פני דוד· רבי חיים יוסף דוד אזולאי [החיד"א]
שמות
שמות
פירוש א
וְאֵלֶּה שְׁמוֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל הַבָּאִים מִצְרָיְמָה אֵת יַעֲקֹב אִישׁ וּבֵיתוֹ בָּאוּ:
ואלה שמות בני ישראל הבאים מצרימה. אפשר לרמוז כי סופי תיבות בני ישראל הבאים מצרימה מילה שם רמז שזמן קריאת פרשיות אלו תקון לפגם הברית כאשר ניצוצי הקדושה נתפזרו הלכו שבי לפני צר הסט"א והוא רמוז שמות בני ישראל הבאים ר"ת שביה. וסופי תיבות ואלה שמות בני ישראל הבאים תהלים כי קריאת ס' תהלים הוא תקון לפגם הברית כמו שביארנו בעניותנו במ"ש בריש שוחר טוב שהתפלל דוד הע"ה דהעוסק בתהלים יהיה כעוסק בנגעים ואהלות שסגולתם לכפר פגם הברית עוד יש לרמוז כי ר"ת מצרימה את יעקב איש גימט' ב"ן לרמוז כי השכינה אשר אליה מתיחס שם בן כביכול ירדה עמהם. ועוד רמז דיש להם דין בן. וכיון שכן קושי השעבוד משלים. וכיון שהם בן יקבלו התורה וליכא טענת בן המצר לגבי בן כמו שאמר באסיפת זקנים וע"י התורה קדש הם והקדש מפקיע מידי שעבוד. וגם יקבלו שבת הרמוז בסופי תיבות את יעקב איש וינוחו בשבת בעבדותם וגם בשבת הגדול יתגלה שבחם כי יתפסו ע"ז של מצרים וכו' והכל רמוז תחילת הכל כי טרם מכה ציץ רפואה פרח:
ועוד אפ' לרמוז כי תיבת ואלה גימטריה מ"ב כי כל מ"ב הוא לברר לזה גלו למצרים לברר ני' הקדושה וכמדומה לי שראיתי בדרשות מהרח"ו (כתב יד) שהוא רמז גם כן דסופי תיבות שמות בני ישראל הבאים תלים רומז על הארש לתהלים כמש"ה ואתה קדוש יושב תהלות ישראל וגם ברמזי רבעה"ט ראיתי שכתב ר"ת שביה וסופי תיבות מילה ע"ש:
ואלה שמות הבאים מצרימה וכו' ויוסף היה וכו'. אפשר לומר כי יען טרם מכה ציץ רפואה פרח בפסוקים אלו רמז כמה מיני תרגימ"א ולא פסיק טעמ"א לצאת ישראל ממצרים ותפרה ישע גאולת ישראל. הלא מראש כתבנו בכמה דוכתי בהקדמ' שתי שטרות היוצאי' על שדה אחת אי בעי בהאי גבי אי בעי בהאי גבי כמבואר בח"מ סי' ר"ם ובמעמד בין הבתרי' נתן ארץ ישראל הוא ית' לאברהם אבינו עליו השלום בתנאי גלות מצרים ושעבוד מלכיות ובמילה נתן ארץ ישראל לאברהם אבינו עליו השלום בתנאי לקבל אלהותו. ואם ישראל רוצים בשטר המילה פקע הגלות כמבואר באורך במקומות שונים בקונטריסנו. ולכן ראש על אר"ש רמז מילה בסופי תיבות בני ישראל הבאים מצרימה לרמוז שאם יקבלו שטר המילה אשר נתן אלהים לאברהם פקע השעבוד. ועוד טעם אחר שהשכינה כביכול השלימה הגלות וזה רמז מצרימה גימט' שכינה. וכי תימא הרי נאמר לאברהם אבינו עליו השלום ד' גליות כמשז"ל ע"פ אימה חשכה וכו' לז"א הבאים ר"ת בבל אדום יון מדי כי כלם היו במצרים ושעבדו בהם ואם זכינו היה עולה גלות מצרים בעד כלם. ועוד טעם אחר את יעקב איש וביתו באו הם המלאכים שבאו למצרים כמו שפירשו בזהר הקדוש וזהו כשש מאות אלף ע"ש וא"כ המלאכים ישלימו החשבון. ראובן שמעון וכו' דכל שמות השבטים אמרו רבותינו זכרונם לברכה דרומזים על הגאולה. ובעניותי בספרי הקטן ראש דוד ביארת"י הקדש שכל שם רומז טעם א' למהר ישועתם ע"ש וממנו נקח שהכתוב רמז כמה טעמים בהזכרת שמות קדושי עליון השבטים. ואמר עוד ויוסף היה במצרים טעמא טעים טעם מחודש ליצ"מ דבמה שנמכר יוסף נמחל חלק השעבוד שנתחייבו ישראל כמו שאמר הרב מהר"י קובו בדרשותיו שנדפסו מחדש. ובני ישראל פרו וכו' עוד טעם אחר מצד ריבוי העם כידוע:
פירוש ב
הָבָה נִּתְחַכְּמָה לוֹ:
אז"ל ג' היו באותה עצה איוב יתרו ובלעם וכו'. וראיתי בפי' התורה לרבותינו בעלי התוס' (כתב יד) שכתבו וז"ל והא דכתיב באיוב כי יתרי פתח ויענני והמסורת כתיב יתרו ומפרש דהכי קאמר יתרו היה נמי באותה עצה והוא פתח הדבר ואותי ה' ענה וקשיא דהא אמרינן דיתרו ברח ואיוב לא ברח אלא שתק וי"ל שהיה יתרו גדול הדור באותה שעה והיה בידו למחות ולא לברוח ולכך מאשימו איוב עכ"ל ואני בעוניי בספרי הקטן ראש דוד פ' יתרו פירשתי פ' אלו של איוב ע"ש. ועתה ראיתי בדברי הימים של משה שיתרו מיחה ביד פרעה ויעצו שלא להרע לישראל וחרה אף פרעה וגרשו ממצרים וברח למדין ובהכי ניחא משז"ל שבשביל שברח זכה וישבו בניו בלשכת הגזית מפני שמה שברח היה מצד שמיחה לפרעה ועי"ז הוצרך לברוח ולא כמו שאמר התוס' ודוק:
בתרגום המיוחס ליונתן.
בתרגום המיוחס ליונתן בפ' זו כתב דלוי ראה למשה ואהרן וקהת ראה לפנחס ושמעתי מקשים דלוי היה לו יותר מן מ"ד שנים כשבא למצרים דיוסף היה בן שלשים בעומדו לפני פרעה ושבע ורעב ט' שנים הם ל"ט וחמשה לפחות שנולד קודם יוסף הם מ"ד. וישראל ישבו רד"ו שנה במצרים הסר מרד"ו פ' דמשה הם ק"ל וא"כ ק"ל ומ"ד הם קע"ד דהיינו מ"ד שהיה לוי כשבא למצרים וק"ל עד שלא נולד משה הם קע"ד ולוי חי קל"ז א"כ איך אפשר דלוי ראה למשה ואהרן. גם קהת חיה קל"ג וקהת מיורדי מצרים הסר מרד"ו קל"ג ישארו ע"ז א"כ כשנפטר היה אהרן בן ששה שנים ואיך אפשר דבו' שנים יוליד אהרן לאלעזר ואלעזר לפנחס. והיא תמיהא קיימת. וחפשתי בפי' אשר סביב התרגום הנז' בקצת ספרים וראיתי שהרגיש בזה. ומ"ש שם לתרץ לחשבון קהת דהראשונים היו מולידים והם קטנים לא דק דהחשבון ברור כמו שכתבנו ודוק:
פירוש ג
הֵילִיכִי אֶת־הַיֶּלֶד הַזֶּה וְהֵינִקִהוּ לִי וַאֲנִי אֶתֵּן אֶת־שְׂכָרֵךְ וכו' וַתִּקְרָא שְׁמוֹ מֹשֶׁה וַתֹּאמֶר כִּי מִן־הַמַּיִם מְשִׁיתִהוּ:
ויש לדקדק מ"ש והניקהו לי תיבת לי יתרה גם תיבת ואני נראית יתירה דהול"ל ואתן את שכרך. ותו להבין שם משה דהול"ל משוי שהוא פעול אך משה הוא מוציא אחרים. ואפשר בהקדים מ"ש רבותינו זכרונם לברכה כל המגדל יתום בתוך ביתו מעלה עליו הכתוב כאילו ילדו ושמעתי משם הרב המופלא מהר"י הכהן בעל בתי כהונה ז"ל שפי' במאמר זה בהך דקי"ל שטף נהר את זתיו והוליכם לשדה אחר זה אומר ארצי גדלה וזה אומר זתי גדלו יחלוקו. והנה כי כן משפט אחד למגדל יתום בתוך ביתו עם גדלו זתיו בשדה אחר דזה אומר מזונותי גדלו היתום וזה אומר אב אני המוליד ומשפטיו יחלוקו בשכר הגידול הזה. אכן משפטו עם ה' ורב טוב אשר צפן ונותן להמגדלו כאלו ילדו כל חלקו משלם שכר גידול ושכר הולדה זה תורף דברי הרב הנז'. ועתה נבא אל הביאור הנה בתיה בהוצאת הילד מן היאור הו"ל כמו שילדתו כי הצילתו לשטף מים רבים אליו לא יגיעו ואם לאו היה נטבע ואבד וזה חשוב כאשר ילדתו בעצם. ועתה אם תניקהו בחנם לא יהיה נקרא כולו על שמה מן הדין לכן אמרה והניקהו לי כדי שיהי' כולו שלי ואני שהצלתיו מהנהר במקום לידה אתן את שכרך וא"כ הרי הוא לי כולו וכ"כ ויהי לה לבן ממש דהרי איכא גידול ולידה ולכן קראתו משה כי שכר ההנקה וגידולו אח"ך משלה ניכר לכל אך הוצאתו מהנהר שהיא במקום לידה זה לא ניכר ולכן קראתו משה על שם שהוציאתו מהנהר להורות דכלו שלה ויהי לה לבן ממש ולא כמגדל יתום בתוך ביתו דעלמא דמדינא יחלוקו כי בתיה הצילתו מהמות במקום לידה ועל כן קראה שמו משה לזכר עולם. וזה שנים פירשתי דקראתו משה ולא משוי לרמוז דבשכר שהיא הוציאתו מהמים הוא יוציא אותה מגהינם שכבר ברדתה לרחוץ אמרו ז"ל שרחצה מגלולי בית אביה וכבר רוח נכון חדש בקרבה ועל כן קראתו משה כי הוא יוציאנה מאפלה לאורה. ונתנה טעם כי מן המים משיתהו וכדאי זכות זה שהוא יוציא אותי מאפלת גהינם. וכמדומה ששמעתי באומרים לי כי כן פירשו המפרשים וכיונתי לדבריהם ז"ל. ואפשר לומר כי אמרה ואני אתן את שכרך כלומר אני בת מלך אתן את שכרך בשופע רב כיד המלך. והניקהו לי כאלו את מינקת בן המלך לי דייקא בכל כבוד וזריזות וחמלה ושאת תאכלי מאכלים טובים ומעדנים לזכך החלב כי את מנקת בן בת המלך. ואל תחושי לצרכי הוצאה במאכלים היקרים והסגולים והפסדת מלאכתך בשומך כל חריצותך וזריזותך עליו כי אני מלכה אתן את שכרך את ריבה כל אביזרא דהוצאה המצטרכת:
פירוש ד
וַיֹּאמֶר מִי שָׂמְךָ לְאִישׁ שַׂר וְשֹׁפֵט עָלֵינוּ:
פי' הרב מופת הדור מהרח"א ז"ל בעץ החיים דלדון דיני קנסות בעו סמוכין ושלשה וז"ש מי שמך לאיש שר ושופט דהוו שלשה עלינו דבשלמא למצרי בן נח דיין אחד סגי לא עלינו דלנו בעי שלשה עיין שם באורך ואפשר לומר במאי דקי"ל בח"מ סימן כ"ב דאם קבל עליו קרוב או פסול הוי קבלה. אבל אי איכא תרתי לרעותא דקבל פסול במקום ב' או ג' לא מהני ויש חילוק דעות באחרונים ע"ש וכתב הרב מהרח"א ז"ל שם דמשה היה בן ט"ו ואיכא מאן דסבר דעד י"ח פסול ע"ש. ואשתמיטתיה להרב ז"ל מאמרם ז"ל בשמות רבה פרשה ה' דמשה היה בן י"ב שנה ע"ש וז"ש אתה פסול שאתה נער בן י"ב שנה ומי שמך כלומר קבלך לאיש כלומר כאלו אתה גדול וגם קבלך לב' שר ושופט עלינו דאף פסול שקבלוהו לשנים הוו תרתי לריעותא ולא מהני קבלה וכ"ש לג'. או אפשר לאיש שר ושופט ג' וברישא לאיש כאלו אתה גדול ובשלשה הא ודאי לא מהני. ואפילו תימא דקטן יכול לדון ואתה יחיד מומחה במקום ג' מי שמך קבלך שתדון. עלינו שאנו גדולים ואנו יכולים לומר לא אזילנא לבי דינא דזוטר מינן:
פירוש ה
וַיִּשְׁמַע פַּרְעֹה אֶת־הַדָּבָר הַזֶּה וַיְבַקֵּשׁ לַהֲרֹג אֶת־מֹשֶׁה:
יש לחקור קצת דמשה היה כבן בתיה בתו של מלך והיה לו גדולה ואם שר אחד קרוב למלכות יאמרו עליו שהרג הדיוט אחד מי יבקש דמו ממנו. וכ"ש כשלא יש ראיה גדולה ועדים בדבר וכשהרג המצרי לא היה איש דכתיב וירא כי אין איש. ואיך כששמע פרעה תכף בקש להרוג משה החביב לבתו וגדול בחצר המלכות ומבלי חקירה כלל רק בשמיעה בעלמא. ואפשר במשז"ל שהרגו בשם המפורש וז"ש הלהרגני אתה אומר דייקא באמירה כמשז"ל. וז"ש וישמע פרעה את הדב"ר הזה לשון דיבור באמירה לחוד ומזה נתפעל מאד מאד כי יכול לבא אצלו ומבלי שום הרגשה יזכיר השם ויהרגהו ובמקום סכנה כזו אין להשגיח בשום דבר ויבקש להרוג את משה כי פרעה סבר שהוא עשה רב פשע דש"ד ולכן לא יועיל לו חכמתו ביום עברה ופקודת חטאו ממלך הארץ ולכן בקש להורגו:
פירוש ו
וַיֹּאמֶר פַּרְעֹה הֵן־רַבִּים עַתָּה עַם הָאָרֶץ וְהִשְׁבַּתֶּם אֹתָם מִסִּבְלֹתָם:
הרב שארית יעקב דף יו"ד ע"ב פירש ויאמר מלך מצרים למה משה ואהרן וכו' שהכונה דלא תימרו דמטעם צער בעלי חיים דין הוא שיצאו ישראל מתוקף גלותם בצר להם ממצוקותיהם דכתבו התוס' מציעא דף ל"ב דלגבי מלך אשתרי צער בעלי חיים וז"ש ויאמר מלך מצרים כלומר שהוא מלך וצב"ח בטל אצלו ע"ש באורך:
ולפי דרכו אפשר לומר מ"ש הכתוב ויאמר פרעה הן רבים וכו' במ"ש התוס' בע"ז דף י"א דמשום כבוד המלך הותר צב"ח דכבודו הוא כבודן של ישראל והוא כבוד צבור ודחי כבוד רבים לצב"ח ע"ש. ומאחר שכן למדנו דאם הרבים יש להם צער ובמקום כבוד בזה להם לעגה להם למלך אין שוה לדחות צער בעלי חיים. וז"ש ויאמר פרעה הן רבים עתה עם הארץ כלומר אתם סוברים דכי איכא צער בעלי חיים והם רבים אין לך דבר שעומד להניחם בצערם והשבתם אותם מסבלותם וז"ש ויאמר פרעה כלומר אתם סוברים שאני פרעה כאיש דעלמא בלי תואר מלך לענין זה משום דאם צב"ח נדחה לכבוד המלך היינו משום כבוד הרבים וכלפי לייא הן רבים עתה ויש לרבים צער וביזוי. הלא תדעו כי לא צדקתם אלא כמו שאמר מתחילה ויאמר מלך מצרים אני סובר שלגבי מלך לא משגחינן בצב"ח ומאן פלג לכם בין רבים ליחיד. ותו דגם אם נודה לכם בחילוק זה [היינו אם לרבים שהוא מלכם מצערם ומבזם אז חיישינן משום צב"ח] (הוא אם הרבים שהוא מלכם מצערם ומבזם אך איכא צב"ח) אבל אני מלך מצרים עיקר מלכותי על מצרים ורובי רבבות המצריים שאני מלכם ניחא להו ומתכבדים בשעבוד ישראל והדר דינא לכ"ע דלא שייך צער בע"ח וז"ש ויאמר מלך מצרים למה משה ואהרן אתם חכמים מחוכמים ולא ירדתם לחילוק זה. והן לו יהי שעדיין יש קצת ספק אני מוחזק ואיך תפריעו את העם ממעשיו אשר הם ברשותי ומוחזקני בעבודתם ובמה כחכם לאפקועי מן המוחזק אתם שיודעים כמה גדול כח המוחזק בכל ספיקא דדינא וז"ש למה משה ואהרן תפריעו את העם ממעשיו ודוק:
פירוש ז
הִנֵּה עַם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל רַב וְעָצוּם מִמֶּנּוּ:
הנה עם בני ישראל רב ועצום ממנו. כתוב בשער הפסוקים לרבינו האר"י זצ"ל, כי ר"ת התיבות האלה העבירום לרמוז כי גזר עליהם להעביר מהם אות ברית קודש ושלא ימולו בניהם וכו' ע"ש ואפשר לרמוז עוד כי סופי תיבות הנה עם בני ישראל הוא מיל"ה לבאר שהעבירום על המילה. ובדרוש הקודם פירש הרב זצ"ל כי אומרו הנה עם בני ישראל ר"ל העם של בני ישראל ולא שהם ישראל עצמם רק הם הגרים שגיירו יוסף ויעקב והם מתייחסים ונטפלים לישראל וזהו עם בני ישראל העם שהם של בני ישראל והיו בערים מיוחדות כמו שאמר ואת העם העביר אותו לערים והם היו רב ועצום מהמצריים וכנגד ישראל אמר ויקוצו מפני בני ישראל וכו' עיין שם באורך ולפי דרוש זה יבא היטב גם כן ר"ת העבירום שם רמז דעם זו הן הן אשר העבירום לערים מיוחדות שהיו גרים ולאלו קורא עם בני ישראל:
פירוש ח
וְהָיָה כִּי־תִקְרֶאנָה מִלְחָמָה וְנוֹסַף גַּם־הוּא עַל־שֹׂנְאֵינוּ וְנִלְחַם־בָּנוּ וְעָלָה מִן־הָאָרֶץ:
אפשר לרמוז במ"ש ונלחם בנו וכו' במשז"ל על פ' ואתם אל תיראו את עם הארץ כי לחמנו הם נאכלם כלחם ופירש הרב המופלא חסידא קדישא כמהר"ח ן' עטר זלה"ה דהיינו שיבררו הקדושה אשר בתוכם ונשארו גל של עצמות כמו שמבררים ניצוצי הקדושה ע"י האכילה ע"ש באורך. וזהו ונלחם בנו כלומר יעשנו כלחם ויברר הקדושה ועלה הניצוצות מן הארץ יעלה כל הניצוצות ונאבד וכן הוות להו דעשו מצרים כמצולה שאין בה דגים וביררו כל הקדושה ואע"ג דאינהו לא חזו מזלייהו חזו. וז"ש והיה כי תקראנה מלחמה כי מזלם אינו חזק אז הם יעשו את שלהם ויבררו הניצוצות כלחם ונלח"ם בנו וכו'
פירוש ט
וְכַאֲשֶׁר יְעַנּוּ אֹתוֹ כֵּן יִרְבֶּה וְכֵן יִפְרֹץ:
אפשר לפרש עפ"י מ"ש בס' זרע בירך ח"ג על ברכות דף ל' סוף ע"ג דישמעאל ועשו היו חייבים בגלות מצרים כי הם מזרע אברהם אבינו עליו השלום ולפי שישראל היו בגלות לבד והם פרעו השט"ח שהיה מוטל על ישמעאל ועשו לכן זכו בברכת ישמעאל לפרות ולרבות הרבה ולברכת עשו ועל חרבך תחיה לדון בדין ד' מיתות ודיני נפשות וזו היא שיטה אחרת שלא כמו שאמר הזהר פ' בלק ע"ש באורך ואפשר דזה רמז הכתוב וכאשר יענו אות"ו דוקא ולא לישמעאל ועשו כן ירבה שזכה במתנת ישמעאל לפרות ולרבות הרבה. וכן יפרוץ לשון מלכות כמו שאמר פורץ לעשות לו דרך דהיינו שזכו בברכת עשו שהמלך והסנהדרין ידונו דיני נפשות. ובזה אפשר בצאת ישראל ממצרים היתה יהודה לקדשו דאינה השכינה שורה אא"כ יש רבבות כמשז"ל וגם התורה לא נתנה אא"כ היו ס' רבוא וזה זכו ע"י ברכת פו"ר שניתן להם מתנת ישמעאל וז"ש בצאת ישרא"ל ממצרים כלומר ישראל דוקא ולא עשו ולא ישמעאל היתה יהודה לקדשו לזה זכו שהיו רבים ושרתה שכינה וקבלו התורה וגם ישראל ממשלותיו שוכן לממשלה לדון ד"נ ממתנת עשו שניתנה להם בעד הגלות:
פירוש י
וַיֵּרָא מַלְאַךְ יְהֹוָה אֵלָיו בְּלַבַּת־אֵשׁ מִתּוֹךְ הַסְּנֶה וַיַּרְא וְהִנֵּה הַסְּנֶה בֹּעֵר בָּאֵשׁ וְהַסְּנֶה אֵינֶנּוּ אֻכָּל:
המפרשים פירשו להראות דאף דישראל בערו באש הגליות איננו אוכל ע"ד חיצי כלים והם אינם כלים כמו שאמר הרב כלי יקר ע"ש. ואפשר להרחיב הדברים דמשה היה רוצה שיגמרו ת' שנים במצרים ולא יהיה עוד גלות כמו שאמר רבותינו זכרונם לברכה והמפרשים אבל לא היה אפשר כי הן בעון חוללנו טבועים בטיט הסט"א ירדו לשערים עם ה' מ"ט שערי טומאה ואם ח"ו היו שוהים עוד נכנסים בשער הן' של טומאה והיתה נפילה עולמית מוחלטים לטומאה כי טמ"א גימט' ן'. לכן המו מעיו ית' לו והוא רחום הוציאנו לפני הזמן ובזה היה מקום להזדכך בקרבת אלהים לפני הר סיני ופסקה זוהמתן. וז"ש לו הקב"ה אהיה אשר אהיה אהי' עמם בצרה זו אהי' עמם בצרה אחרת כמו שאמר בברכות דף ט'. ובמערכה אל הדרוש כתיב והנה הסנה בוער באש והסנה איננו אוכל שהכונה כאמור מפי כבוד המפרשים בוער באש הגליות ולא יכלו. ויאמר משה וכו' מדוע לא יבער הסנה כלומר מדוע לא יהיו עתה בגלות ת' שנה ובזה יהיה קץ לצרתם ולא תהיה עוד צרה כי אפס קצ"פ הגלות. ויאמר אל תקרב הלום וכו' אדמת קדש הר סיני כלומר עיקר יציאת מצרים הוא בעבור שיזכו לתורה בהר הטוב הזה ולא סגי בלאו הכי:
ואפשר לרמוז עוד במשז"ל בזמן שהקול קול יעקב אין הידים ידי עשו כי התורה חירות משעבוד מלכיות וז"ש והנה הסנה בער גימטריה קול קול רמז שעוסקים בתורה ועי"ז הסנה איננו אוכל כי התורה מגנא ומצלא:
מאמרם ז"ל בש"ר ולא שמעו:
מאמרם ז"ל בש"ר ולא שמעו אל משה שהיה קשה להם לפרוש מע"ז. אפשר דקשי' ליה לבעל המאמר בפ' דהול"ל ולא שמעו אל משה מקוצר רוח מעבודה קשה דעל ידי העבודה קשה הי"ל קוצר רוח כפי הפשט להכי דריש מקוצר רוח מקטנות ופחיתות נפשם ובמקום שהיה להם להגדילה על דרך שאמרו בזהר זכה יתיר יהבין ליה וכו' זכה יתיר וכו' קצר קצר רוחם שהניצוצות השייכות לרוחם הן הנה היו מוטמעות בקליפת מצרים ערות הארץ ורוחם קצרה וקטנה פחתת היא וזהו מקוצר רו"ח. ולא מסתייה להו אלא ומעבודה קשה שהיה קשה להם לפרוש מע"ז וזה וזה גורם כי לא שמעו אל משה שבו הנשמה העליונה קדושה ראשונה:
פירוש יא
וַיּוֹאֶל מֹשֶׁה לָשֶׁבֶת אֶת־הָאִישׁ:
אמרו במכילתא שהתנה יתרו עם משה הבן שיהיה לך תחילה לע"ז מכאן ואילך לשם שמים. וקשה איך משה רבינו נתרצה בזה וי"ל דיתרו טעה במ"ש מכאן ואילך וזה היה תנאי קודם נשואין כמבואר במכילתא שם ומכאן ואילך משמע מאותה שעה שעדין לא נשא והול"ל משם ואילך ואז לא היה מקבל. הרדב"ז בתשובותיו (כתב יד) סי' שני אלפים קס"ח:
מדרש רבה סוף פרשה ד'.
מדרש רבה סוף פרשה ד'. אמר לו הקב"ה אם יאמר לך יתרו כלום מן השבועה אמור לו בעל השבועה התיר אותי מן נדרי לכך וילך משה ואחר כך וישב אל יתר חותנו. בנו של ר' חייא הגדול אמר לא הלך אצל פרעה עד שהתיר לו יתרו נדרו וכו' עכל"ה ויש להבין במאי פליגי. ואפשר במ"ש הרב עיר בנימין בראשון פ' המדיר סי' קי"ו משם הגאון מהר"ש במאמרם ז"ל גבי יפתח ופנחס כי יפתח אמר אני ראש וקצין אלך אצל פנחס ופנחס אמר הוא צריך לי ואני אלך אצלו וזו היא שקשה על פנחס שנקרא מלאך וה' עמו איך יצאה כזאת מלפניו להקפיד בכבוד המדומה בעלמא דשקרא ודין גרמ"א צר"ת הבת אבדה נפש ואמר מר כי הרב כלי יקר על התורה ישנו בנותן טעם דחכם מתיר לנדר עם הארץ שהוא כבעל דמפר נדרי אשתו כן החכם שליט ומושל על עם הארץ ובידו להתיר נדרו וישימהו ככלי אין חפץ בו וא"כ יפה אמר פנחס הוא צריך לי שאתיר לו נדרו ואני אלך אצלו כי אין זה דרך ההתרה כי החכם בחכמתו מתיר לו מצד שהע"ה כפוף אצלו ויפתח בגאותו שחקים הקם יקים נדרו כי אין לו מתירין זהו תורף דבריו. ויתכן דבזה פליגי דרבותינו סברי דהגם שהיה הולך משה רבינו ע"ה אצל יתרו לא הוה אפשר להתיר לו כיון דמי לנו גדול ממשה איש האלהים ומי בשחק יערוך להתיר לו ולהחשיב למשה שהוא כפוף תחתיו ובודאי יתרו לא מצי למשרי ליה כיון דמשה גדול יתר מאד מיתרו עד אין קץ וז"ש אם יאמר לך יתרו כלום מן השבועה כי אין מי שיתיר לך אמור לו בעל השבועה התיר אותי מן נדרי כי גדול ה' והוא כביכול התיר לי כי אין בלתו דמצי להתיר לי ומשו"ה וילך משה ואחר כך וישב. ובנו של ר' חייא הגדול סבר דאע"ג דפנחס סבר הכי מ"מ מדחזי' דנסתלקה ממנו שכינה במו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה והביאו רש"י בשופטים סוף סי' י"א דלהכי כתיב בדברי הימים על פנחס לפנים ה' עמו ע"ש א"כ משם למדנו דהא דחכם מתיר היינו אף למי שגדול ממנו ומשו"ה דריש דלא הלך אצל פרעה עד שהתיר לו נדרו דאף דמשה רבינו ע"ה איש האלהים יתרו מצי להתיר. ולדעת רבותינו אפשר לישב דהא דנסתלקה שכינה מפנחס לאו היינו דחכם מצי להתיר אף לגדול רק דהי"ל לפנחס לילך אצל יפתח ולומר לו הרי עיניך הרואות כי באתי עדיך אך דע דלהתירך אלי תבא כי כן משפט ההתרה ואלמלא ידע יפתח היה בא אחר כך אצל פנחס:
ועל פי זה נבא למאמרם ז"ל במדרש שמואל ע"פ ויהי דבר ה' אל נתן לאמר לך ואמרת אל עבדי אל דוד כה אמר ה' האתה תבנה וכו' א"ל הקב"ה לנתן האיש הזה ממהר הוא הקדם ואמור לו עד שלא ישכיר פועלים אל תבנה הבית ור' סימון אמר האיש הזה נדרן הוא הקדם עד שלא ידור ויהיה לו בושה אצל סנהדרין עכ"ל וצריך לדעת פלוגתייהו ופירש הבן יקיר לי אור עיני החכם השלם כמה"ר אברהם נר"ו דאפשר דפליגי בפלוגתא דהרב המבי"ט ובנו מהרימ"ט ומייתי פלוגתיהו בס' קול יעקב דף ק"א דהרב המבי"ט סבר דפתח לא בעי התרה מדאורייתא דהו"ל טעות אלא מדרבנן מפני שאינם יודעים הטעם ולכן בד' נדרים דכ"ע ידעי לא בעי התרה. ומהרימ"ט ס"ל דגם פתח צריך התרה מדאורייתא ומאן דאמר הראשון סבר כהרב המבי"ט דפתח לא בעי התרה מדאורייתא והכא אף מדרבנן לא בעי דומיא דארבע נדרים דהוא דבר ידוע דאם ה' אמר אתה לא תבנה אין לך הקדש טעות יותר מזה. ולכן האי מ"ד אתי מצד פועלים. ורבי סימון סבר כמהרימ"ט דגם פתח בעי התרה מדאורייתא ומשו"ה אמר נדרן הוא זה עד כאן דברי ידידי הבן יקיר מגן אברהם בעזרו. ונראה להמתיק כפי זה מ"ש ויהיה לו בושה אצל סנהדרין כפי ההקדמה הנז' שכדי שיהיה לדוד הע"ה התרה צריך ליכנע ולילך לסנהדרין כמי שהוא כפוף להם וז"ש עד שלא ידור ויהיה לו בושה אצל סנהדרין להשפיל עצמו וכתר מלכותו לילך לסנהדרין דבלא"ה לית ליה התרה:
ולי אפשר לפרש פלוגתייהו במ"ש בהגהה בי"ד סי' רנ"ח דבקדשים אפי' נדר בלב חייב דכתיב כל נדיב לב עולות. וכתב הרב דרישה דאפי' בקדשים דוקא אם גמר בלבו חייב אבל אם הרהר ועדין לא גמר אינו חייב, והשתא אפשר דבהכי פליגי חד אמר והוא ר' סימון לך בבקר ואמור לו כי האיש הזה נדרן דאפי' בקדשים לא מחייב כי אם בגמר בלבו ועד עתה ליכא נדר דלא גמר בלבו אך שמא יקדים ויגמור בלבו. ומ"ד הראשון סבר דמשאמר לו נתן כל אשר בלבבך עשה ודאי גמר בלבו רק דהוי הקדש טעות כי ה' אמר אתה לא תבנה ואין לך הקדש בטעו' גדול מזה ואין כאן נדר אף שגמר בלבו ואף שפירש בפירוש בפיו וביטא בשפתיו האמנם יש לחוש אפשיטי דפועלים ודוק:
פירוש יב
וַיָּמָת מֶלֶךְ מִצְרַיִם:
אמרו רבותינו זכרונם לברכה שנצטרע וצריך לדעת מנא להו. ופירש הרב רבינו העשל זצ"ל במ"ש דביום סלוקו של משה רבינו לא נשתמש בחצוצרות דאין שלטון ביום המות וכן כתיב ויקרבו ימי דוד למות והיינו דקשיא לרבותינו זכרונם לברכה דהכא כתיב וימת מלך מצרי' והול"ל וימת פרעה כי אין שלטון ביום המות לז"א שנצטרע ומ"ה כתיב מלך דעדיין היה יושב על כסא מלכותו ועוסק ברפואות ודפח"ח:
פירוש יג
וַיֹּאמֶר אֶל־בְּנֹתָיו וְאַיּוֹ לָמָּה זֶּה עֲזַבְתֶּן אֶת־הָאִישׁ קִרְאֶן לוֹ וְיֹאכַל לָחֶם:
פירש"י שמא ישא אחת מכם כד"א כי אם הלחם אשר הוא אוכל, שמעתי מקשים משם הרב כמהר"ר ידידיה הכהן זלה"ה נכד הרב שער אפרים זלה"ה בכתובות דף י"ג דקאמר מדברת לישנ' מעליא כדכתיב אכלה ומחתה פיה דאמאי לא מייתי מקרא דתורה כי אם הלחם אשר הוא אוכל קראן לו ויאכל לחם. ולק"מ דפשטיה דקרא מצי לפרש שפיר על אכילה ממש. אבל קרא דאכלה ומחתה מוכח שפיר טפי דהוא לישנא מעליא ודוק:
פירוש יד
וַתֹּאמַרְןָ הַמְיַלְּדֹת אֶל־פַּרְעֹה כִּי לֹא כַנָּשִׁים הַמִּצְרִיֹּת הָעִבְרִיֹּת כִּי־חָיוֹת הֵנָּה בְּטֶרֶם תָּבוֹא אֲלֵהֶן הַמְיַלֶּדֶת וְיָלָדוּ:
פירש הרב כתנות אור דהם צדיקות ולא היו בפתקא של חוה ונמשלו לחיות שאינן צריכות מילדת ע"ש ולפי דרכו אפשר במ"ש חכמי האמת דקודם החטא היה שמה חיה. ואחר שחטאה נקראת חוה מלשון חויא. ושרה באה לתקן וע"כ נקראת בתחילה שרי כמו שאמר בעניותנו לעיל פ' וירא ע"ש וז"ש כי לא כנשים המצריות העבריות כי חיות הנה כונתם ראויות לקרותן חיה לכל אחת מהנה כי צדיקות הן כמו שהיתה חוה קודם החטא שנקראת חיה ואלו קראו בשמותן חיות לרוב צדקתן ולזה אינן צריכות מילדת בטרם תבא המילדת וילדו:
פירוש טו
וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל־מֹשֶׁה בְּלֶכְתְּךָ לָשׁוּב מִצְרַיְמָה רְאֵה כָּל־הַמֹּפְתִים אֲשֶׁר־שַׂמְתִּי בְיָדֶךָ וַעֲשִׂיתָם לִפְנֵי פַרְעֹה וַאֲנִי אֲחַזֵּק אֶת־לִבּוֹ:
כד הוינא טליא שמעתי משם הרב הגדול מהר"א ששון זלה"ה שהיה מדקדק מה הלשון אומרת בלכתך וכו' ראה את כל המופתים וכו' הלא המופתים היו לעשות נגד פרעה ומה ענין המופתים דרך הלוכו בדרך לשוב מצרים. ופירש הרב ז"ל במעשה גחזי שאמר לו אלישע הנביא קח המשענת ושמת וכו' ואמרו רבותינו זכרונם לברכה דגחזי בדרך שם המשענת על כלב וחי. וכשהלך אצל הנער וישם המשענת לא עשה כלום. ולאפוקי זה נתן רשות למשה רבינו ע"ה שאם תאוה נפשו בלכתו בדרך לעשות המופתים לא יחסר סגולתם כי עוד יוכל לעשותם לפני פרעה וז"ש בלכתך ראה וכו' ועם כל זה ועשיתם לפני פרעה ע"כ שמעתי משם הרב ז"ל:
ובמטו מיניה דמר אפשר לומר להפך ולדרכנו דייק לישנא דקרא והוא כי אדרבא יודיע דרכיו למשה שלא יעשה בדרך שיאבדו סגולתם וכמעשה גחזי והדין נותן שלא יעשה הנס על מגן בשגם גדול יתר מאד מעלת וכח משה רבינו ע"ה. מ"מ לא מן השם הוא זה. וז"ש בלכתך וכו' ראה בעין שכלך את כל המופתים ודוקא ראיה בעין השכל לאפוקי שלא יעשה שום מעשה. ואז ועשיתם לפני פרעה מעשה ממש לאפוקי שאם יעשה בדרך במעשה הדין נותן שלא יוכל לעשותם לפני פרעה דנאבדה סגולתן ודוק:
אות זה מנימוקי רבינו ישעיה הראשון זלה"ה
(אות זה מנימוקי רבינו ישעיה הראשון זלה"ה. כל הבן הילוד היאורה תשליכוהו. מה שתרגם אנקלוס כל ברא דיתיליד ליאודאי קשה דהאמרינן בסוטה שאף על עמו גזר. ויש אומרים דהכי פירושו כל ברא דיתיליד למצרים כדת יאודים יהיה לו. הגהה. ורבנו צדקיה בר' אברהם תירץ שיפה תרגם אנקלוס דקודם לא גזר אלא על ישראל אבל באותו יום שנולד משה א"ל אצטגניניו שבו ביום יולד מי שעתיד להושיע ישראל ובאותו יום לבד גזר אף על עמו וכן פירש המורה ז"ל שבאותו יום לבד גזר על עמו ואנקלוס לא דחק עבור יום אחד לתרגם כל ברא דיתיליד סתם שיהיה משמע שאף על עמו גזר (אח"י שני הדרכים דחוקים. ואפ' דכיון דאמרו בש"ר דהגוים לא קבלו ממנו ונשארה הגזרה ליהודים לכך פירש אנקלוס ליהודאי דזה היה המסקנא):
ולא יכלה עוד הצפינו פירש המורה והיא ילדתו לששה חדשים ויום אחד וק' ממ"ש בסוטה דמצרים מנו לה משעה דהדרא ולא ידעי דהיא הות מעברא תלת ירחי מעיקרא אלמא לט' חדשים נולד וההיא דסוטה נמי קשיא לי דהכתיב וילך איש מבית לוי והדר ותהר האשה מבתר דהדרא איעברא. הגהה. והקשה עוד ר' צדקיה בר' אברהם דמרים אמרה עתידה אמי שתלד בן שעתיד להושיע את ישראל ועמרם עבור אותו דבר החזירה א"כ לא הי' מעוברת קודם שהחזירה. ועוד א"ת שהיתה מעוברת מקודם מה צורך היה להחזירה הרי היתה מעוברת. הגהה. ותפתח ותראהו את הילד. זה משה שהיה ילד. והנה נער בכה זה אהרן שהיה עומד על שפת היאור שהיה נער גמור והיה בוכה ממה שהיה רואה באחיו (א"ה עיין ברבינו בה"ט ברמזיו):
ואמרו לי מה שמו מה אומר אליהם ותימה למה לא שאל שום נביא דבר זה ששאל משה וא"ל מה שמו מה אומר אליהם וי"ל שאר הנביאים לא ראו אלא בחלום ובחזיון וגם לאבות לא נגלה פב"פ ומה שאמר אני ה' על שם אדנות ואלהות אבל משה שראה את הבורא פב"פ אמר אם יאמרו לי ישראל מה שמו מה אומר אליהם בעבור זה שאל. ונ"ל שאין זה קושיא כלל לפי שכבר ידעו שמו של הקב"ה מימי משה לא הוצרכו לשאול אבל משה שהיה ראש לנביאים והוצרך לדבר לישראל בשמו של הקב"ה הוצרך לשאול:
ויקח משה את אשתו ואת בניו ותימה והלא לא הי"ל אלא בן אחד גרשום ואיך אמר בניו וי"ל אליעזר עתה נולד לפיכך כתיב לקמן ויבקש המיתו לפי שלא מלו אותו כי גרשום יש זמן הרבה שנולד. ע"כ מנימוקי רבינו ישעיה הראשון זלה"ה):
וארא
פירוש א
וַיְדַבֵּר אֱלֹהִים אֶל־מֹשֶׁה וַיֹּאמֶר אֵלָיו אֲנִי יְהוָה: וָאֵרָא אֶל־אַבְרָהָם אֶל־יִצְחָק וְאֶל־יַעֲקֹב־בְּאֵל שַׁדָּי וּשְׁמִי יְהוָה לֹא נוֹדַעְתִּי לָהֶם:
וארא אל אברהם אל יצחק ואל יעקב וכו' את ארץ מגוריהם וכו'. כתב בס' אמרי נועם וארא גימט' יצחק כי הוא נתרצה לתת הש' משמו ישחק ולקח צ' ולכן נתקצר הגלות ולא ישבו כי אם רד"ו שנה עכ"ד ובעניותנו עמדנו על זה לעיל פ' וישב ובס' הקטן ראש דוד פ' שלח ע"ש. ונמצא בס' ברית מנוחה שכתב וז"ל פי החירות הוא מקום ממוסך בזו החיה אריה והוא של רחמים מבעוד שהוא סתום אין חירות לישראל ובעוד שהוא פתוח חירות לישראל ושם ראו צורת יצחק עומד עליו ומתחנן לפני בוראו על פדות בניו עכ"ל. ולפ"ז אתי שפיר שהקב"ה הזכיר יצחק ברמז ואר"א גימט' יצחק שהוא היה מתפלל על פדות ישראל מלבד שנתן משמו אות ש' ולקח צ'. ויתכן כי יצחק אבינו עליו השלום תמיד מתפלל עלינו גם על הגאולה העתידה וזה רמז נחמ"ו נחמ"ו גימטריה יצחק כי בזכותו ותפלתו יושיענו ה' וגם לעת"ל הוא מהפך בזכותנו כמו שאמר פ"ט דשבת. ומ"ש באל שדי זה רמוז בסופי תיבות אברהם יצחק יעקב מק"ב באתב"ש שדי וגם רמז למשה דנגלה לאבות ע"ה בבחינה שלו כי אל שד"י גימט' משה:
ולהבין אומרו וגם הקימותי את בריתי אתם וכו' את ארץ מגוריהם וכו' אפשר לומר סברא מחודשת לא שערנוה הן קדם כי בכמה דוכתי מקונטריסינו כתבנו דאם אר"י מוחזקת לא יתכן שהתחילו הת' שנה של גלות מצרים משנולד יצחק דרחמנא אמר בארץ לא להם וארץ ישראל מוחזקת. והן עתה לב נסב"ר דיש פנים לומר דהגלות מתחיל מלידת יצחק אבינו עליו השלום והגם דארץ ישראל מוחזקת כבר נודע דהחזקה היתה שיירשוה ישראל הבאים לארץ אבל האבות לא זכו בה בפועל והכנעני אז בארץ וא"כ יש לפרש כי גר יהיה זרעך בארץ לא להם ר"ל ארץ לא להם אלא לזרעם אחריהם שהאבות והשבטים לא זכו בפועל בארץ ישראל והיינו בארץ לא להם אלא מזרעם דאי לא הול"ל בארץ נכריה אבל ארץ לא להם היינו שאינה שלהם אלא של זרעם באי הארץ. וא"כ שפיר אפשר לומר דהגלות התחיל משנולד יצחק והאבות והשבטים גרים היו בארץ. אמנם התינח לחלק הגרות אבל האבות והשבטים לא הי"ל שעבוד ונתקיים במצרים. וזה אפשר כונת הכתוב וישב יעקב בארץ מגורי אביו בארץ כנען אלה תולדות יעקב יוסף וכו' דהכונה וישב יעקב בקש לישב בשלוה לאפוקי גלות מצרים מטעם בארץ מגורי אביו שאביו היה גר ונחשב מהגלות כי ארץ כנען היא ועדיין לא זכו בפועל האבות וזה נחשב לגלות. ולכן אלה תולדות יעקב יוסף קפץ עליו רוגזו של יוסף דהתינח דחלק הגרות סליק שפיר כי עדיין לא זכו בפועל. אבל עבדות צריך לקיים וצריך בארץ מצרים ששם היו ניצוצי אדם הראשון. וז"ש וארא אל אברהם וכו' וגם הקימותי את בריתי לתת להם ארץ כנען שזכו במתנת הארץ ועם כל זה נחשב התחלת הגלות מיצחק את ארץ מגוריהם אשר גרו בה כי לא זכו בפועל בארץ וארץ לא להם מתקריא כאמור. ואחר הגרות לחלק השעבוד באו מצרימה. וגם אני שמעתי את נאקת בני ישראל אשר מצרים מעבידים אותם חלק השעבוד. ואזכור את בריתי ואחרי כן יצאו ברכוש גדול כמו שפירש רש"י. ורבינו האר"י ז"ל פירש ברכוש גדול שיבררו כל ניצוצי הקדושה וז"ש אשר מצרים מעבידים חלק השעבוד והיינו שע"י חמר ולבנים יתבררו ניצוצות הקדושה. ואזכור את בריתי ואחרי כן יצאו ברכוש גדול וכן הוות להו לברר כל ניצוצות הקדושה והוא הרכוש גדול ודוק והארך. וכבר נודע דהני מילי כמראה האופנים יסבו בלכתן כטעם לצ"ד זה. וזמנין לצד אחר והדרשה תדרש לכל אחת מהצדדין והסברות. שלוח הק"ן נוהג בארש בקנ"ה אחד כפתור ופרח. זיל לאידך גיסא בקנ"ה אחד כפתור ופרח וכפטיש יפוצץ אור נוצץ וה' אלהים אמת יפליא חסד ואמת לכוין אל האמת בתורת אמת כי"ר:
פירוש ב
וְגַם הֲקִמֹתִי אֶת־בְּרִיתִי אִתָּם לָתֵת לָהֶם אֶת־אֶרֶץ כְּנָעַן־אֵת אֶרֶץ מְגֻרֵיהֶם אֲשֶׁר־גָּרוּ בָהּ:
וגם הקימותי את בריתי אתם לתת להם את ארץ כנען את ארץ מגוריהם אשר גרו בה וגם אני שמעתי את נאקת בני ישראל אשר מצרים מעבידים אותם ואזכור את בריתי. אפשר לומר במשז"ל דמשה טען שעדיין לא נשלמו ת' שנה לזה הקדים כביכול כמערכה אל הדרוש להגיד למשה רבינו ע"ה דת' שנה נחשבים משנולד יצחק וז"ש את ארץ מגוריהם אשר גרו בה דהגרות התחיל משנולד יצחק וסבר נשלמו ת' שנה ולזה עת הזמיר הגיע וגם אני שמעתי את נאקת בני ישראל והגם כי נאקתם אינו על שום כונה טובה לגלות השכינה או שרוצים להיות פנוים לעבוד ה' רק כל צעקתם אשר מצרים מעבידים אותם עכ"ז שאינם כדאים ואזכור את בריתי עת לחננה כי בא מועד. או אפשר אשר מצרים דהם עבדי יוסף שהחיה אותם הם הם מעבידים אותם והם כפויי טובה ודין הוא שאשמע צעקתם. או ירצה כי עבודת פיתום ורעמסס הם מוטלות על המצריים לעבוד את מלכם והצריך למלכותם ולא די שהם אינם עובדים רק מעבידים אותם לישראל אשר לא עליהם תהיה משפט עבודה זו כי גרים הם. או יאמר דבאומרו שמעתי את נאקת בני ישראל מדת הדין תקטרג שאינם ראוים לגאולה כי הם עובדי ע"ז וכמו שטען שר של מצרים על ים סוף כמשז"ל. לז"א אשר מצרים הן ברשען מעבידים אותם לע"ז והם אגב אונסייהו על כרחם שלא בטובתם ופטורים וכמו שהשיב הוא יתב' לשר של מצרים כמשז"ל ומאחר שכן ואזכור את בריתי ואין מונע גאולתם:
פירוש ג
וְגָאַלְתִּי אֶתְכֶם בִּזְרוֹעַ נְטוּיָה וּבִשְׁפָטִים גְּדֹלִים:
וגאלתי אתכם בזרוע נטויה ובשפטים גדולים ולקחתי אתכם לי לעם וכו'. אפשר לומר קצת רמז ונקדים מ"ש הגהות מיימוניות סוף ה' חמץ י"מ טעם הסימנים ע"י התראה תחילה עד לא הכו כנים בלא התראה וכן ערוב דבר בהתראה ושחין בלא התראה ברד ארבה בהתראה וחשך בלא התראה וראב"ן פירש דצ"ך ע"י אהרן במטה עד"ש ע"י משה שלא במטה באח"ב ע"י משה במטה. ריב"א פירש דאות ג' של הסימן כנים חשך שחין כל אחד משמש עם חבירו כשהיו הבנים היו עמו חשך ושחין אלא כנים עיקר ותדע כי אלו המכות חשך הם משולבות ומעורות שלשתן. כל המחלה שחן אש"ר גימטריא דצך עדש באחב. זהו כנם תורף דברי ההגהות מיימוניות. ובס' ארחות חיים דף פ"ג דצך מכות הארץ עדש מכות מקריות באח מכות האויר ושתף בכורות שאין לה זוג והר יוסף בדום פירש שבשלישי' לא התרה כמו שאמר לקה ושנה אין מתרין בו זהו תורף דבריו:
ויש להעיר במ"ש הגהמי"י וארחות חיים דשתי מכות ראשונות היה מתרה והשלישית בלא התראה דהתינח טעם זה בג' מכות ראשונות אבל מאחר דכנים באו בלא התראה למה חזר להתרות בערוב ובדבר וברד וארבה הא לקה ושנה אין מתרין אותו כמו שאמר הוא עצמו ותיסגי דם צפרדע שהתרה בהם ולא שמעו ואחר כך כל שאר המכות יהיו בלא התראה. ואפ' לו' כי יען שההתראה צריכה להיות בפירוש על המיתה או מלקות לכן להיות המכות חלוקות תלתא בארעא ותלתא באוירא ותלתא מקריות כמו שאמר בארחות חיים לכך היה צריך התראה בפירוש לכל מין מכה והיינו דבמכות הארץ היתה התראה בשתים זו דם צפרדע אבל בשלישית לא התרה דלקה ושנה לאו בר התראה הוא. ואחר כך פנים חדשות באו ויאמר שנ"ו נשתנית המכה שהיא מקרית ועל מה נשתנה הותרו תרי זימני ואל השלשה לא בא כי השלישית ממין זה לא בעי התראה. והיה בהניח מין מכה זו והחלו עולין מכות האויר הא מילתא חדתא והתראה בעי לזה הותרו בשתים הראשונות ולא בשלישית. וא"כ שני הטעמים ביחד א"ש כמבואר:
ואפשר לומר בדרך אחר דמה שנמנעת ההתראה במכות חש"ך דהם כנים שחין חשך לאו מט' לקה ושנה אין מתרין בו דלא שייך הכא דכל מכה היא חלוקה ומשונה מחבירתה וכל מכה התראה בעיא כיון דהיא משונה וחלוקה מכה בפני עצמה. וגם נבין מ"ש ריב"א דכנים שחין חשך היו משמשות שלשתן בכל אחת מהן ובאמת צריך טעם מה נשתנו הני תלתא דאשתכחו כחדא משא"כ מכות אחרות ואפשר לומר דרך דרש כי בכנים נסרחה חכמתם של החרטומים ועל כרחם הודו אצבע אלהים היא ואמטו להכי דין הוא שילקו במכת כנים בכל ג' חלקי המכות. דהיינו במכות הארץ ובמכות המקריות ובמכות האויר ובשלשתן לקו בכנים להעיר' כי יחד כלם הם אצבע אלהים כמו הכנים וכלן שוות ורוח אחד להן. וטעם השחין שהיה משמש גם הוא בכל השלשה חלקי מכות הנז' היינו כי הוא טוב טעם על יציאת מצרים לפני זמנם כי השחין קשה לתשמיש וצריך פרישות דרך ארץ ולרמוז כי ה' גזר ועבדום וענו אותם ואין במשמעו אלא עינוי אחד והם ברשען עשו שני עינויים הראשון בחמר ובלבנים וכל עבודה קשה והשני פרישות דרך ארץ שהיו מפרישין אותם כדי שיוכלו לקום בהשכמה לעבודתם ולנים במקום העבודה חוץ מביתם ולא היו מניחים הנשים לטבול וגם גזרו כל הבן הילוד ומשו"ה פורשים עצמם וא"כ השתא דעינום שני עינויים תיסגי בחצי הזמן. ועוד אחרת היתה טעמא רבתי שאז"ל שהיו משעבדין אותם בלילות וה' לא ציוה ובא חשבון לילות כימים יוצאין בגרעון שני גזרתם ונתבאר אצלנו כי זה טעם למכת חשך אשר הלכו חשכים לשעבד גם בלילה ולכן לילה ויום החלו עולין במספר שני ימים ולכן היה הגלות לחצאין. וזה פירש הרב מהר"ר העשל ז"ל קץ שם לחשך כי קץ שנה החסרים מת' שם לחשך בעבור אשר שעבדו בהם בחשך בלילות עכ"ד ושם לשון שומה כמשז"ל ע"פ ושם דרך אראנו בישע אלהים ומשו"ה היו משמשות מכות שחין חשך בכל חלקי המכות במכות הארץ ובמכות המקריות ובמכות האויר להורות טעם המכות וזמן גאולתם כי בא מועד וכך א"ל הקב"ה לאברהם אבינו עליו השלום דן אנכי ואחרי כן יצאו ברכוש גדול ונמצא כי שחין חשך עיקר גדול להורות טעם אשר הוכו וטעם יציאתם וטעם רכוש גדול ולכן באו שלש על שלש חלקי המכות ומשמשו' לתת טעם לשלשה ענינים. ולכן שלשה נפלאו בלי התראה כי הם היו נצרכות מאד ומוכרחות על כל פנים להגיד שהכל בגזרתו יתברך כמו הכנים שהם מורים אצבע אלהים היא וטעם כי הגיע זמנם לידון בגזרת דן אנכי והגיע זמן יציאתם והגיע זמן לקיחת' רכוש גדול ובזה נתקשרו כל טעמי הגהמי"י וא"ח שהיו המכות בארץ ובאויר ומקריות ושלא התרה בשלישיות ושהיו משמשות כנים שחין חשך כאחד הכל בקשר אמיץ. ועפ"ז אפשר לרמוז בפסוקים וגם אני שמעתי את נאקת בני ישראל מעינוי אשר גזרתי אשר מצרים מעבידים אותם עינוי חדש זו פרישות דרך ארץ וזה גורם שהגיע הזמן כאמור ואזכור בריתי שאמרתי וגם את הגוי אשר יעבודו דן אנכי כמו שפי' רש"י שכבר הגיע הזמן. לכן אמור לב"י והוצאתי אתכם מתחת סבלות מצרים הוא עינוים פרישות ד"א והצלתי אתכם מעבודתם היא גזרת גלות וגאלתי אתכם בזרוע נטויה רמז למכת הכנים שניכר בה שהיא אצבע אלהים ובשפטים גדולים תרתי משמע רמז לשחין וחשך שהיו משמשין בכל חלקי המכות להורות שעינום שני עינוים ושעבדום בלילות ועי"ז בא זמן דן אנכי וזמן יציאתם וזמן רכוש גדול. ובארחות חיים כתב שהדבר היה משמש עם כל המכות כמשז"ל. ואפשר דהיינו להורות דבידי שמים אדם לוקה ומשלם:
ומ"ש בהגמי"י כי דצ"ך עד"ש באח"ב גימט' אשר וזהו כל המחלה אשר וכו' אפשר לרמוז כי אשר רמז לאם הבנים דבה חירו דכלא אשר מטעם זה אמרו בזהר דהוזכרו חמשים פעמים יצ"מ בתורה להורות על ן' שערי בינה דמשם נגאלו ויומתק מאד לפ"ז שהמכות דצך עדש באחב גימטריה אש"ר שהוא רמז לבינה מקום החירות וז"ש אש"ר הוצאתיך מארץ מצרים אשר רומז לבינה וגם למנין המכות דצך עדש באחב והרשב"ץ בפירוש ההגדה כתב כי כשנצרף חשבון ר"י הגלילי ור"ע ור"א במכות יעלו ת"ק כמנין דצך עדש באחב עם הכולל ע"ש. ואפשר כי זה היה כונת ר' יאודה שנתן בהם סימנין דצך עדש באחב לעורר שהם גימטריה אש"ר מקום החירות דמסטרא דיובלא נפקי כאמור. ועוד יש לרמוז כי אש"ר גימטריא משה יוסף דבזכות יוסף הצדיק אשר היה עבד ובזכות משה רבינו יצאו ולקו מצרים תק"א מכות כמנין אש"ר ונתגלת אם הבנים חירו דכלא הרומז אש"ר ודוק:
פירוש ד
וְשַׂמְתִּי פְדֻת בֵּין עַמִּי וּבֵין עַמֶּךָ לְמָחָר יִהְיֶה הָאֹת הַזֶּה:
ושמתי פדת וכו' למחר יהיה האות הזה. אפשר לומר דרך רמז פדת חסר שיש אחריה שעבוד שהגאולה ע"י בשר ודם. למחר שהוא רמז לגאולה עתידה יהיה האות הזה כלומר אות ו' החסר יהיה פדות מלא בוי"ו כי הוא על ידו יתברך ואין אחריה שעבוד כמשז"ל על פ' ישראל נושע בה' תשועת עולמים. וזכ"ה לה' הישועה על עמך ברכתך סלה:
מסרה. ושמתי פדות בין עמי ובין עמך וכו' פדות שלח לעמו והרבה עמו פדות. וממדב"ר קדמו"ת אפשר לפרש קראין ושמתי פדת וכו' דכתיב פדת חסר במ"ש בזהר הקדוש דבמצרים זכו ישראל למצה שיש בה אות ה' הרומזת לשכינה ובצאת ישראל ממצרים עלו וזכו לבחינת דכורא אות ו' ואז נצטוו מצוה שיש בה ו"ה שהם קבה"ו. וזה טעם דכתיב ושמתי פדת חסר ו' דידוע כי השכינה בחינת ד' ולכך כשהיו במצרים לא זכו אלא לבחינת השכינה הרומזת לאות ד' ולכן נכתב פדת לבד על דרך מצה שלא יש בה אות ו' הרומז לקב"ה. ואח"כ נכתב פדות מלא ד"ו שהוא רומז לקבה"ו על דרך אשר זכינו למצוה כדבר האמור:
ואפשר שזה הטעם משז"ל דיעקוב מלא ו' ה' פעמים ואליהו נכתב איזה פעם אליה כי יעקב לקח ו' של אליהו למשכון שיבא עם המשיח לגאול ישראל. ואפשר לרמוז דשם אליהו גימט' שם בן שהוא במ'. וזהו אליהו אליה ו' שרמז למ' מתרפקת על דודה וכל מעייניה כי יהיה אליה ו' ויהיה יחוד קב"ה ושכינתיה. וע"פ האמור כי פדות מלא הוא רומז לקבה"ו לכך לקה יעקב אבינו עליו השלום אות ו' ה' פעמים עד שיבא פדות מלא ו' יהא מונח עד שיבא אליהו עם מלך המשיח ותפרה ישע גאולת ישראל והרבה עמו דייקא פדות מלא:
ואתהלכה ברחבה דידוע כי הפלוני' היא מתגרה בישראל בגליות ושמדות וכשנגאל בכח קבה"ו יהיה לה פירוד וזהו פדות כי ת"פ גימט' לילית. ואגב אפשר לרמוז כי אם אדם נושא אשה כשרה נמלט ממנה והאשה נקראת לחם. ואם עברו ך' שנה ולא נשא במקום לחם מתדבק בפ"ת גימט' הפ' כנז' ואפשר שזה רמז מ"ש פ"ק דקדושין כיון שעברו עשרים שנה ולא נשא אשה תפח עצמותיו שהוא קשור בחטא ומתדבק בפ' וזהו תפח ת"פ גי' פ' ואות ח' כשמה חטא. ואם נשא אשה שאינה הוגנת מתדבק בפת וזה רמז על פת לחם אם האשה לחם היא מסט"א פ"ת ודאי יפשע גבר מרעה אל רעה יצא:
נחזור לעניננו דכאשר יהיה גאולה לישראל הוא פדות כי בין ת"פ גימט' פ' יש דו יחוד קב"ה [ושכינתיה ד' הרומז למ' ו' ת"ת] וזה על דרך שגילו בחלום חזיון אשר חזה הרב הגדול מהר"ר אברהם ז"ל שנת שע"ה בסוד קדו"ש דהכוונה להפריד ת' איש דעשו דסט"א הרמוזים באותיות ק"ש בהניח בנתים ד"ו שרומז לקבה"ו והארכתי בזה במקומו ורמזתיו לעיל פ' תולדות בענין הבארות ע"ש ואנו נאמר דכשנעשה נס והצלה לישראל יהיה פדות דו בין ת"פ שהיא הפ' להפריד ולהגן על ישראל. ויען במצרים עדיין לא זכו כי אם לבחינת השכינה לכך נכתב ושמתי פדת חסר כי ד' בחי' השכינה מפרדת. ומיהו קרינן פדות כי בכח יש ד"ו שיזכו לימים עוד. ואחר כך שיצאו ישראל ממצרים פדות שלח לעמו מלא דו באמצע דביצ"מ זכו לאות ו' דכורא גם כן. ובהיות שהישועה היתה ע"י בשר ודם היה גלות אחר על דרך מה שהגידו בחלום להרב הנז' דאחר קדוש היה גלות ואחר כך קדוש בבית ב' והיה גלות וקדוש ג' בבית ג' מלא כל הארץ כבודו. וכן אחר פדות שלח לעמו היה גלות ואחר כך בבית ג' והרבה עמו שיהיה ע"י יתברך פדות מלא וקיים:
פירוש ה
וְהַדָּגָה אֲשֶׁר־בַּיְאֹר תָּמוּת וּבָאַשׁ הַיְאֹר וְנִלְאוּ מִצְרַיִם לִשְׁתּוֹת מַיִם מִן־הַיְאֹר:
והדגה אשר ביאור מתה. אמרו בש"ר פ"ט והדגה אשר ביאור מתה אמר ר' אבין הלוי בר' ממכת הדם העשירו ישראל וכו' וכשהיה לוקח מישראל בדמים היה שותה מים מכאן העשירו ישראל. ופי' הרב מהר"ר הירץ הביאו בס' אסיפת חכמים דיש לפרש שהמים נהפכו לדם ממש. ולישראל נהפך מים. או יש לומר דהמים היו מים ולמצרי היו נהפכים לדם. ומדכתיב והדגה אשר ביאור יתר יש להכריע דהמים היו מים ולמצרי נהפך לדם ועל זה יקשה דמצרים רבים וישראל מועטים לגבייהו הו"ל לעשות דם ונהפך לישראל מים. לזה בא לתרץ דממכת הדם העשירו ישראל ואסור ליהנות ממעשה נסים ולכן המים מים ונהפך למצרי לדם זהו תורף דבריו. ולא נהירא דמקרא מלא דיבר הכתוב והיו דם ויהפכו כל המים לדם ופשט הכתובים שנהפכו והיו דם:
אמנם אפשר לומר ונקדים מ"ש במנחת יהודה משם רבינו בכור שור דהמים לפי שעה נהפכו לדם דוקא דכתיב והדגה אשר ביאור תמות ובאש היאור ונלאו מצרים לשתות מים מן היאור נראה דעיקר המכה לא הי' אלא בשביל הסרחון. וסברא הוא דאי משום מראית דם לא יניחו לשתות מים. ועוד דכתיב ויעשו כן וכבר היו דם עכ"ד עיין שם באורך. ולשון הכתוב והיו דם וגם מדברי רבותינו זכרונם לברכה מוכח שנעשו דם ממש וטעמן דם הפך הרב הנז'. ותו דכתיב על מימי מצרים וכו' ואפי' הקיתונות ולמאי נפקא מינה אם עיקר המכה היה משום סרחון דוקא. ואפשר שר' אבין הלוי להכי הוא דאתא וז"ש והדגה אשר ביאור מתה לא תסבור דלא היה אלא בשביל סרחון והדם לא היה אלא לפי שעה דע כי ממכת הדם העשירו ישראל כי מצרי וישראל בבית אחד הגיגית מלאה מים למצרי דם ולישראל מים תן לי מעט וכו' וכשהיה לוקח בדמים וכו' ומזה תשמע שהיה דם ממש ובלא סרחון לא יכלו לשתות והכתוב מודיע דמלבד הד"ם כי יקריב סר"ח העודף ומשום הכי אסמכיה לפ' והדגה אשר ביאור. ובלקוטי כתבתי באופן אחר לחלק בין אסטנסים של מצרים שהיו קונים הדם ובין המון העם ע"ש ודוק היטב:
זֶה מנימוקי רַבֵּינוּ יְשַׁעְיָה הָרִאשׁוֹן זלה"ה.
(אות זה מנימוקי רבינו ישעיה הראשון זלה"ה. ושמי ה' לא נודעתי להם. לפי פשוטו שמי הכתוב בי"ה ככתבו לא הודעתי להם אלא בקריאתו אעפ"י שנגלה לאברהם ואמר אני ה' אשר הוצאתיך מאור כשדים י"ל בא"ד אמר לו אלא שמשה רבינו כתבו בי"ה וכן א"ל הקב"ה למשה זה לעלם לעלם חסר שיהא נעלם ומכוסה ולך אני מגלה אותו ולא לכלם:
ושני חיי קהת וכו' ושני חיי עמרם וכו' פירש המורה מחשבון זה אנו למדים על מושב בני ישראל ת"ל שנה שאמר הכתוב ולא במצרים לבדה אלא מיום שנולד יצחק שהרי קהת מיורדי מצרים היה וק"ל דאכתי אנו צריכין לחשבון ל' שנה ואין לומר שהיו מזמן בין הבתרים דהתם לא אשכחן אלא כ"ה שהרי בצאת אברהם מחרן כתיב ואברהם בן ע"ה שנה בצאתו מחרן ואמר המורה שמאז נגזרה גזרת בין הבתרים א"כ עד ק' שנולד יצחק הם כ"ה וחסר ה'. ובסדר עולם אמר שני פעמים יצא אברהם מחרן ובראשונה היה בן שבעים:
ויעשו גם הם חרטומי מצרים בלטיהם ותימה לי אנא מצאו מים לעשות כן והכתיב ויהי הדם בכל ארץ מצרים ובעצים ובאבנים י"ל מן המים שחפרו סביבות היאור כדי לשתות מאותם עשו כדכתיב ויחפרו כל מצרים סביבות היאור מים לשתות:
התפאר עלי למתי אעתיר לך פירש המורה אעתיר לך היום על הכרתת הצפרדעים דודאי תרצה שיכרתו ותראה אם אשלים דברי למועד שתקבע לי ולבסוף שאמר למחר כלומר למחר יכרתו הצפרדעים ותימה אמאי לא אמר היום או מיד תסירם מעלי ולמה הוא רוצה להמתין ולסבול צערם עד למחר וי"ל ה"פ משה אמר לפרעה למתי תרצה שאעתיר לך והוא אמר היום כדפירש המורה ועוד א"ל הנה אני מתפלל עליך היום ואתה אימתי תשלח את העם וא"ל למחר אשלחם:
את כל מגפותי פי' המורה מלמד שמכת בכורות שקולה כנגד כל המכות ואינו כן אלא ט"ס שהרי לא היה אז באותה מכה כי אם ברד והיאך קורא אותה מכת בכורות אלא טעות הוא וכצ"ל מכת בצורת ומכת ברד קורא בצורת:
והפשתה והשעורה נוכתה תימא איך נמצאת שעורה בטבת והלא מתמוז באו להם המכות וכל מכה ומכה היתה בחדש שלה צא וחשוב שלא ירד הברד אלא בטבת וברד מכה ז' היא כר' יהודה דנתן בהם סימנים דצ"ך עד"ש באח"ב וא"כ היאך נמצאו והלא בדוחק מקריבין העומר י"ו בניסן ולפעמים הוצרכו לעבר השנה מפני אביב וי"ל דבתהלים משמע דסדר מכת הברד לא היתה אלא בפסח ואין זה נכון דמדאצטריך ר' יהודה לתת בהם סימנים ש"מ אין סדורן אלא דצך עדש באחב ולא כדאיתנהו בתהלים דהא פליג על ר' יהודה. הגהה. תמיה לי אני צדקיה בר' אברהם כיון דקי"ל דכל מכה היתה בחדש שלה ג' שבועות היה מתרה בו ושבוע א' משמש המכה שכן מצינו בהם וימלא שבעת ימים וכו' א"כ מאחר שכשהיתה המכה באה מיד היה שולח פרעה לקרא למשה והיה מתפלל להקב"ה והמכה היתה הולכת מיד היאך שמשה המכה ז' ימים וי"ל שמשה היה מתחבא מפני פרעה עד יום הששי של המכה או עד יום ז' שלא יאמר לו פרעה שיתפלל בעבורו. ועוד תימה למה היה מטריח למשה להתפלל עבורו והלא היה רואה שלא היתה מתעכבת יותר מז' ימים. נ"ל צדקיה שלא מצינו בפירוש ששהתה שום מכה ז' ימים אלא מכת הדם וגם מכת חשך פי' רש"י ג' וג' לכך היה שולח פרעה למשה שיתפלל עבורו כדי שלא תאחר המכה עליו ומיד שהיה משה מתפלל היתה הולכת המכה ומכת הדם שלא התפלל שהתה ז' ימים או י"ל דרש הוא ואין משיבין על דברי אגדה: ומורי ר' יהודה אחי שני תירץ זה אינו תימה כלל שפרעה לא היה יודע אם משמשת המכה זמן קבוע בעבור שהיה רואה שע"י תפלת משה מתבטלת והיה סבור שאם לא על ידי משה לא היתה הולכת כלל. ע"כ מנימוקי רי"ר זלה"ה) ועיין בתשובות הרדב"ז הנדפסות סימן תתי"ג:
בא
פירוש א
לְמַעַן תְּסַפֵּר בְּאָזְנֵי בִנְךָ וּבֶן־בִּנְךָ אֵת אֲשֶׁר הִתְעַלַּלְתִּי בְּמִצְרַיִם וְאֶת־אֹתֹתַי אֲשֶׁר־שַׂמְתִּי בָם וִידַעְתֶּם כִּי־אֲנִי יְהוָה:
את אשר התעללתי במצרים ואת אותותי אשר שמתי בם וידעתם כי אני ה'. אפשר לומר כי הנה ה' גזר וגם את הגוי אשר יעבדו דן אנכי אמנם אפשר היה לקיים גזרתו במכה או שתי מכות. ועתה שבאו עליהם עשר מכות כנגד עשר אותיות מילוי שם המיוחד הוא החידוש וז"ש את אשר התעללתי במצרים וכי תימא כך גזרת ומאי רבותא לז"א ואת אותות יוד אשר שמתי בם כנגד מילוי השם כאמור כמו שאמר מהרח"ו ז"ל בדרשותיו (כתב יד) וז"ש וידעתם כי אני ה' דהשם כשהוא נכתב רחמים ליתן שכר והמילוי להעניש. וכמשז"ל כיוצא בזה אני ה' ליפרע וליתן שכר:
פירוש ב
וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל־מֹשֶׁה נְטֵה יָדְךָ עַל־הַשָּׁמַיִם וִיהִי חֹשֶׁךְ עַל־אֶרֶץ מִצְרָיִם וְיָמֵשׁ חֹשֶׁךְ:
אפשר לפרש במשז"ל דבחשך מתו רשעי ישראל. גם אז"ל דכל המכות ברגע קטן היו באות על ישראל ותכף היו נצולים אך הוצרכו לכך למען דעת תוקף המכות. וז"ש ויהי חשך וכו' והטעם וימש חשך ויוסרו הרשעים כי הם חשך ואפלה וכמשז"ל ולחשך קרא לילה אלו מעשיהם של רשעים ויהי חשך אפלה בכל ארץ מצרים בכל דייקא אף לישראל גזרה שוה. אך תכף ולכל בני ישראל היה אור דאין האור ניכר אלא מתוך החשך רק בשביל שידעו ישראל מה עצמו גבורות ה' וחוזק המכות הבאות על מצרים לכך כמו רגע החלו עולין על ישראל וכמו רגע מסתלקות. ובזה פירשו כת הקודמין פ' והסיר ה' ממך כל חולי דלעתיד המכות מחודשות הבאות על הגוים בתחילה הלא מזער כמעט רגע יבואו על ישראל ויסתלקו וזהו והסיר וכו' וזהו בחדשות ברם כל מדוי מצרים הרעים אשר ידעת דבמצרים אתם ידעתם עמקן וצערן לא ישימם בך כלל כי כבר ידעתם מאז הייתם במצרים עכ"ד בקיצור:
פירוש ג
וַיָּקָם פַּרְעֹה לַיְלָה הוּא וְכָל־עֲבָדָיו וְכָל־מִצְרַיִם וַתְּהִי צְעָקָה גְדֹלָה בְּמִצְרָיִם כִּי־אֵין בַּיִת אֲשֶׁר אֵין־שָׁם מֵת:
ויקם פרעה לילה יכול ביום ת"ל לילה. כך הוא מאמר רבותינו זכרונם לברכה והוא תמוה. ושמעתי משם מהר"ר אברהם דוד פאפו זלה"ה שפירש במ"ש שדרך מלכים לעמוד בג' שעות והוא זמן שכיבה וז"ש ויקם פרעה לילה יכול ביום שהיה בתחילת היום בזמן שעדיין המלכים שוכבים דלדידהו לילה וה"נ אמר קרא לילה לגבי פרעה שהיה מלך והיה קם בג' שעות. לז"א ת"ל לילה כלו' דכתיב ויקרא למשה ולאהרן לילה וכיון דלגבי משה ואהרן על כרחך לילה ממש דשכיבתם וקימתם ככל אדם גם ויקם פרעה לילה הוא לילה ממש ע"כ שמעתי. ואינו נראה בעיני דאם אמרו דהוא זמן שכיבה עד ג' שעות ביום לא אשכחן דנקרא לילה. שוב ראיתי פ"ק דברכות דאחר ע"ה קרי לילה ע"ש דף ח' ע"ב ובתוס' והרא"ש ומ"מ עד ג' שעות אחר שעה וחצי שיצא השמש אינו נח לומר לילה לכאורה. ולי יראה במשז"ל גבי שאול ויבואו אל האשה לילה וכי לילה היה אלא מתוך שהשע' אפלה להם נדמה להם ללילה ע"ש ובס' מקראי קדש דף נ"ב ע"ב מ"ש במאמר זה דשאול:
והשתא הכא דכל העם בכלל ופרט היו הולכים בחשך ואפלה כי אמרו כלנו מתים אפשר לפ' ויקם פרעה לילה דאף שהיה ביום קרי לילה מתוך שהשע' אפלה חשך וצלמות וז"ש יכול ביום ותיבת לילה תתפרש כמו ויבואו אל האשה לילה. לז"א ת"ל לילה דמדכתיב למשה ולאהרן לילה ולגבי משה ואהרן היה אור אורה ושמחה שמעינן דהוא ליל ממש. זה המאמר א"ל אחד חכם ופירוש הרב הנז' ואהימנותיהו סמכתי וכתוב בספר ואחר זמן רב בקשתי לשון המאמר הנז' ולא מצאתי אך ראיתי בתנחומא ויקם פרעה לילה יכול בג' שעות כדרך שהמלכים עומדים ת"ל לילה וקרוב לזה במכילתא ע"ש ודוק היטב ועמ"ש הרב זית רענן. ומ"מ מאי דאמרן הנה נכון לאומרו דרך דרש בפ' דלהכי כתיב לילה גבי משה ואהרן לגלות דלילה קמא כפשטה ולא משום שהשע' אפלה להם ודוק:
פירוש ד
לֵיל שִׁמֻּרִים הוּא לַיהוָה לְהוֹצִיאָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם הוּא־הַלַּיְלָה הַזֶּה לַיהוָה שִׁמֻּרִים לְכָל־בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לְדֹרֹתָם:
ליל שמורים הוא לה'. אמרו רבותינו זכרונם לברכה שאותה הלילה היתה מאירה כשמש בתקופת תמוז. ופירשו המפרשים ז"ל במשז"ל אין הקב"ה מיחד שמו על הרעה דכתיב ויקרא אלהים יום ולחשך קרא לילה והיינו דקשיתיה דאיך כתיב הוא הלילה הזה לה' ומיחד שמו על הרעה ח"ו לז"א שהלילה הזו היתה מאירה כשמש ונאה לכתוב לומר הוא הלילה הזה לה' כדכתיב ויקרא אלהים לאור יום. ועפ"ז שמעתי אומרים ומטו בה משם הר' מופת הדור כמהר"ח אלפאנדארי זלה"ה שזהו כונת הכתוב לך יום אף לך לילה אתה הכינות מאור ושמש כלומר לך יום היום מתיחס אליך כדכתיב ויקרא אלהים לאור יום לא כן הלילה שהוא חשך כתיב ולחשך קרא לילה. אבל מצינו אף לך לילה שלילה אחת מתיחסת אליך כמו שאמר הוא הלילה הזה לה'. וכי תימא מה זה שיצאת מן הכלל ליל ט"ו בניסן במצרים ומה נשתנה הלילה הזו לז"א אתה הכינות מאור ושמש טעם כעיקר יש שאותה הלילה הכינות מאור ושמש והיתה מאירה כשמש ומשו"ה כתיב ליל שמורים הוא לה' הוא הלילה הזה לה' ע"כ שמעתי ואחז"ר מצאתיו בס' דת ודין משם המפרשים:
ואשר אני אחזה בנותן טעם מדוע עשה ה' ככה ויאר את הלילה כצאת השמש בגבורתו הוא בהקדים מה שפירש הרב עמודיה שבעה בריש ספרו מאמר הכתוב וידעת היום והשבות אל לבבך וכו' דמהשמש יש להכריע נגד ג' סברות האפיקורסים כי מהשמש ניכר שיש מניע כמו שהאדם יודע שהולך שיש לו מניע כך מהשמש ניכר שיש לו מניע וזהו וידעת היום הוא השמש. והשבות אל לבבך כי ה' הוא האלהים בשמים ממעל וזה נגד כת ארסטו שכופרים בעיקר. וכנגד הכת האומרת שאינו משגיח בתחתונים השמש מכחישם שבראו להאיר על הארץ וזהו ועל הארץ מתחת שהוא משגיח על הארץ. וכנגד האומרים פועל הטוב אינו פועל הרע השמש מנגדם כי השמש מיבש הלח ומתיך הקשה והן פעולות הפכיות אלא שמשתנה כפי המקבלים וכן הוא כביכול שאין רע יורד מלמעלה אך הוא רע מצד המקבלים וז"ש אין עוד עיין שם באורך. ולכן האלהים עשה שיראו מלפניו ובצאת ישראל ממצרים האיר ממזר"ח שמש וליל פסח הוציא חמה להאיר על הארץ בלילה ההיא נדדה חשכה ליאודים היתה אורה לעוררן שיהיו לטוטפות בין עיניהם השמש יצא על הארץ המכחיש ג' אמונות כוזבות למען ישמעו ולמען ילמדו כי ה' הוא האלהים בשמים ממעל ועל הארץ מתחת אין עוד. וזה אפשר רמז אומרם פני משה כפני חמה דמשה רבינו ע"ה היה מלמד דעת נגד ג' דעות נפסדות הנז' ולכן נדמה כפני חמה דהשמש מאמת דג' אמונות הנז' הבל המה. ועד"ז פירש הרב הנז' מאז"ל מרגלית טובה היתה תלויה בצוארו של אברהם אבינו עליו השלום שהיה קורא בגרון וכל חולה הנפש היה מתרפא ואחר כך תלאה בגלגל חמה דהשמש יוכיח כל דבריו עיין שם באורך:
ואפשר להרחיב פירוש הכתוב לך יום וכו' הנז' על פי זה והכתובים הנמשכים. ואלהים מלכי מקדם נגד הכופרים בעיקר פועל ישועות דהישועה טובה לזה ורעה לזה א"כ הכל אחד רק שהענין משתנה מצד המקבלים נגד האומרים פועל הטוב אינו פועל הרע. בקרב הארץ נגד האומרים שאינו משגיח בתחתונים. והראיה אתה פוררת וכו' שהם מכות אשר הוכה פרעה והמצריים וקריעת ים סוף וכבר כתבו דאי ארסטו היה נמצא במצרים היה מודה בחידוש העולם ודאי ולכן הזכיר נסים אלו דהן הן עדים נאמנים כי ה' הוא האלהים. ואמר לך יום השמש שעשית הוא מגיד האמת. אף לך לילה ליל יצ"מ היא מגדת אמיתת אלהותו. ונ"ט אתה הכינות מאור ושמש שניכר שיש לו מניע אתה הצבת כל גבולות ארץ שאתה משגיח בתחתונים קיץ וחורף אתה יצרתם והם הפכיים כי משתנה מצד המקבלים זכור זאת אויב חרף ה' ועם נבל נאצו שמך באמונות רעות ודוק:
פירוש ה
וַיְהִי כִּי־הִקְשָׁה פַרְעֹה לְשַׁלְּחֵנוּ וַיַּהֲרֹג יְהוָה כָּל־בְּכוֹר בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם מִבְּכֹר אָדָם וְעַד־בְּכוֹר בְּהֵמָה:
אפשר לפרש בהקדים חקירה אחת דמאחר שהבכורות מתו במצרים כמשז"ל ועפ"ז יש נוהגות להתענות הנקבות בכורתות בע"פ אמאי לא ציוה ה' בפדיון כי אם לזכרים והלא אפי' בכור בהמה קדש ופטר חמור. ויראה במ"ש בס' יערות דבש דף ט"ז דע' נפש יעקב נגד ע' שרים וע' שרים כלן דכורין חוץ משר מצרים נקבה לסוסתי ברכבי וכו' וכנגדו יוכבד שנולדה במצרים נגד השר של מצרים ולכן ציוה הבת תחיון נגד שרו ומיוכב' שהיתה נגד שרו נולד משה ר' ע"ה לבטלו ולכן מתו הנקבות בכורתות עיין שם באורך ואפשר דהנקבות בכורתות ומי שהיו מצריות מתו רמז לשר מצרים נקבה הפך כל הבת תחיון. אכן בכורתות שאר אומות שהיו במצרים לרוב לא מתו כי אם הזכרים וז"ש ש"ר פי"ח ראשית אונים אפי' נקבה שהיא טפה ראשונה מתה והיינו באהלי חם המצריות לבד ויך כל בכור זכר במצרים אפי' משאר אומות. ולכן ישראל שהיו אורחים ולא מבני מצרים דינם כשאר אומו' והי"ל למות הזכרי' דוקא וה' הצילם לכן הפדיון אינו אלא לזכרים ומנהג הבכורתות בע"פ רפוי. וז"ש מה זאת דאין פדיון כי אם לזכרים והשיב ויהרוג ה' כל בכור משאר אומות הזכרים דוקא וישראל כשאר אומות ודוק כי קצרתי:
פירוש ו
הַחֹדֶשׁ הַזֶּה לָכֶם רֹאשׁ חֳדָשִׁים רִאשׁוֹן הוּא לָכֶם לְחָדְשֵׁי הַשָּׁנָה:
אפשר לתת טעם למה שפתח הקב"ה בריש מצוות התורה שנצטוו ישראל במצוה זו והוא כמעט תחילת התורה ובודאי יש כמה טעמים בדבר וכבר זאת לפנים פירשנו בעניותינו בזה בס"ד. גם נבין מאמרם ז"ל בש"ר החדש הזה לכם לקיים מה שנאמר בי מלכים ימלוכו ואינו מובן. ויראה במ"ש הרב הקדוש המקובל המאור הגדול מהר"ר שמשון מאסטרפולי זלה"ה בביאור מ"ש בשבת דף קמ"ז ע"ב ר"א בן ערך אקלע (לפרגות' ודיומסת) אימשיך בתרייהו איעקר תלמודי' כי הדר אתא קם למקרי בספרא בעא למקרי החדש הזה לכם אמר החרש היה לבם בעו רבנן רחמי עליה והדר תלמודי' דיש קליפה להשכיח הלימוד שמה רי"ב ויש לה חיילות תר"ה כמנין אדר"ת שער וכתוב על מצח משיח בן דוד כד"ת לבטלה כמו שכתבו המקובלים ופירש הרב הנז' דר' אלעזר בן ערך שלט בו קליפה זו ולכך קרא החרש היה לבם וטעה ושינה לקרות באותיות ריב וגם החרש היה לבם גי' תר"ה שהם חיילותיה אך החדש הזה לכם גימט' כד"ת שהוא המבטלה והוא טעה וקר' החרש היה לבם כי נלכד ששלט בו הקליפה וחיילותיה. ומשיח בן דוד גימט' כד"ת זהו בירור דברי הרב מהר"ש הנזכר ובילקוט ראובני תולדות הביא דברי הרב הנז' ויש שם טעו'. גם נדפס זה בליקוטים שבסוף ס' קרנים עם פי' דן ידין וגם יש שם קצת טעות. ומ"ש שם ובילקוט ראובני דר"א חלש ואתפח בש"ס לא הוזכר שחלה. והאמת שבהקדמה שהביא כתב דקליפה זו שולט' בת"ח בחוליים. ועמ"ש בילקוט קהלת סי' ז' על פסוק כי העושק יהולל חכם:
ועל פי הקדמה מפוארה הלזו יש לרמוז דמהאי טעמא קורין רב"י למוסמך לבטל קליפת רי"ב המשכחת וזה שם תור"ה כי תר"ה הם חיילות הקליפה המשכח' והשכחה מסטרא אחרא דאיקרי מות לכן באה אות ו' באמצע ונעשה תורה דאות ו' חיים כמו שאמר בזהר ע"פ ונתתם לי אות אמת לכך ו' בתוך תרה ונעשה תורה. ומשו"ה היה התחלת התור' והמצות החדש הזה לכם גי' כדת ששם זה מבטל קליפת השכחה. וז"ש במדרש החדש הזה לכם לקיים מה שנאמר בי מלכים ימלוכו כלומר שהתורה אמרה בי מלכים ימלוכו מאן מלכי רבנן והיא תגן מהקליפה הנז' ולכן רמז בתחיל' המצוו' שנצטוו ישראל החדש הזה לכם סופי תיבות משה והג' תיבות גימט' כד"ת השם המבטל קליפה זו בזכות משה. א"נ יען כי כל ישע וחפץ הוא ביאת המשיח לכן החדש הזה לכם גימטריא משיח בן דוד וגם שהוא רמז לירח כירח יכון עולם ומשו"ה נרמז בתחילת התורה שהוא החדש. ואפשר להרחיב זה בהקדמה ידועה דיציאת מצרים לפני זמנם גרם שעבוד ד' מלכיות וגליות לכן תחילת דיבר ה' לישראל באמצעות משה רבינו ע"ה ביום צוותו את בני ישראל היה החדש הזה לכם לישב לבם כי יבא משיח בן דוד לגאול גאולה שלימה ומראש מקדם גדולה הבטחה הבטיחנו הוא יתברך וסופי תיבות משה כי בזכותו נגאל בגלות ד' כמו שאמר בז"ח:
ומה נעים בזה מאמרם ז"ל בפסיקתא רבתי פ' החדש דף כ"ח ע"ד וז"ל החדש הזה לכם ר' ברכי' בשם ר' יודן בר' שמעון אמר הקב"ה לישראל בני חידוש גאולה יש לכם כאן לעתיד לבא עכ"ל וכמעט אינו מובן דאיה הוא חידוש גאולה לעתיד והיבא רמיזא אמנם על פי האמור הנה אמת נכון כי בתיבות החדש הזה לכם שהם גימט' משיח בן דוד נרמז גאולה לעתיד והוא חידוש גאולה לעתיד. וגם כי בניסן נגאלו ובניסן עתיד ליגאל על ידי המשיח. וגם סופי תיבות משה דזכותו עומדת לעד והגואל ראשון הוא הגואל האחרון. ועל פי הקדמה הנז' אפשר לפרש פ' זכריה סי' י"ג ולא ילבשו עוד אדרת שער למען כח"ש אותיות שכח רמז דתר"ה חיילו' כמנין אדרת מזומנים להשכיח התורה וסופי תיבות ולא ילבשו עוד אדרת שער גימט' תורה הכונה דיזכו שלא יתלבשו בחיילות הקליפה לשכוח התורה. ובסוף הקדמת זרע ברך על ברכות כתב כי הנוטל שחד קליפת רי"ב מחשיך עיניו ואינו מכוין לאמת וזהו ר"ת ראשיה בשחד ישפוטו ע"ש ואחז"ר מצאתי בס' זקוקין דנורא דף ח' ע"ד שמביא דברי מהר"ש הנזכר והאריך בזה ע"ש. ואפשר לומר עוד במאמר הנזכר דקאמר חידוש גאולה וכו' במ"ש בזהר חדש דלע"ל הגאולה בזכות התורה והגואל משה רבינו ע"ה ע"ש ולרמוז זה כיונו כי החדש הזה לכם הוא בגימט' תכד והוא דתך וסופי תיבות החדש הזה לכם הוא משה רמז דגאולה העתידה יהיה סיבה דתך ומשה דבזכותם יבא משיח וגם גימט' של החדש הזה לכם הוא משיח בן דוד והרי יש כאן חידוש גאולה לעת"ל שרמוז תורה משה משיח.
פירוש ז
וַיְהִי בַּחֲצִי הַלַּיְלָה וַיהוָה הִכָּה כָל־בְּכוֹר בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם מִבְּכֹר פַּרְעֹה הַיֹּשֵׁב עַל־כִּסְאוֹ עַד בְּכוֹר הַשְּׁבִי אֲשֶׁר בְּבֵית הַבּוֹר וְכֹל בְּכוֹר בְּהֵמָה:
אפשר דקאמר בחצי בפתח הלילה בהא הדעת לרמוז משז"ל על פסוק ויחלק עליהם לילה דליל ט"ו ניסן בחצות הראשון נעשה נס לאברהם אבינו עליו השלום והחציו נשאר למכת בכורות וזהו בחצי הלילה הנודעת ומצויינת לנס. ואברהם אבינו עליו השלום שעשה היצה"ר טוב והי' חסיד גדול בגודל צדקותיו וכשרון פעולותיו מהפך מדת הדין למדת רחמים וכמו שפירשנו בעניותינו פ' וה' בירך את אברהם בכל דכל מקום שנאמר וה' הוא ובית דינו כביכול וממדת הדין עצמו נתברך בכל. ולכן חצות הראשון אף דהוא תגבורת הדינין לגבי אברהם אבינו עליו השלום הכל רחמים ונעשה לו בו נס. אך ישראל דהיו גוי מקרב גוי היה הנס בחצו' השני שהוא עת רצון כמו שאמר ביבמו' דף ע"ב דעת רצון מילתא היא אגוני מגנא. ולגבי הבכורות אף דהיה עת רצון נהפך לדין קשה דרשעים מהפכים מדת הדין למד' רחמי' וז"ש וה' הכה כל בכור וה' הוא ובית דינו.
במדרש כשאמר משה לפרעה בפני מי אתה מתירא א"ל פרעה מפני שהוא בכור:
א"ל משה אלא אמור הרי אתם בני חורין הרי אתם ברשותכ'. והרב כתנות אור בסדר היום פירש דלשון שחרור שאמר לו בעל פה אינו כלום כמבוא' בי"ד סימן רס"ז וכתב הרב"ח שם דבשכיב מרע מהני אם אמר לו בע"פ לדע' הרמ"ה וכתב מרן דלדעת הרמ"ה ש"מ שאמר לעבדו לשון שחרור אף שאם עמד חוזר מ"מ בה שעתא קנה גופו. ובח"מ סי' ר"ן מבואר דמסוכן ויוצא בקולר דינו כמצוה מחמת מיתה וכיון שפרעה היה מסוכן שהי' בכור הלשון מועיל בעל פה וכבר קנו ישראל גופן מיד ואינו יכול לשעבדם זהו תורף דבריו עיין שם באורך. ולפום ריהטא לא דמי למסוכן ויוצא בקולר דחושב שהוא מת ודאי אבל הכא פרעה משחרר את ישראל כדי שלא ימות. והרי זה דומה לדין סיקריקון בגיטין דף נ"ה ובח"מ סי' רל"ו ומבואר בש"ס דלתקנה ראשונה קנה לגמרי. והכא נמי כיון שהיה בכור והי' מעותד למות היה משחרר ישראל כדי שלא ימות כאומר שא קרקע והניחני דלתקנה ראשונה קנה לגמרי ולכאורה נראה דבאופן זה נמי אין צריך גט שחרור וצריך חיפוש:
פירוש ח
כִּי כָּל־אֹכֵל חָמֵץ וְנִכְרְתָה הַנֶּפֶשׁ הַהִוא מִיִּשְׂרָאֵל־מִיּוֹם הָרִאשֹׁן עַד־יוֹם הַשְּׁבִעִי:
יש לדקדק דהול"ל כי כל אוכל חמץ מיום הראשון עד יום השביעי ונכרת' וגו'. ושמעתי משם הרב מהר"ר יהודה הכהן זלה"ה איש ירושלים תו' שפיר' במ"ש במסכ' שמחות זקן בן פ' שנה שאכל חמץ מי מודיענו שמת בכרת אלא המת לשלשה מת בהכרת נמצא דאף כי לא שייך ביה כרת דשני מ"מ איכא כרת דיומי וז"ש כי כל אוכל חמץ ונכרתה. וכי תימא מאי אמרת כי כל אוכל חמץ הא משכחת אוכל חמץ ואינו נכרת כגון שאכל זקן לע' או פ' שנה לז"א מיום הראשון עד השביעי דע שעדיין יש כרת דיומי מיום הראשון עד יום שביעי דלפי זמן חולייו ניכר אם הוא מיתה חטופה או כרת וכיוצא ובהכי מדוקד' דכתיב בסוף מיום הראשון עד יום השביעי. ועוד שמעתי מאהובינו הרב כמהר"א ישראל נר"ו בפשט הכתוב לא לישב הדקדוק הנז' במה דקי"ל דחמץ משש ולמעלה אע"ג דאסור מדאורייתא אינו חייב כרת וז"ש ונכרתה מיום הראשון עד יום השביעי לאפוקי בי"ד משש שעו' ולמעלה דאינו חייב כרת:
פירוש ט
וַיּוּשַׁב אֶת־מֹשֶׁה וְאֶת־אַהֲרֹן אֶל־פַּרְעֹה וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם לְכוּ עִבְדוּ אֶת־יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם מִי וָמִי הַהֹלְכִים:
מי ומי ההולכים. כתב רבינו בעל הטורים בפרפראותיו שאין נמלטים במדבר אלא שנים יהושע וכלב ע"ש. ולפי דבריו נתנב' משה רבינו ע"ה והשיב בנערינו ובזקנינו נלך כמשז"ל בבתרא דלא נגזרה על פחות מבן עשרים ולא יותר מבן ששים וז"ש בנערינו פחות מבן עשרים ובזקנינו יותר על ס' נלך. והנבואה דברה בפי משה רבינו ע"ה על דרך משז"ל על תביאמו ותטעמו וכיוצא.
פירוש י
וּלְקַחְתֶּם אֲגֻדַּת אֵזוֹב וּטְבַלְתֶּם בַּדָּם אֲשֶׁר־בַּסַּף וְהִגַּעְתֶּם אֶל־הַמַּשְׁקוֹף וְאֶל־שְׁתֵּי הַמְּזוּזֹת מִן־הַדָּם אֲשֶׁר בַּסָּף:
ולקחתם אגודת אזוב ולקחתם גם את זה ולקחתם לכם ביום הראשון ולקחת' מפרי הארץ ולקחתם ארון האלהים ולקחת' את החרם. ששה ולקחתם הללו הם במסרה. ואפשר לרמוז בהקדים חקירה אחת נושנת היא דאמרו רבותינו זכרונם לברכה דיעקב ועשו חלקו העולמות והעה"ז נטל עשו והעה"ב ליעקב אבינו עליו השלום איכו השתא מצאה החקירה כי הן עוד היום יש עשירי עם בני ישראל אוכלים למעדנים ואף השמל' שש וארגמן לבושם ונשותיהם יותר מהם תכשיטיהן ומלבושיה' שרים ושרות. והתשובה לזה הנה שמענוה מהר' שפ"ר דכל העולם היה תלוי אם יקבלו ישראל את התורה מוטב ואם לאו הארץ היתה תהו וא"כ ישראל בקבלת התורה העמידו העול' וזכו בו כמו שאמר המציל משלילותו של נהר ומזוטו של ים הרי אלו שלו עכ"ד. ומעין דוגמא ההש"ב אשיב במ"ש בחולין דף פ"ט דהענוים מקיימין העולם שנאמר תולה ארץ על בלימה וכתיב מתחת זרועות עולם ע"ש ונמצא דהענוים מקיימין העולם כי הענוים מצוקי ארץ וישת עליהם תבל ומאחר שהם מקיימין העולם ואם לאו נמוגים ארץ וכל יושביה זכו גם בעה"ז כמציל מזוטו של ים וכו' גם כתב הרב זרע ברך ח"ג כי מי שהוא עניו אינו בא בגלגול ואני בעניי אסמכתיה אקרא ויזכור כי בשר המה רוח הולך ולא ישוב כי רש"י פירש פ"ק דסוטה במ"ש משים עצמו כבשר שהוא רך ועניו ע"ש וז"ש ויזכור כי בשר המה שהם ענוים בש"ר להם ממצוקותיהם דכאי רוח. לכן אינם באים בגלגול רוח הולך ולא ישוב כי בפטירתם תנוח הרוח קנה מקומו ולא ישוב בגלגול:
ויש לי הצעיר לתת טעם לזה כי העניו באמת מעלה עליו כאלו הקריב כל הקרבנות כמו שאמר ריב"ל פ"ק דסוטה ואמרו שם דהשכינה עמו ואז"ל אפשר דשכינה עמו ובא לידי חטא וא"כ העניו אינו חוטא. ואת"ל שחטא מתכפר לו בענוה כמו שהקריב כל הקרבנות כלם וזהו לענין הלאוין. ולעשין כיון שהוא מקיים העולם כמשז"ל דין הוא שיהיה לו חלק במצות שכל בני דורו מרויחי' קיום העולם בעבורו ונשלם גם בעשין. ואם כן אין צריך לבא בגלגול. עוד כתבו משם הרב החסיד מהר"ר אברהם הלוי ברוכי' זלה"ה שמזמור לא גבה לבי הוא מזמור קל"א גימט' ס"מ שמי שהוא עניו אינו שולט בו. וידוע שאמרו רבותינו זכרונם לברכה על לקיחת אזוב למטהר שישפיל עצמו כאזוב. וזה רמז המסרה ולקחתם אגודת אזוב שתהיו ענוים ושפלים כאזוב. אז תזכו לב' עולמות שאתם מקיימין העולם ואין פחד מטענת עשו וז"ש ולקחתם גם את זה ר"ל העולם הזה מלבד העוה"ב. וגם תנוחו בעה"ב ולא תבואו בגלגול וז"ש ולקחתם לכם את כל אשר לכם מתורה ומצות ביום הראשון שתצאו מהעה"ז תזכו לקנות מקומכם ולא תבואו בגלגול ולקחתם מפרי הארץ המיוחדת על דרך שדרשו בת"כ הארץ המיוחדת על ארץ ישראל ואף אנו נאמר הארץ העליונה ארץ החיים אשר שם הקב"ה בחסדו זורע המצות והצדקות כמו שאמר בשוחר טוב ותזכו בפירות מלבד גופי תורה ומצות. ולקחתם ארון האלהים דכיון דלא בא לידי חטא ואם חטא מתכפר א"כ הוא שומר הברית ויכול ליכנס בארון כמו שאמר בזהר הקדוש על פסוק ויישם בארון ע"ש באורך והעניו דשכינה עמו יזכה לארון האלהים. גם ולקחתם את החרם כי כאשר הם בעה"ז אין ס"מ שולט עליהם וז"ש ולקחתם את החרם כאלו אתם שולטים בו כי סגולת הענוה גדולה מאד בכל הענינים האלה ויותר מהמה ודוק הטב:
פירוש יא
הַיּוֹם אַתֶּם יֹצְאִים בְּחֹדֶשׁ הָאָבִיב:
אפשר לומר דרך רמז במשז"ל דבזכות השכינה יצאנו ממצרים דהשכינה השלימה (כתב יד) המנין. גם ידוע דבזכות האבות נגאלו כמשז"ל ונלוה עמהם זכות השבטים כמו שאמר בת"כ ע"פ וזכרתי להם ברית ראשונים ועיין בפירש"י ורשב"ם ובמטה היו חקוקים שמות השבטים. וזה רמז היום אתם יוצאים ר"ל לפני הזמן דאכתי פשו טובא להשלים ת' שנה. ודין גרמא האביב. ה' רומזת לשכינה אות ה' שבשם. אב מספר ג' רמז לג' אבות. י"ב שנים עשר שבטים. ועוד רמז תיבת האביב עם הכולל גימט' אהיה רומז לבינה דבה חירו דכלא ומשם נתעורר גאולת יצ"מ ועל כן הוזכר חמישים פעמים יצ"מ בתורה כמו שאמר בזוהר הקדוש. ומשער הן' תהיה הגאולה העתידה כמשז"ל דביצ"מ היתה ממ"ט שערי בינה וכמו שאמר הרב הגאון מהר"א מקראקא בס' מעשה רקח. וזה אפשר רמז כי תיבת הגאולה גימט' ן' שמשם תהיה הגאולה העתידה ואפשר זה רמז כימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות ן' פלאות במהרה בימינו. [וחזה הוית בנימוקי רבינו אליעזר מגרמייזא (כתב יד) כי בשמות האבות והשבטים יש ס"ג אותיות כנגד ג"פ אהיה. ולדרכנו שם רמז ס"ג היא הוי"ה דס"ג הרומזת לבינה כי בזכות האבות והשבטים היתה יצ"מ מסטרא דיובלא בינה שם ס"ג ודוק]
זֶה מנימוקי רַבֵּינוּ יְשַׁעְיָה הָרִאשׁוֹן זלה"ה.
א) (אות זה מנימוקי רי"ר ז"ל). ואחריו לא יהיה כן. פירש המורה אותו שהיה בימי יואל דכתיב כמוהו לא נהיה מעולם ממינין הרבה היה אבל זה של משה ממין א' ותימה שהרי מצינו אותו של משה נמי הרבה מינין היו שנאמר בתהלים ויתן לחסיל יבולם ויגיעם לארבה וגפנם לחנמל אלמא שהיו הרבה מינין וי"ל מה שבמשה אומר ואחריו לא יהיה כן באותו מקום במצרים אבל לא בכל העולם וגם מ"ש ביואל באותו מקום בארץ ישראל (אח"י עמ"ש הרא"ם):
הגהה. בחצו' הלילה בחצת כתיב חסר וי"ו כי וי"ו שעות עברו (ואית) דאמר בחץ ת' שנה שחצה הקב"ה ת' שנה ודילג קץ אמר הקב"ה מי שאין לו בנים חשוב כמת ואברהם ושרה חיו ק"ץ בלא זרע וחשב מי שהי"ל זרע (אח"י עיין בס' הקטן ראש דוד פ' שלח עיין שם באורך מאמרי רבותינו זכרונם לברכה בזה ומ"ש בעניותי שם):
ויאמר ה' אל משה כחצות הלילה פי' המורה בעומדו לפני פרעה נאמר לו ותימה שהרי לפנים פירש המורה ויאמר ה' אל משה בארץ מצרים חוץ לכרך או אינו אלא בתוך הכרך ת"ל כצאתי את העיר ומה תפלה קלה לא התפלל בתוך הכרך דיבור חמור לכ"ש וי"ל דה"ג בפירש"י בעומדו לפני פרעה אמרה לו דמשמע משה אמרה לפרעה ולא נאמרה לו באותה שעה דהא לא נדבר עמו בתוך הכרך. הגהה. נמצא בפירושי הצרפתים שזה א' מג' מקומות שנדבר עמו בטומאה (אח"י הרא"ם הביא מאמרם ז"ל שדיבר בתוך פלטין פרעה לכבוד משה וא"צ למחוק הספרים):
וירדו כל עבדיך אלה אלי פירש המורה שחלק כבוד למלכות ותימה דאמרינן בע"פ ויצא משה בחרי אף מלמד שסטרו ויצא וכן נמי במדרש השכם:
ואם ימעט הבית מהיות משה. מסכת פסחים דרשינן מהכא מכאן שאין הפסח נאכל אלא למנוייו ותימה מאי דאמרי בהגדה מאן דצריך ייתי ויפסח ואע"ג דלא אימנו בהדיהו וי"ל ששחטו ע"מ כן. ועוד תימה דהתנן בגיטין הריני שוחט הפסח על מי שיעלה מכם לירושלים:
מן הכבשים ומן העזים ובמשנה תורה כתיב וזבחת פסח לה' אלהיך צאן ובקר י"ל כדדרשינן צאן לפסח ובקר לשלמים:
אל תאכלו ממנו נא פירש המורה שאינו צלוי כל צרכו קורהו נא בלשון ערבי. ובשל מבושל באזהרת אל תאכלו וכך פירושו אם אכלו נא עובר בב' לאוין בלאו דלא תאכלו ובלאו דכי אם צלי אש כמו כן אם אכלו מבושל עובר בשני לאוין. וא"ת הרי אמור פ' אמור גבי כ"ג והוא אשה בבתוליה יקח אלמנה וגרושה וחללה זונה ומוכח בהלכה דאם נשא אשה אלמנה וגרושה או חללה אינו עובר אלא על לאו ועשה ואמאי ונימא דאם נשא אחת מהן יעבור בשני לאוין ונימא אלמנה לא יקח ולא יקח כי אם בתולה מעמיו כדאמרי' הכא וי"ל התם בפירוש אמר הבורא יקח אבל הכא אינו אומר יאכל כדאמר התם יקח:
ועברתי בארץ מצרים בלילה הזה וכו' ועברתי אני ולא מלאך ותימה והכתיב ולא יתן המשחית לבא אל בתיכם לנגוף אלמא מלאך הוא ועוד כתיב וישלח מלאך ויוציאנו ממצרים וי"ל שהבכורות הכה הוא בעצמו אבל השאר המלאך המשחית:
מה העבודה הזאת לכם ולא לו ודרשינן מינה דהיינו שאלת רשע משום דשאיל ואמר לכם ולא אמר לנו ותימה והא אמרינן פ' ואתחנן כי ישאלך בנך מחר לאמר וכו' אשר ציוה ה"א אתכם וי"ל התם כלל עצמו בשאלתו שאמר ה' אלהינו אבל הרשע לא כלל ואמר אותנו אלא שאל ואמר לכם ועוד אני תמיהה דרשע שואל מה העבודה הזאת לכם והוא עונה לו אין מפטירין אחר הפסח אפיקומן מאי קא בעי ליה ומאי קמהדר ליה וי"ל אע"ג דהאי איניש רשע הוא בחכמה שואל מפני שרואה שאנו אוכלים מן הפסח והחגיגה. והפסח אחר אכילת החגיגה לשבענו ובעבור כן הוא שואל הלא עיקר הוא הפסח ולמה אנו שבעים מהחגיגה ולא מן הפסח שהוא עיקר ומשו"ה צ"ל אין מפטירין אחר הפסח אפיקומן ובעבור זה אוכלים שלמי חגיגה תחילה ואחר כך הפסח (אח"י ראה זה חדש דגירסת הרב אין מפטירין וכו' תשובה לשאלת רשע ופי' הרב יתכן בשאלת חכם לגירסתנו):