פירושים והערות מהרב יהושע הרטמן על גבורות השם· רבי יהושע הרטמן
פרק עא
(1) פירוש - הפרק הקודם הסתיים במלים "ובארנו לך כי בית המקדש הוא שלימות העולם, ולפיכך הוא מתיחס לצד מערב, שהוא השלמה". וקודם לכן [לאחר ציון 48] כתב: "הובחר צד המערב, שהשכינה במערב [ב"ב כה.], שהוא אחרון, כמו שנקרא מזרח 'קדם' [במדבר ב, ג], שהוא התחלה, כך מערב 'אחרון' נקרא" [ראה למעלה פ"ע הערות 123, 124]. ושוב כתב [לאחר ציון 173]: "וכן מה שאמרו [נדרים לט:] שנברא בית המקדש קודם שנברא העולם, זהו מצד המערב. כי המערב נקרא 'אחור', וכל דבר שהוא אחור הוא השלמה, כמו שמבואר למעלה. ובית המקדש הוא השלמה, שהוא משלים העולם". וזהו שכתב כאן "התבאר לך כי בית המקדש הוא שלימות אחרון לעולם". וראה להלן הערות 77, 132.
(2) לשונו למעלה פ"ח [תלב.]: "כי בית המקדש הוא בארץ, והוא שלימות העולם הגשמי". ובבאר הגולה באר הרביעי [תלט.] כתב: "כי בית המקדש הוא שלימות העולם בכלל, מפני ששכינתו עם הנמצאים... כי בית המקדש שלימות המציאות בכלל". ושם באר הששי [שמז:] כתב: "על ידי הבית הזה היה חבור ישראל לאביהם שבשמים, ועל ידו היה חבור כל העולם אל השם יתברך, והיה עולם אחד". ובנצח ישראל פכ"ו [תקמו.] כתב: "שאלה גדולה מאוד, מאחר כי הוא יתברך ויתעלה 'אלקי עולם' נקרא, ואיך אפשר לומר כן, מאחר כי בית המקדש הוא עיקר פאר העולם, אם כן לא היה ראוי שיהיה שמו יתברך נקרא על העולם לומר 'אלקי עולם', כאשר בית המקדש חרב בעונינו". ובנתיב התורה פי"ד [תקנא.] כתב: "כי בית המקדש עלוי העולם הזה ממדריגה הגשמית אל מדריגה העליונה הנבדלת. כי כאשר לא היה בית המקדש בעולם, נקרא העולם הזה עולם גשמי לגמרי, שאין כאן קדושה נבדלת. אבל על ידי בית המקדש מתעלה העולם הזה אל מדריגה יותר עליונה, הוא המדריגה האלקית הנבדלת, כי בית המקדש היה בית קדוש אלקי" [ראה למעלה פ"ע הערה 177, ראה להלן הערה 77].
(3) מלשונו משמע ש"שלימות אחרון" פירושה התכלית הנרצית, שכתב כאן "הנה זהו המעלה האחרונה במה שבנה להם בית המקדש, שבאותה מדריגה ומעלה אחרונה הגיעו ישראל אל הדביקות בו לגמרי". וכן להלן [לאחר ציון 75] כתב: "נתבאר לך כי על ידי בית המקדש הגיעו למעלה עליונה. ובשביל כך היה בית המקדש תכלית המעלה, שעל ידי בית המקדש יושלם הכל". אך למעלה פ"ע [מציון 29 ואילך] עסק גם בענין בית המקדש, וביאר שיסוד הארץ ראוי למקום בית המקדש משום ש"השלמת הכל" נעשית על ידי יסוד הארץ. וכן ביאר [שם] ששבט בנימין וצד מערב הם השלמת הדבר. ושם אין הכוונה הגעה לתכלית הנרצית, כי אין יסוד הארץ התכלית הנרצית יותר משאר יסודות, ואין שבט בנימין התכלית הנרצית יותר משאר שבטים, ואין צד מערב התכלית הנרצית יותר משאר צדדים. אלא שהסוף משלים את כל מה שהיה לפניו, כי רק בסוף הדבר יש גמר וסיום לדבר, ועד אז הדבר אינו אלא חצי דבר. כגון, נאמר [בראשית כה, כד] "וימלאו ימיה ללדת וגו'", ותרגם אונקלוס [שם] "ושלימו יומהא למילד", ששלמו ונגמרו ימי הריונה. דוגמה מובהקת להשלמה של גמר וסיום נמצאת בדבריו בתפארת ישראל ס"פ מט [תשעח.], שכתב: "כי מדרגת הזכר שהוא התחלה, והאשה משלמת את הזכר, וההשלמה הוא בסוף". ובח"א ליבמות סד. [א, קמג.] כתב: "ועוד יש לך לדעת כי האיש הוא הזכר הוא התחלה, והנקיבה אינה התחלה, רק היא בסוף, ואינה רק השלמת הזכר, והשלמת הדבר הוא בסוף" [הובא למעלה פנ"ו הערה 87]. והאשה משלמת את הזכר לא משום שהיא תכלית הזכר, אלא משום שעל ידה הזכר נשלם ונגמר, ובלעדיה הזכר נחשב לפלג גופא [זוה"ק ח"ג פג:, וראה למעלה פ"ח הערה 333]. וכן כתב כמה פעמים. וכגון, למעלה פי"ג [תקצה:] כתב: "כי ההשלמה היה חושים בן דן, שהיה אחרון, שכן תמצא בדן ודגל שלו באחרונה... וחושים בן דן השלים המנין". ולמעלה פל"ט [כח.] כתב: "אין תפילין על הימין כי אם בשמאל, שהוא סוף וגמר. נמצא כי זרוע שמאל גמר קבלת כח התנועה, ושלימות הדבר בגמר שלו. לכך בזרוע שמאל דוקא שם יתן תפילין, שהם שם ה', עד שיהיה שם ה' על התחלת התנועה, שהוא החיים, ובגמר". ולמעלה פ"ס [תכח.] כתב: "כי אין ספק כי שלימות הדבר בא בסוף הדבר ובגמר שלו, כאשר כולו נגמר ונשלם". ובנצח ישראל פי"ט [תכג.] כתב: "התשלומין הם בסוף ובהשלמה, ודבר זה אמרו ז"ל גם כן באמרם [ב"מ סה.] אין שכירות משתלמת אלא בסוף. וכמו שהוא מורה הלשון שנקרא 'תשלומין' מלשון שלם, כאשר נשלם הדבר אז כאן השכר. ואין השכר רק בשביל שלימות הדבר, והשלימות הוא בסוף הדבר, כי אין השלימות בחצי דבר. ולפיכך אם האדם מבקש שכרו בעולם הזה, כאילו הוא מבקש שיהיה סופו בעולם הזה". וכיצד מבאר כאן ששלימות המקדש היא מצד שהיא תכלית העולם, ולמעלה ביאר זאת מצד שהיא גמר וסיום העולם. ובעל כרחך לומר שאע"פ שנאמרו בזה שתי הדגשות שונות [בסוף יש הגעה לתכלית הנרצית, וכן גמר וסיום הדבר], מ"מ שניהם יסוד אחד. והוא שרק כאשר הדבר נגמר ושלם, אז הוא מגיע לתכליתו הנרצית. אך כל עוד שאין הדבר נגמר ושלם, אין הוא בר הכי להגיע לתכלית מעלתו. וכן כתב להדיא לגבי בית המקדש בנר מצוה [צה.]: "לא הוקם בארץ [המשכן] עד אחד בניסן [שמות מ, ב], כי אין התחתונים ראוים לקבל האור הזה, הוא אור בית המקדש, רק כאשר העולם בשלימות, והוא בחודש ניסן, שאז העולם בשלימות, ואז הוקם המשכן בארץ, להיות השלמה אחרונה אל העולם". ובהמשך שם [קב:] כתב: "כאשר הושלם העולם, קבל העולם צורה אלקית, כמו שהגוף מן האדם כאשר הושלם, מקבל הנשמה האלקית". ובח"א לסנהדרין כ: [ג, קלט.] כתב: "כאשר העם שלמים למטה, אז יושלמו מלמעלה, לבנות להם בית הבחירה, ותהיה השכינה עמהם, ובזה יושלמו לגמרי" [ראה למעלה פי"ב הערה 25, פנ"ו הערה 87, פס"ט הערה 71, פ"ע הערה 30, והערה הבאה].
(4) לשונו למעלה פמ"ז [תקמג.]: "תכלית השלימות כשבאו אל בית המקדש, וכאשר יבנה בית המקדש, אז הביאם אל השלימות. ודבר זה יתבאר לקמן אצל 'כמה מעלות טובות', שהיה תכלית המעלות שבנה להם בית הבחירה". ולמעלה פנ"ט [שמג.] כתב: "היו ט"ו מעלות שהעלה הקב"ה אותם, עד המעלה החמשה עשר, היא מעלה קדושה נבדלת, שהמעלה החמשה עשר היא קדושה, ולכך המעלה הט"ו היא 'ובנה לנו בית המקדש', שהרי המקדש קדוש בודאי, והעלה אותם עד שהגיעו ישראל למדריגה הקדושה". ובהמשך הפרק שם [שנה.] כתב: "ובית המקדש באחרונה, שהיה שכינתו בתוכם, וזו היא החבור לגמרי". ולהלן בסוף הפרק כתב: "כלל הדבר, שבית המקדש היה המדריגה האחרונה והצלחה אחרונה לישראל, ושלימות הכל". ובתפארת ישראל פכ"ח [תכז:] כתב: "לא היה מתן תורה תכלית הדבקות בו, רק בנין בית הבחירה... ותכלית הלקיחה היה בנין בית המקדש". ובבאר הגולה באר הששי [שמז:] כתב: "על ידי הבית הזה [בית המקדש] היה חבור ישראל לאביהם שבשמים, ועל ידו היה חבור כל העולם אל השם יתברך, והיה עולם אחד". ובנתיב העבודה פי"ח [א, קלו.] כתב: "נתן [ה'] לישראל השלמה שאין השלמה עליה, ובזה נתן להם ירושלים ובית המקדש, והשלמה הזאת היא על הכל. ולכך בהגדה של פסח שזכר 'כמה מעלות טובות', זכר באחרונה 'ובנה לנו בית המקדש', והוא האחרון, כי היא השלמה אחרונה". ובח"א לסנהדרין כ: [ג, קלט.] כתב: "כאשר העם שלמים למטה, אז יושלמו מלמעלה, לבנות להם בית הבחירה, ותהיה השכינה עמהם, ובזה יושלמו לגמרי... השלמה אחרונה הוא מה שהשכינה ביניהם, ואין על זה" [ראה למעלה פכ"ג הערה 137, פמ"ז הערה 492, פנ"ט הערות 16, 97, פ"ע הערה 177, ולהלן הערות 76, 132].
(5) מה שהוסיף "בקביעות", כדי לבאר שהמעלה האחרונה היא "אילו הכניסנו לארץ ישראל, ולא בנה לנו את בית הבחירה, דיינו". ו"בית הבחירה" מורה על בית המקדש, ולא על המשכן, ויחוד בית המקדש [לעומת המשכן] היא קביעתו, וכמו שכתב הרמב"ם [הלכות בית הבחירה פ"א הלכות א-ב]: "כבר נתפרש בתורה משכן שעשה משה רבינו, והיה לפי שעה, שנאמר [דברים יב, ט] 'כי לא באתם עד עתה וגו''. כיון שנכנסו לארץ העמידו המשכן בגלגל ארבע עשרה שנה שכבשו ושחלקו, ומשם באו לשילה... ושס"ט שנה עמד משכן שילה. וכשמת עלי חרב, ובאו לנוב, ובנו שם מקדש. וכשמת שמואל, חרב, ובאו לגבעון, ובנו שם מקדש. ומגבעון באו לבית העולמים". הרי המשכן "היה לפי שעה", ואילו בית המקדש בירושלים נקרא "בית העולמים". ולמעלה ר"פ ע [לאחר ציון 5] כתב: "ואל החבור הקדוש הזה, שהוא חבור השם יתברך עם הנמצאים התחתונים, שאמרנו לך שהוא חבור נבחר יותר מן חבור העליונים, כמו שהארכנו, אי אפשר שלא יהיה לזה מקום קבוע. שאם היה דרך עראי, כל דבר עראי הוא מקרה, ואינו בעצם. וכבר הוכחנו למעלה שאין חבור הזה מקרה, אבל הוא סדר אלקים. ואם שלא היה מקום קבוע לחבור הזה בהיותם במדבר, וגם אחר כך, היינו שהזמן נותן שלא היה לישראל מנוחה גמורה עד ימי שלמה, שאז הניח להם השם יתברך מכל אויביהם מסביב, וכדכתיב בקרא, ואז ראוי אל מקום קבוע. לא כאשר לא היה לישראל בעצמם מנוחה, ואיך יהיה מקום קבוע. ועל פי זה נקרא 'שלמה', על שם השלום והמנוחה בימיו, ואז ראוי אל מקום קבוע". וראה למעלה פנ"ט הערה 56, ופ"ע הערות 7, 9, 10.
(6) לפנינו בגמרא ובעין יעקב איתא "אמר רבי יצחק בן טבלאי".
(7) לשון הפסוק במילואו "פתח לבנון דלתיך ותאכל אש בארזיך". ופסוק זה הובא קודם לכן בגמרא [שם]. וכן פירש המהרש"א [שם] שאיירי בפסוק מזכריה. ונאמר [דברים ג, כה] "אעברה נא ואראה את הארץ הטובה וגו' ההר הטוב הזה והלבנון", ופירש רש"י [שם] "ההר הטוב הזה - זו ירושלים. והלבנון - זה בית המקדש". ודבריו בגו"א שם אות יח [סו:] יובאו בהערות 9, 17, 18.
(8) תיבת "בארץ" כאן לכאורה אינה מובנת. אך כוונתו מתבהרת על פי דבריו בנצח ישראל פ"ה [קח.], שהביא את דבריו כאן, וכלשונו: "ועוד יש בזה דברים גדולים, ונתבארו בחבור גבורות ה' למה נקרא בית המקדש 'לבנון'. והמדקדק בזה יבין... שבשביל שבית המקדש נבדל במעלתו משאר חלקי האדמה, הוא מלבין חטא ישראל וכו'" [וממשיך לבאר שם כדבריו כאן]. לאמר שקדושת בית המקדש מורה שבית המקדש נבדל מן החומרי, והבדלה מן החומרי בולטת יותר כאשר בית המקדש נמצא בארץ החומרית, ומ"מ חוקי החומר אינם חלים עליו, וכפי שכתב בנצח ישראל "נבדל במעלתו משאר חלקי האדמה".
(9) "כי הלבון יש בו זוהר" [לשונו בהמשך], ועומד כנגד עכירות החומר, וכמו שמבאר. וכן משמעות דברי רש"י, שעל הפסוק [שיה"ש ד, טו] "ונוזלים מן לבנון" כתב: "ממקום נקיות בְּאֵין עכירת טיט", הרי "לבנון" מתפרש מלשון נקיות וליבון. ובזוה"ק [ח"ג רלה:] אמרו "ונוזלים מן לבנון. דאיהו לבונא דמוחא". ובעוד שכאן ביאר ששם "לבנון" של המקדש הוא מחמת הליבון והזוהר, הרי בגו"א דברים פ"ג אות יח [סו:] ביאר זאת מצד האילנות הנקראים "לבנון", וכלשונו: "נקרא... בית המקדש 'לבנון'... שהוא מקום על הר מוציא אילנות, והאילנות הם נקראים 'לבנון', והם נבדלים מן הארץ לגמרי. כן בית המקדש הוא נבדל מן מקום הארץ בקדושתו, עד שהיה קודש קדשים". ובנצח ישראל פ"ה [קז:] כתב: "בית המקדש נקרא 'לבנון', כי לבנון הוא נבדל מן הארץ, שהרי זה לבנון, ואין שם 'ארץ' עליו, רק הוא מחובר לארץ. כך בית המקדש, נבדל משאר חלקי הארץ בקדושתו להתרוממותו על כל הארץ, ואין שם 'ארץ' עליו, והוא נבדל ממנו, רק הוא עומד בארץ כמו הלבנון" [הובא למעלה פ"מ הערה 126].
(10) אודות שהחומר הוא עכור וחשוך [לעומת הנבדל], כן כתב למעלה פמ"א [קסו:]: "החמור, שהוא חמרי, אין מצדו רק חושך ולא אור". ולמעלה פמ"ז [תפג:] כתב: "לא היה מונע לו [למשה] מן החמרי העכור מלהסתכל באספקלריא המאירה". ולמעלה פס"ה [לאחר ציון 18] כתב: "הגשמי או אשר מצורף אל הגשם, אין בו תפארת, כי יש בו עכירות וגסות גשמי". ולמעלה פס"ז [לאחר ציון 181] כתב: "זהו ענין החומר שאין לו מציאות בפועל, וענינו חושך וסתר, ולא אור". ולמעלה פ"ע [לאחר ציון 27] כתב: "בעלי החומר גס מאוד ועכור". וזהו יסוד נפוץ בספריו. וכגון, בנצח ישראל פ"ז [קצ:] כתב: "תדע שכל אשר הוא יותר חמרי, הוא עכור. שתמצא הארץ שהיא יותר גשמית, היא עבה ועכורה לגמרי. והמים יש להם גשם דק, יש בהם בהירות יותר. והרוח יש לו דקות הגשמי יותר, והוא עוד יותר בהיר. וכן תמיד כאשר ידוע". ובנר מצוה [צג.] כתב: "כאשר תבחין בנמצאים הגשמיים, שכל שהוא גשמי יותר, הוא עכור וחושך. וזה, כי הארץ היא גשמית, ולכך הארץ היא חשוכה לגמרי. והמים אינם כל כך גשמיים כמו הארץ, שיש לארץ גסות ועבות החמרי יותר, לכך המים הם זכים יותר. והרוח עוד יותר מסולק מן הגשמי, ולכך הרוח הוא יותר זך ויותר דק". ובנתיב הצדק פ"א [ב, קלו:] כתב: "כל אשר הוא גשמי יותר הוא עכור וחשוך יותר... הגלגלים, אין ספק שחומר שלהם זך ודק ביותר, עד שכמעט אינו נחשב חומר, ולפיכך אמר [דניאל יב, ג] 'והמשכילים יזהירו כזוהר הרקיע'... ויסוד האש שאין חומר שלו דק כ"כ אינו מזהיר כ"כ, ויסוד הרוח אין חומרו דק כ"כ, ויסוד המים חומרו יותר עב, והוא גשמי יותר... והארץ חומר שלה יותר עב ויותר גס, הוא חושך לגמרי". ובדרשת שבת הגדול [רז:] כתב: "כי הדבר אשר הוא עומד בחומר העכור, נקרא שהוא בחושך". ובנתיב הענוה ס"פ א [ב, ד:] כתב: "ידוע כי אין לך בכל הנמצאים מסולק מן הגשמית כמו השמש, עד שיש לו גוף זוהר, עד שכמעט אין לו גשמית". וכן כתב בגו"א דברים פ"ד אות כ [פט.], ח"א לקידושין מט: [ב, קמו.], ח"א לב"מ פד. [ג, לה.], ועוד [ראה למעלה הקדמה שלישית הערה 52, פכ"ח הערה 52, פמ"א הערה 132, פמ"ז הערה 241, פס"ה הערה 19, פס"ז הערה 183, פ"ע הערה 28, ובסמוך הערה 12].
(11) מצינו שלצבע לבן יש זוהר, שתיבת "צח" פירשה רש"י [שיה"ש ה, י]: "דודי צח - לבן, כמו [איכה ד, ז] 'צחו מחלב'". ואילו הרד"ק [ספר השרשים שורש צחח] כתב: "'צחו מחלב'... ענין כולם הזכות והבהירות". הרי ש"צח" הוא לבן, וגם "הזכות והבהירות", כי הלבן הוא זך ובהיר. ולמעלה פכ"ח [תע.] כתב: "היה לו [למשה] חלוק לבן, המורה על השכל, שהוא לבן וצח". ואמרו חכמים [סנהדרין צח:] שאחד משמותיו של המשיח הוא "חיורא דבי רבי". ובח"א שם [ג, רכא.] כתב: "ויש לך להבין מאוד לשון 'חיורא דבי רבי', כי הלבנות הוא זוהר". ובנתיב העבודה פט"ו [א, קכד:] כתב: "'בכל עת יהיו בגדיך לבנים' [קהלת ט, ח]... רצה לומר שהאדם יהיה מזכך גופו כמו שהוא הלובן, שהוא זך". ובדרשת שבת הגדול [ריא.] כתב: "זה שאמר [קהלת ט, ח] 'בכל עת יהיו בגדיך לבנים', כלומר שיהיה מטהר ומזכה גופו שיהיה גופו טהור. וקרא זה 'בגדיך לבנים', כי הגוף הוא כמו בגד לנשמה, ואמר שיהיה לבן, דהיינו זך ונקי".
(12) אמרו חכמים [סנהדרין ק.] "כל המשחיר פניו על דברי תורה בעולם הזה, הקב"ה מבהיק זיוו לעולם הבא, שנאמר [שיה"ש ה, טו] 'מראהו כלבנון בחור כארזים'". ורבינו בחיי [בראשית טו, ה] כתב: "כשם שיש בכוכבים מי שאורו מזהיר ומבהיק יותר מחבירו, ומדריגותיהם חלוקות זו למעלה מזו באורה ובהשגה, כך עתידין חכמים שבישראל שיהיו מדריגות חלוקות, אור תורתו של זה למעלה מאור תורתו של זה". ולמעלה הקדמה שלישית [קלד:] כתב: "כל נבדל הוא מפואר, לפי שמסולק ממנו עכירות הגשמי, שהנבדל נקרא 'אור', שאין בו עכירות". וכן חזר וכתב בהמשך ההקדמה [קנג:, קנד:]. ולמעלה פי"ז [צג:] כתב: "מדריגת משה שהיה נבדל מן הגשמית, עד שהיה לו מעלה נבדלת לגמרי, שהרי כשנולד נתמלא הבית אורה [סוטה יב.], והאור מורה על דבר הנבדל מן הגשם, וזה ידוע, כי אין באור דבר גשמי מורגש. ולפיכך נקרא השם יתברך בשם 'אור', כדכתיב [תהלים כז, א] 'ה' אורי וישעי'. ולפיכך נתמלא כל הבית אורה". ולמעלה פמ"ו [שצח:] כתב: "ובחג השבועות קנו המעלה הנבדלת השכלית בחודש זיו, שהוא מוכן לקבל אור התורה". ובדר"ח פ"ג מי"ד [שלג.] כתב: "השם יתברך נקרא 'אור', כי האור בכל מקום בא על דבר נבדל בלתי גשמי, שהרי האור אינו גשמי כלל... שהאור מורה על דבר נבדל בלתי גשמי. וזהו ענין הצלם, שהכתוב רצה לומר כי האדם הזה הגשמי דבק בו ענין נבדל לגמרי בלתי גשמי, וזה זיו צלמו... ומצד האור הנבדל הדבק באדם כאשר הוא מסולק ומופשט מן הגשמי, הוא צלם אלקים לגמרי". ובתפארת ישראל פי"א [קפא.] כתב: "התורה היא שכל גמור, ובשביל טעם זה תקרא התורה 'אור', שנאמר [משלי ו, כג] 'כי נר מצוה ותורה אור'". ושם פי"ד [ריז:] כתב: "לכך תקרא התורה 'אור' [משלי ו, כג], כי האור הוא נבדל לגמרי, אינו נתלה בגשם... אין האור גשמי, שאין בו דבר ממש". ובנר מצוה [צג:] כתב כן לגבי בית המקדש, וכלשונו: "מפני כי מקום בית המקדש הוא נבדל מן הגשמי, כאשר ידוע מענין בית המקדש שהוא נבדל ומסולק מן הגשמי. ובשביל זה אמרו בפרק קמא דבתרא [ב"ב ד.] על הורדוס כבה אורו של עולם, שהרג את החכמים, שהם אורו של עולם, לכך יעסוק בבית המקדש, שהוא אורו של עולם. ולכך אמרו שהאור שאינו גשמי, רק מסולק מן הגשמי, נברא ממקום בית המקדש [ב"ר ג, ד]. והדברים ידועים למשכילים ולנבונים". ובנתיב האמת פ"א [א, סוף קצו:] כתב: "כי האור יש לו מדריגה נבדלת מן החומר... כי האור מורה על מעלה נבדלת מן הגשמי. ותראה כי הדברים שאינם מאירים הם גשמיים, וכמו שבארנו פעמים הרבה, ולפיכך הזכות והבהירות מורה על שהוא מסולק מן הגשמי". ובח"א לב"ק ט. [ג, א.] כתב: "כי התורה היא שכלית לגמרי, ואינה גשמית, ולכך היא כמו אור, שהרי האור אינו גשמי" [ראה למעלה הקדמה שלישית הערה 53, פי"ז הערה 25, ופמ"ו הערה 149].
(13) לשונו למעלה פ"ע [לאחר ציון 179]: "בית המקדש הוא נבדל בעצמו, כי מעלת בית המקדש אינו העצים והאבנים, רק קדושתו האלקית שדבק במקדש". ובגו"א שמות פ"ל אות כ [תטו.] כתב: "אין חשיבות המשכן הדברים החומרים, רק עצם הציור שהיה מסודר מן השם יתברך". ובדר"ח פ"ה מ"ה [קנד:] כתב: "מאחר שהמקדש הוא קדוש, ושמו יתברך במקדש... אי אפשר שיהיה בית המקדש שוה לשאר מקומות, שהרי לכך נקרא 'מקדש', שהוא קדוש ונבדל מן הטבע". ובתפארת ישראל פי"ח [ער:] כתב: "הוא יתברך השוכן בבית הזה נבדל מכל הנמצאים, וזהו קדושת הבית". ובנתיב התורה פ"ט [שעט.] כתב: "יש למקדש, שבו השכינה שורה, דביקות עם השם יתברך". ובח"א לכתובות ה. [א, קמט.] כתב: "כי הצדיקים היו בונין את בית המקדש, והיה בית המקדש מקבל קדושתו יתברך, עד שהיה [קדושת] בית המקדש מאמתתת עצמו, לא קדושה מצד מה, רק קדושה מאמתתו, לכך כתיב [שמות טו, יז] 'מקדש ה' כוננו ידיך'... רצה לומר שהוא יתברך היה מכונן אותו ומקדש אותו מאמתת עצמו, וזהו בשתי ידים". ועוד אודות המדריגה הנבדלת של המקדש, ראה למעלה פ"ע הערה 177, שהובאו מקבילות נוספות לכך. ויש להעיר מדבריו בנתיב התורה פ"א [צו:], בביאור מאמר חכמים [מגילה טז:] "גדול תלמוד תורה יותר מבנין בית המקדש", שכתב: "כי התורה היא על כל מצות. ואף כי בית המקדש הוא קדוש, אין דומה לקדושת התורה, שהיא קדושה לגמרי, שהיא שכלית, ואילו בית המקדש הקדושה חלה על הבית, שהוא גוף וגשם, מה שאין כן בתורה שהיא אלקית בעצמה, ואין מצורף אליה דבר גשמי" [הובא למעלה פנ"ב הערה 251, ופנ"ט הערה 97]. ושם פ"י [תיד.] כתב: "תלמוד תורה גדול מבנין בית המקדש... כי בית המקדש אף שיש בו קדושה עליונה, מכל מקום הקדושה הוא על עצים ואבנים ועל מקום מן הארץ, אבל התורה היא שכלית". הרי שביאר שם שקדושת המקדש חלה על עצים ואבנים, ומחמת כן היא פחותה מקדושת התורה השכלית. ואילו כאן מבאר שאין עיקר הקדושה העצים והאבנים, ואדרבה, העצים והאבנים טפלים אצל עיקר המקדש, וכפי שהגוף טפל לנשמה. וצריך ליישב, שמ"מ קדושת המקדש חלה על עצים ואבנים, אע"פ שהם טפלים לקדושת המקדש, מ"מ ללא העצים והאבנים לא היתה לקדושת המקדש על מה לחול. וכמו שהנשמה נמצאת עם הגוף, וללא הגוף לא היתה לנשמה על מה לחול, וכמו שכתב בתפארת ישראל פי"ג [רה:]: "הנשמה אי אפשר שתהיה בעולם כי אם על ידי גוף". וזה מורה על התייחסות מסויימת בין המקדש לדברי גשם וחומר. מה שאין כן התורה, שהיא שכלית לגמרי, ואין לה שום התייחסות לחומר וגשם.
(14) אמרו חכמים [ברכות י.] "מה הקב"ה זן את כל העולם, אף נשמה זנה את כל הגוף". ולמעלה פס"ה [לאחר ציון 170] כתב: "היינו דאמרינן בפרק קמא דברכות, מה הקב"ה זן את העולם, כך הנשמה זנה את הגוף, פירוש נותן לו קיום". ובנתיב העבודה פי"ח [א, קלב:] כתב: "הנה תראה ותבין כי הלב מפרנס כל האיברים בעצמו, וכולם מקבלים חיות ממנו. וכן כל הנבראים מקבלים קיום מן השם יתברך. וזה אמרם בפרק קמא דברכות 'מה הקב"ה זן את כל העולם, אף הנשמה זנה את כל האיברים'. הרי מדמה הנשמה בזה להקב"ה בענין המזונות" [הובא למעלה פס"ה הערה 171]. ובגמרא [סנהדרין צא.] השוו את הנשמה והגוף לחיגר וסומא, שהחיגר רוכב על הסומא ומנהיגו. ובגו"א דברים פ"ד אות כא [צז:] כתב: "אל תביט ותשגיח אל הגוף, כי בטל הטפל אצל העיקר, שהעיקר הוא ענין אלקי באדם, ואין בחינה בטפל, רק בעיקר". ולמעלה הקדמה ראשונה [כו:] כתב: "כמו הנשמה שבאדם, שהיא נבדלת מגוף האדם, ובמה שהיא נבדלת מן הגוף מחיה אותו ומנהיגו" [ראה שם הערה 93]. ובתפארת ישראל פי"ג [רה:] כתב: "הנשמה אי אפשר שתהיה בעולם כי אם על ידי גוף, שהוא מלבוש הנשמה" [והמלבוש בודאי בטל לאדם הלובשו]. ובדר"ח פ"ג מ"י [רמב:] כתב: "האדם קדוש, רצה לומר שיש בו נשמה נבדלת. ואף שהאדם בעל גוף, אמרו כי הגוף בטל אצל הנשמה". ובנתיב יראת השם פ"ג [ב, כח.] כתב: "כי הנשמה היא עצם האדם". ובנר מצוה [צח.] כתב: "הגוף... בו הכח אשר מקבל הנשמה, אבל הגוף עצמו הוא כלי לבד". ובדרשת שבת הגדול [רכ.] כתב: "הגוף בטל אצל הנשמה, והכל הוא מצד הנשמה". וראה למעלה פמ"ג הערה 120, פמ"ד הערות 45, 46, 127, פמ"ז הערה 295, ופנ"ז הערה 181. ואודות השוואת עיקר המקדש לנשמת האדם, כן כתב בנצח ישראל פ"ד [סב:]: "דע, כמו שיש חלופי נבראים הרבה בעולם, ובחר באדם לעבדו בפרט, והוא נבחר מכל אשר הוא על הארץ. כך המקומות מן העולם הם הרבה בעולם, ובחר במקום אחד מיוחד, הוא המקדש. וכמו שנתן הנשמה אל האדם, שהוא ניצוץ כבודו יתברך, כך הזריח השם יתברך במקדש את כבודו ואורו. ולפיכך היכל הקודש, שהוא מקודש אל ה', מתדמה לגמרי אל היכל האדם, אשר שם כבוד הנשמה. ודבר זה רמזו חכמים ז"ל גם כן במה שאמרו [ברכות לג.] כל אדם שיש בו דעת כאילו נבנה בית המקדש בימיו". וכן כתב שם פנ"א [תתכב.]. ובדר"ח פ"ה מכ"א [תצט.] כתב: "זהו אמרם במסכת ברכות [לג.], אמר רבי אלעזר, כל אדם שיש בו דעה כאילו נבנה בית המקדש בימיו. וביאור זה כי האדם מתדמה אל בית המקדש; שכמו שבית המקדש הוא נבדל מכל האדמה, כך האדם נבדל מכל הנבראים שעל פני האדמה. אבל אם האדם הוא בעל חומר, אין לו דמיון אל בית המקדש, שהוא נבדל בקדושתו. אבל אם יש בו דעה, שהוא השכל הנבדל, ואז האדם נבדל בקדושתו מכל הנבראים שעל פני האדמה, כמו בית המקדש, שהוא גם כן נבדל בקדושתו מכל האדמה... ובא לומר כי האדם הוא דמיון בית המקדש. ולפיכך יקדש האדם עצמו להיות קדוש גם כן, עד שהוא כמו בית המקדש גמור". ובנתיב התורה פ"ט [שעח:] כתב: "יש באדם השכל, שהוא נבדל מן הגוף, לכך יש לו דביקות עם השם יתברך. כמו שיש למקדש, שבו השכינה שורה, דביקות עם השם יתברך". וכן כתב שם פי"ד [תקנא.], והובא בחלקו למעלה פנ"ט הערה 15, ופס"ה הערה 30.
(15) פ"ע [לאחר ציון 130].
(16) לשונו למעלה פ"ע [לאחר ציון 130]: "ואמרו [נדרים לט:] כי התשובה נבראת קודם שנברא העולם. כי ההתחלה שחוזר אליו בעל תשובה צריך שיהיה התחלה פשוטה נבדלת לגמרי, כי ההתחלה שאינו פשוטה אינה נבדלת מן החטא. שכל דבר שאינו פשוט, והוא מורכב, הוא גשמי, והגשמי שייך בו החטא. ובעל התשובה צריך שיהיה נבדל מן החטא, ואינו נבדל מן החטא ומסתלק ממנה רק בשביל התחלה הפשוטה הנבדלת, שאין שייך בה חטא לגמרי, ולא בהתחלה גשמית". וראה שם הערה 133.
(17) בגו"א דברים פ"ג אות יח [סז:] כתב: "שכאשר יעבדו במקדש, שהוא קדוש אלקי, יסולק מהם החטא שהוא לאדם החומרי". הרי תלה שייכות ישראל למקדש במה שהם עובדים במקדש.
(18) לשונו בגו"א דברים פ"ג אות יח [סז.]: "וזהו שדרשו ז"ל למה נקרא שמו 'לבנון', שהוא מלבין עונותיהם של ישראל. פירוש, כי מפני זה נקרא 'לבנון', על שהמקום הזה הוא נבדל בקדושתו ממקום הארץ, שהארץ היא חומרי ביותר, לכך בית המקדש מלבין עון ישראל. שהאדם שחטא, שנטה אחר יצר של חומרו, המקום הזה שהוא נבדל בקדושתו מן הארץ, שלכך נקרא 'לבנון' על שם שהוא נבדל מן הארץ החומרית ביותר, ולכך הוא מלבין עונותיהן... ופירוש זה ברור". ובנצח ישראל פ"ה [קח.]: "ועוד יש בזה דברים גדולים, ונתבארו בחבור גבורות ה' למה נקרא בית המקדש 'לבנון'... שבשביל שבית המקדש נבדל במעלתו משאר חלקי האדמה, הוא מלבין חטא ישראל. כמו שאמר שם למה נקרא בית המקדש 'לבנון', שמלבין עונותיהם של ישראל. כי אין הסרת החטא רק מצד המעלה הנבדלת האלקית, ובשביל זה נקרא 'לבנון'. כי בית המקדש מעלתו שהוא נבדל מן הגשמי, הוא האדמה, כמו הלבנון שהוא נבדל מן האדמה. ולכך הוא מכפר ומלבין עונותיהם". ובח"א לשבת ל. [א, יב:] כתב: "כי בית המקדש מצד קדושתו הוא נבדל מן החמרי, ומפני זה על ידו סלוק החטא. כי החטא הוא מצד החומר. ודבר זה רמזו ז"ל במה שאמרו שנקרא בית המקדש 'לבנון' מפני שמלבין עונותיהם של ישראל, ומכל שכן שראוי שימחול חטא דוד, שנקרא הבית על שמו".
(19) "ונבחרו אלו הנסים, כי החל מן המדריגה האחרונה עד המדריגה העליונה על כל" [לשונו בסמוך], לכך הם "נסים כוללים". ובדר"ח פ"ה מ"ה [קנז.]: "מורה מספר עשרה ["עשרה נסים נעשו לאבותינו בבית המקדש" (אבות פ"ה מ"ה)], כי היה שם קדושה לגמרי בכל, לא קדושה פרטית בדבר מה מיוחד. לכך נעשו עשרה נסים, שמספר עשרה הוא מספר כללי, שהיתה קדושת בית המקדש קדושה עליונה" [ראה למעלה פל"ד הערה 113, וש"נ].
(20) אודות שהטבע הוא חומרי, כן כתב למעלה בהקדמה שניה [נ:], וז"ל: "כי הטבע כח גשמי". ובאור חדש פ"ו [תתרו:] כתב: "מצות העומר בשביל שהוא יתברך מנהיג הטבע... ולפיכך הבאת העומר הוא מן השעורין דווקא [מנחות פד.], כי הטבע הוא חמרי כאשר ידוע, ולפיכך שייך בזה דוקא שעורין, ולא ענין אחר". ובתפארת ישראל פ"ב [נ.] כתב: "הטבע הוא כח חמרי בלבד", ושם חזר על יסוד זה כמה פעמים. וכן כתב שם פ"ז [קכ.]. ובבאר הגולה באר הראשון [נב:] כתב: "הטבע פועלת הדבר שהוא גשמי ברצון השם יתברך". ולכך יש ריחוק והבדלה בין דברים רוחניים לטבע, וכמו שכתב בתפרת ישראל פי"ט [רפח.], וז"ל: "כי הטבע היא חמרית, היא מבדלת בין השם יתברך ובין הבריות". ובנצח ישראל בפכ"ח [תקעב.] כתב: "עולם הזה הוא טבעי גשמי... וידוע כי הגשמי מתנגד לבלתי גשמי". ושם פל"ד [תרמט.] כתב: "כי העולם הטבעי הוא מתנגד לדבר אלקי. ודבר זה בארנו בכמה מקומות, רמזו עליו חכמים [פסחים מט:] שאמר רבי עקיבא, כשהייתי עם הארץ אמרתי מי יתן לי תלמיד חכם ואנשכנו כחמור. כי עם הארץ שאינו שכלי, רק טבעי חמרי, והוא מבטל השכלי הנבדל מן החומר לגמרי". ובאור חדש פ"ו [תתרו:] כתב: "מצות העומר בשביל שהוא יתברך מנהיג הטבע... ולפיכך הבאת העומר הוא מן השעורין דווקא [מנחות פד.], כי הטבע הוא חמרי כאשר ידוע, ולפיכך שייך בזה דוקא שעורין, ולא ענין אחר". ובנר מצוה [פח.] כתב: "כל דבר שהוא קדוש הוא נבדל מן הטבע, שהיא גשמית חמרית". ובח"א לע"ז ב: [ד, כא:] כתב: "הטבעי הוא גשמי, והוא נבדל מן השם יתברך, שהוא בלתי גשמי" [הובא למעלה פס"ה הערות 18, 152, וש"נ, ולהלן פע"ב הערה 4].
(21) לשונו בדר"ח פ"ה מ"ה [קנד:]: "יש לך לדעת, כי אי אפשר שלא יהיה עשרה נסים במקדש, כי מאחר שהמקדש הוא קדוש, ושמו יתברך במקדש, אם לא נעשו בו הנסים, אם כן היה שוה בית המקדש לשאר מקומות, ודבר זה אי אפשר שיהיה בית המקדש שוה לשאר מקומות, שהרי לכך נקרא 'מקדש', שהוא קדוש ונבדל מן הטבע" [הובא למעלה פנ"ח הערה 29, פנ"ט הערה 15, ופ"ע הערה 177]. ובנתיב העבודה פי"ח [א, קלו:] כתב: "בית המקדש שהוא בית קדוש אלקיי, הוא השלמת אלקית לגמרי. ולכך אמרו 'עשרה נסים נעשו בבית המקדש', כי כל בית המקדש מעלתו אלקית לגמרי, עד כי מושלמים ישראל בתכלית ההשלמה אלקית".
(22) לשון המשנה [אבות פ"ה מ"ה]: "עשרה נסים נעשו לאבותינו בבית המקדש; לא הפילה אשה מריח בשר הקדש, ולא הסריח בשר הקדש מעולם, ולא נראה זבוב בבית המטבחים, ולא אירע קרי לכהן גדול ביום הכפורים, ולא כבו גשמים אש של עצי המערכה, ולא נצחה הרוח את עמוד העשן, ולא נמצא פסול בעומר ובשתי הלחם ובלחם הפנים, עומדים צפופים ומשתחוים רווחים, ולא הזיק נחש ועקרב בירושלים מעולם, ולא אמר אדם לחברו צר לי המקום שאלין בירושלים".
(23) יבאר כיצד עשרת נסי המקדש מקבילים לעשר הספירות. והפחד יצחק פסח [מאמר נח, אות ה], כתב: "כמה פעמים נתבאר במהר"ל כי כל עניני המקדש באים הם בהתאם למצב הפנימי של העולמות". וכוונתו לדברי המהר"ל כאן ובדר"ח פ"ה מ"ה [קסז:], שבמקדש היה בטוי לפנימיות העולמות והספירות, ולכך נעשו עשרה נסים המקבילים לעשר ספירות, כי המקדש הוא מקום חבור עליונים ותחתונים, וסדר ההשתלשלות מהעליונים לתחתונים. ויבאר שעשרת הנסים שבמשנה הוזכרו מלמטה למעלה [ממלכות לכתר]. ועשר הספירות מלמטה למעלה הן; מלכות, יסוד, הוד, נצח, תפארת, גבורה, חסד, בינה, חכמה, כתר. וראה להלן הערה 59 במה שהוקשה שם.
(24) דע, שכדבריו כאן כתב כמעט אות באות בדר"ח פ"ה מ"ה [קסז:]. וראה להלן 74.
(25) לשונו למעלה פנ"ג [קז.]: "קרא השם יתברך 'מקום', כי המקום בו עומד הדבר אשר הוא מקום לו, והמקום עודף עליו, והוא יתברך מקומו של עולם [ב"ר סח, ט], מפני שהוא כולל הכל, ואין נמצא יוצא ממנו, ועודף [הקב"ה] עליהם מבלי תכלית, לכך ראוי לקרותו מקום... שנקרא מקום בעבור שהוא כולל הכל" [ראה למעלה פס"ז הערה 12]. ובגו"א בראשית פל"ז אות מ [רלא.] כתב: "כי הוא יתעלה כולל הכל, ולפיכך נקרא בשם 'מקום' [ב"ר סח, ט], מפני שהוא כולל הכל, כמו המקום שהוא כולל מה שבתוכו".
(26) פירוש - "מקיף הכל" עומד כנגד ספירת כתר, שהכתר מקיף הכל, וכמו שנאמר [שופטים כ, מג] "כתרו את בנימין", ופירש רש"י [שם] "הקיפו את בנימן ככתר המקיף את הראש, וכן [תהלים כב, ג] 'אבירי בשן כתרוני', וכן [חבקוק א, ד] 'כי רשע מכתיר את הצדיק'". ובח"א לב"ב טז. [ג, עד.] כתב: "נודע זה בכתר, אשר הוא מאחד ומחבר אותם ביחד, והבן זה". וכן כתב השערי אורה בשער העשירי [הספירה הראשונה], וז"ל: "הספירה הזאת נקראת גם כן 'כתר', והטעם, כמו שהכתר סובב על הראש, כך הספירה הזאת סובבת ומקפת כל הספירות, לפי שהיא עולם הרחמים הסובבים והמקיפים בכול". וראה להלן ציון 73.
(27) כאן כתב "בלימה" במילה אחת, ובדר"ח פ"ה מ"ה [קסח.] כתב משפט זה כך: "כי אלו עשרה נסים נגד עשר ספירות בלי מה", בשתי מלים. ושתיהן מקורן מספר היצירה [פ"א משניות ב, ג], שאמרו שם: "עשר ספירות בלי מה במספר עשר אצבעות... עשר ספירות בלימה, עשר ולא תשע". ונאמר [איוב כו, ז] "תולה ארץ על בלימה", וביאר המצודות ציון [איוב שם] "בלימה - היא שתי תיבות, בלי מה". והרמב"ן [בספר היצירה פ"א מ"ב] כתב: "הזכיר הספירות בלשון 'בלימה', שאתה חייב לבלום פיך מלדבר, ולבך מלהרהר, שהם פנימיות לאותיות, ולא נכתבו בתורה כמו האותיות". ובספר חכמוני [ח"ב פ"א] כתב: "פירוש 'בלימה' בלי מאומה, ללמדך שכל אומן הרוצה לעשות בנין, אם אין לו אבנים וכו' אינו יכול לעשות בנין וכו' והקל הגדול הגבור והנורא ברא העולם בלי מאומה". הנה ביאור הרמב"ן הוא לתיבת "בלימה", מלשון בולם, וביאור החכמוני הוא לתיבת "בלי מה". וכן הזכיר ענין זה בח"א לנדרים לב: [ב, יב.], וח"א לב"מ פד. [ג, לג.].
(28) פירוש - ספירת מלכות [נוקבא] היא הספירה האחרונה, וכמו שמבאר.
(29) כי זהו ענין של "נוקבא", וכידוע. והרי כל מהות האשה היא קבלה, וכמו שביאר בדרוש על התורה [יב:], שהביא את מאמרם [שבת פח:] שהמלאכים טענו כנגד בואו של משה לקבל התורה "מה לילוד אשה בינינו", וכתב: "ואמרו המלאכים 'מה לילוד אשה בינינו'. רצו בזה כי מה שייך ילוד אשה בין העליונים, אשר באין ספק מצד הוולדו מן האשה נמשך אחרי גדרה וענינה, במה שהיא מושפעת ומקבלת. והעליונים למעלתם ומדריגתם המה משפיעים, ואינם מקבלים. ולפיכך אין יחס ושייכות לילוד אשה בין המלאכים. כי כל ילוד אשה, בבחינתו זאת ודאי רוצה לקבל, כאשה הזאת המיוחדת לקבלה, אשר הוא ילוד מאתה, ואין קבלה בעליונים". ובאור חדש פ"ב [תקכג:] כתב: "האשה דומה לירח, לא לשמש, כי האשה היא מקבלת מן הזכר, כמו שמקבל הירח האור מן השמש". ובתפארת ישראל ס"פ נא [תתט.] כתב: "האשה היא המקבל". ובנתיב האמונה פ"א [א, רז.] כתב: "השמים והארץ הם כמו זכר ונקבה, שהזכר משפיע והנקבה מקבלת. וכך השמים משפיעים, והארץ מקבלת". ובח"א לקידושין ע. [ב, קמח.] כתב: "נשא אשה שלו לשם ממון אין כאן ברכה שראויה להיות... כי נשא אשה לקבל הזכר ברכה ממנה, הפך הסדר אשר ראוי, כי האשה מקבלת מן האיש". ובח"א לב"ב נח. [ג, פג.] כתב: "דע כי האשה נקראת 'בית'... אמרו ז"ל בכל מקום [שבת קיח:] לא קראתי לאשתי רק ביתי. וזה כי האיש נמשל ונדמה צורה, והאשה חומר. וידוע כי החומר מקבל אל הצורה, וכל מקבל הוא בית לאשר הוא מקבל, כי הבית מקבל הדבר בתוכו". ובח"א לב"מ נט. [הוצאת כשר, כרך א, סוף עמוד קכד] ביאר שהעשירות תלויה באשה, וכלשונו: "הטעם שהעושר תלוי באשה, כי העושר הוא ברכה, וכל ברכה צריך שיהיה כאן מקבל, והאשה היא המקבל... שהאשה היא חומרית מקבלת, והאיש הוא צורה משפיע". ובח"א לב"מ נט. [ג, כו:] כתב: "האשה מוכנת לקבלה על ידי האיש, באשר האשה כלי מוכן לקבל, כי היא ביתו של אדם" [ראה למעלה פי"ב הערה 58, פ"כ הערה 89, פכ"א הערה 9, פמ"ז הערה 506, פנ"ו הערה 168, ופס"ח הערה 70].
(30) בא לבאר את הנס שיש בזה, והוא שלמרות שמדת מלכות "לית ליה מגרמיה כלום", מ"מ "היה לה כח ולא הפילה". וראה הערה הבאה.
(31) פירוש - ספירת מלכות מקבלת מהספירות שמעליה, וכפי כח הקיבול שיש לה, כך הוא כח ההשפעה. דוגמה לדבר; נאמר [דברים לב, יח] "צור ילדך תשי וגו'", ופירש רש"י [שם] "כשבא להיטיב לכם, אתם מכעיסין לפניו, ומתישים כחו מלהיטיב לכם". ובגו"א שם אות יב [תפח:] כתב: "ואם תאמר, איך יתכן לומר כי הם מתישים כחו חס ושלום, והלא כתיב [איוב לה, ו] 'אם חטאת מה תפעל לו'. אמנם דקדקו לומר [ספרי שם] שהם מתישין הכח, רוצה לומר הכח שהוא מאתו מתישין, לא חס ושלום שיהיו מתישין אותו יתברך, כי לא נאמר 'מתישין אותו', רק מתישין כחו. ודע, כי ענין זה, שכאשר יש מקבל יש נותן, וכאשר אין מקבל, דהיינו כאשר אין ישראל ראויים לקבל, אז כאילו אין כאן מקבל. וכאשר אין מקבל, יסולק כח הנותן. וזהו התשת כח, כי כאשר אין כאן מקבל, אז לא נמצא כח פועל. ודבר זה ענין נפלא מאוד". ובבאר הגולה באר הרביעי [תסט.] כתב: "כי אין הפועל פועל רק כאשר יש כאן מקבל מוכן לקבל הפעל". ובדר"ח פ"א מ"א [קכה:] כתב: "מה מועיל כח הנותן כאשר יש חסרון במקבל". ובפתיחה לאור חדש [קצט.] כתב: "על ידי התורה ישראל מתעלים, והשם יתברך, שהוא מלך ישראל, על ידי זה מתעלה, על ידי ישראל". ומקורו בזוה"ק [ח"ב לב:]: "תא חזי, מכל עמין דעלמא לא קיימין לאשגחא בעובדיהון בר בישראל בלחודייהו, בגין דאלין בנין לקודשא בריך הוא. וכד לא אשתכחו עובדין דישראל כדקא יאות... כביכול מתישין חילא דקודשא בריך הוא. וכד עבדין עובדין דכשרן, יהבין תוקפא וחילא לקודשא בריך הוא, ועל דא כתיב [תהלים סח, לה] 'תנו עז לאלקים', במה, בעובדין דכשרן" [ראה למעלה פס"ד הערה 370]. נמצא שספירת מלכות היא כח הקליטה של המקבל ["אין מלך ללא עם" (תפארת ישראל פכ"א)]. וזהו שכתב כאן "ועם כל זה היה לה כח, ולא הפילה, ודבר זה ידוע".
(32) כאמור, בדר"ח פ"ה מ"ה [קסט.] כתב כן אות באות. וקודם לכן [קנח.] הרחיב בענין זה, וביאר בתרי טעמי מדוע לא היה הפסד במקדש, וכלשונו: "ויש לשאול, הנסים האלו שנעשו בבית המקדש, למה דוקא אלו נסים נעשו בבית המקדש. יש לך לדעת, כי העולם הזה הוא עולם הויה והפסד. ובית המקדש יש לו מעלה נבדלת מן עולם הויה והפסד, ראוי שיהיו כל מעלותיו, והנסים שנעשו שם, הרחקה מן ההפסד. שכבר בארנו פעמים הרבה, כי ההעדר הזה אשר אמרנו הוא דבק בחומר בלבד, אבל דברים הנבדלים אינם בעלי הפסד. ולפיכך בית המקדש שהיה בו קדושה, ראוי שיהיה לו הרחקה מן ההפסד שנמשך אחר הדברים הטבעיים החמריים, ואינו במחיצת הנבדלים [ראה להלן פע"ב הערה 8]. ויותר מזה, כי בית המקדש שהוא עיקר מציאות העולם, והוא נקרא 'אור העולם', כמו שאמרו ז"ל בפרק קמא דבבא בתרא [ד.], הוא כבה אורו של עולם, ילך ויעסוק באורו של עולם. וכבר התבאר כי האור הוא המציאות, והוא הפך ההפסד. ולכך כל הנסים שנעשו בבית המקדש הם ההרחקה מן ההפסד". ושם מבאר כיצד כל הנסים האלו הם שמירה מהפסד, עיי"ש [ראה למעלה פ"ה הערה 24].
(33) "והבן זה" [הוספה בדר"ח פ"ה מ"ה (קסט.)]. ורומז לספירת יסוד, המורה על קיום הדברים. ובנתיב הצדק פ"א [ב, קלז:] כתב: "הצדיק מאחר שיש לו הצדק, שהוא דבר קיום נצחי, ומפני כך גם כן כתיב [משלי י, כה] 'וצדיק יסוד עולם', שיש לו מדריגת הקיום ביותר". וצרף לכאן דבריו בגו"א בראשית פמ"א אות מד [רצה.] שהתבואה של יוסף לא הרקיבה במצרים, ואילו תבואת המצריים הרקיבה, כי יוסף היה נימול, ואילו המצריים היו ערלים. הרי שמדת יוסף [יסוד] מקיימת את התבואה מלהרקיב. ושמעתי מחכ"א שאמר ש"קיום" הוא גמטריה "יוסף". ובזוה"ק [ח"ג רנו.] אמרו "תרין בדי ערבות, נצח והוד... לולב יסוד, דומה לשדרה, דביה קיום דכל גרמין".
(34) כמו שאמרו [גיטין ו:] "זבוב מאיסותא", ושם בח"א [ב, צב.] ביאר זאת. ובנתיב כח היצר ס"פ ב [ב, קכו:] כתב: "אמר רב יצה"ר דומה לזבוב ויושב על שני מפתחי לב [ברכות סא.]... פירוש זה כי היצה"ר דומה לזבוב, כי הזבוב הוא דבר מאוס... ולכך אמר כי היצר הרע, שהוא כח התאוה, שהוא מתאוה לדברים פחותים, דומה לזבוב. ואין דבר מאוס כמו הזבוב, ולכך יצה"ר שבאדם מתאוה לדברים פחותים ומאוסים, כמו זנות וערוה... ואין דבר פחות ושפל ומגונה כמו הזבוב... כי הדומה מתאוה אל הדומה, ולכך אמר כי היצר הרע דומה אל זבוב, שהוא מאוס, והמאוס אוהב את הדברים המאוסים".
(35) בדר"ח פ"ה מ"ה [קסט:] הוסיף כאן "וזהו ענין אחד, שהוא הוד ויופי בית המקדש". וכוונתו שספירות הוד ונצח שייכות להדדי, כאשר ההוד הוא ענין אחד, והנצח הוא ענין שני, וכמו שמבאר. וההוד ויופי של ביהמ"ק עומדים כנגד מאיסת הזבוב, ולכך "לא נראה זבוב בבית המטבחיים". וספירת הוד מחייבת את הנס של מניעת זבובים מבית המטבחיים. ולמעלה בסוף הקדמה שלישית [קנה:] כתב: "נקרא בית המקדש 'הוד' [ברכות נח.], לפי ששם הודו של הקב"ה, וכאילו בא לומר... כי מצד ההוד של השם יתברך היה בית המקדש, שבו הודו של השם יתברך". ואודות יופי בית המקדש, הנה אמרו [ב"ב ד.] "מי שלא ראה בנין הורדוס, לא ראה בנין נאה מימיו". ונאמר [תהלים נ, ב] "מציון מכלל יופי וגו'". וראה למעלה פמ"ז הערה 394, ופס"ה הערה 31.
(36) בדר"ח פ"ה מ"ה [קסט:] הוסיף כאן "שיהיה עומד בטהרתו לנצח". ופירושו, הנס הזה איפשר שהכהן גדול יתמיד בטהרתו, ולא יטמא בטומאה היוצאת מגופו. הרי שספירת נצח מחייבת את הנס שהכהן הגדול ישאר בטהרתו. וכן נאמר [ישעיה כה, ח] "בלע המות לנצח", הרי סילוק טומאת מיתה נעשה מחמת נצח. ושמעתי ממו"ר זצ"ל לבאר שכל ענינה של טומאה הוא כאשר דבר מגיע למבוי סתום, ולכך "טמא" ו"אטם" ו"טומטום" הן בנות אותיות דומות. מה שאין טהרה, פירושה הוא פתיחה ומרחב, וזו תיבת "טיהרא", שהוא צהרים [רש"י בראשית מג, טז], שהוא עיצומו של יום, ומלשון "צוהר", שהוא פתיחה שדרכה נכנס האור [רד"ק ספר השרשים שורש צהר]. לכך מדת הנצח מחייבת טהרה, כי היא ההפך לסגירה וסתימה. וצרף לכאן שאמרו חכמים [ב"ב עג:] "חדא דליא לי אטמא" [אווז אחד הגביה את ירכו]. ובבאר הגולה באר החמישי [לט:] כתב: "האטמא הוא הירך, והוא העמוד שעליו נשען הבעל חי, והוא קיום שלו, ודבר זה רמז על הקיום הנצחי... ונגד הנצח אמר 'חד דליא לי אטמא'". הרי שוב חזינן השייכות של מדת נצח ל"אטמא" בצד הטוב.
(37) כי הספירות נצח והוד שייכות להדדי, כאשר נצח הוא לימין ["נעימות בימינך נצח" (תהלים טז, יא)] והוד הוא לשמאל [עיין ציוני ס"פ יתרו], ולכך המקביל להוד הוא "ענין אחד", והמקביל לנצח הוא "ענין שני". וראה בגו"א במדבר פכ"א הערה 187, כי שתי הרגלים הם כנגד נצח והוד. ובספר מבוא לחכמת הקבלה חלק א שער ג פרק ג, כתב: "חסד וגבורה רומזים אל הזרועות, נצח והוד אל הרגלים. והטעם, כי אפשר להשתמש בכל יד לחוד, מבלי להזדקק לחברתה. מה שאין כן הרגלים, אין הולכים בעולם הזה על רגל אחת... וכן פירש הגאון רבי יצחק אייזיק חבר ז"ל בסוף ספר מגן וצנה".
(38) הנס שלא נראה זבוב, והנס שלא ראה קרי.
(39) כמבואר למעלה הערה 34. והטור [יו"ד סוף סימן קד] כתב: "כתב הרשב"א [בתורת הבית הקצר ב"ד ש"א (טז:)], דברים המאוסים שנפשו של אדם קצה בהן, כנמלים וכזבובים ויתושין, שכל אדם בדיל מהן למיאוסן, אפילו נתערבו בתבשיל ונמחה גופן לתוכו, אם ההיתר רבה עליו, מותרין" [ולא צריך ביטול בששים]. ובנתיב התורה פי"א [תנב:] כתב: "הקדושה היא נבדלת מן פחיתות הצורה, כי הזבוב שהוא בעל חי מאוס, יש לו פחיתות הצורה".
(40) אין כוונתו שטומאת קרי היא הטומאה החמורה ביותר, שהרי רש"י [ויקרא טו, ב] כתב: "טומאה קלה, קרי. טומאה חמורה, זיבה". והרא"ם [שם] פירש שקרי היא טומאת ערב בלבד [ויקרא טו, טז], ואילו זיבה היא טומאת שבעה וקרבן [שם פסוקים יג, יד]. אלא כוונתו היא שהריחוק מקדושה נמצא בקרי במיוחד. וכן ביאר בגו"א שמות פי"ט סוף אות כ [עז.], וז"ל: "ואף על גב דעדיין לא נתנה תורה שיהיה שכבת זרע מטמא [ומדוע הוזהרו לפני מעמד הר סיני שלא לגשת לאשה שמא תפלוט שכבת זרע (רש"י שמות יט, טו)], אין זה קשיא, שאף על גב דאדם אינו מוזהר עליו, מכל מקום אין שכינתו שורה במקום טומאה, ועכשיו בא לשכון כבוד ה' עליהם, הזהיר אותם על הטומאה. אף על גב דבלאו הכי היו טמאי מתים וטמאי שרץ ונבלה ומצורע וכל הטומאות, לא הקפידה תורה על זה, רק על טומאת קרי הבא מקלות ראש, ואין השם יתברך שוכן כבודו עמהם, אבל שאר הטומאות, שאינם באים מחמת קלות ראש, לא". הרי שטומאת קרי היא הטומאה המרוחקת ביותר משכינתו יתברך, וכנראה לכך כוונתו כאן.
(41) כי כבר נתבאר למעלה שהמיאוס עומד כנגד ספירת הוד, והטומאה עומדת כנגד ספירת נצח, והוד הוא בשמאל, ונצח הוא בימין. ועל הנצח נאמר [תהלים טז, יא] "נעימות בימינך נצח", וכמבואר בבאר הגולה באר החמישי [מ:]. ובספר פרדס רימונים [שער א פרק ג] כתב: "ב' שוקים, שהם נצח שוק ימין, הוד שוק שמאל". והעמודים של יכין ובועז הם כנגד נצח והוד [שם שער כא פרק ג]. ובמאמר החכמה לרמח"ל כתב: "והנה עשר הספירות נחלקים לג' חלקים, ונקראים ג' קוים; חכמה חסד ונצח נקראים קו החסד, ונקרא על דרך המשל ימין. בינה גבורה הוד קו הדין, ונקרא שמאל. כתר תפארת ויסוד קו הרחמים, ונקרא אמצע, ומלכות כלל כולם". והנה בדר"ח פ"ה מ"ה [קע:] הוסיף כאן: "ובארנו זה בברכות [י:] אצל 'איש קדוש עובר עלינו' [מ"ב ד, ט], דפליגי רב ושמואל, חד אמר שלא ראתה זבוב על שולחנו, וחד אמר שלא ראתה קרי על מטתו". והנה לא זכינו לחידושי אגדות שלו למסכת ברכות, אך מצינו שביאר המאמר בנתיב התורה פי"א [תנב:], וז"ל: "למאן דאמר שלא עבר זבוב, פירוש שהקדושה היא נבדלת מן פחיתות הצורה, כי הזבוב שהוא בעל חי מאוס, יש לו פחיתות הצורה. ולמאן דאמר שלא ראתה קרי, הקרי הוא פחיתות הגוף החמרי. ומחלוקת שלהם מאיזה מהם הקדושה יותר רחוק; למאן דאמר זבוב, הקדושה יותר רחוק מן פחיתת הצורה, ולכך לא ראתה זבוב על שלחנו. ולמאן דאמר שלא ראתה קרי על מטתו, הקדושה יותר רחוק מן פחיתות החמרי, כי הקרי הוא פחיתת חמרי. ויש לך להבין מחלוקת שלהם, שלא נמצא קרי, שהוא מצד מיוחד. או שלא נמצא זבוב, שהוא גם כן מצד מיוחד. וגם התבאר זה במקום אחר" [ראה למעלה פט"ו הערה 36 שנתבאר שם שאע"פ שלא נתפרש בגמרא מי אמר זבוב ומי אמר קרי, אלא סתמו את הדברים ("חד אמר שלא ראתה זבוב על שולחנו, וחד אמר שלא ראתה קרי על מטתו"), אך לפי מה שנתבאר שם מסתבר מאוד לומר שרב הוא זה שאיירי בפחיתות הצורה ("לא ראתה זבוב"), ושמואל איירי בפחיתות החומר ("לא ראתה קרי"), ולשיטתם בכל מקום]. ובנתיב הפרישות ס"פ ג [ב, קיט:] הביא מאמר חכמים [נדה טז:] שאמרו "ארבעה דברים הקב"ה שונאן... הנכנס לביתו פתאום... והאוחז באמה ומשתין מים, ומשתין מים ערום לפני מטתו, והמשמש מטתו בפני כל חי". וכתב שם לבאר לגבי הדבר השני והשלישי, וז"ל: "האוחז באמה ומשתין מים, כי דבר זה ערוה וזנות, והוא משחית זרעו, והקב"ה שונא אותו כאשר אינו נוהג בקדושה ובפרישה. והמשתין מים לפני מטתו, והוא דבר מאוס ומשקץ נפשו, וגם דבר יוצא מן הקדושה... כי כל שקוץ ותעוב הוא יוצא מן הקדושה לגמרי. ודבר זה תבין גם כן ממה שהתבאר למעלה אצל 'איש קדוש עובר עלינו', רב ושמואל חד אמר שלא ראתה קרי על מטתו, וחד אמר שלא נראה זבוב על מטתו. כי הן קרי שהוא טומאה, הן הזבוב שהוא דבר מאוס, הוא יוצא מן הקדושה, ואשר יש בו קדושה הוא רחוק מן אלו שני דברים. וכנגד אלו שנים זכר כאן האוחז באמתו ומשתין, שגורם שיראה קרי. ומשתין מים לפני מטתו, הוא משקץ נפשו בטינופת". וכן כתב בח"א לנדה טז: [ד, קנד:].
(42) בדר"ח פ"ה מ"ה [קע:] כתב משפט זה כך: "ולפיכך אחר שאמר 'לא הסריח בשר הקודש', אמר 'ולא נראה זבוב בבית המטבחים, ולא אירע קרי לכהן גדול', כי במקום זה הוא התחלת נטייה לשמאל ולימין". ופירושו, כי ספירות מלכות ויסוד עומדות על קו האמצע [כמבואר בתחילת ההערה הקודמת], והתחלת הנטיה לימין ושמאל היא משם ולמעלה, וזהו שכתב כאן "ולפיכך אחר שאמר 'לא הסריח בשר קודש', אמר 'ולא נראה זבוב וכו'', מפני כי במקום זה הוא נטיה לשמאל ולימין".
(43) פירוש - הואיל ולאחר הזכרת ספירת יסוד יש נטיה לשמאל [הוד] וימין [נצח], באה המשנה להדגיש שנסי המקדש מנעו שתהיה בנטיה זו יציאה ממדריגת הקדושה שעלולה להמצא בשמאל [מיאוס] ובימין [טומאה]. לאמור, שהנטיה שהיתה במקדש לשמאל וימין היתה כראוי, ולא חרגה מעבר לראוי.
(44) הנה במשנה אמרו קודם "ולא כבו גשמים אש של עצי המערכה", ורק אחר כך אמרו "ולא נצחה הרוח עמוד העשן", ואילו כאן מחליף הסדר, ומבאר קודם "ולא נצחה הרוח עמוד העשן", ואחר כך "ולא כבו גשמים וכו'". ועוד קשה, שבדר"ח פ"ה מ"ה עד לנקודה זו נקט פעמיים [קסב., קסו.] כסדר שלפנינו ["ולא כבו גשמים" ואח"כ "ולא נצחה הרוח"], ורק כאן, שמבאר המשנה על פי הספירות, מהפך את הסדר. אך כבר נתבאר בדר"ח [פ"ג מי"א הערה 1145] שדרכו להתאים את סדר המשנה לפי סדר הספירות, ומחמת כן מהפך את סדר המשנה להתאימו לסדר הספירות [תפארת, גבורה, חסד, חג"ת מלמטה למעלה, וכמו שיתבאר]. ודע, שזו הפעם הרביעית שעשה כן בספר דרך חיים, ושלש הפעמים הראשונות הם; (א) שם פ"ב מ"ה [תקעח.] במשנה [שם] אמרו "אין בור ירא חטא, ולא עם הארץ חסיד", ואילו בהסברו האחרון שם הפך את הסדר ל"לא עם הארץ חסיד ואין בור ירא חטא". והביאור הוא כנ"ל, שכאשר בא לבאר את המשנה על פי חכמה פנימית [כפי שעשה שם], אזי מבאר את הסדר בהתאם לכך, ויש לנקוט חסד לפני גבורה. (ב) שם פ"ג מי"א [רסב:], לאחר שביאר ארבע פעמים שהבבא של "המפיר בריתו של אברהם אבינו" נזכרה לפני הבבא של "המלבין פני חברו ברבים". מבאר בביאורו האחרון ש"המלבין פני חבירו ברבים" קודם ל"מפיר ברית של אברהם אבינו". כי רק בביאורו האחרון ביאר את המשנה כפי ההתאמה הפנימית לסדר הספירות, ולכך הפך את סדר המשנה שיתאים לסדר הזה. (ג) שם פ"ג סוף מי"ד [שסז.] ביאר את הבבא האמצעית של המשנה ["חביבין ישראל שנקראו בנים למקום"] לאחר שביאר את הבבא השלישית ["חביבין ישראל שנתן להם כלי חמדה"]. וכן עשה בנצח ישראל פי"א [שז.], ושם בהערה 280 הוקשה הדבר. אך מעתה לא יקשה, שהואיל ומבאר שם את סדר המשנה בהתאם לחכמה הפנימית, לכך הסדר הוא בינה [צלם] חכמה [תורה] כתר [בנים], ובהתאם לכך יסדר את דברי המשנה. וראה למעלה פס"ד הערה 261.
(45) אמרו חכמים [יומא נג.] "עיקר מעלה עשן היה מתמר ועולה כמקל, עד שמגיע לשמי קורה". אמנם שם מדובר בעשן של הקטורת, ואילו בגמרא [יומא כא.] אמרו "עשן המערכה אפילו כל הרוחות שבעולם באות ומנשבות בו, אין מזיזות אותו ממקומו", הרי שלא מדובר במשנתינו בעשן של קטורת. אמנם מקור דבריו הוא באבות דרבי נתן [פל"ה מ"ז], שאמרו שם: "לא נצחה הרוח עמוד העשן, ובזמן שיצא עמוד עשן מן המזבח העולה, היה מתמר ועולה כמקל עד שמגיע לרקיע". וכן הרמב"ם פירש [אבות פ"ה מ"ה] שאיירי בעמוד עשן העולה מן הקרבנות. וכן הוא בתויו"ט [שם]. ובספר מגן אבות [שם] כתב: "לא גברה הרוח, ואפילו רוח סערה שהיא מצויה לנצח העמוד של עשן שלא יהא מתמר ועולה כתמרות עשן בדקל ובעמוד. זה היה נס גדול מפני קדושת הקרבנות, שאע"פ שהעזרה היתה רחבה הרבה... וזה נס גדול היה. ואע"פ שהקטורת היתה מתמרת ועולה, לא נחשב נס מפני שהיו נותנין בה עשב הנקרא 'מעלה עשן'... ועוד שהיתה בפנים במקום מכוסה, ולא היה העמוד גדול. אבל במזבח החיצון נחשב נס גדול".
(46) פירוש - ספירת תפארת היא בקו האמצע [ראה למעלה הערה 41]. והזכיר כאן ג' דברים; שווי, יושר, ואמצע, כי כל אלו שייכים להדדי, וכמבואר למעלה פ"ע הערה 102. וכל אלו הם מדות יעקב, שהוא תפארת, ונקרא "ישורון" [ישעיה מד, ב], מחמת שהוא אמצעי בין אברהם ויצחק [תפארת ישראל פי"א (קעג.)]. וצרף לכאן דברי חכמים [ברכות סד.] "מאי דכתיב [תהלים כ, ב] 'יענך ה' ביום צרה ישגבך שם אלקי יעקב', אלקי יעקב ולא אלקי אברהם ויצחק, מכאן לבעל הקורה שיכנס בעביה של קורה", ופירש רש"י [שם] "אם בא לטלטלה ממקום למקום לתתה בבנין, כלומר יעקב שכל הבנים שלו וטרח בגידולם, יבקש עליהם רחמים". הרי יעקב מורה על קורה ועמוד. ויש בזה הטעמה מיוחדת; בתפילות ימים נוראים אומרים "וכל הרשעה כולה כעשן תכלה כי תעביר ממשלת זדון מן הארץ". ו"ממשלת זדון" היא המלכות הרביעית [עשו, וכמבואר בסוף ההקדמה לנצח ישראל (ו.)], ואנו מתפללים עליה שתכלה כעשן. וכנגד "ולא נצחה הרוח את עמוד העשן" המורה על התפארת [יעקב], אומרים ישראל קדושים על מלכות רביעית [עשו] שהיא "כעשן תכלה" [שמעתי מהרה"ג רבי דוד בוכבינדר שליט"א].
(47) "מכח האש של מעלה" - מחמת כח האש של מעלה [מ"ם המוצא], ואין כוונתו ליותר מכח האש של מעלה [מ"ם היתרון]. ובגו"א ויקרא פ"א אות מג [לג:] כתב: "האש שירד מן השמים בימי שלמה, היה כל ימי מקדש ראשון, ובכל יום היו מביאין אש מן ההדיוט להוסיף על המערכה". וכבר כתב בדר"ח פ"ה מ"ד [קלא:] שנסי המשנה התרחשו רק בבית ראשון, שבו היתה אש מן השמים. נמצא שכח האש של בית ראשון היה מחמת האש שירדה מן השמים. ובגו"א במדבר פ"ד אות ט [לט:] כתב: "מה שהיה כארי רובץ דוקא בצורה זאת, ובמקדש שני אמרינן שהיה רובץ ככלב, כדאמרינן בשלהי פרק קמא דיומא [כא:], יש לפרש לפי שהארי יותר רובץ בחוזק מן הכלב, כן האש שהיה במשכן ובמקדש ראשון היה בכח נדבק למטה, ואינו זז משם. אבל במקדש השני לא היה הרביצה מן האש של מעלה בכח גדול אצלינו, אלא היה ככלב, לפי שלא היה קדושה העליונה רובץ אצלינו כל כך בדביקות גמור, ולפיכך מדמה אותה לרביצת הכלב, ובמקדש ראשון לרביצת הארי, שנאמר אצלו [במדבר כד, ט] 'כרע שכב כארי מי יקימנו'". ואודות חוזק אש העליונה, אמרו חכמים [יומא כא:] "תנו רבנן, שש אשות הן; יש אוכלת ואינה שותה... יש אש דוחה אש ["ממקומה להלן" (רש"י שם)]... יש אש דוחה אש, דגבריאל", ופירש רש"י [שם] "שירד להציל חנניה מישאל ועזריה, שצינן את הכבשן מבפנים והקדיח מבחוץ לשרוף את זורקיהן לתוכו, כדאמרינן בערבי פסחים [פסחים קיח.]". הרי אש של מעלה דוחה אש של מטה. ולמעלה פל"ו [תרעט:] כתב "אין אש שורף אש, וזה ידוע". אך שם [הערה 143] נתבאר שאין אש של מטה שורפת אש של מטה, אך אש של מעלה שורפת אש של מטה. וכן כתב בדרשת שבת הגדול [ריז.], וז"ל: "'ואש המזבח תוקד בו' [ויקרא ו, ב], שהיה האש נשרף במזבח, שהרי כתיב 'ואש המזבח תוקד בו', רצה לומר תוקד על ידי המזבח. וזה כי המזבח שהוא אל השם יתברך, שהוא קדוש נבדל מן הגוף, והוא יותר אש מן אש המזבח, ולפיכך היה נאכל אש המזבח במזבח".
(48) פירוש - אע"פ שבדרך כלל מים מכבים אש, מ"מ הגשמים לא כבו אש של עצי מערכה, "כי כח האש היה כח גדול וחזק מכח האש של מעלה", ואין מים מכבים אש של מעלה, וכמו שאמרו בתנחומא ויגש אות ו: "'המשל ופחד עמו עושה שלום במרומיו' [איוב כה, ב], 'המשל' זה מיכאל, 'ופחד' זה גבריאל. מיכאל מן המים וגבריאל מן האש, והן עומדין לפני השכינה ואינן מזיקין זה את זה, הוי אומר 'עושה שלום במרומיו'" [כן הוא גם בבמדב"ר יב, ח, ודב"ר ה, יב]. לכך האש המשיכה במלוא עוזה. וגבריאל ואש מורים על גבורה [כמבואר בבאר הגולה באר הרביעי (תקכא.). וראה למעלה פכ"ז הערה 31, פמ"ג הערה 94, פמ"ז הערה 185, פנ"ה הערות 76, 77, פס"ד הערה 280, ופס"ח הערה 43]. ומה שטרח לתלות נס זה באש של מעלה, ולא הסתפק בנס שהגשמים לא כבו את אש של עצי המערכה של מטה [ללא תלות באש של מעלה], כי רוצה להדגיש שהעדר הכבוי נבע ממהות האש החזקה [שהיא גבורה], ומהות האש הזו היא אש של מעלה, וכמו שאמרו [יומא כא:] "אש דוחה אש, דגבריאל" [הובא בהערה הקודמת]. וכן בנר מצוה [צג:] כתב: "האש של מעלה, שהוא יסוד האש". ולמעלה פל"ד [תקצד:] כתב: "הקב"ה מביא אש מן יסוד האש", ושם הערה 56. ורק כאשר הגורם של הנס נובע מאש של מעלה, שהיא מהות האש, אז יש כאן נס שבא מספירת גבורה, כי אותה אנו מבקשים.
(49) ופירש רש"י [שם] "מהחל חרמש בקמה - משנקצר העומר שהוא ראשית הקציר". הרי שפסוק זה מורה שהעומר הוא ראשית הקציר. ומוסיף כאן שהעומר הוא ראשית קציר שעורים, ואילו שתי הלחם הן ראשית קציר חטים. ומה שלא הביא מקרא להורות ששתי הלחם הן ראשית קציר חטים, כפי שהביא ראיה שהעומר הוא ראשית קציר שעורים, כי בנוגע לשתי הלחם הוי מקרא מפורש, וזיל קרי בי רב הוא, שנאמר [שמות לד, כב] "וחג שבועות תעשה לך בכורי קציר חטים וגו'", ופירש רש"י [שם] "בכורי קציר חטים - שאתה מביא בו שתי הלחם מן החטים. בכורי - שהיא מנחה ראשונה הבאה מן החדש של חטים למקדש, כי מנחת העומר הבאה בפסח מן השעורים היא". אך אין מקרא מפורש שמבאר שהעומר הוא "ראשית קציר שעורים", לכך הוזקק להביא מקרא על כך.
(50) וזה כנגד ספירת חסד. ואודות שחסד הוא "ראשית והתחלת העולם", כן כתב בנתיב גמילות חסדים פ"א [א, קנ.]: "מפני מעלת החסד שהיה באברהם אמרו במדרש [ב"ר יב, ט] 'אלה תולדות שמים וארץ בהבראם' [בראשית ב, ד], בזכות אברהם נברא העולם, עד כאן. ולמה בשביל אברהם נברא העולם יותר. אבל דבר זה כי אברהם היה בו מדת החסד, ודבר זה הוא ראשון וקרוב אל השם יתברך יותר מהכל, וזה מפני כי הוא יתברך הטוב בעצמו. ולכך מדת החסד, שהוא הטוב, קרוב אליו יותר מכל. וכאשר נברא העולם, היה נברא בשביל דבר שהוא ראשון וקרוב אליו, ושאר דברים נבראים בשבילו. ולכך הכל נברא בשביל אברהם, שהיה מדתו החסד, והוא ראשון אל הכל". והרי מדת חסד היא המדה הראשונה לכל המדות, וכמבואר בנתיב גמילות חסדים פ"א [א, קנ.], וח"א לסוטה יד. [ב, נח:]. ובפחד יצחק ר"ה [מאמר א, אות ד], כתב: "בעוד שבדרך כלל מדותיו יתברך מתגלות לנו רק באופני הנהגת הבריאה אחר התהוותה, הנה מדת חסדו יתברך מתגלה לנו בעצם העובדה של התהוות הבריאה. 'עולם חסד יבנה' [תהלים פט, ג]. עצם יציאת העולמות מן האין אל היש, היא מציאות חסד של יצירת מקור לעונג בלי גבול. האדם לא נברא אלא להתענג על ה'. ורק לאחר מכן, לאחר שמדת החסד שמשה רקע לבנינו של עולם, רק אז מתחילות הן שאר המדות להתגלות בהנהגת העולם הבנוי מכבר. ונמצא כי בעוד שכל המדות שולטות בהנהגת העולמות, הנה מדת החסד שולטת בהתהוות העולמות" [ראה למעלה הקדמה ראשונה הערה 88, הקדמה שלישית הערה 21, פ"ה הערה 16, פ"ח הערה 170, פכ"ג הערה 54, פכ"ז הערה 37, פל"ט הערה 119, פמ"ד הערה 155, ופ"ע הערה 122]. וכן אברהם אבינו, שמדתו חסד ["חסד לאברהם" (מיכה ז, כ)], והוא "תחילה לגרים" [חגיגה ג.]. וראה להלן הערה 56.
(51) פירוש - הגמרא ביומא בתחילה הביאה את רשימת הנסים במשנה כדלהלן; (א) לא הפילה אשה מריח בשר הקודש. (ב) ולא הסריח בשר הקודש מעולם. (ג) ולא נראה זבוב בבית המטבחים. (ד) ולא אירע קרי לכהן גדול ביום הכפורים. (ה) ולא נמצא פסול בעומר ובשתי הלחם ובלחם הפנים. (ו) עומדים צפופים ומשתחוים רווחים. (ז) ולא הזיק נחש ועקרב בירושלים מעולם. (ח) ולא אמר אדם לחברו צר לי המקום שאלין בירושלים. ולפי זה יש רק שמונה נסים, ולא עשרה. ועל כך מבארת הגמרא "פסולי תלתא הוו חשבינהו ["פסול עומר ושתי הלחם ולחם הפנים תלת ניסי חשבתינהו" (רש"י שם)]". ופירושו, שאין מחשבים את הבבא "ולא נמצא פסול בעומר ובשתי הלחם ובלחם הפנים" לנס אחד, אלא לשלשה נסים, ואז יש עשרה נסים במקדש. ולפי זה נשמטו שני הנסים שהוזכרו בגירסתנו במשנה: "ולא כבו גשמים אש של עצי המערכה, ולא נצחה הרוח את עמוד העשן". וכן רש"י במשנה [אבות פ"ה מ"ה] כתב: "כתוב במשנה 'לא כבו גשמים, ולא נצחה הרוח', וכמדומה לי שהוא שבוש, דהא בפרקא קמא דיומא קתני לה משנה אגב גררא, ולא קתני הני תרתי... והנך תלתא, עומר ושתי הלחם ולחם הפנים בתלתא חשיב להו, והוו להו נמי עשרה". ויש לברר לפי דבריו עד כה, כנגד מה עומד לחם הפנים [שהוזכר במשנה יחד עם העומר ושתי הלחם]. דבשלמא העומר ושתי הלחם הם ראשית קציר חטים ושעורים, וכמו שביאר. אך מה מאפיין את לחם הפנים, וכיצד הוא עומד כנגד ספירת חסד. ואף אם תמצא לכך הסבר [כידוע שהמשכת הפרנסה ושפע שייכת ללחם הפנים (ראה זוה"ק ח"ב קנה., ולהלן הערה 60)], מ"מ עדיין תמוה שלא הזכיר עד כה את לחם הפנים כלל. ודוחק לומר שלא גרס זאת, כי בהסברו הבא [שיביא בסמוך] ביאר גם את ענין לחם הפנים. ויל"ע בזה.
(52) פירוש - העומר הוא עשרון אחד [מנחות עו:], וכמבואר בהמשך. ונאמר [שמות טז, לו] "והעומר עשרית האיפה הוא", והוא עשרון אחד [רש"י שם], וזהו שיעור לחלה אחת [זבחים נז:].
(53) שנאמר [ויקרא כג, יז] "ממושבתיכם תביאו לחם תנופה שתים שני עשרנים וגו'".
(54) שנאמר [ויקרא כד, ה] "ולקחת סולת ואפית אותה שתים עשרה חלות וגו'".
(55) נראה לבאר דברי קודש אלו בהקדם מאמר חכמים [ברכות ד:] "תנא, מיכאל באחת ["בפריחה אחת" (רש"י שם)], גבריאל בשתים", ומיכאל הוא חסד וגבריאל הוא דין [כמבואר למעלה פס"ח הערה 43]. ובקונטרס שב דנחמתא לגר"י ענגל [בסוף ספר קונטרס ע' פנים לתורה] כתב: "ברכות דף ד: מיכאל באחת וגבריאל בשתים... ונראה הטעם, כי נודע שמיכאל הוא מלאך החסד, וגבריאל הוא מלאך הדין. והנה הדין תמיד מורכב מחסד ודין, כי סבת הדין הוא החסד, כי עונשי השם יתברך אינם נקמניות חלילה, כי אם לטובת הנענש שיתעורר לתשובה, או לזכך הנפש מגיעול החטא, ותהיה נקיה באחריתה לשוב לשרשה למעלה. ואם כן שליחות גבריאל תמיד מורכבת משני דברים, מחסד ודין. מה שאין כן מיכאל, שהוא שליח החסד... ועל כן ענין שליחותו הוא רק דבר אחד, החסד לבד, וזהו 'מיכאל באחת גבריאל בשתים'". וצרף לכאן את דברי הפחד יצחק ר"ה [מאמר ד, אות ח] שכתב: "הרצון של מתן שכרם של זכויות הוא הרצון המקורי הפועל בתור כח ראשון. ואילו הרצון של תשלום עונשם של חובות הוא רצון הפועל בתור כח שני, שאינו אלא נמשך מן הרצון המקורי לשם שיווי המשקל של מאזני המשפט. ואם באנו למנות אבות ותולדות ברצון, היינו אומרים שענין המתן שכר הוא פעולתו של רצון - אב, ואילו ענין תשלום העונש הוא פעולתו של רצון - תולדה" [הובא למעלה פ"ע הערה 144]. לכך חסד הוא אחד, ודין הוא שנים. וביתר הטעמה; חסד נבחן רק מצדו של הנותן, שמשפיע מטובו, ואין בחינה מצד המקבל [כמבואר למעלה פס"ט הערות 106, 145]. אך דין נעשה רק ביחס לזולתו [כמבואר בדר"ח פ"ד מ"ח (קסה.), שלכך קרובים פסולים לדין (נדה מט:), והובא למעלה פכ"ג הערה 185, ופס"א הערה 74], לכך דין מחייב את מציאות המקבל. ובנוגע לי"ב חלות, שמעתי לבאר שיש יב קוי אלכסון, המחברים את שש קצוות בבית, והחיבורים ביניהם הם שנים עשר קוי אלכסון [ספר היצירה פ"ה מ"ב, וכמו שכתב למעלה פי"ג (תקצב.)]. ומספר שש עומד כנגד תפארת, כי אות וי"ו משמו הגדול מורה על תפארת [זוה"ק ח"ג רלו., של"ה בראשית, פרשת ויצא, תורה אור (ג), וקהלת יעקב ערך ואת, ג. וראה בסמוך הערה 59]. ועיין בספר אוצרות יוסף לגר"י ענגל, דרוש ד [אות ד, ד"ה והנה], שהביא דברי המהר"ל האלו, וביאר מה שהעומר היה חלה אחת, כנגד אברהם.
(56) פירוש - אברהם הוליד את יצחק, שהוא בן הגבירה [שרה], לעומת ישמעאל שהוא בן האמה [הגר]. אך עשו הוא גם כן בן הגבירה, ולכך אף עשו שייך ליצחק, וכמו שיבאר. ובגו"א דברים פל"ג אות ג [תקו.] כתב: "יש בעשו שאין בישמעאל... עשו אינו בן הפלגש, כמו ישמעאל שהיה בן הפלגש". ויסוד זה מבואר בקרא [יהושע כד, ג-ד], שנאמר "ואקח את אביכם את אברהם מעבר הנהר ואולך אותו בכל ארץ כנען וארבה את זרעו ואתן לו את יצחק, ואתן ליצחק את יעקב ואת עשו וגו'", הרי ישמעאל לא הוזכר כלל בקרא, אך עשו הוזכר. ובחידושי הגרי"ז על התורה [בראשית כח, א] ביאר נקודה זו. ומוכיח מהבנים על האבות, כי כבר השריש שהבן מגלה ומורה על פנימיות האב [למעלה פ"ט (תפה.), ופס"ז (לאחר ציון 89), ושם בהערה 90 הובאו מקבילות רבות ליסוד זה]. לכך מה שאברהם הוליד בן אחד מהגבירה מורה על מהות אברהם, שמדת אברהם היא חסד ["תתן חסד לאברהם" (מיכה ז, כ)], ולכן הוא מוליד בן אחד, כי האחד מורה על מהותו, וכמו שנאמר [ישעיה נא, ב] "הביטו אל אברהם אביכם ואל שרה תחוללכם כי אחד קראתיו". ולמעלה פ"ט [תצה.] כתב: "אברהם הוא התחלת הכל, שהוא הראשון, והרי נקרא מטעם זה 'אחד', כמו שאמר הכתוב 'כי אחד קראתיו'". וכן כתב למעלה פל"ו [תרפא:], וכמו שיובא בהמשך ההערה. ובדר"ח פ"ו מ"י [שנו.] כתב: "כתיב בפירוש 'הביטו אל אברהם אביכם ואל שרה תחוללכם כי אחד קראתיו'... כי אברהם שהיה התחלה, וכל התחלה במה שהוא התחלה הוא אחד, ולפיכך אמר 'כי אחד קראתיו'. ולא מצאנו בכל האבות שכך נאמר על שום אחד, חוץ מאברהם... וזה שאמרו במסכת פסחים [קיז:] 'והיה ברכה' [בראשית יב, ב], בך חותמין ולא בהם. ולמה חותמין באברהם. אבל מפני שאין ראוי לחתום רק באחד, שאין חותמין בשתים כדאיתא במקומו [ברכות מט.], ולפיכך אין לחתום רק באברהם בלבד, לפי שאברהם היה התחלה, וכל אשר הוא התחלה הוא אחד" [הובא למעלה פ"ג הערה 83, פ"ט הערה 264, ופל"ו הערה 151]. וכן נאמר [יחזקאל לג, כד] "אחד היה אברהם". ואברהם הוא התחלה מצד שמדתו היא חסד [כמבואר למעלה הערה 50]. נמצא שחסד הוא אחד. ויש להבין, מהי המשמעות שיצחק בא מהגבירה, לעומת ישמעאל שבא מהשפחה. ועוד, הרי ארבעה מתוך שנים עשר השבטים שנולדו ליעקב באו מהשפחות; דן ונפתלי באו מבלהה שפחת רחל [בראשית ל, פסוקים ו, ח], וגד ואשר באו מזלפה שפחת לאה [בראשית ל, פסוקים יא, יג]. ומדוע אצל אברהם אין מונים את בן השפחה, ואילו אצל יעקב מונים ארבעת בני השפחות. ובדר"ח פ"ה מ"ה הערה 689 נשארה קושיא זו בצ"ע. אך נראה ליישב על פי דבריו למעלה פל"ו [תרעז.], שהביא את המדרש [שמו"ר טו, יב] ש"צלי אש" [שמות יב, ח] בשביל אברהם שהצילו מכבשן האש, "ומצה" [שם] בשביל שרה שלשה עוגות למלאכים [בראשית יח, ו]. ובהמשך הפרק [תרפא.] כתב: "ומצות נגד שרה. ולא היה רמז אל אחת מן האמהות, חוץ משרה, לפי שאברהם היה לו יתרון, שהיה אבינו אברהם ראשון לאבות. שאף על גב שכלם אבות, לא היה ראשון רק אברהם, שהיה ראשון. ואברהם נקרא 'אחד', דכתיב [ישעיה נא, ב] 'הביטו אל אברהם אביכם ואל שרה תחוללכם כי אחד קראתיו'. וזה הטעם שנקרא 'אחד', מפני שהיה ראשון, ובזה היה אחד. ולענין אחדות שלו נכלל עמו אשתו, כי האיש עם האשה הם אחד, כי אין אחד זולת הקב"ה, ולכך ברא לו הקב"ה הנקבה, שאם לא כן היה האדם יחיד בתחתונים, כמו שבארו רז"ל [פדר"א פי"ב] על 'לא טוב היות האדם לבדו אעשה לו עזר כנגדו' [בראשית ב, יח]. נמצא כי אחדות האדם על ידי אשתו, וכדכתיב [שם פסוק כד] 'והיו לבשר אחד'. לכך אמר 'הביטו אל אברהם אביכם ואל שרה תחוללכם כי אחד קראתיו', ומה שאמר 'כי אחד קראתיו' על שניהם אומר, כי עם אשתו קראו אחד". נמצא שב"אחד" של אברהם נכללת שרה עמו, והרי על "אחד" זה מוסבים דבריו כאן [שהחסד הוא אחד], לכך בהכרח שאצל אברהם דוקא מונים את בן הגבירה, כי אברהם הוא "אחד" רק עם שרה, ולא עם שפחת שרה. וצרף לכאן דבריו בגו"א שמות פכ"א אות טז [קמא:], שכתב לגבי עבד עברי [שנותנים לו שפחה כנענית רק אם נשוי לאשה ישראלית (רש"י שמות כא, ג), ולא אם אינו נשוי]: "כי אם יש לו אשה, הרי השפחה זאת אינה זוגו, ואין זה רק שפחה שלו, ומותר בה. אבל אם אין לו אשה, אסור ליתן לו שפחה, דהא תהיה לו זאת השפחה לזוג לו לגמרי, ואסור שתהיה השפחה זוגו של ישראל". לכך רק אצל אברהם מצינו ש"בן הגבירה" הוא לעיכובא, כי ה"אחד" שלו הוא רק עם שרה. אך אצל יעקב שלא איירי במדת "אחד", אין "בן הגבירה" לעיכובא.
(57) יעקב ועשו, ששניהם בני רבקה. וכבר נתבאר למעלה [הערה 55] שחסד הוא אחד, ודין הוא שנים, ומדת יצחק היא דין [כמבואר למעלה פס"ט הערה 96, וש"נ], ולכך היו ליצחק שני בנים מהגבירה. ויש להעיר, כי למעלה פס"ו [לאחר ציון 95] כתב: "יצחק מדתו מדת הדין, אינו מתחלק כלל, ולפיכך לא בנה רק מזבח אחד". וכן מדבריו בח"א לב"ב קמג: [ג, קכח.] עולה שלדן בן יעקב היה רק בן אחד [חושים (בראשית מו, כג)] משום שמדתו דין [הובא למעלה פס"ו הערה 97]. ואילו כאן מבאר שמדת הדין מחייבת שני בנים, ולא בן אחד. ויל"ע בזה.
(58) בדר"ח פ"ה מ"ה [קעה.] הוסיף כאן: "ולפיכך העומר עשרון אחד, ושתי הלחם שני עשרונים, ולחם הפנים שנים עשר". ואע"פ שפשטות לשונו בדר"ח מורה שלחם הפנים היה שנים עשר עשרונים ["העומר עשרון אחד, ושתי הלחם שני עשרונים, ולחם הפנים שנים עשר"], בודאי שאין זו כוונתו, שהרי כל חלה היתה שני עשרונים, ומקרא מלא הוא [ויקרא כד, ה] "ולקחת סולת ואפית אותה שתים עשרה חלות שני עשרונים יהיה החלה האחת". ואמרו במשנה [מנחות עו:] "העומר היה בא עשרון... שתי הלחם שתי עשרונים... לחם הפנים עשרים וארבע עשרונים". והרמב"ם [הלכות תמידין ומוספין פ"ה הלכות א-ב] כתב: "מצות עשה לסדר לחם הפנים בכל יום שבת... ודבר ברור בתורה שהוא שתים עשרה חלות, כל חלה שני עשרונים". לכך בהכרח שכוונתו היא לשתים עשרה חלות, ולא לשנים עשרה עשרונים [למרות הקושי הלשוני שיש בזה]. ושמעתי ממו"ר זצ"ל לבאר כי יב קוי אלכסון מורים על בית, כי הם המחברים את שש הקצוות להדדי, ויעקב הוא המורה על בית, ולכך קרא לביהמ"ק בשם "בית" [פסחים פח.]. וזה משתייך למדת תפארת, וכמו שנאמר [ישעיה מד, יג] "כתפארת אדם לשבת בית". עוד הוסיף לבאר, שמספר 12 הוא חבור של שתי הספרות של אחת ושתים, כי יעקב משלב לתוכו את האחידות של אברהם והכפילות של יצחק, ולכך מספר 12 מורה על יעקב, שהוא האמצעי בין אברהם ויצחק [כמבואר למעלה פ"ט (תצז:), ושם הערות 251, 257, ופנ"ז הערה 80].
(59) כמו שנאמר [ויקרא כד, ו] "ושמת אותם שתים מערכות שש המערכת על השלחן הטהור לפני ה'". ומה שמתמקד על מספר שש, כי מספר שש מורה על תפארת [שש קצוות], ובשם הויה אות וי"ו מורה על תפארת [כמבואר למעלה הערה 55]. ובשל"ה [דברים, פרשת זאת הברכה, תורה אור (א)] כתב: "המדה הזאת זאת הארץ אשר תנחלו, כי היא ארץ עליונה ובה י"ב גבולים, ונגדם י"ב שבטים שחלקו ארץ שלמטה, כי היא מתלבשת שש בשש, תפארת הוא משש קצוות". והרי אף השבטים גופא נתחלקו כך; ששה שבטים באו מלאה, וששה משבטים משאר נשותיו של יעקב. וקשה לפי הסבר זה, שהרי עד כה ביאר שהספירות הוזכרו מלמטה למעלה [ממלכות עד נצח, וכפי שביאר למעלה (לאחר ציון 22) "כי החל מן המדריגה האחרונה עד המדריגה העליונה על כל", ושם הערה 23], ומדוע שלשת הנסים האלו, המורים על חג"ת, הוזכרו בסדר מלמעלה למטה [עומר (חסד), שתי הלחם (גבורה), ולחם הפנים (תפארת)]. ולפי הסברו הקודם [לאחר ציון 43] לא קשה, כי אכן ביאר שחג"ת נזכרו מלמטה למעלה ["לא נצחה הרוח" (תפארת), "לא כבו גשמים אש" (גבורה), "לא נמצא פסול בעומר ובשתי הלחם" (חסד)], ויל"ע בזה.
(60) יש להבין, כיצד העומר מורה על חסד [אברהם], ושתי הלחם על דין [יצחק], ולחם הפנים על תפארת [יעקב]. כי אמנם שלשת האבות מורים על חג"ת, וכמו שמוכח ממספר בנים שהולידו, אך כיצד שלשת הדברים האלו המוזכרים במשנה [עומר, שתי הלחם, ולחם הפנים] מורים כן. ונראה לומר לגבי העומר ושתי הלחם, שאמרו חכמים [מנחות סח.] "בזמן שבית המקדש קיים, עומר מתיר. בזמן שאין בית המקדש קיים, האיר מזרח מתיר. מאי טעמא, תרי קראי כתיבי, כתיב [ויקרא כג, יד] 'עד הביאכם', וכתיב [שם] 'עד עצם היום הזה', הא כיצד. כאן בזמן שבית המקדש קיים, כאן בזמן שאין בית המקדש קיים". והטורי אבן [ר"ה ז:] הוכיח מכמה מקומות שגם בשתי הלחם אם הן לא הובאו מאיזה טעם שיהיה, מ"מ איסור חדש במקדש יהיה מותר, כמו בעומר. והקשה, דמנין לומר כן, הרי בעומר אמרו כן מחמת תרי קרא, אך בשתי הלחם שאין לנו תרי קרא, שמא איסור חדש במקדש במקומו עומד, כל עוד שלא הובאו שתי הלחם. והשפת אמת [מנחות סח:] כתב ליישב, שהעומר בא להתיר איסור חדש שהיה קיים קודם הקרבתו, שנאמר [ויקרא כג, יד] "ולחם וקלי וכרמל לא תאכלו עד עצם היום הזה וגו'". לכך הוצרכנו לגזה"כ להתיר איסור זה בזמן שאין בית המקדש קיים. אך אין לומר ששתי הלחם באות להתיר איסור שהיה קיים לפני הקרבתן, שהרי איסור הקרבת שאר מנחות לפני הקרבת שתי הלחם אינו מפורש בתורה, אלא ילפינן כן ממה שנאמר בשתי הלחם [ויקרא כג, טז] "מנחה חדשה", ודרשו חכמים [מנחות פג:] "שתהא חדשה לכל המנחות", ופירש רש"י [שם] "כלומר שיביאו שתי הלחם קודם שיביאו שום מנחה מן החדש". לכך פשוט הוא שאם שתי הלחם לא הוקרבו, אז אין שום איסור חדש נוהג יותר במקדש, כי סבת האיסור [הקרבת שתי הלחם] לא נתקיימה, עכת"ד השפת אמת. וכן כתב הכלי חמדה פרשת פנחס [עא: ד"ה ואולי]. וכן כתב מרן הגר"י הוטנר זצ"ל בקובץ הערות לספרא דרבינו הלל [עמוד עא, סוף טור ימיני], וז"ל: "שתי הלחם אינן כלל בגדר מתיר חדש במקדש, אלא דמכיון דכתבה תורה דמצות שתי הלחם היא שתהיינה חדשה, אם כן אם הוא מקריב מקודם מנחה אחרת מן החדש, הרי זה מבטל מצות 'חדשה' שנתנה התורה. וממילא פשוט שאין אנו צריכים כלל גבי שתי הלחם להיתירא דעיצומו של יום, דהרי עבר זמנו בטל קרבנו, ושוב אין כאן מקום לאסור מנחה מן החדש כל עיקר כשנתבטלה מצות שתי הלחם... דבאמת שתי הלחם לאו מתירים הם, אלא שאדרבה, חובת הקרבתן גורמת האיסור, וכל שאינם עומדים להיות קרבים, איסורא דחדש במקדש ממילא הוא דאזיל ליה". נמצא שהעומר הוא "מתיר", ושתי הלחם הן "אוסר", לכך ברי הוא שהעומר הוא חסד [מתיר], ושתי הלחם הן גבורה [אוסר]. ובאור חדש פ"ו [תתרד.] הביא את המדרש [ויק"ר כח, ו] שאברהם אבינו ירש את ארץ ישראל בזכות העומר, וביארו שם [תתריז.]. ומוכח שישנה זיקה מיוחדת בין אברהם לבין העומר. ולחם הפנים מורה על דביקות במקור, שלכך הלחם היה חם בשעת סילוקו כבשעת סידורו [חגיגה כו:], וכמבואר בפחד יצחק פסח [מאמר נח]. וזה מקביל למדרגת יעקב שלא מת [תענית ה:], שתמיד דבק במקור, וכמו שביאר בגו"א בראשית פמ"ט אות כד [תכט:].
(61) יבאר תחילה ענין "רווחים", ולאחריו ענין "משתחוים", ורומז לספירת בינה, וכמו שיתבאר. ומעתה יבאר ששלשת הנסים האחרונים של המשנה ["עומדים צפופים ומשתחוים רווחים, ולא הזיק נחש ועקרב בירושלים מעולם, ולא אמר אדם לחברו צר לי המקום שאלין בירושלים"] מורים על הרחבה ומניעת צרה וצמצום, כי הם כנגד שלש ספירות העליונות [בינה חכמה וכתר].
(62) למעלה הקדמה שניה [קטז.], ויובא בהערה הבאה.
(63) לשונו למעלה הקדמה שניה [קטז.]: "אמרו [אבות פ"ה מ"ה] 'עשרה נסים נעשו לאבותינו בבית המקדש', ואחד מהם 'עומדים צפופים ומשתחוים רווחים'. הנה גם דבר זה הוא נמנע לפילוסופים, שזהו הכנס גשם בגשם לפי שעה, כי מה שהשתחוו רווחים לפי שעה שנתגדל המקום, ולא היתה העזרה גדולה ממה שהיתה קודם. אמנם לפי דברי חכמי אמת אין זה יציאה מן הטבע, כי דבר שהוא דרך נס ודרך פלא אינו טבעי, ואינו משתתף עם הטבע כלל, עד שיהיה קשה, אבל הוא דבר בלתי טבעי. ולפיכך כאשר היו משתחוים היו בריוח, כי היה זה על ידי עולם הנבדל, שמשם הנסים באים אל העולם, ושם הוא הכל מרווח. כאילו יצאו מעולם הטבעי להיות עומדים בעולם שאינו טבעי, אשר לא ישתתף עם הטבעי, ולא ידחק הבלתי טבעי את הטבעי, ונשאר המקום בגדלו לשאר אנשים, אך אל המשתחווים היה בריוח". וכוונתו לספירת בינה, שעל כך מורה שם י-ה, וכפי שכתב השערי אורה בשער החמישי, הספירה הששית: "ולפעמים נקראת הבינה בשם 'י-ה'". ותיבת "בינה" היא אותיות "בן י-ה" [זוה"ק ח"ב קטו:]. וראה למעלה פס"ד הערה 316, ובסמוך הערה 65 [משמע מדבריו ש"מרחב י-ה" הם שתי מלים נפרדות. ובגמרא (פסחים ריש קיז.) נחלקו אמוראים בזה].
(64) לשונו למעלה הקדמה שניה [קטז:]: "ויש רמז מופלג במה שהיה דווקא השתחוייתם בהרחבה, כי ההשתחויה הוא לשם י-ה. ובזה תבין מה שאמרו בסוף מסכת סוכה [נג:] 'לי-ה אנו משתחוים, ולי-ה אנו מודים'. ושם זה מרחיב בצר, דכתיב [תהלים קיח, ה] 'מן המצר קראתי י-ה ענני במרחב י-ה', והוא דבר פלא למבין". והנה סתם ולא ביאר מדוע ההשתחויה היא לשם י-ה [רק ציין שהואיל וזה כך, ממילא משם זה באה ההרווחה מצר]. ונראה, שלשון הגמרא [לפי הגהות הב"ח] הוא: "אנו לי-ה ולי-ה עינינו. איני, והאמר רבי זירא, כל האומר 'שמע' שמע' כאילו אומר 'מודים' מודים' ["דתנן (ברכות לג:) משתיקין אותו משום דמיחזי כשתי רשויות" (רש"י שם)]. אלא הכי קאמר, המה משתחוים קדמה, ואנו לי-ה משתחוים, ועינינו לי-ה מיחלות ["דכיון דאתרי מילי קמדכר ליה תרי זימני, ולאו אחדא מילתא תרי זימני, לית לן בה (רש"י שם)]". ובעין יעקב שם הלשון הוא: "אנו לי-ה משתחוים, ולי-ה עינינו מיחלות". הרי הגמרא השוותה אמירת י-ה פעמיים לאמירת "שמע" ו"מודים" פעמיים. ובנתיב התשובה פ"ה [פא.] ביאר את הצד השוה שבין "מודים" ל"שמע", וז"ל: "כי כל ההודאה מצד שהוא מודה אל השם יתברך, ודבר זה מורה על אחדותו יתברך. ולכך אמרו ז"ל [ברכות לג:] האומר 'מודים' 'מודים' משתקין אותו, כמו מי שאומר 'שמע' 'שמע'. ומה שההודאה היא מורה על אחדותו, אין כאן מקומו, והתבאר בנתיב התפלה, עיין שם" [ראה למעלה פי"ב הערה 85, ופס"ד הערה 285, שבנתיב העבודה נתבאר שבהודאה האדם מוסר את עצמו אל ה', ומבטל את עצמו אל ה']. ואף אנן נאמר שהואיל והגמרא השוותה אמירת י-ה פעמיים לאמירת "מודים" פעמיים, מוכח מכך ששם י-ה מורה על אחדותו, לאמר שאין עוד מלבדו. ומחמת כן ההשתחויה היא לשם י-ה, כי ההשתחויה היא ההתבטלות לאחד, וכפי שכתב בח"א לב"ב כה. [ג, עט:], וז"ל: "ביאור זה שלכך תנועות צבא השמים למערב, מפני שזהו השתחויה לסבה ראשונה, כי בטול מציאות אל הסבה הראשונה, וזהו ההשתחויה שאמר דוד [נחמיה ט, ו] 'וצבא השמים לך משתחוים'. כי מצד השקיעה דבר זה השתחויה שלהם, כי ההשתחויה הוא הכנעה למי שהוא משתחוה אליו, והרי השקיעה אין לך הכנעה יותר מזה, ומפני כי ההכנעה שהוא לצבא השמים הוא מצד העלה יתברך, והשכינה במערב [ב"ב כה.], לכך השקיעה שהוא ההכנעה שלהם... כי הנמצאים שבים אל השם יתברך להודיע כי הוא יתברך אחד". ובדר"ח פ"ה מ"ו [רז.] כתב: "כי שם י-ה מורה שהוא הכל, כי כל השמות הם בשם המיוחד, ושם י-ה כולל שם המיוחד, והוא במלואו יו"ד ה"א, והוא כ"ו, כמספר שם המיוחד [הויה]. לכך מתמיה על הרשעים [תהלים צד, ז "ויאמרו לא יראה י-ה"], כי אשר הוא הכל, אי אפשר שיהיה נעלם ממנו דבר, שאם כן היה מסולק ממנו אותו דבר שלא ידע, ולא היה הכל" [הובא למעלה הקדמה שניה הערה 400].