שכל המתגאה נדון באש. ואפשר לפרש הכתוב באופן זה כי ידוע דהגאוה באה מיסוד האש וכמו שאמר הרב הקדוש מהרח"ו ז"ל בשערי קדושה. וידוע דהקטיגור הנברא מהעבירה הוא עצמו תובע דין ומקטרג תדיר עד שנגזר הדין והוא עצמו עושה גזרת הדין כמש"ה ותמוגגנו ביד עונינו וכמשז"ל וז"ש זאת תורת כלומר נימוס העולה הגאוה שהאדם מתעלה בגאותו היא העולה על מוקדה כלומר הגאוה עצמה היא שורפתו על מוקדה כלומר הקטיגור הנברא מעון הגאוה הוא עצמו יפרע ממנו ועיין מ"ש בעניותי בקונטרס כסא דוד דרוש י"ד בסייעתא דשמיא:
זֶה מנימוקי רַבֵּינוּ יְשַׁעְיָה הָרִאשׁוֹן זלה"ה.
מנימוקי רבינו ישעיה הראשון מטראני זלה"ה. ויקרא אל משה פירש המורה יכול ישמעו לקול הקריאה ת"ל קול לו קול אליו בהלכה קמיתא דיומא מוכיח שהיו שומעין לקול הקריאה דהכי אמרינן התם ויקרא אל משה וכי כל ישראל עומדין ולא בא הכתוב אלא לחלוק כבוד למשה מתיבי קול לו קול אליו משה שמע וכל ישראל לא שומעין ל"ק הא בסיני הא באהל מועד ואב"א ל"ק הא בקריאה הא בדיבור פירוש דיבור לא שמעו קריאה שמעו:
אשם הוא פירש המורה אשם להביא איל שפחה חרופה שיהיה איל בן שתי שנים הכתיב בשפחה איל סתם וסתם איל בן שנתים דבן שנה נקרא כבש י"ל דאשם אצטריך שני סלעים כדנפקא לן מאשם מעילות דוי"ו מוסיף על ענין ראשון וילמד מעליון כדאיתא פ' איזהו מקומן. ע"כ מנימוקי רי"ד ז"ל:
שמיני
פירוש א
ויְהִי בַּיּוֹם הַשְּׁמִינִי קָרָא מֹשֶׁה לְאַהֲרֹן וּלְבָנָיו־וּלְזִקְנֵי יִשְׂרָאֵל:
ויהי ביום השמיני קרא משה וכו'. כתב רבינו בעל הטורים בפרפראותיו אמר משה לפי שסרבתי ז' ימים בסנה לא זכיתי לשמש אלא ז'. ולכאורה יש להבין דאדרבה ע"י שסירב ז' לא יזכה לשמש ז' ימים כי בעבור זה נתנה הכהונה לאהרן כמשז"ל ע"פ הלא אהרן אחיך הלוי. ואפשר לומר דעד סוף ז' ימים לא חרה אף ה' במשה ולא נגזר ליטול הכהונה ממנו ומאחר שתחילת דיבר ה' במשה היו ז' ימים רצופים א"כ כל הו' ימים ומקצת ז' היה תורת כהונה עליו ומשו"ה זכה לשמש ז' ימים במשכן ואחר הז' הוברר אהרן כאשר היה ביום ח' לדיבור שכבר הוברר אהרן מיום הז'. אמנם לשון לפי שסרבתי ז' ימים אינו מתישב כמבואר בא"ר לח"י רוא"י:
ויראה דמרע"ה הולך בתום בענותנותו וחש שמא יאמרו שהענוה שנואה לפני ה' שהרי לפי שסירב מענוה שלא רצה ליקח גדולה על אחיו הגדול ממנו קנסו ה' ונטלה הכהונה ממנו ומזה יצא חורבא גדולה בפירוש נעשה אדם דאם הענוה שנא ה' תו ליכא למימר שאמר נעשה אדם משום ענוה אי לזאת משה רבינו ע"ה הודיע לישראל דמה שניטלה כהונה ממנו היינו שזרעו אינו ראוי לכהונה משא"כ אהרן זרעו בו למינהו וח"ו שחרה אפו יתברך משום הענוה ואדרבה מטעם שסירב ז' ימים זכה לשמש במשכן ז' ימים בכהונה ודוק:
פירוש ב
אַל־תְּשַׁקְּצוּ אֶת־נַפְשֹׁתֵיכֶם בְּכָל־הַשֶּׁרֶץ הַשֹּׁרֵץ וְלֹא תִטַּמְּאוּ בָּהֶם וְנִטְמֵתֶם בָּם:
פירוש ג
כִּי אֲנִי יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם וְהִתְקַדִּשְׁתֶּם וִהְיִיתֶם קְדֹשִׁים כִּי קָדוֹשׁ אָנִי וְלֹא תְטַמְּאוּ אֶת־נַפְשֹׁתֵיכֶם בְּכָל־הַשֶּׁרֶץ הָרֹמֵשׂ עַל־הָאָרֶץ:
פירוש ד
כי אֲנִי יְהוָה הַמַּעֲלֶה אֶתְכֶם מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם לִהְיֹת לָכֶם לֵאלֹהִים וִהְיִיתֶם קְדֹשִׁים כִּי קָדוֹשׁ אָנִי:
להבין קצת הני קראי אשר תקראו אותם ועיניכם אל תחוש על קשרן של דברים וכפל הענין. נפרש בעניותנו במ"ש משם ילקוט ראובני ונטמתם בם חסר א' שכל האוכל שקצים ורמשי' חסר דעת ורבינו בחיי ז"ל כתב והמלה חסרה א' שהוא לשון טמטום והטעם שהלב מטמטם באכילת דברים אסורים ואין רוח הקדש שורה בו ויתכן שאות הא' מורה על היחוד וקדמות ועל כן חסר א' שהשכינה היא מסתלקת ממקום טומאה והחטא כמו שאמר כי ה' אלהיך וכו' ושב וכו' וזהו חסרון א' מחטו לי ע"ד קדוש וקדש ענין זנות עכ"ד ז"ל וא"כ יש שני פירושים במ"ש ונטמתם חסר א' או טמטום או סילוק שכינה. ונפקא מינה בין שני הפירושים שאם הוא טמטום הלב אפשר לתקן קצת שיעשה דבר הגורם הרחבת ושמחת הלב. ואם הוא סילוק שכינה אין תיקון. ובזה אפשר לפרש דרך צחות כונת הפסוק המתקדשים והמטהרים אל הגנות אחר אחת בתווך אוכלי בשר החזיר והשקץ והעכבר יחדיו יסופו נאם ה' הכונה המתקדשים והמטהרים אל הגנות להרחיב לבם בנאות דשא לרוח היום וזה מסיבת שסברו דונטמתם בם הכתוב באוכלי שקצים הוא טמטום הלב ולזה הוא שחסר א' בתיבת ונטמתם ועל כן מבקשי' תיקון לשמח לבם ולהרחיב דעתם לרעות בגנים וז"ש אל הגנות מסיבת אחר אחת בתווך כלומר הא' בתווך ונטמתם וסוברים שהוא טמטום ולתקן הלך הלכו האישי"ם מקום מרעה דשן נטעי שעשועים לפי שהם אוכלי בשר החזיר והשקץ וכו' ועושים המצאה מהטמטום. הלא תדעו כי בחשכה יתהלכו והא' רמז לסילוק שכינה ועל כן יחדיו יסופו דמסתלקת השמירה והם נשארים למקרה ופגע:
ואפשר לתת טעם למ"ש ילקוט ראובני שכל האוכל שקצים ורמשים חסר דעת ולכן חסר האלף מתיבת ונטמתם במ"ש במדרש שוחר טוב מזמור י"ח אליהו זכור לטוב שאל את רבי נהוראי מפני מה ברא הקב"ה שקצים ורמשים אמר לו לצורך נבראו שבשעה שהבריות חוטאים הוא מביט בהן ואומר מה אלו שאין בהן צורך אני מקיימם אלו שיש בהן צורך עאכ"ו. ונמצא דהשקצים והרמשים כשאינם אוכלים אותם יועילו לרחם על הבריות ולקיימם אבל אם אוכלים שקצים ורמשים אין עוד לעשות ק"ו ומה אלו שאין בהן צורך אני מקיימם וכו' ואיש בחטאו ימות ולזה האוכלם חסר דעת וכל מי שאין בו דעת אסור לרחם עליו דליכא תו ק"ו ומה אלו שאין בהן צורך וכו' כאמור. ועל פי זה אפשר לומר הטעם שנחסרה אות אל"ף מדואג כי חסרון האלף מורה חסרון דעת כי אלף לשון לימוד כמו שאמר ואאלפך חכמה ודוד הע"ה התפלל שישכח תלמודו ולכן נחסר משמו אות אלף. ועל פי מאמרם ז"ל בש"ט הנז' שמעתי משם רבני קושט' שפירשו כונת הפסוק הנז' אוכלי בשר החזיר והשקץ והעכבר וכיון שאוכלים אותם א"כ אין לעשות ק"ו ומה אלו שאין בהן צורך אני מקיים אותם וכו' דהרי הם אוכלי' אותם וא"כ יחדיו יסופו דהשקצים לא נבראו לאכילה ומה שנבראו הוא לישא ק"ו ולגבי דידהו ליכא ק"ו א"כ יחדיו יסופו בין השקצי' בין האוכלים אותם יחדיו יסופו עכ"ד ודפח"ח:
ומעתה נבא לפרש סדרן של כתובים הנז' ונטמתם בם. ולא תסברו דחסר אלף לומר דהם טומאה מועטת על דרך קדוש דתיבת קדושים הנאמרת על ישראל היא חסרת וי"ו ואלו קדוש הנאמר בו יתברך מלא וי"ו כי קדוש' ישראל היא מועטת וה"נ תסבור ונטמתם חסר א' לומר שהיא טומאה מועטת. לא היא לז"א מה דמות תערוך לתיבת קדושי' דישראל שהיא חסרה דשם הוא להבדיל בין ישראל לאביהם שבשמים וז"ש והייתם קדושים כי קדוש אני ולכן להבדיל בין יוצר ליצור נכתב חסר אבל כאן הא' הוא סילוק שכינה. וכי תימא הכתיב ונקדשתי בתוך טומאתם ואמרו ביומא דף נ"ו אף שהם טמאי' לז"א ולא תטמאו את נפשותיכם כלומר שאני הכא שאתם מתטמאים מבפנים והוא אומרו ולא תטמאו את נפשותכם כי נפשכם טמאה באכילתם וקרא השוכן בתוך טומאתם הוא כשהטומאה מבחוץ לא כן עתה דהנפש טמאה והוא מקור הטומאה. וסיים כי אני ה' המעלה וכו' הכונה להביא ראיה לחילוק זה דיש הפרש כשהטומאה מבחוץ להיכא שהטומאה מבפנים ולז"א כי אני ה' המעלה אתכם מארץ מצרים אף שהיתה מלאה גלולי' והיה קודם הזמן והטעם שאם נכנסתם בן' שערי טומאה לא היה לכם תקומה והרי כביכול נכנס אף שהארץ מלאה גלולים ואתם טמאי' בטומאת הארץ אלא מוכרח שכשאת' גוף ומקור הטומאה אין תקון אבל כשהטומאה מבחוץ יש תיקון וז"ש כי אני ה' המעלה אני ה' בכבודי כביכול המעלה אתכם מארץ מצרים לפני הזמן ומזה תשכילו דכשאתם מקור הטומאה יש הפרש לכשהטומאה מבחוץ וא"כ הכא דהנפש נטמאת נעשיתם באכילת שקצים מקור ועצם הטומאה ויש סילוק שכינה דלא דמי להיכא שהטומאה מבחוץ. ואמר עוד טוב טעם לתיבת קדשים שהיא חסרת ויו להורות שבתחילה לא הייתם קדושים ואחר שהוצאתי אתכם ממצרים הנה צויתי והייתם קדושים ומשו"ה חסר. משא"כ כי קדוש אני מלא מקור הקדושה. ודייק הכתוב דכתיב ונטמתם אחר ולא תטמאו תכף וגבי קדושה כתיב והייתם קדושים אחר והתקדשתם כי הבא ליטמא פותחין לו. והבא ליטהר מסייעין אותו. ולכן כתיב אל תטמאו ונטמתם תכף. אבל בקדושה כתיב והתקדשתם ואחר כך יושפע עליכם מלמעלה והייתם קדושים:
ובזה נבין מאמרם ז"ל בילקוט כל שאינו מודה בפ' שרצים כאלו כופר ביציאת מצרים ויש להבין מי תלה זה בזה אך עפ"י האמור מבואר דיש חילוק בין טומאה מבחוץ לטומאה מבפנים דהאוכל שרצים משקץ נפשו ונעשה הוא עצמו שקץ וגורם סילוק שכינה משא"כ אם נטמא בחוץ אז כתיב ושכנתי בתוך טומאותם ואשר מכחיש זה כופר ביצ"מ דיש הפרש בין הטומאה שהיו בה לאם היו נכנסים לן' שערי טומאה ובשר המת אין מרגיש בתוקף הרחמי' והנסים שנעשו ביצ"מ להוציאנו קודם הזמן כדי שלא נאבד. והפשוט בזה במשז"ל שמערב קרבי דגים טמאים בטהורים ואומר מי יודע הרי זה כופר ביצ"מ כמשז"ל שכביכול הבחין בין טיפת בכור וכו':
פירוש ה
וַיִּקְחוּ בְנֵי־אַהֲרֹן נָדָב וַאֲבִיהוּא אִישׁ מַחְתָּתוֹ וַיִּתְּנוּ בָהֵן אֵשׁ וַיָּשִׂימוּ עָלֶיהָ קְטֹרֶת וַיַּקְרִיבוּ לִפְנֵי יְהוָה אֵשׁ זָרָה־אֲשֶׁר לֹא צִוָּה אֹתָם:
פירוש ו
וַתֵּצֵא אֵשׁ מִלִּפְנֵי יְהוָה וַתֹּאכַל אוֹתָם וַיָּמֻתוּ לִפְנֵי יְהוָה:
מאמר רבותינו זכרונם לברכה לא מתו בני אהרן אלא שהורו הלכה בפני משה רבן ק' דהכתיב הוא אשר דיבר ה' בקרובי אקדש וע"פ כל העם אכבד ואז"ל שאמר משה רבינו ע"ה יודע הייתי שיתקדש הבית במיודעיו של מקום אבל הייתי סבור או בי או בך עכשיו אני רואה שהם גדולי' ממני וממך. וא"כ איך אמרו שמתו על שהורו הלכה וכו' ועוד שאמרוהו בלשון שלילה לא מתו אלא וכו'. ואפשר לומר הנה באמת נדב ואביהוא גדולים מאד וראויי' היו שיתקדש הבית בהם אך אם הם היו ענוי' והם מחזיקים עצמן לקטנים ומחזיקים למשה רבינו ואהרן אביהם לגדולים מהם ובפרט למשה רבינו רבם ורבן של כל ישראל א"כ לא היה כבוד ה' שיתקדש הבית בהם כי לעיני כל ישראל הם בחורי חמד דגמירי ולא ס"ד דישראל שהם גדולים כל כך ואינו ניכר דמשום קדוש הבית מתו. אבל השתא כי הם הורו בפועל שהיו מחזיקים עצמן לגדולי' ואמרו מתי ימותו שני זקנים הללו ננהיג הצבור ותלו שררת משה ואהרן מצד זקנה וגם הורו הלכה בפני משה רבן דעשו מעשה להורות שאינם מחשיבים אותו לרב להודיע כי גדלו מאד ונעשו הברים וסברי דתלמיד חבר וכ"ש נעשה גדול מותר להורות בפני רבו. או דאף דתלמיד חבר אסור אם נעשה גדול מותר והורו בפועל והוראתם היתה כדין דגם זה מורה דאין להם דין תלמיד דאלו היה להם דין תלמיד לא מסתייע' מילתא כמו שאמר פ' אעפ"י ומכל זה נודע לעם שהם גדולים וראוים הם להתקדש הבית על ידם ונמצא דדא ודא חדא היא דלגדולתם נתקדש הבית וזה היה על ידי שהורו הלכה וגילו לכל שהם גדולים. אך אם לא היו מורים הלכה והיו מקטינים עצמם לא מתו ולא נתקדש הבית בהם דלא היתה נודעת גדולתם ולא היה כבוד ה' להתקדש הבית על ידם. והטיבו אשר דיברו רבותינו זכרונם לברכה לא מתו בני אהרן אלא על שהורו הלכה וכו' כמבואר. וז"ש משה רבינו סבור הייתי שיתקדש או בי או בך דהגם דהוא ידע תוקף גדולתם מ"מ סבר כיון שאין מכיר בגדולתם והם אינם מראים לעם חין ערכם א"כ לא היה כבוד לה' להתקדש על ידם והייתי סבור או בי או בך דמוחזקים אנחנו לגדולים ועתה אני רואה בחוש שהם גדולים כלומר שכבר בעיני העם גדלו מאד שעשו מעשה להורות גדולתם וז"ש הוא אשר דיבר בקרובי אקדש וכי תימא הרי הם מתו שהורו הלכה בפני רבם לז"א ועל פני כל העם אכבד דא ודא חדא היא שאם הם לא היו מראין בפועל שהם גדולים לא היה כבוד ולא היה ניכר שהבית נתקדש בגדולים אבל עתה שהם הראו כחם ועל פני כל העם דייקא אכבד כי נתפרסמה גדולתם וידעו שהם גדולים:
כתוב בס' אמרי נועם בסדר היום וז"ל הק' הר"ח אמאי לא אכל פנחס את השעיר ותירץ הר"ש דבספרי אומר לא נתכהן וכו' ועוד הקשה הר"ח למ"ד משה שמש וכו' והשיב הר"ש דלא ידע ליה האי פלוגתא עכ"ל וק' דהכל תלמוד ערוך בזבחים דף ק"א דשם מקשה מפנחס וממשה ומשני לא נתכהן ומשה טרוד בשכינה ע"ש:
פירוש ז
וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל־אַהֲרֹן קְרַב אֶל־הַמִּזְבֵּחַ וַעֲשֵׂה אֶת־חַטָּאתְךָ וְאֶת־עֹלָתֶךָ וְכַפֵּר בַּעַדְךָ וּבְעַד הָעָם:
קרב אל המזבח ועשה את חטאתך ואת עולתך. אפשר דבחטא עצמו מצד שכונתו לשמים שלא יהרגוהו כמו שהרגו לחור ואז יהיה חרון אף גדול אם יהרג במקדש ה' כהן ונביא ואין תקנה לישראל ח"ו וזה מצד אחד הוא זכות גדול וז"ש ועשה את חטאתך שחטאת בצד אחד אבל ואת עולתך שבזה עצמו יש לך בצד אחר מעלה וזכות גדול. ויומתק יותר במ"ש האר"י ז"ל שאהרן תקונו היה ליהרג לכפר על אדם הראשון וע"כ בא בגלגול עלי וז"ש את חטאתך חטא שנוגע לך לנשמתך ועם כל זה ואת עולתך בהא נמי במעלו"ת אח"ז שהצלת ישראל:
ורש"י פירש שהיה אהרן בוש א"ל משה למה אתה בוש לכך נבחרת. שמעתי מהרב הירש באלחוב במשז"ל כל העושה דבר עבירה ומתבייש עליה מוחלין לו על כל עונותיו והכא אהרן היה בוש ממעשה העגל ועל ידי זה נתכפר לו וז"ש למה אתה בוש ואין אתה קרב לכך נבחרת שהבושה מכפרת עכ"ד:
ואפשר במשז"ל במקום שבעלי תשובה עומדין אין צדיקים גמורים יכולים לישב ופירשו המפרשים כי הטעם הוא דהצדיק ברוב צדקותו לא מצי עביד אלא רמ"ח מצוות עשה ואף אלו רבות מהם דלא אפשר לקיומינהו במעשה שתלויות בזמן או במקרה מחודש או תלויות באחרים וכיוצא כנודע אבל בעל תשובה מלבד קיום רמ"ח מצות עשה שבזה יד החכם והבעל תשובה שוה. ונוסף גם הוא בעל תשובה דיש לו שס"ה מצוות עשה אחרות שיש לו לבדו יתרות על הצדיק כי כל עבירות שעשה בעודו רשע נחשבים לו כזכיות ולכן גדלה מעלתו יתר מאד והשתא א"ש דאהרן חטא בע"ז במעשה והוא עון חמור מאד ועתה ששב בכל אלו גדלה מעלתו שהם מצוות וז"ש למה אתה בוש מן העגל לכך נבחרת דזה נחשב לך לזכות גדול כמבואר:
פירוש ח
אַךְ אֶת־זֶה לֹא תֹאכְלוּ מִמַּעֲלֵי הַגֵּרָה וּמִמַּפְרִסֵי הַפַּרְסָה אֶת־הַגָּמָל כִּי־מַעֲלֵה גֵרָה הוּא וּפַרְסָה אֵינֶנּוּ מַפְרִיס־טָמֵא הוּא לָכֶם:
את הגמל כי מעלה גרה הוא וכו' ואת החזיר כי מפריס פרסה וכו'. ראיתי להרב כלי יקר שדקדק דהול"ל הסיבה שהוא טמא ברישא לא סימן טהרה שבו. ופירש דהסימן טהרה מוסיף טומאה שהוא רוצה לגנוב דעת הבריות והגמל מכסה טלפיו והחזיר פושטן והצבוע הוא יותר מהרשע והאריך בזה והוא מוסר נאה ודקדוק אמיתי. ואפשר שרמז הכתוב בזה דהגם שאדם א' נראה כרשע עם כל זה תמיד נבקש צד זכות שבו ולא נפתח בגנות. ובזה אפשר לפרש פלוגתא דאמוראי פ' ערבי פסחים דמר סבר מתחיל בגנות ומסיים בשבח ומר סבר מתחיל בשבח ומסיים בגנות. דמ"ד מתחיל בשבח יליף מהכא דהכתוב הכא מתחיל בשבח משום פתח דברך יאיר. ואתיא כמ"ד ספק קדמה בהרת לשער לבן טמא ומה שאמר הכתוב לטהרו או לטמאו ופתח הכתוב בטהרה היינו משום פתח דברך יאיר. ומר סבר מתחיל בגנות טעמו דשאני הכא דלפי האמת הגנות הוא נשאר ולא נתקן אבל אנן הגנות עצמו שבח שנתהפך לטובה ולרמוז זה מתחיל בגנות לרמוז שהוא שבח מדפתח בו. ואפשר עוד לומר בקראין דפתח הכתוב בסימני טהרה לרמוז דאם אדם רשע עושה מצות הכל הולך לסט"א ונענש גם על המצוות כמו שאמר האר"י זצ"ל:
פירוש ט
וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה אֶל־אַהֲרֹן וְאֶל אֶלְעָזָר וְאֶל־אִיתָמָר בָּנָיו הַנּוֹתָרִים קְחוּ אֶת־הַמִּנְחָה הַנּוֹתֶרֶת מֵאִשֵּׁי יְהוָה וְאִכְלוּהָ מַצּוֹת אֵצֶל הַמִּזְבֵּחַ:
קחו את המנחה הנותרת מאשי ה' וכו' ואת שעיר החטאת דרוש דרש משה וכו'. כה הראני הרב ח"ר הלל המחבר פי' נו"ך הנק' מצודת דוד מצודת ציון. חזות קשה בשו"ת יכין ובועז הנדפס מחדש לנכדי הרשב"ץ שכתוב ח"א סי' פ"ט וז"ל אמרת על שעיר ר"ח אחר שהיה שעיר איך קראו חטאת שנאמר קחו את המנחה וכו'. זה אינו כי אינו קורא לחטאת מנחה אלא שכל שעיר יש לו מנחתו הראוי' לו ומרע"ה אמר מאחר שהשעיר נשרף קחו את המנחה הקריבה עמו כי קדש קדשים היא הואיל וכהנים אוכלים ובעלים מתכפרים עכ"ל ומ"ש בשאלה איך קראו חטאת נראה דצ"ל איך קראו מנחה. אבל קושיא ופירוקא ליתא דמאי מקשה מאי קאמר קחו את המנחה וקורא לשעיר מנחה. הא בורכא היא דקחו המנחה כבר פירש"י זו מנחת שמיני ומנחת נחשון ועמ"ש בתורת כהנים וברא"ם ומי ימלל דקאי לשעיר הנשרף. ומ"ש על שעיר ר"ח דיש לו מנחה הראויה לו הא נמי ליתא דבחטאת לא היה נסכים וזה מבואר בכתוב ואין להאריך:
זֶה מנימוקי רַבֵּינוּ יְשַׁעְיָה הָרִאשׁוֹן זלה"ה.
מנימוקי רי"ד ז"ל: ויקרב את העולה ויעשה כמשפט. אמרו במנחות ופ"ב דביצה בהלכה בית שמאי ויעשה כמשפט עולת נדבה לימד על עול' חובה שטעונה סמיכה ותימה דהתנן כל קרבנות צבור אין טעונים סמיכה חוץ מפר יה"כ ופר הבא על כל המצות ובעולת שמיני אמאי סמכו וי"ל אע"ג דישראל הביאוה לא הביאו אלא בשביל אהרן והויא כקרבן יחיד דנזיר וכיוצא בו שהוא טעון סמיכה:
ויבא משה ואהרן למה נכנסו ללמדו על מעש' הקטרת כן פירש המורה. ותימה דכל ז' ימי המילואים למה לא למדה עם שאר עבודות ועוד קטורת היתה קריבה בין זריקת דמים להקטרת אברים ועוד כל ז' ימים אי אפשר שלא הקטיר קטרת וי"ל כל ז' ימי המלואים לא הקריבו אלא קרבנות יחיד ולא עולת תמיד וגם לא קטורת כי דוקא בעול' הצבור היה נקטר הקטרת והיו עושין אותה במזבח הפנימי ונוטלין האש ממזבח החיצון וכאן לא היה אש במזבח החיצון כי היו ממתינים לאש של מקום וסידרו העצים והבשר לראות הנס ומפני זה לא היה נקטר הקטרת בעתו:
ואת שעיר החטאת דרש דרש שני דרישות למה מפני מה נאכלו אלו וזה למה נשרף כך כתוב בכל הפי'. ואין הגרסא כך בספרא אלא ה"ג מפני מה לא נאכלו אלו וכך פירושו שכעס ואמר למה אחרתם אף שזמנה ליום ולילה היה לכם לאכלה מקודם ואי כגירסת הפירוש אדרבא לא הי"ל לתמוה שהרי הוא ציום בפירוש שיאכלו' אלא ודאי ה"ג למה לא נאכלו אלו וזה למה נשרף (אח"י ק"ק על הרב אמאי לא הקשה על רש"י דידיה אדידיה ממ"ש פ' טבול יום. וכבר הרא"ם כתב דט"ס הוא בדברי רש"י בחומש) החמט והעכבר והצב פירש המורה צב זה לימצא ובחולין פרק העור והרוטב אמר ביצת שרץ המרוקמת טהורה ניקבה כל שהיא טמאה במגע ופירש המורה שיש שרץ שמטיל ביצים צב ולטאה וחמט ולימצא אינם מטילים ביצים. ע"כ מנימוקי רי"ד זלה"ה:
תזריע
פירוש א
דַּבֵּר אֶל־בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר אִשָּׁה כִּי תַזְרִיעַ וְיָלְדָה זָכָר־וְטָמְאָה שִׁבְעַת יָמִים כִּימֵי נִדַּת דְּותָהּ תִּטְמָא:
הראשונים פירשו במשז"ל אם שמרת ימי נדה כראוי אני נותן לך בן ומלו לשמנה וז"ש אשה כי תזריע וילדה זכר זה מורה כי שמרה ימי נדה כראוי וטמאה כבר ז' ימים בנדתה כדחזי ועל כן זכתה לבן זכר עכ"ד ואפשר לומר דרך דרש במ"ש מהרח"ו זלה"ה בספר עץ הדעת טוב והם דרשותיו (כתב יד) דהנחש הטיל זוהמא בחוה ולא באדם ולכן האדם לא יש לו מהסט"א כי אם הערלה ובהסיר הערלה יוכשר אך הנקבה כיון שהיא באה מצד חוה טמאה נדה עכ"ל בקצור. וז"ש אם שמרת ימי נדה כראוי ונזהרת שלא ליטמא בטומאת נדה החמורה אני נותן לך בן שלא יהיה טמא רק הערלה ואתה מלו לח' ויהיה טהור מדה כנגד מדה שאתה נזהרת כראוי שלא ליטמא בנדה כן יהיה לך בן שאינו טמא:
ואפשר לומר עוד במ"ש הרב כלי יקר ריש פ' תזריע שהבן להיות שבא מהאשה דאשה מזרעת תחילה יולדת בן לכן הושפע על הזכר הנולד טומאת אמו דזרעה עיקר בו והיא הערלה המטמאה כמשז"ל כי בחטא הוסר הרוחניות ונפל תחת ממשלת ז' ככבי לכת וביום הח' ימול כי כל ח' רוחני. אבל הבת שבאה מזרע האב אין לנקבה היולדת טומאת ז' וזו תשובת המינין האומרים אם זכר נטהר במילה נקבה במה תטהר. אך היולדת נקבה טמאה שבועים ז' לה וז' בשביל בתה שהוסיפה טומאה בעולם עיין שם באורך ולזה אמרו אם שמרת ימי נדה כראוי אני נותן לך בן ומלו לח' שתזכה להעלותו לרוחניות ביום הח' בשכר מה ששמרת נדה. ובזה אפשר מ"ש בספרי ברוך מבנים אשר אין לך שנתברך בבנים כאשר וכתב רש"י איני יודע כיצד וידוע דרך הראשונים. וקרוב לדרכם אפשר במשז"ל דבנות אשר דורקטי ולפי מאמר הנז' בן ניתן לנו בשכר שמירת ימי נדה וכיון דבנות אשר דורקטי חסר שמירת נדה ובמה יזכו לבנים דהוה ס"ד כי מעט מעט יזכרו ויפקדו וכל קבל דנא עין רואה הם זכו לבנים יותר משאר שבטים על כן כתב רש"י איני יודע כיצד:
ולפי האמור נבין מאז"ל תן חלק לשבעה אלו ז' ימי נדה וגם לשמנה ח' ימי מילה והוא מבואר דאם אתה שומר ז' ימי נדה כראוי זוכה לבן כמשז"ל וז"ש תן חלק לז' ז' ימי נדה שתשי' כל מעיינך לשמרם ובזה וגם לשמנה וגם לשון כריתה כמשז"ל במדרש רבה על פסוק גם ושתי המלכה שפירשו גם מלשון גוממו עם השופי ע"ש וז"ש וגם לשמנה תזכה לעשו' מילה גם זו לטוב לשמנה. א"נ אפשר במ"ש בזהר הקדוש דצריכה האשה הנטהרת ליקח משערה שגדל בנדה וכו' שהוא חלק לסט"א. וכן הערלה חלק לסט"א וצריך ליתנה בעפר בסוד ונחש עפר לחמו כמשז"ל ואפשר לרמוז דר"ת וסופי תיבות עפר לחמו הוא ערלה עם הכולל וז"ש תן חלק לז' שצריך חלק משערה שגדל בז' וגם לח' ליתן הערלה בעפר. או ירצה במ"ש פ' ערבי פסחים שציוה ר' ישמעאל בר' יוסי לרבי אל יבא בלילה הראשון שטבלה דמעיין פתוח ע"ש דף קי"ב ע"ב וז"ש תן חלק לז' לשמור נדה כראוי וגם לשמנה ליל ח' ליל טבילה לפנים בישראל שלא נהגו כחומרת ר' זירא ונתן טעם כי לא תדע מה רעה יהיה על הארץ היא האשה קרקע עולם כמו שציוה ר' עקיבא לבנו כאמור:
ואפשר לרמוז בקראין כי סופי תיבות אשה כי תזריע וילדה זכר העירה שם רמז עורו ישנים מתרדמתכם הביטו וראו שנתפרשה תורת האדם אחר כל בהמה וחיה לומר שאם לא זכה הוא גרוע מכל וכמשז"ל ומזה יתעורר האד' ויקח מוסר השכל. עוד יש לרמוז דסופי תיבות אשה כי י"ה רמז משז"ל זכו י"ה ביניהם. ור"ת גי' אהיה:
ואפשר עוד לרמוז במה ששמעתי מצא אשה מצא טוב כי אשה גי' ש"ו. איש גי' שי"א. ואם היא תכיר שמדרגתה פחות מהאיש יעלה זיווגם יפה וז"ש מצא אש"ה כלומר שהיא מכרת בעצמה היותה אש"ה שנגרע מספרה מאיש מצא טוב. אך אם נחשבת כאיש וזהו מר ממות את האש"ה גי' שי"א כמספר אי"ש שאם היא תחשוב שהיא במדרגת בעלה זה מר ממות ע"כ שמעתי:
וארחיב הדברים כי איש גי' אשה ועוד ה' לרמוז כי האשה הרומזת לה' היא כלולה בו דלית לה היא מגרמא כלום. ועוד רמז שאם זכו איש שבו יוד גימט' אשה ה' והרי שם י"ה כלול ושרוי ביניהם. וכאשר האשה מכרת זה מצא טוב אך אם סובר' דגדול כחה ואינה צריכה לו ומחזקת עצמה האש"ה גימט' איש אין זיווגם עולה יפה. ולפי מ"ש הרב עמודיה ז' דכששניהם שוים אי אפשר להוליד והיינו מאי דאמרו אי אפשר לשני מלכים שישתמשו בכתר אחד שישתמש"ו דייקא ע"ש באורך ניחא טפי דאין אשה אלא לבנים ולכן מצא אש"ה שהיא מחזקת עצמה למטה ממנו כי אש"ה מספר ש"ו ואיש שי"א אז מצא טוב רמז לבחינת היסוד שיזכה להוליד. אך האש"ה גדולה כמו אי"ש מר ממות דאי אפשר להוליד וצריך לבא בגלגול להוליד לקיים מצות פו"ר ולמות שתי מיתות וזהו מר ממות. ועוד אפשר לרמוז מצא אשה גי' דבש שהיא מתוקה במדות טובות ונאות מצא טוב. אך האש"ה גי' שב"ט שהוא דלף טורד ושב"ט לגיו. ועוד אפשר לרמוז מצא גימ' ענוה אשה רמז אם האשה יש לה ענוה וכל דבריה בנחת וענוה אז מצ"א גי' ס"מ טוב דמשלים עמו ולא יזיק לו. ולפי האמור לעיל זהו רמז הכתוב בפרשה אשה כלומר המחזקת עצמה אשה שהיא למטה ממדרגת האיש זיווגן עולה להוליד ואפשר י"שתמשו שניהם ותלד כמו שאמר הרמ"ע והרב עמודיה שבעה וז"ש כי תזריע וילדה זכר. ובהיות שהיא ענותנית ומחשבת האיש גדול ממנה על כן בא שכרה וילדה זכר שהוא איש הגדול לפי דעתה. וגם מצד טובותיה תבא ברכה הלוך וגדל באלו הברכה פרה ורבה וזהו וילדה זכר גימט' ברכה. ולא תימא דמאחר דאתתא לא מפקדא אפריה ורביה לא יחשב ה' לה זכות לזה רמז כי תזריע וילדה זכר ר"ת זכות לרמוז כי גם תחשב לה לזכו' ומצוה היא עושה שעל ידה האיש מקיים המצוה וכמו שאמר הר"ן ריש פ"ב דקדושין ע"ש דהיינו דאמרינן התם מצוה בה יותר מבשלוחה:
פירוש ב
וּשְׁלֹשִׁים יוֹם וּשְׁלֹשֶׁת יָמִים תֵּשֵׁב בִּדְמֵי טָהֳרָה בְּכָל־קֹדֶשׁ לֹא־תִגָּע וְאֶל־הַמִּקְדָּשׁ לֹא תָבֹא עַד־מְלֹאת יְמֵי טָהֳרָהּ:
ושלשים יום ושלשת ימים תשב בדמי טהרה וכו' עד מלאת ימי טהרה וכו' וטהרה ממקור דמיה. ראיתי להרב החסיד מר זקנינו מהר"א אזולאי זצ"ל בס' בעלי ברית אברהם (כתב יד) שפירש משם הרב הגדול החסיד מהר"ר סלימאן ן' אוחנה זצ"ל מגורי האר"י זצ"ל שפירש בדקדוק הכתובים הללו במ"ש בנדה דף ל"ה ע"ב אתמר רב אמר מעיין אחד הוא התורה טמאתו והתורה טהרתו ולוי אמר שתי מעיינות הם נסתם הטמא נפתח הטהור נסתם הטהור נפתח הטמא מאי ביניהו איכא ביניהו שופעת מתוך שבעה לאחר שבעה ומתוך ארבעה עשר לאחר ארבעה עשר ומתוך מ' לאחר מ' ומתוך פ' לאחר פ' לרב רישא לקולא דאף דשופעת מתוך ימי טומאה לימי טהרה טהור אף דלא פסק דהא התורה טהרתו וסיפא דשופעת מתוך מ' לאחר מ' ומתוך פ' לאחר פ' טמא לאחר מ' ולאחר פ' דהתורה טמאתו ללוי רישא לחומרא כיון דלא פסקה לא נסתם מעיין טמא וסיפא לקולא דמאחר דעדיין שופעת ולא פסקה לא נסתם מעיין טהור ואיפסיקא הלכתא כרב בין לקולא בין לחומרא. וכפי סברת רב ז"ש ול"ג תשב בדמי טהרה דמי דייקא בין אם פסקה ואחר כך ראתה בתוך ימי מלאת בין אם היתה שופעת מתוך ז' לימי מלאת הכל טהור וזהו דמי בלשון רבים. ולאחר מלאת אמר עד מלאת ימי טהרה כסברת רב דהכל תלוי בימים ואם היתה שופעת מתוך מלאת לאחר מלאת טמאה ולז"א ימי טהרה ולא דמי טהרה דבימים תלוי והוא אומרו וטהרה ממקור דמיה לרמוז סברת רב דמעיין אחד הוא ומן המקור הוא ואפ"ה וטהרה אף שהכל בא ממקור דמיה דהתורה טהרתו:
פירוש ג
אִישׁ־צָרוּעַ הוּא טָמֵא הוּא טַמֵּא יְטַמְּאֶנּוּ הַכֹּהֵן בְּרֹאשׁוֹ נִגְעוֹ:
אפשר לדקדק אומרו טמא יטמאנו במאי דקיימא לן דטמא שטהרו הכהן לא טהר וזה שאמר כיון שטמא הוא מוכרח טמא יטמאנו אף אם שגג וטהרו הרי הוא בטומאתו. אי נמי אפשר דאשתני הצרוע דלא ישבו טמאין עמו וז"ש טמא יטמאנו להוסיף לו טומאה על שאר טמאין והיינו בדד ישב וכו'
פירוש ד
אדָם כִּי־יִהְיֶה בְעוֹר־בְּשָׂרוֹ שְׂאֵת אוֹ־סַפַּחַת אוֹ בַהֶרֶת וְהָיָה בְעוֹר־בְּשָׂרוֹ לְנֶגַע צָרָעַת־וְהוּבָא אֶל־אַהֲרֹן הַכֹּהֵן אוֹ אֶל־אַחַד מִבָּנָיו הַכֹּהֲנִים:
אפשר במ"ש דכשהנגעים בגופו יותר טוב לו דעל ידי זה יתעורר לשוב תיכף ובזה פירשו המפרשי' אין לך אדם בלא יסורין אשרי מי שיסורין באים עליו ולכאורה אינו מובן דפתח ואמר אין לך אדם בלא יסורין אלמא גזרת היסורין חיילא בכולל ומילתא פסיקתא קאמר אין לך אדם בלא יסורין ובלשון שלילה א"כ מהו שסיים אשרי מי שיסורין באים עליו ולא שייך אושר אלא אם כן הוא דבר פרטי באיש או אנשים מועטין אלא הכונה דודאי אין אדם בלא יסורין יש מהם בממונו יש מהם בבני ביתו יש מהם ברעיו ואוהביו יש מהם דאין דבריו נשמעין וכיוצא מיני' ממינים שונים מחול ירבון ולא איתי אנש על יבשתא שלא יהיה לו איזה צער מבית או מחוץ וכיוצא וכל מיני יסורין הם מזבח כפרה. אבל לאחד מהם סיים באשרי והוא מי שיש לו יסורין בגופו וז"ש אשרי מי שיסורין באין עליו דייקא אל עורו ואל בשרו נאמר בו אשרי דעל ידי שהם בגופו מתעורר לשוב כדבר האמור ע"כ דברי המפרשים. וז"ש והיה בעור וכו' אין והיה אלא לשון שמחה ישמח האדם כשהיסורין הם בגופו ונאמר בו אשרי:
פירוש ה
זאת תּוֹרַת נֶגַע־צָרַעַת בֶּגֶד הַצֶּמֶר אוֹ הַפִּשְׁתִּים אוֹ הַשְּׁתִי אוֹ הָעֵרֶב אוֹ כָּל־כְּלִי־עוֹר־לְטַהֲרוֹ אוֹ לְטַמְּאוֹ:
זאת תורת נגע צרעת בגד הצמר וכו' לטהרו או לטמאו. אפשר במשז"ל אין בעל הרחמים פוגע בנפשות תחלה הלא מראש כנגע נראה בביתו ואם ישוב מחטאתו הנה מה טוב ואם לאו עוד ישוב ויראה נגע בבגדיו ואם יפקח עיניו להכנע ולתקן אשר עותו מן השמים יקרבוהו ואם עוד טומאתו בו הנה נג"ע זה אל עצמו ואל בשרו וז"ש זאת תורת נגע צרעת בגד וכו' לטהרו לאדם אם ישוב מדרכו הרעה ויתעורר מנגעי בתים או בגדים ישוב אל ה' וירחמהו וישאר הוא טהור מבית ומחוץ וזהו לטהרו דנגעי בתים או בגדים הם סיבה לטהרת נפשו וגופו. או לטמאו דאם לא שב יבואו בגופו לטמאו בעצמו:
פירוש ו
כִּי תָבֹאוּ אֶל־אֶרֶץ כְּנַעַן אֲשֶׁר אֲנִי נֹתֵן לָכֶם לַאֲחֻזָּה וְנָתַתִּי נֶגַע צָרַעַת בְּבֵית אֶרֶץ אֲחֻזַּתְכֶם:
פירוש ז
וּבָא אֲשֶׁר־לוֹ הַבַּיִת וְהִגִּיד לַכֹּהֵן לֵאמֹר כְּנֶגַע נִרְאָה לִי בַּבָּיִת:
יש לדקדק אומרו אשר אני נותן יתר ועוד מתן לשון הווה צריך ביאור ותו אומרו כנגע נראה בכ"ף הדמיון וכבר דברי רבותינו זכרונם לברכה ידועים ואפשר לפרש במשז"ל בשורה היא להם שהנגעים באים עליהם לפי שהטמינו אמוריים מטמוניות של זהב כל מ' שנה שהיו ישראל במדבר ועל ידי הנגע נותץ הבית ומוצאן. וז"ש אשר אני נותן מעתה ומעכשיו אני נותן כי עתה האמוריים הנה הנם מטמינים בביתם זהב ומרגליות וכן יעשו כל זמן שאתם במדבר וא"כ אני נותן בהוה כי כל טובם הלא לכם הוא ונתתי נגע בבתים שע"י כן תמצאו ואלהי אביכם נותן לכם מטמון. וא"כ ישראל שידעו זה בראות נגעי הבית ישמחו וירננו על המטמון שימצאו שם כי כן נתבשרו ע"י משה רבינו ע"ה. ועל דעת כן מזדרז לקרוא הכהן ופיו פתח בחכמה ואמר כנגע נראה כמו נגע נראה אבל זה לא יקרא נגע רק שמחת לב כי ע"י זה נמצא המטמון וזהו כ"ף כנגע דלמראה עינים נראה נגע אך נראה לי להנאתי ולטובתי ליהנות משלל אויבי:
ואפשר לומר דרך רמז ותוכחות מוסר במ"ש עשה עבירה אחת קנה לו קטיגור אחד אך אינו נראה והוא במדור הקליפות למעלה וזהו כנגע כמו אותו נגע דהיינו הקטיגור שהוא למעלה ואיני רואהו משם נמשך נגע בעוני שאראהו למטה בבית. או ירצה כנגע שנראה בנשמתי כי כל עון פוגם בנשמה נראה לי למטה בחוש בבית. וקרוב לזה שמעתי באומרים דמוציא שם רע פוגם בברית הלשון וכשהאדם פוגם בברית הלשון ודאי פוגם בברית המעור והן בעון נבראים על ידו בנים משחיתים נגעי בני אדם ועתה נראה בפועל בבית וז"ש כנגע כאותו הנגע נסתר נראה לי בפועל בבית:
פירוש ח
אדָם כִּי־יִהְיֶה בְעוֹר־בְּשָׂרוֹ שְׂאֵת אוֹ־סַפַּחַת אוֹ בַהֶרֶת:
שאת ספחת בהרת. כתב הרב כלי יקר דהנגעים באים על הגאוה וכנגדה לוקה בשאת כשמה כן היא לשון נשא ורם האי דישנא להאי פרדישנא. ועוד הנגעים באים על חמדת הממון והממון הוא טפל לאדם כי כל הקנינים דבוקים באדם כחכמה גבורה מדות טובות משא"כ הממון הוא חוץ ממנו וכנגד זה באה ונהייתה הספחת שהוא לשון טפלה. וגם הנגעים באים על לשון הרע דאזיל סומקא ואתי חיורא כי בכלל הוא הלבנת פנים וכנגדה בא בהרת ולכן הכהן שאינו חומד ממון שאין לו חלק ונחלה ומשלחן גבוה קזכי והוא עניו ורודף שלום יבא ויטהרנו מטומאתו ונסלח לו זהו תורף דבריו עיין בספרו הנחמד באורך וברוחב:
ועל פי דברי הרב ז"ל אפשר לפרש מקראי קדש סוף מלאכי בריתי היתה אתו החיים והשלום ואתנם לו מורא ויראני ומפני שמי ניחת הוא תורת אמת היתה בפיהו ועולה לא נמצא בשפתיו בשלום ובמישור הלך אתי ורבים השיב מעון כי שפתי כהן ישמרו דעת ותורה יבקשו מפיהו כי מלאך ה' צבאות הוא. הכונה בריתי היתה אתו החיים והשלום ומשלחני קא זכי כי אין לו חלק ונחלה וא"כ אינו חומד ממון ואתנם לו מתנות כהונה מורא שצריך באכילת קדשים ותרומה מורא בכמה הלכתא גברוותא וזירוז שלא יחטא ויראני כי שומר כל ההלכות והחומרות. ומפני שמי ניחת הוא שהוא עניו. והראיה תורת אמת היתה בפיהו וזה מופת חותך שהוא עניו ותוכו כברו שאם לאו חכמתו מסתלקת ממנו ולא סלקא ליה שמעתא אליבא דהלכתא ונמצא דעדות יש שהוא עניו מדחזי' דזכה לתורת אמת. בשלום ובמישור הלך אתי לאפוקי שלא הלך בעצת רשעים ולא דיבר לשון הרע ואדרבא רודף שלום וכפי זה נקי הוא משלשה פשעי ישראל גאוה וחמדת ממון ולשון הרע אשר כנגדן באים הנגעים שאת ספחת בהרת והכהנים נשמרים מהם. וחילופיהן בגול"ם ר"ת גאוה ופגם לשון ממון כי אם שלשה אלה יעשה אותם האדם יהיה גול"ם נגוע ומוכה כי גמ"ל עליו ר"ת גאוה ממון לשון וגמולו ישלם לו במראות נגעים שאת ספחת בהרת ועל כי הכהנים נקיים מחטאות אלו הם מטהרים הנגעים וז"ש כי שפתי כהן ישמרו דעת שהם הלכות טהרה כמשז"ל ודעת זה סדר טהרות. והגונים וראוים לזה ומאחר שהם נקיים כח בהם לדרוש לעם להפרישם מעון והוא אומר ורבים השיב מעון:
ואפשר עוד לפרש כי שפתי כהן ישמרו דעת וכו' במ"ש הרמב"ם פ"ט דצרעת דין ב' שאם כהן רואה וסומך על עצמו צריך שיהיה בקי בהן ובשמותיהן וכהן שטהר הטמא וטמא הטהור לא עשה כלום אמנם יכול החכם לראות ואומר לו אמור טהור ואומר טהור וז"ש כי שפתי כהן ישמרו דעת שהוא חכם והוא בקי בטהרות שכינוי דעת הוא לטהרות כמשז"ל כמדובר. ואז תורה יבקשו מפיהו. כי מלאך ה' צבאות הוא ועל פיו יהיה כל ריב וכל נגע. ומינה נשמע שאפי' אינו חכם על פיו יהיה שהחכם אומר לו אמור טהור והוא אומר טהור:
ויתכן לפרש להפך במ"ש מרן הכ"מ שם משם הרא"ש דאף אם הכהן סומך על החכם בעינן דאסברו ליה ומסבר והיינו דכתב הרמב"ם פ"א כל כהן שאינו מכיר המראות לא יראה הנגע עיין שם באורך וז"ש כי שפתי כהן אף שאינו חכם ישמרו דעת החכם והכהן מיהא בקי ומכיר וקרינן ביה ישמרו דעת דאסברו ליה ומסבר ואז תורה יבקשו מפיהו:
פירוש ט
וְהִתְגַּלָּח־וְאֶת־הַנֶּתֶק לֹא יְגַלֵּחַ:
כתב רבינו מהר"א מגרמיזא ז"ל ג' גדולה לומר גדולה גמילות חסדים ששקולה כנגד כל התורה שכן ג' דוהתגלח אמצע התורה בפסוקים. ודרוש דרש אמצעה בתיבות זהו ג"ד גמול דלים ושקול ככל התורה שלפניה ושלאחריה. והא דכתיב ליה בפ' נגעים דנגעים באים על צרות עין ועין רעה וזה לא רצה לגמול חסד בכליו לפיכך ופינו את הבית וכו'. עכ"ד ובזה שהצדקה שקולה ככל התורה אפשר שזה רמז במ"ש פ' הבונה אלף בינה גמול דלים ה"ו שמו של הקב"ה הכונה אלף בינה לימוד בינה דהיינו עסק התורה שקול גמול דלים שהצדקה היא ככל התורה ונתן טעם שע"י הצדקה מיחד קב"ה ושכינתיה הרמוזים באותיות ה"ו של הויה הכוללת וכמו שאמר הרב האר"י זצ"ל והיא פעולת עסק התורה ליחד קודשא בריך הוא ושכינתא. וכיוצא אמרו פ"ק דבתרא דשקולה צדקה ככל המצות ע"ש. ובהא ניחא מ"ש גורי האר"י זצ"ל דהעבירה אינה מכבה הצדקה כמו התורה והטעם דהצדקה חשובה ככל התורה. וה"ט דאמרו ז"ל בשבת דף קל"ט אין ירושלים נפדית אלא בצדקה דלא מצינו מצוה ששקולה ככל המצות והתורה כצדקה ולגאולה צריך לקיים לפחות מצוה כוללת הכל. וכיוצא אמרו שאין ישראל נגאלים אלא בשמירת שבת והיינו לפי ששקולה שבת ככל התורה כלה ועד"ה הכל הולך אל מקום אחד צדקה היא בחי' שבת:
פירוש י
וְצִוָּה הַכֹּהֵן וְלָקַח לַמִּטַּהֵר שְׁתֵּי־צִפֳּרִים חַיּוֹת טְהֹרוֹת וְעֵץ אֶרֶז וּשְׁנִי תוֹלַעַת וְאֵזֹב:
פי' רבינו אפרים ז"ל בפירושו (כתב יד) רמז נאה שתי צפרים רמז ליצה"ט וליצר הרע ומראה לך הכתוב היאך יעשה וימשול בשני יצריו ושחט את הצפור האחת ימית יצה"ר. על כלי חרס כלומר יחשוב האדם בלבו היאך דומה האדם לכלי חרס כיון שנשבר אין לו תקנה ובזה ימית יצרו וישפילהו. ועוד תקנה אחרת שישחט אותו על מים חיים היא התורה שנקראת מים שנאמר מעיין גנים באר מים חיים גן ים ג"ן פרשיות שנמשלו לים שנאמר ורחבה מני ים וכן אמרו רבותינו זכרונם לברכה אם פגע בך מנוול (אח"י מנוול גי' ס"מ) זה משכהו לבית המדרש. ולקח את עץ הארז זה לבו גבוה ומתגאה כארז ואת שני התולעת היא העבירה שבידו שנאמר אם יהיו חטאיכם כשנים ואת האזוב זה יצה"ט ששפל כאזוב הזה וטבל אותם בדם הצפור השחוטה כלומר הכל יתכפר לו בשכר שהמי' יצה"ר והזה על המטהר ז' פעמי' שיעסוק בז' ספרים שנאמר חצבה עמודיה ז' ושלח את הצפור החיה שהוא צד על פני השדה כלומר על פני התורה שהיא הפקר כשדה. וכן ב' כבשים וכבשה ג'. ג' עשרונים ולוג שמן הרי ז' כנגד ז' ספרים. תנו"ך. תורה נביאים וכתובים:
זֶה מנימוקי רַבֵּינוּ יְשַׁעְיָה הָרִאשׁוֹן זלה"ה.
מנימוקי רי"ד ז"ל. ועמוק אין מראהו מן העור. פירש המורה לא ידעתי מהו פירושו דקשי' ליה כיון דלבנה היא כל לבן נראה עמוק כמראה חמה עמוקה מן הצל וי"ל מפני שאין כח הלבון בא מלמטה שהרי לא הפך שער ללבן לכן אמר ועמוק אין מראהו. והנה כהה הנגע פי' המורה הא אם עמד בעינו טמא ולא היא דבספרא אמרינן דנגע העומד בעינו טהור וה"נ תנן בנגעים ומפני שלא הפך שער ללבן קורא אותו כהה שאינו ליבון חזק:
בקרחתו או בגבחתו פי' בגדים ישנים נקראים קרחת מפני שהוא קרח מהשער והחדש נקרא גבחת מפני ששערו גבוה וח' עם ה' מתחלפים. עד כאן מנימוקי רי"ד ז"ל:
אחרי מות - קדושים
פירוש א
דַּבֵּר אֶל־כָּל־עֲדַת בְּנֵי־יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם־קְדֹשִׁים תִּהְיוּ כִּי קָדוֹשׁ אֲנִי יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם:
קדושים תהיו וכו'. מה כתיב למעלה ושמרתם את משמרתי ויש להבין הסמיכות וסדרן של כתובים. וראיתי בספר נדפס מחדש זה שמו כתנות אור להרב פנים מאירות בסדר היום שפירש במשז"ל עליונים שאין להם יצה"ר די להם בקדושה אחת תחתונים שיש יצה"ר ביניהם הלואי שיעמדו בשתי קדושות ויש לדקדק מה הם שתי קדושות וגם להבין מה שפירש"י אל תפנו אל האלילי' כלא הוא חשוב למה רמזה התורה כאן דבר זה ופי' הרב במ"ש ביבמות דף ך' איסור קדושה שניות קדש עצמך במותר לך ובדף כ"א יליף רב כהנא שניות מקרא ושמרתם את משמרתי דלא לפגע בערוה ולפ"ז אנו צריכים שתי קדושות האחת עריות והשנית שניות וזה מצד יצה"ר וז"ש ושמרתם את משמרתי דהיינו שתעשו איסור שניות וזהו קדושים תהיו שתי קדושות לפי שיש יצה"ר ביניכם כמשז"ל והלואי תעמדו בשתי קדושות דלא לפגעו בערוה וכשתהיו קדושים ופרושים מעריות ודאי בנים אשר יולדו מנשיכם הם בניכם ויתקיים איש אמו ואביו תראו דאי לאו אמו אומר' השקני מים ומשקה אביו ולפי האמת אינו אביו ואינו מקיים כבוד או"א ואת שבתותי תשמורו שבן כהן עובד עבודה ואי לאו הוא ממזר בן ישראל ומחלל שבת ועל ידי זה אל תפנו אל האלילים אף דכלא חשיב להתיר עריות ח"ו דעע"ז אף שיודע שאין בה ממש אבל במה שתהיו קדושים אל תפנו זה תורף דברי הרב הנז' בקיצור ונאים הדברים למי שאמרן:
ובזה אפשר לפ' מאמר רבותינו זכרונם לברכה בילקוט כאשר ידבק האזור וכו' נקרא קדוש וקראם קדושים ואף לעת"ל כל אחד יאמר לו קדוש שנאמר קדוש יאמר לו. ויש לדקדק מה הלשון אומר' ואף לעת"ל כל אחד יאמר לו קדוש ומאי רבותיה הלא גם עתה קדושים נקראים. והפשוט בזה הוא דעתה בכללות נקראי' קדושים אבל כל אחד לבדו הוא חלק מהקדושי' ואינו נקרא קדוש אבל לעת"ל כל אחד לבדו נקרא קדוש וכמו שאמר המפרשים אמנם על פי דברי הרב הנז' אפשר לומר דכך פירושן של דברים הקב"ה נקרא קדוש וחלק מכבודו כביכול וקראם קדושים תרי משמע כי לנו בעניותנו אצטריך לן תרי קדושות המצוות וסייגיהן כגון העריות האסורות מדינא ושניות מדברי סופרים מפני שיש בנו יצה"ר. ואף לעת"ל יעביר רוח הטומאה מן הארץ ויבוטל היצה"ר כמו שאמר לב בשר לב לעשות בשר ומאחר שכן סגי בקדושה אחת כמלאכים וז"ש ואף לעת"ל כל אחד יאמר לו קדוש קדושה אחת כמלאכים. וזהו שאמרו לרשב"י באדרא מאן קדוש ה' דא רשב"י דודאי רשב"י יותר ממלאך וקדוש יאמר לו והיינו דדייק במאמר הנז' ואף לעת"ל כל א' יאמר לו קדוש דבזמן הזה בני עליה הם מועטים שיצרם מסור בידם אינם צריכים כי אם קדושה אחת אף כי הם מחמירין על עצמם בעשר קדושות אבל לעת"ל כל א' קדוש יאמר לו ועיין בסמוך :
קדושים תהיו וכו'. פירשו כת הקודמין במשז"ל קדושים תהיו פרושים תהיו כל מקום שאתה מוצא קדושה אתה מוצא גדר ערוה. וכפ"ז א"ש דאמר רחמנא כאשר תפרשו מהעריות תקיימו איש אמו ואביו תיראו ואת שבתותי תשמורו והענין דאם ח"ו אינם פרושי' במע' שכב אחד את אשת רעהו ונתעברה והיא תולה בבעלה והיה הבן אשר תלד ירא ומכבד לבעל אמו שסובר שהוא אביו ולאביו האמיתי אינו מכירו לאב ואינו ירא ממנו. ואם זו אשת כהן הולד סוברים שהוא כהן ועובד במקדש בשבת תמידין ומוספין והזבח פסול שהוא זר וחילל שבת וכל זה בא מחמת הזנות אך בהיותנו קדושים פרושים מעריות אז יתקיים איש אמו ואביו תיראו ואת שבתותי תשמורו שלא יבא לביזוי אב ולא לחילול שבת עכ"ד. (אח"י כבר נכתב פי' כתנות אור בסמוך והמעתיק עוית). ואפשר לומר דסמיך מורא אב לשמירת שבת לומר דכשם שבשבת מוזהר שלא לדבר דברי חול וכיוצא כשם שהקב"ה שבת מדיבור כי בדבר ה' שמים נעשו וז"ש ואת שבתותי דייקא שאני שבתתי מדיבור תשמורו גם אתם לשבות גם מדיבור וכן הבן צריך לירא מאב ואם אפי' בדיבור שלא ידבר דיבור שאינו לפי כבודם וכ"כ הרמב"ם דארור המקל בכבוד אב ואם אפי' ברמיזה ע"ש:
פירוש ב
כִּי־בַיּוֹם הַזֶּה יְכַפֵּר עֲלֵיכֶם לְטַהֵר אֶתְכֶם מִכֹּל חַטֹּאתֵיכֶם לִפְנֵי יְהוָה תִּטְהָרוּ:
אפשר לפרש דרמז הני חלוקי כפרה שהיה ר' ישמעאל דורש ותשובה עם כל אחד עבר על מ"ע לא זז משם עד שהם מוחלין לו. עבר על ל"ת תשובה ויה"כ מכפרים. עבר על כריתות ומיתות ב"ד תשובה ויה"כ ויסורין מכפרין עבר על חילול ה' תשובה ויה"כ ויסורין ומיתה מכפרין. וז"ש כי ביום הזה לא אמר כי היום הזה יכפר רק כי ביום הזה כלומר דבר מחוץ עם יום הזה והיינו התשובה ביום הזה עם יה"כ יכפר עליכם כפרה גמורה על ל"ת. לטהר אתכם רמז שאם עבר על כריתות ומיתות ב"ד צריך גם יסורין הממרקים וזהו לטהר לעתיד על ידי יסורין המטהרין. לפני ה' רמז שאם החטא חילול ה' אז אחר כל זה תטהרו לעתיד במיתה והיא גמר הכפרה:
פירוש ג
וְכִפֶּר הַכֹּהֵן אֲשֶׁר־יִמְשַׁח אֹתוֹ וַאֲשֶׁר יְמַלֵּא אֶת־יָדוֹ לְכַהֵן תַּחַת אָבִיו וְלָבַשׁ אֶת־בִּגְדֵי הַבָּד בִּגְדֵי הַקֹּדֶשׁ:
ימלא את ידו. הג' תיבות הללו עם שלש כוללים לשלשתן עולה במספר מימי יאשיהו ואילך כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה:
(הגהה : ימי בית ראשון היה הכהן הגדול נמשח בשעת מינויו בשמן המשחה. מימי המלך יאשיהו ואילך ובזמן בית שני לא היה שמן המשחה, כי נגנז על ידי יאשיהו, ולכן היה הכהן הגדול מתחנך בלבישת שמונה בגדים, ארבעה בגדים יותר מכהן הדיוט. כהן כזה נקרא מרובה בבגדים. י.א)
פירוש ד
אִישׁ אִישׁ מִבֵּית יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר יִשְׁחַט שׁוֹר אוֹ־כֶשֶׂב אוֹ־עֵז בַּמַּחֲנֶה אוֹ אֲשֶׁר יִשְׁחַט מִחוּץ לַמַּחֲנֶה: וְאֶל־פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד לֹא הֱבִיאוֹ לְהַקְרִיב קָרְבָּן לַיהוָה לִפְנֵי מִשְׁכַּן יְהוָה־דָּם יֵחָשֵׁב לָאִישׁ הַהוּא דָּם שָׁפָךְ וְנִכְרַת הָאִישׁ הַהוּא מִקֶּרֶב עַמּוֹ: לְמַעַן אֲשֶׁר יָבִיאוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת־זִבְחֵיהֶם אֲשֶׁר הֵם זֹבְחִים עַל־פְּנֵי הַשָּׂדֶה וֶהֱבִיאֻם לַיהוָה אֶל־פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד אֶל־הַכֹּהֵן:
איש איש מבני ישראל אשר ישחט וכו' ואל פתח אהל מועד לא הביאו להקריב קרבן לה' וכו' למען יביאו בני ישראל את זבחיהם אשר הם זובחים על פני השדה והביאום לה' אל פתח אהל מועד וכו' ולא יזבחו עוד את זבחיהם לשעירים וכו'. ראיתי בנימוקי עטרת ראשי אבא מארי זלה"ה שפירש במ"ש הרמב"ם טעם לקרבנות כי ישראל היו אדוקים להקריב לע"ז והנה למונעם מכל וכל מהקרבנות אחר אשר הורגלו קשה הדבר לכן ציוה שהקרבנות יהיו לשם ה'. זהו תורף דברי הרמב"ם כפי מה שהביאו המפרשים בשמו וז"ש איש איש אשר ישחט וכו' וכי תימא מה כל החרדה הזו לז"א למען יביאו את זבחיהם אשר הם זובחים על פני השדה כלומר טעם הקרבנות אעיקרא הוא לפי שהורגלו כבר בקרבנות וזהו למען יביאו את זבחיהם אשר הם זובחים על פני השדה והורגלו בהם והביאום לה' כי בזה שאני מצוה קרבנות הדבר בנקל ולא יזבחו עוד את זבחיהם לשעירים וק"ל עכ"ד אבא מארי זלה"ה אמנם ראיתי למהרימ"ט בדרשותיו ריש פ' ויקרא שעמד על דברי הרמב"ם הנז' ופירש דבריו באופן אחר ע"ש ונהירנ' דבזהר הקדוש ובמדרש רבה מפורש בהדיא כדברי הרמב"ם על פי פשטן:
פירוש ה
אִישׁ אִישׁ אֶל־כָּל־שְׁאֵר בְּשָׂרוֹ לֹא תִקְרְבוּ לְגַלּוֹת עֶרְוָה אֲנִי יְהוָה:
פירש הרב כלי יקר שאיש אחד לא יתיחד עם הנשים ור"ל כל איש לא יתיחד ע"ש ולפי דרכו אפשר לרמוז מ"ש הרמב"ם דאפי' שני אנשים כשרים לא יתיחדו עם נשים דסבר דחומרת רב אינה מחסידות כמו שאמר ז"ל והכל רמוז בתורה וז"ש איש איש אפי' תרי וכשרי דאיש משמעותו צדיק ואמר איש איש אף שני אנשים צדיקים לא תקרבו במקום הראוי לגלות ערוה ופי' שלא תתיחדו כמו שפירש הרב הנז' אל כל שאר בשרו אפי' לקרובותיו ביחוד הראוי לגלות ערוה:
פירוש ו
וְאֶל־אִשָּׁה בְּנִדַּת טֻמְאָתָהּ־לֹא תִקְרַב לְגַלּוֹת עֶרְוָתָהּ:
יש לדקדק דהול"ל ואל אשה בנדתה לא תקרב ואפשר לומר שרמז לחומרת ר' זירא שהחמירו על עצמן שאפי' רואות טפת דם כחרדל וכו' וז"ש בנדת טומאתה דייקא שהיא רצתה שתהיה טמאה אפ"ה לא תקרב לפרוץ גדרה:
ויתכן שרמז דמותר להתיחד עמה ואין לחוש כיון דיש לו מתירין אח"ך וההוא מינא אמר איך מתיחד עם אשתו נדה דדמי לאש בנעורת והשיבו לו התורה העידה עלינו סוגה בשושנים וכו' וז"ש ואל אשה בנדת טומאתה תהיה בטוח לא תקרב ותוכל להתיחד עמה והטעם לגלות ערותה דיהיה לו שעת הכושר לעתיד לגלות ערותה בהתר:
או ירמוז ר"ת בנדת טומאתה לא תקרב תטב"ל כלומר דהגם דעבר זמן נדתה עידן ועידנין אין לה שעת הכושר עד אשר תטבול כמצותה כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה:
ובאופן אחר אפשר שרמז מ"ש פ' ערבי פסחים (פסחים דף קט"ז) אשתך טבלה אל תזקק לילה הראשונה אמר רב ובנדה דאורייתא הואיל והוחזק מעיין פתוח דילמא משכה זיבה וזה רמז הכתוב לדינא דאורייתא לא תקרב אפילו תטבל ואפילו לילה ראשונה שבת שהוא תקר"ב בגימטריא אפ"ה לא תקרב והיינו לילה הראשונה הואיל והוחזק וכו':
ואפשר עוד שירמוז למ"ש התוס' פ"ק דשבת דף י"ג בעובדא דההוא תלמיד שהיו טובלין שתי טבילות אחת בסוף ימי ראיתה ואחת בסוף ימי ליבון וההוא תלמיד היה מקל קודם טבילת ימי לבון וא"ל אליהו זכור לטוב ברוך המקום שהרגו וזה רמז ואל אשה בנדת טומאתה לא תקרב אפילו תטבל כלומר בסוף ראיתה לא תקרב דעדין לא טבלה טבילה שניה. ואפשר לרמוז טמאתה הם אותיות את מטה לאפוקי ההוא תלמיד שהיה ישן עמה לכך רמז את מטה לא תקרב ולכן אמר אליהו ז"ל שלא נשא פנים לתורה לדרוש צירופי ומספר אותיות כיון שקרא ושנה ושמש כל צרכו ועל כן נענש:
פירוש ז
לֹא־תִקֹּם וְלֹא־תִטֹּר אֶת־בְּנֵי עַמֶּךָ וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ אֲנִי יְהוָה:
אפשר במשז"ל דכונ' דהע"ה ביום צוותו לשלמה המלך על שמעי ויואב היינו לתקן נפשם שיסבלו בעה"ז עונש המיתה ותשאר נפשם מתוקנ' לעוה"ב וזהו מדתו ית' שמיסר האדם ביסורין למרק עונותיו וישאר נקי וז"ש לא תקום ולא תטור וכו' ועכ"ז אשר אנכי מצוך לא תקום ולא תטור בדבר הנוגע לאהבת נפשו נקום ונטור לתקן וז"ש ואהבת לרעך כמוך שמצד אהבתך לתקן נפשו מותר ומצוה היא כי טוב ליסרו למרק עונותיו אני ה' דכביכול הוא יתברך מייסר לטובה לתקן אשר שיחת. וז"ש כל ת"ח שאינו נוקם ונוטר כנחש וכו' דאף במילי דידיה הוא חטא גדול וע"י התוכחת והיסורין נתקן:
פירוש ח
וְכִי תִזְבְּחוּ זֶבַח שְׁלָמִים לַיהוָה־לִרְצֹנְכֶם תִּזְבָּחֻהוּ:
פירש רבינו אפרים בפי' (כתב יד) וכי תזבחו זבח שלמים כשתזבחו יצה"ר לעשות שלום ביניכם לבין אביכם שבשמים. לרצונכם לדעתכם תזבחוהו כמו שאמר יפה מרדות אחת בלבו של אדם וכו' ביום זבחיכם יאכל פירות בעה"ז וממחרת לעה"ב. והנותר אם אינו עושה תשובה. ביום השלישי דכתיב ביום הג' יקימנו באש ישרף ואשם לא תכבה. ואם האכל יאכל ביום ג' באש גהינם ישרף. פגול הוא לא ירצה גהינם כלה וכו' ואין לך פגול מזה שיהיה מדרך כף רגל הצדיקים. ואוכליו השד והמזיק עונו ישא גם הוא עתיד ליתן דין ביום הגדול עכ"ד:
ואפשר לפרש בסגנון זה וכי תזבחו היצה"ר כמו שאמר זובח תודה יכבדנני ואריב"ל כל הזובח יצרו ומתודה עליו כאלו כבדו להקב"ה בב' עולמות זהו זבח שלמים כמו שאמר בס' בנין שלמה והבאתיו בסוף ס' הקטן פתח עינים דכל מחלקת כאן בארץ רוש"ו מגיע השמימה ששם המקטרגים ג"כ עושים מלחמה וכל א' מזכיר עונות שכנגדו וכיוצא וזה נוגע לה' כי מדתו לרחם וזה צער השמים כי מדת הטוב להטיב ומפני הקטרוג ושאלת דין אינו משפיע ועצר את השמים וכשיש שלום כביכול הוי כמשים שלום למעלה כמש"ה שלום יעשה לי וזהו זבח שלמים לה' שיש לו נ"ר כביכול. לרצונכם הוא היצה"ר שהוא בעל תאוה ורצון גופני וז"ש לרצונכם שהוא היצה"ר תזבחוהו תעשו היצה"ר טוב ביום וכו' והנותר ממנו מה שנשאר מזוהמת היצר ביום הג' לעתיד ישרף כמו שאמר מהרא"ג דנשאר אל משם היצה"ר. פגול אותיות לגוף שהלך אחר הגוף נעשה פגול לא ירצה והשאר כמו שאמר הרב ז"ל ודוק היטב:
פירוש ט
מִפְּנֵי שֵׂיבָה תָּקוּם וְהָדַרְתָּ פְּנֵי זָקֵן וְיָרֵאתָ מֵּאֱלֹהֶיךָ אֲנִי יְהוָה:
אפשר לרמוז דהת"ח הוא בסוד ז"א וז"ש רבותינו זכרונם לברכה אין זקן אלא מי שקנה חכמה דז"א באים לו המוחין מחכמה בסוד תוספת וזהו מי שקנה חכמה רמז דבאים לו מוחין דאבא בתוך מוחין דאימא הנקרא מ"י בסוד ן' שערי בינה וז"ש אין זקן אלא מ"י שקנה חכמ"ה דז"א באין לו מוחי או"א וקנה אותם. וזה רמז והדרת פנ"י זק"ן כי פנים של תיבת זקן כלומר האותיות הקודמות לאותיות זק"ן הם וצ"ם גי' קו"ל שרומז תמיד לז"א כמו שאמר במאורי אור להרמ"ף. או אפשר דלפעמים גם מ' נקראת קול כמו שאמר שם כי היא בחינת המילוי ומלויי עסמ"ב עם עשר אותיות גי' קל"ח והוא חקל תפוחין ע"ש וקו"ל עם ג' אותיות גי' חקל עם הכולל וא"כ זהו והדרת פני זקן ואמרו רבותינו זכרונם לברכה כל המקבל פני זקן כאלו מקבל פני שכינה הכונה דפנים של זקן הוא גי' קול גי' חק"ל וא"ש כאלו מקבל פני שכינה. ועוד אפשר כי הת"ח ע"י ת"ת לשמה מחזירים פב"פ ופניה לו היו וא"ש כאלו מקבל פני שכינה כי הוא המיחדם פב"פ על ידי עסק התורה וא"ש ההי"ב:
פירוש י
וּשְׁמַרְתֶּם אֶת־חֻקֹּתַי וְאֶת־מִשְׁפָּטַי אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה אֹתָם הָאָדָם וָחַי בָּהֶם אֲנִי יְהוָה:
פירוש יא
אִישׁ אִישׁ אֶל־כָּל־שְׁאֵר בְּשָׂרוֹ לֹא תִקְרְבוּ לְגַלּוֹת עֶרְוָה אֲנִי יְהוָה:
אפשר במ"ש הראשונים דאם היה מתקשה לאשתו ואנסוהו לבא אל הערוה אינו מחוייב למסור עצמו כאשר עיניך תחזינה במרן בית יוסף י"ד סימן זק"ן ובים של שלמה פרק הבא על יבמתו סימן ג' אלא במציאות זה יעבור ואל יהרג. עיין בדברי קדשם בחון בהם וחקור בהם וזה אפשר ירמוז הכתוב איש איש אל כל שאר בשרו דהיינו שהכין עצמו אל שאר בשרו לאשתו והוא מוקשה עכ"ז אם מכריחים אותו לערוה לא תקרבו לגלות ערוה בטענת שהוא מוקשה ומכריחים אותו. ומ"מ כתיב בסמוך אשר יעשה אות' האדם וחי בהם דאם יהיה סכנת מיתה בכגון זו וחי בהם ולא שימות בהם:
פירוש יב
וְלֹא־תָקִיא הָאָרֶץ אֶתְכֶם בְּטַמַּאֲכֶם אֹתָהּ כַּאֲשֶׁר קָאָה אֶת־הַגּוֹי אֲשֶׁר לִפְנֵיכֶם:
אפשר לפרש במ"ש פ' רבי עקיבא מכאן מודעא רבא לאוריתא והדור קבלוה בימי אחשורוש והקשה הרשב"א דאם כן למה נענשו ותירץ דהמודע' היתה טרם שנכנסו לארץ אבל כשנכנסו לארץ פקע המודעא דארץ ישראל נתנה על כך כמש"ה ויתן להם ארצות גויים בעבור ישמרו חקיו וכשגלו חזרה המודע' (ופרעה) [והדור קבלוה] בימי אסתר עכ"ד והקשה עליו הרב מופת הדור מהרח"א זלה"ה בריש ס' מקראי קדש דא"כ איך נתחייבו מיתה בבית ראשון וכו' ע"ש ואני בעניי בקונטריס דברים אחדים דף (קי"ד) [קמ"ה ע"ג] תרצתי דכיון דקבלו התורה ועברו עליה נתחייבו מיתה ומ"ש הרשב"א וכשגלו וכו' לא הוצרך לפרש דודאי זה מרחמיו ית' לשים שארית לישראל והגלם ע"ש וז"ש ולא תקיא הארץ וכו' לא תסברו דארץ ישראל נתנה לכם בעבור שתשמרו מצותיו וכשעברתם תקיא הארץ אתכם כדס"ד של הרב מהרח"א דכיון שעברו על דת גם המתנה של ארץ ישראל בטלה ויגלו לא כי דדינא הוא כי כל אשר יעשה וכו' ונכרתו הנפשות העושות דכיון דקבלו עליהם ונתרצו לשמור חקיו במתנת הארץ ועברו נתחייבו מיתה ונכרתו הנפשות העושות. אלא דמתוקף רחמיו אלו הן הגולין ושפך חמתו על עצים ואבנים לפליטת בית ישראל: