אור ברסלב

פירושים והערות מהרב יהושע הרטמן על נתיבות עולם· רבי יהושע הרטמן

נתיב התורה · פרק ד

פרק ג

(1) לא ברורה לגמרי כוונתו, וכנראה שמתכוון למעלה פרק ג [לפני ציון 52], וראה הערה הבאה.

(2) לא נמצא שביאר להדיא נקודה זו עד כה. ודוחק לומר שכוונתו לדבריו הקצרים בפ"א [לפני ציונים 174, 187], שכתב שם שהמזיקין שולטין בלילה ולא ביום, כי לא נתבאר שם ש"הלילה הוא הסתלקות העולם הזה הגשמי וכו'". וכנראה שכוונתו לדבריו בפ"ג [לפני ציון 52], שכתב: "אשר כל אור מורה על המציאות, כמו שהשחור, שהוא הפך האור, מורה על ההעדר... כי בכל מקום השחור מורה על ההעדר, הפך האור, כי האור הוא המציאות, והחושך שהוא השחור, הוא ההעדר לגמרי. כי הכל נמצא באור, ובלתי נמצא בחושך, לכך החושך מורה העדר". ומה שכתב על "חושך" כוחו יפה על לילה גם כן. ובנצח ישראל פל"ו [תרעח:] כתב: "כי שם 'יום' נאמר על המציאות, וה'לילה' על ההעדר, כמו שמבואר בכמה מקומות. כי ביום נמצא ונראה הכל לאור, ובלילה נעדר הכל... שהרי נקרא 'חושך' מלשון העדר ומניעה, כמו [בראשית כ, ו] 'ואחשוך אותך מחטא לי', [בראשית כב, יב] 'ולא חשכת את בנך וגו"" [הובא למעלה פ"ג הערה 57]. ובגבורות ה' פל"ו [קלה:] כתב: "כי היום מתייחס אל המציאות והלילה אל ההעדר, וזה ידוע" [הובא למעלה פ"ג הערה 52]. ובנתיב העבודה פ"ז כתב: "הלילה נחשב בטול העולם, כאשר הוא חושך ולא אור... העולם שהוא כאילו אינו בלילה... לכן יש לומר 'אמת ואמונה' בלילה [ברכות יב.]. אבל ביום העולם נמצא, יש לומר 'אמת ויציב' [שם], כי כאשר יצא העולם אל הפעל אין לומר 'אמת ואמונה', רק 'אמת ויציב', כי המציאות הוא טוב... וזהו ביום" [ראה הערה 14]. ובח"א לע"ז ג: [ד, כה:] כתב: "כי כשם שהיום הוא מיוחד שהוא יתברך פועל בנמצאים כמו שאמרנו, והוא יתברך מוציא הנמצאים אל הפעל, כך הלילה מיוחד שהנמצאים שבים אל השם יתברך, כי הלילה הוא כמו סלוק עולם הזה, והוא שב אל העלה. ולכך הלילה נחשב כמו מיתה וסלוק, כי הלילה הוא שהכל שב אל העלה יתברך". וראה להלן פ"ט הערה 49, פ"י הערה 12, ודר"ח פ"ג הערה 1482.

(3) כן כתב להלן פ"ט [לאחר ציון 48], וז"ל: "כי עיקר העולם הזה והווייתו הוא ביום, ובלילה אין הוויית העולם הזה, ונחשב בלתי נמצא. כי הלילה הוא חושך, לכך לא נקרא מציאות כלל... כלומר שאין נחשב הוויית העולם רק ביום... כאשר אין הוויית העולם הזה הגשמי בלילה, ראוי שיהיה נמצאת התורה בלילה, שהתורה השכלית הוא גם כן סלוק הגשמי". ובחידושי ההלכות שלו לעירובין סה. כתב: "לא איברא לילה אלא לגירסא. דבר זה ענין עמוק, כמו שידוע כי הלילה ראוי דוקא לתורה... כי היום נוהג מנהגו של עולם הזה, שהוא עולם הגשמי. וכאשר היום עובר, אין הנהגת העולם עולם גשמי, והוא זמן אשר שייך לרוחנים. ולכך כל הרוחנים נגלים בלילה. וכל זה מפני שהיום הוא הנהגות העוה"ז הגשמי". ובח"א למנחות קי. [ד, פט:] כתב: "כי הלילה האדם נחשב כאילו אינו מציאות, כי מציאות האדם ביום דוקא, ובלילה נחשב כאילו אינו נמצא". ובגבורות ה' פל"ו [קלה:] כתב: "כי היום מתייחס אל המציאות, והלילה אל ההעדר, וזה ידוע". ובח"א לסנהדרין קד: [ג, רמג:] ביאר ש"לילה" הוא מלשון "יללה", וזאת משום ההעדר של הלילה [הובא למעלה פ"א הערה 186]. וראה תפארת ישראל פס"ח הערה 47, ושם פ"ע [תתשב:], ויובא להלן פ"ט הערה 56. והרמב"ם בהלכות תלמוד תורה פ"ג הי"ג כתב: "אף על פי שמצוה ללמוד ביום ובלילה, אין אדם למד רוב חכמתו אלא בלילה. לפיכך מי שרצה לזכות בכתר התורה, יזהר בכל לילותיו, ולא יאבד אפילו אחד מהן בשינה ואכילה ושתיה ושיחה וכיוצא בהן, אלא בתלמוד תורה ודברי חכמה". ובשו"ע אור"ח סימן רלח סעיף א כתב: "צריך ליזהר בלימוד הלילה יותר מבשל יום, והמבטלו עונשו מרובה". ובמשנה ברורה שם סק"א כתב: "כדאמרינן לא איברי לילא אלא לגירסא, וכיון דלכך נברא הלילה, על כן צריך ליזהר בה יותר". וראה להלן הערה 10, פ"ט הערה 51, ופט"ו הערה 23.

(4) "חוט של חסד - נותן חינו בעיני הבריות" [רש"י ע"ז ג:].

(5) "יומם יצוה ה' חסדו - יצוה למלאכים לשתוק, כדי לעשות חסד לצריכים חסד, והם התחתונים" [רש"י חגיגה שם].

(6) לשון הגמרא שם: "ומה טעם 'יומם יצוה ה' חסדו', משום 'ובלילה שירה עמי'", וכן הוא בעין יעקב שם. ורש"י ע"ז ג: כתב "ובלילה שירו עמי - ובלילה נוהג שירו עמי למטה, שאף דוד לא היה מנמנם אלא כשינת הסוס, וכל הלילה מתעסק בשירות ותושבחות ובתורה, כדאמרינן בריש מסכת ברכות [דף ג:]".

(7) "שדומה ליום" [לשון הגמרא והעין יעקב שם].

(8) לא ברור מדוע כתב תיבת "אמנם המאמר הזה", כי בדרך כלל כותב כן כשבא לאפוקי מדברים קודמים שכתב [גו"א במדבר פכ"ח אות יא (תסה.), גבורות ה' פמ"ג (קסא:), ונתיב האמת פ"א (ד"ה אמנם נראה לי)], אך כאן לא הקדים דברים למאמר, וממה בא לאפוקי.

(9) כמבואר בהערה 3. וראה למעלה פ"ג הערה 52, שנתבאר שם שהאור מורה על המציאות, והחושך מורה על ההעדר. דוגמה לדבר; בהקדמתו לאור חדש [נג:] כתב: "הנסים שייכים ללילה, כי היום הוא מיוחד להנהגת הטבע, והנסים הם בלילה. וכך תמצא שהיתה מכת בכורות בלילה [שמות יב, כט], אבל היציאה ממצרים ביום [במדבר לג, ג, ורש"י דברים טז, א]. כי היום הוא מיוחד להנהגת הטבע, והיציאה עצמה הוא כסדר העולם". וכן כתב בגבורות ה' פל"ז [קלח:], ונר מצוה [קט.]. והנסים באים לעולם מחמת חבור עולם הזה בעולם הנבדל, וכמו שכתב בהקדמה שניה לגבורות ה' [ז], וז"ל: "כי עולם התחתון הוא עולם הטבע, יש לו התדבקות בעולם הנבדל, ומשם הניסים באים, שהניסים יתחדשו במה שהעולם הזה יש לחבור בנבדלים, ולפיכך הנסים לא היו כי אם בישראל... מפני שיש להם דביקות בנבדלים". וכן כתב בדר"ח פ"ה מ"ו [קצ:], וז"ל: "העולם הטבעי הזה קשור עם עולם הנבדל, ומפני שקשור עוה"ז עם עולם הנבדל, ולא נעשה מחיצה ביניהם... שלכך נקשר העולם הזה עם עולם הנבדל, כי בעת הצורך מתדבק עוה"ז הטבעי בעולם הנבדל, ונעשה נס". לאמור, נס אינו אלא מין חדירה ארעית של העולם העליון לעולמנו שלנו. נמצא שהלילה הוא זמן מיוחד לנסים, מחמת שלשה גורמים; (א) הלילה הוא זמן של בטול הנמצאים. (ב) בטול הנמצאים מאפשר החבור לה'. (ג) החבור לה' מאפשר את הנסים. הרי שהלילה הוא זמן התחברות עם ה' יתברך. וראה להלן פט"ו הערה 23.

(10) כי התורה היא בלתי טבעית, לכך היא נמצאת בזמן שאין בו מהלך טבעי, והוא הלילה, וכמבואר למעלה הערה 3. וכן כתב בנר מצוה [קי.], וז"ל: "היום הוא מיוחד להנהגת העולם הזה הטבעי, והלילה הוא מיוחד אל הדבר שהוא אחר הטבע... וכן אמרו ז"ל [עירובין סה.] לא איברי סיהרא אלא לגירסא. וכל זה מפני כי התורה אינה טבעית, רק היא תורה אלקית". ואמרו חכמים [סנהדרין צב.] "כל בית שאין דברי תורה נשמעים בו בלילה, אש אוכלתו", ובח"א שם [ג, קפד.] כתב: "כי התורה ראוי שיהיה בלילה... לפי שהיום הוא מיוחד להנהגת הטבע, כמו שהוא ענין היום, והלילה הוא העדר הטבע, והוא הנהגה למה שהוא על הטבע. ולפיכך אמרו [שמו"ר מז, ה] אין רינה של תורה אלא בלילה. ולפיכך אמרו כאן בית שאין נשמעים בו דברי תורה ראוי לשריפה, מצד שכל דבר שהוא נגד הנבדל ראוי אליו השריפה, ולפיכך כאשר אין בבית דברי תורה, כך ראוי לשריפה" [ראה להלן פ"ט הערה 51, פט"ו הערה 31, ולהלן פט"ו (לאחר ציון 19) שהרחיב בזה]. ויש להעיר, כי בתפארת ישראל פס"ח [תתרסו.] נראה שכתב להיפך, שהביא שם את המדרש [ילקו"ש ח"א רמז תו] שבארבעים יום שמשה רבינו שהה בהר, היה הקב"ה מלמדו מקרא ביום, ומשנה בלילה, וכתב לבאר: "כי התורה שבכתב המורה על עצם המצוה שהיא שכלית, והשכל דומה לאור, ולפיכך היה שונה עצם המצוה, שהיא תורה שבכתב, ביום... התורה שבעל פה במה שהיא על פה האדם, הרי התורה הזאת מתיחסת אל האדם, שהוא גשמי. ולכך מתיחס אל זה הלילה בפרט... כי הלילה מתיחס לאדם שאינו שכלי גמור. ואף כי בודאי תורה שבעל פה יש בה השכל הגמור מאד מאד, מכל מקום כיון שכל זה איך יעשה המקבל המצוה, והוא אדם שאינו שכלי גמור, שייך אל זה הלילה. ולכך היה מלמד לו תורה שבעל פה בלילה". וכיצד דברים אלו עולים בקנה אחד עם דבריו כאן שמבאר שהלילה הוא סילוק הגשמי, ולכך הוא תואם ללימוד התורה השכלית. ואילו בתפארת ישראל מבאר שהלילה קשור לגשמיות, ולכך ראויה התורה שבעל פה ללילה, כי התושבע"פ קשורה למקבל גשמי, והלילה הוא גשמי. והנראה בזה, כי דבריו בתפארת ישראל הם מצדו של הקב"ה, שהוא יתברך לימד את משה רבינו תושב"כ ביום, ותושבע"פ בלילה. ומבחינתו יתברך אי אפשר להגדיר את הלילה כסילוק הגשמי, כי סילוק זה נובע מפאת שהלילה אינו נקרא בגדר מציאות, ואילו בו יתברך נתלית המציאות. ומעין מה שביאר את מאמרם ז"ל [ברכות לג:] "הכל בידי שמים, חוץ מיראת שמים" בח"א לב"מ קז: [ג, נג:], וז"ל: "כי יראת שמים הוא מה שהאדם מחמת יר"ש מחשיב עצמו לאין, וכאילו אינו נגד הש"י, ואין זה ביד הקב"ה, כי אין ההעדר מפעולת פועל כלל". ואף אנן נאמר שאין הלילה נתפס מצדו יתברך כהעדר הווית העולם, "כי אין ההעדר מפעולת פועל כלל". ובתפילת שחרית אומרים "בורא חושך", ובאבני אליהו שם [סדור הגר"א] ביאר: "כאשר חשך השמש בצאתו נעדר האור ונשאר החושך קיים... כי הוא עצם הבריאה... לכן על חידוש החושך נאמר בריאה, 'בורא חושך', בעבור שהוא חומר עצם, שאין בכח השכל לידע תוארו". ובודאי שאין בריאה של העדר, אלא שאין הלילה אלא בריאה חשוכה. ולכך מבחינתו יתברך הלילה הוא גשמי יותר מאשר היום, שבו נמצא האור. אך דבריו כאן הם מצדו של האדם, דמצדו בלילה בטלה הווית העוה"ז, ולכך זהו זמן של התעלות והתדבקות בה' יתברך.

(11) פירוש - כאשר האדם עוסק בתורה בזמן הראוי לתורה, אז הוא יזכה למעלותיה של תורה, שאחת מהן היא חסד, וכמו שמבאר.

(12) לשונו בנצח ישראל פ"ה [קיב.]: "ידוע כי החכמים דביקים במדת החסד, וזהו שאמרו חז"ל [חגיגה יב:] כל העוסק בתורה בלילה, הקב"ה מושך עליו חוט של חסד ביום... שהתורה תקרא 'תורת חסד', שנאמר 'ותורת חסד על לשונה'. ולפיכך רצה ביבנה וחכמיה [גיטין נו:], שיהיו דביקים במדת החסד". ובגו"א דברים פל"ג אות ד, בביאור דברי רש"י שם [דברים לג, ב] שהתורה "כתובה מאז לפניו באש שחורה ע"ג אש לבנה", כתב: "אש שחורה על גבי אש לבנה. דבר זה סוד מופלא, כי התורה נקראת בשתי שמות; נקראת בשם 'חסד', 'ותורת חסד על לשונה'... ונקראת בלשון 'אמת', 'תורת אמת היתה בפיהו' [מלאכי ב, ו]. כי המצוה בעצמה עשייתה הוא הטוב ונועם. ולפיכך היה יסוד התורה אש לבנה. וכאשר תשכיל במצוה תמצא אותו אמת ונכון הוא, כמו כבוד אב ואם, ושמירת שבת, טוב ונועם הוא, וכאשר תשכיל בו נמצא שהוא ראוי ומחוייב לעשות. נמצא כי עיקר המצוה הוא טוב וחסד, וזהו מורה אש לבנה, כי הלובן מורה הטוב והזכות, דומה לאור שהוא טוב. והצורה, היא אש שחורה, כי השחור מורה על רשימה מבוארת היטב, כך התורה דבריה מבוארים ברורים" [הובא בחלקו למעלה פ"ג הערה 53, ולהלן פי"ב הערה 123].

(13) לשונו בנתיב גמילות חסדים פ"א [ד"ה ועוד ראוי]: "ראוי שתהיה תחלת התורה חסד וסופה חסד, מפני שעיקר התורה הוא הטוב. ואם לא שהיה אדם צריך לדין ומשפט, לא היה כאן דין כלל. כי אם לא היה האדם חוטא, לא היה צריך לארבע מיתות בית דין. ולכך הדין אינו עיקר התורה, רק הטוב והחסד, והוא התחלתה של התורה, מפני שזהו עיקר כוונת התורה שיהיה הכל בטוב, שיעשו הכל התורה, ולא יהיה שום רע בעולם. ואם יש שום רע, כוונת התורה שיהיה התכלית והסוף אל הטוב, אף אם נמצא בעולם הרע, יהיה בסוף מסולק, עד שיהיה הטוב נמצא, לא הרע. לכך אף אם נזכר בתורה ד' מיתות ומלקות וכמה עונשים, הכל כדי שיהיה סוף טוב, כאשר הרע מסולק מן העולם על ידי מיתות בית דין ושאר עונשים. ותכלית שלהם הם להעלות על העולם הטוב, ולהסיר הרע, ויהיה חוזר הכל אל הטוב... ולכך התחלת התורה גמילות חסדים, כי גמילות חסדים בפרט הוא הטוב. וכן הסוף הוא גמילות חסדים, מפני שזהו תכלית התורה לסלק הרע ולהיות טוב". וכן כתב בח"א לסוטה יד. [ב, נח:]. ובתפארת ישראל פ"כ [רצה.] ביאר לפי זה מדוע מידת אברהם היא מידת התורה, וז"ל: "ועוד יש לך להבין בחכמה, כי מדת אברהם היא מדת התורה, כי התורה תקרא 'תורת חסד', דכתיב 'ותורת חסד על לשונה'. וזה מצד כי התורה 'דרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום' [משלי ג, יז]. ואף כאשר תמצא בתורה מיתות וכריתות, אין תכלית התורה רק להעמיד הטוב בעולם, שלא יהיה נמצא שום רע. ודבר זה רמזו חכמי האמת בפרק קמא דסוטה, תניא רבי שמלאי אומר, התורה תחלתה גמילות חסדים, וסופה גמילות חסדים... בארו בזה דבר גדול, כי כל ענין התורה כדי להעמיד הטוב שיהיה בעולם, ולפיכך התחלתה גמילות חסדים, שהוא עשיית הטוב לבני אדם, ותכלית התורה הטוב הגמור... ומפני זה אברהם, שהיה מדתו החסד, ראוי מצד עצמו אל התורה, שהתורה היא 'תורת חסד', וזהו מדתו של אברהם". וראה להלן פ"ז הערה 25 שמלשונו שם משמע שה"טוב" של התורה אינו מצד החסד שבה, אלא מצד היותה שכלית ונבדלת מן החומר. וכן כתב בנתיב גמילות חסדים פ"ב, וז"ל: "[צריך] מעשה שהוא מתחבר אל התורה והוא שייך לתורה, וזה הוא גמילות חסדים, כמו שמצינו אלו שני דברים ביחד בכל מקום. והרי מספר שניהם אחד, כי 'גמילות חסדים' מספרו תרי"א, כמספר 'תורה'. והמעשה שהוא ראוי אל התורה הוא גמילות חסדים, שהרי התורה תחלתה וסופה גמילות חסדים, כי שניהם הם טוב... כי בעל גמילות חסד הוא מסולק מן החמרי, ויש לו זכות. והתורה קנין שכל אלקי לגמרי" [ראה להלן פ"ז הערה 27].

(14) מחבר את החסד לאורה של היום. וצרף לכאן את המקרא [תהלים צב, ג] "להגיד בבוקר חסדך ואמונתך בלילות", ולמדו מכך חכמים [ברכות יב.] שיש לומר בשחרית "אמת ויציב", ובערבית "אמת ואמונה", הרי היום הוא זמן של חסד. ובנתיב העבודה פ"ז כתב: "הלילה נחשב בטול העולם כאשר הוא חושך ולא אור, ובלילה נחשב העולם כמו פקדון שהוא ביד אחר, ומאמין לו כי כאשר יהיה מגיע השעה, יחזיר לו הפקדון. לכך העולם שהוא כאילו אינו בלילה, אנו אומרים כי אנו מאמינים בו יתברך אשר אצלו ובידו העולם, ולכן יש לומר 'אמת ואמונה' בלילה. אבל ביום העולם נמצא, יש לומר 'אמת ויציב', כי כאשר יצא העולם אל הפעל אין לומר 'אמת ואמונה', רק 'אמת ויציב', כי המציאות הוא טוב. ולכך יש להזכיר בו גם כן הטוב והחסד שעשה עם העולם כאשר נראה ונמצא הטוב, וזהו ביום". וכן נאמר [תהלים קלו, ז] "לעושה אורים גדולים כי לעולם חסדו", הרי חסד קשור לאור. וראה הערה 2.

(15) אודות שהעולם הזה הוא גשמי, כן כתב בנצח ישראל פט"ו [שנח.], וז"ל: "ענין עולם הזה ועולם הבא הם מחולקים, כי זה גשמי, וזה נבדל מן הגשמי". ובתפארת ישראל פנ"ו [תתעח:] כתב: "העולם הבא הוא עולם קדוש נבדל מן הגשמי, והעולם הזה הוא עולם גשמי". ובבאר הגולה באר הששי [קפו:] כתב: "כי העולם הזה גשמי". ובח"א לב"ב י: [ג, סד:] כתב: "כי עוה"ז הוא כולו גוף, ועוה"ב נבדל לגמרי, ולפיכך אשר הם מוכנים אל עוה"ז הגשמי, אין להם עולם הנבדל... כי הם הפכים, זה נבדל, וזה גשמי". וכן כתב בח"א לערכין טז: [ד, קמב:]. ובנתיב היסורין פ"ג כתב: "כי עוה"ב הוא הפך העוה"ז הגשמי, ולפיכך מי שראוי ומוכן אל העוה"ז - אינו מוכן לעוה"ב. ולכך אין ראוי לצדיקים עוה"ז, כי עוה"ב הוא נבדל, וזה גשמי, והם הפכים" [הובא למעלה פ"א הערה 175]. וראה למעלה פ"ג הערות 45, 46.

(16) "כי העולם הזה עולם גשמי, ואין עיקר בעולם הזה השכל, שהוא בלתי גשמי. ואם האדם משחיר עצמו על דברי תורה, או מרעיב עצמו על דברי תורה, דבר זה הוא הדביקות הגמור בתורה, וסלוק הגשמי" [לשונו למעלה פ"ג לאחר ציון 44]. אך נראה שכאן עיקר הדגשתו לא איירי במעלת האדם, אלא במעלת התורה, שכתב "נראה בזה שיש לאדם זה דביקות גמור בתורה, שהיא טוב ומסולק מן הגשמי", לאמור שהתורה היא הטוב ומסולקת מהגשמי. וכן כתב בתפארת ישראל פי"ב [קצ.], וז"ל: "ובמסכת מנחות [נג:] 'יבא טוב ויקבל טוב מטוב לטובים'. 'יבא טוב' זה משה... 'ויקבל טוב' זו תורה, דכתיב [משלי ד, ב] 'כי לקח טוב נתתי לכם תורתי אל תעזובו'... כי התורה מיוחדת מכל הנבראים, שכל הנבראים יש בהם בחינה שמתיחסים אל החמרי, והתורה מצד שהיא גזרת השם יתברך אינה מתיחסת אל החמרי, רק אל גזרת השם יתברך, ומצד הזה אין בה בחינה חמרית כלל... כי התורה בפרט יותר מכל אין לה התיחסות אל החמרי, במה שהיא גזרת השם יתברך בלבד כמו שהתבאר, וכל הנמצאים בצד עצמם הם מתיחסים אל החומר, ולפיכך תקרא התורה 'לקח טוב'". וכן כתב בדר"ח פ"א מ"ב [קעג:], וז"ל: "מה שנקראת התורה 'טוב', מפני שהיא שכלית לגמרי, לא שכל האנושי כמו שאר חכמות... כי הדבר שהוא שכלי נבדל מן החומר לגמרי, הוא טוב גמור, ולכך התורה היא טוב הגמור בפרט. והפך זה, הדבר שהוא חמרי, הוא רע גמור" [ראה להלן פ"ז הערה 25]. ולשון חכמים הוא [ברכות ה.] "אין טוב אלא תורה", ולפי המבואר הדגשה זו היא מחוורת למדי. וראה להלן הערה 281.

(17) כי עולם הבא הוא כולו אור וחסד [כמבואר בהערה הבאה], לכך הוא הזמן המתאים להבליט בו את ה"תורת חסד" שיש לתורה, כפי שהיום הוא הזמן המתאים להורות כן אליבא דלישנא ראשונה.

(18) לשונו בנצח ישראל פי"ט [תכז:]: "ואמר 'להגיד בבוקר חסדך ואמונתך בלילות' [תהלים צב, ג]. כי הבוקר הוא עולם הבא, שהוא כולו אור, כדאיתא בפרק קמא דפסחים [ב:] שנקרא עולם הבא 'בוקר', ועולם הזה נקרא 'לילה'. וזהו 'ואמונתך בלילות', הוא עולם הזה שדומה ללילה. ובודאי בעולם הבא אז נראה החסד והטוב שהשם יתברך עושה עם הצדיקים. ובעולם הזה, שאין הצדיקים שרוים בטובה, 'להגיד אמונתך בלילות', כי עולם הזה דומה ללילה, ובו יגיד אמונתו. כי אף על גב שהוא בצרה, הוא מאמין בו יתברך שיהיה לו הטוב בעולם הבא". וראה להלן פ"י הערה 47.

(19) נמצא שלפי הלישנא הראשונה בגמרא, רישא של המאמר ["כל העוסק בתורה בלילה"] עוסקת בלומד תורה בזמן הראוי לתורה [הלילה], לכך מעלת התורה המובהקת [חסד] משתקפת בו משום שלומד תורה כפי הראוי. אך ללישנא השניה בגמרא הוא להיפך; רישא של המאמר ["כל העוסק בתורה בעולם הזה"] עוסקת בלומד תורה בזמן הנוגד לתורה, שאין עוה"ז הגשמי ראוי לתורה, "ועם כל זה דבק בתורה" [לשונו כאן], לכך מעלת התורה המובהקת [חסד] משתקפת בו משום שדבק בתורה למרות הקשיים.

(20) לפי שתי הלישנות של הגמרא.

(21) על ידי שלומד תורה בלילה, שהוא זמן של הסתלקות העוה"ז הגשמי, או על ידי שלומד תורה בעוה"ז, שמתגבר על המונע מצד גשמיות העוה"ז ע"י שמסלק הגשמי.

(22) כן גם התבאר לאורך כל הפרק הקודם, שבטול הגוף הוא תנאי לקנין התורה, וגנות הת"ח המרבה סעודות בכל מקום, וראה שם הערה 33.

(23) והעוני הוא "יותר מזה", כי הגוף הגשמי אינו מכוון לתורה, לכך ממילא הוא עומד כנגדה. אך העוני הוא מניעה בקום ועשה נגד התורה, ולכך הוא "יותר מזה". ולשון הרמב"ם בהלכות תלמוד תורה פ"א ה"ח הוא: "כל איש מישראל חייב בתלמוד תורה, בין עני בין עשיר, בין שלם בגופו בין בעל יסורין, בין בחור בין שהיה זקן גדול שתשש כחו, אפילו היה עני המתפרנס מן הצדקה ומחזר על הפתחים" [ראה להלן הערה 144]. הרי שנעץ תיבת "אפילו" בסמוך ל"עני המתפרנס מן הצדקה", ומוכח מכך שיש בזה קושי מיוחד. והתגברות על מניעה ומעכב מדביקה את המתגבר אל הדבר שהיה עלול להמנע, וכמבואר למעלה פ"ג הערה 48. ויסוד זה יחזור וישנה בפרק זה.

(24) כותב כן כהקדמה לדיבור הבא, העוסק במי שלומד תורה מתוך הדחק. ומצוי הוא בספר זה שמסיים בדברים שהם הקדמה לקטע הבא. וראה להלן הערות 105, 167, 271, פ"ה הערה 33, פ"ז הערה 131, פ"ח הערה 150, פ"י הערה 161, פי"ב הערה 140, ועוד.

(25) לפנינו בגמרא איתא "כל תלמיד חכם העוסק בתורה מתוך הדחק", אך בעין יעקב איתא "כל העוסק בתורה מתוך דוחק", וכבר נתבאר למעלה [פ"א הערה 62] שדרכו להביא כגירסת העין יעקב. וראה להלן הערות 30, 66, 139, 174, 273, 319, ופ"ה הערה 5.

(26) "כי עם בציון ישב - אלו יושבי ישיבת תורה, וסיפא דקרא 'חנון יחנך לקול זעקך'" [רש"י שם].

(27) "לחם צר - במי הכתוב מדבר, במי שמזונותיו קשין עליו, ואעפ"כ יושב ועוסק בתורה" [רש"י שם].

(28) "מחיצה" [רש"י שם].

(29) "לא יכנף - לא יתכסה ממך בכנף בגדו ומחיצתו" [רש"י שם].

(30) בגמרא שלפנינו הובא קודם המאמר של רבי אבהו, ולאחריו המאמר של רב אחא בר חנינא ["רבי אבהו אומר, משביעין אותו מזיו שכינה, שנאמר 'והיו עיניך רואות את מוריך'. רב אחא בר חנינא אמר, אף אין הפרגוד ננעל בפניו, שנאמר 'ולא יכנף עוד מוריך'"]. אך בעין יעקב הובא כפי הלשון המביא כאן, וכדרכו מביא כגירסת העין יעקב [הערות 25, 66].

(31) "כאשר היא נשמעת" [הוספה הנמצאת בח"א לסוטה מט. (ב, פח:)]. וכן נתבאר בגבורות ה' פס"ד [רצד:], נצח ישראל פנ"ח [תתצה.], באר הגולה באר השני [רמה:], ובנתיב הצדקה פ"ד, ובח"א לסוטה שם, וחלקם יובאו בהערה הבאה.

(32) "כי מי גוי גדול - שיש לו אלקים שיהיה קרוב אליו שיענהו תמיד בכל אשר יבקש ממנו" [אבן עזרא שם]. ואודות שקירבה להקב"ה היא סבה לשמיעת התפילה, כן כתב בגבורות ה' פס"ד [רצד:], וז"ל: "כי שמיעת התפילה בשביל שישראל קרובים אל השם יתברך מכל הנמצאים, וכמו שאמר הכתוב 'אשר לו אלקים קרובים אליו כה' אלקינו בכל קראינו אליו'. הנה זכר אצל קבלת התפילה קורבה, כי קבלת התפילה בשביל שישראל קרובים אל השם יתברך". ובנצח ישראל פנ"ח [תתצה.] כתב: "ולכך אמר [במדבר כג, כא] 'ה' אלקיו עמו ותרועת מלך בו'. פירוש, כי השם יתברך עמו מבלי פירוד, כי תיכף שהוא מריע, הוא נושע. וכדכתיב [במדבר י, ט] 'וכי תבאו מלחמה בארצכם על הצר הצורר אתכם והרעותם בחצוצרות ונזכרתם לפני ה' אלקיכם ונושעתם מאויביכם'. וענין זה שנושעים תיכף ומיד, ומורה כי השם יתברך עמהם בלי פירוד, שהרי תיכף שקוראים, נענים, וכדכתיב 'ומי גוי גדול אשר לו אלקים קרובים אליו בכל קראינו אליו'. וכך פירוש 'ותרועת מלך בו', כי דרך להריע לפני המלך כאשר אחד רוצה שיהיה נזכר לפני המלך, שיושיע אותו המלך. ודבר זה נמצא בישראל כאשר מריעין לפניו, שומע השם יתברך ועונה אותם". ובבאר הגולה באר השני [רמה:] כתב: "מפני שכתוב גם כן 'ומי גוי גדול אשר לו אלקים קרובים אליו בכל קראינו אליו'. ודבר זה מפני שישראל נקראו קרובים אל השם יתברך, שהרי ישראל 'בניו' נקראים [דברים יד, א]. ומפני שהם קרובים אליו, לכך קרוב השם יתברך גם כן אליהם לשמוע קול שלהם בתפלתם לפניו", וכמו שנאמר [תהלים קמה, יח] "קרוב ה' לכל קוראיו לכל אשר יקראוהו באמת". ובח"א לסוטה מט. [ב, פח:] כתב: "כי האדם הוא עלול מן העלה, וכל עלול הוא צריך אל העלה והוא תולה בו, וכדכתיב 'ומי גוי גדול אשר לו אלקים קרובים אליו בכל קראינו וגו", ואם אין העלה קרוב אליו, אז אין השלמה לחסרון העלול. וכאשר העלול הוא גשמי לגמרי, אז הוא רחוק מן העלה. ואם הוא נבדל מן הגשמי לגמרי, אז השם יתברך קרוב אליו, ומשלים בקשתו". וצרף לכאן את דברי הגר"א [על תיקוני זוהר דף 105] שתפילה שהיא בשביל צער השכינה הרי היא נענית יותר משאר תפילות. וראה להלן הערה 74. ובעוד שכאן ביאר את הפסוק "כי מי גוי גדול אשר לו אלקים קרובים אליו וגו'" שהקורבה לה' מאפשרת קבלת התפילה, הרי במקום אחר ביאר את הפסוק לאידך גיסא; התפילה מאפשרת הקורבה לה', וכלשונו בח"א לב"ב קכג. [ג, קכה.]: "על ידי התפילה נעשה יעקב בכור, כי אע"ג כי עשו הוא ראשון ובכור מצד שנולד קודם, אבל יעקב ראשון... מפני שהוא קרוב אל השם יתברך. ולכך אמר [בראשית מח, כב] 'אשר לקחתי בחרבי ובקשתי' הוא התפילה [רש"י שם]. כי התפילה בזה הוא קרוב אל השם יתברך, כדכתיב 'ומי גוי גדול אשר לו אלקים קרובים אליו וגו"... ולכך בתפילתו שעל ידו הוא קרוב אל השם יתברך בפרט".

(33) הנה בהרבה מקומות ביאר שאין דבר שקרוב אל ה' כמו התורה. וכגון, בסמוך [לפני ציון 71] כתב "ואין דבר שהוא קרוב אל השם יתברך כמו התורה". ובדר"ח פ"ו מ"ח [רסא:] כתב: "על ידי התורה הוא דביקות האדם בבוראו. ודבר זה מבואר בכמה מקומות למעלה, והארכנו בזה, כי אין לך דבר שהוא קרוב אל השם יתברך כמו התורה, שהיא אצולה מן השם יתברך. ולכך נקראת התורה 'עץ' [משלי ג, יח], שהעץ הוא יוצא מן העיקר ונאצל מן העיקר, וכך התורה היא אצולה מן השם יתברך" [ראה למעלה פ"א הערה 310, ולהלן הערה 71 שהובאו מקבילות נוספות]. אך כאן מבאר שבעי תרתי; (א) "גובר בכח על הגשמי". (ב) "דבק בשכלי", ולא סגי רק ב"דבק בשכלי". וצריך לומר שאע"פ שבכל לומד תורה נמצאת הקירבה אל ה' המזכה את בעליה בשמיעת תפילתם [כמבואר להלן הערה 306], מ"מ בלומד תורה מתוך הדחק נמצאת קירבה זו ביתר שאת, בבחינת [תהלים לד, טו] "סור מרע ועשה טוב". ומוכח כן גם ממקום אחר שכל העוסק בתורה תפילתו נשמעת [ולאו דוקא מתוך הדחק], שאמרו חכמים [ע"ז יט.] "כל העוסק בתורה הקב"ה עושה לו חפציו", ובח"א שם [ד, מח:] ביאר בזה"ל: "כי כאשר עוסק בתורה עושה [האדם] רצונו של הקב"ה, ומי שעושה חפצו ורצונו של הקב"ה כרצונו, הקב"ה עושה רצונו של האדם כרצונו. ולפיכך הקב"ה עושה לו חפצו" [הובא להלן הערה 338]. וזה נאמר בכל מי שעוסק בתורה, ולא דוקא שלומד מתוך הדוחק. אמנם יש לעיין מדוע לא אמרו שם "תפילתו נשמעת" כפי שאמרו כאן, או לחלופין מדוע לא אמרו כאן "הקב"ה עושה לו חפצו". וראה הערה הבאה.

(34) כאן מזכיר רק את הפרישה מהגשמי ["סור מרע"], ולא את הדביקות בשכלי ["ועשה טוב"], לעומת המשפט הקודם שהזכיר את שתיהן [ראה הערה קודמת]. וצריך לומר דודאי גם כאן כוונתו היא אף לדביקות בשכלי, אך הואיל ומגמת דבריו היא לבאר את עדיפותו של הלומד תורה מתוך הדוחק על פני הלומד תורה סתם, בהכרח שייחד את הדיבור אודות הפרישה מהגשמי, ולא אודות הדביקות בשכלי, כי אידי ואידי דבקים בשכלי. לכך מצד ביאור עדיפות זו הוא מייחד יותר את הדיבור אודות פרישה מהגשמי [מאשר הדביקות בשכלי], אע"פ שפרישה זו לכשעצמה [ללא הדביקות בשכלי] לא תספיק לבאר את הקירבה המיוחדת שיש למי שעוסק בתורה מתוך הדחק. וראה הערה הבאה.

(35) ודבק בשכלי, וכמבואר בהערה הקודמת. ואין לומר שכוונתו רק לפרישות מן הגשמי, שהיא מספיקה להתקרב אל ה' ללא דביקות בשכלי, שזה אינו, וכלשונו בח"א למכות כג: [ד, ז:]: "החבור בו יתברך צריך אל שני דברים; האחד, הפרישה מדברים הגופנים החמרים אשר מפסיקים ומבדילים בין השם יתברך ובין האדם. כי החומר הוא מסך מבדיל בין השם יתברך ובין האדם [כמו שיבואר בסמוך ובהערה 38]. ואף כאשר פירש מדברים החמרים המרחיקים והחוצצים, צריך עוד לקנות מדריגה נבדלת, כי על ידי זה הדבוק והחבור בו יתברך. ודבר זה על ידי מעשים שקונים על ידם מדריגה נבדלת. כי אם יהיה פורש מן הדברים החמרים המרחיקים האדם מן השם יתברך, ולא יעשה הדברים המגונים, בשביל זה לא יקנה מדריגה נבדלת, כי האדם בעצמו גשמי ובעל גוף הוא. וכן אם יעשה מעשים שעל ידם יקנה מדריגה אלקית, אם יעשה מעשים הנוטים אל החמרי ביותר, יש לו מניעה מן הדביקות הזה". הרי שפתותיו ברור מללו שהדביקות בה' יכולה להעשות רק ב"סור מרע ועשה טוב" [תהלים לד, טו], והא בלא הא לא סגי. וכן ביאר בגו"א דברים פ"ה אות ג [קז:] שקדושת שבת נעשית בצירוף של "זכור ושמור בדבור אחד" [רש"י דברים ה, יב], אך שלילת המלאכה ["שמור"] בלי לקדש את השבת ["זכור"] אינו מורה על קדושת השבת, "כי כמה פעמים שהאדם שובת מן המלאכה, ולא יהיה ניכר שיש לו שבת". וכן בגו"א דברים פט"ז אות ד כתב "במה שלא יאכל חמץ אין זכר [ליצ"מ], כי אולי אין לו חמץ לאכול" [ראה להלן פט"ז הערה 53]. ואודות שדביקות בשכלי מתחזקת לאין ערוך כאשר מְלוּוֶה עמה פרישות מן הגשמי, הנה מצינו אצל ההפכים שכאשר מתרחק מהפך אחד, בזה גופא מתקרב אל ההפך השני, כי הפרישה מדבר אחד היא ההתדבקות בהפכו, וכפי שביאר בדר"ח פ"ד מ"י [קצז:], וז"ל: "הפונה מעסקי העולם, וממעט עסקי העולם בשביל התורה, בזה מסלק האדם עצמו מענין העולם, ומתדבק במדריגה אלקית" [הובא למעלה פ"ג הערה 16, ולהלן הערה 108]. ושם פ"ג מ"ז [קצד.] כתב: "כל הפורש מדבר אחד, הוא מתנגד והפך אל אותו דבר שהוא פורש ממנו. ואם לא היה מתנגד אל אותו דבר, לא היה פורש ממנו, כי הדברים אשר הם שייכים זה אל זה, אין האחד פורש מן השני, ואדרבה, הדומה יאהב את הדומה, ומתחבר עמו". ושם פ"ג תחילת מ"ח [רא.] כתב: "כבר התבאר לך ענין זה, כי הפרישה מדבר אחד מורה על הפורש שהוא הפך אל הדבר שהוא פורש ממנו, כמו שבורח ופורש האש מן המים, מפני שהאש הפך המים... שהפורש מדבר הוא הפכי לו" [ראה להלן פ"ה הערה 36, ופט"ו הערה 17]. לכך הפורש מן החומרי ומתדבק אל השכלי, עושה דביקות כפולה; בפרישה מהחמרי יש דביקות בשכלי, ובנוסף לכך הוא מתדבק בשכלי, ובזה מתקרב אל הקב"ה באופן המירבי ביותר.

(36) לשונו בח"א לסוטה מט. [ב, פח:]: "לא תמצא אדם שהוא כולו שכלי רק מי שלמד תורה מתוך הדוחק, שגובר בכח על הגשמי ודבק בשכלי, הוא התורה. ומפני זה תפילתו נשמעת, כי השם יתברך קרוב אליו לגמרי כאשר בזרוע ובכחו מושל על הגשמי, ואינו חש אל הדוחק". ועוד אודות דביקותו בה' של הלומד תורה מתוך הדחק, צרף לכאן את דברי הרמב"ם הידועים בסוף הלכות שמיטה ויובל [פי"ג הי"ג], שכתב: "ולא שבט לוי בלבד, אלא כל איש ואיש מכל באי העולם אשר נדבה רוחו אותו, והבינו מדעו להבדל לעמוד לפני ה' לשרתו ולעובדו לדעה את ה', והלך ישר כמו שעשהו האלקים, ופרק מעל צוארו עול החשבונות הרבים אשר בקשו בני האדם, הרי זה נתקדש קדש קדשים, ויהיה ה' חלקו ונחלתו לעולם ולעולמי עולמים, ויזכה לו בעוה"ז דבר המספיק לו, כמו שזכה לכהנים ללוים".

(37) כפי שיבאר בסמוך, והוא יסוד נפוץ בספריו.

(38) יסוד נפוץ מאוד בספריו. וכגון, ובנתיב יראת השם פ"ד כתב: "על ידי התורה יש לו פתח ושער לכנוס אל בית דירה, ואם לא כן המקום סגור. כי האדם הגשמי יש לו מסך מבדיל ומחיצה בין השם יתברך ובין האדם הגשמי, ועל ידי התורה יש לו פתח" [הובא למעלה פ"ב הערה 81]. וכן כתב בנצח ישראל פמ"ב [תשכח:], וז"ל: "בעולם הזה, אשר האדם הוא גשמי חמרי, ויש מסך מבדיל בין השם יתברך ובין האדם". ובנצח ישראל פמ"ט [תתה.] כתב: "כי החומר מסך מבדיל בין השם יתברך ובין הנמצא" [הובא למעלה פ"ג הערה 110, וראה להלן פ"ט הערה 65]. ובבאר הגולה באר הרביעי [תצח:] כתב: "כי החומר בעולם הזה מסך מבדיל בין השם יתברך ובין הצדיקים, שהוא המונע שאין השם יתברך נמצא אליהם לגמרי". וכן כתב בגו"א בראשית פ"ו אות יב [ד"ה וכן]: "כי יש מסך בינו ובין ברואיו". ובח"א לסנהדרין צה: [ג, קצט:] כתב: "יש מסך מבדיל בין השם יתברך ובין האדם, כי אין מציאות לאדם עם השם יתברך". וכן כתב בח"א לסוטה מט. [ב, פח:], ובח"א למכות כג: [ד, ז:, והובא בהערה 35]. וראה להלן פט"ז הערה 23.

(39) כן כתב בח"א לסוטה מט. [ב, פח:], וז"ל: "והוסיף רבי אחא לומר שאין הפרגוד ננעל לפניו, כל זה כאשר הוא גובר בכח ובגבורה להיות שכלי, ומסלק הגשמי לגמרי, אין הפרגוד ננעל לפניו. כי החומר מסך מבדיל בין השם יתברך ובין האדם הגשמי, וכאשר גובר על הגשמי ודבק בשכלי ולומד תורה מתוך הדוחק, אין כאן מסך מבדיל לגמרי". וזה נקרא ש"הוסיף רב אחא" [לשונו למעלה], כי רבי יהודה [הדעה הראשונה] אמר שתפילתו נשמעת, וזה מורה שהוא קרוב אל ה', וכמו שביאר, אך אין זה מורה שאין כאן מסך מבדיל כלל, שאע"פ שתפילתו נשמעת והוא קרוב אל ה', מ"מ יכול להיות שעדיין יש מסך חוצץ בין ה' לאדם, לכך רב אחא מוסיף מדריגה נוספת בקירבה זו.

(40) וזו מדריגה נוספת בקירבה אל ה', שמקבל פני שכינה, "ומקבל פני שכינה... מורה זה על דיבוק השכינה פנים אל פנים" [לשונו בנתיב העבודה פ"ה]. ובח"א למנחות מג: [ד, פ.] כתב: "מקבל פני שכינה, כי אין ענין קבלת שכינה רק שהאדם יוצא ממדריגתו החמרי ודבק בנבדל". ולהלן פ"ח [לאחר ציון 42] כתב: "כי האדם יש בו הגוף הגשמי, ולפיכך אין ראוי לישיבה של מעלה, שהוא יושב לפני הקב"ה, כי אין ראוי שישב לפני הקב"ה רק מי שהוא כולו שכלי בלתי גשמי". ובנתיב העבודה פט"ו כתב: "ולכך המקיים מצוה זאת [של ציצית] כאילו יש לו חיבור אל השכינה, ומקבל פני השכינה. כי במצוה זאת יוצא האדם מן גופו הגשמי אל הפעל, ולהיות עם השם יתברך, והבן הדברים". וראה להלן פ"ט הערה 97.

(41) בח"א לסוטה מט. [ב, פח:] כתב "והבן הדברים האלו". אך כאן הוסיף לומר "מאד מאד", ובעל כרחך שכוונתו היא לחכמה פנימית. ושמעתי לבאר ששלש הדעות האחרונות הן כנגד שלש הספירות העליונות [מלמטה למעלה], והן; בינה, חכמה, וכתר. כי תפילתו נשמעת היא ההתקרבות, וההתקרבות היא בבינה הנקראת "מי" [זוה"ק ח"ב קיז., מגלה עמוקות על ואתחנן, אופן קכג, וכנגד הפסוק (דברים ד, ז) "ומי גוי גדול אשר לו אלקים קרובים אליו" שהובא למעלה לפני ציון 32]. סילוק החומרי [שאין הפרגוד ננעל עליו] הוא בחינת חכמה, כי הגוף והחכמה שניהם מימין. וראיית פני השכינה היא כתר, שעולה משכינה לכתר ללא שום הפסק.

(42) "דורו של משה ויהושע עסקו בתורה הרבה, ודורו של חזקיהו יותר מהם, כדכתיב [ישעיה י, כז] 'וחובל עול מפני שמן', ואמרינן בחלק [סנהדרין צד:] חובל עול של סנחריב מפני שמנו של חזקיה, שהיה דולק בבתי מדרשות, עד שבדקו מדן ועד באר שבע ולא מצאו עם הארץ" [רש"י שם].

(43) "מתכסין בטלית אחת - עניים היו" [רש"י שם], וראה הערה 64.

(44) "עיקר התורה" - אמיתת תלמוד תורה.

(45) "ולמה לא יעסקו בתורה" [לשונו בסמוך]. ובדר"ח פ"ד מ"ט [קעז:] כתב: "כפי מנהגו של עולם, כאשר יש לאדם עושר, ראוי לו ללמוד ביותר בתורה, אחר שיש לו כל. וכמו שנאמר [דברים כח, מז] 'תחת אשר לא עבדת את ה' אלקיך בשמחה ובטוב לבב' [מרוב כל]". וראה להלן הערות 83, 94.

(46) לשונו בח"א לסנהדרין כ. [ג, קלז.]: "פירוש, כי החן הוא שקר, מפני שהוא מראה לבד, ואין כל הדבר כך, רק שכך הוא נראה... שאין החן רק במה... והחן הוא אצל הרואה, ואין דבר אצל אשר יש לו חן, שהרי כתיב [אסתר ב, יז] 'ותישא חן וחסד לפניו', ולפעמים היא מעלה חן, אע"ג שאינה נאה. ולכך אמר 'שקר החן', כי אפשר שהוא שקר, שהוא אצל הרואה כך, ואינו [כך]". והרד"ק בספר השרשים, שורש חנן, כתב: "כל 'חנם' שבמקרא יתפרש כמו 'חן'". הרי חן יכול להיות בחנם, ולא בעבור דבר ממשי. ובנתיב יראת השם ר"פ ג כתב: "כי החן הוא בעיני הרואה בלבד, כמו שנאמר [אסתר ב, טו] 'ותהי אסתר נושאת חן בעיני כל רואיה', יהיה כן לפי האמת או לא יהיה כן לפי האמת, מכל מקום החן אינו דבר במקבל עצמו, רק שהוא חן בעיני הרואה". ובדר"ח פ"ו מ"ח [רסח:] כתב: "החן אינו דבר גשמי... שהרי אינו דבר ממש, רק חן שהוא על העין". וראה להלן הערה 58.

(47) כמו שנאמר [במדבר טז, יד] "אף לא אל ארץ זבת חלב ודבש הביאתנו ותתן לנו נחלת שדה וכרם וגו'", ופירש רש"י שם "כלומר לא הביאותנו ולא נתת לנו נחלת שדה וכרם", ובגו"א שם אות כו כתב: "פירוש, כי הכתוב אינו רוצה לומר שנתת לנו שדה וכרם, שהרי לא נתן להם כרם ושדה, אלא קאי על מה שכתב לפני זה, לא הביאותנו ולא נתת לנו... כלומר, לא הביאותנו ולא נתת לנו שדה וכרם".

(48) לשונו בח"א לסנהדרין כ. [ג, קלז:]: "כי בימי משה היו עוסקים בתורה הרבה, ואין זה ראיה על שהיו חפצים בתורה, שלא היה להם שדות וכרמים לעסוק בהם, וגם לא חסר להם דבר, כי היה להם המן". וראה להלן הערות 54, 110.

(49) לכך אין היופי שקר, כי הוא חל אצל מקבל היופי, לעומת החן שהוא שקר, שהוא רק אצל הרואה, ולא אצל נושא החן. והגר"א בתחילת אבן העזר [סימן א סק"א] מבאר שההבדל בין "חן" ו"יופי" הוא שחן הוא מה שבא לאשה מחמת דברים חיצונים, כמו תכשיטים. ואילו יופי הוא דבר העצמי, ללא דברים חיצונים. ומבאר שם הגר"א שלכך ניתן לומר על אסתר שהיתה נושאת חן בעיני כל רואיה [אסתר ב, טו], אע"פ שאמרו חכמים [מגילה יג.] "אסתר ירקרוקת היתה, וחוט של חסד משוך עליה", ופירש רש"י שם "אלא חוט של חסד משוך עליה מאת הקב"ה, לכך נראית יפה לאומות ולאחשורוש". הרי שהחן הוא שקר, אך היופי אינו שקר, אלא הוא הבל. וכן כתב בדרוש על התורה [לב.], וז"ל: "'שקר החן והבל היופי'... המעלות הם; האחד, הוא הנוהג בדרך ארץ, והנהגתו נאה עם הבריות, עד שהוא נושא חן בעיני כל. הב', היא החכמה, שהיא היופי... הנה גם זה הבל. ואמר על הנהגת דרך ארץ שאין עמו יראת שמים לשון 'שקר', כי עיקר החן הוא שיהיה נושא חן בעיני הזולת, וכשיחסר יראת שמים הרי החן הזה שקר... ואיננו חנוני באמת, שהרי אינו נושא חן בעיני השם יתברך. אמנם בחכמה, אשר באמת סוף סוף הוא חכם, רק שאיננה מתקיימת והיא כלה, אמר בזה לשון 'הבל', שכאשר אין לו יראת השם, חסר תכליתו. וכל החסר תכלית הוא הבל, בשאין לו קיום".

(50) לשונו בח"א לסנהדרין כ. [ג, קלז.]: "היופי אין עיקר הדבר הוא כך, רק הוא מבחוץ, ואין עיקר הדבר כך... שהיופי הוא אצל המקבל, אינו דבר שורש, כי אין עיקר הדבר ושורש הדבר כך, רק היופי מבחוץ".

(51) כי בימי יהושע נכנסו לא"י, ושם לא היה מן, וכמו שנאמר [שמות טז, לה] "ובני ישראל אכלו את המן ארבעים שנה עד באם אל ארץ נושבת את המן אכלו עד באם אל קצה ארץ כנען". וראה הערה 54.

(52) לשונו בח"א לסנהדרין כ. [ג, קלז:]: "'והבל היופי' בימי יהושע, שהיה להם בתים מלאים כל טוב [דברים ו, יא], ואין זה שורש דבר, כי אף אם היו עוסקים בתורה הרבה מאוד, אין זה נחשב עיקר התורה, רק היה להם התורה במה". וכן נאמר [דברים ו, י-יב] "והיה כי יביאך ה' אלקיך אל הארץ אשר נשבע לאבתיך לאברהם ליצחק וליעקב לתת לך ערים גדלות וטובות אשר לא בנית ובתים מלאים כל טוב אשר לא מלאת ובורות חצובים אשר לא חצבת כרמים וזיתים אשר לא נטעת ואכלת ושבעת השמר לך פן תשכח את ה' אשר הוציאך מארץ מצרים מבית עבדים", ושכחת ה' יכולה לבוא מתוך עשירות [ברכות לב.]. הרי שכאשר באו לא"י היה להם עושר גדול מביזת העמים.

(53) לא מצאתי מקור מפורש לכך. ואולי למד כן מכך שהגבעונים בימי יהושע ניתנו להיות חוטבי עצים ושואבי מים, וכמו שנאמר [יהושע ט, כז] "ויתנם יהושע ביום ההוא חוטבי עצים ושואבי מים לעדה ולמזבח ה' עד היום הזה אל המקום אשר יבחר". לכך ניתן לומר שלבני דורו של יהושע "היו להם עבדים הרבה".

(54) אך מ"מ לא היה להם את הגנאי של "שקר החן" [כמו דורו של משה], אלא רק "הבל היופי", כי לדורו של יהושע לא היה המן [כמבואר בהערה 51], לכך יש בזה "הבל" אך לא "שקר". ואם תאמר, מדוע מציאותו של המן הופכת את תורתם של בני דורו של משה ל"שקר החן", יותר ממה שלדורו של יהושע היו שאר מילי דמיטב [עושר ועבדים], ומאי שנא האי מהאי, דסוף סוף בשני הדורות האלו חסרה המסירות נפש לתורה מפאת רוב טובה שהושפע עליהם. ויש לומר, שבדורו של יהושע עסקו בשדה וכרם, מה שלא עשו בדורו של משה. ועוד יש לומר, כי אין המן טובה כשאר טובות של עושר ועבדים, אלא המן הוא חלק מעצם קבלת התורה, וכמו שאמרו חכמים [ילקו"ש ח"א רמז רכו] "אמר הקב"ה, אם מכניס אני את ישראל בפשוטה [בדרך פשוטה וישרה], מיד הם מחזיקין איש בשדהו ובכרמו, ובטלין מן התורה. אלא הרי אני מקיפן במדבר ארבעים שנה, כדי שיאכלו את המן, ושותין מי באר, והתורה נבללת בגופן. מכאן היה רבי שמעון בן יוחאי אומר, לא ניתנה תורה לדרוש אלא לאוכלי המן". הרי הדרגה של "נבללת בגופן" התקיימה רק אצל אוכלי המן [ראה להלן סוף הערה 338], ולכך שפיר יש בזה להביא לקריאת שם של "שקר החן", כי חסרה לאוכלי המן התנגדות הגוף לתורתם. מה שאין כן בדורו של יהושע, שלא היה להם מן, א"כ היתה להם בחינה מסויימת של התגברות על התנגדות הגוף לתורתם, לכך שקר אין כאן, אך הבל יש כאן, כי סוף סוף היה להם עושר ועבדים רבים, ואין כאן גלוי מובהק של מסירות נפש ודביקות לתורה.

(55) לשונו בח"א לסנהדרין כ. [ג, קלז:]: "אבל בימי חזקיה לא היה להם טובות אלו, והיו עוסקים בתורה, זה 'יראת ה' תתהלל', שזה מורה על שורש וגוף התורה שהיה להם".

(56) כי יראת שמים היא המקיימת את כל המעלות האחרות, וכמו שכתב בבאר הגולה באר הששי [רמו:], וז"ל: "בכל מקום נמצא כי יראת שמים הוא קיום הדבר, והדבר זה בארו לנו חכמים במסכת שבת [לא.] על הכתוב שאמר [ישעיה לג, ו] 'והיה אמונת עתך חוסן ישועות חכמת ודעת יראת ה' היא אוצרו', אם יש בו כל המדות, אם אין כאן יראת ה', אינו נחשב לכלום. אבל יראת ה' היא אוצרו המקיים הכל, כמו האוצר שהוא מקוים, וכמו שהוא המשל שהביא לשם [שבת לא.] 'משל לאדם שאמר לחבירו העלה לי קב חטים וכו" [לשון הגמרא שם: "משל לאדם שאמר לשלוחו העלה לי כור חיטין לעלייה, הלך והעלה לו. אמר לו, עירבת לי בהן קב חומטון. אמר לו, לאו. אמר לו, מוטב אם לא העליתה"]. וכמו שאמר הכתוב [משלי י, כז] 'יראת ה' תוסיף ימים ושנות רשעים תקצרנה'. ודבר זה כי בעל יראת השם יתברך הוא עושה עצמו עלול אל השם יתברך, והעלול יש לו קיום מצד העילה כאשר ידוע". ובנצח ישראל פכ"ט [תקפג.] כתב: "ואמר שאף שיש בו כל הדברים, צריך ליראת ה'. זהו אף כי יש בו המעלות שיש לעליונים, צריך ליראת שמים. כי האדם הוא עלול, ואין לעלול קיום מצד עצמו, כי אם מצד העלה. וכאשר אין בו יראת שמים, הרי נשאר העלול בעצמו, ואין קיום לעלול בלא עלה. אבל כאשר יש בו יראת ה' יתברך, אז הוא מקוים על ידי העלה, שיש לעלול קיום בעלתו. ולפיכך כתיב [ישעיה לג, ו] 'יראת ה' היא אוצרו', כי האוצר הוא מקיים. ואמר כי יראת ה' הוא המקיים את הכל, והוא דומה לקב חומטין המקיים את התבואה, שאם אין כאן קב חומטין, אף על גב שהתבואה יפה וטובה, אין קיום אל התבואה רק מצד קב חומטין, אשר הוא מקיים הכל. וכך אף על גב שיש באדם כל המעלות, סוף סוף אין לעלול קיום כלל בלא העלה, וצריך אל העלה המקיים אותו, וזהו על ידי יראת ה', שנראה כי יש לאדם עלה, שהוא מתירא ממנו יתברך". וכן כתב אות באות בנתיב יראת השם פ"ב. ובנפש החיים שער ד פ"ד כתב: "כי יראת ה' תחלה היא עיקר הקיום של חכמת התורה... שיראת ה' היא האוצר לחכמת התורה הקדושה שעל ידה תתקיים אצל האדם. ואם לא הכין לו האדם תחלה אוצר היראה, הרי רב תבואות התורה כמונח על פני השדה, למרמס רגל השור והחמור ח"ו, שאינה מתקיימת אצלו כלל. וכן אמרו על זה הכתוב בשמות רבה [ל, יד], אתה מוצא אדם שונה מדרש הלכות ואגדות, ואם אין בו יראת חטא, אין בידו כלום. משל לאדם כו' יש לי אלף מדות של תבואה, א"ל יש לך אפותיקאות ליתן אותם בהם כו'... עיין שם".

(57) ו"חכמה" המוזכרת בפסוק היא בפרט התורה, וכמו שכתב בדר"ח פ"ג מ"ט [ריד:], וז"ל: "וזהו דכתיב 'ראשית חכמה יראת ה"... והחכמה, היא התורה בפרט". וראה הערה הבאה.

(58) לשונו בנתיב יראת השם ר"פ ג: "יראת שמים היא המעלה שהיא עיקר כל המעלות. וכך אמר הכתוב 'ראשית חכמה יראת השם'... כי יראת שמים מה שהאדם הוא עלול אל השם יתברך, והוא ראשית החכמה, כי החכמה היא ראשונה אל הכל, והוא העלול הראשון... והנה יראת ה' קודם אל החכמה עצמה, כי יראת ה' במה שהוא עלול אל העלה, וזה בודאי קודם החכמה עצמה, שהיא עצם העלול הראשון. ולהודיע מעלת יראת שמים אמר הכתוב [משלי לא, ל] 'שקר החן והבל היופי אשה יראת ה' היא תתהלל'. פירוש דבר זה, 'חן' נקרא כאשר האדם נראה שכל מעשיו ישרים וטובים מאוד [ראה למעלה הערה 46]. 'והבל היופי' הוא החכמה, שנקרא יופי משום שהיופי מאיר, והחכמה מאירה, דכתיב [קהלת ח, א] 'חכמת אדם תאיר פניו', ואין צריך ראיה על זה. ואמר כי אם האדם הוא ישר במעשיו עד שהוא נושא חן בעיני הכל, עדיין אין לו בזה דבר שהוא עיקר הכל. וכן היופי היא החכמה ג"כ, אין החכמה עיקר ושורש לאדם... כי החכמה אינה עיקר, והדבר שאינו עיקר אין לו קיום בעצמו. אבל יראת השם יתברך, המדה הזאת היא עיקר ושורש. ולכך אמר 'אשה יראת ה' תתהלל', כי 'אשה' רצה לומר שהאדם הוא עלול, ולכך נקרא 'אשה', כי האשה נחשבת עלול יותר, בזה תתהלל, כי יש לו דבר שהוא שורש ועיקר". ובתפארת ישראל פ"י [קסד.] כתב: "ואמר אף כי יש בידו כל החכמות, אין החכמות בעצמם הם עיקר בהשארות וקיום הנפש. אף כי הם הכשר לקנות מדרגה יותר עליונה, מכל מקום אין זה עצם הקיום הנצחי בעצמו. כי עצם הקיום הוא השם יתברך בלבד, אשר הוא נותן המציאות לכל על ידי הדבקות בו יתברך. וזה שאמר [שבת לא.] שהוא משל למי שאמר לשלוחו העלה לי חטים לעליה לתת אותם באוצר, והעלה לו ואמר לו אם ערבת שם קב חומטין, אשר הוא המעמיד ומקיים את התבואה, מוטב. ואם לאו, מוטב שלא העליתה". ובח"א לשבת לא. [א, טז.] כתב: "ואף על פי כן יראת ה' היא אוצרו. פירוש הקיום הנצחי הוא על ידי יראת השם יתברך, שנקרא יראת השם יתברך אוצרו. כי האוצר מכניסין לשם לקיום, ולכך נקרא 'אוצר'. וכך הדבר הזה בעצמו, אף אם היה לו כל התורה כולה, אין הקיום אלא בשביל יראת ה'. והדבר הזה, כי העלול במה שהוא עלול, אין לו קיום בעצמו, רק מה שיש לו מן השם יתברך, אשר הוא העלה, ומצד עצמו אין קיום לאדם, רק מצד השם יתברך, אשר הוא מקיים הכל".

(59) "הכנה לזה" - טובות אלו [המן ועושר] המקילות את קשיי הלימוד, ולכך הן כמו הכנה ללימוד. וכן כתב בח"א לסנהדרין כ. [ג, קלז:], ויובא בהערה הבאה. ויש להעיר, כי אמרו חכמים [שבת קיג:] על הפסוק [רות ב, יד] "ויצבט לה קלי ותאכל ותשבע ותותר", "'ותאכל' בימי דוד, 'ותשבע' בימי שלמה, 'ותותר' בימי חזקיה", ופירש רש"י שם "ותאכל ותשבע - לשון עושר הוא, דוד שלמה וחזקיה כתיב בהן עושר, שהיו מביאים להן כל מלכי ארץ מנחה" [אמנם בח"א שם (א, נב.) ביאר שאיירי בתוקף מלכותם, ולא בעושר ממוני]. וכן נאמר [דהי"ב לב, כז-כט] "ויהי ליחזקיהו עושר וכבוד הרבה מאד ואוצרות עשה לו לכסף ולזהב ולאבן יקרה ולבשמים ולמגנים ולכל כלי חמדה ומסכנות לתבואת דגן ותירוש ויצהר ואורות לכל בהמה ובהמה ועדרים לאורות וערים עשה לו ומקנה צאן ובקר לרב כי נתן לו אלקים רכוש רב מאד". הרי שהיה עושר רב בימי חזקיה, ולכאורה בזה הוא דומה לדורו של יהושע. ואולי יש לומר שזה היה עושר של חזקיה לכשעצמו, אך לא עושר של כל בני דורו.

(60) לשונו בח"א לסנהדרין כ. [ג, קלז:]: "אבל בימי חזקיה לא היה להם טובות אלו, והיו עוסקים בתורה, זה 'יראת ה' תתהלל', שזה מורה על שורש וגוף התורה שהיה להם. ומפני כך כתיב 'יראת ה' תתהלל', כי היראה הוא דבר עיקר ושורש, ואין זה כמו החן והיופי שהם מעלה במה בלבד, ואין בזה עיקר". וכן בח"א לסנהדרין צט. [ג, רכב.] כתב: "לא היו הטובות בימי חזקיה כל כך".

(61) זה "הדבר אחר" שבגמרא, שאמרו שם: "דבר אחר, 'שקר החן' זה דורו של משה ויהושע, 'והבל היופי' זה דורו של חזקיהו, 'אשה יראת ה' היא תתהלל' זה דורו של רבי יהודה בר אילעי" [הובא למעלה לאחר ציון 42].

(62) "הכנה לתורה" - עשירות שאיפשרה להם להתפנות ללימוד תורה, לכך אין זה עיקר התורה, אלא חן בלבד, ועל כך נאמר "שקר החן".

(63) לכך אין זה עיקר התורה, אלא יופי בלבד, ועל כך נאמר "והבל היופי". ובח"א לסנהדרין כ. [ג, קלז:] כתב: "דבר אחר, 'שקר החן' זה דורו של משה ויהושע, 'והבל היופי' זה דורו של חזקיה, אף על גב שלא היה להם [בדורו של חזקיה] כל כך טוב, לא היה להם דוחק גם כן".

(64) שהיו ששה תלמידים מתכסים בטלית אחת, ופירש רש"י [סנהדרין כ.] שעשו כן מחמת עניותם [הובא בהערה 43].

(65) מבאר שתורתם של בני דורו של רבי יהודה בר אילעי היתה תורה של עיקר, לכך ראוי שתקרא "אשה יראת השם היא תתהלל", שכמו שיראת שמים היא עיקר, כך כל עיקר נקרא יראת שמים. אך לפי זה לא מצינו בבני דורו של רבי יהודה בר אילעי זיקה מיוחדת בין תורתם ליראת שמים, אלא למדו תורה של עיקר, וכל עיקר נקרא "יראת שמים". אך לא כך כתב בח"א לסנהדרין כ. [ג, קלח.], אלא שם ביאר שבדורו של רבי יהודה בר אילעי למדו בתורה מחמת יראת שמים, וכלשונו: "אבל דורו של רבי יהודה בר אילעי, שהיו ששה תלמידים מכסים בטלית אחד, והיו עוסקים בתורה, זהו יראת שמים שלימה. כי היה תורתם מחמת יראת שמים, ויראת שמים עיקר הכל. וכן כתיב [קהלת יב, יג] 'את האלקים ירא ואת מצותיו שמור כי זה כל האדם', ואמרו [שבת ל:] כל האדם לא נברא אלא לזה, אם כן יראת שמים הוא עיקר. ולכך אמר כי תורה כמו שהיתה בדורו של רבי יהודה בר אלעי הוא עיקר, ונקרא זה 'אשה יראת ה' תתהלל', כי תלמיד חכם נקרא 'אשה', וזה בארנו במקום אחר [דרוש על התורה (לב.)]". ודברי תורה הם כפטיש יפוצץ סלע, מתחלקים לכמה טעמים.

(66) מביא המאמר כגירסת העין יעקב, וכדרכו [ראה למעלה הערות 25, 30].

(67) לשונו בנתיב הענוה פ"ה [ד"ה בפ"ק דחגיגה]: "בפרק קמא דחגיגה, על ג' דברים הקב"ה בוכה עליהן בכל יום... מה שאמר 'הקב"ה בוכה', ואין שייך בכיה אצל השם יתברך". ובבאר הגולה באר הרביעי [תלב:] כתב: "והתמיה בזה... דלא שייך בכיה אצלו". ובנצח ישראל פ"ט [רלה:] כתב: "ויש מתמיהים על דבר זה, איך יאמר בזה שהקב"ה בוכה, ואיך שייך בכיה אצל השם יתברך". וכן הוא בגבורות ה' פכ"ג [צט.], גו"א בראשית פ"ו אות יב [קכה.], באר הגולה באר הרביעי [תיז.], ותפארת ישראל פל"ג [תצג.]. וזה לשון הרמב"ם בהלכות יסודי התורה פ"א הלכות יא, יב: "כיון שנתברר שאינו גוף וגויה, יתברר שלא יארע לו אחד ממאורעות הגופות... ולא כעס ולא שחוק ולא שמחה ולא עצבות... הרי הוא אומר [מלאכי ג, ו] 'אני ה' לא שניתי', ואילו היה פעמים כועס ופעמים שמח, היה משתנה. וכל הדברים האלו אינן מצויין אלא לגופים האפלים השפלים שוכני בתי חומר, אשר בעפר יסודם. אבל הוא ברוך הוא יתברך ויתרומם על כל זה".

(68) כמלוקט בהערה הקודמת. והנה בכל המקומות הנ"ל [מלבד בגו"א] ביאר שבכיה זו היא מצד גלויו של הקב"ה כלפי המקבל, ולא שכך הוא אצל הקב"ה בכבודו ובעצמו. וכגון, בגבורות ה' פכ"ג [צט:] כתב: "ולפיכך כאשר היה בדור המבול, שאז היה בא להפסיד אותם, כתיב [בראשית ו, ו] 'ויתעצב אל לבו'. ועם כי אצל אמתתו יתברך אין התעצבות, הדבר הזה נאמר כפי המקבל, שהם הנמצאים, שהם מקבלים מדה זאת. כי בשעת המבול לא קבלו הנמצאים רק התעצבות, ר"ל שלא נמצא השם יתברך להם בשלימות כבודו, כי הוא יתברך מאתו באים פעולות מתחלפות לפי המקבלים. וכאשר העולם בא לקבל ההפסד, אף כי מצד אמיתתו יתעלה ויתברך ההוד והשמחה לפניו, הנמצאים קבלו התעצבות". ובתפארת ישראל פל"ג [תצג.] כתב: "ולפיכך באו כל הדברים כמו 'ויתעצב', 'ותקצר נפשו בעמל ישראל' [שופטים י, יז], כי כל הדברים האלו אינם באמתתו יתברך, כי באמתתו יתברך הוא במדרגתו ובמעלתו, רק הוא נמצא כך אל המקבל, כאשר לא היו עושים רצונו. ורצה הקב"ה להפסיד אותם במבול, היה נמצא לאדם באותו זמן בהתעצבות, ועם שהשמחה במעונו, היה האדם מקבל כבודו בהתעצבות". אך בגו"א בראשית פ"ו אות יב [קכה.] ביאר זאת מצד שישנו הבדל בין פעולה, לבין התפעלות, וכלשונו: "לכן תמצא כי רז"ל אמרו על השם יתברך 'הקב"ה בוכה' [חגיגה ה:], וכיוצא בזה, ואם היה זה חסרון בחוקו היו חכמי האמת מרחיקים זה מן השם יתברך לומר כך. אבל הם לא הרחיקו, כי תמיד הוא נאמר על הפעולה. כי לא יאמר האדם בוכה על שינוי דבר באמיתות עצמו, רק על פעולת הבכיה הנמשכת... ובודאי אילו היה נאמר הבכיה שהוא יתברך היה נבהל ומצטער ומתפעל, חלילה לדבר כזה, כי אין חסרון בחוקו, אבל כל אלו התוארים הם על הפעולה הבאה מאתו, מבלי שיהיה הוא יתברך מקבל שום התפעלות".

(69) מבואר מדבריו להלן שהבבא השניה ["מי שאי אפשר לו לעסוק בתורה, ועוסק"] איירי במי שטורח בפרנסתו ומזונותיו, ובדרך כלל א"א לו אז לעסוק בתורה, אך מ"מ הוא מתגבר על קשיים אלו ועוסק בתורה, והקב"ה בוכה עליו על שהצליח לעסוק בתורה מתוך הדוחק. וראה להלן הערה 96.

(70) פירוש - הבכיה היא על ההפסד שהגיע לאדם הבוכה, שבוכה על הפסד עצמו, שכאשר יש העדר בדבר הקרוב אליו, מתייחס העדר זה אל האדם עצמו. וכן כתב בח"א לסנהדרין כב. [ג, קמב:], וז"ל: "הדמעות הם הפסד לבוכה, כי כאשר מגיע המיתה לאדם אחד, קרובים שהם בשר מבשרו בוכים עליו, כי ההפסד הזה שייך לו, כאשר הגיע [ההפסד] לאותו שהוא עצמו ובשרו, ולכך מוריד דמעות, שהוא הפסד". והדבר מתבטא בבכיה ובהורדת דמעות דוקא, כי הבכיה גופא היא בטול מציאותו של האדם הבוכה. וכן כתב בבאר הגולה באר הרביעי [תכא.]: "וכבר אמרנו כי על דבר שהוא בטול מציאות שייך הורדת דמעות, כי הורדת דמעות הוא גם כן אפיסה, לכך על כל הפסד יש בכייה והורדת דמעות". ובנתיב הצדק פ"ג כתב: "אין לך בכיה רק מפני שהוא חסר". וכן כתב בגבורות ה' פס"ד [רצה.]. ובנצח ישראל ס"פ לז כתב: "כי כן דרך שהאדם בוכה על הצרה שהגיעה אליו כבר". ונאמר [דברים לד, ה] "וימת שם משה וגו'". ושאלה על כך הגמרא [ב"ב טו.] "אפשר משה חי, וכתב 'וימת שם משה', אלא הקב"ה אומר ומשה כותב בדמע". וכתב על כך בח"א שם [ג, סח:], וז"ל: "שהיה בוכה על מיתתו, וזהו התחלת מיתתו. כי לכך אמר 'בדמע', שהדמעות יוצאים מן האדם והולכים, ודבר זה התחלת סילוק גוף, ולכך הוא התחלת מיתתו, ושייך לומר 'וימות'". וכן כתב בגו"א דברים פל"ד סוף אות ה.

(71) לכך העדר של התורה נוגע אל הקב"ה גם כן, וכמו שיבאר. ואודות שאין דבר שקרוב אל ה' כמו התורה, הנה זהו יסוד נפוץ בספריו, וראה למעלה הערה 33. ובתפארת ישראל פכ"ו [תב.] כתב: "מי שמרחיק אוהבו וקרובו של אחד, מרחיק גם כן אותו שהוא קרוב לו. ולכך התורה, שהיא קרובו ואוהבו של השם יתברך, כאשר רחקו אותה העכו"ם [ע"ז ב:], נתרחקו מן השם יתברך ריחוק גמור" [ראה להלן פ"ו הערה 84]. ושם פל"ד [תקד:] כתב: "התורה היא מן השם יתברך... ואין דבר קודם לתורה, והיא ראשונה... כי התורה היא קרובה אליו יותר מכל, ולכך התורה מתייחסת ביותר אל השם יתברך". ובגו"א שמות פ"כ אות ג [ד"ה ועוד] כתב: "התורה ניתנה מפיו יתעלה, ואין דבר קרוב אל האחד רק התורה". ובהספד [עמוד קצ (דפוס ב"ב)] כתב: "כי בעל התורה הוא תחת צל הקב"ה, ואין דבר שהוא תחת כנפי השם כמו התורה". ובדר"ח פ"ג מ"ב ביאר שלכך התורה נקראת "בת" לה' [שמו"ר לג, א], וכלשונו שם [עז.]: "התורה נקראת 'בת', כי הבת היא תולדה מן האב, ובאה ממנו, כך התורה הוציאה השם יתברך לפעל לסדר אותה, כמו שהבת באה מעצמו של אב, כך התורה גם כן. לא כמו שיש סוברים כי השם יתברך נתן התורה לאדם כפי מה שראוי לאדם בלבד, שאם כן לא היתה התורה סבה ודרך להביא את האדם להיות עם השם יתברך. אבל התורה היא המושכל שמתחייב מאמתת השם יתברך [ראה ח"א לחולין ס: (ד, צח.)], ולכך התורה מביאה האדם אל השם יתברך, והשם יתברך עם האדם כאשר עוסק בתורה. ולפיכך נקראת התורה 'בת' להקב"ה, כי החכמה תקרא תולדה". ראה למעלה פ"א הערה 310, ולהלן הערה 305, ופ"ט הערה 56. ויש בזה הטעמה מיוחדת; הנה אמרו חכמים [ברכות נ.] שאדם המבקש מהקב"ה את צרכיו, עליו לנהוג "כעני על פתח שאינו מרים ראש לשאול שאלה גדולה" [רש"י שם]. ומכל מקום בבקשת תורה מהקב"ה, שואל האדם כל רצונו, ועל כך נאמר [תהלים פא, יא] "הרחב פיך ואמלאהו", "לשאול כל תאותך" [רש"י שם]. ויש להבין, מהו פשרו של חילוק זה. והנראה, שלגבי השפעת התורה כבר השריש המהר"ל שהקב"ה משפיע התורה תמיד ללא הפסק, ולכך ברכת התורה היא בלשון הוה "נותן התורה", ולא בלשון עבר "נתן התורה" [תפארת ישראל פנ"ו (תתפג:), דרוש על התורה (לה:), להלן פ"ז (לאחר ציון 118), וגו"א דברים פ"ה אות ח]. והטעם להשפעה תמידית זו הוא, שאין לך דבר הקרוב אל ה' יותר מהתורה, וכמבואר כאן. ולהלן פי"ד [לפני ציון 78] כתב: "הדבר שהוא קרוב אל השם יתברך, הוא יתברך משפיע אותו תמיד". לכך ברי הוא שהקב"ה משפיע תורה תמיד, מפאת קרבת התורה אל ה'. וממילא רק לגבי תורה מצינו הרחבת פה שאינה קיימת בשאר בקשת צרכי אדם, כי לגבי תורה ידוע לנו מראש שמצדו של הקב"ה הרצון הוא להשפיע אותה תמיד בלי די, ורק הספק הוא עד כמה האדם רוצה לקבל, וכפי רצונו לקבל כך תהיה כלפיו ההשפעה ["הרחב פיך ואמלאהו"]. מה שאין כן לגבי שאר בקשת צרכי האדם, שאין אנו יודעים מראש באם הקב"ה רוצה להשפיעם לאדם, לכך הורו חכמים שיש להמנע מלשאול שאלה גדולה, כי אם אין רצון, בקשה מנין. וראה להלן פ"ז הערה 123.

(72) לשון הגמרא שם: "אמר רבי יוחנן, שלשה דברים מכריז עליהם הקב"ה בעצמו, ואלו הן; רעב, ושובע, ופרנס טוב". ובנתיב כח היצר ס"פ ג כתב [על מאמר אחר]: "אלו ג' דברים מגיעים עד השם יתברך... ולפיכך אמר שהקב"ה מכריז עליהם בעצמו".

(73) כמו שאומרים בעיקר הראשון "אני מאמין באמונה שלמה שהבורא יתברך שמו הוא בורא ומנהיג לכל הברואים". ובגבורות ה' פס"ט [שיז.] כתב: "ספר הרביעי [חומש במדבר], שהשם יתברך מנהיג את הנמצאים בחכמתו ובהנהגה ראויה, כמו שהיה מנהיג את ישראל במדבר בכל מסעיהם שהיו הולכים... שכל זה הנהגת השם יתברך הנמצאים בהנהגה ראויה. ולפיכך מתחיל הספר במדבר בסדר הדגלים [במדבר פרק ב], ואיך היו נוסעים [שם], ומנהיג אותם על פי הענן [במדבר ט, יז-כב], עד סוף הספר, שחנו בערבות מואב [במדבר לו, יג], שהוא מסע האחרון [במדבר לג, מח]".

(74) דוגמה מקבילה; בבאר הגולה באר הרביעי [תקמג:] כתב: "אחר ששת ימי בראשית השם יתברך מנהיג את עולמו על ידי השליח, והוא הטבע". הרי כמו שהטבע הוא שליח ה' להנהגת העולם, כך הפרנס הוא שליח ה' להנהגת הצבור. וצרף לכאן דברי רש"י [כתובות ע.] "יעמיד פרנס - שליח שיפרנסנה". הרי שכשם שהפרנס הוא שליח, כך השליח הוא פרנס. ובאור חדש [קמא:] כתב: "כי הוא [הקב"ה] מוקים מלכים, ומפני שהוא יתברך מקים מלכים, הם כמו שלוחים מן השם יתברך". וצרף לכאן דברי הירושלמי [תענית פ"א ה"ד] "מכיון שהוא מתמנה פרנס על הצבור הוא מתפלל ונענה". ולמעלה [לאחר ציון 30] כתב: " ענין התפלה, כאשר השם יתברך קרוב אל האדם, אז בקשתו נעשה", ושם הערה 32. וזה מורה באצבע כמה קרוב הוא הפרנס אל הקב"ה.

(75) התורה והפרנס [המוזכרים במאמר בחגיגה שהקב"ה בוכה עליהם].

(76) מה שמוסיף כאן תיבת "שכלית" ["התורה שכלית קרובה אל השם יתברך"], לעומת מה שכתב למעלה [לפני ציון 71 "ואין דבר שהוא קרוב אל השם יתברך כמו התורה", ולא הזכיר שם "התורה שכלית"], כי רצונו להורות על הצד השוה שיש בין התורה לבין הצבור, ששניהם כללים [כפי שיתבאר], ושכליות התורה מורה שהיא כללית ולא פרטית, כי אין חילוק בשכלי ["זה שכבר התבאר פעמים הרבה בזה הספר, כי החלוק הוא דבר גשמי, והאחדות הוא ענין אלקי, כי אחדות הוא שייך אל ענין נבדל מגשם, והחלוק והפירוד תמיד לגשמי" (לשונו בגבורות ה' פמ"ג, קסג:), וראה למעלה פ"א הערה 108, להלן פי"ג הערה 38, ופי"ח הערה 42]. הואיל והתורה קרובה אל ה' מפאת שכליותה [כי החומר הוא מסך מבדיל בין ה' לאדם, וכמבואר למעלה הערה 37], כך הצבור הוא קרוב אל ה' מחמת היותו כלל. וכן ביאר להדיא בדר"ח פ"ב מ"ב [תקכח.], שבמשנה שם אמרו "כל תורה שאין עמה מלאכה סופה בטלה וגוררת עון. וכל העמלים עם הצבור יהיו עמלים עמהם לשם שמים", ובסמיכות שני דברים אלו [תורה וצבור], כתב שם לבאר: "חיבר אלו שני דברים, דהיינו תלמוד תורה והעוסקים עם הצבור ביחד, כי הם מתדמים ומתיחסים. וזה כי התורה אינה כמו המצוה, שהמצוה כאשר הוא עושה המצוה, אינו מתעסק בדבר שהוא הכל כאשר הוא עושה המצוה, ולא שייך בזה הכל. וכאשר הוא עוסק בתורה, הוא קונה ענין כללי. וכל ענין השכלי הוא כללי, ואינו דבר פרטי, כמו שמבואר דבר זה... ולפיכך מחבר לזה 'כל העוסקים עם הצבור', דהיינו עם הכלל, [ד]אינו דומה למי שעוסק בדבר פרטי, שהרי זה מתעסק בדבר כללי" [הובא למעלה פ"א הערה 107]. וצרף לכאן את הירושלמי [ברכות פ"ה ה"א] "העוסק בצרכי צבור כעוסק בדברי תורה דמי" [הובא בתוספות ברכות לא. ד"ה רב אשי, טושו"ע אורח חיים סימן צג סעיף ד]. ולפי דבריו כאן דברי הירושלמי מאירים. וראה להלן פ"י הערות 36, 37.

(77) מדגיש בזה שאין הצבור אוסף של יחידים, אלא הצבור הוא כלל, וכמבואר בדר"ח פ"ב מ"ג [תקלא.], וז"ל: "כאשר כוונתו לשם שמים, אז בודאי נאמר עליו שהוא מתעסק בדבר שהוא כללי... אפילו אם היה כוונתו שיעשה לשם אלו האנשים שהם הצבור, אין זה שעושה אל הכלל מה שעושה בשביל אלו האנשים. רק אם יעשה לשם שמים, רצה לומר בשביל שיש להטיב עם הצבור מפני שהם כלל, וראוי להטיב עם הצבור שהם כלל". וכך כתב הפחד יצחק פסח מאמר לג, וז"ל: "כי כלליות כנסת ישראל אין מובנה קבוץ כל הפרטים של האישים היחידים מבני ישראל, אלא שהענין הוא להפך; דכלליות כנסת ישראל היא יחידה אחת אשר האישים היחידים הם חלקים ממנה". וראה להלן פ"י הערה 35.

(78) "ביותר קרובים" פירושו כמו מאוד קרובים, אך לא שיותר קרוב מהתורה השכלית.

(79) "קול המון כקול שקי" [מגלה עמוקות פרשת שמות]. ובמגילה כט. אמרו "חביבין ישראל לפני הקב"ה, שבכל מקום שגלו, שכינה עמהן". ובתפארת ישראל פל"ט [תקצז.] כתב: "כי השם יתברך מיחד שמו על הכללי, לא על הפרטי" [ראה להלן פ"י הערה 36]. ובנר מצוה [קכו.] כתב: "כי הוא יתברך הוא עם הכלל, שהם הצבור", ושם הערה 391. ובדר"ח פ"ב תחילת מ"ד [תקמה:] כתב: "כל ענין הצבור הוא רצונו, וראיה לזה כי אמרו בפ"ק דברכות [ח.]... 'אימתי עת רצון, בשעה שהצבור מתפללין'. הרי לך מבואר שהשם יתברך רצונו בצבור דוקא". ובדר"ח פ"ג תחילת מ"י [רלג.] כתב: "כי רוח המקום הוא גם כן מקושר ומחובר עם רוח הבריות... כי רוחו של מקום ורצונו הוא דבק ברוח הבריות, וזה מפני כי הכללים יש להם דביקות גמור בו יתברך, עד שרוח המקום דבק ברוח הבריות... ודברים אלו ראוים להבין איך רוח המקום קשורה ברוח הבריות, והעד על זה מה שאמר [יחזקאל לו, כז] 'ואת רוחי אתן בקרבכם', ומזה תראה כי נאצל... רוח של מקום על רוח הבריות, כי יש כאן דביקות וחבור לגמרי". ובנתיב העבודה פי"ג כתב: "כי השכינה יש לה חבור אל האדם... וכמו שאמרו חכמים ז"ל [ברכות ו.] כל מקום שיש עשרה, שכינה עמהם". ויש בזה הטעמה מיוחדת; המגלה עמוקות [פרשת ויצא] כתב: "'צבור' בגימטריה 'רחמים'". והם הם הדברים שנתבארו כאן, שהרי אין הרחמים אלא דבקות ואחדות, וכמו שכתב בנצח ישראל פנ"ב [תתכט:]: "מדת הרחמים הוא הדבוק בעצם לגמרי, כי זה ענין הרחמים, האהבה והחבור... כי 'אוהב' תרגומו 'מרחמוהו' [בראשית כה, כח]. וכן בלשון חכמים [כתובות קה:] 'לא לדין אינש מאן דמרחם ליה'... ולפיכך מדה זאת בעצמה הוא סבה אל החבור שיש אל השם יתברך לתחתונים". והואיל וה' דבק בצבור, וזו מעלת הצבור, דין שהגימטריה של "צבור" תהיה תהיה שקולה ודומה ל"רחמים", כי זהו כל התוקף והחוזק של הצבור.

(80) "שלשה הקב"ה בוכה עליהן בכל יום; על שאפשר לעסוק בתורה, ואינו עוסק. ועל שאי אפשר לעסוק בתורה, ועוסק. ועל פרנס המתגאה על הצבור בחנם" [חגיגה ה:]. ויתחיל לבאר את הבבא השניה ["ועל שאי אפשר לעסוק בתורה, ועוסק"].

(81) את האפשרות לעסוק בתורה מחמת דוחקו.

(82) דברים אלו צריכים ביאור, שהואיל והתורה הזאת היא נמצאת בעולם, נהי שהיא נמצאת אחר ההעדר, מ"מ עכשיו היא נמצאת ואינה נעדרת כלל, ומה הטעם שתורה זו תעורר בכיה השמורה להעדר. ונראה, שמצינו בכי אחר הדומה לבכי זה, שאמרו חכמים [סוכה נב.] "לעתיד לבא מביאו הקב"ה ליצר הרע ושוחטו בפני הצדיקים ובפני הרשעים. צדיקים נדמה להם כהר גבוה... צדיקים בוכין ואומרים, היאך יכולנו לכבוש הר גבוה כזה". ופירש רש"י שם "צדיקים בוכים - שנזכרים בצערם שהיה להם, לכבוש הרשע הזה בחייהם". ושוב יש לתמוה, מדוע בשעת הגאולה והישועה לעתיד לבא, עדיין ישנו בכי על שעת הצרה. ובביאור הדבר, ראה במבוא לפחד יצחק לשבועות, שכתב: "נתקיימו בנו דבריו של הפסוק [ירמיה לא, ח] 'בבכי יבואו ובתחנונים אובילם' שנאמרו על פדויי השביה החוזרים למקומם. דווקא השמחה הבאה לאחר הצער היא היא שיש בכוחה להביא לידי דמעות של שמחה. הישועה מתוך הצרה היא היא המולידה את דמעות הגיל, מפני שאף על פי שגופו של הצער חלף כבר, מכל מקום שערי הדמעות שבנפש עדיין לא ננעלו, ובשעה שמצב הצרה נהפך למצב של ישועה, הרי כמו כן הדמעות של הצרה נתהפכו עכשיו לגשמי ברכה, ולדמעות של ברכה והודאה על חסדו יתברך. ובכיוון זה הולך הוא גם המשך לשון הכתוב 'ובתחנונים אובילם'. כלומר, אף על פי שהתחנונים שייכים לקריאה מן המצר, ועכשיו אנו עומדים כבר לאחר הענייה במרחב, מכל מקום הנה עדיין נתונה היא הנפש בהשראה של תחנונים. וככה הולך הוא הצער הקודם ומתעלה עד כדי כך שהוא יוצר יצירה חדשה; דמעות מתוך שמחה, ותחנונים מתוך ישועה". לכך הבכי של הצדיקים לעת"ל הוא בכי של שמחה הניזון מהצער שהיה להם בכבישת היצר בחייהם. והוא הדין לבכי דידן, שאף הוא בכי של שמחה הניזון מההעדר שהיה אמור לחול על דברי תורה אלו, שהועלו מתהום הנשייה ונמצאים עתה בעולם לאחר ההעדר. והעומק בזה הוא, שכאשר יש דברים היוצאים למציאות לאחר ההעדר, אין מציאות זו מוחקת ומבטלת את ההעדר, אלא מציאות זו מכוונת את המבט אל ההעדר שהיה עלול לחול עליה. לכך דברי תורה שניצלו מההעדר, הם מורים באצבע על ההעדר שניצלו ממנו, בבחינת [ב"ק עד:] "בא הרוג ברגליו". אך עדיין קשה, הרי אם לא היה מתגבר ולומד, אלא היה נמנע מללמוד מחמת עוניו, אז לא היה שום בכי על העדר התורה הזה [שלא נזכר כאן "מי שאי אפשר לו לעסוק בתורה ואינו עוסק"]. ונמצא שרק כאשר מתגבר ולומד, ומציל את התורה מההעדר, אז מתעורר הבכי על העדר התורה שהיה עלול להיות, ולא כאשר העדר זה אכן מתרחש, אתמהה. וצריך לומר, שכאשר אינו מתגבר ולומד, אין זה העדר של תורה, כי לא היה ראוי כלל שתורה זו תבוא לעולם, כי אין זה בידו ללמוד בתנאים אלו. ורק כאשר מצליח להתגבר וללמוד, ותורה זו אכן באה לעולם, אז מתגלה עומק ההעדר שהיה עלול לחול על דברי תורה אלו. וכן מבואר בנצח ישראל פל"ד [תרנא.], וז"ל: "כי לעולם אותו שנאבד הוא בוכה, כמו שהיה יוסף נאבד מן אחיו, וכשהיה חוזר לאחיו היה בוכה". ובמאמרי פחד יצחק, מאמר לד אות א, כתב: "פירש המהר"ל ענין הבכיה כאן לפי שמי שנאבד בוכה בשעה שיוצא מהיותו נאבד, לא האובד בוכה, אלא הנאבד. יוסף ועשרת השבטים הם הנאבדים". ודו"ק.

(83) האפשרות לעסוק בתורה, וכגון אדם עשיר, וכמבואר למעלה הערה 45.

(84) צרף לכאן את דבריו הידועים בדר"ח פ"ו מ"ז [רמז:] אודות קלקול דרך הלימוד, שכתב בכאבו: "וראיתי בנים אשר לבם כפתחו של אולם, עד שראוים לקבל כל התורה, ואחריתם נאבדו והיו כשאר עמי הארץ. חי ה' צבאות, אם אין ראוי לקרוע על זה כמו על ספר תורה שנשרף. וכמו שאמרו [שבת קה:] העומד על יציאת הנפש חייב לקרוע. ופירש רש"י ז"ל [על הרי"ף במו"ק טו. בדפי הרי"ף] הטעם שהיה בכחו ללמוד תורה עוד, ועכשיו נתבטל במיתתו. כל שכן שיש כאן באלו בטול התורה והפסדה, וראוי לקרוע על זה כמו על ספר תורה שנשרף". וראה להלן פ"ה הערה 132, ופט"ו הערה 88.

(85) פירוש - למעלה [לפני ציון 67] הביא לשון המאמר [עפ"י גירסת העין יעקב] "ועל פרנס המתגאה על הצבור בחנם". ועל כך כותב כאן שאין ראוי שכוח זה של הפרנס יהיה בעולם כאשר הוא בחנם. וכן בסמוך כתב: "פרנס שהוא מתגאה על העם בכח, והוא בחנם". וראה הערה הבאה.

(86) פירוש - מתוך שהלשון הוא "ועל פרנס המתגאה על הצבור בחנם" [עפ"י גירסת העין יעקב], ולכאורה היה אפשר להשמיט תיבת "בחנם" [כפי שאכן אמרו בגמרא שלפנינו (חגיגה ה:)], ומשמע מכך שאיירי רק באופן שמתגאה בחנם, ולא כאשר אינו בחנם. והאופן של חנם הוא כאשר "לא עשה להם טובה". וכן אמרו [פסחים קיג:] אין הדעת סובלתן... פרנס מתגאה על הציבור בחנם", ופירש הרשב"ם שם "המתגאה על הציבור בחנם - נוהג עליהם שררה, ואינו עומד עליהן בשעת דוחקן". וברי שהרשב"ם הוסיף "ואינו עומד עליהן בשעת דוחקן" [אע"פ שזה לא הוזכר בגמרא] משום שבא לבאר תיבת "בחנם", שאין פרנס זה עושה לציבור שום טובה ותועלת, ולכך זו השתוררות חנם. וכן בספר משנת חכמים לרבי משה חאגיז, ב"שמיעת האזן", אות נד, כתב: "פרנס המתגאה על הצבור בחנם, דהיינו שנתמנה עליהם בכח שררה ומלכות, או צד בקהלה, ולא שראוי הוא לכך מחמת טובות שהקדים לצבור, והצבור בחרו בו לטובתם והנאתם, אלא שע"י איזה צד שעמד על צדו, או איזה צווי שררה וכיוצא בה להיות מתמנה פרנס, ומתגאה על הצבור בחנם".

(87) בגו"א שמות פכ"א אות ז [קכט:] האריך לבאר את גנותו של פרנס המנהיג את הצבור בכח ובחזקה, ובסוף דבריו כתב: "אך נתקררה רוחי ונכבה אש יקוד לבי הבוערת, כי דבר בם ראיתי כי אין יוצא מאתם לא נין ולא נכד, עד שהעניות שולטת, [ואין להם] זרע שיהיה לו שם בחכמים ושאר בתלמידים".

(88) פירוש - אי אפשר שיהיו פחות משלשת אופני ההעדר שנקט, כי הם שלש האפשריות של העדר, הכוללים כל סוגי העדר, וכמו שמבאר.

(89) נמצא שיש העדר של חסרון [מי שאפשר לו ללמוד ולא למד], ויש העדר של תוספת [מי שא"א לו ללמוד, ולמד], ויש העדר מצד עצם הדבר [פרנס המתגאה על הצבור בחנם]. ומצוי בספריו שמבאר ש"שלשה דברים" הם כנגד תוספת, גרעון, ועצם הדבר. וכגון, בסמוך יביא את דברי הגמרא ביומא [לה:], שאמרו "תנו רבנן, עני ועשיר ורשע באין לדין. לעני אומרים לו... כלום עני היית יותר מהלל... עשיר אומרים לו... כלום עשיר היית יותר מרבי אלעזר... רשע אומרים לו... כלום נאה היית מיוסף", ויבאר זאת שיש מניעה מצד החסרון [עניות], הרבוי [עושר], ועצם הדבר [יצה"ר]. וכן הוא בדרוש על התורה [כא:]. ובדר"ח פ"ה מי"ט [תסא:] כתב: "כי היה בבלעם ג' מיני חסרון ["עין רעה, ורוח גבוהה, ונפש רחבה" (במשנה שם)], עד שהיו אלו מיני חסרון כוללים כל מיני חסרון. וזה כי האחד הוא מצד שהיה עצם רע בעצמו, ודבר שהוא רע בעצמו אין לך חסרון כמו זה, מצד שהוא עצם רע. ומורה על זה מה שהיה בעל עין הרע, כי עין הרע נמשך מעצם רע. והשני, מצד התוספות שבו, שכל תוספות הוא חסרון ["רוח גבוהה"]... והשלישי מצד שהיה נפש חסר, ולכך היה נפש רחבה לחמוד ממון אחר ["נפש רחבה"]". ובח"א לכתובות קיא. [א, קסג.] ביאר את הצורך בשלש שבועות שהובאו שם בגמרא כדי שהגלות לא תתבטל, וכלשונו: "כאשר השם יתברך גזר הגלות על ישראל... ומפני זה היו ג' שבועות, כלומר ג' גזירות; האחד, שלא יהיו בטול אל הגלות עצמו, ולא יהיה תוספת, ולא יהיו לו גרעון, הרי ג' גזירות שבזה הגלות עומד על ענין הראשון. כי מה שלא יעלו בחומה, דבר זה הוא שיהיו גורעים הגלות, באשר הגלות הוא הפירוד, והם יעלו בחומה בקבוץ לארץ הרי דבר זה נחשב גרעון לגלות. ושלא ישתעבדו בהם יותר מדאי, הוא תוספת גלות. ושלא ימרדו, דבר זה נגד הגלות עצמו כאשר ימרדו באומות, ולא יקבלו עול שלהם עליהן". וכן בנצח ישראל פל"ו [תרעט.] ביאר שיש שלש פורענות; ע"י תוספת [גוג ומגוג], על ידי חסרון [גיהנם], וחסרון בעצם [חבלי משיח]. ובח"א לסנהדרין צז. [ג, רז.] כתב: "וידוע כי לפעמים יש קלקול ע"י שיתרבה דבר אחד, ולפעמים הקלקול מצד המעוט, ולפעמים הקלקול מצד השנוי". ובנתיב העבודה פי"ז כתב: "ובפרק הרואה [ברכות נד:] אמר רב יהודה, שלשה דברים מאריכין ימיו של אדם, ואלו הן; המאריך בתפלה, והמאריך בשלחנו, והמאריך בבית הכסא. ודברים אלו צריכים פירוש וביאור. וכבר אמרנו שבכל מקום שזכר מספר כמו זה, הם ענין אחד ודבר אחד, ואין זה בלא זה. לכך אלו שלשה שזכרו, רצו לומר כי האדם הזה צריך לו ג' דברים, ועל ידם יש לאדם חיות. האחד, שצריך אל האדם שיהיה משלים החסרון שלו, כי הוא חסר במה שהוא בשר ודם, וצריך אליו למלאות חסרונו. והשני, כמו שצריך אל האדם למלאות חסרונו במה שהוא חסר... כך נמצא עמו תוספת, וצריך להסירו, כמו שאמרו בכל מקום [חולין נח:] כל תוספת חסרון נחשב. והשלישי הוא, כי אלו השנים הם שייכים אל עצם האדם כאשר אינו ממלא מה שחסר לו, או שאינו מסלק מה שיש לו תוספת. ומ"מ אף אם עושה זה, אין לאדם הקיום בעולם מצד עצמו כי אם מצד השם יתברך, אשר משפיע ונותן לו החיים. ולכך אמר ג' דברים מאריכין לו ימיו; האחד מי שמאריך על שלחנו כאשר הוא אוכל כדי למלאות חסרונו... והשני הוא כנגד זה המאריך בבית הכסא, לסלק דבר שהוא תוספת אצלו... אמנם השלישי מפני שאין לאדם קיום מצדו, רק מצד השם יתברך, ולכך אמר המאריך בתפלתו. כי התפלה בעצמה הוא על חיותו, שזה ענין התפלה שמתפלל על צרכי חיותו". וראה להלן הערה 161.

(90) פירוש - השלשה שהוזכרו בגמרא [מי שיכול ללמוד, ואינו לומד. ומי שאינו יכול ללמוד, ולומד. ופרנס המתגאה על הצבור בחנם (חגיגה ה:)] הם שלשה דברים הסותרים לשכל הישר, וכמו שמבאר והולך.

(91) פירוש - ה' הוא בית החכמה, וכמו שכתב בדר"ח פ"ג מ"ט [רטז.], וז"ל: "כי החכמה היא עם השם יתברך, עד שנחשב השם יתברך יסוד ועיקר אל החכמה, והוא יתברך בית החכמה. וכמו שהיסוד מקבל הבנין, כך השם יתברך הוא עיקר ויסוד, מקבל החכמה, כי שם ביתה". וכל מעשי ה' נעשים בדעת ובשכל, שנאמר [תהלים קד, כד] "כלם בחכמה עשית". ובתפארת ישראל פ"ט [קמג:] כתב: "הוא יתברך עצם היושר".

(92) כי הבכיה מורה שהדבר המעורר את הבכי הוא חסרון אל הבוכה [כמו שביאר עד כה], והואיל וה' הוא השכל והדעת, לכך דבר שאינו לפי השכל והדעת הוא עומד כנגד ה', לכך ה' בוכה על דברים העומדים כנגדו. דוגמה לדבר; אמרו חכמים [דב"ר סוף פרשה יא] "נשקו הקב"ה [למשה] ונטל נשמתו בנשיקת פה, והיה הקב"ה בוכה". ובגבורות ה' פס"ד [רצה:] כתב: "'יקר בעיני ה' המותה לחסידיו' [תהלים קטז, טו]. פירוש, כל כך השם יתברך טוב לצדיקים, עד שכבד בעיניו המותה לחסידיו ולהמית אותם. שמצד שהם צדיקים, ראוי להם החיים... ולא ימותו לעולם... אם כן ראוי שיתן לו החיים תמיד, ועל זה אמר 'יקר בעיני ה' המותה לחסידיו', באמת הוא כבד בעיני ה', ולא היה ראוי המיתה להם" [ראה להלן פי"א הערה 91]. לכך הקב"ה בכה במיתתו של משה, כי מיתת הצדיקים היא מתנגדת להנהגה הראויה לצדיקים.

תוכן העניינים

פירושים והערות מהרב יהושע הרטמן על נתיבות עולם

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה