אור ברסלב

פירושים והערות מהרב יהושע הרטמן על נתיבות עולם· רבי יהושע הרטמן

נתיב התורה · פרק ט

פרק ח

(1) מדגיש שמעלתם של לומדי התורה היא רק כאשר התורה נמצאת אתם. וכן כתב למעלה פ"ד [לאחר ציון 288], וז"ל: "אי אפשר זה רק כאשר האדם בעל תורה בפועל, כי הדבר שהוא בכח אינו נחשב שהוא נמצא. ולא נחשב שהוא בעל תורה בפעל השלימות רק אם תכף שישאל אותו האדם משיב על זה, ובזה נראה שהוא בעל תורה בפעל השלימות". ולמעלה שלהי פ"ה [לאחר ציון 114] כתב: "ואל יעלה על דעתך שהאדם הוא נחשב בעל תורה בשביל שאם יש לפניו משנה או גמרא, שיכול לפלפל ולישא וליתן להקשות ולעקור הרים. אל תאמר כי זה בעל תורה, שהרי אין התורה עמו, רק שהוא חכם ויודע לפלפל, אבל מה שייך לומר עליו שהוא בעל תורה. רק אם התורה היא עמו קודם, ויכול לפלפל ולישא וליתן בתורה, זה שהוא חכם בתורה אשר היא עמו. אבל שיקראו שם 'בעל תורה' כאשר הובא לפניו שיטת הלכה, והוא מקשה ומתרץ בה, מה שייך אליו שם 'בעל תורה', דבר זה אינו כלל, רק שהוא חכם יודע לפלפל. ולכך אם אין תורה עם האדם, אין יראה. והדברים האלו ברורים שדבר זה הוא גורם הסתלקות יראת שמים כאשר אין התורה עמנו". ובדר"ח פ"ג מי"ג [רצג.] כתב: "אם צריך אל האדם התבוננות גדול עד שיזכור התורה, לא נמצא אצלו התורה בפועל. ולכך צריך שיהיה לו סימנים, שעל ידי זה גלוי לפניו התורה, והתורה אצלו בפועל" [הובא למעלה פ"ד הערה 290].

(2) "לריבויא" [רש"י קידושין נז.].

(3) "לא ידע מה לרבות" [רש"י ב"ק מא:].

(4) "שירא לרבות שום דבר להשוותו למורא המקום" [רש"י קידושין נז.]. "פירש מכל דרשות שדרש, דכל אתין באין לרבות, וזה אין מה לרבות בו" [רש"י בכורות ו:]. "שמעון העמסוני פירש כל אתים שבתורה לרבות, כיון שהגיע ל'את ה' אלקיך תירא' אמר מה ארבה לירא עמו, פירש מכולן, וחזר בו מכל ריבויין שדרש, דמדהא לאו לרבוייא אתא, כולהו נמי לאו לרבויי אתו" [רש"י פסחים כב:].

(5) "שיהא מורא רבך כמורא שמים" [רש"י פסחים כב:].

(6) שיטמ"ק ב"ק מא: בשם הרא"ש והרב רבי ישעיה, וכן הקשה בשו"ת המהרי"ל סימן א [והובא בפני יהושע (קידושין נז.), ושו"ת המהרי"ל נדפס לראשונה בשנת שט"ז (בחיי המהר"ל), וראה בהערה 10], וכן הקשה התורת חיים [ב"ק שם]. והחתם סופר [פסחים כב:] הביא קושיא זו בשם "מקשים העולם". והמהרש"א [פסחים כב:] הביא קושיא זו "בשם הגאון מהר"ש ז"ל מפראג", ואולי יש להגיה במהרש"א ולומר "מהר"ל ז"ל מפראג". וכן המהר"ל חזר והקשה בנתיב יראת השם ר"פ ה, ובח"א לב"ק מא: [ג, ח.], ויובאו בהערות הבאות.

(7) שהרי הפסוק של [דברים ו, ה] "ואהבת את ה' אלקיך" קודם לפסוק [שם פסוק יג] "את ה' אלקיך תירא". וכן כתב השיטמ"ק ב"ק מא: בשם הרב רבי ישעיה, וז"ל: "ומה שלא פירש מכי הגיע ל'ואהבת את ה' אלקיך', שהוא קודם".

(8) לשונו בנתיב יראת השם פ"א: "כי שאר הדברים אינם עם השם יתברך לגמרי כמו שהוא יראת שמים, כי היראה היא מגיע אל עצם אלהותו יתברך. שהרי תרגום של 'אלהות' הוא דחלא [בראשית ה, כב] שהוא לשון מורא. ומזה תראה כי היראה הוא עצם האלהות. ובלשון חכמים [סנהדרין סד.] 'הוציא יראתו מחיקו'. ולפיכך אין דבר שהוא באוצרו רק היראה [ברכות לג:], שהוא עם השם יתברך לגמרי, כמו שהאלהות הוא אצלו. לכך יראת שמים הוא עם השם יתברך לגמרי" [ראה להלן פי"ד הערה 28]. וראה הערה הבאה.

(9) לשונו בנתיב יראת השם ר"פ ה: "כבר בארנו זה בנתיב תלמוד תורה שלא הוקשה לו רק 'את ה' אלקיך תירא', אבל לא 'ואהבת את ה' אלקיך', כי עם האהבה נוכל להרבות הרבה דברים, ולא יהיה בזה שתוף אלהות, דאין האהבה אלהית. אבל היראה היא אלהות, שהרי כל לשון אלהות הכתוב במקרא תרגם אונקלוס 'דחלתא' [בראשית ה, כב, ועוד, "שהוא לשון מורא" (לשונו בנתיב יראת השם פ"א)]. ובלשון חכמים ג"כ [סנהדרין סד.] 'הוציא יראתו מחיקו', כי זהו ענין האלהות, מה שהוא ירא מפניו. לכך אמר שאם יהיה מרבה דבר מן 'את ה' אלקיך תירא', יהיה כאן רבוי אלהות, לכך היה פורש, שהרי הוא יתברך אחד באלקותו".

(10) לשונו בח"א לב"ק מא: [ג, ח.]: "יש מקשים, כי למה לא הוקשה לו 'ואהבת את ה' אלקיך'. ואין זה קשיא, דודאי אצל 'ואהבת את ה' אלקיך' יכול לרבות חכמים, ולא קשיא מידי אם יהיה אוהב את ה' וגם יהיה אוהב החכמים. רק שהוקשה לו 'את ה' אלקיך תירא', כי היראה הוא האלקות, כמו שאמרו חכמים [סנהדרין סד.] 'הוציא יראתו מחיקו'... כי זהו עצם האלקות, היראה, מטעם אשר אמרנו, כי האלקות נבדל מן אשר הוא אלקים לו, וזהו היראה. כי כאשר יירא מפניו, הוא נבדל מאתו. ולא כן האהבה, כי האהבה הוא חבור שני דברים, ואין זה אלקות. לכך אם מורה 'את ה' אלקיך' דבר, הרי כאילו אנו משתפין שום אלקות עם השם יתברך". וראה להלן פי"א הערה 47 במה שנתבאר שם לפי דבריו כאן אודות ההבדל בין אהבת ת"ח ליראת ת"ח. וכן כתב בשו"ת מהרי"ל סימן א, וז"ל: "אבל 'את ה' אלקיך תירא' בזה נתקשה החכם ע"ה, לפי שהוא רחוק מן הדעת לרבות יראת בשר ודם על חבירו, וקרא כתיב [ירמיה ה, כב] 'האותי לא תיראו וגו". וכתיב [תהלים קיח, ו] 'ה' לי לא אירא וגו"... כמה וכמה מקראות שמורות שאין ליראה מבשר ודם בלתי מהשם יתברך לבדו. והיה נראה בעיני החכם ז"ל אם היה מרבה שום דבר ח"ו, מיחזי כב' רשויות, ופן יעשוהו ע"ז ח"ו כיון שציותה תורה לירא אותו, ועל כן פירש".

(11) פירוש - בלעדי יראת חכמים לא תתקיים יראת שמים, לכך יש לירא מחכמים כדי שתוכל להתקיים יראת שמים, וכמו שמבאר.

(12) לשונו בדר"ח פ"א מ"ג [רל:]: "ולפיכך אמר, אף שהזהרתי אתכם על אהבה, לא יהיה השם יתברך נחשב כמו אוהבך אשר אתה רגיל עמו, אבל יהיה נחשב לו כי השם יתברך בשמים ואתה על הארץ, וכך יהיה נחשב לך הקב"ה בשמים, ואתה על הארץ, ובזה יהיה מורא שמים עליך, ולא תהיה האהבה מבטלת היראה. ולכך אמר [אבות פ"א מ"ג] 'ויהי מורא שמים עליכם', ולא אמר 'ויהי מורא המקום עליכם'. ובכל מקום אצל המורא נאמר 'יראת שמים', ולא נאמר 'אהבת שמים', כי היראה צריך שיהיה נחשב אליו הקב"ה נבדל ממנו לגמרי, והוא יתברך יושב בשמים, והאדם על הארץ. אבל האהבה נחשב שהוא דבק בו יתברך, כדכתיב [דברים ל, כ] 'לאהבה את ה' אלקיך ולדבקה בו'". ובאור חדש [רה.] כתב: "כי המלך שהוא נבדל מן העם יש לו היראה, וזה נקרא 'מורא מלכות'. כי שנים שהם שותפים, אין יראה זה מזה. אבל המלך שהוא נבדל מן העם, יש כאן יראה מצד מלכותו, כי מפני שהוא נבדל מהכל יש יראה לפניו". ובעוד שכאן מבאר שהיראה היא תולדה מהנבדלות, הרי בגו"א דברים פ"י אות ט ביאר שהנבדלות היא תולדה מהיראה, וכלשונו: "כי היראה הוא במתפעל, שהוא מתירא מן אשר מתירא ממנו, ומפני שהוא מתירא ממנו, הוא נבדל ממנו. שהרי כל מי שמתירא, נבדל ממנו, ואין זה דבוק. וזהו היפך האהבה, כי אהבה הוא מתדבק עם האוהב עד שנעשה אחד עם האוהב, והיפך זה המתירא, שהוא נבדל מן אותו שהוא מתירא, וזהו עצם היראה. וכל עוד שמבדיל עצמו ממנו, היראה יותר, וזה ידוע. דרך משל, מי שראה מלך בשר ודם, כל עוד שיתקרב אליו, ויש לו קירוב ושייכות אליו, אין היראה כל כך" [הובא בחלקו למעלה פ"ה הערה 114].

(13) כמבואר בהערה הקודמת. ובגבורות ה' ר"פ לט כתב: "זה החלוק שיש בין תפילין של יד ובין תפילין של ראש; כי תפילין של יד הוא החבור והדבוק שיש לישראל אל הקב"ה, ומזה הצד אין יראה, כי אם חבור ודבוק בו יתברך, שבמקום שיש חבור אין יראה. אבל תפילין של ראש ששם אין קשור, רק שהשם יתברך נקרא עליהם, ובמה שהשם נקרא עליהם הוא יתברך נבדל מהם, שנקרא 'אלקי ישראל', ובמה שהוא אלקיהם הוא נבדל מהם, ובזה הצד יש יראה, שראוי להיות ירא מן אלקי ישראל אשר לו הגבורה". וכן כתב בגו"א בראשית פכ"ז אות ט, בביאור דברי רש"י שם [בראשית כז, כא] שיצחק "אמר בלבו אין דרך עשו להיות שם שמים שגור בפיו", וז"ל: "ואף על גב שהיה עשו בחזקת כשרות ליצחק, מכל מקום היה יצחק דן את עשו לכף זכות, שהיה עשו נזהר שלא להזכיר שם שמים [כ"ה ברמב"ן שם]. כי העובד מיראה את הקב"ה אינו מזכיר את שמו לעולם, כי הוא מתיירא מפני שמו הגדול, ונבהל מפניו. ומפני שמדת יצחק היה כן, דכתיב [בראשית לא, מב] 'ופחד יצחק היה לי', והיה מפחד תמיד מפני הקב"ה, והוא מדה גדולה למאוד, היה אוהב את עשו. ויעקב שהיה מזכיר את שמו, היה סובר שהוא עובד מאהבה, ולפיכך מי שהוא אוהב את אחד תמיד הוא מזכירו, והוא בפיו, ואין זכרו נשכח ממנו. ומכל מקום היה יצחק נוטה אחר עשו, שהיה בעיניו עובד מיראה". ובנתיב העבודה פי"ג כתב: "העובד מאהבה הוא דבק בו... אבל היראה שהוא ירא מן השם יתברך, בזה אין דביקות בו יתברך, כי אדרבה, הירא מן האחד אינו מתחבר עמו, ולכך מצד היראה אינם דביקים בעילה". וראה בנתיב התשובה פ"ב הערות 65, 133. ובספר הזכרון למרן בעל פחד יצחק זצ"ל, עמוד שמה, איתא: "עומק ההבדל בין כוחה של היראה... ובין כוחה של האהבה... הוא בזה שהשריש המהר"ל כי מקור היראה הוא בההכרה של עוצם הפלאת והפלגת ההבדלה אשר בין הנברא ובין יוצרו כביכול. ואילו מקורה של האהבה הוא בההכרה ההפכית של דמוי הצורה ליוצרה, וגם האדם נברא בצלם אלקים... וכי יש צד היקש בין האדם לקונו, 'מה הוא אף אתה' [סוטה יד.]. ומפני כך אנו מוצאים שביחס ליראה ישנן שתי מימרות; 'יראת השם', ו'יראת שמים', מה שאין כן באהבה אין כאן רק מימרא אחת של 'אהבת השם', ואילו המימרא השניה של 'אהבת שמים' אינה נוהגת בה. והיינו משום שזה גופו מה שהנברא מונע את עצמו מלהזכיר מפורש בפיו שם קונו ויוצרו, ומשום זה הוא מחפש לו כנויים, זה עצמו הוא הרתיעה לאחור של הנברא מפאת הכרת אפסותו. ומכיוון שהכרה זו משתייכת לתחום היראה, לכן בא הכנוי 'שמים' דוקא ביחס למדת היראה... מדת היראה מתחייבת לנו מפאת היותנו נבראים גרידא, ואילו מדת האהבה מתחייבת לנו מפאת היותנו נבראים בצורה ידועה, דהיינו בצורה של צלם אלקים". וכן כתב בפחד יצחק שבת, מאמר ב, אות ב. וראה להלן פי"א הערה 45.

(14) כפי שביאר למעלה פ"ד [לאחר ציון 235], וז"ל: "עיקר הכנה הזאת [של האדם לקבל תורה] שיהיה דומה ומתיחס לשכל לגמרי, עד שהוא ראוי לקבל אותו. כי אשר הוא דומה ומתיחס אל דבר, ראוי שיהיו ביחד. ומפני כי השכל הוא עם האדם, ואין השכל מוטבע באדם לגמרי, רק השכל הוא נבדל מן האדם, וכך התלמיד חכם שהוא במדריגת השכל בערך שאר בני אדם, אין ראוי שיהיה לו עירוב עמהם... וכך ישים האדם עצמו, כי לא יהיה אדוק עם הבריות, רק יהיה רואה ואינו נראה, כלומר שיהיה רואה את הבריות, ואל יהא נבדל מן הבריות לגמרי עד שלא ישגיח עליהם, אבל ישגיח על הבריות, ובזה הוא רואה אחרים, אבל אינו נראה מהם, כי לא יהיה לו חבור וצירוף אל הבריות. וכאשר עושה כך תלמודו מתקיים, כי כאשר יש לו יחוס ודמיון אל השכל, מקבל התורה השכלית. והשכל אשר הוא עומד באדם, יש לו דביקות באדם, ואינו דבק עם האדם עד שיהיה מעורב לגמרי השכל עם הגוף. וכך יהיה תלמיד חכם עם הבריות כענין זה לגמרי; שהוא נבדל מן הבריות, ואינו נבדל לגמרי. כלומר שיהיה לו חבור עם הבריות, אבל לא יהיו הבריות מעורבין עמו, כי אם יהיו הבריות מעורבין עמו, הרי הוא דומה אל שכל שהוא מוטבע בחומר, ואם הוא מוטבע בחומר, לא יקנה התורה השכלית. וכאשר התלמיד חכם הנהגתו בענין זה, אז תורתו מתקיימת. וזה כמו שאמרנו, כי התלמיד חכם צריך שיהיה חבור שלו אל הבריות יחוס השכל אל הגוף, כי התלמיד חכם נחשב כמו שכל אל שאר בני אדם שהם בעלי גוף, וכאשר הוא כך, ראוי לו התורה". ואמרו חכמים [נדרים פא.] "מפני מה אין מצויין תלמידי חכמים לצאת תלמידי חכמים מבניהן, משום דקרו לאינשי חמרי". ובנצח ישראל פנ"ט [תתקיא:] כתב: "ומה שאמר 'דקרי לאנשי חמרי'. פרוש, כי התלמיד חכם נבדל מבני אדם, כי שאר בני אדם שאינם תלמידי חכמים, הם בערכו חמריים. ואפילו אם אין האדם עושה בפעל לקרוא להם כך, מכל מקום בערכו בני אדם הם חמרים. ודבר זה נקרא 'דקרו [ל]אנשי חמרי'... רוצה לומר שבערכו הם חמרים, ואי אפשר שלא יחשוב כך בדעתו". ובח"א לסנהדרין נב: [ג, קסב.] כתב: "כי השכל הוא נבדל מן הגוף, והת"ח דומה אל השכל, ועם הארץ דומה אל הגוף" [הובא למעלה פ"ד הערה 240, וראה להלן פט"ו הערה 150].

(15) פירוש - שאר בני אדם נבדלים לגמרי מן השם יתברך, והת"ח נבדל משאר בני אדם במעלתו, לכך בעיני שאר בני האדם יש לת"ח דביקות עם השם יתברך, כי בעיניהם נראה שהדברים הנבדלים מהם [הקב"ה ות"ח] עומדים צפופים יחד. ובח"א לבכורות ח: [ד, קכא.] כתב: "ועוד תדע, כי נקראו 'סבי דבי אתונא' [שם], כי 'אתונא' כבשן שבו האש היותר גדול ושלם. כי אין ספק שהשכל דומה לאש... כלל הדבר, אין שם יותר ראוי אל השכל מן אש, כי שם זה הונח אף להשם יתברך, כדכתיב [דברים ד, כד] 'כי ה' אלקיך אש אוכלה הוא'. שתראה מזה כי הדבר הנבדל מן הגוף נקרא בשם 'אש', לכך השכל הנבדל נקרא 'אש'... ולכך היו נקראים ששים חכמים 'סבי דבי אתונא', מפני 'אתונא' הוא כבשן אשר בו אש גדול ושלם, לומר כי אלו חכמים הם השכל היותר כולל. ומפני כי השכל הוא נבדל, לכך היו נוהגים עצמם במדריגת השכל אשר הוא נבדל... והיו נבדלים מן שאר בני אדם, שהם נחשבים חמריים, ואילו הם במדריגת השכל אשר הוא נבדל" [הובא למעלה פ"ד הערה 247]. ובעיני שאר בני אדם אין הבדל גדול בין האש של הת"ח לבין האש של השם יתברך, וכולהו "אש" נינהו.

(16) לכך שאר בני אדם מצווים לשמור על מרחק מן התלמיד חכם, וכמו שאמרו [אבות פ"א מ"ד] "יהי ביתך בית ועד לחכמים והוי מתאבק בעפר רגליהם", וכתב בדר"ח שם [רמג.] לבאר: "יהיה מתאבק בהם להשפיל עצמו לגמרי, עד שיהיה מתחבר אל שפלותם. ודבר זה ראוי, וזה מפני כי השכל גם כן הוא נבדל מן האדם, ואם מתחבר לתלמיד חכם כמו שני חבירים, לא היה החכם אצלו במדריגת השכל, שהוא נבדל. ולא שיהיה נבדל לגמרי מן התלמיד חכם, שאם כן לא היה התלמיד חכם אצל האדם במדריגת השכל שהוא באדם, שנמצא השכל בביתו, הוא גוף האדם הגשמי, שדומה לבית. כי השכל נבדל מן האדם, רק יש אל האדם קשור עם השכל, ובזה האדם מתאבק בשכל. וכך יהיה נוהג עם תלמיד חכם בביתו, שיהיה נמצא תלמיד חכם בביתו, אבל לא יהיה לו חבור גמור אליהם, רק מתאבק בעפר רגליהם כאשר ראוי לנהוג. וכאשר ימצא השכל באדם, שהוא נבדל מן האדם, אין לו חבור גמור עמו, רק שנמצא עמו, והבן זה" [הובא למעלה פ"ד הערה 241].

(17) אודות הדביקות שיש לת"ח אל הקב"ה [ולא רק ביחס לשאר בני אדם], כן כתב למעלה פ"ג [לפני ציון 158], וז"ל: "השם יתברך, אשר ראוי שיהיה התלמיד חכם דבק בו". ובנתיב אהבת השם ר"פ ב כתב: "כשם שמצוה על האדם לאהוב השם יתברך, כך מצוה עליו שיהיה גורם שיהיה שם שמים מתאהב על ידו... ופרשו הכתוב ["ואהבת את ה' אלקיך" (דברים ו, ה), שיהא שם שמים מתאהב על ידך (יומא פו.)] על תלמידי חכמים, מפני שהתלמידי חכמים הם ראשונים אל השם יתברך, אשר אלהותו עליהם בראשונה... ודבר זה המביא אל האהבה, כאשר התלמיד חכם, אשר תורת השם נקרא עליו בהנהגה הישרה והראויה, אז גם אחרים נמשכים אחריו, ומקבלים אלהותו יתברך. ולפיכך אמר הכתוב 'ואהבת את ה' אלהיך', שיהיה שם שמים מתאהב על ידך, עד שיהיו הכל נמשכים אחר השם יתברך. ודבר זה שורש אל אהבת שמו וקבלת אלהותו, היא קדושת שמו". ובדר"ח פ"א מ"י [שב.] כתב: "ראוי שיהיה שם שמים אהוב על ידי חכמים" [הובא למעלה פ"ג הערה 158]. ובדר"ח פ"א מ"ה [רסג.] ביאר שאהבת החכמים היא ענף ותולדה מאהבת השם. וכן כתב בנתיב אהבת השם פ"א, וז"ל: "הדבר שהיא תולדה וענף אל אהבת השם יתברך הוא אהבת חכמים, שכאשר אחד אוהב את אחד, כל אשר הוא שייך אליו ודבק בו הוא גם כן אוהב אותו. וכבר התבאר כי הת"ח הוא עם השם יתברך ודבק בו... ולפיכך האוהב את החכמים, שהם יודעי התורה, כאילו אוהב את השם יתברך", ושם מאריך לבאר זאת. ובנתיב יראת השם ר"פ ה כתב: "כבר בארנו, כי אהבת החכמים נמשך אחר אהבת השם יתברך, כי מי שאוהב את השם יתברך אוהב את החכמים גם כן". נמצא שאהבת החכמים היא סבה לאהבת השם [כמבואר בנתיב אהבת השם פ"א], וכן מסובב ממנה [כמבואר בנתיב יראת השם ר"פ ה]. ובדר"ח פ"ג מ"ג [צח:] כתב: "התלמיד חכם הוא עם השם יתברך, ואינו בכלל [תהלים קטו, טז] 'השמים שמים לה' והארץ נתן לבני אדם'". וראה בדרוש על התורה [לח.]. ובבאר הגולה באר השביעי [שסו.] כתב: "הדבק בתלמידי חכמים כאילו דבק בשכינה, ודבר זה מפני כי התלמיד חכם יש לו דביקות בשכינה, בשביל שיש בתלמיד חכם שכל אלקי" [הובא למעלה פ"ג הערה 116, וראה להלן פי"א הערות 47, 66, ופי"ב הערה 58].

(18) כן כתב בח"א לב"ק מא: [ג, ז.], וז"ל: "כי במה שהחכמים יש להם דבקות בשכינה, לכך יראתם יראת שכינה, כי מצד שהוא יתברך נבדל מן האדם, שייך היראה, ואין שייך היראה מצד החבור. ות"ח שהם דביקים עם השכינה, והם נבדלים מן שאר אדם בשביל השכל שיש בת"ח, כמו שהוא יתברך נבדל מן אדם מצד שאינו גוף. ולפיכך יראת חכמים השלמה אל יראת שמים, כי אם אין לאדם יראה מן ת"ח, ומשתתף עם ת"ח לגמרי מבלי יראה מן הת"ח, כאילו מחובר הגוף אל הנבדל השכלי, בזה עצמו כאילו יש לו שתוף עם הש"י, והרי זה מבטל ג"כ היראה אל הש"י. שצריך שיהיה האדם נבדל מן הש"י לגמרי, שלא יהיה לו שיתוף אליו" [ראה להלן פ"י הערה 44]. ובתפארת ישראל פט"ו [רכט.] כתב: "ומה שאמרו ז"ל [סנהדרין צט:] 'איזה אפיקורוס, זה המבזה את החכם'... רצה לומר כי אין צריך שיהיה כופר לגמרי בעלה ובסבה ראשונה. רק אם אין יראת ה' על פניו, ואין עליו עול שמים, לבזות את החכם... זהו אפיקורוס. ודבר זה פריקות עול הסבה הראשונה. כי אילו היה עול שמים עליו, היה נכנע מן העלה ומן אשר הם חכמיו, ולא היה מבזה התלמיד חכם... ואמרינן 'את ה' אלקיך תירא' לרבות תלמידי חכמים... ולפיכך כל זה נכלל בכלל אפיקורתא, ונקרא אפיקורוס". ולהלן פי"ב [לפני ציון 57] כתב: "אם היה בעל הכנעה [כלפי ה'], היה גם כן מכניע עצמו מן תלמידי חכמים, שהם דבקים בשכינה", ושם הערה 58.

(19) פירוש - הואיל ונתבאר שתלמידי החכמים עצמם הם כ"כ דבוקים בהקב"ה, לכך יש מקום לשאול כיצד זה אפשרי, והלא הקב"ה "אש אוכלה הוא" [דברים ד, כד], ואיך שייך שיהיו לבני אדם חבור כל כך קרוב אל הקב"ה. וכן בח"א לב"ק מא: [ג, ז:] ניסח שאלה זו בזה"ל: "ובאולי תאמר, א"כ תלמידי חכמים יהיה להם חבור עם השם יתברך", והשמיט שם תיבת "איך".

(20) אף מן תלמידי החכמים. ובתפארת ישראל פל"ז [תקמד.] כתב: "כי הכל במדרגה חמרית אל השם יתברך, שהוא יתברך נבדל מכל". ובגבורות ה' פ"ע [שכב:] כתב: "אף שמים שייך בו חטא, דכתיב [איוב טו, טו] 'שמים לא זכו בעיניו', רצה לומר כי אף שמים שהם גשמיים נכבדים זכים בתכלית הזכות, מצד שהם גשם לא זכו בעיניו, שאינם בלא חסרון כלל, שהגשם יש בו חסרון, וכיון שהם בעלי חסרון לא זכו בעיני השם יתברך, שהוא פשוט נבדל".

(21) תלמידי החכמים.

(22) לשונו בבאר הגולה באר הששי [רמד.]: "כי עדיין אין מדריגת החכמים הגדולים שיש להם דביקות לגמרי בו יתברך". ובהספד [קעח] כתב: "המיתה הוא בשביל זה... דבמיתתו מסתלק [הצדיק] מן הגוף, ונעשה רוחני... כי לא נחשב המיתה פחיתות לצדיק, אבל נחשב לצדיק עליה כאשר הצדיק נלקח למעלה. כי לפני זה היה למטה בארץ במקום שהוא פחות ושפל מאוד, ועתה נלקח למעלה. ואף כי משה רבנו ע"ה אף כאשר היה בחיים היה מדבר עם השכינה, מ"מ לא היה במחיצה עליונית לגמרי, וראוי לצדיק שיקנה מעלה זאת. ואין מגיע האדם לדבר זה, רק כאשר נלקח מן העולם הזה".

(23) "טפל עם השם יתברך" פירושו נמשך אחר השם יתברך, כפי שהטפל נמשך אחר העיקר, וכמו שיבאר בסמוך.

(24) "כי חכמים גם כן דביקים עם השם יתברך, טפלים אצלו, נמשכים אחר השם יתברך. ולפיכך יאמר בזה 'את ה' אלקיך תירא' לרבות תלמידי חכמים, כי הם טפולים עם השכינה. ולפיכך לא נמנע רבי עקיבא לדרוש 'את ה' אלקיך תירא' לרבות תלמידי חכמים, ואין כאן אלקות כלל, וזהו בערך שאר האדם, אבל הוא יתברך בעצמו נבדל מהכל, אין לו שתוף וחבור לשום נמצא, רק בערך שאר אדם יש לת"ח חבור וצירוף עם השם יתברך" [לשונו להלן לאחר ציון 35].

(25) לשונו בח"א לב"ק מא: [ג, ז:]: "ומעתה אם לא יהיה אל האדם המורא מן התלמיד חכם, אשר התלמיד חכם בערך מדריגת שאר האדם יש לו חבור עם השם יתברך מצד השכל הנבדל, הרי מבטל מורא מלכות שמים, כאילו יש לו חבור אל השם יתברך, וזה בודאי בטול אל המורא. ואין כאן ח"ו שיתוף כלל כאשר ירא מן החכמים, כי היראה הזאת מצד כי החכמים הם דביקים עם השם יתברך. והירא מן עבד המלך במה שהוא עבד המלך, הרי אינו פוגם ביראת המלך, כי העבד הזה שייך למלך. ואם אין ירא מפניו, הוא מבטל מורא המלך... ומפני כי התלמידי חכמים הם עם השם יתברך מצורפים אליו בערך שאר אדם". ובנתיב יראת השם פ"ה כתב: "עד שבא רבי עקיבא ולמד 'את ה' אלקיך תירא' לרבות תלמידי חכמים. ואין זה רבוי ואין כאן שום שיתוף, שאילו היינו מרבין שום ענין, היה זה שתוף. אבל לרבות תלמיד חכם, שחלק השם יתברך מחכמתו לחכמים [ברכות נח.], הכל הוא השם יתברך. כי התלמיד חכם הוא דבק בו יתברך, וטפל אצלו" [ראה להלן פי"ד הערה 146].

(26) בא לבאר כיצד הפסוק מרבה תלמידי חכמים כטפלים לעיקר, ולא שנתרבו מצד חשיבות עצמם.

(27) לשונו בנתיב יראת השם פ"ה: "יש דבקות וחבור גמור לחכמים עם השם יתברך, ולכך ראוי שיהיה הרבוי בלשון 'את', כי כל מקום לשון 'את' בא לרבות דבר הנמשך אל דבר, וטפל אליו. כמו 'ורחץ במים את בשרו' [ויקרא טז, ד], דרשו ז"ל [ב"ק פב.] 'את הטפל לבשרו', והיינו השער. 'ולא יאכל את בשרו' [שמות כא, כח], את הטפל לבשרו, והיינו עורו [פסחים כב:]. והרי לך הרבוי של 'את' בא על דבר הנמשך אחר הדבר, ונטפל עמו".

(28) כמו שאמרו [סוטה יז.] "'את' לרבות צוואות וקבלות". וכן אמרו [מנחות יא:] "'את' לרבות קורט אחר". וכן [מנחות ס:] "'את המנחה' לרבות שאר מנחות, כגון מנחת נכרים מנחת נשים להגשה".

(29) לשון הרמב"ן שם: "ומלת 'את' כמו עצם הדבר, ודרשו בה שהיא לעולם לרבות, כי היא נגזרה מן 'אתא בקר וגם לילה' [ישעיה כא, יב]. וכן אמרו רבותינו [ב"ר א, יט] 'את השמים' לרבות חמה ולבנה כוכבים ומזלות. 'ואת הארץ' לרבות האילנות ודשאים וגן עדן".

(30) לשונו בנתיב יראת השם פ"ה: "ואין צריך לפירוש הרמב"ן ז"ל שפירש כי לשון 'את' הוא מלשון 'אתא', שבא לאתויי עוד דבר. כי הוא כמשמעו כמו שפירשו כל המפרשים, שבא על עצם הדבר". ובגו"א בראשית פ"א אות לח כתב: "פירש הרמב"ן שלכך אתא 'את' לרבויי מפני שהוא מלשון 'אתא', ובלשון חכמים [פסחים כב:] 'לאתויי הא', ולפיכך 'את' לרבויא. ואני אומר שרז"ל דקדקו לשון 'את' על אמתתו, ופירוש 'את' לפי פשוטו, שבא לשון 'את' על עצם הדבר הפעול... ולפיכך פרשו רז"ל שהוא מרבה דבר שהוא מחובר ומצורף אל הדבר". הרי שמבאר שדברי הרמב"ן הם רחוקים ממשמעו ואמתתו של תיבת "את".

(31) הרד"ק ואבן העזרא, וכמו שיביא בסמוך. ומצוי מאוד בגו"א שכאשר כותב "מדקדקים" כוונתו לרד"ק ולראב"ע [בראשית פל"ב אות לד, שם פ"מ אות יג, שמות פ"ט אות י, דברים פכ"ו אות יב, ועוד].

(32) לשון הרד"ק שם: "המלה הזאת תורה על עצם הדבר הפעול. 'ברא אלקים את השמים' [בראשית א, א]. 'ויושב את משה ואת אהרן' [שמות י, ח], ועל כן מילת 'ויושב' בלשון יחיד, שהוא נופל על מלת 'את', שפירושו עצם משה ואהרן, והמלה כוללת שניהם".

(33) לשון הראב"ע שם: "וטעם 'את' כמו עצם הדבר, והוא סימן עם הפעול, כמו 'את השמים'".

(34) לשונו בגו"א בראשית פ"א אות לח: "ואני אומר שרז"ל דקדקו לשון 'את' על אמתתו, ופירוש 'את' לפי פשוטו, שבא לשון 'את' על עצם הדבר הפעול, כמו שפירש הרד"ק [ספר השרשים] בשורש 'את'. ולפיכך פרשו רז"ל שהוא מרבה דבר שהוא מחובר ומצורף אל הדבר. וזה, אילו נכתב 'בראשית ברא השמים והארץ' יבא ענין הבריאה על גוף השמים בלבד, וכן הארץ. ולפיכך כתב 'את השמים ואת הארץ', ומלת 'את' הוא עצם הדבר. וכל עצם נמשכים אליו ונתלים בו מקרים, כי דבר שאינו עצם נמשך אחר דבר אחר. ואין דבר נמשך ונתלה רק בדבר שהוא עצם, כמו דבר שהוא עיקר שנמשך אליו דברים הרבה, כך דבר זה, כאשר יאמר 'את השמים' כלומר עצם השמים, רוצה לומר שיש להם דברים נמשכים אחר העצם, שאין עצם בלא מקרה, ולפיכך הוא מרבה כל דבר הנמשך והמחובר אל הארץ ואל השמים והנתלה בהם, ותולדות הארץ הם שמחוברים ומצורפים אל הארץ".

(35) לשונו בנתיב יראת השם פ"ה: "כי כל מקום לשון 'את' בא לרבות דבר הנמשך אל דבר וטפל אליו... וטעם הדבר כי לשון 'את' כמו שפירשו כל המפרשים שבא על עיקר עצם הדבר, ואין עצם בלא מקרה, כי העצם נושא המקרה, ואין המקרה נושא למקרה. ולפיכך כאשר יש כאן עצם הדבר, יש כאן רבוי דבר שהוא טפל ומחובר עמו". ואודות שהעצם הוא נושא למקריים, ראה דר"ח פ"ב מ"ז [תרלא:]. ושם פ"ה מ"ו [רד.] כתב: "כל מקרה אין קיום בלתי נושא, ואינו מתקיים בו העצם, אבל הוא מתקיים מכח העצם".

(36) בח"א לב"ק מא: [ג, ח.] כתב עד כאן כמעט אות באות, והוסיף כאן: "וכל מקום לשון 'את' בא לרבות הטפל. לכך יראת תלמידי חכמים היא יראת השכינה, כי הדבר אשר יש לו צירוף וחבור אל אחר, נמשך אליו וטפל עמו, ואינו דבר בפני עצמו". ובגו"א בראשית פ"א אות לח כתב: "ולפיכך דרשו חכמים ז"ל 'את ה' אלקיך תירא', 'לרבות תלמידי חכמים'. והיינו טעמא, שתלמידי חכמים הם דביקים ומחוברים בהשם יתברך, ולפיכך 'את ה' אלקיך תירא' 'לרבות תלמידי חכמים'". וראה להלן פי"א הערה 66.

(37) לשונו בח"א לב"ק מא: [ג, ח.]: "עד שבא ר"ע ואמר 'לרבות תלמידי חכמים'. ועם כל זה אינו שום אלקות, כי התלמידי חכמים הם באמת עם השם יתברך, טפלים אצלו, והטפל בטל אצל העיקר, כמו שאמרנו. ולפיכך אין צריך לה ריחוק כלל, כי אילו היה דבר שאינו טפל, היה זה קשיא. אבל כיון שהם טפלים אל השם יתברך, נוכל שפיר לרבות. ועם כל זה הטפל נבדל מן העיקר, ואין להאריך".

(38) לשונו בגו"א בראשית פ"א אות לח: "וכן אמרו [פסחים כב:] 'את בשרו' [שמות כא, כח], 'הטפל לבשרו'. מזה יראה בפירוש שלשון 'את' אתא לרבויי כל דבר שנמשך אחר עיקר ועצם הדבר, והבן זה היטב".

(39) פירוש - וכן הוא בשאר הדרשות שהובאו למעלה, שדרשו מתיבת "את" לרבות את הטפל לעצם [שערות, צבא השמים, וכיו"ב].

(40) נקודה זאת מבוארת היטב בנתיב יראת השם פ"ה, וז"ל: "ובגמרא בפרק הרואה [ברכות נח.], הרואה חכמי אומות העולם מברך 'ברוך שנתן מחכמתו לבשר ודם'. הרואה חכמי ישראל אומר 'ברוך שחלק מחכמתו ליראיו'. ועתה הבן ההפרש הזה, כי אצל חכמי אומות עולם מברך 'ברוך שנתן מחכמתו לבשר ודם', כי הנתינה הוא משמע שאין מקבלים עצם החכמה האמתית. אבל 'אשר חלק מחכמתו ליראיו' שאומר על חכמי ישראל, דבר זה מורה שהתפשטה אל החכמים מן חכמת השם יתברך החכמה העליונה, ולפיכך מצטרפים החכמים אל השם יתברך במה שהשפיע להם עצם החכמה, שכך משמע 'אשר חלק מחכמתו'. כי החולק עם אחר חולק עמו גוף הדבר, ואם לא כן לא נקרא שחולק אליו. מה שאין כן בלשון 'נתן'. ומפני כך יש דבקות וחבור גמור לחכמים עם השם יתברך. ולכך ראוי שיהיה הרבוי בלשון 'את'... ומפני שהשם יתברך השפיע לחכמים מן חכמתו, ואל יהיה קטן בעיניך דבר זה שאמרו שחלק מחכמתו ליראיו, כי היא התפשטות החכמה מאתו יתברך... ובשביל כך כאשר הזהיר על יראת חכמים בלשון 'את ה' אלקיך תירא', כיון שהתפשטות חכמת השם יתברך על תלמידי חכמים, ובשביל כך הם דבקים בו יתברך, והבן זה מאוד". ובהמשך יבאר עוד שעל ידי התורה יש לאדם חבור ודביקות לה', והוא נושא עתיק בספרי המהר"ל.

(41) "לעולם זאת על ישראל - מקרא הוא בדברי הימים, בשלמים ובקרבנות משתעי, דלעולם הם עומדים, והיכי דמי, מזבח בנוי בשמים, ומיכאל עומד ומקטיר עליו" [רש"י שם].

(42) "מאי דכתיב זאת התורה - ולא כתיב בה 'חוקה'" [רש"י שם].

(43) "עולה ומנחה מיבעי ליה - דליהוי משמע זאת התורה היא עולה ומנחה כו'" [רש"י שם].

(44) "אין צריך לא עולה וכו' - דהכי משמע 'זאת התורה לעולה', כלומר במקום העולה. 'למנחה' בשביל המנחה... כלומר התלמוד תורה מכפר על עונותינו" [רש"י שם].

(45) "בתורת חטאת - כגון סדר קדשים, דמיירי בהלכות עבודה" [רש"י שם].

(46) מקשה כן על המאמר הראשון שהובא כאן "אלו תלמידי חכמים העוסקים בתורה בלילות, מעלה עליהם הכתוב כאילו עוסקים בעבודה".

(47) כמו שביאר למעלה רפ"ד [מתחילת הפרק עד ציון 14].

(48) לשון הרמב"ם בהלכות מעשה הקרבנות פ"ד ה"א "כל הקרבנות אין מקריבין אותן אלא ביום, שנאמר [ויקרא ז, לח] 'ביום צוותו את בני ישראל להקריב את קרבניהם', ביום ולא בלילה. לפיכך אין שוחטין זבחים אלא ביום", ומקורו בגמרא [זבחים צח.]. וראה להלן הערה 56.

(49) לשונו למעלה ר"פ ד: "כי הלילה הוא הסתלקות העולם הזה הגשמי, ועיקר העולם הזה הוא ביום, אבל בלילה נחשב כאילו העולם הזה בטל, ולכך מיוחד הלילה אל התורה... כי עיקר הנהגת המציאות הוא היום, שבו האור, אבל הלילה שהוא חושך, הכל בטל, ולכך ראוי הלילה לתורה". ולמעלה פ"ג [לפני ציון 52] כתב: "אשר כל אור מורה על המציאות, כמו שהשחור, שהוא הפך האור, מורה על ההעדר... כי בכל מקום השחור מורה על ההעדר, הפך האור, כי האור הוא המציאות, והחושך שהוא השחור, הוא ההעדר לגמרי. כי הכל נמצא באור, ובלתי נמצא בחושך, לכך החושך מורה העדר". ובנצח ישראל פל"ו [תרעח:] כתב: "כי שם 'יום' נאמר על המציאות, וה'לילה' על ההעדר, כמו שמבואר בכמה מקומות. כי ביום נמצא ונראה הכל לאור, ובלילה נעדר הכל... שהרי נקרא 'חושך' מלשון העדר ומניעה, כמו [בראשית כ, ו] 'ואחשוך אותך מחטא לי', [בראשית כב, יב] 'ולא חשכת את בנך וגו"". ובגבורות ה' פל"ו [קלה:] כתב: "כי היום מתייחס אל המציאות והלילה אל ההעדר, וזה ידוע". ובנתיב העבודה פ"ז כתב: "הלילה נחשב בטול העולם, כאשר הוא חושך ולא אור... העולם שהוא כאילו אינו בלילה... לכן יש לומר 'אמת ואמונה' בלילה [ברכות יב.]. אבל ביום העולם נמצא, יש לומר 'אמת ויציב' [שם], כי כאשר יצא העולם אל הפעל אין לומר 'אמת ואמונה', רק 'אמת ויציב', כי המציאות הוא טוב... וזהו ביום". ובח"א לע"ז ג: [ד, כה:] כתב: "כי כשם שהיום הוא מיוחד שהוא יתברך פועל בנמצאים כמו שאמרנו, והוא יתברך מוציא הנמצאים אל הפעל, כך הלילה מיוחד שהנמצאים שבים אל השם יתברך, כי הלילה הוא כמו סלוק עולם הזה, והוא שב אל העלה. ולכך הלילה נחשב כמו מיתה וסלוק, כי הלילה הוא שהכל שב אל העלה יתברך" [הובא למעלה פ"ג הערות 52, 57, פ"ד הערה 2, ולהלן פט"ו הערה 23].

(50) לשונו בח"א לסנהדרין צב. [ג, קפד.]: "הלילה ג"כ אברא לשינתא, שהשינה אחד מששים במיתה [ברכות נז:], שכך הלילה הוא העדר האור". ובדר"ח פ"ג מ"י [רמא:] כתב: "כי כאשר האדם ישן, הוא בעל גוף לגמרי, שהרי כל כוחותיו הנפשיים בטלים, ולא נשאר אצל האדם רק הגוף... וכל כוחותיו בטלים לגמרי, נעשה האדם גופני לגמרי". ואמרו חכמים [שבת קנא:] "אסור לישן בבית יחידי", ובח"א שם [א, פא.] כתב: "פירוש, כאשר האדם ישן נחשב כמו מת, שהרי שינה אחת מששים במיתה, ובטל בזה מקצת הצלם, כי אין הצלם חשוב רק כאשר הוא בחיים חיותו". ובגבורות ה' פל"ו [קלה:] כתב: "כל הנמצאים בעולם עם התחלת השקיעה הם נוטים עם הערב אל השינה, והוא כמו מיתה והעדר". ובח"א לגיטין סח. [ב, קכו.] כתב: "כי השינה הוא בטול אל הישן, כמו שאמרו חכמים [ברכות נז:] שינה אחד מן ששים מן המות... מגיע אליו בטול מה". ובחידושי הלכות שלו לעירובין סה. כתב: "אלא לשינתא. ואף לילי שבת הארוכים, מ"מ לילה לא איברי אלא לשינתא. ומה שהיא ארוכה, דבר זה שאי אפשר שיהיו כל הלילות שוות לפי הילוך החמה, ומ"מ לא איברי לילה אלא לשינתא". ותוספות [עירובין סה. ד"ה אלא] כתבו: "אלא לשינתא כמו לילי תקופת תמוז", ודלא כמהר"ל.

(51) כפי שנתבאר למעלה [פרקים ב, ג, ו] שהתורה יכולה להקנות רק בסילוק הגשמי. וכן אמרו [עירובין סה.] "לא איברא סיהרא אלא לגירסא" [וקצת תימה שלא הביא מאמר זה, כפי שהביא המאמר הראשון "לא אברא לילה אלא לשינתא"]. ובחידושי ההלכות שלו לעירובין סה. כתב: "לא איברא לילה אלא לגירסא. דבר זה ענין עמוק, כמו שידוע כי הלילה ראוי דוקא לתורה... כי היום נוהג מנהגו של עולם הזה, שהוא עולם הגשמי. וכאשר היום עובר, אין הנהגת העולם עולם גשמי, והוא זמן אשר שייך לרוחנים. ולכך כל הרוחנים נגלים בלילה. וכל זה מפני שהיום הוא הנהגות העוה"ז הגשמי". וראה בתפארת ישראל פ"ע [תתשב:]. והרמב"ם בהלכות תלמוד תורה פ"ג הי"ג כתב: "אף על פי שמצוה ללמוד ביום ובלילה, אין אדם למד רוב חכמתו אלא בלילה. לפיכך מי שרצה לזכות בכתר התורה, יזהר בכל לילותיו, ולא יאבד אפילו אחד מהן בשינה ואכילה ושתיה ושיחה וכיוצא בהן, אלא בתלמוד תורה ודברי חכמה". ובשו"ע אור"ח סימן רלח סעיף א כתב: "צריך ליזהר בלימוד הלילה יותר מבשל יום, והמבטלו עונשו מרובה". ובמשנה ברורה שם סק"א כתב: "כדאמרינן לא איברי לילא אלא לגירסא, וכיון דלכך נברא הלילה, על כן צריך ליזהר בה יותר" [הובא למעלה פ"ד הערה 3]. וכן כתב בנר מצוה [קי.], וז"ל: "היום הוא מיוחד להנהגת העולם הזה הטבעי, והלילה הוא מיוחד אל הדבר שהוא אחר הטבע... וכן אמרו ז"ל [עירובין סה.] לא איברי סיהרא אלא לגירסא. וכל זה מפני כי התורה אינה טבעית, רק היא תורה אלקית". ולהלן פט"ו [לאחר ציון 29] כתב: "כי אין רינה של תורה אלא בלילה, ועיקר התורה הוא בלילה", ושם הערה 30. ואמרו חכמים [סנהדרין צב.] "כל בית שאין דברי תורה נשמעים בו בלילה, אש אוכלתו", ובח"א שם [ג, קפד.] כתב: "כי התורה ראוי שיהיה בלילה... לפי שהיום הוא מיוחד להנהגת הטבע, כמו שהוא ענין היום, והלילה הוא העדר הטבע, והוא הנהגה למה שהוא על הטבע. ולפיכך אמרו [שמו"ר מז, ה] אין רינה של תורה אלא בלילה. ולפיכך אמרו כאן בית שאין נשמעים בו דברי תורה ראוי לשריפה, מצד שכל דבר שהוא נגד הנבדל ראוי אליו השריפה, ולפיכך כאשר אין בבית דברי תורה, כך ראוי לשריפה" [הובא למעלה פ"ד הערה 10, ולהלן פט"ו הערה 31]. וראה להלן פט"ו [לאחר ציון 19] שהרחיב בזה

(52) לשונו בתפארת ישראל פ"ע [תתשא.]: "הקרבן הוא הקירוב והחבור בו יתברך, ומפני כך האדם יוצא מן החטא, אשר החטא הוא התרחקות מן השם יתברך. וכאשר הוא מביא קרבן אל השם יתברך, יש לו קירוב אל השם יתברך, ולכך הוא יוצא מן החטא". ובנתיב התשובה פ"א [ד"ה אמנם כאשר] כתב: "כי הקרבן הוא השבה גם כן אל השם יתברך... שהרי נקרא 'קרבן'. כי מי שמביא קרבן אל אחר, הוא שב אליו להתדבק בו, מצד שהוא מקריב אליו קרבן. וכאשר הוא שב אל השם יתברך, אחר שהיה מתרחק ממנו יתברך על ידי חטא, יש כאן כפרה וסלוק עון". ובגבורות ה' פ"ח [מה:] כתב: "כי אין הקרבן זולת הקירוב והדבוק בו יתברך, לצאת מן החטא לשוב אליו יתברך, וזהו לשון 'קרבן', התקרבות אל השם יתברך על ידי הקרבן". וכן הוא בגבורות ה' פס"ט [שיט.]. ובדרשת שבת הגדול [רכז:] כתב: "כל ענין הקרבנות אינו אלא קירוב ושלום. שכאשר חוטא האדם, העוונות הם מפרידים בין השי"ת ובין האדם. והקרבנות הם מקריבים את האדם אל השי"ת אחר שחטא... הקרבן ג"כ הוא קירוב ושלום אחר שיש הפרד וחילוק". הרי שכפרת הקרבן היא משום שמבטל את המרחק שנוצר ע"י החטא. וכן כתב בבאר הגולה באר השלישי [רסז:], ובבאר הרביעי [שמח.]. ובגו"א בראשית פמ"ו אות א כתב: "קרבן, על ידו הוא מתקרב ומתקשר בו יתברך". וראה גו"א ויקרא פ"א הערה 264, שנתבאר שם שאין חיוב קרבן על ביטול מצות עשה, כי אין בביטול זה משום התרחקות מהש"י, אלא שלא התקרב יותר אל השי"ת [כמבואר בנתיב התשובה פ"ב הערה 31, ושם ס"פ ג]. ובהעדר ריחוקו של החטא, אין חיוב של קרבן. וראה הערה הבאה, והערות 75, 77. ובח"א לשבועות ט. [ד, יב:] כתב בסגנון אחר, וז"ל: "הקרבן הוא הקרבתם אל הש"י... וכאשר יש קירוב והשבה אל הש"י, אשר הוא בעל המעלה בלי חסרון, מסולק מאתו כל חסרון והעדר המצורף אליו, שהוא החטא. וזהו סוד הקרבן... שהוא השבת העלול אל עילתו יתברך ע"י הקרבן, שמתקרב אליו העלול, וזה מסלק כל חטא המצורף אליו... ולכך בכל יום שיש בו קדושה ומעלה, כמו החגים הקדושים ור"ח, יש בו קרבן חטאת, כי הימים האלו יש בהם קדושה, לכך הם מיוחדים לסלק החסרון ולהתקרב ולשוב אל השם יתברך". ולפי טעם זה, אין כפרת הקרבן נובעת משום שקורבת הקרבן מבטלת את ריחוקו של החטא, אלא שהקרבן מקרב את האדם למקום נעלה, ששם אין צירוף לחטא. וכן כתב בדרוש לשבת תשובה [פד:]: "בשביל שישראל הם דבקים לגמרי בו יתעלה, דבר זה עצמו הוא הסרת והסתלקות החטא מישראל. כי מאחר שהוא יתעלה לא שייך אצלו חטא, מסלק החטא מן הדבקים בו".

(53) הבטוי "דורון" לקוח מדברי רש"י [ויקרא ה, ח] "חטאת קודמת לעולה, למה הדבר דומה, לפרקליט שנכנס לרצות, ריצה פרקליט, נכנס דורון אחריו" [מקורו בזבחים ז:]. אך צריך ביאור, כי בגו"א במדבר פכ"ח אות יא [תעב:] שלל את האפשרות שהקרבן פועל מצד דורון, וכלשונו: "דע, כי אין הקרבן שמביא האדם לחטאת, הוא כמו אדם שחוטא למלך בשר ודם ומביא דורון לפייס אותו, שאין הדבר כך. אבל החטאת נקרא 'קרבן', כי החוטא נתרחק מה' בשביל חטאו, והקרבן שמקריבין אל ה', כאשר יש לו קורבה אל ה' על ידי הקרבן, הוסר חטאו שנתרחק בשביל חטא, והקרבן בשביל זה הוא סלוק חטאו". וכן נתבאר בהערה הקודמת. וכן בגו"א דברים פ"י אות יד כתב: "כי אם אדם חוטא וירצה להביא קרבן, שהוא דורון אל השם יתברך, וזהו פיוס ממון, לא יתכפר בו, כי 'זבח רשעים תועבה' [משלי כא, כז]". הרי "זבח רשעים" הוא מצד דורון, ולכך אינו מועיל כלל [ראה זבחים ז:]. אך בגבורות ה' פל"ו [קלז.] כתב: "ומה שאמר [שמו"ר טו, יב] 'הקריבו לי דורון וכו", פירשו הוא הדבוק בו יתברך, כי זהו ענין הקרבן שמביא אל השם יתברך, שהוא הדבוק בו", הרי כרך יחד הדביקות עם הדורון. וכנראה שכוונתו כאן ובגבורות ה' היא כדבריו בנתיב העבודה ריש פ"א, וז"ל: "האדם [ע"י הקרבן] מוסר עצמו אל השם יתברך. ואף אם אין מוסר עצמו אליו, רק ממון שלו שמקריב אליו קרבן, מ"מ גם זה נקרא שמוסר עצמו אל ה' יתברך כאשר מקריב ממון שלו". הרי שהקרבן פועל מחמת שמוסר ממונו אל ה', אך לא מצד מתן מתנה ופיוס אל ה' יתברך, אלא מצד שהאדם מקריב עצמו אל ה' באמצעות ממונו. וראה להלן פי"א הערה 63.

(54) לשונו בח"א למנחות קי. [ד, פט:]: "אלו תלמידי חכמים העוסקים בתורה בלילה. פירוש דוקא בלילה, מפני שביום עוסק אדם בעסקיו, ובלילה הוא מפקיד רוחו ונפשו אל השם יתברך. וכאשר הוא עוסק בתורה בלילה, אז מקריב נפשו אל השם יתברך על ידי התורה, שהיא הדביקות בו יתברך. ולפיכך העוסק בתורה בלילה כאילו הקריב נפשו אל השם יתברך. והבן דבר זה ממה שכתיב [תהלים מב, ט] 'יומם יצוה ה' חסדו ובלילה שירה עמי', ודרשו [חגיגה יב:] כל העוסק בתורה בלילה מושך עליו חוט של חסד. הרי שקרא התורה שבלילה 'שירה', והשירה היא שהעלול משתוקק אל העלה להתדבק בו יתברך".

(55) פירוש - מבחינת העולם נחשב הת"ח שעוסק בתורה בלילה שהוא כאילו עובד עבודה. ואודות שמעשיו של אדם משפיעים על כל העולם, כן כתב בדר"ח פ"א מ"ב [קסח.], וז"ל: "כי כל העולם קיים בשביל האדם, אם כן האדם צריך שיהיה בו הטוב, ואז ראוי אליו הקיום. וכאשר ראוי אליו הקיום, ראוי לכל העולם הקיום, שהכל תלוי באדם". ובהמשך שם כתב [קעט.]: "וכבר בארנו הלשון שאמר [אבות פ"א מ"ב] 'העולם עומד', ולא אמר 'האדם עומד', כי האדם יסוד ועמוד כל העולם". וראה עוד שם הערה 1507. וכן כתב בדר"ח פ"ג מ"ב [קסו:], ושם הערה 762.

(56) לשונו בתפארת ישראל פ"ע [תתשב:]: "אלו תלמידי חכמים העוסקים בתורה בלילות, כאילו עוסקים בעבודה, עד כאן. ודוקא בלילות, לפי שהלילה מיוחד להתחברות עם השם יתברך ביותר, ולפיכך נחשב כאילו עובד עבודה אל השם יתברך, שהעבודה אל השם יתברך הוא התקרבות אל השם יתברך... ולכך אמר כל העוסק בתורה בלילה דוקא" [ראה למעלה פ"ד הערה 3]. וקשה טובא מספר קושיות; (א) מדוע עבודת הקרבנות גופא היא ביום ולא בלילה [כמבואר למעלה הערה 48], הרי "הלילה מיוחד להתחברות עם השם יתברך ביותר", ו"העבודה אל השם יתברך הוא התקרבות אל השם יתברך" [לשונו בתפארת ישראל שם], והיה צריך להיות ששעתה היפה של עבודת הקרבנות תהיה בלילה ולא ביום. (ב) כיצד אפשר להשוות תלמוד תורה בלילה לעבודת הקרבנות הנעשית רק ביום, דכשם שתלמוד תורה בלילה שונה מתלמוד תורה ביום, כך לכאורה שונה תלמוד תורה בלילה מעבודת הקרבנות ביום. (ג) הרי הרבה פעמים נתבאר למעלה שאין דבר קרוב אל ה' כמו התורה [כמבואר למעלה פ"א הערות 61, 310, ופ"ד הערות 33, 71, 305, ולהלן הערות 60, 74], והלומד תורה חוסה בצל כנפיו של הקב"ה [כמבואר למעלה פ"א הערה 310]. א"כ מדוע יש לתלות את ההתקרבות שיש בלימוד תורה בלילה בעבודת הקרבנות, ולא לתלות זאת בעצמו, שלימוד תורה הוא הוא מעשה ההתקרבות הגדול ביותר, ודל מהכא עבודת הקרבנות, שהרי "קטן נתלה בגדול" [תענית ז., וב"ב יב.]. ובדר"ח פ"ה מכ"ב [תקמד:] כתב: "ולפיכך סמך אחריו בן בג בג [שם] 'הפוך בה והפוך בה דכולה בה', לומר שעוד יש מעלה יותר על העבודה [והיא תלמוד תורה]" וראה שם הערה 2334. [ובזבח תודה למרן החפץ חיים על מנחות שם הדגיש שמעלת התורה היא יותר מהקרבת קרבנות, והעתיק שם מדבריו בספר תורה אור ר"פ א. וכן הגר"א במשלי (יד, כח) כתב: "מלכים הם התלמידי חכמים... ושרים הם בעלי עבודה ותפילה". וראה בספר אור תורה לרי"א חבר אות קג, שביאר את עדיפות מעלת התורה על מעלת הקרבנות]. הרי שמעלת לימוד תורה היא יותר ממעלת העבודה, ואילו במאמר זה מתבאר לכאורה להפך, שנקודת הגובה של תלמוד תורה היא כאשר תלמוד תורה דומה לעבודת הקרבנות. והנראה בזה, דהנה נחלקו חכמים בביאור הפסוק [אסתר ה, א] "ויהי ביום השלישי ותלבש אסתר מלכות", שאמרו במדרש [ב"ר נו, א] "באיזה זכות, רבנן אמרי בזכות יום השלישי של מתן תורה, שנאמר [שמות יט, טז] 'ויהי ביום השלישי בהיות הבקר'. ורבי לוי אמר בזכות של יום השלישי של אברהם אבינו, שנאמר [בראשית כב, ד] 'ביום השלישי וירא את המקום מרחוק'". ובאור חדש [קנח.] כתב לבאר בזה"ל: "וחולקים מצד מה הדביקות בו יתברך יותר. כי למר הדביקות הזה הוא מצד התורה, שהיא שכלית, ומצד זה הוא הדביקות בו יתברך. ובודאי היו בעלי תורה, והיו לומדים תורה בתמידות, ולכך הוציאם השם יתברך מן הצרה הזאת. ולמר הדביקות בו יתברך הוא מצד שהיו מתענין ומתפללין אל השם יתברך. וכל אחד יש לו טעם מופלג מאוד; כי למר בזכות מתן תורה, שהתורה היא שכלית, וראויה שיהיה מצד זה הדביקות הגמור בו יתברך. ולמר ראוי לזה העקידה, לפי שיצחק מסר נפשו אל השם יתברך לגמרי, וזהו הדביקות הגמור... ומחלוקת שלהם עניין מופלא מאוד מאוד". ומבואר מדבריו ששונה הדביקות של תורה בה' מהדביקות של תפילה בה' [שהיא במקום הקרבנות (ברכות כו:)]; הדביקות של תורה בה' היא מצד השכליות שבה, ואילו הדביקות של עבודה בה' היא מצד ההתבטלות שבה. נמצא שהדביקות של תורה היא מצד שלימות האדם, ואילו הדביקות של עבודה היא מצד התבטלות האדם. ואע"פ שבודאי גם רבי לוי מודה שדביקות של תורה היא מרוממת יותר מזו של עבודה, מ"מ הואיל ויש נקודת דביקות בעבודה שאינה נמצאת בתורה, סבירא ליה שישראל שבאותו הדור ניצלו מחמת אותה נקודה המיוחדת הנובעת מהתבטלות העובד. [ראה גם בסוף נתיב התמימות בביאור המאמר (בכורות מד:) "'לא יהיה בך עקר' [דברים ז, יד], שלא יהא ביתך עקור מן התלמידים. 'ועקרה' [שם], שלא תהא תפלתך עקורה לפני המקום. ואימתי, בזמן שאתה משים עצמך כבהמה", אשר מאוד נוגע לדבריו באור חדש]. וכן כתב הפחד יצחק ר"ה מאמר ה אות ה, וז"ל: "הצד השוה של תורה ותפילה הוא שבשניהם נמצא צד של עדיפות בקרבת אלקים שאינו נמצא בכלליות המצוות... תוכנה של תפילה הוא בקשת צרכיו, אף על גב דכוללת היא גם את השבח וגם את ההודאה, מכל מקום הרי באמצעיתה עומדת הבקשה למילוי צרכיו של אדם. נמצא דאף על גב דבכל הענינים יכולתו של אדם נמנית על צד שלימותו, ואילו צרכיו של אדם נמנים על צד חסרונו, מכל מקום בענין התפילה יכולת העמידה לפני המלך ניזונית דוקא מחסרונו. ולו יצויר אדם שאינו חסר לו כלום, הרי שלימות זו של עמידה לפני המלך נעולה היא לפניו... בנגוד לקרבת אלקים דתורה, הנוצרת דוקא על ידי שלימות, ואדרבא, כל חסרון וצורך גריעותא הוא אצלו" [ושם מציין לעיין במאמר במסכת בכורות מד: אודות "עקר ועקרה", שהובא למעלה]. לכך מתיישבות ג' הקושיות שהוקשו למעלה. דבתחילה הוקשה מדוע עבודת הקרבנות גופא היא דוקא ביום, והיה מן הראוי שעבודת הקרבנות תהיה בלילה. אך אחר שנתבאר כאן שהדביקות שבעבודה נובעת מחמת ביטולו של האדם, ברי הוא שהתבטלות זו אינה יכולה להעשות אלא ביום, וכפי שכתב בנתיב העבודה פ"ג, וז"ל: "תפלת שחרית ותפלת מנחה הם כנגד הקרבן, שהוא ביום, כאשר הקרבן הוא בצורתו, כי הצורה היא המציאות, ושוחטין הקרבן כאשר הוא בצורתו. וזה כי העולם הזה עם מציאות צורתו, נתלה בו יתברך". הרי שההתבטלות של עבודה מחייבת שתהיה מציאות שהיא בטלה, ואי אפשר שזו תתקיים אלא ביום, שאז "העולם הזה עם מציאות צורתו", ועם כל זה הוא "נתלה בו יתברך". מה שאין כן בלילה, שבו בלא"ה המציאות מתבטלת מאיליה, ואין התבטלות למציאות שכבר בטלה. ונמצא לפי זה שהואיל והדביקות של תלמוד תורה אינה נובעת מהתבטלות הלומד, אלא משלימותו, לכך לכאורה תחסר מתלמוד תורה ההיכי תמצא שתהיה דביקות של התבטלות אשר נמצאת רק בעבודת הקרבנות. אך כאן היא הרבותא של לימוד תורה בלילה; אע"פ שבכל לימוד תורה אין בו דביקות של התבטלות, מ"מ בלימוד תורה בלילה ישנה גם כן דביקות של התבטלות, כדמות עבודת הקרבנות. וזאת משום שאדם הלומד תורה בלילה, הרי מחד גיסא מציאותו מתקיימת ומשתלמת בלימוד התורה. אך מאידך גיסא בלילה האדם "נחשב בלתי נמצא" [לשונו למעלה], ובטלים מציאותו וענינו של אדם. וכאשר לומד תורה בלילה הנה יש בזה גם דביקות של התבטלות הנמצאת בעבודת הקרבנות. לכך מיושבת הקושיא השניה שהוקשתה למעלה [כיצד אפשר להשוות תלמוד תורה בלילה לעבודת הקרבנות הנעשית רק ביום], שאע"פ שבעבודת הקרבנות עצמה אי אפשר לה שתהיה ביטול המציאות בלילה, כי המציאות כבר בטלה מעצמה, מ"מ בתלמוד תורה בלילה נמצאות מציאות האדם והתבטלותו בחדא מחתה, כי הלימוד עצמו הוא "מציאות", והלילה עצמו הוא ביטול למציאות. לכך הדביקות המיוחדת הנמצאת בדרך כלל רק בעבודת הקרבנות ולא בתלמוד תורה, נמצאת גם בתלמוד תורה הנעשה בלילה. לכך ברי הוא, שאע"פ שהדביקות העולה מתלמוד תורה היא מרוממת יותר מזו של עבודה, מ"מ מאמר זה בא להורות שאף נקודת ההתבטלות של קרבנות תימצא בתלמוד תורה בלילות, וזהו פן נוסף של "הפוך והפוך בה דכולה בה", שכל סוגי הדביקות הקיימים, יכולים להמצא גם בתלמוד תורה. ובזה מיושבת הקושיא השלישית [מדוע הדביקות של תורה הוזקקה לדביקות של עבודה, הרי יש לתורה דביקות מרוממת מצד עצמה], כי איירי כאן בדביקות של התבטלות שבדרך כלל אינה נמצאת בלימוד תורה, וקמ"ל שבלימוד תורה בלילה ישנה גם לדביקות זו של התבטלות, שבדרך כלל היא נפקדת מלימוד תורה. ודו"ק.

(57) "זה מזבח בנוי, ומיכאל שר הגדול עומד ומקריב עליו קרבן. ורבי יוחנן אמר, אלו תלמידי חכמים העסוקין בהלכות עבודה, מעלה עליהם הכתוב כאילו נבנה מקדש בימיהם" [מנחות קי.].

(58) "בעצם העבודה" - בפועל ממש, ולא בהלכות עבודה.

(59) צרף לכאן דברי רש"י [ויקרא כג, כב] שכתב: "כל הנותן לקט שכחה ופאה לעני כראוי, מעלין עליו כאילו בנה בית המקדש והקריב עליו קרבנותיו בתוכו", ובגו"א שם אות כד כתב: "הטעם ידוע, כי הקרבת הקרבן הוא שנותן ממונו לה', וכן הנותן לקט שכחה ופאה לעניים נותן ממון שלו לעניים, שזהו כמו קרבן לה', שגם מתנת העניים, לה' נחשב, שהרי כתיב [משלי יט, יז] 'מלוה ה' חונן דל', ולפיכך כאילו בונה בית המקדש והקריב עליו קרבן... כלל הדבר, מאחר שהשם יתברך חייב אותו לתת המתנות אלו לעני, הרי [זה] רצון השם יתברך לגמרי, ולפיכך כאילו הקריב קרבן לו יתברך". הרי הקרבת הקרבן מביאה עמה גם בנין בית המקדש. וכן בנתיב התשובה פ"ג [לאחר ציון 25] כתב: "כי העושה תשובה מקריב עצמו אל השם יתברך, ולפיכך נחשב העושה תשובה כאילו עלה לירושלים ובנה בית המקדש ומזבח והקריב עליו כל הקרבנות".

(60) נמצא שמבאר כאן שהואיל והלומד הלכות עבודה הוא כאילו עושה עבודה בפועל, ועבודה בפועל מזקיקה קרבן ובית המקדש, לכך הלומד הלכות עבודה עשה גם אלו הדברים [קרבן ובית המקדש]. אך לא ביאר כאן מדוע הלומד הלכות עבודה כאילו עשה עבודה בפועל. וכן לא ביאר זיקה ישירה בין לימוד הלכות עבודה לבנין בית המקדש. אך בח"א למנחות קי. [ד, פט:] ביאר יותר, וז"ל: "כי תלמידי חכמים העוסקים בהלכות עבודה כאילו נבנה בית המקדש בימיהם. וזה מפני כי העוסק בתורה, היא עבודה שכלית, מעלה עליהם הכתוב כאילו נבנה בית המקדש בימיהם. מפני שכבר התבאר כי אין העבודה רק כי על ידה האדם מתקרב אל השם יתברך, וזהו לשון 'קרבן' כי על ידו מתקרב האדם אל השם יתברך. ואין התקרבות אל השם יתברך רק על ידי התורה, שעל ידה הוא הקירוב והדבוק בו יתברך [ראה להלן הערה 74]. ולפיכך תלמידי חכמים העוסקים בהלכות עבודה כאילו נבנה בית המקדש בימיהם, ומקריבין קרבן בתוכו... ואמר כי תלמידי חכמים העוסקים בהלכות עבודה כאילו בית המקדש נבנה בימיהם, ורצה לומר כי העבודה וכן בית המקדש, הכל קדושה אלקית, וכמו שהכתוב אומר [דהי"א כח, יט] 'הכל מיד ה' עלי השכיל כל תבנית הבית'. ואם כן כל ענין הבית שכלי, ואין עיקר הבית היה העצים והאבנים הגשמיים כלל, כי לא היה בית גשמי כמו שאר בית, אבל היה בית אלקי נבדל, ודבר זה הוא עיקר [ראה בסמוך הערה 66]. ולפיכך תלמידי חכמים העוסקים על ידי השכל הבלתי גשמי בעבודה ובעבודת הבית המקדש, נחשב כאילו הבית נבנה והקריבו קרבן. ודבר זה בפרט אצל העבודה, שאין עיקר העבודה רק ענין אלקי" [ראה להלן הערות 71, 73].

(61) הולך להביא מאמר נוסף שנאמר בו "כאילו נבנה בית המקדש בימיו", וישוה בין מאמר זה למאמר שהובא עד כה [מנחות קי.] "אלו תלמידי חכמים העסוקין בהלכות עבודה, מעלה עליהם הכתוב כאילו נבנה מקדש בימיהם".

(62) "בין שתי הזכרות" [רש"י שם]. ורש"י במקום אחר [סנהדרין צב.] כתב: "שתי אותיות - של שם, כך שמעתי. לישנא אחרינא, כל שמות על שם, דאמרינן בעלמא [חגיגה טז.] 'צבאות' אות הוא בצבא שלו, קרי להו 'אותיות' לשון מופלא". וראה להלן פי"ד הערה 84.

(63) הפחד יצחק פסח מאמר טו אות ד כתב: "בלשונו של המהר"ל 'שכל' הוא כינוי לנפש האלקית" [הובא למעלה פ"ג הערה 109, ולהלן פט"ו הערה 47].

(64) לכך הוא נקרא "שכל הנבדל", שנבדל מהגוף. דוגמה לדבר; בגמרא [סנהדרין נב:] אמרו "למה תלמיד חכם דומה לפני עם הארץ. בתחלה ["בעודו מתנהג בכבודו, שאין צריך לו (הת"ח לע"ה), הוא יקר בעיניו" (רש"י שם)] דומה לקיתון של זהב. סיפר הימנו, דומה לקיתון של כסף. נהנה ממנו, דומה לקיתון של חרש, כיון שנשבר שוב אין לו תקנה". וכתב על כך בח"א שם [ג, קסב.]: "פירוש, כי השכל הוא נבדל מן הגוף, והת"ח דומה אל השכל, ועם הארץ דומה אל הגוף. וכאשר הת"ח יש לו מעלת השכל הנבדל, שהוא נבדל מן הגוף, כאשר ראוי אל השכל הנבדל, שלכך נקרא 'שכל נבדל' שהוא נבדל מן הגוף, ואז יש לו מעלתו. אבל כאשר השכל מעורב עם הגוף, אז השכל בטל אצל הגוף, כאילו אינו נמצא. וזה שאמר כיון שנשבר שוב אין לו תקנה, כי כלי חרס שנשבר אינו עומד לשום דבר, והוא בטל לגמרי, כיון שנהנה ממנו, בדבר זה נחשב שהוא מעורב עם הגוף כאשר מקבל הנאה ממנו, ואז השכל בטל. ואין השכל במעלתו רק כאשר הוא נבדל מן הגוף, וזה מבואר למשכילים ולנבונים" [הובא למעלה פ"ג הערה 9, פ"ד הערה 202, ולהלן פט"ו הערה 142].

(65) לשונו למעלה פ"ג [לפני ציון 107]: "כי האדם דבק בעליונים... וחבור זה הוא על ידי השכל, כי בלא השכל אין לאדם חבור לעליונים כלל". וזאת משום שהאדם מתחבר אל הקב"ה רק דרך נשמתו הרוחנית, ולא דרך גופו. וכן כתב בדרשה לשבת תשובה [פא.], וז"ל: "אין השכינה שורה על הגוף, כי אם על הנשמה שנתן השם יתעלה באדם, שהיא מן העליונים". ובדרשת שבת הגדול [רטז:] כתב: "האדם יש לו נשמה מן העליונים, ומצד זה האדם קרוב אל השם יתברך, כאשר הנשמה מן העליונים". ובתפארת ישראל פכ"ג [שלט.] כתב: "יש לאדם שתי בחינות; כי האדם יש לו דביקות אל העליונים מצד הנשמה הנבדלת. ויש לו חבור אל התחתונים מצד גופו החמרי". ובח"א לסוטה ג. [הוצאת כשר, כרך א, עמוד יח] כתב: "השטות הוא מבדיל אותו מן השם יתברך, כי הדיבוק [בהשי"ת] על ידי השכל, אשר מקשר אותו בבוראו עד שלא יפרד ממנו. ולכך כאשר נכנס רוח שטות, אז נבדל ממנו". ובדר"ח פ"ב מי"ג [תתב:] כתב: "כי האדם מצד גופו אינו עם השם יתברך". ולמעלה פ"ד [לאחר ציון 36] כתב: "כי החומר הוא מסך המבדיל בין השם יתברך ובין האדם הגשמי... כי הגשמי הוא מסך המבדיל בין השם יתברך ובין האדם, כאשר התבאר זה בכמה מקומות" [ראה למעלה פ"ב הערה 81, פ"ג הערה 110, ופ"ד הערה 38].

(66) לשונו בגבורות ה' ס"פ ע: "בית המקדש הוא נבדל בעצמו, כי מעלת בית המקדש אינו העצים והאבנים, רק קדושתו האלקית שדבק במקדש". ושם ר"פ עא כתב: "כי בית המקדש העיקר שלו אינו העצים והאבנים, שהם טפלים אצל עיקר המקדש, שהוא המדריגה הנבדלת שיש במקדש, כמו שטפל הגוף של אדם אצל הנשמה" [ראה למעלה הערה 60]. ובדר"ח פ"ו מ"י [שמו:] כתב: "בית המקדש, שמו נקרא על בית המקדש, כדכתיב [מ"א ח, מג] 'כי שמך נקרא על הבית הזה'".

(67) לשונו בדר"ח פ"ה מכ"א [תצח:]: "כשם שהאדם נבדל מכל הנבראים שעל פני האדמה בקדושתו, שיש לו נשמה נבדלת. כך בית המקדש נבדל מכל האדמה בקדושתו האלקית, וזהו אמרם במסכת ברכות [לג.], אמר רבי אלעזר, כל אדם שיש בו דעה כאילו נבנה בית המקדש בימיו. וביאור זה כי האדם מתדמה אל בית המקדש; שכמו שבית המקדש הוא נבדל מכל האדמה, כך האדם נבדל מכל הנבראים שעל פני האדמה. אבל אם האדם הוא בעל חומר, אין לו דמיון אל בית המקדש, שהוא נבדל בקדושתו. אבל אם יש בו דעה, שהוא השכל הנבדל, ואז האדם נבדל בקדושתו מכל הנבראים שעל פני האדמה, כמו בית המקדש, שהוא גם כן נבדל בקדושתו מכל האדמה. וזהו שנחשב כאילו נבנה בית המקדש בימיו, כי האדם עצמו הוא דמיון אל בית המקדש כמו שהתבאר... ובא לומר כי האדם הוא דמיון בית המקדש. ולפיכך יקדש האדם עצמו להיות קדוש גם כן, עד שהוא כמו בית המקדש גמור". וכן הוא בנצח ישראל פ"ד [סב:], שהאריך שם לבאר דמיון חלקי האדם לג' מחנות המקדש. וראה להלן פי"ד הערה 120.

(68) לשונו להלן פי"ד [לאחר ציון 52]: "כי הדעת והתבונה הוא נבדל אלקי לגמרי... ע"י דעת ותבונה הדבוק בו יתברך לגמרי פה אל פה, ושני דברים שנושקים פה אל פה זה הדבוק הגמור... מה שהדעת נתנה בין שתי אותיות השם, כבר בארנו כי בעל הדעה דבק לגמרי בו יתברך, ולפיכך נתנה הדעת בין שני שמות... ואם היה הדעה נתנה רק עם שם אחד, אף כי היה מורה זה גם כן דביקות הדעת בו יתברך, אבל אין זה דביקות גמור, רק מצד מה יש לה דביקות הדעת בו יתברך. אבל כאשר הדעת נתנה בין שתי שמות, נמצא כי מצד הדעת לגמרי הדביקות בו יתברך... כי בית המקדש עלוי העולם הזה ממדריגה הגשמית אל מדריגה העליונה הנבדלת... כי בית המקדש היה בית קדוש אלקי. וכך כאשר יש דעת באדם, מתעלה האדם ממדריגה הגשמית אל המדריגה הנבדלת. ולפיכך אמר בה נתן בין שתי אותיות השם, כלומר שבשביל שהמקדש נתן בין שתי אותיות השם, מורה ג"כ על שיש לבית המקדש דביקות לגמרי בו יתברך... וכך הדעת נתן בין שתי אותיות השם, שעל ידי הדעת יצא האדם ממדריגה גשמית אל מדריגה האלקית". והנה כאן מבאר שהדעה והמקדש ניתנו בין שתי אותיות כדי להורות על הדביקות הגמורה של הדעה והמקדש אל הקב"ה. וכן כתב בתפארת ישראל פ"י [קסב.], ויובא להלן פי"ד הערה 91. אך בדר"ח פ"ג מי"ז [תלח.] כתב לגבי דעה ביאור נוסף, וז"ל: "כי הדעת בו יודע אמתת הדבר כאשר הוא, אמרו בפרק חמישי דברכות [לג.] גדולה דעת שנתנה בין שתי אותיות השם, שנאמר 'כי אל דעות ה". כלומר, שראוי הדעת שיהיה ניתן בין שני השמות, כי הדעת בו יודע אמתת הדבר, והשם בא בכל מקום על אמתת הדבר מה שהוא בעצמו, ולפיכך נתן הדעת בין השמות 'אל דעות ה"". ולפי זה הדעה ניתנה בין שני שמות מחמת שהדעה והשם מורים על אמתת הדבר, ולא משום דביקותם אל ה'. והסבר זה יועיל רק לדעה, ולא לבאר מדוע המקדש ניתן בין שתי אותיות. וראה להלן פי"ד הערה 102.

(69) ואילו במאמר במסכת מנחות [קי.] אמרו שהשכר של "כאילו נבנה בית המקדש בימיו" ניתן לתלמידי חכמים העוסקים בהלכות עבודה, וכיצד במסכת ברכות אמרו שהשכר זה ניתן גם למי שלא עסק בתורה, "רק שיש בו דעה". ואע"פ שאי אפשר "שיש בו דעה" ללא תורה, שהרי ללא תורה אין אלא שכל האנושי בלבד, מ"מ לא מצינו שהוצרך לעסוק דוקא בהלכות עבודה, ואילו המאמר במנחות מחייב שיעסוק בהלכות עבודה דייקא.

(70) וזהו רק תלמיד חכם גדול [מבואר בסמוך], שאף שאינו עוסק בהלכות עבודה, מ"מ ה"דעה יתירה עליונה" שיש לו מרוממת אותו לדביקות גמורה עם השם יתברך. וצרף לכאן את דבריו המוסלאים של החזון איש, שכתב באגרותיו [ח"א אות טו] בזה"ל: "משרשי האמונה שכל הנאמר בגמ' בין במשנה ובין בגמ', בין בהלכה ובין באגדה, הם הם הדברים שנתגלו לנו ע"י כח נבואי, שהוא כח נשיקה של השכל הנאצל עם השכל המורכב בגוף... אבל יש הבדל יסודי בין נבואה לרוה"ק; נבואה אין השכל המורכב של האדם משתתף בה, אלא אחרי התנאים הסגוליים שנתעלה בהם עד שזכה לזוהר נבואי, אפשר לו להיות לכלי קולט דעת, מבלי עיון ועמל שכלי. אבל רוה"ק היא יגיעת העיון ברב עמל ובמשנה מרץ, עד שמתוסף בו דעת ותבונה בלתי טבעי". וקודם לכן כתב [שם אגרת יג]: "האיש הזוכה לידיעת התורה, רצה לומר שהשכל הניתן בנפש כגרעין בגומת השדה התאחד עם החכמה, והיו לבשר אחד, הוא הולך בין אנשים ונדמה לאדם הרואה לעינים כבן אדם. אבל באמת הוא מלאך הגר עם בני תמותה, וחי חיי אצילות, ומרומם על כל ברכה ותהלה".

(71) נמצא שהמאמר במסכת ברכות ["כל אדם שיש בו דעה כאילו נבנה בית המקדש בימיו"] יש בו יתר וחסר לעומת המאמר במסכת מנחות ["תלמידי חכמים העסוקין בהלכות עבודה מעלה עליהם הכתוב כאילו נבנה מקדש בימיהם"]; היתר הוא שבמאמר בברכות איירי אף במי שאינו עוסק בהלכות עבודה, לעומת המאמר במנחות שאיירי רק באלו שעוסקין בהלכות עבודה. והחסר הוא שהמאמר בברכות איירי רק בתלמיד חכם גדול שיש לו "דעה יתירה עליונה", לעומת המאמר במנחות דאיירי גם במי שאינו תלמיד חכם גדול. והביאור הוא, שהמאמר במנחות עוסק במעלת הלכות עבודה המביאה את לומדיה למדריגה זו [כמבואר למעלה הערה 60], לכך "אף שאינו תלמיד חכם גדול כאילו נבנה בית המקדש בימיו", כי מעלת הלכות עבודה [ולא מעלת עצמו] היא זו המביאתו לכך. אך המאמר בברכות עוסק במעלת הגברא שניחון בדעה עליונה [המצויה רק אצל תלמיד חכם גדול], ומעלת הגברא היא עמו בתמידיות גם כשלא עסק בהלכות עבודה, שמציאותו המרוממת נדונת כבנין בית המקדש.

(72) חוזר בזה למאמר במנחות [קי.] "אמר ריש לקיש, מאי דכתיב [ויקרא ז, לז] 'זאת התורה לעולה למנחה ולחטאת ולאשם', כל העוסק בתורה כאילו הקריב עולה מנחה חטאת ואשם".

(73) פירוש - ריש לקיש בא להוסיף שלימוד תורה אינו שקול רק לעבודה, אלא להקרבת קרבן עצמו, שיש בזה דביקות יתירה אל ה'. ומדגיש זאת לעומת דברי רבי יוחנן, שאמר לפני כן [מנחות קי.] "אלו תלמידי חכמים העסוקין בהלכות עבודה, מעלה עליהם הכתוב כאילו נבנה מקדש בימיהם", ולא הזכיר להדיא שכאילו הקריב קרבן, לכך ריש לקיש מוסיף שכאילו הקריב קרבן. ואע"פ שלמעלה [לאחר ציון 56] כתב: "ומה שאמר [רבי יוחנן] כי תלמידי חכמים העוסקים בהלכות עבודה מעלה עליהם וכו', כי כאשר עוסקים בעצם העבודה, ואין עבודה בלא מקדש ובלא קרבן. לכך נחשב זה כאילו בית המקדש בנוי, ומקריב עליו קרבן, אשר הוא עוסק בעבודה". הרי שביאר שכוונת רבי יוחנן היא גם להקרבת קרבן ולא רק לעבודה, מ"מ רבי יוחנן עצמו לא הזכיר להדיא בדבריו תיבת "קרבן", לכך ריש לקיש בא להוסיף שכאילו הקריב גוף הקרבן.

(74) כמבואר למעלה פ"א הערות 61, 310, פ"ד הערות 33, 71, 305, ובפרק זה הערות 56, 60, 85.

(75) לשונו בח"א למנחות קי. [ד, צ.]: "ריש לקיש סבר כי העוסק בתורה כאילו הקריב עולה, כי הקרבן על ידו מתדבק האדם בו יתברך, ויוצא האדם ממדריגת הגשמית. ודבר זה נעשה על ידי התורה גם כן, וכמו שהתבאר למעלה" [ראה למעלה הערה 60]. ובדרשת שבת הגדול [רכח.] כתב: "הקרבן הוא התקרבות אל השם יתברך, אשר זה האדם שהוא בעל גוף, הוא מתרחק מן השם יתברך על ידי חטא. ולכך צריך קרבן שהוא התקרבות אל השם יתברך. והתורה מן הקרבן הוא עצם הסדר, כי השכל הוא הסדר... כי הבית מתחבר כאשר הוא מקרב העצים והאבנים, וסדר הבית כאשר מסודר בשכל שלו הוא הקירוב והחבור הגמור שממנו בא צורת הבית. ולפיכך המתעסק בתורת קרבנות, שהוא סדר החבור והקירוב, דבר זה הוא הקירוב הגמור, ונחשב כאילו מתעסק בקרבנות עצמם" [ראה למעלה הערה 52].

(76) לשון הגמרא [מנחות קי.]: "אמר רבא, האי 'לעולה למנחה', 'עולה ומנחה' מיבעי ליה. אלא אמר רבא, כל העוסק בתורה אינו צריך לא עולה ולא חטאת ולא מנחה ולא אשם".

(77) מחמת חטאו, והקרבן סוגר את הפער שנוצר בעקבות החטא, וכמבואר למעלה הערה 52.

(78) לעומת החוטא שהיה רחוק, ולכך יש צורך לקרבו מחדש.

(79) לשונו בח"א למנחות קי. [ד, צ.]: "ורבא סבר כי העוסק בתורה הוא עם השם יתברך מתדבק בו. וכל ענין הקרבן אינו רק לקרב האדם אל השם יתברך אחר שהיה רחוק. ואילו העוסק בתורה הוא עם השם יתברך מבלי הסרה, לכך אינו צריך קירוב כלל, רק שהוא עם השם יתברך תמיד". ופירושו, כי ענין הקרבן הוא לקרב האדם אל ה' לאחר שהאדם נתרחק מחמת החטא, אך העוסק בתורה הוא כבר עם ה' ללא הסרה, ואין לו צורך בקרבן לקרבו, כי הוא כבר קרוב ועומד על ידי תורתו. ובתפארת ישראל פ"ע [תתשא:] כתב: "וזה אומרם כאן 'כל העוסק בתורה אין צריך לא חטאת וכו". ודבר זה כי התורה היא שכלית נבדל מן החמרי, והחטא הוא חמרי נבדל מן השכל. וכשהוא עוסק בתורה, דבר זה הוא הסתלקות הגוף [ראה להלן ציון 86], ואז אין נמצא החטא שהוא מצד החומר. ולכך אמר שאין צריך לו קרבנות, אשר באים לכפר על מעשה גוף, כי מצד הגוף הגשמי החטא נמצא".

(80) מקשה על עצמו, שאם העוסק בתורה אינו צריך קרבן כי הוא כבר קרוב ועומד, עדיין היה אפשר לומר שהעוסק בתורה הוא כאילו הקריב קרבן, כי אידי ואידי מקרבים את האדם אל ה'. ונהי שהעוסק בתורה אינו צריך קרבן, מ"מ הוא לכאורה עומד באותו מקום שעומד בו המקריב קרבן, והיה יכול להשוות ביניהם ולומר שהעוסק בתורה הוא כמקריב קרבן, וכפי שריש לקיש השוה ביניהם.

(81) ואילו העוסק בתורה הוא תמיד עם השם יתברך, ולא רק לשעה. ודבריו צריכים ביאור, שגם אם יקריב קרבן עולה כל שעה יהיה תמיד עם השם יתברך, וכך הוא מי שעוסק בתורה, שעוסק בה כל שעה, ומהי העדיפות שיש לתורה על פני קרבן עולה. ואפשר לבאר זאת לפי דבריו להלן פי"א [לאחר ציון 47], שביאר שם שהמכבד תלמיד חכם הוא כאילו הקריב תמידים [ברכות י:], משום "שרק התורה יש לה מעלה זאת שהיא תמידית, לפי שכתוב [יהושע א, ח] 'והגית בו יומם ולילה'. והנה המכבד תלמיד חכם שיש לו מעלה התמידית, היא התורה, כאילו הקריב תמידים, שבזה מכבד השם יתברך תמיד, וזה נכון ואמת". ואף שיקריב עולה כל שעה, מכלל "לשעה בלבד" לא יצא. ועוד יש לומר, שהעוסק בתורה הוא תמיד עם ה' גם כאשר לא עוסק בתורה, לעומת המקריב קרבן שנמצא עם ה' רק לשעה. וכן אמרו חכמים [סוטה כא.] "תניא, את זו דרש רבי מנחם בר יוסי, [משלי ו, כג] 'כי נר מצוה ותורה אור', תלה הכתוב את המצוה בנר ואת התורה באור; את המצוה בנר, לומר לך מה נר אינה מגינה אלא לפי שעה, אף מצוה אינה מגינה אלא לפי שעה. ואת התורה באור, לומר לך מה אור מגין לעולם, אף תורה מגינה לעולם". ומאמר זה הביא למעלה פ"א [לאחר ציון 138], וכתב שם לבאר [לאחר ציון 148] בזה"ל: "כי התורה היא שכלית, וכל דבר שהוא שכלי אינו נופל תחת הזמן. ולפיכך אמרו שהתורה מגינה לעולם, כמו שראוי אל דבר שאינו תחת הזמן, אשר אין לו שנוי. אבל המצוה מגינה לזמן, מפני שהיא על ידי מעשה הגוף... והגוף יש לו התלות ושייכות בזמן. ולפיכך אין המצוה מגינה לעולם, כמו כל דבר שהוא גשמי, שהוא נופל תחת הזמן, ויש לו הפסק". וכל מה שביאר לגבי מצוה, כוחו יפה גם לגבי הקרבת קרבן, ולכך הקרבן אינו אלא לשעה.

(82) לשון הגמרא [מנחות קי.] "אמר רבי יצחק, מאי דכתיב [ויקרא ו, יח] 'זאת תורת החטאת', [ויקרא ז, א] 'וזאת תורת האשם', כל העוסק בתורת חטאת כאילו הקריב חטאת, וכל העוסק בתורת אשם כאילו הקריב אשם". ובתפארת ישראל פ"ע [תתש:] כתב: "ואין טעם הדבר מה שאמר 'כל העוסק בתורת חטאת כאילו הקריב חטאת', שהתורה עומדת במקום אותה מצוה עצמה. שאם כן הוה ליה לומר 'העוסק בתורת סוכה' גם כן דהוא 'כאילו עשה סוכה'. ו'העוסק בתורת לולב כאילו עשה לולב', ולמה אמרו 'העוסק בתורת חטאת ועולה'".

(83) בח"א למנחות קי. [ד, צ:] הרחיב יותר, וז"ל: "ופירוש זה, כי כאשר הוא עוסק בתורת עולה, יש לו דביקות יותר במה שהוא עוסק בדבר שעל ידו הדביקות, דהיינו קרבן עולה או חטאת או אשם, וזהו יותר ממה שהוא עוסק בשאר תורה. כי העולה על ידה דביקות מיוחד, והחטאת ג"כ על ידי החטאת דביקות מיוחד, שהוא דביקות של כפרה, ועל ידי שלמים יש לו דביקות של שלום, עד שכל קרבן וקרבן יש לו דביקות מיוחד... וכן העוסק בתורת חטאת, יש לו אותו דביקות שיש לאדם על ידי קרבן חטאת. ודמיון גמור יש לתורה אל קרבן, שהקרבן נאמר עליו [ויקרא א, ט] 'אשה ריח ניחוח', וכן התורה היא אש, והיא נחת לה' ברוך הוא". ובתפארת ישראל פ"ע [תתשב.] כתב: "ורבי יצחק אמר, כל העוסק בתורת חטאת כאילו הקריב חטאת עצמו, והעוסק בתורת אשם כאילו הקריב אשם עצמו. ודבר זה יותר מעלה לתורה, כי לרבא צריך שיהיה עוסק ומתמיד בתורה. אבל לרבי יצחק רק שעוסק בתורת חטאת לבד כאילו הקריב חטאת. וזה כי אין ענין הקרבן רק ההתדבקות בו וההתקרבות אליו יתברך, כמו שאמרנו. וכאשר עוסק בתורת חטאת, יש לו אותו התקרבות עצמו אשר קונה על ידי החטאת. ולכך העוסק בתורת חטאת כאילו הקריב חטאת".

(84) כי בגמרא [מנחות קי.] הובאו ארבע דעות ביחס של תורה וקרבנות; (א) דעת רבי יוחנן שאמר "תלמידי חכמים העוסקים בתורה בלילה, מעלה עליהן הכתוב כאילו עסוקים בעבודה". (ב) דעת ריש לקיש שאמר "כל העוסק בתורה, כאילו הקריב עולה מנחה חטאת ואשם". (ג) דעת רבא שאמר "כל העוסק בתורה, אינו צריך לא עולה ולא חטאת ולא מנחה ולא אשם". (ד) דעת רבי יצחק שאמר "כל העוסק בתורת חטאת, כאילו הקריב חטאת. וכל העוסק בתורת אשם, כאילו הקריב אשם". ריש לקיש הוסיף על דעת רבי יוחנן, שהעוסק בתורה כאילו עשה את גוף הקרבן, ולא רק שעשה עבודה [כמבואר למעלה לאחר ציון 72]. רבא הוסיף על דעת ריש לקיש להורות שהדביקות של תורה היא לא רק לשעה [וכקרבן], אלא דביקות תמידית [כמבואר למעלה לאחר ציון 79]. ורבי יצחק הוסיף על דעת רבא, שלרבא בעי שיהיה עוסק ומתמיד בתורה, אך לרבי יצחק סגי שיעסוק בתורת חטאת בלבד כדי להגיע לאותה דביקות [כמבואר בתפארת ישראל פ"ע, והובא בהערה הקודמת].

(85) כמצויין בהערה 74.

(86) אודות שעל ידי התורה יש סלוק הגופני, כן כתב בתפארת ישראל פ"ע [תתשא:], והובא בהערה 79.

(87) בדר"ח פ"א מי"ג [שמח:] ביאר בשני אופנים כיצד התורה נותנת חיים לאדם, וז"ל: "כי האדם שנקרא שמו 'אדם' על שם שהוא מן האדמה [ב"ר יז, ד], שהיא בעלת חומר, ודבק בחומר האדם ההעדר... ולפיכך צריך האדם להוסיף בתורה השכלית, שהיא הפך החומר, והיא חיותו של אדם. וגם שעל ידי התורה יש לו דביקות בו יתברך... כי אם לא היתה התורה, לא היה לאדם בעל חומר, דביקות בו יתברך, ולפיכך בתורה יש החיים". נמצא שביאר שם שני טעמים כיצד התורה נותנת חיים; (א) שכליות התורה מפקיעה את האדם מההעדר הדבק בחומרו. (ב) על ידי התורה יש לאדם דביקות בה', שהוא מקור החיים [תהלים לו, י]. וכאן שילב ביניהם, שכתב: "לדברי הכל התורה שנתן השם יתברך לאדם על ידה הקירוב והדביקות הגמור אל השם יתברך, כי התורה היא שכלית, ועל ידי התורה סלוק הגופני, ויש לו דביקות עם השם יתברך".

(88) כי מעלות התורה חלות על לומדיה [כמבואר למעלה פ"ד הערה 228, פ"ו הערות 37, 69, ופ"ז הערה 23], והואיל ונתבאר כאן ש"התורה שנתן השם יתברך לאדם, על ידה הקירוב והדביקות הגמור אל השם יתברך, כי התורה היא שכלית" [לשונו למעלה], לכך זו מעלת "התלמיד חכם שיש לו התורה", ש"אין אל מעלתו גבול והשלמה", כמשפט השכל שאינו בא לידי השלמה, וכמו שמבאר והולך.

(89) "מישיבה לישיבה וממדרש למדרש" [רש"י שם].

(90) "שילכו מבית המדרש לבית הכנסת, ומבית הכנסת לבית המדרש אחר" [רש"י מו"ק כט.].

(91) כפי שכתב בח"א לכתובות קד. [א, קסא.], וז"ל: "כי יש לצדיק תכלית המנוחה", ושם מבאר כיצד יש לצדיק תכלית המנוחה לאחר שנפטר מן העולם. זאת ועוד, כי התורה מעניקה מנוחה לאדם בעולם הזה מעין עולם הבא, וכפי שכתב בדר"ח פ"ו מ"ח [ערב.], וז"ל: "מדריגה זאת שתתן התורה לאדם בעולם הזה מעין עולם הבא, דהיינו כמו אברהם יצחק ויעקב שנתן להם חיים של טובה ושלוה ומנוחה. והרי אף השבת הוא מעין עולם הבא... וגם בשאר צדיקים אפשר לומר כך... שיטעים את הצדיק מעין עולם הבא במה". לכך "בודאי יש להם מנוחה", הן בעוה"ז והן בעוה"ב.

(92) לשונו בתפארת ישראל פט"ז [רמ:]: "כי מעלת האדם מצד השכל, ומצד הזה האדם חסר... ואף אם ימצאו פרטיים שהם בעלי שכל, מכל מקום אין בדבר זה השלמה כלל. כי האדם נברא בכח על השכל, ואף אם הוציא שכלו אל הפעל, עדיין אין כאן שלמות, כי תמיד הוא בכח יותר לצאת אל הפעל, ואין כאן השלמה כלל... כי תמיד אפשר לו להוסיף על השכל... שמוציא האדם שלמותו אל הפעל תמיד להתחכם". ואמרו חכמים [דב"ר ב, כו] "מי שאוהב תורה אינו שבע תורה". ונאמר [תהלים קיט, צז] "מה אהבתי תורתך כל היום היא שיחתי". הרי שאין שביעה וסוף לתורה. ואודות שההשלמה היא בגמר הדבר, כן נתבאר למעלה פ"א הערה 281, קחנו משם.

(93) שמות כה, י "ועשו ארון עצי שטים אמתים וחצי ארכו ואמה וחצי רחבו ואמה וחצי קומתו".

(94) לשונו להלן פי"ב [לפני ציון 17]: "כי כאשר כבר אמרנו כי אין התורה אצל האדם בשלימות... כי אמות הארון השלם שבורות, לומר לך כי אין התורה אצל האדם בשלימות". וכן הוא בכד הקמח לרבינו בחיי ערך גאוה, וכן כתב בפירושו לחומש [שמות כה, י] בשם חז"ל ש"כל אמות של מקדש היו שלמות חוץ משל ארון שהיו שבורות... מכאן לתלמיד חכם שצריך שיהיה שפל וענו ולבו נשבר בקרבו" [הובא למעלה פ"ב הערה 40]. והרב שעוועל ז"ל מציין שם [ציון 71] שלא מצא מקורו בחז"ל. וראה בתורה שלמה [שמות כה, י (אות קה)] ובבעל הטורים וכלי יקר שם. ובתפארת ישראל ס"פ לה כתב: "כל ענין הלוחות היה לפי מה שראוי אל דבר שהוא מעשה אלקים [שמות לב, טז]. וכן שעורן בעצמם, שהיו ששה טפחים על ששה טפחים [נדרים לח.]. כי ששה טפחים אמה שלימה [מנחות צח.], בלי תוספות ובלי מגרעת". וקשה, שכאן מבאר ששיעורי הארון היו בדוקא אמות שבורות "לומר לך כי אין התורה אצל האדם בשלימות", ואילו אמות הלוחות היו בדוקא שלימות, ולא שבורות. אמנם הם הם הדברים. הלוחות הם מעשה אלקים, ולכך הם נעשים בשלימות גמורה, ובאמה שלימה. אך הארון נעשה על ידי בצלאל [שמות לז, א, ורמב"ן שמות לו, ח], והוא מעשה אדם, ולכך אצל הארון בדוקא האמות היו שבורות. וזהו דיוק לשונו כאן שכתב "כי אמות הארון שבורות, לומר לך כי אין התורה אצל האדם בשלימות". וראה שם בתפארת ישראל הערה 83 במה שנתבאר שם לגבי הלוחות השניות.

(95) לשונו בגבורות ה' פמ"ה [קעא.] כתב: "כי הדבר שהוא מתנועע תמיד מבלתי מגיע אל התכלית, אז נדע כי זה הנמצא חסר שלימות בעצמו. שאם היה בעל שלימות, היה מגיע אל המנוחה, שהוא השלמה. אבל התנועה אין בה שלימות גמור" [הובא למעלה פ"ג הערה 100]. ובדר"ח פ"ב מ"ב [תקכא:] כתב: "מי שאינו בשלימות בפעל, הנה עומד אל ההשלמה... אבל כאשר הוא יושב ונח, כאילו הגיע כבר אל ההשלמה". ושם פ"ג מט"ז [תיב:] כתב: "העולם הבא יש שם ישיבה והנחה. ודבר זה מורה על כי האדם בשלימות בפועל, ואינו מתנועע אל ההשלמה, רק כבר הוא שלם, וכל אשר הוא שלם הוא נוח ויושב". ושם פ"ד תחילת מי"ח [שעב:] כתב: "כל מנוחה היא בסוף, כי התקון הוא שיבא אל המנוחה בסוף... המנוחה והשלימות הוא בעולם הבא, שהוא בסוף" [הובא למעלה פ"א הערה 54]. ושם פ"ה מ"ט [רפו:] כתב: "הדבר שהוא שלם ראוי אליו השביתה והמנוחה... והנה תראה המנוחה שייך אל דבר שהושלם והוא בפועל, ואז הוא בעל מנוחה. אבל כאשר לא הושלם ואינו בפועל, אז שייך אליו התנועה". ובסמוך [לפני ציון 115] כתב: "שכל מנוחה היא תכלית". ואמרו חכמים [סוטה מ:] "אין ישיבה בעזרה אלא למלכי בית דוד בלבד", ופירש רש"י שם "אלא למלכי בית דוד - שחלק להם המקום כבוד להראות שמלכותו שלימה" [שמעתי מידי"נ הרה"ג ר' הדר מרגולין שליט"א]. דוגמה לדבר; שבת נקראת "תכלית מעשה שמים וארץ" [תפילת ערבית דשבת], כי הואיל והקב"ה נח ביום השביעי, בהכרח שזה מורה שהגיע אל תכליתו, שאל"כ, לא היה נח ביום זה, אלא היה ממשיך במלאכתו, וכמבואר בתפארת ישראל פ"מ [תרח:], ויובא בסמוך הערה 101. וראה להלן פט"ו הערה 56, ופי"ז הערה 95.

תוכן העניינים

פירושים והערות מהרב יהושע הרטמן על נתיבות עולם

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה