אור ברסלב

פירושים והערות מהרב יהושע הרטמן על דרך חיים· רבי יהושע הרטמן

פרק ג · משנה יג

משנה יב

(1206) למעלה תחילת משנה יב [לפני ציון 1160].

(1207) כמו שמצינו [סנהדרין נא:] "אמר ליה רבי עקיבא, ישמעאל אחי". וכן [יומא עה:] "אמר רבי ישמעאל, צאו ואמרו לעקיבא, עקיבא, טעית".

(1208) לא מצאתי מי שיגרוס כן, וכן לא הובא במדור "שנויי נוסחאות" שבדפוסי המשנה.

(1209) "בעצמם" - בעצם ענינם, ולא רק סמיכות דורות, אלא סמיכות ענינית. וכן הוא למעלה ציון 1166.

(1210) בבחינת "צהלתו בפניו ואבלו בלבו" [חובות הלבבות, שער הפרישות, פרק ד].

(1211) כפי שביאר למעלה במשנה יב מציון 1183 ואילך.

(1212) עפ"י קהלת ב, ב "לשחוק אמרתי מהולל ולשמחה מה זו עושה", ובשבת ל: דרשו שכוונת הפסוק לשמחה שאינה של מצוה. ובח"א לשבת שם [א, יד:] כתב: "כאשר השמחה היא של מצוה, אז השלימות הזה שלימות אלקי, ושלימות הזה ראוי לשבח. אבל השלימות שאינו אלקי, רק שלימת גופני, מה זאת, כי אין זה מעלה ושלימות כאשר השלימת הזה גשמי, אבל הוא חסרון שהוא נוטה אחר הגשמי". ובבאר הגולה באר הרביעי [תנט.] גם הביא המאמר ממסכת שבת, וכתב: "השמחה היא טוב כאשר השמחה היא ראויה מצד עצמה, והוא שמח, אז הוא טוב. אבל כאשר השמחה הוא של הבל וריק, זאת השמחה אינה ראוי, והיא הבל". וכן כתב כאן במדרש שמואל: "בא רבי עקיבא על דברי רבי ישמעאל לפרש, כי אע"פ שאמר רבי ישמעאל שיהא מקבל כל אדם בשמחה, עם כל זה צריך שלא ימשך שמהשמחה ימשך הדבר להיות שחוק, כי קרובים הם זה אל זה".

(1213) כן כתב בקצרה באר הגולה באר הרביעי [שסו.]. ולהלן פ"ו מ"ז [ד"ה הכ"ד במעוט שחוק] כתב: "אין השחוק דומה לשמחה, שעיקר שמחה בלב, אבל השחוק אינו בלב בלבד, רק אף במעשה". וכן כתב בבאר הגולה באר הרביעי [שסו.]. ובנצח ישראל פכ"ג [תפט.] כתב: "אמר שם [ברכות לא.] רבי יוחנן משום רבי שמעון בר יוחאי, אסור לאדם שימלא שחוק פיו בעולם הזה, שנאמר [תהלים קכו, ב] 'אז ימלא שחוק פינו ולשוננו רנה', אימתי ימלא שחוק פינו, בזמן ש'יאמרו בגוים הגדיל ה' לעשות עם אלה' [שם]... ביאור זה, כי האדם בעולם הזה אין ראוי שימלא שחוק פיו, כי מה שממלא שחוק פיו הוא בשביל השלימות, שהוא בפעל הגמור. ולא כך השמחה שהוא שייך בלב, דכתיב [תהלים ד, ח] 'נתת שמחה בלבי'. אבל השחוק - הוא בפעל, כאשר יש לו שחוק. ולכך אמר אסור שימלא שחוק פיו בעולם הזה, כי השחוק, שהוא בפעל לגמרי, ודבר זה אינו ראוי לעולם הזה כלל. כי המדריגה הזאת אינו בעולם הזה, לפי שהאדם אינו בשלימות ובפעל. רק לעתיד, ואז נאמר 'אז ימלא שחוק פינו', כי יאמרו 'הגדיל ה' לעשות עם אלה'. כי כאשר יהיה לעתיד, והגדיל עם אלה מה שלא היה קודם, שלא היה האדם בפעל השלימות. לכך אין לו השחוק, שהוא שמחה בפעל, רק השמחה היה לו, שעיקר השמחה בלב, ואינו בפעל, רק לעתיד אז יהיה בעולם השחוק". ובפרי צדיק לר"ח אדר אות ד כתב: "אבל באמת נראה דשחוק ושמחה הוא ענין אחד, רק דשמחה בלב, ושחוק הוא התגלות השמחה שבלב", והוכיח כן מכמה מקומות. וראה להלן הערה 1593, שחילק שם בין אהבה גלויה שהיא בפועל, לאהבה נסתרת שהיא בכח.

(1214) לכאורה פתח בחילוק אחד, וסיים בחילוק אחר. כי פתח בחילוק שבין "השמחה טובה, דהיינו שיהיה מראה שמחה כנגד שאר אדם", לעומת "השמחה בעצמה מה זאת עושה", שהיא אינה טובה. אך בהמשך חילק בין שמחה לשחוק, שכתב "אף כי השמחה אין ראוי להרחיק, אבל השחוק שהוא שמחה יתירה ראוי להרחיק". והמתבאר שיש כאן ג' דרגות; (א) שמחה רק כלפי הבריות בבחינת "צהלתו בפניו ואבלו בלבו". (ב) שמחה בלב, והיא שמחה בעצם. (ג) שמחה בלב המתגלית אף כלפי חוץ, והיא הנקראת "שחוק". והנפקא מינה בין שני החילוקים האלו תהיה בדרגה באמצעית, שהיא שמחה בלב, שלפי חילוקו הראשון יש לפסולה, ולפי חילוקו השני אין לפוסלה. וצ"ע. ועוד יש להעיר, שבחילוקו הראשון כתב את הצד החיובי [שמחה כלפי הבריות] בלשון: "השמחה טובה". ואילו בחילוקו השני כתב את הצד החיובי בלשון: "אף כי השמחה אין ראוי להרחיק", אך לא אמר שהיא טובה, רק שאין להרחיקה. ואולי ליישב כל זאת, נבאר שזהו באמת ההבדל בין דיוקא דרישא לדיוקא דסיפא. שהמשנה הראשונה התירה שמחה כלפי הבריות, אך שמחה בלב אינה נכללת בהיתר זה. אך המשנה השניה אסרה את השחוק, אך שמחה בלב אינה נכללת באיסור זה. באופן שהשלב האמצעי [שמחה בלב] אינו נכלל בהיתר של הרישא, ואפשר להתרעם "מה זאת עושה", אך גם אינו נכלל באיסור של הסיפא, ולכך "אין ראוי להרחיק".

(1215) "בעניני תשמיש שמתוכם ניכר שבא אלי לשכב עמי" [לשון הספורנו שם]. וכן נאמר שלשה פסוקים אחר כך [בראשית לט, יז] "ותדבר אליו וגו' בא אלי העבד העברי אשר הבאת לנו לצחק בי", וראה הערה הבאה.

(1216) יש להעיר, שמשמע מלשונו שהולך להביא מקורות נוספים המורים שהערוה נקרא "שחוק", אך חזר והביא את הפסוק שכבר הובא למעלה. ומ"מ רש"י [בראשית כא, ט] כתב "מצחק - לשון גילוי עריות, כמו דתימא [בראשית לט, יז] 'לצחק בי'". וכן רש"י שמות לב, ו כתב "לצחק - יש במשמע הזה גלוי עריות, כמו שנאמר 'לצחק בי'". ובגו"א בראשית פכ"א אות ח [ד"ה ודבר] כתב: "הם נקראים 'צחוק' לפי שהם יוצאים מהנהגת העולם, שהצחוק הוא דבר שאינו כמנהג המציאות, כי לכך נקרא 'צחוק', כלומר דבר בלתי מציאות רק צחוק, וכל אלו... יוצאים מן הסדר אשר הולך עליו מציאות העולם וסדורו... אין דבר פשוט שנקרא 'צחוק' רק גילוי עריות, וזה ידוע, דגילוי עריות הוא צחוק בעצמו. ועבודה זרה גם כן קרא 'צחוק' [רש"י שם], מפני שהוא מעשה תעתועים וצחוק. ושפיכות דמים נקרא 'צחוק' [רש"י שם], מפני שהמעשה בזה כמו הצחוק, דבר שאין בו מציאות, כך השפיכות דמים, מפני שאין המעשה מעשה של מציאות, נקרא 'צחוק'... גילוי עריות הוא דבר מבורר מאוד דנקרא 'מצחק' יותר". ונראה ביאורו לפי מה שכתב בהקדמה ראשונה לגבורות ה' [ד], וז"ל: "סוד עריות סדר המציאות וחבורם זה עם זה... שהשם יתברך סדר בחכמה שזה אסור עם זאת, וזאת אסורה עם זה, כפי הסדר שסדר השם יתברך הנמצאות בחכמה... שהעריות כולם התרחקות מדבר שאין ראוי החבור, ויהיו הנמצאים עומדים בחקם וגבולם שנתן השם יתברך להם. ולכך נקראים העריות 'חוק', כדכתיב [ויקרא יח, ד] 'את חקותי תשמרו' גבי עריות... כי השם יתברך המציא הנמצאים, ונתן להם חוק, ולא יצאו מחקם, וזהו כולל כל הנבראים שיש להם חוק שישמרו חקם, והעריות שהוא החבור במי שאין ראוי לו, הוא יציאה מן החוק". ובנתיב הבושה פ"ב [ב, רב.] כתב: "אצל עריות כתיב [ויקרא יח, ד] 'את חקותי תשמרו', וקראו חכמים את העריות חוק, כמו שפרשו ז"ל [מכילתא שמות טו, כה] 'שם שם לו חוק ומשפט', 'חוק' אלו העריות. כי השם יתברך נתן חוק לאדם שלא יקרב אל הערוה, וכדכתיב [ויקרא יח, ו] 'לא תקרבו לגלות ערוה', וכל זה מפני החוק שיש לעריות. ומי שהוא בא על הערוה עובר החוק שכתיב בערוה". ובנתיב הלשון פ"ח [ב, פ:] כתב: "כי העריות הם נקראים 'חוק' בכל מקום, ובעל גלוי עריות יוצא מן החוק ומן הסדר". ובח"א לב"ב פח: [ג, קיז:] כתב: "כי עריות הוא דבר קשה מאוד... וקושי שלהם מה שכתיב בעריות 'את חקותי תשמרו', שנתן הקב"ה חוק שאל יתחבר האדם אל שאר בשרו, וכאשר הוא עושה זה, עובר החוק שסדר הקב"ה. ומי שעובר חוק וגדר וגבול שנתן השם יתברך, הוא דבר קשה מאוד, כאשר משנה החוק... כי השנוי ממה שחקק הקב"ה הוא קשה". הרי שאיסור עריות נובע מסדר הנמצאים, ולכך גלוי עריות הוא יציאה "מן הסדר אשר הולך עליו מציאות העולם וסדורו" [לשונו בגו"א שהובא למעלה], ומשום כן נקרא "צחוק". ויש בזה הטעמה מיוחדת; על הפסוק [בראשית כא, ג] "ויקרא אברהם את שם בנו וגו' יצחק", דרשו חכמים [ב"ר נג, ז] "יצא חוק לעולם". הרי שתיבת "צחוק" גונזת בתוכה את תיבת "חוק", וכנראה משמעותה במובן השלילי היא "יציאה מן החוק". והואיל ואיסור עריות נקרא "חוק", ממילא שפיר הוא שגלוי עריות נקרא "צחוק".

(1217) ופירש רש"י שם "ראהו משמש מטתו". ובגו"א שם אות ז כתב: "דאם לא כן מנא ידע שהיא אשתו. ואין לומר שראה שנשקה וחבקה, חדא, 'מצחק' כתיב, ולא נקרא 'מצחק' רק משמש מטתו, כדכתיב [בראשית לט, יד] 'הביא לנו העבד עברי לצחק בנו', ושם פירוש לתשמיש, שאמרה שרצה לשמש עמה. ועוד דקלות ראש כזה לא היה נוהג יצחק, שהרי אמרו חכמים [למעלה פ"א מ"ה] 'אל תרבה שיחה עם האשה באשתו אמרו', וכל שכן בקלות ראש בחבוק ונשוק [הובא למעלה פ"א הערה 800]. ומה שהיה משמש מטתו ביום [ואמרו חכמים (שבת פו.) "ישראל קדושים הם, ואין משמשין מטותיהן ביום"], דקיימא לן במסכת שבת בפרק רבי עקיבא [פו.] תלמיד חכם מאפיל בטליתו". הרי שהנהגת יצחק היתה "בקדושה ובפרישות", ועם כל זה הוא נקרא "מצחק". ונראה ביאורו על פי דבריו בבאר הגולה באר הרביעי [תנח.], שכתב: "עצם השחוק אינו רק חבור והתאחדות עם הדבר, לא זולת זה, ולפיכך אמרו [ע"ז ג:] שהוא יתברך משחק עם הלויתן. ואדם השחוק אצלו הוא כאשר מתחבר רצונו אל דבר אחד לגמרי. רק כי האדם אין רצונו מתחבר רק לדברים אשר הם ערבים לו, והם דברי התול... כמו הלצנות, שמפני שהוא התול, מתחבר דעתו ורצונו לו ביותר. כי השגות המושכלות וכיוצא בזה, הוא קשה על האדם, ואין דבר שמתחבר אליו רצונו רק הליצנות והשחוק [הובא למעלה הערה 313]. אבל עצם השחוק בעצמו הוא התאחדות הרצון עם דבר אחד, ואין השחוק בעצמו הוא ההתול. ואילו היה השחוק גנאי מצד עצמו, היה תמיה מאוד. אבל אין השחוק גנאי מצד עצמו, שהרי כתיב [תהלים קכו, ב] 'אז ימלא שחוק פינו', ואם כן אין השחוק גנאי מצד עצמו. רק מפני שהשחוק של אדם הוא בדברי הבאי וריק, כי אל דבר זה ימשך דעת האדם ורצונו, וזה גנאי גדול". והוא הדין לנדון דידן; לשון צחוק ושחוק נאמר על החבור וההתאחדות, ולכך הוא יכול להאמר על חבור הנעשה בקדושה ובפרישות, או להבדיל על חבור של איסור. והואיל וטבע בני אדם להמשך אחר דברים ערבים להם, לכך אצלם קיים החשש שהשחוק וקלות ראש יוביל לחבור של איסור. וראה להלן הערה 1233.

(1218) כפי שביאר להלן פ"ד סוף מ"ב: "כי מה שמצוה גוררת מצוה היינו מצוה שהיא דומה אל הראשונה. וכן אצל עבירה, ובזה שייך גרירה, אבל לא... שאינו דומה כלל". ולכך צחוק אחד מביא צחוק אחר. וכן נתבאר בתפארת ישראל ר"פ ל [תמו.], ושם הערה 4. ובכלליות ביאר למעלה פ"א מי"ז [תג:] ש"כל חסרון גורר עוד חסרון", ושם הערה 1495. וראה בסמוך הערה 1231. ובח"א לסנהדרין קו: [ג, רנא:] כתב: "זהו אשר מרגיל האדם לערוה, כמו שאמרו ז"ל [כתובות נט:] שהבטלה מביא לידי זימה. וכל שכן כאשר יש עם זה הטיול, שהאדם נכסף אליו, כמו צידת עופות וחיות, שמביא לידי זימה... ודבר זה עוד יותר מביא לידי זימה, וכמו שאמרו ז"ל 'שחוק וקלות ראש מרגילין האדם לידי ערוה'". ולהלן משנה יז [לפני ציון 1909] כתב: "מן הרע נמשך יותר רע, כי השחוק וקלות ראש שהוא רע, מרגילין ומוליכין את האדם לערוה, ודבר זה מצד ההתדמות אשר ביניהם... השחוק וקלות ראש והערוה מתדמים ומתיחסים במה שהם דברים רעים, ולכך נמשך זה אחר זה".

(1219) הולך לבאר שהחטא של גלוי עריות סותר לחלוטין לקדושת השם יתברך. וכן בלעם אמר על הקב"ה [סנהדרין קו.] "אלקיהם של אלו שונא זימה הוא". ובנידה טז: אמרו "ארבעה דברים הקב"ה שונאן... הנכנס לביתו פתאום... והאוחז באמה ומשתין מים, ומשתין מים ערום לפני מטתו, והמשמש מטתו בפני כל חי". ובנתיב הפרישות פ"ג [ב, קיט:] כתב לבאר שארבעה דברים אלו סותרים לצניעות, ובתוך דבריו כתב שם: "כי השם יתברך אשר הוא קדוש בתכלית הקדושה, שונא אלו דברים... כאשר נכנס לביתו פתאום, כי באולי עושים שם מלתא דצניעות, וזה שנכנס לביתו פתאום ואינו מקפיד על זה, הקב"ה שהוא קדוש ומופרש מן הדבר שהוא יוצא מן הצניעות, הוא שונא אותו... והאוחז באמה ומשתין מים, כי דבר זה ערוה וזנות, והוא משחית זרעו, והקב"ה שונא אותו כאשר אינו נוהג בקדושה ובפרישה".

(1220) בפשוטו מדובר שם בחיוב בעל קרי לצאת מחוץ למחנה שכינה ולויה [שם פסוק י], וכן בחיוב כסוי הצואה [שם פסוק טו]. וראה ברמב"ן שם פסוק י. ויש בזה הטעמה מיוחדת; שנאמר שם [דברים כג, יג] "ויד תהיה לך מחוץ למחנה ויצאת שמה חוץ", ופירש רש"י שם "מחוץ למחנה - חוץ לענן", והגו"א שם אות יג כתב "דהיינו חוץ לשלשה מחנות, דהא כתיב 'ויצאת'". אך לפי"ז יש להעיר מדוע כתב רש"י "חוץ לענן", ולא כתב "חוץ לשלש מחנות". והרי לגבי מצורע [ויקרא יג, מו] גם כן נאמר "בדד ישב מחוץ למחנה מושבו", ושם פירש רש"י "חוץ לשלש מחנות", ומדוע בפרשת כי תצא כתב רש"י "חוץ לענן". אמנם לפי דבריו כאן הענין מחוור למדי, כי רש"י בא להורות על סבת יציאתו מן המחנה, כי הענן הוא סבת היציאה. ודבר זה מתבאר מדברי רש"י [בראשית כד, סז] שכתב "כל זמן ששרה קיימת היה... ענן קשור על האוהל". והגו"א שם אות מג כתב: "כי הענן הכבוד הוא שכינת הכבוד יתברך, וזהו לכבוד הקדושה והטהרה, כי הטהרה מביא לידי רוח הקודש... ולפיכך שרה שהיתה שומרת הטהרה מן הנדות, זכתה שיהיה ענן הכבוד שורה על האוהל". הרי שענן הכבוד במיוחד מורה על הקדושה והטהרה, ולכך הוא הוא המחייב את יציאת האיש וכסוי הצואה מחוץ למחנה, ולכך כתב רש"י "חוץ לענן". וכן הרמב"ן בדברים שם כתב: "הטעם בכיסוי הצואה, כי המחנה כולו כמקדש ה', וממנו נלמד למקום התפילה שנרחיק מן הצואה ארבע אמות [ברכות כה.]". והם הם הדברים.

(1221) "מה ערוה... מסלק שכינה" [ספרי דברים כג, י]. ובב"ב ס. אמרו "ראה שאין פתחי אהליהם מכוונין זה לזה, אמר ראויין הללו שתשרה עליהם שכינה", ובח"א שם [ג, פה:] כתב: "רוצה לומר, כי מאחר שהם צנועים, פרושים מכל דבר ערוה, וראוי שתשרה שכינה עליהם, כי השכינה שורה במקום שאין ערוה, כדכתיב [דברים כג, טו] 'ולא יראה בך ערות דבר וסר מאחריך'. מזה יש ללמוד כי הצניעות מביא השכינה, והפך זה מסלק השכינה". וכן כתב בח"א לסנהדרין מד. [ג, קס.]. ובנצח ישראל פ"ד [נט.] ביאר שגלוי עריות נקרא טומאה, ולכך גורם לסילוק שכינה, ש"אין השם יתברך שורה בתוך טומאתם".

(1222) לשונו בח"א לע"ז יז. [ד, לט:]: "הערוה הוא סילוק והסרה... דהיינו כי הוא יתברך קדוש בתכלית הקדושה, ואילו הערוה הוא הפך הקדושה, שהוא פונה ונמשך אל החמרי לגמרי... ולכך בודאי הוא הסרה מן השם יתברך".

(1223) כמבואר בהערה הקודמת. לשונו בתפארת ישראל פי"א [קעט.]: "כי מדרגה זאת, שהיא הפשיטות מן החומר לגמרי, אינה כי אם אל השם יתברך, שהוא קדוש נבדל מן החומר לגמרי. ולכך מקדישין את השם יתברך לומר 'קדוש' [ישעיה ו, ג], כלומר שהוא יתברך בלבד נבדל וקדוש מן החומר". ובגבורות ה' פמ"ז [קצ:] כתב: "כי הוא יתברך נאדר בקודש, שהוא נבדל מן הנבראים. וזהו ענין הקדושה בכל מקום, שהוא אינו משתתף עם הנמצאים. שכולם הם משותפים או מצורפים אל החומר, זולת הקדוש ברוך הוא, שלכך נקרא 'הקדוש ברוך הוא' מפני שהוא קדוש מן הנמצאים שהם בעלי חומר או מצורפים אל החומר" [הובא למעלה הערה 495]. וכן הוא בח"א לחולין צא: [ד, קט.], בביאור דברי הגמרא שם שישנן שלש כתות של מלאכי השרת; אחת אומרת "קדוש", והשניה אומרת "קדוש קדוש", והשלישית אומרת "קדוש קדוש קדוש", וכתב שם בזה"ל: "ביאור ענין זה, כי המלאכים לפי מדריגתם מקדישים. כי האחת אינו יכול להקדיש רק כי הוא יתברך קדוש מן הגוף. והשנית יכולה להקדיש יותר, שהוא יותר קדוש מן הגוף, שאף אינו כח בגוף, וזהו 'קדוש קדוש'. כי תמצא באדם הגוף חמרי, והשני שהוא כח בגוף. ולפיכך הכת השני מקדישים שהוא קדוש מן הגוף ומן כח הגוף. וכת הג' מקדישים שהוא קדוש גם מן הצירוף אל הגוף. כי האדם יש בו ג' דברים האלו; שהרי יש באדם גוף, ועוד יש בו נפש שהוא כח בגוף, ועוד יש [בו] השכל, שהוא אינו גוף, אבל הוא מצורף ומקושר עם הגוף, ודבר זה נקרא שיש לו התיחסות אל הגוף. והוא יתברך נבדל מכלם, שהוא בתכלית הקדושה. וזה ג' פעמים 'קדוש קדוש קדוש'". ובנצח ישראל פכ"ז [תקסא:] כתב: "השם יתברך שהוא קדוש בכל הקדושות". וכן הוא בנתיב הפרישות פ"א [ב, קיג.]. ובבאר הגולה באר השני [קעד:] כתב: "הוא יתברך רחוק בתכלית מן הגשם, ונבדל ממנו לגמרי". וכן הוא להלן פ"ה מ"ט [ד"ה ודבר זה], והובא למעלה פ"ב הערה 1647.

(1224) לשונו למעלה פ"א מ"ב [קפ:]: "גלוי עריות, שהולך אחר זנות הגוף, שהיא גלוי עריות. ובזה הולך אחר החמרי, עד שהוא נחשב לגמרי כמו בהמה וחמור. וכן אמרו ז"ל כי מעשה הזנות הוא מעשה בהמה. ובמסכת סוטה [יד.] מפני מה קרבנה של סוטה מאכל בהמה, שהוא מן השעורים, אמרה תורה היא עשתה מעשה בהמה, ולפיכך קרבנה מאכל בהמה. ולדבר זה אין צריך ראיה כי הזנות מעשה בהמה חמרית. ועוד אמרו ז"ל [תנחומא נשא אות ה] 'כי תשטה' [במדבר ה, יב], למה נאמר, ללמד שאין המנאפים מנאפים עד שיכנס בהם רוח שטות, עד כאן. למדנו מזה כי אין הולך האדם אחר זנות רק כאשר יכנס בו רוח שטות, שהוא כמו בהמה בעלת חומר, ואז יש ניאוף. ולפיכך הזנות של גלוי עריות הוא הפך מדריגת התורה, שהיא תורה שכלית, והזנות מעשה חמרי". וראיה זו ממנחת סוטה הביאה המהר"ל בהרבה מאוד מקומות בספריו להורות שתאות העריות הינה מעשה בהמי חומרי. וננקוט בדוגמאות מספר; בגבורות ה' פ"ד [כט.] כתב: "ידוע כי הנמשך אחר הזנות הוא הנמשך אחר החומר ומעשה בהמה, ולפיכך אמרה תורה במנחת סוטה שיהא קרבנה שעורין, לפי שהיא עשתה מעשה בהמה, לכך קרבנה מאכל בהמה. כי ענין הזנות הוא מתאוות הגוף". ובגבורות ה' פס"ו [שז.] כתב: "גלוי עריות הוא... מחמת יצרו שבגוף המתאוה לעריות, ודבר זה מבואר בכמה מקומות שחטא עריות הוא לגוף, וכמו שאמרה תורה בסוטה שיהא קרבנה שעורים, שהיא עשתה מעשה חמור, כך קרבנה יהא מאכל חמור. הרי כי חטא הערוה הוא ענין חומרי גופני". וכן הוא להלן פ"ה מ"ט [ד"ה ודבר זה]. ובנצח ישראל פ"ה [קלד:] כתב: "גילוי עריות, הוא רע לעצמו, מה שדבק בו הפחיתות המגונה, והוא פחיתות חומרי, שהוא כמו בהמה כאשר הולך אחר זנות, שהוא תועבה חומרית, והוא כמו בהמה חומרית. כמו שאמרו חכמים ז"ל אצל מנחת סוטה, היא עשתה מעשה בהמה, לכך קרבנה מאכל בהמה, מן השעורים. וכבר התבאר דבר זה במקום אחר", ושם הערות 525, 526. וכ"ה בנצח ישראל פ"ז [קצה:]. ובבאר הגולה באר הששי [קסה.] כתב: "כל זנות הוא מצד הגוף, ודבר זה בארנו בכמה מקומות, ורמזו ז"ל בענין הסוטה, היא עשתה מעשה בהמה, אף קרבנה שעורים, שהוא מאכל בהמה, ודבר זה ידוע כי כל זנות הוא חומרי, שנמשך אחר תאותו החומרית, וא"צ ראיה", ושם הערה 150. ובדרוש לשבת תשובה [ריש עח.] כתב: "העריות הם מכח גוף האדם, ולפיכך נמצא דבר זה ביותר בכל בעלי חיים, כי פועל זה מתייחס אל הגוף החומרי. ואמרו חכמים ז"ל אצל סוטה, למה קרבנה שעורים, היא עשתה מעשה בהמה, לכך קרבנה מאכל בהמה". וכן כתב בח"א לזבחים פח: [ד, סח.], וז"ל: "עריות וזנות חטא הזה הוא בגופו, כאשר אדם עושה מעשה זנות, מעשה הזה הוא מעשה בהמה, ולכך קרבנה של סוטה שזנתה, שעשתה מעשה בהמה, קרבנה שעורים, שהוא מאכל בהמה ממש". וראה בדרוש עה"ת [יא.], ח"א לע"ז ה: [ד, לב.], ובבאר הגולה באר החמישי הערה 669, ועוד. ורש"י ר"פ קדושים [ויקרא יט, ב] כתב: "קדושים תהיו - הוו פרושים מן העריות... שכל מקום שאתה מוצא גדר ערוה אתה מוצא קדושה". וכתב שם הגו"א אות ג: "ונראה הטעם, שאחר ששם קדושה נאמר על פרישה מן עניני הגוף ותאותיו, יותר ראוי על גדר ערוה, שהם תאות הגוף ביותר. ולכך מי שנוטה אחר זנות יאמר על זה שהוא מעשה בהמה... לפי שהזנות ענין גופני, וזה ענין הבהמה שהיא כולה גוף וחומר. ולכך מי שפורש מן הערוה הוא פורש מתאות הגוף החומרי, ולפיכך נקרא 'קדוש', ר"ל פרוש מעניני עוה"ז, שהוא גוף". ובדרוש שבת תשובה [עח.] הוסיף: "ועוד, כי אין ענין הערוה והזנות רק חבור גוף לגוף". וראה עוד גו"א במדבר פי"א אות ג, וח"א לשבת קלג: [א, עא.], נתיב התשובה פ"א הערה 18, ועוד. וראה למעלה בהקדמה הערה 114 [הובא למעלה פ"א הערה 415].

(1225) לשונו בתפארת ישראל פ"ט [קמג:]: "וכן העריות, שהוא זנות, והוא ענין חמרי, ואין לו גדר קדושה, הוא רחוק מן השם יתברך, אשר הוא קדוש בתכלית הקדושה, ולכך ראוי אליו הכריתה והפירוד ממנו יתברך".

(1226) העמיד כאן ב"זה לעומת זה" יראת שמים מול שחוק וקלות ראש, ולכך העומד ביראתו אינו נוהג בשחוק וקלות ראש, כי ירא מן הה'. וכן הרבינו יונה כתב: "שחוק וקלות ראש מרגילין לערוה, רצה לומר כי כובד ראש והיראה הם סיג לעריות, שכל זאת המשנה בסייגים מדברת". וכן כתב למעלה פ"א מ"ה [רסה.]: "ומכל שכן אל תרבה שיחה עם האשה, שדבר זה קלות ראש ופריקת עול יראת שמים". וכן אמרו חכמים [ברכות ל:] "אין עומדין להתפלל אלא מתוך כובד ראש ["הכנעה" (רש"י שם)]". ובגמרא [שם] אמרו "מנא הני מילי... מהכא [תהלים ב, יא] 'עבדו את ה' ביראה וגו'", ופירש רש"י שם "תפלה שהיא לנו במקום עבודה, עשו אותה ביראה". הרי יראה מחייבת "כובד ראש", שהוא להיפך מ"קלות ראש". ובנצח ישראל פכ"ג [תפב:] הביא גמרא זו, וכתב לבאר: "כי המתפלל אל השם יתברך מורה על שהאדם עלול מן העלה, שהרי צריך האדם אל השם יתברך. ומפני כך אין עומדין להתפלל אלא מתוך כובד ראש, להראות שהוא עלול מן העלה". והרי זו מהותה של היראה, שעושה עצמו עלול לעלתו, וכמו שכתב בנתיב יראת השם פ"א [ב, כב.], וז"ל: "כי אין היראה רק שעושה עצמו לעלול, והוא אצלו כאילו אינו, כך הירא ה' עושה עצמו כאין אצל עילתו... שהוא עושה עצמו כאילו אינו נמצא, וזהו אמיתת היראה... שיחשוב עצמו ללא כלום" [הובא למעלה פ"א הערה 792]. וכן כתב למעלה במשנה ט [לאחר ציון 936]: "כי כאשר האדם ירא שמים, הנה האדם עלול אל השם יתברך לגמרי". ולמעלה פ"א מ"ה [רסד:] כתב: "כי מי שהוא ירא שמים הוא נכנע, ואין לו גבהות רוח".

(1227) מוסיף בזה שהירא שמים "ירא הוא מן השם יתברך שהוא כנגדו". כי יראתו נובעת מפאת היותו תמיד עומד לפני המלך. וכן כתב למעלה פ"ב מ"ה [תקסח:]: "'אין בור ירא חטא', כי יראת שמים שהוא מקבל היראה מן השם יתברך, ומי שחסר תורה... אין מקבל היראה מהשם יתברך... כי כאשר האדם קרוב אל המלך, הוא ירא ממנו, ולא ירא ממנו כאשר האדם הוא רחוק ממנו... כי היראה מן המלך כאשר הוא קרוב אל המלך". ובנתיב הבושה פ"א [ב, ר.] כתב: "מדת הבושה היא מדת היראה". וכשם שהבושה שייכת רק בנוכחות זולתו, כך היא המדה ביראה. וכן נאמר [תהלים טז, ח] "שויתי ה' לנגדי תמיד וגו'", ופירש רש"י שם "שויתי ה' לנגדי תמיד - בכל מעשי שמתי מוראו לנגד עיני". והרמ"א בתחילת אורח חיים כתב [בשם המו"נ ח"ג פנ"ב]: "'שויתי ה' לנגדי תמיד' הוא כלל גדול בתורה ובמעלות הצדיקים, אשר הולכים לפני האלקים. כי אין ישיבת האדם ותנועותיו ועסקיו והוא לבדו בביתו, כישיבתו ותנועותיו ועסקיו והוא לפני מלך גדול. ולא דבורו והרחבת פיו כרצונו והוא עם אנשי ביתו וקרוביו, כדבורו במושב המלך. כל שכן כשישים האדם אל לבו שהמלך הגדול הקב"ה אשר מלא כל הארץ כבודו עומד עליו, ורואה במעשיו, כמו שנאמר [ירמיה כג, כד] 'אם יסתר איש במסתרים ואני לא אראנו נאם ה" מיד יגיע אליו היראה וההכנעה בפחד השי"ת ובושתו ממנו תמיד".

(1228) כפי שכתב למעלה במשנה א [לאחר ציון 175]: "כאשר מחשב האדם עצמו שהוא עלול, ויש לו התדבקות בעלה, אינו בא לידי חטא. כי אין החטא והיצר הרע נמצא רק כאשר האדם הוא סר מן העלה, ואינו מחשיב עצמו עלול אל העלה".

(1229) כמבואר בהערה 1226. ובח"א לסנהדרין קא: [ג, רלה:] כתב: "כי כאשר התפילין על האדם צריך שיעמוד באימה וביראה, כי שם ה' נקרא עליו. דאין לעמוד בקלות ראש כאשר יש תפילין עליו, מפני מורא מלכות שמים". ובגו"א שמות פי"ט סוף אות כ ביאר מדוע התורה הקפידה במעמד הר סיני על טומאת קרי ["אל תגשו אל אשה" (שמות יט, טו)] יותר משאר טומאות, וז"ל: "אף על גב דבלאו הכי היו טמאי מתים וטמאי שרץ ונבלה ומצורע וכל הטומאות, לא הקפידה תורה על זה, רק על טומאת קרי הבא מקלות ראש, ואין השם יתברך שוכן כבודו עמהם, אבל שאר הטומאות, שאינם באים מחמת קלות ראש, לא". הרי חזינן שקלות ראש היא הפקעה מהשראת שכינה. וכאן מחדד את הדבר, שקלות ראש עומדת במיוחד ובמסוים כנגד יראת ה'. והואיל ומעמד הר סיני נעשה "בעבור תהיה יראתו על פניכם לבלתי תחטאו" [שמות כ, יז], לכך מן הנמנע שמעמד הר סיני יעשה ביחד עם קלות ראש.

(1230) "כי מי שיש בו יראת שמים הוא דבק לגמרי בו" [לשונו בתפארת ישראל פ"י (קסד:)]. וראה למעלה הערות 943, 953. ולכך הסתלקות מן היראה היא התחלת ההסרה וההרחקה מן השם יתברך.

(1231) כי הסרה והרחקה אחת מוליכה להסרה והרחקה גמורה, וכמבואר למעלה בהערה 1218. וכן כתב למעלה במשנה ג [מציון 515 ואילך] בביאור המשנה שם "שלשה שאכלו על שלחן אחד ולא אמרו עליו דברי תורה, כאילו אכלו מזבחי מתים", וז"ל: "כי מפני שראוי שיהיו מדברים על השלחן דברי תורה כאשר הם שלשה, כמו שאמרנו, כי ראוי שיהיה הכל אל השם יתברך. וכאשר אין מדברים עליו דברי תורה, הרי השלחן הזה יש לו הסרה מן השם יתברך, אשר היה ראוי להעלות השלחן זה עד שיהיה לפני השם יתברך. וכל הסרה מן השם יתברך הרי הוא נוטה אל העבודה זרה, כי העבודה זרה הוא סלוק והסרה מן השם יתברך. ולפיכך אמר שאם אין מדברים עליו דברי תורה כאילו אכלו מזבחי מתים, שהרי מסלקים השלחן שלפני השם יתברך לצד אחר". הרי שהסרה אחת מוליכה להסרה גמורה. אמנם יש לשאול, מדוע כאן ההסרה מה' מוליכה לערוה, ואילו למעלה ההסרה מה' מוליכה לע"ז.

(1232) קצת קשה לומר "וזהו לשון דברי חכמים ז"ל בכל מקום" כאשר נמצא כן ["המשחקים בתינוקות"] רק במקום אחד. ואולי כוונתו ללשון שחוק, ולאו דוקא לצמד המלים "המשחקים בתינוקות". וכגון במשנה בכתובות נט: הביאו את דברי רבי אליעזר האומר שהבטלה מביאה לידי זימה, ואילו רבי שמעון בן גמליאל אומר שהבטלה מביאה לידי שעמום. ועל כך אמרו בגמרא [כתובות סא:] "איכא בינייהו דמיטללא בגורייתא קיטנייתא ונדרשיר", ופירש רש"י שם "משחקת בכלבים דקים ושחוק... לידי זימה איכא, לידי שיעמום ליכא, דאין שיעמום אלא ביושב ותוהא ובטל לגמרי". וכן בבאר הגולה באר החמישי [פט:] הביא גמרא זו בזה"ל: "איכא בינייהו דמשחקת בכלבים". ובסוטה ז. אמרו במשנה "היו מעלין אותה לבית דין הגדול שבירושלים, ומאיימין עליה כדרך שמאיימין על עדי נפשות, ואומר לה, בתי, הרבה יין עושה, הרבה שחוק עושה... עשי לשמו הגדול שנכתב בקדושה שלא ימחה על המים". ושם בדף לב: אמרו "על מה נטמאת, על עסקי שחוק וילדות". וכן אמרו [חגיגה ה:] "אפילו שיחה יתירה שבין איש לאשתו מגידים לו לאדם בשעת מיתה", ופירש רש"י שם "שיחה יתירה - דברי שחוק שלפני תשמיש".

(1233) לשון הגמרא [נדה יג:] "תנו רבנן, הגרים והמשחקין בתינוקות מעכבין את המשיח. בשלמא גרים, כדרבי חלבו, דאמר רבי חלבו קשין גרים לישראל כספחת. אלא משחקין בתנוקות, מאי היא... דנסיבי קטנות דלאו בנות אולודי נינהו", ופירש רש"י שם "דנסיבי קטנות - והוא ראוי להוליד, נמצא בטל מפריה ורביה כל ימי קטנותה". וכאשר התשמיש הוא תכלית לעצמו, ולא היכי תמצא להולדת בנים, הרי הוא נקרא בלשון "שחוק". אמנם למעלה [לאחר ציון 1216] ביאר שבלשון התורה תשמיש נקרא לשון "שחוק", שנאמר [בראשית כו, ח] "והנה יצחק מצחק את רבקה אשתו", ושם איירי לתכלית בנים, וכמו שביאר בגו"א בראשית פמ"א אות מג, שלכך הותר ליצחק לשמש מטתו בשנות הרעב, כיון שעדיין לא קיים מצות פריה ורביה עד שיהיה לו גם בת. ובעל כרחך לומר שלשון תורה לחוד, ולשון חכמים לחוד.

(1234) "מסורת סייג לתורה, מעשרות סייג לעושר, נדרים סייג לפרישות, סייג לחכמה שתיקה". ובהמשך דבריו יתבאר מדוע לא פתח ב"נדרים סייג לפרישות", אם הסבה שנקט כאן בסייגים היא להורות את הסייג לפרישות, שהוא להפך מ"שחוק וקלות ראש מרגילין לערוה" [ראה להלן הערה 1285].

(1235) פירוש - הבבא הראשונה של הסייגים היא "מסורת סייג לתורה", ולאחריה נאמר "מעשרות סייג לעושר", ורק בבבא הרביעית והאחרונה נאמר "סייג לחכמה שתיקה", ולכאורה היה ראוי שלאחר הבבא הראשונה העוסקת בתורה, תבוא הבבא העוסקת בחכמה, ולא זו העוסקת בעושר [התשובה על כך ראה להלן הערה 1285]. ואודות השייכות בין תורה לחכמה, ראה למעלה במשנה ט [לפני ציון 945] שכתב: "החכמה, היא התורה בפרט". ובתנחומא וילך אות ב אמרו: "אין חכמה אלא תורה". ובח"א לר"ה טז. [א, קה.] כתב: "החיטים מחכימים [סנהדרין ע:]... ומזה הטעם מקריבים שתי הלחם בעצרת [ר"ה טז.], שבו ניתנה תורה [פסחים סח:], והיא החכמה". ובנר מצוה [כט:] כתב: "התורה... בפרט היא יותר חכמה והיא יותר עליונה מן החכמה האנושית,... שהיא החכמה על הכל". ובנתיב התשובה ר"פ א כתב: "כי התורה שהיא חכמה... שהיא חכמה העליונה, שאין אחריה דבר". וראה למעלה פ"ב הערה 490 [הובא למעלה הערה 945, ולהלן הערה 1397].

(1236) כפי שכתב למעלה פ"ב מ"ח [תרמט.]: "האדם נברא לעמל, שלא יהיה בעל הנחה כלל, רק יוציא שלימתו אל הפעל תמיד בלי הנחה. שכך ראוי מצד טבע הבריאה, שכל הנבראים נבראו שיהיו בשלימות, ולא יהיו חסרים, והאדם הזה אי אפשר שיבא אל ההשלמה עד שיהיה בעל הנחה לגמרי. וזהו מה שלא נאמר באדם 'כי טוב' יותר מכל הנמצאים, כי כל הנמצאים הם נבראים ויש להם שלימותם, אבל האדם לא נברא בהשלמה, ולא נמצא האדם בהשלמה. וזהו שלימתו בעצמו, שהוא מתנועע אל הפעל, ומוציא שלימתו תמיד אל הפעל. ודבר זה הוא שלימתו, שאם הוא אינו יוציא שלימתו אל הפעל כלל, הרי אין לו השלמה כלל, ולכך צריך שיהיה יוציא שלימתו תמיד אל הפעל". וכן כתב למעלה פ"א מ"ב [קסח:], וז"ל: "כי האדם חסר ו'עיר פרא אדם יולד', ואחר כך מתעלה האדם אל המדריגה, עד שהוא טוב. ולפיכך צריך האדם לקנות מעלת הטוב". והוא יסוד נפוץ בספריו, וכגון בתחילת דרוש על התורה [ט:] כתב: "נקרא 'אדם' על שם שנברא מן האדמה [ב"ר יז, ד]. אשר יש להסתפק בזה, למה נתייסד הוא בפרטית להקרא 'אדם' על שם האדמה, יותר מכל הנבראים שכלם מן האדמה נבראו... אבל לכך נקרא הוא על שם האדמה יותר מכל נבראים זולתו, מפני התייחסו ודמיונו אליה לגמרי, מה שאין כן בבהמה וכל שאר הנבראים. כי האדמה היא מגדלת ומוציאה אל הפעל צמחים ואילנות ופירות וכל הדברים. הנה היא בכח ויוצא ממנה הכל לפעל. כמו כן האדם בסגולתו הוא בכח, ומוציא שלימותו אל הפעל... לא כן מסודרים בבריאתם של ענין זה כל שאר נבראים, שאינם בכח ויוצאים לפעל. כי כל מה שראוי שיהיה בהם, נמצא בהם מיד כשנבראו. ולכך נקראת היותר עצמות שבהם 'בהמה'. כלומר 'בה מה'. כי מה שראוי שימצא בה - הרי הוא מתחלה בה. שאם נברא השור לחרוש, והחמור לישא משא, הרי נמצא בהם בהבראם, ואין דבר בה בכח שיצא אחר כך אל הפעל. אבל האדם לא נקרא רק שיהיה הוא מוציא שלימותו אל הפעל, בבחינת האדמה הזאת, אשר ממנה נוצר, וכל זמן שלא הוציא שלימותו אל הפעל נחשב אדמה בכח בלבד. והעברי"ם הביטו, כי דמיון גמור יש לאדם אל האדמה. כי כמו אשר האדמה נזרע בתוכה חטים וכל מיני זרע נקי וטוב, ונשרשים בה תוך העפר, ומוציאה צמחיהם, כן נתן השי"ת הנשמה הטהורה והזכה, חלק אלקי ממעל בגוף האדם, ונשרשת שם ומוטבעת בגוף כאשר מוטבע החטה באדמה. ואם אין האדם מוציא צמחיו ופירותיו הטובות, אזי ידמה אל אדמה בורה ושדה בלתי נזרעת. ולכך החליטו חכמים לאשר איננו בעל תורה כנוי 'בור' [להלן פ"ב מ"ה], כשהוא כמו אדמה בורה שהובירה, ואינה מוציאה דבר" [הובא למעלה פ"א הערה 1826]. וכן חזר וכתב שם בהמשך [סוף יא:], נתיב התורה פט"ו [א, סג. (ראה להלן הערה 2046)], ובתפארת ישראל פ"ג [נז:]. [הובא למעלה פ"ב הערה 856].

(1237) כי קטן אין בן דעת [גיטין כב:]. וראה תפארת ישראל פט"ז הערה 33. ולהלן [לפני ציון 1365] כתב: "האדם בעל חומר ואינו שכליי, שהרי נולד האדם בלא שכל".

(1238) כמו שנאמר [משלי טז, טז] "קנה חכמה מה טוב", ונאמר [משלי ד, ה] "קנה חכמה קנה בינה", ונאמר [משלי יח, טו] "לב נבון יקנה דעת", וכן [משלי יז, טו] "לקנות חכמה". ובתפארת ישראל פי"ח [רעד:] הביא מאמר חכמים [ב"ב עג:] על "ההוא טעייא" [סוחר ישמעאל" (רשב"ם שם)]. וכתב על כך לבאר: "קרא השכל 'טעייא', וזה כי השכל הוא החוקר על הדברים ומשוטט בעולם לארכו ולרחבו. ואף בדברים הנבדלים הוא חוקר ועומד עליהם. וזהו ענין הטעייא, כי הטעייא הוא סוחר ישמעאל, שהוא סוחר ומסבב כל הארץ לארכה ולרחבה, ולכך נקרא השכל 'טעייא', כי הטעייא גם כן הוא סוחר סובב ומקיף הארץ, וקונה הסחורה. ונקרא מה שקונה הסוחר 'לקח', כך השכלי הוא שקונה המושכלות, והם קנין שלו. ולכך נאמר על החכמה [משלי ד, ב] 'כי לקח טוב נתתי לכם תורתי אל תעזובו'. ובפרק קמא דקידושין [לב:] דרשו 'והדרת פני זקן' [ויקרא יט, לב], אין זקן אלא מי שקנה חכמה... ולפיכך שם העצמי הראוי אל השכל הוא שם 'טייעא', שהוא סוחר חוזר על הדברים שקונה". ועוד. ובח"א לב"ב עג: [ג, צו.] כתב: "שההוא טייעא סוחר ישמעאל, שהוא מסבב בכל מקום למשא ומתן שלו לקנות הדברים אליו. וכן נקרא הכח המשיג, לפי שהוא בעל משא ומתן בדברי חכמה עד שיקנה הדברים שהם בחוץ אליו. כי החכמה הוא קנין בכל מקום, כדכתיב 'כי לקח טוב נתתי לכם תורתי אל תעזובו'. ואמרו חכמים בפרק קמא דקדושין 'מפני שיבה תקום והדרת פני זקן', 'אין זקן אלא שקנה חכמה'. ולכך נקרא 'זקן', זה קנה. ומפני זה נקרא כח המשיג והקונה החכמה בשם הסוחר, המחזיר אחר קנין דברים להביא את הדברים אל עצם נפש המקבל. וכן קראו השכל 'שכל נקנה'. ואם כן כח המשיג נקרא 'קונה', וזהו הטייעא שהוא קונה". וכן כתב בנצח ישראל פל"א [תקצח:], ובח"א לסנהדרין צב. [ג, קפב:]. ולמעלה פ"א תחילת מי"ח [תט:] כתב: "השכל הוא קנין לאדם, כמו שאמרו ז"ל אין 'זקן' אלא שקנה חכמה", ושם הערה 1508. ובהמשך שם [תיד:] כתב: "השכל מגיע לאדם כשגדל, והוא קונה השכל". הרי דבר שאינו עם האדם מצד טבעו, בהכרח שהוא נמצא אצלו רק לאחר שקנה אותו, וכמבואר שם הערה 1532. וראה למעלה פ"א הערה 351, ולהלן הערה 1357. ובנתיב התורה פי"ד [א, נז:] עמד על נוסח המטבע "אתה חונן לאדם דעת ומלמד לאנוש בינה", ומדוע בבבא השניה אמרו "אנוש", ולא "אדם" כפי שאמרו בבבא הראשונה, וז"ל: "ואמר אחר כך 'ומלמד לאנוש בינה', כי אחר שקנה קצת דעת, שוב לא נקרא 'אדם', שזה השם נקרא על שם שהוא מן האדמה חמרית [ב"ר יז, ד], רק נקרא 'אנוש', ואז אמר 'ומלמד לאנוש בינה'". ובויק"ר א, ו אמרו "דעה קנית מה חסרת, דעה חסרת מה קנית".

(1239) כפי שנאמר [בראשית ו, ט] "אלה תולדות נח, נח איש צדיק תמים היה בדורתיו וגו'", ופירש רש"י שם "למדך שעיקר תודותיהם של צדיקים מעשים טובים", וכתב שם הגו"א אות טז בזה"ל: "מה שהמעשים טובים נקראו 'תולדות', דכתיב [ישעיה ג, י] 'אמרו לצדיק כי טוב כי פרי מעלליהם יאכלו', שהמעשים הם פרי שמוליד האדם... כי עיקר תולדות האדם מעשים טובים, כי התולדות לאו בגופו, ואילו מעשים טובים הם בגופו, ואין לך תולדות יותר מזה, שהרי הוא כאילו מוליד עצמו, וזהו יותר תולדה". ובדרוש על התורה [ט:] כתב: "ולכך נקראים מעשי האדם הטובות 'פרי', כדכתיב [ישעיה ג, ו] 'אמרו צדיק כי טוב כי פרי מעלליהם יאכלו'. וכן המעשים הרעים נקראים 'פרי', [משלי א, לא] 'ויאכלו מפרי דרכם וממועצותיהם ישבעו', כדאיתא בקדושין [מ.]. כל זה מפני שהאדם נקרא על שם האדמה, ופירות האדמה הזאת הם המעשים; אם טובים - הרי הוציאה פירות טובות. אם רעים - הרי קוץ ודרדר הצמיחה. ודבר זה מבואר בכמה מקומות, עד שאמרו [רש"י בראשית ו, ט] שעיקר תולדותיהם של צדיקים מעשים טובים" [הובא למעלה פ"א הערה 1826, 1827, ובפרק זה הערה 112]. וכן הוא למעלה בביאור משנת "כל ישראל" [עז:], ופ"א מי"ח [תסה:]. הרי האדם לא נולד עם מעשים טובים, אלא אדרבה, מעשים טובים הם המולידים את האדם.

(1240) לשונו בנתיב העושר פ"א [ב, רכב.]: "העושר והחכמה הם דומים לגמרי בענין זה, כי כשם שהעושר הוא זולת האדם, והוא קנינו, וכך החכמה הוא זולת האדם, והוא קנה החכמה... וכן בדברי חכמים יקרא עניות בין שהוא עני ממש, ובין שהוא עני בתורה. כמו שאמרו [קידושין מט:] מאי עניות, עניות של תורה. וכן יקרא עשיר כאשר הוא עשיר בחכמה, כי כמו שהעשירות של נכסים קנינו של אדם, כך יקרא חכמה קנין לאדם. וכן אמרו [קידושין לב:] 'אין זקן אלא שקנה חכמה'". ושם מאריך בזה. ולמעלה פ"א תחילת מי"ח [תט:] כתב: "השכל הוא קנין לאדם... החלק השלישי הוא ממונו, שנחשב קנינו... ושני דברים [אלו] הם קנינו". ולהלן פ"ו מ"ט [ד"ה ואלו ז'] כתב: "העושר שהוא קנין האדם, כמו שבארנו פעמים הרבה. ואחר כך זכר החכמה, כי החכמה גם כן קנין לאדם, שהרי האדם צריך לקנות החכמה, כמו שקונה העושר". ובאור חדש [סה.] כתב: "ואלו שני דברים, החכמה והעושר, שניהם הם נקראים קנין, והאדם קונה אותם, כמו שאמרו 'אין זקן אלא שקנה חכמה'. ובכל מקום אמר על החכמה שהוא קנין האדם כמו העושר".

(1241) ואם תאמר, שמתבאר מדבריו ששלשת קניני האדם אינם נמצאים בשאר נבראים. ובשלמא קניני חכמה ומעשים טובים ניחא, אך קנין העושר נמצא לכאורה גם בבהמות, וכמו שאמרו חכמים [שבת קנה:] "לית דעתיר מחזירא", ופירש רש"י שם "שכל מאכל ראוי לו ומוצא לאכול, ואף מאכילין לו הרבה". וכן בגו"א בראשית פמ"ה אות ח ביאר שאפשר לומר על בהמות לשון "מוריש ומעשיר", והוכיח כן מהפסוק [דברים כח, מב] "יירש הצלצל", שרש"י פירש שם "יירש - יעני". ויש לומר, שמ"מ אין לבהמה קנין ממוני, ואין לה בעלות על נכסיה, ועשירותו של החזיר היא בכך שיש לו מזונות מצויים כפי הצורך, אך בודאי שאין אצלו עשירות של בעלות וקנין. ועל פי זה יוסבר מדוע לא נקטה המשנה בקנין נוסף שיש לאדם, והוא בניו, שהרי על כך נאמר [בראשית ד, א] "קניתי איש את ה'". והתשובה היא כנ"ל, שאין בניו של אדם רכושו של האדם, ואינם שייכים לו. אמנם עדיין תקשי, שהרי יש לאב בעלות ממונית על בתו, שעל כך נאמר [במדבר ל, יז] "בנעוריה בית אביה", ודרשו מכך [כתובות מו:] "כל שבח נעורים לאביה" [ראה למעלה הערה 354]. וצריך לומר, שמ"מ אין הבת כשפחה כנענית שלו, אלא שיש לו זכויות בבת, והיא ברשותו לענין זה, אך לא שהיא שייכת לאביה.

(1242) כפי שכתב למעלה במשנה ט [לאחר ציון 972] לגבי חכמה, וז"ל: "כמו שהבנין שייך בו נפילה, כך שייך בחכמה, שקנה המושכלות... כי החכמה נוספת על האדם". ואודות ששייכת הסרה וסילוק לדבר שאינו בעצם [אלא הוספה], כן כתב למעלה בהקדמה [יח.], וז"ל: "האדם מקבל החיות, ואפשר שיסולק החיות שקבל. אבל 'עץ החיים' [בראשית ג, כד], שהעץ הוא החיים עצמו, אין לו הפסק". ובסוף דרשת שבת הגדול [רלא:] ביאר כיצד יש לארבע המלכיות קץ ותכלית, ואילו למעלת ישראל אין קץ ותכלית, וז"ל: "אך אי אפשר לומר שיהיה זה [הצלחת מלכות רביעית] לנצח... אי אפשר שלא יהיה בטול לזה... אלו הארבע מלכיות, שקודם היו עם אחד, רק שקבלו המלכיות והחשיבות, כמו מי שמתיך העפר ונעשה ברזל, וכן הכסף וכן הזהב, ודבר זה אינו נחשב בריאה כלל, רק שנעשה דבר חשוב יותר. כך הם המלכיות, שקודם היו עם אחד, וקבלו החשיבות, וכשם שקבלו המלכות והחשיבות, כך יפסד מהם. אבל ישראל לא היו מקודם לעם, כי לא היו ישראל לשום עם קודם שיצאו ממצרים, כי קודם שירדו למצרים לא היו אפילו שבעים נפש שראוים לעם. וכאשר היו עבדים במצרים, אין שם 'עם' עליהם. וכאשר יצאו ממצרים היו כאילו נולדו, שלא היו קודם נחשבים לשום עם. ולא תוכל לומר עליהם כי קודם היו עם, וקבלו המלכות, רק כאשר יצאו ממצרים הגיע להם מעלתם העליונה. ואיך אפשר שיהיה דבר זה בטל מהם, כי לא היו ישראל בלא אותה המעלה". וכן ביאר בנצח ישראל פ"י [רנ.]. הרי שדבר שנתקבל, ניתן להבטל, לעומת דבר שהוא קשור למהות האדם [הובא למעלה בהקדמה הערה 59, ולמעלה הערה 973].

(1243) פירוש - בדרך כלל סייג וגדר נתפסים כדברים המונעים את האדם להגיע אל העבירה, וכמו שאמרו למעלה פ"א מ"א "ועשו סייג לתורה", ופירש רש"י שם "עשו משמרת למשמרתו כדי שלא יבוא לידי איסור של תורה". וכן ביאר שם למעלה [קמז.]. וכך גם יבאר את הסייג של "נדרים סייג לפרישות" [ראה להלן הערה 1363]. אך שונה מכך הם שלשת הסייגים האחרים שהוזכרו במשנה ["מסורת סייג לתורה", "מעשרות סייג לעושר", ו"סייג לחכמה שתיקה"], שהם לא נועדו להרחיק את האדם מן העבירה, אלא הם נועדו לאפשר לאדם לשמור על קניני תורה, חכמה ועושר, ולא יאבדם מפאת קלות הסרתם ממנו.

(1244) פירוש - הדבר שהוא הכי קנין לאדם, שאינו קשור לאדם מצד עצמו, ורק ניתן אליו כקנין הבא אליו מבחוץ הוא תורה, וכמו שמבאר.

(1245) יסוד נפוץ מאוד בספריו. וכגון, אמרו חכמים [נדרים לח.] "בתחלה היה משה למד תורה ומשכחה, עד שניתנה לו במתנה". ובח"א לנדרים שם [ב, יג:] כתב: "בארו בזה מדרגת התורה, שאין לה צרוף וחבור אל האדם לפי מעלתה העליונה. לכך היה משה משכח התורה כשלמדה, כי התורה היא נבדלת אלקית, ואינה שייך התורה לאדם, מצד שהאדם בעל גוף, לכך לא היה חבור משה אל התורה" [הובא למעלה פ"א הערה 118]. ובנצח ישראל פ"ה [עז.] הביא את דברי הגמרא [ברכות ס.] שהעמידו את הפסוק [משלי כח, יד] "אשרי אדם מפחד תמיד" - "ההוא בדברי תורה כתיב", ש"אשרי אדם מפחד תמיד שמא תשתכח ממנו, שמתוך כך הוא מחזיר לשנותם תמיד" [רש"י שם]. וכתב שם לבאר [עח.]: "כי התורה שבאדם אי אפשר לקנות אותה בשלימות, לפי שדברי תורה עומדים ומוכנים להשתכח, בעבור שאין האדם, שהוא בעל גוף, קונה החכמה שהיא שכלית, שהיא הפך הגוף, עד שיהיה לו קנין גמור, ודבר זה ידוע. וכמו שאמרו במסכת חגיגה [טו.] שדברי תורה קשים לקנות, וקלים להשתכח [מאמר שיביא בסמוך]. לכך מוקמינן להא דכתיב 'אשרי אדם מפחד תמיד' בדברי תורה, שאין לאדם בתורה קנין בשלימות, ודבר זה ראוי לו לפחד... וזה מפני שאין התורה קנין בשלימות לאדם, ובזה ראוי לו לפחד". וכן הוא בדרוש על התורה [לד: (יובא בהערה 1257)]. ובתפארת ישראל פכ"ו [שצב:] כתב: "התורה אינה מתייחסת לאדם, כי האדם בעל גשם, ואילו התורה היא שכלית, ולפיכך אין לתורה התיחסות לאדם כלל, לריחוק מעלתה מן האדם, והיא מובדלת מן האדם". וראה שם פ"נ [תשפו.], ופנ"ו [תתעג:, (יובא להלן הערה 1257)]. וכן כתב בנתיב התורה פ"ד [א, כב. (יובא להלן בהערה 1256)]. ובנתיב התורה פ"ז [א, לא.] כתב: "התורה היא השכל העליון, אין לה עמידה באדם, הוא אדם בעל גוף". ולהלן פ"ד תחילת מ"ז כתב: "האדם נחשב גר בתורה, כי התורה היא מעולם הנצחי... וכאשר האדם מתחבר לשעה אל התורה הנצחית דבר זה נקרא 'גירות' בודאי. הרי לך כמה האדם יחשוב עצמו שאינו יודע כלום בתורה... בשביל עומק המושג... העמוקים מני ים". ובדרוש על המצות [נ:] כתב: "התורה מצד עצמה אין לה חבור אל האדם כלל, כאשר היא שכל אלקי נבדל. לכן צריך להתעצם ולהתחבר אליה". ולמעלה פ"ב הערה 1385 לוקטו מקורות נוספים ליסוד זה. וראה למעלה הערה 935.

(1246) חכמה, מעשים טובים, ועושר.

(1247) פירוש - החכמה, מעשים טובים ועושר, הם קרובים אל האדם, ומתייחסים אל האדם. כי "סייג לחכמה שתיקה" מדבר בחכמה של דברי רשות [רע"ב כאן], והחכמה האנושית קרובה אל האדם, וראויה לאדם מצד עצם היותו אדם, וכמבואר למעלה בהקדמה הערה 8. ובנתיב התורה פ"ז [א, לג.] כתב: "כי כל אדם בטבע אוהב החכמה" [הובא למעלה פ"ב הערה 22]. ובנתיב התורה פי"ד [א, נח.] כתב: "אי אפשר שיהיה העולם בלא דעת, כי מה היה האדם נחשב אם לא היה הדעת, רק היה נמשל כבהמות נדמה אם לא היה הדעת... וכאילו אינו אדם". וכן כתב בהקדמה לבאר הגולה [ט:], וז"ל: "כי האדם במה שהוא אדם אי אפשר שלא יהיה לו שכל, דאם כן כבהמות נדמה", ושם הערה 39. ובתפארת ישראל פ"נ [תשפז:] כתב: "עצם מדרגת האדם שיהיה מקבל המושכל, ואם לא היה מקבל המושכל יהיה מציאות האדם לבטלה". ולמעלה בהערה 1002 הובאו מקורות אלו, וכן לשונו בכת"י שם שכתב: "כי החכמה ראוי אל האדם בודאי, רק חכמה אלקית אין האדם ראוי לה, לכך נקראת [תהלים א, ב] 'תורת ה", רק כאשר כבר קבלה נקראת תורתו". וכן המעשים טובים מתייחסים אל גוף האדם, כי נעשים על ידי הגוף, וכפי שנתבאר למעלה הרבה פעמים שהמעשה מתייחס אל הגוף [ראה למעלה בהקדמה הערה 31]. והעושר הוא קנין גשמי, וכפי שכתב בנתיב העושר פ"ב [ב, רכז:], וז"ל: "העושר הוא דבר גשמי, וכל דבר שהוא גשמי הוא תחת הזמן ותחת השנוי... ולפיכך העושר משתנה" [הובא למעלה בהקדמה הערה 32, ופ"ב הערה 446]. ובכת"י כאן כתב: "וגם מפני שהם קנינים גופנים".

(1248) פירוש - ישנו קנין. וכוונתו לקנין אחר, ולא לשלשה קנינים שהוזכרו עד כה, אלא לקנין שהוא יותר קרוב אל האדם.

(1249) דוגמה לדבר; אמרו חכמים [עירובין נד.] "אלמלי לא נשתברו לוחות הראשונות, לא נשתכחה תורה מישראל". וכתב על כך בדרוש על התורה [לט:] בזה"ל: "ביאור הדבר, שאם לא נשתברו הלוחות היתה תורת השם יתברך לישראל בחבור גמור. כי הלוחות הראשונות מעשה אלהים המה, והמכתב מכתב אלהים הוא חרות [שמות לב, טז], לא כלוחות אחרונות שבעצמם היו רק מעשה משה, והמכתב מכתב אלהים [רש"י שמות לד, א], ואם כן לא היה מתחבר הכתב אל הלוחות. ואילו היה גוף הלוחות שנתנו לישראל מעשה אלהים גם כן, עד שהיה הכתב שבהם מתחבר אליהם לגמרי, היה האדם המקבל גם כן גוף מוכן לתורה לגמרי, כפי הראוי. כי האדם המקבל התורה, הוא כמו הלוחות המקבלים הכתב, ובחינה אחת להם, ולא היתה התורה סרה מישראל, באשר היה האדם מקבל מוכן לה. אבל עתה שהיה גוף הלוחות מעשה אדם, והמכתב מכתב אלהים, ואין כאן חבור גמור לכתב אל הלוחות, כמו כן אין האדם במעלה והכנה העליונה לקבל התורה באופן שתתחבר אליו לגמרי... וזה גורם שנשתכחה והוסרה תורה מישראל". הרי שאם הלוחות הראשונות לא היו משתברות, היתה התאמה גמורה ושלימה בין האדם לבין התורה, והיו לומדים תורה ולא שוכחים.

(1250) חכמה, מעשים טובים, ועושר.

(1251) כי אף החכמה האנושית היא שכלית, ומרוחקת קמעא מהאדם הגופני, וכפי שכתב בתפארת ישראל פ"ט [קנ.]: "כי שאר החכמות אינן מביאין את האדם אל הדבקות הזה, אף כי בודאי על ידי החכמה גם כן האדם הוא שכלי" [ראה להלן הערה 1365]. וכן אין האדם נמשך בטבעו אחר מעשים טובים, ובודאי שהיצה"ר הנמצא בגוף האדם [שבת קה:] מעכב. וכן כתב להלן [לאחר ציון 1359]: "כי אם ילך אדם אחר טבעו, אין אל האדם מעשים טובים כלל". ואף העושר מרוחקת קמעא מהאדם, וכמבואר בתחילת נתיב העושר פ"א [ב, רכב.]. ושם בפ"ב האריך בזה, ויובא בחלקו בהערה 1283.

(1252) שכתב שם [לאחר ציון 997] בזה"ל: "כי עיקר טעם זה מה שאין חכמתו מתקיימת [בלי יראה], הוא מצד הריחוק שיש לחכמה מן האדם עצמו, עד שנחשבת החכמה בנין נוסף. ודבר זה שייך ביותר בתורה, שהיא חכמה אלהית, ואין התורה חכמה אנושית. ולפיכך צריך אל התורה האלהית יסוד וחזוק ביותר, ואם לא כן אין לתורה קיום למדריגת התורה... אבל החכמה שהיא אנושית, כמו חכמת האומות, אין שייך כל זה, כי החכמה ראויה אל האדם בודאי... רק בתורה שייך דבר זה, ודברים אלו מבוארים".

(1253) בגמרא שלפנינו אין את המלים "האלהים אפילו ככלי חרס" [עיין שם בהגהות הב"ח אות ז], אך הן נמצאות בגירסת העין יעקב. ודרך המהר"ל להביא כגירסת העין יעקב [ראה בהקדמה הערה 30].

(1254) מאמר זה מובא גם בגבורות ה' פע"ב [שכז.], תפארת ישראל פנ"ו [תתסז:, תתעג:], נצח ישראל פ"ה [עח: (הובא במקצתו למעלה הערה 1245)], נתיב התורה פ"ד [א, כב.], נתיב הבטחון פ"א [ב, רלא:], ובדרוש על התורה [לד:], וחלקם יובאו בהערות הבאות.

(1255) לשונו בנתיב הבטחון פ"א [ב, רלא:]: "שכבר נתבאר במקומות הרבה כי אצל התורה נחשב האדם שבור... והטעם בארנו בפרקים [כוונתו לדבריו כאן] כי קשה על האדם לקנות דבר שאינו שייך אל האדם, כי תורת ה' היא, לא תורת האדם... ולפיכך קשה לקנות התורה... כי לא יתחבר השכל עם האדם, שהוא גשמי, חבור גמור. ולכך בדברי תורה יש לאדם לפחד תמיד, כי בדבר הזה שהוא התורה נחשב האדם כלי שבור, והוא נוח להשתבר, ולכך יש לו לפחד תמיד, מפני שהוא קרוב אל השבירה... לפיכך אמרו בפרק אין דורשין [חגיגה טו.] 'לא יערכנה כסף וזהב וכל כלי פז' [ר' איוב כח, יז], אלו דברי תורה, שקשים לקנות כזהב, ונוחים להשתבר ככלי זכוכית". ובגבורות ה' פע"ב [שכז.] כתב לבאר: "הדברים האלקיים הם נבדלים מן הדברים הטבעים, ובמעט דבר יוסרו הדברים האלקיים. ומשל זה האדם, שהוא מקבל השכל, אע"ג שאין הפסד בשכל מצד עצמו, יש בו שכחה והסרה בקלות מצד המקבל... שהתורה היא שכל האלקי, קשה לקנות ככלי זהב ופז, שמפני שהם [כלי זהב] יקרים, ואינם נמצאים עם האדם, קשים לקנותן, כך דברי תורה קשים לקנותן מפני שרחוק לאדם, שהוא טבעי, השכל, ובשביל זה נוח לאבדן ג"כ ככלי זכוכית, שכיון שהשכל נבדל מן האדם הטבעי, לכך נקל הוא הסרה ביותר". ולהלן פ"ו מ"ט [ד"ה ועוד יש] כתב: "אין ספק כי יש דבר מעלה בכסף וכן בזהב, שאם לא כן לא היה הכסף והזהב חשוב יותר מן האבן".

(1256) כמבואר בהערה 1245. ובנתיב התורה פ"ד [א, כב.] כתב: "כי השכל הוא נבדל מן האדם, ומפני כך האדם צריך אליו יגיעה ועמל לקנות השכל האלהי, וכמו שאמרו בחגיגה... וזה מפני ריחוק התורה, שהיא השכל העליון מן האדם, לכך קשה על האדם לקנותן שיהיה מתחבר התורה עם הגוף הגשמי, וקשים הם לקנותן ככלי כסף וכלי זהב. והפך זה, מטעם זה קלים לאבדן, מפני ריחוק שלהם מן האדם. ולכך צריך האדם אל הכנות הרבה לקנות השכל... שהשכל העליון הוא רחוק מן האדם".

(1257) כמבואר בהערות הקודמות. ובתפארת ישראל פנ"ו [תתעג:] כתב: "השכל אשר אינו מתייחס אל האדם - אין לו קיום אצל האדם, ובפרט התורה שהיא שכל עליון אלקי על הכל, ובשביל כך אין דבר קל להיות נאבד מן האדם כמו התורה". ובדרוש על התורה [לד:] כתב: "ובחגיגה... רוצה לומר כי מצד שהתורה היא השכל הנבדל, קשה היא לקנות כי אם על ידי העמל הגדול, כמו שאמרנו. ואל זה צריך האהבה... ונוסף על זה ג"כ מצד שהיא השכל הנבדל, היא קלת ההסרה וההסתלקות מן האדם, ואל זה צריך היראה שיירא מלאבדה. ונראה לומר כי ענין זה רמז גם כן כאן הכתוב במה שהיו קולות וברקים וענן כבד [שמות יט, טז]. כי קול ה' בכח [תהלים כט, ד] לקנות על ידו היראה הצריכה קודם לכל [ראה למעלה הערה 966]... והברק הוא להודיע כי התורה נמשלה לברק, אשר בהרף עין יעבור מנגד עיני האדם, 'התעיף עיניך בו ואיננו' [משלי כג, ה], כך היא קלת ההסרה והאבוד אצל האדם, אשר מפני כך צריך ליראה לירא מלאבדה כאמור. וענן כאשר לענין קניית התורה נמשל גוף האדם לענן כבד, שאינו מהיר וזריז לעסוק בה, שזהו הענין השני הפך הברק. שהברק על שנוחין לאבדן, והענן הכבד שקשה לקנותן מצד הגוף העצל וכבד".

(1258) מדגיש כאן שהתורה יותר מרוחקת מן האדם מאשר שאר קניני האדם [שהוזכרו למעלה; דעת, מעש"ט, ועושר]. אמנם מאידך גיסא אמרו [להלן פ"ו מ"ט] "בשעת פטירתו של אדם אין מלוין לו לאדם לא כסף ולא זהב ולא אבנים טובות, אלא תורה ומעשים טובים בלבד". ובבאר הגולה באר השני [קפז:], לאחר שביאר כיצד יאוש מועיל באבידה, כתב: "ומזה נלמוד ענין הממון ומדריגתו, שלא יעשה בממון כאילו היה גופו ונשמתו [הובא למעלה פ"ב הערה 265], שהרי כאשר אינו עם האדם אין לו חלק בו. ולכך כאשר האדם מסתלק מן העולם, ואינו אצל ממונו, אין מלוין אותו כסף וזהב. אבל תורה ומעשים טובים מלוין אותו, והם עם האדם, לא יסורו ממנו. וזה ההפרש שיש בין קנין תורה ומעשים טובים [לקנין ממון]... ובזה נדע ענין העושר" [ראה להלן פ"ד הערה 139]. נמצא שיש קושי רב יותר בקנין תורה מאשר בקנין ממון, אך מאידך גיסא, לאחר שהתורה אכן נקנתה לו, היא יותר מחוברת אל האדם מאשר קנין ממון.

(1259) ומיד בסמוך יבאר מהי "מסורת", וכיצד היא מועילה כנגד שכחת התורה.

(1260) "הנגינות קרויין טעמים" [רש"י מגילה ג.].

(1261) "מה שנמסר במסורה" [ר"ן נדרים שם]. ותוספות והרא"ש שם מבארים "חסרות ויתרות", וכמוהם יבאר המהר"ל כאן, ובתפארת ישראל פס"ה [תתרטז:], ויובא בהערה הבאה.

(1262) ובכך יש העמדת לשון המקרא כדבעי, ויועיל לזכרון [מבואר להלן]. ובתפארת ישראל פס"ה [תתרטז:] ביאר את החכמה וההעמקה שיש במסורת, וכלשונו: "ומה שאמר... 'ויבינו במקרא'... ואמרי לה 'אלו המסורת', פירוש המסורת הוא הכתוב שנמסר לנו מלא או חסר, ודבר זה הבנה גדולה יותר. מפני שהמלא והחסר לא בא בלא טעם, רק טעם חכמה יש בכל דבר למה נמסרה תיבה זאת חסירה, ולמה נמסרה תיבה זאת מלאה, ושייך בזה לומר 'ויבינו במקרא'. כי אין לחשוב כמו שחשבו בני אדם שיהיה כך מפני שכך דרך בני אדם, לפעמים כותב תיבה מלאה, ולפעמים שכותב אותה חסרה. כי כל אלו דברים הם דברי בורות, שאין ראוי לחשוב על דברי תורה כך, שהם דברי אלהים חיים. וכמו שכל מעשה אלהים אשר פעל ועשה בעולמו אין להוסיף ואין לגרוע, כמו שאמר הכתוב [קהלת ג, יד] 'כי כל אשר יעשה האלהים וגו' עליו אין להוסיף וממנו אין לגרוע', כל שכן בדבריו הנאמנים, שאין להוסיף ולגרוע מהם אפילו נקודה אחת. שהתוספת והגרעון שייך בדברי בני אדם, שמוסיף וגורע כפי רצונו. אבל בדברי אלהים חיים לא שייך תוספת וגרעון. ולכך האומרים כך אינו רק דברי שטות, ולא ראו גדולת ה' וגדולת תורתו, כי אילו ידעו, לא היו אומרים שאפשר תוספת נקודה או גרעון כלל, רק הכל משוער בלי תוספת ובלי גרעון. ולפיכך רבותינו ז"ל, יודעי התורה, דרשו מן חסירות ויתירות שבמקרא כמה וכמה דברים". וראה ברע"ב כאן.

(1263) לא מצאתי מקורו.

(1264) ובנתיב התורה ס"פ ד כתב: "אין התורה נקנית אלא בסימנים, כי צריך האדם להניח סימנים בתורתו, ועל ידי זה התורה נתקיימת בידו, כי אז נרשם הענין שלמד בכח הזוכר בשביל הסימן וזוכרו... ועוד נתבאר זה אצל 'מסורת סיג לתורה', שאין התורה ניקנית אלא על ידי סימנים, עיין שם".

(1265) פירוש - רב תחליפא שהיה מארץ ישראל שמע את דבריו של רב חסדא, והלך ואמרם לרבי אבהו, ורבי אבהו השיב לו שאתם למדים את הוראת רב חסדא מהפסוק "שימה בפיהם", אבל אנו למדים אותה מהפסוק הבא.

(1266) פירוש - הפסוק אומר שבימי מלחמת גוג ומגוג כאשר יראו עצם אדם מן הנופלים שבאו על ירושלים, הם יבנו אצלו ציון, והוא סימן המורה על שיש כאן עצם מת, כדי שיבדלו ממנו הולכי דרכים ולא יטמאו. נמצא ש"ציון" הוא מורה על סימן.

(1267) פירוש - "מודע" לאדם הנו קרוב משפחתו [ראה רות ב, א], ונקרא כך משום שסתם אדם יודע ומכיר את קרוביו. אף הסימן מכונה "מודע", מכיון שבעזרתו האדם יודע ומכיר היטב את הדבר המסומן. וכן בתורה, בעזרת הסימנים ידע אותה, ויזכרנה היטב.

(1268) פירוש - בודאי הסימנים באו אלינו מהמסורת הנוגעת לאופן כתיבת התורה.

(1269) כגון [שבת קטו:] "'ויהי בנסוע הארון ויאמר משה' [במדבר י, לה-לו] פרשה זו עשה לה הקב"ה סימניות מלמעלה ולמטה ["בתחלה ובסוף 'ויהי בנסוע הארון'"] לומר שאין זה מקומה". וכן יש נקודות שרבות על הכתב, או הכתב רבה על הנקודות [רש"י בראשית יח, ט]. וכן הסימנים שבתהלים [קז, כב-כז] נדרשו בגמרא [ר"ה יז:] "עשה להן סימניות כאכין ורקין שבתורה".

(1270) לשון רש"י שם במילואו: "סימנין - סימני השמועות זו אחר זו, וסימני חכמים, כדרך שיש בהש"ס". ובשבת קד. פירש רש"י "סימנים - של סדר שמועות דתנא או אמורא בגירסא דלא תשכח אחת מהן, כגון אלו שבש"ס".

(1271) לשון הרבינו יונה כאן: "מסורת - אלו המסורות והטעמים שמסרו חכמים לתלמידיהם, והם סיג לתורה שבכתב, שלא תמצא הספרים חלוקים כי אם במקומות מעטים. מה שאין כן בספרי התלמוד, כי בכמה מקומות הגרסאות מתחלפות". הרי שביחס לתורה שבכתב יש מסורה כיצד הם נכתבים, ולכך רק במקומות מועטים נמצא שהספרים חלוקים, אך בתורה שבע"פ אין לנו מסורה ברורה, ולכך נמצא שהגרסאות מתחלפות.

(1272) פירוש - כשם שנאמר במשנתינו "מסורת סיג לתורה [שבכתב]", כך הוא הדין לתושבע"פ, עד שנוכל לומר "סימנים סיג לתורה [שבע"פ]".

(1273) אודות שהנגלה הוא בפועל, כן כתב בגבורות ה' ס"פ סז, וז"ל: "הירך הוא הפך הפנים, כי הפנים הוא בגלוי, וזה מפני שהפנים יש בו הכרתו של אדם מה שהוא, וזהו ענין הצורה, שהצורה בה הכרתו של הנמצא מה שהוא, ולפיכך הפנים הוא בגלוי ביותר מכל, מפני כי הצורה משימה הנמצא נגלה בפועל מה שהוא לגמרי. והירך שהוא בסתר... הפך הפנים, שהפנים הוא בגלוי, לפי שהפנים עיקר הצורה שהיא משימה הנמצא בפועל מה שהוא, והירך הוא בסתר מקום חושך". וראה למעלה הערה 768. ולהלן פ"ו מ"ז [ד"ה ויש עוד] מובא שם לשונו בכת"י, שכתב: "כי האדם על ידי הפנים ניכר ונמצא בפעל, כי על ידי הפנים היא הכרתו, ועל ידי הכרתו הוא נמצא בפועל הגמור" [ראה להלן הערה 1496]. ולהלן פ"ה מ"ג [ד"ה עשרה נסיונות] כתב: "יש לך לדעת כי הנסיון שהקב"ה מנסה את הצדיק כדי שיהיה נמצא צדקתו בפעל נגלה, ולא שיהיה צדיק נסתר". ובגו"א בראשית פ"ב אות יט כתב: "כי הקבורה שהוא הטמנה, מורה שהוא בכח לדבר העתיד כשיחיו המתים, כי הדבר הנגלה הוא בפעל, והדבר הנטמן הוא בכח". וראה בבאר הגולה באר הרביעי הערה 768, ולהלן הערה 1592.

(1274) לשונו בנתיב התורה פ"ד [א, כב:]: "הדבר שהוא בכח אינו נחשב שהוא נמצא, ולא נחשב שהוא בעל תורה בפעל השלימות רק אם תכף שישאל אותו, האדם משיב על זה, ובזה נראה שהוא בעל תורה בפעל השלימות... היינו שתכף מיד שישאל אותו האדם בדברי תורה, תכף משיב לו, ואצל זה התורה נחשב נמצא בפעל השלימות... ולא כשמגמגם בדברי תורה, כי אצל זה אין התורה בפעל, רק בכח, שצריך התלמיד חכם לחפש בספרים, ממילא על ידי זה אינו נחשב שלם בפעל". וכן נאמר [דברים ו, ז] "ושננתם לבניך וגו'", ופירש רש"י "לשון חדוד הוא, שיהיו מחודדים בפיך, שאם ישאלך אדם דבר לא תהא צריך לגמגם בו, אלא אמור לו מיד". ובגו"א שם תחילת אות ז כתב: "והטעם, כי צריך שתהיה נקרא 'תורתו', דכתיב [תהלים א, ב] 'ובתורתו יהגה יומם ולילה', וגם נקראת קנינו, דכתיב [משלי ד, ב] 'כי לקח טוב נתתי לכם'. ואם מגמגם בהן אין זה 'תורתו', ולא נקרא קנינו, שלא נקרא 'קנינו' אלא אם שלו הוא, ואם מגמגם בתורה ומסופק בה, אינו שלו לגמרי". ולהלן פ"ו מ"ז [ד"ה ואיך לא] כתב כנגד דרך לימודם של בני דורו בזה"ל: "וכשבא דין אחד לפנינו, או הוראה אחת, אנו מחפשין בחורין ובסדקין, ויותר מביעור חמץ למצוא דבר, ומחפשים בסימנים עד שימצא מבוקשו או דמיונו אשר מדמה לו, ואז יאמר יגעתי ומצאתי תאמין". ועוד אודות שהאדם הוא בעל תורה רק עד כמה שהתורה נמצאת עמו, כן כתב בנתיב התורה פ"ה [א, כו.], וז"ל: "אל יעלה על דעתך שהאדם הוא נחשב בעל תורה בשביל שאם יש לפניו משנה או גמרא שיכול לפלפל ולישא וליתן להקשות ולעקור הרים, אל תאמר כי זה בעל תורה, שהרי אין התורה עמו, רק שהוא חכם ויודע לפלפל. אבל מה שייך לומר עליו שהוא בעל תורה. רק אם התורה היא עמו קודם, ויכול לפלפל ולישא וליתן בתורה, זהו שהוא חכם בתורה אשר היא עמו. אבל שיקראו שם 'בעל תורה' כאשר הובא לפניו שיטת הלכה, והוא מקשה ומתרץ בה, מה שייך אליו שם 'בעל תורה', דבר זה אינו כלל, רק שהוא חכם ויודע לפלפל" [הובא למעלה פ"א הערה 371, ופ"ב הערה 1063]. וכן למעלה פ"ב מ"ט [תרצ:] כתב: "כח הזוכר הוא משובח מכל, שבו עומד קנין החכמה". הרי קנין החכמה נמצא אצל האדם כפי בהירותו של כח הזוכר. ובתפארת ישראל פנ"ו [תתעט.] כתב: "לכך היו אומרים [פסחים נ.] 'אשרי מי שבא לכאן וגמרא בידו', כי כאשר הגמרא בידו [בהישג ידו, ובידעתו] הוא שכלי, ולא כן כאשר אין עמו התורה, ותורתו הוא הספר המונח על השלחן, שבשביל זה אינו אדם שכלי". ובדרוש על התורה [מח.] כתב: "ובפרק הניזקין [גיטין ס:] אמר רבי יוחנן, לא כרת הקב"ה ברית עם ישראל אלא בשביל תורה שבעל פה, שנאמר [שמות לד, כז] 'כי על פי הדברים האלה כרתי אתך ברית ואת ישראל'. והנה יש להקשות, למה דוקא בשביל תורה שבעל פה. אבל פירוש הדבר, כי כל ברית הוא בין השנים שיש להם חבור יחד בעצמם. הנה מפני כי תורה שבכתב מונחת בארון, ואיננה עם האדם בעצמו, לכן איננה כריתת הברית לחבר את ישראל בעצמם אליו יתברך. אבל תורה שבעל פה, שהיא עם האדם, עד שבזה האדם בעצמו הוא בעל תורה, והוא הברית וחבור שיש לאדם בעצמו עם השם יתברך. ודי והותר שאנו כותבין התורה שבעל פה. אשר לא נתנה להכתב בחכמה זאת גזורה מאתו יתברך, לשלא יבטח האדם בעורות הבהמות המתות אשר התורה כתובה עליהם, ותהיה התורה עמו בפיו על ידי תורה שבע"פ, אשר זולתה אין לעמוד על דבר מדברי תורה שבכתב [ראה הערה 1278]. ולפיכך די בצרה שאנו כותבים את שבעל פה לשלא תשתכח, אבל מכל מקום אין הכתיבה מבטלת הברית ממנה, דסוף סוף לא ניתן להכתב. ולא נחשב כתיבתה כתיבה כאשר לא נתנה להכתב, רק שתהיה סדורה בפה האדם, [ואז] עדיין הברית קיים באשר הוא. אבל אנחנו אשמים שהתורה מונחת על השלחן הערוך, ובפינו אין דבר. וכי כרת הקב"ה ברית עם השלחן, שהתורה מסודרה ונמצאת בו בעצמו. העבודה והמעון כי אין חס ושלום ברית, ונחשב זה כאילו חס ושלום אין תורה". וראה להלן הערה 2111.

(1275) פירוש - הסימנים מאפשרים שהתורה תמצא אצל האדם, ולכך ענין הסימנים נלמד מהפסוק "שימה בפיהם", "בפיהם" דייקא, שהתורה מושמת בפיו של האדם, שאז התורה נמצאת אצלו. ואודות שהתורה היא אצל האדם רק כאשר היא בפיו של האדם, כן כתב בנתיב התורה פ"ד [א, כב.]: "אימתי אין התורה משתכחת מן האדם, ונמצאת עם האדם, כאשר דברי תורה על שפתיו תמיד, שהוא למד בהם וחוזר עליהם, ואז התורה עמו. ובלא זה, לפי ריחוק התורה מן האדם, אין נחשבת שהתורה היא עמו, רק אם התורה היא על שפתיו. אבל מי שלמד בעיון, אין השכל עם האדם, שהוא גשמי... כי כאשר מוציא התורה לפעל על ידי הדבור... אז יש לתורה זאת דביקות אל האדם עצמו, שהוא חי מדבר. אבל כאשר הוא עוסק בתורה במחשבה בלבד, כאילו אין האדם עצמו עוסק בתורה, כי אין המחשבה הוא האדם, רק הדבור" [הובא למעלה הערה 327], ושם מאריך לבאר זאת.

(1276) צריך ביאור, לשם מה הוסיף נקודה זו, שיש בני אדם ריקים לגמרי שהסימנים לא יועילו להם [ובכת"י ליתא לדברים אלו]. ונראה לומר, שאגב אורחא מוכיח ממשנתינו שאין ללמוד כפי שלמדו בני דורו, שזעק על כך מרה, וכגון להלן פ"ו מ"ז [ד"ה אמר יהודה], ומכלל טענותיו נמצא "שאין אחד חוזר על למודו, ולמודו היום כפי שעורו, ולמחר משתכח ממנו" [לשונו שם]. ובגו"א דברים פ"ו אות ז [ד"ה ואז] ביאר שדרך לימוד קלוקל זה מביא ש"יפרוש מן התורה לגמרי, לא ישא בידו מאומה, לא מקרא ולא משנה ולא תלמוד ולא דרך ארץ". ולהלן פ"ו מ"ז יתבאר שענין זה היה בנפשו של המהר"ל, ואשר צעק עליו ככרוכיא במקומות רבים בספריו. ולכך אגב אורחא מוכיח מתועלת הסימנים שיש ללמוד באופן שיהיה בידו קנין תורה, שאם לא נשאר בידו דבר, מאי אהני ליה סימנים. וכן בגו"א דברים פ"ו אות ז, לאחר שביאר שהתורה צריכה להיות ברורה ונהירה לו [הובא בהערה 1274], עבר לדבר באורך על קלקול סדר הלימוד של בני דורו.

(1277) המאירי, חובות הלבבות שער החמישי, שער יחוד המעשה, פרק ה, מילי דאבות, והחסיד יעב"ץ.

(1278) לשון מילי דאבות: "הכוונה ב'מסורת' היא על הקבלה שבעל פה, שהיא הלכה למשה מסיני, כי גדר ושמירה שלא יפרש כל אחד הכתוב כפי מה שירצה, אלא כפי המקובל לנו מפי ה', כי הביאור שיבאר מחבר הספר עצמו הוא הביאור האמיתי". ואודות שהקבלה והתורה שבע"פ הם פירוש התורה, כן כתב הרמב"ם בהקדמתו למשנה תורה: "כל המצות שניתנו לו למשה בסיני בפירושן ניתנו, שנאמר [שמות כד, יב] 'ואתנה לך את לוחות האבן והתורה והמצוה'. 'תורה' זו תורה שבכתב, 'והמצוה' זו פירושה... ומצוה זו היא הנקראת תורה שבעל פה". וכן כתב בתפארת ישראל פכ"ז [תח:]. ושם ר"פ סח [תתרסב.] כתב: "התורה שנתן השם יתברך לישראל, כוללת התורה שבכתב, היא התורה שהיא לפנינו, והתורה שבעל פה, הוא פירוש המצוה". ובגו"א שמות פט"ו סוף אות ל כתב: "אין לתת תחילה תורה שבעל פה [לפני תושב"כ], כי התורה שבעל פה הוא פירוש תורה שבכתב" ובגו"א ויקרא פכ"ו אות ח [ד"ה ואף] כתב: "כי מדרש חכמים הם פירוש על התורה איך יקיים המצוה". ובדרוש על התורה [מח.] כתב: "תורה שבע"פ, אשר זולתה אין לעמוד על דבר מדברי תורה שבכתב" [הובא בהערה 1274]. ומקור לזה הוא במדרש תנחומא נח, אות ג, שאמרו שם: "יתברך שמו של מלך מלכי המלכים הקב"ה... ונתן לנו התורה בכתב רשמו ברמז צפונות וסתומות, ופרשום בתורה שבעל פה, וגילה אותם לישראל".

(1279) לשון המאירי כאן: "לשון 'מסורת' מענין קבלה, מלשון 'מסורת היא בידינו מאבותינו' [יומא כא.]... ואמר שדברי הקבלה הם סיבת שמירת התורה. הרי שכתוב בתורה [דברים טז, ב] 'וזבחת פסח לה' אלהיך צאן ובקר', ובאה הקבלה לפרש [פסחים ע:] צאן לפסח, ובקר לשלמי שמחה וחגיגה. וכן כתוב [דברים טז, ז] 'ובשלת ואכלת' עם אומרו [שמות יב, ט] 'אל תאכלו ממנו נא ובשל', אלא שפירשה הקבלה [מכילתא שם] שאותו בישול הוא צלי, וכן בכמה דברים".

(1280) כפי שכתב לאידך גיסא בתפארת ישראל פס"ו [תתרלב.]: "הנה שאין ללמוד מפירושו, כמו שכתב כי לא באו לו דבריו בקבלה". ובדרוש על התורה [לו:] כתב: "חכמת התורה, אמרו בה שלא ילמדנה האדם מעצמו, כי אם בקבלה". ובהקדמה לבאר הגולה [י.] כתב: "המושכלות והחכמות אשר הם עמוקות, אי אפשר שישיג אותם האדם בעצמו, כי אם מרבו, אשר רבו גם כן קבלם", ושם הערה 42. ולמעלה פ"א משנה טז [שפט:] כתב: "אם אין לו רב אין לו תורה ברורה, רק התורה בספק, ודבר זה אין ראוי להיות, רק תהיה תורתו ברורה" [הובא למעלה פ"א הערה 91]. ובדרשת שבת הגדול [רכז.] כתב: "וכבר שמעתי בקבלה מרבותי". וראה בבאר הגולה באר השביעי הערה 332. וכל זה בנוגע לתורה שבע"פ, אך לגבי תורה שבכתב כתב בגו"א דברים פ"ד אות ח בזה"ל: "בתורה שבכתב שייך נתינה, לפי שאפשר תורה שבכתב, אחר שהיא כתובה לפני האדם, ללמוד אותה מעצמו". וכן בגו"א ויקרא פכ"ו אות יח [ד"ה ואף] כתב שאין ענין של "שמיעה" בתורה שבכתב, וכלשונו: "אבל אין התורה שבכתב נקרא 'שמיעה', שהרי התורה שבכתב היא כתובה לפני כל אדם". וכן מבואר להדיא בקידושין סו. שלימוד תושב"כ אינו מזקיק את חכמי התורה. ורש"י שבת קלח: כתב: "תורה שבכתב הרי כתובה ומונחת, יקראו ויראו".

(1281) שהם קניניו של האדם; חכמה, מעשים טובים, ועושר [למעלה לאחר ציון 1236]. וכנגד העושר אמר "מעשרות סייג לעושר", וכנגד מעשים טובים אמר "נדרים סייג לפרישות", וכנגד החכמה אמר "סייג לחכמה שתיקה", וכמו שיבאר.

(1282) פירוש - העושר הוא קל הסרה מהאדם יותר מאשר שני הקנינים האחרנים שהוזכרו במשנה [מעשים טובים וחכמה]. ובנתיב העושר פ"ב [ב, רכה:] כתב: "האדם אשר נתן לו השם יתברך העושר, יש לו לשמור שלא יהיה יורד מעושר שלו, כי העושר הוא קל הסרה מאוד, ולכן צריך לשמור עצמו מזה". ובהמשך שם [ב, רכז.] כתב: "ואמר במדרש הזה [במדב"ר כב, ח] כי נקראו 'נכסים', שנכסים מזה ונגלים לזה... העושר קרוב אל הסלוק וההסרה עד שהוא נחשב כמו האדם שהוא סוגר עינו, ונכסה ונאבד עושרו ממנו, ונגלה לאחר. לכך נקרא 'נכסים', שנכסים מזה, ונגלים לזה כל כך במהירות, וכדכתיב [משלי כג, ד-ה] 'אל תיגע להעשיר מבינתך חדל התעיף עיניך בו ואיננו כי יעשה לו כנפים כנשר יעוף השמים'... וכך אמרו [שבת קנא:] גלגל שחוזר בעולם... ולפיכך העושר משתנה" [הובא למעלה פ"ב הערה 1141]. ושם מאריך בזה טובא, ומבאר שתיבת "מעות" פירושה "מה הדבר נחשב, שהוא לעת מה, ואינו דבר תמידי", וכן תיבת "זוזי" פירושה "שזזים מזה וניתנים לזה". ועל כך נאמר [משלי כז, כד] "לא לעולם חוסן", ופירש רש"י שם "כי לא לעולם חוסן - שאם אתה עשיר בכסף ובזהב, שמא לא יתקיים לעולם, לכך אל תבזה דברים קטנים שלך".

(1283) להלן פ"ד מ"א [ד"ה ועוד יש] ביאר כיצד החכמה מצטרפת אל האדם, וז"ל: "ועוד יש לך לדעת כי החכמה היא נבדלת מן האדם, שהוא הנושא לחכמה. ודבר זה בארנו כמה פעמים כי החכמה באדם שהוא בעל גוף, נבדלת ממנו. ושם 'חכם' בא על האדם מצד עצמו, ולפיכך אין ראוי שיקרא האדם חכם בשביל החכמה שבו, כי מה ענין האדם, שהוא בעל גוף, אל החכמה. רק מפני שהיה משתוקק לקבל החכמה, וכאשר החכמה היא אל האדם בענין זה, מתעצם הנושא, שהוא אדם המקבל, עם החכמה שמקבל, כמו שמתעצם החומר שהוא הנושא, עם הצורה שמקבל. אבל אם לא היה משתוקק הנושא, שהוא החומר, אל קבלת הצורה הזאת, כאילו אין כאן קבלת צורה לגמרי, וצריך שיהיה כאן השתוקקות לקבלת הצורה". ובנתיב הדין פ"ב [א, קצ:] כתב: "פירוש הכתוב שאמר [משלי ז, ד] 'אמור לחכמה אחותי את', שיהיה האדם מתחבר אל החכמה, כי 'אחותי' מלשון אחוי. ורוצה לומר שתהיה החכמה מתחברת עם האדם לגמרי, ואין החכמה נע ונד אצלו כאשר הדבר מסופק אליו, כי יש לו פנים לכאן ולכאן, וזה נקרא שאין לחכמה חבור ואחוי אליו. וזה פירוש 'אמור לחכמה אחותי את', שיש לאדם לחבר ולאחות החכמה עמו, ולא תהיה החכמה נע ונד כלל, רק היא ברורה אצלו לגמרי, ואין ספק לו בה, ואז היא אחותו, וכאשר היא ברורה היא עמו לגמרי", וראה להלן הערה 2111. וכן בנתיב שם טוב פ"א [ב, רמד:] כתב: "החכמה מצד עצמה היא שכלית, וכאשר קבל האדם החכמה, היא עומדת בחומר, ודבר זה ירידה כאשר הוא עומד במקבל".

(1284) לשונו בנתיב העושר פ"ב [ב, רכז.]: "כי אין העושר כמו החכמה והגבורה שהם לעצם האדם, כי החכמה היא לאדם עצמו, וכן הגבורה, לכך אלו שתי מעלות אינם קרובים אל הסלוק וההסרה. אבל העושר קרוב אל הסלוק וההסרה" [הובא למעלה פ"ב הערה 1141]. ושם בהמשך הפרק [ב, רכח.] כתב: "כאשר תבין מה שאמרנו כי העושר הוא זולת האדם, ובזה אינו דומה לשאר מעלות, ואז תוכל לדעת ולהבין מה שאמר הכתוב [קהלת ה, ט] 'אוהב כסף לא ישבע כסף'. וכן תבין מה שאמרו [חולין מו.] עשירין מקמצין. ואף כי דבר זה הפך המושכל, אבל מפני כי העשיר מוכן הוא למדת העושר, ואין העושר כמו החכמה שאם למד חכמה נקרא שהוא שבע מן החכמה, אבל העשיר אינו שבע. שאילו היה העושר עומד באדם כמו החכמה, אז היה שבע ממנו. אבל אין העושר עומד בו, ולכך אינו שבע ממנו, כי דבר שאינו עומד בו לא יקבל שביעה ממנו כלל. ועל שם זה נקרא 'כסף', כי תמיד אצלו הכוסף, שהוא נכסף ואל ישבע ממנו, כאשר התבאר" [הובא למעלה פ"א הערה 1049, וראה להלן פ"ד הערה 142].

(1285) ובזה מיישב שכתב למעלה [לפני ציון 1235]: "ויש לשאול, כי היה ראוי להזכיר החכמה אחר התורה, וזכר העושר אחר התורה". והתשובה היא שהמשנה הולכת לפי סדר רבוי שמירתם, ולכך פתחה בדבר הזקוק ביותר לשמירה [תורה], ולאחריו הדבר השני הזקוק ביותר לשמירה [עושר], ולאחריו מעש"ט וחכמה. ובזה מיושבת השאלה למעלה [בהערה 1234] מדוע לא פתחו את המשנה ב"נדרים סייג לפרישות" הואיל ובבא זו היא סבת לסמיכות משנתינו למשנה הקודמת. והתירוץ הוא, שהתנא נקט לפי סדר רבוי שמירתם.

(1286) ובזה מדביק את ממונו אל ה', ודביקות במקור הברכה השכלי מביאה ברכה, וכפי שכבר השריש את השייכות שבין הברכה לשכל. וכגון, בנתיב התורה פי"א [א, מט:] כתב: "אמרו [ברכות מב.] תכף לתלמיד חכם ברכה במעשה ידיהם. כי התלמיד חכם הוא הכנה שעל ידם תבא הברכה לעולם, וזולת זה אין העולם הזה ראוי לברכה, כאשר הברכה היא מעולם העליון הנבדל. ולכך על ידי תלמיד חכם שיש בו השכל הנבדל, ויש לו דביקות בעולם העליון, מביא הברכה לעולם" [הובא למעלה פ"א הערה 1269]. וכן כתב בגו"א בראשית פכ"ט סוף אות כב. וכן מתבאר מדבריו בח"א לשבת קיט. [א, סא:], שכתב: "וטעם המעשר שהוא זוכה לעושר, דבר זה בארנו בכמה מקומות מה שאמרה תורה 'עשר תעשר' בשביל שתתעשר... כי העשירי בכל מקום הוא נבדל וראוי אל השם יתברך [יבואר בהמשך], ולכך יש עם המעשר הברכה גם כן, והארכנו בזה אצל 'מעשרות סייג לעושר' במסכת אבות... וכאשר יש בעושר שלו העשירי שהוא לה', אין ספק שדבק בעושרו הברכה העליונה... כי העשירי הוא אל השם יתברך, וכיון שהוא אל השם יתברך, ואינו כמו שאר הט' שהם שייכים לאדם [יבואר בהמשך] וכל דבר שהוא ראוי אל השם יתברך הנה יש לו מדריגת המליאה והשלימה בלתי חסרון, כי אין חסר רק התחתונים, אבל העליונים אינם חסרים, ודבר זה ידוע. ולפיכך ראוי העשירי אל הש"י מצד עצמו... וכאשר ראוי אל השם יתברך מצד עצמו, הנה עושרו דבק במדריגה השלימה מבלתי חסרון, וזהו בעצמו העושר". וראה הערה 1288. יש לדייק בלשונו, שכתב "כי האדם כאשר יתן ממון שלו אל השם יתברך, הנה תבא הברכה מן השם יתברך אל הממון שלו, כי הקריב מן עושרו אל השם יתברך. ולכך צוה השם יתברך לתת אחד מן עשרה אליו, ובזה הקריב ממון שלו לרשות השם יתברך". הרי שכתב שלש פעמים תיבת "ממון", ופעם אחת תיבת "עושרו". ויש לעיין בזה.

(1287) הנה נקט שלש פעמים שנתינת מעשר היא נתינת ממונו אל ה'. והדבר צריך ביאור, דבשלמא אם היה מדובר במעשר עני, ניחא, שזהו בגדר "מתנות עניים", ו"מתנות עניים" הן נתינה לה', וכפי שכתב בגו"א ויקרא פכ"ג תחילת אות כד: "כי הקרבת הקרבן הוא שנותן ממונו לה', וכן הנותן לקט שכחה ופאה לעניים נותן ממון שלו לעניים, שזהו כמו קרבן לה', שגם מתנת העניים לה' נחשב, שהרי כתיב [משלי יט, יז] 'מלוה ה' חונן דל'... הרי נתינתו לעני נתינה להשם יתברך, וזהו כאילו הקריב קרבן... כלל הדבר, מאחר שהשם יתברך חייב אותו לתת המתנות אלו לעני, הרי [זה] רצון השם יתברך לגמרי, ולפיכך כאילו הקריב קרבן לו יתברך". אך הרי הפסוק [דברים יד, כב] "עשר תעשר" נאמר בעיקרו על מעשר שני, שלשון הפסוקים שם [כב, כג] הוא "עשר תעשר את כל תבואת זרעך היצא השדה שנה שנה ואכלת לפני ה' אלקיך במקום אשר יבחר לשכן שמו שם מעשר דגנך תירשך ויצהרך ובכרת בקרך וצאנך למען תלמד ליראה את ה' אלקיך כל הימים", וכמו שביארו רש"י ורמב"ן שם, וכן הוא ברש"י שבועות טז. [ד"ה אלא]. ומדוע יש במעשר שני, הנאכל לבעליו בירושלים, משום נתינה אל ה'. ושמעתי מרבותי שליט"א לתרץ, כי שיטת רבי מאיר היא שמעשר שני הוא ממון גבוה [קידושין נב:], ולמד כן [שם נג.] מהפסוק [ויקרא כז, ל] "וכל מעשר הארץ מזרע פרי הארץ וגו' לה' הוא", ופסוק זה עוסק במעשר שני [רש"י שם, וראה גו"א שם אות כב], וכך קיי"ל להלכה [רמב"ם הלכות מעשר שני פ"ג הי"ז], לכך זהו נתינה לה', שהרי על כך נאמר "לה' הוא".

תוכן העניינים

פירושים והערות מהרב יהושע הרטמן על דרך חיים

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה