אור ברסלב

פירושים והערות מהרב יהושע הרטמן על נתיבות עולם· רבי יהושע הרטמן

נתיב התורה · פרק י

פרק ט

(1) "דין אמת לאמתו - 'אמת' לאפוקי דין מרומה, אע"ג שהעדים מעידין אותו, אין מחתכים אותו, כיון שיודעים שמשקרים... 'לאמתו' שלא יטו את הדין" [תוספות שם]. אמנם המהר"ל יבאר בסמוך שבא לאפוקי מלדון על פי סברתו, ולא שדן על פי התורה.

(2) בגמרא ובעין יעקב איתא "במתניתא תנא".

(3) "המשכילים אל דל מהו צריך" [רש"י שם].

(4) "מצדיקי רבים הן, שמלמדין ומחנכין אותן בדרך טובה" [רש"י שם].

(5) שעמד בגינתו, ולא עמד על גבי התלמידים.

(6) "שהיית רגיל ללמדם באמונה וללמד ולישב על גבם תמיד" [רש"י שם].

(7) הרי שלש עשרה שנה שלא ראיתי את גינתי.

(8) "לתינוקות" [רש"י שם]. ובגמרא איתא "דעתאי עלויהו", אך בעין יעקב [וברש"י בגמרא] איתא "דעתאי להתם", וכדרכו מביא כגירסת העין יעקב, וכמבואר למעלה הרבה פעמים [ראה פ"א הערה 62, ובסמוך הערות 90, 129].

(9) "תלמידי חכמים העוסקים בתורה תמיד מאי כתיב בהו" [רש"י שם].

(10) מלשונו משמע שבעולם הבא גופא יש שתי מציאויות; מציאות בלי שום העדר, ומציאות עם העדר, והמשכילים יזכו למציאות בלא העדר. אמנם בח"א לב"ב ח: [ג, ס:] כתב משפט זה בשנוי קל, ולפיו יתבאר שאין בעוה"ב אלא מציאות אחת ללא העדר, וכלשונו: "פירוש זה, כי יהיה אל המשכילים עולם הבא, כי עולם הבא הוא המציאות בלי שום העדר כלל". ולפי זה אין בעולם הבא מציאות שיש בה העדר, אלא רק מציאות אחת בלבד, והיא מציאות ללא העדר. וכן למעלה פ"ג [לפני ציון 59] כתב: "הקב"ה מבהיק זיו שלו בעולם הבא, שיתן לו המציאות הגמור בעולם הנבדל, הוא עולם הבא הבלתי גשמי", ושם הערה 65. ובח"א לב"מ פג: [ג, ל:] כתב: "עולם הזה שאינו עיקר המציאות, דומה ללילה. ועולם הבא שהוא אמיתות המציאות, דומה ליום, שהוא אמתות המציאות. ולפיכך הרשעים מושלים בעולם הזה, שגם הם אין מציאותם נחשב לכלום, וממשלתם ראוי בעולם הזה, שדומה ללילה" [הובא למעלה פ"א הערה 176]. ובדר"ח פ"ג מט"ז [תט:] כתב: "לכך אמר [שם] 'והכל מתוקן לסעודה', הוא השלמת העולם, עד שיהיה שלם בלא חסרון... הכונה בזאת הסעודה השלמת המציאות, עד שיושלם בלא חסרון. וזהו בודאי לעולם הבא, שאז יהיה העולם בשלימות בלא חסרון... אבל העולם הבא יהיה שלם בלא חסרון" [הובא למעלה פ"ג הערה 30]. ובדר"ח פ"ד מי"ז [שנה.] כתב: "לפיכך פשוט וברור ואין ספק בזה כלל שאז [לעולם הבא] יהיה עולם שלם בשלימות. כי הדבר שהדעת מחייב שיהיה פעולה שלימה, הוא העולם, מן הפועל שהוא שלם, הוא השם יתברך. כי כפי מדריגת הפועל, כך הוא פעולתו. ואם לא היה רק עולם הזה, והיה עולם הזה עולם חסר, אין ראויה פעולה זאת לפועל השלם, שהוא השם יתברך, שהוא שלם בתכלית השלימות", ושם מאריך בזה. וכן מבואר בהמשך דבריו בח"א לב"ב שם [ג, סא.], ויובא בהערה 48. וראה הערה 163.

(11) לשונו למעלה פ"ג [לאחר ציון 51]: "שלימות ומעלת עצמו שיהיה לו לעתיד, והוא הזיו והאור. אשר כל אור מורה על המציאות... כי האור הוא המציאות... כי הכל נמצא באור". ולמעלה ר"פ ד כתב: "עיקר הנהגת המציאות היא ביום, שבו האור. אבל בלילה שהוא חושך, הכל בטל", ושם הערות 3, 9. ובח"א לסוטה כא. [ב, ס:] כתב: "כי הדבר שהוא אור מורה על המציאות הגמור, כי אין דבר שיש לו מציאות יותר כמו האור. ולכך הוא נמצא ראשון בבריאת העולם... וכל דבר בעולם הוא נמצא ע"י האור, ואם אין האור אין מציאות לשום דבר. ומפני זה אמרו [נדרים סד:] כי הסומא שאין רואה אור, והוא יושב בחושך, כאילו הוא מת ונעדר. והתורה היא אור הגמור... ומי שהוא אוחז בה, אי אפשר שתניח התורה אותו אל ההעדר" [הובא למעלה פ"א הערה 160]. ובח"א לב"מ פג: [ג, ל:] כתב: "אין עולם הזה אמיתות המציאות, ולכך נקרא 'לילה', כי בחושך אין דבר נמצא, ונחשב נעדר, לכך נקרא 'חושך', שהוא לשון העדר, כמו [בראשית כב, יב] 'ולא חשכת בנך וגו". אבל היום הוא אמיתות המציאות, כי בו האור, ובאור נמצא הכל, ובחושך נעדר הכל" [הובא למעלה פ"א הערה 176]. ובתפארת ישראל פמ"ז [תשכח:] כתב: "כאשר נתנה תורה לישראל, אשר התורה אין לה צירוף וחבור כלל אל החומר, ולכך נקראה בשם 'אור', דכתיב [משלי ו, כג] 'כי נר מצוה ותורה אור', כי האור מתיחס בכל מקום אל המציאות... לפי חוזק המציאות אשר יש אל התורה, שהוא שכל נבדל מן החמרי לגמרי, ולכך אין דבק בה ההעדר" [הובא למעלה פ"א הערה 297]. ובדר"ח פ"ג מי"ד [שלח:] כתב: "כי כמה פעמים בארנו לך כי האור והזיו יש לו המציאות ביותר, כי האור הוא המציאות הגמור. כי הדבר שיש בו האור הוא נמצא ונראה, עד שהכל נמצא על ידי האור". ושם פ"ג מט"ז [תטז:] כתב: "וכבר התבאר לך כי המציאות הוא מתיחס אל האור, כמו שהתבאר בפרק זה באריכות". ושם פ"ה מ"ה [קס.] כתב: "כי האור הוא המציאות, והוא הפך ההפסד". ובבאר הגולה באר הרביעי [תקנב:] כתב: "הדבר שהוא אור הוא המציאות, כאשר תראה בבריאה כי האור נברא קודם הכל [בראשית א, ג]. ובחושך אין דבר נמצא כלל, לכך המציאות נקרא 'אור'". ושם בבאר הששי [קנג.] כתב: "אין דבר יותר ראוי להיות נקרא בשם 'מציאות' כמו האור. והפך זה החושך, הוא העדר בודאי. ולפיכך תחלת המציאות היה האור, לפי שהאור ראוי למציאות יותר מכל. ואם אין אור, הנמצאים הם עומדים בהעדר, שהוא החושך". ובגבורות ה' פל"ו [קלה:] כתב: "כי היום מתייחס אל המציאות והלילה אל ההעדר, וזה ידוע". וכן הוא בנתיב העבודה ר"פ ז, נצח ישראל פכ"ה [תקלד.], גבורות ה' פ"ח [נ:], שם ר"פ לד [קכו:], שם פמ"א [קנה.], תפארת ישראל פט"ז [רמח:], ועוד [הובא למעלה פ"ג הערה 52]. וראה הערה הבאה.

(12) כמבואר בהערה הקודמת. ולמעלה פ"ט [לפני ציון 49] כתב: "כי הלילה הוא חושך, לכך לא נקרא מציאות כלל". ולמעלה פ"ג [לפני ציון 52] כתב: "השחור, שהוא הפך האור, מורה על ההעדר... כי בכל מקום השחור מורה על ההעדר... כי הכל נמצא באור, ובלתי נמצא בחושך, לכך החושך מורה העדר". ולמעלה ר"פ ד כתב: "כי הלילה הוא הסתלקות העולם הזה הגשמי, ועיקר העולם הזה הוא ביום, אבל בלילה נחשב כאילו העולם הזה בטל, ולכך מיוחד הלילה אל התורה... כי עיקר הנהגת המציאות הוא היום, שבו האור, אבל הלילה שהוא חושך, הכל בטל, ולכך ראוי הלילה לתורה". ובנצח ישראל פל"ו [תרעח:] כתב: "כי שם 'יום' נאמר על המציאות, וה'לילה' על ההעדר, כמו שמבואר בכמה מקומות. כי ביום נמצא ונראה הכל לאור, ובלילה נעדר הכל... שהרי נקרא 'חושך' מלשון העדר ומניעה, כמו [בראשית כ, ו] 'ואחשוך אותך מחטא לי', [בראשית כב, יב] 'ולא חשכת את בנך וגו"". ובגבורות ה' פל"ו [קלה:] כתב: "כי היום מתייחס אל המציאות והלילה אל ההעדר, וזה ידוע". ובנתיב העבודה פ"ז כתב: "הלילה נחשב בטול העולם, כאשר הוא חושך ולא אור... העולם שהוא כאילו אינו בלילה... לכן יש לומר 'אמת ואמונה' בלילה [ברכות יב.]. אבל ביום העולם נמצא, יש לומר 'אמת ויציב' [שם], כי כאשר יצא העולם אל הפעל אין לומר 'אמת ואמונה', רק 'אמת ויציב', כי המציאות הוא טוב... וזהו ביום". ובח"א לע"ז ג: [ד, כה:] כתב: "כי כשם שהיום הוא מיוחד שהוא יתברך פועל בנמצאים כמו שאמרנו, והוא יתברך מוציא הנמצאים אל הפעל, כך הלילה מיוחד שהנמצאים שבים אל השם יתברך, כי הלילה הוא כמו סלוק עולם הזה, והוא שב אל העלה. ולכך הלילה נחשב כמו מיתה וסלוק, כי הלילה הוא שהכל שב אל העלה יתברך" [הובא למעלה פ"ג הערות 52, 57, פ"ד הערה 2, פ"ט הערה 49, וראה להלן ציון 46]. ודרכו של המהר"ל להוכיח דבריו מההפכים, ולכך כאן שבא לבאר את מהות האור, מוכיח דבריו ממהות החושך, כי "ידיעת ההפכים אחת" [לשונו בנצח ישראל ר"פ א. וראה למעלה פ"א הערות 168, 312, פ"ב הערה 102, ופ"ד הערה 292].

(13) צריך ביאור מנין לומר ש"משכילים" הוא כלפי אחרים. ואין לומר משום שהוא בנין הפעיל, שהוא פועל יוצא [גו"א שמות פ"ח אות ב], שהרי גם כאשר מלמד את עצמו ניתן לומר כן, וכפי שכתב בגו"א שמות פי"ג אות יח, וז"ל: "כי אצל בני אדם שייך לשון יוצא, כי הוא המזרז את עצמו, והרי הוא יוצא בצד זה, כי האדם הוא המזרז את גופו... ומדבר על האדם כאילו היה כאן שני דברים, האחד דעתו, והשני גוף האדם". וכן רש"י שם [דניאל יב, ג] כתב: "והמשכילים - שעסקו בתורה ובמצות, יזהירו כזוהר הרקיע", הרי שלא ביאר שאיירי במשכילים לאחרים, אלא במשכיל לעצמו. ובהמשך הפרק שם [פסוק י] נאמר "ולא יבינו כל רשעים והמשכילים יבינו", ובפשטות הבנה זו משמעותה שיבינו לעצמם, ולא שאחרים יבינו מהם. וכן נאמר [משלי טז, כג] "לב חכם ישכיל פיהו", שהוא משכיל את עצמו, וכפי שפירש רש"י שם "לבו מלמד את פיו לדבר צחות". וכן המאירי [ב"ב ח:] כתב: "דרשו 'והמשכילים יזהירו כזוהר הרקיע' זה דיין הדן דין אמת לאמתו. וביאורו אצלי שמלת 'המשכילים' פירושו מתבוננים ועושין עניניהם אחר המתון וההתבוננות, כמו [תהלים מא, ב] 'משכיל אל דל'", ומנין לומר כאן שאיירי במשכיל לאחרים. ונראה שלומד כן מהמשך הפסוק "והמשכילים יזהרו כזוהר הרקיע ומצדיקי הרבים ככוכבים לעולם ועד", ומתוך ש"מצדיקי הרבים" מוסב כלפי אחרים, כן "המשכילים" מוסב כלפי אחרים. וכן מוכח מהמשך דבריו כאן, שכתב "מפני שהם משכילים את הרבים", ומנין לומר שאיירי כאן בהשכלה לרבים, ובעל כרחך שהוא מהמשך הפסוק שהוזכרו בו "רבים". וכן הגר"א [משלי י, כ] הביא פסוק זה, וכתב: "אותן הלומדים ודורשים לעם שמעתתא הם נקראים 'משכילים', שמשכילים לעם ועושין אותם לתלמידי חכמים, שיהיו יודעין הלכות".

(14) בח"א לב"ב ח: [ג, ס:] כתב משפט זה כך: "מפני שהם משכילים את הרבים, אשר הרבים הם כל המציאות, וא"כ העולם תלוי בם". ומצירוף דבריו שם וכאן עולה, שהואיל והרבים הם המציאות, א"כ אלו שמשכילים את הרבים הם עצמם נחשבים למציאות שהעולם תלוי בהם. ובדר"ח פ"ב מ"ב [תקלז.] כתב: "כיון שעוסק בצרכי רבים, נחשב כמו רבים". ואודות שרבים הם "כל המציאות", כן כתב בדר"ח פ"ב מ"ד [תקנג:], וז"ל: "אמר [שם] 'אל תפרוש מן הצבור'... כי הכלל הוא הכל, ויש בהם כח הכל, ולפיכך הפורש מן הצבור פורש מהכל, והוא מבחוץ. ואם הוא מבחוץ, להבל נחשב דבר זה, שיצא מן הכלל. ודבר זה מבואר בדברי חכמים, שמנו הפורשים מדרכי הצבור בכלל מינים ואפיקורסים שכופרים בתורה ובתחיית המתים, כדאיתא במסכת ראש השנה [יז.], שאמר שם; 'אבל המינים והמוסרים והמשומדים והאפיקורסים שכפרו בתורה ובתחיית המתים, ושפרשו מדרכי צבור'. שכל אלו הם יוצאים מן הכלל, ואין להם חלק בכלל. וכן מי שפורש מן דרכי צבור, הוא יוצא מן הכלל". ומעין זה כתב בדר"ח פ"ה מי"ח [תכז:]. ובח"א לר"ה יז. [א, קיב.] כתב: "וכן הפורש מדרכי הצבור הוא דעת מינות, לפי שהוא יוצא מן הכלל, והוא מבזה את הצבור, ואין לו חלק בצבור. וידוע כי הצבור יש לו כח כללי, ואינו פרטי, והוא פורש ממנו". ובנר מצוה [קכו.] כתב: "הפורש מן הצבור הוא נחשב כמו מין ואפיקורס, וכדאמרינן בפרק קמא דראש השנה... והיה נראה הטעם שנחשב עם המינים, מפני כי הוא יתברך הוא עם הכלל, שהם הצבור, וכאשר פורש מן הכלל, ואין הצבור נחשב בעיניהם להיות נמשך אחריהם, הנה בזה הוא פורש מן השם יתברך עצמו, כמו שהם המינים ושאר כופרים דחשיב שם... כי הפורש מדרכי צבור, אשר השם יתברך עם הצבור, הפורש מן דרכי הצבור, דהיינו ממה שתקנו ונוהגים, כאילו פורש מן השם יתברך". וכן כתב רבינו יונה בשערי תשובה שער ג אות קסח שהפורש מן הצבור פורש מהקב"ה. וצרף לכאן ש"אין הצבור מתים" [תמורה טו:], ו"לית צבור כוליה עני" [ירושלמי גיטין פ"ג סה"ז], ואין טומאה בצבור [פסחים עז.]. הרי זה מוכיח שהכללים הם מציאות בלתי משתנית.

(15) יש להעיר, כי בדר"ח פ"א מ"י [שח:] ביאר שמי שיש לו מציאות הוא זוכה לעולם הזה ועולם הבא, ואילו כאן מזכיר רק את עולם הבא, שכתב שם: "בפרק קמא דברכות [ח.] אמר, גדול הנהנה מיגיע כפו יותר מירא שמים, דאילו בנהנה מיגיע כפו כתיב אצלו [תהלים קכח, ב] 'אשריך וטוב לך', אשריך בעולם הזה, וטוב לך לעולם הבא... ומאיזה טעם נאמר במי שנהנה מיגיע כפו 'אשריך' בעולם הזה, 'וטוב לך' לעולם הבא. ופירוש דבר זה, כי הנהנה מיגיע כפו, אשר הם מעשה ידיו, והוא אשר מסתפק במה שנותן השם יתברך אליו, ודי לו במה שיש לו... כי לאדם כמו זה, מאחר שהוא בריאה שלימה בעצמו, כאשר מורה עליו מדת ההסתפקות, שהוא בלא חסרון, לכך ראוי שיהיה לו עולם הבא בשלימות. ובעולם הזה גם כן, כיון שהוא מסתפק בעצמו ושמח בחלקו, השם יתברך מסייע לו שיהיה שלם לגמרי מבלי חסרון. וידוע כי המציאות הוא עולם הזה ועולם הבא. ומי שנחשב מציאות ראוי לו עולם הזה ועולם הבא, שהם המציאות... ולפיכך מי שהוא מסתפק בעצמו, אינו חסר, כי זהו גדר ההסתפקות שאינו חסר. ואם כן הוא נחשב מציאות, וראוי שיהיה נוחל המציאות, שהוא עולם הזה ועולם הבא... כלל הדבר; כאשר האדם שלם בעצמו, ואז יש לו מציאות גמור, שאינו חסר, כמו זה שהוא מסתפק בעצמו, שהוא שלם בלי חסרון, ראוי שיהיה לו המציאות, שהוא עולם הזה, ועולם הבא, לגמרי" [הובא למעלה פ"ד הערה 225]. ומדוע כאן היות המשכילים בעלי מציאות אינה מזכה אותם בעולם הזה גם כן, אלא רק בעולם הבא. ויש לומר, כי המסתפק בעצמו הוא בעל מציאות גמורה הן כלפי עולם הזה, והן כלפי עולם הבא, ולכך הוא זוכה לשניהם. אך המשכילים את הרבים, נהי שהם בעלי מציאות גמורה, אך זו מציאות שכלית ["משכילים"] שאינה שייכת למונחים גשמיים. לכך מציאות זו מזכה את בעליה בעולם השכלי [עוה"ב], אך לא בעולם הגשמי [עוה"ז]. ועיין בדבריו בדר"ח שם ותראה שלכוונה זו מטין דבריו שם.

(16) צרף לכאן שדיינים נקראים "אלהים" [רש"י שמות כא, ו], ובגו"א בראשית פ"ב אות יד כתב על כך בזה"ל: "לפיכך הוא לשון רבים, וזה מפני שהוא משפיל ומרומם במשפט, כדכתיב [תהילים עה, ח] 'כי אלהים שופט זה ישפיל וזה ירים'. כי יש לו חלוף כחות להשפיל זה, ולהרים זה במשפט, לכך הוא לשון רבים. וכל משפט יש בו חלוף ורבוי כחות, לעשות לזה כך, ולשני אשר הוא כנגדו כך, ולפיכך נקרא 'אלהים' בלשון רבים". וזהו מתק לשונו כאן שהדיינים "משכילים בעלי דינין מה יעשו".

(17) כמצויין למעלה פ"ח הערה 110. ובנתיב הדין פ"א כתב: "ובפרק קמא דסנהדרין [ז:], דרש בר קפרא, מנא הא מלתא דאמור רבנן הוו מתונים בדין, דכתיב [שמות כ, כו] 'ולא תעלה במעלות', וסמיך ליה [שמות כא, א] 'ואלה המשפטים אשר תשים'... כי הדין בפרט צריך המתנה, שהדין הוא לאלקים, כמו שהתבאר מענין הדין כי הוא אל הש"י, ולא לאדם. ולפיכך ראוי אל האדם להמתין בדין, כי אין הדין עם האדם, והדין שייך אל האלקים בפרט, כמו שידוע, לכך יש לו להמתין בדין. וזה אמרם במסכת פסחים [נד:] כי נעלם מן האדם עומק המשפט והדין... ולכך המשפט צריך המתנה, כדי שיוכל להבין ולהגיע אל עומק המשפט. ומי שהוא ממהר וקופץ ומוציא המשפט, הוא מקלקל המשפט, כי המשפט אינו מצד האדם, ולכך אי אפשר שיגיע האדם אל המשפט, רק בשביל המתנה". ובח"א לסנהדרין ז: [ג, קלד:] כתב: "מה שאמר [שם] שצריך שיהיה מתון בדין, שכאשר הוא מתון בדין הוא שכלי, שהאדם קונה השכל ע"י שהוא מתון... וכאשר אינו מתון בדין כאילו אין הדין אצלו שכלי, ואין דבר שכלי יותר מן הדין". ובנצח ישראל פי"ח [תה.] כתב: "עומק הדין הוא ג"כ מכוסה ממנו. כי הדין מושכל מחויב... [ו]מפני שהוא מחויב ומוכרח הוא מכוסה מן בני אדם, במה שהאדם גשמי, ושכלו אינו שכל גמור, לא יוכל לעמוד על השכל המחוייב, שהוא הדין. ואילו היה יודע עומק הדין, היה האדם שכלי לגמרי, כי זהו אמיתות השכל, ולפיכך השכל המחויב הוא נבדל ממנו, שאי אפשר לדעת עומקו". ובדר"ח פ"א מ"א [קמא.] כתב: "כי הדין צריך חכמה גדולה מאוד מאוד, עד שאפילו חכמים הגדולים צריכים תיקון, וכדאמרינן [ירושלמי סנהדרין פ"א ה"א] לית דחכים בדין".

(18) כי הדיין צריך לפסוק את הדין לפי מצב הדברים שהוא רואה בעיניו, מבלי לחוש לטעות. כי כלל זה נאמר לא רק במובן של ראייה חושית, אלא גם במובן של ראיה שכלית. דכמו שמצינו לגבי דם נדה שהובא לפני החכם כשנתייבש, לא יאמר אילו היה לח היה טמא, אלא אומר אין לו לדיין אלא מה שעיניו רואות, ומכיון שעכשיו נראה לו טהור, מטהרו [נדה כ:]. כך גם מצינו שאל ימנע עצמו הדיין מן הדין בדיני ממונות, מחשש שמא יטעה וייענש, שמא יאמר הדיין מה לי בצער הזה, תלמוד לומר "ועמכם בדבר משפט" [דהי"ב יט, ו], ופירש רש"י [סנהדרין ו:] "עמכם - לפי מה שעם לבבכם, שלבבכם נוטה בדבר, כלומר בטענותיכם. המשפט - לפי אותן דברים תשפוטו ולא תיענשו", כי אין לו לדיין אלא מה שעיניו רואות [שם], וראה להלן פט"ו הערה 330. הרי שכלל זה נאמר גם על ראיה שכלית, וכמו שמבאר כאן.

(19) לכך אין נקרא שמשכיל את בעלי הדינים כשאומר להם את סברת לבו. וכן כתב בגו"א שמות פי"ח סוף אות לא, וז"ל: "לי היה נראה שכך פירושו 'דיין הדן דין אמת לאמיתו' לאפוקי דין שודא דדיינא [הכרעה של דיין לפי סברתו, ולא על פי דין, והוא דבר התלוי בשיקול הדעת (ב"ב לה.)]. שהדבר הזה אינו תולה באמת, רק באומד ובמחשבה, ואין זה 'לאמיתו'. וכן אם דן דין של שיקול הדעת, כגון דפליגי תרי תנאי או תרי אמוראי, והסוגיא דעלמא כחד אזלא, והדיין פסק כך, אין זה שפסק דין לאמתו, דהא לא ידע שהאמת הוא כך, רק סוגיא דעלמא כך הוא. ולא נקרא דיין שדן דין אמת לאמתו, שזה לא הוי רק כאשר פסק דין אמת ברור".

(20) בח"א לב"ב ח: [ג, ס:] כתב משפט זה כך: "אבל אם אינו לאמתו, לא השכיל אותו, רק סברתו אמר".

(21) בנתיב הדין פ"א.

(22) פירוש - "דין אמת לאמיתו" באה כקולא לדיין, שאינו צריך אלא לכוון לאמת, ולא יותר מכך.

(23) לשונו בנתיב הדין פ"א: "לשון 'לאמיתו' שאמר... שהוא מכוין לאמת לגמרי שהוא ברור אצלו, אף שהדיין לא התכוין לאמת, רק שהוא היה מבקש לזכות את אוהבו, ובאמת הדין כך. דבר זה אינו, רק שצריך שיהיה מכוין לאמיתת הדין". ובדר"ח פ"א מי"ח [תיג.] כתב הסבר נוסף, וז"ל: "'כל דיין שדן דין אמת לאמתו', לאפוקי לפעמים הדין אמת מצד הטענות, והטענות אינם כראוי. וכאשר הוא כך, סוף סוף הגיע הממון לאשר אין ראוי לו". וכך ביארו תוספות [ב"ב ח:]. נמצא שמבאר שלשה הסברים ל"דין אמת לאמיתו"; (א) שיפסוק דין תורה, ולאפוקי שפוסק על פי אומדנא ושיקול הדעת [דבריו כאן ובגו"א]. (ב) שיפסוק כמו האמת, ולאפוקי שפוסק על פי הטענות, אך הטענות אינן כראוי [דר"ח]. (ג) שיכוון לאמת, ולאפוקי כשקלע לאמת אך לא התכוון לאמת [נתיב הדין]. וכאן מכריע שפירושו בנתיב הדין "הוא עיקר הפירוש". ובאבות פ"ו מ"ב אמרו "כל העוסק בתורה לשמה... נותנת לו... חקור דין", ובדר"ח שם [סב:] ביאר שהכוונה היא שזוכה לעמוד על המציאות הנעלמת משאר בני אדם, ו"כמו שתי הזונות שבאו לפני שלמה המלך [מ"א ג, טז], שחקר שלמה הדין לאמיתו... הוא מגיע אל האמת כדי שיוציא הדין לאמיתו" [לשונו שם].

(24) שמעשה אחרים שיתנו צדקה. וכן כתב המהרש"א בב"ב ח: "מצדיקי הרבים, הגבאים הם המעשים את הרבים לצדקה". ואמרו חכמים [שבת קיח:] "יהא חלקי מגבאי צדקה, ולא ממחלקי צדקה", ורש"י פירש שם "דאמרינן בבבא בתרא פרק קמא [ח:] צדקה נגבית בשנים, ומתחלקת בשלשה. והמחלקים אותה עליהם לבדוק לפי הצריך לכל אחד ואחד, ופעמים שקרובין דעתם לרחם על זה ולחלוק יותר מן הצורך, שאומדין אותו בהרווחה, ואומדין את חברו בצמצום". הרי שגבאי צדקה הם אלו הגובים את הצדקה, וכמבואר כאן. וראה להלן הערה 50.

(25) "ומצדיקי הרבים ככוכבים לעולם ועד" [דניאל יב, ג].

(26) פסחים ב. "'הללוהו כל כוכבי אור' [תהלים קמח, ג]... הא קא משמע לן דאור דכוכבים נמי אור הוא. למאי נפקא מינה, לנודר מן האור, דתניא, נודר מן האור אסור באורן של כוכבים", ופירש רש"י שם "דכל כוכבים יש להם אור, וליכא למעוטי מידי, וקרא אשמעינן דאור כוכבים קרוי אור, ונפקא מינה לנודר הנאה מן האור שיאסר באורן של כוכבים".

(27) דברים אלו יובנו יותר על פי דברי תוספות [ב"ב ח:] שכתבו: "אומר ר"י דצריך לומר דרקיע מזהיר טפי מכוכבים, דהא בס"פ אלו עוברין [פסחים מט:] משמע דגבאי צדקה עדיפי ממלמדי תינוקות, דאמר 'לא מצא בת תלמיד חכם, ישא בת גבאי צדקה. לא מצא בת גבאי צדקה, ישא בת מלמדי תינוקות'. ואומר ריב"א כי מצא בפרקי דרבי אליעזר [פ"ד] דרקיע דהאי קרא ד'המשכילים יזהירו כזוהר הרקיע' דהיינו רקיע שעל ראשי החיות, שמזהירין מכוכבים, שאורו כאור החמה". והרי החמה היא גוף מזהיר, ואינה מקבלת הזוהר מאחר, וכך הוא הרקיע. וראה הערה 29.

(28) לשונו בדר"ח פ"ג מי"ג [שיא:]: "כאשר יתגבר האחד [השכל] יחלש האחר [הגוף]. והראיה הגדולה, לעת הזקנה נחלשים הכחות הגופניים, אז יתגבר כח השכלי, שתראה כי השכל וכחות הגוף מחולקים הפכים... כי אין שני הפכים נמצאו כאחד". ובנר מצוה [סד:] כתב: "כאשר יש בטול לגשמי, אז אין מעכב ומבטל אל השכלי הנבדל, והשכל נשאר בלבד, כאשר פסו תמו כח הגוף. כמו לעת זקנה, אז כלה כח הגוף, ויתחזק אז כח השכלי, והוא בגבורתו. כי חומר האדם בילדותו גובר על השכלי, ובעת זקנותו אז מסתלק הגשמי, ונשאר השכל בלבד, וכאילו היה האדם כולו שכלי". וכן כתב בדר"ח פ"ה מכ"א [תקכב.]. וכן הוא בגבורות ה' פנ"ב [רכח:], אור חדש [קטז.], ח"א לשבת קנב. [א, פב:], ח"א לב"מ פז. [ג, נא.], ח"א לנדה לא. [ד, קס:], נתיב הצדק פ"ג, נתיב הזריזות פ"א, ובדרוש לשבת תשובה [פב:]. וכן כתב המורה נבוכים ח"ג ס"פ נא [ראה למעלה בהקדמה הערה 63, פ"ד הערה 338, ולהלן פי"א הערה 7]. וזהו שכתב כאן "השכלי אין אצלו גוף כלל".

(29) תלה את דמיון הרקיע בשכלי בכך שלשניהם אין גוף כלל, והרקיע מורה על כך מפאת ש"גוף הרקיע יש לו זוהר". ונראה לבאר זאת, כי כבר השריש שככל שהדבר גשמי יותר, כך הוא חשוך יותר, וכפי שכתב בנצח ישראל פ"ז [קצ:], וז"ל: "תדע שכל אשר הוא יותר חמרי, הוא עכור. שתמצא הארץ שהיא יותר גשמית, היא עבה ועכורה לגמרי. והמים יש להם גשם דק, יש בהם בהירות יותר. והרוח יש לו דקות הגשמי יותר, והוא עוד יותר בהיר. וכן תמיד כאשר ידוע". וכן כתב בנר מצוה [צג.]. וראה בבאר הגולה באר הששי הערה 588. ובדרשת שבת הגדול [רז:] כתב: "כי הדבר אשר הוא עומד בחומר העכור, נקרא שהוא בחושך". ובח"א לקידושין מט: [ב, קמו.] כתב: "כל דבר שהוא יותר גשמי הוא יותר חשוך, כמו הארץ שיש לה חומר עב היא חשוכה, והמים אינם כ"כ גשמיים אינו כ"כ חשוך, והאויר עוד מסולק מן הגשמי - הוא מאיר, והאש היסודי הוא מאיר יותר". וכן כתב בח"א לב"מ פד. [ג, לה.], גו"א דברים פ"ד אות כ, ד"ה אך לאיש, ועוד. ובנתיב הצדק פ"א הביא את פסוקנו להוכיח כן, וכלשונו: "כל אשר הוא גשמי יותר הוא עכור וחשוך יותר... הגלגלים, אין ספק שחומר שלהם זך ודק ביותר, עד שכמעט אינו נחשב חומר, ולפיכך אמר [דניאל יב, ג] 'והמשכילים יזהירו כזוהר הרקיע'... ויסוד האש שאין חומר שלו דק כ"כ אינו מזהיר כ"כ, ויסוד הרוח אין חומרו דק כ"כ, ויסוד המים חומרו יותר עב, והוא גשמי יותר... והארץ חומר שלה יותר עב ויותר גס, הוא חושך לגמרי" [הובא למעלה פ"א הערה 176, ולהלן הערה 178, ופי"ח הערה 69].

(30) לשונו בדר"ח פ"א מ"א [קכז:]: "יהושע נחשב מקבל מיוחד אל משה, וזה כמו שאמר הכתוב [במדבר כז, כ] 'ונתת מהודך עליו', ואמרו ז"ל [ב"ב עה.] ונמצא למדין פני משה כפני חמה, פני יהושע כפני לבנה. וידוע כי הלבנה מקבלת הזוהר מן החמה. ולפיכך המקבל המיוחד למשה הוא יהושע, ולפיכך אמר [אבות פ"א מ"א] 'ומסרה ליהושע'... יהושע נמשל ללבנה שיש לה גוף מקבל זוהר מן החמה, וכך היה יהושע מקבל מזוהר משה... והוא מדריגת יהושע מתדמה ומתיחס אליו כיחוס הלבנה אל החמה, ולפיכך היה יהושע מקבל מיוחד למשה". ומקור דבריו שם הוא בזוה"ק ח"ב רטו., שאמרו שם "משה אנפוי כאנפי שמשא, ויהושע כאנפי סיהרא, דלית נהורא לסיהרא, אלא נהורא דשמשא כד נהר לסיהרא". ובזוה"ק ח"א רמט: אמרו "ודאי לית לה נהורא לסיהרא מגרמה, אלא מה דיהיב לה שמשא". ובניצוצי זהר שם אות ה הביא את הגמרא [שבת קנו.] "האי מאן דבלבנה יהי גבר... אכיל דלא דיליה ושתי דלא דיליה". וכן הוא בזוה"ק ח"ב קמה:, שם ח"ג קיג: ובגו"א בראשית פי"ז סוף אות ג כתב: "פני יהושע כפני לבנה... שהוא כח נקבה". ובגבורות ה' פי"ב [סה:] כתב: "וידוע כי המאור הקטן בשביל חולשת כח המאור, דומה לנקבה, והשמש כח הפועל". והרד"ק [בראשית א, טז] כתב: "הלבנה אין לה אור כי אם מהשמש, כי גופה שחור, לפיכך אורה נוסף וחסר כפי התקרבה אל השמש וכפי התרחקה ממנו, והוא המאור הקטן". וראה להלן הערה 43.

(31) תולה את הכוכבים בלבנה, בבחינת "ילמד סתום מן המפורש" [רש"י בראשית ז, ג], כי "ידוע כי הלבנה מקבלת הזוהר מן החמה" [לשונו בדר"ח פ"א מ"א (קכז:), והובא בהערה הקודמת], לכך תולה את הלא ידוע [כוכבים] בידוע [לבנה].

(32) כמו שפירש רש"י שם "ואת הכוכבים - על ידי שמיעט את הלבנה הרבה צבאיה להפיס דעתה", הרי הכוכבים הם צבא הלבנה. ובגו"א שם אות מז כתב: "הרבה צבאיה. דאם לא כן, הוי למכתב למעלה 'ויעש המאורות הגדולים והכוכבים', אלא על שהקטין הלבנה, לפיוס דעת עשה זה שהרבה צבאיה. לכך אחר שכתב 'את המאור הקטון' אמר 'ואת הכוכבים', כי עשה זה לפייס את קטנות הירח". ובח"א לסוטה י. [ב, מ:] כתב: "כל דבר שהוא מיוחד לגמרי אין לו שתוף עמו. ולפיכך נקרא 'שמשון' בשם השמש, שהשמש הזה מיוחד בעולם. ולא כך הירח, שמשמשים עם הירח הכוכבים".

(33) משמע שיש בגבאי צדקה ענין שכלי, רק "שאין כאן ענין שכלי גמור", וכמבואר מיד בסמוך שכתב "גבאי צדקה, קרוב אל השכלי, מצד כי דבר זה זכות הרבים". אמנם בח"א לב"ב ח: [ג, ס:] השמיט תיבת "גמור", ורק כתב "שאין כאן ענין שכלי".

(34) בח"א לב"ב ח: [ג, ס:] כתב כמעט אות באות כפי שכתב כאן, והוסיף כאן: "וכל שכרו הוא כפי פעולתו וכפי מעשיו".

(35) פירוש - הרבים אינם דבר פרטי, אלא דבר כללי הנעלה מחילוקי הפרטים. ויש כאן הד ליסוד שאין הצבור אוסף של יחידים, אלא הוא מהות רוחנית אחת שהיחידים הם חלק ממנה. וכך כתב הפחד יצחק פסח מאמר לג, וז"ל: "כי כלליות כנסת ישראל אין מובנה קבוץ כל הפרטים של האישים היחידים מבני ישראל, אלא שהענין הוא להפך; דכלליות כנסת ישראל היא יחידה אחת אשר האישים היחידים הם חלקים ממנה" [הובא למעלה פ"ד הערה 77]. ובדר"ח פ"ב מ"ב [תקל.] כתב: "כל העוסקים עם הצבור, דהיינו עם הכלל, דאינו דומה למי שעוסק בדבר פרטי, שהרי זה מתעסק בדבר כללי... שיש להטיב עם הצבור מפני שהם כלל, וראוי להטיב עם הצבור שהם כלל... כי הוא השם יתברך עם הצבור. ולפיכך אמרו במסכת שבת [קנ.] מפקחים על עסקי צבור בשבת. והיינו מפני שנחשב מילי דצבור מילי דשמיא, והוא בכלל חפצי שמים שהם מותרים... ואין הכלל, שהוא הצבור, נחשב כמו הפרט, שהפרטים הם החולפים ומשתנים, אבל הכלל עומד לעד. אפילו אם זה הצבור שהיה עוסק עמו גם כן עבר וחלף, מכל מקום שם 'צבור' עליהם, שהוא הכלל, שהכלל מקוים ועומד במה שהוא כלל. ולפיכך אמר [שם] 'וצדקתן עומדת לעד', כלומר שיש לו זכות גדול, כיון שעושים טוב עם הצבור, שהוא הכלל, אשר הכללים מקויימים לעד". וכן כתב בדר"ח פ"ה מי"ח, שאמרו שם "כל המזכה את הרבים, אין חטא בא על ידו", וכתב שם לבאר [תכז:]: "כי החטא הוא לאדם השתנות, שהוא משתנה מטוב לרע. ולפיכך אמר ש'כל המזכה את הרבים אין חטא בא על ידו', כי הרבים הם כלל אחד, ואין שנוי לדבר הזה, כי השנוי הוא לדבר מצד הפרטי, אבל הכללים הם עומדים, ולא שייך בזה השתנות. הרי לפניך, כי הפרטים מקבלים שנוי ותמורה, והכלל הוא עומד לנצח. ולפיכך אם מזכה הרבים, שהרבים נחשבים כלל אחד, והכללי הוא מבלי שנוי, לכך אין חטא בא על ידו שיהיה בעל שנוי, כמו שהוא שייך לאדם הפרטי. כי בשביל שזיכה את הרבים, שהם כללים שעומדים בלי שנוי, אין חטא בא על ידו, שיהיה השתנות אליו... ולפיכך כאשר היה מזכה את הרבים, והתחבר אל המדריגה העליונה הזאת שאין בה שנוי, כמו שהוא ענין הרבים, אין חטא בא על ידו". ולמעלה פ"ד [לאחר ציון 76] כתב: "הצבור במה שהוא צבור והם הכלל, הם ביותר קרובים אל השם יתברך". ובבאר הגולה באר הרביעי [שסד:] כתב: "הכלל הוא קרוב אל השכל, והפרטי קרוב אל הגשמי, ודבר זה ידוע". וצרף לכאן דבריו בח"א לע"ז ד: [ד, כט:], בביאור דברי הגמרא שם שהשוותה בין חטא העגל של ישראל, לחטאו של דוד במעשה עם בת שבע, שכתב: "ישראל שהם כלל האומה חטאו בע"ז. כי הכללים קרובים אל חטא הזה, שהוא בשכל... אבל דוד שהיה יחיד, חטאו בבת שבע, שהוא מעשה הגוף".

(36) לשונו בתפארת ישראל פל"ט [תקצז.]: "כי השם יתברך מייחד שמו על הכללי, לא על הפרטי. ודבר זה מפני כי השם הוא המהות השכלי, אשר אין השכל פרטי, רק כללי" [הובא למעלה פ"ד הערה 79]. ובגו"א בראשית פכ"ח אות יז ביאר לפי זה מדוע האבנים שמתחת למראשתיו של יעקב נעשו לאחת [רש"י בראשית כח, יא], וז"ל: "והבן למה היה רוצים שיניח הצדיק את הראש, כי שם הנשמה של יעקב קדושה ונבדלת, ואין ראוי לה רק דבר אחד כמו שראוי לדבר שהוא שכלי. והשכלי הוא מתייחס ומצטרף אל כל החלקים הפרטים בענין אחד, שאינו מחולק השכלי להיות מתייחס אל זה במקצת ואל זה בקצת, שאם כן היה מתחלק, ואין חלוק ורבוי בשכלי, רק אחדות גמור, ולכך מצטרף אל אחד, ולא אל רבוי... אבל בדבר שהוא גשמי שייך שפיר רבוי, כי הגשם מתרבה. ולפיכך עשאן הקב"ה אחד, כי השכל מצטרף אל רבוי הפרטים במה שהם דבר אחד, לכך נבלעו כאחד, ואז היו מצטרפים תחת ראש יעקב", ושם הערות 70, 74, 90, כי הוא יסוד נפוץ בספריו. ובדר"ח פ"ב מ"ב [תקכח.] כתב: "כי התורה אינה כמו המצוה, שהמצוה כאשר הוא עושה המצוה, אינו מתעסק בדבר שהוא הכל כאשר הוא עושה המצוה, ולא שייך בזה הכל. וכאשר הוא עוסק בתורה, הוא קונה ענין כללי. וכל ענין השכלי הוא כללי, ואינו דבר פרטי, כמו שמבואר דבר זה". הרי ששכליות התורה היא כללית ולא פרטית, כי אין חילוק בשכלי ["כבר התבאר פעמים הרבה בזה הספר, כי החלוק הוא דבר גשמי, והאחדות הוא ענין אלקי, כי אחדות הוא שייך אל ענין נבדל מגשם, והחלוק והפירוד תמיד לגשמי" (לשונו בגבורות ה' פמ"ג, קסג:)], והובא למעלה פ"ד הערה 76.

(37) נמצא שמבאר שהרבים הם כלל, והשכלי הוא כלל, לכך זיכוי הרבים הוא קרוב אל השכלי. ובאבות פ"ו מ"ז מובא שהקנין השלושים ואחד של התורה הוא "אוהב את הבריות", ובדר"ח שם [קצד:] כתב: "כי התורה היא השכל, אשר השכל אינו פרטי, כי השגתו כללית. ואם האדם נבדל מן הבריות עד שהוא פרטי, אין ראוי להשגת השכל, אשר השגתו כללי לא פרטי, ודבר זה מבואר" [הובא למעלה פ"ד הערה 254]. וצרף לכאן את דברי הירושלמי [ברכות פ"ה ה"א] שאמרו "העוסק בצרכי צבור כעוסק בדברי תורה דמי" [הובא בתוספות ברכות לא. ד"ה רב אשי, טושו"ע אורח חיים סימן צג סעיף ד]. ולפי דבריו כאן דברי הירושלמי מאירים [הובא למעלה פ"א הערה 107, ופ"ד הערה 76].

(38) "גבאי צדקה שהוא מצדיק הרבים שיעשו צדקה" [לשונו למעלה לפני ציון 24]. ועשיית מצוה היא התעסקות בדבר שכלי, וכמו שבח"א לב"ב ח: [ג, ס:] כתב משפט זה ביתר ביאור, וכלשונו: "דסוף סוף גם גבאי צדקה משכילים הרבים שיעשו המצות, אשר המצוה היא תורה שכלית, ולכך על שניהם וכו'".

(39) כי שכל הקטן עדיין מוטבע בגוף, ולא נבדל מהגוף. וכן כתב בדר"ח פ"א מ"א [קמט.], וז"ל: "דרך האב שהוא מייסר את בנו בילדותו, שעדיין נפשו מוטבע בחמרית". ובדר"ח פ"ד מכ"א [תכב.] כתב: "שכל הילדים... מוטבע בחומר, ולא יצא השכל לפעל להיות נבדל מן הגוף. וזהו בעת נערותו של אדם, כי בעת נערותו, השכל מוטבע בגוף, ואין החכמה של אדם חכמה נבדלת מן הדמיון. אבל שכל הזקן הוא נבדל לגמרי, כי לעת זקנה כח הגוף תש, וכח השכל גובר ביותר, עד שהשכל נבדל לגמרי... ודבר זה כי באדם בעת נערותו ימצא אצלו שני דברים; האחד, כי שכלו מוטבע בגוף החמרי, שאינו נבדל, כמו שהתבאר. והשני, כי מחמת רתיחת חום הטבעי בעת נערותו וילדותו, שאינו שקט, שכלו מעורב" [הובא בחלקו למעלה פ"ו הערה 25]. ובגבורות ה' פ"ד [ל:] כתב: "כאשר האדם אינו בשלימות, והוא בילדותו, החומר מושל על הצורה, עד שהחומר מנהיג האדם, הולך אחר דברים שהם מעשה גוף שהוא חמרי. עד שגדל האדם, ואז הצורה מושלת על החומר, והצורה מנהגת את האדם, ובהכרח החומר הוא מקבל הנהגה מן הצורה". ובגבורות ה' פנ"ב [רכח:] כתב: "כי חכמת הילדים נטבע בחומר, לפיכך הוא דומה לאוכל ענבים קהות... וכן כמו מי ששותה יין חדש, שעדיין היין מעורב בשמרים. כך חכמתם של ילדים, אין חכמתם נבדל מן הגוף, אבל מוטבע בגוף". ובנצח ישראל פט"ו [שסד.] כתב: "כי בימי הקטנות והבחרות... נחשב שכלו וצורתו בטל אצל הגוף, כאילו היה חומרי לגמרי. לכך פונה אל התאוות החומריות, והוא עוזב השכל מכל וכל". ובנתיב הצדק פ"ג כתב: "כי זמן הילדות הולך האדם אחר תאותו". ובנר מצוה [סה.] כתב: "כי חומר האדם בילדותו גובר על השכלי". ובח"א לבכורות ח: [ד, קכו:] כתב: "בילדות האדם ובקטנות, הוא שקוע בתוך מדריגה החמרית, הנה מדריגה החמרית שהאדם שקוע בו הוא מונע ומעכב אותו מן הדביקות בו יתברך... וכך הוא באמת בילדותו, שהוא שקוע בתוך מדריגה החמרית, כאילו לא יצא אל העולם להיות נמצא בפעל, עד שהוא גדול, ואז יצא ממדריגה החמרית שלו... לקטנים לא נמצא אתם השכל... שנפשם מוטבע בגוף, שהוא מונע הדביקות". והמורה נבוכים ח"ג ס"פ נא כתב: "כבר בארו הפילוסופים כי הכוחות הגופניות בימי הבחרות ימנעו רוב מעלות המדות, וכל שכן זאת המחשבה הזכה העולה ביד האדם משלמות המושכלות המביאות לחשקו יתברך. כי מן השקר שתעלה ביד האדם עם רתיחת הליחות הגופנית. כי כל אשר יחלשו כוחות הגוף ותכבה אש התאוות, יחזק השכל וירבה אורו ותזך השגתו, וישמח במה שהשיג".

(40) לכוכבים.

(41) ואם תאמר, הא תינח שהקטן עצמו הוא דומה לכוכבים ["שהקטן שהוא גוף בלא השכל מקבל השכל, וזה דומה לכוכבים שיש להם גוף מקבל האור" (לשונו כאן)], אך מדוע מלמדי תינוקות יהיו דומים לכוכבים, הרי הם משפיעים תורה שכלית ונבדלת על הקטנים, ומדוע יגרע חלקם מחמת ששומעיהם הם קטנים, והרי מאמר חכמים זה משוה מלמדי תינוקות לכוכבים, ולא את התינוקות עצמם לכוכבים. ובעל כרחך לומר שאכן קבלת התלמיד מגדירה את השפעת המלמד, וכפי קבלת התלמיד כך היא השפעת המלמד, ולא מעבר לזה. לכך אע"פ שהמלמד עצמו משפיע תורה שכלית גמורה על התלמיד, אך הואיל והתלמיד הקטן מקבל רק כפי מדרגיתו, לכך אף השפעת המלמד נקבעת בהתאם לקבלה זו. וכן כתב בבאר הגולה באר הרביעי [תסט:], וז"ל: "אין הפועל פועל רק כאשר יש כאן מקבל מוכן לקבל הפעל... ואם אין מקבל נמצא, לא יפעל הפועל התחלת הפעולה. הנה יש למקבל צירוף אל הפעל הזה... ולכך משה [בקבלת התורה] הוא מצטרף גם אל הפועל, והוא מקבל מוכן". ובדר"ח פ"א מ"א [קיח:] כתב: "הרב והתלמיד יש להם צירוף, במה שזה מלמד וזה מקבל", הרי שהשפעת הרב היא עד כמה שהתלמיד מקבל ממנו, ולא מעבר לכך. ובגו"א שמות פי"ז אות ב כתב: "התלמיד מצטרף אל הרב, שהוא תלמידו, כי אין רב בלא תלמיד" [הובא למעלה פ"ח הערה 151]. ועד כמה שאין קבלת תלמיד, כך אין השפעת רב. וכן מוכח בסמוך [הערה 55].

(42) "שאינם שכל לגמרי, רק קצת" [לשונו בח"א לב"ב ח: (ג, סא.)]. ובבאר הגולה באר הרביעי [תסא.] הביא את מאמרם [ע"ז ג:] "מיום שחרב בית המקדש... מאי עביד, יושב ומלמד תינוקות של בית רבן תורה", וכתב לבאר: "וקאמר שהוא יושב ומלמד תורה לתינוקות של בית רבן. פירוש, שיש להשם יתברך התחברות ביותר אל הנמצאים, מה שהוא יתברך מוציא שכל ודעת בני אדם אל הפעל. ודבר זה הוא התחברות אליהם, כמו הרב לתלמיד, שהרב רוצה מאוד וחפץ להשפיע לתלמיד, כמו שאמרו [פסחים קיב.] יותר ממה שהעגל רוצה לינק, הפרה רוצה להניק... והבן איך לא אמרו שיושב ומלמד תורה לגדולים. שהקטן הוא מקבל, ואין שייך בו משפיע. אבל הגדול אפשר גם כן שיהיה משפיע לקטן ממנו. והוא יתברך חפץ במקבל דוקא, שהוא מקבל גמור. וזה הוא החבור הגמור גם כן, כאשר המקבל חפץ ומשתוקק אל המשפיע שיקבל ממנו, והמשפיע חפץ ומשתוקק להשפיע. והוא סוד הכרובים, אפי רברבי אפי זוטא, שהוא פני גדול ופני קטון [סוכה ה:], וכתיב [שמות כה, כ] 'ופניהם איש אל אחיו', ותינוקות של בית רבן הוא אפי זוטרא" [הובא למעלה פ"ח הערות 25, 160]. ולפי דבריו כאן יוצא שמ"מ אין תורה זו שכלית לגמרי כמו תורת הגדול, ולא תהיה כזוהר הרקיע, אלא כאור הכוכבים. וראה להלן הערה 53. והנה בחיוב שבע מצות בני נח גם קטניהם נכללים [כשיש להם דעת מסויימת (ראה להלן פט"ו הערה 283)], וזה מורה באצבע ששם "תורה" אצל ישראל מחייב הבנה ושכל, לעומת אומות העולם. ולכך אצל ישראל "אין תורת הקטן שכלי כמו שהוא תורת גדול" [לשונו כאן].

(43) לשונו בדר"ח פ"א מ"א [קכז:]: "יהושע נחשב מקבל מיוחד אל משה, וזה כמו שאמר הכתוב [במדבר כז, כ] 'ונתת מהודך עליו', ואמרו ז"ל [ב"ב עה.] ונמצא למדין פני משה כפני חמה, פני יהושע כפני לבנה. וידוע כי הלבנה מקבלת הזוהר מן החמה. ולפיכך המקבל המיוחד למשה הוא יהושע... והנה מדריגת משה היה כמו חמה, שהיא כולה אור, וכאילו שאין לה גוף כלל. כך היה משה כאילו הוא נבדל לגמרי מן החומר, כמו שבארנו פעמים הרבה מדריגת משה רבינו עליו השלום, שהיה כאילו היה נבדל מן החומר" [ראה למעלה הערה 30]. ושם פ"ג מי"ד [שלז:] כתב: "גלגל חמה, שהוא הזוהר העליון שהוא לגשם". ובתפארת ישראל פ"ד [פ.]: "החומר היותר עליון הוא לשמש, כי יש לו חומר זך". ובנתיב הענוה פ"א כתב: "ידוע כי השמש יש בה הזוהר העליון, וידוע כי אין לך בכל הנמצאים מסולק מן הגשמית כמו השמש, עד שיש לו גוף זוהר, עד שכמעט אין לו גשמית, כמו שביארנו דבר זה במקומות הרבה". ובח"א לב"ב נח. [ג, פד:] כתב: "כי אין בעולם דבר יותר זך מן הגלגל [החמה] מכל הדברים הגשמיים". ובח"א לע"ז ב: [ד, יח.] כתב: "השמש יש לה חומר דק וזך". ובח"א לשבת פח: [א, מד:] כתב: "השמש המאירה יש לה גשם זך מאיר, עד כמעט שמסולק מן הגשמית". אמנם עם כל זה יש לחמה נושא גשמי, וכפי שכתב בנתיב הצדק פ"א, וז"ל: "אין ראוי לעולם רק אור שיש לו נושא גשמי, כמו החמה והלבנה". ולכך כתב כאן "וכאילו אין לה גוף".

(44) אודות שתלמידי חכמים מסולקים מהגוף, הנה אמרו חכמים [סנהדרין נב:] "למה תלמיד חכם דומה לפני עם הארץ. בתחלה ["בעודו מתנהג בכבודו, שאין צריך לו (הת"ח לע"ה), הוא יקר בעיניו" (רש"י שם)] דומה לקיתון של זהב. סיפר הימנו, דומה לקיתון של כסף. נהנה ממנו, דומה לקיתון של חרש, כיון שנשבר שוב אין לו תקנה". וכתב על כך בח"א שם [ג, קסב.]: "פירוש, כי השכל הוא נבדל מן הגוף, והת"ח דומה אל השכל, ועם הארץ דומה אל הגוף. וכאשר הת"ח יש לו מעלת השכל הנבדל, שהוא נבדל מן הגוף, כאשר ראוי אל השכל הנבדל, שלכך נקרא 'שכל נבדל' שהוא נבדל מן הגוף, ואז יש לו מעלתו. אבל כאשר השכל מעורב עם הגוף, אז השכל בטל אצל הגוף, כאילו אינו נמצא. וזה שאמר כיון שנשבר שוב אין לו תקנה, כי כלי חרס שנשבר אינו עומד לשום דבר, והוא בטל לגמרי, כיון שנהנה ממנו, בדבר זה נחשב שהוא מעורב עם הגוף כאשר מקבל הנאה ממנו, ואז השכל בטל. ואין השכל במעלתו רק כאשר הוא נבדל מן הגוף, וזה מבואר למשכילים ולנבונים". ובח"א להוריות יג. [ד, ס:] כתב: "ממזר ת"ח קודם לכהן גדול עם הארץ. מפני שמעלת כה"ג, אע"ג שהיא גדולה, אינה שכלית. אבל הממזר אע"ג שפגום הוא, זהו מצד הגוף, ובדבר זה לא יפגם השכל, כי השכל בפני עצמו נבדל מן הגוף. ולפיכך ממזר ת"ח קודם לכה"ג עם הארץ", וכן כתב להלן ס"פ יא, ושם הערות 128, 132. וראה למעלה פ"ג הערה 104, פ"ד הערה 202, ופ"ט הערה 18. ואודות שהגוף הוא "חשוך", כן כתב בתחילת הקדמתו לדר"ח [ב:], וז"ל: "האדם אשר ברא השם יתברך על האדמה, סוכתו ענן וערפל, עד שהוא יושב בחושך, ולא אור, הוא הגוף העכור והחושך, אשר מכסה עליו, עד כי נלאה למצוא הפתח הפונה קדמה, שיהיה דרכו נוכח ה'" [הובא למעלה פ"א הערה 179].

(45) צרף לכאן מאמר חכמים [חגיגה כז.] "תלמידי חכמים אין אור של גיהנם שולטת בהן, קל וחומר מסלמנדרא; ומה סלמנדרא ["חיה הנבראת מן האור" (רש"י שם)], שתולדת אש היא, הסך מדמה אין אור שולטת בו, תלמידי חכמים שכל גופן אש, דכתיב [ירמיה כג, כט] 'הלוא כה דברי כאש נאם ה", על אחת כמה וכמה". הרי שאין הגיהנם [ההעדר] שולט במי שהוא אור ואש [תלמידי חכמים].

(46) אודות שהאור מסולק מן ההעדר, והחושך מורה על ההעדר, כן כתב למעלה [לפני ציון 11], וראה למעלה הערה 12.

(47) אודות שעוה"ב מתייחס לאור, כן כתב בנצח ישראל פי"ט [תכז:], וז"ל: "ואמר 'להגיד בבוקר חסדך ואמונתך בלילות' [תהלים צב, ג]. כי הבוקר הוא עולם הבא, שהוא כולו אור, כדאיתא בפרק קמא דפסחים [ב:], שנקרא עולם הבא 'בוקר', ועולם הזה נקרא 'לילה'... ובודאי בעולם הבא אז נראה החסד והטוב שהשם יתברך עושה עם הצדיקים" [הובא למעלה פ"ד הערה 18]. ובדרוש לשבת תשובה [עו:] כתב: "וידוע כי הפנים בו זיו והדר והוד, וכדכתיב [קהלת ח, א] 'חכמת אדם תאיר פניו', וזה מרמז לך על אור עולם הבא, שהוא כולו זיו והדר. אבל הגב אין בו ענין זה כלל, והוא שייך לעולם הזה". ובנתיב אהבת ריע פ"א כתב: "כי הצלם הזה [של אדם] הוא אור עליון שזורח על האדם... ואור זה הוא אור עולם הבא... ולכך אמרו [ב"מ נט.] המלבין פני חבירו אין לו חלק לעוה"ב. כי הוא מכבה ומפסיד את אור הצלם הזה, אשר אורו מן עוה"ב, ולכך אין לו חלק לעוה"ב גם כן". ובח"א לשבת כג: [א, ו.] כתב: "עוה"ב דומה אל אור שאין לו הפסק".

(48) למעלה ציונים 11, 12. ובח"א לב"ב ח: [ג, סא.] הוסיף כאן את הדברים הבאים: "ועולם הבא לא יהיה בו חסרון והעדר כלל, לכך עולם הבא הוא כולו אור. ורבנן מדריגתם שיהיה להם עיקר עוה"ב, כי הם מסולקים לגמרי מן ההעדר, שהוא חושך. ולכך אמר 'ואוהביו כצאת השמש בגבורתו'". ואודות שאין חסרון לעוה"ב, כן מבואר למעלה הערה 10. ובדר"ח ס"פ ו [תלג:] כתב: "עולם הבא אשר הוא כולל הכל... לא תחסר כל בה, עד שיהיה לו הטוב הגמור... כי עולם הבא הוא 'כל'".

(49) דיין שדן דין אמת לאמיתה, גבאי צדקה, מלמדי תינוקות, ותלמידי חכמים.

(50) יש להעיר, כי בגמרא [שבת קיח:] ביארו שגבאי צדקה לחוד, ומחלקי צדקה לחוד, שאמרו שם "יהא חלקי מגבאי צדקה, ולא ממחלקי צדקה", ופירש רש"י שם "ממחלקי - לעניים צדקה, דאמרינן בבבא בתרא פרק קמא [ח:] צדקה נגבית בשנים, ומתחלקת בשלשה. והמחלקים אותה עליהם לבדוק לפי הצריך לכל אחד ואחד, ופעמים שקרובין דעתם לרחם על זה, ולחלוק יותר מן הצורך, שאומדין אותו בהרווחה, ואומדין את חברו בצמצום" [ראה למעלה הערה 24], וכיצד כאן כתב ש"גבאי צדקה שמחלק צדקה". וצריך לומר שכוונתו כאן היא שמטרת גבאי הצדקה היא כדי לחלק את הצדקה ולהרבות חסד [ראה הערה הבאה], אך לא שגבאי צדקה הוא המחלק צדקה.

(51) בח"א לב"ב ח: [ג, סא:] כתב דברים אלו ביתר ביאור, וז"ל: "והבן אלו ד' מעלות. האחת דן דין אמת לאמתו, וכנגדה גבאי צדקה. שזה ממונה על הדין, וזה ממונה על הצדקה, שאין בה רק חסד". ובדר"ח פ"ב מ"ז [תרכז.] כתב: "כי הצדקה אינו אלא השלום, כי כאשר האדם מעמיד דבריו על הדין שלא יעשה לפנים משורת הדין, בזה מתחדש מחלוקת. והפך זה כאשר מעשיו הם בצדקה ולפנים משורת הדין, שהצדקה אינו דין כלל. ולפיכך הצדקה היא מביאה השלום, וכמו שאמר הכתוב [ישעיה לב, יז] 'והיה מעשה הצדקה שלום'". ובתפארת ישראל פנ"ה [תתנא.] כתב: "הצדקה הוא לפנים משורת הדין". ובנתיב האמונה ספ"ב כתב: "אמר [מכות כד.] שהעמיד אותם על שנים, שהם החסד והמשפט. ואף על גב שכתיב [ישעיה נו, א] 'שמרו משפט ועשו צדקה', ולא כתיב 'חסד', דבר זה אין קשיא, שהרי אין צדקה משתלמת אלא לפי החסד שבה, ועיקר הצדקה הוא החסד". ובסוכה מט: אמרו "אין צדקה משתלמת אלא לפי חסד שבה". וביאר זאת בנתיב גמילות חסדים ספ"ב בזה"ל: "כלומר כפי מדת טובו של נותן כאשר נותן צדקה בעין יפה, שזה נקרא 'איש טוב', ודבר זה נקרא גמילות חסדים. ולפי זה נחשבת הצדקה לפי גמילות חסדים שבה. אבל אם הנתינה בעצמה בצרות עין, אין זה גמילות חסדים, כי גמילות חסדים מצד הטוב שבאדם, ולפי מה שעינו טובה בצדקה יש על זה קבול שכר". וכן חזר וכתב בריש נתיב הצדקה פ"א. ובתפארת ישראל פנ"ה [תתמט:] כתב: "מה שעושה מצד החסד, אין בו שום דין כלל". וכשם שאין בחסד דין, כך אין בצדקה דין.

(52) לכך שניהם נמשלו לזוהר הרקיע. ובח"א לב"ב ח: [ג, סא.] כתב: "איכא דאמרי נפקא להו שניהם מחד קרא, שהם ראוים להיות שוים במעלתם". כי הדיינים מורים על מלכות ["דינא דמלכותא דינא", ו"דינא" אותיות אדנות], וגבאי צדקה מורים על יסוד [וזהו מתק לשונו כאן "שמחלק צדקה, המשפיעים אל בני אדם", כי היסוד משפיע ומחלק למלכות, בבחינת "ויוסף הוא השליט על הארץ הוא המשביר לכל עם הארץ וגו'" (בראשית מב, ו)]. ובזוה"ק ח"ג דף י: איתא "בת מטרוניתא, דכל דיניו בידהא אשתכחו, טמירא בכולהו עלמין". וכן שם דף קמח. "דינין מתערין מנה מהאי צדק". הרי דמלכות נקראת "צדק", וכאשר תקבל מהזכר את החסד, נוספה בה אות ה"א ותהיה "צדקה" [שם דף רצב.]. לכן הזכר [יסוד] הוא הממתיק את הדינין [נוקבא]. וראה הערה הבאה.

(53) לשונו בח"א לב"ב ח: [ג, סא.]: "השלישי מלמדי תינוקות, והרביעי תלמידי חכמים עצמם, שעליהם נאמר [ישעיה סד, ג] 'עין לא ראתה אלקים זולתך' [ברכות לד:]. אבל אלו ג' ידוע כי העין שולט בזה, רק מעלת תלמידי חכמים מגיע למעלה מצד החכמה, והבן זה היטב". ושמעתי מחכ"א לבאר דברי קודש אלו, שמעלת הת"ח היא מספירת חכמה, שהיא נעלמת [שערי אורה שער ט, ובבית השער שם הערות נז, ס, וראה דר"ח פ"ה הערה 1648]. אך מעלת מלמדי תינוקות היא מספירת בינה, ומעלת גבאי צדקה היא מספירת יסוד, ומעלת דיינים היא מספירת מלכות.

(54) כן סיים בכמה מקומות בתפילה שיהא חלקנו עם הצדיקים. וכגון בח"א לב"ב ח: [ג, סא.] כתב: "יהי רצון שיהיה חלקינו עם הצדיקים, אמן". ובבאר הגולה באר הרביעי [תקד:] כתב: "והוא יתברך יכפר בעדנו, ויעשה אותנו זנב לזנב הצדיקים במחול הקדוש הזה". ושם בסוף הבאר השביעי [תכח:] כתב: "והוא יתברך יתן חלקנו עמהם, אמן וכן יהי רצון, אמן סלה". ובגו"א בראשית פ"א סוף אות נב כתב: "והוא יתברך יתן חלקינו בחיים, ולשאוב מים בששון ממעייני הישועה, ולשמחנו עם המצפים לשמחתו, ויפרוש עלינו מזיו כבודו, ואז נשמח בארבע מינים". ושם ס"פ חיי שרה כתב: "והוא יתעלה שמו יצרף אותנו אל הצדיקים, ויתן חלקנו בחיים, אמן". ובסוף נתיב דרך ארץ כתב: "והוא יתברך יתן חלקנו עם השומרים דרך עץ החיים, אמן". ובח"א לכתובות עז: [א, קנט:] כתב: "יתן השם יתברך חלקינו עם הצדיקים, אמן". ולמעלה פ"א [לאחר ציון 216] כתב: "והוא יתברך יתן חלקינו עם השונין הלכות, ועם השונים לשנות טעמים בדברים אחרים לא להתערב". ולהלן ס"פ יד כתב: "ובזה יהיה שכרו עם הצדיקים בגן עדן, אמן כן יהי רצון", ושם הערה 235.

(55) כי כבר נתבאר למעלה [הערה 41] שמעלת מלמדי התינוקות היא כפי קבלת התורה אצל התינוקות, ולכך "מעלת מלמדי תינוקות" נמדדת כפי "כמה נחשב תלמוד תורה של תינוקות של בית רבן".

(56) "שדרך תינוקות למושחן בשמן" [רש"י שם]. אך המהר"ל יבאר שהתורה שהם לומדים מושחת אותם כשמן המושח את הכלי. וראה להלן פי"ב הערה 27.

(57) "שנאמר [תהלים צ, יב] 'ונביא לבב חכמה" [רש"י שם].

(58) פירוש - השמן הוא קדוש, והוא מקדש את הכלי להיות כלי שרת, וכמו שכתב בנר מצוה [פג:], וז"ל: "כי השמן הוא מיוחד לקדושה, וראיה לזה שבשמן מקדשין ומושחין הכל, והוא עיקר הקדושה". וכמו שנאמר [שמות ל, כה-ל] "ועשית אותו שמן משחת קודש רקח מרקחת מעשה רקח שמן משחת קודש יהיה ומשחת בו את אוהל מועד ואת ארון העדות וגו' וקדשת אותם והיו קודש קדשים כל הנגע בהם יקדש", ופירש רש"י [שם פסוק כט] "וקדשת אותם - משיחה זו מקדשתם להיות קדש קדשים... כל משיחת משכן וכהנים ומלכים מתורגם לשון רבוי, לפי שאין צורך משיחתן אלא לגדולה, כי כן יסד המלך שזה חנוך גדולתן". ובגו"א שם אות כ [תע:] כתב: "שמן המשחה לגודל מעלתו, שבו מקדשים אחרים" [ראה להלן פי"א הערה 91]. ובנצח ישראל פ"מ [תשיז.] כתב: "כל דבר שנמשח הוא קדוש לגמרי". ובנתיב העבודה פט"ו כתב: "כי השמן הוא קדוש, וכל קדוש מושחין אותו בשמן". ובנתיב התשובה פ"ב [לפני ציון 36] כתב: "כי השמן בו מקדשים את האדם, עד שהוא קדוש". הרי ששמן המשחה הוא קדוש מצד עצמו, וכן הנמשח על ידו נעשה גם כן לקדוש. ועוד אודות מעלתו הקדושה של שמן המשחה, הנה אמרו חכמים [הוריות יא:] שכמה ניסים נעשו בשמן המשחה. וכתב שם בח"א [ד, נח:]: "ראוי הוא שיהיו ניסים נעשים בשמן המשחה, כי כל דבר שהוא קדוש ראוי לנס, כי הנס הוא מעולם העליון הנבדל הקדוש, ושמן המשחה, שבו היה מקדש הכל, ובזה נראה שהוא קדוש יותר מהכל, ולפי קדושתו ראוי שיהיו נעשים נסים". ובח"א לשבת קנג. [א, פז:]: "'בכל עת יהיו בגדיך לבנים' [קהלת ט, ח]... פירוש מן החטא, שלא יחטא ויהיה כתם בבגדו... 'ושמן על ראשך' [שם] זהו על המעשה הטוב, שקונה מעלה וקדושה עליונה בשביל המעשים, ועל זה שייך לומר 'ושמן על ראשך אל יחסר', כי השמן הוא כמו קבלת הקדושה העליונה שקונה האדם, שהרי בשמן מושחין את המלכים [הוריות יא.], וכן זה שקנה לעצמו קדושה עליונה אלקית, נקרא שיש שמן על ראשו". ובנצח ישראל פ"ה [קט.] כתב: "כי דבר זה ידוע כי המלך הוא נבדל מכל העם... ולפיכך היו המלכים נמשחים בשמן המשחה, שהוא קדוש". וראיה זו משמן המשחה הביא המהר"ל בח"א לב"ב ג: [ג, נז.], ח"א שבועות ט. [ד, יא:]. ובח"א לסוטה י. [ב, מב.] כתב: "כי המלכים יש להם מעלה נבדלת מן הגשמי, שהמלך נבדל משאר עמי הארץ [כ"ה הגירסא במהדורת כשר], ולכך היו המלכים נמשחים בשמן המשחה, כמו כהן וכלי קודש" [ראה להלן פט"ז הערה 17]. ובח"א לסנהדרין צח: [ג, רכא:] כתב: "כי המשיח הוא קודש קדשים לגמרי, כי על שם תוספת קדושתו נקרא 'משיח', כי לשון 'משיח' מורה על הקדושה העליונה, שנמשח בשמן הקודש, והוא בשביל זה קודש קדשים".

(59) לשונו בח"א לשבת קיט: [א, סו:]: "אל תגעו במשיחי וכו'. פירוש, כי תינוקות של בית רבן נקראים 'משיחי', כי המשוח הוא מקבל הקדושה. כי כל דבר הנמשח הוא מקבל הקדושה, והוא גשמי... לפיכך נקראו תינוקות של בית רבן 'משיחי'". והנה אין כוונתו לומר שרק ניתן למשוח קטן [כי אין לו דעת], והוא דומה לכלי גשמי, שהרי מושחים גם מלכים וכהנים [ראה הוריות יא.], והם גדולים ולא קטנים. אלא כאן בא לבאר מדוע הקטנים נקראים "משיחי", בעוד שתלמידי חכמים עצמם נקראים "נביאי", ועל זה מבאר שהואיל והקטנים אינם בני דעה לכך הם דומים לכלי הנמשח ["כלי בלבד"], ואילו תלמידי חכמים הם נקראים "נביאים" מכח חכמתם הגדולה, וכמו שמבאר. ובנצח ישראל פכ"ו [תקמח:] כתב: "אמרו [ב"ב יב:] מיום שחרב הבית נטלה הנבואה, וניתנה לתנוקות ולשוטים. וכל זה כי כל אשר הוא פשוט ואין בו דבר, הוא מיוחד לקבל מן העליונים. אבל האדם שהוא בר דעת, והוא לעצמו, אינו מוכן לקבלה. ולפיכך נתנה רשות לבהמה לראות יותר ממה שרואה האדם [רש"י במדבר כב, כג], כמו שתמצא אצל אתון בלעם".

(60) המשך לשונו בח"א לשבת קיט: [א, סו:]: "ולכך תינוקות של בית רבן מקבלים התורה, ובדבר זה נמשחו... כי תינוקות של בית רבן נקראים מקבלים קדושת החכמה, כמו שמקבל הנמשח".

(61) לכך מכלל "חכם" הוא נביא, כמו ש"מכלל מאתיים מנה" [ב"ק עד.]. ובח"א לב"ב יב. [ג, סו:] כתב: "חכם עדיף מנביא, כי הנבואה הוא בחדה ובמראה, ואילו החכם יודע הנעלם והבלתי ידוע לאחרים, לא במראה ולא בחידות, רק שהוא משיג השגה ברורה, אשר השם יתברך מוציא שכל האדם מן הכח אל הפעל. והחכם יודע העתידות גם כן, שהרי יודע ומשיג דרכי ה'. ואם רואה לפניו רשע, משיג שכך יהיה לו לעתיד, וכן כל הדברים. עד שאם הוא חכם וגדול, יכול לדעת העתידות שיבאו, יותר מן הנביא. כי אין דבר במקרה, רק הכל הוא מסודר ממנו יתברך, והוא יתברך בא ממנו בסדר השכלי, ולכך האדם שהוא חכם, יודע אף העתידות" [הובא למעלה פ"ז הערה 113]. וכן כתב בהקדמתו הראשונה לגבורות ה' [ב], ובתפארת ישראל פנ"ז [תתצ.]. ובתפארת ישראל פס"ט [תתרפו:] כתב: "כאשר תתבוננו במעשה השם יתברך, שכל אשר נברא צריך תקון ועשייה. הרי החטים צריכים תקון לעשות אותם כדי שיהיו מתוקנים לאדם, ולא נבראו מן השם יתברך שיהיו חטים גמורים... ומפני כי התורה ניתנה מן השם יתברך על ידי הנביא, ומעלת השכל הוא יותר מן הנביא, וכמו שאמרו 'חכם עדיף מנביא'... ולכך החכמים הם הם תיקון והשלמה אל התורה. ואף שנתנה בסיני על ידי משה, שהיה נביא ה', מכל מקום מצד החכמה, שהיא גדולה מן הנבואה, השלמת התורה על ידי השכל, שהוא מברר הכל". ובתחילת דרוש לשבת תשובה [סה:] ביאר זאת באופן נוסף, וז"ל: "וזה שאמרו חז"ל 'חכם עדיף מנביא', מפני כי החכם שמדבר דברי תורה או דברי חכמה, התורה או החכמה היא שלו. ולא כן הנביא, לפי שהנביא מדבר מצד רוח הקודש, ופי ה' דבר, ולא נקרא שהוא שלו, ולכך עדיף חכם מנביא" [הובא למעלה פ"ח הערה 113].

(62) לשון הגמרא שם "אמר רבי אבדימי דמן חיפה, מיום שחרב בית המקדש ניטלה נבואה מן הנביאים, וניתנה לחכמים. אטו חכם לאו נביא הוא ["וכי אין חכם ראוי להיות נביא דקאמר מר ניטלה מן הנביאים וניתנה לחכמים, מכלל דמעיקרא לא היתה נבואה לחכמים" (רש"י שם)], הכי קאמר, אע"פ שניטלה מן הנביאים, מן החכמים לא ניטלה". ובח"א שם [ג, סו.] כתב: "הא דפריך 'אטו חכם לאו נביא הוא', פירוש כי אין הנביא רק שיודע דבר הבלתי ידוע אל הכל... כאשר יודע הדבר הבלתי ידוע אל הכל יפול על זה שם 'נביא'. לכך מקשה 'אטו חכם לאו נביא הוא', שהרי הוא יודע דבר שאין ידוע לכל, ומאי שנא נביא שנבואה שלו הוא מן השם יתברך שמגיד לו הנבואה, אף החכם מגיד לו השם יתברך הדבר שאין ידוע אל הכל. כי אע"ג שידוע הדבר בשכלו, אין השכל יוצא מעצמו מכח אל הפועל, אבל השם יתברך מוציא שכל האדם מכח אל הפועל. ומאחר שמוציא השם יתברך שכל האדם מכח אל הפעל, א"כ חכם ג"כ נביא הוא" [ראה למעלה פ"ז הערה 113]. וראיה מוכחת לכך [ש"אין השכל יוצא מעצמו מכח אל הפועל, אבל השם יתברך מוציא שכל האדם מכח אל הפועל"] היא מדברי חכמים [מנחות מג:], שאמרו "תניא היה ר"מ אומר, חייב אדם לברך שלש ברכות בכל יום, אלו הן; שעשאני ישראל, שלא עשאני אשה, שלא עשאני בור". ובשלמא בשתי הברכות הראשונות ["שעשאני ישראל" "שלא עשאני אשה"] מובן לשון "עשאני", כי הקב"ה יצר את האדם באופן שהוא ישראל ואיש. אך כיצד ניתן לומר כן ביחס ל"בור", הרי אדרבה, האדם נוצר בור, ומה שהפקיע אותו מידי בור הוא יגיעתו בתורה ובחכמה, ומה שייך לברך על יגיעת האדם "שלא עשאני בור". אלא מוכח להדיא שיציאת האדם מידי בור היא מתייחסת לעשיית הקב"ה, עד שניתן לברך על כך "שעשאני" כפי שניתן לברך כן על יצירת אדם שהוא ישראל ואיש.

(63) לשונו בח"א לשבת קיט: [א, סו:]: "'ובנביאי אל תרעו' אלו תלמידי חכמים עצמם, שיש להם השכל הנבדל, נקראים 'נביאים', שמכח חכמתם יוכל להשיג ולדעת אף הנולד, כמו שאמרו ז"ל [תמיד לב.] 'איזה חכם הרואה את הנולד'".

(64) פירוש - מדוע תורתם של התינוקות עדיפה על התורה שלי או התורה שלך.

(65) כן כתב למעלה בתחילת פ"א [לאחר ציון 9], וז"ל: "ומה שדברי תורה תומכין כל העולם, דבר זה מדברי חכמים, שאמרו [שבת פח.] כי לכך הוסיף ה"א ב'ששי' [בראשית א, לא], לומר כי כל מעשה בראשית היו תלוים ועומדים עד ששי בסיון; אם יקבלו ישראל התורה, מוטב. ואם לאו, יחזור העולם לתוהו ובוהו. ואם כן דברי תורה מחזקים ותומכים הכל, עד שיש לעולם קיום. וכל זה מפני כי התורה היא סדר האדם באיזה מעשה יהיה נוהג, ואיך יהיה מסודר במעשיו, וזהו ענין התורה. וכמו שהתורה היא סדר האדם, כך התורה היא סדר של העולם, עד שהתורה היא סדר הכל".

(66) כי כל לשון "חטא" הוא לשון חסרון, וכן כתב בדר"ח פ"א מי"ז [תב:], שאמרו שם במשנה "וכל המרבה דברים מביא חטא", וז"ל: "דבר זה חסרון לאדם להיות נמשך אחר כח הדברי לגמרי, שהוא אינו שכלי לגמרי, ולכן נחשב זה חסרון כאשר נמשך אחריו, ואחר החסרון נמשך עוד חסרון, כי כל חסרון גורר עוד חסרון. וזהו שאמר שהוא מביא חטא, שהחטא הוא חסרון, כי כל לשון 'חטא' בכל מקום חסרון, כמו [מ"א א, כא] 'אני ובני שלמה חטאים', [בראשית לא, לט] 'אנכי אחטנה', ובהרבה מקומות" [הובא למעלה פ"א הערה 117, ופ"ו הערה 23]. ובבאר הגולה באר הרביעי [שנ:] כתב: "וכן 'חטאת', אין פירושו רק לשון חסרון, כמו שפירש רש"י על 'אנכי אחטנה' [בראשית לא, לט], ופירש רש"י שהוא לשון חסרון, כמו 'קולע אל השערה ולא יחטא' [שופטים כ, טז], וכן 'אני ובני שלמה חטאים' [מ"א א, כא]. וכן תרגם אונקלוס [בראשית שם]. וכל קרבן שבא לתקן החסרון נקרא 'חטאת', לפי שהוא מתקן החסרון שבמעשה האדם". וכן כתב בגו"א שמות פ"ה אות יג, ושם הערה 43, גו"א במדבר פכ"ח אות יא [ד"ה אין], תפארת ישראל פט"ז הערה 115, נצח ישראל פ"ה הערה 38, נתיב התשובה פ"א הערות 52, 110, שם פ"ז הערה 48, נתיב היסורין פ"א, אור חדש [סה.], ח"א לשבת לג. [א, כו:], ח"א ליבמות סג: [א, קלח:], ועוד. ובנתיב הצדקה פ"ו כתב: "כי האדם על ידי חטא דבק בהעדר. וכך הוא לשון 'חטא', שהלשון הזה מלשון חסרון, כמו 'והייתי אני ובני שלמה חטאים'". וראה להלן פי"ב הערה 103.

(67) לשונו בדר"ח פ"א מ"ב [קסה.]: "והתבאר כי אין לדבר קיום רק מצד הטוב. וזה כי כאשר יש בנברא חסרון, ולכך אינו טוב, ודבר שהוא חסר קרוב אל ההעדר, שמגיע אל ההעדר לגמרי. אבל הטוב שאין בו הרע והחסרון, הוא רחוק מן ההעדר, וראוי לו הבריאה והקיום". ושם מ"י [שי:] כתב: "כי החסר הוא קרוב אל ההעדר, שהרי הוא חסר, שהוא התחלת ההעדר". ובנתיב העושר פ"א כתב: "ודבר זה מבואר כי כל מקבל חסר, וכל חסר דבק בו ההעדר. והפך זה שאינו מקבל, מסולק מן ההעדר", וראה להלן פ"יב הערה 103.

(68) אודות שהעולם אינו עומד על חסרון, כן ביאר בבאר הגולה באר החמישי [מד:], וז"ל: "כי הרבה מחכמים, והם החוקרים בשכלם על הנמצאים, שהם אומרים כי זה חרפת האדם ובשתו וכלימתו חבור איש עם אשתו, עד שאמרו בהסכמה מוחלטת חוש המשוש חרפה הוא לנו. ודבר זה באו להרחיק חכמים, כי לא יסבול דבר זה הדעת, כי יהיה יסוד הכל אשר הוא קיום העולם, שהוא פריה ורביה, יהיה נבנה על דבר גנאי וחרפה... וכאשר היסוד הוא רעוע, כל אשר הוא נבנה עליו הוא נופל".

(69) לשונו בח"א לשבת קיט: [א, סו:]: "אין העולם מתקיים אלא בשביל תנוקות כו'. פירוש, כי העולם מתקיים בשביל התורה, ורצה לומר בשביל התורה במה שהיא תורה בלא שום חטא, כמו שאמר. ולא תמצא תורה שאין בה חטא שנקרא על זה שם 'תורה' משולל מן החטא אלא של תנוקות של בית רבן". ומעין זה ביאר שאין בעולם דבר הסותר לתורה, דנאמר [ויקרא כ, יז] "ואיש אשר יקח את אחתו בת אביו או בת אמו וראה את ערותה והיא תראה את ערותו חסד הוא וגו'", ופירש רש"י שם "ומדרשו, אם תאמר קין נשא אחותו, חסד עשה המקום לבנות עולמו ממנו, שנאמר [תהלים פט, ג] 'עולם חסד יבנה'". ובגו"א שם אות יח כתב: "קין, אף על גב שעדיין לא נצטווה, כיון שהקב"ה בתורה ברא העולם [ב"ר א, א], לא היה ראוי שנברא בענין זה עד שאי אפשר שלא יהיה נדחה התורה, דאיך התורה בראה דבר שכנגד התורה... כי אף על גב שלא ניתנה התורה... מכל מקום אין ראוי שיהיה מוכן להיות נגד התורה שבא ברא העולם".

(70) כמו שאמרו [יומא יא:] לגבי חיוב מזוזה, שהר הבית הלשכות והעזרות פטורים ממזוזה, שנאמר "ביתך" [דברים ו, ט], מה בית שהוא חול, אף כל שהוא חול, יצאו אלו שהם קודש. ובין עשר הקדושות שמנו בא"י [כלים פ"א משניות ו-ט], שמונה מהן מהר הבית ואילך, זו למעלה מזו, שאמרו שם: "עשר קדושות הן; ארץ ישראל מקודשת מכל הארצות... עירות המקפות חומה מקודשות ממנה... לפנים מן החומה מקודש מהם... הר הבית מקודש ממנו... החיל מקודש ממנו... עזרת נשים מקודשת ממנו... עזרת ישראל מקודשת ממנה... עזרת הכהנים מקודשת ממנה... בין האולם ולמזבח מקודש ממנה... ההיכל מקודש ממנו... קודש הקדשים מקודש מהם". ובבאר הגולה באר הרביעי [תלה:] כתב: "בית המקדש הוא עיקר הקדושה האלקית". ובדר"ח פ"ה מ"ה [קנד:] כתב: "עשרה נסים שנעשו במקדש [שם במשנה], ולמה נעשו נסים במקדש. יש לך לדעת, כי אי אפשר שלא יהיה עשרה נסים במקדש, כי מאחר שהמקדש הוא קדוש, ושמו יתברך במקדש. אם לא נעשו בו הנסים, אם כן היה שוה בית המקדש לשאר מקומות, ודבר זה אי אפשר שיהיה בית המקדש שוה לשאר מקומות, שהרי לכך נקרא 'מקדש', שהוא קדוש ונבדל מן הטבע. ומפני שהיה קדוש, לכך נעשה בו עשרה נסים... מורה מספר עשרה, כי היה שם קדושה לגמרי בכל, לא קדושה פרטית בדבר מה מיוחד. לכך נעשו עשרה נסים, שמספר עשרה הוא מספר כללי, שהיתה קדושת בית המקדש קדושה עליונה". ולהלן פי"ד [לפני ציון 116] כתב: "כי בית המקדש עלוי העולם הזה ממדריגה הגשמית אל מדריגה העליונה הנבדלת. כי כאשר לא היה בית המקדש בעולם, נקרא העולם הזה עולם גשמי לגמרי, שאין כאן קדושה נבדלת. אבל על ידי בית המקדש מתעלה העולם הזה אל מדריגה יותר עליונה, הוא המדריגה האלקית הנבדלת, כי בית המקדש היה בית קדוש אלקי" [הובא למעלה פ"א הערה 328, ולהלן פי"ד הערה 118].

(71) מוסיף שבית המקדש אינה קדושה נבדלת לגמרי משום שהוא "על מקום מן הארץ", הוספה שלא נזכרה בשאר ספריו, שבהם הזכיר רק "עצים ואבנים" ולא "מקום מן הארץ" [ראה הערה הבאה]. ואודות מקום בית המקדש, הנה בית המקדש צריך שיבנה במקום אשר יבחר ה', כמו שנאמר [דברים יב, ה] "כי אם אל המקום אשר יבחר ה' וגו'", והיינו על פי נביא [ספרי שם], שהוא יודיע שזהו המקום הנבחר [מלבי"ם שם]. ואחד מן הטעמים שהוצרכו לנביא שיקבע את הר המוריה למקום המקדש, הוא לפי שלא הניחו האומות הר וגבעה שלא עבדו עליו עבודה זרה ונאסרו לגבוה, והנביא אמר להם שבהר זה מותר לבנות [ירושלמי ע"ז פ"ג סוף ה"ה, הובא בתוס' ע"ז מה.]. ואודות חומריות הארץ, ראה להלן הערה 178.

(72) לשונו למעלה ס"פ א [לאחר ציון 323]: "פרק קמא דמגילה [טז:]... גדול תלמוד תורה מבנין הבית, שכל זמן שהיה ברוך בן נריה קיים, לא הניחו עזרא ועלה... ופירוש דבר זה, כי התורה היא על כל מצות. ואף כי בית המקדש הוא קדוש, אין דומה לקדושת התורה, שהיא קדושה לגמרי, שהיא שכלית, ואילו בית המקדש הקדושה חלה על הבית, שהוא גוף וגשם, מה שאין כן בתורה שהיא אלקית בעצמה, ואין מצורף אליה דבר גשמי". ולהלן [לאחר ציון 102] כתב: "קדושת בית המקדש היא חלה על עצים ואבנים בלבד, וקדושת תינוקות של בית רבן, היא התורה, חלה על אדם שהוא בעל נפש". וראה למעלה פ"א הערה 330 במה שהוקשה שם מדבריו בגבורות ה'.

(73) כי אין אדם מישראל חייב במצות ואינו בן עונשים להתחייב על אחת מהעבירות שבתורה עד שנעשה גדול [עיין יומא מג., וחגיגה ב: ורש"י שם ד"ה חוץ, וגיטין כג. ורש"י ד"ה דלאו, ומנחות צג. ועיין כלים פי"ז מט"ו וחולין יב:], שיש לו דעת ונקרא "איש" [עיין רש"י נזיר כט:, ורש"י ורע"ב אבות פ"ה מכ"א, ורמב"ם הלכות אישות פ"ב ה"י]. ורש"י בחומש [בראשית כה, ז] כתב: "מאת שנה ושבעים שנה וחמש שנים - בן ק' כבן ע' ובן ע' כבן ה', בלא חטא". ורש"י [סנהדרין סח:] כתב: "היכא אשכחן בשאר עונשין דענש הכתוב את הקטן".

(74) נמצא שמבאר שמעלת התורה היא יותר ממעלת בית המקדש, מפאת שהתורה היא שכלית לגמרי, ואילו קדושת בית המקדש חלה על עצים ואבנים. וראה למעלה פ"א הערות 5, 331, ופ"ב הערה 95 במה שהוקשה שם מדבריו בגבורות ה'. וכן כתב בח"א לשבת קיט: [א, סז:], ויובא בהערה 102. ויש להקשות, כי משוה כאן את המאמר הזה ["אין מבטלין תינוקות של בית רבן אפילו לבנין בית המקדש" (שבת קיט:)] למאמר "גדול תלמוד תורה יותר מבנין בית המקדש, שכל זמן שברוך בן נריה קיים לא הניחו עזרא ועלה" [מגילה טז:], אך הרי שם במגילה לא חילקו בין תורה של גדול לתורה של קטן, ואף תלמוד תורה של גדול הוא במעלה יותר גדולה מבנין בית המקדש [ועזרא יוכיח שהיה גדול]. ואילו כאן אמרו דדוקא תורה של קטן אינה מתבטלת בשביל בנין בית המקדש, אך תורה של גדול תתבטל בשביל בנין בית המקדש. וכן פסק הרמב"ם בהלכות בית הבחירה פ"א הי"ב: "עוסקין בבנין מעלות השחר עד צאת הכוכבים, והכל חייבין לבנות ולסעד בעצמן ובממונם אנשים ונשים כמקדש המדבר, ואין מבטלין תינוקות של בית רבן לבנין". הרי שביאר שהגדול מבטל תלמודו לבנין המקדש, ורק הקטן אינו עושה כן. וכיצד ניתן להשוות בין שני מאמרים אלו, הרי הם מחולקים זה מזה. ונראה לומר, דהא דגדול מבטל תלמוד תורה לבנין בית המקדש [אע"פ שמעלת התורה גדולה יותר] הוא משום שקיימא לן שמבטלין תלמוד תורה בשביל מצוה שאי אפשר לקיימה על ידי אחרים [מו"ק ט:]. וכן כתב ערוך השולחן לעתיד [כרך ב, קדשים א, סוף סימן ג], וז"ל: "אין מבטלין תינוקות של בית רבן לבניין בית המקדש... ומבואר להדיא דגדולים מבטלין ת"ת לבניין ביהמ"ק. ופשיטא דכן הוא, דהא אפילו להוצאת המת ולהכנסת כלה מבטלין [כתובות יז.], וק"ו לבניין ביהמ"ק". ומה שמבטלין ת"ת למצות הוצאת המת והכנסת כלה הוא דוקא כאשר ההוצאה והכנסה אינן יכולות להתקיים על ידי אחרים [קובץ שיעורים כתובות שם אות מח]. והא דעזרא הסופר נשאר בבבל ולא עלה לבנות את הבית, כבר יישב זאת הט"ז [יורה דעה סימן רנא ס"ק ו] "דהתם עלה זרובבל לבנות בית המקדש, ולא נתבטל בנין בית המקדש בשביל שלא עלה עזרא, אלא שעזרא לא רצה להצטרף עמו, כי תלמוד תורה גדול מזה". לכך אצל עזרא הדר דינא לדוכתא שמעלת התורה גדולה יותר מבנין המקדש. וכן קטן שאינו חייב במצות, ג"כ ישאר אצלו הדין על כנו, שאין מבטלין תלמוד תורה אף לא בשביל בנין המקדש, כי מעלת התורה גדולה יותר ממעלת בנין המקדש. נמצא שיש שני אופנים שבהם חזינן בפועל שמעלת התורה עדיפה על מעלת בנין המקדש; לגבי גדול כל עוד שתלמודו אינו מעכב את בנין המקדש, וכמו שהיה אצל עזרא הסופר. וכן לגבי כל קטן, הפטור ממצות. לכך ניתן להשוות תלמודו של קטן לתלמודו של עזרא הסופר, כי אצל שניהם לא איירי בחיוב של מצוה שאינה יכולה להעשות על ידי אחרים; אצל קטן זהו משום שהוא פטור ממצות, ואצל עזרא הסופר זהו משום שזרובבל בלא"ה עלה ובנה הבנין. אך בשאר גדול שמצות בנית המקדש אינה יכולה להתקיים ע"י אחרים, אה"נ דהגדול יבטל את תלמודו, כמשפט מצוה שאינה יכולה להעשות על ידי אחרים, שדוחה תלמוד תורה. ואם תאמר, אם גדול צריך לבטל תלמודו בשביל בנין המקדש, מדוע קטן אינו צריך לעשות כן מחמת חינוך, דהרי כל ענינו של חינוך הוא להכשיר את הקטן לחיובי הגדול [כמבואר בריטב"א סוכה ב:, שכתב "קטן שמחנכין אותו במצות לעשות לו מצוה בהכשר גמור כגדול"]. וא"כ מדוע אצל קטן אין בנין המקדש דוחה תלמודו, הרי לכשיגדיל יהיה בנין המקדש דוחה תלמודו, ומדוע שלא יתחנך בקטנותו כפי שיחוייב בגדלותו. ודוחק לומר שכאשר המקדש נבנה בקטנותו, שוב לא תחול עליו פעם נוספת מצות בנין המקדש לכשיגדיל [כי הבנין כבר הוקם בקטנותו, וליכא מצות חינוך למצוה שלא תחול עליו לעתיד], כי אולי מאיזה טעם שיהיה תשוב מצות בנין המקדש לאחר מכן. אך דברים אלו מבוארים בפחד יצחק חנוכה מאמר יא, אות ג, שכתב: "רבים הם החילוקים בין תורה לשאר מצות. אחד החילוקים הוא בענין החינוך. יש חינוך למצוות, אבל אין חינוך לתורה. אב המכניס את בנו הקטן לסוכה, אין כאן קיום מצות סוכה, אלא קיום מצות חינוך. אבל אב המכניס את בנו הקטן לתלמוד תורה, הרי זה קיום מצות תלמוד תורה. הלולב בידו של קטן אינו אלא חפצא דחינוך; אבל 'תורה צוה לנו משה' [דברים לג, ד] של קטן היודע לדבר, הרי זה חפצא דתורה ממש. באופן, שלא מצינו לענין החינוך שום מקום בתלמודה של תורה... חינוך קטנים הוא ענין של יחוד, על ידי החינוך מתיחד הוא הקטן לעבודת המצוות. אבל אין אנו זקוקים לפעולה של יחוד אלא במקומה של הסתמיות. ועל כן, מכיון שהמצוות מתקיימות בשאר כוחות החיים, אשר על הכוחות הללו נאמר כי הם תושבים בעולם הזה, ועל כן יש כאן ענין של חנוך ושל יחוד למצוות. אבל תלמוד תורה מתקיים הוא בשכל, והשכל הוא גר בעולם הזה [גבורות ה' ס"פ ט], ושכלו של אדם מישראל בעצמותו מיוחד ועומד הוא לחכמת התורה, וממילא אין אנו זקוקים בכאן לפעולה של יחוד. ועל כן יש חינוך במצוות, ואין חינוך בתורה, והבן היטב". ונראה להביא ראיה מוכחת ליסוד הפחד יצחק, שהנה הט"ז [יורה דעה סימן שמ ס"ק טו] כתב: "כתב הרי"ץ גיאות, קטן שהגיע לחינוך, קורעין לו כדרך שמחנכין אותו בשאר מצות. כתב בדרישה, מכאן ראיה קצת שקטן שהגיע לחינוך, צריך לנהוג כל דיני אבילות". אך הדגול מרבבה שם [לבעל הנודע ביהודה] כתב על זה: "ונראה לעניות דעתי דלא שייך כאן חינוך, שמתוך זה אתה מבטלו מתלמוד תורה. אבל בקריעה אין כאן ביטול תלמוד תורה". ולכאורה דברי הדגול מרבבה תמוהים, שהרי כשהקטן יגדיל יהיה מחוייב באבילות ולהבטל מתלמודו, וענינו של חינוך הוא להכשיר את הקטן לחיובי הגדול [כמבואר למעלה]. א"כ מדוע שקטן לא יחונך באופן שאבילותו תדחה את תלמודו, כפי שבגדול אבילותו דוחה תלמודו. אלא הם הם הדברים; כשקטן נוהג אבילות, אין זה אבילות, אלא חינוך לאבילות. אך כשקטן לומד תורה, זו היא תורה ממש, ולא רק חינוך לתורה. לכך אי אפשר שחינוך של קטן ידחה תלמוד תורה של קטן, כי לימוד התורה שלו נמצא בדרגה גבוהה יותר, וכדברי הפחד יצחק. מה שאין כן בגדול, שמוטל עליו חיוב אבילות ממש, ולא חנוך לאבילות, בזה אמרינן שאבילותו דוחה תלמודו. והוא הדין לדידן; בנין המקדש אצל קטן הוא מצד חנוך למצות, ואילו תלמוד תורה של קטן הוא תורה ממש, ולא רק חינוך לתורה, לכך "אין מבטלין תינוקות של בית רבן אפילו לבנין בית המקדש", אע"פ שכאשר הקטן יגדיל יחוייב לבטל תלמודו לבנין בית המקדש, וכמו שנתבאר [ראה להלן פי"ז הערה 17]. אך עדיין קשה, שא"כ מה הראיה מהא ד"אין מבטלין תינוקות של בית רבן אפילו לבנין בית המקדש" להורות על רוממות מעלת התורה לעומת מעלת בנין בית המקדש, הרי ניתן לדחות ולומר דשאני קטן דאצלו בפרט תלמוד תורה הוא יותר, כי תלמודו הוא תורה ממש [ולא רק חינוך לתורה], ואילו בנין בית המקדש אצל קטן הוא רק חינוך למצות [ולא מצוה ממש], ועדיפה מצוה ממש מחינוך למצוה. אך אצל גדול שאידי ואידי הם קיום מצוה ממש, אולי בנין בית המקדש ידחה תלמוד תורה, וכיצד נוכיח מקטן לגדול. ויש לומר, דמה שאין אצל קטן חינוך לתורה [לעומת חינוך למצות] זה גופא מורה על שכליות התורה לעומת שאר מצות. שהרי אסבר לן הפחד יצחק הנ"ל ששכל הקטן כבר מכוון לשכליות התורה, כי "שכלו של אדם מישראל בעצמותו מיוחד ועומד הוא לחכמת התורה, וממילא אין אנו זקוקים בכאן לפעולה של יחוד" [לשון הפחד יצחק שם]. נמצא שהתורה מכוונת לשכלו של האדם, ואילו המצוה מכוונת לגופו של האדם. והרי מעלת התורה על בנין המקדש היא גופא משום שכליות התורה, שהתורה אינה תלויה בעצים ואבנים ומקום, לעומת בנין המקדש, וכפי שביאר כאן. לכך, מה שידעינן מסברא שאין אצל קטן חינוך לתורה [לעומת חינוך למצות], הוא גופא המקור לומר שמעלת תלמוד תורה היא יותר ממעלת בנין המקדש, כי בני חדא בקתא אינון. ודייקא לה שריש לקיש הביא מאמר זה ["אין מבטלין תינוקות של בית רבן אפילו לבנין בית המקדש"] ללא ילפותא מפסוק, ומסברא דנפשיה קאמר לה [עיין משך חכמה שמות טו, יג]. ודו"ק. וראה להלן הערה 103.

(75) לפנינו בגמרא ובעין יעקב "לרבי יהודה נשיאה".

(76) "מחריבין - איכא שיור" [רש"י שם].

(77) "מחרימין - ליכא שיור" [רש"י שם]. וראה בסמוך הערה 81.

(78) פירוש - העולם מתקיים על התורה [אבות פ"א מ"ב], והואיל וכאן מתבאר שהעולם מתקיים על תשב"ר, בהכרח שתורתם של התשב"ר היא מוכרחת, כי אין לעולם קיום ללא תורה וללא תשב"ר, ובע"כ שהתורה ותשב"ר יתאחדו להדדי. ואודות שתליית העולם בתורה עושה את התורה הכרחית לקיום העולם. וכן ביאר את סמיכות המאמרים [שבת פח.], שאמרו שם: "'ויתיצבו בתחתית ההר' [שמות יט, יז], אמר רב אבדימי בר חמא בר חסא, מלמד שכפה הקב"ה עליהם את ההר כגיגית, ואמר להם; אם אתם מקבלים התורה, מוטב. ואם לאו, שם תהא קבורתכם... אמר ריש לקיש, מאי דכתיב [בראשית א, לא] 'ויהי ערב ויהי בקר יום הששי', ה"א יתירה למה לי, מלמד שהתנה הקב"ה עם מעשה בראשית ואמר להם; אם ישראל מקבלים התורה, אתם מתקיימין. ואם לאו, אני מחזיר אתכם לתוהו ובוהו". ובגו"א שמות פי"ט אות כב [עח.] כתב: "אבל העיקר הפירוש אשר נראה פשוט, כי כפה עליהם ההר כגיגית לומר 'אם לא תקבלו התורה, שם תהא קבורתכם' לומר כי התורה היא הכרחית לקבלה, ואם לא יקבלו התורה, שמה תהא קבורתם. וידוע, כי דברים המוכרחים להיות הם חשובים במעלה יותר, שאי אפשר מבלעדם, ואין קיום לנמצא בזולתם. לכך כפה עליהם ההר כגיגית להודיע מעלת התורה, שאי אפשר מבלעדה כלל. ואם לא היה עושה זה, היו אומרים כי התורה אין הכרחית לעולם, רק ברצון קבלו עליהם, ואם לא קבלו, לא היו צריכין... כי נתינתה מוכרחת, שאין להם קיום זולתה. ולכך הביא שם על המאמר זה 'ויהי ערב ויהי בוקר יום הששי', ה"א יתרה למה לי, מלמד שהתנה הקב"ה עם מעשה בראשית, שאם לא יקבלו ישראל את התורה יחזור העולם לתוהו ובוהו. וזה המאמר בא לפרש למה כפה עליהם הר כגיגית, לומר כי נתינת התורה היא מוכרחת". וכן כתב בתפארת ישראל פל"ב [תפ:]. וראה להלן פי"ד הערה 211.

(79) כאן תולה את ההכרחיות של תורת תשב"ר במה שהעולם קיים עליה. ובסמוך יתלה זאת בהיות תורת התשב"ר ההתחלה אל התורה, וכן ביאר בח"א לשבת קיט: [א, סז.], ויובא בהערה 89.

תוכן העניינים

פירושים והערות מהרב יהושע הרטמן על נתיבות עולם

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה