אור ברסלב

פירושים והערות מהרב יהושע הרטמן על דרך חיים· רבי יהושע הרטמן

פרק ג · משנה טו

משנה יד

(1654) נראה שמקשה כן בלשון שאלה ["יש לשאול"], למרות שלמעלה במשניות הקודמות בפרק זה העיר כן בניחותא ["אחר ששנה התנא וכו'" (תחילת משניות ד, ז), "גם זה המאמר נסמך בכאן" (תחילת משנה ה), "מאמר זה נסמך עם שני מאמרים הראשונים" (תחילת משנה י), "המאמר הזה נסמך אחר מאמר וכו'" (תחילת משנה יב), "נראה כי מאמר זה קבע בכאן" (תחילת משנה יד), "אחר שהתחיל לדבר מן וכו'" (תחילת משנה טז). אמנם בתחילת משנה ב הקשה כלשונו כאן, וראה שם הערה 226]. כי הוקשה לו, שהואיל ומאמר זה הוא המשך דברי רבי עקיבא [כמבואר כאן ברמב"ם, ויובא להלן], ולא נאמר כאן הלשון "הוא היה אומר" [כמו שנאמר להלן במשנה טז], משמע שזהו המשך המאמר הקודם, והוא עמו מאמר אחד. ועל כך שואל "מה ענין הכל צפוי וכו' אל מה שאמר 'חביב אדם שנברא בצלם אלקים'". וכן למעלה פ"ב תחילת מ"ב [תקיא:] כתב: "מה ענין זה לזה, והיה לו לומר 'הוא היה אומר וכו", שהיה משמע מוסר בפני עצמו". וכן שם במשנה ד [תקנג.] כתב: "ועוד קשה, אלו דברים היאך יש להם חיבור ביחד... שאין לאחד ענין אל אחר, והיה לו לומר בכל אחד ואחד 'הוא היה אומר', כמו שאמר באותם שזכר אחריו". וראה למעלה פ"ב הערות 223, 418, שבשני מקומות אלו הנ"ל גם האברבנאל הקשה כן. וכן נמצא שהקשה כאן בשאלתו התשיעית, וז"ל: "כי כיון שבמאמר הראשון [משנה יג] אמר 'רבי עקיבא אומר', ובמאמר השני [משנה יד] 'הוא היה אומר חביב אדם שנברא בצלם', ובמאמר הרביעי האחרון [משנה טז] 'הוא היה אומר הכל נתון בערבון', למה אם כן לא נזכר במאמר השלישי [משנתינו] 'הוא היה אומר הכל צפוי וכו", כמו שאמר בשאר".

(1655) שהוא דומה בצלמו לעליונים, וכמבואר למעלה במשנה הקודמת לאחר ציון 1606.

(1656) מה שכתב "לשם שמים" לכאורה אינו מובן, שהרי משנתינו לכאורה עוסקת בכל המעשים, וראה בסמוך הערה 1659.

(1657) מבאר המלים "הכל צפוי" שפירושו שהקב"ה "צופה המעשה בעת עשיתו" [לשונו להלן]. ולא כשיטת הרמב"ם שהקב"ה צופה ויודע את העתיד להיות. ולהלן [לאחר ציון 1744] יביא את פירוש הרמב"ם, ויחלוק עליו בנקודה זו. וראה הערה 1664.

(1658) מצד צלמו, וכמו שביאר במשנה הקודמת [לפני ציון 1588], וז"ל: "כי דבר זה שנברא האדם בצלם אלקים גרם שהשם יתברך יש לו חבור עם האדם", ושם הערות 1588, 1589.

(1659) כפי שכתב הרמב"ן [בראשית יח, יט]: "כי ידעתיו למען אשר יצוה... והנכון בעיני שהיא ידיעה בו ממש, ירמוז כי ידיעת השם שהיא השגחתו בעולם השפל, היא לשמור הכללים, וגם בני האדם מונחים בו למקרים עד בא עת פקודתם. אבל בחסידיו ישום אליו לבו לדעת אותו בפרט, להיות שמירתו דבקה בו תמיד, לא תפרד הידיעה והזכירה ממנו כלל, כטעם 'לא יגרע מצדיק עיניו' [איוב לו, ז], ובאו מזה פסוקים רבים, כדכתיב [תהלים לג, יח] 'הנה עין ה' אל יראיו', וזולת זה". וראה בסמוך הערה 1661. ולמעלה [הערה 1656] הוקשה מה שכתב כאן "כל מעשיו שהוא עושה לשם שמים נראים ונגלים לפני הקב"ה", שהרי לכאורה משנתינו עוסקת בכל המעשים. ובמיוחד שלהלן כתב [לפני ציון 1738]: "ומה שאמר 'הכל צפוי', ולא אמר 'הכל צופה', מפני שאפילו הרע שאין השם יתברך רוצה בו, אף זה צפוי מלפניו, אבל 'צופה' היה משמע שמבקש לראות והוא הדבר הטוב... ועל זה אמר 'הכל צפוי', בין טוב ובין רע". אמנם נראה שלא קשה, כי כאן מבאר שמעלת הצלם מועילה שהאדם הוא קרוב אל השם יתברך, ובודאי שקירבה זו תלויה במעשים, שהרי על כך אמרו חכמים [עדיות פ"ה מ"ז] "מעשיך יקרבוך ומעשיך ירחיקוך". וכן בבאר הגולה באר הששי [תתעב:] כתב: "הראשונים, בשביל חסידותם ומעשיהם הטובים, השם יתברך קרוב להם". הרי שתלה קרבת אלקים של בעלי מעלה במעשיהם הטובים. ולכך בעל צלם אלקים יכול לשמור על קרבת אלקים שלו רק כל עוד שעושה מעשיו לשם שמים, אך כאשר עושה מעשים שאינם טובים, הוא בבחינת "טובל ושרץ בידו" [ראה תענית טז.], ואינו זוכה לקרבת אלקים. אך דבריו להלן [שביאר שה' מביט גם במעשים הרעים], הם לפי הסברו השני [שיביא בסמוך], שמעלת הצלם המביאה להבטת ה' עליו אינה משום קירבה לה', אלא משום היות בעל הצלם מציאות גמורה, ולטעם זה אין הבדל בין מעשיו הטובים לשאינם טובים.

(1660) כפי שכתב למעלה במשנה הקודמת [לאחר ציון 1481]: "ועוד יש לך לדעת להבין מענין אור הצלם הזה, כי כמה פעמים בארנו לך כי האור והזיו יש לו המציאות ביותר, כי האור הוא המציאות הגמור. כי הדבר שיש בו האור הוא נמצא ונראה, עד שכל דבר נמצא על ידי אור... ומפני כי האור מורה על המציאות, יאמר כי צלם האדם, שהוא אור המציאות של אדם, בצלם אלקים. וזה כי האדם מצד מה יש לו המציאות ביותר מכל הנמצאים, זולת השם יתברך. שכל דבר שהוא תחת רשות אחר, הרי אין לו מציאות גמור בעצמו, שהרי הוא אינו נמצא מצד עצמו, והוא נכנס תחת רשות אחר. והאדם מפני שהוא מלך בתחתונים, הנה יש לו המציאות הגמור... לכך עיקר הצלם בא על הפנים דוקא, כי מציאות האדם בפנים שלו, שבו הוא ניכר האדם ונמצא מה שהוא, וזהו מציאותו. ומזה הצד האור והזיו של אדם, שהוא אור המציאות, הוא יותר מן המלאכים, כי המלאכים אין להם אור המציאות בעולם, אשר הם שנכנסים תחת רשות העלה יתברך", ושם מאריך בזה עוד. והקדים לומר לפירושו השני "ומכל שכן לפי הפירוש שאמרנו וכו'". ונראה לבארו על פי מה שנתבאר בהערה הקודמת, כי לטעמו הראשון "הכל צפוי" נובע מקרבת אלקים של בעל הצלם, וקרבה זו מותנית בעשיית מעשים טובים דייקא. אך לטעם זה "הכל צפוי" נובע מחשיבות בעל הצלם, וחשיבות זו אינה מותנית בעשיית מעשים טובים, אלא היא מחמת היות האדם מציאות גמורה. והואיל וטעם זה חל גם על מעשים רעים, לכך הוא "כל שכן" לעומת הטעם הקודם שחל רק על מעשים טובים.

(1661) כפי שנאמר על ארץ ישראל [דברים יא, יב] "ארץ אשר ה' אלוקיך דורש אותה תמיד עיני ה' אלקיך בה מרשית השנה ועד אחרית שנה", הרי מעלת ארץ ישראל מתבטאת בכך שעיני ה' בה בתמידיות. ובדרשת שבת הגדול [רה:] כתב: "נגלה עליו [על אברהם] השם יתברך, ואמר לו [בראשית יב, א] 'לך לך מארצך וממולדתך ומבית אביך'. כלומר כי אין ראוי להיות ההשגחה בך ובזרעך כל זמן שאתה עם הרשעים, ובפרט כאשר יש לך חבור אליהם, כגון שהם ארצו ומולדתו ובית אביו, ולכך אין השגחה בך בשביל הרשעים שהוא מתחבר אליהם. ועל זה אמר 'לך לך מארצך וממולדתך ומבית אביך'... ואמר [שם] 'אל הארץ אשר אראך', והיא ארץ ישראל, אשר שם ההשגחה בפרט, דכתיב 'עיני ה' אלקיך בה מראשית השנה עד אחרית שנה'. ולפיכך ארץ ישראל מיוחדת להשגחה, ואז תהיה ההשגחה בך ובזרעך". דוגמה נוספת; רש"י כתב [ויקרא כו, מב] "ולמה לא נאמרה זכירה ביצחק, אלא אפרו של יצחק נראה לפני צבור ומונח על המזבח". ובגו"א שם אות נא כתב: "דבר זה ענין גדול למה אפרו של יצחק נראה תמיד, כי מפני שיצחק מסר נפשו למדת הדין, להיות נשחט ונשרף על קדושת השם, מדת הדין אינו נסתר כלל, והוא ידוע למבינים". והטעם שמדת הדין אינה נסתרת מבואר בבאר הגולה באר הששי [קנו.], שכתב: "אין דבר אשר לו המציאות הגמור כמו שיש לדין, כי הדין הוא דבר מחויב שיהיה, וכל דבר שמחויב שיהיה יש לו המציאות הגמור", ושם הערה 92. הרי דבר שיש לו מציאות גמורה [כמו מדת הדין], הוא דבר שנראה לפני ה'. דוגמה נוספת; למעלה בהערה 1659 הובא שהצדיקים לעולם נגלים ונראים לפני ה', וזהו מפאת היותם בעלי מציאות, וכפי שכתב בגו"א במדבר פ"כ אות ב [שיח.]: "במיתת הצדיק כפרה לכל העולם, כי הצדיק עיקר המציאות, ונחשב סלוק גופו סלוק לכל העולם, ובשביל סלוק זה נסתלק החטא", ושם הערה 12. הרי שארץ ישראל, אפרו של יצחק, והצדיקים, לעולם נראים לפני ה'. והצד השוה בשלשת דברים אלו הוא שהם בעלי מציאות. ולכך האדם שהינו בעל צלם אלקים, נראה ונגלה לפני ה'.

(1662) כפי שכתב בבאר הגולה באר הרביעי [שעו:]: "השם יתברך אשר הוא מחוייב המציאות, רחוק ממנו דבר שהוא במקרה, כי הוא יתברך מחוייב המציאות, והמקרה אין לו מציאות כלל, רק במקרה קרה". דוגמה נוספת; בגו"א בראשית פ"ו אות טו כתב: "כאשר הרשעים מסלקין השכינה, ומסתיר [הקב"ה] פניו מן העולם, ואז כאשר מדבר מן הצדיק נקרא זה 'זכירה'... אבל כשאין מדבר מן הרשעים, 'הנה עין ה' אל יראיו' [תהלים לג, יח], תמיד לא יסולק מהם" [הובא למעלה פ"ב הערה 195]. הרי שהרשעים גורמים להסתרת פני ה' מן העולם, וזהו מפאת שהרשעים אינם ברי מציאות, שהרי אף בחייהם הם קרויים מתים [ברכות יח:]. ובע"ז ג: אמרו "אין גיהנום לעתיד לבא, אלא הקב"ה מוציא חמה מנרתיקה ומקדירה, רשעים נידונים בה, וצדיקים מתרפאים בה". ובח"א שם [ד, כו:] כתב: "פירוש דבר זה, כי הרשעים מציאות תוהו ובוהו וחושך, וכאשר יבא עליהם השמש, פירוש אור המציאות שיהיה לעתיד, הם נדונין בו. משל מי שלא יוכל לראות את אור השמש, נדון באור כאשר תעמיד אותו נגד האור. וכן לעתיד, הרשעים שאין להם מציאות של מה, כאשר יזרח בעולם אור המציאות, כי השמש הוא אור המציאות, נדונו בה הרשעים, שאי אפשר שיעמדו עמו". וכן אמרו על אברהם [רש"י בראשית יג, יד] "כל זמן שהרשע [לוט] עמו, היה הדבור פורש ממנו". וראה תחילת ההערה הקודמת. וקצת קשה, שנתבאר שהרשעים אינם נחשבים למציאות. וכן בגו"א דברים פ"א אות כט כתב: "כי כל מעשה הרשע רעות והבל והבאי... מעשה הבלי תעתועים" [הובא למעלה פ"ב הערה 602]. אם כן, מדוע במשניתנו נשנה שהקב"ה מביט אף על מעשי הרשעים [ראה הערה 1659], אך הרי הם ומעשיהם נטולי מציאות. ויל"ע בזה.

(1663) מבאר שהבחירה החופשית של אדם נובעת מפאת היותו בצלם אלקים, ובזה הוא דומה ליוצרו, שאינו מוכרח במעשיו. וכן כתב הספורנו [בראשית א, כו, ד"ה כדמותנו]. וכן כתב בעבודת הקודש ח"ד פ"ה, וז"ל: "נפלאתה החכמה העליונה מחשבת תמים דעים להמציא השלמות להשלים הנברא, וזה השלמות יהיה בתת לו בחירה ורצון, כדמותו בצלמו להדמות אליו. וזה בשומו לפניו כל הדרכים, והוא יבחר הטוב בעיניו". ומעין זה כתב הרמב"ם בהלכות תשובה פ"ה ה"א, וז"ל: "רשות לכל אדם נתונה, אם רצה להטות עצמו לדרך טובה ולהיות צדיק, הרשות בידו. ואם רצה להטות עצמו לדרך רעה ולהיות רשע, הרשות בידו. הוא שכתוב בתורה [בראשית ג, כב] 'הן האדם היה כאחד ממנו לדעת טוב ורע', כלומר הן מין זה של אדם היה יחיד בעולם, ואין מין שני דומה לו בזה הענין, שיהא הוא מעצמו בדעתו ובמחשבתו יודע הטוב והרע, ועושה כל מה שהוא חפץ, ואין מי שיעכב בידו מלעשות הטוב או הרע". והמשך חכמה [בראשית א, כו] כתב: "נעשה אדם בצלמנו - הצלם האלקי הוא הבחירה החפשית בלי טבע מכריח, רק מרצון ושכל חפשי". וכן כתב עוד [ויקרא יט, יח], וז"ל: "אמנם יש עוד במין האדם ביחוד ענין מורה על שלמות הבורא יתברך... והוא מה שמצאנו ענין הבחירה במין האדם, שתלוי כל מעשיו ברצונו החפשי, והבלתי תלוי בזולתו, אשר זה אין בשום נברא. וכמו שפירשו הקדמונים פסוק 'הן האדם היה כאחד ממנו כו". ועל זה אמרו 'חביב אדם שנברא בצלם, שנאמר [בראשית ט, ו] 'כי בצלם אלקים עשה את האדם". שזה הבחירה הוא רק באלקים... וזה צלם האלקים הבחירה ורצון הבלתי מוכרח". וכן כתב רבי צדוק הכהן במחשבת חרוץ אות ג, וז"ל: "האדם שנברא כצלמינו וגו' להיות כח הבחירה בידו". ומבואר מזה שהיתה לאדם בחירה חופשית אף קודם החטא. ועיין בשם משמואל האזינו שנת תרע"ח, ובחלק המועדים שבת תשובה שנת תרע"ו, שהאריך בנקודה זו. וראה להלן הערה 1724.

(1664) כן ביאר כאן הרמב"ם ששני המשפטים הראשונים של המשנה ["הכל צפוי", ו"הרשות נתונה"] נאמרו בדרך של "אף על פי". אך הרמב"ם מבאר "הכל צפוי" מוסב על העתיד [שהקב"ה יודע עתידות], ועם כל זה הרשות נתונה, שאין ידיעתו יתברך את העתיד סותרת את הבחירה. אך המהר"ל מבאר כרש"י, ש"הכל צפוי" אינו מוסב על העתיד, אלא על ההווה, ש"כל מה שאדם עושה בחדרי חדרים, צפוי וגלוי לפני הקב"ה" [לשון רש"י כאן], ועם כל זה הקב"ה מאפשר לאדם לחטוא, וכמו שיבאר [ראה הערה 1657].

(1665) לשונו להלן: "'הכל צפוי', שהוא יתברך צופה המעשה בעת עשיתו, ונותן לו רשות לעשות, ואין מוחה לו לעשות הרע". ועל כך נאמר [יומא לח:] "בא ליטמא פותחין לו", ופירש רש"י שם "כיון שבא אדם לטמא ולהיות רשע, פותחין לו פתח הטומאה ליכנס בה, כלומר מספיקין בידו ואין מונעין ממנו מן השמים לעכבו". ועוד אמרו [מכות י:] "בדרך שאדם רוצה לילך בה מוליכין אותו, מן התורה, דכתיב [במדבר כב, יב] 'לא תלך עמהם', וכתיב [שם פסוק כ] 'קום לך אתם'". ורש"י בחומש הביא דרשה זו [במדבר כב, לה], ושם בגו"א אות מט כתב: "ולפיכך [הקב"ה] לא רצה למנוע ממנו הדרך, אחר שרצה [בלעם] לילך אתם". ובח"א למכות י: [ד, א:] כתב: "בדרך שהאדם רוצה לילך מוליכין וכו'. פירוש דבר זה ענין מופלג, כי הכל לפי האדם המקבל, כמו שהתבאר דבר זה בכמה מקומות [ראה למעלה הערה 1407]. ולפיכך אמר 'בדרך שהאדם רוצה לילך מוליכין אותו', מאחר שחפץ האדם בדבר, עושין לו רצונו, בין טוב ובין רע. ואין עושין לו דבר בעל כרחו, כמו ענין זה שהוא [בלעם] חפץ ללכת, אף שהוא לרע אליו, אין מוחין בידו". וכן כתב באור חדש [צא.], וז"ל: "'לעשות כרצון איש ואיש' [אסתר א, ח], כלומר כל אחד אשר הוא מבקש לעשות, אין מעכב עליו, וזהו 'כרצון איש ואיש', כלומר שכל איש ואיש יעשה כרצונו, הן לטוב הן לרע. וכבר בארנו כי אחשורוש עשה סעודה שתהיה דומה לסעודה שהשם יתברך עושה לבני אדם בעולמו, כי השם יתברך מניח אל כל אחד לעשות רצונו, ובידו הבחירה לעשות כפי מה שירצה, הן הצדיק הן הרשע, נותן לו לעשות רצונו, כמו שאמרו [יומא לח:] 'הבא לטהר מסייעין לו הבא לטמא פותחין לו'" [הובא למעלה פ"ב הערה 406]. ובנתיב הצדק פ"ב [ב, קמ.] כתב: "כיון שבא לטמא נפתח לו השמירה, שהיא מן העליונים, ואין כאן מחזיק אותו עוד אל הטהרה. ובודאי קודם שבא ליטמא נחשב כאילו יש מחיצה עד שאינו בא כל כך לידי טומאה, אבל כאשר בא ליטמא תכף ומיד פותחין לו ליטמא, שהרי אמרו 'בדרך שהאדם רוצה ללכת מוליכין אותו, וכיון שחפץ לצאת, מה שהוא חפץ לצאת נעשה לו, ולכך פותחין לו השמירה... שאם רוצה לטמא וחפץ לצאת מן השמירה, אז בדרך שרוצה ללכת מוליכין אותו, ומסלקין ממנו שמירתו, וזה נקרא שפותחין לו". וכן כתב בח"א לשבת קד. [א, מז:], והוסיף בנקודה זו: "ולא אמר 'מניחין אותו ליכנס' [למקום הטומאה], שבא לומר אע"ג שיש שומרים שהם על הפתח, אם נוקש על הפתח ודוחה הדלת, הם מסלקים ידם מן הפתח, וזה נקרא 'פותחין לו', ומ"מ מועיל שמירתם שיהיה [הבא ליטמא] דוחה בכח עד שהוא צריך דחיה, ובלא דחיה אינו נכנס". וכן כתב בח"א לע"ז נה. [ד, נז:]. ובגו"א במדבר פכ"ב אות יח כתב: "אין הקב"ה מטעה שום בריה, אלא הבא לטמא פותחין לו, אבל אין מסייע לו" [הובא למעלה הערה 158]. וראה להלן הערה 1818.

(1666) פירוש - הואיל והאדם נברא בצלם אלקים, לכך גם בנוגע לבחירה חופשית יש לו דמיון אל השם יתברך [בנוסף לדמיון של קומה זקופה ואור הפנים, וכפי שנתבאר במשנה הקודמת].

(1667) האדם.

(1668) כיון שאין להם צלם אלקים, וכמבואר למעלה לפני ציון 1459.

(1669) סנהדרין מב. "אשר במאמרו ברא שחקים וברוח פיו כל צבאם חוק וזמן נתן להם שלא ישנו את תפקידם", והרי "צבא השמים" כולל גם את המלאכים [רמב"ן בראשית ב, א, והובא למעלה הערה 1506]. ובאליהו זוטא פי"ב אמרו "לא ברא הקב"ה את היצה"ר אלא רק בשביל בשר ודם... למה הדבר דומה, למלך שהיו לו עבדים, והיו יושבין מעבר לחומה של ברזל, והיה המלך מכריז עליהם ואומר כל מי שירא אותי והוא אוהב אותי יעלה על החומה של ברזל, ויבוא אצלי... איזה מהן חביב , הוי אומר אותן שעלו על החומה... מה שאין כן במלאכי השרת". והמשך חכמה [בהקדמה לספר שמות] הוכיח ממדרש זה שאין למלאכים בחירה חופשית, אלא הם מוכרחים במעשיהם. ולהלן פ"ד מי"א כתב: "אם לא היה החומר, היה האדם כמו מלאך, ולא היה בו חטא" [ראה למעלה הערה 1457]. וראה בשל"ה הקדוש [תולדות אדם, בית ישראל (תליתאה, ב)] שכתב: "ואל תתמה על דברי, שהרי מצינו גם כן במלאכי עליון בחינת בחירה קצת, שהרי מלאכי סדום חטאו שתלאו הגדולה בעצמם, ואמרו [בראשית יט, יג] 'כי משחיתים אנחנו', ונענשו שנדחו ממחיצתם קל"ח שנה. כדאיתא במדרש רבה [ב"ר נ, ט] 'כי משחיתים אנחנו', רבי לוי בשם רבי שמואל בר נחמן, מלאכי השרת על ידי שגלו מסתורין של הקב"ה נדחו ממחיצתן קל"ח שנה". ושם מיישב הדבר. וראה עוד רש"י בראשית יט, כב, וגו"א שם אות כח.

(1670) כי "מלאך" הוא מלשון "שליח", וכמבואר בגבורות ה' פמ"ד [קסז.], שם פס"ח [שיד.], וראה למעלה הערה 1648. וכן הוא בספר השרשים לרד"ק שורש אלך. ובגו"א בראשית פי"ח אות יא כתב: "ענין המלאך הוא השליחות, ולכך נקרא 'מלאך' לשון שליחות, ושמות המלאכים הוא לפי השליחות שנשתלחו. לכך אם מלאך אחד עושה שתי שליחות, היה מלאך אחד שני מלאכים... שעיקר עצמות המלאכים השליחות, שלזה הם נבראים לעשות שליחות". וכן כתב בתפארת ישראל פי"ז [רסג.], ובנצח ישראל פכ"ב [תסז:]. ורש"י [שמות כג, כ] כתב: "הנה אנכי שולח מלאך שהוא שליח, ואינו עושה אלא שליחותו". ובגו"א בראשית פל"ב אות לג כתב בתמיה: "איך רשאי המלאך לשנות לו שמו, דאין זה שליחותו".

(1671) ואינו מוכרח במעשיו, "כי מי יאמר לך מה תפעל" [תפילת נעילה ליוה"כ]. ובנצח ישראל פי"א [רפט:] כתב: "השם יתברך ברא העולם הזה ברצונו". והרמב"ן [בראשית ב, ט] כתב: "והנה אחרי אכלו מן העץ היתה בידו [של אדה"ר] הבחירה, וברצונו להרע או להטיב בין לו בין לאחרים, וזו מדת אלקים".

(1672) לשונו בתפארת ישראל פט"ז [רמה:]: "האדם מיוחד מכל הנמצאים שהוא בעל בחירה רצונית לעשות מה שירצה. ואינו כמו העליונים, שהם עושים רצון קוניהם בלא שינוי וחלוף כלל, רק עומדים על מתכונתם אשר נבראו. זולת האדם, אשר הוא בעל בחירה רצונית לעשות. ולכך אם לא היה [האדם] מצווה במעשיו, היה הוא חלוק בתחתונים, כי היה רשות לעצמו, ולא היה לו קשור וסדר בעלתו". וראה למעלה הערה 1498, ולהלן הערות 1695, 1809. ובתולדות יצחק בראשית א, כו, כתב: "המלאכים אינן בעלי בחירה, אלא כאילו בטבע עושים פעולותיהם, ולפי שאין בעל בחירה אלא הקב"ה, ורצה לעשות כבוד למין האנושי, עשהו בעל בחירה כמוהו, ולכן יש לו יצר טוב ויצר רע. שמי שאין לו בחירה, אין לו יצר טוב ויצר רע, שהמלאך כולו יצר טוב". ובגו"א בראשית פ"א אות נד כתב: "האדם הוא בר דעת ובעל בחירה יותר משאר הנבראים". וצרף לכאן את דבריו הידועים של האור החיים [בראשית לז, כב-כג] על הפסוקים "וישמע ראובן ויצלהו מידם וגו' ויאמר אליהם ראובן אל תשפכו דם השליכו אותו אל הבור הזה וגו' למען הציל אותו מידם להשיבו אל אביו", שכתב: "ויצילהו מידם - פירוש לפי שהאדם בעל בחירה ורצון, ויכול להרוג מי שלא נתחייב מיתה. מה שאין כן חיות רעות, לא יפגעו באדם אם לא יתחייב מיתה לשמים. והוא אומרו 'ויצילהו מידם' פירוש מיד הבחירי. ובזה סתר אומרו [שם פסוק כ] 'ונראה מה יהיו חלומותיו וגו", כי הבחירה תבטל הדבר, ואין ראיה אם יהרגוהו כי שקר דיבר". וראה להלן הערה 1732.

(1673) שידיעת טוב ורע של האדם [שהיא תנאי קודם לבחירה (ראה הערה 1729)] נובעת מדמיון האדם אל הקב"ה.

(1674) הרי ידיעת טוב ורע היא קיום ל"והייתם כאלקים".

(1675) פירוש - כיצד יתכן שדוקא בעטיו של חטא ועון יתרומם האדם להיות כאלקים. ובנתיב התמימות פ"א [ב, רו:] כתב: "ולכן הקושיא שהקשה הרמב"ם ז"ל בספרו מו"נ, וכי נותנים שכר על העבירה. שמפני שעבר מצות השם יתברך נתן לו שכר שידע בין טוב ובין רע, והיה משכיל יותר ממה שהיה לאדם קודם".

(1676) מו"נ ח"א פ"ב, וז"ל: "הקשה לי אדם מלומד לפני שנים קושיה גדולה, צריך להתבונן בקושיא ובתשובתנו בתירוצה... אמר המקשה, נראה מפשט הכתוב כי הכונה הראשונה באדם שיהיה כשאר בעלי חיים, ללא שכל וללא תבונה, ולא יבדיל בין טוב לרע. וכאשר המרה, הביא לו מריו את השלמות העצומה המיוחדת לאדם, והוא שיהא לו כח ההבחנה המצוי בנו, שהוא נכבד מכל הענינים המצוים בנו, ובו מהותינו. והנה זה תימה, שיהא עונשו על מריו לתת לו שלמות שלא היה לו, והוא השכל. ואין זה אלא כדבר מי שאמר כי איש מן האנשים המרה והרבה לפשוע, ואז נלקח ונעשה כוכב בשמים". וכן הביא את דברי הרמב"ם האלו בבאר הגולה באר החמישי [מו.].

(1677) שביאר שבודאי אף קודם החטא היה לאדם השכל, אלא שאז ידע לחלק בין השגת אמת ושקר, ואילו לאחר החטא ידע לחלק בין טוב ורע, וחילוק זה לא ידע לפני החטא. שלפני החטא האדם עסק במושכלות, וידע להבחין הבחנה מרוממת יותר שבין אמת לשקר, ואילו לאחר החטא ירד ממדרגתו השכלית למדרגה גופנית, ומעתה השגתו היא בטוב ורע, ולא באמת ושקר. וזה לשון הרמב"ם שם: "השכל אשר השפיע ה' לאדם שהוא שלימותו הסופית הוא אשר ניתן לאדם לפני מריו, ועליו נאמר בו שהוא בצלם אלקים ובדמותו, ובגללו דובר עמו ונצטוה... כי לא יהיה הצווי לבהמות, ולא למי שאין לו השכל, כי בשכל יבדיל בין האמת והשקר, וזה היה מצוי בו בשלימותו ותמותו. אבל הטוב והרע במפורסמות [דברים שנתקבלו אצל בני אדם שהם טובים או רעים, וכמו גלוי עריות], לא במושכלות. לפי שאין אומרים השמים כדוריים - טוב, והארץ שטוחה - רע, אלא אומרים אמת ושקר [אמת שהשמים כדוריים ושקר שהארץ שטוחה]. וכך בלשונינו אומרים על הנכון והשוא 'אמת ושקר', ועל הנאות והמגונה 'טוב ורע'. ובשכל ידע האדם האמת מן השקר, וכך הוא בכל הענינים המושכלים. וכיון שהיה בשלימות... לא היה לו כח [חוש תאוה] שמתעסק במפורסמות כלל, ולא השיגן, עד שאפילו היותר מפורסמת במדות לגנאי, והיא גלוי הערוה, לא היה זה רע בעיניו, ולא הרגיש את גנותו. וכאשר חטא ונטה אחרי תאוותיו הדמיוניות ותענוגות חושיו הגופניים... נענש שנשללה ממנו אותה ההשגה השכלית, ולפיכך המרה את הציווי אשר מחמת שכלו נצטווה בו... ושקע בהבחנת הרע והטוב... ולפיכך אמר 'והייתים כאלקים יודעי טוב ורע', ולא אמר 'יודעי שקר ואמת', או 'משיגי שקר ואמת'... שנעשית לו תכונה אחרת שבה הוא משיג גנות, מה שלא היה משיג גנותו מקודם". וכן בגו"א בראשית פ"ג אות יא כתב: "כי לא היה האדם יודע רק אמיתת מציאות הבורא והשגת העולם, ולא ידע בדברים שהם רעים, וכן כתבו הרב במורה הנבוכים".

(1678) יבאר הסבר דומה להסבר הרמב"ם [שהאדם קודם החטא לא ידע טוב ורע], אך לא יתלה זאת ברוממות האדם קודם החטא [וכרמב"ם], אלא שקודם החטא היה האדם דבוק בהקב"ה, ולאחריו לא היה דבוק כ"כ בהקב"ה.

(1679) לשונו בגו"א בראשית פ"ג אות לז: "'יודעי טוב ורע' על דרכי הצניעות... דהשם יתברך יודע דרכי הצניעות. אף על גב דאין אצלו צורך, ולא שייך בו זה, מכל מקום הוא יודע הכל. והרי פשוט הוא דהוא יודע שהוא מגונה מי שעומד ערום [יבמות סג:]. אבל האדם לא היה משיג זה שיש בושה בעומד ערום, אם לא שנכנס בו היצר הרע. כי דבר זה הוא נקרא תוספות השגה, כי מי שאין לו יצר הרע רחוק הוא ממנו להשיג דבר הצניעות, ודבר פשוט הוא, ולכך קאמר [בראשית ג, כב] 'הן האדם היה כאחד ממנו לדעת טוב ורע'". וראה להלן פ"ד הערה 1917.

(1680) פירוש - האדם הוא נברא, ויש מעליו בורא, ויש לאדם להתבטל לעלתו. וכמו שכתב בתפארת ישראל פל"ה [תקיא:], וז"ל: "לא יתכן כלל שלא יבוא גזרה ומצוה מן השם יתברך, אשר הוא העלה, על האדם שהוא העלול. שאם לא כן, יהיה האדם ברשות עצמו, ודבר זה לא יתכן, כי אם שיקבל עליו עול העלה, ויהיה ברשות העלה" [הובא למעלה הערה 202]. ובנתיב יראת השם פ"א [ב, כב.] כתב: "כי אין היראה רק שעושה עצמו לעלול, והוא אצלו כאילו אינו, כך הירא ה' עושה עצמו כאין אצל עילתו... שהוא עושה עצמו כאילו אינו נמצא, וזהו אמיתת היראה... שיחשוב עצמו ללא כלום". וקודם לכך כתב בנתיב יראת השם פ"א [ב, כא.], וז"ל: "כי יראת ה' שהאדם עלול מתדבק בעלה... מציל אותו מן הפגעים ומן מיתה משונה, כי בעל יראת ה' הוא חוסה תחת כנפי השכינה, הוא העלה... ולפיכך יראת השם שומרת אותו מן הפגיעה... והתבאר לך ענין מעלת יראת שמים שעושה עצמו עלול, כאילו אינו כלל נגד העלה יתברך... כי עצם היראה מה שהאדם עלול אל העלה... ובמה שהאדם הוא עלול אינו נחשב כלום במה שהוא עלול תולה בעלתו... כי היראה מה שמחשיב עצמו לאין וללא כלום לפני העלה יתברך" [הובא למעלה הערה 175]. וראה הערה הבאה.

(1681) כי העלול דבק בעלתו, וכמו שכתב למעלה מ"א [לאחר ציון 174]: "דע כי האדם הוא עלול מן השם יתברך, שהוא עלה אליו... ויש לו התדבקות בעלה". ועוד אודות דביקות העלול לעלה, כן כתב בבאר הגולה, באר הרביעי [תקנא.], וז"ל: "מפני שהוא יתברך עילה, לכך יש לו לעלול חבור וקירוב אל העילה, כמו שיש לבן חבור וצירוף אל האב שבא ממנו, וכך השם יתברך שהוא עילה אל העולם, יש אל העולם קירוב אל העילה", ושם הערה 1377. ובתפארת ישראל ס"פ י [קסח:] כתב: "על ידי יראת שמים הוא דבק בו יתברך". ובח"א לב"ב צט. [ג, קכב:] כתב: "העלה עם העלול... מצטרפים ביחד, כמו שתראה האב והבן שהם מצטרפים, ויש להם חבור ביחד". ובנצח ישראל פכ"ג [תפג:] כתב: "כי כאשר האדם הוא עלול מן העלה... אין ספק כי העבד יש לו צירוף אל אדון שלו", ושם הערה 16. ובנתיב הענוה פ"א [ב, ו.] כתב: "כי בעל ירא שמים, מצד שהוא עלול אל השם יתברך, שהוא העלה, יש לו דביקות עם העלה". [הובא למעלה הערה 176]. וראה למעלה הערה 414, ולהלן הערה 1691.

(1682) מנחות נג: "יבוא טוב ויקבל טוב מטוב לטובים... 'מטוב' זה הקב"ה דכתיב [תהלים קמה, ט] 'טוב ה' לכל'". ובתפארת ישראל פי"ב [קצב:] כתב: "'מטוב הוא הקב"ה', שהוא קדוש ונבדל מן החומר בלי תכלית, כאשר מקדישין אותו מלאכי השרת [ישעיה ו, ג] 'קדוש קדוש קדוש'". וראה למעלה בהקדמה הערה 90, ופ"א מ"ב [קעג.], ולהלן ציון 1762, ופ"ד הערה 1914.

(1683) פירוש - העלה הוא הטוב בעצם, ולכך הדבק בטוב אינו בא לידי רע. ולמעלה במשנה א [לאחר ציון 175] כתב: "כאשר מחשב האדם עצמו שהוא עלול, ויש לו התדבקות בעלה, אינו בא לידי חטא. כי אין החטא והיצר הרע נמצא רק כאשר האדם הוא סר מן העלה, ואינו מחשיב עצמו עלול אל העלה". ופירושו, כי הדבקות בה' מונעת את אפשרות החטא, וכמו שכתב בנתיב כח היצר פ"א [ב, קכג.]: "הכלל הוא, כי כאשר האדם עוסק בתורה, הוא נשמר מן יצר הרע עד שאינו בא לידי חטא, כי על ידי התורה יש לאדם דביקות בו יתברך, ואיך יבא לידי חטא". ובבאר הגולה באר החמישי [קח:] כתב: "כי כאן כתיב [ש"א יח, יד] 'ויהי דוד בכל דרכיו משכיל וה' עמו', ומאחר כי השם יתברך היה רוצה שיהיה עם דוד, מדכתיב 'וה' עמו', ולפיכך מי שהשם יתברך עמו, בודאי ובאין ספק השם יתברך נותן שלא יהיה נפרד ממנו, ולא יבא לידי חטא. וזה שאמר [שבת נו.] 'אפשר שבא חטא לידו וה' עמו', פירוש כל שהוא יתברך חפץ להיות עמו, איך יבא לידי חטא, כי הוא יתברך אינו מניח לו שיסור מאתו". וכן ביאר בגו"א בראשית פ"ו אות יט את הסעד והתמיכה שה' העניק לנח [רש"י בראשית ו, ט], וכלשונו: "ונראה לי לפי שהיתה השכינה עמו, והיה נח דבק בשכינה, ולפיכך לא בא לידי חטא, וזהו הסעד שעשה לו הקב"ה, שמי שדבק באחד, אי אפשר לו לזוז ממנו ולחטוא, וזה [בראשית ו, ט] 'את האלקים התהלך נח'". ובנתיב הצדק פ"ב [ב, קמ.] כתב: "במה שיש לצדיק התדבקות בו יתברך, ולפיכך השם יתברך 'רגלי חסידיו ישמור' [ש"א ב, ט] שלא יבוא לידי חטא, כי הצדיק יש לו דביקות בו יתברך, וראוי שיהיה השם יתברך שומר אותו מן החטא" [הובא למעלה הערה 177]. אמנם כאן מוסיף עוד, שלא רק שדביקות בה' יש בה למנוע מהאדם עשית רע, אלא אף יש בה למנוע מהאדם ידיעת הרע. וראה הערה 1685 בביאור הדבר.

(1684) וכשם שהקב"ה יודע טוב ורע, כך בעל צלם אלקים צריך לדעת טוב ורע.

(1685) דברים אלו צריכים ביאור, דמדוע דביקות האדם בה' תביא לכך שהאדם יהיה מסולק מידיעת הרע, דלכאורה דביקות בה' לחוד, והיקף ידיעותיו לחוד, וכיצד הדביקות תקבע את הידיעה. ונראה, שאמרו חכמים [דב"ר א, יב] "ומה מי שעובד עבודת כוכבים הרי הוא כמותו, שנאמר [תהלים קטו, ח] 'כמוהם יהיו עושיהם וגו", מי שעובד להקב"ה לא כל שכן שיהיה כמותו". הרי הדבק בה' מחיל על עצמו מסגולותיו יתברך, בבחינת "שיהיה כמותו". וראה בגבורות ה' פ"ז [מג:] בביאור חטא מי המריבה [במדבר כ, י], שביאר שם שהדבק בה' מתעלה למדרגה נבדלת שאין בה כל חסרון ומכאוב. ולכך הדבק בה', שהוא הטוב האמיתי, חל עליו מטובו יתברך, ואין לו בעולמו אלא "אמרו צדיק כי טוב" [ישעיה ג, י], ומן הנמנע שידע את הרע. וצרף לכאן את יסודו שידיעה היא חבור, וכמו שכתב בנתיב התורה פט"ו [א, סה.]: "נקרא החבור 'ידיעה', כי הידיעה הוא חבור היודע בידוע" [הובא למעלה בהקדמה סוף הערה 12]. לכך אין ידיעת הרע אלא חבור לרע, ואין אפשרות לחבור מעין זה כאשר האדם דבק בטובו יתברך.

(1686) אודות שקודם החטא היה האדם דבק בה', ולאחריו לא, כן כתב בנצח ישראל פנ"ז [תתצא.], וז"ל: "קודם שחטא האדם... היה דבק לגמרי בכח קדוש פנימי. עד שחטא, ולא היה עוד דבק לגמרי בכח קדוש פנימי", ושם הערה 136. ואודות שהחטא מפריד בין האדם לה', כן כתב בגו"א במדבר פכ"ח אות יא [ד"ה והנה], וז"ל: "כי החוטא נתרחק מה' בשביל חטאו", ושם הערה 97. וכן כתב להלן פ"ו תחילת מ"ח: "מסלקים הדביקות שיש לנמצאים בו יתברך על ידי חטא... על ידי חטא נכרת מן הדביקות הזה". ובנתיב העבודה ר"פ יג [א, קיז:] כתב: "החטא היא היציאה מן השווי, ודבר זה הסרה מן השם יתברך". ובנצח ישראל פי"א [רעז.] כתב: "כל חטא הוא הסרה מן השם יתברך". ושם פנ"ו [תתע:] כתב: "יש בחינה בישראל שהם נבדלים מן השם יתברך, ובמה שהם נבדלים מן השם יתברך ימצא בהם חטא". הרי שהחטא יוצר הבדלה ["כי אם עונותיכם היו מבדילים בינכם לבין אלקיכם" (ישעיה נט, ב)], וכן החטא הוא פועל יוצא מההבדלה [הובא למעלה בהקדמה הערה 16, ובפרק זה הערה 179].

(1687) לשונו להלן פ"ד מכ"ב [ד"ה ויותר מזה]: "כי הידיעה של טוב ורע הוא ידיעה יתירה, וכדכתיב 'והייתם כאלקים יודעי טוב ורע'. ודבר זה כי האדם קודם שחטא היה דבק בו יתברך, וסבתו היה השם יתברך, אשר הוא הטוב הגמור, לכך לא ידע רק הטוב בלבד. כי הוא יתברך אינו רק הטוב, והוא יתברך שאין לו סבה כלל, הוא יודע טוב ורע. ולפיכך קודם שחטא לא היה נבדל מסבתו יתברך, ולא היה יודע רק הטוב בלבד... שקודם היה האדם דבק בו יתברך לגמרי, ולכך לא ידע טוב ורע, רק הטוב בלבד. ואחר שחטא וידע טוב ורע, לא היה עוד דבק בו יתברך לגמרי... רק הוא יתברך יודע טוב ורע, כי אין לו סבה, ולכך יודע הטוב ורע. והבן הפירוש הזה שהוא ברור. אף על גב כי כבר בארנו למעלה [משנתינו כאן] קצת בענין אחר, הכל דרך אמת אין ספק בזה". וההבדל בין דבריו כאן לדבריו שם הוא, שכאן מבאר שמחמת שלאחר החטא האדם לא פנה אל עלתו, לכך היה יודע אז טוב ורע. אך להלן ביאר לאידך גיסא; מחמת שלאחר החטא האדם ידע טוב ורע, לכך לא היה עוד דבק בו יתברך לגמרי.

(1688) פירוש - מה מעלה יש בידיעת הרע עד שהיא נחשבת ל"והייתם כאלקים" [בראשית ג, ה].

(1689) פירוש - המעלה בידעת הרע [בנוסף לטוב] היא שאז יש לאדם חכמה כוללת ושלימה. ולכך הביא כאן אף את רישא דקרא ["ונפקחו עיני שניכם"], דבר שלא עשה עד כה, כדי להורות שיש בידיעה כללית משום פקיחת עינים לעומת ידיעה חלקית. והספורנו כתב [בראשית ג, ה]: "שתשיגו באכילתו תוספת ידיעה, ובה תהיו כאלקים, שלמים במדע". ואודות שהשלם הוא אלקי, והמחולק הוא גשמי, כן כתב בגבורות ה' פמ"ג [קסג.], וז"ל: "וזה כבר התבאר הרבה בזה הספר, כי החילוק הוא דבר גשמי, והאחדות הוא דבר אלוקי, כי אחדות הוא שייך אל עניין נבדל מהגשם, והחילוק והפירוד תמיד לגשמי". ומקור מפורש הוא בגמרא [יומא סט:], שכאשר רצו לבטלו יצה"ר דעריות, אמרו "היכי נעביד, נקטליה [נהרוג את יצה"ר דעריות לגמרי], כליא עלמא ["יכלה העולם, שלא תהא פריה ורביה" (רש"י שם)]. ניבעי רחמי אפלגא ["שיהא שולט באדם ליזקק לאשתו, ולא לאחרת" (רש"י שם)], פלגא ברקיעא לא יהבי" [למעלה פ"ב הערה 173 הובאו מקורות נוספים ליסוד זה, וראה למעלה הערות 251, 490]. וראה להלן הערה 1699.

(1690) כי אין לעלול שום קיום ללא עלתו, וכמו שכתב בח"א לשבת לא. [א, טז.]: "כי העלול במה שהוא עלול, אין לו קיום בעצמו, רק מה שיש לו מן השם יתברך, אשר הוא העלה, ומצד עצמו אין קיום לאדם, רק מצד השם יתברך, אשר הוא מקיים הכל" [הובא למעלה הערה 940]. ובנצח ישראל פי"ג [שלד:] כתב: "כל אשר הוא עלול יש בו הנפילה מצד עצמו, רק הקמתו מצד העלה, אבל מצד עצמו יש לו נפילה, ואין הקמתו רק מצד השם יתברך, שהוא העלה... כי זהו ענין העלול". ובנתיב העבודה ר"פ ו [א, צ.] כתב: "שיהיה מכיר ויודע כי הוא יתברך עלתו, והעלול מקבל מן העלה, עד כי נפשו תולה בעילה, הוא השם יתברך, וממנו יתברך חיותו וכל אשר צריך אליו". וכן כתב בח"א לשבת קיח: [א, נח.]: "כל עלול אין מציאותו מצד עצמו, רק מצד סבתו" [ראה למעלה בהקדמה הערה 129, ופ"ב הערה 1410, ובפרק זה הערות 813, 938, 976].

(1691) מפאת דביקותו בעלתו, וראה הערה 1681. והמסילת ישרים ס"פ א כתב: "ראוי לו [לאדם] שתהיה כל פנייתו רק לבורא יתברך, ושלא יהיה לו שום תכלית אחר בכל מעשה שיעשה, אם קטן ואם גדול, אלא להתקרב אליו יתברך, ולשבור כל המחיצות המפסיקות בינו לבין קונו, הן הנה כל עניני החומריות והתלוי בהם, עד שימשך אחריו יתברך ממש כברזל אחר אבן השואבת".

(1692) כי התחתונים אינם מחוברים לגמרי אל ה', וכפי שביאר בבאר הגולה באר הרביעי [תקנד:], וז"ל: "כי הארץ אין לה צירוף אל השם יתברך, שנאמר [תהלים קטו, טז] 'והארץ נתן לבני אדם'". וקודם לכן שם [תפא:] כתב: "מצד העולם הזה התחתון, יש לעולם הזה פירוד מן השם יתברך", ושם הערה 997. ובנתיב האמת פ"ג [א, רד:] כתב: "כי מצד שהארץ היא בלבד מן התחתונים, מוכנת היא לשנוי ולשקר, ואינה מקבלת הגזירה מן השמים, ואינה נמשכת אחר גזירת העליונים, וזה מצד שהיא מן התחתונים, ואינה מן העליונים, וזה שאמר [תהלים קטו, טז] 'השמים שמים לה' והארץ נתן לבני אדם'" [הובא למעלה פ"א הערה 1148]. ובגו"א בראשית פ"א תחילת אות לג כתב: "אבל כי הארץ הזאת שנוי יש לה, שהיא בלבד נחשבת מן התחתונים, כי 'השמים שמים לה' והארץ נתן לבני אדם' [תהלים קטו, טז]. יורה בזה כי שינוי יש בין הארץ ובין השמים, כי השמים הם מן העליונים, והארץ מן התחתונים, ובעבור חסרונה היא מחסרת מן השלימות תמיד. וזהו שאמר 'אין אדם צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא', פירוש כי אי אפשר להיות האדם צדיק בארץ, אשר יעשה תמיד הטוב והשלימות 'בארץ' שהיא מוכנת תמיד אל החסרון, בעבור חסרון שלה" [הובא למעלה הערה 914]. וראה להלן הערות 1719, 1968.

(1693) לשון פרקי דרבי אליעזר פי"ב: "היה סמאל שר גדול בשמים... וירד וראה כל הבריות שברא הקב"ה בעולמו, ולא מצא בהם חכם להרע כנחש... והיה דמותו כמין גמל, ועלה ורכב עליו... כך הנחש כל מעשים שעשה וכל דברים שדיבר, לא דיבר אלא מדעתו של סמאל". ובזוה"ק ח"ג ק: ברע,מ איתא "בשעתא דפתי סמאל לאדם ארכיב על נחש כמין גמל". ובזהר חדש פרשת כי תשא איתא: "דא נחש דרכיב עליה סמאל". ובדרוש על המצות [נו.] כתב: "והן הן מעשה נחש הקדמוני ורוכבו סמאל הרשע, עולה ומסטין יורד ומתעה בני אדם". וכן הזכיר זאת בח"א לסוטה ט. [ב, לח.], ובח"א לחולין קלט: [ד, קטז.]. ומביא זאת כאן כדי להורות שעצת הנחש מביאה להסרה ונטיה מה', שהרי זהו ענינו של סמאל, שהוא מסית בני אדם שיסורו מה'. וכן כתב בח"א לגיטין נז: [ב, קיז.], וז"ל: "מזרע טיטוס לא היו מבנים שלו תחת כנפי השכינה, כי כחו כח סמאל הרשע, שאין לו חלק בו יתברך, והוא נבדל מן הקדושה לגמרי, ואינו מצטרף אל הקדושה... כח סמאל נקצץ ונכרת מן השם יתברך... ולכך לא היה מכניס מבניו תחת כנפי השכינה".

(1694) הרמב"ן [בראשית ב, ט] ביאר שאין לומר שהנחש שיקר לאשה במה שאמר "והייתם כאלקים", וכלשונו: "ואם תאמר כחש לה, הנה [בראשית ג, כב] 'ויאמר ה' אלקים הן האדם היה כאחד ממנו לדעת טוב ורע'. וכבר אמרו [פירקא דרבינו הקדוש, בבא דשלשה, טז] שלשה אמרו אמת ואבדו מן העולם, ואלו הן; נחש, ומרגלים, ודואג האדומי והבארותי".

(1695) שיהיה ברשות עצמו, כי הוא מלך בתחתונים, וכמבואר למעלה הערה 1672 שלולא שהאדם נצטוה מאת ה' במצות, היה ברשות עצמו, ללא קשור וסדור בעלתו. ולמעלה הערות 1494, 1544, נתבאר שמפאת היות האדם בתחתונים, ו"הארץ נתן לבני אדם" [תהלים קטו, טז], לכך יש לאדם מלכות בתחתונים, לעומת המלאכים. וראה להלן ציון 1737.

(1696) "יחיד בתחתונים כמו השם יתברך בעליונים" [מתנו"כ שם].

(1697) שכשם שהקב"ה יודע טוב ורע, כך האדם העשוי בצלם אלקים יודע טוב ורע. וראה הערות 1723, 1737.

(1698) לשון הפסוק במילואו [בראשית ג, כב] "ויאמר ה' אלקים הן האדם היה כאחד ממנו לדעת טוב ורע ועתה פן ישלח ידו ולקח גם מעץ החיים ואכל וחי לעולם".

(1699) מדגיש כאן פעמיים תיבת "כוללים", כי למעלה [לאחר ציון 1687] כתב: "ובאולי תשאל, מה מעלה הוא זה בידיעת הרע. בודאי דבר זה מעלה בחכמה, כאשר חכמת האדם כוללת בידיעת הטוב והרע, וכמו שאמר הכתוב [בראשית ג, ה] 'ונפקחו עיני שניכם והייתם כאלקים יודע טוב ורע'", ושם הערה 1689. הרי שמדריגת האדם לאחר החטא כוללת בחובה את שלימות כל החלקים [טוב ורע], ומתוך כך יבוא לחיים נצחיים ה"כוללים כל ימי עולם".

(1700) של חכמה כוללת.

(1701) "וכבר בארו כי 'עץ החיים' הזה הוא התורה, כמו שהתבאר" [לשונו בסמוך].

(1702) של תורה. וכן בכת"י כאן כתב: "כי קנין הידיעה התורה מביא האדם וכו'".

(1703) למעלה בהקדמה [יט.] כתב: "התורה היא 'עץ חיים', שהיא נותנת החיים למי שאוחז בה, דהיינו לומדיה, כמו שאמר 'עץ חיים היא למחזיקים בה'". וראה שם הערה 66, ובפרק זה הערה 1030.

(1704) אצל דוד המלך, שנאמר לו שימות בשבת, ולכך "כל יומא דשבתא ["של כל שבתות השנים" (רש"י שם)] הוה יתיב וגריס כולי יומא", ופירש רש"י שם "שלא יקרב מלאך המות אליו, שהתורה מגינה ממות, כדאמרינן בסוטה [כא.]". ובסוטה שם אמרו שהתורה מגינה על הסוטה שלא תמות.

(1705) ב"מ פו., שאמרו עליו "לא הוה מצי מלאך המות למקרב ליה מדלא קא פסיק פומיה מגרסיה". ולמעלה במשנה ז [לאחר ציון 854] כתב: "כאשר האדם שונה, הנה עומד במדריגה השכלית. וכאשר הוא פורש מזה, מביא אליו המיתה, כאשר פורש מן השכל שהוא התורה. והפך זה העוסק בתורה, לפי גודל מדריגה השכלית שהוא דבק בה, אין שולט בו ההעדר כלל. כמו שאמר בכמה מקומות שאין מלאך המות יכול למשלוט ביה דלא פסיק פומיה מגירסא; ובמסכת שבת בפרק במה מדליקין [שבת ל:] אצל דוד המלך. ובפרק השוכר את הפועלים [ב"מ פו.] אצל רבה בר נחמני, ובכמה מקומות. וכל ענין זה מפני כי השכל יש לו מציאות גמור, ואם דבק במדריגה הזאת, אין שולט בו ההעדר שדבק בחומר". ומה שכתב "ובכמה חכמים", כן אמרו במו"ק כח. "רב חסדא לא הוה יכיל ליה [מלאך המות], דלא הוה שתיק פומיה מגירסא... רבי חייא לא הוה מצי למיקרבא ליה". וכן אמרו במכות י. "ואי בעית אימא, מאי 'קולטין', ממלאך המות, כי הא דרב חסדא הוה יתיב וגריס בבי רב, ולא הוה קא יכול שליחא דמלאכא דמותא למיקרב לגביה, דלא הוה שתיק פומיה מגירסא". ובע"ז ה. אמרו "לא קבלו ישראל את התורה אלא כדי שלא יהא מלאך המות שולט בהן" [הובא למעלה בהערה 860]. ולמעלה פ"א הערה 1242 נתבאר שישנן שתי סבות מדוע התורה מפקיעה ממיתה; (א) היא שכלית, הפך החומר. (ב) היא מדביקה את האדם אל ה'. וראה להלן הערות 1717, 1838.

(1706) כשאכל מעץ הדעת. וכפי שכתב הרמב"ן [בראשית ב, יז]: "ועל דעת רבותינו אלמלא שחטא [האדה"ר] לא מת לעולם".

(1707) לשונו בכת"י: "וענין זה אין ראוי, מאחר שפירש מן השם יתברך לעבור מצות השם יתברך". ואודות שגזירת המיתה באה על אדה"ר מחמת שנפרד ונפרש מהקב"ה, כן כתב להלן פ"ד מכ"ב [ד"ה ויותר מזה]: "אחר שחטא וידע טוב ורע לא היה עוד דבק בו יתברך לגמרי, והגיע לו המיתה, כמו שאמרנו למעלה". ובנתיב התמימות פ"א [ב, רו.] כתב: "אדם הראשון קודם שחטא והיה עם השם יתברך... ובחכמה זאת [של ידיעת טוב ורע] הסיר [הנחש] את האדם מן השם יתברך... והוא שהיה גורם את המיתה לאדם". ועוד אודות שהדביקות בה' היא סבת החיים, הנה נאמר [תהלים לו, י] "כי עמך מקור חיים וגו'". וכן נאמר [דברים ד, ד] "ואתם הדבקים בה' אלקיכם חיים כולכם היום". ולהלן פ"ו מ"ח [ד"ה ותחלה יש] כתב: "זה שאמר [תהלים לו, י] 'כי עמך מקור חיים באורך נראה אור'... ודבר זה מצד הדביקות שהם דביקים בו יתברך. ואם מסלקים הדביקות... על ידי חטא... בא לשון 'כרת'... [כי] על ידי החטא נכרת מן הדביקות הזה. ולפיכך אצל הדביקות נזכר חיים, שנאמר [דברים ד, ד] 'ואתם הדבקים בה' אלקיכם חיים'. וזה מפני שהדביקות גורם החיים, כי הוא יתברך נקרא 'עיקר', כמו שאמרו שהוא 'כופר בעיקר' [סנהדרין לח:]. וידוע כי האילן והענפים כאשר דביקים בעיקר, יש להם חיים מן העיקר. ואם נבדל הגוף מן העיקר, מיד אין לו חיים". וכן כתב להלן פ"ד מכ"ב [ד"ה ורבי יהודה] כתב: "כאשר הוא עם השם יתברך הוא חי לעולם, כמו שבארנו פעמים הרבה, דכתיב 'ואתם הדבקים בה' אלקיכם חיים כלכם היום', שעל ידי הדביקות בו יתברך, שהוא חי וקים, האדם גם כן חי וקים לעולם". ובגבורות ה' פ"ח [מז.] כתב: "הקרבן הוא מדבק ישראל אל השם יתברך, ואז נאמר 'ואתם הדבקים בה' אלקיכם חיים כולכם היום', שהם ג"כ יהיו נצחיים כמו שהוא יתברך נצחי" [הובא למעלה בהקדמה הערה 17. וראה למעלה פ"א הערה 1222, ופ"ב הערה 739, ופרק זה הערות 181, 1720].

(1708) "מצד עצמו" - מלים אלו מתחברות לתחילת המשפט; "וכאשר נגזר המיתה על האדם מצד עצמו", ופירושו שהחיות של האדם מצד עצמו אינה יכולה להתקיים יותר כאשר חטא ונטה מה', ולכך מעתה יוכל לחיות רק על ידי גורמים החיצונים לו.

(1709) פירוש - כשם שערי המקלט מאפשרות לרוצח בשוגג לחיות ולהנצל מגואל הדם המבקש להמיתו [דברים ד, מב], כך האכילה מעץ החיים תאפשר לאדה"ר לחיות ולהנצל מגזירת המיתה.

(1710) ויק"ר ט, ג. והביא כן למעלה בתחילת ההקדמה [יד:], וביאר שם מדוע התורה נקראת "עץ" [שהיא נטיעה חזקה עם ה'], ומדוע היא נקראת "החיים" [שאין לה הפסק].

(1711) "להתעצם בתורה" שהתורה תתחבר אליו להיות חלק מעצמותו. וכן בנתיב התשובה פ"ה [לפני ציון 8] כתב: "העז פנים הוא מתעצם בחטא, וכאשר מתעצם בחטא אין הסרה לחטא הזה, כאשר החטא מתעצם בו". וכן להלן פ"ד מ"א [ד"ה ועוד יש] כתב: "שהיה משתוקק לקבל החכמה, וכאשר החכמה היא אל האדם בענין זה, מתעצם הנושא, שהוא האדם המקבל, עם החכמה שמקבל".

(1712) לשונו בח"א לב"ב עה. [ג, קט.]: "כי הסחורה אינו עצם האדם, כמו שהוא האוכל, שמתעצם בו האדם". והרא"ם [בראשית מא, ד] כתב: "כי האכילה היא מורה על הפוך המזון לעצם הנזון, שהוא הויית הניזון", והגו"א שם [פמ"א אות ו] הסכים עמו [הובא למעלה פ"ב הערה 697]. וצרף לכאן דבריו בנתיב העבודה פט"ז [א, קכו:], שכתב: "יש לך לדעת, כי תשמיש נקרא 'אכילה' בין באשה ובין באיש. באשה כתיב [משלי ל, כ] 'אכלה ומחתה פיה ואמרה לא פעלתי און'. באיש נאמר [בראשית לט, ו] 'כי אם הלחם אשר הוא אוכל'. ועוד כתיב [משלי ה, טו] 'שתה מים מבורך'. וכן בדברי חכמים [כתובות סד:] אוכלת עמו מלילי שבת לליל שבת, וקאמר שם שהוא תשמיש, כדאיתא התם [כתובות סה:]. כלל הדבר, קבלת דבר יקרא 'אכילה', שהאדם מקבל דבר שהוא אוכל. והאשה מקבלת בודאי האיש, והאיש מקבל את האשה, כי כל חבור, האחד מקבל את האחר, ושניהם מקבלים זה מזה, כמו שהוא כל חבור בעולם. ולכך נקרא הבעילה 'אכילה' בין לאיש ובין לאשה, כאשר האחד מקבל את האחר, כמו שמקבל את האכילה. וזה שאמר 'כי אם הלחם אשר הוא אוכל'".

(1713) יסוד גדול יש בדברים אלו, והוא שהאדם יכול להיות נזון וחי רק מעצמו, בבחינת "מיניה וביה". ולכך האפשרות היחידה שהאדם יהיה נזון לגמרי ממאכלו הוא רק על ידי ש"מתעצם בו האוכל - עד שממנו ניזון לגמרי". אך אם המאכל לא היה מתעצם ומתחבר אל אוכלו, לא היה ניתן לאוכלו להיות נזון ממנו לגמרי. והביאור הוא, כי כמה פעמים ביאר שעצם החיים הוא שהאדם אינו מקבל מאחרים, אלא חי מצד עצמו. וכמו שביאר בגו"א בראשית פכ"ט אות ז, בביאור דברי רש"י שם [בראשית כט, יא] ש"העני חשוב כמת", וז"ל: "לפי שאין לו חיות מצד עצמו, שכל החיים יש להם קיום מצד עצמם בלבד, ואינם צריכים לזולתם. והעני אין לו חיות מצד עצמו, רק מצד אחרים, לכך מצד עצמו הוא חשוב כמת. ולפיכך כתיב [ויקרא כה, לו] 'וחי אחיך עמך', שאחרים מחיים אותו. וזהו שאמר [משלי טו, כז] 'ושונא מתנות יחיה', כי אחר שהוא שונא להיות חי מאחרים, אם כן יש לו חיות מעצמו, לפי שאינו מקבל החיות מאחרים. שאין ענין החיות רק החיות מעצמו, שלכך נקרא המעין שהוא נובע מעצמו ואין מקבל מאחר 'מעיין חיים' [שיה"ש ד, טו], מפני שהוא מעצמו נובע, וזהו החיים". וכן כתב בגו"א שמות פ"ד אות יג. ובנתיב העושר פ"א [ב, רכג:] כתב: "כי המעיין שנקרא 'מים חיים' [שיה"ש ד, טו] מפני שהוא נובע מעצמו נקרא 'מים חיים', ואין מקבל מזולתו... ולפיכך העני נחשב כמו מת [נדרים סד:], לפי שהוא מקבל מאחר, ואינו חי כלל מעצמו, ודבר זה לא נקרא 'חי', רק מי שהוא חי מעצמו זה נקרא שהוא חי" [ראה למעלה פ"א הערה 1055, ופרק זה הערה 1528]. ולכך האופן שהאדם יתפרנס ויחיה ממאכלו, הוא רק כאשר המאכל יתחבר ויהיה לחלק מעצמותו, ואז הוא חי מעצמו, ולא מזולתו. ודו"ק. וראוי לצרף לכאן את אמרתו של מרן בעל הפחד יצחק זצ"ל, שאמר שהאדם גדל ממאכל שהוא מעכל, ולא ממאכל שהוא אוכל. והם הם הדברים.

(1714) כאשר היה בגן עדן [בראשית ב, ח], וכמו שיבאר. ובגו"א בראשית פ"א אות נב [לד.] כתב: "ואין ספק כי מעלת האדם בגן עדן קודם שחטא היה מאוד מאוד גדולה". ובתפארת ישראל פכ"ה [שעב:] כתב: "כאשר נכנס האדם לגן עדן, שזהו תכלית שלמות האדם". ושם פל"ה [תקכ.] כתב: "כי באמת קודם שחטא האדם, והיה בגן עדן, לא היתה אותה מדרגה שיהיה בגן עדן ראויה לעולם הזה, ואינה בכלל המציאות עולם הזה".

(1715) אודות השייכות בין מעלת האדם למאכלו, הנה אמרו חכמים [פסחים קיח.] "בשעה שאמר הקב"ה לאדם [בראשית ג, יח] 'וקוץ ודרדר תצמיח לך', זלגו עיניו דמעות. אמר לפניו, רבונו של עולם, אני וחמורי נאכל באבוס אחד". הרי לאחר שחטא, ירד גם במאכלו. ובגו"א בראשית פכ"ה אות לא כתב: "כי יש אוכל אכילתו כבהמה, ואינו מחשיב עצמו, אבל ישראל ועשו אין נוהגין כך, רק מתקנין תקון הראוי לאדם להחשיב עצמו... לא כמו ישמעאל שאינם מקפידים על מאכלם". ובבאר הגולה באר הששי [קמח:] כתב: "אלמלי לא חטא האדם, היה מקום האדם בגן עדן, ומזונותיו פירות גן עדן. ובשביל שחטא, אז סידר השם יתברך עניין האדם, כמו שספרה התורה [בראשית ג, יח] 'קוץ ודרדר תצמיח לך'. הרי שהשם יתברך סידר הנהגת האדם לפי מדריגתו ומעלתו". וכן מבואר בנפש החיים שער ב ס"פ ו בהגהה, שכתב שם: "קודם חטא אדה"ר היו מאכליו מבוררים ונקיים מכל סיג ופסולת, ואמרו [סנהדרין נט:] שהמלאכים היו צולין לו בשר ומסננין לו יין... ואחר החטא, שעירב רע בטוב במזון העולמות, כתיב 'קוץ ודרדר'". וראה הערה הבאה.

(1716) אודות המעלה הגדולה שיש באכילת פירות גן עדן, כן כתב בגו"א בראשית פ"א אות נב [ד"ה ואל], וז"ל: "האדם הטבעי הגשמי הוא ניזון בדבר חומרי גופני גשמי, כך נזון הרוחני לפי ענין שלו, רוצה לומר שמקבל קיום ופרנסה... והרי אתה רואה בעיניך כי כאשר היה האדם בגן עדן היה עמו אכילה, כדכתיב בפירוש [בראשית ב, יז] 'מכל עץ הגן אכל תאכל', ואין ספק כי מעלת האדם בגן עדן קודם שחטא היה מאוד מאוד גדולה, והרי היה בו אכילה ושתיה בודאי... ויהיו דומים לפירות הגן עדן... כי הם דברים יקרים עליונים מושפעים מאתו יתברך, וכשיקבל אותם יקנה השלמה וקיום ודבוק בעילה וסבה המקיים הכל". וראה דבריו בח"א לב"ב עד: [ג, קה:].

(1717) אודות השייכות בין תורה לחיים, ראה למעלה הערה 1705. אמנם כאן תלה את החיים דוקא בעמידה "על כל סודי התורה". ונראה, כי למעלה [הערה 1705] נתבאר שישנן שתי סבות מדוע התורה מפקיעה ממיתה; (א) היא שכלית, הפך החומר. (ב) היא מדביקה את האדם אל ה'. ושתי מעלות אלו נמצאות במיוחד בדברי האגדה של תורה [שבהם נמצאים כל סתרי תורה, וכמבואר בבאר הגולה באר הששי הערות 1063, 1118, 1119], וכפי שביאר בבאר הגולה באר הששי [שכו:], וז"ל: "על ידי האגדות מכיר בוראו, שהם דברי חכמה אלקית למי שמבין את דבריהם, לא למי שאין לו חכמה ודעת כלל, ואינו משיג רק דברים הגשמיים אשר הם לפניו... כל דברי אגדה חכמת התורה היא, שעל זה אמרו [ספרי דברים יא, כב] אם רצונך להכיר את יוצר הכל, עסוק באגדה". הרי ששתי מעלותיה של תורה המפקיעות ממיתה [שכליותה וקירבתה אל ה'] נמצאות במיוחד בחלק האגדתא של תורה. ולהלן פ"ו מ"ב [ד"ה ואמר נותנין] כתב: "נגלין לו רזי התורה, שהם סודות התורה, ועיקר התורה".

(1718) ולשון שליחות יד מורה על קירבתו לדבר, וכפי שתרגם אונקלוס שם "דלמא יושיט ידיה".

(1719) "נוטה אל התחתונים" פירושו נטיה מדביקות בה', וכמו שכתב משפט זה בכת"י: "מפני שכבר היה נוטה מן השם יתברך כאשר שמע אל הנחש". ואודות שהתחתונים נוטים מן ה', כן כתב בבאר הגולה באר הרביעי [תפא:], וז"ל: "מצד עולם הזה התחתון, יש לעולם הזה פירוד מן השם יתברך", ושם הערה 997. ובהמשך שם [תקנד:] כתב: "כי הארץ אשר אין לה צירוף אל השם יתברך במה שהיא מן התחתונים, שנאמר [תהלים קטו, טז] 'והארץ נתן לבני אדם', ובענין זה נבראה הארץ". וראה נר מצוה [י:], ושם הערה 53 [הובא למעלה פ"א הערה 1148]. ובנתיב האמת פ"ג [א, רד:] כתב: "כי מצד שהארץ היא בלבד מן התחתונים, מוכנת היא לשנוי ולשקר, ואינה מקבלת הגזירה מן השמים, ואינה נמשכת אחר גזירת העליונים, וזה מצד שהיא מן התחתונים, ואינה מן העליונים, וזה שאמר [תהלים קטו, טז] 'השמים שמים לה' והארץ נתן לבני אדם'" [הובא למעלה הערה 1692]. וכאשר אדה"ר אכל מעץ הדעת, היתה לו הסרה מן העלה, ובכך היה נוטה אל התחתונים. וראה להלן הערה 1968.

(1720) כי חיים באים מחמת דביקות בה', ולאחר שחטא נפרד האדה"ר מן עילתו, ועל כך באה אליו המיתה, וכמבואר למעלה הערה 1707. וזה לשון הרד"ק שם [בראשית ג, כב]: "הנה מתחלה לא מנעהו מעץ החיים, אבל צוהו לאכול ממנו... כי הוא בכלל כל עצי הגן. וכל זמן שיאכל מעץ החיים, יאריך חיותו עד שיחיה שנים ארוכות... אבל בעברו על מצות האל, ואכל מהעץ אשר מנעהו ממנו... לפיכך לא רצה שישאר בגן עדן, פן ישלח ידו ולקח ויאכל גם מעץ החיים, כמו שהיה אוכל וחיה זמן רב... וראוי לגרשו מן הגן בעבור זה, כדי שלא יאכל מעץ החיים".

(1721) אודות שמקומו של אדם מורה על מעלתו [ולכך בירידת אדה"ר ממעלתו הוצרך להיות מגורש מגן עדן], כן כתב בגו"א במדבר פ"י אות כח, וז"ל: "יורה חשיבות המקום על מעלת העומד בו, כי המקום מורה על מעלת העומד בו. לכך קראו רז"ל המעלה בשם 'מקום', באמרם [כתובות קג:] 'ממלא מקום אבותיו', שתראה כי המקום מורה על מעלת הדבר... ומפני שהמקום יורה על מעלת העומד בו, ימשך אחר זה כמה מעלות וכמה ברכות, לפי מקום מעלתו וחשיבותו", ושם הערה 102. ובגבורות ה' ר"פ ע כתב: "במה שכל הדברים לפי ענינם ולפי מעלתם מעצמם יש מקום להם, שבשביל כך שם 'מקום' הונח אל המעלה, כמו שאמרו 'ממלא מקום אבותיו', כי המקום מורה ברוב על המעלה של העומד בו, שאם הדבר חשוב יש לו מקום חשוב לפי ענינו, והענין הזה מבואר נגלה מאד". ובבאר הגולה באר הרביעי [תלג:] כתב: "כי הכל לפי מה שהוא, יש לו מקום". ובתפארת ישראל פכ"ד [שנו:] כתב: "כאשר יש לו מקום מיוחד, מורה על מעלה מיוחדת, כי נזכר שם 'מקום' על המעלה בכל מקום", ושם הערה 48. וראה למעלה פ"א הערה 678 במה שנתבאר שם, כי הוא יסוד נפוץ בספריו. וכן הוא למעלה הערות 534, 588, 680.

(1722) משמע מלשונו שאין הגירוש מג"ע משמש כהיכי תמצא שיהיה אדה"ר עומד בריחוק מקום ובכך תהיה הדרך לעץ החיים נעולה בפניו, אלא הגירוש מג"ע הוא עצמו גירוש ממעלת אדה"ר קודם החטא, ובירידה זו ממעלתו מתרחק האדם מעץ החיים, כי אינו שייך לעץ החיים. ואודות שאין אדם ניזון מאכילה שאינה תואמת לו, כן כתב בגו"א דברים פ"ו אות ז [קכד:], וז"ל: "מה שהוא לפי טבעו מקבל הנער, כמו שסדר השם יתברך אוכל לילד חלב אמו, שהוא דבר מקובל אליו, ולא סדר לו מן המזונות אשר אינם לפי ערכו. והמזונות לפי שהם ערכו מקבל אותם, מגדל את גופו לפי טבעו. ואחר כך מקבל מזונות יותר לפי טבעו, עד אשר גדלו".

(1723) ובכך הוא דומה לעלתו. וכן כתב למעלה [לאחר ציון 1696] לגבי ידיעת טוב ורע, וז"ל: "כי מה שהאדם יודע טוב ורע הוא מצד יחידתו בעולם הזה התחתון, דוגמת השם יתברך בעליונים". ויש בזה הטעמה מיוחדת; על הפסוק [בראשית מט, טז] "דן ידין עמו כאחד משבטי ישראל" דרשו חכמים [ב"ר צט, יא] "'כאחד' כיחידו של עולם שאינו צריך סיוע במלחמה, שנאמר [ישעיה סג, ג] 'פורה דרכתי לבדי', כך שמשון העומד מדן אינו צריך אחרים שיסייעו אותו, בלא חרב, אלא בלחי חמור [שופטים טו, טז]". הרי שדרשו "כיחידו של עולם" שמורה על בחירה חופשית מוחלטת, ללא שום תלות בזולתו, וזו היא יחידיותו של האדם, וכדבריו כאן.

(1724) לכאורה צריך לומר "להיות כאלקים בעל בחירה חופשית" [ולא "יודע טוב ורע"]. אלא שבחירה חופשית מאפשרת עשיית הרע, וקודמת לה ידיעת טוב ורע, באופן שידיעת טוב ורע היא תנאי לבחירה חופשית. וראה להלן הערה 1729. ואודות שהבחירה החופשית נובעת מצלם אלקים, כן כתב למעלה [לאחר ציון 1662]: "מה שאמר 'הרשות נתונה', דבר זה כי מצד שהאדם בצלם הקב"ה, לכך נתן לאדם רשות לעשות מה שירצה, ואין האדם מוכרח במעשיו", וראה שם הערה 1663.

(1725) ואם תאמר, וכי לא עדיף לאדם להיות בעל בחירה, ואז יקבל שכר על בחירתו, מאשר להיות מוכרח במעשיו, ולא יקבל שכר על בחירתו. וכן אומרים בתחילת תפלת זכה בערב יוה"כ: "אתה בראת את האדם להיטיב לו באחריתו. ובראת לו שני יצרים יצר טוב ויצר רע, כדי שתהיה הבחירה בידו לבחר בטוב או ברע, כדי לתת לו שכר טוב על טוב בחירתו, כי כן גזרה חכמתך". ויש לומר, שעל כך אמרו [עירובין יג:] "תנו רבנן, שתי שנים ומחצה נחלקו בית שמאי ובית הלל, הללו אומרים נוח לו לאדם שלא נברא יותר משנברא, והללו אומרים נוח לו לאדם שנברא יותר משלא נברא. נמנו וגמרו, נוח לו לאדם שלא נברא יותר משנברא". ולמעלה פ"ב מ"ט [תרפ.] כתב: "נח לו שלא נברא משנברא, כי יש באדם הרע, אשר הוא מקלקל הטוב". וכן בח"א לע"ז ה. [ד, ל:] כתב: "מוטב לאדם שלא נברא משנברא... שמצד האדם עצמו טוב לו שלא נברא... שבעל כרחו של אדם הוא נברא" [הובא למעלה פ"ב הערה 1012]. הרי שאע"פ שהשכר ניתן רק על הבחירה, אך הואיל ועלול להיות שעונשו יהיה מרובה משכרו, לכך עדיף לאדם שלא נברא משנברא. וראה למעלה הערה 165 שנקודה זו התבארה שם. והרי אנו מתפללים "אל תביאני לידי נסיון" [ברכות ס:], אע"פ שהשכר על עמידה בנסיון מרובה יותר מהעדר נסיון [קידושין לט:], עם כל זה החשש מכשלון מחייב אותנו שנתפלל שלא נבוא לידי נסיון, וה"ה לנדון דידן. וראה פחד יצחק ר"ה מאמר ז, אותיות ה-ט.

(1726) שאע"פ שידיעת טוב ורע היא "מעלה בחכמה כאשר חכמת אדם כוללת בידיעת טוב ורע" [לשונו למעלה לאחר ציון 1688], מ"מ אין היא מעלה לאדם, שמעתה עלול להתחבר אל הרע.

(1727) אך לא שזה לטובת האדם. ובכת"י כאן הוסיף: "רק הנחש שהיה מסית האדם אל החטא, אמר לו זה דרך הסתה שיהיה כאלקים".

(1728) לשון הרמב"ן [בראשית ב, ט]: "והנה אחרי אכלו מן העץ היתה בידו הבחירה, וברצונו להרע או להטיב בין לו בין לאחרים. וזו מדת אלקים מצד אחד, ורעה לאדם בהיות לו בה יצר ותאוה".

(1729) יש לבאר מהו היחס שבין ידיעת טוב ורע לבחירה חופשית. שהרי בפסוק הוזכרה רק ידיעת טוב ורע ["והייתים כאלקים יודעי טוב ורע" (בראשית ג, ה)], ולא בחירה חופשית. וגם מצד הסברה ידיעה לחוד, ועשיה לחוד. אך כאן דימה בין ידיעת טוב ורע לבחירה חופשית, והשוה ביניהן. וכן הרמב"ן [הובא בהערה הקודמת] השוה ביניהן. והענין מבואר בספר נפש החיים שער א פ"ו בהגהה, וז"ל: "קודם החטא לא היה כלול אז [האדה"ר] רק מכל העולמות וכחות הקדושה לבד, ולא מכחות הרע. אבל אחר החטא, נכללו ונתערבו בו גם כחות הטומאה והרע... והוא ענין עץ הדעת טוב ורע. והענין כי קודם החטא, עם כי ודאי שהיה בעל בחירה גמור להטות עצמו לכל אשר יחפוץ להטיב או להיפך ח"ו, כי זה תכלית כוונת כלל הבריאה... אמנם לא שהיה ענין בחירתו מחמת שכחות הרע היו כלולים בתוכו, כי הוא היה אדם ישר לגמרי, כלול רק מסדרי כחות הקדושה לבד. וכל עניניו היו כולם ישרים קדושים ומזוככים טוב גמור, בלי שום עירוב ונטיה לצד ההיפך כלל. וכחות הרע היו עומדים לצד וענין בפני עצמם חוץ ממנו, והיה בעל בחירה ליכנס אל כחות הרע ח"ו, כמו שהאדם הוא בעל בחירה ליכנס אל תוך האש. לכן כשרצה הס"א להחטיאו, הוצרך הנחש לבא מבחוץ לפתות, לא כמו שהוא עתה שהיצר המפתה את האדם הוא בתוך האדם עצמו, ומתדמה להאדם שהוא עצמו הוא הרוצה ונמשך לעשות העון, ולא שאחר חוץ ממנו מפתהו. ובחטאו שנמשך אחר פתוי הס"א, אז נתערבו הכחות הרע בתוכו ממש, וכן בהעולמות, וזהו עץ הדעת טוב ורע, שנתחברו ונתערבו בתוכו ובהעולמות הטוב והרע יחד זה בתוך זה ממש... וזה שאמרו רז"ל [שבת קמו.] כשבא נחש על חוה הטיל בה זוהמא. רוצה לומר בתוכה ממש. ומאז גרם על ידי זה ערבוביא גדולה במעשיו, שכל מעשי האדם המה בערבוביא והשתנות רבים מאד, פעם טוב ופעם רע, ומתהפך תמיד מטוב לרע, ומרע לטוב. וגם המעשה הטוב עצמה, כמעט בלתי אפשר לרוב העולם שתהיה כולה קדש זכה ונקיה לגמרי, בלי שום נטיה לאיזה פניה ומחשבה קלה לגרמיה. וכן להיפך, בהמעשה אשר לא טובה, גם כן מעורב בה לפעמים איזה מחשבה לטוב לפי דמיונו. וגם הצדיק גמור שמימיו לא עשה שום מעשה אשר לא טובה, ולא שח מימיו שום שיחה קלה אשר לא טובה ח"ו, עם כל זה כמעט בלתי אפשר כלל שמעשיו הטובים עצמם כל ימי חייו יהיו כלם בשלימות האמיתי לגמרי, ולא יהיה אפילו באחת מהנה שום חסרון ופגם כלל. וזה שאמר הכתוב [קהלת ז, כד] 'כי אדם אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא'. רוצה לומר שאי אפשר שלא יהיה על כל פנים קצת חסרון במעשה הטוב עצמה שעושה". נמצא שעל ידי שאדה"ר אכל מעץ הדעת טוב ורע, בכך הכניס לעצמו את הערבוביא של טוב ורע, וממעתה מן הנמנע שמעשיו ימלטו מערבוביא של טוב ורע, וזו הבחירה החופשית של האדם. וכל זה נובע מהיות האדם בצלם אלקים, וכמו שביאר.

(1730) שהרי הבהמה עושה פעם כך, ופעם אחרת, והרי אין לבהמה צלם אלקים.

(1731) פירוש - בחירה מחייבת שיהיו כמה צדדים [ראה למעלה הערה 1158], אך אצל בהמה אין יותר מצד אחד, שטבעה מכתיב לה את התנהגותה. ומאותה סבה שהבהמה עשתה אתמול כך, הרי מאותה סבה גופא היא עושה היום אחרת, ואין כאן שני צדדים, "כי הטבע הוא אחד". ואודות שאין לבהמה בחירה, ראה דבריו בגו"א בראשית פ"ח אות יט, ובח"א לסנהדרין קח: [ג, רנט.].

(1732) אודות ההבדל בין אדם לבהמה בענין של בחירה, הנה במעשה בראשית נאמר על העופות והדגים [בראשית א, כב] "ויברך אותם אלקים לאמר פרו ורבו וגו'", ופירש רש"י שם "לפי שמחסרים אותם וצדין מהם ואוכלין אותם הוצרכו לברכה". ובגו"א אות נד כתב: "ואם תאמר מין האדם, שאין צדין אותם, למה נתברך [בראשית א, כח]. ויש לתרץ, כיון שהאדם הוא בר דעת ובעל בחירה יותר משאר הנבראים, ואפשר שבכונה יכול להתבטל מפריה ורביה מפני שום דבר שאינו רוצה לעסוק בפריה ורביה, לכך נתברך כדי שלא ישב בטל. אבל בבהמות שאינו בעל חכמה, והוא עוסק בפריה ורביה כטבעו, לכך אילו לא היה צדין מהן לא נתברך". וראה למעלה הערה 1672.

(1733) "חכמי האומות" [רש"י שם].

(1734) יש לתמוה, מה ראה כאן לשאול שיאבדו עובדי ע"ז יותר משאר עוברי עבירה שיש בעולם. והנראה, שהמיוחד בע"ז שהיא התרסה גמורה כנגד הקב"ה ["כי ע"ז הוא סלוק והסרה מן השם יתברך" (לשונו למעלה מ"ג לפני ציון 517), וראה שם הערות 517, 548], ולכך נשאלה על כך השאלה מדוע הקב"ה מאפשר את קיומה בעולם. ונהי שתירצו היטב על ע"ז עצמה, אך לא תירצו על עובדיה. והואיל ואפשר לקיים את העולם ולהמנע מע"ז על ידי איבוד עובדיה, לכך הדרא קושיא לדוכתא מדוע ה' מאפשר זאת, ואינו מאבד את עובדיה. וראה בח"א לע"ז שם [ד, נו.] שביאר כיצד הגמרא שם בהמשך מתייחסת לאבוד שאר ע"ז שאין לעולם צורך בהם. אך מ"מ לא שאלו שם מעובדיה כפי ששאל כאן.

(1735) משמע מלשונו שאם העונש של עובדי ע"ז היה ניכר ומוחש, אזי היתה מתבטלת הבחירה לא רק ביחס לע"ז, אלא ביחס לכל מציאות הבחירה ["לא היה האדם בחירי כלל"]. ונראה ביאורו, שהרמב"ן [במדבר טו, כב] כתב: "כי המודה באלוה זולתו כבר הוא בטל אצלו כל מה שצוה השם הנכבד בין במצות עשה בין במצות לא תעשה, שאם יש אלוה זולתו, יראתו ומצותיו וכל החיוב בהם אינו כלום" [ראה למעלה פ"א הערה 407]. וכשם שע"ז סותרת לכל המצות, כך כל המצות סותרות לע"ז. ולכך בהבטל הבחירה ממצות ע"ז, תתבטל הבחירה מכל המצות.

(1736) כי "הכל צפוי" מחמת הצלם, כי הצלם מורה על קרבתו של האדם אל ה', ועל מציאות נודעת, וכפי שביאר בתחילת המשמנ [לאחר ציון 1654 ואילך], ומעתה יבאר "הרשות נתונה".

(1737) ולכך הוא יחיד בעולם התחתון, דוגמת יחידיות ה' בעליונים. וראה למעלה הערות 1695, 1697.

(1738) קושית האברבנאל, וז"ל: "למה אמר 'הכל צפוי' בלשון נפעל, ולא זכר הצופה אותו, והיה ראוי שיאמר 'הכל צופה הקב"ה', וכמו שנאמר בתפלות ראש השנה [מוסף, בחזרת הש"ץ] תואר וכינוי לשם 'צופה ומביט עד סוף כל הדורות'".

(1739) כפי שכתב בגו"א שמות פ"ד אות א: "הטובה היא מציאות, והוא יתברך רוצה במציאות, ואינו חפץ בהעדר". ובבאר הגולה באר הרביעי [שלד.] כתב: "הוא יתברך חפץ ומבקש הטוב בכל כוונתו וחפצו". ובנצח ישראל פל"א [תרד:] כתב: "כי השם יתברך חפץ בקיום", ושם הערה 110.

(1740) ירמיה לב, יט "גדל העצה ורב העליליה אשר עיניך פקחות על כל דרכי בני אדם לתת לאיש כדרכיו וכפרי מעלליו", ובע"ז יח. אמרו שפסוק זה הוא של צדוק הדין.

(1741) לשון הרד"ק בספר השרשים, שורש צפה: "'בקר אערוך לך ואצפה' [תהלים ה, ד]. 'ואני בה' אצפה' [מיכה ז, ז].... הוא קרוב לענין תוחלת, כי המיחל לאחר מביט לו".

(1742) לשון הפסוק במלואו "טהור עינים מראות רע והביט אל עמל לא תוכל למה תביט בוגדים תחריש בבלע רשע צדיק ממנו". ופירש הרד"ק שם: "טהור עינים - אתה שאתה טהור עינים, שלא תוכל לראות רע, כי אתה טוב ובוחר בטובים ומואס ברעים, ולא יאות לך שתראה רע. 'ותביט אל עמל', כלומר שתסבול עושי רע, ותניחם לעשות הרע. וטעם 'לא תוכל' לסבול דבר שהוא הפך חכמתך וטובתך. וכן אמר דוד [תהלים ה, ה] 'לא יגורך רע'".

(1743) ראה למעלה הערה 1659 מה שהוקשה שם מדבריו כאן, וישוב הדבר.

(1744) בפירוש המשניות שלו למשנתינו. וראה במבוא אודות מיעוט הזכרת שאר מפרשי המשנה בדרך חיים.

(1745) לשון הרמב"ם: "זה המאמר כולל דברים גדולים מאד, וראוי היה זה המאמר לרבי עקיבא". וצרף לכאן דברי רבינו גרשום לב"ב יב: "רבי עקיבא, דקים לן דלא היה מעולם גברא כוותיה". ובתפארת ישראל פמ"ז [תשמא.] כתב: "כי רבי עקיבא היה גדול בתורה".

(1746) כוונתו לפרקים שקדמו לפירושו למסכת אבות, והם שמונה פרקים, ובפרק השמיני האריך לבאר ענין הבחירה.

(1747) לשון התויו"ט כאן: "כתב הר"ב בשם הרמב"ם [ואינו בר"ב שלפנינו], שפירש 'הכל צפוי' כל מעשה בני אדם מה שעשה ומה שעתיד לעשות, הכל גלוי לפניו".

(1748) ברמב"ם שלפניונו "יתחייב ההכרח".

(1749) לשון הרבינו יונה כאן: "ואמר רבנו משה ז"ל, כמה הדבר הוא מן המופלאים, שאע"פ שהרשות נתונה לאדם לעשות רצונו, והקב"ה יודע מה יש לו לעשות קודם המחשבה וקודם המעשה, ולא בהכרח יעשה האדם את הטוב ואת הרע, כי אם ברצון לבו, והשם יתעלה יודע תחלה מה יהיה רצונו, ואפילו המעשים השקולים שאפשר שיהיו ואפשר שלא יהיו, את הכל יודע תחלת כל המעשה, והוא פלאי". והתויו"ט כאן כתב: "לא תאמר כיון שהקב"ה יודע מה שיעשה האדם, א"כ הוא מוכרח במעשיו שיהיה צדיק או רשע, כי 'הרשות נתונה' בידו וכו'. שאין ידיעת השם יתברך כידיעתינו. ואע"פ שאנו אומרים בו ידיעה כמו שאנו אומרים ידיעה בנו, אין זה אלא בשתוף גמור. וכמו שאין בנו כח לדעת אמתת מציאתו יתברך, כמו שנאמר [איוב יא, ז] 'החקר אלוה תמצא אם עד תכלית שדי תמצא', כך אין בנו כח להשיג ולמצוא דעתו, כי הוא ודעתו אחד. לא כדעת האדם שהוא ודעתו שנים. הוא שהנביא אומר [ישעיה נה, ח] 'כי לא מחשבותי מחשבותיכם'. אלו דברי הרמב"ם בסוף הח' פרקים שהקדים למסכת זו, ושנוי בחבורו פ"ה מהלכות תשובה, ומשולש בספרו המורה פרק עשרים מחלק השלישי, ושם האריך".

(1750) ירושלמי ר"ה פ"א ה"ג "ואין הקב"ה רואה את הנולד". וראה באור שמח הלכות תשובה פ"ה שהאריך טובא בביאור משנתינו "הכל צפוי והרשות נתונה". ובביאור ההכרח לומר שה' רואה את העתיד, ראה במו"נ ח"ג פ"כ.

(1751) כפי שביאר למעלה [לפני ציון 1665]. ויש להעיר, שבגו"א ויקרא פ"י אות ב פירש את משנתינו כרמב"ם, וז"ל: "כבר אמרו חז"ל 'הכל צפוי והרשות נתונה'. פירוש, שאע"ג שהקב"ה צופה העתידות כולם, מ"מ אין האדם מוכרח במעשיו, אלא הרשות נתונה לו לעשות מה שירצה". הרי שמפרש "הכל צפוי" על העתיד, וכרמב"ם, ולא כדבריו כאן שאיירי על ההווה. וצ"ע.

(1752) רומז ללשון "הכל צפוי", שבשלמא לרמב"ם ניחא, ש"הכל" בא לרבות אף את העתיד. אך אם הכוונה רק להווה, מהי ההדגשה בתיבת "הכל". ועל כך מיישב ש"הכל" בא לרבות אף את הרע, ולא רק את הטוב. והרי מחמת הרע נאמר "צפוי", ולא "צופה" וכפי שביאר למעלה, ולכך פשיטא שאפשר להכליל את הרע בדברי המשנה.

(1753) הבן.

(1754) כפי שכתב למעלה פ"א מ"א [קיא:]: "ראוי לאב לייסר את בנו בדברי מוסר". ובנתיב התשובה פ"ח ביאר את עשרים וארבעה דברים שהרמב"ם מנאם [בהלכות תשובה פ"ד] שהם מעכבים התשובה, והדבר השלישי הוא "הרואה בנו בתרבות רעה, ואינו ממחה בידו" [שם הלכה א]. וכתב לבאר בזה"ל [לאחר ציון 26]: "דבר זה אין הדעת סובל והוא זר, שיראה בנו יוצא לתרבות רעה ואינו מוחה. וחטא כמו זה הוא הסרה לגמרי, ולכך החטא הזה אדוק בבעל החטא ביותר, ומתעצם החטא בו ומעכב התשובה" [הובא למעלה פ"א הערה 38].

(1755) פירוש - כאשר אדם שונא את האדם שבא לעבור עבירה [אך אין כוונת המהר"ל לצייר ציור שהאב שונא את בנו, כי מדוע יצייר ציור שכמעט אינו בנמצא].

(1756) פירוש - הגמרא שם ביארה שעושים היכר לעוברים ושבים שלא יבואו לאכול פירות האסורים [כרם רבעי, ערלה]. ועל כך אמרו בגמרא "במה דברים אמורים בשביעית, דהפקר נינהו, אבל בשאר שני שבוע ["שהן באים לגזול" (רש"י שם)] הלעיטהו לרשע וימות ["יניחם ויאכלו דבר האסור, הלעיטהו לרשע וימות" (רש"י שם)]".

(1757) משוה בין ההנהגה עם רשע ["הלעיטהו לרשע וימות"] להנהגה עם שונאו, משום שהצד השוה בשניהם הוא שלא צריך להיות אכפת לזולתו ממעשי החוטא; ברשע הוא משום שהחוטא גרם לעצמו פסידא, ואנו אומרים [כתובות ג.] "איהו הוא דאפסדת נפשיה". וכמו שכתב הריטב"א ב"מ לה. "וכי תקנה לרשיעי עבדיינן, מה לנו אם הוא נשבע לשקר, הלעיטהו לרשע וימות". ואילו בשונא, הרי באופן דממילא לא אכפת לזולתו ממעשי שונאו. באופן, שהצד השוה שבין רשע לשונא הוא שויון הנפש שמפגין זולתו כלפי מעשיו.

(1758) שעל כך נאמר [משלי ג, יב] "כי את אשר יאהב ה' יוכיח וגו'", ובפירוש הגר"א שם כתב: "כי אין דרך להוכיח רק לאוהב אשר לבו דואג על רעהו, ורואה שהולך בדרך אשר אינו טוב לו, הוא מוכיח. וכן מסתמא כאשר מוכיח אותך הקב"ה, מסתמא אוהב אותך... כי אין דרך לייסר רק אב לבנו. ואפילו לאוהב, אם אינו שומע לתוכחתו, אז הוא עוזב אותו לילך בדרך אשר חפץ. אבל אב את בנו, אם אינו שומע לתוכחתו, אעפ"כ אינו עוזב, אלא מוכיחו ביסורים, עד שעוזב הדרך הרע. והיינו מחמת אהבתו אשר גדלה עליו יותר מן הכל, כן לבו כאב על רעתו, וחפץ בהצדקו, על כן מייסר אותו להיטב לו". וראה להלן הערה 1767.

(1759) מעין מה שאמרו [ע"ז ד.] "אמר להו אמשול לכם משל למה הדבר דומה, לאדם שנושה משני בני אדם אחד אוהבו ואחד שונאו. אוהבו, נפרע ממנו מעט מעט. שונאו, נפרע ממנו בבת אחת", ופירש רש"י שם "נפרע ממנו מעט מעט - כן ישראל נפרע מהן הקב"ה את כל עונותיהן בעוה"ז, כדי שיזכו ליום הדין. ועובדי כוכבים אינו נפרע מהן כלל, כדי לטרדן מן העוה"ב".

(1760) פירוש - אף כאשר ה' מביא פורענות על העולם.

(1761) יסוד נפוץ בספריו. וכגון, בנתיב גמילות חסדים פ"א [א, קנ.] כתב: "עיקר התורה הוא הטוב... ולא יהיה שום רע בעולם. ואם יש שום רע - כוונת התורה שיהיה התכלית והסוף אל הטוב, אף אם נמצא בעולם הרע, יהיה בסוף מסולק, עד שיהיה הטוב נמצא, לא הרע. לכך אף אם נזכר בתורה ד' מיתות ומלקות וכמה עונשים, הכל כדי שיהיה סוף טוב, כאשר הרע מסולק מן העולם על ידי מיתות בית דין ושאר עונשים. ותכלית שלהם הם להעלות על העולם הטוב, ולהסיר הרע, ויהיה חוזר הכל אל הטוב, וכמו שבארנו אצל 'בטוב העולם נדון', עיין שם". ובנתיב אהבת השם פ"א [ב, מב:] כתב: "כאשר היה השם יתברך מחריב ירושלים, ודבר זה בודאי הוא רע... אינו רע מצד השם יתברך, כי הוא עושה דין ומשפט לבער הרע והחטאים מן העולם. ופעל זה מצד שהוא יתברך הטוב שונא הרע". וכן כתב בתפארת ישראל פ"כ [רצה.]. ושם פנ"ט [תתקכד:] כתב: "אף כאשר אמרה התורה להרוג ולשרוף ולסקול, כל זה הוא להעמיד הטוב והנועם, ולבער הרע". ובגו"א דברים פכ"ח אות ז [ד"ה ובזה] כתב: "יסורין של הקב"ה הוא להטיב באחריתם, כי אין דבר רע יוצא מאתו... אין הקב"ה מביא רע בעצם, כי אם לנקותם מן החטא להטיב להם באחריתם" [הובא למעלה בביאור משנת "כל ישראל" הערה 24]. ובבאר הגולה באר השני [קמג.] כתב: "הוא נדון לחובה, כי גם זה טוב לסלק הרע מן העולם, כדכתיב [דברים יט, יט] 'ובערת הרע מקרבך'", ושם הערה 150.

(1762) כמבואר למעלה הערה 1682. ולכך אין מקום לסלקא דעתך שאין ה' חפץ בטוב העולם. ומה שבכל זאת ה' אינו מוחה באדם הבא לעבור עבירה, כי ה' נתן לאדם בחירה חופשית, ולכך מן הנמנע שה' ימנע ממנו מלעבור עבירה, כי בכך נתבטלה בחירה חופשית. וכן כתב בגו"א דברים פכ"א אות יז [שדמ.], וז"ל: "בית דין של מטה מכריחין לקיים המצוה [כתובות פו.], ובית דין של מעלה נותנין רשות".

(1763) לשונו בנתיב התשובה פ"א [לפני ציון 42]: "הוא יתברך טוב, והטוב רוצה בטוב ולא ברע שיהיה לרשע" [הובא למעלה פ"א הערה 591]. ובנצח ישראל פ"ה [קטז.] כתב: "כי מי שהוא טוב לא יבוא ממנו רע כלל, ואיך יבוא רע... ממי שיש בו דבר טוב". ובגבורות ה' פ"ז [מ:] כתב: "אין רע יורד לעולם מצד עצמו, שמאתו יתברך יבוא הטוב" [הובא למעלה פ"ב הערה 127]. ובכלליות אמרו [ב"ר נא, ג] "אין דבר רע יורד מלמעלה", והובא ברמב"ן במדבר יא, יט. וראה בנתיב התשובה פ"א הערה 57.

(1764) "לברך על מדת פורענות בלבב שלם" [רש"י שם].

(1765) ולכך היתה לגמרא סלקא דעתך שיברך על הרעה "הטוב והמטיב", כי האף הרעה באה ממדת טובו יתברך, וכמו שמבאר.

(1766) וזה לשונו בנתיב אהבת השם פ"א [ב, מא:]: "ובמשנה [ברכות נד.] חייב האדם לברך על הרעה כשם שמברך על הטובה... ובדבר זה יש שאלה גדולה, שאף אם הדעת נותן שיקבל עליו דין השם יתברך, ויצדיק דינו ויאמר אמת משפטו שהביא עליו... אבל מכל מקום למה חייב לברך וליתן הודאה אל השם יתברך על זה. ויש לך לדעת כי הברכה שהוא מברך השם יתברך הוא בשביל הטוב שיש בו יתברך. ומה שמגיע מן הרעה אל האדם, אף כי היא רעה מצד המקבל, על כל פנים מורה על שהוא יתברך הוא הטוב, ומצד שהוא יתברך טוב, אינו רוצה ברע, כי כל טוב שונא את הרע. ומפני שהוא שונא הרע, מביא הרע על עושי רע. ולכך יש לו לברך השם יתברך אף על הרע, כי גם הרע הוא מצד הטוב, שהשם יתברך הוא הטוב, אינו חפץ ברע". ובהמשך שם [ב, מב:] כתב: "מאחר שהטוב והרע שניהם מן התחלה אחת, יש לברך על הרע כמו על הטוב. כי אף אם המעשה הוא רע, הוא יתברך מבורך, ומצד הזה בא הטוב והרע. רק מפני כי אצל המקבל, שהוא מקבל הדין על חטאו, יש לו לברך 'ברוך דיין אמת', שהוא דין אמת אל המקבל, והדין הוא טוב בעצמו. ואף אצל המקבל שהוא רע בעצמו, מכל מקום הוא טוב לכפר עליו מחטאו ולבער החטא מן העולם, ולכך יקבל אותו בשמחה". ושם מאריך בזה עוד.

(1767) צריך ביאור, אולי אף אצל האדם אפשרי שהרע יבוא מתוך הטוב, שהרי [תהלים צז, י] "אוהבי ה' שנאו רע", ומפאת כן ישתוקקו לביעור הרע. ואב המוכיח את בנו יוכיח, וכמובא למעלה הערה 1758. ואולי כוונתו שאכן יכול להמצא אצל האדם שעושה הרעה מצד הטוב שבו, אך לרוב אין זה כך, אלא שעושה הרעה מצד הרע שבו. והכלל [ברכות נט.] "אין קטיגור נעשה סניגור" מורה על חלוקה מוחלטת של רע וטוב מהדדי, עד שהאחד מפקיע מהשני. מה שאין כן אצל הקב"ה, לעולם כל מה שעושה הוא מצד הטוב שבו.

(1768) לשונו בכת"י: "רק דן את האדם אם הוא זכאי מצד כולו, ואם הוא חייב כולו". ופירושו, שאין הדין על המעשה לכשעצמו במנותק מהאדם העושה [ולפי זה לא יהיה הבדל בין אם העושה הוא צדיק או רשע], אלא הדין הוא על המעשה ביחס לאדם העושה, ואינו דומה דינו של צדיק העושה חטא לדינו של רשע העושה חטא, וכמו שמבאר.

תוכן העניינים

פירושים והערות מהרב יהושע הרטמן על דרך חיים

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה