פירושים והערות מהרב יהושע הרטמן על נתיבות עולם· רבי יהושע הרטמן
נתיב התורה · פרק ח
(1) למעלה פ"ב [לאחר ציון 60], ופ"ז [מלפני ציון 28 ואילך], ויובא בהערה הבאה. וראה להלן ציונים 62, 94.
(2) לשונו למעלה פ"ז [לפני ציון 28]: "אם למוד התורה הוא ללמדה לאחר, נקראת 'תורת חסד', לפי שהחסד מתפשט הטוב לאחר, שזהו ענין החסד. ולכך אם למודו כדי ללמד לאחר, נקראת 'תורת חסד', ואם לא כן, לא נקראת 'תורת חסד'... כי השכל לא יוגבל ולא יוגדר, הפך הגשם שהוא יוגדר... אם למוד התורה שתהיה אצלו, בדבר זה יש גבול לתורה, כאשר תהיה נמצאת אצלו בלבד, ואין ראוי שתקרא 'תורת חסד', שהחסד מתפשט בלי גבול. וכאשר למוד התורה מתפשט לאחרים, אז היא 'תורת חסד'... נקראת 'תורת חסד' כאשר התורה היא להשפיע לאחרים, שהשכל השפעתו אל הכל, ולכך נקראת 'תורת חסד', שהחסד מתפשט אל הכל. וכך השכל העליון מתפשט אל הכל, ולפיכך ראוי ומחוייב שיהיה תורת האדם כאשר ראוי אל השכל העליון, אשר הוא מתפשט אל הכל, וכך יהיה תורתו על מנת ללמד אל הכל". ואודות שהחסד הוא לכל ללא גבול, הנה נאמר [תהלים פו, ה] "כי אתה ה' טוב וסלח ורב חסד לכל קוראיך". וכן אמרינן "כל מאמינים שהוא חי וקים, הטוב ומטיב לרעים ולטובים" [תפילת שחרית לר"ה]. ואמרו חכמים [סוכה מט:] "צדקה לעניים, גמילות חסדים בין לעניים ובין לעשירים". ובדר"ח פ"א מ"ב [רז:] כתב: "גמילות חסדים היא מדת המים, דכתיב [קהלת יא, א] 'שלח לחמך על פני המים כי ברוב הימים תמצאנו'. וכתיב [ישעיה לב, כ] 'אשרי זורעי על כל מים', שדרשו זה על גמילות חסדים, כמו שאמרו ז"ל במסכת בבא קמא בפרק קמא [יז.], כל העוסק בתורה ובגמילות חסדים זוכה לנחלת שני שבטים, שנאמר 'אשרי זורעי על כל מים' ואין זריעה אלא צדקה, שנאמר [הושע י, יב] 'זרעו לכם לצדקה וקצרו לפי חסד'. ודבר ידוע הוא זה, כי בעל חסד משפיע לאחר, כמו המים המשפיעים". וראה למעלה פ"ב הערות 27, 61, ופ"ז הערות 30, 31, 38.
(3) לשון הגמרא שם: "למה נמשלו דברי תורה למים, דכתיב [ישעיה נה, א] 'הוי כל צמא לכו למים'. לומר לך, מה מים מניחין מקום גבוה והולכין למקום נמוך, אף דברי תורה אין מתקיימין אלא במי שדעתו שפלה". ומאמר זה הובא למעלה ריש פ"ב [לאחר ציון 9].
(4) אודות שהגדרת הגשם היא היותו בעל רחקים, כן כתב הרבה פעמים. וכגון, בדר"ח פ"ב מ"ה [תקפב:] כתב: "כי הדברים הגשמיים שייך בהם הרוחק". ושם פ"ה מט"ו [שעג:] כתב: "כי מספר שבעה הוא כנגד שש קצוות, והיכל הקודש שביניהם. וידוע הששה קצוות הם מתיחסים ביותר אל הגשמי, שהרי יש להם רוחק, אשר הרוחק שייך אל הגשם. ואילו האמצעי אין לו רוחק כלל, שהרי לא שייך רוחק באמצעי, ולפיכך הוא מתיחס אל הבלתי גשמי". ושם פ"ו מ"ב [סח:] כתב: "המדה שייכת אל הגשמי, שלכך נקרא 'מדה', שהוא שעור, וכל שעור הוא גשמי". ושם פ"ו מי"א [שצז:] כתב: "לפיכך אמר [חולין ס.] 'בקומתן נבראו', וזה כנגד הגוף שמקבל הקומה הגשמית, כי הרחקים שייכים לגשם". ובהקדמה שלישית לגבורות ה' [יט] כתב: "כי הצדדים... יש להם רוחק, וכל רוחק הוא גדר הגשם אשר יש לו רחקים". ובגבורות ה' פ"ע [שכא:] כתב: "גדר הגשם הוא שיש לו התפשטות האורך והרוחב והגובה, ואלו הם גדר הגשם, ואם כן הגשם יש לו הרכבה מאלו הרחקים, שהם האורך והרוחב והגובה". ובנצח ישראל פ"כ [תלה:] כתב: "כי ד' מלכיות הם כנגד ד' רוחות... וישראל מתיחסים אל הנקודה האמצעית. מפני שהצד מתיחס אל הגשמי, שהרי כל צד אשר יש לו רוחק, שהוא מתרחק מן האמצעי, אשר אין לו רוחק. וכל דבר אשר יש לו רוחק, הוא מתדמה אל הגשמי, אשר גדר הגשם הוא הרוחק. ומדריגת האומות שהם גשמיים, ולפיכך המלכיות הם ד', כנגד הצדדין שהם ד'. אבל ישראל, שיש להם מדריגה בלתי גשמית, הוא נגד האמצעי, שהרי האמצעי אין לו רוחק כלל, שאינו נוטה לשום צד, ולפיכך האמצעי מתיחס אל בלתי גשמי שאין לו רוחק. ולכך ישראל הם אחד, שהרי האמצע הוא אחד, והצדדין הם ד'". ובדרשת שבת תשובה [עט.] כתב: "אות יו"ד מורה על שאינו גוף, כי גדר הגוף הם הרחקים המתחלקים כאשר ידוע, והיו"ד אין אות קטן מאות זה, ואין לו שעור ברוחב ואורך שיתחלק, ולכך האות יו"ד מורה על בלתי גוף וגשם". וכן הוא בגו"א במדבר פכ"א אות לג [ד"ה אמנם] ושם הערה 93, גבורות ה' פמ"ו [קעה:], תפארת ישראל פ"ז [קיח.], שם פ"מ [תריג.], שם פ"ע [תתרצו:], נצח ישראל פנ"ט [תתקב:], נתיב הענוה פ"ז, ח"א לנדרים לט. [ב, יד.], ח"א לנדה ל: [ד, קנח:], ועוד [הובא למעלה פ"ב הערה 25].
(5) יסוד נפוץ בספריו. וכגון, בנר מצוה [לג:] כתב: "כי החכמה הוא מתפשט בכל הצדדין לרוחב ולאורך, ואין לה גבול כלל, רק מתפשט בכל מקום... כי האומה הזאת [מלכות יון] יש בה החכמה, הרי השכל מתפשט בכל העולם, כי כך ענין השכל. ולכך כפי מדת השכל, היה ממשלתם בכל העולם". ובהמשך שם בנר מצוה [סג:] כתב: "כל גוף גשמי הוא בעל קץ ותכלית, וכך אל כח האומות קץ ותכלית. אבל השכל הנבדל אינו בעל תכלית, כי השכל אין לו גבול ותכלית, ולכך אין למעלת ישראל, שהיא מעלה אלקית הקדושה, קץ ותכלית". ובדרך חיים פ"א מי"ז [תד:] כתב: "אין גבול לשכלי". ושם פ"ב מט"ו [תתיג.] כתב: "דוד אמר [תהילים קיט, צו] 'לכל תכלה ראיתי קץ רחבה מצותך מאוד', רצה לומר לדבר שהוא בעל גבול ותכלית, כמו כל הדברים הגשמיים, שהם בעלי גבול, יש להם קץ, ואפשר לאדם הגשמי, שהוא ג"כ בעל תכלית וגבול, להגביל אותם. אבל התורה שהיא שכלית, אין להגביל אותה האדם הגשמי שהוא בעל גבול". וכן שם פ"ד מי"ד [רפט.] כתב: "נאמר [משלי כה, ג] 'שמים לרום וארץ לעומק ולב מלכים אין חקר'. וביאור זה, כי אף שיש לשמים רום גדול, ולארץ יש עומק גדול, מ"מ מפני שהם גשמיים, וכל גשם הוא בעל גבול ותכלית. אבל לב מלך... והלב יש לו מעלה נבדלת לגמרי, ולכך אין לו חקר". ובהקדמה ראשונה לגבורות ה' [ב] כתב: "כי החכם ישיג מצד שכלו, ומכיוון שהוא ישיג מצד שכלו, יוכל להשיג הדברים הנעלמים והנסתרים ביותר... ולפיכך אמרו חכמים [ב"ב יב.] חכם עדיף מנביא. וביאור זה כי הנבואה דומה בדבר לחוש עין שירגיש המוחש מבחוץ... ומפני זה יותר עדיף החכם אשר הוא משיג ויודע הדברים הנעלמים ומוציא אותם משכלו מעצמו... שהחכם משיג הדברים הנעלמים יותר ממה שיתבאר בנבואה, לכך חכם עדיף מנביא, מה שהוא יכול להשיג דבר שאי אפשר בנבואה". ולמעלה פ"ב [לאחר ציון 24] כתב: "הגשם יש לו רחקים מוגבלים, וזהו מדת גס רוח, שהוא מגביל עצמו בגדלות, לומר כי כך וכך גדול הוא. לכך אין ראוי מדה זאת אל התורה, שהיא שכלית, ולא יכנס השכל בגדר הגבול, אשר הגבול הוא שייך אל דבר הגשמי". וכן למעלה פ"ג [לאחר ציון 73] ביאר שהתורה השכלית לא תיכנס בגדר הגבול השייך לגשמי, ולכך צריך ללמוד בהתמדה מאוד, ולא לפי שעה ולפי זמן. ובנצח ישראל פ"ו [קנו:] כתב: "כי הגשם הוא בעל גבול ושעור, ואין הדבר שהוא נבדל בעל גבול כמו הגשמי. וכל אשר יש לו קירוב אל הקדושה האלקית הנבדלת, אין לו כל כך גבול". וכן הוא שם פ"כ [תלז:]. וצרף לכאן את יסודו שהברכה היא ללא גבולות, וכלשונו בגבורות ה' ר"פ טו, וז"ל: "הבנין הוא הפך הברכה, כי בברכה אין גדר וגבול, ולכך נאמר בברכה [בראשית כח, יד] 'ופרצת ימה וקדמה', אין ברכה אלא בדבר הפרוץ ואין לו גדר וגבול, זהו ענין הברכה. והבנין הוא הפך זה, שבונה גבולים וגדרים". והרמב"ם בהלכות יסודי התורה פ"א ה"ז כתב: "אילו היה היוצר גוף וגויה היה לו קץ ותכלית, שאי אפשר להיות גוף שאין לו קץ" [הובא למעלה פ"ז הערה 30].
(6) אודות שהשכל משפיע אל הכל, כן כתב למעלה פ"ב [לאחר ציון 60], וז"ל: "שהשכל משפיע לכל, והכל מקבלים ממנו, ולא יוגבל לו דבר מיוחד, רק הכל מתבשמין. ולפיכך השכל נמשל למים [תענית ז.], כי המים מתפשטים בלא גבול להם, וכמו שהתבאר בסמוך. ולכך אם תלמיד חכם יש לו מדת השכל שלא יוגבל, רק תורתו מתפשט לכל, והכל מתבשמים ממנו, אז תורתו מתקיימת". ואמרו חכמים [ר"ה כג.] "כל הלומד תורה ואינו מלמדה, דומה להדס במדבר", ובח"א שם [א, קכה.] כתב: "אין אילן יותר נאה כמו הדס, שעשוי לריח, וחביב ומקובל על הבריות מאוד. וכאשר הוא במדבר, אין מקובל על האדם, והוא לבטלה. וכן הוא מי שלמד תורה ואינו מלמדה. ונפקא מיניה שבא לומר, כי עיקר התורה היא השכל, מטבעו ללמוד את אחרים, ואם לא כן הוא לבטלה, כי עצם השכל היא להשפיע לכל. וזה ידוע מצד החכמה, כי השכל מטבעו משפיע לכל, לפי שאין לשכל גבול כמו שיש לחומר, רק השכל הוא משפיע לכל, ומענין השכל להיות משפיע, כמו שאמרנו, כי השכל נקרא מקור הברכה והשפע. וכן החכמה העליונה היא מקור הברכה והשפע. לכך כל ת"ח, החכמה שבו מעצמו עומד להשפיע לאחרים מן החכמה שבו. ולפיכך דומה להדס, שלריח הוא עשוי, ואין בו תועלת אם אין מקבל ממנו תועלת שום נמצא" [הובא למעלה פ"ב הערה 63]. וכן כתב בתפארת ישראל פ"נ [תשפב:] ש"משה היה הטוב, היה משפיע לאחרים, כמו שראוי אל השכל להשפיע" [הובא למעלה פ"ז הערה 38]. וראה למעלה פ"ז הערות 40, 41.
(7) מדגיש זאת כי פרק זה עוסק במי שמלמד תורה לאחרים, בעוד שהפרקים הקודמים עסקו בעיקרם במי שלומד תורה לעצמו.
(8) הנה הקנין הארבעים וארבעה של התורה הוא "הלומד על מנת ללמד" [אבות פ"ו מ"ז]. ובדר"ח שם [רז:] כתב: "דבר זה, כי זה עצם התורה שילמד אחרים גם כן, ולא נתנה התורה שתעמוד אצלו, רק נתנה תורה ללמד אותה לאחרים... כי עצם התורה היא שילמד אותה לאחרים". וצרף לכאן את דברי החינוך מצוה תיט, שכתב: "מצות עשה ללמוד חכמת התורה וללמדה... ועל כל זה נאמר [דברים ו, ז] 'ושננתם לבניך'". הרי שמצות תלמוד תורה נאמרה בתורה בלשון של שינון לאחרים, ולא בלשון שלומד לעצמו. ומוכח מכך שלימוד תורה הוא רק באופן שילמד לאחרים. ובתשובות רבי עקיבא איגר [קמא, סימן כט] כתב: "פסקינן באורח חיים [סימן מז סעיף ג] הכותב בדברי תורה צריך לברך... וכבר תמהו המגינים [מגן אברהם ומגן דוד על הש"ע שם] דאמאי מברכים על הכתיבה, כיון דכתיבה הוי רק הרהור [והמהרהר בד"ת אינו צריך לברך (שם סעיף ד)]. וכבר יישב בשו"ת שב יעקב [חלק א סימן מט (ד"ה ועל דבר הראיה)], ותורף דבריו משום דמצות עשה של תלמוד תורה נפקא מקרא ד'ושננתם לבניך'... משום הכי ממעטים הרהור, דבהרהור לא שייך ללמד את בניו. מה שאין כן בכתיבה עדיף בזה מהרהור, דע"י כתיבה יכול ללמד לאחרים, והוא בכלל 'ושננתם לבניך'". וכן אמרו חכמים [ע"ז ט.] "ששת אלפים שנה הוי העולם, שני אלפים תוהו, שני אלפים תורה, שני אלפים ימות המשיח... שני אלפים תורה מאימת... מ'ואת הנפש אשר עשו בחרן' [בראשית יב, ה], וגמירי דאברהם בההיא שעתא בר חמשין ותרתי הוה". ואע"פ שאברהם אבינו הכיר את בוראו הרבה שנים קודם לכן [ראה רמב"ם הלכות ע"ז פ"א ה"ג], מ"מ התקופה של תורה החלה רק בשעה שלימד לאחרים. ושוב מוכח מכך שעצם התורה הוא רק כשמלמדה לאחרים [מפי בני האברך החשוב רבי חנוך דב שליט"א, והובא למעלה פ"ז הערה 40].
(9) זו נקודה חדשה שלא הוזכרה עד כה, והיא שלא רק שהשכל שואף להשפיע אל אחרים שיהיו האחרים בבחינת מקבלים, אלא שאיפת השכל היא שהאחרים המקבלים ממנו יעשו אף הם למשפיעים לאחרים נוספים, בבחינת "תולדותיהן כיוצא בהן"; מה השכל עצמו חותר להשפיע, כך השכל חותר שהאחרים [המקבלים ממנו] ישפיעו לעוד אחרים, כדי ששכל האחרים יצא אל הפעל. וכלשונו בסמוך ש"מוציא שכלו אל הפועל על מנת שיוציא אחר אל הפועל... כי השכל מוציא הכל אל הפעל לגמרי". והביאור הוא כנ"ל, שהתורה מופקעת מכל גבול וגדר, ואם השפעת הרב תיעצר באיזה שהוא שלב [אצלו או אצל שומעיו], שוב נמצא שתורתו מוגבלת ומוגדרת, ואינה מתפשטת כמו מים, שהתפשטות המים היא ללא גבול כלל. וכן כתב בשו"ע הרב הלכות ת"ת פ"א ה"ו, וז"ל: "בזמן הזה שכל התורה שבעל פה היא כתובה לפנינו, אין צריך לשכור מלמד לבנו שילמדנו כל התורה שבע"פ, אלא שילמדנו להבין היטב בתלמוד ברוב המקומות... ויעמידנו על עיון ההלכה למעשה שיוכל לעיין בעצמו ללמוד ולהבין ולהורות כל הלכה למעשה מתוך עיון בתלמוד ופוסקים ראשונים ואחרונים, ואזי יוכל הבן ללמוד בעצמו כל התלמוד והפוסקים... כאילו למדו המלמד".
(10) זהו "הלומד ["המוציא שכלו אל הפעל"] על מנת ללמד ["על מנת שיוציא אחר אל הפועל"]".
(11) "כי כבר אמרנו הדבר שמתחיל לצאת אל הפעל יוצא לגמרי אל הפעל" [לשונו בסמוך].
(12) לשונו בדר"ח פ"ג מי"ד [שסא.]: "התורה היא כלי שבו נברא העולם, כי הסדר המושכל, שהוא התורה, הוא היה כלי שבו היה פועל העולם. ודבר זה מבואר כי השכל פועל בגשם, והביאו ראיה לזה איך השכל פועל בגשם, כי כאשר יניח האדם לוח שאינו רחב על נהר אחד, כאשר היה אדם עובר עליו, שמחשבת הנפילה גורמת כי תצא הנפילה אל הפעל. הרי כי המחשבה פועלת שיצא הדבר אל הפעל. וכמה דברים שהמחשבה פועלת. ומכל שכן הסדר המושכל העליון, היא התורה אשר מתחייב מן השם יתברך, שהיה פועל כפי סדר המושכל הזה". ושם פ"ד מ"ה [קטו:] כתב: "וכבר בארנו בפרק שלפני זה כי המחשבה השכלית פועלת... [ואם] התחיל בלמוד כדי ללמד אחרים, בודאי השכל גורם שיצא לפועל. כי התורה גורמת זה בעצמה, כי השכל הוא שפועל עד שיצא לפועל". ולמעלה פ"ו [לאחר ציון 109] כתב: "כי השכל הוא פועל, והחמרי הוא מקבל", ושם הערה 110 [הובא למעלה פ"ה הערה 105].
(13) המשך לשון המשנה [אבות פ"ד מ"ה] "והלומד על מנת לעשות, מספיקין בידו ללמוד וללמד לשמור ולעשות".
(14) לשונו בדר"ח פ"ד מ"ה [קיח.]: "אבל אין מספיקין בידו לעשות [למי שלומד ע"מ ללמד, אך לא ע"מ לעשות], כי עשייה, שהוא המעשה, אינו יוצא לפועל מיד כמו שיוצא לפועל ללמד אחרים, שאין זה רק למוד לבד. אבל העשיה, שהוא המעשה, דבר זה יותר רחוק, ולפיכך לא אמר שזוכה לעשות. אבל אם למד על מנת לעשות, שתצא התורה לפועל המעשה, שהוא יציאה לפועל לגמרי, בודאי קודם זה היציאה לפועל הלמוד, דהיינו ללמד אחרים, שאין זה מעשה כלל [ראה למעלה פ"ז הערה 106]. ולפיכך הלומד על מנת לעשות מספיקין בידו ללמוד וללמד לשמור לעשות".
(15) לשונו בדרוש על התורה [נב.]: "התורה שהיא ההתחלה לעולם, והיתה התחלה זאת מוציאה הכל אל הפעל, שלכך נקראת [ב"ר א, א] 'אומן', כאומן הזה שכל שהוא פועל יצא לפעל על ידו בגזירת המלך שעליו על זה. כך השם יתברך על ידי התורה השכלית, שהיא התחלה, הוציא את כל לפעל... ועם ראשית זה ברא העולם, כי הראשית סבה לשיצא הגמר לפעל... שזהו שהיה מביט בתורה וברא העולם. ולכך התורה השכלית, שהיא ההתחלה, מוציאה גם כן המעשה אל הפעל... כי התורה היא ההתחלה, וכל שהיא התחלה גורם שיצא גמר הפעל, א"כ היא פועלת המעשה בעצמו. כמו הזרע שבהזרעו גורם שיצא הענף לפעל, כך התורה בהזרעה באדם, פועלת הגמר, וגמר שלה הוא המעשה [ראה הערה הבאה]... שהתלמוד בעצמו פועל וגומר גם המעשה כאשר יפעל הזרע הצמיחה לאילן... והוא ששנינו [אבות פ"ד מ"ה] 'רבי ישמעאל אומר, הלומד על מנת ללמד מספיקין בידו ללמוד וללמד. והלומד על מנת לעשות מספיקין בידו ללמוד וללמד לשמור ולעשות'. רצה לומר כשלומד התורה על מנת שתצא לפעל, דהיינו ללמדה לאחרים, היא יוצאת לפעל ההוא, ומספיקין בידו ללמוד וללמד. ופירוש 'ללמד' היינו שהמקצת שלמד מוציא הרבה לפעל, הן שילמד הוא יותר, הן ללמד לאחרים. כי ההתחלה היא סבה אל הכל, וכנטיעת ענף אחד מן הענפים העומדים ליטע, שהוא סבה והתחלה לנטיעת האחרים גם כן, שבנקל הם לנטוע אח"כ... וגם הוא סבה שמוציא הענף הזה עצמו הרבה ענפים אחרים לפעל, כן הוא למוד התורה. ולא אמר 'הלומד מעט מספיקין בידו ללמוד הרבה', דאין התורה בעצמה פועלת וגומרת רק כשילמוד לשם זה ללמד או לעשות, שלימודו בעצמו הוא כדי להוציא לפעל, אזי התורה בעצמה ג"כ פועלת. אבל אם ילמוד רק לקבל, אין התורה פועלת כלום, כאשר כל עצמו אינו למד לתכלית יציאה לפעל. והלומד על מנת לעשות וכו', מפני כי כל עצם התורה היא לעשות, לכן 'מספיקין בידו וכו". הרי לך כי השכל מוציא המעשה אל הפעל" [הובא בחלקו למעלה פ"ה הערה 106].
(16) יש להעיר, כי כמה פעמים קבע שהמתחיל סופו לגמור, הן לטוב והן למוטב, ולא שהדבר תלוי במעלת השכל המוציא הכל אל הפעל. כגון, אמרו חכמים [ע"ז יח:] "מאי דכתיב [תהלים א, א] 'אשרי האיש אשר לא הלך בעצת רשעים כו", לומר לך שאם הלך סופו לישב, ואם ישב סופו ללוץ". ובנתיב הליצנות רפ"ב כתב: "ביאור זה, כל דבר נמשך לתכלית שלו. ולפיכך אמר שאם הלך, וההליכה אינה השלמה, שכל הליכה היא להגיע אל תכלית, הוא הישיבה או אל המעשה שירצה לעשות. ולפיכך אמר שאם הלך סופו שיהיה נמשך עד העמידה, שהעמידה יותר קרובה אל גמר ותכלית, שהרי אינו הולך עוד, רק שאינו גמר. אבל הישיבה יותר גמר כאשר כבר יושב. והישיבה ג"כ הוא מבקש לעשות המעשה, ועל זה אמר 'ישב סופו להתלוצץ', הוא המעשה שהוא מבקש לעשות". וכן אמרו [נדרים כ.] "אל תרבה שיחה עם האשה, שסופך לבא לידי ניאוף... כל הצופה בנשים סופו בא לידי עבירה". ובח"א שם [ב, ג.] כתב: "כי השיחה היא חיבור לאשה במה, ולכך יבא לידי נאוף, כי כל התחלה באה לידי גמר, והשיחה עם האשה היא התחלה אל החיבור... כי ההתחלה מביא לידי גמר. וכן מה שאמר הצופה בנשים, שגם הראיה התחלת הזנות, כי הראיה היא חבור אל האשה, ולכך הראיה היא התחלת זנות, ובא לידי גמר" [ראה למעלה פ"ד הערה 246, ולהלן פט"ו הערה 152]. ועוד אמרו חכמים [נזיר כג:] "לעולם יעסוק אדם בתורה ובמצות אפילו שלא לשמה, שמתוך שלא לשמה בא לשמה", ובח"א שם [ב, כו:] כתב: "פירוש, כי כאשר עושה המצוה שלא לשמה, הוא התחלת עבודת השם יתברך, וכל התחלה באה לידי גמר. לכך אומר שמתוך שלא לשמה בא לשמה". וכן בדרוש על המצות [נב:] כתב: "כי התורה היא ההתחלה, וכל שהיא התחלה גורם שיצא גמר הפעל, א"כ היא פועלת המעשה בעצמו. כמו הזרע שבהזרעו גורם שיצא הענף לפעל, כך התורה בהזרעה באדם, פועלת הגמר, וגמר שלה הוא המעשה" [הובא בהערה הקודמת], וראה במבוא לדרשות המהר"ל, עמודים 62-63. וברי שהזרע המוציא את הענף לפועל אינו ניחון במעלת השכל. ואילו כאן תולה זאת במה ש"השכל מוציא הכל אל הפעל לגמרי", ולא בהנהגה ש"ההתחלה מביא לידי גמר". וצ"ע.
(17) "אשר עשו בחרן - דמתרגמינן [בראשית יב, ה] 'דשעבידו לאורייתא בחרן', וקרי להו עשייה" [רש"י שם].
(18) התלמיד הלומד ממנו.
(19) אמרו חכמים [סנהדרין יט:] "כל המלמד את בן חבירו תורה, מעלה עליו הכתוב כאילו ילדו", וכתב על כך בח"א שם [ג, קלז.]: "שהרי האדם חסר, ובתורה יושלם. וכאשר נולד אין לו דעת כלל, וכאשר משלימו בשביל התורה הוא משלימו, וכל אשר משלים הדבר נקרא כולו על שמו. כי אחר ההשלמה אנו הולכין בכל דבר, ולא אחר המתחיל הדבר. וזה שאמרו בכל מקום [סוטה יג:] המתחיל במצוה ואחר גמרו נקראת על שמו, [יהושע כד, לב] 'ואת עצמות יוסף אשר העלו בני ישראל', וכי ישראל העלם, והלא משה העלם, אלא המתחיל במצוה ואחר גמרה, נקראת על שמו, וזה מבואר". ובהקדמה לתפארת ישראל [כ.] כתב: "עוד מביאה התורה את האדם אל המדרגה שהיא 'משמחי לב' [תהלים יט, ט], פירוש שנחשב האדם שהוא מציאות שלם על ידי התורה, ולכך היא משמחת לב האדם. שכאשר האדם הוא בשלימות, הוא בשמחה. והפך זה כאשר הוא בחסרון, הוא באבילות". ובדר"ח פ"א מ"ב [קע:] כתב: "כי כאשר יש באדם התורה, הוא נחשב בריאה טובה בעצמו, כאשר יש בו התורה השכלית. אבל אם אין בו התורה, אין האדם בעצמו נחשב טוב, כי חסר ממנו התורה, שהיא השלמת האדם במה שהוא אדם, והוא נמשל כבהמה נדמה, ואין זה נחשב בריאה, ואין ראוי לו המציאות... כי כל הנבראים שנבראו אין בהם חכמה האלקית העליונה, הוא התורה. אף כי האדם הוא בעל שכל, אין זה רק שכל האנושי, שהוא מצורף אל החומר... ולפיכך שלימות האדם עצמו, עד שהוא נחשב הבריאה החשובה שיש בו הטוב, הוא בשביל התורה, כאשר יאמר על האדם שהוא בעל תורה. ודבר זה אין צריך ראיה, כי בודאי שפלות בריאת האדם כאשר הוא נוטה להיות כמו בהמה, ומעלת הבריאה כאשר הוא נבדל מן הבהמית. ואין זה רק על ידי התורה השכלית, שבזה נחשב בריאה שלימה טובה בעל מעלה מצד עצמו, כאשר הוא בעל שכל. וכאשר הוא בעל תורה, אז הוא טוב מצד עצמו. ואין דבר בעולם שעל ידו נחשב האדם עצמו בעל מעלה, רק בתורה, והוא מבואר... ולפיכך הדבר שהוא מעלה את האדם מן הבהמית, עד שלא יחשב בריאה פחותה, היא התורה השכלית, שעל ידי התורה נעשה אדם שכלי נבדל מן החומר, ואז הוא בריאה שלימה טובה, וראוי אליו המציאות. ולפיכך שלימות האדם בעצמו הוא על ידי התורה בלבד, ולא זולת זה. ולפיכך אמר התנא האלקי [שם] כי זה עמוד אחד שהעולם עומד עליו הוא התורה, מה שהתורה היא משלמת האדם עד שהוא בריאה שלימה מצד עצמו". וראה למעלה פ"א הערות 14, 233, ופ"ד הערות 132, 280. וכן כתב המהרש"א בסנהדרין צט:, וז"ל: "כי טרם היותו יודע דרכי התורה, 'מותר אדם מן הבהמה אין' [קהלת ג, יט]. ובידיעתו דרכי התורה, תבדל יצירתו מכל שאר בעלי חיים, ונעשה אדם, שזאת היתה תכלית בריאתו".
(20) מבאר כאן שהרב הוא העושה את התלמיד לבריה חשובה, מחמת ש"לפני זה אינו נחשב בריה, רק כאילו אין בו ממש", לכך המלמדו תורה "הוא עשאו" לתלמיד. אך בדר"ח פ"ד מכ"א [תטו.] ביאר שאין הרב מעמיד את התלמיד, אלא התלמיד הוא זה שמעמיד את עצמו, והרב הוא המראה לתלמיד את התורה. שאמרו שם במשנה "הלומד ילד למה הוא דומה, לדיו כתובה על נייר חדש", ובדר"ח שם ביאר שאיירי ברב המלמד לתלמיד [ולא שהתלמיד לומד לבדו]. והוקשה לו, שהיה למשנה לומר שהרב המלמדו דומה "לכותב על נייר חדש", ומדוע השמיטו את ענין הרב המלמד, ורק אמרו שהתלמיד דומה ל"דיו כתובה על נייר חדש". וליישב זאת כתב שם [תטו.] בזה"ל: "דבר זה אינו קשיא, כי אין הרב מלמד רק החכמה לתלמיד, ואין הרב נותן לתלמיד עצם החכמה, והאדם מקבל מעצמו. ודומה למי שמראה לאחר ציור על הכותל, שאף על גב שהאחר מקבל הציור בדמיון שלו, בשביל זה לא יאמר שהמראה הציור הוא חוקק אותו בציור דמיונו של המקבל. וכן המלמד תורה לאחר, לא יתיחס אליו שהוא חוקק אותו בכח הזוכר שלו, אבל הוא נחקק מעצמו. ואין שום צד דמיון הרב לכותב, כי הכותב הוא שפועל הכתיבה במקבל, ודבר זה אינו עושה המלמד, כי האדם מקבל מעצמו, ודבר פשוט הוא" [הובא למעלה פ"ו הערה 107]. הרי שבניית התלמיד לאישיות תורנית נעשית על ידי התלמיד עצמו, ולא על ידי הרב, כי הרב דומה למי "שמראה לאחר ציור על הכותל... בשביל זה לא יאמר שהמראה הציור הוא חוקק אותו בציור דמיונו של המקבל". ואם הרב אינו דומה לכותב משום ש"הכותב הוא שפועל הכתיבה במקבל, ודבר זה אינו עושה המלמד", וזאת משום ש"האדם מקבל מעצמו", מדוע יחשב הרב לעושה את התלמיד לבריה חשובה, דנהי דהרב היה גרמא לזה, מ"מ עיקר העשיה היה על ידי התלמיד עצמו. ויל"ע בזה.
(21) דברים אלו צריכים ביאור, דנהי שדברי התורה אלו לא היו בתחילה אצל בן חבירו, ומעתה הם נמצאים אצלו, מ"מ לכאורה אין כאן עשיה חדשה של דברי תורה, שהרי דברי התורה האלו היו קיימים בעולם זה מכבר, ורק עתה הם נתקבלו אצל התלמיד שלא ידע עליהם עד כה, ומדוע קבלה זו נחשבת ליצירה חדשה של דברי תורה. והא תינח שיש כאן עשית התלמיד לבריה חשובה [כדעת ריש לקיש], אך מהי העשיה החדשה לדברי תורה עצמם. ובסמוך כתב "כי אלו דברי תורה הם משלימים את האדם ונותנין מציאות אל האדם, לכך נחשב גם כן כאילו עשאן לדברי תורה מטעם זה עצמו". הרי שתלה את עשית דברי התורה לעשית התלמיד "מטעם זה עצמו", ומהו הביאור לתלות זאת ולטעם זה. ונראה לבאר זאת על פי דבריו בבאר הגולה באר הראשון [מב.], שביאר שם כיצד גזירות חכמים כללות בגדר התורה, וכלשונו: "המצות שגזרו חכמים גדר וסייג לתורה, גם באלו מצות אין ספק שהם מתחברים אל התורה עצמה. כי תמצא מצות עשה שבתורה הם רמ"ח, כמנין אבריו של אדם, כמו שאמרו חכמים [מכות כג:]. ומאחר שהמצות הם במספר האברים, אם כן יש למצות יחוס אל האברים. והרי החכימה הטבע לתת לאברים שמירה שלא יתקלקל האבר, כמו שתראה העינים שיש להם מכסה, שלא יבא לעין קלקול. וכן יש הרבה אברים אשר יש להם שמירה שלא יתקלקלו. ואם כן איך לא יהיה שמירה למצות אלקית. כי לפי גודל ההיזק גזרה החכמה לעשות שמירה יותר, כמו שהחכימה הטבע לעשות אל העין שמירה, הוא המכסה שהוא על העין. כי העין אבר חשוב מאד, צריך אליו שמירה. וכן עשתה הטבע הצפרנים לאצבעות היד והרגלים, שלא יהיו נקופים בתנועת האדם, ושערות הראש שמירה לראש. וכן כל אבר ואבר לפי חשיבותו, יש לו שמירה מבחוץ... וכמו ששמירת העין ושאר אברים נכנסין בגדר הבריאה, כך גם כן הגזירות שגזרו חכמים לשמירת המצות נכנסים בגדר התורה... ואיך לא תהיה שמירה למצות שבתורה, שיותר צריך שמירה אל המצות במה ש'יצר לב האדם רע מנעוריו' [בראשית ח, כא], ויש לחוש שיתקלקלו, ולפיכך צריך לגדרים וסייגים ולשמירה, כמו אברי האדם". ויש להעיר על עיקר יסודו שם [שמצות זקוקות לשמירה כאברים], כי הא תינח אברים ניתן לומר עליהם שאברים ללא שמירה עלולים להתקלקל, ולכך השמירה נועדה להגן בעדם "שלא יתקלקלו" [לשונו שם]. אך מה שייך לומר במצות ש"יש לחוש שיתקלקלו" [לשונו שם], הרי אדם העובר עבירה, לכאורה אין המצוה מתקלקלת, אלא האדם מתקלקל. ואם נפשך לומר שהאדם המקיים זקוק לשמירה, אזי אריכות דבריו בבאר הגולה להשוות אברים למצות אינה תופסת, משום שעדיין השמירה של תקנות דרבנן אינה מתקשרת למצוה, אלא היא נועדה להגן על האדם, ואין היא משתייכת ומתחברת לעצם המצוה. הגע עצמך, הכלוב שבו נעול האריה ע"מ להגן על בני אדם המסתכלים עליו, אינו מצטרף לאריה, אלא הוא חיצוני לו, כי אינו שייך אליו, אלא הוא להגן על בני אדם. ובעל כרחך לומר שכוונתו היא שהשמירה של רבנן נועדה להגן על המצוה, כי רק באופן זה מתחברת השמירה אל המצוה. ודבר זה טעון ביאור, כי לפי שגרת המחשבה אין המצוה זקוקה לשום שמירה והגנה, כי מעשי אדם אינם יכולים לקלקל את המצוה, וכל מה שהאדם עושה, לעצמו הוא עושה, הן לטוב, והן למוטב. ולמדים אנו מדבריו בבאר הגולה יסוד גדול, והוא שהתורה והמצות ניתנו להיות מקויימות, וכאשר הן אינן מקויימות, יש כאן כביכול פגם במצוה עצמה. ועל כך אמרו חכמים [אבות פ"א מ"א] "עשו סייג לתורה", ולא אמרו "עשו סייג לקיום התורה", כי הסייג מגן על התורה עצמה. וכן המטבע השגור בפי חכמים למעשה של אדם שאינו שומר שבת הוא "חילול שבת" [שבת קיט:]. לאמור שהשבת עצמה מתחללת כאשר אין היא מקויימת על ידי האדם. והרבה ראיות יש לדבר; (א) אמרו חכמים [ברכות לה:] "אפשר אדם חורש בשעת חרישה, וזורע בשעת זריעה, וקוצר בשעת קצירה... תורה מה תהא עליה". ותמוה טובא, שהיה לגמרא לומר "אנו מה יהיה עלינו", כי יחסר לנו לימוד התורה, ולא "תורה מה תהא עליה", כי התורה לעולם נמצאת בתמימותה ובשלימותה, ושוטים שקלקלו עתידים ליתן את הדין. ובע"כ מוכח שכאשר התורה לא מתקיימת, מלבד הפגם שיש לעוברי העבירה עצמם, יש גם חסרון כביכול לתורה עצמה, עד שהטענה הרועמת היא "תורה מה תהא עליה", וטענה זו קודמת לטענה "אנו מה יהיה עלינו". וכן הבטוי "בטול תורה" [מנחות צט:] מורה על כך. וכל זה לגבי מצות תלמוד תורה, אך ה"ה גם לגבי שאר מצות, וכמו שיתבאר לפנינו. (ב) בירושלמי בסוף ברכות איתא "אם ראית את הבריות שנתייאשו ידיהן מן התורה, עמוד והתחזק בה, ואתה מקבל שכר כולם". ובודאי שדברים אלו הם המקור למה שכתב בספר החסידים אות רסא, וז"ל: "אהוב לך את המצוה הדומה למת מצוה שאין לה עוסקים, כגון שתראה מצוה בזויה או תורה שאין לה עוסקים, כגון שתראה שבני עירך לומדים מועד וסדר נשים, תלמוד סדר קדשים... ותקבל שכר גדול כנגד כולם, כי הם דוגמת מת מצוה" [הובא למעלה פ"א הערה 236]. הרי שיש ענין מיוחד להתעסק במצוה שאינה מקויימת בעולם, כי המצות ניתנו לקיימן, ולכך ישנה תוספת חיוב להתעסק במצוה הנחשבת ל"מת מצוה". (ג) בגו"א שמות פי"ב אות מב [ושם הערה 307] ביאר שהעושה מצוה שלא בזריזות, פוגם במצוה עצמה. ולכאורה ק"ו מכך אם עובר על המצוה לגמרי שיפגום במצוה עצמה. ולכך שפיר כתב כאן שמצות ללא שמירה דומות לאברי אדם ללא שמירה, ששניהם עלולים להתקלקל. וראה למעלה פ"א הערה 236. וטעם הענין, כי כשם שמצינו לגבי כבודו יתברך שהאדם פועל על ידי קיום רצונו גילוי שמו יתברך בעולם, ומקדש שמו, וכן האדם יכול חלילה לפעול חילול ה' ["ענין חילול ה'... שהוא לשון חלל ופנית מקום... שמראה ח"ו כאילו המקום שעומד בו הוא חלל פנוי ממנו יתברך" (לשון נפש החיים שער ג פרק ח)], כך היא המדה ביחס למצותיו. וכן מבואר במדרש תנחומא ויגש אות ו, שאמרו שם: "אמר הקב"ה לישראל, היו מכבדין את המצות, שהן שלוחי, ושלוחו של אדם כמותו. אם כבדת אותן, כאילו לי כבדתני. ואם בזית אותן, כאילו לכבודי בזית". וכשם שיש בידי פעולת האדם להרבות כבוד שמים או חלילה למעטו, כן הוא הדין ביחס למצות עצמן. ובביאור נקודה זו שמעתי ממו"ר שליט"א, כי השם "מצוה" מורה על כך, שהיה לכאורה צריך להקרא "ציווי", ולא "מצוה". אלא ש"מצוה" הוא על משקל "משפט", ש"משמש שלש לשונות; דברי טענות הדיינין, וגמר הדין, ועונש הדין" [רש"י שמות כח, טו], לאמור שתיבת "משפט" כוללת בתוכה את שלשת הצדדים שיש במשפט; בעלי הדינים, פסק הדיין, ועצם הדין. וכן תיבת "מצוה" כוללת בתוכה את שלשת הצדדים שלה; האדון המצוה, הציווי, והמצטוה. ומהי שייכתו של האדון המצוה למצוה, ובע"כ ששייכות זו היא מחמת שהמצוה מחילה את שמו יתברך בעולם, והמלכתו יתברך בעולם נעשית ע"י עשיית המצוה, שהיא שלוחו יתברך בעולם. והרי כבר השריש השל"ה [מסכת יומא פרק דרך חיים תוכחות מוסר (טז)] ש"מצוה" הוא מלשון "צוותא", שפירושו התחברות מקיים המצוה עם נותן המצוה. והשל"ה שם מביא שאותיות "מצוה" הן אותיות שם הויה [כאשר שתי האותיות הראשונות (מ"ם וצד"י) מתחלפות ליו"ד ה"א עפ"י החלוקה של א"ת ב"ש, ומקורו בתיקוני זוהר עג.]. וכל זה מורה באצבע שתכלית עשיית המצות אינה רק לתועלת מקיימן, אלא שיש כאן צורך גבוה של החלת שמו יתברך בעולם. ולכך פשיטא שישנו חיוב גמור להגן על המצוה שלא תתקלקל, כשם שישנו חיוב גמור להמנע מחילול השם בעולם. שהרי בכל מצוה ומצוה יש מגלוי שמו יתברך בעולם, וכאשר המצוה לא נעשית בעולם, חסר כאן גלוי שמו בעולם. וכן מבואר יסוד זה באור החיים הקדוש [ויקרא יח, ד], וכתב שם בתוך דבריו: "הראת לדעת כי בעשות המצוה נעשה האדם מרכבה לשכינה". וראה תפארת ישראל פ"ט הערה 61. וזהו המבואר כאן שהמלמד דברי תורה לתלמיד באופן שדברי התורה הללו בונים את התלמיד, הרי לא רק שעשיית התלמיד יש כאן, אלא עשיית התורה יש כאן, כי התורה ניתנה באופן שהיא תחול על בני אדם, ותורה שאינה חלה על האדם היא תורה חסרה. וכשהרציתי דברים אלו למו"ר שליט"א, הוסיף לבאר שכך איתא במדרש בתנחומא כי תבוא, אות א, שאמרו שם: "ומה ת"ל 'ועשיתם אותם' [ויקרא כו, ג], אלא כל המקיים את התורה ועשה אותה לאמיתה, כאילו הוא תיקנה ונתנה מהר סיני". וכן אמרו [ויק"ר לה, ז] "'ואת מצותי תשמרו ועשיתם אותם' [ויקרא כו, ג]... אם שמרתם את התורה הריני מעלה עליכם כאילו אתם עשיתם אותם... כאילו עשיתם עצמכם ועשיתם אותם". הרי שמעשי האדם הם הם היוצרים והמולידים את התורה והמצוה. וממילא הוא הדין גם לאידך גיסא, שיש במעשי אדם גם לקלקל ולפגום את התורה והמצוה.
(22) מבאר "בן חבר" כמו "בן חכם", וממילא "חבר" הוא "חכם". וכן אמרו [ב"ב עה.] "אין 'חברים' אלא תלמידי חכמים, שנאמר [שיה"ש ח, יג] 'היושבת בגנים חברים מקשיבים לקולך'".
(23) אמרו חכמים [ב"ר צז, ג]: "מה דגים הללו גדלין במים, כיון שיורדת טפה אחת מלמעלה, מקבלין אותה בצמאון כמי שלא טעמו טעם מים מימיהון. כך הן ישראל גדלין במים בתורה, כיון שהן שומעין דבר חדש מן התורה, הן מקבלין אותו בצמאון כמי שלא שמעו דבר תורה מימיהון". וריהטת לשון חכמים מורה שהאופן הנכון לקבל תורה הוא שהמקבל יתייחס לדברי התורה הללו כאילו זו הקבלה הראשונה של ד"ת בחייו ["כמי שלא שמעו דבר תורה מימיהון"]. ולכאורה לפי זה לא היה מקום לחלק בין מלמד "חבירו" למלמד "בן חבירו", דשניהם נצבים על נקודת ההתחלה [ראה דר"ח פ"ו הערה 654]. וצריך לומר, דמ"מ מי שהוא כבר תלמיד חכם, אין לומר עליו שהוא בריה חסרה, ולכך גם אין לומר עליו שהתורה שהוא סופג לתוכו נותנת לו שלימות, כי בהעדר חסרון - שלימות מנין. אך קשה, שאמרו [נדרים מא.] "ההוא קצרא ["כובס" (ר"ן שם)] הוה שמיע ליה לרבי כדהוה גריס להו, אזל רבי חייא וגמר יתהון קמי קצרא, ואתא ואהדר יתהון קמי רבי. כד הוה חזי ליה רבי לההוא קצרא, אמר ליה רבי, אתה עשית אותי ואת חייא", הרי אף על חכם גדול ניתן לומר "אתה עשית אותי". וראה בשו"ת נשמת חיים [לרבי חיים ברלין זצ"ל] סימן קצז שהביא להקשות כן, ונשא ונתן בדברי המהר"ל, ובסוף דבריו כתב שם: "כן נראה לי ליישב דברי מהר"ל מפראג ז"ל שלא נחשבהו לטועה ח"ו, וזכותו הגדול יעמוד לי".
(24) כמבואר בהערה 21, שכאשר התורה משלימה את האדם, יש בכך השלמה לתורה עצמה.
(25) בח"א לסנהדרין צט: [ג, רכח:] כתב משפט זה כך: "אבל המלמד לחכם, שלא נשלם על ידי התורה שקבל ממנו, לא שייך עשיה בדברי תורה שלמד, ודבר זה מבואר". ומעין זה ביאר בבאר הגולה באר הרביעי [תסא.] את מאמרם [ע"ז ג:] "מיום שחרב בית המקדש... מאי עביד, יושב ומלמד תינוקות של בית רבן תורה", וז"ל: "וקאמר שהוא יושב ומלמד תורה לתינוקות של בית רבן. פירוש, שיש להשם יתברך התחברות ביותר אל הנמצאים, מה שהוא יתברך מוציא שכל ודעת בני אדם אל הפעל. ודבר זה הוא התחברות אליהם, כמו הרב לתלמיד, שהרב רוצה מאוד וחפץ להשפיע לתלמיד, כמו שאמרו [פסחים קיב.] יותר ממה שהעגל רוצה לינק, הפרה רוצה להניק... והבן איך לא אמרו שיושב ומלמד תורה לגדולים. שהקטן הוא מקבל, ואין שייך בו משפיע. אבל הגדול אפשר גם כן שיהיה משפיע לקטן ממנו. והוא יתברך חפץ במקבל דוקא, שהוא מקבל גמור. וזה הוא החבור הגמור גם כן, כאשר המקבל חפץ ומשתוקק אל המשפיע שיקבל ממנו, והמשפיע חפץ ומשתוקק להשפיע. והוא סוד הכרובים, אפי רברבי אפי זוטא, שהוא פני גדול ופני קטון [סוכה ה:], וכתיב [שמות כה, כ] 'ופניהם איש אל אחיו', ותינוקות של בית רבן הוא אפי זוטרא". וראה להלן הערה 160, ופ"י הערה 42.
(26) להלן ר"פ יא, שהביא מאמרם [מכות כב:] שיש כח ביד חכמים לבאר ש"ארבעים יכנו" [דברים כה, ג] הוא שלשים ותשע מלקות, "כי התלמיד חכם כמו עצם התורה", עיי"ש. וכוונתו כאן היא שהואיל והתלמיד חכם עצמו הוא התורה, לא שייך לומר שמי שמלמדו מעתה תורה יחשב שהוא נותן לת"ח מציאות ושלימות, כי כבר קודם ללימודם היה הת"ח נחשב כמו תורה, ומה תועיל תורה לתורה. ולהבדיל זהו כמו שאמרו "תבן אתם מכניסין לעפריים, עיר שכולה תבן, אף אתם מביאין מכשפות למצרים שכולה כשפים" [רש"י שמות ז, כב].
(27) פירוש - המלמד תורה לאחרים כאילו עשה את עצמו [המלמד] לבריה שלימה, וכמו שמבאר.
(28) בח"א לסנהדרין צט: [ג, רכח:] כתב משפט זה כך: "ורבא שאמר כאילו עשאו לעצמו, וזה שמקבל האדם עצמו השלמה יותר על ידי שמשפיע לאחרים ומוציא תורה אל הפעל, כאשר הוא משפיע אל אחר".
(29) פירוש - השפעת תורה לאחרים חוזרת אל עצמו של המשפיע, ומגיעה אליו.
(30) כמו שאמרו חכמים [תענית ז.] "הרבה למדתי מרבותי, ומחבירי יותר מרבותי, ומתלמידי יותר מכולן". ובדר"ח פ"ו מ"ז [קסט.] כתב: "'ומתלמידי יותר מכולם', כי הם מפלפלים ומחדדים יותר בשאלה שלהם מן הקושיות, ומתרחבת ההלכה על ידי קושיות, ודבר זה מבואר" [ראה להלן פי"ג הערה 50]. והרמב"ם בהלכות תלמוד תורה פ"ה הי"ג כתב: "התלמידים מוסיפין חכמת הרב ומרחיבין לבו. אמרו חכמים, הרבה חכמה למדתי מרבותי, ויותר מחבירי, ומתלמידי יותר מכולם. וכשם שעץ קטן מדליק את הגדול, כך תלמיד קטן מחדד הרב עד שיוציא ממנו בשאלותיו חכמה מפוארה". ורש"י [קהלת ד, ח] כתב: "יש לך אדם שעושה דבריו יחידי... אם ת"ח הוא אינו קונה לו תלמיד... לא יהא שבע בטעמי תורה, שהרבה תורה לומד אדם מתלמידיו" [הראני לזה בני האברך כמדרשו הרב משה יונה שליט"א]. אמנם מדבריו כאן משמע שאינו עוסק בתועלת המעשית הניתנת לרב כשמלמד לתלמידים, אלא במעלה הסגולית שיש לרב המשפיע תורה לאחרים, שהרב מתעלה למדריגת השכל כאשר משפיע תורה לאחרים, וכמו שמבאר והולך. וכן אמרו [ע"ז לה:] "למה ת"ח דומה, לצלוחית של פלייטין, מגולה, ריחה נודף ["כלומר כשאתה מלמד תורה לתלמידים אז יצא לך שם" (רש"י שם)]. מכוסה, אין ריחה נודף. ולא עוד, אלא דברים שמכוסין ממנו מתגלין לו ["מעצמן בלא טורח כשהוא מלמדן" (רש"י שם)]". ובח"א שם [ד, נו:] כתב: "ת"ח שהוא מגולה, דהיינו שאינו מעלים תורתו מן אחרים, ונושא ונותן בתורה עם אחרים... בזה ריחו נודף לכל אדם. וכמו זה נחשב שהוא נמצא בפעל, ולא בכח, כאשר ריחו נודף לכל... כך מתגלין לו סודי התורה שאינם נגלים לכל, נגלים לו... וכל זה כי האדם כמו זה, שהוא ת"ח, שנחשב מציאות בפעל לגמרי, זוכה". הרי שהמשפיע תורה לאחרים מתדבק לחכמה העליונה, ומשם מתגלים לו סודות החכמה.
(31) למעלה לאחר ציון 9, וז"ל: "וזה אמרם [אבות פ"ד מ"ה] 'הלומד על מנת ללמד מספיקין בידו ללמוד וללמד'. פירוש, המוציא שכלו אל הפועל על מנת שיוציא אחר אל הפועל, וזהו אמתת השכל אשר הוא משפיע אל הכל, דבר שהתחיל לצאת אל הפעל יוציא לגמרי אל הפעל, ולכך זה שלמד על מנת ללמד, מספיקין בידו ללמוד וללמד". [מענין לציין שגם בח"א לסנהדרין צט: (ג, רכח:) כתב כדבריו כאן, וכתב גם שם "שהוא בפעל הגמור כאשר משפיע תורה לאחר, כמו שהתבאר לפני זה", ושם לא ברור מהי כוונתו ב"כמו שהתבאר לפני זה", כי שם לא ביאר את מה שכתב כאן בתחילת פרקנו. ומשמע מכך שדבריו בח"א הם העתקה מדבריו בנתיב התורה. וראה למעלה פ"ג הערה 44, ולהלן פ"י הערה 130].
(32) כפי שביאר בתחילת פרקנו, וראה למעלה הערות 2, 5, 6.
(33) "שהוא דבר חדש" שפנים חדשות באו לכאן, כי מגיע בזה למדרגה עליונה שלא היה בה לפני שהשפיע תורה לאחרים, ולכך הוא נעשה לדבר חדש שלא היה כאן קודם לכן, וכמו שמבאר. ובח"א לסנהדרין צט: [ג, רכח:] לא הזכיר תיבות אלו [וכן לא הזכיר את המשפט שלפניו "כי זה אמתת התורה השכלית כאשר משפיע התורה לאחר"], אלא כתב: "כמו שהתבאר לפני זה. והנה הוא עצמו כאשר יושלם בהשלמה העליונה שמשפיע תורה לאחר, נחשב כאילו עשאו לעצמו, כי אז וכו'" [וממשיך שם אות באות כדבריו כאן].
(34) "וכאשר אינו מוציא אחר אל הפעל, אין האדם נחשב בפעל לגמרי... אבל כאשר מוציא את אחר אל הפעל, בזה נחשב הוא אדם בפעל, וזה שאמרו 'כאילו עשה לעצמו'" [לשונו בח"א לסנהדרין שם]. ונראה ביאורו, כי כבר השריש כמה פעמים שסימן ההיכר הבולט ליציאה לפעל של כל דבר הוא כאשר אותו דבר מעמיד תולדות. אך כל עוד שאינו מוליד תולדות, אזי לא רק בתולדות חסר, אלא במוליד עצמו חסר. וכגון, בגו"א בראשית פ"ל אות יח [צד:] כתב: "כאשר יצא כח יעקב לפעל, שהם הבנים... אז נמצא בפעל ובשלימות", ושם הערה 42. וכן כתב בח"א לסנהדרין צז. [ג, רה:]. ובח"א יבמות סג: [א, קמ:] כתב: "כי האדם ראוי שיהיה, בפעל ועל דבר זה נברא, כי האדם הוא הבריאה השלימה בתחתונים. ולכך יש לאדם לצאת אל הפעל להעמיד תולדות, ובזה יצא לפעל לגמרי. וכאשר אינו עוסק בפריה ורביה, הרי הוא מחסר מן העולם מה שהיה ראוי שיהיה בעולם... כי האדם נברא בצלם אלקים, ולפיכך נחשב מי שאינו עוסק בפריה ורביה, ואינו מעמיד צלם אלקים, כאילו ממעט צלם אלקים. כי צלם אלקים ראוי שיצא לפעל לגמרי בכל מה שאפשר, כי הש"י הוא בפעל הגמור, לכך צלמו ג"כ ראוי שיהיה בפעל. ואם אינו עוסק בפריה ורביה, הרי ממעט בדמות הזה מה שהוא ראוי שיהיה נמצא בפעל הגמור", ושם מאריך בזה עוד. ולכך השכל של אדם גם כן נתבע להעמיד תולדות כיוצא בו, דרק אז נחשב ששכלו יצא אל הפעל לגמרי. ולכך אמרו חכמים [חגיגה ג.] "אי אפשר לבית המדרש בלא חידוש", כי כח השכל בהכרח מחדש ומוסיף. ולו יצוייר שיהיה בית המדרש ללא חידוש, הרי לא רק בכח החידוש חסר, אלא ב"בית מדרש" עצמו חסר.
(35) אודות שהקב"ה מוציא שכל האדם אל הפעל, כן ביאר למעלה פ"ז [לאחר ציון 111], וכלשונו: "אינו דומה [מצות תלמוד תורה] לשאר מצות, כי שכל האדם השם יתברך מוציא אותו מן הכח אל הפעל, ואין למוד התורה ביד האדם כמו שאר מעשה המצות, רק השם יתברך מוציא שכל האדם מכח אל הפעל", ושם הערה 113.
(36) בח"א לסנהדרין צט: [ג, רכח:] הוסיף: "כי יש לאדם מי שמוציא שכלו אל הפעל, והרי לא עשאו לעצמו. וכאשר אינו מוציא אחר אל הפעל, אין האדם נחשב בפעל לגמרי".
(37) בח"א לסנהדרין צט: [ג, רכח:] האריך יותר, וז"ל: "כאשר הוא משפיע החכמה לאחר, ובדבר זה אין שייך לומר שיש לו מי שמוציא שכלו אל הפעל, שהרי הוא מוציא את אחר אל הפעל, ובזה נחשב כאילו עשאו לעצמו כאשר הוא משפיע לאחר. כי המדריגה העליונה הזאת, השפעת התורה לזולתו, אינו מקבל מאחר. שודאי כאשר למד תורה נחשב מקבל תורה, וכל מקבל אי אפשר רק שהוא מקבל מזולתו. וכאשר מקבל מזולתו, איך אפשר לומר שנחשב כאילו עשאו לעצמו. אבל כאשר מוציא את אחר אל הפעל, בזה נחשב הוא אדם בפעל לגמרי, וזה שאמר 'כאילו עשה לעצמו'".
(38) לשונו בנתיב אהבת ריע פ"א: "מלבין פני חבירו הוא עוד על מדריגה הזאת עליונה, כמו שאמרו 'אשר יצר את האדם בחכמה', ומי שמלבין פני חבירו פוגם במדריגה הזאת, שהרי מלבין פני חבירו, ומכבה אור של אדם שברא אותו בחכמה". ועל הפסוק [בראשית א, א] "בראשית ברא אלקים וגו'", איתא בתרגום ירושלמי "בראשית בחוכמא ברא ה'". וכן נאמר [תהלים קד, כד] "כלם בחכמה עשית". הרי שהבריאה נעשתה מספירת חכמה. והמשפיע תורה לאחרים מתעלה למדריגת החכמה העליונה, אשר משם נעשה האדם. ובשער הכוונות דרושי ברכת השחר, כתב: "'אשר יצר את האדם בחכמה', כי מסוד החכמה העליונה נוצר זה האדם שנרמז בו. ולפי שהיצירה קודמת אל העשיה, לזה אמר 'אשר יצר את האדם', כי ע"י היצירה נעשית העשיה". ויש בזה הטעמה מיוחדת; הנה אברהם אבינו מורה על החכמה העליונה, וכמו שכתב בהקדמה שניה לגבורות ה' [טו], וז"ל: "אברהם היה כולו שכל, ולא היה מי שהיה לו מעלת השכל כמו שהיה לאברהם, שבשביל כך אמרו [יומא כח:] קיים אברהם אבינו מחכמתו אפילו עירובי תבשילין. והדעת נותן כך שהוא היה תחלה שהכיר האמת, שקודם לכן היו טועים אחר הדמיון, ומאז הכירו בוראם, ועמדו על השכל". ובגבורות ה' ס"פ כט [קטו:] כתב: "חכמה מתיחס לאברהם, מה שהיה אברהם משיג מדעתו ומחכמתו, כמו שדרשו רז"ל [ב"ר לט, ג] 'אחות לנו קטנה ושדים אין לה' [שיה"ש ח, ח], שלא הניקהו תורה ומצות. ואמרו [ב"ר סא, א] שהיו שתי כליותיו נעשים לו כשני רבנים, והיו מלמדים לו תורה ומצות". ובתפארת ישראל ר"פ כ [רצד.] כתב: "כי מעלת אברהם דבקה בחכמה העליונה, לכך היה אברהם בפרט מיוחד אל התורה, שהוא השכל העליון, כאשר ידוע... ולא כן יצחק ויעקב, רק כי קבלו מאברהם". וכן מצינו שתיבת "אלה תולדות השמים והארץ בהבראם וגו'" [בראשית ב, ד] מורה על אברהם, וכמו שדרשו חכמים [ב"ר יב, ט] "'בהבראם', 'באברהם', בזכותו של אברהם". הרי במקום שנמצאת החכמה העליונה נמצאת בריאת שמים וארץ, כי מקום החכמה הוא מקום הבריאה.
(39) לפנינו בגמרא ובעין יעקב הוסיפו כאן "ואמרי לה אמר רבי שמואל בר נחמני אמר רבי יונתן".
(40) "אם תשוב - ישראל למוטב בתוכחתך, ואשיבך אלי ולפני תעמוד. הקב"ה אמר לי שאעמוד ואתקיים לפניו אם אוכל להשיבכם" [רש"י שם].
(41) "תלמיד חכם מעם הארץ" [רש"י שם].
(42) כי כאשר לומד בעצמו או מלמד בנו, אין בזה התפשטות של תורה אל זולתו, ולכך אין זה מורה על היותו שכלי [מבואר בהמשך דבריו]. ואודות שאין בנו נחשב ל"זולתו", הנה אמרו חכמים [שבת כג:] "דמוקיר רבנן הוי ליה חתנוותא רבנן", ובח"א שם [א, ז:] כתב: "חתניו הם כבודו לבד, ואין דומה לבן, שהוא דבר עצמו ובשרו של אדם, אבל חתנותא הם כבודו". ואמרינן [ראה עירובין ע:] "ברא כרעיה דאבוה הוא", וכמו שכתב בגו"א שמות פ"כ אות יא [ק:]. ובתפארת ישראל ס"פ לח [תקפז:] כתב: "הבן הוא ענף ותולדות האב, והוא כרעיה דאבוה, מתאחד עמו וכאילו היה דבר אחד, כי התולדה בכח האב". וכן הוא בדר"ח פ"ו מ"ט [רצ.], ובנתיב היסורין ס"פ ב. ובח"א לב"מ קיד. [ג, נה:] כתב: "כי חתניו אינם עצמו, רק יש להם דביקות וצירוף אליו... אבל הוא לא היה המקבל ולא בנו ג"כ, כי בנו נחשב כמו עצמו, כי הבן כרעיה דאביו הוא". וכן הוא בח"א לב"מ פה. [ג, לט.], והובא להלן הערות 45, 54. וראה להלן פט"ו הערה 233.
(43) כי החומר הוא מסך מבדיל בין הקב"ה לבריות. ולמעלה פ"ד [לאחר ציון 24] הביא את מאמרם [סוטה מט.] שכל העוסק בתורה מתוך הדחק "אין הפרגוד ננעל לפניו... רבי אבהו אומר, אף זוכה לקבל פני שכינה". וכתב שם לבאר [לאתר ציון 36] בזה"ל: "רצה לומר כי החומר הוא מסך המבדיל בין השם יתברך ובין האדם הגשמי, וכאשר גובר על הגשמי ודבק בשכלי, וזה כאשר לומד תורה מתוך הדוחק, אז אין כאן מסך מבדיל כלל. כי כבר התבאר כי הגשמי הוא מסך המבדיל בין השם יתברך ובין האדם, כאשר התבאר זה בכמה מקומות. וזה שאמר 'שאין הפרגוד ננעל לפניו'. והוסיף רבי אבהו לומר שזוכה ומקבל פני שכינה לגמרי, להיות במחיצת הקב"ה כאשר הוא שכלי לגמרי". ובח"א למנחות מג: [ד, פ.] כתב: "מקבל פני שכינה, כי אין ענין קבלת שכינה רק שהאדם יוצא ממדריגתו החמרי ודבק בנבדל" [הובא למעלה פ"ד הערה 40]. וצרף לכאן מאמרם [יומא כה.] "אין ישיבה בעזרה אלא למלכי בית דוד בלבד", ופירש רש"י שם "שמצינו בהן ישיבה, שנאמר [ש"ב ז, יח] 'ויבא המלך דוד וישב לפני ה' ויאמר מי אנכי ומי ביתי וגו"". ובנצח ישראל פל"ה [תרנז:] כתב: "קרא מלכות בית דוד 'סוכה' [עמוס ט, יא], לפי שמלכות בית דוד הוא מלכות אלקי, לא כמו שאר מלכות שהוא חול. ולפיכך לא קראו אותו 'בית', שהוא בנין קבוע, כמו הדברים הטבעים שהם בעולם קבועים... ואמר [עמוס ט, יא] 'ביום ההוא אקים את סוכת דוד הנופלת'". ובנתיב העבודה פי"ח כתב: "מלכות בית דוד בפרט היא השלמת ישראל. ודבר זה ידוע כי מלכות בית דוד היא השלמת ישראל, כי גם שאר מלכות הוא השלמה לעם כמו שהוא ידוע, וע"י השלמה הזאת של מלכות בית דוד, מקבלים ישראל השלמה על השלמה, עד שהשכינה הוא מלכם שוכן ביניהם".
(44) בתחילת הפרק.
(45) בח"א לב"מ פה. [ג, לט.] כתב דברים אלו בזה"ל: "אבל המלמד את בן חבירו, מורה דבר זה שהוא שכלי, כאשר למד ומשפיע תורה אל אשר אין שייך אליו, כי כן הוא השכל מתפשט מבלי גבול. ולפיכך אמר שהוא זוכה לישיבה של מעלה להיות עם הקב"ה לגמרי, כאשר הוא שכלי גמור". וראה הערה 54.
(46) כי מביא את התורה למקום יותר מרוחק, כי העם הארץ "הוא רחוק מן התורה" [לשונו בסמוך]. נמצא שמביא את התורה למקום שלא היה אמור להיות בו התורה, וזה מורה על פשיטות השכל לגמרי.
(47) אודות ריחוקו של ע"ה מן השכל, ראה להלן הערה 52. ויש להעיר, שאמרו חכמים [סנהדרין צו.] "הזהרו בבני עמי הארץ שמהן תצא תורה", ולהלן פ"י הביא מאמר זה, וכתב עליו בזה"ל [לאחר ציון 143]: "ויש לך לדעת כי דבר זה כמו שנמצא באדם, כך הוא בתורה ענין זה. כי השכל יוצא ונולד מן האדם שהוא בעל גוף, כי השכל הזה צריך לנושא, ונושא שלו הוא החומר, ויוצא ממנו השכל אל הפעל. וכמו כן מוכן האב שהוא עם הארץ בעל גשם, ונושא אל השכל, עד שיצא ממנו בן תלמיד חכם אל הפועל. ואילו אשר הוא תלמיד חכם בעצמו, הנה הוא כולו שכלי, ואין כאן נושא אל השכל, שהחומר הוא נושא שלו. ולפיכך אמרו 'הזהרו בבני עם הארץ שמהם תצא תורה לישראל', כמו שהוא נמצא באדם שהחומר נושא לשכל האדם, כי לגודל השכל שהיא התורה, צריך לה נושא חמרי... כי התורה נושא שלה הוא החמרי, שאין לשכל בעולם הזה מציאות בעצמו, רק שיש לו נושא החמרי". ואם כן תמוה, כיצד כתב כאן "משפיע תורה אף לבן עם הארץ, שהוא רחוק מן התורה", והרי על בני ע"ה אמרו ש"מהם תצא תורה", ומדוע בן עם הארץ "הוא רחוק מן התורה". ויל"ע בזה, וראה להלן פ"י הערה 155.
(48) פירוש - "פשיטות" היא התפשטות לכל הכיוונים בצורה שוה, ואינה מכוונת לצד אחד יותר מאשר לצד אחר, וכמו ההתפשטות של מים. לכך כאשר יש גזירה האומרת ש"כך וכך יהיה", בהכרח שאין בזה פשיטות, אלא הדגשה לכיון מאוד מסוים. ובח"א לב"מ פה. [ג, לט.] כתב: "כי כל הגזירה הוא מצד החומר, אשר הוא מקבל הגזירה. ואדם זה שמלמד בן ע"ה תורה, כל כך יש לו מעלה שכלית, עד שהוא מבטל הגזירה שגזר הקב"ה, כי הפשיטות מבטל הגזירה. שכל גזירה יוצא מן הפשיטות, שגוזר כך וכך יהיה. אבל הפשיטות מבטל הגזירה. ולכך מי שלמד לבן ע"ה תורה, יש לו שכל פשוט כמו שאמרנו, ומפני כך מבטל הגזירה היוצא מן הפשיטות, ודי בזה למבינים". ומה שהוסיף כאן "וכל גזירה ושבועה אין בזה פשיטות", אע"פ שתיבת "שבועה" לא הוזכרה במאמר זה [וכן בח"א לב"מ (המובא כאן) לא הזכיר "שבועה"], נראה שהוסיף כן כי רוצה לעשות השוואה בין גזירה לנדר, לומר שהגזירה מתבטלת כפי שהנדר מתבטל, לכך הוסיף תיבת "שבועה". אך בח"א לב"מ לא הזכיר כלל ענין של התרת נדרים, לכך לא הוסיף שם תיבת "שבועה".
(49) בח"א לב"ב עד. [ג, צט.], שכתב שם בזה"ל: "ומזה תבין ענין הפרת הנדר. שכאשר נשבע או נודר הוא יוצא מן שאר הכלל בדבר שהוא נודר, והוא יחיד בנדר הזה, שעושה לו דבר מיוחד. והוא אמרם ז"ל [נדרים כב.] הנודר כאילו בונה במה. וזה כי הבונה במה לעצמו, מוציא עצמו מן הכלל בבנין מה שהוא בונה לעצמו. וכך הנודר מוציא עצמו מן הכלל, ועושה עצמו יחיד, שהיה לו איסור מיוחד מה שאין הכלל... מפני שכאשר מקיים הנדר כבר הוא במעשה נבדל מן הכלל, כענין הנדר ההוא שמקיים. וזהו כאילו מקריב על במה שבנה לעצמו, ופורש עצמו מן הכלל במעשה. הרי לך כי כל ענין הנדר שהוא פרטי, נבדל מן הכלל. וכאשר נזקק החכם, או שלשה הדיוטות אליו [נדרים עח.], מפני שכל ענין החכם שהוא כללי יותר, ולפיכך כאשר מזדקקים להתיר לו את הנדר אשר נדר על עצמו, אז הגזירה בטילה. ודבר זה ברור כי הוא סוד הנדר והתרתו".
(50) אמרו חכמים [שבת סג.] "כל העושה מצוה כמאמרה... אפילו הקב"ה גוזר גזירה, הוא מבטלה", ובח"א שם [א, מ.] כתב לבאר: "כי כאשר הוא עושה המצוה כמאמרה, הוא עושה המצוה כצורתה כאשר היא. כי אם אינו עושה המצוה כמאמרה, רק הוא עושה בחסרון, חסר צורת המצוה, כי הצורה אין ראוי שיהיה בה חסרון כלל. ולפיכך אמר 'העושה מצוה כמאמרה' בלא שום חסרון, שאז הוא מקיים המצוה כצורתה, ובשביל זה יש לו דביקות בסלוק והתפשטות החמרי לגמרי. כי הצורה היא התפשטות החמרי בפרט כאשר הוא עושה המצוה כמאמרה וכצורתה, ובזה הוא מבטל גזירת השם יתברך. כי יש לך לדעת כי גזירת השם יתברך הוא שנוי לשנות העולם, וזהו מצד העולם. והוא שייך דוקא בעולם השנוי הגשמי, כי השנוי הוא בגשמי. והעושה מצוה בשלימות דבק במדרגה למעלה מן שנוי העולם, כי העושה מצוה כצורתה גורם שיהיה העולם עומד בצורתה, כי הגזירה מוציא את העולם ממהלך שלו. ולפיכך על ידי שעושה [מצוה] כראוי, ודבק במדריגה שהיא למעלה מן העולם, מבטל הגזירה שהיא שנוי העולם. כי 'המצוה כמאמרה' מעמיד העולם בסדר שלו וכמאמרו, וכאשר מקיים מצוה אחת כמאמרה וכצורתה הוא דבק במדריגה אשר הוא סלוק החמרי והגשמית, עד ששם אין גזירה, רק הפשיטות מן החמרי. ובשביל כך הוא מבטל הגזירה, שהוא יתברך גוזר שנוי בעולמו", וראה להלן פט"ז הערה 80.
(51) לכך אמרו חכמים [ב"מ פה.] "כל המלמד את בן חבירו תורה, זוכה ויושב בישיבה של מעלה", וכמובא למעלה.
(52) לשונו בדר"ח פ"ד מי"ד [רנט:]: "עמי הארץ... מפני שהוא חסר השכל, והוא כולו גופני, והוא דומה למי שהולך בלא נר". ובדר"ח פ"ב מ"ה [תקסז:] כתב: "גוף האדם אשר בו עומד החכמה, ימצא אצלו חסרון כאשר אין בו באדם החכמה... [והוא] נקרא 'עם הארץ'". ובדר"ח פ"ה מ"י [שטז:] כתב: "עם הארץ, שאין בו חכמה כלל". והרמב"ם [אבות פ"ה מ"ז] כתב, וז"ל: "'עם הארץ' הוא איש שיש לו מעלות המדות, אבל אין לו מעלות שכליות, רצונו לומר שיש לו דרך ארץ, ואין בידו תורה, והוא הנקרא 'עם הארץ'. רוצה לומר שהוא טוב לישוב הארץ ולקבוצי המדינות, מפני שיש לו מעלות המדות שתיטב בהם חברתו עם זולתו". ולהלן פט"ו [לאחר ציון 176] כתב: "מפני שעם הארץ רחוק ממדריגה הנבדלת השכלית... עם הארץ גמור שאין בו לחלוחית חכמה... לא קנה השכלי מה שראוי אליו לקנות... והתבאר לך גדר עם הארץ". ובח"א לשבת לב. [א, כא:] כתב: "מדריגתו של עם הארץ מסולק מן החכמה והתורה" [ראה להלן פ"י הערה 147, ופט"ו הערות 72, 127, 177, 228, 252].
(53) כמבואר למעלה הערה 49. ובח"א לב"ב עד. [ג, צט.] הוסיף: "גם מזה תבין כי נדר שהודר על דעת רבים שאין לו התרה [גיטין לו.], כי אין זה נחשב דבר פרטי, שאין התרה רק לגזירה פרטית".
(54) לשונו בח"א לב"מ פה. [ג, לט.]: "כי המלמד תורה לאחרים מתדמה ומתיחס אל השם יתברך, שהוא משפיע תורה לאחרים. ולא כן המלמד לבנו, אשר הוא כגופו, אינו כך, רק כאילו למד עצמו, ולא שהוא משפיע לאחרים [ראה הערה 42]. ולפיכך מי שלמד תורה לבן חבירו, יש לו דמיון אל מה שעשה הקב"ה לישראל, והוא יושב בישיבה של מעלה. ואם מלמד לבן עם הארץ תורה, מבטל גזירת הקב"ה, כי השם יתברך לא נתן חכמה לעם הארץ רק לחכימין [ברכות נה. "אין הקב"ה נותן חכמה אלא למי שיש בו חכמה, שנאמר (דניאל ב, כא) 'יהב חכמתא לחכימין ומנדעא לידעי בינה'"], ולפיכך יכול לבטל גזירת השם יתברך".
(55) "מללמדו" [רש"י שם].
(56) "מששת ימי בראשית - דכתיב [בראשית א, א] 'בראשית ברא', בשביל התורה שהיא ראשית [משלי ח, כב], וישראל נקראו 'ראשית תבואתה' [ירמיה ב, ג], שעתידין להנחילה 'ברא אלקים את השמים וגו"" [רש"י שם].
(57) בגמרא שלפנינו הוסיפו כאן "ואין 'לאום' אלא עוברין, שנאמר [בראשית כה, כג] 'ולאום מלאום יאמץ'. ואין 'קבה' אלא קללה, שנאמר [במדבר כג, ח] 'מה אקב לא קבה אל'. ואין 'בר' אלא תורה וכו'".
(58) "כלי של כובסין שהוא מנוקב, ומזלפין בו מים על הבגדים" [רש"י שם].
(59) "ומרוה גם הוא יורה - מי שמרווה את תלמידו בדבר הלכה, גם הוא יורה לעולם הבא. לישנא אחרינא, 'ומרוה' לשון מורה" [רש"י שם].
(60) לא ברור מה הם שני הדברים: (א) "כמה גדול הוא אשר מלמד תורה לאחרים". (ב) "וכמה גדול זכותו". דהואיל וה"גדול" השני איירי בזכות, א"כ במאי איירי ה"גדול" הראשון, אם לא איירי בזכות.
(61) כמו שהתבאר בפרק הקודם [לאחר ציון 18] שהמעדיר את התורה, הוא עצמו יקבל העדר, וכלשונו שם: "כי העוסק בתורה שלא לשמה, ומצרף התורה שהיא נבדלת אל הדברים הגשמיים, דבר זה העדר התורה, ולכך מקבל הוא עצמו העדר", ושם הערה 20. ובנצח ישראל פנ"ט [תתקיד.] כתב: "ואחר כך אמר [במדבר כד, ט] 'מברכיך ברוך ואוררך ארור'. ברכה זאת לומר כי ישראל הם היו עיקר ועצם העולם, וכאשר הקללה הוא לעצם המציאות, אז בודאי תהפך עליו. שכאשר אחד מתנגד למציאות, הרי הוא בלתי נמצא, שאין מתנגד למציאות רק העדר. ולכך המקלל ישראל, שהם עצם המציאות, הוא מקבל הקללה וההעדר בעצמו... לכך כאשר מקלל ישראל, מתנגד אל עצם המציאות, לכך הוא בעצמו בעל ההעדר", וראה להלן פי"ב הערה 35.
(62) בתחילת הפרק, ובהערות 1, 2.
(63) לכך אין לנהוג בה בעין רעה, ולמנוע אותה מאחרים. ואודות שעין רעה היא העדר, הנה אמרו חכמים [סוטה לח:] "אפילו עופות מכירין בצרי עין", ובח"א שם [ב, עו:] כתב: "פירוש, כי רע עין כל כך כח שלו במה שהוא בעל העדר, שמגיע הרגשה זאת אפילו לעופות השמים, ומרחיקים ממנו בדרך הטבע, ואינם נמשכים אחריו... אף כי עופות אינם יודעים, ואינם בעל שכל, עם כל זה כך הוא בהנהגת הטבע, וזהו הפירוש אמיתי. וכל זה מפני כי צרי עין דבק בהם ההעדר, עד שהוא מורגש". ושם בהמשך כתב: "כל כך כח צר עין דבק בו ההעדר, עד שמי שנהנה ממנו עובר בלאו, כי רע עין שהוא בעל העדר לגמרי... כי צרי עין בשביל ההעדר אשר דבק בהם, מביאים העדר לעולם". וכן כתב בח"א לנדה כד: [ד, קנו.], וז"ל: "כי כבר התבאר, כי מה שנקרא 'עין רעה' הוא מורה על ההעדר הגמור, שזהו ענין הרע, וההעדר הוא הפך המציאות".
(64) לעומת עוברים במעי אמם, שאינם נמצאים בעולם.
(65) פירוש - קללה שייכת להנתן ממי שהוא בעל מציאות למי שהוא פחות בעל מציאות. ולכך ביחס לבני אדם הנמצאים בעולם, פשיטא שהמונע הלכה מתלמיד הוא נחשב כלפי שאר בני אדם נעדר ומקולל. אלא החידוש הוא שאף ביחס לעוברין שבמעי אמם יחשב המונע הלכה מתלמיד נעדר ומקולל, וכמו שמבאר. ואודות שקללה נידונת בערכין ובאופן יחסי, הנה אמרו חכמים [נדרים פא.] "מפני מה אין מצויין תלמידי חכמים לצאת תלמידי חכמים מבניהן... משום דקרו לאינשי חמרי". ובנצח ישראל פנ"ט [תתקיא:] כתב: "פירוש, כי התלמיד חכם נבדל מבני אדם, כי שאר בני אדם שאינם תלמידי חכמים, הם בערכו חמריים. ואפילו אם אין האדם עושה בפעל לקרוא להם כך, מכל מקום בערכו בני אדם הם חמרים. ודבר זה נקרא 'דקרו לאנשי חמרי'". ולהלן פי"ב [לאחר ציון 100] כתב: "ובפרק אלו הגולין [מכות יא.], אמר רב יהודה אמר רב, קללת חכם אפילו על חנם באה. גם דבר זה מורה על מדריגת תלמיד חכם. ופירוש דבר זה, כי הקללה הוא מצד ההעדר הדבק במקבל, ולכך מקבל קללה. וכאשר עשה לו דבר שאינו ראוי לעשות, ודבר זה נקרא חסרון מי שעשה דבר רע, כי כל רע הוא חסרון והעדר, לכן דבק בו הקללה בשביל שעשה לו דבר. אבל קללת תלמיד חכם אפילו בחנם באה, כי שאר בני אדם נחשבים חסרים בערך מעלת תלמידי חכמים. ולפיכך אל החסר יבא החסרון וקללה, ומוכן ההדיוט שהוא בעל החסרון בערך תלמיד חכם לקבל קללה וחסרון מן אשר הוא יותר במעלה, שנחשב אצלו חסר, וזה דבר מבואר", ושם הערה 104.
(66) כי "כל קללה הוא העדר ובלתי מציאות" [לשונו בנתיב התוכחה פ"א, ויובא בהערה 68]. ובנצח ישראל פנ"ט [תתקיד:] כתב: "כי אין הקללה רק העדר המציאות, ואין הברכה רק תוספת מציאות". וראה להלן פי"ב הערה 101.
(67) שהרי עובר נחשב ל"דבר שלא בא לעולם" [ב"ב קמא:], ופירש הרשב"ם שם "עובר אינו בעולם, ולא קני מידי".
(68) כן ביאר בנתיב התוכחה פ"א את מאמרם [סוטה מא:] "כל אדם שיש בו חנופה, אפילו עוברין שבמעי אמן מקללין אותו", וכלשונו: "פירוש דבר זה, כי המחניף ואמר דברים שאינם נמצאים, שאמר לרשע שהוא צדיק. ולפיכך אפילו עוברים שבמעי אמן, שאין להם מציאות גמור, שהרי עוברין הם, ואפילו הכי הם מקללים ומאררים אותו, וכל קללה הוא העדר ובלתי מציאות. כי אפילו עוברין שבמעי אמן, אף שלא יצאו לאויר העולם, ואין מציאות לעוברים, יש להם מציאות יותר מן המחניף הזה שאומר לרשע שהוא צדיק. כי העוברים יש להם מציאות מה, ואילו המחניף שאומר לרשע צדיק אתה, דבר שאינו נמצא כלל, וכן שאר דברי חנופה. ולכך אף עוברים שאינם נמצאים, שלא יצאו לאויר העולם, אף הם נותנים העדר וקללה למחניף הזה. כי לעוברים יש להם מציאות מה, ולמחניף אין מציאות כאשר אין אומר דבריו רק להחניף, ואין לדבריו מציאות בעצמם, ואינם רק דברי חלקלקות לשון", וראה להלן פי"ב הערה 101.
(69) ואין העדר לשכלי. וכן כתב בח"א לסנהדרין צא: [ג, קפא:], וז"ל: "כי הדבר אשר בעולם, כאשר יצא לאויר העולם וכבר נשלם מציאתו, אין חדוש אם הן מקללין את מי שמונע תורה מן התלמיד. כי זה שמונע הלכה מן התלמיד הוא בעל העדר גמור, כי אין ראוי שיהיה העדר בתורה שהיא שכלית, ובמדריגות השכל אין העדר, כי כל העדר הוא בחומר. ומי שמונע הלכה מן התלמיד, ויש מקבל מוכן, הדבר הזה הוא קללה אליו, כי ההעדר הוא קללה. ולפיכך אפילו עוברין שבמעי אמן מקללין אותו, אף כי הם ג"כ בעלי העדר, שהרי עדיין לא יצאו לעולם, עם כל זה זה שמונע הלכה הוא בעל העדר גמור, שנותן העדר בתורה השכלית, במדריגה שאין שם העדר כלל. ולפיכך אף עוברין שבמעי אמן מקללין".
(70) לכך התורה מופקעת מהעדר, כי כל המציאות היא בשביל התורה, ואין להעדר שום אחיזה על דבר שהוא עיקר המציאות. וכן כתב בגו"א בראשית פמ"ט ריש אות כד [תכז:], וז"ל: "כי המציאות וההעדר הם שני דברים שאין להם התיחסות וצירוף, כי זה מציאות וזה העדר. ולפי זה אם נמצא שני דברים מתיחסים ביחד, אי אפשר לומר שהאחד יתואר במציאות והאחד יתואר בהעדר, שמאחר שהם מתיחסים, אי אפשר לומר כך, שהרי המציאות וההעדר אין להם התיחסות". ובתפארת ישראל פמ"ז [תשל.] כתב: "כאשר ראוי אל התורה המציאות, אין שולט עליו ההעדר, לפי חוזק המציאות אשר יש אל התורה, שהוא שכל נבדל מן החמרי לגמרי. ולכך אין דבק בה ההעדר [הובא למעלה פ"א הערה 113]. וזה שאמר [דברים ה, יט] 'ויהי כשמעכם את הקול מתוך החושך'. ביאור זה, כי אף שבכל הנמצאים דבק ההעדר שנקרא 'חושך', אבל התורה אין ההעדר דבק בה. והיה הקול יוצא מתוך החושך. וכל אשר יוצא מתוך דבר אחר, אי אפשר שלא יהיה גובר עליו, שאם לא כן לא היה יוצא ממנו, שהיה ההעדר מבטל שלא היה יוצא אל הפעל. וכאשר הקול, שהוא יציאת התורה אל הפעל... היה יוצא אל הפעל מתוך ההעדר, מזה תדע כי התורה השכלית היא גוברת על ההעדר... שאין ההעדר דבק בתורה" [ראה להלן פט"ו הערה 167]. ובח"א לע"ז כה. [ד, נו:] כתב: "כי התורה היא למעלה ממדריגת מלאך המות. וזה כי הדבר שהוא מציאות בפעל לגמרי, אין כח להעדר, שהוא מלאך המות, לשלוט בו". ובח"א לסוטה כא. [ב, ס:] כתב: "ואמר [משלי ו, כב] 'בהתהלכך וכו". כי הדבר שהוא אור מורה על המציאות הגמור, כי אין דבר שיש לו מציאות יותר כמו האור. ולכך הוא נמצא ראשון בבריאת העולם... וכל דבר בעולם הוא נמצא ע"י האור, ואם אין האור אין מציאות לשום דבר. ומפני זה אמרו [נדרים סד:] כי הסומא שאין רואה אור, והוא יושב בחושך, כאילו הוא מת ונעדר. והתורה היא אור הגמור... ומי שהוא אוחז בה, אי אפשר שתניח התורה אותו אל ההעדר. וזה שאמר 'בהתהלכך תנחה אותך'" [הובא למעלה פ"א הערה 160]. ואם התורה מונעת העדר מהאוחז בה, ק"ו שהיא עצמה מנועה מן ההעדר.
(71) נדרים לב. "גדולה תורה, שאילמלא תורה לא נתקיימו שמים וארץ, שנאמר 'אם לא בריתי יומם ולילה חקות שמים וארץ לא שמתי וגו"". ובתפארת ישראל פס"ב [תתקסח.] הביא מאמר זה, וכתב: "כי התורה היא שכלית, ומדרגתה על עולם הגשמי... ואם אין התורה, שהיא מתעלה על עולם הגשמי, אין קיום אל העולם שהוא למטה מן התורה. וזה שאמר 'אם לא בריתי יומם ולילה חקות שמים וארץ לא שמתי'. ובשביל כך התורה מקיימת ומעמדת העולם הגשמי, כמו כל דבר שהוא עליון מעמיד ומקיים דבר שהוא למטה ממנו במדרגה [ראה להלן פ"י הערה 105]. ועוד, כי כל סדר עולם נמשך אחר התורה, כמו שאמרו במדרש [ב"ר א, א] שהיה מביט בתורה וברא העולם. הרי לך כי סדר העולם נמשך אחר התורה, ומתחייב סדר העולם מן התורה. ולכך 'אם לא בריתי' שהיא התורה, 'חקות שמים וארץ לא שמתי'".
(72) "גם להם" ביחס אליהם, שהעוברין הם יותר בעלי מציאות ממי שמונע הלכה מתלמידו, וכמו שמבאר.
(73) אך החלק הרוחני של העוברין הוא אינו חסר כלל, וכמו שכתב בנתיב הצדק פ"ג, וז"ל: "כי הנשמה עדיין אינה מוטבעת לגמרי בגוף [אצל עובר], אף כי הנשמה נתנה באדם מיד כאשר הוא בבטן אמו, אבל שתהיה מוטבעת בגוף, אינה מוטבעת בגוף עד שיוצא לאויר העולם, כמו שיתבאר. ומכיון שאין הנשמה מוטבעת בגוף, אז יש לאדם כח נבדל דבק בו... כי אין לו מונע מן החומר, שאינו מוטבע בחומר, ולכך כח השכל שיש לו הוא מסוף העולם עד סופו... ולכך קודם שנתנה הנשמה בגוף ואינה מוטבעת בגוף, אין לו מונע מן הגוף, וכח הנפש זכה ובהירה... כי הולד בבטן אמו אין לו חסרון, אבל כאשר יוצא לאויר העולם תיכף ומיד הוא בעל חסרון, שהרי הולד בוכה תיכף ומיד כשיוצא לאויר העולם, ואין לך בכיה רק מפני שהוא חסר, אבל בבטן אמו אינו חסר... כי כאשר הוא בבטן אמו ועדיין אין הנשמה מוטבע בגוף, רק הוא כח נבדל, לכך יש לאדם כח לקבל כל התורה, כי אין מונע לו מן החומר".
(74) בבחינת מה שאמרו [רש"י דברים כג, ט] "הא למדת שהמחטיא לאדם קשה לו מן ההורגו, שההורגו הורגו בעולם הזה, והמחטיאו מוציאו מן העולם הזה ומן העולם הבא". הרי שהעדר השכל הוא חמור יותר מהעדר הגוף.
(75) יש להעיר, שכתב כאן שלשה טעמים מדוע אין העדר לתורה; (א) למעלה [לאחר ציון 61] ביאר משום ש"אצל התורה השכלית אין ראוי שיהיה דבר זה, שעינו יהיה רעה להשפיע תורה, כי כבר התבאר כי עצם התורה להשפיע אותה לאחרים". (ב) אחר כך ביאר [לפני ציון 69] שאין ראוי לתורה העדר משום שהתורה היא שכלית, "שנותן העדר בתורה השכלית", ואין העדר לשכלי [כמבואר בהערה 69]. (ג) לבסוף ביאר [לפני ציון 70] טעם שלישי, והוא "שבשביל התורה נמצא הכל", ואין העדר לעיקר המציאות, וכמבואר בהערה 70. ולכאורה אלו שלשה טעמים שונים. ויש לעיין בזה.
(76) וזה מורה על העדר גמור, ולא על העדר במקצת, וכמו שמבאר.
(77) צרף לכאן שלשון קללה ולשון לחרר חור הוא משתמשים בפונדק אחד, והוא תיבת "נקב". שהרי נאמר [מ"ב יב, י] "ויקוב חור", וכן נאמר [ויקרא כד, יא] "ויקוב בן האשה הישראלית", שהוא "מפרש ומקלל" [לשון הרד"ק ספר השרשים שורש נקב]. לכך פסגת הקללה היא במשל של כברה, שהוא מנוקב מעבר לעבר. וראה הערה 84.
(78) אמרו חכמים [אבות פ"א מט"ז] "והסתלק מן הספק", ובדר"ח שם [שפה.] כתב: "בא לתת מוסר לאדם, שיהיו כל עניניו ברורים, עד שאין ספק בהם. כי כאשר יש במעשיו אשר עושה ספק, לא נקרא בעל שכל, כי השכל לכל ענינו ברור בלתי ספק. ועל הכסיל אומר [קהלת ב, יד] 'הכסיל בחושך הולך', אבל האדם שירצה להיות בעל שכל, יהיו דבריו בבירור. ואם יצא האדם חוץ ממדה זאת, כאילו הוא יוצא מגדר מה שהוא אדם בעל שכל" [ראה להלן פט"ו הערה 331]. ושם פ"ג מי"ח [תסב:] כתב: "ודבר כזה [דבר של ספק] אין נקרא שכל וחכמה... וראוי כל חכמה שתהיה ודאית, אבל דבר שהוא ספק לא יכנס בכלל חכמה. ואין ראוי לדבר רק מדברים הכרחיים, לא מדברים אפשריים, שלא יכנס זה בכלל החכמה". ושם פ"ו מ"ז [קצ:]: "דבר זה ראוי אל השכל שלא יהיו דבריו בערבוב". ובתפארת ישראל פנ"ט [תתקכה:] כתב: "מושכלות התורה הם דברים ברורים וצרופים מאד, שאין בהם דבר ספק, רק השגה מבוררת נכרת... ויש לו בירור ביותר".
(79) נקודה זו מבוארת היטב באור חדש [קמח.], וז"ל: "'לדעת מה זה ועל מה זה' [אסתר ד, ה]... ובגמרא [מגילה טו.] אמר רבי יצחק נפחא, שלחה ליה שמא עברו ישראל על חמשה חומשי תורה, דכתיב [שמות לב, טו] 'מזה ומזה הם כתובים'. ופירוש דבר זה, כי כאשר ראתה הגזירה הקשה והחמורה שקמה על ישראל, אשר לא היתה מעולם כמוהו לכלות ולאבד ישראל, אמרה כי באולי הגזירה הזאת כי ישראל עברו התורה. כי התורה הם גזירות מן השם יתברך מבוררים ונגזרים בגזירה ממנו, לכך כתיב בה [שמות לב, טו] 'כתובים משני עבריהם מזה ומזה הם כתובים'. והיה זה לטעם מופלג מאוד, כי התורה הוא השכל הברור, והוא שכל הנבדל לגמרי, שהוא שכל ברור. ולפיכך היו כתובים משני עבריהם, כי הכתיבה משני עבריהם הוא הבירור הגמור, מורה על שכל נבדל, שאין לשכל הנבדל הזה חבור אל גשם. ולא כן כאשר לא היו כתובים משני עבריהם... ולא היה חרוץ לגמרי, כי אין מורה על שכל ברור לגמרי, אבל זה דומה לשכל שהוא מוטבע בחומר, כמו שכל האדם שאינו שכלי גמור רק השכל עומד מוטבע בחומר, ויש לו נושא הוא החומר. ומפני שיש לו נושא, הוא החומר, אינו שכל ברור. לכן אם לא היה חקוק משני עבריהם, היה אותו חלק שאינו חקוק כמו הנושא לחלק החקוק, ודבר זה מורה על דבר שאינו נבדל לגמרי, רק שכל מה, ואינו נבדל. אבל התורה חקוקה מעבר לעבר, מורה על שאין כאן נושא כלל, והוא מורה על שכל נבדל מן הגשם לגמרי... ומפני כי ראתה אסתר כי נגזרה הגזירה כליון על ישראל לגמרי, והוא גזירה גמורה להשמיד ולהרוג וגו', ולא כמו שאר פורענות כשבא עליהם הפורענות היה קצת פורענות במה, ואינו כליון גמור כמו שהיה כאן, לכך אמרה שמא בשביל זה שעברו על דברי תורה שכתיב עליהם 'מזה ומזה כתובים'. כלומר שהם כתובים משני עבריהם, ואין כאן דבר שהוא מקצת, רק לגמרי העובר על דברי תורה חייב כליה לגמרי. כי כמו שהם כתובים משני עבריהם, שהם מבוררים לגמרי, כי בשביל השכל הנבדל שהוא ברור לגמרי, ולכך הדין עליהם ג"כ דין גמור שהוא הכליון הגמור, כאשר עברו על כל התורה שהוא גזירה גמורה, לכך בא עליהם גזירה גמורה כליון גמור" [הובא בחלקו למעלה פ"ז הערה 4]. עמוד והבט כיצד דברים אלו מבארים את דבריו כאן שמי ש"נותן העדר בדבר שהוא מבורר, ולפיכך קללה זאת גם כן קללה מבוררת וניכרת והעדר גמור, כפי מדת השכל".
(80) בעוד שכאן מברר שברירות התורה מחייבת קללה מבוררת, הרי בח"א לסנהדרין צא: [ג, קפב.] ביאר ששכליות התורה מחייבת קללה שלימה ולא חלקית, וכלשונו: "מקללין אותו קללה גמורה מפורשת, וכל זה מפני שהוא נוהג העדר בתורה השכלית, וכל שכל הוא אינו מחולק. ואינו כמו החומר, ששייך בו חלוק ומקצת, אבל השכל אינו לחצאין. ולפיכך מנקבין אותו ככברה שהוא מנוקב לגמרי, כאשר נותן קללה והעדר למנוע תורה מן התלמיד, קללתו גם כן מבוררת לגמרי". ואודות שאין מקצת בדברים שכליים, כן אמרו חכמים [יומא סט:] "אמרי, היכי נעביד [בנוגע ליצה"ר של עריות], נקטליה, כליא עלמא ["יכלה העולם, שלא תהא פריה ורביה" (רש"י שם)]. ניבעי רחמי אפלגא ["שיהא שולט באדם ליזקק לאשתו ולא לאחרת" (רש"י שם)], פלגא ברקיעא לא יהבי". וראה דר"ח פ"ב הערה 173, שם פ"ד הערה 191, שם פ"ה הערות 293, 1600, 2229, ושם פ"ו הערה 98.
(81) "כלי של כובסין שהוא מנוקב, ומזלפין בו מים על הבגדים" [רש"י שם]. ובשבת קכג: כתב רש"י "אוכלא דקצרי - כלי נחושת העשוי כנפה נקבים נקבים והוא של כובסים, ונותנו על הבגדים ומזלף בו המים עליהן".
(82) אע"פ שביאר למעלה [לפני ציון 76] "שמנקבים אותו ככברה שהוא מנוקב לגמרי מעבר לעבר", מ"מ "אין נראים וניכרים נקבים מפולשים", שאין כל נקב ונקב מבורר לעצמו. ו"כברה" היא נפה [רד"ק ספר השרשים שורש כבר], ולנפה יש חורים דקים, וכמו שפירש רש"י [חולין מה.] "נקבים דקים כנפה", וזה כמו רשת מחוררת, שאין כל נקב ניכר לעצמו.
(83) אולי מקורו ממה שאמרו [סנהדרין קד.] "אוכלא דקצרי סחף ארישיה", ופירש רש"י שם "כלי מנוקב של כובסין שמזלפין בו מים על הבגדים, ואותו כלי הפך אחז על ראשו כדי שלא יכירו ישעיה, שהיה מתבייש ממנו". ואם היה מנוקב לגמרי כמו נפה, אז ישעיה היה מכיר את אחז, כי זה לא היה מסתירו כלל. ובעל כרחך שהנקבים אינם דקים ומרובים כרשת מחוררת, אלא שכל נקב ניכר לעצמו.
(84) כי הנקב מורה על הקללה, וכמבואר בהערה 77.
(85) כי קללה ניכרת מורה על הפסד הצורה ולא על הפסד החומר, כי ההכרה שייכת לצורה, וכמו שמבאר.
(86) לשונו בדר"ח פ"ג מ"ו [קעא:]: "מדריגת הצורה, שעל ידי הצורה נמצא בפועל, והוא מקוים. מה שאין הדבר... מדריגת החומר, שאין בחומר ענין מבורר, כי הצורה נותנת היכר ורשימה לנמצא". ושם פ"ו מ"ט [שיד.] כתב: "כי הצורה משימה הדבר הנראה בפועל". ובגבורות ה' פס"ז [שיג:] כתב: "כי הפנים הוא בגלוי, וזה מפני שהפנים יש בו הכרתו של אדם מה שהוא. וזהו ענין הצורה, שהצורה בה הכרתו של הנמצא מה שהוא. ולפיכך הפנים הוא בגלוי ביותר מכל, מפני כי הצורה משימה הנמצא נגלה בפועל מה שהוא לגמרי... הפנים הוא בגלוי, לפי שהפנים עיקר הצורה, שהיא משימה הנמצא בפועל מה שהוא". ובבאר הגולה באר החמישי [נו:] ביאר על פי זה את המצוה של מילה, וז"ל: "כי האבר הזה בו נחשב האדם בפעל, כי כבר אמרנו כי על ידי האבר הזה נקרא 'איש', ויש לאיש מדריגת הצורה, ועל ידי זה נחשב בפעל הגמור. ודבר זה הוא סוד המילה, שצריך להסיר הערלה אשר הוא כמו מכסה לאבר הזה, והערלה מונע עד שלא נמצא האדם בפעל, כי כל אשר יש לו כסוי ואטימא אינו נמצא בפעל הנגלה. והרי על ידי אבר הזה הוא איש, אשר האיש נחשב צורה, שעל ידי הצורה הוא בפעל הגמור. ולכך צריך להסיר הכסוי והאטימא שהוא הערלה, עד שיהיה איש בפעל, כמו שראוי אל הצורה שהוא נמצא בפעל. ודווקא אל ישראל נצטווה המילה, מפני שיש אל ישראל מעלת ומדריגת הצורה, כמו שהתבאר פעמים הרבה, ולפיכך ראוי ומחויב להסיר הערלה". ובאור חדש [סג.] כתב: "כל אומה במה שהיא אומה זאת יש לה צורה מיוחדת... שעל ידי הצורה נמצא הדבר בפעל... כי הלשון הוא מוציא הדבור אל הנגלה, ולכך יקרא הצורה, שעל ידה נמצא בפעל. כי הלשון יוצא אל הנגלה ונמצא בפעל". ובח"א לסוטה יג. [ב, נה.] כתב: "נקרא משה בשם 'זה', 'כי זה משה האיש' [שמות לב, א], כי מלת 'זה' מורה על כי היה למשה מעלת הצורה. כי מלת 'זה' מורה על דבר הרמוז הנגלה שיש לו מציאות בפעל לגמרי. וזהו ענין הצורה, שיש לה מציאות בפעל לגמרי".
(87) "כל זה מפני שהוא נוהג העדר בתורה השכלית, וכל שכל הוא מבורר לגמרי, שזה ענין השכל שהוא מבורר, והוא נותן העדר בדבר שהוא מבורר. ולפיכך קללה זאת גם כן קללה מבוררת ניכרת והעדר גמור, כפי מדת השכל" [לשונו למעלה לאחר ציון 77].
(88) המשך המאמר [הובא למעלה לאחר ציון 58 (סנהדרין צב.)] "ואם למדו מה שכרו, אמר רבא אמר רב ששת, זוכה לברכות כיוסף, שנאמר [משלי יא, כו] 'וברכה לראש משביר', ואין 'משביר' אלא יוסף, שנאמר [בראשית מב, ו] 'ויוסף הוא השליט על הארץ הוא המשביר לכל עם הארץ'".
(89) "כי אחיו ובניהם היו כל ישראל, וזהו הדבר הגדול שזכה אליו" [הוספה בח"א לסנהדרין צב. (ג, קפב.)].
(90) לשונו בח"א לסוטה יג. [ב, נג:]: "כי יוסף הוא המשביר, ועל ידי יוסף היה פרנסת מצרים, שכך היה ברכת יוסף שיתפרנסו בשבילו הכל, כדכתיב 'משם רועה אבן ישראל', שהיה מפרנס בנים ובנות".
(91) אודות שהשפעת יוסף באה ממעלה עליונה, כן כתב בגו"א בראשית פמ"א אות מד, וז"ל: "ויש לך לדעת עוד כי לא היו ראוים [המצריים] שיהיו מתפרנסים מיוסף הצדיק, אשר שמר הברית ולא בא על הגויה, כי אם על ידי המילה [שאף המצריים ימולו (רש"י בראשית מא, נה)], ואז היו ראוים להיות מתפרנסים על ידי יוסף, המשביר בזכות המילה. והבן זה כי בזכות המילה היה יוסף לראש משביר, ולפיכך לא היו ראוים להתפרנס מיוסף כי אם כאשר נימולו, ודבר זה ידוע למבינים". ועוד אמרו חכמים [סוטה לו:] "'משם רועה אבן ישראל' משם זכה ונעשה רועה", שמחמת שיוסף עמד בנסיון של אשת פוטיפר [בראשית לט, יג] לכך זכה להיות רועה ישראל. ובח"א לסוטה שם [ב, עג:] כתב: "כי עתה היה יוסף נבדל מן הגוף, כאשר היה כובש את יצרו של זנות. ולפיכך משם זכה להיות רועה ומנהיג, לפי שהנבדל מנהיג את החמרי ג"כ, ומושל עליו... ולפיכך משם זכה להיות רועה". ובגבורות ה' פ"כ [צה:] כתב: "כי הזן והמפרנס יש לו מעלה עליונה מה שאחר נתלה בו... וכל שהוא עליון במעלה הוא קודם לאשר הוא אינו כל כך במעלה", ושם מבאר שזו מעלת יוסף [ראה למעלה פ"א הערות 264, 267].