פני דוד· רבי חיים יוסף דוד אזולאי [החיד"א]
במדבר
במדבר
פירוש א
וַיְדַבֵּר יְהוָה אֶל־מֹשֶׁה בְּמִדְבַּר סִינַי בְּאֹהֶל מוֹעֵד:
מאמרם ז"ל במדבר סיני באהל מועד בטנך ערימת הימים מה הטבור באמצע אף ת"כ באמצע וכו'. והוא תמוה. שמעתי במ"ש רש"י פ' פסח שני דפ' זו היה צריך להתחיל בה בראש הספר אלא כדי שלא להתחיל הס' בגנות ישראל שלא עשו אלא פסח אחד במדבר והנה איכא פלוגתא אם התורה ה' ספרים או שבעה ולמ"ד ז' ויהי בנסוע הארון הוא ספר אחד. ויש להכריע כמ"ד ה' דאנו רואים דפ' פסח שני הי"ל לכתוב בראש הספר ולא כתבה כדי שלא להתחיל הספר בגנות והתינח אם הם ה' אבל אם הם ז' א"כ ויהי בנסוע הוא ספר ואחריו ספר אחר מתחיל במתאוננים והוא יותר גנות מפרשת פסח שני יתר מאד ואיך מתחיל הספר בגנות ישראל אלא מוכרח שהם חמשה ספרים. והשתא אם הם ה' ספרים הנה זה בא ספר ויקרא באמצע אבל אם הם ז' אין ויקרא באמצע. וז"ש במדבר סיני וכו' באחד לחדש השני וכו' קשה דהו"ל להתחיל בפרשת פסח שני דקדים ומוכרח לתרץ דלא רצה להתחיל הספר בגנותן של ישראל. ומזה תשכיל שהם ה' ספרים וזהו שאמר הכתוב בטנך ערימת חיטים מה הטבור באמצע אף ת"כ באמצע והם ה' ספרים דאי תימה הם ז' א"כ ויהי בנסוע הוא ספר. וספר אחר מתחיל במתאוננים שהוא גנות והדרא קושיא דלמה לא התחיל כאן בפרשת פסח ב' ואין לומר דהוא גנות דמתאוננים יוכיח אלא ודאי הם ה' ספרים ותורת כהנים הוא באמצע כטבור. אחז"ר ראיתיו בס' והשב לו הכהן שנדפס חדש משם אביו דף י"ז ע"ש ואני בעניי כתבתי בזה להבין הדבר היטב בספרי הקטן כסא דוד דרוש ט"ו בס"ד:
פירוש ב
וַאֲנִי הִנֵּה לָקַחְתִּי אֶת־הַלְוִיִּם מִתּוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל תַּחַת כָּל־בְּכוֹר פֶּטֶר רֶחֶם מִבְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְהָיוּ לִי הַלְוִיִּם:
ראיתי בס' ילקוט דוד בסדר היום שכתב וז"ל מתוך בני ישראל סבא ר"ל שיעקב אמר עשר אעשרנו לך לפי המדרש ויצא שנתן מן השבטים מעשר עכ"ל. ואפשר לרמוז כי תיבות הנה לקחתי בגימט' עם ב' כוללים נגד השני תיבות עולה כמספר מעש"ר שם רמז שלקחם הוא יתברך מעשר מהשבטי' ויען שבט לוי הם מעשר על כן מדה כנגד מדה הקב"ה נתן להם מעשר מפרי הארץ דגן תירוש ויצהר. ואפשר דרך רמז לפרש הכתוב על פי זה במשז"ל ששאל מין א' דיעקב אבינו עליו השלום לא הוציא מעשר מהשני שבטים והשיב לו דהם י"ד שבטים עם אפרים ומנשה יצאו ד' בכורות מד' אמהות שהם קדושי' נשארו עשרה ולוי הוא המעשר עכ"ד. ואפשר כי האי קרא מלבד דאתא לגופיה כפי פשטו עוד ירמוז דהלויים הם מעשר מהשבטים כרמוז בתיבות הנה לקחתי שהם גימט' מעשר כדאמרן והיינו מתוך בני ישראל שהם השבטים בני ישראל סבא כמו שאמר בס' ילקוט דוד הנז'. וכי תימא הרי השבטים הם י"ב או י"ד עם מנשה ואפרים ואיך לוי הוא מעשר לז"א תחת כל בכור פטר רחם כלומר שהלוים הם מעשר אחר כל בכור פטר רחם בבני ישראל סבא שהם ד' בכורות והם קדושים ואינן בכלל החשבון. ואחר זה נשארו עשרה שבטים ולוי הוא מעשר. וז"ש והיו לי הלוים כלומר אחר שנוציא הבכורות ונשארו עשרה והיו לי הלוים מעשר. ותיבת לוים גי' אלהים כי הם מצד הגבורה. ותיבת הלוים גי' צ"א שילוב הויה אדני ועמ"ש בעניותנו פ' בהעלותך שצדדנו דלוי א' מחמשה:
פירוש ג
פְּקֻדֵיהֶם לְמַטֵּה רְאוּבֵן־שִׁשָּׁה וְאַרְבָּעִים אֶלֶף וַחֲמֵשׁ מֵאוֹת:
תימא וכי אפשר שלא היה חסר א' או שנים מן הכללי' שאומר בכאן או יותר וי"ל שאין הכתוב מקפיד בזה כדכתיב תספרו ן' יום ואינם אלא מ"ט וכן מ' יכנו ואינם אלא ט"ל. רבינו ישעיה הראשון בנימוקיו (כתב יד):
פירוש ד
שְׂאוּ אֶת־רֹאשׁ כָּל־עֲדַת בְּנֵי־יִשְׂרָאֵל לְמִשְׁפְּחֹתָם לְבֵית אֲבֹתָם־בְּמִסְפַּר שֵׁמוֹת כָּל־זָכָר לְגֻלְגְּלֹתָם:
צריך להבין במספר שמות מה פירושו. ואפשר בהקדמה ידועה דהשונא אינו יכול להזכיר שם שונאו ומכנה אותו על שם אביו או כינוי ועל כל פנים מתרחק להזכיר שמו וכן אמרו במדרש מדבר רבה פי"ח שהיה או' דוד הע"ה דואג ואחיתופל אין מזכירין שמי ע"ש. וזה אפשר שהוא כונת הכתוב ראו קרא ה' בשם בצלאל כלומר דחביב הוא לקרוא לו בשמו ושם אביו ושם זקנו וחיבה יתירה נודעת לו. וזה אפ' כונת הכתוב ואנכי ידעתיך בש"ם וגם מצאת חן בעיני. וזה אפשר שהיה ויכוח שאול ויהונתן כי שאול בהיותו שונא אמר מדוע לא בא בן ישי אל הלחם ומחמת שנאה אינו יכול להזכיר שמו. אבל יהונתן מתוך חיבתו השיבו נשאל נשאל דוד מעמדי והיה יכול לו' נשאל מעמדי דבו היו עסוקים והדברים מובנים אלא שלרוב אהבתו הזכיר שמו ועל כן השיבו אביו ידעתי כי בוחר אתה בבן ישי שהרי אני רואה שאף שאני בכעס ולא הי"ל צורך להזכיר שמו גודל אהבתך הכריחה אותך להזכיר שמו. וז"ש במספר שמות חביבין עלי שאני רוצה שתזכיר שמותם שיש לי נחת רוח בזכירת שמם. ואומרו כל זכר לגולגלותם אפשר במ"ש בעניותנו בראש דוד פ' תשא דף ס"ז ע"ב דישראל כל א' שקול באיכות בכמה אנשים ומשה רבינו נסתפק ואמר כיצד אמנם כי לא ידעתי לכוין כל א' כמה חשיב והשיבו ה' לגולגלותם תמנם בכמות ע"ש באורך. וז"ש לו כאן לגולגלותם כל גוף אחד אף שכל אחד שקול בכמה אנשים. ובילקוט ראובני כתב לגולגלותם רמז לגלגול ע"ש באורך ויומתק לפי רמז זה אומרו כל זכר לגולגלותם דהנשים על הרוב לא יבואו בגלגול כמו שאמר האר"י זצ"ל:
פירוש ה
וְאֵלֶּה תּוֹלְדֹת אַהֲרֹן וּמֹשֶׁה בְּיוֹם דִּבֶּר יְהוָה אֶת־מֹשֶׁה־בְּהַר סִינָי:
פירש"י שבני אהרן נקראים בני משה שלמדם תורה ויש לדקדק דמאי איריא בני אהרן כל ישראל נמי. ואפשר במאי דשנינו אביו ורבו בשבי פודה את רבו ואחר כך פודה אביו דאביו הביאו לעה"ז ורבו לעה"ב ואם היה אביו חכם פודה את אביו תחילה. וכתב מור"ם י"ד סי' רמ"ב דאף אם אביו גרוע מרבו בחכמה. ונראה דאם אביו תלמיד רבו גם כן אף שאביו חכם הרי הוא חייב בכבוד רבו ואם כן נאמר שהבן פודה את רבו לפי שהוא ואביו חייבין בכבודו דשניהם תלמידיו. ע"ד משז"ל שאתה ואביך חייבין בכבודי. והכא בני אהרן אביהם חכם וגם היה רבם שאינו מובהק כמו שאמר בעירובין דף נ"ד דאהרן היה מלמד אח"ך ההלכה לבניו וזקנים וכל ישראל. וא"כ הו"א דבני אהרן לא יהיו חייבין בכבוד משה רבינו כשיש לפניהם כבוד אביהם אהרן מאחר שהוא אב וחכם ורב שאינו מובהק. לזה בא הכתוב להודיענו דלא מיבעיא כל ישראל שהם תלמידי משה רבינו אלא החידוש לבני אהרן דיש ס"ד דבמקום אהרן לא יהיו חייבים לז"א תולדות אהרן ומשה דגם כשמשה ואהרן יחדיו נקראים תולדות משה וחייבים בכבוד רבם. וכי תימא הלא אהרן אביהם וחכם ורבם שאינו מובהק וכנגדו אינם חייבים בכבוד משה. לז"א ביום דיבר ה' אל משה בהר סיני דהדיבור היה למשה והוא מלמד לאביהם ונמצא שהם ואביהן אהרן תלמידיו ושניהם חייבים בכבודו ומשו"ה בני אהרן אין נגרע מחיובם מטעם שאביהם הוא חכם. ודין זה ימצא בכל בני ת"ח ונקטיה בבני אהרן שהם מסויימים וגם שהיה רבם שאינו מובהק ג"כ:
פירוש ו
כָּל־פְּקוּדֵי הַלְוִיִּם אֲשֶׁר פָּקַד מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן עַל־פִּי יְהוָה־לְמִשְׁפְּחֹתָם כָּל־זָכָר מִבֶּן־חֹדֶשׁ וָמַעְלָה שְׁנַיִם וְעֶשְׂרִים אָלֶף:
כל פקודי הלוים וכו'. הרמב"ן זצ"ל חקר איך שבט לוי היו מועטים כל כך ותירץ. והרב המופלא ח"ק מהר"ח ן' עטר זלה"ה בס' אור החיים הקשה על דבריו ומסיק דכשגירש עמרם יוכבד כל שבט לוי גירשו נשותי' ואף כשחזר עמרם והחזירה הוא החזירה בנבואה אבל כל השבט לא החזירו נשיהן והיו בטלים מפו"ר ע"ש באורך:
ואנא זעירא דברי הרב קשים בעיני דלשון התלמוד בסוטה דף י"ב עמד והחזיר את אשתו עמדו כלן והחזירו נשותיהן ומשמע דעמרם גדול הדור היה ואותם שגירשו כשגירש החזירו כשהחזיר לפי שהסכים לדברי מרים שגזרתו קשה משל פרעה על הזכרים ונקבות ובעה"ז ובעה"ב והם דברי טעם. ותו דאמרינן התם כיון דשדיוהו למשה בטלו גזרתיהו ואמר משה לישראל בשבילי נצלתם כלכם. ואם כן טענת הרב ז"ל ששבט לוי לא יכלו לסבול גזיר' השלכת ילדיהם ליאור וללכת ללדת בשדה וכו' אזדא לה. כי בלדת משה רבינו נתבטלה הגזרה ואיך שבט לוי אשר לא עלה עליהם עול השעבוד בטלו מצות פו"ר דמה שהיו יולדות בשדה היה משום גזירת כל הבן הילוד וכמו שאמר מהרש"א באגדתיה וא"כ כשנתבטלה גזרת כל הבן הילוד בלדת משה רבינו אמאי לא החזירו נשותיהן. והנכון כמו שאמר הרמב"ן דהריבוי היה למי שהיו מענין אותו ובמקום פן ירבה כן ירבה ומה שטען על זה ממשז"ל שיעקב אבינו ראה ס' רבוא והאריך בזה. אפשר שרבותינו זכרונם לברכה בזה דבריהם יש להם פתרון נסתר ואינו כפשוטן של דברים ועוד יש לישב כאשר יראה הרואה. ותירוץ שני שתירץ הרמב"ן שהיה מפני כעס יעקב והקשה הרב ממנין דברי הימים אפשר דכעס יעקב לא עשה רושם כי אם עד שהופרשו הלוים לעבודת המלך בפועל כשהוקם המשכן ודוק:
פירוש ז
בְּמִסְפַּר שֵׁמוֹת כָּל־זָכָר לְגֻלְגְּלֹתָם:
מנחות דף ל"ז. בעא מיניה פלימו מרבי מי שיש לו שני ראשים באיזה מניח תפילין א"ל או קום גלי או קבל עלך שמתא אדהכי אתא ההוא גברא אמר אתיליד לי ינוקא דאית ליה תרי רישי כמה בעינן למיתב לכהן אתא ההוא סבא תנא ליה חייב ליתן עשר סלעים איני והתני רמי בר חמא מתוך שנאמר פדה תפדה שומע אני אפי' נטרף בתוך ל' ת"ל אך חלק ומשני שאני הכא דבגלגלת תלא רחמנא ופירשו התוספות משם ר"ת דנטרף היינו דנעשה טריפה ואף שחי יותר מל' ויש לו שני ראשים היינו טריפה דכל יתר כנטול דמי והקשה הרב פנים מאירות בחיבורו כתנות אור על התורה בסדר היום דגם נטרף יש לו גלגלת וכי היכי דמרבינן טרפות שני ראשים מדכתיב גלגלת הל"ל דנטרף טעון פדיון דיש לו גלגלת ואמאי מעיט ליה מאך. ותירץ דכתב הרשב"א דיתר חי יותר מי"ב חדש וטריפה דכל היתר כנטול והמכשירין יתר שחי יותר מיב"ח טעו דיתר אינו בכלל מ"ש טריפה אינה חיה ולפ"ז יש לחלק דטרפות יתר ראוי להתקיים אף שהוא טריפה ולהכי מרבינן מגלגלת דיש לו שני ראשים חייב עשר אבל נטרף משאר טרפיות דאינו חי מעיט מאך דאף דיש לו גלגלת כיון דאינו חי כנפל דמי ופלימו ששאל לפני רבי יש לו ב' ראשין באיזה מניח תפילין גילה שיכול להחיות יותר מיב"ח ורבי היה סבור דכל היתר ג"כ אינו חי י"ב חדש וא"כ מוציא לעז על חכמים שאמרו טריפה אינה חיה יב"ח וחייב נדוי כדין חולק על חכמים שחייב נדוי כמו שאמר סימן של"ד ולכך א"ל קום גלי וכו' וכי אתא גברא דהו"ל ינוקא בתרי רישי ותנא דחייב עשר. ואנן מעטינן טריפה מדכתיב אך א"כ מוכרח לחלק דטרפות יתר אינו בכלל טריפה אינה חיה כהרשב"א וביון שיכול לחיות מסתברא לחייב שתי ראשים אבל בכור טריפה שאינו יכול לחיות מעיט מאך וא"כ מי שסובר דיתר חי יותר מיב"ח מ"מ טריפה ואינו חולק על דברי חכמים ואינו חייב נדוי זהו תורף דברי הרב הנזכר עיין בספרו:
ואנא בריה קלה לבי מהסס בזה דלפי דברי הרב הנז' רבי' הקדוש היה סובר דטרפות יתר בכלל מ"ש טריפה אינה חיה וכן המקשן דפריך עלה מדתני רמי ב"ח דממעטינן טריפה כך היה סובר ואין זה נכון לומר דרבי ח"ו טעה כיש מכשירין ולא ידע להא דהרשב"א דיתר חי וכן המקשן. ותו דרבי ביקש לנדות לפלימו דמוציא לעז על ד"ח ולא אפשר שיחיה והלא לפי האמת יתר חי כמו שהיה מעשה בימי הרשב"א וטעו להכשירו ואיך נעלם זה המציאות מרבי דיתר חי. ותו דלפ"ז המקשן סבר כיש מכשירין והתרצן כהרשב"א וא"כ לא הול"ל לתרצן דבגלגלת תלא רחמנא סתם דכיון דהמקשן היה טועה דיתר אינו חי עיקר התירוץ היה להודיעו דיתר חי משום דלפי דעתו לא סגי דכתיב גלגל' דטרף נמי אית ליה גלגלת והעיקר חסר. ותו דלדבריו יתר אבר כיון שחי חייב בבכורה כאשר המעין יראה ויבין מדבריו ומהש"ס מוכח דסתם טריפה מעיט זולת ב' ראשין. לכן נראה לפרש במ"ש התוספות או קום גלי בעה"ז ליכא אבל יש במדרש אשמדאי הוציא מתחת קרקע אדם אחד שיש לו שני ראשים וכו' והוליד בנים כיוצא בו בשני ראשים וכו' שאל ב' חלקים ובא לדין לפני שלמה עכ"ל. ויש לדקדק אמאי הביאו התוספות זה. ונראה דלפרש הסוגיא כתבוהו דלמט' מארצנו בארץ אחרת אינן חייבים במצות וא"כ שאלת פלימו הוא כמלעיג דבעה"ז ליכא ולזה היה רוצה לנדותו. ומיהו דעת פלימו דכבר היה בימי שלמה ובא לדין על הירושה וא"כ שאל בתפילין מהו. ודעת רבי דמאי דהוה הות בימי שלמה ותו ליכא וא"כ הוא לעג. ואתא ההוא גברא וכו' ונתברר דיש מציאות בעה"ז ואינו חייב נדוי. ופריך בש"ס דאף דיתר חי דהכי הוה פשיטא נמי לרבי ולמקשן כהרשב"א מ"מ מעיט טריפה ובודאי דגם יתר אבר אימעיט אע"ג דחי וה"ה תרי ראשי ותירץ דשאני הכא דבגלגלת תלי רחמנא והוא דריש מ"ש חמשת שקלים לגלגלת כלומר ה' ה' לכל גלגלת דהם עשרה ויצא זה מכלל טרפות אחר וגם מטרפות דיתר אבר אחר דהכתוב הוציא מהכלל ב' ראשין שיתן עשרה כדכתיב חמשת חמשת דהוו עשרה לגלגלת כלומר לכל גלגלת ואף על גב דהכתוב בבכורות העודפים על הלוים מ"מ בא ללמד לעלמא. וזה אפשר לומר דרמז הכתוב באומרו אך פדה תפדה אך מעיט טריפה ועם כל זה פדה תפדה כלו' ב' פדיונות והיינו מי שיש לו ב' ראשים דחייב עשר ודוק היטב כי קצרתי:
פירוש ח
בְּנֵי נַפְתָּלִי תּוֹלְדֹתָם לְמִשְׁפְּחֹתָם לְבֵית אֲבֹתָם בְּמִסְפַּר שֵׁמֹת מִבֶּן עֶשְׂרִים שָׁנָה וָמַעְלָה־כֹּל יֹצֵא צָבָא:
בני נפתלי תולדותם למשפחותם. יש לדקדק למה בכל השבטים אמר לבני וזה האחרון חסר למד ואמר בני. ופירש א' מרבני פולוניא הגאון מהר"ר צבי הירש ז"ל דאמרו ז"ל דמנין הראשון לפני המשכן וזה שוי' אלא דבמנין הא' היו כל ישראל בכללות ועתה כל שבט בפ"ע. והיו נמנים ע"י שקלים. ולכן כל השבטים היו צריכים לימנות ע"י שקלים וז"ש לבני שמעון לבני גד וכו' כלומר מנין השקלים שעלו לבני שמעון וכיוצא כך וכך. וכשבאו לנפתלי האחרון לא הוצרכו לימנות דממנין ראשון נודע ומשו"ה כתי' לבני שמעון וכו' וכיוצא ובאחרון בני נפתלי כלומר דמסיבה שהוא אחרון וקדם מנין הראשון נודע כי בני נפתלי הם כך עכ"ד. ואין כונת הרב דבני נפתלי לא נמנו ע"י שקלים דודאי גם הם נמנו על ידי שקלים ככל ישראל רק דהכתוב מודיענו דתכף כשנגמר סכום שבט אשר הקודם ממילא נודע בני נפתלי שהם כך וכך. ובא הכתוב להודיענו דעם כל זה גם הם נמנו ע"י שקלים שלא לעשות הפרש בין השבטים ושגם הם יזכו בשקלים והיינו דכתיב בריש סדרא שאו את ראש כל עדת בני ישראל למשפחותם לבית אבותם במספר שמות כל זכר לגולגלותם הכונה שאו את ראש כל עדת כל אחד ואחד מישראל וכי תימא הגם דתכלית מנין זה לידע כל שבט ושבט מה מנינו מ"מ שבט נפתלי אינו צריך כי כבר נודע מהמנין הראשון לז"א במספר שמות כלומר דבחינ' מספר היא השכינה ועל ידי מספר שמות דגם שם הוא בחינת השכינה על ידי זה בכח משה רבינו ע"ה ודעמיה קראו בשמותם גורם להשרות שכינה עליהם וז"ש במספר שמות דמוכרח לכל אף לשבט נפתלי מטעם מספ"ר שמו"ת להשראת שכינה. ולהורות זה כתיב בסוף בני נפתלי להעירנו דעיקר המנין להשרות שכינה והראיה דבני נפתלי משבט אשר ניכרו אלא דעם כל זה ציוה ה' שאו את ראש כל עדת להשרות השכינה על השבטים בפרט וכלל ובאמצעות השלם משה רבינו ע"ה וסיעת"א דשמיא השמים מספרי"ם כבו"ד אל להשרות שכינה:
ומצאתי בספר לקוטי תורה הנדפס באשכנז להרב מהרח"ו שקבל מהאר"י זצ"ל שפירש קרוב לזה שבתחלה נכתבו כל ישראל בפנקס אחד. ואחר זה היו מוציאים משם כל שבט בפ"ע ונכתב בספר בפ"ע ועל כן בכלם כתיב לבני אבל באחרון אינו צריך להעלותו על ספר מיוחד כי מהספר הכולל כיון שהוא לבדו נשאר יכולים למנותו משם זהו תורף דבריו. ומ"ש שם בדפוס לבני ראובן ק' למה בכל השבטים נאמר לבני וכו' הוא ט"ס דבראובן לא כתיב לבני. וחיפשתי אחר שער הפסוקים (כתב יד) וראיתי כתוב שם וז"ל ויהיו בני ראובן וכו' לבני שמעון וכו' י"ל למה בכל השבטים נאמר לבני וכו':
פירוש ט
וְאֵת כָּל־הָעֵדָה הִקְהִילוּ בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ הַשֵּׁנִי וַיִּתְיַלְדוּ עַל־מִשְׁפְּחֹתָם לְבֵית אֲבֹתָם בְּמִסְפַּר שֵׁמוֹת מִבֶּן עֶשְׂרִים שָׁנָה וָמַעְלָה־לְגֻלְגְּלֹתָם:
בילקוט בסדר היום. בשעה שקבלו ישראל את התורה נתקנאו א"ה מה ראו אלו להתקרב מן האומות א"ל הביאו לי ספר יחוסין שלכם שנאמר הבו לה' משפחות עמים כשם שבני מביאין ויתילדו על משפחותם לכך מנאן בראש הספר הזה וכו' ע"ש אפשר לפרש במאי דקי"ל דכהן אסור בשבויה. וקי"ל דאפילו אמה מעיד עליה. וז"ש מה ראו אלו להתקרב לקבל התורה ונעשו כאשה ובעלה הלא ה' כביכול הוא כהן ואפילו משל לא יצדק דכהן לא ישא השבויה. וא"ל הביאו לי ספר יוחסין שלכם אתם שאינכם שבוים ועלה על דעתכם שאתם ראוים לקבל תורה הביאו יוחסין ונמצאו בני זנונים והם אסורים לכהן לא כן ישראל שמתיחסים ושם י"ה מעיד עליהם והוא כדין אמה מעיד עליה ואריך:
זֶה מנימוקי רַבֵּינוּ יְשַׁעְיָה הָרִאשׁוֹן זלה"ה.
וְנָתְנוּ עָלָיו אֶת-כָּל-כֵּלָיו אֲשֶׁר יְשָׁרְתוּ עָלָיו בָּהֶם, אֶת-הַמַּחְתֹּת אֶת-הַמִּזְלָגֹת וְאֶת-הַיָּעִים וְאֶת-הַמִּזְרָקֹת--כֹּל, כְּלֵי הַמִּזְבֵּחַ; וּפָרְשׂוּ עָלָיו, כְּסוּי עוֹר תַּחַשׁ--וְשָׂמוּ בַדָּיו.
ושמו את בדיו. מצאתי תשובה להרדב"ז (כתב יד) סימן שני אלפים ק"ץ וזה לשונו שאלת ממני על פסוק ושמו את בדיו האמור בארון בפ' במדבר סיני והרי הבדים בארון היו והמסירם משם לוקה דכתיב לא יסורו ממנו. איברא דקשיא טובא וליכא לתרוצי דאיירי בשימה הראשונה דהא כתיב במעשה המשכן ויבא את הבדים בטבעות וכתיב בהקמת המשכן וישם את הבדים על הארון ומאותה שעה המסיר עובר משעת הקמתו לא משעת עשייתו והכא כתיב בנסוע המחנות. וליכא לפרושי וכבר שמו את בדיו דהא כתיב למעלה וישם את הבדים לפיכך הנכון אצלי שאין המסיר לוקה עד שיסיר אותו מן הטבעות לגמרי אבל לפעמים היו נשמטים לצד זה או לצד זה אעפ"י שלא היו יוצאים מן הטבעו' ובשעה שהיו צריכים לשאת את הארון היו צריכין להביא את הבדים לאמצע כדרך כל נושאי משא ולתקון זה קורא הכתוב שימה כלומר תקנו את בדיו אם היו צריכין כדי לשאת אותו שוב ראיתי שכתב הרמב"ן ז"ל כאשר כתבתי וזה יותר נכון ממה שכתבו התוספות פ' בא לו כה"ג ע"ש עכ"ל ומהר"ר משה הביאו בס' פענח רזא סדר תרומה והרב המאירי ז"ל ביומא כתבו נמי כסברת הרמב"ן. והתוספות האריכו שם ביומא דף ע"ב ועמ"ש בס' שיח יצחק שם ועמ"ש פ' תרומה בשם רבינו ישעיה הראשון ז"ל ע"ש:
נשא
פירוש א
נָשֹׂא אֶת־רֹאשׁ בְּנֵי גֵרְשׁוֹן־גַּם־הֵם לְבֵית אֲבֹתָם לְמִשְׁפְּחֹתָם:
נשא את ראש בני גרשון וכו'. אתמר בי מדרשא הלא היא ברב"ת במדבר רבה ריש סדרא נשא את ראש וכו' הה"ד יקרה וכו' מדבר בקהת וגרשון אף עפ"י שגרשון בכור ומצינו שבכל מקום חלק הכתוב כבוד לבכור לפי שהיה קהת טוען הארון ששם התורה הקדימו הכתוב לגרשון שבתחילה אמר נשא את ראש בני קהת ואחר כך נשא את ראש בני גרשון הוי יקרה היא מפניני' מבכור שיצא ראשון ואין פנינים אלא תחילה כמה דתימא וזאת לפנים בישראל עכ"ל וכתב הרב כלי יקר הא גופא קשיא למה לא מסר הארון אל הבכור לכבדו ביתר שאת ועז התורה אשר לו משפט הבכורה והקרוב אלי שרצה הקב"ה להראות שכבוד חכמים ינחלו כדי ללמד דעת את העם שיכבדו לומדי תורה ולקרוא לקדוש ה' מכובד לכבדו כדרך שמנה קהת תחילה בעבור משא דבר ה' אשר אתו ואלו היה נותן לגרשון הבכור הארון הוה אמינא שבעבור הבכורה מנאו תחילה ולא הייתי תולה החשיבות במשא הארון ע"כ מסר הארון אל קהת ומנאו תחילה להודיע לכבד תורה ולומדיה עכ"ד:
ויראה דרמז לנו הקב"ה בזה לענין דינא והוא שכתב הרא"ש בתשובה כלל ט"ו סי' ז' וז"ל אח גדול שחירף וביזה לאחיו שהוא ת"ח וקטון ממנו בשנים ונדה הקטן בשנים שהוא ת"ח לאחיו הגדול בשנים אם נדויו נדוי משום שדרשו ואת לרבות אחיך הגדול. יפה עשה שנידהו דכיון שאינו נושא פנים לתורה אינו עושה מעשה עמך ומן הדין אינו חייב לכבדו ע"ש הנה כי כן זה לימדנו להועיל למסור הארון לקהת ולהקדימו דאע"ג דקהת חייב בכבוד גרשון להיותו בכור ואחיו הגדול מ"מ להיו' שקהת יצא לטעון הארון צריך לכבד לקהת יותר ומשם נלמוד דאם אח קטן ת"ח ואחיו הגדול ע"ה שהוא חייב הגדול לכבד לקטן אע"ג דאי לאו ת"ח הוא הקטן הוא היה חייב בכבוד אחיו הגדול גדולה תורה להחשיב הקטן יותר מהגדול וזהו על דרך הלציי אין מוקדם ומאוחר בתורה כי התורה כל מקום שהיא היא הקודמת וזה נלמד במה שנמסר הארון לקהת והקדימו:
ועוד אפשר לומר דרמז דין והוא במה שכתבתי אני בעוניי בתשובה על אחד שהיה לו ס"ת בחיקו כגון בשבת שמוציאין ב' או ג' ספרים ואחד במקומו היה יושב וס"ת בידו עד עת קריאתו ולא היה מקום בכסא שיושב להניח הס"ת שם ועבר רבו מובהק או אביו שחייב לקום ונסתפקו אם יקום עם הס"ת מפני אביו או רבו ואני הצעיר הוכחתי דאינו מן הדין שהתורה תקום דאע"ג דפליגי פ"ק דקדושין אי ת"ח קם בעת לימודו הכא כ"ע מודו עיין שם באורך וזה דמי דאע"ג דגרשון הבכור וקהת חייב בכבודו לפי שהיה מטועני ארון גרשון חייב בכבודו וקהת קודם. דאם נקדים לגרשון נמצא יש ח"ו זלזול לתורה שקהת נושאה והוא רמז בעלמא:
פירוש ב
צַו אֶת־בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וִישַׁלְּחוּ מִן־הַמַּחֲנֶה כָּל־צָרוּעַ וְכָל־זָב וְכֹל טָמֵא לָנָפֶשׁ:
וישלחו מן המחנה כל צרוע וכל זב וכל טמא נפש. רמז כתב הרב של"ה שירחיק האדם מן המוח שהוא נגד מחנה שכינה הרהורים רעים. ומלבו שהוא נגד מחנה לויה שיהיה לב טהור. ומבטן נגד מחנה ישראל מאכלות אסורות וצנוע בבה"כ לשלח הטומאה חמורה עכ"ד:
ואפשר להרחיב הדברים דבמוח אם יהרהר בכפירה ח"ו או בעבירה מטמא הנפש דמחשבה דע"ז מצטרפת וגם הרהורי עבירה קשים מעבירה. ולכן צריך להרחיק מחשבת פגול מהמוח שהוא החשוב מהכל כמו מחנה שכינה. וגם שהידיעה והמחשבה הוא מתת אלהים לאדם והוא מתיחס למחנה שכינה שהוא דבר רוחני וגם סוד מחשבה עליון נורא. ולכן צריך להרחיק ממחנה שכינה אשר המוח רומז עליו טמא נפש כל דבר המטמא הנפש והם הרהור מינות ועבירה. והלב הפעם ילוה כנגד מחנה לויה כי הוא ראש לאברים ונברא לכבודו יתברך כלוים עובדי עבודתו וצריך להרחיק משם זב שלא יתור אחר לבבו בעמקי תאות עריות עד שיהיה זב וצריך להרחיק כל דבר שע"י יכול להיות זב. והבטן כנגד מחנה ישראל שהבטן מקור ישראל וצריך להרחיק משם מצורע שלא יגרום על ידי ביאות אסורות ומאכלות אסורות להיות מצורע דידוע דעל ידי הזנות ומאכלות אסורות יבא הצרעת וצריך שיהיו מחנותיו קדושים כמו שאמר והיה מחנך קדוש וכתיב בקרבך קדוש:
פירוש ג
דַּבֵּר אֶל־בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אִישׁ אוֹ־אִשָּׁה כִּי יַעֲשׂוּ מִכָּל־חַטֹּאת הָאָדָם לִמְעֹל מַעַל בַּיהוָה וְאָשְׁמָה הַנֶּפֶשׁ הַהִוא:
אפשר לרמוז במ"ש רוב בגזל ומיעוט בעריות והכל בלה"ר. וז"ש איש או אשה כי יעשו מכל חטאות האדם כלומר מרגילות חטאי אדם שרגילים בג' אלה למעול מע"ל ר"ת ממון עריות לשון. לא תימא דמחמת שהם מצויים בכל או רוב או מיעוט אינו חטא חמור. הלא תדעו שהוא מעל בה'. ואין פוטר מצד שרבים חוטאים כי ואשמה הנפש ההיא כאלו היא יחידית בחטא זה. והתודו את חטאתם לשון רבים עליו ועל קרוביו בכמה גלגולים שודאי נכשל הוא ונכשלו בכל או ברב או במעט. א"נ אפשר לומר דה"פ אף שהוא חטאות האדם שהוא בין אדם לחבירו וחשב עם קונה"ו כאלו חטא לו וז"ש למעול מעל בה':
פירוש ד
דַּבֵּר אֶל־בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם אִישׁ אִישׁ כִּי־תִשְׂטֶה אִשְׁתּוֹ וּמָעֲלָה בוֹ מָעַל:
אפשר לרמוז על האשה שהיא תחת אישה ובזיווגה חושבת באיש אחר דעושה רושם גדול וקרוב לזנות. וז"ש איש איש אם בדעת האשה בעת משכבה איש איש בעלה ואחר קורא אני עליה כי תשטה אשתו תט מן היושר ומעלה בו בבעלה מעל אף שאינה מזנה כי אם במחשבה עם כל זה ומעלה בו בהיותה עם בעלה מעל לזנות לחשוב באיש אחר כי יצא הולד פריו שר"פ ועקרב רחמנא ליצלן:
וראיתי להרב כלי יקר ישנו בנותן טעם לשבח על המים קדושים דמים אלו שנתקדשו בכיור. ונמחה השם בהם יש בהם קדושה יתירה וכל משקה יוצא דרך בית הרחם בקטנים ואם נטמאה אינו דין שמים קדושים אלו יגעו בערוה הטמאה לזה בטנ' צבה ויריכה נופלת כי כך היא המדה שהמשקה העצור ואין לו מקום לצאת יפעול שהבטן צבה או שעושה לו דרך אחר שנבלע בבשר ירך ונופלת ויוצא המים אבל אם טהורה ולא נטמא המקו' אז הוא כשאר אברים ואין בהם שום צד טומאה עכ"ד הרב ז"ל. ואפשר להוסיף קצת דה"ט דאם היא טהורה נזרעה זרע כי המים קדושים עוברים דרך שם ונתקן המקום ועוד אפשר דתמצית המים קדושים ישאר בה עד שבעל' יבא ויתערב עם זרע אדם ויתקן שיכנס הכל בגופה ויפעלו כל טוב שאם היתה עקרה נפקדת או יולדת זכרים ולבנים וכיוצא. ולפי זה במעשה דשתי אחיות שהובא במדרש ששתתה האחות הטהורה שאינה הסוטה והיא טהורה. תרויח שאם היתה עקרה נפקדת וכו' דכיון דהמים קדושים יוצאין דרך שם מתברכת. וכ"כ הרב מופת הדור מהרח"א ז"ל בעץ החיים ריש דף ע"ג דגם האחות שאינה הסוטה ששתתה מתקיים בה ונזרעה זרע עיין שם באורך ויש טעם לדבר כדאמרן:
פירוש ה
דַּבֵּר אֶל־בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם אִישׁ אִישׁ כִּי־תִשְׂטֶה אִשְׁתּוֹ וּמָעֲלָה בוֹ מָעַל:
איש איש כי תשטה אשתו. מה כתיב למעלה מן הענין ואיש את קדשיו לו יהיו אם אתה מעכב מתנות הכהן חייך שתצטרך לבא אצלו להביא את הסוטה עכ"ל רש"י ז"ל. ומקשים אטו משום שאינו נותן מעשר תזנה אשתו או תסתתר ותשהה כדי ביאה ויביאנה אל הכהן להשקותה מי המרים ועל כיוצא בזה אמרו שכם נסיב מבגאי גזיר ואם הוא חטא אשתו מה חטאה להלכד ברשת זה. ואפ' במשז"ל על פסוק השקיפה ממעון קדשך וברך שכל השקפה הנאמר' בכתוב לרעה חוץ מזו שגדולה מתנות עניי' שמהפכ' מדת הדין למדת רחמים והשקיפה ממעון קדשך גבי מעשר כתיב ונמצא דבמעשרות מהפך מדת הדין למדת רחמים. והאשה כולה דינין תקיפין ואם הוא נותן מעשר מדת הדין נהפכת למדת רחמים ומזה נמשך דאשתו זאת שהיא דינין גם היא שמים לו זכ"ו שתהיה רחמים ובהיות' ממותק' שלום ביניה' אך אם בא לידו וחייב לתת מעשרותיו והוא בפשעו מעצ"ר מן המעשר ומעכבן לעצמו במקום שמדה"ד תתהפך לרחמים ח"ו מדת רחמים נהפכת למדה"ד והוא האיש שהוא מסטרא דרחמי מתגבר בו הדין ואשתו דאעיקרא דין מתקף תקיפא. ומתוקף הדין נמשך שהסט"א שם ינוח ובא אח"ר וליבה אשא דגרמ"י ויהיה מחלקת ועבירה גוררת עבירה בתוקף הדין עד שתסתתר או תזנה כי יגבור עליה היצר ומי הגורם לזה עיכוב המעשרות:
ויתכן שזה טעם משז"ל כל המעלים עיניו מן הצדקה כאלו עובד ע"ז כי בהיות שבא לידו ויכול לתת צדקה אשר בה מהפך מדת הדין למדת רחמים והוא העלים גרם להגביר הדינין ונותן עז לסט"א והו"ל ח"ו כאלו עע"ז. ומסלק השכינה ח"ו. ואפשר שז"ש הכתוב ביחזקאל סי' מ"ד וראשית כל בכורי כל וכו' להניח ברכה אל ביתך. כי המעשר רומז לשכינה וכן הצדקה לתקן השכינה כביכול ואם נותן מעשר שהוא בחינתה וכן צדקה לתקנה אז יזכה שתשרה שכינה וז"ש להניח ברכ"ה שהיא השכינה אל ביתך. ואם ח"ו לא יתן מעשר או צדקה גורם לשכינה שתסתלק ומשו"ה מעלי' עיניו מן הצדקה כעע"ז. וגם יתגברו הדינין ויתן יד לסט"א כי תשטה אשתו רחמנא ליצלן:
פירוש ו
וְהֶעֱמִיד הַכֹּהֵן אֶת־הָאִשָּׁה לִפְנֵי יְהוָה וּפָרַע אֶת־רֹאשׁ הָאִשָּׁה וְנָתַן עַל־כַּפֶּיהָ אֵת מִנְחַת הַזִּכָּרוֹן מִנְחַת קְנָאֹת הִוא וּבְיַד הַכֹּהֵן יִהְיוּ מֵי הַמָּרִים הַמְאָרְרִים:
ופרע ראש האשה. אפשר לרמוז כי כל זו הרעה נמשך מחטא חוה וזו נלכדה בשחיתתה וז"ש ופרע ראש האשה לרמוז לרישתנהי דנשי חוה שהיא הגורמת ועדין היא נפרעת על חטאתה כי זו נתקלה על ידה ובזיונה הוא פרעון לחוה כי היא היתה אם. וז"ש ופרע לשון פרעון ראש האשה שהיא חוה כי על ידי חטא נתלבש היצר ונעשה ערוה כידוע. א"נ ופרע לשון גילוי שיתפרסם הזק חוה הראשונה לנשים וזהו ופרע ראש האשה שיתגלה חטא חוה:
פירוש ז
לְאָבִיו וּלְאִמּוֹ לְאָחִיו וּלְאַחֹתוֹ־לֹא־יִטַּמָּא לָהֶם בְּמֹתָם כִּי נֵזֶר אֱלֹהָיו עַל־רֹאשׁוֹ:
לאביו ולאמו לאחיו ולאחותו לא יטמא להם במותם. תימה למה לי האי קרא הכתי' על נפש מת לא יבא י"ל הא דרשינן מיניה למעוטי מת מצוה. ובמותם איכא למדרש במותם הוא דלא יטמא הא בנגעים ובזיבות מטמא. נמוקי רבינו ישעיה הראשון (כתב יד):
פירוש ח
דַּבֵּר אֶל־בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם אִישׁ אוֹ־אִשָּׁה כִּי יַפְלִא לִנְדֹּר נֶדֶר נָזִיר־לְהַזִּיר לַיהוָה:
איש או אשה כי יפליא לנדור נדר להזיר לה'. להבין כפל הכתוב אפ' במשז"ל ברבה פ"י איש זה המלאך שבא להזיר את שמשון או אשה שלא נראה תחילה אלא לאשה וכו' ע"ש וכפי דרשה זו אפשר לומ' שהמלאך הדיר לאשה אם שמשון שלא תאכל אשר יצא מהגפן וכו' אף שהיא לא היתה נזירה רק זה הכנה לנזיר שהוא בבטן וז"ש לנדור נדר נזיר שהאשה אף שאינה נזירה נדרה נדר נזיר לשמור לעשות כדברי המלאך והיינו הכונה להזיר לה' הולד שהוא שמשון שכאשר יצא הוא לאויר העולם מיין ושכר יזיר ולזה התחילה אמו עם שאינה נזירה לנדור נדר נזיר כאמור:
פירוש ט
וְאִישׁ אֶת־קֳדָשָׁיו לוֹ יִהְיוּ אִישׁ אֲשֶׁר־יִתֵּן לַכֹּהֵן לוֹ יִהְיֶה:
אפשר דהצדיק ע"י תורה ומצות הוא המוציא לאור ניצוצות הקדושה השייכים לשרש נר"ן שלו כידוע. אך צריך שיהיה תורה לשמה ומצותיו לשמן וז"ש ואיש את קדשיו ניצוצות הקדושה השייכים לו לו יהיו אם הוא איש שפירושו צדיק כמשז"ל ובתנאי איש אשר יתן לכהן שהכל יהיה מתנה לכהן (כתב יד) לה' שהוא כהן שיהיו תורתו ומצותיו לו לשמו שלא ע"מ לקבל פרס וז"ש יתן לכהן אז לו לצדיק יהיה ושלל לא יחסר ויוציא רכוש גדול ניצוצי הקדושה שלו:
פירוש י
וְלִבְנֵי קְהָת לֹא נָתָן כִּי־עֲבֹדַת הַקֹּדֶשׁ עֲלֵהֶם בַּכָּתֵף יִשָּׂאוּ:
כי עבודת הקדש עליהם בכתף ישאו. אפ' לרמוז שע"י לימוד התורה שנתנה בכ"ב אותיות מסלקי' לילית גי' ת"פ וז"ש בכתף כב רמז לכב אותיות תף גי' לילית לומר שע"י כ"ב אותיות לימוד התורה ת"פ גי' לילית ישאו יסלקו. וכבר אמרו כי תלמוד גי' ת"פ להכניעה וזהו הרמז בכתף ישאו:
פירוש יא
וּלְזֶבַח הַשְּׁלָמִים בָּקָר שְׁנַיִם אֵילִם חֲמִשָּׁה עַתֻּדִים חֲמִשָּׁה כְּבָשִׂים בְּנֵי־שָׁנָה חֲמִשָּׁה:
עתודים חמשה. בקרבן יהודה כתיב עתודים בויו שורק. והשאר חסר ובקבוץ. ואפשר דרמז בקרבן יהודה שעתידים לצאת ששה שכל א' וא' בששה ברכות כמו שאמר פ' חלק (סנהדרין דף צ"ב) והששה אנשים הללו תחילתם מדוד הע"ה שהוא עשירי לפרץ ורמוז בשור"ק של הוי"ו דעתודים שהיא נקודה ונמנית לעשרה כידוע כלומר הששה מתחילים מעשירי לפרץ אחרי כתבי ראיתי לרבעה"ט שכתב קצת ממה שכתבתי:
פירוש יב
בַּיּוֹם הַשֵּׁנִי הִקְרִיב נְתַנְאֵל בֶּן־צוּעָר־נְשִׂיא יִשָּׂשכָר:
נשיא יששכר. שאלוני אמאי כתיב נשיא בשבא ולא בקמץ כאינך. ואפשר דנשיא יששכר הוא סמוך אבל נשיא בקמץ עומד וכתיב לבני שבט פ'. ויען שהיה עניו לא אמר נשיא קודם שמו כמשז"ל וגם קצר שלא אמר נשיא לבני יששכר בקמץ להורות ענותנותו שהוא מורדף ולא נהג כנשיא עומד מפני שהיה עוסק בתורה ואינה נקנית אלא בענוה כמשז"ל:
פירוש יג
וּלְזֶבַח הַשְּׁלָמִים בָּקָר שְׁנַיִם אֵילִם חֲמִשָּׁה עַתֻּדִים חֲמִשָּׁה כְּבָשִׂים בְּנֵי־שָׁנָה חֲמִשָּׁה:
אלים חמשה עתדים חמשה כבשים בני שנה חמשה. שהיה מקריב כל נשיא במדרש סוף פ' י"ג אמרו שהם ה' ה' ה' ט"ו כנגד האבות והשבטים ע"ש ואפשר לומר עוד במ"ש במ"א משם ר"י החסיד שט"ו שנים היו האבות בעה"ז ביחד וזה היה יסוד העולם זהת"ד בקצור ואל זה רמזו בקרבנות ט"ו אלו לעורר זכות ט"ו שנים הנז' ואפשר לרמוז אלים עתודים כבשים ר"ת צא כמנין הויה אדני ומספר ט"ו גימט' י"ה להמשיך מוחין מאו"א שהם י"ח וא"ש ההי"ב:
פירוש יד
כַּף אַחַת עֲשָׂרָה זָהָב מְלֵאָה קְטֹרֶת:
כף אחת עשרה זהב. יש להוכיח מכאן מ"ש רבותינו זכרונם לברכה כוס של ברכה מ' זהובים פי' אחת ממאה שהוא גימטריא כ"פ שוה עשרה זהב וא"כ כוס של ברכה שוה מ' זהובים. פירוש החומש מיוחס לרבותנו בעלי התוס' (כתב יד). ואחרי כותבי מצאתי בארחות חיים דף ד' ע"ד שכתב רמז זה ע"ש. ושם כתב שבק' ברכות נשתכר אלף זהובים בכל יום ובאמירתן נזכה לעה"ב וזהו לכ"ן אמור לכן גי' ק' אמור ואז הנני נותן לו את בריתי שלום עכ"ד ועוד האריך בזה. והרב תורת חיים בשיטתו למסכת קמא דף צ"א פירש בזה כי טוב יום בחצרך מאלף והביא משם א"ז רמז מאליעזר עיין שם באורך. ואפשר לרמוז כי תיבת בחצריך הוא צירוף בירך צח דהמברך ק' ניצול מצ"ח קללות שבמשנה תורה כיון שאמרו דיתברך בברית שלום. עוד יש לרמוז כי תיבות כף אחת עשרה זהב גימטריא אלף צ"ח לרמוז דמברך ק' ברכות כתיקונן יש לו שכר לעוה"ב אלף זהובים. וניצול בעה"ז מצ"ח קללות כיון שמתברך בברית שלום:
וראיתי בנימוקי החומש לרבינו ישעיה הראשון מטראני זלה"ה כתיבת יד פרשת תבא שיש שם הגהה אחת וז"ל למה אמר משה רבינו עליו השלום צ"ח תוכחות פר' תבא לפי שגהנ"ם גימטריא צ"ח אמר משה יבואו אלה צ"ח תוכחות ויפטרו לישראל מדין גהנם עכ"ל וכפי זה אפשר לומר אשר צח בגימטריאות הנזכר הוא רמז שבק' ברכות ינצל האיש ישראלי מדין גהנם שמספרו צ"ח וכמו שכתב ארחות חיים שבאמירתן נזכה לעולם הבא. ואפשר דגם ק' ברכות השתים הן מדאוריתא דהיינו ברכת המזון דמדאוריתא בחד ברכה סגי וגם לדעת כמה פוס' ברכת התורה מדאורייתא כמבואר בתשו' הרב פ"מ בראשון בראשו. ופשו צ"ח מדבריה' ואם נזהר בצ"ח כשתים שהן דאורייתא יען חביבים דברי סופרים כיינה של תורה ניצול בעבור צ"ח ברכות נוסף על השתים דאורייתא מדין גהינם שמספרו צח. וכל זה ודאי אם ישים אליו לבו ויכוין בברכות כראוי ביראה ואהבה ושמחה רבה ושאר תנאי העבודה כמבואר בפרקי דחסידי זלה"ה:
ואחר זמן רב ראיתי בספר כתנות אור להרב פנים מאירות פ' נצבים שפירש במאז"ל פ' ואתחנן שמשה אמר יעשו כבלין של ק' ליטרין שנאמר ומצאוהו רעות רבות וצרות שהכונה שהם מאה קללות דצ"ח כתובות והשתים רמוזות גם כל חלי וכל מכה שהם רעות צרות זו לזו כמו שאמר ריש חגיגה כגון זבורא ועקרבא וא"כ א"ש שאמר ע"פ רעות רבות כבלים של ק' ליטרין וסיים הרב ולדעתי זה סוד שיש לקיים בכל יום מאה ברכות נגד ק' קללות האלה לבטלם עכ"ל שש אנכי שכיונתי קצת לדעת הרב ז"ל שק' ברכות מבטלות הקללות כמש"ל:
בהעלותך
פירוש א
זָכַרְנוּ אֶת־הַדָּגָה אֲשֶׁר־נֹאכַל בְּמִצְרַיִם חִנָּם אֵת הַקִּשֻּׁאִים וְאֵת הָאֲבַטִּחִים וְאֶת־הֶחָצִיר וְאֶת־הַבְּצָלִים וְאֶת־הַשּׁוּמִים:
אשר נאכל במצרים. יש לדקדק דהול"ל אשר אכלנו. ושמעתי משם הרב המופלא מהר"ח בכ"ר דוד אבואלעפיא זלה"ה במ"ש בתוספתא דגים וביצים וגבינה בכפרים אינם צריכים מחשבה פירוש שהוא מועט ובלי מחשבה הו"ל אוכל אבל בעיירות צריך מחשבה לפי שיש ריבוי בשר וז"ש זכרנו וכו' שהיינו צריכין לומר שנאכל לכדי שיחשב אוכל דהיה רבוי בשר וצריך מחשבה לאשוויי אוכל:
פירוש ב
וְהָאסַפְסֻף אֲשֶׁר בְּקִרְבּוֹ הִתְאַוּוּ תַּאֲוָה וַיָּשֻׁבוּ וַיִּבְכּוּ גַּם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיֹּאמְרוּ מִי יַאֲכִלֵנוּ בָּשָׂר: זָכַרְנוּ אֶת־הַדָּגָה אֲשֶׁר־נֹאכַל בְּמִצְרַיִם חִנָּם אֵת הַקִּשֻּׁאִים וְאֵת הָאֲבַטִּחִים וְאֶת־הֶחָצִיר וְאֶת־הַבְּצָלִים וְאֶת־הַשּׁוּמִים וְעַתָּה נַפְשֵׁנוּ יְבֵשָׁה אֵין כֹּל־בִּלְתִּי אֶל־הַמָּן עֵינֵינוּ:
אפשר לפרש שהיו מראים פנים שכונתם לשמים אבל התורה העידה עליהם שתשוקתם לא היה לתכלית טוב כמו שהם אומרים רק לצד היצר ותאוה גופני' וז"ש התאוו תאוה כלומר התאוו ולא תחשוב שהיה לטובה רק אינו אלא תאוה גופנית. וישובו ויבכו גם בני ישראל כלומר וישובו לדרכם הרעה גם בני ישראל שבו לסרחונם בדרך לא טוב. אבל אמירתם היתה מורה כי כל מעיינם לשם שמים וז"ש ויאמרו מי יאכילנו בשר שאנו רוצים לברר ניצוצות הקדושה ולהרויח ריוח גדול באכילת בשר שתכף מהבע"ח יבא למדרגת אדם וכמו שאמר רבינו האר"י זצ"ל בכונת אומרם ע"ה אסור לאכול בשר לפי שצריך כח גדול לזה אך הוא ריוח עצום וז"ש מי יאכילנו בשר כי אנחנו דור דעה ובתוכנו ה' ועתה יגדל נא כחנו לאכול בשר ולברר. זכרנו את הדגה שיש בה הרבה ניצוצות וכמה מיני נשמות אשר נאכל כלומר שבאכילתנו במצרים חנם מן המצות לא עשינו כלום ואותה האכילה לשוא היתה וצריך לאכלה פעם אחרת וז"ש אשר נאכל כי הניצוצות אשר היו שם עוד יבואו וצריך לאכלם עוד הפעם לבררם וז"ש אשר נאכל לעתיד שאותה האכילה לא היתה כלום ונ"ט שהיתה במצרים ערות הארץ חנם מן המצות. וכיוצא את הקישואים וכו' כי הירק יש בירור גדול וצריך טורח וכמו שאמר האר"י זצ"ל בכונת רב חסדא שאמר שלא היה אוכל ירק לרוב הטורח והריוח מועט. ואנו אכלנו במצרים בבלי דעת ולא עשינו כלום. ועתה נפשנו יבשה אין כל כלומר אין כאן בירור דהמן נבלע באברים ואין ברירה וכמו שאמר בס' עבודת הגפן בטעם שהמן נבלע באברי' דענין האכילה דניצוצות הקדושה שיש באכילה נבלעים בגוף וחלק הטומאה יוצאה לחוץ ואז"ל אין דבר טמא יורד מן השמים וא"כ המן כלו קדושה ולכך כלו נבלע באברי' עכ"ד וז"ש ועתה נפשנו תאותנו לברר יבשה אין כל שום בירור כי המן נבלע באברים זה היו מורים מן השפה ולחוץ דלש"ש אומרים. ולפי האמת דלבם לא נכון לכך נאמר עד אשר יצא מאפכ' והיה לכם לזרא שבמקום בירור ותהי להפך וז"ש לזרא כמו לזרה בה"א כמו שפירשו המפרשים והיינו לאשה זרה סט"א רחמנא ליצלן:
ועטרת ראשי אבא מאר"י זלה"ה בנימוקיו פי' משם הר' מהר"א ברודו זלה"ה אומר' ועתה נפשנו יבשה אין כל דמזון הנפש הוא בברכ' הנהנין דהגוף נהנה באכילה ושתיה והנפש הנאתה בברכות וזו היתה תרעומתן זכרנו את הדגה וכו' את הקשואין וכו' דעל הכל צריך ברכה פרטית ועתה נפשנו יבשה אין כל אינה נזונית לברך בשום דבר בלתי אל המן עינינו ותינח דטעמו נהפך אל כל מין שנרצה אבל בזה לא נתחייב לברך עכ"ד. והנה הגם שיש לפרש זה בדבריהם הן בעון תואנה היו מבקשים ואפשר שזה כונת הכתוב וינסו אל בלבבם לשאול אוכל לנפשם כלומר הטמון בלבם הוא נסיון ותואנה. אך בפיהם ירצו לשאול אוכל כלומר לברר כמש"ל ועוד לנפש"ם שרוצים מזון הנפש לברך ברכת המיני"ם על כל מין ברכתו ועוד וידברו באלהים וכו':
ואפשר לומר דרך הלציי במשז"ל דהמן לא היה משתנה לאבטחים וכיוצא כי הם נזק וז"ש ועתה נפשנו כלומר תאותנו יבשה דלא כל מה שאנו רוצים אנו טועמין במן וז"ש אין כל דכמה דברים אנו רוצים לטעום והמן אינו נהפך לטעם ההוא ואנו משועבדים למן וז"ש בלתי אל המן עינינו ואנו מסורים בידו אם רוצה נהפך לטעם ההוא ואם לאו לא:
פירוש ג
הֶאָנֹכִי הָרִיתִי אֵת כָּל־הָעָם הַזֶּה־אִם־אָנֹכִי יְלִדְתִּיהוּ כִּי־תֹאמַר אֵלַי שָׂאֵהוּ בְחֵיקֶךָ כַּאֲשֶׁר יִשָּׂא הָאֹמֵן אֶת־הַיֹּנֵק עַל הָאֲדָמָה אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתָּ לַאֲבֹתָיו:
כי תאמר אלי שאהו בחיקך וכו'. אפשר לפ' דהכונה דבמדבר הי"ל דבר קשה להנהיגם ואם תרצה שאנהיג' יהיה כאשר ישא האומן דמסתמא יש לפרנסו אף אני כי תאמר אלי שאהו בחיקך יהיה כאשר ישא האומן שיש בידו למלאות רצונו וזה יהיה על האדמה וכו' אבל הכא מאין לי בשר וכו'
פירוש ד
ויָּרָץ הַנַּעַר וַיַּגֵּד לְמֹשֶׁה וַיֹּאמַר אֶלְדָּד וּמֵידָד מִתְנַבְּאִים בַּמַּחֲנֶה:
וירץ הנער. בגימטריא גרשום היה המגיד בדקדוק כמו שפירש"י ז"ל:
פירוש ה
ויָּרָץ הַנַּעַר וַיַּגֵּד לְמֹשֶׁה וַיֹּאמַר אֶלְדָּד וּמֵידָד מִתְנַבְּאִים בַּמַּחֲנֶה:
אלדד ומידד מתנבאים במחנה. עמרם אבי משה פירש מאשתו ונשא אחרת והוליד ממנה אלדד ומידד. אל דד אל מדוד. ומידד מי דוד כלומר חלוף דוד. ובקונטריס ר' עמרם כתב מר' הלל שהיה בארץ ישראל וכתב אני הלל ראיתי קבר אלדד ומידד והיה כתוב עליהם אלדד ומידד אחי אהרן מן האב ולא מן האם. פי' התורה מהתוס' (כתב יד) הנז'. ואחר זמן הראו לי שכבר כתב זה בספר תולדות יצחק וז"ל קבלה ביד הנביאים הראשונים כי אלדד ומידד היו אחי משה מן האב שידע עמרם ממשה איסור עריות שעתידה תורה לאסור ופירש מיוכבד דודתו ולקח אשה אחרת והוליד אלו וכו' וזהו אל דד פירוש אין בו איסור דד שהיא דודתו. מידד וכי איסור דד יש בזה. ואמרו ששלח ר' הלל מא"י כתב לרב עמרם שראה קברם שכתוב עליהם אלדד ומידד אחי אהרן מן האב ולא מן האם עכ"ל. וזה הפך מ"ש במד"ר דאלדד הוא אלידד ן' כסלון שהוא מבנימין ומידד הוא קמואל בן שפטן לאפרים ולפי הקבלה הנז' ומה שראה ר' הלל על קברם הם לויים בני עמרם ועיין בפירו' רבינו אפרים בסוף הסדר מ"ש משם ר"י מאורלינש ומה שהקשה עליו ועוד יש להקשות ואין להאריך. ועמ"ש בתרגום המיוחס ליונתן ובשו"ת דברי יוסף סי' נ"ט ע"ש:
פירוש ו
וַיֹּאמֶר לוֹ מֹשֶׁה הַמְקַנֵּא אַתָּה לִי וּמִי יִתֵּן כָּל־עַם יְהוָה נְבִיאִים־כִּי־יִתֵּן יְהוָה אֶת־רוּחוֹ עֲלֵיהֶם:
משה המקנא אתה לי ומי יתן. סופי תיבות גימטריה אלמי כמו שאמר בגולל אור דף ג' ע"א כי אלדד ומידד הוו תרי אלמי דבעי רבי רחמי עליהו פ"ק דחגיגה ע"ש. ור"ת ה' את רוחו גי' רבי עם הכולל:
פירוש ז
וָאֶתְּנָה אֶת־הַלְוִיִּם נְתֻנִים לְאַהֲרֹן וּלְבָנָיו מִתּוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לַעֲבֹד אֶת־עֲבֹדַת בְּנֵי־יִשְׂרָאֵל בְּאֹהֶל מוֹעֵד וּלְכַפֵּר עַל־בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְלֹא יִהְיֶה בִּבְנֵי יִשְׂרָאֵל נֶגֶף בְּגֶשֶׁת בְּנֵי־יִשְׂרָאֵל אֶל־הַקֹּד:
בפסוק זה כתוב ה' פעמים בני ישראל. ויראה לתת טעם לזה. ונקדים דאז"ל דלוי היה מעשר מבני יעקב אבינו עליו השלום ויש לחקור דיעקב אבינו עליו השלום אמר וכל אשר תתן לי עשר אעשרנו וילפי רבותינו זכרונם לברכה מיניה חומש ולפי זה הי"ל להפריש שני בנים חומש העשרה כמו שהפריש בכל הנכסים. ועלה בדעתי לומר כי הנה אמת נכון דיעקב אבינו ע"ה הפריש שני שבטים לה' האחד לוי והב' יששכר דיששכר היה עוסק בתורה תדיר כידוע וגם אחר החרבן סיפר אלדד הדני דשבט יששכר עוסקים בתורה תדיר. ולפי שראה יעקב אבינו עליו השלום דיששכר נולד בדרך נס וכמשז"ל על פסוק בלילה הוא דהקב"ה סייע וכו' לכן בחר להקדישו ללמוד בתורה תדיר ולהורות הוראות בישראל ולזה היה מסוגל לעיון התורה יתר על הכל כמו שאמר מז"ה חס"ל עין יעקב נהר י"ג. ואפשר דלרמוז זה נכתב בפ' זה ה' פעמים בני ישראל לרמוז דלוי היה אחד מחמשה בני ישראל והוא חומש והיינו דאמרו ביומא דף כ"ב לא משכח' צורבא מרבנן דמורה אלא מלוי ויששכר תרין דאינון מוקדשים לתורה ואהניא קמרא דאבתיהו להורות כהלכה. ואחר זמן ראיתי בס' פענח רזא פ' ויצא שחקר חקירה זו ותירוצו לא הונח לי ע"ש:
פירוש ח
וַיִּסְעוּ מֵהַר יְהוָה דֶּרֶךְ שְׁלֹשֶׁת יָמִים וַאֲרוֹן בְּרִית־יְהוָה נֹסֵעַ לִפְנֵיהֶם דֶּרֶךְ שְׁלֹשֶׁת יָמִים לָתוּר לָהֶם מְנוּחָה:
ויסעו מהר ה' וכו'. אז"ל שסרו מהר ה' כתנוק הבורח וכו' ואפשר במ"ש הרב כלי יקר בפ' נוסעים אנחנו דהליכה העתקת הרגלים ונשארה עדין מחשבתו במקום שהלך משם אך נסיעה מכל וכל העתקת הגוף והמחשבה ע"ש וז"ש ויסעו מהר ה' דישראל העתיקו עצמם ומחשבתם מהר סיני כי יש להם מודעא. וארון ברית ה' נוסע לפניהם להביאם לארץ לתור להם מנוחה לנפשם דע"י ביאת הארץ בטלה מודעא כמו שאמר הרשב"א הובא בעין יעקב פרק אר"ע. ואומרו וענן ה' וכו' אפשר לרמוז על פי זה כי כשהאדם יפנה מחשבתו מטרדת הבני אדם תשרה עליו שכינה וז"ש הם נסעו מהר סיני. אך לזכות להשראת השכינה ושיהיה מוקף מחסד עליון אדרבא צריך נסיעה מהעה"ז ומטרדותיו להעתיק מחשבתו מהכל וז"ש וענן ה' עליהם רמז לכבוד השראת שכינה יומם חסד חסדים כנודע אימתי יזכו לזה בנסעם גופם ומחשבתם מן המחנה כלו' מענייני העוה"ז ואנשיו ויהיה שעשועים לידבק בו אז תשרה עליו שכינה וחסד יסובבנו. והרב כלי יקר על פסוק זה כתב דסמוך לתיבת המחנה יש נו"ן מהופכת רמז לדג שפונה ליבשה ופורש מן המים מיד מת וכן ישראל הפורש מן התורה ולבו אל המחנה וכו' ע"ש באורך ולי ההדיוט אפשר לומר בטעם ב' נונין הפוכות כמו שאמר מהר"ש אסטרפולי ז"ל דיש קליפה משכחת הלימוד נקראת ריב ושם כד"ת מבטלה עכ"ד וכשנלמוד לשמה נקרא רב"י שאינו שולט רי"ב. ושני נון גימטריא רבי והם שסרו שני נון הפוכות כי במקום רבי שלטה קליפת רי"ב והמבטל קליפה זו שם כד"ת רמוז בסופי תיבות ה' דרך שלשת תכד (ועם הכו' ורמוז שם תכ"ה) [ועוד רמז אשר עם הכולל גימט' שם תכ"ה שהוא טוב להצלה. נמשך לזה אפשר לרמוז בפ' דרשתי את ה' וענני סופי תיבות גי' תכ"ד עם הכולל שדרש לבטל קליפת ריב ומכל מגורותי הצילני כי נתבטלה הקליפה. וזה רמז ויברך דוד את סופי תיבות תכ"ד שכתב מהר"ש מאסטרפולי שהוא גימט' משיח בן דוד ועל זה כיון לברך שיוצא ממנו משיח. העוד לנו בחסד עליון פטורי ציצים ופרחים ורמזים בפסוקים אלו והמה בכתובים בליקוטי בס"ד] שהוא טוב להצלה בדרך ודוק כי קצרתי:
פירוש ט
הֲצֹאן וּבָקָר יִשָּׁחֵט לָהֶם וּמָצָא לָהֶם אִם אֶת־כָּל־דְּגֵי הַיָּם יֵאָסֵף לָהֶם וּמָצָא לָהֶם:
הצאן ובקר ישחט להם וכו'. ודאי יודע היה משה רבינו שיש כח ביד הקב"ה להספיק אלא ה"ק אתה אסרת להם בשר תאוה כי אם על ידי הקרבה ואין כאן אלא ג' כהנים אהרן ובניו וא"כ המורם יבא לידי נותר שלא יספיקו לאכול הכל. אם את כל דגי הים בניחותא ומצא להם דאין צריכים שחיטה. ויאמר היד ה' תקצר שאתן בשר ולא יצטרך הקרבה וזהי השליו שאין מביאין ממנו קרבן. פי' התורה מרבותינו בעלי התוס' (כתב יד) ושוב ראיתי שכ"כ בס' פענח רזא:
פירוש י
וְהָאִישׁ מֹשֶׁה עָנָו מְאֹד־מִכֹּל הָאָדָם אֲשֶׁר עַל־פְּנֵי הָאֲדָמָה:
והאיש משה ענו מאד. ענו חסר יוד לומר ענו בכל אבריו עין נון וו גי' רמ"ח. פי' התוס' הנז' (כתב יד). ואפשר לרמוז כי ענו גי' אחורים דשם אדני לרמוז שהעניו מרכבה לשכינה כמשז"ל ואפשר דרמז דהעניו שכינתא לקמיה שהוא מעלה גדולה כמש"ה אחרי ה' אלהיכם תלכו. ועניו ביוד גימט' קול רמז שנשמע קולו בתפלתו כמו שאמר על רבי עקיבא דנענה שהיה מעביר על מדותיו. [ואפשר לרמוז כי ענו אותיות עון כי המעביר על מדותיו מעבירים עון שעשה כמו שאמר רבא מדכתיב נשא עון ועובר על פשע למי נושע עון למי שעובר על פשע. וגם ר"ת נושא עון ועובר הוא ענו. גם כתבנו לקמן לפנים פ' שלח. דהעניו שם י"ה עזרו ומגינו ע"ש (באות י"ד). ויש לרמוז משה ענו מאד סופי תיבות גי' י"ה. ועוד כי משה רבינו ע"ה הי' אחוז למעלה. ועוד יש לרמוז כי ענו גימט' אחורים דשם אדני כמו שאמר לפנים וכשיבואו מוחין מצד אבא יהי' זיווג קול ודיבור כמו שאמר רשב"י בסוד אחותי בת אבי ותהי לי לאשה וזה רמז עניו ביוד גימטריא קול הרומז לז"א ויתיחדו קול ודיבור וזה רמז מאד אותיות אדם ודוק כי קצרתי וא"ש ההי"ב]:
פירוש יא
וַיִּצְעַק מֹשֶׁה אֶל־יְהוָה לֵאמֹר אֵל נָא רְפָא נָא לָהּ:
אל נא רפא נא לה. אפשר לרמוז דר"ת נא רפא נא נר"ן נפש רוח נשמה כיוין להמשיך אל חסד על נר"ן שלה לתקן הפגם וזהו אל נר"ן לה:
פירוש יב
וּמִי יִתֵּן כָּל־עַם יְהוָה נְבִיאִים־כִּי־יִתֵּן יְהוָה אֶת־רוּחוֹ עֲלֵיהֶם:
א מי יתן כל עם ה' נביאים. כי יתן ה' את רוחו עליהם הראשונים פירשו דניחא ליה דכלם יהיו נביאים רק דלא יהיו כע' זקנים דכתיב ואצלתי מן הרוח אשר עליך רק שהוא ית' יתן כביכול מרוח"ו דייקא עליהם עכ"ד. והלב מהסס בזה דהרי אמרו רבותינו זכרונם לברכה משל לנר שמדליקין ממנו כמה נרות ואינו חסר כלום ולמה הקפיד משה רבינו ע"ה שלא יאצל מן הרוח אשר עליו. ותו דאין זה מקביל לענותנותו הגדולה:
ב ואפשר לומר דאדרבה זהו מענותנותו הנפלאה וכונתו דלא יצטרכו אליו כע' זקנים שהאציל מן הרוח שלו רק יעדיף מטובו שיקבלו שפעם מה' מבלי אמצעי ויתן ה' רוחו עליהם ולמה זה יאצל מן הרוח אשר עליו כי יתן ה' את רוחו ולא יצטרכו לו כלל והוא לטובתם דוקא:
ג או יתכן דהכונה לומר דהשתא הע' זקנים היו צריכים כמו צנור שעל ידו יבא אליהם רוה"ק להתנבאות ולכן ה' האציל מרוחי. ואולם אם כל עם ה' אלה יהיו נביאים אז לא יצטרך צנור ובלי צנור יתן ה' רוחו עליהם דהשפע בא ברבוי מופלג לכל העם:
ד ועוד אפשר דבים זכו כלם לנבואה ואפי' שפחה וכמו שאמר רבותינו זכרונם לברכה ראתה שפחה על הים וכו'. וז"ש מי יתן כל עם ה' נביאים כמו שכבר היה בקריעת ים סוף אך לא יהיה אפילו שפחה אלא על עם ה' לבד כי יתן את רוחו מעין דוגמא שהיה בקריעת ים סוף:
ה א"נ אפשר במ"ש רבינו בצלאל בליקוטיו פ"ב דחגיגה משם רבינו אליעזר מגרמיזא ודברתי על הנביאים אל הנביאים אינו אומר אלא שהקב"ה אומר למלאכים תראו המראה הזו לנביא וזהו ודברתי למלאכים על הנביאים להראותם עכ"ל וכלפי זה אמר כי יתן ה' רוחו עליהם בלי מלאך אמצעי שיתרבה השפע והנבואה כל כך. ועל פי דברי רבינו מהר"א הנז' יובן היטב מש"ה פה אל פה אדבר בו שהוא מיוחד למעלה זו. משא"כ שאר נביאים דהנבואה על ידי מלאך ודוק:
פירוש יג
וְהַמָּן כִּזְרַע־גַּד הוּא וְעֵינוֹ כְּעֵין הַבְּדֹלַח:
ועינו כעין הבדולח. שם הבדולח ואבן השהם. כן הוא במסרה. ואפשר במשז"ל שם הבדולח ואבן השהם מקרא משנה וכו' ואמרו רבותינו זכרונם לברכה לא נתנה תורה אלא לאוכלי המן שהיו פנויים מצרכי אכילה ומלבושם ולבם נכון לקבל התורה בכל לב וז"ש ועינו כעין הבדולח דכתיב במן. ועל ידי אכילת המן שלא הי"ל מחשבות על עסקי לגימה וגלימא יכלו לקבל תורה שם הבדולח מקרא משנה וכו'
זֶה מנימוקי רַבֵּינוּ יְשַׁעְיָה הָרִאשׁוֹן זלה"ה.
א) אל מול פני המנורה. פירש המורה הוא קנה האמצעי ותימה דאם כן ששת הנרות מיבעי ליה ולפי פשוטו פני המנורה היינו השלחן והזהירו שיפנה פי הנרות כנגד השלחן כמנורה המאירה בשלחן מלכים. וי"א כי המנורה עשויה מול ופנים כמין גבהים היו לה והיינו מול כמו עשה לך מול ופנים ואותן הנרות היו מטלטלין ובא הכתוב לומר שיאירו אל מול ולא לפנים נמוקי רבינו ישעיה הראשון (כתב יד):
ב) יאירו ז' הנרות. אמר המורה שעל ו' קנים ג' מזרחיים פונים למול האמצעי ולמה כדי שלא יאמרו לאורה הוא צריך משמע מדבריו דמזרח ומערב היתה עומדת המנורה. ותימא לפי גרסא [זו] דהא פלוגתא היא במנחות פ' שתי הלחם דאמרי' התם ת"ר מזרח ומערב היו עומדין דברי רבי ר"א בר' שמעון אומר צפון ודרום ותניא אל מול פני המנורה יאירו שבעת הנרות מלמד שהיו מצדדין את פניהם כלפי נר מערבי ומערבי כלפי שכינה. א"ר נתן מכאן שהאמצעי משובח ועל כרחך האי מצדדין לא יבא אלא אליבא דר' אלעזר דאמר צפון ודרום קיימי דכלהו הוו לפני ה' ומשו"ה אצטריך ליה לו' דמצדד ליה אצדודי כלהו כלפי האמצעי שהוא המערבי כלפי מערב וטעם דמצדדי שלא יאמרו לאורה הוא צריך אלא לרבי דאמר מזרח ומערב היו מונחין לית ליה צדוד שהרי כלן היו פונים לצפון ואין א' מהם פונה למערב שיוכלו לומר כי לאורה הוא צריך והמערבי היה סמוך לפרכת משו"ה נ"ל לגרוס ג' שבצפון וג' שבדרום פונים למול האמצעי נמוקי רבינו ישעיה ז"ל:
ג) והלויים יסמכו. ותימא דהתנן כל קרבנות צבור אין טעונים סמיכה י"ל דהוראת שעה היתה כמו שהיתה הוראת שעה על שהביאו פר לחטאת והביאו שעיר נמוקי רבינו ישעיה ז"ל:
ד) בחדש הא'. פירש המורה למה לא פתח בזו מפני גנותן של ישראל ותימה דבפ' בא תלה הכתוב עבודה זו מביאתן לארץ ואילך וא"כ מאי גנות איכא וי"ל מפני חטא העגל לא נשבה רוח צפונית ולא מלו הילודים במדבר כדאמרינן בהערל ולכך לא נתחייבו במדבר דמילת בנו מעכב' על האדם והיינו גנות נמוקי רבינו ישעיה ז"ל. (אח"י עדין הקושיא במקומה דלא נצטוו אלא בארץ ונראה דכונת הרב דהיינו גנות דכי היכי שעשו זה הפסח עפ"י הדיבור ה"נ היה מצוה ה' שיעשו אחרים והיינו גנותן והנכון כמו שאמר הרא"ם ע"ש ובתוס' יבמות ריש דף ע"ב וע' בחי' הרשב"א שם ודוק:
ה) מי יאכילנו בשר. ותימה והרי היה להם השליו משנה ראשונה כדכתיב פ' בשלח וי"ל אותו השליו פסק נרי"ה ז"ל. (בגליון הגהה מהרב שבולי הלקט) צדקיה בר' אברהם פירש עבור כל כונתם להכעיס היה כי בהמות הרבה היה להם ועוד הי"ל לבקש בשר בבקשה לא בלשון תרעומת. נמוקי רי"ד ז"ל. (אח"י התו' בערכין דף ט"ו ע"ב כתבו כדברי רבינו ישעיה שהראשון פסק וכתבו כן משם ר' יוסי קרא. ופענח רזא בשם רבינו בכור שור כתב שזהו השליו המוזכר פ' בשלח רק דאיידי דאיירי שם במן נקט נמי שליו ע"ש. והרמב"ן פ' בשלח כתב דהשליו הראשון לא היה לשובע וכו' ומהר"י אבוהב בפירושו דחה דבריו ע"ש באורך והחזקוני בסדרין כתב כדברי ר' יוסי קרא ורבינו ישעיה ע"ש ועמ"ש הרב ידי משה פירוש המדרש סדר במדבר ודבריו קשים כמו שהק' עליהם בנחמד למראה הנדפס בדפוס חדש סביב למדרש ע"ש באורך):
ו) היד ה' תקצר. פירש המורה הם היו שואלים בשר ודגים אמרו מי יאכילנו בשר והקב"ה אמר בשר אתן להם ואפטר מהתרעומת השיבו משה הצאן ובקר ישחט להם כלום תצא מהתרעומת על ידי בשר לבד והלא הם מזכירין דגים ואם את כל דגי הים יאסף להם יאמרו בשר בקשנו ואיך תצא מן התרעומת על ידי בשר לבד השיבו הקב"ה היד ה' תקצר ליתן בשר שיש בו טעם בשר וטעם דג עתה תראה ויגז שלוים עופות מן הרקק נבראו הרי שיש בהם טעם בשר וטעם דג הרי שפייסם בבשר לבד. נמוקי רי"ד ז"ל:
ז) פה אל פה אדבר בו. פירש המורה פה אל פה אמרתי לו לפרוש מהאשה שנאמר ואתה פה עמוד עמדי ותימא דהא אמרינן ג' דברים עשה משה מדעתו והסכים הקב"ה על ידו ואחת מהן פירש מן האשה וי"ל לאחר שפירש הסכים על ידו וציוהו והכי משמע קרא ואתה שכבשת מעצמך להיות פה יפה עשית וא"כ עמוד עמדי והיינו הציווי. נמוקי רי"ד. (אח"י עמ"ש התוס' בע"ז דף כ"ד ריש ע"ב ע"ש):
ח) אל נא תהי כמת אל נא רפא נא לה. פירש המורה אם אינך רופאה בתחילה מי יסגירנה וכהן אין בעולם וז"ש אשר בצאתו מרחם אמו. רבינו יצחק היה אומר טעם בדבר דאמרינן עובר אין לו טהרה עולמית ואהרן כך אמר שאם לא תרפאנה לא אתה ולא אני שאיני כדאי הרי כעובר בצאתו מרחם אמו שאני קרוב שיצאנו מרחם אחד. נמוקי רבינו ישעיה הראשון ז"ל:
שלח
פירוש א
שְׁלַח־לְךָ אֲנָשִׁים וְיָתֻרוּ אֶת־אֶרֶץ כְּנַעַן אֲשֶׁר־אֲנִי נֹתֵן לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל אִישׁ אֶחָד אִישׁ אֶחָד לְמַטֵּה אֲבֹתָיו תִּשְׁלָחוּ־כֹּל נָשִׂיא בָהֶם:
שלח לך אנשים ויתורו. בפ' דברים כתיב ויחפרו לנו את הארץ ופירש מר זקנינו הרב החסיד מהר"א אזולאי זלה"ה בספר בעלי ברית אברהם דנכשלו בלשונם במה שאירע להם בסוף שכל מ' שנה הכרוז יוצא ערב ט"ב צאו לחפר. ובבקר היה מכריז הבדלו החיים והיו קמים מאירים כשמש שזוהמתם מתעכלת וזהו במדבר הזה יתמו כלו' יהיו תמימים והטעם שהיו שבים בתשובה והיו נכנעים מלב ונפש והיינו ופגריכם אתם חסרונין דילכון יפלו במדבר כמו שאמר בזהר:
פירוש ב
וַיַּעֲלוּ בַנֶּגֶב וַיָּבֹא עַד־חֶבְרוֹן וְשָׁם אֲחִימַן שֵׁשַׁי וְתַלְמַי יְלִידֵי הָעֲנָק וְחֶבְרוֹן שֶׁבַע שָׁנִים נִבְנְתָה לִפְנֵי צֹעַן מִצְרָיִם:
ויבא עד. גימטריא עם הכולל כלב לבדו כמשז"ל כלב הוא לבדו שהלך להשתטח על קברי אבות והנה אפשר לתת טעם לכלב שהלך לינצל מעצת מרגלים ונשתטח על קברי אבות כי כתב רבינו האר"י זצ"ל שיהודה נתעבר בכלב וכלב ידע שיהודה היה בצער על ענין נדוי עה"ב והיו עצמותיו מגולגלין עד שהתפלל משה רבינו ע"ה שמע ה' קול יהודה במשז"ל ולכן חש כלב שמא לא יהיה כח ביהודה לעוזרו דקאי בנדוי ואסור בשאלת שלום דמנודה לשמים חמיר ולכך נתפחד והלך על קברי אבות ובכלל התפלל על יהודה עצמו בעבור הנדוי:
פירוש ג
וַיָּבֹאוּ עַד־נַחַל אֶשְׁכֹּל וַיִּכְרְתוּ מִשָּׁם זְמוֹרָה וְאֶשְׁכּוֹל עֲנָבִים אֶחָד וַיִּשָּׂאֻהוּ בַמּוֹט בִּשְׁנָיִם וּמִן־הָרִמֹּנִים וּמִן־הַתְּאֵנִים:
ויכרתו משם זמורה ואשכול ענבים אחד. תיבות אלו בגימטריא אשכול זה היה משאוי תתק"ס סאין עם הכולל בדקדוק כמשז"ל בסוטה דף ל"ד ששמנה נטלו אשכול וכל אחד היה נושא משאוי ק"ך סאין ע"ש ופירש"י וח' פעמים ק"ך הם תתק"ס:
ואפשר לתת טעם שנזדמן להם משאוי תתק"ס סאין כי לילית במחלת גימטריה תתק"ס שם רמז דשטן רקד ביניהם ונתלבשו בטומאה. ובזה אפשר לתת טעם למ"ש הקדוש בעל ראשית חכמה כי שונה משניות מבטל היצר הרע דסגולת משניות להרוג יצה"ר ע"ש כי מתניתין גימטריא תתק"ס ועל ידי קריאת מתניתין יבוטלו. ואפשר שזה טעם שיש במקוה תתק"ס לוגין לעזר ולהועיל ליטהר מהנז' ולכך אפשר דישב משה רבינו ע"ה מ' יום ללמוד תורה דיש במ' יום תתק"ס שעות לבטל הנז' ועיין בילקוט ראובני סוף משפטים ובס' נחלת יעקב אבני שהם פ' בראשית בנחלת יעקב אות י"ו ועיין תשובת הרשב"א בח"א סי' רע"א דאמר בירוש' דבריה בטלה בתתק"ס ולא נתפרש הטעם לשעור זה ע"ש ועיין באחורי תרעא ובפתח עינים ודוק:
פירוש ד
וּמָה הָאָרֶץ הַשְּׁמֵנָה הִוא אִם־רָזָה הֲיֵשׁ־בָּהּ עֵץ אִם־אַיִן וְהִתְחַזַּקְתֶּם וּלְקַחְתֶּם מִפְּרִי הָאָרֶץ וְהַיָּמִים־יְמֵי בִּכּוּרֵי עֲנָבִים:
והימים ימי בכורי ענבים. פי' מהר"ש מאסטרפולי ז"ל כי האותיות שקודם ענבים הם סמא"ל שיש לו שליטה בתמוז אב שהלכו המרגלים. ובס' אסיפת הכהן כתב דבמסרה כתי' ענבם ע"ש ועמו הסליחה כי במסרה ליתיה. אך אני הצעיר ישבתי קצת כמו שאמר בס' הקטן דברים אחדים ע"ש:
פירוש ה
ויְסַפְּרוּ־לוֹ וַיֹּאמְרוּ בָּאנוּ אֶל־הָאָרֶץ אֲשֶׁר שְׁלַחְתָּנוּ וְגַם זָבַת חָלָב וּדְבַשׁ הִוא־וְזֶה־פִּרְיָהּ:
וגם זבת חלב ודבש היא וזה פריה. יש לדקדק תיבת וגם אין לה הבנה והיל"ל והיא זבת חלב ודבש וזה פריה ומאי וגם. ורבותינו זכרונם לברכה אמרו דהוצרכו לומר בתחילה ארץ זבת חלב ודבש כי כל שקר אומרים בראשו קצת אמת. ואפשר שזהו תמיהת רבא בקדושין דף ל"א על פסוק ראש דברך אמת ראש דברך ולא סוף דברך אלא מסוף דברך ניכר שראש דברך אמת הכונה דהא דכתיב ראש דברך אמת הוא תמוה דח"ו אף המדבר שקר בתחילה מדבר אמת וכיון שכן לא הול"ל ראש דברך אמת דח"ו נראה דלא סוף דברך וח"ו זו מדת המשקר לז"א אדרבא מסוף דברך ניכר שראש דברך אמת. והסוף אמת אמת תפסיה גם לראש כי הוא אמת והכל אמת. ובהיות כי המרגלים ידעו ארח כל ארעא דהמשקר ידבר ראש דברו אמת. לכן נתחכמו להרע תחילת דבריהם לומר שיש להם מה לדבר וז"ש וגם זבת כלומר יש דבר אחר וגם זבת והיתה כונתם שיבינו דהם לא משקרי והוצרכו לומר בתחילה אמת דהא כבר רמזו הדבר האחר בתיבת וגם אלא דמשום פתח דבריך יאיר לא אמרוה בפירוש אלא ברמז והתחילו בטובה בפירוש לומר זבת חלב ודבש. ועוד אפשר שרמזו בתיבת וגם מה שאמרו בפירוש אח"ך ארץ אוכלת יושביה והיינו מלשון כריתה כמו שדרשו רבותינו זכרונם לברכה באסתר רבתי על פסוק גם ושתי המלכה מלשון גוממו עם השופי והוא המצאה לומר דבתחילה רמזוה ואינו שקר. רק שהתחילו בפירוש זבת חלב ודבש משום פתח דברך יאיר וכמו שאמרנו:
פירוש ו
וְאוּלָם חַי־אָנִי וְיִמָּלֵא כְבוֹד־יְהוָה אֶת־כָּל־הָאָרֶץ:
ואולם חי אני וימלא כבוד ה' את כל הארץ כי כל האנשים הרואים את כבודי וכו' וכל מנאצי לא יראוה. יש לדקדק אמאי אצטריך לומר חי אני וכו' והול"ל סלחתי כדבריך ואולם כל האנשים וכו'. וכד הוינא טליא פירשתי במשז"ל דלשון הרע הורגת ג' האומרו והמקבלו והנאמר עליו והכא המרגלים שתו בשמים פיהם ואמרו כי חזק הוא ממנו אפי' ב"ה וכו'. והכא לא שייך אלא מיתת שנים האומרו והמקבלו. וז"ש ואולם חי אני וכו' דהכא לא שייך אלא תרי מגו תלתא כי כל האנשים וכו' דהם ישראל שקבלו הלשון הרע וכל מנאצי דהם המרגלים המדברים לה"ר לא יראוה ואולם חי אני: