אור ברסלב

פירושים והערות מהרב יהושע הרטמן על גבורות השם· רבי יהושע הרטמן

פרק עב

פרק עא

(1) שביאר [בשני הפרקים האחרונים] שביהמ"ק מעלה את ישראל למעלה עליונה ביותר. וכגון, למעלה ס"פ ע כתב: "ובארנו לך כי בית המקדש הוא שלימות העולם, ולפיכך הוא מתיחס לצד מערב, שהוא השלמה". ובתחילת פע"א כתב: "לכך כאשר אמרו [הגש"פ] 'כמה מעלות טובות למקום', מספר המעלות זו אחר זו, עד המעלה האחרונה 'ובנה לנו בית הבחירה לכפר על כל עונותינו'. הנה זהו המעלה האחרונה במה שבנה להם בית המקדש, שבאותה מדריגה ומעלה אחרונה הגיעו ישראל אל הדביקות בו לגמרי, במה שיהיה שכינתו ביניהם בקביעות". ובסוף הפרק [שם] כתב: "כלל הדבר, שבית המקדש היה המדריגה האחרונה והצלחה אחרונה לישראל, ושלימות הכל, כמו שבארנו". ושם הערה 132 נלקטו עוד מקומות שביאר כן. וראה להלן ציון 33.

(2) כי אין הפסד לדברים אלקיים, וכמו שמבאר והולך. ולמעלה בהקדמה שניה [צ.] כתב: "כי כאשר נהפך המטה [ל]נחש [שמות ד, ב-ג], לא היה כאן הפסד למטה לגמרי עד שלא ישאר עליו שם מטה, כי אם היה כך, היה מטה האלקים [שם פסוק כ] נפסד, וחזר להיות נברא מטה אחר". וכן חזר וכתב למעלה פכ"ז [תמז.]. ולמעלה פס"ז [לאחר ציון 114] כתב: "צריך שלא יהיה בטול לצורה אלקית זאת שנתן באדם". ובגו"א שמות פ"ל אות כ [תיד:] כתב: "ואתה אל תאמר כאשר היה המשכן בבנינו, שכל חשיבותו לא היה רק הקרשים והדברים השייכים לו, שהרי כל אלו דברים הגיע להם שנוי, שכאשר הגיע הפסד ליריעות וקרשים, היום בזה ולמחר באחר, עד שהיה חדש הכל, אל תאמר שהיה זה נקרא משכן חדש, שאין הדבר כך, כי אין חשיבות המשכן הדברים החומרים, רק עצם הציור שהיה מסודר מן השם יתברך, ואל דבר זה לא הגיע בטול ושינוי. ובשביל זה לא נאמר שהיה שינוי למשכן, [ד]כל זמן שעצם הציור קיים אין להקפיד על שינוי הגופות". ורש"י [דברים י, ז] כתב: "קשה מיתתן של צדיקים לפני הקב"ה כיום שנשתברו בו הלוחות". ובגו"א שם אות ג [קסא:] כתב: "פירוש, כמו הלוחות שהם מעשה אלקים [שמות לב, טז], לא היו מדברים גשמים שהם בעולם הזה, רק מדברים שהם אלקיים, כן נפש הצדיק, נשמתו אלקית בלתי גשמית, והדברים אלקיים אין ראוי שיהיה הפסד להם". ובדר"ח פ"ד מ"ה [קיב.] כתב: "כי הדברים השכלים ראוי להם המציאות ביותר... כי אין ההעדר דבק בדברים השכלים". ובנצח ישראל פ"ה [קכ:] כתב: "אם הנשמה שהיא אלקית נבדלת, אין ראוי לה בטול, כל שכן הכלי שהוא קדוש לגמרי, אין ראוי לו בטול הקדושה". וראה למעלה הקדמה שניה הערה 229, פכ"ז הערה 47, פס"ד הערה 238, פס"ז הערה 115, ובסמוך הערה 8.

(3) כמו שאומרים במוסף של שבת ר"ח "ולפי שחטאנו לפניך אנחנו ואבותינו, חרבה עירנו ושמם בית מקדשנו, וגלה יקרנו ונוטל כבוד מבית חיינו". וראה להלן ציון 47.

(4) כמו הדברים הנבדלים. ולמעלה פמ"ו [שפז.] כתב: "ההויה שהיא למעלה מן הויה שהיא מהשם יתברך הוא הויית ישראל שנעשו לעם, כי זאת הויה היא הויה למעלה מן הטבע, ודבר זה הויה עליונה". ובנתיב גמילות חסדים פ"ד [א, קסא:] כתב: "כאשר יש כאן הויה אלקית עליונה, שזה נקרא הויה יותר מן ההויה טבעית". והטעם הוא שהטבע הוא חומרי, וכמו שכתב למעלה בהקדמה שניה [נ:]: "כי הטבע כח גשמי". ולמעלה פ"מ [קכד:] כתב: "כאשר גברו ישראל על הטבע של ים, ונבקע הים, נחשב זה התגברות על עולם הטבעי, שהוא חמרי". ולמעלה פע"א [לאחר ציון 18] כתב: "לא היה מנהג בית המקדש על פי הטבע החמרי, רק בנסים כוללים, כמו ששנינו [אבות פ"ה מ"ה] 'עשרה נסים נעשו לאבותינו במקדש וכו'', שתראה כי אין שם הנהגת הטבע, שהיא חמרית, כלל, רק נסים אלקיים ובלתי טבעים". וראה למעלה פע"א הערה 20, וש"נ.

(5) כי במעשה בראשית נאמר "כי טוב" [בראשית פרק א], וכתב הרמב"ן [בראשית א, ד] "כאשר אמר בכל מעשה יום ויום 'וירא אלקים כי טוב', ובששי כאשר נשלם הכל [בראשית א, לא] 'וירא אלקים את כל אשר עשה והנה טוב מאוד', כן אמר ביום הראשון בהיות האור [בראשית א, ד] 'וירא אלקים כי טוב', שרצה בקיומו לעד". ושם [פסוק לא] כתב הרמב"ן "'והנה טוב מאד' הוא הקיום, כאשר פירשתי [שם פסוקים ד, י, יב]". וראה למעלה פט"ז הערה 87.

(6) כמו שנאמר [בראשית ח, כב] "עוד כל ימי הארץ זרע וקציר וקור וחום וקיץ וחורף ויום ולילה לא ישבותו", ופירש רש"י [שם] "לא ישבתו - לא יפסקו כל אלה מלהתנהג כסדרן". וכן נאמר [תהלים קמח, ו] "ויעמידם לעד לעולם חוק נתן ולא יעבור", ופירש הרד"ק [שם] "החוק שנתן להם בתחילת בריאתם לעולם לא יעבור, כי כן יהיה לעולם, ולא ישתנה סדרם". וכן נאמר [קהלת ג, יד] "ידעתי כי כל אשר יעשה האלקים הוא יהיה לעולם עליו אין להוסיף וממנו אין לגרוע וגו'", ופירש רש"י [שם] "ידעתי כי כל אשר עשה - הקב"ה במעשה בראשית הוא ראוי להיות לעולם, ואין לשנותו לא בתוספת ולא בגרוע". ואמרו חכמים [סנהדרין מב.] "אשר במאמרו ברא שחקים וברוח פיו כל צבאם חוק וזמן נתן להם שלא ישנו את תפקידם". ורש"י [דברים ל, יט] כתב: "אמר להם הקב"ה לישראל, הסתכלו בשמים שבראתי לשמש אתכם; שמא שינו את מדתם, שמא לא עלה גלגל חמה מן המזרח והאיר לכל העולם, כענין שנאמר [קהלת א, ה] 'וזרח השמש ובא השמש'. הסתכלו בארץ שבראתי לשמש אתכם שמא שינתה מדתה, שמא זרעתם אותה ולא צמחה, או שמא זרעתם חטים והעלתה שעורים". ולמעלה בהקדמה שניה [פד:] כתב: "אחר שכל הנמצאים נמצאים מסודרים מאתו יתברך, אין יתכן בהם שנוי, כי מעשיו וסדרו ראוי שיהיה קיים לעד, לא משתנה. ועוד, כי כולם נבראים בשמו יתברך, ומאחר שכלם נבראו בשמו יתברך, אשר הוא נצחי קיים לעד, כמו ששמו קיים נצחי, כך ראוים מעשה בראשית התלוים בשמו להיות נצחיים". ובהמשך ההקדמה שם [צב:] כתב: "כמו שהוא מקוים בטבע, שהיא נוהגת תמיד". ולמעלה פל"ט [מה.] כתב: "שאין לבריאה שנוי ממה שנברא עליו... דבר שהוא בבריאה אין שנוי לו כלל, כי על מעשה אלקים אין להוסיף ואין לגרוע". ולמעלה פמ"א [קמח:] כתב: "הטבע נוהג על פי טבעי בתמידות". ובגו"א שמות פ"ל אות כ [תיב:] כתב: "נותן סדר המציאות שיהיה העולם על דרך אשר סדר אותו השם יתברך, ויהיה סדר זה קיים לעולמי עולמים". ובתפארת ישראל ר"פ מט [תשסח.] כתב: "הדברים הטבעיים אשר ברא השם יתברך, 'חוק נתן ולא יעבור'... אינם משתנים". וכן חזר וכתב שם פס"ז [תתרנה.]. ובנצח ישראל פ"א [י.] כתב: "שאין עומד בתמידות רק הדברים הטבעיים, כי הטבע שנתן השם יתברך לכל דבר ודבר מקיים אותו, עד שהוא מקוים עומד תמיד. ואם הדבר הבלתי הטבעי [פירוש היוצא מן הטבע] קיים תמיד גם כן, אף כי אינו כסדר וכטבע המציאות, היה הטבע ההוא דבר מותר ובטל לגמרי ללא צורך, ודבר זה לא יתכן". ושם פי"א [רפב:] כתב: "כאשר מצאנו כי הדברים הטבעים אשר הם בעולם כולם יש להם קיום, לא ישתנו". ובהמשך הפרק שם [רצא.] כתב: "כי כך גזר השם יתברך, כמו שסידר הבריאה כל אחד ואחד בסדר הראוי לו, שלא ישנה אחד מהם סדרו שנתן לכל אחד, כמו שתקנו 'חוק וזמן נתן להם שלא ישנו את תפקידם', ואין ספק שחוק הזה נתן להם בגזירה, שכך גזר השם יתברך... כי כל מעשי השם יתברך אשר ברא בעולמו, אי אפשר לומר שיהיה בהם חילוף ותמורה". ובבאר הגולה באר הרביעי [תקמא.] כתב: "מעתה 'אין חדש תחת השמש' [קהלת א, ט], כי השם יתברך ברא כח הטבע שיהיה נוהג כמנהגו לעולם". ובח"א לשבת לא: [א, יט:] כתב: "הטבע הולך תמיד, ואין אל הטבע שנוי כלל". וראה למעלה הקדמה שניה הערה 203, פל"ט הערות 152, 154, פמ"א הערות 58, 79, 97, 98, פס"א הערה 96, ולהלן הערה 90.

(7) כמו מעלת ישראל העליונה, ובית המקדש.

(8) לשונו בתפארת ישראל ר"פ מט [תשסח.]: "מן הדברים אשר הם גלוים וידועים, ומעיד עליו השכל, אחר שנמצאו הדברים הטבעיים אשר ברא השם יתברך, 'חוק נתן ולא יעבור' [תהלים קמח, ו], ואם בדברים אשר שייך בהם שינוי אינם משתנים, ואיך בתורה, שסדר השם יתברך כמו שסדר כל הנמצאים, איך יהיה שנוי בזה" [ראה להלן הערה 57]. וטעם הדבר, כי ההעדר דבק בחומרי [שהוא הטבע (כמבואר למעלה הערה 4)], לעומת הדבר האלקי. ולמעלה פנ"ו [רנד:] כתב: "כי ההעדר הוא מפאת החומר, כאשר ידוע מענין החומר שדבק בו ההעדר". ובדר"ח פ"ה מ"ה [קנח:] כתב: "יש לך לדעת, כי העולם הזה הוא עולם הויה והפסד. ובית המקדש יש לו מעלה נבדלת מן עולם הויה והפסד, ראוי שיהיו כל מעלותיו, והנסים שנעשו שם, הרחקה מן ההפסד. שכבר בארנו פעמים הרבה כי ההעדר הזה אשר אמרנו הוא דבק בחומר בלבד, אבל דברים הנבדלים אינם בעלי הפסד. ולפיכך בית המקדש שהיה בו קדושה, ראוי שיהיה לו הרחקה מן ההפסד שנמשך אחר הדברים הטבעיים החמריים, ואינו במחיצת הנבדלים" [ראה למעלה פע"א הערה 32]. ובח"א לשבת ל. [א, יב:] כתב: "כי המדריגה האלקית נקראת 'טוב', הפך החמרי שבו דבק הרע". ובח"א לר"ה יז. [א, קיג.] כתב: "אין בצורה הפסד, רק ההפסד יגיע לחומר". ובח"א לסנהדרין צו: [ג, רד:] כתב: "כי הדברים הטבעיים אי אפשר אחר שנברא ויצא לפעל שיהיה בטול להם, רק הם קיימים תמיד. כל שכן וק"ו הדברים האלקיים, כמו מלכות בית דוד, איך אפשר שיהיה ביטול לזה אחר שיצא לפעל". וראה למעלה פנ"ו הערה 98, ולהלן הערות 57, 89. וגמרא ערוכה היא [מגילה טו:]; "'וימצא כתוב' [אסתר ו, ב], 'כתב' מבעי ליה ["'כתוב' משמע שהיה כתוב מחדש, 'כתב' משמע מעיקרא, 'וימצא כתוב' בספר זכרון לפניו 'אשר הגיד מרדכי'" (רש"י שם)]. מלמד ששמשי מוחק ["סופר המלך, שונא ישראל היה" (רש"י שם)], וגבריאל כותב. אמר רבי אסי, דרש רבי שילא איש כפר תמרתא, ומה כתב שלמטה, שלזכותן של ישראל, אינו נמחק [שהרי שמשי ניסה למחוק מספר הזכרונות את טובתו של מרדכי, ולא אהני ליה, כי גבריאל חזר וכתבו], כתב שלמעלה לא כל שכן". ובאור חדש פ"ו [תתקעט.] כתב: "פירוש זה, כי ישראל מעשיהם נמצאים ומבוררים, אף כתב של מטה שהוא בעולם הגשמי, וכמו זה, דדרכו להיות נמחק ונתבטל, כי הם מעשים חמרים, כמו מה שעשה מרדכי לאחשורוש שהגיד על בגתן ותרש. כל שכן כתב של מעלה, פירוש ענין אלקי, שזה יש לו ציור אלקי למעלה, כמו המצוה שעושה, שדבר זה אינו נמחק. ומה שאינו נמחק כתב של מטה, מפני כי ישראל הם עצם המציאות, ולכך כל מעשיהם יש להם המציאות גם כן, ואינו נמחק ואינו בטל עוד. כי ישראל בעצמם הם נבדלים מן הגשמי, רק הם בלתי גשמיים, ולכך מעשיהם מסולקים מן החמרי הגשמי אשר יש לו ההפסד".

(9) מפאת חומריותם, וכמבואר בהערה הקודמת.

(10) פירוש - קיום הדברים הבלתי טבעיים הוא כאשר הם עומדים בפני עצמם, ולא ביחס למקבל אותם, וכמו שמבאר.

(11) פירוש - הסילוק וההתנתקות מן המקבל [שהוא חומרי], יותר נמצא אצל הדברים האלקיים. ואודות שהקבלה והמקבל שייכים לחומרי, כן כתב למעלה פ"כ [רלח.]: "נתינת האכילה והשתיה, שהוא השפעה לאחרים, הוא מפעולת הנבדל, שהוא נותן ומשפיע תמיד, כי הנבדל נותן, והגשם הוא מקבל". ולמעלה פמ"ד [שיג:] כתב: "החומר הוא חסר, ולכך החומר מקבל, כי כל אשר הוא מקבל, הוא חסר מה שהוא מקבל". ובנתיב גמילות חסדים פ"א [א, קמו.] כתב: "כי החומר אינו משפיע, רק הוא מקבל תמיד. ודבר זה רמזו רז"ל במה שאמרו [אבות פ"ב מ"ה] 'אין עם הארץ חסיד'. כי עם הארץ שהוא אדם חמרי, אין לו מדת חסידות לעשות הטוב אל אחר, כי החומרי הוא מקבל, ואינו משפיע לאחר". וראה למעלה פס"ד הערה 65, ופס"ו הערה 130.

(12) בטוי מובהק למרחק הקיים בין הדברים האלקיים לבין הדברים הטבעיים [והחומריים] נמצא בדברי חכמים, שעל הפסוק [קהלת ו, ז] "וגם הנפש לא תמלא", דרשו [קה"ר ו, ו] "משל למה הדבר דומה, לעירוני שנשא בת מלכים. אם יביא לה כל מה שבעולם, אינן חשובין לה כלום, למה, שהיא בת מלך. כך הנפש, אילו הבאת לה כל מעדני עולם, אינם כלום לה, למה, שהיא מן העליונים". הרי הפער הקיים בין בת מלך לבין העירוני הוא הוא המרחק הקיים בין הדברים האלקיים לבין הדברים הטבעיים. ובנר מצוה [פז:] ביאר שהטבע עומד תחת מספר שבע, והנבדל מן הטבע עומד תחת מספר שמונה, וכלשונו: "קודש הקדשים הוא אחר שבעה, וזהו השמיני. ולמה קודש הקדשים אחר שבעה, כי הנהגת עולם הטבע הוא תחת מספר שבעה, כי בשבעה ימים נברא עולם הזה הטבעי, ולפיכך מה שאחר הטבע הוא תחת מספר שמונה... ולכך המילה שהיא על הטבע... ביום השמיני [הובא למעלה פ"מ הערה 153]. דוגמה לדבר; בהקדמה לדר"ח [כה.] כתב: "בפרק קמא דברכות [ה.], תניא רבי שמעון בן יוחאי אומר, שלש מתנות נתן הקב"ה לישראל, וכולם לא נתנו אלא על ידי יסורים, ואלו הן; התורה, ארץ ישראל, ועולם הבא... וביאור דבר זה מה שאלו שלשה דברים נתנו על ידי יסורים, מפני שכל אלו ג' דברים הם קדושים. כי ארץ ישראל היא הארץ הקדושה, אשר הארץ הזאת היא נבדלת... והתורה שהיא חכמת אלקים, אין בה דבר גופני. ויותר מזה עולם הבא, שאין שם אכילה ושתיה [ברכות יז.], ומסולק העולם הבא מן הגופנית לגמרי. ומפני זה נקראו אלו ג' דברים 'מתנות', כי המתנה היא מה שאינו שייך לאדם מצד עצמו, וניתן לו מזולתו. וכן האדם הוא בעל גוף חמרי, ואין מצדו הדברים האלו, שהם דברים נבדלים אלקיים. ולכך לא נתנו רק על ידי היסורים, שהם ממעטים את החומר וגוף האדם, ומסלקים את פחיתתו, עד שהאדם ראוי אליו דברים האלקיים. ולכך לא נתנו אלו ג' דברים לאדם רק על ידי יסורים, שהם מעוט הגוף החמרי, ואז ראוי האדם אל אלו דברים הקדושים הנבדלים" [ראה למעלה פ"ח הערה 62, פ"ט הערות 23, 102, פ"מ הערה 12, פמ"ה הערה 43, פמ"ז הערה 547, ופנ"ט הערה 38].

(13) כמו שנאמר [משלי כג, ה] "התעיף עיניך בו ואיננו", ואמרו חכמים [סוטה לה.] "מפני מה נענש דוד ["שמת עוזא על ידו" (רש"י שם)], מפני שקרא לדברי תורה 'זמירות', שנאמר [תהלים קיט, נד] 'זמירות היו לי חוקיך בבית מגורי' ["כשהייתי בורח מפני אויבי ואגור מפניהם, הייתי משתעשע בחוקיך והיו לי לזמירות לשעשעני" (רש"י שם)]. אמר לו הקב"ה, דברי תורה שכתוב בהן 'התעיף עיניך בו ואיננו' ["שאם תכפיל עיניך לסתום עין בהסח הדעת מהסתכל בהן, מיד ואיננו" (רש"י שם). ורש"י במגילה (יח:) כתב "אם תכפול עיניך ממנה הרי היא משתכחת ממך כהרף עין"], אתה קורא אותן 'זמירות'. הריני מכשילך בדבר שאפילו תינוקות של בית רבן יודעין". ובדר"ח פ"ג מי"ג [רפו.] כתב: "שלשה דברים הם אשר האדם קונה; האחד, השכל והחכמה. כי נברא האדם בלא דעת, ויקנה הדעת. ודבר השני, המעשים הטובים והישרים, שהם קנין לאדם, כי לא נולדו אלו המעשים עם האדם, לכך הם נחשבים קנין לאדם. השלישי, עושרו וממונו. אשר האדם ערום מבטן אמו יצא [עפ"י איוב א, כא]; ערום מן השכל, ערום מן המעשים, ערום מן העושר. הרי אלו שלשה דברים שהם קנינים לאדם... ויותר מהכל נקרא קנין לאדם התורה האלקית. כי לגודל מעלתה ורוממותה מן האדם עד שהיא 'תורת ה'' [תהלים א, ב], אינה קרובה אל האדם... מכל מקום נמצא קנין שהוא מתחבר עם בעל קנין, עד שנעשה עם בעל הקנין כאילו הם דבר אחד. כי הדבר שהוא קרוב אל האדם עצמו, שהוא בעל קנין, נעשה עם האדם דבר אחד, ולא יוסר ממנו רק בקושי, ואינו קל ההסרה. רק אלו הדברים אשר הם אינם קרובים כל כך אל האדם, ולפיכך יש בהם ההסרה. ומכל שכן התורה האלקית, שהיא רחוקה מן האדם, שהתורה היא אלקית לגמרי, והאדם הוא גשמי, ולפיכך התורה יותר נקל להסרה מן האדם".

(14) "בלשונו של המהר"ל 'שכל' הוא כינוי לנפש האלקית" [לשון הפחד יצחק פסח מאמר טו. וראה למעלה פמ"ד הערה 55, וש"נ]. ופירושו שהאדם מקבל נשמה ["אלקי, נשמה שנתת בי" (ברכות השחר)].

(15) פירוש - אין הנשמה מצד עצמה שוכחת. ולמעלה פכ"ח [תסא.] כתב: "אמרו רז"ל בפרק המפלת [נדה ל:], כשהולד יוצא לאויר העולם, בא מלאך וסטרו על פיו, ומשכח ממנו כל התורה. למה אמרו 'סטרו על פיו'. כי הוא זה אשר אמרנו לך, כי הפה, שנעשה בו אדם חי מדבר גשמי, הוא משכח ממנו כל התורה. ופירוש זה, כי האדם מתחבר בו הנשמה אל החומר, ובעבור שאין הנשמה השכלית מחובר בו בחומר, דהיינו בעוד שלא יצא לאויר העולם, אז נשמתו נבדלת, ואז היא שכלית לגמרי, וידע כל התורה. ובעת יציאתו נגמר בריאתו, והנשמה תתחבר לחומר. וכאשר תתחבר הנשמה אל הגוף, נעשה אדם חי מדבר גשמי, וזה שמשכח כל התורה, שאינו שכלי לגמרי". וכן כתב בנתיב הצדק פ"ג [ב, קמה.], ובדרוש לשבת תשובה [עד:]. ובח"א לנדה ל: [ד, קנט:] כתב: "ואמר ומלמדין אותו כל התורה. וזה כמו שאמרנו כי אז נבדל מן החומר, וכאשר נבדל מן החומר אז יש בו כל התורה כולה, כי החומר הוא שמונע להבין ולדעת התורה, אבל כאשר הוא בבטן אמו, ועדיין אין הנפש מוטבע בחומר, אז הנשמה יודעת כל התורה כולה" [הובא למעלה פכ"ח הערה 21].

(16) כן יחזור לכתוב להלן [לפני ציון 50]. ובתפארת ישראל פנ"ו האריך להוכיח כיצד דרך הלימוד של בני דורו מביאה לשכחת התורה, ובסוף דבריו כתב [תתפא:]: "כל זה ראיתי בעוונותי הרבים. ועל עצמי אתאונן ואקונן על חסרוני, והוא יתברך המשלים חסרון ברואיו, ישלים חסרוננו וימול את ערלת לבבנו במהרה בימינו, אמן. אמנם עם כל זה אין עליך לומר חס ושלום כי יש שנוי לתורת משה, או שתאמר שתהיה שכחה לתורת משה, ואפשר שיגיע הסתלקות התורה מכל וכל. כי דבר זה הכל הוא מצד המקבל, ואין נקרא הסרה מצד המקבל. אף אם נאמר שתשתכח לעתיד תורה מישראל, לא נחשב זה שנוי כלל. כי המקבל מקבל מה שאפשר לו לקבל, ולא נחשב שנוי כאשר אי אפשר לו לקבל. ואם יקבל דור זה הרבה, ודור זה מעט, לא נחשב שנוי בעצמה של תורה, כי נתינת התורה קיימת בלי שנוי... כי קול הקב"ה שנתן תורה והשפיע אותה לישראל היה בלי שנוי, כי הוא יתברך משפיע התורה והחכמה תמיד בלי שנוי כלל, כי אין שנוי בתורה. רק ישראל באותו דור [במתן תורה] היו ראוים לקבל מאתו השפעת התורה, והיו מקבלים הקול, ולא היה ראוי לזה דור אחר. מכל מקום קולו של הקב"ה הוא נצחי בלי שנוי, רק השנוי הוא מצד המקבלים". ואודות שגשמיות האדם מרחיקה את התורה משכלו, כן כתב בכמה מקומות. וכגון, בנתיב התורה ר"פ ג [קכד.] כתב: "מפני שצריך אל האדם הכנה לקבל השכל, לכך ראוי שיהיה אל האדם המדות אשר להם יחוס אל השכל... ואם כך הוא, יותר צריך אל האדם הכנה הזאת שלא יהיה בעל תאוה גופנית, כי בדבר זה נוטה לגמרי אל הגשמי, ואיך יהיה בו נמצא השכל שהוא הפך הגשמי... כי השכל הוא מרוחק ונבדל מן הגוף. ולפיכך אם האדם... אינו מקפיד על אכילתו, בזה נראה שהאדם הזה אינו נוטה אל התאוה הגופנית, ולכך הוא מקבל השכל לגמרי, ויש אל תורתו קיום. שכאשר האדם אינו גופני, השכל קיים בו. ואם לאו, אין תלמודו מתקיים, כי נראה שהוא בעל גוף גשמי, ואין לו יחוס אל השכל כלל". וכל הפרק שם הוקדש ליסוד זה. ובדר"ח פ"ב מי"ב [תתא:] כתב: "כי האדם במה שהוא אדם בעל גוף, אין התורה שלו, לא כמו אם היה בלתי גוף, היה התורה לו מעצמו". ושם פ"ו מ"ה [קיא:] כתב: "כי התורה היא שכלית, והאדם בעל גוף חמרי, ואין ספק כי השכל והגוף הפכים מתנגדים זה את זה, ולפיכך אין אל התורה קיום בגוף החמרי, שאיך יהיה אל התורה, שהיא שכל, קיום בגוף החמרי, כיון שהם הפכים, ואין עמידה אל אשר הם הפכים יחד". ואמרו חכמים [אבות פ"ו מ"ז] שהקנין העשרים ושלשה של תורה הוא "במיעוט תענוג". וכתב שם לבאר [קעח.]: "דבר זה, כי הרודף אחר התענוגים הגופנים הרי הוא בעל גוף ובעל חומר, ואין ראוי שיקנה החכמה, שהוא הפך הגוף... תענוג יותר מדאי אל יעשה, משום שהוא נוטה בזה אל תאוות הגופניות, וזה הפך התורה". ובירושלמי [יומא פ"ח ה"א] אמרו "בששימש מטתו מבעוד יום, ושכח ולא טבל. והא תני מעשה ברבי יוסי בר חלפתא שראו אותו טובל בצנעה ביוה"כ, אית לך למימר באותו הגוף הקדוש בשוכח [בתמיה]". הרי ש"הגוף הקדוש" אינו בר שכחה לתורה. ובגליוני הש"ס לגר"י ענגיל [ירושלמי כרך ד אות לא] כתב על כך: "פירוש, דקדושה היא חכמה [זוה"ק ח"ב מג:], ושכחה הוא באחורים דחכמה התנגדות החכמה... ולכן אי אפשר לגוף קדוש שיהא שוכח" [הובא למעלה פכ"ח הערה 24, וראה להלן הערה 29].

(17) "על ידי שכחה" [רש"י שם]. ואע"פ שבפסוק נאמר "לא יערכנה זהב וזכוכית", לאמר שאין שויון בין זהב וזכוכית לתורה, ואילו רבי מאיר מבאר שיש שויון בין זהב וזכוכית לתורה, מ"מ מתוך שהפסוק צריך לומר שאין שויון, זה מורה שיש על כל פנים צד שויון מסוים, בבחינת "דומיא דכוותיה קא ממעט" [כתובות מו:], שאם לא היה שום צד השוה ביניהם, לא היה צורך למעט דבר רחוק. וכן השריש בגו"א ויקרא פט"ז אות כג [יח:], עיי"ש. ומה שהפסוק נוקט בסדר של זהב, זכוכית, ופז, ולא מצמיד את זהב ופז ביחד [המורים על קושי הקניה], עיין בפרשת דרכים דרוש כה [ד"ה הנה מקום] שעמד על זה, וביאר שהפסוק איירי במי שלמד תורה תחילה [זהב], ושכח את לימודו [זכוכית], וחזר ולמד שוב את מה ששכח [פז], והפז הוא יקר מהזהב, ואמרו חכמים [יומא כט.] "מיגמר בעתיקתא קשה מחדתא", ופירש רש"י [שם] "מי שלמד והסיח דעתו ושכח, קשה לחזור וללמוד מה ששכח, יותר ממה שלא למד", עיי"ש.

(18) דע שמאמר זה מוזכר גם בדר"ח פ"ג מי"ג [רצ.], תפארת ישראל פנ"ו [תתסז:, תתעג:], נצח ישראל פ"ה [עח:], נתיב התורה פ"ד [ריז.], נתיב הבטחון פ"א [ב, רלא:], ודרוש על התורה [לד:], וחלקם יובא בהערות הבאות.

(19) כמדומה שכמעט אין יסוד יותר נפוץ מזה בספריו, ונביא מעט מקבילות השייכות במיוחד לסוגיתנו [דענייני הגשם עומדים כנגד התורה מפאת היותה שכל האלקי]; בתפארת ישראל פנ"ו [תתעג:] כתב: "בודאי השכל אשר אינו מתיחס אל האדם אין לו קיום אצל האדם, ובפרט התורה שהיא שכל עליון אלקי על הכל. ובשביל כך אין דבר קל להיות נאבד מן האדם כמו התורה". ובבאר הגולה באר השני [רכז.] כתב: "כל מקום שתמצא דבר כזה [בדברי חז"ל] שהוא רחוק משכל האנושי, אין זה רק בשביל שדבריהם היו על פי דרכי התורה, שהוא השכל האלקי אשר, הוא למעלה משכל האנושי". ובנצח ישראל פל"א [תקצז:] כתב: "החכמות הם שתים בעולם; החכמה האחת היא חכמת התורה, והם דרכי השם, אשר חכמה זאת לא הוריש לשום אדם, כי היא שכל האלקי, כמו שהוא ידוע כי התורה בפרט היא שכל אלקי. ולא [נתן] זה כי אם לישראל, אשר צוה להם חקים ומשפטים. והחכמה הזאת היא מן השם יתברך, אשר נתן תורה לישראל. החכמה השניה היא חכמה האנושית, וזאת החכמה היא גם כן באומות". וכן כתב בנתיב התורה ר"פ ב [קב.], שם פ"ג [קל.], ויובא להלן הערה 30. ושם פ"ה [רמא:] כתב: "נמשל האדם כמו הדג שהוא צריך אל מים, ואי אפשר שיהיה הדג בלא מים. כך הנשמה הנבדלת צריכה אל התורה, שהיא השכל האלקי הנבדל, והוא קיום לנשמה". ושם ר"פ ז [רצ.] כתב: "אחר שהתבאר בפרקים הקודמים כי התורה היא שכל האלקי הנבדל, ואי אפשר שיקנה התורה אם לא על ידי פרישה מן הגשמי, כל שכן וקל וחומר שלא יהיה למוד התורה בעצמו משום הנאתו, דכל הנאתו הן שעושה משום כבודו או מה שהוא מן הדברים הגשמיים, והתורה היא נבדלת מן הגשמי, ואם האדם מכוין בתורתו אל דברים אלו, דבר זה הוא העדר התורה, כי אל התורה אין שייכים דברים האלו שהם גשמיים". ובנתיב יראת השם פ"ד [ב, לב.] כתב: "אם האדם יש לו זכות הנפש במצות, אז קונה על ידי התורה עוד מדריגה עליונה. כי התורה היא שכל העליון אלקי, ראוי לאדם כאשר יש לו זכות הנפש. אבל כאשר הוא בעל חטא בעצמו, ונפשו מלא זוהמא, ויכנס למדריגה השכלית העליונה, הנה הטמא שאכל מן הקדשים וכי אין זה גורם אליו המיתה. כך מי שלא זכה ונכנס למדריגה שהיא קרובה אל השם יתברך, מביא לו דבר זה מיתה, שקרב אל דבר עליון בטומאתו ובזוהמת נפשו, ואיך לא יהיה גורם דבר זה אליו המיתה". ובנר מצוה [עד.] כתב: "מלכות יון הוא מוכן להתנגד לישראל במה שיש להם תורה ומצות אלקיות. כי אל מלכות זו שייך לה החכמה, שהיא שכל האדם בלבד. לא השכל האלקי הנבדל, אשר היא התורה האלקית, שהיא השכל הנבדל האלקי לגמרי". ובח"א לנדרים סב. [ב, כב.] כתב: "התורה שהוא השכל הנבדל, ובמדריגת הנבדל אין הגשמי נמצא כלל. וכאשר מ[ת]חבר האדם הגשמי עם הנבדל, מאחר שבמדריגת הנבדל ובמעלתו אין מציאת לגשמי, לכך הוא נעקר מן העולם. וכן המשתתף הנאת העולם הזה הגשמי עם התורה השכלית האלקית, נעקר מן העולם, מפני שאין מציאת להנאת עולם הזה עם התורה האלקית הנבדלת, כי לא ישתתפו אלו שניהם, ולכך נעקר מן העולם". ובח"א לבכורות ח: [ד, קכג.] כתב: "כי בהתגברות כח הגוף הוא בטול השכל, כך התגברות כח שכל האומות הם מבטלים השכל העליון האלקי, שהוא שכל התורה" [ראה למעלה פנ"ב הערה 255, ולהלן הערה 81].

(20) מבאר שני טעמים לקושי בקניית כלי זהב ופז; (א) "מפני שהם יקרים". (ב) "וְאינם נמצאים עם האדם". ויש להעיר, שבהמשך יבאר את הקושי לקנות ד"ת שהוא מחמת שאינם נמצאים עם האדם, אך לא יבאר קושי מקביל לטעם הראשון שכתב כאן ["מפני שהם יקרים"]. ובדר"ח פ"ג מי"ג [רצ:] הזכיר רק את טעמו השני [יובא בהערה הבאה]. ועוד יש להקשות על טעמו הראשון, שלכאורה יוקרם הוא תולדה מהטעם השני, שהואיל וכלי זהב ופז אינם נמצאים עם האדם, לכך הם יקרים, ולא שזה טעם בפני עצמו. וכן נאמר [דהי"ב, א, טו] "ויתן המלך [שלמה] את הכסף ואת הזהב בירושלים כאבנים", ופירש רש"י [שם] "כאבנים - מרוב כסף וזהב שהיה לו, לא היה מקפיד על נתינת כסף וזהב בכל העיר לעשות שולחנות וכסאות". וכן נאמר [מ"א י, כז] "וכל כלי משקה המלך שלמה זהב וגו' אין כסף לא נחשב בימי שלמה למאומה", הרי שערך הדבר תלוי בכמה הדבר מצוי בידי אדם. אמנם גם מדברי רש"י [ע"ז יא:] משמע כדבריו [שהיוקר הוא טעם בפני עצמו, ולא תולדה מנדירותם], שכתב: "פז הוא אבן יקרה עד מאוד, וְאינו מצוי בעולם", ולא כתב "דְּאינו מצוי בעולם", ומכך משמע שריש דבריו ["פז הוא אבן יקרה עד מאוד"] הוא טעם העומד בפני עצמו. ונראה לבאר זאת על פי דבריו בדר"ח פ"ו מ"ט [שכט:], שכתב: "מה שאמר הכתוב בפרט [חגי ב, ח] 'לי הכסף ולי הזהב', ולא אמר בשאר הנמצאים כך. כי הבהמה ועוף השמים בודאי הם תחת רשותו של אדם, וכדכתיב [בראשית א, כו] 'וירדו בדגת הים ובעוף השמים'. אבל הכסף והזהב אין ספק כי יש דבר מעלה בכסף וכן בזהב, שאם לא כן, לא היה הכסף והזהב חשוב יותר מן האבן. ולכך אי אפשר לומר רק כי יש דבר מעלה בכסף וכן בזהב מה שלא נמצא בשאר דברים, ודבר זה אינו תחת רשות האדם. כי אין תחת האדם רק דבר גשמי בלבד, לא דבר אשר אינו גשמי. ולפי שיש בכסף וזהב חשיבות יותר אשר אינו תחת האדם, ולכך אמר 'לי הכסף ולי הזהב נאום ה''. ופירוש זה כי 'לי הכסף' מה שהוא מיוחד בשם 'כסף', 'ולי הזהב' מה שמיוחד בשם 'זהב', מה שיש בו מעלה, דבר זה הוא אל השם יתברך, לא אל האדם, כי אין תחת האדם רק דבר גשמי". וגם שם קשה, מדוע לא נבאר שכסף וזהב חשובים יותר מאבנים מחמת שהם אינם מצויים כאבנים, ולא משום שיש לכסף וזהב מעלה בלתי גשמית. ובעל כרחך לומר, שאע"פ שאם הזהב וכסף היו מצויים לכל אזי הם לא היו חשובים כל כך, מ"מ אי אפשר לתלות את כל חשיבותם רק בהיותם לא מצויים, כי מן הסתם יש עוד דברים שאינם מצויים, ועם כל זה אינם חשובים כזהב וכסף. זאת ועוד, רק לגבי הזהב אמרו חכמים [שמו"ר לה, א] "לא היה העולם ראוי להשתמש בזהב, ולמה נברא, בשביל המשכן ובשביל בית המקדש". וקודם לכן אמרו [שם] "הרבה בריות ברא הקב"ה בעולם, ולא היה העולם ראוי להשתמש בהן, והיו ראויין להגנז, ולא נגנזו מפני כבוד הקב"ה, ואיזה זה, זהב". הרי שיש חשיבות בעצם לזהב ולפז, ולא רק מחמת שאינם מצויים. וכנגד חשיבות זו כתב כאן את הטעם הראשון "מפני שהם יקרים". ומעתה לא יקשה מדוע בהמשך דבריו לא ביאר טעם לקושי קנין התורה שיקביל לטעם הראשון בזהב ופז ["מפני שהם יקרים"], דהואיל ויוקר זה נובע מחשיבותם בעצם, פשיטא שדבר זה קיים בדברי תורה, שעליהם מקרא מלא הוא [תהלים יט, יא] "הנחמדים מזהב ומפז רב", ואין צורך לבאר את חשיבות דברי תורה בעצם.

(21) לשונו בדר"ח פ"ג מי"ג [רצ.]: "כי התורה מצד מדריגתה ומעלתה העליונה, שהיא חכמה אלקית, היא קשה לקנות כזהב וככלי פז, שהם דברים שהם אינם עם האדם, ורחוקים שימצא האדם אותם. וכך דברי התורה קשה להגיע אליה להיות קנין אל האדם, במה שהתורה היא שכל עליון אלקי". ובנתיב התורה פ"ד [ריז.] כתב: "מפני ריחוק התורה, שהיא השכל העליון, מן האדם, לכך קשה על האדם לקנותן שיהיה מתחבר התורה עם הגוף הגשמי, וקשים הם לקנותן ככלי כסף וכלי זהב". ובנתיב הבטחון פ"א [ב, רלא:] כתב: "כבר נתבאר במקומות הרבה כי אצל התורה נחשב האדם שבור... כי קשה על האדם לקנות דבר שאינו שייך אל האדם, כי תורת ה' היא, לא תורת האדם... ולפיכך קשה לקנות התורה... כי לא יתחבר השכל עם האדם, שהוא גשמי, חבור גמור. ולכך בדברי תורה יש לאדם לפחד תמיד, כי בדבר הזה שהוא התורה נחשב האדם כלי שבור, והוא נוח להשתבר, ולכך יש לו לפחד תמיד, מפני שהוא קרוב אל השבירה... לפיכך אמרו בפרק אין דורשין 'לא יערכנה כסף וזהב וכל כלי פז', אלו דברי תורה, שקשים לקנות כזהב, ונוחים להשתבר ככלי זכוכית" [ראה להלן הערה 23]. ובתפארת ישראל פנ"ו [תתעג:] כתב: "השכל אשר אינו מתייחס אל האדם, אין לו קיום אצל האדם, ובפרט התורה שהיא שכל עליון אלקי על הכל, ובשביל כך אין דבר קל להיות נאבד מן האדם כמו התורה... שכך אמרו במסכת חגיגה [ומביא את המאמר]".

(22) מדגיש שהטעם המחייב שדברי תורה הם קשים לקנותם ככלי זהב ופז, הוא אותו הטעם המחייב שהם נוחים לאבדם ככלי זכוכית, ולא שיש כאן טעמים שונים לקושי הקנין ולנוחות האיבוד. וכנראה ההכרח לכך הוא שהפסוק הזכיר את הזהב והזכוכית בחדא מחתא ["לא יערכנה זהב וְזכוכית" (איוב כח, יז)], לכך צריך שיהיה טעם אחד לשניהם. וכן מבואר בהמשך הגמרא [חגיגה טו.], שמיד לאחר שר"מ אמר את דבריו, אמר לו אחֵר "רבי עקיבא רבך לא אמר כך, אלא מה כלי זהב וכלי זכוכית, אף על פי שנשברו יש להם תקנה. אף תלמיד חכם, אף על פי שסרח יש לו תקנה". הרי שכלי זהב וכלי זכוכית שוים ש"אף על פי שנשברו יש להם תקנה". כך גם לר"מ יש צד השוה בין כלי זהב לכלי זכוכית.

(23) יש להעיר, שלכאורה אין הדמיון בין תורה לבין כלי זכוכית דמיון בעצם, אלא ששניהם נוחים לאבד, אך מחמת טעמים שונים לגמרי; התורה נוחה לאבד מחמת שהיא שכל האלקי, ואינה מתחברת לאדם בעל גוף. וכלי זכוכית נוחים לאבד מחמת שהם זולים [בגמרא (מנחות כח:) אמרו שזכוכית אינה "דבר חשוב", והיא זולה מנחושת (תוספתא פאה פ"ד הי"א). והמהרש"א (חגיגה טו.) כתב "אבל בזכוכית מאי חשיבות איכא ביה"]. ואין זה כמו הדמיון בין התורה לכלי זהב ופז, שהם קשים לקנות מחמת טעם זהה; הם יקרים ורחוקים מן האדם, וכמו שביאר. ומהיכי תיתי לחלק בין הדמיון לכלי זהב ופז לבין הדמיון לכלי זכוכית. ונראה, שמה שכלי זכוכית נוחים לאבד אינו מחמת שהם זולים, אלא מחמת שהם נשברים בקלות [ומן הנמנע לשמור עליהם שלא ישברו]. וכן כתב בדר"ח פ"ג מי"ג [רצא.]: "ומפני זה עצמו יש להם הסרה, שנוחים להשבר ככלי זכוכית". ובנתיב הבטחון פ"א [ב, רלא:] כתב: "דברי תורה קשים לקנות כזהב, ונוחים להשתבר ככלי זכוכית... קשה לאדם לקנות התורה ככסף וזהב, ונוחים להשתבר ככלי זכוכית, כי אף על גב שקנה התורה, אין זה קנין גמור, כי לא יתחבר השכל עם האדם, שהוא גשמי, חבור גמור" [הובא למעלה הערה 21]. ומה שכלי זכוכית נוחים להשבר הוא מחמת שהזכוכית היא חומר דק ולא גס [כמו שכתב בספר יד מאיר בהקדמה, וז"ל: "ידוע דכלי זכוכית... היא דק מאוד וזכה מאוד וקלה מאד להשבר"], וזה כמו שהתורה היא נבדלת ומרוחקת מהגוף הגס. ולמעלה פי"ח [קנז:] כתב: "הדקות הוא מעוט הגשמית". ולמעלה פ"ס [תכו:] כתב: "כל דבר שהוא דק, הוא יותר רחוק מן הגשמי". ולהלן [בהלכות פסח בקצרה (לאחר ציון 25)] כתב: "כי השה בפרט לדקותו הוא יותר אחד, שכל דבר דק הוא אחד ביותר. ואם הוא בן שתים, שניו הם מחולקים, וגופו גם כן מחולק, כי דוקא הדבר הדק אינו מתחלק". ואמרו במשנה [אבות פ"ג מי"ז] "אם אין קמח, אין תורה". ובדר"ח שם [תמד:] כתב: "ואמר 'קמח' ולא 'לחם', כי הקמח שהוא דק מאוד מתיחס אל השכלי. אבל הלחם יש בו גסות ועבות, ודבר זה אינו מתיחס אל השכל. ומפני שהוא תולה זה בזה, שאמר 'אם אין קמח אין תורה', לקח המתיחס יותר אל השכלי" [הובא למעלה פי"ח הערה 150, ופ"ס הערה 241]. נמצא שיחס הדק אל הגס הוא כיחס הקמח ללחם. לכך יש שויון בעצם בין התורה לכלי זכוכית; שניהם מועדים להשבר מחמת היותם דקים ולא גסים, וקשה מאוד לשמור עליהם משבירתם הצפויה. אך עדיין ק"ק, מדוע לא ביאר שויון זה, כפי שביאר את השויון בין תורה לכלי זהב ופז.

(24) לשונו בדר"ח פ"ג מי"ג [רצ.]: "ומפני זה עצמו יש להם הסרה, שנוחים להשבר ככלי זכוכית. שהדבר שאיננו שייך אל האדם, והוא רחוק ממנו, אינו מתחבר אל האדם, לכך הוא נוח להסתלק מן האדם, וזהו שאמר 'ונוחין להשבר ככלי זכוכית'". ובתפארת ישראל פנ"ו [תתעג:] כתב: "השכל אשר אינו מתייחס אל האדם, אין לו קיום אצל האדם, ובפרט התורה שהיא שכל עליון אלקי על הכל, ובשביל כך אין דבר קל להיות נאבד מן האדם כמו התורה". ובנצח ישראל פ"ה [עח.] כתב: "כי התורה שבאדם אי אפשר לקנות אותה בשלימות, לפי שדברי תורה עומדים ומוכנים להשתכח, בעבור שאין האדם, שהוא בעל גוף, קונה החכמה שהיא שכלית, שהיא הפך הגוף, עד שיהיה לו קנין גמור, ודבר זה ידוע. וכמו שאמרו במסכת חגיגה [טו.] שדברי תורה קשים לקנות, וקלים להשתכח. לכך מוקמינן להא דכתיב [משלי כח, יד] 'אשרי אדם מפחד תמיד' בדברי תורה [ברכות ס.], שאין לאדם בתורה קנין בשלימות, ודבר זה ראוי לו לפחד... וזה מפני שאין התורה קנין בשלימות לאדם, ובזה ראוי לו לפחד". ובדרוש על התורה [לד:] כתב: "ובחגיגה... רוצה לומר כי מצד שהתורה היא השכל הנבדל, קשה היא לקנות כי אם על ידי העמל הגדול, כמו שאמרנו. ואל זה צריך האהבה... ונוסף על זה ג"כ מצד שהיא השכל הנבדל, היא קלת ההסרה וההסתלקות מן האדם, ואל זה צריך היראה שיירא מלאבדה. ונראה לומר כי ענין זה רמז גם כן כאן הכתוב במה שהיו קולות וברקים וענן כבד [שמות יט, טז]. כי קול ה' בכח [תהלים כט, ד] לקנות על ידו היראה הצריכה קודם לכל... והברק הוא להודיע כי התורה נמשלה לברק, אשר בהרף עין יעבור מנגד עיני האדם, 'התעיף עיניך בו ואיננו' [משלי כג, ה], כך היא קלת ההסרה והאבוד אצל האדם, אשר מפני כך צריך ליראה, לירא מלאבדה כאמור. וענן כאשר לענין קניית התורה נמשל גוף האדם לענן כבד, שאינו מהיר וזריז לעסוק בה, שזהו הענין השני הפך הברק. שהברק על שנוחין לאבדן, והענן הכבד, שקשה לקנותן מצד הגוף העצל וכבד".

(25) אמרו חכמים [נדרים לח.] "בתחלה היה משה למד תורה ומשכחה, עד שניתנה לו במתנה". ובח"א שם [ב, יג:] כתב: "בארו בזה מדריגת התורה, שאין לה צרוף וחבור אל האדם לפי מעלתה העליונה. לכך היה משה משכח התורה כשלמדה, כי התורה היא נבדלת אלקית, ואינה שייך התורה לאדם מצד שהאדם הוא בעל גוף, לכך לא היה חבור אל משה אל התורה... כי משה הוא בפני עצמו, והתורה היא נבדלת מן האדם לגמרי. ולכך מתחלה כאשר נתנה היה לומד ומשכחה, כי לא היה לה שום חבור לאדם הגשמי". וכן כתב בקיצור בתפארת ישראל פ"נ [תשפו:]. והובא למעלה פכ"ח הערה 41, וראה במה שנתקשה שם. ועוד אמרו חכמים [עירובין נד.] "אלמלי לא נשתברו לוחות הראשונות, לא נשתכחה תורה מישראל". וכתב על כך בדרוש על התורה [לט:]: "ביאור הדבר, שאם לא נשתברו הלוחות היתה תורת השם יתברך לישראל בחבור גמור. כי הלוחות הראשונות מעשה אלקים המה, והמכתב מכתב אלקים הוא חרות [שמות לב, טז], לא כלוחות אחרונות שבעצמם היו רק מעשה משה, והמכתב מכתב אלקים [רש"י שמות לד, א], ואם כן לא היה מתחבר הכתב אל הלוחות. ואילו היה גוף הלוחות שנתנו לישראל מעשה אלקים גם כן, עד שהיה הכתב שבהם מתחבר אליהם לגמרי, היה האדם המקבל גם כן גוף מוכן לתורה לגמרי, כפי הראוי. כי האדם המקבל התורה, הוא כמו הלוחות המקבלים הכתב, ובחינה אחת להם, ולא היתה התורה סרה מישראל, באשר היה האדם מקבל מוכן לה. אבל עתה שהיה גוף הלוחות מעשה אדם, והמכתב מכתב אלקים, ואין כאן חבור גמור לכתב אל הלוחות, כמו כן אין האדם במעלה והכנה העליונה לקבל התורה באופן שתתחבר אליו לגמרי... וזה גורם שנשתכחה והוסרה תורה מישראל". הרי שאם הלוחות הראשונות לא היו משתברות, היתה התאמה גמורה ושלימה בין גוף האדם לבין התורה, והיו לומדים תורה ולא שוכחים. אך לאחר שנשתברו הלוחות, ישנו פער בין דברי תורה לגוף האדם, ופער זה מביא לשכחת התורה. ואם תאמר, הרי המקרא צווח ואומר [דברים ל, פסוקים יא, יד] "כי המצוה הזאת אשר אנכי מצוך היום לא נפלאת היא ממך ולא רחוקה היא וגו' כי קרוב אליך הדבר מאוד בפיך ובלבבך לעשותו", ופירש רש"י [שם פסוק יד] "כי קרוב אליך - התורה ניתנה לכם בכתב ובעל פה". וכיצד קורבה זו עולה עם דבריו כאן אודות הריחוק שיש בין האדם לבין התורה. דע שבנתיב הזריזות פ"א [ב, קפה.] ישב על מדוכה זו, וכתב: "התורה בעצמה היא יותר רחוקה מן האדם... כי התורה היא שכל עליון לגמרי... ועם כל זה התורה קרובה מאוד אל האדם. שאף שהיא רחוקה מן האדם, מכל מקום השם יתברך מסייע לו, ומספיקין בידו הכל. כמו שאמר הכתוב 'בפיך ובלבבך לעשותו'". ובדר"ח פ"ב מ"ה [תקפב:] ביאר שהתורה רחוקה מהאדם מצד מעלתה העליונה, אך קרובה אל האדם מצד שאינה בריחוק מקום, וכלשונו: "כי הכתוב בא לומר כי אין התורה ענין גשמי, כי הדברים הגשמיים שייך בהם הרוחק, ולפעמים הם רחוקים מן האדם, עד שאי אפשר לבוא אליהם. ואמר שאין התורה השכלית כך, כי היא בלתי גשמית, והדבר הבלתי גשמי הוא קרוב והוא רחוק; הוא רחוק מצד מעלתו העליונה, והוא קרוב שאין לו ריחוק מקום. ולכך אמר הכתוב על התורה כי התורה הזאת 'לא נפלאת ולא רחוקה היא ממך' [דברים ל, יא], כלומר שאין לה רוחק גשמי".

(26) שהתורה היא שכל האלקי.

(27) פירוש - היות התורה שכל האלקי מחייבת שיש לישראל את ההכנה המתאימה לקבלתה, והכנה זו לא נתבטלה ולא הוסרה, וכמו שמבאר והולך.

(28) "ענין מרד, כמו [ירמיה ג, יד] 'שובו בנים שובבים'" [רד"ק ישעיה מז, י]. ובספר השרשים [שורש שוב] כתב: "'וילך שובב' [ישעיה נז, יז], 'שובו בנים שובבים', כולם ענין המרד". וראה להלן הערות 46, 47.

(29) כי כאשר האדם נעשה גשמי, הוא שוכח את תורתו, וכמו שאמרו חכמים [פסחים מט.] "כל תלמיד חכם המרבה סעודתו בכל מקום, סוף... תלמודו משתכח ממנו". ובנתיב התורה פ"ג [קנג.] כתב על כך: "בעבור שהוא נוטה אל החמרי, בודאי משתכח ממנו התורה". ועוד אמרו חכמים [נדרים כב:] "כל הכועס... משכח תלמודו", ובח"א שם [ב, ד:] כתב: "אין לו השכל, רק כי נעשה גשמי, ולכך הוא משכח כל התורה". ובדר"ח פ"ד מט"ו [שטז.] כתב: "בגמרא בפרק חבית [שבת קמז:], אמר רבי חלבו, מיא דיומסיתא ["שם נהר שמימיו מלוחים" (רש"י שם)], וחמרא דפרוגיתא ["שם מדינה שיינה משובח" (רש"י שם)] קפחו עשרת שבטים מישראל ["שהיו בעלי הנאה ועסוקים בכך, ולא היו עוסקים בתורה, ויצאו לתרבות רעה" (רש"י שם)]... ולכך אמר [שבת קמז:] כי רבי אלעזר בן ערך אקלע להתם. ועם חכמתו, אעקר תלמודיה כאשר היה נוטה אל התאות האלו. ודבר זה מסלק התורה השכלית, שהוא הפך התאות. וזהו שאמר [שם] 'היינו דתנן הוי גולה למקום תורה', שהאדם אל ידור אלא במקום תורה [אבות פ"ו מ"ט], ולא במקום שאין תורה. כי נמשכים שם אחר הדברים של עניני העולם הזה, ובזה תסתלק ממנו התורה, כמו שנעשה לרבי אלעזר בן ערך, בשביל שהיה דר במקום אשר שם התאוות, והיה נמשך אחריהם" [ראה למעלה הערה 16].

(30) אודות הצורך בהכנה לקבל תורה, הנה אמרו חכמים [אבות פ"ג מ"ט] "כל שיראת חטאו קודמת לחכמתו, חכמתו מתקיימת... כל שמעשיו מרובין מחכמתו, חכמתו מתקיימת". ובדר"ח שם [רכה.] כתב: "ויש שואלין, שמצאנו מן האומות הרבה מאוד שחכמותיהם מרובה ממעשיהם, וחכמתם מתקיימת. ובודאי אין זה שאלה... כי מה שאמר כאן 'כל שיראת חטאו קודמת לחכמתו', מדבר בחכמת התורה בפרט, דלא שייך באומות כלל. כי החכמה של תורה היא צריכה אל יסוד ביותר, מפני מעלת התורה שהיא אלקית, והיא רחוקה מן האדם... כי עיקר טעם זה מה שאין חכמתו מתקיימת הוא מצד הריחוק שיש לחכמה מן האדם עצמו, עד שנחשבת החכמה בנין נוסף. ודבר זה שייך ביותר בתורה, שהיא חכמה אלקית, ואין התורה חכמה אנושית. ולפיכך צריך אל התורה האלקית יסוד וחזוק ביותר, ואם לא כן, אין לתורה קיום למדריגת התורה... אבל החכמה שהיא אנושית, כמו חכמת האומות, אין שייך כל זה, כי החכמה ראויה אל האדם בודאי". לאמר, הואיל ודברי תורה הם דברי אלקים חיים הנבדלים מן האדם החומרי, לכך יש צורך בהכנה מתאימה בכדי שהאדם יוכל לקלוט דברים שהם נבדלים ומרוממים ממנו. וזהו יסוד נפוץ בספריו. וכגון, בתפארת ישראל פי"ב [קצא:] כתב: "כי לא היה מוכן לקבל התורה השכלית, שאין לה בחינה חמרית כלל, רק מי שיש לו מדרגה זאת גם כן, שהוא נבדל בלתי חמרי. כי לקבל התורה צריך הכנה. ולפיכך אמר [מנחות נג:] 'יבא טוב, זה משה', כי מדרגת משה נבדל לגמרי מן החמרי". ובנתיב התורה ר"פ ב [קב.] כתב: "מפני כי התורה הוא השכל העליון, וקשה לקנות התורה שהיא שכל העליון, לכך צריך שיהיה אל האדם הכנה לקבל התורה, ואם לא כן, לא יקבל אותה. וההכנה שצריך לתורה הם דברים הרבה מאוד, עד שהוא ראוי אל התורה. כי האדם הוא בעל גוף, והתורה היא שכל אלקי. לכך צריך האדם שיהיה רחוק מן המדות שהם גשמיים, וצריך לדבק במדה שהיא שכלית". ושם פ"ג [קל.] כתב: "התבאר כי צריך שיהיה אל האדם הכנה לקבל התורה, ואם לא כן, אי אפשר לקבל התורה השכלית. רק צריך שיהיה גובר על גופו הגשמי, אשר הוא סבת הרחקה מן השכל הנבדל, ואז יש לתורתו קיום, שעומד בו השכל האלקי, הוא התורה". ושם פ"ד [רט.] כתב: "האדם אשר הוא רוצה לקבל התורה, ראוי שיהיה לו הכנה אל התורה השכלית, וזולת זה אינו זוכה אל התורה השכלית. לפי שהתורה היא נבדלת מן האדם אשר הוא גשמי, ולכך צריך האדם הכנה לזה ביותר. ועיקר הכנה הזאת שיהיה דומה ומתיחס לשכל לגמרי, עד שהוא ראוי לקבל אותו. כי אשר הוא דומה ומתיחס אל דבר, ראוי שיהיו ביחד". וראה למעלה הקדמה ראשונה הערה 94, ופרק זה הערות 19, 40, 81.

(31) דוגמה מובהקת לכך היא מה שאמרו חכמים [נדה ל:] "אלו ירחי לידה, ומלמדין אותו כל התורה כולה... כיון שבא [הולד] לאויר העולם, בא מלאך וסטרו על פיו ומשכחו כל התורה כולה". ורבים הקשו שאם המלאך משכח מהולד את התורה שלמד במעי אמו, לשם מה לימדו אותו מעיקרא את כל התורה כולה. ובנועם אלימלך [פרשת ויקרא] כתב: "הוא לסיבה הזאת שמראין לו כל עולמות, הוא למען שיוכל אחר כך להשיג העולמות ולעבוד בהם להשם יתברך ברוך הוא, ולהשיג התורה שלמד. ואילולי זאת שמראין לו, לא היה יכול להשיג כלל וכלל, לא התורה ולא העולמות העליונים. רק על ידי הרשימה הנרשם בו קודם יציאתו לעולם, על ידי זה יכול אחר כך להשיג". וכן הוא בספר מעלות התורה לאחי הגר"א [בסופו] בשם הגר"א. ואמרו חכמים [ברכות ח:] "הזהרו בזקן ששכח תלמודו מחמת אונסו, דאמרינן לוחות ושברי לוחות מונחות בארון". ובנתיב התורה פי"ב [תפא:] כתב: "ועוד יש לך להבין מה שאמר 'שלוחות ושברי לוחות מונחים בארון', כי כאשר כבר אמרנו כי אין התורה אצל האדם בשלימות, לפיכך אף שברי לוחות היו מונחים בארון, כי אמות הארון השלם - שבורות [שמות כה, י "ועשו ארון עצי שטים אמתים וחצי ארכו ואמה וחצי רחבו ואמה וחצי קומתו"], לומר לך כי אין התורה אצל האדם בשלימות. ולכך כאשר נשתכחה התורה ממנו ונשברה, יש לו המעלה הראשונה, כי אי אפשר שלא יהיה אצלו רושם מה שנשאר אצלו מן התורה שהיה לו, לכך יש לו המעלה הראשונה. ואינו דומה כאשר לא קבל את התורה רק מעט, שאין נקרא זה 'שברי לוחות'. אבל כאשר היה לו התורה ונשתכחה הימנו, יש אצלו מן התורה שהיתה אצלו רושם מה, ויש לו המעלה הראשונה, ודבר זה ענין עמוק מאוד". ובפחד יצחק חנוכה, מאמר י, אות ט, כתב: "הנה נצטוינו להזהר בכבודו של הזקן ששכח תלמודו, הילפותא לזה הוא משברי הלוחות המונחים בארון. בספר נפש החיים [שער ד פרק ל] מוסברת היא החיות הפנימית האצורה בחובת כבוד זו. חובת כבוד זו נובעת היא מכוח ההרשמה הגנוז בחכמת התורה. הלא גם בהלכה חזינן דתשמישי מצוה נזרקים, דלאחר שנסתלק גוף ההכשר למצותן, אין בהם שום דין של גניזה. אבל בפרשיות של תורה יש בהן דין של גניזה אפילו לאחר שנסתלק הכשרם [מגילה כו:]. כי כן הוא כוח ההרשמה הגנוז בדברי תורה, שאפילו לאחר שנסתלק עצם כוחם, מכל מקום רישומם ניכר. ואבוהון דכולהו הוא הך דאמרינן [סוטה כא.] דתורה אף שלא בעידנא דעסיק בה מגינא ומצלא. והגנה והצלה זו היא בסוד כוח ההרשמה שבחכמת התורה". והוא הדין לדידן; ההכנה שיש לאדם שקנה תורה אינה מתבטלת ממנו גם אם שכח תלמודו מחמת שנטה אחר הגוף. ואע"פ שבגמרא הדגישו שהזקן שכח תלמודו "מחמת אונסו" [ואילו כאן שכח מחמת שנטה אחר הגוף], זהו לגבי שיש לנהוג כלפיו בכבוד של תלמיד חכם, שהנהגת כבוד זו נוהגת רק בזקן ששכח מחמת אונסו. אך ש"יהיה אצלו רושם מה שנשאר אצלו מן התורה שהיה לו", זה קיים בכל אדם שקנה התורה, אף ששכחו מחמת שנטה אחר הגוף.

(32) מלים אלו יוטעמו מאוד לפי מה שכתב בדרוש על התורה [מט:] בנוגע לפסוק [בראשית מט, י] "לא יסור שבט מיהודה", וכלשונו: "המתנגדים מפקפקים עוד לומר, והלא כבר סר שבט מיהודה, והממשלה כלה. התשובה בזה, כי אילו נכתב 'לא תסור ממשלה', היה מקום לדבריהם. אבל לשון 'שבט' הוא מה שיש ביד מי כח מוכן למשול בזולתו, שההכנה שבכח נקראת 'שבט', ולא הממשלה בפעל. ולא בא אלא לומר שאינו כשאר בן אדם אשר אין בו הכנה כלל... לכן אין קשיא כלל מה שאין עתה הממשלה ליהודה, כי לא הבטיחו עליה כלל רק על ההכנה שלא תוסר מאתו. ובאולי תאמר אם כן מה בהבטחה זאת, כשאין להם ממשלה בפעל. אין זה קשיא, שאם היתה ההבטחה בעצם לישראל בכלל, היה בודאי קשה. אבל זאת ההבטחה היא 'לא יסור שבט מיהודה', והלא ליהודה הבטחה גמורה היא שכאשר יחזרו ישראל למלכותם, יהיה מלכם בראשם מיהודה דוקא, בשלא סר כח ההכנה ממנו" [הובא למעלה פס"ז הערה 125]. וראה להלן הערה 93.

(33) "מעלה עליונה" - חבור ישראל עם הקב"ה, שנעשה על ידי בית המקדש [ראה למעלה הערה 1].

(34) לשון חידושי האנשי שם [ברכות לד: בדפי הרי"ף (אות י)]: "כי המקרה אינו תמידי ולא מדאוריתא". והריב"ש [סימן שצח] כתב: "אבל ביותר מכאן אין זה מקרה, כי המקרה לא יתמיד". ובעל העקידה [שער קא] כתב: "כי דברים האלה הם עדות לעצמם שאינם תחת המקרה וההזדמן, כי המקרה לא יתמיד ולא יכוין אל דבר". ובתפארת ישראל ר"פ טז [רלו:] כתב: "הנה אלו האנשים בעצמם כאשר היו חוקרים על מציאות הסבה הראשונה, היו מביאים מופת חותך על מציאות הסבה הראשונה מסודר ממנו הכל, במה שנראה בנמצאים טוב סדרם ויושר פעלם. וכל הדברים אשר נראו לעין, הכל בחכמה נפלאה. ודבר זה אי אפשר שיהיה במקרה, כי המקרה לא יתמיד, ואינו הרבה". ובדר"ח פ"ד מכ"א [תלא:] כתב: "ואין דבר זה במקרה... כי הדבר שהוא במקרה אינו הרבה, אבל הוא מעט, וכאן תמצא שכך ברוב העולם ובכולו". ובח"א לשבת פט: [א, מה:] כתב: "יש לך לדעת כי החטא ראוי לכפרה, מפני שעשה החטא במקרה, ואין המקרה מבטל מה שבעצם. ולכך השם יתברך מכפר לו, עד שהוא עומד כמו שהוא בעצמו, ודבר זה הוא ענין הכפרה, שהשם יתברך מכפר החטא. ואפילו החטא אשר הוא בעצם, כי לפעמים האדם עושה חטא לשעה ובזמן מיוחד, ודבר זה נקרא חטא במקרה, שהמקרה אינו תמידי, ואינו במאד מאד... [אך] כאשר יחטא האדם מאוד ותמיד, אין זה דבר במקרה, שאם היה במקרה לא היה תמיד ולא היה מאוד". ובגו"א במדבר פכ"ה אות ט [תיג.]: "והרבה ניסים נעשו לו [לפנחס (סנהדרין פב:)]. דאילו לא היה אלא נס זה, יש לטעון ולומר שכך אירע במקרה. אבל אחר שהרבה ניסים היו נעשים לו, היה נראה כי מאת ה' היתה זאת". ועוד אודות שהמקרה לא יתמיד, כן כתב למעלה פי"ב [תקסו:]: "כי סבה המקרית אינה תמידית, ודבר זה תמיד היה". ובנצח ישראל פ"ב [כז.] כתב: "ולא יספיקנו התשובה לומר שהיה זה במקרה, כי בעונותינו היה מתמיד דבר זה בישראל, וכבר התבאר פעמים הרבה שהמקרה אינו מתמיד". ושם פי"א [שג.] כתב: "ואי אפשר לומר שיהיה המקרה מתמיד לעולם, ודבר זה בארנו במקומות הרבה מאוד, כי אם היה המקרה מתמיד, נעשה מה שבמקרה דבר שבעצם, אחר שהוא עומד כך בתמידות". ובנתיב העבודה ר"פ ד [א, פו.] כתב: "כי כל מקרה הוא לזמן ולשעה, ואינו תמידי, אבל דבר שאינו מקרי הוא תמידי". ובח"א לב"ב עד. [ג, צט:] כתב: "וכאשר תבין דברים אלו, תדע ברור שאי אפשר שיהיה הגלות תמידי, שאי אפשר בעולם רק שיהיה קץ ואחרית לגלותינו, מפני שהגלות הוא מקרה, שכך גזר השם יתברך, ואינו בעצם, ודבר זה שאינו בעצם אינו תמידי" [ראה למעלה הקדמה ראשונה הערה 101, פ"ג הערה 35, פ"ח הערה 150, פ"ט הערה 211, פי"ב הערות 45, 68, פנ"ט הערה 8, ופס"א הערה 21]. ובקובץ הערות [סוף הספר, הוספות אות ב] כתב: "הנה הא דבתלת זימני הוי חזקה, כגון במתו אחיו מחמת מילה [יבמות סד:], היה נראה ביאורו, דבפחות מתלת זימני, אמרינן מקרה הוא שמת התינוק, ואין המקרה הזה שייך לאחיו. אבל אם היה כן בשלשה אחים, אין אומרים שהן שלשה מקרים נפרדים, כי המקרה לא יתמיד, ודבר שהוא תמיד אינו מקרה, אלא יש לתלות בסבה אחת משותפת לכל השלשה". וכן חכמי אומות העולם אמרו [מובא בכתבי הספורנו עמוד תכד (אות יא)]: "המקרה הוא הדבר אשר אינו תמיד, גם לא על הרוב".

(35) כמו שיבאר בסמוך. ולמעלה פ"ג [קצ:] כתב: "כי נסים ונפלאות אין מספר עשה הקב"ה עם ישראל". ובתפילת ערבית אומרים "העושה גדולות עד אין חקר, נסים ונפלאות עד אין מספר וכו' העושה לנו נסים ונקמה בפרעה, אותות ומופתים באדמת בני חם". וזהו כנגד מה שכתב שהמקרה "אינו מאודי". והבית אלקים [שער היסודות פכ"ב] אסף כעמיר גרונה רבוי הנסים שנעשו על ידי הנביאים, וכתב: "כלל כל הנסים שנזכרו או נרמזו בנביאים ובכתובים הם ק"כ... ורוב כל אלו הנסים, בפרט הנסים הנזכרים בתורה, כוללים נסים רבים, כיציאת מצרים וקריעת ים סוף ומלחמת עמלק ונתינת התורה, ואין מספר לגדודי הנסים הפרטיים". וראה להלן הערה 44.

(36) לשונו למעלה הקדמה שניה [נד:]: "הנסים יתחדשו במה שהעולם הזה יש לו חבור בנבדלים, ולפיכך הנסים לא היו כי אם בישראל". ולמעלה פכ"ג [שמה.] כתב: "ועוד שם [שמו"ר ב, ה], אמר רבי פנחס, מה הסנה כשאדם מכניס ידו לתוכו אינו מרגיש, וכשהוא מוציא ידו מסתרטת. כך כשירדו למצרים לא הכיר בהם אדם, כשיצאו ישראל יצאו באותות ובמופתים ובמלחמה... ביאור דבר זה נפלא מאוד. וזה כי ישראל מתחברים אל האומות בעבור שהאומות הם נחשבים כמו קליפה לפרי. והיינו בתחלה, ובסוף נבדל הפרי מן הקליפה לגמרי. וכן ישראל, בתחלה יש לישראל התחברות אל האומות, ובסוף הם נבדלים מהם. ויש אותות ומופתים בסוף, שישראל יש להם התחברות אל השם יתברך, ולכך הם יוצאים מרשות האומות להקב"ה בסוף על ידי אותות ומופתים. אבל כניסתם תחת רשות האומות אין כאן נסים, שבמה שיש להם חבור אל האומות אין דביקות ישראל עם השם יתברך". ולמעלה פס"ד [לאחר ציון 267] כתב: "האומות יש להם לשבח להקב"ה על הנסים ועל הגבורות שעושה עם ישראל, ואף אם לא עשה אתם נסים".

(37) כמו שבסמוך יזכיר את יצ"מ, הבאר, המן, ומפלת סנחריב. וכל ספרי הנבאים מלאים בנסים שעשו הנביאים. ולמעלה פמ"ז [תקכט.] כתב: "כי לישראל נאה להם השירה בתמידות, על הנסים שעושה השם יתברך עם ישראל בתמידות". ובאור חדש פ"ו [תתרה:] כתב: "כי בזמן בית ראשון היו ניסים ונפלאות בעולם". וזהו כנגד מה שכתב שהמקרה "אינו תמידי".

(38) אודות שהנסים מורים על המעלה העליונה, כן נתבאר בספר זה כמה פעמים. וכגון, למעלה בהקדמה שניה [נב:] כתב: "כי מצד הטבע הנפלאות אינם נמצאים, אבל מצד פעולת הנבדל, כל הנפלאות הם נמצאים. כי העולם התחתון, הוא עולם הטבע, יש לו התדבקות בעולם הנבדל, ומשם הנסים באים. שהנסים יתחדשו במה שהעולם הזה יש לו חבור בנבדלים. ולפיכך הנסים לא היו כי אם בישראל כמו שיתבאר עוד, וכל זה מפני שיש להם דביקות בנבדלים, ולפיכך היו נמצאים בישראל נסים ונפלאות". ושם בסוף הקדמה שניה [קכ:] כתב: "ולפיכך כאשר החיה אליהו בן הצרפית [מ"א יז, כב], ואלישע בן השונמית [מ"ב ד, לה], בודאי דבר זה נמנע אל הטבע, ולא היה נמנע אל פעל ה'. כי הנביאים על ידי שהיו דבקים בעולם הנבדל, היו פותחים שער הננעל, הוא עולם הטבע אשר ננעל בעד בעלי הגשם, והם פתחו שערים הסגורים, ונכנסו אל עולם הנבדל, והביאו מן העולם הנבדל דבר שלא יתכן לפי הטבע". ולמעלה פכ"ג [שמו:] כתב: "יש אותות ומופתים בסוף, שישראל יש להם התחברות אל השם יתברך, ולכך הם יוצאים מרשות האומות להקב"ה בסוף על ידי אותות ומופתים". ולמעלה פל"ה [תרכד:] כתב: "כי היו נגאלים באותות ובמופתים, ומי שהוא בעל חומר גשמי אין ראוי לזה, כי האותות והמופתים מורה שהוא דבק בהשם יתברך, אשר הוא נבדל מן הטבע". ולמעלה ר"פ לט [ב:] כתב: "כי ביציאת מצרים עשה הקב"ה עם ישראל נסים ונפלאות, מורים לך כי שם ה', הוא השם המיוחד אשר עושה גדולות ונפלאות, השם הזה נקרא עליהם, שמפני שהשם הקדוש נקרא עליהם, לכך עשה עמהם נפלאות... כי שם הגדול והקדוש נקרא עליהם, שהרי עשה עמהם נפלאות". ולמעלה פנ"ט [שמו:] כתב: "חמשה מעלות האמצעים [שהוזכרו בחמש עשרה המעלות בהגש"פ בפיוט "כמה מעלות טובות למקום עלינו"] הם התעלות שהיו ישראל מתעלים על עולם הזה, במה שנעשה להם נסים". ולמעלה פס"א [תצח] כתב: "בשביל שיש לעולם מעלה בלתי טבעית, מחדש הקב"ה בעולם גם כן מופתים בלתי טבעיים". ובהמשך הפרק [תקד.] כתב: "דבר זה הוא עיקר ההלל מה שהצדיקים נבדלים מן עניני העולם הגשמי, ובשביל כך השם יתברך עושה להם נסים לשנות טבעי העולם". וראה להלן הערה 45. וכן כתב בשאר ספריו. וכגון, בגו"א בראשית פל"ב אות יא [קמ:] כתב: "מפני שהם עמך אתה עושה להם ניסים תמיד". ושם ויקרא פכ"ב אות לח [קע.] כתב: "כיון שהוא כבר נעשה קדוש, הקב"ה עושה לו נס, כי הנס הוא גם כן קדושה לשמו יתברך, והוא ידוע מסוד הניסים... ובשביל שהוא קדוש הוא נבדל מן העולם, והוא דוחה גם כן מנהג העולם וטבעו והנהגתו, ועושה לו נס, שהוא למעלה מן העולם". ואמרו חכמים [קידושין מ.] "כל הבא דבר ערוה לידו וניצל הימנו, עושין לו נס", וזהו בודאי משום שהפורש מן הערוה הוא קדוש [רש"י ויקרא יט, ב]. ובנצח ישראל פ"ב [כה:] כתב: "הם [ישראל] קנוים לו [לה'] בעצמם לעבדים, כי הוציאם מן העבדות באותות ובמופתים, עד שנעשו עבדים קנוים לו. ואמרו רז"ל [קידושין כב:] דלת ומזוזה היו עדים שפסחתי על בתי בני ישראל, ואמרתי להם [ויקרא כה, נה] 'כי לי בני ישראל עבדים וגו''". הרי שצירף לזה את מאמרם שהדלת והמזוזה שהיו עדים לנסי מצרים, הם גם מעידים שבני ישראל הם עבדים הקנויים אל ה'. ומעתה יש לבאר איזה קנין הוא נסים, ומה דמות יש לקנין זה. ושמעתי ממו"ר זצ"ל, שהנסים מורים שישראל נמצאים במחיצתו יתברך, והוי מעין קנין חצר. וביאור דבריו הוא, שאם ישראל לא היו עומדים במחיצתו יתברך, לא היו נעשים להם נסים, וכמו שנתבאר כאן. לכך הנסים מורים על קנין, כי כשם שכל קנין הוא הכנסה לרשות הקונה, כך הנסים מורים שישראל עומדים במחיצתו יתברך, מתעלים מעבר מגבלות הטבע שבעוה"ז [ראה למעלה הקדמה שניה הערה 61, פל"ה הערה 23, פל"ט הערה 6, פנ"ח הערות 25, 30, פנ"ט הערה 30, פס"א הערות 140, 159, פס"ב הערה 4, פס"ד הערות 4, 400, פע"א הערה 76, להלן הערה 58, וב"הלכות פסח בקצרה" הערה 78].

(39) לשונו למעלה פמ"ד [רעו.]: "ובפרק הבא על יבמתו [יבמות סא.], אמר רבי שמעון בן יוחאי, קברי הגוים אין מטמאים, שנאמר [יחזקאל לד, לא] 'ואתן צאני צאן מרעיתי אדם אתם', אתם קרוים 'אדם', ואין האומות קרוים 'אדם', עד כאן. וביאור ענין זה, שעם שכל בני אדם משותפים בצורה זאת, מכל מקום יש חלוק. כי כמו שהאדם נבדל משאר בעלי חיים, במה שהאדם הוא שכלי ושאר בעלי חיים הם בלתי שכלי, כך יש בין האומות גם כן הבדל, שיש אומה נוטה אל החומר יותר... וכמו שתמצא בעלי חיים, והם כמו אמצעי בין האדם ובין שאר בעלי חיים, כמו הקוף, שהוא אמצעי בין בעלי חיים ובין האדם, כך יש אדם, ואינו אדם בשלימות. לכך אמר אשר הוא אדם בשלימות, אשר אינו נוטה לחמרי יותר מדאי, הם ישראל, בעבור שיש בהם הצורה השלימה, מבלי נטיה חמרית. והרי אצל האומות בטל הצורה אצל החומר, כאילו אינם אדם, שהחומר עיקר והצורה טפילה. וכל דבר שיש עיקר ועמו טפל, הטפל בטל אצל העיקר. ואצל ישראל הוא הפך זה, כי הצורה עיקר, והחומר טפל, ובטל הטפל אצל העיקר". ולמעלה פס"ז [לאחר ציון 112] כתב: "אין לכל בני אדם המעלה הזאת בשוה, שעם שכל מין האדם נברא בצלם אלקים, אמרו [יבמות סא.] אתם קרוים 'אדם' ואין האומות קרוים 'אדם'. שצריך שלא יהיה בטול לצורה אלקית זאת שנתן באדם, והאומות שהם חומרים ביותר, ובשר חמור בשרם [יחזקאל כג, כ], הצורה הזאת בטילה אצל החומר, ונעשית הצורה חומרי. אבל בישראל החומר בטל אצל הצורה, ומכיון שהחומר בטל אצל הצורה, הוא 'אדם'". ובנצח ישראל פי"ד [שדמ.] כתב: "ישראל מיוחדים ונבדלים מכל האומות, אשר הם במדרגה החומרית, וישראל במדריגת הצורה. ודבר זה בארנו פעמים הרבה, כמו שאמרו חז"ל 'אתם קרויין אדם, ואין האומות קרויין אדם'. כאילו דבר פשוט הוא אצלם שמדרגת ישראל בערך אל האומות, כמדרגת האדם אל בעלי חיים הבלתי מדברים. וזה כי האדם נבדל מן הבעלי חיים במה שאין האדם חומרי גשמי כמו שאר בעלי חיים, והאדם הוא שכלי. וכך מדריגת ישראל, שהם נבדלים מן החומר, ואינם מוטבעים בחומר. וכאילו אצל ישראל בטל החומר אצל הנפש, ואין החומר רק נושא שעליו רוכב הנפש, ובטל החומר הזה אצל רוכבו, כמו שבטל וטפל החמור אצל מי שרוכב עליו. וכך ענין ישראל כאשר עושים רצונו של מקום, ואז הם צורה נבדלת בלבד. ואילו אצל האומות הוא ההיפך, כאילו היה הנפש בטל אצל הגוף, וכאילו היה כולו גוף וחומר בלבד" [הובא למעלה פס"ז הערה 118].

(40) של תורה, וכמבואר למעלה הערה 30.

(41) הלשון "נוכל לומר שהוא במקרה" מורה שהמהר"ל עצמו אינו קובע מסמרות בדבר, אלא "נוכל לומר". ואכן בכמה מקומות כתב שאף הפרטי אינו מקרי. וכגון, בתפארת ישראל פמ"א [תרמא:] כתב אודות סמיכות הדיבור של שבת [שמות כ, ח-יא] וכבוד אב [שם פסוק יב]: "כאשר אנו מעידין כי הוא יתברך ברא העולם בששה ימים, ונח ביום השביעי, אי אפשר לומר שהיה פועל העולם במקרה, כמו שהתבאר. ואחר שציונו שנדע שהוא יתברך פעל העולם ואינו במקרה, עדיין יש לחשוב כי אף שאין ראוי שיהיה המציאות הכללי במקרה, אבל מציאות הפרטיים יחשבו שהם במקרה. ודבר זה היו אומרים החוקרים מדעתם על הנמצאים. הודיע לנו כי אף מציאות הפרטיים אינם במקרה כלל, וציונו לכבד את האבות. ואם היו התולדות הפרטים במקרה קרה, אין כאן כבוד אבות, כי האבות הם עלה פרטית. ולכך מי שמכבד האבות מעלה אני עליהם כאילו כבדוני [קידושין ל:]. כי דבר זה כבוד גם כן למי שמשותף בתולדה זאת, שלא באה התולדה במקרה". ובגו"א ויקרא פי"ט אות נה [צב.] כתב: "כי המכחישין מכחישין בהשגחת השם יתברך ובידיעתו, שאין לו ידיעה בפרטים כלל. וזה מפני כי רבוי הפרטים הם במקרה, אינם בעצם, ואין בידיעת השם דבר במקרה, רק יודע דבר שהוא בעצם, כי המקרים משתנים, ואין ידיעתו משתנה... ולפיכך אמר [רש"י ויקרא כ, לו] 'אני שהבחנתי בין טיפה של בכור לטיפה שאינה של בכור', ורמז בזה כי אין דבר פרטית יותר מטפה אחת... להודיע כי השגחתו בכל דבר, ולא יאמרו כי הוא יתעלה אינו משגיח בשביל שהם פרטים". ושם במדבר פט"ו אות לה [רלז:] כתב: "עוד אמרו קצת, כי הפרטים מפני שהם מתחדשים במקרה, ולא כמו הכללים שהם בעצם... לכך אין הקב"ה מביט במקרה. ואין דבר פרטי יותר כמו טפה אחת, אשר אינה חשובה... והרי הוא מבחין בין טפה לטפה, לומר שאין נעלם מנגד עיניו". הרי החוקרים אומרים שהפרטי הוא מקרי, אך המהר"ל דידיה אינו סובר כן [ראה למעלה פי"ד הערות 111, 112, פי"ט הערה 6, פ"מ הערה 83, פנ"ז הערה 11, ולהלן "הלכות יין נסך ואיסורו" הערה 76. וראה הערה הבאה]. אך יש ראשונים הסוברים שהפרטי נתון למקרים; הרמב"ן [בראשית יח, יט] כתב: "כי ידיעת השם שהיא השגחתו בעולם השפל, היא לשמור הכללים, וגם בני האדם מונחים בו למקרים, עד בא עת פקודתם. אבל בחסידיו ישום אליו לבו לדעת אותו בפרט, להיות שמירתו דבקה בו תמיד, לא תפרד הידיעה והזכירה ממנו כלל, כטעם [איוב לו, ז] 'לא יגרע מצדיק עיניו'. ובאו מזה פסוקים רבים, כדכתיב [תהלים לג, יח] 'הנה עין ה' אל יראיו'". ושוב כתב הרמב"ן [איוב לו, ז]: "כי החסיד הגמור הדבק באלקיו תמיד ולא יפרד הדבק במחשבתו בו בענין מענייני העולם, יהיה נשמר תמיד מכל מקרי הזמן, אפילו ההוים בטבע, וישתמר מהם בנס יעשה לו תמיד, כאילו יחשב מכת העליונים, אינם מבני ההויה וההפסד למקרי העתים. וכפי קרבתו להדבק באלקיו, ישתמר שמירה מעולה". הרי יש השגחה מיוחדת בבעלי מעלה, אך שאר בני אדם "מונחים בו למקרים". וכן כתב המו"נ [ח"ג פנ"א]: "לפיכך נראה לי כי כל מי שפגעה בו רעה מרעות העולם מן הנביאים או החסידים השלמים, שלא פגעה בו אותה הרעה אלא בעת ההעלם, ולפי ערך אורך אותו ההעלם או פחיתות הדבר אשר היתה... יהיה עוצם הפגע... והנה נתבאר לך כי סבת היות כל אחד מבני אדם מופקר למקרים... הוא היותו מוסתר מה'. אבל אם היה אלוקיו בקרבו, לא יגע בו רע כלל" [ראה למעלה פי"ז הערות 77, 126].

(42) לשונו בבאר הגולה באר באר הרביעי [שסד:]: "הכלל הוא עצם ועיקר הדבר, אבל הפרט אינו עצם ועיקר הדבר". ובח"א לגיטין נז. [ב, קיא.] כתב: "כי ישראל ראוים בעצמם אל האמת והקדושה והטהרה, והיוצא מן הכלל הוא אינו דבר עצמי לו, כי העצם הוא הכלל. ואומות העולם חסרונם בעצמם, שהרי בכללתם הם רעים, ודבר שהוא בכללות הוא בעצם, לא במקרה". ולמעלה ס"פ יד [כה.] כתב: "רמז לך הכתוב בענין זה [במה שנאמר "וישימו עליו" (שמות א, יא) בלשון יחיד] דבר נפלא מאוד. כי כל דבר שעשו מצרים לישראל היה בענין כללי, שהיו משעבדים את ישראל בכלל בפעם אחד. וזה אין ספק שהוא יותר ממה שהיה השיעבוד שהיו משעבדים את כל אחד ואחד בפני עצמו. כי מפני שהיה השיעבוד כללי, מורה זה על שהיה נגזר עליהם מצד כללותיהם בגזירה אלקית. לכך בא הגזירה על כללותיהם כאחד, שהדברים המקרים פרטים הם, וענין זה לא היה מקרי, רק גזירה אלקית". הרי ההנהגה הכללית היא בגזירה אלקית, שהיא ההפך הגמור למקרה [כמבואר למעלה פי"ד הערה 112. ולמעלה ר"פ ע (לאחר ציון 6) כתב: "כל דבר עראי הוא מקרה, ואינו בעצם. וכבר הוכחנו למעלה שאין חבור הזה מקרה, אבל הוא סדר אלקים"]. ואם תאמר, דמשמע מדבריו שם שהפרטי הוא מקרי, דלא כמו שנתבארה דעתו בהערה הקודמת [שאף הפרטי אינו מקרי]. אין זה קשיא, שלא כתב שם שהפרטים הם מקרים, אלא להיפך; המקרים הם פרטים, לאמר שהמקרה חייב להיות פרטי, אך לא שכל פרטי הוא מקרה. וצרף לכאן דבריו של הגר"א ווסרמן זצ"ל [קובץ מאמרים ואגרות כרך א, עמוד מ], שכתב: "בדיני הכלל... אי אפשר להיות 'צדיק ורע לו, רשע וטוב לו', אלא לעולם הוא 'צדיק וטוב לו, רשע ורע לו'. ודבר זה מפורש בכל דברי הנביאים, אשר בשעה שעבדו ע"ז, באה מיד הפורענות, ובעת שעשו הישר בעיני ה', שקטה הארץ". וכן כתב בקובץ מאמרים [סוף המאמר "הצור תמים פעלו", עמוד לט, ובמהדורה החדשה עמודים רכב-רכד]. ודבריו קשורים מאוד ליסוד שמניח כאן המהר"ל, שכל הנעשה עם הכלל הוא בעצם, ולא מקרי.

(43) באבות פ"ה מ"ו אמרו "עשרה דברים נבראו בערב שבת בין השמשות, ואלו הן; פי הארץ, ופי הבאר", ובדר"ח שם [רכה:] כתב: "כתב רש"י בפרק מקום שנהגו [פסחים נד.] באר - בארה של מרים, והוא הסלע שיצא ממנו מים על ידי משה ואהרן, ועגול היה כמו כברה, ומתגלגל עמהם בכל מקום שהולכים, עד כאן לשונו. ואין נראה לי שכוונת רש"י ז"ל שהסלע היה הולך ומתגלגל עמהם, דאם כן למה לא נזכר הנס שהסלע נתן מים בתלוש מן הקרקע, שכיון שהוא מתגלגל עמהם היה תלוש, ולא אמר רק 'פי הבאר'. אבל נראה לומר כי בכל מקום שהיו הולכים הבאר עולה ונובע מים, ונברא אל הבאר הזה פה שיצאו המים בכל מקום שהולכין. ולכך קאמר 'פי הבאר', שנתן השם יתברך אל הבאר בכל מקום שהיו חונין פה, ויצאו מים".

(44) על פי הפסוק [חבקוק א, ה] "לא תאמינו כי יסופר". ולשון הבית אלקים [שער היסודות פכ"ב]: "וכן לנסים שנעשו אחר כך מאנשי כנסת הגדולה עד עתה לכל החסידים ואנשי מעשה, אין מספר להם אפילו לנגלים, כל שכן לנסתרים... נס ענני כבוד ובאר ומן הספיק זכותם לשיהיו מתמידים כל ארבעים שנה שהיו ישראל במדבר שהיו צריכים להם... כי היו מתמידים הנסים הצריכים בזכותו [של משה] משך זמן ארוך". וכן מנה [שם] בנביאים וכתובים מאה ועשרים נסים [ראה למעלה הערה 35]. ולמעלה בכת"י לפנ"ט [שעד] כתב: "כי מאחר שכל כך היה נמשך הזמן, אין זה מקרה, והוא שנוי מנהגו של עולם לגמרי, כאילו קנה העולם טבע אחר. כי אין המן וסיפוק צרכיהם במקרה, כי המקרה לא יהיה כל כך זמן ארוך, שכן הסכימו שהדברים המקרים אינם תמידים... וסיפק צרכינו במדבר ארבעים שנה יורה שיהיה זה בעצם, ולא במקרה... כי הדבר שהוא במקרה אינו תמידי, ולכך אי אפשר לך לומר שהמן היה בא מהעולם הזה, רק ממעלה שהיא למעלה מן העולם הזה. שאילו היה בא מעולם הזה, וכיון שאין מנהג של עולם הזה שירד המן, אפילו אם אתה אומר שהיה דרך נס, כל נס הוא במקרה כאשר ידוע, ולא היה מתמיד. אבל זה שהיה מתמיד, בודאי היה ממעלה שהיא על העולם, ומשם בא המן כאילו היה טבעי, ולכך היה מתמיד" [הובא למעלה פנ"ט הערה 83].

(45) אודות שהנסים מורים על המעלה העליונה של ישראל, ראה למעלה הערה 38. ואודות שיש מעלה בהנהגה נסית על פני הנהגה טבעית, כן כתב למעלה בהקדמה שניה [קח:]: "כי אין ספק כי מעלת הנס הבלתי טבעי הוא יותר במעלה ובמדריגה מן הטבע". ולמעלה פס"ב [תקלג.] כתב: "כל הדברים הנעשים שלא במנהגו של עולם, הם יותר במדריגה ובמעלה מן הדברים אשר נעשו במנהגו של עולם". ובנצח ישראל פמ"ג [תשמא.] כתב: "כי הנס מורה כי הנהגת העולם שלא בטבע, וזהו שלימות העולם כאשר הוא יוצא מן הטבע, ונוהג בהנהגה בלתי טבעי" [ראה למעלה הקדמה שניה הערה 355, פ"א הערה 17, ופס"ב הערות 106, 184].

(46) ראה למעלה הערה 28 בביאור "שובב".

(47) כוונתו לחורבן המקדש [ראה למעלה ציון 3]. ואודות שחטאים גורמים לשכינה להסתלק, הנה למעלה פס"ו [לאחר ציון 43] הביא את המדרש [ב"ר יט, ז] ששבעה חטאים גרמו לשכינה להסתלק לרקיע השביעי, וכתב שם [לאחר ציון 50]: "כי מתחלה כאשר נברא העולם, ואין פחיתות בעלול כלל, היה השם יתברך מתחבר כאשר ראוי חבור העלה בעלול... עד שנמצא חטא בנמצאים העלולים, אז מפרידים הדבוק ההוא, עד שאין כאן חבור העלה אל העלול". ואם תאמר, הרי אמרו חכמים [יומא נז.] "'השוכן אתם בתוך טומאתם' [ויקרא טז, טז], אפילו בשעת שהן טמאים שכינה שרויה ביניהן", ומדוע כתב כאן "ונסתלקה השכינה מישראל בשביל חטאם". דע, שבנצח ישראל פ"ד [נח:] עמד על שאלה זו, וכתב: "מקדש ראשון היה השכינה ביניהם, וזהו מעלת בית המקדש ראשון, שהיה מיוחד במעלה שהיתה השכינה שורה בו. ולפיכך חורבן שלו כאשר לא היה ראוי שתשרה שכינה ביניהם, והיינו כשטמאו את בית המקדש, ואין השם יתברך שורה בתוך טומאתם, אם לא כאשר היה החטא בשוגג, ואז כתיב [ויקרא טז, טז] 'וכן יעשה לאוהל מועד השוכן אתם בתוך טומאתם'". הרי רק על חטא בשוגג נאמר "השוכן אתם בתוך טומאתם", ולא על חטא שבמזיד [ראה למעלה פנ"ט הערה 16, ופ"ס הערה 98]. והואיל ו"שובב" הוא ענין של מרד [כמבואר למעלה הערה 28], ו"'פשעים' אלו המרדים" [יומא לו:] החמורים אף מהזדונות [שם], לכך יש בזה לגרום שהשכינה תסתלק מישראל. אך עדיין קשה מדברי חכמים [מגילה כט.] "בוא וראה כמה חביבין ישראל לפני הקב"ה, שבכל מקום שגלו שכינה עמהן; גלו למצרים, שכינה עמהן... גלו לבבל, שכינה עמהן, שנאמר [ישעיה מג, יד] 'למענכם שלחתי בבלה'". הרי אע"פ שגלו לבבל מחמת חטאם, עדיין שכינה עמהם. ובנצח ישראל פ"י [רסב:] הביא מאמר זה, וביאר שיש הכרח שהשכינה תהיה עם ישראל בגלותם, ד"אם לא כן, איך יהיה עמידה וקיום להם במלכות רביעית... כי לדביקות הזה אין פירוד". ואילו כאן כתב כדבר פשוט ש"נסתלקה השכינה מישראל בשביל חטאם". ועל כרחך שיש לחלק בין שכינה בגלוי [כמו שהיה בבית המקדש], שהחטא מביא לסילוק שכינה זו, לבין שכינתא בגלותא.

(48) כמו שכתב למעלה [לאחר ציון 27].

(49) כמו שפע הנבואה, גינוני מלכות, הקרבת קרבנות, וכיו"ב.

(50) לשונו למעלה [לאחר ציון 11]: "כי הדברים האלקיים הם נבדלים מן הדברים הטבעים, ובמעט דבר יוסרו הדברים האלקיים. ומשל זה האדם שהוא מקבל השכל, אף על גב שאין הפסד בשכל מצד עצמו, יש בו שכחה והסרה בקלות מצד המקבל". והביא על כך את דברי הגמרא [חגיגה טו.] שדברי תורה קשים לקנותם ככלי זהב ופז, וקלים לאבדם ככלי זכוכית.

(51) לשונו להלן בסוף הפרק [לאחר ציון 99]: "כי השם יתברך סדר את הכל בחכמתו, ונתן הכנה למי שראוי להכנה, והרחיק מן הכנה מי שאינו ראוי לאותה הכנה. ולפיכך אי אפשר להיות שיקבל דברים אלקיים מי שאין בו הכנה, או שתהיה ההכנה לבטלה במי שיש בו הכנה".

(52) מעמיד "הכנה" לעומת "מקרה". וכן המלבי"ם [דברים כב, ו] כתב: "פעל 'קרה' ושם 'מקרה' מציין דבר הבא מבלי הכנה ומבלי סבת הרגילות, מה שאין כן דבר המזומן בביתו אינו מקרה". ויש להעיר מהנאמר [במדבר לה, יא] "והקריתם לכם ערים וגו'", ופירש רש"י [שם] "והקריתם - אין הקרייה אלא לשון הזמנה, וכן הוא אומר [בראשית כז, כ] 'כי הקרה ה' אלקיך לפני'". והכתב והקבלה [ויקרא כג, ב] כתב: "לשון 'מקרה' אשר הוראתו הכנה והזמנה... וכן [צפניה א, ז] 'כי הכין ה' זבח הקדיש קרואיו', תרגומו [שם] 'ערא מזמנוהי', ופירוש [ויקרא כג, ב] 'מקראי קדש', הכנה והזמנה אל הקדש". הרי ש"מקרה" מורה על דבר והיפוכו. וכן שורש "זמן" מורה כן, כי בח"א לשבת פט. [א, מו.] כתב: "נקרא 'מקרה' שהוא מלשון קרי ובהזדמן" [ראה למעלה פס"ד הערה 418], ומאידך גיסא "הזמנה" מורה על הכנה לדבר ["קבעו להם מתחלה מקום בדבור ועצה, והזמנה הוי קביעות" (רש"י ברכות מב:), "הזמנה - שהזמינו לכך" (רש"י סנהדרין מז:)], ההיפך מ"הזדמן".

(53) לשונו למעלה הקדמה שניה [נג.]: "לא כל חומר מוכן לקבל הצורה, וצריך הכנה... כי מה שצריך החומר הכנה עד שתקבל הצורה, הנה דבר זה הוא במנהג הטבעי". ובגו"א בראשית פ"א אות סט [מז.] כתב: "אמרו בגמרא [ברכות סא.] שמתחלה עלה במחשבה לבראתו [אדם וחוה] שנים, ולבסוף נברא אחד. רצו בזה כי הזכר והנקבה מחולקים בצורתן, ולכך כאשר עלה במחשבה לברואתם היו שנים. כי כאשר הם מושכלים הם שנים, שצורת הזכר בלבד, וצורת הנקבה בלבד. אבל כאשר נברא בפעל בגופו, היה החומר מקבל צורת שניהם. וזה למעלת צורת האדם השכלי, שהחומר אינו מוכן לקבל צורת הזכר בפני עצמו, וצורת הנקבה בפני עצמו, רק שהחומר מוכן לקבל צורת האדם. כי החומר שהוא אינו מיוחד, אינו כל כך במעלה כמו החומר שהוא מיוחד... ולפיכך לא היה חומר האדם כל כך במעלה שיקבל צורת האדם הזכר בפני עצמו, והנקבה בפני עצמה, רק היה מוכן לקבל צורת האדם הזכר והנקבה בכלל" [הובא למעלה פמ"ה הערה 51, וש"נ]. ובתפארת ישראל פט"ז [רמט.] כתב: "ואמר [סנהדרין לח:] שעה ראשונה הוצבר עפרו [של אדה"ר]. וזה כי כל דבר יש לו חומר מוכן לקבל הצורה, כי אין כל חומר מוכן לקבל. והנה המדרגה הראשונה היה לו חומר מוכן. וזה שאמר 'שעה ראשונה הוצבר עפרו', כי הצובר העפר הוא המכין הדבר לקבל מה שירצה לעשות". ובדר"ח פ"ב מ"ט [תרעד:] כתב: "ואין ספק כי אין אשר הוא נושא לכח אשר אינו נבדל לגמרי, הוא [כמו] נושא לכח שהוא נבדל לגמרי, כאשר ידוע. ולפיכך אשר הוא נושא לכח הנבדל לגמרי, שהוא השכל, הוא יותר דק ויותר זך מאשר הוא הנושא אל הכח שאינו נבדל לגמרי, כמו הנפש". ובגו"א בראשית פי"ד אות כא [רלט:] העמיד יחס הנושא לנשואו כמחלוקת עקרונית בינו לבין החוקרים, וז"ל: "כי זה המחלוקת אשר יש לי עם אותם האנשים, כי הם יביטו אל הטבע בלבד, מעיינים במורכב, וכל מה אשר יגזורו על המורכב יגזרו על נשואו, והוא הצורה והנפש, שהצורה נתלה בנושא. וכאשר נגזר על המורכב מיתה והפסד, יגזרו על הצורה גם כן. ואני אומר ההפך, כי כל אשר נגזר על נשואו, והוא הנפש לפי עניינו, נגזר על החומר שהוא טפל אצלו, ולפי ענין הצורה בערך זה ויחוס זה מתחבר חומר אליו בטבע. שאם הצורה ראויה מצד עצמה להמשך המציאות, יתחבר לה דומה, הוא החומר שראוי לזה גם כן. כלל הדבר, כפי אשר ראוי לצורה יש לה חבור חומר". ובח"א לב"מ פד. [ג, לג:] כתב: "לפיכך תמצא כי הראשונים אשר היה להם מדריגה אלקית ביותר, היו מתוארים בגדלות ביותר. ובמסכת שבת [צב.] משה רבינו כמה הוי, עשר אמות ואין דבר זה מצד שהגוף כל כך במעלה, רק מפני כי לפי מדריגת ומעלת הנפש אשר יש לבריאה, מתחבר אליו הגוף לפי ערך" [ראה למעלה הקדמה שניה הערה 53].

(54) אודות ההבדל בין חומר האדם לחומר הבהמה, כן כתב בגו"א בראשית פ"א אות סט [מז:]: "אין ספק כי מעלת חומר האדם אינו כמו חומר הבעל חי, וחומר בעל חי אינו כמו חומר הצמח". ושם פ"ב אות כא [סג.] כתב: "הפליגו חכמי הטבע להבדיל חומר האדם מחומר שאר בעל חי, מפני שהוא יותר ממוצע". ובדר"ח פ"ב מ"ה [תקעב.] כתב: "כי אין ספק כי לא ישוה גוף האדם וגוף הבהמה; כי גוף הבהמה מפני שאין גוף שלה קרוב אל השכל, היא בעלת חומר עב וגס לגמרי. אבל גוף האדם, מפני שהאדם הוא בעל שכל, חומר שלו דק וזך. וכאשר הוא בעל חכמה לגמרי, אז הוא מסולק מן עבות החמרי לגמרי". ובח"א לנדה ל: [ד, קנח.] כתב: "האדם גופו יותר יש בו השווי הגמור מכל בעלי חיים, ואינו יוצא בריאותו מן השווי כלל, רק הוא במצוע, וזהו מדריגת ומעלת האדם". והרד"ק [בראשית ב, ז (ד"ה מן האדמה)] כתב: "ואמר 'מן האדמה', כלומר מן המשובח שבה. כי גוף האדם הוא תואר נקי משאר בעלי חיים, וצורתו השלמה בצורות, לפיכך הוא הולך בקומה זקופה... כי זה לפי שהחומר שלו זך ודק בין שאר הגופים, כמו שאנו רואים שמן הנר בעודו זך תעלה השלהבת ממנו על קו יושר לזכות השמן, ואם לא יהיה זך, אלא עכור, תהיה השלהבת עולה ממנו מעוותת, ולא תלך על קו יושר" [ראה למעלה הקדמה שניה הערה 53].

תוכן העניינים

פירושים והערות מהרב יהושע הרטמן על גבורות השם

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה