אור ברסלב

פירושים והערות מהרב יהושע הרטמן על דרך חיים· רבי יהושע הרטמן

פרק ג

פרק ב

משנה א

(1) ישאל על המשנה שמונה שאלות.

(2) הרי מספיק לומר רק את הדבר השלישי, וכמו שיבאר.

(3) ובסמוך יבאר מדוע "לפני מי אתה עתיד ליתן דין וחשבון" הוא מחייב יותר מאשר "מאין באת ולאן אתה הולך".

(4) כמו שנאמר [קהלת יא, ט] "ודע כי על כל אלה יביאך האלקים במשפט", וכן [קהלת יב, יד] "כי את כל מעשה האלקים יביא במשפט על כל נעלם אם טוב ואם רע", ופסוקים אלו הובאו כאן בביאור הגר"א. וכן להלן פ"ד מכ"ב אמרו "ודע שהכל לפי החשבון, ואל יבטיחך יצרך שהשאול בית מנוס לך... ועל כרחך אתה עתיד ליתן דין וחשבון לפני מלך מלכי המלכים, הקדוש ברוך הוא". והרבינו יונה בשערי תשובה שער השני אות כה כתב על הדבר השלישי שבמשנה: "כי לא חכמו להבין לאחריתם ולתקן נפשם ולהכין צידה לדרכם, כענין שכתוב [דברים לב, כט] 'לו חכמו ישכילו זאת יבינו לאחריתם'". וכן ראה ברבינו יונה בביאור המשנה כאן. ובדרשת שבת תשובה [ע.], בביאור דברי רבי שמלאי [נדה ל:] שדרש שהולד במעי אמו דומה "לפנקס שמקופל", כתב: "רצה בזה כי עצם האדם במה שהוא אדם יתר על שאר בעלי חיים, אינו ענין אחר רק שהוא פנקס בלבד. כאשר כל פנקס נכתב בו אני חייב לפלוני, וגם נכתב בו פלוני חייב לי. כך האדם נכתב בו כל מעשיו אשר יעשה, הן מה שחייב לבוראו מן החטאים אשר יעשה, ומה שהבורא חייב אליו לשלם לו שכר מצות שעשה. מה שאין זה בבהמה, שלא נבראת לקבל שכר ועונש כלל. אם כן ההפרש שיש בין האדם ובין הבהמה, הוא מה שהאדם הוא פנקס בו נכתב הכל. וכאשר יחשוב האדם שהוא כמו פנקס בו נכתב הכל לא יחטא. ואף כי נתן השם יתעלה בו יצר הרע, כיון שלפניו דבר זה, אינו בא לידי חטא, וכמו שאמר רבי [למעלה פ"ב מ"א] 'הסתכל בשלשה דברים ואין אתה בא לידי עבירה, דע מה למעלה ממך, עין רואה ואוזן שומעת וכל מעשיך בספר נכתבין'" [הובא למעלה פ"ב הערה 200]. הרי שביאר כי כאשר ידע שכל מעשיו נרשמים בספר, שוב אינו בא לידי חטא [ראה להלן סוף הערה 39]. והאברבנאל בנחלת אבות הקשה קושיא זו בשאלתו החמישית על המשנה, וז"ל: "למה הזהיר עקביא בשלשה הדברים האלה, בהיות די בשלישי מהם, כי בהיות האדם עתיד ליתן דין וחשבון לפני הקב"ה לא יבא לידי עבירה, לא בחטא הגאוה ולא בחטא התאוה ושאר העבירות. כי הזוכר את החשבון, יפחד ויחרד לבבו ליום דינו, ויסור מהעבירות מאי זה מין שיהיה".

(5) זו שאלתו הרביעית, והולך להקשות שלא רק שאינו מובן מדוע שפלות האדם [שנוצר מטפה סרוחה] היא סבה שלא יחטא [כפי ששאל עד כה], אלא אדרבה, היא סבה שתגרום לו לחטוא, וכמו שמבאר.

(6) כי כאשר חושב שלא יגיע למעלה, אלא ישאר בפחיתותו, זה גופא יגרום לו לבוא לידי חטא. וכמו שאמרו [חגיגה טו.] לגבי אלישע בן אבויה [שנקרא "אחר"]: "יצתה בת קול ואמרה [ירמיה ג, כב] 'שובו בנים שובבים' חוץ מאחר. אמר הואיל ואיטריד ההוא גברא מההוא עלמא, ליפוק ליתהני בהאי עלמא, נפק אחר לתרבות רעה". והשל"ה הקדוש בשער האותיות עמק ברכה [אות טו] כתב: "החוטא יתייאש ויאמר כאשר אבדתי אבדתי, ויעשה משאלות לבו, ויאמר נואש". ובספר בינה לעיתים ח"א דרוש א לפורים, כתב: "אך אמנם גזרה מוחלטת היא מחכמינו ע"ה, שהאדם צריך שלא יחזיק עצמו לאחד משני קצוות, או לצדיק גמור, או לרשע גמור. כי אם יחזיק עצמו לצדיק, יחשוב שכבר בא לתכלית שלמותו, ויתרשל מלהוסיף עוד כלל בשום שלמות. ואם יאמר היותו רשע מוחלט, אולי יתייאש מן הרחמים, ולא יבקש מחילה, יוסיף על חטאתו פשע, כענין אלישע אחר". ולהלן [ד"ה ואל יקשה] כתב שאלה זו בזה"ל: "יקשה לך, שאם יחשוב בעצמו שהוא טפה סרוחה, יתייאש מן עשיית הטוב", ומוכח משם שעיקר שאלתו כאן הוא על הטעם של "מאין באת מטפה סרוחה", ולא על הטעם של "לאן אתה הולך למקום עפר רמה ותולעה". וכן שאל האברבנאל כאן בשאלתו השלישית, וז"ל: "למה צוה שיעיין האדם במותו והתחלתו, כי אדרבה, בזכרו התחלותיו הפחותות יתר עצמו לדברים הגרועים... שהרי איוב לא היה פוטר נפשו מן הדין אלא בטענות אלה עצמם. אמר [איוב יד, א-ג] 'אדם ילוד אשה קצר ימים ושבע רוגז כציץ יצא וימל ויברח כצל ולא יעמוד אף על זה פקחת עיניך ואותי תביא במשפט עמך'. כי באומרו 'אדם ילוד אשה' הוא עצמו 'מאין באת, מטפה סרוחה'. ובאומרו 'כציץ יצא וימל' הוא מה שאמר 'ולאן אתה הולך', כלומר שבמעט זמן יעתק ממקומו וילך אל מקום רמה ותולעה... והדברים האלה עשה התנצלות וסבה לחטאיו, ואיך עשאם עקביא סבה לסור מן העבירה". וראה להלן הערה 113.

(7) ואם תאמר, מדוע אם פחיתות האדם מביאתו להכרה ש"על כל פנים לא יגיע אל מעלה", לכך "יבא לידי חטא, כי יאמר נואש למעשיו" [לשונו כאן], הרי החיוב לקיום מצות הוא מחמת שכל אחד ואחד מישראל "מושבע ועומד מהר סיני הוא" [נדרים ח.], וחיוב זה אינו מותנה באם האדם יגיע אל המעלה, ומדוע העדר מעלה יביא להעדר חיוב. ויש לומר, שהמשנה כאן לא מדברת אל האדם הנהיר לו מהי חובתו בעולמו, אלא במלחמת האדם עם יצרו, שעל כך קבע עקביא בן מהללאל שאם יסתכל בשלשה דברים אלו יוכל האדם להכניע את יצרו [כמבואר להלן ד"ה והנה עקביא]. והואיל ולא מדובר כאן אלא בעצות כנגד היצה"ר, לכך מקשה שפיר שהיאוש שיגיע אל האדם החושב שאינו בר מעלה עלול להביא להתגברות כח היצה"ר, ולא להכנעתו [ראה הערה 12]. אך בודאי שאליבא דאמת אין חיוב קיום המצות תלוי באם האדם יגיע או לא יגיע אל המעלה.

(8) הראשונה [מה הצורך לומר כל שלשת הדברים, הרי מספיק לומר רק את הדבר השלישי].

(9) לשון רבי שם: "הסתכל בשלשה דברים ואי אתה בא לידי עברה... עין רואה, ואוזן שומעת, וכל מעשיך בספר נכתבין".

(10) לשונו למעלה פ"ב מ"א [לאחר ציון 186]: "וכאשר יש לפניו אלו ג' דברים; הידיעה שרמז במה שאמר 'עין רואה', וההשגחה שרמז עליו ב'אוזן שומעת', והחשבון - הוא השכר והעונש שיבא לבסוף הרמוז 'בכל מעשיך נכתבין בספר', אינו בא לידי חטא. ואלו שלשה דברים, שהם הידיעה וההשגחה ושכר ועונש, הוא יסוד הכל. שכאשר אלו שלשה דברים הם לפני האדם, אינו בא לידי עבירה". ומשמע מדבריו שם ששני הדברים הראשונים אינם רק תנאי לדבר השלישי, אלא שהם דברים העומדים בזכות עצמם, ודלא כדבריו כאן. אך ניתן לומר שמה שכתב כאן הוא רק לפום ריהטא ["שם יש להשיב"], אך לא שכך הוא באמת פירוש המשנה. וכהסברו כאן כתב שם התוספות יום טוב, וז"ל: "והיה מספיק למניעת העבירות כשיסתכל וידע שמעשיו בספר נכתבין... אבל לא ידע ויבין את זאת, כי אם בהקדים לו הידיעה שיש רואה ושומע. לכך הוצרך להקדים גם אלו השנים". וכן האברבנאל כאן כתב כך, וז"ל: "ומפני זה רבי בתחלת הפרק השני באומרו 'הסתכל בשלשה דברים ואין אתה בא לידי עבירה', לא זכר מאין באת ולאן ילך, אבל נסתפק באומרו 'דע מה למעלה ממך, עין רואה ואוזן שומעת, וכל מעשיך בספר נכתבים', ששלשתם נכללים בענין החשבון. ולמה אם כן עקביא הפליג בדברים אחרים".

(11) כי אי אפשר לומר כאן ששני הדברים הראשונים ["מאין באת ולאן אתה הולך"] הם מאפשרים את הדבר השלישי ["לפני מי אתה עתיד ליתן דין וחשבון"], כי אין קשר בין הדברים. ובעל כרחך ששני הדברים הראשונים הם טעמים העומדים בפני עצמם, ועל כך יקשה שהיה די בטעם השלישי והאחרון.

(12) לשון האברבנאל כאן [בשאלתו הששית על המשנה]: "כי הנה דברי עקביא בן מהללאל נראין סותרין זה לזה, כי אם הוא הולך למקום עפר רמה ותולעה, איך יצייר שהוא יתן דין וחשבון לפני מלך מלכי המלכים. והנה ידע שאין שם מקום המשפט, וכמו שהבטיח היצר הרע לבעליו באומרו; [קהלת ט, י] 'כל אשר תמצא ידך לעשות בכחך עשה כי אין מעשה וחשבון ודעת וחכמה בשאול אשר אתה הולך שמה'". ולכאורה שאלה זו תמוהה, שאמנם הגוף הולך "למקום עפר רמה ותולעה", אך הנשמה עתידה "לתן דין וחשבון לפני מלך מלכי המלכים הקב"ה", ומה הסתירה. ובתפילת שחרית אמרינן "לבד הנשמה הטהורה שהיא עתידה לתן דין וחשבון לפני כסא כבודך". [והאברבנאל אכן תירץ כך על שאלה זו, שכתב: "ואין סתירה ממה שאמר שהאדם הולך למקום עפר רמה ותולעה לענין החשבון, לפי שהרמה והתולעה ימשול בגוף, עש יאכלהו, ואמנם החשבון עתידה הנפש לתת אותו לפני קונה". וכן הוא במדרש שמואל כאן, בסוף המשנה]. וצ"ע. ויש לומר, כי הואיל ועקביא בן מהללאל מכוין דבריו כנגד היצר הרע, וכמו שהתבאר [הערה 7], והיצר הרע קשור לגוף ולא לנשמה [כמבואר בסמוך (הערה 93)], ולכך לא אכפת ליצה"ר מהנשמה, אלא רק מהגוף שבו הוא שוכן, וכמבואר מהפסוק הנ"ל בקהלת. לכך אין בעמידת הנשמה לפני כסא הכבוד כדי להרתיע את היצה"ר, ובעל כרחך "לפני מי אתה עתיד לתן דין וחשבון" מוסב על הגוף, והרי הגוף הולך למקום עפר רמה ותולעה. ואודות שלרע אכפת רק מעצמו, אך לא מזולתו [אף שהם מצורפים אליו], הנה כאשר יעקב שלח מלאכים אל עשו [בראשית לב, ד] נאמר "ויצו אותם לאמר כה תאמרון לאדוני לעשו כה אמר עבדך יעקב עם לבן גרתי וגו'", ופירש רש"י שם "גרתי - לא נעשיתי שר וחשוב, אלא גר, אינך כדאי לשנוא אותי על ברכות אביך, שברכני [בראשית כז, כט] 'הוה גביר לאחיך', לא נתקימה בי". וכתב שם הגו"א אות ה: "ואם תאמר, וכי זה כבוד אביו שהיה אומר 'לא נתקיימה בי ברכת אבי'... [ויש לומר] דקאמר יעקב 'לא נתקיים בי', פירוש שבי לא נתקיימה, כי עשו היה סובר כי הוא יקבל עצמו הברכות, כי לא חשש עשו לזרעו... ואמר 'בי לא נתקיימו', אך בזרעו תתקיים, ומה איכפת לך בזרעך". הרי לא אכפת לרשע מזרעו, אלא רק אכפת לו מעצמו בלבד. וכמו כן לא אכפת ליצה"ר מנשמת האדם, אלא רק מגוף האדם. וראה להלן הערה 126.

(13) וכן למעלה [פ"ב מ"א] רבי אמר "והסתכל בשלשה דברים ואין אתה בא לידי עבירה", ושם [לפני ציון 204] עמד ג"כ על הלשון "ידי עבירה", ומדוע לא אמר "ואין אתה בא לעבירה".

(14) זו שאלה נוספת [שביעית].

(15) פירוש - ההבדל בין שני הדברים הראשונים שהוזכרו במשנה הוא שהדבר הראשון ["מאין באת"] עוסק במוצא האדם, ואילו הדבר השני ["ולאן אתה הולך"] עוסק בתכלית האדם. והרי כדי לבטא הבדל זה היה סגי לומר את הדבר הראשון עם אות מ"ם ["מאין באת"] ואת הדבר האחרון עם אות למ"ד ["ולאין אתה הולך"], אך אין צורך שיהיה חילוק נוסף ביניהם, שהראשון יוזכר עם אות יו"ד, והשני ללא אות יו"ד. אמנם בכתובים נמצא תיבת "מאין" [בראשית כט, ד, שם מב, ז, יהושע ב, ד, תהלים קכא, א, איוב א, ז, ועוד], אך לא נמצאת תיבת "לאין". ובשופטים יט, יז נאמר "אנה תלך ומאין תבא", הרי באותו פסוק נקט בההבדל שהוזכר כאן במשנה. אמנם להלן [ד"ה ויש לך] יביא פסוק זה, ומוכח משם שדבריו כאן הם אכן שאלה על לשון הקודש, ולא שאלה על עקביא בן מהללאל. וכן נמצאת שאלה זו במדרש שמואל בשם הרשב"ץ.

(16) כמו "אן הלכתם" [ש"א י, יד], שזו שאלה על מקום [רד"ק ספר השרשים, שורש אן], וממילא היה ניתן לומר "מאן הלכתם". ותיבת "לאן" היא כמו "אנה", כי כל תיבה שצריכה למ"ד בתחילתה, הטיל בה ה"א בסופה [רש"י בראשית כח, ב]. וכן נאמר [בראשית טז, ח] "אי מזה באת ואנה תלכי", [ירמיה טו, ב] "אנה נצא", [יחזקאל כא, כא] "אנה פניך מעדות", ועוד.

(17) לשון המשנה שם: "הוא היה אומר [עקביא בן מהללאל], אין משקין לא את הגיורת... וחכמים אומרים, משקין. אמרו לו, מעשה בכרכמית שפחה משוחררת שהיתה בירושלים, והשקוה שמעיה ואבטליון. אמר להם [עקביא בן מהללאל לחכמים] דוגמא השקוה". וכן האברבנאל כאן הקשה קושיא זו בשאלתו הראשונה על המשנה, שכתב: "למה הובאו מוסרי עקביא בן מהללאל ודבריו בפרק ג' הזה, אחרי זכרון רבן יוחנן בן זכאי ודברי רבי ובנו ר"ג, בהיותו קודם אליהם שנים רבות, כי הוא היה בדור שמעיה ואבטליון, והיה ראוי שיבא זכרונו ודבריו בפרק הראשון סמוך אליהם, ולמה אחרו עד כה פעמי מרכבותיו... יהיה זה הספק עצום מאד". אך טעון ביאור, איך משמע ממסכת עדיות שעקביא בן מהללאל "היה אחר שמעיה ואבטליון" וסמוך להם [וכמבואר להדיא באברבנאל ש"הוא היה בדור שמעיה ואבטליון"], דשמא עקביא היה מרוחק מהם שנים הרבה. ובאמת התוספות יום טוב הקשה מעין כן, אך ללא הזכרת שמעיה ואבטליון, שכתב: "עקביא בן מהללאל אומר וכו' - בזמן הבית היה, כדתנן במ"ו פ"ה דעדיות שאין העזרה ננעלת בפני כל אדם מישראל בחכמה וביראת חטא כעקביא בן מהללאל". אך דברי המהר"ל צריכים ביאור. והנראה, שבספר "תולדות התנאים ואמוראים", כרך ג, עמוד 987, כתב: "והנה אנו יודעין בבירור שעקביא היה אחרי שמעיה ואבטליון, אבל באיזה זמן היה אחריהם... אבל נראה בבירור שהוא היה עוד טרם שנתמנה שמאי לאב בית דין... מהלשון שאמרו לו [עדיות פ"ה מ"ו] 'חזור בך ונעשיך אב בית דין', מוכח שהיה קודם שמאי, כי ידוע שאחרי פטירת הלל ושמאי נתבטלה משרת האב בית דין, ואך רבן גמליאל הזקן היה הנשיא". א"כ מהמשנה הזאת מוכח שני דברים; (א) עקביא בן מהללאל היה אחר שמעיה ואבטליון. (ב) עקביא בן מהללאל היה לפני מנוי שמאי לאב בית דין. והרי אחרי הזוג של שמעיה ואבטליון היה הזוג של הלל ושמאי [כמבואר למעלה פ"א משניות י-יב], ולכך בהכרח שעקביא בן מהללאל היה מיד אחרי שמעיה ואבטליון, ולפני הלל ושמאי [אמנם ראה מה הוקשה על כך להלן הערה 35]. והרמב"ם בהקדמה לפירוש המשניות [ד"ה אבל השניה] כתב: "והחבורה הששית, עקביא בן מהללאל, ושמעיה, ואבטליון... והחבורה השביעית, שמאי, והלל... ואלו שבע כתות היו בבית שני, מתחלתו ועד סופו, ולא ראו החורבן". הרי שחיבר את עקביא בן מהללאל עם שמעיה ואבטליון, לפני שמאי והלל, וכמבואר כאן. וראה להלן הערה 299.

(18) כי דברי המוסר נאמרו לפי סדר הדורות, וכמו שנתבאר למעלה פ"א הערות 261, 308, 658, 1443, 1801, ועוד. ולמעלה פ"ב מ"ב [לאחר ציון 225] כתב: "כי סמיכות המאמרים כפי הדורות של החכמים כמו שהיו זה אחר זה", ושם הערה 226. ולכך דברי עקביא בן מהללאל לכאורה שייכים לפרק ראשון, שבו נזכרו דברי המוסר שנאמרו מאנכה"ג עד לאחר תקופת הזוגות. וראה להלן הערה 226. ונמצא ששאל כאן שמונה שאלות; (א) מדוע לא היה מספיק רק לומר הדבר השלישי ["לפני מי אתה עתיד ליתן דין וחשבון". התשובה בהערה 39]. (ב) מדוע היות האדם בא מטפה סרוחה תרחיקוהו מהעבירה [התשובה בהערה 104]. (ג) מדוע הליכת האדם למקום עפר רימה ותולעה תרחיקוהו מהעבירה [התשובה בהערה 105]. (ד) מדוע מודגשת פחיתות האדם ["מאין באת מטפה סרוחה"], הרי מחמת כן יבוא לידי חטא, כי יאמר נואש למעשיו [התשובה מציון 108 ואילך]. (ה) כיצד אפשר לומר בו זמנית שהגוף הולך למקום עפר רמה ותולעה וגם יעמוד לפני הקב"ה לדין [התשובה בהערה 126]. (ו) מדוע נאמר "ואין אתה בא לידי עבירה", ולא "ואין אתה עושה עבירה" [התשובה מציון 150 ואילך]. (ז) מדוע לא נאמר לשון אחידה "מאן לאן", או "מאין לאין", אלא "מאין לאן" [התשובה מציון 127 ואילך]. (ח) הואיל ועקביא בן מהללאל חי לאחר שמעיה ואבטליון, מדוע לא הובאו דבריו בפרק ראשון [שתי תשובות מובאת בסמוך].

(19) בא ליישב את שאלתו האחרונה ["למה זכר כאן דברי עקביא בן מהללאל"].

(20) כפי שכתב למעלה פ"ב תחילת מ"א: "התנא התחיל בדברי רבי פרק אחד, ועשה דבריו ראש פרק, ולא סדר אותו עם הראשונים... לגודל המוסר שנזכר בדברי רבי, שאמר [למעלה פ"ב מ"א] 'איזה דרך שיבחר לו האדם', ודבר זה כולל כל מעשה האדם אשר יעשה, כמו שאמר 'איזה דרך שיבחר האדם', כלומר בכל דרכיו ובכל מעשיו אשר יעשה, יבחר לו דרך זה, שהיא תפארת לו. ומכיון שהמוסר הזה כולל כל מעשה האדם, קבעו ראש והתחלה. וכך דברי עקביא בן מהללאל בשביל טעם זה עצמו שם דבריו ראש הפרק, וכן דברי בן זומא גם כן [להלן ר"פ ד], כמו שיתבאר בעזרת השם, שכל שהמוסר שלו כולל - התחיל בו הפרק". וכן להלן ר"פ ד כתב: "ומפני כי [בן זומא] בא ללמוד על דבר שהוא כולל... שם התנא דברי בן זומא ראש הפרק, כמו שפירשנו בפרק רבי אומר ובפרק עקביא, שבאים גם כן ללמוד מוסר כללי". וכן כתב למעלה ספ"א [בין הציונים 1820-1832]. ונאמר [במדבר לא, כו] "שא את ראש מלקוח השבי וגו'", ופירש רש"י שם "שא את ראש - קח את החשבון". וכתב על כך בגו"א שם [אות כד] בזה"ל: "נקרא החשבון 'ראש', מפני כי הכלל הוא עיקר וראש לפרטים, שהפרטים יכנסו תחת הכלל, ולפיכך החשבון בכלל נקרא 'ראש'". הרי שיחס הכלל אל הפרט הוא כיחס הראש אל הגוף, ולכך דברים שהם בגדר "כלל" הם ראשונים וקודמים לדברי מוסר פרטיים [הובא למעלה פ"ב הערה 6].

(21) אלא הובאו שם דברי רבי, והרי עקביא בן מהללאל קודם לרבי, כי עקביא היה לפני שמאי והלל [ראה הערה 17], ואילו רבי הוא דור שביעי להלל [ראה למעלה פ"ב הערה 822].

(22) כפי שביאר למעלה [פ"ב מ"א לאחר ציון 59]: "לא דיבר רק במוסר, ובזה שייך לומר 'שיבור לו', כי המדות אינם במצות עשה ולא תעשה, ושייך בזה 'שיבור לו' אדם מדה זאת", ושם הערות 59, 61. וכן הרמב"ם והרע"ב שם ביארו שהמשפט הראשון של רבי ["איזוהי דרך ישרה שיבור לו האדם"] עוסק במדות, ולא במצות, ולא כפי שביאר שם הרבינו יונה שאיירי במצות.

(23) לשון המשנה שם: "והוי מחשב הפסד מצוה כנגד שכרה, ושכר עברה כנגד הפסדה".

(24) לשון המשנה שם: "והסתכל בשלשה דברים ואין אתה בא לידי עברה; דע מה למעלה ממך, עין רואה, ואוזן שומעת, וכל מעשיך בספר נכתבים".

(25) מאשר דברי עקביא בן מהללאל, כי דברי עקביא בן מהללאל עוסקים בסלוק החטא, אך לא במדות הטובות ובמעשים הטובים. וראה להלן הערה 112 במה שהוקשה שם.

(26) תחילת פרק ב, וכן ס"פ א [בין הציונים 1820-1832]. ובנתיב כח היצר פ"ד [ב, קל.] כתב: "האדם אשר צריך להסיר היצר הרע, ילמוד מאבות העולם דרכים הרבה, וכמו ששנינו במסכת אבות 'רבי אומר, הסתכל בג' דברים ואין אתה בא לידי עבירה'. וכן 'עקביא אומר הסתכל בשלשה דברים ואין אתה בא לידי חטא', וכמו שהארכנו שם, עיין שם. ומפני ששני המוסרים הם מוסרים חשובים מאוד לסלק יצר הרע, לכך אלו שני דברים ראש לשני פרקים" [הובא למעלה פ"ב הערה 215]. וכן יבאר בסמוך שאין עקביא בא לסלק את החטא, אלא את סבת החטא, והיא היצה"ר. ולכך דברי המוסר של עקביא אכן באים "לסלק יצר הרע" [ראה הערה 38].

(27) פירוש - ראוי להזכיר את דברי רבי בתחילת פרק ב, כי בכך נסמיך את דבריו עם אבותיו התנאים שהוזכרו בסוף פרק א, ואי אפשר לפתוח את פרק שני בדברי עקביא בן מהללאל, כי אינו מזרע בית הלל, וכמו שמבאר.

(28) לעומת הדורות שהיו אחרי הזוגות "שלא היו מקבלים זה מזה כמו הזוגות" [לשונו בסמוך]. וכוונתו, כי כאשר דובר על הזוגות, תמיד נאמר שהם קבלו מהקודמים להם ["יוסי בן יועזר איש צרדה ויוסי בן יוחנן איש ירושלים קבלו מהם" (למעלה פ"א מ"ד), "יהושע בן פרחיה ונתאי הארבלי קבלו מהם" (שם משנה ו), וכיו"ב]. אך לאחר הזוג האחרון אמרו [למעלה פ"א מט"ז] "רבן גמליאל היה אומר", ולא הוזכרה אצלו קבלה. וכבר עמד על כך [פ"א לאחר ציון 1440], וכתב: "ולא זכר כאן קבלה, כי לא היתה הקבלה נמשכת רק עד הלל ושמאי. וכך אמרו בפרק הנחנקין [סנהדרין פח:] משרבו תלמידי הלל ושמאי שלא שמשו כל צרכן, רבו מחלוקת בישראל, ונעשה תורה כשתי תורות, ולכך לא זכר קבלה מהלל ושמאי ואילך". ולמעלה פ"ב תחילת מ"ח כתב: "כי לכך נזכר קבלה עד הלל ושמאי, ולא יותר, כי נתמעטה הקבלה, ולא היתה הקבלה כמו שהיתה קודם זה". וראה למעלה פ"ב הערות 798, 813. והרמב"ם בהקדמתו לפירוש המשניות [ד"ה החלק השלישי (נד.)] כתב: "מה שאמרו 'משרבו תלמידי שמאי והלל שלא שמשו כל צרכם רבתה מחלוקת בישראל', ענין זה מבואר, שכל ב' אנשים בהיותם שוים בשכל ובעיון ובידיעת העקרים שיוציאו מהם הסברות, לא תפול ביניהם מחלוקת בסברתם בשום פנים, ואם נפלה תהיה מעוטא. כמו שלא נמצא שנחלקו שמאי והלל אלא בהלכות יחידות. וזה מפני שדעות שניהם היו קרובות זה לזה בכל מה שיוציאו בדרך סברא... אבל כאשר רפתה שקידת התלמידים על החכמה, ונחלשה סברתם נגד סברת הלל ושמאי... נפלה מחלוקת ביניהם בעיון על דברים רבים, שסברת כל אחד ואחד מהם היתה לפי שכלו" [הובא למעלה פ"א הערה 1442].

(29) פירוש - סדר הדורות הוא; הלל, שמעון, גמליאל [הזקן], שמעון, גמליאל [דיבנה (רש"י שבת טו.)], שמעון [עיין תוספות ע"ז סוף לב.]. ולמעלה בפרק א, לאחר שהובאו דברי הלל [שם משניות יג-טו], הובאו דברי רבן גמליאל הזקן [שם משנה טז], נכדו של הלל, ולאחר מכן [שם משנה יז] הובאו דברי רבי שמעון בנו של רבי גמליאל הזקן, ולאחר מכן [שם משנה יח] הובאו דברי רבן שמעון בן גמליאל, שהוא נכדו של רבי שמעון הזקן. נמצא שמששת הדורות שיש מהלל [והם; הלל, שמעון, גמליאל הזקן, שמעון הזקן, גמליאל דיבנה, שמעון] הובאו במשניות שבסוף פרק א ארבעה מהם [הלל (משנה יב), גמליאל הזקן (משנה טז), שמעון בנו (משנה יז), שמעון בן גמליאל (משנה יח)]. ובתחילת פרק ב הובאו דברי רבי ובנו.

(30) לשונו בח"א לב"מ פה. [ג, לט:]: "ולפיכך אף אם האדם בעל תורה, אפשר כי אצל תולדותיו התורה מסתלק ממנו, שאין התורה קנין גמור אליו. אבל כאשר הוא ובנו ובן בנו [ת"ח], דבר זה החוט המשולש, ומורה על כי יש לתורה חבור וצירוף גמור אליו, ושוב אין כאן סלוק כלל. כי אלו ג' דורות התורה היא רחוקה מן האדם, שהיא מעולם העליון, שהוא עולם הג'. וכאשר הוא ת"ח ובנו ובן בנו, שהתורה היא מעולם העליון, שייך אליו לגמרי, ולדבר הזה אין הסרה כלל, כמו שהתורה בעצמו בשביל שהיא מעולם העליון אשר הוא נצחי ואינו תחת הזמן, לכך אין בזה שנוי ותמורה, וכך כאשר הוא ת"ח ובנו ת"ח ובן בנו ת"ח מתקשר במעלת התורה, שהיא מעולם העליון לגמרי, ואין פוסקת מזרעו" [הובא למעלה פ"א הערה 1615], ושם מאריך בזה עוד.

(31) שהוזכר למעלה פ"ב מ"ב "רבן גמליאל בנו של רבי יהודה הנשיא אומר", ופירש רש"י שם "בנו של רבי יהודה הנשיא - הוא רבנו הקדוש", ודבריו הובאו שם עד משנה ה.

(32) הקבלה של דור אחר דור בתוך משפחה אחת.

(33) כמו שאמרו שם [ב"מ פה.] בהמשך המאמר "כל שהוא תלמיד חכם ובנו תלמיד חכם ובן בנו תלמיד חכם שוב אין תורה פוסקת מזרעו לעולם... מאי 'אמר ה" [ישעיה נט, כא], אמר הקב"ה, אני ערב לך בדבר זה". ובח"א שם [לא הוצאת האניג, אלא הוצאת כשר כרך א, עמוד קמו, שהוסיפו שם יותר] כתב: "כאשר הוא ת"ח ובנו ת"ח ובן בנו ת"ח מתקשר במעלת התורה, שהיא מעולם העליון לגמרי, ואין פוסקת מזרעו. כי הקב"ה אמר 'ואני ערב', כי הוא יתברך נצחי, והוא ערב בעד התורה שהיא מן השם יתברך, שהוא נצחי גם כן, ותורתו שנתן נצחית, והוא ערב אל מי שמגיע אל מדריגה זאת של תורה, שהתורה לא תסולק לנצח מאתו גם כן, כי הגיע אל התורה הנצחית. ולפיכך אמר הקב"ה 'ואני ערב', דואי הקב"ה ערב בזה... כי הוא יתברך נצחי, ומאתו התורה". ויש בזה הטעמה מיוחדת; הנה אמרו חכמים [קידושין ל.] "כל המלמד את בן בנו תורה, מעלה עליו הכתוב כאילו קבלה מהר סיני, שנאמר [דברים ד, ט] 'והודעתם לבניך ולבני בניך', וסמיך ליה [שם פסוק י] 'יום אשר עמדת לפני ה' אלקיך בחורב'". ומהי ההשוואה בין המלמד בן בנו תורה לקבלת התורה מהר סיני. אלא הם הם הדברים; כאשר מלמד תורה לבן בנו [בנוסף לבנו שמחוייב זה מכבר ללמדו], נוצרת בזה רציפות של שלשה דורות בקבלת התורה, ועל כך השריש כאן המהר"ל ש"הקבלה הזאת מן השם יתברך, כמו קבלת הזוגות". והואיל וניכר לכל שיש כאן קבלת תורה ברורה מהקב"ה, לכך קבלה זאת עומדת בסקירה אחת ובהשוואה אחת עם קבלת התורה מהר סיני. וראה דבריו בח"א לקידושין ל. [ב, קלד.], ותראה שזהו הביאור בדבריו שם.

(34) פירוש - למעלה [פ"ב מ"ח] אמרו "רבי יוחנן בן זכאי קבל מהלל ומשמאי". והקשה על כך שם בזה"ל: "יש לשאול, מה שקבע דברי רבי יוחנן בן זכאי בכאן, והוא היה קודם לאותן שזכר, שהרי קבל מהלל שהיה לפני זה", וא"כ היה לריב"ז להזכר בפרק א לאחר הזכרת הזוגות. ושם תירץ על כך שני תירוצים, עיי"ש. וכאן מוסיף תירוץ שלישי, והזכירו ברמז שם [פ"ב ציון 821].

(35) לכאורה יש להעיר, לפי המבואר למעלה [הערה 17] היה עקביא בן מהללאל בזמן שקודם למנויו של שמאי לאב בית דין. וא"כ נהי שאי אפשר להזכירו בתוך השושלת שיצאה מהלל ["לא יבא זר ביניהם"], אך היה ניתן להזכירו לפני תחילת השושלת זו [ונבאר שעם כל זה עדיף לשים דבריו בראש הפרק], ומדוע כתב כאן ש"לא היה אפשר להזכיר דברי עקביא עד אחרי דברי רבי ובנו", ובכך שולל אפשרות הזכרתו לפני שמאי והלל. ונראה, כי זה ברור שאין מקום להזכירו לפני שמאי והלל, כי אז אנו עוסקים באמצע קבלת הזוגות, ואי אפשר להכניס את עקביא בן מהללאל בין הזוג הרביעי [שמעיה ואבטליון] לזוג החמישי [הלל ושמאי]. לכך רק היה מקום להזכירו לאחר שנסתיימה קבלת הזוגות וזרע של הלל, וכפי שביאר כאן.

(36) ולא רק את החטא עצמו, אלא את סבת החטא.

(37) פירוש - כל עוד סבת החטא קיימת, בהכרח שבמוקדם או במאוחר יסובב מזה החטא עצמו, כי אין סבה ללא מסובב, שכל דבר שהוא בכח סופו לצאת אל הפעל, וכפי שכתב בסוף דרוש על התורה [נ:]: "כל דבר שהוא בכח בהכרח יצא לפועל, דאם לא כן לא נקרא שהוא בכח" [הובא למעלה פ"ב הערות 269, 1144]. וראה למעלה פ"א סוף הערה 737, ולהלן הערה 157. ובסנהדרין כה: אמרו "המשחק בקוביא [פסול לעדות], ואימתי חזרתן, משישברו את פיספסיהן ויחזרו בהן חזרה גמורה דאפילו בחינם לא עבדי. מלוה בריבית [פסול לעדות], ואימתי חזרתן, משיקרעו את שטריהן ויחזרו בהן חזרה גמורה". וכתב על כך בספר "על התשובה" עמוד 21: "התשובה של אלה הרי אינה אלא על איסור גזל, ולמה אין תשובתם תשובה ברגע שהם מתחרטים על העבר ואינם עוסקים יותר בדברים אלו שיש בהם גזל... כי לא מספיק לפרוש מן החטא, אלא צריך לפרוש פרישה גמורה מכל האוירה והגורמים והסביבה שסיבבו את האדם והביאוהו לידי חטא. תשובה המחזירה את האדם לכשרותו הראשונית מחייבת אותו לשבור את הפספסין, לקרוע את השטרות, להרוס את כל הגשרים המוליכים ממנו אל החטא... אין החטא נולד 'יש מאין', אלא החטא הוא פרי אוירה מסויימת של תנאים המכשירים לחטא... גם כאשר אין אנחנו חוטאים ממש, אנו עומדים פעמים הרבה על 'דרך חטאים' [תהלים א, א]... לכך לא מספיק לא לבצע את החטא עצמו, אלא צריך לפרוש מדרך חטאים. 'יעזוב רשע דרכו ואיש און מחשבותיו' [ישעיה נה, ז]. אין מדובר על החטא עצמו, אלא על הדרך המובילה אל החטא ומן החטא" [ראה להלן הערה 322]. נמצא שהאופן היחידי להנצל מהחטא הוא רק אם מבטל את סבת החטא, ולא כשמבטל את החטא גרידא.

(38) מה שהדגיש שהיצר הרע הוא מה "שנתן השם יתברך באדם" יוסבר על פי מה שאמרו [ברכות לא:] "אליהו הטיח דברים כלפי מעלה, שנאמר [מ"א יח, לז] 'ואתה הסבות את לבם אחרורנית'. אמר רבי שמואל בר יצחק, מנין שחזר הקב"ה והודה לו לאליהו, דכתיב [מיכה ד, ו] 'ואשר הרעותי'", ופירש רש"י שם "אני גרמתי להם, שבראתי יצר הרע". אמנם צריך ביאור מדוע כתב זאת כאן, ומה היה חסר אם היה כותב "הסבה שבא האדם לידי חטא הוא יצר הרע", מבלי להוסיף את המלים "שנתן השם יתברך באדם". ויל"ע בזה. ועוד אודות שהיצה"ר הוא המסית את האדם לחטא, כן אמרו [ברכות יז.] "רבון העולמים, גלוי וידוע לפניך שרצוננו לעשות רצונך, ומי מעכב, שאור שבעיסה וכו'", ופירש רש"י שם "שאור שבעיסה - יצר הרע שבלבבנו המחמיצנו". ובב"ב טז. אמרו "בקש איוב לפטור את כל העולם כולו מן הדין ["לומר שאנוסין הן על ידי הקב"ה שברא להם יצר הרע" (רש"י שם)], אמר לפניו, רבונו של עולם, בראת שור פרסותיו סדוקות, בראת חמור פרסותיו קלוטות, בראת גן עדן בראת גיהנם בראת צדיקים ["על ידי יצר טוב" (רש"י שם)] בראת רשעים ["על ידי יצר הרע... אנוסין הן החוטאין" (רש"י שם)]. ובתפארת ישראל פ"א [לג:] כתב: "כי אם ראוי שיהיו אלו הפעולות באות מן האדם, הלא יצר הרע שברא באדם הוא מביאו אל הפעולות הרעות, שבאות ממנו מצד יצר הרע שבו", ושם הערה 43. ולהלן [לפני ציון 118] כתב "כי בסלוק יצר הרע אין כאן חטא כלל", ושם הערה 118. וראה למעלה הערה 26.

(39) כן מוכח מסנהדרין צא:, שאמרו שם "אמר לו אנטונינוס לרבי, מאימתי יצר הרע שולט באדם, משעת יצירה, או משעת יציאה. אמר לו, משעת יצירה. אמר לו, אם כן בועט במעי אמו ויוצא, אלא משעת יציאה" [ראה להלן הערה 44]. הרי שהיצה"ר יגרום לעובר שיבעט באמו ויצא, אע"פ שבודאי עדיף לעובר שיצא רק לבסוף תשעת חודשי ההריון. מוכח מכך שהיצר הרע מתמקד בהוה בלבד, "ואינו משגיח בעתיד להיות". ולמעלה פ"ב מ"א [לאחר ציון 148] כתב: "ולפעמים אדם בא לעבור העבירה בשביל שאין עולה על לבו העונש שהוא לעתיד". ובכך מיישב שאלתו הראשונה על המשנה ["מה הוצרך לומר כל שלשה דברים, כי בזה שיחשוב שעתיד ליתן דין וחשבון לא יבא לידי עבירה, ומה צריך 'מאין באת ולאן אתה הולך'"], ומיישב כאן שלא מספיק רק לומר שעתיד ליתן דין וחשבון, כיון שהיצר "אינו משגיח בעתיד להיות". [ולהלן (מציון 159 ואילך) יבאר מה הצורך כלל שעקביא בן מהללאל יזכיר "עתיד ליתן דין וחשבון", אם היצה"ר לא משגיח בעתיד]. ובנדרים לב: אמרו "בשעת יצר הרע לית דמדכר ליה ליצר טוב", וכתב על כך בנתיב כח היצר פ"ד [ב, קלב:] בזה"ל: "קרא את יצר טוב 'חכם' [שם], כי יצר טוב מכריע אותו להיות רואה את הנולד בכל מעשיו. ומפני כך הוא החכם, כמו שאמרו [תמיד לב:] איזהו חכם הרואה את הנולד. כי אם הוא חוטא, סופו ליתן דין וחשבון, ולכך לא בא לידי חטא. ואם חטא, הוא עושה תשובה [הובא למעלה פ"ב הערה 1205, ולהלן הערה 172]. והפך זה נקרא יצר הרע 'מלך זקן וכסיל' [שם]... כי אף אם האדם זקן וראה מעשים הרבה, והיה ראוי לו שלא יהיה האדם רשע, שלא יקרה גם כן לו כמו שקרה לרשעים שהיה אחריתם לאבדון, עם כל זה הוא כסיל, ואינו למד מוסר, לכך נקרא יצר הרע 'זקן וכסיל'... ואמר 'ואדם לא זכר את האיש המסכן', דבשעת יצר הרע לית מאן דמדכר ליצר טוב. רוצה לומר כי היצר טוב ויצר הרע הם שני הפכים, ולפיכך כאשר נוטה ליצר הרע, אינו זוכר יצר טוב, כי שני הפכים אי אפשר שיהיו ביחד בנושא אחד. ולכך בשעת יצר הרע אינו זוכר יצר טוב, דאם לא כן, רק שהיה זוכר ליצר טוב, לא היה בא לידי עבירה, שכאשר היו שני דרכים לפניו היה בוחר בטוב. רק מפני שמסולק ממנו יצר טוב לגמרי, ולכך מתפתה אל יצרו" [ראה להלן הערה 77]. ובאגרת המוסר לרבי ישראל סלנט, כתב: "בלי דעת ובלי תבונה, נכיר, שהאמונה המרחפת בנו, שהאלקים שופט הוא לתת לאיש כפרי מעלליו הוא ראשית מצעדנו לעבודתו יתברך... אכן למורת רוח ודאבון לב, כוח הכללי הזה רק מסתתר בנו, נחבא במצפוני הלב, בל יראה החוצה, אם לא נשים לב לשדד אדמות לבבנו בהרחבת רעיוני המוסר. אי לזאת, גם הכח הכללי הלזה בל ישלח פארותיו על האברים לאסרם במאסר היראה, ומזה הכלל לא ימשכו הפרטים להשמר מהעברות המתרגשות, ונכשלים אנחנו בכל עת בעברות רמות עד שמים יגיעו, בחטאי הלשון באין מעצור לרוחנו, ובעסקי משא ומתן למכביר, ובטול תורה על כלנה. ובכלל, בכל האברים כמעט אין בו מתום... התאוה הנפרצה לאהוב הערב לשעתו, לבלי השקיף הנולד, אם כי מרה תהיה באחרונה. נמצא דוגמתם מה גם בעניני העולם, האיש הסכל, ובפרט החולה, לחלשת שכלו, יאהב לחטוף לאכול את הערב לחכו, וישכח כי זה יביאנו למחלה נפרצה. לכך אמרו רבותינו זכרונם לברכה [תמיד לב.] 'איזהו חכם הרואה את הנולד'. הוא מאמר רבותינו זכרונם לברכה [סוטה ג.] 'אין אדם עובר עברה אלא אם כן נכנסה בו רוח שטות'", והובא למעלה בהקדמה הערה 140, ופ"ב הערה 149. אמנם בדרשת שבת תשובה [ע., (הובא למעלה הערה 4)] כתב: "כאשר יחשוב האדם שהוא כמו פנקס בו נכתב הכל, לא יחטא. ואף כי נתן השם יתעלה בו יצר הרע, כיון שלפניו דבר זה, אינו בא לידי חטא, וכמו שאמר רבי [למעלה פ"ב מ"א] 'הסתכל בשלשה דברים ואין אתה בא לידי עבירה; דע מה למעלה ממך, עין רואה ואוזן שומעת וכל מעשיך בספר נכתבין'". הרי שביאר כי כאשר האדם ידע שכל מעשיו נרשמים בספר, שוב אינו בא לידי חטא, ודי בכך כדי להתגבר על יצרו. ואילו כאן כתב "ואף אם יחשוב וידע שעתיד לתת דין וחשבון... מכל מקום כאשר יצרו גובר עליו הוא חוטא, ואינו משגיח בעתיד להיות". וצ"ע. ותירץ בני הבה"ח משה יונה נ"י, שכאן מדובר לאחר שיצרו כבר התגבר עליו, וכפי שכתב "כאשר יצרו גובר עליו הוא חוטא, ואינו משגיח בעתיד להיות". אך רבי דיבר בטרם שיצרו התגבר עליו, ובא למנוע את התגברות היצר, וכמבואר למעלה [תקה:], שכתב: "ולפיכך אמר שיסתכל בג' דברים, ולא יבא יצר הרע, כי אם יסתכל בג' דברים, ודבר זה קל לעשות, לא יבא לידי יצר הרע. וזה שאמר 'ואין אתה בא לידי חטא', ולא אמר 'ואין אתה בא לחטא', כי 'ידי החטא' נקראו כאשר יצרו מתגבר עליו, הם הידים שהם סמוכים לעבירה... ולפיכך אמר 'ואין אתה בא לידי חטא', ולא אמר 'ואין אתה בא לחטא'". וראה להלן הערה 150, שנקודה זו נתמכת מדבריו שם.

(40) וכן נאמר על עוזיהו [דהי"ב כו, טז] "וכחזקתו גבה לבו עד להשחית וימעל בה' אלקיו וגו'", וכפי שיבאר בסמוך. ובנתיב כח היצר פ"ד [ב, קלב:] כתב: "נקרא יצר טוב 'איש מסכן' [נדרים לב:], בעבור כי זהו תכלית הטוב אל האדם, שיהיה האדם נכנע כמו העני, שכאשר האדם נכנע מקבל האדם יראת השם. אבל כאשר האדם יש לו גבהות לב אין עליו יראת שמים, ובא לכלל כל החטאים. ולכך נקרא יצר טוב 'איש מסכן'. והפך נקרא יצר הרע 'מלך' [שם], כי יצר הרע מסיתו לגבהות הלב, שדבר זה סלוק יראת השם, כדכתיב [דברים ח, יד] 'ורם לבבך ושכחת את ה' אלקיך'". ולמעלה פ"א מ"ה [רסד:] כתב: "מי שהוא ירא שמים הוא נכנע, ואין לו גבהות רוח", ושם הערה 792. הרי שגבהות לב היא פריקת עול, וכמבואר להדיא בדבריו להלן [לפני ציון 70]. וראה להלן הערות 45, 71, 100, 178, 203, 289. ובאגרת המוסר לרמב"ן כתב: "בעבור הענוה, תעלה על לבך מדת היראה, כי תתן אל לבך תמיד מאין באת, ולאן אתה הולך, ושאתה רמה ותולעה בחייך ואף כי במותך, ולפני מי אתה עתיד לתן דין וחשבון, לפני מלך הכבוד... וכאשר תחשוב את כל אלה, תירא מבוראך ותשמר מן החטא". הרי שגם הרמב"ן ביאר שדברי עקביא בן מהללאל באים לסלק את סבת החטא, על ידי שהאדם יסלק מעצמו את גבהות הלב.

(41) להלן פ"ד מכ"ב "הקנאה והתאוה והכבוד מוציאין את האדם מן העולם", וראה שם בביאור המשנה.

(42) לשונו "מתחדשים מכח גבהות הלב" יבואר על פי מאמרם [קידושין לב:] "יצרו של אדם מתחדש עליו בכל יום, שנאמר [בראשית ו, ה] 'רק רע כל היום'", ופירש רש"י שם "כל היום - קרא יתירא הוא ללמדנו שכל שעות היום רעתו מתחדשת". וראה בנתיב כח היצר פ"ב [ב, קכו.] בביאור המאמר [הובא בחלקו להלן הערה 645].

(43) סוכה נב: "יצרו של אדם מתגבר עליו בכל יום, ומבקש להמיתו", ובתפארת ישראל פמ"ח [תשנז:] כתב על כך: "וביאור ענין זה, כי היצר הרע באדם הוא החסרון וההעדר הדבק בנמצאים. והעדר זה מבקש להעדיר ולהחסיר האדם לגמרי" [הובא למעלה פ"ב הערה 1012]. ולמעלה פ"ב מ"ב [לפני ציון 277] כתב: "בפרק חלק [סנהדרין צא:], דאמרינן שם יצר הרע מאימתי נתן באדם, ואמר שנתן בו משעה שיוצא ממעי אמו, דכתיב [בראשית ח, כא] 'כי יצר לב האדם רע מנעוריו', חסר כתיב, משננער לצאת מבטן אמו נתן בו יצר הרע. ומעתה יקשה לך, למה דוקא משיוצא לאויר העולם. אבל יש לדעת כי טעם זה כמו שבארנו, כי יצר הרע הוא השטן הוא המלאך המות, כמו שאמרו בפרק קמא דבבא בתרא [טז.]. והיצר הרע שנתן באדם הוא עצמו השטן והמלאך המות, שמביאים האדם אל ההעדר והמיתה, והכל הוא ענין אחד. ולפיכך כל זמן שלא יצא האדם לאויר העולם, שלא נשלם, והוא מתנועע אל ההשלמה, אין דבק בו ההעדר, שהוא הפך ההויה, ולא ימצאו שני הפכים ביחד. אבל תכף שננער מבטן אמו, והוא נמצא בפעל בשלימות, ואינו עומד אל הויה עוד, אז דבק בו ההעדר, שהוא יצר הרע, הוא שטן, הוא מלאך המות, שדבק בכל הנמצאים", ושם הערה 277. וראה למעלה פ"א הערה 730.

(44) לשונו בנתיב כח היצר פ"ד [ב, קל:]: "כי בודאי היצר הזה מגרה באדם ויותר בישראל [סוכה נב.], כי היצר מבקש להפיל הנמצא עד שיהיה בלתי נמצא. וכמו שמורה עליו השם, שנקרא 'רע'. ובודאי יותר מגרה היצר הרע בישראל ובתלמידי חכמים, שמבקש להפיל בית בנוי נמצא ולבטל אותו. כי ישראל הם עיקר המציאות, והם בית בנוי, ממה שמגרה וחפץ לבטל בית מהורס בעצמו... כי היצר הרע שהוא מגרה באדם לבטל את המציאות כאשר אמרנו... לפי מעלת הדבר מתגרה בו יצר הרע".

(45) לכאורה לפי זה יצא, שככל שהאדם יהיה יותר בעל ענוה, כן יותר יהיה בטל ממנו היצה"ר. והואיל ועל משה רבינו נאמר [במדבר יב, ג] "והאיש משה ענו מכל האדם אשר על פני האדמה", בהכרח שלא ישלוט בו היצה"ר. אמנם אמרו חכמים [ב"ב יז.] "שלשה לא שלט בהן יצר הרע, אלו הן; אברהם, יצחק, ויעקב... תנו רבנן, ששה לא שלט בהן מלאך המות, ואלו הן; אברהם, יצחק, ויעקב, משה, אהרן, ומרים". ומתוך שהזכירו את משה רק לגבי אי שליטת מלאך המות, ולא לגבי אי שליטת היצר הרע, מוכח שהיצה"ר שלט במשה, וכן מבואר בח"א שם [ג, עז:]. ועוד יש להעיר, שאם היצה"ר תלוי בגבהות הלב, כיצד יש יצה"ר לתינוק בן יומו [כמבואר בגמרא בסנהדרין (צא.) שיצה"ר שולט באדם משעת יציאה, והובא בהערה 43], וכי תינוק בן יומו הוא בגדר ש"יחשוב עצמו במדריגה עליונה מאד". והרי אף לבהמה יש יצה"ר [כמבואר למעלה פ"ב מי"ד (תשצא.)], ומה שייך לומר עליה שיש לה גבהות לב. ונראה לבאר, כי "גבהות הלב" אינה גאוה גרידא, אלא היא שהנברא נתפס כמציאות בפני עצמו, ובלשון המהר"ל נאמר שגבהות הלב היא שהנברא נתפס כעלה, ולא כעלול [ראה להלן הערה 178], וזו פריקת עול. ולכך אף תינוק בן יומו ובהמה שייכים לענין זה, שהם עומדים ברשות עצמם, ואינם תלויים באחרים [ראה הערה 157]. ולכך, נהי שמשה רבינו היה ענו מכל אדם אשר על פני האדמה, מ"מ מכלל "נברא" לא יצא, וכל "נברא" מעצם הגדרתו הוא מציאות לכשעצמו, ולכך היצה"ר שולט בו. וראה הערות 40, 70, 203, ותראה שזו ההגדרה של "גבהות הלב". וראה להלן הערה 185 בביאור לשון חכמים שהיצה"ר היה גורם לעובר שיהא "בועט במעי אמו ויוצא" [סנהדרין צא:].

(46) של גבהות הלב וחשיבות עצמית, וכפי שיביא בסמוך שלשה מאמרים להוכיח כן. וכן נגעו בענין זה במה שאמרו [סנהדרין צא:] שאין יצה"ר לעובר שבמעי אמו [ראה הערה 43]. וכן במה שאמרו [ירושלמי תענית פ"ד ה"ה] שבשעת מסירת הלוחות למשה אז עשו ישראל את חטא העגל. וכן במה שאמרו [סוכה נב.] שיצה"ר מתגרה רק בבעלי מעלה, וכפי שיבואר בהמשך ההערה. ואמרו עוד [קידושין מ.] "אם רואה אדם שיצרו מתגבר עליו, ילך למקום שאין מכירין אותו, וילבש שחורים ויתכסה שחורים, ויעשה מה שלבו חפץ", וכתבו התוספות [מו"ק יז. ד"ה אם] "אם רואה אדם שיצרו מתגבר עליו - וכתב ר"ח חס ושלום לא הותר לו לעשות עבירה, אלא ע"י כך יכנע לבו". וכן רש"י במו"ק שם כתב "אמר לן רבי משום רב האי גאון ויעשה מה שלבו חפץ, רוצה לומר דודאי כיון שלבוש שחורים וכו' אני ערב בדבר שאינו חפץ מכאן ואילך בעבירה". ועוד אמרו [תמורה טז.] "שלא ישגבני יצר הרע מלשנות", הרי שנקט בלשון "ישגבני", שהוא לשון גבהות הלב. ובקידושין פא: אמרו "רבי חייא בר אשי הוה רגיל כל עידן דהוה נפל לאפיה הוה אמר הרחמן יצילנו מיצר הרע", הרי דוקא התפלל כן כאשר "נפל לאפיה", והכניע עצמו. ובנוסח ספרד אומרים לאחר תפילת העמידה "ותצליני מיצר הרע, ותן בלבי הכנעה וענוה", הרי ההצלה מיצה"ר סמוכה להכנעה וענוה, וכמו שנתבאר כאן. ובנצח ישראל פ"ב [כז.] הביא את מאמרם [סוכה נב.] שהיצה"ר מתגרה במיוחד בישראל ובתלמידי חכמים, וכתב לבאר: "ויש לשאול, מפני מה דוקא מגרה באותו שיש לו מעלה. ופירוש דבר זה, כי מי שיש לו מעלה גדולה יותר ממה שהוא לשאר אדם, נחשב דבר זה כאילו הוא יוצא מן הסדר והשעור, ובשביל זה דבק בהם כח אשר הוא מבטל מעלתם, אשר הוא חוץ מן שעור המוגבל. ולכך ישראל, אשר ירשו מעלה העליונה היוצא חוץ לשעור, דבק בהם כח הרע, הוא היצר, אשר הוא מוכן לבטל אותה מעלה עליונה, לפי שיוצא מעלתם משאר אדם. וכן תלמידי חכמים, שיש להם עוד יותר מעלה, דבק בהם כח אשר הוא מוכן לבטל המעלה אשר אינה לשאר בני אדם. ודבר זה תמצא מבואר, כי השטן, הוא היצר הרע [ב"ב טז.], היה מגרה בישראל כאשר קנו ישראל המעלה העליונה, והוא כאשר הוציא השם יתברך את ישראל ממצרים ונתן להם התורה, ובזה קנו ישראל המעלה על הכל, עד שהכתוב אמר עליהם [תהלים פב, ו] 'אמרתי בני אלקים אתם ובני עליון כלכם אכן כאדם תמותון', וזה נאמר בשעה שקבלו ישראל התורה, שהיו ישראל במעלה היותר עליונה, והיא יוצא מן גדר שאר אדם, והיה דבק בהם הכח המוכן לבטל דבר שהוא יוצא מן הגדר. ולכך באותה שעה שקבלו התורה [בשעת נתינת הלוחות למשה רבינו], שהיה מעלתם על הכל, יצא החטא [העגל] אל הפעל, לא קודם ולא אחר נתינת התורה", ושם מאריך בזה. וכן כתב בתפארת ישראל פמ"ח [תשנב.].

(47) "שהתחיל למנות ונטמא במת, שסותר מנינו ומביא קרבן ומונה כתחלה" [ר"ן שם]. והתוספות בנזיר ד: כתבו "לא אכלתי אשם נזירות - אבל שאר אשמות היה אוכל, אבל אשם נזיר היה קשה בעיניו לאוכלו, לפי שאינו בא אלא בנזיר שנטמא, וכיון שנטמא היה דואג פן מתחרט על נדרו, שהימים הראשונים נופלין, ומביא חולין בעזרה".

(48) שהיה נזיר שנטמא, אך תחילת נדרו היתה לגמרי לשם שמים, וכמבואר בהמשך [תוספות נזיר ד: ד"ה עליך].

(49) "מתוך שראיתי במים צורתי כל כך נאה, נתגבר עלי יצרי ובקש להביאני לידי מעשים רעים לטורדני מן העולם" [רש"י שם]. ולהלן יבאר שהיצה"ר ביקש שיעמיק לעיין ביופיו, וראה הערה 71.

(50) "כך אמר בעצמו" [רש"י שם], ופירושו שכך דיבר כלפי יצרו.

(51) כן אמרו גם במדרש [ב"ר כב, ו] "אין יצה"ר מהלך לצדדים, אלא באמצע פלטיא. ובשעה שהוא רואה אדם ממשמש בעיניו, מתקן בשערו, מתלא בעקיבו ["מגביה בגופו" (רש"י שם)], הוא אומר הדין דידי. מאי טעמיה, [משלי כו, יב] 'ראית איש חכם בעיניו תקוה לכסיל ממנו' ["תקותו של יצר הרע לשלוט עליו" (רש"י שם)]". וכן נאמר [בראשית לט, ו] "ויעזוב כל אשר לו ביד יוסף וגו' ויהי יוסף יפה תואר ויפה מראה", ופירש רש"י שם "ויהי יוסף יפה תואר - כיון שראה עצמו מושל, התחיל אוכל ושותה ומסלסל בשערו. אמר הקב"ה, אביך מתאבל ואתה מסלסל בשערך, אני מגרה בך את הדוב, מיד 'ותשא אשת אדוניו וגו" [שם פסוק ז], כל מקום שנאמר 'אחר' סמוך", ומקורו בב"ר פז, ג-ד. ולכאורה היה יכול להוכיח עוד ממעשה זה ש"מקום עפר רמה ותולעה" שהוזכר במשנתינו מיועד לבטול כח היצר הרע, שהרי הנזיר בטל את כח יצרו על ידי שאמר לו "מה אתה מתגאה בעולם שאינו שלך, במי שעתיד להיות רמה ותולעה". ולפי זה גם היה יכול לומר ליצרו "מה אתה מתגאה במי שבא מטפה סרוחה", ואולי לכך כוונתו במה שאמר "בעולם שאינו שלך", כי יצירת האדם מאין מורה שהעולם אינו שלו [מפי גיסי הרה"ג ר' אריה ברגמן שליט"א].

(52) כי שערות ראשו מורות על כבודו, וכפי שכתב בבאר הגולה באר הרביעי [תקי.], וז"ל: "כי גלוח הראש הוא הסרת הכבוד. ודבר זה רמוז בכתוב גם כן, שכאשר אמר ביפת תאר להסיר שמלת שביה הנאים, אמר [דברים כא, יב] 'וגלחה את ראשה'. ולפיכך מה שהוסר הרשע מכבודו נקרא 'גלוח הראש'". ומוכיח מהמאמר בשני אופנים שהיצה"ר מתגרה מחמת גבהות הלב; (א) רק כאשר ראה עצמו יפה ונאה התגרה בו יצרו. (ב) הואיל ומטרת היצר היא לטורדו מן העולם, ממילא מוכח מכך שהיצר מבקש לאבד את הבנוי, ולא את אשר הוא הרוס.

(53) לשון המשך הגמרא: "מאי שנא אשם נזיר טמא דלא אכל, דאתי על חטא, כל אשמות נמי לא ליכול, דעל חטא אתו. אמר ליה רבי יונה, היינו טעמא, כשהן תוהין ["כשהן מתחרטין על מעשיהן הרעים" (ר"ן שם)] נוזרין, וכשהן מטמאין ורבין עליהן ימי נזירות ["שמתחילה לא נתכוונו אלא לשלשים יום" (ר"ן שם)] מתחרטין בהן, ונמצאו מביאין חולין לעזרה ["לאו דוקא, שכל זמן שלא התירן חכם, נזירותן קיימת וקרבנותיהן חובה עליהן, אלא כעין חולין קאמר, שמתוך שאין כוונתן רצויה, אף קרבנותיהן אינן רצויין. אבל בהך גברא שבא מן הדרום ליכא למיחש להכי, שכיון שהיתה כוונתו כל כך רצויה בתחלה, אנן סהדי שלא נתחרט" (ר"ן שם)]. וראה תוספות נזיר ד: [ד"ה לא, וד"ה עליך]. אמנם המהר"ל יבאר מהלך אחר מנין ידעינן שנזיר זה לא יתחרט מנזירותו.

(54) כמבואר בר"ן שם, והובא בהערה הקודמת.

(55) מלשונו משמע שהואיל והנזירות באה לעולם מפאת חרטה שקדמה לה, לכך אין זו נזירות שכלית ורוחנית, וכמו שיתבאר בהערה הבאה. ולפי זה יוצא שאין חשש החרטה הסבה שנזירות זו אינה לה', אלא הסימן לכך, שהואיל ואיירי באדם המתחרט ומשנה דרכיו, לכך זה מורה שאיירי בנזירות שאינה במדרגה גבוהה, וממילא קרבנותיו יהיו בבחינת "חולין בעזרה".

(56) ולכך אין זה "לשם ה'", כי זו נזירות הבנויה על חרטה ושנוי. ונראה לבאר זאת על פי דבריו בח"א לכתובות עז: [א, קנט.], שכתב: "האדם הוא בעל חומר, ולכך הוא מתחרט על אשר עשה. ודבר זה ידוע כי החרטה הוא השתנות מן הן ללאו, או מן לאו אל הן. וכל שנוי הוא בחומר, ולפיכך מי שאצלו החרטה הוא בעל חומר, שאצלו ימצא השנוי בו, כי אשר בו מדת השכלי לא יתחרט כלל, כי אין חרטה בשכל" [הובא למעלה פ"א הערה 1338]. ובפ"ב מ"ט [לאחר ציון 1063] כתב: "כי הדבר אשר הוא נבדל לגמרי הוא בלתי השתנות, כי הדבר החמרי הוא משתנה ומתפעל, ולא כך הדבר הנבדל, אשר אין לו שנוי". וצרף לכאן את הפתגם "רשעים מלאים חרטה" [מכלול המאמרים והפתגמים, עמוד 1725]. וראה למעלה פ"א הערה 1338, שנתבאר שם שהמאפיין את החומר הוא היותו בעל השתנות. וראה להלן הערה 773.

(57) הנזיר שבא מן הדרום.

(58) בכת"י כאן סלל לו דרך אחרת בביאור "לשם ה'" [וחלקו הועתק בשולי העמוד של דפוס לונדון], וז"ל: "כי זה שהיה נודר שלא יבא לידי חטא, ובזה בודאי רצון השם יתברך. אבל שנודר בנזירות מפני חטאו, אין זה נקרא לשם ה'". הרי שמבאר "לשם ה'" כמו "לרצון ה'", וכאשר הנזירות התגלגלה לעולם מחמת חטא, אין בזה רצון ה', לעומת נזירות שבאה לעולם כדי למנוע חטא. וכן משמע בספרי [במדבר ו, ב], שהביאו שם את המעשה הזה, אך סיימו שם: "ונשקתיו על ראשו, נאמתי לו כמותך ירבו בישראל עושים רצון המקום, ועליך נתקיים [שם] 'איש או אשה כי יפליא לנדור נדר נזיר להזיר לה"". אמנם יקשה על מהלך זה קושית הגמרא "מאי שנא נזיר טמא דלא אכל, דאתי על חטא, כל אשמות נמי לא ליכול, דעל חטא אתו" [הובא בהערה 53].

(59) מבאר טעם שני מדוע אין לחשוש לחרטה באשמו של הנזיר מן הדרום, לעומת שאר נזירים.

(60) פסחים ע: "תניא יהודה בן דורתאי... והלך וישב לו בדרום", ופירש רש"י שם "וישב לו בדרום - רחוק מירושלים, שלא לעלות לרגל ויתחייב בפסח", הרי ש"הדרום" מורה על מקום רחוק מירושלים.

(61) גם אם לא יטמא, כי אף נזיר טהור מביא קרבנות בסוף ימי נזרו [במדבר ו, יג-כ, וראה ברמב"ן שם פסוק יד, והובא להלן הערה 856].

(62) אף אם יטמא וירבו ימי נזירותו, שהואיל ונכנס לנזירות זו ביודעו היטב את הקשיים שיש בדבר [שיבוא ממקום רחוק], לכך לא יתחרט מנזירותו אף אם יערמו קשיים נוספים בדרכו [כמו רבוי ימי נזירותו]. וראה הערה 65.

(63) פירוש - אין זה דומה לקושי שכל נזיר מקבל על עצמו, שיפרוש מן היין למשך ימי נזרו [וממילא היה מקום לחשוב שכל נזיר לא יתחרט כשיטמא].

(64) ולכך אין בקבלת נזירות רגילה הסכמה לקבלת הקשיים שיש בדבר, כי חושב בלבו שלא יתקשה כלל, שלא יצטער מן היין. [ואמרו (נדרים י.) שחטא הנזיר הוא "שציער עצמו מן היין". וכנראה תגלחת שערותיו של כל נזיר בסיום נזירותו (במדבר ו, יח) אינה נחשבת לקושי מיוחד].

(65) חידוש גדול יש בדבריו, והוא שכאשר אדם מקבל על עצמו דבר שידוע לו מראש הקשיים שיש בכך [כגון רבוי הדרך], מעתה לא יתחרט מכך אף שיתקל בקשיים אחרים שלא ידע עליהם מראש [כגון רבוי ימי הנזירות מחמת טומאה], וטעמא בעי לכך. והנראה, כי הסימן המובהק לאהבה הוא יכולת הנאהב לעמוד כנגד נסיונות וקשיים, וכפי שכתב בנתיב אהבת השם פ"א [ב, מג:]: "כי אף אם באים כל היסורין בעולם על האדם, האהבה שהיא בעצם אין כאן בטול, כי אין ענין האהבה רק הדביקות... כאילו דבר זה ענין עצמי לאדם. ואם באים היסורים עליו אי אפשר אל היסורין לבטל דבר שהוא ענין עצמי". וכן כתב בתפארת ישראל פל"ח [תקפה.] שהבטוי לאהבה הוא עמידה בנסיונות [הובא למעלה פ"א הערה 883]. נמצא שכאשר מקבל על עצמו דבר שיש בו קשיים, מורה בזה על אהבתו, ולכך אף אם יתרבו הקשיים אין לחשוש לחרטה מעיקרא, כי זו מהותה של אהבה שעומדת יפה כנגד הקשיים המתחדשים לבקרים. וראה להלן פ"ה מכ"ב [ד"ה ותירוץ דבר] בביאור ההנהגה של "לפום צערא אגרא", שדבריו שם שייכים מאד ליסוד שמניח כאן.

(66) כתובות נט: "הבטלה מביאה לידי זימה". ובקידושין פא. אמרו "סקבא דשתא ריגלא", ופירש שם הערוך "כיון שאוכלין ושותין ובטלין ממלאכתן, מתייחדין ובאין לידי עבירה". והרמב"ם בהלכות איסורי ביאה פכ"ב הכ"א כתב "יפנה עצמו ומחשבתו לדברי תורה וירחיב דעתו בחכמה, שאין מחשבת עריות מתגברת אלא בלב פנוי מן החכמה", וראה למעלה פ"ב הערה 266.

(67) פירוש - היה אותו נזיר מביא על עצמו את גרוי היצר הרע, והיה אשם בכך, כי הבטלה אינה רק נחשבת כ"שב ואל תעשה", אלא כפשיעה, וכמו שכתב למעלה פ"ב תחילת מט"ו: "אל יפנה אל הבטלה, רק אל התורה, כי יש לפניו מלאכה גדולה לעשות, ואם יפנה אל הבטלה הרי הוא פושע נקרא לגמרי", ושם מאריך בזה. ולכך כאשר היצה"ר בא עליו מחמת הבטלה, הרי זה נחשב שהביא את היצר הרע על עצמו מחמת פשיעתו. ועוד אמרו חכמים [שבת לג.] "כל הממרק את עצמו לעבירה ["מפנה לבו לכך, ממרק עצמו משאר עסקים להתעסק בעבירות" (רש"י שם)], חבורות ופצעין יוצאין בו". וכתב שם בח"א [א, כו:] בזה"ל: "הממרק עצמו לדבר עבירה. פירש רש"י מפנה לבו לכך, ומורה דבר זה על שהוא בעצמו נפש חוטא. כי כאשר יצר הרע מגרה באדם, הרי החטא הזה חוץ מן האדם, כי יצר הרע מגרה בו. אבל מי שמפנה עצמו לדבר עבירה, הרי הוא חסר בעצמו. ולפיכך חבורות ופצעים יוצאים בו בעצמו, לפי שכל חוטא חסר הוא, שזה לשון חוטא, כמו [מ"א א, כא] 'והייתי אני ובני שלמה חטאים', רוצה לומר חסרים. ומי שהוא ממרק עצמו לדבר עבירה, הרי הוא חסר בעצמו". וראה למעלה פ"א הערות 743, 1496. ובנתיב כח היצר פ"ב [ב, קכו:] כתב: "כי המביא עצמו לידי הרהור יותר חמור בצד מה ממי שחוטא במעשה ולא בא ההרהור על ידי עצמו, מפני כי לא נקרא שהוא בעצמו רע, רק כי הוא נמשך אחר היצר הרע אשר הוא המסית את האדם. אבל המביא עצמו לידי הרהור הוא בעצמו רע... וזה נקרא 'רע' כאשר מביא עצמו לידי הרהור". וראה להלן הערה 569.

(68) רש"י שמות א, ה "ויוסף היה במצרים - והלא הוא ובניו היו בכלל שבעים, ומה בא ללמדנו, וכי לא היינו יודעים שהוא היה במצרים, אלא להודיעך צדקתו של יוסף; הוא יוסף הרועה את צאן אביו, הוא יוסף שהיה במצרים ונעשה מלך, ועומד בצדקו". הרי מה שהיה יוסף "רועה צאן אביו" מיישך שייכי לצדקת יוסף.

(69) מעין מה שאמרו [קידושין פא.] "בעלה בעיר, אין חוששין משום ייחוד", ופירש רש"י שם "דמסתפי מבעל השתא אתי".

(70) פירוש - פריקת עול מביאה לגבהות לב, כי אז האדם שם את עצמו במצב שאין למעלה ממנו דבר, וכמבואר למעלה בהערה 45. אך כאשר יש עליו מורא אביו, בזה הוא נחשב כעלול אל אביו, וכמו שכתב בתפארת ישראל פמ"א [תרלח:], וז"ל: "כי הוא יתברך עלה לאדם, שהוא עלול. ונקרא גם כן על האבות שם עלה, ומשתתפים עם השם יתברך בתולדות האדם. שהוא יתברך, והאב, עלה לאדם אשר הוא עלול. לכך כל השותפים בו נקראים בשם 'עלה'" [ראה למעלה פ"ב הערה 685]. ולמעלה הערה 40 נתבאר שהיצה"ר מביא לגבהות הלב. נמצא שגבהות הלב היא סבה ליצה"ר, והיא מסובבת ממנו.

(71) משמע מדבריו שהיצה"ר היה מגרה בו "שיראה יופי והדר שלו", נמצא שהיצר קדם לראית יופיו והדרו. אמנם בגמרא לכאורה מבואר להיפך, שקודם ראה את בבואתו במי המעיין, ורק לאחר מכן "פחז עלי יצרי לטרדני מן העולם" [כמובא למעלה לפני ציון 49]. וצריך לומר שיש כאן שני שלבים; בתחילה ראה בבואתו במים, ואז פחז עליו יצרו, והיצר תבע ממנו שיראה עוד את היופי וההדר שלו. וראה למעלה הערה 49, שרש"י בגמרא שם ביאר שתביעת היצר היתה "להביאני לידי מעשים רעים".

(72) ממה שהדגיש שלא פרק מעליו עול אביו ויראתו, ולכך לא הגיע לגבהות לב. ולמעלה [לפני ציון 51] כתב: "הרי לך כאשר ראה עצמו יפה ונאה מיד היה יצרו מתגבר עליו".

(73) "שיעשה מלחמה עם יצר הרע" [רש"י שם].

(74) "יום הדומיה היא יום המות, שהוא דומיה עולמית" [רש"י שם]. ובדף הקודם [ברכות ד:] פירש רש"י גם את שתי הבבות הקודמות; "אמרו בלבבכם - אמרו מה שכתוב [דברים ו, ו] 'על לבבך'. 'על משכבכם' - שנאמר [דברים ו, ז] 'בשכבך'".

(75) פירוש - במאבק הניטש בין היצה"ט ליצה"ר, יש לאדם לודא שידו של יצה"ט תהיה על העליונה. ובנתיב כח היצר פ"ב [ב, קכו:] כתב: "האדם צריך שיהיה זריז וגבור חיל לעמוד נגד יצרו". וכמו שאמרו להלן [פ"ד מ"א] "איזהו הגבור הכובש את יצרו". וכן אמרו [שיהש"ר ד, אות ד] "כל שעומד ושולט ומתגבר ביצרו קרוי גבור".

(76) פלא גדול יש כאן, שמדלג הבבא של "יעסוק בתורה" ועובר ישירות לקריאת שמע. והרי הביא את הגמרא בברכות כגירסה השנויה לפנינו [מלבד שנויים קטנים הנמצאים בעין יעקב, וכדרכו שנוקט כגירסת העין יעקב (ראה למעלה בהקדמה הערה 30, פ"א הערה 1004, פ"ב הערה 535, ולהלן הערה 654)]. ויותר מזה, שלהלן [לפני ציון 84] טרח לבאר מדוע לימוד תורה יועיל לאחר שקריאת שמע לא הועילה. והרי בגמרא מבואר להיפך, שקריאת שמע מועילה לאחר שלימוד תורה לא הועיל [וזהו הסדר שנזכר בפסוק, וראה הערה 84]. וצע"ג.

(77) לשונו בנתיב כח היצר פ"ד [ב, קלג.]: "היצר הטוב ויצה"ר הם שני הפכים, ולפיכך כאשר נוטה ליצה"ר אינו זוכר יצר טוב, כי שני הפכים אי אפשר שיהיו בנושא אחד" [הובא למעלה הערה 39]. לכך היצה"ר מורה על השניות, וכמבואר בהמשך דבריו. והשניות היא כלפי האדם, שנערך בו מאבק בין כחות הפכיים. אך בנתיב כח היצר פ"ד [ב, קלב.] ביאר שהשניות היא כלפי הקב"ה, שכתב: "יצר הרע מסלק את האדם מן השם יתברך כאשר נמשך אחר היצר הרע, וכאילו יש לו אלוה אחר לגמרי אשר בו נבדל מן השם יתברך... כי היצר הרע הוא השניות, כמו שהתבאר אצל אם רואה אדם שיצרו גובר עליו יקרא קריאת שמע". הרי שביאר את השניות שיש ביצה"ר שהיא כלפי הקב"ה, וצירף לזה את המאמר שלפנינו. ויל"ע בזה. והנראה שדבריו כאן זקוקים לדבריו בנתיב כח היצר, שכתב כאן בהמשך ש"מצד השם יתברך אשר הוא אחד, אין ראוי להיות נמצא היצר הרע". והיה עדיין מקום לשאול, שנהי שאחדות ה' מחייבת שלא יהיו לאדם כחות הפכיים ומחולקים בדמות יצר טוב ויצר הרע, אך מדוע היצר הרע הוא הנדון כשניות, ולא היצר הטוב. ועל כך חייבים אנו לומר שהואיל והיצה"ר מסית את האדם כנגד הקב"ה, בעל כרחך שבו נמצאת השניות, ולא ביצר הטוב. והרי על כך אמרו חכמים [שבת קה:] "'לא יהיה בך אל זר ולא תשתחוה לאל נכר' [תהלים פא, י], איזהו אל זר שיש בגופו של אדם, הוי אומר זה יצר הרע". הרי היצה"ר נדון כ"אל זר", והטעם לכך הוא שהיצה"ר אינו סתם "זר", אלא "אל זר", שמסית את האדם נגד הקב"ה. ונקודה זו ממש מבוארת בדרשת שבת הגדול, וכמובא בהערה הבאה.

(78) לשונו בדרשת שבת הגדול [קצח:]: "היצר הרע עצמו קראו חז"ל [שבת קה:] 'אל אחר', כמו שכתוב [תהלים פא, י] 'לא יהיה בך אל זר', איזהו אל זר שיש בגופו של אדם, הוי אומר זה יצר הרע. והוא נקרא 'אל זר'. וכך אומר במסכת ברכות... אם רואה אדם שיצרו מתגבר עליו, יקרא ק"ש. ומה ענין ק"ש ליצרו, אבל פירוש זה כי היצר הרע הוא עבודת אלילים באדם, כי ראוי היה שיהיה היצר טוב בלבד, אשר הוא מביא לעבודת השם יתברך. אבל יצר הרע הוא שניות ליצר טוב, ומביא לידי שניות, ונקרא עבודת אלילים. וכאשר יקרא ק"ש, ויהיה דבק באחדותו יתברך, יהיה מסלק השניות, הוא יצר הרע". ובנתיב כח היצר פ"ג [ב, קכז:] כתב: "מה ענין קריאת שמע לסלק יצר הרע. אבל הפירוש הזה... כי לכך יקרא ק"ש, כי השם יתברך שהוא אחד מסלק היצר הרע, ואם כן לא נשאר רק היצר הטוב. ומורה על שהשם יתברך אחד, והוא יתברך טוב הגמור בודאי... אבל כאשר היצר הרע בעולם, כאילו ח"ו אין השם יתברך אחד". ובח"א לסנהדרין מג: [ג, קנט.] כתב: "שהיו המינים אומרים שאי אפשר שיהיה התחלה אחת יוצא ממנו הטוב והרע, ולכך אמרו שיש כאן ב' התחלות, האחת התחלה לטוב, והשני התחלה לרע. וכאשר יש בעולם יצר הרע, שהוא כנגד יצר הטוב, נראה שיש כאן ב' התחלות ח"ו. ולפיכך אמרו בפ"ק דברכות, אמר רבי לוי בר נחמני אמר ר"ל לעולם ירגיז אדם יצר טוב על יצר הרע [מביא המאמר שם]... כי הש"י הוא אחד, ומפני שהוא אחד מסלק היצר הרע, עד שאין שניות, הוא הרע. שהיו אומרים המינים שיש כאן עוד התחלה לרע, ולא נשאר רק היצר טוב, וזה מורה על שהש"י אחד שהוא טוב הגמור". ועוד אודות שקריאת שמע מסלקת את השניות, הנה אמרו חכמים [סוטה מב.] "אמר להם הקב"ה לישראל, אפילו לא קיימתם אלא ק"ש שחרית וערבית, אין אתם נמסרים בידם". ובח"א [ב, עט:] שם כתב: "וטעם הדבר כי זכות קריאת שמע מועיל להם לנצח, כי האחדות שהם מאמינים בו יתברך, בזה ישראל מנצחים את האומות, לפי שהם דביקים בכח אחד, שהאחד מורה על שאין מבלעדו והכל אפס, ומאחר שאין מבלעדו נמצא כי הוא גובר, כדכתיב [דברים לב, לט] 'ראו עתה כי אני אני הוא ואין אלקים עמדי'". וכן הוא בגו"א דברים פ"כ אות ו. ובבאר הגולה באר השני [קס:] כתב: "כאשר האדם מתדבק באחדותו יתברך, האחדות שלו מבטל כח המזיקים, שאין בהם רק השניות", וביאר לפי זה מאמר חכמים [ברכות ה.] שהקורא קריאת שמע על מטתו כאילו אוחז חרב של שתי פיות להרוג את המזיקין [הובא למעלה בביאור משנת "כל ישראל" הערה 217]. וכן הוא בבאר הגולה באר הרביעי [שפ:]. ועוד אמרו חכמים [ברכות טו:] "כל הקורא קריאת שמע ומדקדק באותיותיה מצננין לו גיהנום". וכתב על כך בנתיב העבודה פ"ט [א, קג.]: "כי דוקא ראוי זה לקריאת שמע כאשר מקבל עליו מלכותו מלכותו ואחדותו יתברך [ברכות יג.]. וידוע כי הגיהנום נברא ביום שני, והשני הוא הפך האחד. וכאשר קורא קריאת שמע ומדקדק באותיותיה... דבר זה מבטל כח הגיהנום שנברא ביום ב'".

(79) מה שהוסיף תיבת "לגמרי" על לשון הפסוק, יוסבר על פי דבריו בנתיב העבודה פ"ז [א, צח.], שכתב: "והוא יתברך ה' אחד מצד עצמו, וזה יהיה נגלה לעתיד, שאז יהפוך אל עמים שפה ברורה לקרוא כולם בשם המיוחד [צפניה ג, ט]. אבל בעולם הזה אין נראה אחדות השם הזה, רק לעתיד, דכתיב [זכריה יד, ט] 'ביום ההוא יהיה ה' אחד ושמו אחד'". ובנתיב כח היצר פ"ג [ב, קכח.] כתב: "בודאי השם יתברך בעולם הזה הוא אחד, רק מפני שיצר הרע בעולם, ויצר הרע על ידו הפורעניות בא אל העולם, ולפיכך לא נראה אחדותו כאשר יש רע בעולם". וכן הוא בגו"א דברים פ"ו אות א, תפארת ישראל פ"ל [תנז:], נצח ישראל פמ"ב [תשכז:], ח"א לסנהדרין מג: [ג, קנט.]. וראה למעלה בביאור משנת "כל ישראל" הערה 212.

(80) אודות שהיצה"ר יסתלק לגמרי לעת"ל, כן כתב כמה פעמים בנצח ישראל, וכגון בתחילת פ"נ [תתי.] כתב: "כבר בארנו, כי אף למאן דאמר אין בין העולם הזה לימות המשיח אלא שעבוד מלכיות [ברכות לד:], שאין דעתו לומר שלא יהיה דבר יותר רק שלא נהיה אנחנו ובנינו ובני בנינו משועבדים ולא יותר, כי דבר זה אין לומר כלל. אבל לא יהיה העולם מוטבע בחומרים כאשר הוא עתה, ויסתלק היצר הרע מן האדם, ויטו הבריות לב אחד לעבוד את יוצר הכל". וכן הוא שם פל"ז [תרצ:], ושם הערות 49, 62. וכתב שם בפמ"ו [תשעה.]: "בימי המשיח יסולק יצר הרע, וכדכתיב [דברים ל, ו] 'ומל ה' אלקיך את לבבך וגו'", ושם הערות 48, 67. ובסוף דרשת שבת תשובה [פה.] כתב: "עשו וזרעו הן הן יצה"ר של ישראל, ובבטול האומה הזאת מן העולם אז יתבטל יצה"ר מישראל".

(81) אף בעולם הזה כאשר דבק באחדותו יתברך באמצעות קריאת שמע. ונראה להטעים ענין זה של קריאת שמע כדביקות באחדותו יתברך, שאין קריאת שמע בגדר מצוה רגילה, שהרי אומרים בתחנון של שני וחמישי "אם אין בנו צדקה ומעשים טובים, זכור לנו את ברית אבותינו ועדותינו בכל יום ה' אחד". וכי אין עדותינו בכל יום בגדר "צדקה ומעשים טובים", ומה שייך לומר ש"אם אין בנו צדקה ומעשים טובים" עדיין יזכור קריאת שמע של ישראל. אלא שאין קריאת שמע בגדר מעשה מצוה, אלא היא קשורה למהותם של ישראל, שמהותם [ולא מעשיהם] מורה על אחדותו יתברך. אך לא במעשה תליא, אלא שכך היא מציאותם של ישראל, ו"מציאות" אינה "מעשים טובים". לכך אע"פ שישראל קוראים את השמע, מ"מ אין קריאה זו נגדרת כ"מעשים טובים", כי המדובר כאן הוא במהותם ומציאותם של ישראל, ולא במעשיהם של ישראל. ודייק לה, שדוקא בהקשר זה קריאת שמע מתכנת בשם "עדותינו" ["ועדותינו בכל יום ה' אחד"]. והטעם הוא, כי אין הגדת העדות הבאת המעשה לידיעת הדיינים גרידא, אלא הצגת האירוע בפועל, כביכול, על ידי העדים. וכפי שכתב להלן פ"ד מכ"ב [ד"ה והוא עד]: "יש לך לדעת ענין העדות, שאל תאמר כי ענין העדות שצריך שידע הדיין המעשה, ואם אין עד, לא ידע המעשה. שא"כ למה 'אין עד נעשה דיין' [כתובות כא:], הרי הדיין יודע... אלא אין הדין חל רק כאשר הדבר הוא נגלה בפועל לפני הדיין... והעד הוא שמוציא הדבר לפועל לפני הדיין, עד שיוכל לדון הדיין. ולפיכך אין עד נעשה דיין, שהרי צריך שיוציא הדבר אל הפועל לפני הדיין, ואם העד נעשה דיין, לא הוציא אחר העדות לפועל לפני הדיין, שיהיה הדין חל. ולכך, אף אם [הדיין] ידע הדבר, כיוון שלא הוציא העד העדות לפועל לפני הדיין, אין כאן דין". הרי שאין הגדת העדות הבאת המעשה לידיעת הדיינים, אלא הצגת האירוע בפועל, כביכול, מציאות המעשה משתקפת בעדים. שבראייתם חדר המעשה אל תודעתם, ועל ידי הגדתם מתגלה התרחשות המעשה כלפי חוץ. נמצא אין הבית דין דן על פי ידיעה, אלא על פי ראיה. וראה במבוא לדרשות המהר"ל עמוד 56, שהובאו שם דברי האבני נזר [אהע"ז ח"א סימן קא], שכתב שכאשר הב"ד שומעים מעדים שראו המעשה, חשוב הדבר כאילו ראו הב"ד בשעה ששמעו העדות. ולכך אע"פ שאחדות ה' תתגלה לגמרי רק לעתיד לבא, מ"מ גם בתוך העוה"ז אחדות זו חלה על ישראל כאשר הם מעידים על כך, וזהו באמצעות קריאת שמע. דוגמה לדבר; אמרו חכמים [יומא סט:] "למה נקרא שמן 'אנשי כנסת הגדולה', שהחזירו עטרה ליושנה. אתא משה אמר 'האל הגדול הגבור והנורא' [דברים י, יז]. אתא ירמיה ואמר, נכרים מקרקרין בהיכלו, איה נוראותיו, לא אמר נורא. אתא דניאל אמר, נכרים משתעבדים בבניו, איה גבורותיו, לא אמר גבור. אתו אינהו ואמרו, אדרבה, זו היא גבורת גבורתו, שכובש את יצרו, שנותן ארך אפים לרשעים. ואלו הן נוראותיו, שאלמלא מוראו של הקב"ה, היאך אומה אחת יכולה להתקיים בין האומות". וכתב על כך הפחד יצחק פסח, סוף מאמר ס, בזה"ל: "אם כן יפול לב האדם עליו כיצד אפשר לנו לקבוע בתפלה את שבח האחדות, הלא מפורש שנינו כי הנהגת ההשגחה לפי התאר של 'אתה אחד' היא הנהגת ה'יום ההוא' [זכריה יד, ט], והנהגת ה'יום הזה' אינה לפי בחינת תאר האחדות... בנוגע לתואר האחדות לא היה גם בתחלה מקום לשאלה מעין 'איה גבורותיו'. כי אחדותה של כנסת ישראל בעצם הנהגת ה'יום הזה' הוא שרש לגילוי שלמות תאר האחדות בהנהגה של ה'יום ההוא'. ואם בנוגע לתוארים של 'גבור' ו'נורא' הוצרכנו לחידושם של אנשי כנסת הגדולה כי 'הם הם גבורותיו', הנה בנוגע לתאר האחדות, ברור הוא כי אחדותה של כנסת ישראל הנראית לעינינו, היא היא הדוגמא לשלמות הנהגת האחדות של העתיד בעצם הנהגת ה'יום הזה'".

(82) כמבואר למעלה הערות 77, 78. ומדבריו כאן מבואר שלעת"ל תתגלה אחדות הקב"ה לגמרי, ולכך יבוטל אז היצה"ר. נמצא שאחדות הקב"ה היא הסבה, ובטול יצה"ר הוא המסובב. אמנם בדרשת שבת הגדול [קצח:] כתב לאידך גיסא, וכלשונו: "כי אימתי יהיה ה' אחד ושמו אחד, כשיסלק יצר הרע מן העולם... ולפיכך לעתיד, בסלוק יצר הרע מן העולם, אז לא יהיה שום שניות, ואז יהיה ה' אחד לגמרי". הרי שבטול היצה"ר הוא הסבה, ואחדות הקב"ה היא המסובב. ויל"ע בזה. וראה למעלה בביאור משנת "כל ישראל" [צט.], ושם הערה 211, ונצח ישראל פכ"ח [תקעא:], ושם הערה 65.

(83) פסחים נ. "'והיה ה' למלך על כל הארץ ביום ההוא יהיה ה' אחד ושמו אחד' [זכריה יד, ט], אטו האידנא לאו אחד. הוא אמר רבי אחא בר חנינא, לא כעולם הזה העולם הבא, העולם הזה על בשורות טובות אומר 'ברוך הטוב והמטיב', ועל בשורות רעות אומר 'ברוך דיין האמת', לעולם הבא כולו 'הטוב והמטיב'". וכתב על כך בח"א לסנהדרין מג: [ג, קנט.]: "כי מה שהשם יתברך אחד הוא דוקא מצד עולם הבא, שאז נאמר 'ביום ההוא יהיה ה' אחד ושמו אחד'. ופרק אלו עוברין [פסחים נ.] 'והיה ה' למלך על כל הארץ ביום ההוא יהיה ה' אחד ושמו אחד', אטו עד האידנא לאו אחד [מביא המאמר שם]... בארו בזה בודאי השם יתברך בעולם הזה הוא אחד, רק מפני שיצר הרע בעולם, ויצר הרע הוא השטן, שעל ידו הוא הפורעניות בא אל העולם, ולפיכך לא נראה אחדותו בעולמו. מה שאין כך לעולם הבא, שאין כאן רק טוב, וזה יורה לגמרי אחדותו יתברך".

(84) ואחדות ה' תתגלה לגמרי רק לעתיד, ולא בעוה"ז. והפחד יצחק ר"ה מאמר יא, סוף אות ג, כתב: "עצימת העינים ד'שמע ישראל' [שו"ע אור"ח סא, ה]. עצימת עינים זו היא כדרך שמעצמים את עיניו של מי שנסתלק מן העולם [זוה"ק ח"א רכו.]. כלומר ההשגה של המלכה זו של השם אחד תתגלה רק לאחר הסתלקותה של תפיסתנו בת 'היום הזה'". [מכאן ואילך יבאר ש"לכך אמר שיעסוק בתורה". וכאמור זה תמוה ביותר (ראה הערה 76), שהרי בגמרא הסדר הוא הפוך (בהתאם לסדר שהוזכר בפסוק), שקודם הובא לימוד תורה, ולאחריו קריאת שמע. וצע"ג].

(85) אין כוונתו שהדרשה "אל תקרא חרות אלא חירות" נמצאת בגמרא בע"ז [שאינה נמצאת שם אלא בשמו"ר], אלא שבגמרא בע"ז דרשו עוד דרשה המורה שעל ידי התורה נעשו ישראל משוחררים משלטון מלאך המות. ולשון הגמרא שם הוא: "לא קיבלו ישראל את התורה אלא כדי שלא יהא מלאך המות שולט בהן, שנאמר [תהלים פב, ו] 'אני אמרתי אלהים אתם ובני עליון כלכם', חבלתם מעשיכם [שם פסוק ז] 'אכן כאדם תמותון'". וגמרא זו הובאה להלן בפירושו למשנה ה, וראה הערות שם. ורש"י תהלים פב, ו, כתב: "כשנתתי לכם את התורה נתתיה לכם על מנת שאין מלאך המות שולט עוד בכם". וראה תפארת ישראל פמ"ח [תשכו.] בביאור המאמר. וראה הערה 91 בביאור הדרשה "אל תקרא חרות, אלא חירות מן מלאך המות". אמנם צריך ביאור, שהרי לכאורה לאחר חטא העגל נלקחה מישראל מעלה זו, וכיצד ניתן להוכיח מפסוק העוסק בלוחות הראשונות [ששייכות למדרגת ישראל קודם החטא (כמבואר בתפארת ישראל פל"ה (תקיז.)], שאף לאחר מעשה העגל התורה נותנת לאדם חירות ממלאך המות ויצה"ר. וכן אפשר לשאול על המשנה [להלן פ"ו מ"ג], שלמדו מפסוק זה הנאמר בלוחות הראשונות "שאין לך בן חורין אלא מי שעוסק בתלמוד תורה", וכיצד ניתן לנו ללמוד מעלותיה של תורה מהלוחות הראשונות שנשתברו. ושמעתי ממו"ר שליט"א לבאר, שאף שמעלת הלוחות הראשונות אינה עתה בידינו, מ"מ הלוחות השניות הם בבחינת "מעין" של הלוחות הראשונות, שנאמר [שמות לד, א] "ויאמר ה' אל משה פסול לך שני לוחות אבנים כראשונים וכתבתי על הלוחות את הדברים אשר היו על הלוחות הראשונים אשר שברת". לכך מעלת הלוחות הראשונות נמצאת גם בלוחות השניות בזעיר אנפין. וכן מבואר ברמב"ן ר"פ בהר [ויקרא כה, א], ובמחשבת חרוץ עמוד 116. והרי אמרו על דוד המלך [שבת ל:] שכל עוד שעסק בתורה מלאך המות לא היה יכול לו, משום "שהתורה מגינה ממות, כדאמרינן סוטה [כא.]" [רש"י שבת שם]. מוכח איפוא, שאף לתורה של הלוחות השניות יש את המעלה שהיא חירות ממלאך המות. וראה להלן הערה 858.

(86) כמו שכתב למעלה פ"ב מ"ב [תקכג.]: "כי יצר הרע הוא השטן הוא מלאך המות, כמו שאמרו בפרק קמא דבבא בתרא. והיצר הרע שנתן באדם הוא עצמו השטן והמלאך המות, שמביאים את האדם אל ההעדר והמיתה, והכל הוא ענין אחד", ושם הערה 277. וראה למעלה פ"א הערה 730. וראה גו"א במדבר פכ"ח אות יא [ד"ה והנה לאיש], ותפארת ישראל פכ"ה [שפג:], ושם הערה 73. והואיל והתורה מביאה לחירות ממלאך המות, לכך היא מביאה גם לחירות מהיצר הרע.

(87) שאמרו שם "הקב"ה אמר להם לישראל, בני, בראתי יצר הרע, ובראתי לו תורה תבלין. ואם אתם עוסקים בתורה, אין אתם נמסרים בידו... ואם אין אתם עוסקין בתורה, אתם נמסרים בידו". ועוד אמרו [שם]: "תנא דבי רבי ישמעאל, בני, אם פגע בך מנוול זה, משכהו לבית המדרש. אם אבן הוא נימוח, ואם ברזל הוא מתפוצץ". ובתפארת ישראל פכ"ה [שפד.] כתב: "פירוש זה, כי לא יכול יצר הרע לשלוט על התורה, שהוא סדר הנמצאים אשר הם נבראים עליו. ולפיכך התורה היא תבלין ליצר הרע, שאינו יכול למשול על האדם ולהוציא את האדם עד שיצא האדם חוץ מן הסדר אשר ראוי, שזה אינו יכול. ומפני זה מעלת התורה שאין יצר הרע שולט עם התורה. ואם לא היתה התורה, שהיא רטייה ליצר הרע, שלא יוכל להוציא את האדם חוץ מן הסדר, לא היה נברא היצר הרע, שלא היה יכול האדם לעמוד נגדו. אבל התורה היא שמירה מן יצר הרע". וראה בדרשת שבת הגדול [רכ:]. ובדרוש על התורה [כא:] כתב: "התורה היא מושלת על היצר הרע, שכאשר יעסוק בה אין היצה"ר שולט בו, כדאיתא בקידושין [ל:] בני אם פגע בך מנוול זה משכהו לבית המדרש. אם אבן הוא נימוח, אם ברזל הוא מתפוצץ, שנאמר [ירמיה כג, כט] 'הלא כה דברי כאש נאם ה' וכפטיש יפוצץ סלע'. הרי כי האש של תורה גובר על יצר הרע, עד שאיננו יכול לשלוט בלומדיה. ולכך נתנה באש [שמות יט, יח, וראה במדב"ר א, ז], להורות כי הוא אש השולט וגובר ביצה"ר... וזהו ענין שתי הלחם שבאו עם כבשי עצרת של חמץ, מה שהרחיקה התורה בכל ההקרבות את החמץ, חוץ מבשתי הלחם בחג השבועות [רש"י ויקרא ב, יב]... ולמה א"כ באו של חמץ דוקא. אבל טעם הדבר הוא, מפני כי החמץ הוא היצה"ר, הוא השאור שבעסה המעכב [ברכות יז.], אשר ראוי לאדם להרחיקו באמת כל עוד שיש בית מיחוש בעולם, אף בחשש רחוק מאוד שיבא על ידו לידי חטא. אמנם כאשר אין לחוש כלל אין להרחיקו. לכך ציוה השם להקריב חמץ, שהוא היצה"ר, בעצרת, הוא יום מתן תורה, ולא זולתו. כי התורה איננה מניחתו לשלוט באדם. כדאמרינן בקידושין [ל:] תנו רבנן, 'ושמתם' [דברים יא, יח] סם תם, נמשלה התורה כסם חיים. משל לאדם שהכה את בנו מכה גדולה, והניח לו רטיה על מכתו, ואמר לו בני, כל זמן שרטיה זו על מכתך אכול מה שהנאתך, ושתה מה שהנאתך, ורחוץ בין בחמין בין בצונן, ואין אתה מתיירא. ואם אתה מעבירה, הרי היא מעלה נומי. כך הקב"ה אמר להם לישראל, בני בראתי יצה"ר, ובראתי לו תורה תבלין. ואם אתם עוסקים בתורה, אין אתם נמסרים בידו, שנאמר [בראשית ד, ז] 'הלא אם תטיב שאת'. ואם אין אתם עוסקים בתורה, אתם נמסרים בידו, שנאמר [שם] 'לפתח חטאת רובץ'... ואם כחו של יצה"ר גדול, כחה של תורה יותר גדול". ובנתיב כח היצר פ"א [ב, קכג.] כתב: "הכלל הוא, כי כאשר האדם עוסק בתורה, הוא נשמר מן יצר הרע עד שאינו בא לידי חטא, כי על ידי התורה יש לאדם דביקות בו יתברך, ואיך יבא לידי חטא", וראה להלן הערות 177, 2026.

(88) ולמדים אנו מכך שכאשר נבראה האשה, נבראה השטן עמה [ב"ר יז, ו].

(89) לשונו למעלה בהקדמה [כא.]: "והטעם הוא, כי האשה היא נמשלת לחומר, אשר בחומר דבק ההעדר והמיתה, שהוא השטן [ב"ב טז.], ודבר זה יתבאר לקמן, ואין כאן מקום זה, אבל הוא דבר ברור". ולמעלה פ"א מ"ה [רנד.] כתב: "וכמו שאמרנו למעלה בהקדמה כיון שנבראת האשה נברא שטן עמה, שהרי מבראשית עד שנבראת האשה לא כתיב סמ"ך, וכשנבראת האשה כתיב סמ"ך, ללמד לך כיון שנבראת האשה נברא השטן עמה. ופירוש ענין זה כמו שאמרנו, כי האשה היא יותר חמרית מן האיש, כי האיש נחשב במדריגת הצורה לאשה. וכיון שהאשה יותר חמרית, נברא השטן עמה, שהשטן הוא מלאך המות, הוא הכח אשר ממנו העדר של הנבראים, כי ההעדר נמשך אחר החומר, כמו שידוע מענין החומר, שדבק בו ונמשך אחריו ההעדר. וזה כיון שנבראת האשה נברא שטן עמה, והיינו בערך מעלת האיש, כי האיש הזכר הוא יותר במעלה, והאשה בערך מעלת האיש דבק בה החסרון וההעדר".

(90) ראה הערה קודמת. ובתפארת ישראל פי"ב [קצא:] כתב: "לפי שדבק בחומר ההעדר והחסרון". ושם פמ"ז [תשכז:] כתב: "אשר דבק בחומר ההעדר", ושם הערה 18, שם פמ"ח הערה 68. וכן למעלה פ"א מ"ב [קעג:] כתב: "הדבר שהוא חמרי, הוא רע גמור... כי הדבר הזה הוא ברור, כי החומר דבק בו הרע, ובארנו זה בהקדמה... וכל אשר הוא רחוק מן החומר, כמו התורה שהיא השכל האלוקי הברור - הוא טוב לגמרי", ושם הערה 377. ולמעלה פ"ב מ"ז [תרטו.] כתב: "וזה אמרו מרבה בשר מרבה רמה. פירוש הבשר הוא גוף האדם בעצמו. והמרבה בשר, שהוא הגוף בעצמו, מרבה רמה. פירוש רמה הוא ההעדר, כי התולע הוא יאכל הבשר עד שלא נמצא. רוצה לומר כי דבק בחומר האדם ההעדר, כאשר פירשנו פעמים הרבה, כי בחומר האדם דבק ההעדר. ולפיכך המרבה בשר, מרבה רמה, הוא ההעדר. וגם אין הכונה פה על רבוי הבשר בלבד... רק כאשר האדם נמשך אחר ענין הגוף החמרי, אין תוספות זה רק שמרבה ההעדר, וזהו הרמה, וכמו שאמרו שתאוות מוציאין את האדם מן העולם". ולהלן פ"ד מי"א [ד"ה ואמר אחד] כתב: "ההעדר הזה הוא מצד החומר. ודבר זה רמזו חכמים [ב"ר יז, ו]... כי לא כתיב סמ"ך עד שנבראת האשה ["ויסגור בשר תחתנה" (בראשית ב, כא)]. לומר לך כי כאשר נבראת האשה נברא השטן עמה. כי האיש נוטה אל הצורה, והאשה נוטה אל החומר. וההעדר הזה דבק בחומר, כי הוא נעדר השלימות, היא הצורה". ולהלן פ"ה מי"ט [ד"ה ומפני זה] כתב: "ידוע כי החומר דבק בו ההעדר, וכמו שהתבאר דבר זה כמה פעמים". ובנצח ישראל ס"פ ל כתב: "ומפני שהחומר אין לו מציאות בפועל, והוא בכח בלבד, ודבק בו ההעדר, כאשר ידוע מענין החומר שאינו נמצא בפועל", ושם הערה 64. וראה בבאר הגולה באר הראשון הערה 329, ולמעלה בהקדמה הערה 76, שם פ"א הערות 731, 896, 1360, ושם פ"ב הערות 277, 386, 698, ולהלן הערה 892.

תוכן העניינים

פירושים והערות מהרב יהושע הרטמן על דרך חיים

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה