פירושים והערות מהרב יהושע הרטמן על נתיבות עולם· רבי יהושע הרטמן
נתיב התורה · פרק ה
(1) דע שאין זה מצוי כלל שיפתח פרק חדש עם אות וי"ו החבור כפי שעשה כאן ["ובפרק כיצד מעברין"]. ובאמת בדפוס ראשון לא צויין כאן כלל הכותרת "פרק ה" [לעומת שאר הפרקים שצויינו כן], אלא מאמר זה הובא כהמשך רצוף לסוף פרק ד. אך מאידך גיסא, גם לא צויין במקום אחר בדפו"ר הכותרת "פרק ה", והפעם הבאה שישנה כזו כותרת היא הכותרת "פרק ו", באופן שהכותרת "פרק ה" אינה נמצאת כלל בדפו"ר. לכך הנחנו את הדבר כפי שנהגו הדפוסים המאוחרים יותר, למרות הקושי שבפתיחת פרק עם אות וי"ו החבור. יש לציין, שבדפו"ר גם פרק י מתחיל עם וי"ו החבור ["ובפרק קמא דבתרא"], אע"פ שוי"ו זו הושמטה מהדפוסים המאוחרים יותר.
(2) "לא יחרוך - נוטריקון דריש ליה 'לא יחיה ולא יאריך'. צייד רמאי - שמרבה בגירסא, ואינו מחזר עליה" [רש"י שם]. ורש"י ע"ז יט. כתב: "יחרוך - נוטריקון יחיה ויאריך. צייד הרמאי - שמרמה אנשים להראות כמה אני חכם להעמיד גירסות הרבה, והוא משכח ומקצר ימיו, דכתיב [דברים ל, כ] 'כי הוא חייך ואורך ימיך'".
(3) "ורב ששת אמר - אין זה רמאי אלא שוטה, והקובץ על יד הוא הרמאי וערום בדבר, והוא יחרוך, כלומר יתקיים בידו, כצייד הרמאי שמשבר גף ראשון ראשון כשהוא לוכדו שלא יברח, הוא חורך עופות ואוכלן. וקרא אתמוהי מתמה 'לא יחרוך', לא יצלה ויאכל" [רש"י עירובין שם, וראה הערה 18]. ורש"י ע"ז יט. כתב: "כלומר יש לו עופות לחרוך ולאכול, כל מי שלומד וגורס מעט מעט ומחזר עליו פעמים הרבה עד ששגור בפיו, ואח"כ חוזר ולומד, תלמודו מתקיים. וקרא אתמוהי מתמה, וכי לא יחרוך מי שצידו רמייה".
(4) "שלא תברח" [רש"י ע"ז יט.].
(5) בגמרא שלפנינו איתא "משתמר". אך בעין יעקב איתא כמו שלפנינו "מתקיים בידו". וכדרכו מביא את גירסת העין יעקב [ראה למעלה פ"א הערה 62, פ"ד הערה 25, להלן הערה 37]. וכן בהמשך המאמר מביא כגירסת העין יעקב.
(6) המשך הפסוק הוא [והובא בגמרא] "וקובץ על יד ירבה".
(7) "חבילות - דגריס הרבה יחד, אינו יכול לחזור עליו פעמים רבות, ומשכח" [רש"י ע"ז יט.]. וראה הערה 16.
(8) "על יד - מעט" [רש"י ע"ז יט.].
(9) פירוש - החכמים יודעים דבר זה [מאמרו של רב הונא שיש ללמוד מעט מעט ולחזור הרבה], ועוברים עליו.
(10) "אנא עבדתה וקיימתיה - לקבוץ על יד, וחזרתי עליה עד שהחזקתי בה, ואחר כך חזרתי ושמעתי אחרת" [רש"י עירובין שם]. ופירושו, שרב נחמן מעיד על עצמו שעשה כעצת רב הונא, ותלמודו נשתמר בידו.
(11) וזו היא רמאותו, וכמו שפירש רש"י בע"ז יט. "צייד הרמאי - שמרמה אנשים להראות כמה אני חכם להעמיד גירסות הרבה".
(12) כי לפי פשוטו של מקרא הפסוק "לא יחרוך רמיה צידו" [משלי יב, כז] מתחבר עם הפסוק הקודם [שם פסוק כו] "ודרך רשעים תתעם", ובדרך משל, אם הוא צייד, הוא לא יצליח לצלות ולאכול את הציד שצד ברמאותו [רש"י משלי שם], וזה מה שכתב כאן "ולא יחרוך צידו".
(13) אף על פי שרבי אלעזר בן עזריה לא פירט שאיירי בצד צפרים, ורק רב דימי [המובא בהמשך הגמרא] הוא זה שאמר "משל לצד צפרים, אם ראשון ראשון משבר כנפיה וכו'", מ"מ כך אף מתפרשים דברי ראב"ע, כי חריכה נעשית בעופות, וכמו שפירש רש"י במשלי שם [כז, יב] "לפי שדבר בלשון ציד נופל בו לשון חריכה, שהציד המצליח צד את העופות וחורכן באש".
(14) להלן במאמר הבא שיביא [מנחות צט:], שבו רבי ישמעאל המשיל את התורה לצפור דרור. ועוד אמרו חכמים [ברכות ה.] "כל העוסק בתורה יסורין בדילין הימנו, שנאמר [איוב ה, ז] 'ובני רשף יגביהו עוּף', ואין 'עוּף' אלא תורה, שנאמר [משלי כג, ה] 'התעיף עיניך בו ואיננו וכו"". הרי העפיפה והפרחה באויר מורות על התורה. ובנתיב היסורין פ"א הביא מאמר זה, וכתב עליו: "ודבר זה בארנו בנתיב התורה כי התורה נקראת עוף פורח בשמים".
(15) לשונו להלן [אחרי ציון 47]: "קרא התורה צפור דרור, בשביל כי הצפור דרור אין מקבלת מרות להיות תחת האדם, והוא צפור השמים פורח באויר השמים. ודומה לזה התורה, כי התורה היא נבדלת מן האדם, ואין התורה תחת האדם כמו שיש שאר קניני האדם שהם תחת רשות האדם, אבל התורה היא מן השמים. ולפיכך התורה דומה לצפור דרור לגמרי".
(16) כן פירש הגר"א את הפסוק [משלי יט, טו] "עצלה תפיל תרדמה ונפש רמיה תרעב", וז"ל [שם]: "נפש רמיה, שרוצה לאסוף הון ולמלאות אוצרותיו ברמיה, תרעב. וכן הוא בתורה... 'ונפש רמיה' מי שלומד הרבה ואינו חוזר תמיד, ורוצה לאסוף הרבה, ירעב, שלא ישאר בידו כלום". נמצא שפסוקנו ופסוק זה עוסקים באותו סוג של רמיה. והרבותא היא שלא רק שאינו מצליח לרכוש את הרבוי הנכסף, אלא אף המעט לא ישאר בידו, ש"הכל פורחים ממנו" [לשונו כאן], ו"לא ישאר בידו כלום" [לשון הגר"א הנ"ל].
(17) יש להעיר, כי הואיל והתורה פורחת ממנו משום שהיא נבדלת מן האדם [שהיא שכל אלקי, וכמבואר בהערה 15, ובפרקים הקודמים (ר"פ ב, ר"פ ג, פ"ד מציון 234 ואילך, ועוד)], מדוע רק "אם רוצה לצוד הרבה משתכח ממנו", הרי אף אם רוצה לצוד מעט תשתכח ממנו, כל עוד שאינו חוזר על תלמודו. ואולי יש לומר, שכאשר צד הרבה, מן הנמנע שיוכל לחזור על כך. אך כאשר צד מעט, אזי אפשרויות החזרה עומדות לפניו. וכן פירש רש"י להדיא, וז"ל: "חבילות - דגריס הרבה יחד, אינו יכול לחזור עליו פעמים רבות, ומשכח" [רש"י ע"ז יט.]. אך בודאי אם לא יחזור על מה שלמד, גם המעט ישתכח ממנו. וכן פירש הגר"א את הפסוק [משלי יג, כה] "צדיק אוכל לשובע נפשו ובטן רשעים תחסר", וזה לשונו [שם]: "צדיק אוכל בכדי שיהיה שבע, ואינו רואה אם מעט ואם הרבה. רק שיהא יודע על בוריו, ותשבע נפשו ויקיים. אך 'בטן רשעים תחסר', כי אין כוונתם רק להתגדל בעיני הבריות, וקובצים הרבה בפעם אחת, והם אינם יכולים לבלוע כל כך הרבה, על ידי זה תהיה בטנם חסרה, כי לא ישתייר בה מאומה".
(18) אע"פ שכך אמר רב דימי, ולא רב ששת, מ"מ רש"י בעירובין נד: ביאר כן אף את דברי רב ששת, שכתב: "ורב ששת אמר... הקובץ על יד הוא הרמאי וערום בדבר, והוא יחרוך, כלומר יתקיים בידו, כצייד הרמאי שמשבר גף ראשון ראשון כשהוא לוכדו שלא יברח, הוא חורך עופות ואוכלן" [הובא בהערה 3].
(19) לשון "גורס" לא הוזכר במאמר זה, אך זו תיבה שגורה בפי כל, וכמו שכתב כאן: "גורס ראשון ראשון". וכן אמרו חכמים [ע"ז יט.] "לעולם ליגריס איניש, ואף על גב דמשכח ואף על גב דלא ידע מאי קאמר". וכן [ברכות ח.] "רב ששת מהדר אפיה וגריס", וכן [ברכות ח.] "רבי זירא כי הוה חליש מגירסיה הוה אזיל וכו'", וכן [שבת י.] "רב אמי ורב אסי הוו יתבי וגרסי ביני עמודי", ועוד.
(20) כמו שנאמר [תהלים קיט, כ] "גרסה נפשי לתאבה אל משפטיך בכל עת", ופירש רש"י שם: "גרסה - משתברת נפשי מחמת תאוה, כמו [ויקרא ב, יד] 'גרש כרמל'". והמצודות ציון כתב שם: "גרסה - ענין שבירה, כמו [איכה ג, טז] 'ויגרס בחצץ שני'". ורש"י בויקרא [שם] כתב: "גרש - לשון שבירה וטחינה... כמו 'ויגרס בחצץ', וכן 'גרסה נפשי'". ורש"י בע"ז [יט.] כתב: "גרסה נפשי לתאבה - מרוב תאותי לתורה הייתי שובר לפי היכולת, אע"פ שאיני טוחנה הדק ליכנס בעומקה". והרד"ק בספר השרשים, שורש גרס, כתב: "'גרסה נפשי לתאבה', נשברה ונכתתה מרוב תאותה אל משפטיך".
(21) "מצד אחר" - שאין זה דבר יחודי לתורה, אלא בכל שטחי החיים, וכמו שיבאר. ואינו מבאר את דברי רב דימי ["כי אתא רב דימי אמר, משל לצד צפרים, אם ראשון ראשון משבר כנפיה, מתקיים בידו. ואם לאו, אין מתקיים בידו"], שהובאו בגמרא לפני דברי רבא, כי לפי מה שכבר ביאר את דברי רבי אלעזר בן עזריה [שהתורה פורחת מהאדם כמו ציפור], דברי רב דימי נכללים בהם באופן דממילא.
(22) נוקט כלשון הפסוק [משלי יג, יא] "הון מהבל ימעט וקובץ על יד ירבה", ופירש הגר"א שם "הון מהבל ימעט - אפילו מי שקבץ הון, רק שהוא מהבל ולא מיגיע כפו, ימעט... 'וקובץ על יד ירבה', אבל מי שקובץ מעט מעט ביגיע כפו, ירבה".
(23) "נושא" פירושו משרת חומרי לדבר רוחני, וכמו שכתב בח"א לסנהדרין צו. [ג, רא:], וז"ל: "כי השכל אי אפשר לו שלא יהיה לו נושא, כי אין השכל עומד בעצמו, וצריך שיהיה לו נושא, וכל נושא הוא חומרי, כמו שידוע" [הובא למעלה פ"ד הערה 262, ולהלן פי"א הערה 97]. וכן ביאר להלן פ"י [לאחר ציון 144], וז"ל: "כי השכל הזה צריך לנושא, ונושא שלו הוא החומר, ויוצא ממנו השכל אל הפעל... כי לגודל השכל שהיא התורה, צריך לה נושא חמרי... שאין לשכל בעולם הזה מציאות בעצמו, רק שיש לו נושא החמרי". ובגו"א בראשית פ"ב סוף אות יט כתב: "כל כח בעולם הוא צריך אל נושא". וכן כתב בתפארת ישראל פכ"ד [שסב.], והובא בהערה 25. ובדר"ח פ"ב מ"ט [תרעד.] כתב: "כי האדם אשר ברא השם יתברך, יש לו הגוף וכחות הגוף, ויש לו נפש וכוחות נפשיים. וכוחות הגוף הם כמו נושאים ומתחברים לנפש וכוחות הנפש, שהרי הגוף והנפש יש להם חבור ביחד, והגוף הוא נושא לנפש". ובדר"ח פ"ג מי"ד [שלה:] כתב: "מקבל האדם כח נבדל לגמרי, אף שהוא עם נושא, ולא נמצא בלא נושא". ובדר"ח פ"ו מי"א [שצא:] כתב: "אין הצורה אפשר לעמוד רק בחומר, הוא הנושא". ובח"א לב"מ נט. [ג, כה.] כתב: "כי בוודאי הצורה עומדת בחומר, והחומר מקבל ונושא לצורה, והיא כמו בית אל הצורה" [ראה להלן פ"ט הערה 143, ופט"ו הערה 121]. וביבמות סג. אמרו "מלמד שבא אדם על כל בהמה וחיה, ולא נתקררה דעתו עד שבא על חוה", ובח"א שם [א, קלו.] כתב: "וכאשר תבין עוד ותעמיק בזה, כי האדם כאשר לא נמצא לו זוגתו, והאדם שהוא כמו צורה, צריך הוא לדבר שהוא אליו כמו חומר, וכאשר עדיין לא נמצא הנקיבה, שהיא לאדם כמו חומר לצורה, אז יש לצורה זאת התחברות אל הדברים שהם יותר חומרים, והם כל בעלי חיים שאינם מדברים. והכל כדי שימצא לו דבר שהוא לו נושא, והוא כמו חומר, כי הצורה אי אפשר מבלעדי חומר, ולפיכך אומר שבא על כל בהמה חיה ועוף". וכן הוא בגו"א בראשית פ"א אות מב, ובבאר הגולה באר החמישי [סב:]. ובח"א לסוטה כא: [ב, סב.] כתב: "כל דבר מקוים על ידי הנושא, וכאשר אין נושא, אין לו קיום כלל" [ראה להלן פ"י הערה 145, ופי"א הערה 100].
(24) לשונו בנצח ישראל פ"ז [קפט.]: "ואין ספק שהמקבל יש לו יחוס עם הדבר שהוא מקבל" [הובא למעלה פ"ד הערה 266, ולהלן פ"ו הערה 108]. ולמעלה ר"פ ג כתב: "הנה התבאר לך כי מפני שצריך אל האדם הכנה לקבל השכל, לכך ראוי שיהיה אל האדם המדות אשר להם יחוס אל השכל". ובדר"ח פ"ב מ"ט [תרעד:] כתב: "ואין ספק כי אין אשר הוא נושא לכח אשר אינו נבדל לגמרי, הוא [כמו] נושא לכח שהוא נבדל לגמרי, כאשר ידוע. ולפיכך אשר הוא נושא לכח הנבדל לגמרי, שהוא השכל, הוא יותר דק ויותר זך מאשר הוא הנושא אל הכח שאינו נבדל לגמרי, כמו הנפש". ובגו"א בראשית פי"ד אות כא [רלט:] העמיד יחס הנושא לנשואו כמחלוקת עקרונית בינו לבין החוקרים, וז"ל: "כי זה המחלוקת אשר יש לי עם אותם האנשים, כי הם יביטו אל הטבע בלבד, מעיינים במורכב, וכל מה אשר יגזורו על המורכב יגזרו על נשואו, והוא הצורה והנפש, שהצורה נתלה בנושא. וכאשר נגזר על המורכב מיתה והפסד, יגזרו על הצורה גם כן. ואני אומר ההפך, כי כל אשר נגזר על נשואו, והוא הנפש לפי עניינו, נגזר על החומר שהוא טפל אצלו, ולפי ענין הצורה בערך זה ויחוס זה מתחבר חומר אליו בטבע. שאם הצורה ראויה מצד עצמה להמשך המציאות, יתחבר לה דומה, הוא החומר שראוי לזה גם כן. כלל הדבר, כפי אשר ראוי לצורה יש לה חבור חומר". ובח"א לב"מ פד. [ג, לג:] כתב: "לפיכך תמצא כי הראשונים אשר היה להם מדריגה אלקית ביותר, היו מתוארים בגדלות ביותר. ובמסכת שבת [צב.] משה רבינו כמה הוי, עשר אמות ואין דבר זה מצד שהגוף כל כך במעלה, רק מפני כי לפי מדריגת ומעלת הנפש אשר יש לבריאה, מתחבר אליו הגוף לפי ערך". וכן כתב בח"א לב"ב נח. [ג, פב:] אודות היחס שבין אברהם אבינו לעבדו אליעזר, שכפי מדרגת אברהם יש לו עבד בדמות אליעזר. וראה תפארת ישראל פט"ז הערה 91. וכן כתב כמה פעמים ביחס של חומר האדם לחומר הבהמה. וכגון, בגו"א בראשית פ"א אות סט [מז:] כתב: "אין ספק כי מעלת חומר האדם אינו כמו חומר הבעל חי". ושם פ"ב אות כא [סג.] כתב: "וכן הפליגו חכמי הטבע להבדיל חומר האדם מחומר שאר בעל חי, מפני שהוא יותר ממוצע". ובדר"ח פ"ב מ"ה [תקעב.] כתב: "כי אין ספק כי לא ישוה גוף האדם וגוף הבהמה; כי גוף הבהמה מפני שאין גוף שלה קרוב אל השכל, היא בעלת חומר עב וגס לגמרי. אבל גוף האדם, מפני שהאדם הוא בעל שכל, חומר שלו דק וזך. וכאשר הוא בעל חכמה לגמרי, אז הוא מסולק מן עבות החמרי לגמרי". וכן בתפארת ישראל פט"ז [רמט.] ביאר שחומר האדם הוצרך להיות מוכן לקבל צורת האדם. ובח"א לנדה ל: [ד, קנח.] כתב: "האדם גופו יותר יש בו השווי הגמור מכל בעלי חיים, ואינו יוצא בריאותו מן השווי כלל, רק הוא במצוע, וזהו מדריגת ומעלת האדם". וכן הוא ברד"ק בראשית ב, ז.
(25) לא ברורה לי כוונתו במה שכתב "כמו שיתבאר". ואולי כוונתו להלן פ"י, שביאר שם את המאמר [סנהדרין צו.] "הזהרו בבני עמי הארצות, שמהם תצא תורה לישראל", וז"ל [לאחר ציון 144]: "כי השכל יוצא ונולד מן האדם שהוא בעל גוף, כי השכל הזה צריך לנושא, ונושא שלו הוא החומר, ויוצא ממנו השכל אל הפעל. וכמו כן מוכן האב שהוא עם הארץ בעל גשם, ונושא אל השכל, עד שיצא ממנו בן תלמיד חכם אל הפועל. ואילו אשר הוא תלמיד חכם בעצמו, הנה הוא כולו שכלי, ואין כאן נושא אל השכל, שהחומר הוא נושא שלו". וכן ביאר בתפארת ישראל פכ"ד שלכך אין למלאכים צלם אלקים, כי אין להם גוף נושא, וכלשונו [שסא:]: "כמו שאין למלאכים הצלם האלקי שיש לאדם, כי הצלם הזה לפי מעלתו העליונה צריך אליו נושא, והוא גוף האדם, שהוא נושא לצלם הזה. והמלאכים שאין להם נושא מקבל, רק האדם שיש לו הגוף, יש לו נושא מקבל, לכך הוא מקבל הצלם הזה... שלא נתן למלאכי השרת, למעלת ודקות הצלם הזה צריך אליו נושא מקבל" [ראה להלן פ"י הערה 156, ופי"ב הערה 11].
(26) לשון הרד"ק בספר השרשים, שורש הון: "'כל הון יקר ונעים' [משלי כד, ד], 'תמכר עמך בלא הון' [תהלים מד, יג]... ענינם רבוי ממון".
(27) לשון הרד"ק בספר השרשים, שורש הבל: "'וילכו אחרי ההבל ויהבלו' [ירמיה ב, ה]... והוא דבר שאינו כלום. וכן קראו רבותינו לאיד היוצא מהפה 'בהבל פיו' [שבת פח:], 'הבל תינוקות' [שם קיט:], כי הוא דבר המתבטל ותכלה במהרה".
(28) פירוש - מה שנאמר [משלי יג, יא] "הון מהבל ימעט" ביאורו שכאשר הרבוי [הון] מתקבל ללא נושא, הוא עומד בלא כלום [הבל], לכך הוא ימעט ויאבד. אמנם לפי זה יקשה מדוע נאמר "מהבל" [עם אות מ"ם], ולא "הון הבל ימעט", שפירושו הון שהוא הבל, יתמעט. ואמנם שאר מפרשי משלי ביארו שמדובר על הון שהגיע מחמת הבל, וכגון האבן עזרא שם כתב: "מהבל ימעט - בגזלה ובגנבה, לא יצלח". וכן המצודות דוד כתב שם: "הון מהבל - הון הבא מהבל, רצה לומר לא מיגיע כפים, כי אם מגזל וחמס, ההון ההוא ימעט בכל עת, ולא תתקיים". וכן הוא בביאור הגר"א שם. אך לפי דבריו כאן, שאיירי בהון ללא נושא ובסיס ולכך הוא הבל, לכאורה לא מתבאר האות מ"ם של "מהבל". והנראה, כי יחס השכל לנושא הוא יחס של הנולד אל המוליד, וכפי שתלמיד חכם נולד מאב עם הארץ, וכמו שכתב להלן פ"י [לאחר ציון 144], וז"ל: "כי השכל יוצא ונולד מן האדם שהוא בעל גוף, כי השכל הזה צריך לנושא, ונושא שלו הוא החומר, ויוצא ממנו השכל אל הפעל. וכמו כן מוכן האב שהוא עם הארץ בעל גשם, ונושא אל השכל, עד שיצא ממנו בן תלמיד חכם אל הפועל... ולפיכך אמרו [סנהדרין צו.] 'הזהרו בבני עם הארץ שמהם תצא תורה לישראל', כמו שהוא נמצא באדם, שהחומר נושא לשכל האדם... כי אין מתעלה אל מתן תורה רק מתוך מדריגה החמרית שהוא הנושא לה, והרי מן החמרי יוצא השכלי". ובדר"ח פ"ג מ"ב [עח.] כתב: "כי החכמה תקרא תולדה, כמו שהאריך בזה הרמב"ם ז"ל [מו"נ ח"א פ"ז], והביא ראיה מן [ישעיה ב, ו] 'בילדי נכרים יספיקו'... המושכל נמשל לתולדה". ובח"א לבכורות ח: [ד, קכג:] כתב: "אין לשון יותר ראוי להיות נאמר על השכל רק לשון תולדה, כי השכל יוצא לפעל ונולד. וכבר פירש זה הרמב"ם ז"ל בשתוף שם 'ילד'". וכן כתב בח"א לסנהדרין צו. [ג, רב.], וז"ל: "ועוד תדע כי האדם החמרי נחשב ג"כ שהוא מוליד השכל, ומן האדם החמרי נולד השכל. וכבר בארנו בכמה מקומות שנקרא השכל תולדה, והרב המורה בספרו בשתוף שם 'ילד' האריך בזה... ומפני כך כמו שהאדם הוא בעל חומר מוליד השכל, וכך בעצמו ראוי שיהיה האב החמרי מוליד ת"ח שהוא שכלי לגמרי". ובח"א לסנהדרין צט. [ג, רכז.] כתב: "כך האדם החמרי הוליד הבן הזה, הוא השכל". ולכך מובן מאוד הלשון "הון מהבל", כי הנשוא [הון] בא מהנושא, וכאשר הנושא קצר מדי להשתרע, הוא נקרא "מהבל" [ראה להלן פ"י הערה 145].
(29) כן פירש רש"י במשלי שם: "הון מהבל ימעט - עושה גרסתו חבילות חבילות, ימעט, שישתכח ממנו מעט מעט". אך המהר"ל תולה זאת בכך שרבוי של תורה הוא ללא נושא שיוכל המקבל לשאת. וכן ביאר בגו"א ויקרא פכ"ב אות לז מדוע נאמר לשון שמירה על המשניות [רש"י ויקרא כב, לא "'ושמרתם' זו המשנה"], וז"ל: "טעם הדבר שהמשנה נקרא 'שמירה', מפני שהמשנה היא עיקרים, כללי דברי התורה באיזה ענין הם, לא כמו התלמוד שהוא המשא ומתן של הלכה, לא נקרא זה שמירה, רק המשנה, שהוא גדר המצוה וציורה, זה נקרא שמירה, לפי שציור הדברים הוא שומר אצלו, ויש לו נושא בשכלו. אבל בתלמוד, מפני שהוא התחכמות השכל מה שמוסיף חכמה, אין לו נושא, רק ציור הדבר יש לו נושא. ולפיכך המשנה, שהוא ציור המצוה, יש לו שמירה", ושם הערה 159.
(30) אודות שהדבר הנלמד צריך להיות תואם לנושא המקבלו, כן ביאר בגו"א דברים פ"ו אות ז [קכג:] את סדר הלימוד של "בן חמש למקרא, בן עשר למשנה וכו'" [אבות פ"ה מכ"א], וכלשונו: "כאשר היה בדורות הראשונים נתנו גבולים ועתים לחנך נער על פי דרכו, בן חמש למקרא בן עשר למשנה בן ט"ו לתלמוד, והכל כדי לתת לנער משא כאשר יוכל שאת לפי טבעו. ומה שהוא לפי טבעו מקבל הנער, כמו שסדר השם יתברך אוכל לילד חלב אמו, שהוא דבר מקובל אליו, ולא סדר לו מן המזונות אשר אינם לפי ערכו. והמזונות לפי שהם ערכו מקבל אותם, מגדל את גופו לפי טבעו. ואחר כך מקבל מזונות יותר לפי טבעו, עד אשר גדלו. וכך סדרו והגבילו חכמים את הנער לפי טבעו, בן ה' למקרא. ודבר זה יקבל הנער לפי טבעו, ויגדל את שכלו גם כן. ומה שלמד קבל אותו קבל חזק עד שיגדל יותר. ואז יתחיל המשנה, דבר שהוא לפי ערכו... אבל שיהיה מוסיף בשכלו מה שהלעיטו דבר שאין ראוי לו, ואינו לפי ערך שכלו, זה אי אפשר". וכן כתב בתפארת ישראל פנ"ו [תתעג.], וז"ל: "אבל בדורות אלו, כל מה שאפשר להיות הפך הסדר, הכל הוא אצלינו. וזה שכאשר הוא בן שמונה או תשע שנים, מתחיל הנער הקטן גמרא. וכי ערך שכל זה ראוי אליו, ובודאי השכל אשר אינו מתיחס אל האדם אין לו קיום אצל האדם... ואם כן מה ערך יש לנער אל הגמרא, והרי עיקר התורה אשר יש לה קיום אצל האדם הוא גירסא דינקותא [שבת כא:], וכל זה הוא לבטלה כאשר יקנה הקטן בשנים דבר שאינו מתיחס אל שכלו. ואי אפשר שיהיה קיום אל דבר שאין ערך ואינו מתיחס אליו". וראה להלן הערה 86, ופ"י הערה 84.
(31) פירוש - החכמים יודעים דבר זה [מאמרו של רב הונא שיש ללמוד מעט מעט ולחזור הרבה], ועוברים עליו. ובא לבאר מדוע רבנן עוברים על מה שהם יודעים. וכן המהרש"א בע"ז יט. הקשה כן, וז"ל: "קשה לי, דקאמר דידעי רבנן להא מלתא ועברי עלה, כיון דידעי אמאי קעברי עלה".
(32) בבחינת "אהבה מקלקלת השורה" [רש"י בראשית כב, ג]. ומעין מה שטען בן עזאי, שלא נשא אשה וקיים פו"ר מחמת "מה אעשה שנפשי חשקה בתורה" [יבמות סג:]. ולא נתבאר בדבריו האם בא רק להסביר מדוע רבנן עברו על העצה "וקובץ יד על יד" [וביאר שעשו כן מפאת השתקקותם הרבה לתורה], או שבא להסביר גם מדוע עלה בידי רבנן שתלמודם יתקיים בידם [למרות אזהרת "הון מהבל ימעט"], וזאת משום השתוקקותם הרבה אל התורה איפשרה שתלמודם יתקיים בידם, למרות שזה נוגד לסדר המקובל. ומעין זה ביאר גם בדר"ח פ"ב מ"ב, שאמרו שם במשנה "כל תורה שאין עמה מלאכה, סופה בטלה וגוררת עון", וכתב לבאר [תקכו:], וז"ל: "ואם היו הרבה חכמים שלא היה להם מלאכה... שכל כך חשקה נפשם בתורה, שהיה קיום לתורתם". הרי חזינן שהשתוקקות מרובה לתורה מאפשרת קבלת דברי תורה גם באופן שבלעדי השתקקות זו לא היה קיום וקבלה לדברי תורה [ראה להלן פי"ד הערה 3]. ולכך אף בנדון דידן, נהי שאין ראוי לקבל התורה כאשר לומד הרבה ביחד, מ"מ כאשר יש השתוקקות מופלגת לתורה, יש בכך לאפשר את קבלת התורה אצל האדם, למרות שאין כך סדר הקבלה. אך נראה לומר שאין זו כוונתו, כי לפי זה לא עברו רבנן על "הון מהבל ימעט", כי לאור השתוקקותם הרבה לתורה, תורתם לא נתמעטה, כיון שמ"מ תלמודם התקיים בידם. ועוד, לפי מה שביאר שאין קיום לדברי תורה ללא נושא מקבל, ולכך הלומד הרבה תורה ביחד ימעט מפאת העדר הנושא, תיקשי לך כיצד השתוקקות מרובה לתורה תתגבר על כך, דסוף סוף אין כאן נושא לרבוי התורה הזה. ודוחק לומר שהשתוקקות גופא יוצרת נושא שהוא בר הכי לקבל אפילו רבוי של תורה. וגם לא הזכיר כלל שתורתם נתקיימה בידם [לעומת מה שכתב בדר"ח שם, וז"ל: "כל כך חשקה נפשם בתורה, שהיה קיום לתורתם"]. לכך נראה שרק בא לבאר מדוע עברו רבנן על "הון מהבל ימעט", אך לא שעלה בידם שתורתם תתקיים בידם למרות שלמדו שלא כסדר הראוי. וכן מורה לשונו, שכתב: "ומה שהיו עוברים, היינו שהיה נפשם חשקה בתורה", הרי בא לבאר "מה שהיו עוברים", ותו לא מידי.
(33) לעומת מה שנאמר בגמרא, שמתוך רבוי התורה שלמדו לכך "ימעט", אך בדור הזה שוכחים תלמודם לא משום שלומדים הרבה ללא חזרה, אלא תחלת לימודם היא רק לשעה אחת. וכן כתב להלן [לאחר ציון 72]: "אבל עתה בדור הזה, אינם עוברים על זה... שיהיה משכחים התורה בשביל רבוי התורה, שאין הדבר כך כלל, הן יהיה הרבה הן יהיה מעט, תחלת למודם התורה שלא תשאר אצלם התורה כלל" [ראה הערות 62, 75]. ולהלן פ"י [לאחר ציון 110] כתב: "וכל זה כי אינם חוזרים על למודם, ותחלת למודם הוא לשכחה ושלא יהיה נשאר אצלם דבר, כמו שאנו רואים בעינינו". ומביא דברים אלו כאן כהקדמה לדיבור הבא, וכדרכו בספר זה, לסיים דיבור אחד בדברי הקדמה לדיבור הבא [כמצויין למעלה פ"ד הערה 24].
(34) נקודה זו מבוארת היטב בגו"א ר"פ חוקת בפירוש דברי רש"י [במדבר יט, ב], שכתב: "ויקחו אליך - לעולם היא נקראת על שמך פרה [אדומה] שעשה משה במדבר", ושם באות ג כתב: "וקשיא, מה מעלה יש בזה שהפרה היתה נקראת על שמו. ונראה, מפני שסוד פרה אדומה לא נגלה רק למשה [במדב"ר יט, ו], ולפיכך תלה פרה אדומה במשה שהוא עשאה, כי המצֻווה לעשות דבר ומבין ענין המעשה, אף על גב שהוא לא עשאה, רק שנעשה על ידי אחר, נתלה במצֻווה היודע דבר אל אמתתו. ומזה הטעם נראה שהיתה פרה אדומה שעשה משה דוקא למשמרת לדורות [רש"י שם פסוק ט], ולא פרה אחרת, כי כל דבר שכלי יש לו קיום, וכן כל דבר הקרוב אל השכל, לאפוקי דבר שאינו שכלי, אין לו קיום. ולפיכך היה קיום לפרה שעשה משה, כי הוא נעשה על פי השכל והדעת, וכל דבר הנמשך אחר השכל יש לו קיום. ולפיכך פרה שעשה משה, כיון שעשה אותה על פי הדעת והשכל, יש לה קיום. וזה שיסד הפייט [יוצרות לפרשת פרה, סוף ד"ה "אצורה ומפורשה"] 'שכל הפרות כלות, ושלך עומדת' מזה הטעם, וכל זה שנעשית הפרה בהשגת השכל, שהוא דבר מקוים". וכן כתב בדר"ח פ"ג מ"ח [רא:], וז"ל: "כי התורה היא שכלית, ויש אל השכל מציאות שהוא קיים ביותר, ולא כמו החומר שאין לו מציאות גמור... שאין מציאות יותר רק אל התורה". ושם פ"ד מי"ב [רלט:] כתב: "כי הדברים האלקיים הנבדלים יש להם קיום". ובח"א לשבת לב. [א, כא.] כתב: "כל אשר נוטה אל החמרי, אשר הוא בעל העדר, הוא קרוב אל ההעדר. והשכל הוא מקוים נצחי". וראה להלן פי"א הערה 94, ופי"ב הערה 31.
(35) העדר.
(36) פירוש - הואיל ואדם זה [הלומד לשעה ומשכח לימודו] נתן העדר אל התורה, והתורה לא שייכת אל ההעדר ["כי השכלי הוא דבר מקוים" (לשונו כאן)], לכך העדר זה חוזר אל האדם עצמו. ומעין סברה זו כתב בגו"א דברים פי"ט אות יא [שי:], וז"ל: "לפי שכאשר יחשוב לעשות רע, והוא שלא כדין, הוא עושה רושם בעצמו. משל לספינה שעל הים, והיא רצה בכח נגד הספינה השנית שכנגדה לטובעה, אם אותה [השנית] חזקה, הרי היא טובעת את עצמה מכח אותה מכה שהיא מכה באחר. ולפיכך המחשבה שהוא רוצה לעשות שלא כדין, מתהפך עליו. וזה ענין נפלא למבין... וזהו מה שרמזו חכמים [שבת צז.] 'כל החושד בכשרים לוקה בגופו'. פירוש, אחר שהוא חושד שלא כדין, וחושב עליו מחשבה שלא כדין, הנה המחשבה תהפך עליו בגופו להיות נלקה באותה המחשבה. וכן לענין קללה אמרו [סנהדרין מט.] 'לעולם תהא מן לוטא ולא תהא מן לייטא'. פירוש, שיותר טוב להיות מקולל, מאשר יהיה מקלל אחרים. כי המקולל, בעבור כי שלא כדין המקלל עושה, אין הקללה תבא עליו. אבל המקלל שלא כדין, הרי אותה קללה בעצמה תחזור ותבא עליו כאשר אמרתי, כי ראוי להיות נהפך עליו. והוא דומה לאדם שזרק אבן בדבר קשה, ואין נכנס בו אותו אבן, שב עליו. וכן אם אדם רוצה להביא דבר על אחר, ומפני שהוא שלא כדין, מתהפך עליו". אך להלן פ"ח כתב שזה מדה כנגד מדה כפשוטו, וכלשונו [לאחר ציון 119]: "יהיה לו העדר מדה כנגד מדה, הוא הביא את התורה אל ההעדר... כך הוא עצמו מגיע אל הגיהנם, שהוא ההעדר הגמור". ואילו כאן הדגיש זאת מצד שהתורה עצמה אינה בת העדר, ולכך ההעדר חוזר אל עצמו. ויש לעיין בזה. וראה להלן פ"ז הערה 20, ופ"ח הערה 120. וכן בדר"ח ביאר ענין זה באופן דומה, שאמרו במשנה [אבות פ"ג מ"ח] "כל השוכח דבר אחד ממשנתו מעלה עליו הכתוב כאילו מתחייב בנפשו", וכתב שם [רא.] בזה"ל: "כי הפרישה מדבר אחד מורה על הפורש שהוא הפך אל הדבר שהוא פורש ממנו, כמו שבורח ופורש האש מן המים, מפני שהאש הפך המים. ומפני כי התורה היא שכלית, ויש אל השכל מציאות שהוא קיים ביותר... והפורש מדבר הוא הפכי לו, ולכך הפורש מן התורה הוא הפך המציאות, שאין מציאות יותר רק אל התורה. ולפיכך השוכח דבר אחד מתלמודו מתחייב בנפשו" [ראה למעלה פ"ד הערה 35, ולהלן פט"ו הערות 17, 161]. והוא הדין לדידן; הואיל ולומד זה פורש מן התורה השכלית [ע"י שלומד לשעה ומשכח], לכך הוא מעמיד את עצמו כהפך לתורה, והואיל והתורה היא המציאות היותר חזקה, לכך יבוא העדר אל מי שמעמיד עצמו שהוא הפך התורה. וראה להלן פי"ב הערה 35.
(37) "נוצרה לארבעים יום" כן הגירסא בעין יעקב שם, אך בגמרא אמרו "נוצרה בארבעים" בלבד. וכדרכו מביא כגירסת העין יעקב [ראה למעלה הערה 5]. ופירש רש"י שם: "נוצרה בארבעים - צורת הולד לארבעים יום במסכת נדה [ל.]".
(38) דע, שגם בח"א למנחות שם [ד, פו:] כתב כדבריו כאן כמעט אות באות, מלבד הוספות קטנות שיושלבו בהערות הבאות.
(39) פרק ששי של פרקי אבות הוא "פרק שנו", כי הוא מתחיל בתיבות "שנו חכמים בלשון המשנה" [ראה להלן הערה 63]. ושם פ"ו מ"ז [רכו:] הביא מאמר חכמים [סנהדרין צט.] "כל הלומד תורה ומשכחה, דומה לאשה שיולדת וקוברת", וכתב לבאר [רכט.] בזה"ל: "ופירוש דבר זה, כי אל יהיה דומה לך כאשר שוכח התורה כאילו שכח דברים בעלמא, כי התורה היא בריאה אלקית מן השם יתברך, כמו שהיא הלידה שהיא בריאה מן השם יתברך. וכאשר האשה יולדת וקוברת, הרי היא מפסדת בריאה אלקית, ודבר זה גנאי גדול שהבריאה אלקית תלך להפסד ולאבוד. וכך הוא מי ששוכח דברי תורה, שהתורה היא בריאה אלקית, הולכת לאבוד, וזה גנאי גדול. וזה אמרם ש'השוכח דבר מתלמודו מתחייב בנפשו' [אבות פ"ג מ"ח], מפני שהוא מאבד את התורה האלקית, ונחשב זה כמו שמפסיד ומאבד הנשמה האלקית שבאדם", ולהלן [ציון 72] מתייחס לדברים אלו שכתב בדר"ח. וכן כתב בח"א לסנהדרין צט. [ג, רכו:]. וראה להלן פ"ז הערה 42.
(40) אודות שמספרים דומים זה לזה מורים על דברים דומים זה לזה, הנה כל ענין הגימטריות הוא זה, שכאשר שתי תיבות הן בעלות ערך מספרי שוה, זה מורה דמיון בין שתי התיבות. ורש"י [אבות פ"ה מ"ג] כתב: "מצינו באגדה שלכך נתנסה אברהם אבינו בעשרה נסיונות, כנגד עשרה מאמרות שבהם נברא העולם".
(41) לשונו בח"א למנחות צט: [ד, פו:]: "כי התורה אינו דבר טבעי, אבל התורה היא שכל נבדל". ולמעלה פ"א [לאחר ציון 326] כתב: "כי התורה היא על כל מצות. ואף כי בית המקדש הוא קדוש, אין דומה לקדושת התורה, שהיא קדושה לגמרי, שהיא שכלית, ואילו בית המקדש הקדושה חלה על הבית, שהוא גוף וגשם, מה שאין כן בתורה שהיא אלקית בעצמה, ואין מצורף אליה דבר גשמי". ובתפארת ישראל פי"ד [ריז:] כתב: "התורה אינה נתלה בגוף, והוא שכל נבדל בלבד, לכך תקרא התורה 'אור', כי האור הוא נבדל לגמרי, אינו נתלה בגשם". ובהקדמה לדרך חיים [יא.] כתב: "התורה נקראת 'אור', כי האור אינו תולה בדבר, אבל הוא מופשט מן הגוף לגמרי, ולפיכך התורה דומה לאור... התורה היא בלא גוף, שהיא השגת השכל, אין לגוף עסק בה". ובהמשך שם [כז.] כתב: "התורה היא חכמת אלקים, אין בה דבר גופני". ובח"א לב"ק ט. [ג, א.] כתב: "כי התורה היא שכלית לגמרי, ואינה גשמית, ולכך היא כמו אור, שהרי האור אינו גשמי". ובאור חדש [קמח:] כתב: "כי התורה הם גזירות מן השם יתברך מבוררים ונגזרים בגזירה ממנו, לכך כתיב בה [שמות לב, טו] 'כתובים משני עבריהם מזה ומזה הם כתובים'. והיה זה לטעם מופלג מאוד, כי התורה הוא השכל הברור, והוא שכל הנבדל לגמרי, שהוא שכל ברור. ולפיכך היו כתובים משני עבריהם, כי הכתיבה משני עבריהם הוא הבירור הגמור, מורה על שכל נבדל, שאין לשכל הנבדל הזה חבור אל גשם. ולא כן כאשר לא היו כתובים משני עבריהם... ולא היה חרוץ לגמרי, כי אין מורה על שכל ברור לגמרי, אבל זה דומה לשכל שהוא מוטבע בחומר, כמו שכל האדם שאינו שכלי גמור רק השכל עומד מוטבע בחומר, ויש לו נושא הוא החומר. ומפני שיש לו נושא, הוא החומר, אינו שכל ברור. לכן אם לא היה חקוק משני עבריהם, היה אותו חלק שאינו חקוק כמו הנושא לחלק החקוק, ודבר זה מורה על דבר שאינו נבדל לגמרי, רק שכל מה, ואינו נבדל. אבל התורה חקוקה מעבר לעבר, מורה על שאין כאן נושא כלל, והוא מורה על שכל נבדל מן הגשם לגמרי". וצירוף המלים "התורה היא שכלית" מופיע לעשרות בספרי המהר"ל [הובא למעלה פ"א הערה 149].
(42) לשונו בח"א למנחות שם: "וכן הנשמה היא בלתי גשמית, רק נבדלת לגמרי". ולהלן פט"ז [לאחר ציון 61] כתב: "כי הנר יש לו שתי בחינות, הבחינה האחת שהנר נתלה בגוף הפתילה, והבחינה השנית שיש בו אור, אשר כל אור הוא בלתי גשמי. וכן הנשמה גם כן יש לה שתי בחינות; כי היא נתלה ועומדת בגוף האדם, ומצד הזה יש לנשמה יחוס אל הגוף. ויש לה בחינה גם כן אל הנבדל, כאשר אין הנשמה גשמית". ובתפארת ישראל פ"ט [קמו:] כתב: "כי הנשמה היא מלמעלה, והיא אלקית נבדלת". ושם פי"ג [רא.] כתב: "השאלה על האדם, איך יזכה האדם בעל חומר לחיים הנצחיים. שהתשובה בזה, עם שהאדם הוא בעל גוף וחומר, 'אל תסתכל בקנקן אלא במה שיש בו' [אבות פ"ד מכ"א]. כי יש בו רוח אלקים, נשמה קדושה, אשר הנשמה הזאת חצובה מתחת כסא הכבוד [חגיגה יב:], ובשביל הנשמה הזאת זוכה האדם אל חיים הנצחיים". ובח"א לשבת לא: [א, יט:] כתב: "הנשמה היא נבדלת לגמרי מכל וכל, וכדכתיב [משלי כ, כז] 'נר ה' נשמת אדם'". ובברכות שחרית אמרינן "אלקי, נשמה שנתת בי טהורה היא. אתה בראתה, אתה יצרתה, אתה נפחתה בי". וראה להלן פט"ז הערה 64.
(43) בח"א למנחות צט: [ד, פו:] כתב משפט זה כך: "ואין לבאר הטעם במקום הזה מפני מה מיוחד לדבר הנבדל ארבעים יום דוקא". ולא מצאתי שביאר בשאר ספריו את השייכות בין מספר ארבעים לדבר הנבדל. אך בנתיב היסורין ס"פ ג תלה זאת בעולם הבא, וכלשונו: "כי מספר ארבעים הוא מיוחד שהוא עולה לעולם הבא השכלי, שהתורה השכלית נתנה במ' יום... שהרי התורה השכלית שהיא ממדריגת עולם הבא, ניתן לאדם בארבעים יום. וכן האדם שנוצר בארבעים, מפני כי יצירתו הוא לעולם הבא, כדכתיב [בראשית ב, ז] 'וייצר', בשני יוד"ן, האחד לעולם הזה והאחד לעולם הבא [רש"י שם]". וראה בנצח ישראל פמ"ו הערה 82. ובספר טוב נהורך פרק כח, הקדיש את הפרק כולו לנושא "משמעות מספר ארבעים לפי המהר"ל".
(44) פירוש - לא רק שהנשמה והתורה דומות להדדי [ששתיהן נוצרו בארבעים יום], אלא הנשמה והתורה שייכות להדדי, ואי אפשר לנשמה לחיות ללא התורה, וכפי שאי אפשר לדג לחיות ללא מים, וכמו שיבאר. וצריך לברר מהי כוונתו במה שכתב כאן "וכבר התבאר שמזה הטעם וכו'", דאיפה מקומו. והנה להלן ר"פ טו כתב: "דמיון גמור יש לתורה אל המים כמו שנתבאר זה למעלה, ולכך האדם נחשב לגמרי כמו הדג, שאי אפשר להיות לדג בלא מים, וכך אי אפשר אל הנשמה בלא תורה שנמשלה למים, כמו שהתבאר למעלה. כי התורה מלמעלה, וכך הנשמה מלמעלה, לכך זה מחזיק זה, כי שניהם ענין אחד, ודבר זה הוא מבואר". אך קשה לומר שלכך כוונתו כאן במה שאמר "וכבר התבאר", כי אדרבה, שם מזכיר את דבריו כאן. ועוד, בח"א למנחות צט: [ד, פו:] כתב גם כן מלים אלו ["וכבר התבאר"], ודוחק לומר שבח"א למנחות יכתוב סתם "וכבר התבאר" וכוונתו תהיה לדברים שכתב בנתיב התורה. ואולי כוונתו למאמרי חז"ל שהמשילו את יחס האדם לתורה כיחס הדג למים. וכמו שלהלן פט"ו [שם] הביא שני מאמרים [ברכות סא:, וע"ז ג:] המשוים להדיא את יחס האדם לתורה ליחס הדגים למים [ראה הערה הבאה]. וקצת ראיה לזה, שמיד בסמוך כתב "וכבר בארנו", וכאן כתב "וכבר התבאר", ולא כתב גם כאן "וכבר בארנו", וזה קצת ראיה שאין כוונתו כאן לדבריו במקום אחר, אלא לדברי חכמים. וראה להלן פט"ו הערה 5.
(45) ע"ז ג: "מאי דכתיב [חבקוק א, יד] 'ותעשה אדם כדגי הים כרמש לא מושל בו', למה נמשלו בני אדם כדגי הים. לומר לך, מה דגים שבים כיון שעולין ליבשה מיד מתים, אף בני אדם כיון שפורשין מדברי תורה ומן המצות מיד מתים". ובח"א שם [ד, כו:] כתב: "פירוש, כשם שהים מקום טבעי לדג בפרט, והתורה נקראת 'מים' בכל מקום, שנאמר [ישעיה נה, א] 'הוי כל צמא לכו למים' [ב"ק פב.]. ודמיון גמור יש לתורה אל המים כמו שנתבאר זה במקומו [למעלה ר"פ ב]. והאדם כמו הדג, שאי אפשר לחיות הדג בלא מים, וכאשר פורש מן המים מיד הוא מת. וכן הנשמה של אדם צריכה להיות עם התורה אשר נמשלה כמים, כמו שהתבאר. וערך אחד יש אל הנשמה הנבדלת עם התורה השכלית כמו ערך הדג אל המים, ולפיכך אמר תכף ומיד שפורש מן התורה מיד הוא מת, ודבר זה מבואר". וראה הערה 47.
(46) נראה שכוונתו לדבריו בפרק א, שהביא שם [לאחר ציון 61] מאמר חכמים [עירובין נד.] "חש בראשו יעסוק בתורה... חש בגרונו יעסוק בתורה וכו'", וכתב לבאר [לאחר ציון 85] בזה"ל: "ומה שאמר הראש בפני עצמו, מפני שהראש שם השכל [כוונתו לנשמה, וכמבואר שם הערה 86], והוא קרוב אל התורה בעבור חשיבות הראש, הוא ראשון וקודם לקבל רפואה על ידי התורה. ולפיכך אמר בראשון 'חש בראשו יעסוק בתורה'", ושם הערה 87. וראה להלן פט"ו הערה 6.
(47) יש להעיר, מדוע לא ביאר שכאשר אין לו תורה מיד הוא מת מחמת העדר מקורות מחיה [ולא שהקב"ה נוטל ממנו נשמתו], וכפי שדג הנמצא מחוץ למים מיד הוא מת מחמת העדר המים, ולא נאמר על הדג המת ש"הקב"ה נוטל ממנו נפשו". וראה הערה 45 שהובאו שם דברי הגמרא [ע"ז ג:] "למה נמשלו בני אדם כדגי הים. לומר לך, מה דגים שבים כיון שעולין ליבשה מיד מתים, אף בני אדם כיון שפורשין מדברי תורה ומן המצות מיד מתים". ותיבת "מיד מתים" מורה באצבע שלא איירי במהלך של "אם אינו שומר האחד, הוא התורה, הקב"ה נוטל ממנו השני" ומדה כנגד מדה, אלא במיתה הנובעת מהעדר מקורות מחיה, דפסקה חיותיה. ובאמת כלשונו כאן מצינו במדרש [דב"ר ד, ד], שאמרו שם "אמר הקב"ה לאדם, נרי בידך ונרך בידי. 'נרי בידך' זו התורה, 'ונרך בידי' זו הנפש, אם שמרת את נרי, אני משמר את נרך. ואם כבית את נרי, אני מכבה את נרך". אך כאן שמשוה את יחס הנשמה לתורה כיחס הדג למים, לשם מה הוצרך לומר שמיתתו באה כגומלין וכעונש למעשיו, ולא שהמיתה באה מיניה וביה מפאת העדר התורה המקיימת הנשמה. ונראה, שאף כאן לשון המאמר מכריחו לומר כן, שהרי אמרו כאן [מנחות צט:] "כל המשמר התורה נשמתו משתמרת, וכל שאינו משמר התורה אין נשמתו משתמרת... נשמתך אני נוטל ממך", ולכך כתב כאן "הקב"ה נוטל ממנו השני". אך לפי זה אין כאן דמיון ליחס הדג למים, כי הדג ללא מים הוא מת משום ש"אי אפשר שיהיה הדג בלא מים" [לשונו כאן], ואילו המיתה כאן היא מצד עונש של נטילת נשמה, ולא משום פסיקת החיות, וא"כ יקשה מדוע הזכיר כאן יחס זה של דג למים. ויל"ע בזה.
(48) שבת קו: "הכא בצפור דרור עסקינן, לפי שאינה מקבלת מרות. דתנא דבי רבי ישמעאל, למה נקרא שמה 'צפור דרור', מפני שדרה בבית כבשדה", ופירש רש"י [ביצה כד.] "בצפור דרור - שדרה בבית כבשדה, שיודעת להשמט בזויות הבית לכל צד, ולכך נקראת 'דרור' על שם דירה, שדרה בכל מקום". אמנם המהר"ל מבאר "דרור" מלשון חירות [ראה הערה הבאה].
(49) בח"א למנחות צט: [ד, פו:] הוסיף כאן: "ואינו דר עם האדם, רק בכל מקום, לכך נקרא צפור 'דרור', שהוא לשון חירות, וכמו [ויקרא כה, י] 'וקראתם דרור'".
(50) "והוא צפור השמים פורח באויר השמים" - לכך הוא מתייחס אל השמים, ולא אל הארץ, ומשום שני טעמים; (א) הוא נקרא "צפור השמים". (ב) הוא פורח באויר השמים. וכן כתב בבאר הגולה באר החמישי [לו.], וז"ל: "כל עוף אין בו כבידות חמרי גשמי, רק הוא מיוחס אל הרוחני, שהרי הוא פורח באויר, ונקרא 'עוף השמים' [בראשית א, ל], ודבר זה בארנו במקומות הרבה". וכגון, בנתיב עין טוב פ"א כתב: "כי עוף השמים הוא מסוגל לדברים כמו אלו שהם דברים רוחניים, כדכתיב [קהלת י, כ] 'כי עוף השמים יוליך הקול'. ודבר זה ידוע אצל המבינים, כי עוף השמים מוכן לקבל יותר מן שאר בעלי חיים". ובח"א לחולין סג. [ד, צח:] כתב: "כי העופות כפי שהם טבעם [מוכנות] לקבל הגזירות שבאים מלמעלה. ולא שיש בהם השכל, רק מצד שהם עוף השמים, פורחים באויר השמים, הם מקבלים הגזירות שהם באים מלמעלה... ולכן כתיב 'כי עוף השמים יוליך את הקול'... כי העוף הוא פורח באויר השמים, ולכך הוא מוכן לקבל הגזירה הבאה מלמעלה מן השמים... שהם פורחים באויר בשביל שהם קלי הטבע, ואין להם עבות החמרי, ולכך מוכנים לקבל הגזירה שהיא באה מלמעלה, שהוא דבר רוחני". וכן הוא בגו"א בראשית פט"ו אות טו. ובנצח ישראל פמ"ב [תשלד:] גם הביא ראיה מהבטוי "עוף השמים" להורות על רוחניותו של העוף. ובדרוש על התורה [כ:] ביאר ישראל זכו במדבר למתנות רוחניות, ואחת מהן היא השליו, שאף הוא רוחני, כי "נקרא 'עוף השמים', לא מן הארץ". וכן כתב בנצח ישראל פנ"ד [תתמז:] לגבי עננים, שכתב: "כי הענן מתייחס אל השמים, שהרי הוא נקרא [דניאל ז, יג] 'ענן השמים'".
(51) לשונו בדר"ח פ"ג מ"ג [רפח:]: "ויותר מהכל נקרא קנין לאדם התורה האלקית. כי לגודל מעלתה ורוממותה מן האדם עד שהיא 'תורת ה' [תהלים א, ב], אינה קרובה אל האדם... [ש]נמצא קנין שהוא מתחבר עם בעל קנין, עד שנעשה עם בעל הקנין כאילו הם דבר אחד. כי הדבר שהוא קרוב אל האדם עצמו, שהוא בעל קנין, נעשה עם האדם דבר אחד, ולא יוסר ממנו רק בקושי, ואינו קל ההסרה... [אך] התורה האלקית, שהיא רחוקה מן האדם, שהתורה היא אלקית לגמרי, והאדם הוא גשמי, ולפיכך התורה יותר נקל להסרה מן האדם... כי התורה מצד מדריגתה ומעלתה העליונה, שהיא חכמה אלקית, היא קשה לקנות כזהב וככלי פז, שהם דברים שהם אינם עם האדם, ורחוקים שימצא האדם אותם. וכך דברי התורה קשה להגיע אליה להיות קנין אל האדם, במה שהתורה היא שכל עליון אלקי. ומפני זה עצמו יש להם הסרה, שנוחים להשבר ככלי זכוכית. שהדבר שאיננו שייך אל האדם, והוא רחוק ממנו, אינו מתחבר אל האדם, לכך הוא נוח להסתלק מן האדם, וזהו שאמר [חגיגה טו.] 'ונוחין להשבר ככלי זכוכית'" [הובא למעלה פ"ד הערה 269].
(52) בח"א למנחות צט: [ד, פז.] כתב: "אבל התורה אינה תחת רשות האדם, והיא מן השמים. וכמו שצפור דרור הוא בן חורין ודרור, דר בכל מקום, כך התורה היא בכל מקום, והכל שייך אליה".
(53) לשונו למעלה לאחר ציון 12: "קרא בעל תורה צד צפרים, וכמו שיתבאר עוד, כי התורה היא כמו צפור פורח ממנו בקלות, כך התורה היא פורחת ממנו בקלות". וראה למעלה הערה 14.
(54) לשונו בח"א למנחות צט: [ד, פז.]: "צפור דרור זה צריך יותר לשמירה שלא יפרח מן האדם, וכך התורה מפני מדריגתה ומעלתה, שהיא השכל הנבדל, אינה עם האדם, רק אם שומר האדם התורה. ואם אינו שומר אותה, התורה פורחת ממנו כמו צפור דרור הזה".
(55) יש להבין, מדוע צפור דרור הוא כל כך חשוב, עד שאין דמים תמורתו. ובשפת אמת במנחות צט: באמת הקשה כן, וז"ל: "תנא דבי רבי ישמעאל משל כו'. לכאורה אין הנמשל דומה למשל, דהצפור באמת אינו שוה רק איסר, אבל התורה חמודה גנוזה", עיי"ש בתירוצו. ואולי יש לומר, שלאחר שביאר כאן שהצפור מתייחס לשמים כי הוא "צפור השמים פורח באויר השמים" [כמבואר הערה 50], לכך אין הדמים יכולים להיות תמורה לצפור, כי הדמים הם חומריים, והצפור הוא רוחני.
(56) בח"א למנחות צט: [ד, פז.] הוסיף: "כי לחשיבותו אין דמים לו, ולפיכך אין כאן נטילת דמים, רק הנשמה אני נוטל ממך. כי הנשמה דומה לצפור דרור, לא הדמים, כדאמרינן בפרק חלק [סנהדרין צא.] שהנשמה אומרת מיום שפרשתי מן הגוף אני פורח באויר כצפור. ולפיכך אומר שאם אתה מניח אותה, אקח נשמתך תחת הצפור דרור, שהיא דומה לצפור יותר מן הדמים".
(57) ב"ק פד. "בן חורין מי אית ליה דמי". ואמרו חכמים [ר"ה כג.] "אוי להם לעובדי כוכבים, שאין להם תקנה, שנאמר [ישעיה ס, יז] 'תחת הנחשת אביא זהב ותחת הברזל אביא כסף ותחת העצים נחשת ותחת האבנים ברזל', תחת רבי עקיבא וחביריו מאי מביאין, ועליהם הוא אומר [יואל ד, כא] 'ונקיתי דמם לא נקיתי'". והמחבר יו"ד סימן שלו סעיף ג כתב: "מי שיש לו סמנים, וחבירו חולה וצריך להם, אסור לו להעלות בדמיהם יותר מן הראוי... אבל אם התנה בשכר הרופא הרבה, חייב ליתן לו, שחכמתו מכר לו, ואין לו דמים". וראה בסמוך הערה 60.
(58) "לא הממון" [הוספה בח"א למנחות שם].
(59) כמו שנאמר [שיה"ש ח, ז] "מים רבים לא יוכלו לכבות את האהבה ונהרות לא ישטפוה אם יתן איש את כל הון ביתו באהבה בוז יבוזו לו", וסיפא דקרא עוסקת באהבת התורה [סוטה כא., ומהרש"א שם]. ובירושלמי פאה פ"א ה"א אמרו "רבי ברכיה ורבי חייא דכפר דחומין, חד אמר אפילו כל העולם כולו אינו שוה לדבר אחד של תורה. וחד אמר, אפילו כל מצותיה של תורה אינן שוות לדבר אחד מן התורה", והובא למעלה פ"א [לאחר ציון 237]. וצרף לכאן דברי האור החיים [דברים כו, יא], שכתב: "אם היו בני אדם מרגישין במתיקות ועריבות טוב התורה, היו משתגעים ומתלהטים אחריה, ולא יחשב בעיניהם מלא עולם כסף וזהב למאומה, כי התורה כוללת כל הטובות שבעולם" [הובא למעלה פ"ד הערה 156].
(60) בח"א למנחות שם הוסיף: "ועוד, כיון שאין דמים לדבר, אין תשלומין רק הנפש". ונראה כוונתו, שבכל פעם שאדם עובר על רצון בוראו, ראוי הוא לעונש מיתה, וכמו שכתב רש"י [סנהדרין י.] "מלקות במקום מיתה עומדת - דכיון דעבר על אזהרת בוראו, ראוי הוא למות". וכן כתב הרמב"ן [ויקרא א, ט] "כדי שיחשוב אדם בעשותו כל אלה כי חטא לאלקיו בגופו ובנפשו, וראוי לו שישפך דמו וישרף גופו, לולא חסד הבורא שלקח ממנו תמורה וכפר הקרבן הזה". נמצא שמעיקר הדין העונש המתחייב לכל ממרה פי ה' הוא מיתה, ורק חסד ה' מאפשר להענש באופנים אחרים, הבאים במקום חיוב המיתה. אך כאשר אין אפשרות להענש באופן אחר, הדר דינא של מיתה לדוכתא.
(61) מעתה יתאונן מרה על החסרון העצום שיש בקלקול סדרי הלימוד של הדור. ודע, שענין זה הוא מופיע בהרחבה רבה בהרבה מקומות נוספים בספריו, והם; גו"א דברים פ"ו אות ז, תפארת ישראל פנ"ו [תתסה.], דר"ח פ"ו מ"ז [רכד.], להלן פ"י וס"פ טו [לאחר ציון 319], נתיב הזריזות ס"פ א, דרוש על התורה [מג.], דרוש על המצות [נג:], דרשת שבת הגדול [רכח:], ח"א לשבת סג. [א, לח.], ועוד. ואפשר לומר ללא ספק שאין ענין אחר שכל כך כאב למהר"ל כפי הענין הזה. ויש ששה שבושים עיקריים שעומד עליהם; (א) לא חוזרים על תלמודם שיהיה שגור בפיהם. (ב) לא לומדים משנה. (ג) פוסקים הלכות מספרי הפסק מבלי לדעת טעמא דהלכתא. (ד) לא לומדים כסדר שקבעו חכמים [בן חמש למקרא, בן עשר למשנה וכו' (אבות פ"ה מכ"א)]. (ה) עוסקים בפלפולי שוא. (ו) בתחילת לימודם לומדים תוספות. כאן יעסוק בהרחבה בשבוש הראשון החמישי והששי, וירמוז לשבוש הרביעי [לאחר ציון 93]. וראה להלן ציון 98, פ"י הערה 107, ופט"ו הערה 319.
(62) כפי שיבאר בהמשך ש"תחלת למודם התורה שלא תשאר אצלם התורה כלל". וכן למעלה [לאחר ציון 32] כתב: "כמו שהוא בדור הזה, אשר תחלת למודנו היא לשעה בלבד, ואחר כך תשכח ממנו". ואודות שיש בתלמוד תורה לימוד התורה וידיעת התורה, כן כתב רבי ישראל מסלנט באור ישראל סימן כז, וז"ל: "הנה במצות תלמוד תורה יש בזה שני ענינים; א', לימוד התורה. וב', ידיעת התורה. מצות לימוד התורה הוא מן הכתוב [יהושע א, ח] 'והגית בו יומם ולילה'... אולם הגדר השני במצות ת"ת הוא ידיעת התורה, והוא מה שאמרו [דברים ו, ז] 'ושננתם לבניך', שיהו דברי תורה מחודדין בפיך [ספרי שם]".
(63) הוא פרק ששי בפרקי אבות, המתחיל במשפט "שנו חכמים בלשון המשנה" [ראה למעלה הערה 39], ובדר"ח פ"ו מ"ז [רכד.-רנא:] האריך בזה טובא, ומנה שם ששה שבושים עיקריים, המובאים בהערה 61. וראה שם הערה 991. והנה כאשר מכוון את הלומד לפרק ששי בפרקי אבות הוא כותב "למעלה בפרק שנו", וזו ראיה נוספת שמתייחס לספר נתיבות עולם כהמשכו של הספר דרך חיים [כמבואר למעלה בהקדמה הערה 71, פ"א הערה 153, ולהלן פי"ב הערה 37].
(64) פירוש - אין אחד מבקש לחזור על תלמודו שיהיה שגור על פיו, למען לא ישכח תלמודו. ובדר"ח פ"ו מ"ז [רכה.] כתב: "ומה נעשה לאחריתנו, בבואינו לפני מלך מלכי המלכים 'בעירום ובחוסר כל' [דברים כח, מח]; עירום מן המעשים, ובחוסר החכמה, כמו שהוא הנהגת הדור הזה, שאין אחד מאתנו מבקש לקיים תלמודו שיהיה חוזר על למודו, הן יהיה מקרא, או יהיה משנה, או יהיה תלמוד". וראה להלן הערה 77.
(65) כוונתו למשנה [אבות פ"ג מ"ח] "כל השוכח דבר אחד ממשנתו, מעלה עליו הכתוב כאילו מתחייב בנפשו, שנאמר [דברים ד, ט] 'רק השמר לך ושמור נפשך מאד פן תשכח את הדברים אשר ראו עיניך'. יכול אפלו תקפה עליו משנתו, תלמוד לומר [שם] 'ופן יסורו מלבבך כל ימי חייך', הא אינו מתחיב בנפשו עד שישב ויסירם מלבו". ומבאר שכאשר אינו חוזר על תלמודו, זהו בגדר של "ישב ויסירם מלבו". והנה כאן כותב זאת כמסתפק בדבר, אך בתפארת ישראל פנ"ו [תתעה.] כתב כן בודאי, ששם גער בדרך הלימוד של בני דורו, ובתוך דבריו כתב: "ויותר על כל, שאינו מבקש ואינו חפץ שיהיה קיום אל תורתו, שאינו חוזר על למודו. והראשונים עם גודל הכנה שהיה להם לקנות התורה, כמו שאמרנו, היו גורסין יום ולילה בתורה עד שקנו התורה... והם [אנשי דורו] אינם חפצים כלל שתהיה התורה קיים אצלם, ועומדים בעונש הגדול אשר אמרו 'השוכח דבר אחד ממשנתו', ואיך הוא השכחה בכל". וכן בדרוש על התורה [מה.] כתב כן, וז"ל: "ואילו היו בני האדם נותנין לבם לדבר זה [לחשיבות החזרה], ירוצו ולא ייגעו ילכו ולא ייעפו לרדוף אחר חזרת תלמודם יותר ויותר מאשר הם רודפים עתה אחר הפלפול שאין בו ממש... ומה נאמר ומה נדבר, וכי יצטרך להאריך בזה, הרי אמרו 'השוכח דבר אחד ממשנתו כאילו מתחייב בנפשו', לכן אין להאריך בעונש הגדול שבזה, כי אין הפה יכול לדבר והלב להרהר את כל החסרון שיגיע מזה" [ראה להלן הערה 79, ופ"י הערה 111]. וכן פירש הרע"ב בתחילת המשנה שם: "כל השוכח דבר אחד ממשנתו - בשביל שלא חזר עליה, מעלין עליו כאילו מתחייב בנפשו". וכן כתב הרבינו יונה שם, וז"ל: "שלא נתן לבבו במה שלמד, כי השכחה מצויה תמיד בבני אדם, והיה לו לחזור ההלכה הרבה פעמים ולחשוב בה כל היום וכל הלילה עד אשר לא תוכל לסור מלבו, ולא עשה, והרי הוא מתחיב בנפשו". אמנם בדר"ח פ"ג מ"ח [רד:] כתב: "אם יושב ומפנה לבו לבטלה, חייב מיתה אף שלא כיון להסירם". וכן שם פ"ג מ"י [רלז.] כתב: "שיהיה נזהר בדברי תורה שלא ישכח אותם, ואם שכח דבר אחד מעלה עליו הכתוב כאילו מתחייב בנפשו. ופירוש זה כמו שבארנו כאשר מפנה לבו אל הבטלה". הרי שהעונש ["מתחייב בנפשו"] רק נאמר במי ש"מפנה לבו אל הבטלה". ויש מקום לדון האם כשאינו חוזר על תלמודו סתם, האם זה נכלל ב"מפנה לבו אל הבטלה".
(66) למעלה לאחר ציון 37, שהביא את המאמר [מנחות צט:] "כל המשמר תורתו, נשמתו משתמרת. וכל שאינו משמר את התורה, אין נשמתו משתמרת... נשמתך אני נוטל ממך". ובודאי מי שאינו חוזר על תלמודו אינו "משמר תורתו".
(67) אודות שהדורות הראשונים חזרו תדיר על תלמודם, הנה בדר"ח פ"ו מ"ז [רלב.], הביא דברי התנאים המעוררים האדם שיחזור על תלמודו, וכתב בזה"ל: "והדברים האלו הם דברי תנאים ראשונים, אשר אין ערך להם במעלת החכמה, כמו רבי יהושע ורבי עקיבא, והם הם שהזהירו על החזרת התלמוד בכל יום [סנהדרין צט.]. ואיך אותם אשר נבערים מדעת... ואין ספק כי דבר זה הוא שגרם בטול התורה לגמרי מארצות אלו. שאף בדורות האחרונים, ולא בדורות של בעלי התוספות, רק הדורות יותר אחרונים הרבה, נראה בהם לעינים שהיו בקיאים בתורה בכל שתא סדרי משנה, ובכל התלמוד, כאשר נראה מתשובות שהביאו ראיה מכל המקומות. ודבר זה בשביל שהיו חוזרים על תלמודם תמיד, ולא פסקה גרסא מפיהם כלל, ערב ובוקר וצהרים". ובדרוש על התורה [מג.] כתב: "וכי כל הראשונים אשר היו לפנינו, אף מזמן קרוב, וכי בזה קנו התורה. הנה יש להפלא הפלא ופלא, כי הפליא ה' את מכותינו לסלק מארצות אלה התורה בכללה... לכן עלינו להעיר את רוחם... רק שיבאו אל הדרך העולה בית אל להיות עם בני עליה שיקנו התורה על ידי שיחזרו על תלמודם... ולזה צריך עול של תורה ביותר, כמו שהיו עושים הראשונים, שהכבידו את עולם בגירסא לחזור על תלמודם יום יום, ובזה קונים תורתם". ובהמשך שם [מה.] כתב: "הנה אנחנו הפך הראשונים לגמרי, אשר כל תורתם היה הגירסא שחזרו על תלמודם, אשר השכר בזה שהתורה היא עם האדם בכל מקום שהוא, ולא תסולק מאתו כלל". ובהמשך שם כתב [מז:]: "במה שהוא יסוד ותכלית הכל, והכל תלוי בו, הוא חזרת הלימוד עד שיהיה תלמודם בידם, ולא ימוש מפיהם, ואז תחזור תורה ליושנה". ובתפארת ישראל פנ"ו [תתעה.] כתב: "והראשונים, עם גודל הכנה שהיה להם לקנות התורה... היו גורסין יום ולילה בתורה, עד שקנו התורה". וראה להלן הערה 78.
(68) שמתקלקלים גם במעשה המצות, וכמו שיבאר.
(69) בפרק ד, שנתבאר שם שמחמת שכחת התורה לא נמצאים יותר בעלי מעשים טובים. שלמעלה פ"ד [לאחר ציון 276] הביא את מאמרו של רבי יצחק [עירובין נד.] שאמר "'כי קרוב אליך הדבר מאוד בפיך ובלבבך לעשותו', אימתי 'קרוב אליך הדבר מאוד', בזמן ש'בפיך ובלבבך לעשותו'". ושם לאחר ציון 299 כתב: "כי כאשר האדם התורה הוא בפיו ורגיל בה, קרובה התורה לעשות אותה, כי 'גדול תלמוד תורה שמביא לידי מעשה' [קידושין מ:], וזהו כאשר התורה עמו. וכבר אמרנו למעלה שלא נחשב שהתורה עמו רק כאשר התורה היא עמו בדבור, וכאשר התורה היא עמו, אז קרוב גם המעשה. ודבר זה אנו רואים בעינינו, שמיום שבטל דבר זה, לא נמצאו בעלי מעשה, והכל הוא הסבה הזאת" [ראה הערה 71]. וכן להלן [לאחר ציון 110] כתב: "כאשר נתרחקו מן התורה, שאין התורה עם האדם, אין כאן מעשה המצות, כמו שהוא נראה בדורנו".
(70) "כי" הוא כמו אלא.
(71) פירוש - זו הסבה היחידה לקלקול הדור [שלא חוזרים על תלמודם], ואין סבה מבלתה, וכמו שכתב למעלה פ"א, והובא בהערה 69.
(72) הוא פרק ששי בפרקי אבות, ושם בדר"ח פ"ו מ"ז [רכט.] ביאר המאמר הזה, והובא למעלה הערה 39. ובח"א לסנהדרין צט. [ג, רכו:] כתב: "רצה לומר, שאל יחשוב האדם כאשר ישכח תורתו שהוא דומה כאילו שכח אחד מן הדברים דעלמא ששמע, שדבר זה אינו כך, רק כמו האשה שיולדת וקוברת בניה, הרי היא קוברת תולדה שהיא בריאה גמורה, ונקרא זה הפסד. כך כאשר ישכח התורה שקנה, קנין התורה הוא נקרא הויה שלימה, ויותר משאר הויית, ולפיכך הוא דומה לאשה שיולדת וקוברת בניה, כך התורה שקנה הוא תולדת האדם אשר הוליד... ולפיכך מדמה דבר זה לאשה שקוברת בניה" [המשך דבריו הובא למעלה הערה 28]. וצרף לכאן מאמרם [שבת לב:] שבעון ביטול תורה בנים מתים. הרי שחז"ל השוו העדר תורה למיתת בנים. וראה בח"א שם [א, כב:] שהאריך בזה.
(73) פירוש - בדורו של המהר"ל אין עוונם משום שהם אינם שומרים על תורתם [ולכך לאחר זמן תורתם משתכחת], אלא עוונם יותר חמור, שמראש לומדים באופן שהתורה לא תשאר אצלם, וכמו שמבאר.
(74) כפי שביאר בתחילת הפרק, ש"אם משים אדם תורתו חבילות חבילות, מתמעטת" [עירובין נד:], שמחמת שגורסים הרבה תורה ביחד, לכך רבוי התורה מביא לשכחתה, שלא מספיקים לחזור על תלמודם.
(75) לשונו למעלה [לאחר ציון 31]: "היה נפשם חשקה בתורה, ומכח תשוקתן אל התורה היו משתוקקים לתורה וללמוד הרבה ביחד, עד שמפני גדול השתוקקות שלהם לתורה היו לומדים הרבה ביחד. ולא כן כמו שהוא בדור הזה, אשר תחלת למודנו היא לשעה בלבד, ואחר כך תשכח ממנו". וראה למעלה הערות 33, 62. ויש להעיר, כי בדר"ח פ"ו מ"ז [רכז:] כתב: "וכן 'הלומד תורה ומשכחה, דומה לאשה שיולדת וקוברת' [סנהדרין צט.], וכאילו תחלת לידתה היה לאבוד ולקבורה. וכך מי ששוכח תלמודו, כאילו תחלת משנתו היה לשכחה". הרי שביאר שגם כאשר לומד ושוכח, זה נחשב ש"תחילת משנתו היה לשכחה". וכן בדרוש על התורה [מה.] כתב: "הלומד תורה ומשכחה דומה לאשה וכו', רוצה לומר כאילו תחלת לידתה הוא לאבוד". ואילו כאן מבאר שרק הנהגתם של בני דורו היא בגדר זה של "תחלת למודם התורה שלא תשאר אצלם התורה כלל", לעומת אלו המשכחים לימודם מפאת שאינם חוזרים על תלמודם, שאע"פ שמעשיהם חמורים, מ"מ אין זה בגדר ש"תחלת למודם" היא לשכחה. ונראה ליישב, שבלא"ה יש להבין דבריו בדר"ח ובדרוש על התורה, דמנין לומר ש"כאילו תחלת לידתה היה לאבוד ולקבורה" [לשונו בדר"ח], שמא הלידה לחוד, והקבורה לחוד. אמנם הדבר מבואר בדברי המהרש"א בסנהדרין שם, שכתב: "הלומד תורה ואינו חוזר עליה, תחלת פעולתו הוא ללא יועיל לו ולאין תכלית... ושאמר 'כל הלומד תורה ומשכחה כו" על דרך זה, שהרי תחלת פעולתו כלא היה מעולם הוא, כיון ששכחה. כן היא האשה שיולדת וקוברת, דתחלת פעולתו של ולד כלא היה מעולם, ועל פי מה שאמרו [ברכות נח:] שהמת משתכח מן הלב". הרי שאין הכוונה שהאשה לכתחילה ילדה כדי לקבור, אך למפרע זה מה שיהיה, שהואיל והמת משתכח מן הלב, א"כ הוברר למפרע שהלידה לא פעלה כלום. וזהו דיוק לשונו בדר"ח שם "וכאילו תחלת לידתה היה לאבוד ולקבורה". וכן בדרוש על התורה כתב "רוצה לומר כאילו תחלת לידתה הוא לאבוד". אך בהנהגת בני דורו, אין זה רק "כאילו", אלא כך הוא לימודם, ש"תחלת למודנו היא לשעה בלבד, ואחר כך תשכח ממנו" [לשונו למעלה לפני ציון 33].
(76) כי כבוד התורה הוא חשיבות התורה, אך כאשר התורה משתכחת מבני אדם, בזה נעדר כבוד התורה וחשיבותה. וכן למעלה [לאחר ציון 64] כתב: "אבל שלא יהיה נמצא אחד מני אלף [החוזר על תלמודו], על דבר זה אני בוכיה, עיני עיני יורדה מים, על שבר כבוד והוד התורה נשברתי קדרתי החזקתני שמה". ולהלן פ"י [לאחר ציון 122] כתב: "עד שבעוונותינו הרבים רבים חללים הפילה ועצומים כל הרוגיה, הכל בשביל תקלת הלמוד, שאינם נוהגים כראוי בתורה. לכן עיני עיני יורדה מים על עלבונה של תורה, מאנה הנחם נפשי". ובדר"ח פ"ו מ"ז [רכו:] הוכיח שהלומד ואינו חוזר הוא מכלל "את דבר ה' בזה" [במדבר טו, לא], ובתוך דבריו כתב: "כי זה נקרא 'דבר ה' בזה' מי שלומד תורה ואינו חוזר עליה, שדומה לזורע ואינו קוצר [סנהדרין צט.]. ואין לך בזיון יותר ממי שזורע, ומניח אותו לעופות השמים לאכול, הנה אין ספק שהוא מבזה את הזרע, כי אחר שזרעו מניחו לאכול לעוף השמים. וכך הוא מי ששנה ואין חוזר על תלמודו, הוא מבזה את התורה... ובודאי בדבר הזה נחשב שהוא מבזה דבר ה'". ובדרוש על התורה [מד:] כתב: "בא לומר כי זה נקרא 'דבר ה' בזה' במה שלומד ואינו חוזר על למודו תמיד, שדומה לזורע ואינו קוצר, רק מניח שם הזרע בלכלוך ובזיון העפר מן האדמה, ומניחו לעופות השמים לאכול, שאין לך בזיון כמוהו. ככה גם כן השונה ואינו חוזר על תלמודו, מניחה בבזיון ביותר, שמבזה אותה, ואינו מקפיד על שתסתלק ותלך לו לאבוד גם כן". ושם בהמשך [מו:] כתב: "כי בארצות אלה פנה הוד התורה זיווה והדרה, ואין עוד אור בשמים, כי חשך העולם מן התורה, ובטל אור יקרות".
(77) כן כתב בדר"ח פ"ו מ"ז [רכה.]: "ומה נעשה לאחריתנו, בבואינו לפני מלך מלכי המלכים 'בעירום ובחוסר כל' [דברים כח, מח]; עירום מן המעשים, ובחוסר החכמה, כמו שהוא הנהגת הדור הזה, שאין אחד מאתנו מבקש לקיים תלמודו שיהיה חוזר על למודו, הן יהיה מקרא, או יהיה משנה, או יהיה תלמוד" [הובא למעלה הערה 64]. ושם בהמשך [רלח:] כתב: "ואיך לא תכסה הבושה והכלימה את פנינו, ואנה נוליך את חרפתינו, שאנו באים ריקנים, ואין בידינו מאומה". ובתפארת ישראל פנ"ו [תתעח.] כתב: "אמנם כאשר מגיע לימי הזקנה, וכבר סרו ממנו ימי הילדות, אשר בימי הילדות הוא אוהב לרדוף ולנצח בהלכה, הן בפלפול שיש בו ממש, הן בפלפול שאין בו ממש, ויכול לומר כי יודע ציד אני. ולעת זקנתו כבר סר תשוקה זאת מאתו, ומוצא עצמו חסר, ויראה אחריתו". ובדרוש על התורה [מו:] כתב: "ועתה בעוונותינו הרבים נפשנו יבשה אין כל... שכאשר הם בכחם, ובגבורת אנשים היו, היה להם ללמוד תורה. אבל הם מבלים ימיהם בדברים שאין בהם ממש, ולא מלאו כריסם מן התורה... כי כאשר באו לעת זקנותם... הם ערומים וחסרים מכל". ובנתיב הזריזות ספ"א כתב: "כי כאשר בנערותו ובבחרותו אין לומד תורה שתהיה התורה אצלו... ובעת זקנותו כאשר האדם רואה עצמו שהוא ערום בתורה, ואין דבר עמו, אז בודאי מבקש שתהיה התורה נמצאת אתו, ולא נמצא אצלו דבר. וכל זה הגיע לו, כי בעת ילדותו הלך אחר הבחורים ללמוד מה שהוא נכסוף אליו. ולערב, שהוא לעת זקנתו, כאשר ימצא עצמו חסר מכל, ומה שהיה ראוי אליו שיהיה לעת זקנתו מלא חכמה ותורה, כי היה מוסיף ומאסף חכמה על חכמה תמיד... ולא עשה זה, רק אסף רוח בחפניו... ואמרתי לעורר את האדם להקיץ משנתו, כי חולם חלום הוא, ודי בהערה זו". ובגו"א דברים פ"ו אות ז [קכה:] כתב: "יגיע לריק כחו, ויכלו בהבל ימיהם, ושנותם בבהלה, לעסוק בפלפול של הבל, להסביר פנים אשר לא כן, אוסף רוח בחפניו, והיה לרוח שקר בפיו. ודבר זה נוהג עד שיכתוב כתובה לאשה. אז הושלך משמים ארץ, ונראה לו כאילו חולם חלום כל ימיו, יפרוש מן התורה לגמרי, לא ישא בידו מאומה, לא מקרא ולא משנה ולא תלמוד ולא דרך ארץ... אך ימותו ולא יבואו לכלל תורה... ולא יעלה בידם מאומה", וראה להלן הערה 87, ופ"י הערה 115.
(78) לשונו למעלה [לאחר ציון 66]: "אנו עומדים חס ושלום בעונש הזה, שהדורות האלו שינו דרך הראשונים, ואין הולכים בעקבותן, שעיקר התורה היתה בפיהם ובלשונם. ועתה הוסר דבר זה מאתנו לגמרי". ואודות שהדורות הראשונים חזרו תדיר על תלמודם, כן מבואר למעלה הערה 67. אמנם כאן מוסיף שיש חרפה בושה וכלימה מחמת "שנשתנינו מכל הדורות שהיו". ויש לצרף לזה את מה שאמרו חכמים [ב"ב עה.] "זקנים שבאותו הדור אמרו, פני משה כפני חמה, פני יהושע כפני לבנה, אוי לה לאותה בושה, אוי לה לאותה כלימה", ופירש הרשב"ם שם "אוי לה לאותה בושה - שבזמן מועט נתמעט הכבוד כל כך, שהרי יהושע היה נביא ומלך כמשה, ולא יכול להגיע לכבודו". הרי כאשר יש ירידת דורות, יש בכך בושה וחרפה לדור הירוד, וק"ו שכך יאמר על הדור הירוד כאשר ירידה זו היא קלקלה שנעשתה על ידו במזיד. ובח"א לב"ב שם [ג, קיג.] כתב: "יש לומר על זה אוי לאותה בושה ואוי לאותה חרפה כאשר יחסר לו שלימות שיש לו לכל אחד... אע"ג שהיה ליהושע פני לבנה, מ"מ אוי לאותה בושה ואוי לאותה חרפה, שהיה חסר מן המעלה שהיה למשה, שהיה פניו כפני חמה". ובדר"ח פ"ו מ"ז [רלח:] כתב: "ואיך לא תכסה הבושה והכלימה את פנינו, ואנה נוליך את חרפתינו, שאנו באים ריקנים, ואין בידינו מאומה. הלא לא נהיה הדבר הזה מיום שנתנה תורה בהר סיני. ויותר מזה, כי הראשונים היו מקיימים התורה מדוחק גדול ומלחץ האומות, ועתה אנו יושבים בבתינו כל אחד שאנן והשקט". ובדרוש על התורה [מה.] כתב: "והנה אנחנו הפך הראשונים לגמרי, אשר כל תורתם היה הגירסא שחזרו על תלמודם". דוגמה לדבר; נאמר [במדבר כה, יד] "ושם איש ישראל המוכה אשר הוכה את המדינית זמרי בן סלוא נשיא בית אב לשמעוני". ופירש רש"י שם "ושם איש ישראל וגו' - כשם שייחס את הצדיק [פנחס] לשבח, ייחס את הרשע לגנאי". וכתב שם בגו"א אות יח [תכ.] בזה"ל: "אף על גב דלא הזכיר כאן גנותו אלא שבחו [שהוא נשיא בית אב לשמעוני], יחוס שלו הוא גנותו, דגנאי הוא לאדם חשוב להיות חוטא, ומכל שכן חטא מגונה לבעול ארמית לפני כל, ומוכיח זה על גודל פחיתתו של רשע". וכן כתב שם קודם לכן [במדבר פט"ז תחילת אות ד (רמד:)] אודות קרח, וכלשונו: "אף על גב דבלאו הכי ידענו שקרח מן החשובים ומיוחסים, אפילו הכי הכתוב בא לספר בגנותו, לומר מאחר שהוא כל כך חשוב, לא היה לו להיות נמשך במחלוקת, ובא הכתוב לספר בגנותו, שעם כל החשיבות הזה, נמשך במחלוקת. ולפיכך קרא דהכא פירושו [במדבר טז, א] 'ויקח קרח', אותו קרח שהיה מגדולים ומחשובים, נמשך במחלוקת". ובנצח ישראל פל"ה [תרסג:] כתב: "כאשר זה שהוא יקר ונכבד, יעוות, דבר זה שנוי, יוצא מן הסדר לגמרי". לכך שנוי לרעה מהדורות הראשונים יש בו גנאי ובושה.
(79) פירוש - בני דורו משיבים שאין הם עוסקים בגירסא ושינון, כי הם מקדישים את זמנם לחדד עצמם בפלפול. וכן כתב בדרוש על התורה [מה.], וז"ל: "אילו היו בני האדם נותנין לבם לדבר זה, ירוצו ולא ייגעו, ילכו ולא ייעפו לרדוף אחר חזרת תלמודם יותר ויותר מאשר הם רודפים עתה אחר הפלפול, שאין בו ממש... ומפני שאין האדם משתוקק לזה, בשהוא עול כבד... ומזה תראה כי רבים נכשלים ביסוד הזה" [הובא למעלה הערה 65]. הרי מעדיפים את הפלפול על פני החזרה. ובשאר מקומות ביאר שמחמת החשק לפלפול לכך בני אדם אינם לומדים משניות. וכגון, בדר"ח פ"ו מ"ז [רכה:] כתב: "כי לגמרי לא ישימו לב על המשנה... והן הן מעשה הדור הזה, שאין אחד משגיח על המשנה, באמרו כי לא יקרא 'חכם' רק על ידי התלמוד, שהוא פלפול ומשא ומתן. ולב האדם נמשך אל דבר זה, ומניחין המשנה... כי כל אדם בטבע מבקש להתחכם, ואינו מבקש לדעת מצות ה' בעצמם, שהם במשנה". ובדרוש על התורה [מד.] כתב: "אבל אנחנו בעלי עיורון השכל, רוצין לקנות התורה ועוזבין המשנה, מפני שבטבע האדם חפץ בתלמוד יותר כשהוא חדוד פלפול, ובפרט בנערותו הולך אחר שרירות לב. לכך עוזבין המשנה, ורצים אחר התלמוד". וראה להלן פ"ז הערה 147 ופ"י הערה 108.
(80) שעוסקים בפלפול אמת [ולהלן יחלוק על כך בעוז].
(81) עד כאן דברי רש"י שלפנינו. ומעתה מביא את המשך דברי הגמרא [ברכות סג:], וכמובא בהערה הבאה.
(82) לשון הגמרא [ברכות סג:] הוא: "'הסכת ושמע ישראל', הס ואחר כך כתת, כדרבא, דאמר רבא לעולם ילמוד אדם תורה ואחר כך יהגה". אמנם מלשונו משמע שכל זה הוא מדברי רש"י, אך כאמור [בהערה הקודמת] אין זה ברש"י שלפנינו. אמנם רש"י במקום אחר [ע"ז יט.] כתב מעין זה, וכלשונו: "ילמד אדם - מרבו עד שתהא גירסת התלמוד ופירושו שגורה לו בפיו. ואח"כ יהגה - יעיין בתלמודו לדמות מילתא למילתא להקשות ולתרץ, ובראשונה לא יעשה כן, שמא יבטל, והרב לא ימצא לו כל שעה. ועוד לאחר ששנה הרבה הוא מתיישב בתלמודו ומתרץ לעצמו דבר הקשה. והכי נמי אמרינן בהרואה [ברכות סג:] 'הסכת', הס ואח"כ כתת, ומייתינן להא דרבא התם". וכן אמרו [שבת סג.] "דליגמר איניש והדר ליסבר", ופירש רש"י שם "דליגמר איניש - לגרוס שמעתא מרביה, ואף על גב דלא ידע לכולהו טעמיה. והדר ליסבר - טעמיה". וראה הערה הבאה.
(83) לשונו בח"א לע"ז יט. [ד, מח:]: "לעולם ילמוד אדם תורה ואח"כ יהגה. פירוש, כי אין המדה שילמד תורה ויעיין באותו מקצת מה שלמד, רק ילמד תורה עד ששגורה לו בפה, ואחר כך יעיין. כי אין נקנה לו העיון והחכמה בתחלה כאשר אין האדם בעל תורה, רק כאשר הוא כבר נקרא בעל תורה, אז מקרב אל העיון ומצליח. והש"י בידו העיון, כי כאשר הוא בעל תורה וחסר לו העיון, משלים הש"י אותו בעיון. אבל כאשר עדיין לא קנה תורה כלל, אין חסר לו העיון, שהרי עדיין חסר התורה, לכך ילמד תורה ואחר כך יהגה". וכן אמרו [שבת סג.] "דליגמר איניש והדר ליסבר", ובח"א שם [א, לח.] כתב: "דלגמר אינש כו'. פירש שזהו למוד ראשון מה שיגמר בלבד, ואין הדעת נותן שילמד למוד האחרון, שהוא התלמוד והסברא, קודם שילמוד למוד אשר הוא קודם לו. ולפיכך אמרו 'דליגמר והדבר לסבר'. ודבר זה הוא הפך מה שאנו נוהגים. מכל מקום אין זה הפך לגמרי, כי אנו בעוונותינו הרבים אין לנו שום לגמור כלל, ודבר זה בעצמו גורם שאין לנו גם כן סברא כלל, כי אם לא גמיר, מהיכן סבור, כאשר אין יודע שום דין, ודבר זה פשוט". וראה להלן הערה 116.
(84) כי אין זה פלפול אמת, אלא הבל, ולכך הוא "טפשות גמור". וכן כתב להלן פ"ו [לפני ציון 22], וז"ל: "כאשר רוצה להתחכם בדבר שאינו שייך לו, בודאי מטפש, כי יוצא מן השכל. ואחר טפשות זה נמשך עוד טפשות, עד שהוא טפש גמור". ובדר"ח פ"ו מ"ז [רמד.] כתב: "אמנם הסבה הגורמת הקלקול הגדול הזה, הוא השקר בתחלה יוליד בסוף העיוות והקלקלה. וזה כי מתחילין לפלפל דברי הבאי בהלכה, אשר יודעים כי פיהם לא כן ידבר, ומגלין פנים בתורה אשר לא כן, ויאמרו 'לחדוד בעינן' [ראה להלן הערה 135]. ואף כי דבר כזה חס ושלום לא תהא בישראל, לחדודי בדברי שקר ולכלות הזמן בשקר [ראה להלן הערה 132], והתורה היא 'תורת אמת' [מלאכי ב, ו], איך יעלה על דעת אדם כזה, הלא ראוי שיקרע אדם לבבו על זה להפוך האמת על שקר, ויאמר לחדוד בעינן. ויותר מזה, כי אף דבריהם אינם כלל, שאם היה הפלפול שהוא פלפול הבאי ושקר מתדמה אל פלפול אמת, אפשר לומר כי יעלה בסוף מפלפול זה, שאין בו ממש, לפלפול אמת. אבל אין הדבר כך, כי אין דומה בשום דימוי כלל, לא הקושיות ולא התירוצים. ואיך יחדד עצמו בפלפול כמו זה, עד שידע לפלפל בפלפול אמת. ואדרבה, הדעת נותן בהפך זה, שהוא מטפש ולא יחכים, כי הורגל הוא בפלפול שאינו דומה לשום חכמה כלל, ואיך יהיה האחד למוד אל השני, ודבר זה עינינו רואות ולא אחר. ואם יאמר דסוף סוף הוא חדוד, ואף כי אינו דומה אל פלפול של אמת. אם כן יותר יש ללמוד אומנת נגרות ושאר אומנות, או שחוק הידוע שבו חדוד חכמה ותחבולה, ויחדד עצמו גם כן בזה. וזה היה יותר ראוי ממה שיגלה פנים שלא כהלכה, ו'הרה עמל וילד שקר' [עפ"י איוב טו, לה]. כי כאשר האדם מרגיל עצמו בשקר, כמו שהוא דבר הזה שהוא יודע ומכוון לשקר, כל מעשיו נמשכים אחר השקר, ומשקר הוא במעשים גם כן, כי הורגל השקר על שפתו, ואיך יוליד השקר דבר אמת... אבל לעוות בדברי תורה כדי לחדד בפלפול ובחדוד שאינו דומה ואין לו שום פנים אל פלפול האמת, הנהיה דבר כזה". ובתפארת ישראל פנ"ו [תתסה:] כתב: "הוציאו ימיהם בדברים אין מועיל לתלמודם, בהויית משא ומתן שאין בו ממש. ואשר הם צעירי ימים, מזניחים תורת אמת, והולכים אחר דברים אלו. כי האדם חושק לדברים האלו, כמו שהאדם בוחר בדברי שחוק וכיוצא בזה מן השבושים, כאילו היה מועיל להם... אבל הדבר הוא הפך זה, במקום החדוד הוא מבלבל ומעקם שכלו. כי אין המבולבל מפולפל בדבר זה, רק כי במקום חדוד - בלבול השכל, ואינו מתיחס ומתדמה לפלפול, רק שהוא מעוות האמת... ויותר היה ראוי שיהיה מתעסק באומנות, שיש בו חכמה כמו הנגרות וכיוצא בזה מן האומנות, ויאמר לחדודי בתורה בעינא. ואם יאמר שאין חדוד האומנות מתדמה ומתיחס לתורה, הלא חדוד זה שהם מתעסקים בו הוא יותר רחוק מן התורה, כי החדוד של אומנות הוא תחת סוג אחד עם חדוד התורה, ששניהם הם מבקשים לעמוד מתוך החדוד על האמת, והחדוד שלהם כונתו הראשונה לשקר, והאמת והשקר הפכיים". ובגו"א דברים פ"ו אות ז [קכה.] כתב: "ויש שמעתיקין אותו אל הגמרא, מיד יצפצף הנער בקול דברים בלבד, ותמונת הפשט לא ידע להבין, אף דבר מה ממנו... ועוד יעלה בסולם לדרוש במשאת שוא, יגיע לריק כחו, ויכלו בהבל ימיהם, ושנותם בבהלה, לעסוק בפלפול של הבל, להסביר פנים אשר לא כן, אוסף רוח בחפניו, והיה לרוח שקר בפיו". ובדרוש על התורה [מג.] כתב: "אלו שעושים תורת אלקינו פלסתר, ואומרים שהם דברי חדוד. בודאי דברי חדודין הן לכל שומען, אשר לב השומע נשבר ונקרע מזה. כי יאמרו באיזה סוגיא בתלמוד ציור מה שיודעין ואומרין בעצמן שאינו כי אם ציור צבועיי, רק שעושים זה להראות כח מעשי חדודים, ומתוך כך ילכו בגוים אין תורה. כי אשר הם מוכנים וחפצים בתורה קצת, יאמרו מה לנו ולדברים אלו הבדוים מלב ואותיות פורחות באויר, ונמנעים על ידי כך מישיבה... וכי אין לנו תורת אמת שילכו אחר ההבל ויהבלו" [ראה להלן פ"י הערה 121].
(85) שבת כא: "אמר, אי זכאי, גמירתיה לשמעתיה מעיקרא. והא גמרה, נפקא מינה לגירסא דינקותא", ופירש רש"י שם "גירסא דינקותא מתקיים יותר משל זקנה". ובנתיב הזריזות ספ"א כתב: "כי גרסא דינקותא לא משתכח".
(86) כי "בן חמשה עשר לתלמוד, בן שמונה עשרה לחופה" [אבות פ"ה מכ"א], ועם היו לומדים כדבעי ובהכנה מתאימה, היה בתוך שלש שנים אלו יודע כמה וכמה מסכתות. ובגו"א דברים פ"ו אות ז [קכד.] כתב: "ואז יתחיל המשנה, דבר שהוא לפי ערכו. וכבר התחיל ליסד הבית בלמדו במקרא עיקרי הדינים על דרך הבנה מה, והוא לו יסוד למשנה. וכאשר כלה מלאכת הקודש במשנה, שהיא היסוד הגדול ועמוד ברזל לכל התורה, כאשר יקרב למלאכת הקודש, התלמוד, אז יוכל לבנות מגדל ראשו בשמים, לא יפול צרור ארצה, והכל על היסוד הקיים, הוא המשנה שהיא לו יסוד מוסד. ואחר כך אם יקרב ידו לקרב לישא וליתן במלחמתה של תורה, אז ידיו רב לו, מלא מכל כלי מלחמתה של תורה, והם לו כחצים ביד הגבור, קולע אל השערה ולא יחטיא, לא יסורו ממנו בשכבו ובקומו" [ראה להלן פ"י הערה 113]. וכן בתפארת ישראל פנ"ו [תתסח.] הרבה לבאר כיצד אם בני אדם היו לומדים כדבעי, כשהיו מתחילים ללמוד גמרא היה תלמודם מתקיים בידם. ובהמשך שם [תתפ:] כתב: "ואין לדבר הזה תקנה לצאת ממנו, אם לא שיתחברו חבורא קדישא יחד להיות תלמוד תורה שלהם כאשר היה אצל הראשונים, ללמוד מקרא משנה גמרא, ולחזור תמיד על גרסתם, ולא יסורו מזה. ומי ששונה לבנו ללמוד תורה, ילמד אותו עד שהוא בקי במסכתא אחת או שתים, שיהיה שגור מאד בגמרא". וברי הוא שאז כאשר ישא אשה יהיה יודע כמה וכמה מסכתות.
(87) פירוש - קודם הכנסם לחופה אין בידם מאומה. וכן כתב בגו"א דברים פ"ו אות ז [קכו.], וז"ל: "ועוד יעלה בסולם לדרוש במשאת שוא, יגיע לריק כחו, ויכלו בהבל ימיהם, ושנותם בבהלה, לעסוק בפלפול של הבל, להסביר פנים אשר לא כן, אוסף רוח בחפניו, והיה לרוח שקר בפיו. ודבר זה נוהג עד שיכתוב כתובה לאשה... ודי לי בזה כבוד שם ותהלה, כי יתנו לי אשה עירנית סחרנית, בת מי זהב" [ראה למעלה הערה 77, ולהלן פ"י הערה 115]. ועוד אודות שאין כיום קיום של גרסא דינקותא, כן כתב בתפארת ישראל פנ"ו [תתעד.], וז"ל: "הרי עיקר התורה אשר יש לה קיום אצל האדם הוא גרסא דינקותא, וכל זה הוא לבטלה כאשר יקנה הקטן בשנים דבר שאינו מתייחס אל שכלו... לכך גרסא דינקותא אינו מועיל, כמו שנראה לעינים, כי כאשר יצאו מבית רבם כבר הוסר מהם הכל, עד שאין יודעים מאומה" [ראה למעלה הערה 30]. ובנתיב הזריזות ספ"א כתב: "ועל דורנו הזה... כי כאשר בנערותו ובבחרותו אין לומד תורה שתהיה התורה אצלו, כי גרסא דינקותא לא משתכח, ובעת זקנתו כאשר האדם רואה עצמו שהוא ערום בתורה ואין דבר עמו, אז בודאי מבקש שתהיה התורה נמצאת אתו, ולא נמצא אצלו דבר. וכל זה הגיע לו כי בעת ילדותו הלך אחר הבחורים ללמוד מה שהוא נכסוף אליו. ולערב, שהוא לעת זקנתו, כאשר ימצא עצמו חסר מכל, ומה שהיה ראוי אליו שיהיה לעת זקנתו מלא חכמה ותורה... ולא עשה זה, רק אסף רוח בפניו". ובדרוש על התורה [מו:] כתב: "וכשבא אחר כך לתלמוד, יוצא ערום ממקרא כאשר נכנס, עד כי אף פרשה אחת בתורה איננו יודע, עד שלא נמצא כמעט... אחד הרגיל במקרא". ובגו"א דברים פ"ו אות ז [קכה.] כתב: "וכאשר נעתק מן המקרא, מאומה לא ישא בידו, יציאתו כביאתו". ולהלן פ"י [לאחר ציון 106] כתב: "אמנם עתה בדורנו זה, אף כי יש תינוקות של בית רבם, והם נכנסים לרבם ללמוד תורה, אבל אני חושש לגודל הקלקול שיש להם בהנהגת הלמוד בענין התורה, ובפרט במקרא, ומכל שכן במשנה, שאין שמים לב עליה כלל. וכן בגמרא, יוצא שכרם של למוד התורה בהפסד הקלקול הגדול והעצום שנוהגים בענין הלמוד. כי הדבר הזה נראה לעינים, כי אין התינוקות קונים שום תורה כשיוצאים מבית רבן מן המקרא. וכשם שלא היה דבר בידם בכניסתם לבית רבן, כך לא קנו דבר במקרא כלל כשיוצאים מבית רבן. וכל זה כי אינם חוזרים על למודם, ותחלת למודם הוא לשכחה, ושלא יהיה נשאר אצלם דבר, כמו שאנו רואים בעינינו. ודבר זה בעצמו בלמודם בגמרא ועוזבים את המשנה שהיא היסוד ועיקר לכל התורה כולה. וכבר בארנו קלקול הגדול והעצום אשר מאבדים עצמם לדעת, רוצים לעלות בסולם השמימה והם נשארים מטה מטה, מה נאמר ומה נדבר, דבר הגדול כמו זה, שהוא תורה של תינוקות של בית רבן שיהיה בקלקול".