פירושים והערות מהרב יהושע הרטמן על נתיבות עולם· רבי יהושע הרטמן
נתיב התורה · פרק ג
(1) כי האדם הוא בעל גוף גשמי, לכך השכל מרוחק ממנו, וכמבואר למעלה תחילת פ"ב, וראה הערה הבאה.
(2) לשונו למעלה תחילת פ"ב: "מפני כי התורה הוא השכל העליון, וקשה לקנות התורה שהיא שכל העליון, לכך צריך שיהיה אל האדם הכנה לקבל התורה, ואם לא כן, לא יקבל אותה. וההכנה שצריך לתורה הם דברים הרבה מאוד עד שהוא ראוי אל התורה, כי האדם הוא בעל גוף, והתורה היא שכל אלקי. לכך צריך האדם שיהיה רחוק מן המדות שהם גשמיים, וצריך לדבק במדה שהיא שכלית". ולהלן פ"ד [ליד ציון 234] כתב: "כבר אמרנו, כי האדם אשר הוא רוצה לקבל התורה, ראוי שיהיה לו הכנה אל התורה השכלית, וזולת זה אינו זוכה אל התורה השכלית. לפי שהתורה היא נבדלת מן האדם אשר הוא גשמי, ולכך צריך האדם הכנה לזה ביותר. ועיקר הכנה הזאת שיהיה דומה ומתיחס לשכל לגמרי, עד שהוא ראוי לקבל אותו. כי אשר הוא דומה ומתיחס אל דבר, ראוי שיהיו ביחד... כי האדם אשר רוצה לקנות השכל האלקי העליון, צריך שיהא לו התייחסות אל השכל, שאז יש לו הכנה אל השכל". וראה למעלה פ"ב הערות 3, 6, 45, 74, 101, להלן הערה 31, פ"ד הערות 191, 235, פ"ו הערה 101, ועוד.
(3) המשך לשונו בתחילת פ"ב: "עיקר המדה שהיא שכלית היא הענוה, כמו שיתבאר ענין זה במקומו, ולכך אי אפשר לקנות התורה כי אם בעל מדה זאת". וכן כתב למעלה לקראת ס"פ ב [לאחר ציון 90], וז"ל: "והתבאר לך כי לקנין התורה השכלית צריך הכנה עד שיקבל התורה, ועיקר הוא הענוה, כמו שבארנו למעלה, כי מדת ענוה יותר מכל המדות הכנה אל התורה".
(4) פירוש - אם קנית התורה מחייבת את ההכנה להיות ענו, כל שכן שהיא תחייב את ההכנה לא להיות בעל תאוה גופנית, וכמו שמבאר.
(5) יותר מבעל גאוה. אמנם יש להעיר, כי בנתיב הלשון פ"ה כתב: "איכא דמתני לה על הגאוה, שאין השם יתברך דר עמו בעולם אחד [ערכין טו:]. מפני שכבר אמרנו כי השם יתברך נבדל לגמרי מן הגשמי כמו שהתבאר, ובעל הגאוה הוא נוטה אל הגשמי לגמרי, ולפיכך אין כאן חבור כלל, ואי אפשר שיהיו ביחד שני דברים שהם הפכים". וכן כתב בח"א לערכין שם [ד, קלו.]. הרי שגם בעל גאוה "הוא נוטה אל הגשמי לגמרי", ובמה נוטה יותר ממנו בעל תאוה גופנית שכתב עליו כאן "כי בדבר זה הוא נוטה לגמרי אל הגשמי". ואולי יש לומר, שהא תינח שבעל גאוה הוא נוטה אל הגשמי לגמרי כמו בעל תאוה גופנית, אך הואיל ונתבאר בפרק הקודם שכדי לזכות לתורה על הלומד להיות בעל ענוה, משמע מכך שהנעדר ענוה אינו יכול לזכות בתורה, אע"פ שאין הוא בהכרח בעל גאוה, שמן הסתם לא כל מי שנעדר ענוה הוא בהכרח בעל גאוה, אלא שיש שטח ביניים ביניהם [שאינו ענוותן אך גם אינו גאותן], ועם כל זה גם הוא מופקע מזכיה בתורה מחמת העדר ענוה. וממצב ביניים זה בודאי ניתן ללמד לאדם שהוא בעל תאוה גופנית, שהוא יהיה יותר מופקע מזכיה בתורה, שהרי הוא נוטה לגמרי אל הגשמי, יותר ממי שאינו בעל ענוה אך גם אינו בעל גאוה.
(6) מדרש תנחומא נח, אות ג: "כל מי שאוהב עושר ותענוג אינו יכול ללמוד תורה שבע"פ, לפי שיש בה צער גדול ונדוד שינה, ויש מבלה ומנבל עצמו עליה". ובדר"ח פ"ו מ"ה [קיא:] כתב: "כי התורה היא שכלית, והאדם בעל גוף חמרי, ואין ספק כי השכל והגוף הפכים מתנגדים זה את זה, ולפיכך אין אל התורה קיום בגוף החמרי, שאיך יהיה אל התורה, שהיא שכל, קיום בגוף החמרי, כיון שהם הפכים, ואין עמידה אל אשר הם הפכים יחד". וכן מבואר בהערה הקודמת, שהקב"ה אינו יכול לדור עם בעל גאוה, מפאת שהם הפכים. ואודות שאי אפשר לשני הפכים שימצאו יחד, כן כתב הרבה פעמים. וכגון, בדר"ח בביאור משנת "כל ישראל" [ע.] כתב: "אי אפשר שיהיה נוטה לימין ולשמאל ביחד, שהם הפכים". ושם פ"ג מי"ג [שיב.] כתב: "כאשר יפעל כח הדברי, לא נמצא השכלי בכחו, כי אין שני הפכים נמצאו כאחד". ובבאר הגולה הבאר הרביעי [שכ:] כתב: "כי לא יתחברו שני הפכים, כמו האמת והשקר, ביחד, מצד ההיפך שבהם". ובתפארת ישראל פ"ט [קמג.] כתב: "הדברים אשר הם הפכים זה לזה אי אפשר שימצאו יחד". ובגבורות ה' פנ"ב [רכח.] כתב: "שני הפכים לא יתקבצו בדבר אחד בעת אחד". ובגו"א ויקרא פט"ז אות ח כתב: "ההפכים לא יסבלו בענין אחד". וכן הוא שם בדברים פ"י ריש אות ט. וכן כתב בנצח ישראל פ"ז [קפב:] ושם הערה 174, שם פכ"ג הערה 2, דרוש על התורה [י:, טז:], ועוד ועוד. ובנתיב העבודה פי"ז ביאר שאין משיחין בשעת הסעודה [תענית ה:], שהאכילה והדיבור הם הפכים, שהאכילה מצד הגוף, והדיבור מצד הצורה, ולכך אין משיחין בשעת הסעודה. והחובת הלבבות בשער השמיני פרק ג כתב: "כבר אמר אחד מן החכמים, כאשר לא יתחברו בכלי אחד המים והאש, כן לא תתחבר בלב המאמין אהבת העולם הזה ואהבת העולם הבא". וראה להלן פ"ד הערה 193.
(7) "מיד לאחר הריגתה, שאינו מקפיד על תענוגים, אלא אוכל בשר בלא תבלין, וכן שאר עינוגין" [רש"י שם בפירושו הראשון].
(8) "שמסרחת בטיט, היינו מי שאינו הולך אחר גבהות לקוץ במאכלו אם לא נתבשל כל צרכו".
(9) לכך הוא נקרא "שכל הנבדל", שנבדל מהגוף. דוגמה לדבר; בגמרא [סנהדרין נב:] אמרו "למה תלמיד חכם דומה לפני עם הארץ. בתחלה ["בעודו מתנהג בכבודו, שאין צריך לו (הת"ח לע"ה), הוא יקר בעיניו" (רש"י שם)] דומה לקיתון של זהב. סיפר הימנו, דומה לקיתון של כסף. נהנה ממנו, דומה לקיתון של חרש, כיון שנשבר שוב אין לו תקנה". וכתב על כך בח"א שם [ג, קסב.]: "פירוש, כי השכל הוא נבדל מן הגוף, והת"ח דומה אל השכל, ועם הארץ דומה אל הגוף. וכאשר הת"ח יש לו מעלת השכל הנבדל, שהוא נבדל מן הגוף, כאשר ראוי אל השכל הנבדל, שלכך נקרא 'שכל נבדל' שהוא נבדל מן הגוף, ואז יש לו מעלתו. אבל כאשר השכל מעורב עם הגוף, אז השכל בטל אצל הגוף, כאילו אינו נמצא. וזה שאמר כיון שנשבר שוב אין לו תקנה, כי כלי חרס שנשבר אינו עומד לשום דבר, והוא בטל לגמרי, כיון שנהנה ממנו, בדבר זה נחשב שהוא מעורב עם הגוף כאשר מקבל הנאה ממנו, ואז השכל בטל. ואין השכל במעלתו רק כאשר הוא נבדל מן הגוף, וזה מבואר למשכילים ולנבונים". וראה להלן פ"ד הערה 202, פ"ט הערה 64, ופט"ו הערה 142.
(10) כי העדר הכנה מורה על העדר חשיבות, וכפי שרבוי הכנה מורה על רבוי החשיבות. ומקרא מלא הוא [עמוס ד, יב] "הכון לקראת אלקיך ישראל", ומכך דרשו חכמים [שבת י.] שיש להתלבש לתפילה בצורה מכובדת, ופירש רש"י שם "הכון לקראת אלקיך - התנאה לפניו".
(11) יש להבין, כיצד החיה משמשת מקור ודוגמה לאכילה שאינה נוטה אל התאוה הגופנית, כאשר החיה עצמה אוכלת רק מחמת תאוה גופנית. ויש לומר, שאמנם אצל החיה אכילתה נעשית מחמת תאוה גופנית, אך כאשר אכילה זו מועתקת לאדם, כלפי האדם זו אכילה ללא חשיבות, כי דרך בני אדם לעשות הכנות במאכליהם התואמות לחשיבותם, ואם דורס ואוכל ללא הכנה, יש בכך להראות בעליל שאין אכילתו חשובה לו כל כך, ובזה הוא מורה על עצמו שאינו נוטה אל התאוה הגופנית. אך קשה, שרש"י [בראשית כה, כג] כתב: "שני גוים בבטנך - 'גיים' כתיב, אלו אנטונינוס ורבי שלא פסקו מעל שולחנם לא צנון ולא חזרת", ובגו"א שם [אות לא] כתב: "מרמז על כלל ישראל ואדום שיש להם ענין מיוחד, שהם גיים, ורוצה לומר כי נפש חשוב יש להם, ונוהגים במאכל שלהם בחשיבות, וזהו שאמרו כי 'לא פסקו מעל שלחנם לא צנון ולא חזרת'. ורוצה בזה כי יש אוכל אכילתו כבהמה ואינו מחשיב עצמו, אבל ישראל ועשו אין נוהגין כך, רק מתקנין תקון הראוי לאדם להחשיב עצמו... וכן אדום נוהגין עד היום במלבושיהם להתכבד מאד יותר משאר אומות, וגם בבניינים נאים, לא כמו ישמעאל שאינם מקפידים על מאכלם ועל מלבושם ועל מרחצאותיהם. וכן היו ישראל נמשכים אחר זה מפני מעלתם וחשיבותם בעצמם. לכך אמר 'שני גאים בבטנך', ורוצה בזה כי אומות חשובות שיש להם חשיבות נפש". וכיצד דברים אלו עולים בקנה אחד עם דבריו כאן שהעדר חשיבות במאכל מורה על מדה שכלית, ואילו בגו"א הזכיר בגנאי את ההנהגה של "יש אוכל אכילתו כבהמה ואינו מחשיב עצמו", והרי אדרבה, הגמרא [עירובין נד.] משבחת הנהגה זו. ואולי יש לחלק, שיאכל באופן מכובד, אך טיב המאכל אינו צריך להיות בחשיבות. ומעין קושיא זו הקשה רש"י בעירובין שם על פירושו הראשון [שביאר כמהר"ל], וז"ל: "מצינו בכל התלמוד שדרך תלמידי חכמים להקפיד על מאכלן דרך גדולה וכבוד, ועל מלבושיהן". וצ"ע. וראה להלן הערה 21.
(12) כפי שכתב בהקדמה לאור חדש [מט.]: "כי הגוף והשכל שני הפכים; שאם האחד קם, השני נופל. וכל אשר הוא נוטה אחר השכל, הוא נגד הנאת גופו". ובדר"ח פ"ד מט"ו [שטז.] כתב: "בגמרא בפרק חבית [שבת קמז:], אמר רבי חלבו, מיא דיומסיתא ["שם נהר שמימיו מלוחים" (רש"י שם)], וחמרא דפרוגיתא ["שם מדינה שיינה משובח" (רש"י שם)] קפחו עשרת שבטים מישראל ["שהיו בעלי הנאה ועסוקים בכך, ולא היו עוסקים בתורה, ויצאו לתרבות רעה" (רש"י שם)]... כי עשרת השבטים כאשר היו רודפים אחר התאות ביותר, דבר זה נקרא 'מקפח' אותם מישראל. כי ישראל אין ראוי להם שיהיו נוטים אל התאוות היתירות, כי זהו ענין מעלות ישראל, שהם קדושים ופרושים והם נבדלים. ולכך אמר 'מיא דיומסית וחמרא דפרוגיתא', שהם שני דברים, המים והיין. כי אלו ב' דברים, המים הם לרחיצת הגוף ולתענוג שלו, והיין הוא אל הנפש, כי היין משמח לבב אנוש [עפ"י תהלים קד, טו]. עד שבאלו שני דברים יש לאדם נטיה אל התאוות בגוף ובנפש. ודבר זה קפח עשרת השבטים מישראל, כי אין ראוי לישראל דבר זה, שהם פרושים ונבדלים מן התאות. ולכך אמר [שבת קמז:] כי רבי אלעזר בן ערך אקלע להתם. ועם חכמתו, אעקר תלמודיה כאשר היה נוטה אל התאות האלו. ודבר זה מסלק התורה השכלית, שהוא הפך התאות. וזהו שאמר [שם] 'היינו דתנן הוי גולה למקום תורה', שהאדם אל ידור אלא במקום תורה [אבות פ"ו מ"ט], ולא במקום שאין תורה. כי נמשכים שם אחר הדברים של עניני העולם הזה, ובזה תסתלק ממנו התורה, כמו שנעשה לרבי אלעזר בן ערך, בשביל שהיה דר במקום אשר שם התאוות, והיה נמשך אחריהם". ובדר"ח פ"ו מ"ז אמרו שהקנין העשרים ושלשה של תורה הוא "במיעוט תענוג", וכתב שם לבאר [קעח.]: "דבר זה, כי הרודף אחר התענוגים הגופנים הרי הוא בעל גוף ובעל חומר, ואין ראוי שיקנה החכמה, שהוא הפך הגוף... תענוג יותר מדאי אל יעשה, משום שהוא נוטה בזה אל תאוות הגופניות, וזה הפך התורה". ובירושלמי יומא פ"ח ה"א אמרו "בששימש מטתו מבעוד יום, ושכח ולא טבל. והא תני מעשה ברבי יוסי בר חלפתא שראו אותו טובל בצנעה ביוה"כ, אית לך למימר באותו הגוף הקדוש בשוכח [בתמיה]". הרי ש"הגוף הקדוש" אינו בר שכחה. ובגליוני הש"ס לגר"י ענגיל [ירושלמי כרך ד אות לא] כתב על כך: "פירוש, דקדושה היא חכמה [זוה"ק ח"ב מג:], ושכחה הוא באחורים דחכמה התנגדות החכמה... ולכן אי אפשר לגוף קדוש שיהא שוכח". וראה להלן הערה 146.
(13) "היינו בשביל תלמודו ממתין ושוהה מלאכול... אם יש לו למוד לא ימהר אל האכילה, עד כי לפעמים נתקלקל לו האכילה" [לשונו בסמוך].
(14) שבדרך כלל אכילתם היא לשעה, וכמו שאמרו חכמים [שבת י.] "תנו רבנן, שעה ראשונה מאכל לודים, שניה מאכל לסטים, שלישית מאכל יורשין... רביעית מאכל כל אדם, חמישית מאכל פועלים, ששית מאכל תלמידי חכמים". ובגו"א בראשית פי"ט אות ג כתב: "באו המלאכים אל אברהם בשעה ששית... והיה שעה לאכילה, שכן דרך סעודה, אם כן הלכו בסוף שעה שביעית".
(15) פירוש - שתי האפשריות האלו מצויות במי ששקוע בלימודו, שאוכל במהירות, או שדוחה אכילתו, וכפי שמבאר.
(16) דוגמה לדבר; שנינו במשנה [אבות פ"ד מ"י] "רבי מאיר אומר, הוי ממעט בעסק ועסוק בתורה", ובדר"ח שם [קצז.] כתב: "יש לשאול, מה בא רבי מאיר להשמיענו, וכי לא ידענו שיש לאדם למעט עסקיו ויעסוק בתורה, דאם לא כן, תורתו אימתי תהיה נעשית... ויש לפרש שרוצה לומר כי לפעמים אדם ממעט בעסקיו בשביל הטורח או בשביל העצלה, ואם ימעט עסקיו בשביל הטורח או בשביל העצלה, ויעסוק בתורה, הרי מה שממעט בעסקיו אינו מפני התורה. אבל יש לו למעט מן עסקיו, אף על גב שאין עליו העסק טורח כלל, ואפשר שהוא חפץ ואוהב לעסוק יותר בעסקיו, אפילו הכי ימעט מן עסקיו ויעסוק בתורה. שיהיה נראה שהוא פונה מעסקי העולם, וממעט עסקי העולם, בשביל התורה. ובזה מסלק האדם עצמו מענין העולם, ומתדבק במדריגה אלקית. ולפיכך אחר שאמר 'הוי ממעט בעסק ועסוק בתורה', שרוצה לומר כי כאשר ימעט מן עסקיו בשביל התורה, ולא שימעט מן עסקיו בשביל הטורח כמו שאמרנו, ואז נראה כי חפץ בתורה, שהרי מניח עסקיו ועוסק בתורה. ואדם כזה ראוי שיקנה התורה, כאשר הוא מסלק דברים הגופנים ופונה אל התורה". וראה להלן הערה 79, ופ"ד הערות 35, 108
(17) פירוש - יש אל השכל קיום כאשר אין לו התנגדות מהגוף. ובדר"ח פ"ה מי"ז [תיג:] כתב: "כי בטול הדבר מגיע מצד המתנגד, אשר מתנגד אל דבר. וכאשר... אין כאן מתנגד כלל, הוא קיום הדבר". ואמרו חכמים [סנהדרין צב.] "לעולם הוי קבל וקיים ["הוי ענו ותחיה" (רש"י שם)]". ובח"א שם [ג, קפד:] כתב: "הוי קבל וקיים. דבר זה בארנו בכמה מקומות ענין זה המעוט, שממעט עצמו גורם לו הקיום. והבאנו ראיה ברורה מן הארץ, שהיא יסוד הכל והפחות, ועל הארץ נאמר [קהלת א, ד] 'והארץ לעולם עומדת', מה שלא נאמר בכל היסודות. שתראה מזה כי הקטנות מביא הקיום והנצחיות. טעמו של דבר כי מי שהוא קטון אין מתנגד לו, כי ההתנגדות הוא מצד השווי ודומה לו במעלה, אבל כאשר הוא שפל אין מתנגד לו. ודבר זה הוא קיום של דבר, שכל אשר יש לו מתנגד לו, אין קיומו כל כך, בעבור המתנגד אשר יש לו, ומביא לו הפסד ואבוד". וכן הוא באור חדש [קיא.], וראה להלן פט"ו הערה 103. ובמכתב אליהו, חלק ג, עמוד 97, כתב: "השם יתברך ברא את האדם כך שרצונו יוכל לפעול גדולות, שהרי בצלם אלקים עשה את האדם. וכמו שרצון ה' הוא הפועל ובורא את הכל [ובתוך סוגריים שם הוסיף: "ידוע שכל 'ויאמר' שבמעשה בראשית ביאורו שכך רצה וכן נתהווה כפי רצונו, עיין שם ברמב"ן (בראשית א, ג)"], מעין כח זה נתן הבורא לאדם, שברצונו לבד יוכל לפעול הרבה. אף שאנו רואים שפעמים הרבה אין רצונו של אדם מתגשם, אין זאת אלא משום שרצונותיהם של אחרים מתנגדים לרצונו".
(18) כמו שאמרו חכמים [פסחים מט:] "אמר רבי עקיבא, כשהייתי עם הארץ אמרתי מי יתן לי תלמיד חכם ואנשכנו כחמור. אמרו לו תלמידיו, רבי, אמור ככלב. אמר להן, זה נושך ושובר עצם, וזה נושך ואינו שובר עצם". וכתב על כך להלן פט"ו [לאחר ציון 112] בזה"ל: "פירוש, כי החמרי מתנגד לשכל, עד שאצל החמרי אין מציאות אל השכל, שהחומר והשכל שני הפכים. וזה שאמר 'מי יתן לי תלמיד חכם ואנשכנו כחמור', ומפרש שהוא משבר העצם, כלומר שהוא מאבד אותו. וכמו שהחמור מאבד העצם מן האדם השכלי, עד שאין מציאות לו לגמרי, כי העצם הוא עיקר קיום האדם, שהאדם נסמך עליו כל בנינו, והחמור משבר אותו. וכך האדם שהוא חמרי רוצה לבטל התלמיד חכם שהוא שכלי, וזה מפני כי החמרי הוא העדר השכלי לגמרי, עד שאין לו מציאות מצד החמרי... וזה שאמר 'מי יתן לי תלמיד חכם ואנשכנו כחמור', ודבר זה מבואר". ובנצח ישראל פל"ד [תרמט.] כתב: "כי העולם הטבעי הוא מתנגד לדבר אלקי. ודבר זה בארנו בכמה מקומות, רמזו עליו חכמים שאמר רבי עקיבא, כשהייתי עם הארץ אמרתי מי יתן לי תלמיד חכם ואנשכנו כחמור. כי עם הארץ שאינו שכלי, רק טבעי חמרי, והוא מבטל השכלי הנבדל מן החומר לגמרי" [ראה להלן הערה 104]. ושם בפ"ב [לה.] כתב: "העולם הזה הוא עולם הטבע, ואין הדברים אלקיים נמצאים בו בשלימות". ושם בפכ"ח [תקעב.] כתב: "עולם הזה הוא טבעי גשמי... וידוע כי הגשמי מתנגד לבלתי גשמי". ובסמוך [לפני ציון 32] כתב: "גופו הגשמי הוא סבת הרחקה מן השכל הנבדל". וכן כתב בסמוך [לפני ציון 38] "וזה כמו שאמרנו כי הגוף מתנגד אל השכל". ושוב כתב [לפני ציון 80] "כי הגוף הוא מונע אל השכלי, וכמו שהתבאר כמה פעמים". וראה להלן פט"ו הערה 113.
(19) כפי שפירש רש"י שם "והמאריך על שלחנו - שמתוך כך עניים באין ומתפרנסים".
(20) לשונו בנתיב העבודה סוף פי"ז: "מי שמאריך על שלחנו, כאשר הוא אוכל כדי למלאות חסרונו. כי האדם הרעב היה חסר, וצריך למלאות חסרונו באכילתו, ולכך המאריך על שלחנו, מביא לו דבר זה אריכות החיים. אמנם אם אין כאן רק אכילה הגופנית, דבר זה אין נותן לו אריכות חיים, כי אריכות זה אדרבא הוא חסרון לאדם, כאשר האדם מאריך בשביל סעודה הגופנית. רק כאשר מאריך על שלחנו, ובשביל זה משפיע מטוב שנתן השם יתברך אליו לעני, שצריך העני חיים, ומשפיע לו החיים. ומעתה נחשב אריכות שלחנו מן שפע השם יתברך שהשפיע לו להשפיע ג"כ לאחרים. וכאשר הוא מן השם יתברך שהשפיע לו, אין ספק כי השם יתברך משפיע לו למלאות חסרונו מה שחסר אליו, וזה בודאי אריכות חייו".
(21) פירוש - מה שאמרו שת"ח דורס ואוכל במהירות, לא איירי באכילה עצמה, אלא בהכנות לאכילה, שמקצר בהכנות מאכלו. לכך אין בזה שום סתירה למה שחז"ל שיבחו את מי שמאריך בשולחנו, כי שם איירי באכילה עצמה, ולא בהכנות לאכילה. וראה למעלה הערה 11.
(22) ראה למעלה פ"א הערות 150, 154, 283 שנתבאר שם שהשכלי אינו תחת הזמן. אמנם כאן כוונתו שהשכלי נוהג בתמידיות ללא הפסק. וכן ביאר להלן [לאחר ציון 73], וראה הערה הבאה.
(23) וכן אמרו חכמים [פסחים סח:] "אילמלא תורה לא נתקיימו שמים וארץ, שנאמר [ירמיה לג, כה] 'אם לא בריתי יומם ולילה חקות שמים וארץ לא שמתי'", ופירש רש"י שם "אם לא בריתי של יומם ולילה, דהיינו תלמוד תורה, שכתוב בו 'והגית בו יומם ולילה'". ואמרו חכמים [ע"ז יט.] "בתחלה [משלי ה, טו] 'שתה מבורך', ולבסוף [שם] 'ונוזלים מתוך בארך'", ובח"א שם [ד, מט.] כתב: "מה שאמר 'מתחלה מבורך ולבסוף מבארך', שמתחלה קודם שקונה השכל הנבדל נקרא 'בור', ולבסוף נעשה 'באר' נובע תמיד, כי השכל הנבדל הוא נובע תמיד ואין לו הפסק". וכן כתב להלן פי"א [לאחר ציון 52], וז"ל: "אין דבר שיש לו מעלה תמידית כמו התורה, שרק התורה יש לה מעלה זאת שהיא תמידית, לפי שכתוב 'והגית בו יומם ולילה'... כי התלמיד חכם במה שהוא שכל נבדל נקרא 'תמיד', לפי שהשכל הנבדל אינו תחת הזמן, כי אין זמן רק לדברים הגשמים שהם תחת הזמן", ושם הערה 59.
(24) פירוש - "כחיה שדורסת ואוכלת" מורה שיש בו מעלת השכל [שהוא תמידי] מפני שאין הוא מעונין להשקיע זמן בדבר שהוא חוץ לתורה, לכך אכילתו נעשית בעראיות ובמהירות, כיון שאינו רוצה "לתת זמן לאכילתו", ומייחל לחזור לתלמודו כמה שיותר מהר. וכן אמרו בגמרא שם [עירובין ריש נד.] "אמר ליה שמואל לרב יהודה שיננא חטוף ואכול חטוף ואישתי, דעלמא דאזלינן מיניה כהלולא דמי", והמאירי והשפת אמת שם חיברו מאמר זה עם המאמר שבסוף העמוד שיאכל כחיה שדורסת ואוכלת.
(25) פירוש - "שמסרחת ואוכלת" מורה שיש בו מעלת השכל [שהוא תמידי] מפני שאינו רוצה לפרוש מן התורה, ונאחז בתורה גם כאשר מאכלו מתקלקל. נמצא שלפירוש הראשון ["דורסת ואוכלת"] תמידיותו בתורה מתבטאת בכך שכאשר הוא עוסק בדברים אחרים שהם חוץ לתורה, הוא עושה זאת במהירות ובזריזות בכדי שיוכל לחזור במהרה ללימודו [געגועים לתורה]. ואילו לפירוש השני ["שמסרחת ואוכלת"] תמידיותו בתורה מתבטאת בכך שמעיקרא אינו רוצה לפרוש מן התורה, ודוחה פרישה זו גם כאשר דחיה זו תגרום לכך שמאכלו יתקלקל [דביקות בתורה].
(26) הנה דברי הרמב"ם יתבארו היטב על פי הלשון הראשון ["דורסת ואוכלת"], שבהלכות תלמוד תורה פ"ג ה"ד כתב: "היה לפניו עשיית מצוה ותלמוד תורה, אם אפשר למצוה להעשות ע"י אחרים, לא יפסיק תלמודו. ואם לאו, יעשה המצוה ויחזור לתלמודו". ורבים תמהו מהי הוספת הרמב"ם בסוף ההלכה "ויחזור לתלמודו", דפשיטא שלאחר שקיים את מצותו ששוב יחזור לתלמודו. ולפי המתבאר כאן כוונת הרמב"ם היא שהמצוה תתקיים באופן שלא תהיה בקיומה הסרה מהלימוד, אלא מיד בתום המצוה יחזור לתלמודו, ואז גם עשיית המצוה לא תחשב כהסרה מהתורה [עיין פחד יצחק שבועות מאמר מ אותיות ה-ו, ואגרות וכתבים לפחד יצחק, אגרת רסז]. וכן מבואר בדר"ח פ"ג סוף מ"ז [קצו.], ושם הערה 885.
(27) זהו המשך המאמר שלא הובא עד כה, שאמרו שם [עירובין נד.] "ואם עושה כן, הקב"ה עושה לו סעודה בעצמו, שנאמר [תהלים סח, יא] 'תכין בטובתך לעני אלהים'".
(28) כי כך אמרו [ברכות יז.] על השכר לצדיקים בעוה"ב: "מרגלא בפומיה דרב, העולם הבא אין בו לא אכילה ולא שתיה ולא פריה ורביה ולא משא ומתן ולא קנאה ולא שנאה ולא תחרות, אלא צדיקים יושבין ועטרותיהם בראשיהם ונהנים מזיו השכינה, שנאמר [שמות כד, יא] 'ויחזו את האלהים ויאכלו וישתו'". וזהו מה שאמרו כאן [עירובין נד.] "ואם עושה כן, הקב"ה עושה לו סעודה בעצמו", שמקבלים השלמתם מהקב"ה בעצמו, וכמבואר בהערה 30.
(29) פירוש - המדה כנגד מדה שבשכר זה הוא, שהואיל ואדם זה פרש מסעודות הגוף בעוה"ז, לכך לעתיד לבא תהיה לו סעודה הנבדלת והבלתי גשמית, שהיא הנאה מזיו השכינה, וכמבואר בהערה הבאה. ואודות שהשכר הנבדל לעת"ל ניתן לאדם הנבדל מהגשמי, הנה אמרו [אבות פ"ו מ"ה] "כך היא דרכה של תורה; פת במלח תאכל ומים במשורה תשתה... אם אתה עושה כן אשריך וטוב לך, אשריך בעולם הזה, וטוב לך לעולם הבא", ובדר"ח שם [קיח.] כתב: "'וטוב לו בעולם הבא', כאשר לא היה נמשך אחר הגוף בעולם הזה, רק היה כולו נבדל, ולפיכך בעולם הבא שאין שם אכילה ושתיה גופנית, אז יהיה טוב לו. כי זה האדם נבדל לגמרי מן החומר, ובעולם הבא שהוא נבדל, שם טוב לו" [הובא למעלה פ"א הערה 198]. ובדר"ח פ"ד מ"א [כב:] כתב: "כי אליו מיוחד העולם הבא, שהוא נבדל מן החומר לגמרי". ואמרו חכמים [תענית לא.] "עתיד הקב"ה לעשות מחול לצדיקים והוא יושב ביניהם בגן עדן". ובבאר הגולה באר הרביעי [תצח:] כתב: "ודוקא לצדיקים יהיה המחול הזה, מפני שאף בעולם הזה לא היה נמשך נפש הצדיקים אחר הגוף, ולפיכך בגן עדן שהוסר החומר העכור הזה, אז נמצא המחול הזה לגמרי". ודבריו שנאמרו שם לגבי גן עדן כחם יפה גם לגבי עולם הבא. ובנצח ישראל פכ"ט [תקעח:] כתב: "אמרו בפרק במה מדליקין [שבת לא.]... אמר רבא, בשעה שמכניסין האדם לדין אומרים לו; נשאת ונתת באמונה, קבעת עתים לתורה, עסקת בפריה ורביה... ופירוש זה, כי כאשר בא האדם אל עולם הנבדל הבלתי גשמי לדין, אז הדין על דבר זה אם היה נמשך אחר השכלי גם בעולם הזה הגשמי. כי העליונים הם פשוטים, ואין בהם גשמות. ולכך כאשר האדם נפרד מן העולם הגשמי להיות נכנס במחיצת הנבדלים, נותן הדין אם האדם בעולם שהיה בו נמשך אחר השכלי, ואז ראוי שיזכה לעולם הנבדל שבא לשם... כלל הדבר, הדין בתחלה כאשר בא לעליונים אשר אינם בעלי גשם, אם היה נמשך אחר הנשמה הנבדלת השכלית, או היה נמשך אחר גופו הגשמי. ואמר 'קבעת עתים לתורה', כי מצד הנשמה שהיא נבדלת, ראוי שיהיה נמשך אחר השכלי. ולפיכך תחלת דין האדם 'קבעת עתים לתורה', שפנה מעניני החמרים אל התורה, עד שהיה קובע עתים לתורה. כי קביעת העת מורה על שהשכל הוא עיקר באדם, ולא היה השכל אצלו דבר מקרה" [ראה להלן פ"ד הערה 107, ופ"י הערה 165]. וכן מבואר מדבריו בביאור משנת "כל ישראל" [בתחילת דר"ח עמוד סא.], שכתב: "כי ישראל כולם צדיקים. ואין הפירוש שהם צדיקים על ידי מעשה... [אלא] שהם צדיקים בעצמם, בלא צד מצות ומעשים טובים, יש להם חלק לעולם הבא. והיינו מפני שהשם יתברך ברא את ישראל כסולת נקיה בלא פסולת. ומאחר שברא השם יתברך העולם הזה והעולם הבא, אם לא נברא העולם הבא לישראל, למי נברא". ויש להעיר על כך, מאיזה צד ישראל זוכים לחיי העוה"ב, אם זכיה זו אינה מבוססת על מעשים טובים, והם לא עמלו ולא טרחו בדבר. אלא שרואים מכך יסוד גדול. כי שגרת המחשבה תופסת את השכר השמור לעולם הבא, שהוא ניתן על היגיעה והטרחה והעמידה בנסיונות שהיה לאדם בעוה"ז. ולפי תפיסה זו לא היה מקום לומר שקטן שמת יהיה בן עוה"ב [כפי שאמרו שהוא בן עוה"ב (סנהדרין קי:)], שהרי נחסרות ממנו היגיעה והטרחה והעמידה בנסיונות. אמנם מדבריו מתבאר שהשכר המתוקן לעוה"ב הוא מפאת ההתאמה הקיימת בין האדם לעוה"ב. שהואיל והעוה"ב הוא עולם רוחני, והאדם העמל בתורה ומצות נעשה אף הוא לאדם רוחני, ממילא ישנה התאמה בינו ובין העוה"ב, ולכך זוכה הוא לעוה"ב. ומשום כך, אף קטן שמת זוכה לחיי העוה"ב, כי הואיל וקטן זה בשם "ישראל" יכונה, הרי שבנפשו נמצאת ההכנה וההכשרה לתורה ומצות, ומפאת כן אף קטן זה משתייך לבני האדם הרוחניים, התואמים היטב לעוה"ב, ונמנים על באי שעריו. ובסנהדרין פח: אמרו "שלחו מתם, איזהו בן עוה"ב, ענוותן ושפל ברך, שייף עייל שייף ונפיק וגריס באורייתא תדירא". וכתב שם בח"א [ג, קעד.]: "דבר זה מבואר, כי אין ראוי לעוה"ב, שהוא נבדל מן הגשמי, והוא עולם פשוט... רק מי שהוא בעל ענוה ובעל תורה. כי בעל ענוה הוא פשוט... כי אלו שניהם צמודים יחד - הענוה והתורה, כי אל השכל ראוי מדת הפשיטות. ולכך עוה"ב, שהוא עולם נבדל פשוט, צריך שיהיה בעל ענוה ובעל תורה, ואז ראוי לעוה"ב שהוא פשוט נבדל". והרי כך מוכח מיניה וביה מאותו מאמר, "שלחו מתם, איזהו בן עוה"ב, ענוותן ושפל ברך וכו'". ומדוע לא אמרו "איזהו בן עוה"ב, המקיים כל מצות עשה, והפורש מכל מצות לא תעשה". אלא הם הם הדברים. אין שכר העוה"ב ניתן על המעשה לכשעצמו, אלא הוא ניתן על המעלה הנבדלת הצומחת ועולה מהמעשה. ושאלת הגמרא היתה מהו הבטוי בפועל למעלה המזכה את בעליה בשכר העוה"ב, ועל כך השיבו "ענוותן ושפל ברך וכו'". ודייק לה עוד, שהמשך לשון הגמרא שם הוא "יהבו ביה רבנן עייניהון ברב עולא בר אבא". מהי משמעותה של שימת עין זו ברב עולא בר אבא. אלא ששאלת הגמרא מעיקרא היתה על הבטוי המעשי למעלה הרוחנית של האדם המזכה את בעליה בעוה"ב, ולכך בתשובת הגמרא ישנה הדגשה שמעלה זו אכן ניתנת להראות בעליל ובמוחש, עד שרבנן נתנו את עיניהם ברב עולא בר אבא. וראה להלן הערות 45, 50.
(30) פירוש - בדר"ח שם נתבאר שהסעודה שתהיה לעתיד לבא תהיה סעודה הנבדלת מהגשמי, אך לא נתבאר שם ששכר זה ינתן בעבור מי שלא נמשך אחר הגשמי בעולם הזה, שנקודה זו נזכרה במאמר בעירובין, ולא בדר"ח. וזה לשונו בדר"ח [תט.] שם: "'והכל מתוקן לסעודה', והסעודה הזאת היא השלימות לגמרי, כי האדם כאשר יסעוד, על ידי הסעודה משלים חסרונו עד שלא נמצא אצלו חסרון. ולכך אמר 'והכל מתוקן לסעודה', הוא השלמת העולם עד שיהיה שלם בלא חסרון, ותהיה הסעודה איך שתהיה, הכונה בזאת הסעודה השלמת המציאות, עד שיושלם בלא חסרון. וזהו בודאי לעולם הבא, שאז יהיה העולם בשלימות בלא חסרון [ראה להלן פ"י הערה 10]. וזה פירוש הסעודה הנזכרת כאן... [ומביא שם המאמר מברכות יז.]... ואמר 'ונהנין מזיו השכינה'. רצה לומר כי האדם על כל פנים מצד שהוא עלול, אי אפשר שיהיה שלם לגמרי מצד עצמו, ועל זה אמר שיושלם האדם על ידי העלה עצמה, שיהיו נהנים מזיו השכינה, והוא יתברך יהיה משלים אותם, וזהו שאמר שיהיו נהנים מזיו שכינה. והנה אין למעלה ממדריגה זאת, כאשר יהיה השלמת האדם על ידי השם יתברך בעצמו, שיושפע עליהם זיו שכינה, רוצה לומר שיהיה השם יתברך משלים את מציאותם, והוא יתברך צורה להם... וזהו מה שאמר 'ונהנין מזיו שכינה'. ופירוש זה ברור, כי רמזו בכאן כי הוא יתברך בעצמו צורת הצדיקים, משלים את מציאותם, ולפיכך יהיו נהנין מזיו שכינתו. וזהו הסעודה שרמזו עליה כאן ש'הכל מתוקן לסעודה'".
(31) כמבואר בתחילת הפרק, ולמעלה הערה 2.
(32) כמבואר למעלה הערה 18, ולהלן הערות 38, 80. ונקודה זו תתבאר יותר בדיבור הבא.
(33) כן כתב להלן פ"ד [לאחר ציון 19], וז"ל: "התבאר בזה כי עיקר התורה כאשר האדם נמשך אחר השכלי וגובר על הגוף הגשמי, ומסלק אותו, ובזה נעשה האדם שכלי. ויותר מזה כאשר יש לאדם מונע מצד הגשמי שלא יעסוק בתורה, והוא העוני, והאדם עומד כנגד מונע הזה וגובר עליו, ועוסק בתורה, שעל ידי זה נחשב האדם שכלי גמור כאשר מבטל גופו הגשמי". ובח"א לב"ב י. [ג, סג.] כתב: "מי שמסלק הגוף ראוי שישבע מזיו שכינה, שיהיה נבדל לגמרי בלתי גוף. כי כאשר האדם גובר על גופו, ומסלק אותו, הרי הוא זוכה לראות פני שכינה, כאשר הוא בלתי גוף לגמרי". ובדרוש על התורה [טז:] הרחיב בזה יותר, וז"ל: "אמנם כאשר מסלק את גופו לגמרי, אז בודאי התורה השכלית מתקיימת בו. ואם לאו, אין התורה מתקיימת בו. ובעירובין [נד.]... אם האדם משים עצמו כחיה שדורסת ואוכלת, ואיכא דאמרי שמסרחת ואוכלת, תלמודו מתקיים בו, ואם לאו אין תלמודו מתקיים בו, עד כאן. וכל זה מפני כי אי אפשר להתקיים באדם התורה השכלית כשהוא בעל גוף ובעל תאוה... לכן כתיב [שמות יט, א] 'באו מדבר סיני', רצה לומר כי האדם אם רוצה לקבל התורה צריך שיעשה את עצמו כחיה במדבר, אשר אין לה מכל תאוות הגוף... רק ההכרחי. ומצינו מדה זאת מיוחדת בישראל שאינם רודפים אחר תאוות הגוף, רק שהם כמו המדבר, כאשר נפרש בסמוך. כי ישראל אגודים בזאת המדה, ולכך הם ראוים בפרטית אל התורה יותר. ובהתלבש האדם במדה זו, היא לו לסולם לעלות בו מעלה מעלה עד לשמים. וזהו גם כן הרמוז בכאן באמרו 'באו מדבר סיני', כי 'סיני' הוא במספר 'סלם'... כי האדם בהסתלקו מהגוף ותאוותיו הרי יש לו סולם שעולה בו מן הגוף השמימה להיות עם השם יתברך, וקרוב אליו", ושם מוסיף עוד להאריך בזה.
(34) שהתורה היא דבר ה' ושכל אלקי, וכמבואר למעלה פ"א הערה 4. והנה בעוד שכאן מתבאר שללא התגברות על הגשמי, תורתו לא תתקיים בידו, הרי במקום אחר ביאר שהוא הדין גם שללא התגברות על הגשמי לא יתקיים בידו חלקו הגשמי, וכמו שכתב בנתיב העושר ס"פ ב, וז"ל: "ובמסכת גיטין בפרק השולח [לח:], אמר רבא בהני תלת מילי נחתי בעלי בתים מנכסייהו... השלישי דקבעו סעודה בשבתא בעידן בי מדרשא. כלומר אם קובע סעודה בשבתא בעידן מדרשא, שאותה שעה הוא זמן ללמוד ולא להיות נמשך אחר האכילה והשתיה, והם מחמת רבוי העושר אוכלים ושותים, ומבטלים התורה, ואינם באים אל הדרשה, לכך ראוי שיסולק העושר אשר הוא הגורם. וכל זה כאשר אינו נוהג בעושרו כראוי, אין ראוי לו העושר... כי העושר ניתן לשמוח בו ולאכול ושתה, וזה קובע סעודה בזמן שאינו ראוי, לכך גורם הבטול לעושר האדם".
(35) "זאת התורה - היכן מצויה, באדם שימות באהלי תורה" [רש"י ברכות סג:]. ודע שדברי ריש לקיש נתבארו בספריו בהרבה מקומות, והם; דר"ח פ"ד מ"י [קצט.], שם פ"ו מ"ה [קיא.], נצח ישראל פ"ז [קפב:], דרוש על התורה [טז:], דרשת שבת הגדול [ריד.], ח"א לשבת פג: [א, מג:], ח"א לגיטין נז: [ב, קיח:], ובח"א לסנהדרין קיא. [ג, רסט.], וחלקם יובאו בהערות הבאות.
(36) לשונו למעלה בהקדמה [לפני ציון 47]: "פחיתות החומר, אשר בשביל זה השאול, שהוא המיתה. ואם לא כן, לא היה מות בעולם, רק בשביל החומר שהמיתה דבק בו. וזה תבין כי חוה הביאה המות לעולם, כי האשה היא חמרית, ובה דבק ההעדר והמיתה". ובתפארת ישראל פמ"ז [תשכז:] כתב: "אלמלא לא חטא האדם [הראשון] והיה נוטה אחר החמדה והתאוה החומרית, לעשות החומר עיקר, והיה שכל האדם נבדל מן החומר, לא נגזרה על האדם מיתה כלל, רק היה חי לעולם. וכל זה מפני שמצד השכל אין ראוי שיהיה העדר ומיתה, וההעדר והמיתה הוא מצד החומר בלבד". וכן הוא בח"א לע"ז ה. [ד, לא.]. ובנצח ישראל פ"ה [קד:] כתב: "הגוף סיבה אל המיתה, לפי שעל ידי הגוף הוא בא החטא, שאם אין הגוף, היה האדם כמו מלאך, לכך הגוף ראוי לקבל... המיתה". ובח"א לב"ב קטז. [ג, קכד.] כתב: "כי המיתה לאדם מצד הגוף... שאין מיתה מצד השכל, רק מצד הגוף" [הובא למעלה בהקדמה הערה 49].
(37) לכך ביחס לתורה אין שום נפק"מ אם איירי בשעת המיתה אם לאו, כי הואיל ואין מיתה שייכת לשכלי, ממילא שעת מיתה אינה מעלה או מורידה כלום ביחס לתורה. וצרף לכאן דברי המשך חכמה [בראשית כב, יט], שכתב: "וזה שאמרו לעולם אל ימנע אדם מבהמ"ד אפילו בשעת מיתה... פירוש דאמרו פ"ק דברכות [ה.] אם רואה אדם שיצרו מתגבר עליו... יזכיר לו יום המיתה. הרי דיום המיתה מועיל להחליש רע ולבלוע היצר... ואם כן אם תאמר כי התורה אינו רק להסיר הפחיתות ולהדיח הרע ולהשלים החסרון, א"כ בשעת מיתתו של אדם, שאז נחלש ממנו היצר לגמרי, אינו צריך לאחוז בתורה. על זה אמרו שאינו כן, שעצם התורה היא תכלית השלמות, אף במקום שנעדר הרע. לכן אף בשעת מיתתו של אדם יהא עוסק בתורה". הרי שמעלת התורה אינה צמודה לפחיתות הגוף, ומכלל זה שמיתת הגוף אינה נוגעת כלל לשכליות התורה.
(38) כמבואר למעלה הערות 18, 32, וראה להלן הערה 80. לכך, כל עוד שלא סילק את גופו, גופו יעמוד לו לרועץ כשבא לקנות את התורה. ובנצח ישראל פ"ז [קפב:] כתב: "אין דברי תורה מתקיימין אלא במי שממית עצמו עליהם. דבר זה ענין מופלא, כי התורה והגוף שהם שני הפכים, ואם כן איך תתקיים התורה, שהיא שכלית, בגוף הגשמי, שהגשמי הפך הנבדל. ולפיכך אין קיום התורה באדם הגשמי, שהם כמו שני דברים שאינם מתדמים ומתיחסים ביחד, שאין להם עמידה ביחד" [ראה להלן פ"ד הערה 266]. ובח"א לשבת פג: [א, מג:] כתב: "'אין התורה מתקיימת אלא במי שממית עצמו על התורה'. וזה כי אדרבה, התורה שהיא שכלית, איך אפשר שתעמוד באדם חומרי, כי אלו שני דברים הם הפכים". ובדרוש על התורה [טז:] כתב: "אין התורה מתקיימת אלא במי שממית עצמו עליה שנאמר 'זאת התורה אדם כי ימות באהל'. ורצה לומר בהיות שהתורה היא שכל גמור, והשכל הוא נבדל מן הגוף לגמרי, איך אפשר שיהיו שני הפכים בנושא אחד, דהיינו התורה שהיא שכל גמור, והאדם בעל גוף". ובח"א לסנהדרין קיא. [ג, רסט.] כתב: "כי האדם הוא בעל גוף, וכאשר מחיה עצמו, שהוא גופו, הוא בטול לתורה שהיא שכלית, כאשר מחיה גופו, שמעדן בתענוגים שהם גופנים, לא תמצא בו התורה השכלית. כי השכל והגוף הפכים". ועוד אודות ההתנגדות בין השכל לגוף, כן כתב בדר"ח פ"ג מי"ג [שיא:], וז"ל: "כי השכל והכח הדברי מחולקים, כי כח הדברי כח גשמי, וכאשר יתגבר האחד יחלש האחר. והראיה הגדולה, לעת הזקנה נחלשים הכחות הגופניים, אז יתגבר כח השכלי, שתראה כי השכל וכחות הגוף מחולקים הפכים. ולפיכך ראוי שיהיה השכל גובר כאשר אין כחות הגשמים פועלים, וכאשר יפעל כח הדברי לא נמצא השכלי בכחו, כי אין שני הפכים נמצאו כאחד". ובח"א לשבת קנב. [א, פב:] כתב: "כאשר החומר נחלש לעת הזקנה, שאז כחות החמרים נחלשים, ומפני חולשם, כח השכלי מתגבר. שכן כאשר זה נופל זה קם, שכח החמרי בחזקו ובתקפו, אין השכלי בכחו. ולעת זקנתו, שבטל ונחלש החמרי, מתגבר השכלי מעלה מעלה". וראה להלן הערה 136, פ"ד הערה 338, פ"י הערה 133, ופי"א הערה 7.
(39) לשונו בדר"ח פ"ו מ"ה [קיא.]: "מה שאמרו בפרק רבי עקיבא [שבת פג:], אמר ריש לקיש, אין התורה מתקיימת אלא במי שממית עצמו עליה, שנאמר [במדבר יט, יד] 'וזאת התורה אדם כי ימות', עד כאן לשונו. ופירוש דבר זה, כי התורה היא שכלית, והאדם בעל גוף חמרי, ואין ספק כי השכל והגוף הפכים מתנגדים זה את זה, ולפיכך אין אל התורה קיום בגוף החמרי, שאיך יהיה אל התורה, שהיא שכל, קיום בגוף החמרי, כיון שהם הפכים, ואין עמידה אל אשר הם הפכים יחד. ולכך אמר שאין התורה מתקיימת רק אם ממית עצמו על התורה, שכאשר ממית עצמו על התורה, עד שמסלק הגוף לגמרי בשביל התורה, ונמצא כי עיקר שלו הוא השכל, לא הגוף, ואז יש קיום אל התורה, שאין הגוף החמרי מונע אל התורה כלל כאשר האדם מסלק את הגוף החמרי כאילו אינו. וזה שכתוב 'וזאת התורה אדם כי ימות באוהל', שהאדם שהוא בעל אדמה, צריך לסלק הגוף עד שראוי לשוב אל האדמה, אז יש קיום אל התורה, ואין כאן מתנגד אל התורה, שהרי הגוף בענין שמסלקו בשביל התורה, והרי אינו מתנגד אל התורה כלל כאשר מסולק הגוף בשביל התורה... כי כך ראוי זה אל התורה במה שהיא תורה שכלית, שלא יהיה נמשך כלל אחר התענוגים, שהם תאות הגוף, ואז יש קיום אל התורה". וראה להלן פ"י הערה 133, ופט"ו הערות 14, 42.
(40) לשונו בנצח ישראל פ"ז [קפב:]: "לפיכך אין התורה מתקיימת רק במי שממית עצמו על התורה. ואדם כמו זה גופו אינו נחשב כלל, וכאילו אינו גופני כלל, שהרי הוא ממית ומסלק עצמו על התורה, ובזה התורה מתקיים, שהרי אינו בעל גוף. אבל מי שאינו ממית עצמו על התורה, והוא גופני גשמי, אי אפשר שתהיה מקוים בו התורה השכלית, שהיא אינה גשמית". ובח"א לשבת פג: [א, מג:] כתב: "אין ראוי שיהיה השכל מתקיים אלא במי שממית עצמו על התורה, שמסלק גופו וגשמו בשביל התורה. ובשביל שהוא מסלק גופו בשביל התורה, הרי אין נחשב לו גופו בשביל התורה, ובאדם זה התורה השכלית מתקיימת. שלא תוכל לומר איך אפשר שתהיה התורה עומדת באדם שהוא בעל גוף, כי זה ממית עצמו על התורה, כלומר שלא נחשב לו גופו לדבר בשביל התורה, והרי אצל התורה אינו בעל גוף, ומסלק הגוף ממנו, ואצל זה התורה עומדת, לא מי שמחשיב גופו אצל התורה, אין ראוי שתעמוד התורה בו, והוא מבואר". וכן כתב בשאר המקומות המובאים למעלה בהערה 35.
(41) לשונו בדר"ח פ"ד מ"י [קצט.]: "אמרו אין תורה מתקיימת אלא במי שממית עצמו על התורה, שנאמר 'אדם כי ימות באוהל'. ופירשנו בזה כי האדם הוא בעל גוף, אינו ראוי למדריגה השכלית רק כאשר יסלק ענין הגוף שלו לגמרי, עד שאין גופו נחשב כלל בעיניו, וממית גופו ומסלק עצמו בשביל התורה השכלית, ואז ראוי אל התורה השכלית. וכמו שאמר כאן [אבות שם] 'הוי ממעט בעסק ועסוק בתורה', שממעט עסקיו, שהם צרכיו בעולם הזה, בשביל התורה השכלית, ואז ראוי אל התורה". וראה למעלה פ"ב הערה 94. ולהלן פ"ד ציון 145 הזכיר בקצרה מאמר זה.
(42) "וכתיב לעיל מיניה [שיה"ש ה, יא] 'שחורות כעורב', וסמיך ליה [שם פסוק טז] 'חכו ממתקים'" [רש"י שם].
(43) "אמר לי רבי דלעיל מינה מהאי קרא מיירי עניינא דמרעיב את עצמו, וקאמר 'ירויון מדשן ביתך', שהקב"ה משביען לעולם הבא" [רש"י שם].
(44) "גם כן" - כפי שהתבאר המאמר הקודם ["אין דברי תורה מתקיימין אלא במי שממית עצמו עליה" (שבת פג:)], שהתורה מתקיימת רק במי שמעדיר את חומריותו. ודע, שבח"א לסנהדרין ק. [ג, רלא.] ביאר מאמר זה כפי שביארו כאן [כמעט אות באות], וגם שם פתח את ביארו במלים "וביאור דבר זה גם כן", אך שם אין זה מובן, כי המאמר שלפניו אינו שייך כלל למאמר זה. ובעל כרחך שהעתיק שם מדבריו כאן בנתיב התורה. וכן מבואר להלן פ"ח הערה 31. אך ראה להלן פ"י הערה 130 ששם הוכח שדבריו בנתיב התורה הם העתקה מח"א לנדרים. ויל"ע בזה.
(45) אודות שהעולם הזה הוא גשמי, כן כתב בנצח ישראל פט"ו [שנח.], וז"ל: "ענין עולם הזה ועולם הבא הם מחולקים, כי זה גשמי, וזה נבדל מן הגשמי". ובתפארת ישראל פנ"ו [תתעח:] כתב: "העולם הבא הוא עולם קדוש נבדל מן הגשמי, והעולם הזה הוא עולם גשמי". ובבאר הגולה באר הששי [קפו:] כתב: "כי העולם הזה גשמי". ובח"א לב"ב י: [ג, סד:] כתב: "כי עוה"ז הוא כולו גוף, ועוה"ב נבדל לגמרי, ולפיכך אשר הם מוכנים אל עוה"ז הגשמי, אין להם עולם הנבדל... כי הם הפכים, זה נבדל, וזה גשמי". וכן כתב בח"א לערכין טז: [ד, קמב:]. ובנתיב היסורין פ"ג כתב: "כי עוה"ב הוא הפך העוה"ז הגשמי, ולפיכך מי שראוי ומוכן אל העוה"ז - אינו מוכן לעוה"ב. ולכך אין ראוי לצדיקים עוה"ז, כי עוה"ב הוא נבדל, וזה גשמי, והם הפכים" [הובא למעלה פ"א הערה 175, ולהלן פ"ד הערה 15].
(46) כפי שכתב בגבורות ה' ס"פ ט: "מידת תלמידי חכמים ומדת גרים אחת, שנאמר [ויקרא יט, לב] 'מפני שיבה תקום והדרת פני זקן', 'וכי יגור אתכם גר' [שם פסוק לג]. וכן כללו רז"ל בברכה ביחד 'ועל זקני עמך ישראל ועל פליטת סופריהם ועל גרי הצדק'... כי השכל הוא גר בעולם הגשמי". וכן כתב בנצח ישראל פל"ה [תרנז:], וז"ל: "הדברים האלקים אינם בעולם הזה קבועים, רק הם ארעי". וכן הוא בח"א לב"מ פז. [ג, נא.]. וראה להלן פ"ז הערה 41, פ"י הערה 155, פי"א הערה 100, ופי"ז הערה 17.
(47) לכך כל התעסקות שכלית בעוה"ז היא התגברות על הגוף ובטולו, כי הגוף מתנגד להתעסקות זו, "ובשביל זה הקב"ה מבהיק זיו שלו בעוה"ב, שיתן לו המציאות הגמור בעולם הנבדל, הוא עולם הבא הבלתי גשמי" [לשונו בסמוך]. וכדאי לצרף לכאן את דברי הפחד יצחק חנוכה, מאמר יא [אות ג], שהביא את דברי המהר"ל מגבורות ה' ס"פ ט ש"השכל הוא גר בעולם הגשמי" [הובא בהערה הקודמת], וכתב לבאר: "מאיר לנו דבורו של המהר"ל כי השכל הוא גר בעולם הגשמי. כלומר חיי עולם הזה מתיחסים הם אל חיי עולם הבא כיחס חיי החוש אל חיי ההכרה. החוש אינו תופס את הציור הרוחני, ואין הציור הרוחני נתפס אלא בשכל. ומכיון שחיי העולם הבא ואחרית הימים הם חיים רוחניים, ממילא נמצא שעיקר ההשתמשות בכוח השכל גנוז הוא לעתיד. באופן שפעולתו של כוח השכל בעולם הזה היא פעולה הנעשית בדרך הד ובת קול של ימים יבואו. ולזה אנו אומרים, שהחושים ושאר כוחות החיים הם תושבים בעולם הזה, כי מהות פעולתם מתאימה היא למציאות גופנית שאין בה הפשטה. שונה הוא לגמרי כוח השכל, שאדרבא כל עיקר כוחו אינו אלא בתפיסת הציור המפשט. ומפני כן אין הוא שייך בעצם לעולם הזה, שהוא עולם הממשי של הגופים, ועיקר כוחו של השכל שמור לעולם הבא ולאחרית הימים, שהוא עולם מפשט. ואין דירתו של השכל בעולמנו אלא דירת גר, שעיקר כוחו של הגר הוא במקום מושבו, והוא נמצא כאן במציאות עראית שיש בה מעוט אחר מעוט... ומפני כך השתמשות סתמית בשאר כוחות החיים לצרכי רשות, אין כאן אלא חסרון הקדש לחפצי חולין. אבל השתמשות סתמית בכח השכל לצרכי רשות, הרי היא הוצאה מן הקודש אל החול".
(48) כי כל התגברות על מונע מדביקה את המתגבר אל הדבר שהיה עלול להמנע. וכן ביאר בדר"ח פ"ה מכ"ב [תקמב:], וז"ל: "כי כאשר יש לאדם מונע להתקרב אל אחד, והוא בכחו ובגבורתו וביד חזקה שלו דוחה את המונע ומתקרב, תראה בזה כמה כחו להתדבק שם, וכמה קרוב הוא אל אותו שמתקרב אליו, שהרי דוחה את המונע ומתקרב. וכך כאשר האדם מקיים את המצוה אף בצער, הוא מתקרב אל השם יתברך בכח ובגבורה שלו, אף כנגד המונע, ודבר זה יורה על הקירוב הגדול אשר יש לו אצל השם יתברך". והוא בבחינת [קה"ר ב, יב] "חכמה שלמדתי באף היא עמדה לי". וכמו שכתב הרמב"ם בהלכות תלמוד תורה פ"ג הי"ב: "אין דברי תורה מתקיימין במי שמרפה עצמו עליהן, ולא באלו שלומדין מתוך עידון ומתוך אכילה ושתיה, אלא במי שממית עצמו עליהן, ומצער גופו תמיד, ולא יתן שינה לעיניו ולעפעפיו תנומה... וכן אמר שלמה בחכמתו... [קהלת ב, ט] 'אף חכמתי עמדה לי', חכמה שלמדתי באף היא עמדה לי". נמצא שהקשיים מבררים את הקשר האמיתי שיש לו עם התורה. וראה להלן פ"ד הערה 23. אמנם מצינו שביחס למצות תלמוד תורה ישנו מקום מיוחד להך כללא של "לפום צערא אגרא", שהרי הרמב"ם בהלכות תלמוד תורה פ"ג ה"ו כתב אודות תלמוד תורה "והשכר לפי הצער". וכבר עמד על כך הפחד יצחק שבועות מאמר טז לבאר מהו המאפיין את הכלל "לפום צערא אגרא" לתוכן מיוחד הנמצא אך ורק במצות תלמוד תורה, ושם באות טו כתב לבאר: "הגדלת השכר כפי הצער בשאר מצות אינה בעצם שכרה של המצוה המתקיימת מתוך הצער, אלא שהיא השכר בעד קיום המצוה של [דברים י, כ] 'אותו תעבוד'. דבעצמיותה של מצות ציצית למשל, אין שום הבדל בין אם היא מתקיימת מתוך נסיונות חמורים, ובין שהיא מתקיימת בלי נסיון כל עיקר, אלא שהגדלת השכר על ידי הנסיונות היא מפאת שעמידה בנסיונות בכלל, היא העבודה, מפני שאין עבודה אלא בנצחון על המונע... וכל זה הוא בשאר מצווות. שאני מצות תלמוד תורה, שהרי תלמוד תורה פירושו הוא תלמוד חכמתה של תורה, וחכמה תובעת יחס של יחידות, וכל תנועה המגלה יחס של יחידות לחכמתה של תורה, היא היא עצם מעצמותיה ובשר מבשרה של גופה של תורה. והרי בודאי ובודאי שכל כח המנוצל לביטול כחו של המעכב ומונע מתלמודה של תורה יש בו גילוי של יחס יחידות לחכמתה של תורה. שכן כל מה שאתה יותר מבטל את מציאותו של השולל, כן לעומת זה הנך מעמיד יותר את מציאותו של המחייב ביחידותו. באופן שעמידה בנסיונות בקיום מצוות ומעשים טובים אין שכרה אלא שכר מצות 'ואותו תעבוד', אבל אין היא מגדילה את שכרם של המצוות עצמן. מה שאין כן בעמידה בנסיונות בקיום מצות תלמוד תורה, כי על כן העמידה בנסיונות בקיום מצות תלמוד תורה מגדילה היא באמת את השכר של גוף מצות תלמוד תורה". וכן מבואר להלן פ"ד הערה 219.
(49) בזה שמבטל ומעדיר גופו על ידי שמשחיר פניו ומרעיב עצמו על התורה, וכמו שיבאר בהמשך.
(50) כמבואר למעלה הערות 29, 45. אמנם מה שהדגיש שעולם הבא "הוא כולו שכלי בלתי גשמי", נראה שכוונתו היא שעוה"ז אינו כולו גשמי, אלא יש בו גם מעלה נבדלת, וכפי שכתב בדר"ח פ"ה מ"א [טז.], וז"ל: "העולם הזה יש בו שני דברים; שהוא עולם גשמי, ומ"מ דבק בו גם כן מדריגה עליונה קדושה... העולם הזה מקבל מעלה עליונה נבדלת, ואין העוה"ז גשמי מכל וכל". ובנצח ישראל ר"פ כא כתב: "העולם הזה יש בו שני דברים; כי עולם גשמי... ומצד זה אין בו קדושה. ומכל מקום אי אפשר שלא יהיה העולם הזה בו מדרגה קדושה בדבר מה... כי העוה"ז בא מן השם יתברך, שהוא קדוש... ומפני זה העולם אשר הוא בעל גשם, יש בו בחינה נבדלת בלתי גשמי". וכן בנצח ישראל פל"ו [תערב:] כתב: "כי מציאות העולם הזה הם שני דברים; דברים גופנים, ובלתי גופנים, ודבר זה ידוע". ובנר מצוה [קיד:] כתב: "כי העולם הזה הוא גשמי, והוא מקבל הצורה". אך עולם הבא הוא כולו שכלי בלתי גשמי. ויש להעיר, שחכמים דרשו מעין זה בתוך העוה"ז עצמו, שאמרו [ברכות סג:] "מאי דכתיב [משלי ל, לב] 'אם נבלת בהתנשא וגו", כל המנבל עצמו על דברי תורה, סופו להתנשא". ובאבות דר"נ פי"א מ"ב אמרו "אם מנבל אדם עצמו על דברי תורה, ואוכל תמרים חרובים, ולובש בגדים צואים, ויושב ומשמר על פתח של חכמים, כל עובר ושב אומר שמא שוטה הוא זה, לסוף אתה מוצא כל התורה כולה עמו". וכן הוא בב"ר פא, ב. ומאמרים אלו הובאו בדר"ח פ"ד מט"ו [שכג.], שכתב: "כאשר גולה ומתנבל על דברי תורה, מתנשא. וכן אמרו בפרק הרואה... כל המנבל עצמו על דברי תורה, מתנשא". הרי שבתוך העוה"ז גופא נמצא השכר שיגיע למי שמנבל עצמו על ד"ת [שלבסוף הוא מתנשא], ומהי הרבותא שגם לעת"ל הוא יתנשא. ויל"ע בזה.
(51) (א) "הקב"ה מבהיק זיוו לעולם הבא". (ב) "הקב"ה משביעו לעולם הבא".
(52) כמו שיבאר בסמוך. ובח"א לסוטה כא. [ב, ס:] כתב: "כי הדבר שהוא אור מורה על המציאות הגמור, כי אין דבר שיש לו מציאות יותר כמו האור. ולכך הוא נמצא ראשון בבריאת העולם... וכל דבר בעולם הוא נמצא ע"י האור, ואם אין האור אין מציאות לשום דבר. ומפני זה אמרו [נדרים סד:] כי הסומא שאין רואה אור, והוא יושב בחושך, כאילו הוא מת ונעדר. והתורה היא אור הגמור... ומי שהוא אוחז בה, אי אפשר שתניח התורה אותו אל ההעדר" [הובא למעלה פ"א ה ערה 160]. ובדר"ח פ"ג מי"ד [שלח:] כתב: "כי כמה פעמים בארנו לך כי האור והזיו יש לו המציאות ביותר, כי האור הוא המציאות הגמור. כי הדבר שיש בו האור הוא נמצא ונראה, עד שהכל נמצא על ידי האור". ושם פ"ג מט"ז [תטז:] כתב: "וכבר התבאר לך כי המציאות הוא מתיחס אל האור, כמו שהתבאר בפרק זה באריכות". ושם פ"ה מ"ה [קס.] כתב: "כי האור הוא המציאות, והוא הפך ההפסד". ולהלן ר"פ ד כתב: "עיקר הנהגת המציאות היא ביום, שבו האור. אבל בלילה שהוא חושך, הכל בטל", ושם הערות 3, 9. ובבאר הגולה באר הרביעי [תקנב:] כתב: "הדבר שהוא אור הוא המציאות, כאשר תראה בבריאה כי האור נברא קודם הכל [בראשית א, ג]. ובחושך אין דבר נמצא כלל, לכך המציאות נקרא 'אור'". ושם בבאר הששי [קנג.] כתב: "אין דבר יותר ראוי להיות נקרא בשם 'מציאות' כמו האור. והפך זה החושך, הוא העדר בודאי. ולפיכך תחלת המציאות היה האור, לפי שהאור ראוי למציאות יותר מכל. ואם אין אור, הנמצאים הם עומדים בהעדר, שהוא החושך". ובגבורות ה' פל"ו [קלה:] כתב: "כי היום מתייחס אל המציאות והלילה אל ההעדר, וזה ידוע". וכן הוא בנתיב העבודה ר"פ ז, נצח ישראל פכ"ה [תקלד.], גבורות ה' פ"ח [נ:], שם ר"פ לד [קכו:], שם פמ"א [קנה.], תפארת ישראל פט"ז [רמח:], שם פמ"ז [תשכט.], ועוד. וראה להלן הערה 57, פ"ד הערה 1, פ"ט הערה 49, פ"י הערה 11, ופט"ו הערה 23.
(53) בסמוך יבאר שהשחור הוא כמו החושך, והחושך מורה על ההעדר, וכמו שהתבאר בהערה הקודמת. ואין כוונתו כאן לצבע שחור, כי אדרבה, צבע שחור מורה על רשימה מבוררת, וכפי שכתב בגו"א דברים פל"ג אות ד, בביאור דברי רש"י שם [דברים לג, ב] שהתורה "כתובה מאז לפניו באש שחורה ע"ג אש לבנה", וז"ל: "כי עיקר המצוה הוא טוב וחסד, וזהו מורה אש לבנה, כי הלובן מורה הטוב והזכות, דומה לאור שהוא טוב. והצורה, היא אש שחורה, כי השחור מורה על רשימה מבוארת היטב, כך התורה דבריה מבוארים ברורים" [ראה להלן פ"ד הערה 12]. אלא כוונתו ב"שחור" שמבטל את מציאותו, עד שאין לו אור המציאות. א"כ אין ה"שחור" כאן צבע שחור, אלא העדר האור.
(54) לא ברורה כוונתו במלים "כמו שאמרנו", כי לא הזכיר ענין זה עד כה. ואולי יש להגיה ולומר "כמו שאמרו", וכוונתו לדברי המאמר [סנהדרין ק.] "כל המשחיר פניו על דברי תורה בעולם הזה", הרי שהשחרת הפנים היא שנותן עצמו להעדר.
(55) בח"א לסנהדרין ק. [ג, רלא.] כתב משפט זה כך: "פירוש 'משחיר עצמו' שנותן עצמו להעדר". וכן כתב להלן לפני ציון 78, ולפני ציון 87. ואמרו [כתובות י:] "ראה רבי שפניהם שחורים", ופירש רש"י שם "פניהם שחורים מחמת רעבון". הרי שחרות הפנים מורה על העדר הגוף.
(56) פירוש - דבר שנסתר מחמת החושך, אין הכוונה שהוא קיים ורק שאינו נראה, אלא שמבחינה מסויימת הוא אינו קיים, וכמו שיבאר בסמוך. ובח"א לסנהדרין קג: [ג, רמא.] כתב: "מי שיושב בחושך יש לו העדר מציאות, וכמו שאמרו ז"ל [נדרים סד:] סומא נחשב כאילו מת. וכל זה מפני כי האור משים האדם בפועל, וכאשר הוא סומא, כאילו נעדר ואינו נמצא בפועל" ובתפארת ישראל פמ"ז [תשכט.] כתב: "כי בחושך, אע"ג שהדבר נמצא, אינו נחשב נמצא". ובח"א לסנהדרין קד: [ג, רמג:] ביאר ש"לילה" הוא מלשון "יללה", והוא משום שבלילה העדר האור. וראה הערה הבאה.
(57) כפי שכתב בדר"ח פ"ג מי"ד [שלח:]: "כי כמה פעמים בארנו לך כי האור והזיו יש לו המציאות ביותר... כי ה'חושך' נקרא כך, מפני שהחושך הפך האור, כי האור נותן המציאות לאחר, והחושך הפך זה. שכל אשר הוא בחושך לא נמצא ולא נראה. והחושך שהוא הפך האור, נקרא 'חושך' שהוא לשון העדר, שהוא הפך המציאות, מלשון [בראשית כב, יב] 'ולא חשכת את בנך', מלשון [בראשית כ, ו] 'ואחשוך גם אנכי', כמו שביארנו זה פעמים הרבה". ובתפארת ישראל פמ"ז [תשכט.] כתב: "כי האור מתייחס בכל מקום אל המציאות, והחושך אל ההעדר. כמו שאמר במדרש [תנחומא וישב, ד] 'חושך' [בראשית א, ב] זה מלאך המות. פירוש כי מלאך המות הוא ההעדר, ראוי שיקרא 'חושך', מפני שהוא מבטל המציאות, אשר נקרא בשם 'אור'. שאין לך דבר יותר נמצא מן האור, כי הוא נותן מציאות לכל שאר דבר". ובנצח ישראל פל"ו [תרעח:] כתב: "כי שם 'יום' נאמר על המציאות, והלילה על ההעדר, כמו שמבואר בכמה מקומות. כי ביום נמצא ונראה הכל לאור, ובלילה נעדר הכל... שהרי נקרא 'חושך' מלשון העדר ומניעה, כמו [בראשית כ, ו] 'ואחשוך אותך מחטא לי', [בראשית כב, יב] 'ולא חשכת את בנך וגו"". ובח"א לב"מ פג: [ג, ל:] כתב: "אין עוה"ז אמיתות המציאות, ולכך נקרא 'לילה' [פסחים ב:], כי בחושך אין דבר נמצא, ונחשב נעדר. לכן נקרא 'חושך' שהוא לשון העדר, כמו 'ולא חשכת בנך וגו". אבל היום הוא אמיתות המציאות, כי בו האור, ובאור נמצא הכל, ובחושך נעדר הכל. ולפיכך עוה"ז, שאינו עיקר המציאות, דומה ללילה, ועוה"ב שהוא המציאות דומה ליום [פסחים שם], שהוא אמיתות המציאות". וכן הוא בח"א לסנהדרין קג: [ג, רמא.], ח"א לתמיד לא: [ד, קנ:], וח"א לנדה כד: [ד, קנו:], וראה למעלה הערה 52, להלן פ"ד הערות 1, 2, פ"ט הערה 49, פ"י הערות 12, 46, ופט"ו הערה 23.
(58) כי זו הגדרת "המשחיר פניו על דברי תורה". והנה כאן לא ביאר כיצד המלים "משחיר פניו" מורות על היותו נעדר ובלתי נמצא, אמנם בח"א לשבת קנב. [א, פג.] ביאר זאת, שאמרו שם בגמרא "דברים שאדם עושה בילדותו משחירים פניו לעת זקנותו", וכתב שם לבאר: "פירוש, כי הילדות שהאדם נמשך אחר החמרי, והם משחירים פניו. כי לעת זקנתו שכבר הלך החמרית, וראוי להיות קדוש נבדל מן המעשים שעשה בילדותו כאשר היה בעל חומר, והם משחירים, דהיינו גורמים לו העדר במציאות שלו. וזהו שאמר 'משחירים פניו', כי הפנים מורים על המציאות, ודבר זה בארנו במקומות הרבה מאוד, והשחור שהוא הפך האור, מורה על העדר, כמו שמורה האור והזכות על המציאות, כן החושך והשחורת מורה על ההעדר". וכן "המשחיר פניו על דברי תורה בעולם הזה" פירושו שמבטל את מציאותו ["פניו"] שיש לו בעוה"ז בעבור דברי תורה, ומציאות זו היא מציאות גשמית, ומבטלה בעבור דברי תורה. וכן בתפארת ישראל פס"ג [תתקצ:] כתב: "צריך להשחיר עצמו, והוא סלוק הגשמות שלו".
(59) בח"א לסנהדרין ק. [ג, רלא.] כתב דברים אלו בזה"ל: "ואמר כי המשחיר עצמו על דברי תורה, ומשים עצמו כאילו הוא נעדר ובלתי נמצא, הקב"ה מבהיק זיו שלו בעולם הבא, שנותן לו מציאות ברור. וזה שאמר הקב"ה מבהיק זיו שלו בעולם הבא, שזהו שלימות עצמו, שיהיה לו המציאות הגמור". ועוד אודות שהחסר מציאות בעוה"ז יהיה בעל מציאות לעוה"ב, כן כתב בח"א לב"ב י: [ג, סד:], וז"ל: "כי עולם הזה הוא כולו גוף, ועולם הבא נבדל לגמרי. ולפיכך אשר הם מוכנים אל עוה"ז הגשמי, אין להם עולם הנבדל, וכמו שאמרו בפרק הרואה [ברכות סא:] 'לא אברא עלמא אלא לאחאב וחבריו', כלומר שאין ראוי לו כלל עוה"ב, ראוי לו עוה"ז לגמרי, שהם הפכים. 'ולא אברא עוה"ב אלא לר' חנינא בן דוסא וחביריו' [שם], כי אין ראוי לעולם הבא רק מי שאין לו עולם הזה, כמו שהיה רבי חנינא בן דוסא, כי הם הפכים, זה נבדל וזה גשמי... אותו שהוא קטן ופחות בעולם הזה הגשמי, שהוא עני, זוכה אל עולם הבא, כי כאשר הוא מסולק מן הדברים הגשמיים, ראוי אל הנבדל". וכן ביאר בנצח ישראל פט"ו [שנח.] שהנרדף בעוה"ז הוא נבחר לחלקו של הקב"ה ["והאלקים יבקש את נרדף" (קהלת ג, טו)], וישראל הנרדפים בעוה"ז, אין ראוי להם אלא עולם הבא. ועוד אודות שהעוה"ב הוא עולם נבדל לגמרי ובעל מציאות גמורה, ראה למעלה פ"א הערה 198, ולהלן פ"י הערות 10, 163, ופי"ב הערה 8.
(60) פירוש - השכר השני שהוזכר כאן, וכפי שכתב למעלה [לפני ציון 51] "ושני דברים זכרו כאן". ועד כה ביאר את השכר של "הקב"ה מבהיק זיויו לעולם הבא", ומעתה יבאר את השכר השני של "הקב"ה משביעו לעולם הבא".
(61) לעומת השכר הראשון שהוא "שלימות ומעלת עצמו שיהיה לו לעתיד, והוא הזיו והאור, אשר כל אור מורה על המציאות" [לשונו למעלה לפני ציון 52], וכן כתב בח"א לסנהדרין ק. [ג, רלא.], והובא בהערה 59. אך כאן איירי בשכר של קבלת השלימות מהקב"ה, וכמו שמבאר והולך.
(62) בח"א לסנהדרין [שם] הוסיף: "הוא הקבלה".
(63) "ירויון - ישבעו מהטוב הבא להם מן השמים. ונחל - ומימי נחל היוצא מהעדן תשקה אותם, והוא מדרך משל לרוב השפע" [מצודות דוד שם].
(64) כפי שביאר בדר"ח פ"ג מט"ז [תיג.], וז"ל: "ואמר 'ועטרותיהם בראשיהם', כלומר שהמעלה שיהיה להם אין מעלה על זאת, וזה שאמרו 'ועטרותיהן בראשיהן', כי העטרה על הראש מורה שלא ישלוט על ראשם לא מלאך ולא שום נמצא, זולת השם יתברך. ולכך ראוי לעטרה, כמו המלך אשר יש לו עטרה על הראש, שהוא קשוט הראש, שמורה הקשוט והכבוד הזה שיש בראשו כי אין אחר שולט על ראשו. ודבר זה הוא העטרה שיהיה להם, כי לא ישלוט עליהם אחר [ראה הערה 99]... וזה אמרם בפרק קמא דראש השנה [ח:], אמר רבי ישמעאל בנו של רבי יוחנן בן ברוקה, מראש השנה ועד יום כפורים לא היו העבדים נפטרים לבתיהם, ולא היו משתעבדין, אלא אוכלין ושותין, ועטרותיהן בראשיהן וכו'. הרי כי מי שאינו משועבד לאחר, ואין אחר משתורר עליו, יש לו עטרה על הראש. ועיקר העטרה הזאת, כי לא יהיה להם השעבוד, המיוחד אל דבר שהוא בעל חומר... ועטרה מורה שיהיו נבדלים, ולא יהיו בעלי חומר שיש לו שעבוד". וכן הוא בדר"ח פ"ו מ"ח [ערה.]. ובגו"א שמות פי"ח אות כו כתב: "ובמה שאמרו 'ועטרותיהם בראשיהם' יורה שהם נבדלים מן כל גשמות, וזהו ענין העטרה שבראשם, כי כל חמרי מתפעל משועבד, אבל הצדיקים הם יהיו בלתי חומר, וזהו העטרה המורה מלכות, וזה ענין נפלא וברור". ובאור חדש [רה.] כתב: "כי היה למרדכי לבוש מלכות, וזה מורה על כבוד אלקי. והיה לו עטרה של מלכות, וזהו מעלה לגמרי, כי הלבוש כיון שהוא לבוש אל הגוף אינו כל כך מעלה אלקית, כמו שהוא העטרה, שהוא על הראש, שהוא נבדל אלקי לגמרי... ועל זה מורה העטרה, שהיא על הראש". ובח"א לגיטין ז. [ב, צד:] כתב: "ומפני הקדמה הזאת [של נעשה לנשמע (שמות כד, ז)] ראוים לכתר ועטרה, שהרי ירדו ק"ך רבוא מלאכי שרת וקשרו לכל אחד מישראל שני כתרים, אחד כנגד 'נעשה' ואחד כנגד 'נשמע' [שבת פח.]... וכבר פרשנו כי ראוים ישראל לכתרים בשביל 'נעשה ונשמע', שהיו ישראל דומים למלאכים הנבדלים, שהם מקדימים נעשה לנשמע, כדאיתא במסכת שבת [שם]. וכאשר יש להם דמיון אל המלאכים הנבדלים, ראוים אל הכתר. והפך זה, אשר הם בעלי חומר, ומרוחקים מן הכתר... ולעולם הבא שיהיו נבדלים מן החומר לגמרי, נאמר עליהם 'צדיקים יושבים ועטרותיהם בראשיהן'". ובח"א לסנהדרין קה: [ג, רמו:] כתב: "הכתר מורה על מעלה נבדלת". וראה נתיב התשובה פ"ד הערה 26. וצרף לכאן מאמרם [סנהדרין קיא:] "עתיד הקב"ה להיות עטרה בראש כל צדיק וצדיק", והם הם הדברים.
(65) לשונו בדר"ח פ"ג מט"ז [תטז.]: "ואמר 'ונהנין מזיו השכינה'. רצה לומר כי האדם על כל פנים מצד שהוא עלול, אי אפשר שיהיה שלם לגמרי מצד עצמו, ועל זה אמר שיושלם האדם על ידי העלה עצמה, שיהיו נהנים מזיו השכינה, והוא יתברך יהיה משלים אותם, וזהו שאמר שיהיו נהנים מזיו שכינה. והנה אין למעלה ממדריגה זאת, כאשר יהיה השלמת האדם על ידי השם יתברך בעצמו, שיושפע עליהם זיו שכינה, רוצה לומר שיהיה השם יתברך משלים את מציאותם, והוא יתברך צורה להם. וכבר התבאר לך כי המציאות הוא מתיחס אל האור... והאור הוא שמוציא את העין מן הכח אל הפעל לגמרי, עד שהוא רואה, ואז מציאותו בפעל. זה מה שאמר שיהיו נהנין מזיו שכינתו, שמן האור של השם יתברך, הוא מציאותו יתברך, יושלם מציאות הצדיקים, שיהיו בשלימות בפעל. ודבר זה הוא התענוג העליון כאשר דבר אחד בשלימות. ודבר זה רמז בפסוק [קהלת יא, ז] 'ומתוק האור וטוב לעינים', רצה לומר כי הנבדל שמתיחס לאור, הוא במתיקות ובטובה, והוא משלים את אחרים, וזהו 'וטוב לעינים', עד שהם בטובה גם כן, וזהו מה שאמר 'ונהנין מזיו שכינה'. ופירוש זה ברור, כי רמזו בכאן כי הוא יתברך בעצמו צורת הצדיקים, משלים את מציאותם, ולפיכך יהיו נהנין מזיו שכינתו". ובגו"א שמות פי"ח אות כו כתב: "ואמרו 'ונהנים מזיו שכינה', כי זהו הנאת הנבדל השכלי, כמו שאמרנו שאין לו הנאת הגוף, שהוסר ממנו, אם כן הנאתו בזיו שכינה, כי זה מתייחס אל השכל, כמו שהעין נהנה במראיו. אף על גב שאין הזיו גשמי חס ושלום, מה בכך, שלא נקרא הדבר 'זיו' בשביל הגשמות שבו, רק נקרא 'זיו' מפני שהוא רחוק מהגשמות העב והעכור. ולפיכך יאמר שנהנה מזיו השכינה, כי יהנה השכל במה שהוא מתיחס לו". וצרף לכאן מאמר חכמים [ב"ב י.] "תלמידי חכמים מנדדין שינה מעיניהם בעולם הזה, והקב"ה משביען מזיו השכינה לעולם הבא", וכתב שם בח"א [ג, סג.] בזה"ל: "כי כאשר מסלק שנתו מסלק הגוף... שבשעה שישן הוא בעל גוף גמור, כי אז אין הנפש פועלת, והיא בטילה. ומי שמסלק הגוף ראוי שישבע מזיו שכינה, שיהיה נבדל לגמרי בלתי גוף. כי כאשר האדם גובר על גופו, ומסלק אותו, הרי הוא זוכה לראות פני שכינה, כאשר הוא בלתי גוף לגמרי". עמוד והבט כיצד דבריו כאן ודבריו בח"א לב"ב עולים לגמרי בקנה אחד. וראה להלן לפני ציון 100 שכתב: "מה שאמר 'ונהנה מזיו שכינה', שהוא המנוחה והעונג", הרי שלא רק איירי בעונג, אלא גם במנוחה, וראה להלן הערה 100, ופ"י הערה 10.
(66) ביאור שתי מדרגות אלו נמצא בבאר הגולה באר החמישי [לט.], וז"ל: "דע כי הטוב המקוה לצדיקים כתיב [דברים כב, ז] 'למען ייטב לך והארכת ימים'. ופירשו חכמים [חולין קמב.] 'למען ייטב לך' לעולם שכולו טוב, וזהו עולם הבא, שהוא כולו טוב, ו'למען יאריכון ימיך' [דברים ה, טז], לעולם שכלו ארוך נצחי. והנה תמצא כי הבטחת השכר שהוא לעתיד הוא בשני דברים; הטובה, שיהיה להם הטוב לגמרי. והשני, שלא יהיה הפסק לטוב, רק שיהיה נצחי. ובשני דברים נכלל הכל; הטוב שהוא בתכלית, והנצחי... והוא שרמז עליו דוד עליו השלום [תהלים טז, יא] 'נעימות בימינך נצח'". ונראה לפי זה כי "עטרותיהם בראשיהם" מורה שהם נבדלים מן החומר [כמבואר כאן], וזהו הקיום הנצחי, כי רק מי שאינו חומרי יתקיים לנצח, כי לכל חומרי יש גבול ותכלית [כמבואר למעלה פ"ב הערה 28. אמנם בבאר הגולה באר החמישי (מ:) כתב על מדריגה זו של העוה"ב בזה"ל: "הוא המדריגה שאינו כל כך עליונה, שהרי תמצא כמה דברים גשמיים פחותים, והם קיימים גם כן"]. ואילו "ונהנים מזיו השכינה" זהו הטוב הגמור, שמקבלים קיומם מהקב"ה, והוא התענוג העליון ביותר, וכמבואר בהערה הקודמת. ובהתאם לזה הם שני המאמרים שנתבארו כאן; (א) "המשחיר פניו על דברי תורה בעולם הזה הקב"ה מבהיק זיויו לעולם הבא", שהאדם נבדל מן החומר, וזהו קיום נצחי. (ב) "המרעיב עצמו על דברי תורה בעולם הזה הקב"ה משביעו לעולם הבא", שמקבלים קיומם מהקב"ה, והוא התענוג העליון ביותר. והדברים מתאימים לחלוטין; כנגד ביטול מציאות ["משחיר פניו"] יש מציאות נצחית. וכנגד יסורי הגוף ["המרעיב עצמו"] יש תענוג עליון. וראה להלן הערה 100. והנה נאמר [תהלים לו, ט-י] "ירויון מדשן ביתך ונחל עדניך תשקם כי עמך מקור חיים באורך נראה אור". והנה הפסוק הראשון ["ירויון מדשן ביתך וגו'"] עוסק בעוה"ב, וכמבואר כאן. ממילא גם הפסוק הבא ["כי עמך מקור חיים באורך נראה אור"] עוסק הוא בעוה"ב. ושוב חזינן את שתי מדרגות העוה"ב המקופלות יחדו בפסוק אחד; הקיום הנצחי ["מקור חיים"], כי המקור אינו פוסק, וכפי שכתב בדר"ח פ"ו מ"ח [רנט.] על פסוק זה גופא. וכן נזכר בו הטוב הגמור ["באורך נראה אור"], שזהו "נהנין מזיו השכינה". ואף ישראל קדושים מזמרים בשבת קודש [במזמור "כל מקדש שביעי"] "באור פניך תבהיקם ירויון מדשן ביתך ונחל עדניך תשקם", הרי ששתי המדרגות הללו צמודות ואחוזות זו בזו. וראה עוד בדר"ח פ"א הערה 1069 שנתבאר שיש למהר"ל שני הסברים מדוע הנהנה מיגיע כפיו ראוי לעוה"ב [ברכות ח.]; (א) מחמת ההנאה והשמחה שיש לו. (ב) מחמת שאינו מקבל מאחר מחמת פשיטותו. והן הן שתי המדרגות של עוה"ב שהוזכרו כאן. ויש להעיר, כי כמה פעמים דרשו חכמים "'אשריך' בעולם הזה, 'וטוב לך' בעולם הבא" [אבות פ"ד מ"א, ברכות ח., וחולין מד:], והואיל ויש לעוה"ב גופא שני מאפיינים, ומאפיין אחד הוא הקיום [והשני הוא הטוב], מדוע שלא נבאר שגם "אשריך" יעסוק בעוה"ב, כי "אשריך" מורה על הקיום, וכפי שכתב בדר"ח פ"ד מ"א [טז.], וז"ל: "כי לשון 'אשריך' שיש לו קיום גמור". ושמעתי ממו"ר הגר"מ שפירא שליט"א לבאר, שאמנם לשון "אשרי" מורה על הקיום, אך זהו קיום שבא לאפוקי מחשש נפילה, וכמו קיום השטר הבא לאפוקי מחשש מזוייף. וכן כתב בדר"ח פ"א מ"י [שיא.], וז"ל: "כי 'אשריך' היינו שיהיה מאושר, שהוא לשון חוזק, שלא יהיה לו נפילה", ושם הערה 1068. ובנתיב העושר פ"א כתב: "ואמר 'אשריך בעולם הזה', כי בעולם הזה, ששם מגיע לאדם חסרון ונפילה, אמר 'אשריך', שתהיה מאושר וקיים, ולא יבא עליו נפילה". אך אין חשש נפילה בעוה"ב, ולכך לשון "אשרי" אינו יכול להיות מוסב על עוה"ב, שאע"פ שיש בעוה"ב הקיום, אך אין בו הקיום הבא לאפוקי מחשש נפילה. ודפח"ח. אך עדיין יש לשאול, שאמרו חכמים על עולם הבא [פסחים נ.] "אשרי מי שבא לכאן ותלמודו בידו", הרי ניתן לומר לשון "אשרי" על עולם הבא.
(67) לפנינו בגמרא אין את המלים "סדרי תורה", אך הן נמצאות בעין יעקב. וכבר נתבאר [למעלה פ"א הערות 62, 140, 324, פ"ב הערות 9, 55, ולהלן הערה 126] שדרך המהר"ל להביא כגירסת העין יעקב.
(68) "'שחורות' לשון שחרית, 'כעורב' לשון ערבית" [רש"י עירובין כב.].
(69) "עורב אכזרי על בניו - כדכתיב [תהלים קמז, ט] 'לבני עורב אשר יקראו', והקב"ה מזמן להן יתושים ונכנסין לתוך פיהן" [רש"י שם].
(70) "קורמי - ירקות. לישנא אחרינא, גמי לח, כי עקרת לההוא רכיכא דאית ביה וטחני ליה ועבדי ריפתא" [רש"י שם].
(71) מבאר תחילה את הדעה הראשונה שבמאמר "במי אתה מוצא סדרי התורה, במי שמשכים ומעריב עליהם בבית המדרש".
(72) לכך מוטל עליו להשכים ולהעריב על דברי תורה, כדי שלא יהיה הסח דעת מהתורה. וכמו שאמרו [סוטה לה.] "מפני מה נענש דוד מפני שקרא לדברי תורה זמירות, שנאמר [תהלים קיט, נד] 'זמירות היו לי חוקיך בבית מגורי', אמר לו הקב"ה, דברי תורה שכתוב בהן [משלי כג, ה] 'התעיף עיניך בו ואיננו', אתה קורא אותן 'זמירות' [בתמיה]", ופירש רש"י שם "אם תכפיל עיניך לסתום עין בהסח הדעת מהסתכל בהן, מיד 'ואיננו'". וראה הערה הבאה.
(73) נראה שביאור הדבר הוא, כי הואיל והתורה היא שכל אלקי נבדל מן האדם, לכך יש על האדם להשקיע את כל חייו בלימוד התורה, שאל"כ התורה תפרד ממנו מחמת רום מעלתה. וכן כתב בדרוש על התורה [לז:], וז"ל: "ועוד רמז לנו במה שכתוב [שמות יט, ג] 'ומשה עלה אל האלהים' [שם פסוק כ] 'וירד ה' על הר סיני', כי לקנין התורה צריך שיהיה האדם מוכן לקבלה קודם, בשהיא שכל אלהי שאינו מצוי ודבק עם האדם, ככל שאר הקנינים שהם עם האדם, אבל היא נבדלת כמו שאמרנו. לכן צריך שיהא מוכן לה לגמרי, כאשר הוא מן הצורך לקנות דבר שאינו עמו ומצוי לו. זהו שכתוב 'ומשה עלה וגו", ואח"כ 'וירד ה' וגו", לומר כי צריך האדם מצד עצמו תשוקה והכנה אליה קודם שמקבלה, ואין הקב"ה נותנה למי שאינו מוכן לה תחלה, וכדכתיב [דניאל ב, כא] 'יהב חכמתא לחכימין', כי הוא יתברך לא יתננה רק למי שמוכן אליה מצד עצמו בחשקו בה. לכן עלה משה מעצמו בלי ציווי השם, ואז [שמות יט, ג] 'ויקרא אליו ה' וגו". וכל ההכנה היא כאשר אוהב התורה ותשוקתו אליה, שאז נקנית לו. ודבר זה עיקר גדול בתורה. וכן אין הדור זוכה לתורה זולת זה שאוהבים אותה עד שמוכנים לה, כי היא שכל נבדל אלהי שצריך המקבל להיות מוכן לגמרי". וזהו שכתב כאן "צריך שיתאחד עם השכלי", פירושו שמוטל עליו לאהוב את התורה ובכך להתאחד עמה בכדי שיחשב ראוי לקנין התורה. ואודות שאהבה היא התאחדות, כן כתב בנצח ישראל פנ"ב [תתכט:], וז"ל: "האהבה היא הדבוק והחבור בעצם... דבק נפשו כמו האב לבן והאם לבנה". ובהקדמה לתפארת ישראל [יג:] כתב: "כי כל אהבה היא דבקות בנאהב". ובדר"ח פ"ו מ"ב [כב.] כתב: "האהבה מצד... שנפשו קשורה בנאהב... כי האהבה הוא קשור הנפש בנאהב לגמרי, עד שנחשב כמותו.... כבר התבאר כי האהבה היא קשור הנפש בנאהב והתאחדות לגמרי". וכן כתב להלן פ"ז [לפני ציון 63], נתיב אהבת השם פ"א, באר הגולה באר החמישי [מח:], וח"א לנדרים סב. [ב, כב.]. ובגו"א דברים פ"י אות ט [קסה:] כתב: "כי אהבה הוא מתדבק עם האוהב עד שנעשה אחד עם האוהב". וכידוע [ספר העיקרים מאמר רביעי פרק מה, ושל"ה הקדוש (תולדות האדם בית ישראל תניינא אות ג)] הגמטריה של "אהבה" שוה ל"אחד". וראה להלן פ"ז הערה 63, פ"ט הערה 128, ופי"א הערה 46.
(74) אלא התורה היא למעלה מהזמן, וכמו שכתב למעלה פ"א [לאחר ציון 148], וז"ל: "כי התורה היא שכלית, וכל דבר שהוא שכלי אינו נופל תחת הזמן. ולפיכך אמרו [סוטה כא.] שהתורה מגינה לעולם, כמו שראוי אל דבר שאינו תחת הזמן, אשר אין לו שנוי", ושם הערה 151. וראה להלן פי"א הערה 53.
(75) מן הראוי לצרף לכאן דברי הפחד יצחק שבועות, מאמר כד אות ב, שכתב: "נאמר [דברים ו, ז] 'ודברת בם בשבתך בביתך ובלכתך בדרך ובשכבך ובקומך'. בהשקפה ראשונה נראה כי הדברים האלה יכולים להיות נאמרים בנוגע לכל המצוות התמידיות. דבודאי גם מצות יראת שמים נוהגת היא 'בשבתך בביתך ובלכתך בדרך ובשכבך ובקומך'. ומדחזינן דרק במצות תלמוד תורה נפרטו כל המצבים הנ"ל, שמע מינה דמושג ה'תמידיות' הבא ביחס למצוות, חלוק הוא בהחלט ממושג ה'תמידיות' הבא ביחס לתורה... מושג ה'תמידיות' כשהוא בא ביחס למצוות, מובנו הוא שאין כאן רגע פנוי מבלי אותה מצוה, וממילא המצוה נוהגת תמיד... אך מושג ה'תמידיות' בתלמוד תורה, מובנו שהניגון הוא בן תמידיות. כאן ה'תמידיות' מתיחסת לחפצא של תלמוד תורה... ולא הודעה של משך זמן... באופן שאם גרעת שעה מיראת שמים, הרי חסרון שעה בידך. אבל אם גרעת שעה מתורתך, הרי רצחת את אופי ה'תמידיות' של תורתך, ותורה קטועה בידך. וידועים הם הדברים שאמרו חכמים [סנהדרין צט:] על הלומד תורה לפרקים [שאמרו עליו את הפסוק (משלי ו, לב) "נואף אשה חסר לב", וראה להלן פ"ד לאחר ציון 111 בביאור המאמר]. ולא מצינו כהאי גוונא בשאר המצוות התמידיות. והכתוב הזה אומר 'ודברת בם בשבתך בביתך בלכתך בדרך בשכבך ובקומך', מיוחד הוא בתלמוד תורה דוקא. מפני שהכוונה היא בכאן לצירופם של כל המצבים הללו ליצירת קומה שלימה אחידה של תלמוד תורה, עד שכל הגורע מהמשכם ומרציפותם של המצבים האלה, בכלליות הקומה הוא פוגם".
(76) נמצא שביאר כאן שני הסברים אודות הצורך להשכים ולהעריב על דברי תורה; (א) אין התורה נקנית אלא בתמידיות ודבקות בה. (ב) התורה היא שכלית, ואינה תחת הזמן, ולימוד לפי זמן הוא תחת הזמן, וא"א לקנות דבר שכלי באמצעיים גשמיים. ונראה שכנגד שני הסבריו אלו עומדים שני הסבריו בביאור הקנין העשרים של תורה [אבות פ"ו מ"ז] "במיעוט שינה", שכתב בדר"ח שם [קעה.] בזה"ל: "כי אם יש בו השינה אין לומד למודו כאשר ראוי, דכתיב [יהושע א, ח] 'והגית בו יומם ולילה', כי התורה כך היא דרכה לעסוק בה יומם ולילה. ודע עוד, כי השינה הוא ענין גופני ביותר... וכאשר האדם נמשך אחר השינה, נמשך אחר הגוף ביותר, ומתרחק מן השכלי, ופירוש זה ברור". הסברו הראשון שם הוא כנגד הסברו הראשון כאן, שהתורה היא חפצא כזו שאינה נקנית אלא בתמידיות. הסברו השני שם הוא כנגד הסברו השני כאן, שהתורה השכלית אינה יכולה להקנות בלימוד גשמי, ולימוד גשמי נעשה כשהלימוד הוא לפי זמן, או כשנמשך אחר השינה.
(77) למעלה פ"א לאחר ציונים 148, 301, ובפרק זה לאחר ציון 21. ולמעלה פ"ב לאחר ציון 24 כתב: "הגשם יש לו רחקים מוגבלים, וזהו מדת גס רוח, שהוא מגביל עצמו בגדלות, לומר כי כך וכך גדול הוא. לכך אין ראוי מדה זאת אל התורה, שהיא שכלית, ולא יכנס השכל בגדר הגבול, אשר הגבול הוא שייך אל דבר הגשמי". ומכלל "גבול" שהשכל מופקע ממנו, הוא גם הגבול של זמן, שהשכל מופקע מכל סוגי הגבול הקיימים. לכך רק לימוד בתמידיות הוא לימוד שהוא מעבר לגבול של זמן. וראה למעלה פ"ב הערות 27, 28. ואמרו חכמים [גיטין ז.] "השכם והערב עליהן לבית המדרש, והן [אויבי האדם] כלין מאיליהן", ובח"א שם [ב, צג:] כתב: "כאילו אמר שהקב"ה ילחם מלחמתו, והוא [האדם] ישתוק ולא יעשה שום דבר. ולמה הקב"ה ילחם מלחמתו, רק בשביל שהוא מלחמת השם, לפי שהוא משכים ומעריב לבית המדרש, ובזה הוא אל השם יתברך, ודבר זה בעצמו יהיה גורם שיפיל שונאיו חללים. כי דבר זה נקרא מלחמת ה' כאשר ירצה להרע אל מי שהוא אל השם יתברך לגמרי... כשהוא משכים ומעריב לבית המדרש ובזה הוא לחלקו של הקב"ה, ואז מלחמתו מלחמת השם". וראה בתפארת ישראל פס"ג [תתקצ.] שהביא שם את המאמר שלפנינו.
(78) למעלה לאחר ציון 54. ובתפארת ישראל פס"ג [תתקצ:] כתב: "לרבה עוד יותר, דצריך להשחיר עצמו, והוא סלוק גשמות שלו, ובזה ראוי לקנות ההשגות האלו הנבדלים מן האדם". וראה להלן הערה 87.
(79) מה שמדגיש "בשביל התורה", כי אם יבטל את גופו מחמת סבות אחרות, אין זה מקרבו לתורה. וכמו שכתב בדר"ח פ"ד מ"י, והובא למעלה הערה 16.
(80) כמבואר למעלה הערות 18, 32, 33, 38. ובגבורות ה' פמ"א [קנו:] כתב: "הדבר שהוא חמרי מונע אל המדריגה הבלתי חמרית". ובתפארת ישראל פכ"ח [תכג.] כתב: "כאשר החומר אינו טוב, אז החומר מונע אותו מן התורה והשכל". ובנתיב הצדק פ"ג כתב: "כי כאשר הוא [העובר] בבטן אמו, ועדיין אין הנשמה מוטבע בגוף, רק הוא כח נבדל, לכך יש לאדם כח לקבל כל התורה, כי אין מונע לו מן החומר". ובח"א לשבת ל: [א, יג:] כתב: "כי אצל הצדיק יותר משובח המיתה, שנסתלק מאתו החומר והגוף, מן אשר הוא עדיין חי והוא בגופו, אשר החומר הוא מונע ממנו המעלה העליונה".
(81) "דעתו של אדם קרובה אצל בנו" [ב"ב קלט.], ו"רחמי האב על הבן" [רש"י שמות כב, ב]. ובנצח ישראל פמ"ב [תשלה.] כתב: "כל רחמנות כאשר לבו קשורה בו, ולכך כתיב [תהלים קג, יג] 'כרחם אב על בנים', מפני שנפשו קשורה בו, כדכתיב [בראשית מד, ל] 'ונפשו קשורה בנפשו'". ובדרוש על התורה [לח.] כתב: "כי כל לבו ומחשבתו של אדם קשורה בבניו". ובח"א לשבת לב: [א, כא:] כתב: "כי אין דבר יותר קשור ומחובר אליו כמו בניו". וכן כתב להלן פי"ד [לאחר ציון 108].
(82) שמחמת התורה השכלית הוא דוחה את דעת האדם הקשורה בבניו, וכמו שמבאר. אם כן יש כאן גובה על גובה; שכל התורה דוחה את דעת האדם [שאף היא שכלית]. והנוהג כך מורה על עצמו שהוא שכלי לגמרי.
(83) פירוש - דעת האדם הטבעית [הקשורה בבניו] אף היא שכלית, ומ"מ היא נדחית מפני שכל עליון יותר, שהוא שכל התורה, וכמו שמבאר. ואודות שדעת האדם היא שכלית, הנה הרבה פעמים חברן להדדי, ואמר ש"מחייב אותה הדעת והשכל" [תפארת ישראל ס"פ ה, שם ר"פ י, שם פמ"א (תרמד:), שם ס"פ סא, נצח ישראל ר"פ י, גבורות ה' ר"פ סד, ועוד]. אמנם יש להעיר מדברי הרמב"ן [דברים כב, ו], שכתב: "כתב הרב במורה הנבוכים [ג, מח] כי טעם שלוח הקן [דברים כב, ו] וטעם 'אותו ואת בנו לא תשחטו ביום אחד' [ויקרא כב, כח], כדי להזהיר שלא ישחוט הבן בעיני האם, כי יש לבהמות דאגה גדולה בזה, ואין הפרש בין דאגת האדם לדאגת הבהמות על בניהם, כי אהבת האם וחנותה לבני בטנה איננו נמשך אחרי השכל והדבור, אבל הוא מפעולת כח המחשבה המצויה בבהמות כאשר היא מצויה באדם". וכיצד נבאר שדעת האדם [הקשורה בבניו] היא שכלית, כאשר מצינו שאף אצל הבהמות יש ענין זה, ומה שייך "שכלי" בבהמות. ויל"ע בזה.