אור ברסלב

פירושים והערות מהרב יהושע הרטמן על גבורות השם· רבי יהושע הרטמן

פרק ע

פרק סט

(1) פירוש - לכל דבר יש מקום התואם לענינו ומעלתו, וכפי עניינו ומעלתו כך הוא מקומו. וזהו יסוד נפוץ בספריו. וכגון, למעלה פכ"ב [רעז:] כתב: "כל דבר צריך למקום מיוחד". ולמעלה פכ"ט [תצח.] כתב: "כי הדברים אשר הם מחולקים, כל אחד יש לו מדריגה בפני עצמו, כמו שאמרו ז"ל [אבות פ"ד מ"ג] 'אין לך דבר שאין לו מקום', כלומר שיש לו מדריגה בפני עצמו, שבו נבדל מזולתו". ולמעלה פס"ב [תקכג.] כתב: "הוא יתברך מושל על כל גוים, בזה נדע שהוא רם על כל המלאכים הרמים... כשם שהוא עליון, כך ישיבתו בשמים ממעל, וזה שאמר [תהלים קיג, ד] 'על השמים כבודו'". ובדר"ח פ"ג מ"ג [קטו:] כתב: "כל דבר בעולם אשר ברא השם יתברך יש לו מקום אשר הוא נברא עליו, שהוא מדריגתו ומקומו, וכמו שאמרו [אבות פ"ד מ"ג] 'אין לך אדם שאין לו שעה, ואין לך דבר שאין לו מקום'". ובנצח ישראל פכ"ד [תקיא:] כתב: "כי כבר ידוע כי כל דבר יש לו מקום לפי מעלתו ולפי ענינו". ושם פנ"ו [תתסה.] כתב: "כאשר תתבונן בכל הדברים אשר יש להם מקום, הנה מקום שלהם מתיחס וראוי להם. כי כל דבר לפי מה שהוא יש לו מקום מיוחד. ואין דבר בעולם שלא יהיה לו מקום מתיחס לו". ובבאר הגולה באר הרביעי [תלג.] כתב: "לכל דבר ודבר יש מקום ומדריגה מיוחד בפני עצמו בעולם, שאין מקום זה כמו זה". ובאור חדש פ"א [שמז.] כתב: "כמו שהם מחולקים במדריגותם, כל אחד מקום שלו לפי מדריגתו". וכן הוא בהקדמה לדרוש על התורה [ז:], נתיב התורה פ"ג [קנג:], ועוד. והנה מדבריו כאן, וכן מהמקבילות הנ"ל מבואר שהמקום הוא סימן למעלת העומד בו. אמנם למעלה פי"ט [קפ:] כתב שהמקום הוא סבה למעלת העומד בו, וכלשונו: "כי המקום הוא גורם דברים הרבה". ובדר"ח פ"א מ"ד [רמא:] כתב: "כי ביתו אשר שם דירתו, הוא עיקר גדול, כאשר הוא בית אלקי קדוש, לפי שהאדם תמיד שם. וכאשר ביתו, אשר שם דירתו, במעלה, נחשב לאדם שיש לו מעלה גדולה עליונה". ומכך מבואר שהמקום הוא סבה למעלת העומד בו, שלכך יש לאדם לתקן ביתו במעלה אלקית, כדי שמעלה זו תחשב לאדם מעלה גדולה. אך אם המקום היה משקף את מעלת האדם בלבד, ולא מעצב את מעלתו, בודאי שלא היה עליו לתקן את מקומו, אלא לתקן את עצמו. וכן אמרו חכמים [הוריות יב.] "אין מושחין את המלכים אלא על המעיין, כדי שתמשך מלכותן", ובח"א שם [ד, נט:] כתב: "יש בני אדם מתמיהים על זה, ומכ"ש מן האומות ששואלין על זה, כי נראה שהוא כעין ניחוש. ואין זה ניחוש, כי הרבה דברים תלוים במקום, כי הכל כאשר המקבל מוכן. ולפיכך כאשר מוכן המקום שיקבל המקבל, אז מקבל הדבר הטוב. וכן אם המקום רע, אין מקבל המקבל דבר טוב. ולפיכך אמר שאין מושחים את המלכים אלא על המעיין, שזה המקום מוכן לקבל המשך, שהרי המים מושכין, וכן תמשך מלכותו". ובגו"א במדבר פכ"ב אות ח [שסה:] הוסיף פן שלישי ביחס אדם אל מקומו, שכתב: "כי המקום נחשב בשביל אדם חשוב שבו", הרי שמעלת המקום מסובבת ממעלת האדם. נמצא שהמקום הוא סבה למדריגת האדם, הוא סימן למדריגת האדם, והוא מסובב ממדריגת האדם [הובא למעלה פי"ט הערה 91, פמ"ה הערה 42, פס"ב הערה 60, וש"נ]. וראה למעלה פס"ז הערה 107, והערה הבאה.

(2) ופירש רש"י [שם]: "ממלא מקום אבותיו - גדול כאביו". ושוב כתב רש"י [סנהדרין כד.]: "ממלא מקום אבותיו - חשוב כאביו". ושוב כתב [הוריות יא:] "יורם ממלא מקום אבותיו הוה - דכי מלך אכתי הוה צדיק, ממלא מקום אבותיו הוה, ואחר כך החמיץ". ובגו"א במדבר פ"י אות כח [קנב.] כתב: "מה שהניחו דושנה של יריחו ליתן אותה למי שיש בית המקדש בחלקו [רש"י במדבר י, לב], כדי שלא יערער ויאמר מקום בית המקדש היה טוב יותר, ולכך הניחו את המקום שהיה יותר דשן ליתן לו. ואם תאמר, מה הטובה הגדולה הזאת... אין זה קושיא, כי אחר שהיה לו המקום שהוא תמורת המקום הנכבד, יורה חשיבות המקום על מעלת העומד בו, כי המקום מורה על מעלת העומד בו. לכך קראו רז"ל המעלה בשם 'מקום', באמרם 'ממלא מקום אבותיו', שתראה כי המקום מורה על מעלת הדבר. וכאשר נתנו לנחלתו המקום שהוא תמורת המקום המקדש, מורה על מעלתו של היושב בו. ומפני שהמקום יורה על מעלת העומד בו, ימשך אחר זה כמה מעלות וכמה ברכות, לפי מקום מעלתו וחשיבותו". ובתפארת ישראל פכ"ד [שנו:] כתב: "כי אחר שיש לאדם מקום מיוחד לעצמו, מורה זה על חשיבות מיוחד שיש לו... כי נזכר שם 'מקום' על המעלה בכל מקום". ובח"א לשבת קיג: [א, נא:] כתב: "כי 'הלום' [שמות ג, ה "אל תקרב הלום"] נאמר על המקום, והמלכות נקרא 'מקום', מפני כי שם מקום נאמר על המדריגה והמעלה, 'ממלא מקום אבותיו', ולפיכך נקרא המלכות, שהוא החשיבות והמעלה, נקרא 'הלום'" [ראה למעלה פ"ח הערה 65].

(3) בלשון המהר"ל "ברוב" אין עניינו רוב ומיעוט, אלא הרבה פעמים [כמבואר למעלה פ"ג הערה 13, פ"ז הערה 45, ופכ"ח הערה 45].

(4) לשונו למעלה פ"ח [שעו:]: "לפיכך בזכות זה [הקרבנות] יירשו הארץ הקדושה, כי לפי הענין האדם יש לו מקום. לכך כשנתן הקב"ה הארץ הקדושה לישראל, בודאי מפני שהם ראוים לה. וכן לכל אומה ואומה נתן ארץ כפי מה שהם... ולכך לפי מעלת ישראל, שיש להם מעלה נבדלת קדושה, יש להם ארץ קדושה". ובנר מצוה [צג:] כתב: "כי מקום בית המקדש הוא נבדל מן הגשמי, כאשר ידוע מענין בית המקדש שהוא נבדל ומסולק מן הגשמי". ובדר"ח פ"ד מי"ח [שעד.] כתב: "ויש לך לדעת עוד, כי במה שבעולם הזה האדם בו חמרי", ושם בהערה 1589 נתבאר שחומריות עוה"ז מגדירה את האדם הנמצא בו שהוא חומרי [הובא למעלה פמ"ז הערה 329]. ובח"א לבכורות ח: [ד, קכד:] כתב: "מה שהאדם הוא בארץ, מורה כי האדם מדריגתו חמרית... כי מקומו של כל דבר מורה על מדריגתו וענינו, שכל הדברים יש להם מקום לפי מדריגתם".

(5) נראה פירושו, שכבר השריש שהמקום נכנס בגדר האדם, והוא חלק ממהותו. וכגון, בתפארת ישראל פ"ז [קכג:] כתב: "כל דבר בעולם יש לו מקום, כמו שאמרו [אבות פ"ד מ"ג] 'אין לך דבר שאין לו מקום'. כאילו היה המקום שייך לאדם, עד שהמקום נכנס בגדר של כל דבר. ולכך צריך לכתוב בגט שם המקום [גיטין לד:]... כי המקום שייך לאדם, ונכנס בגדרו". ובדר"ח פ"ג מ"ד [קל:] כתב: "האדם שיש לו מציאות בעצמו, יש לו מקום מיוחד. ומפני כי יש לכל אדם מקום, נכנס המקום בהכרת האדם לומר 'פלוני ממקום פלוני', ואם שינה שם עירה ושם עירו הוא נחשב כמו שינה שמו ושמה, וכל זה כי יש לאדם מקום מיוחד". ובנתיב התשובה ס"פ ה [צא:] כתב: "כי המקום הוא גם כן צורך האדם, ויקרא האדם על שם מקומו, כאילו היה המקום גם כן מכלל חלקי האדם. והרי צריך לכתוב שם המקום בגט, כי אי אפשר שלא יהיה לאדם מקום, ונקרא האדם על שם מקומו. ומפני שנקרא האדם על שם מקומו, ולפיכך הוא שייך גם כן לאדם". ואמרו חכמים [סנהדרין לז:] שגלות מכפרת עון, וכתב שם בח"א [ג, קמז.]: "ראוי הגלות לכפרה... כי כל הדברים יש להם מקום, עד שנכנס המקום בגדר ובשם האדם... ומי שגולה ממקומו כאילו בטל עצם האדם... וזה מפני שהגלות כאשר אין לו מקום, הוא שנוי הכל, מאחר שהכל צריך למקום, וכאשר הולך בגלות ואין לו מקום, דבר זה הוא שינוי אל הכל". לכך יש התאמה בין האדם למקומו, כי מקומו הוא חלק ממהותו. זאת ועוד, מקומו של אדם נותן לו את קיומו, וכמו שכתב בדר"ח פ"ג מ"ד [קלה.]: "יש לאדם שמירה ביותר כאשר הוא במקומו... ולכך נקרא 'מקום', שהוא מקיים ושומר את אשר הוא מקום לו". ובנצח ישראל ס"פ ט [רמב.] כתב: "כי המקום נותן קיום ליושביו, שלכך נקרא 'מקום'... ודבר זה מבואר בכתוב במה שאמר [ויקרא כו, לח] 'וְאָכְלָה אתכם ארץ אויביכם'. ואין דבר שהוא סבה למעוט ישראל כמו הגלות". ושם פכ"ד [תקח:] כתב: "כל הדברים בעולם שאינם עומדים במקום הטבעי להם, והם יוצאים מן המקום המיוחד לכל אחד, הוא שינוי, ודבר זה הוא הפסד נחשב. כי המקום הוא קיום אל אשר הוא מקום אליו, כאשר מעיד עליו מלת 'מקום', שהוא לשון קיום. והיציאה מן המקום, שהוא קיומו, הוא אבוד אל אשר הוא מקום אליו". ובנתיב העבודה פ"ד [א, פז.] כתב: "כי כל דבר שיש לו מקום, הוא חזק מאוד, שהוא כמו האילן שיש לו שורש נטוע במקום אחד, שאף כל הרוחות באות אין מזיזין אותו ממקומו... כי המקום הוא תוקף הדבר, מגין על הדבר שהוא מקום לו, כאשר ידוע מענין המקום. ויורה על זה שם 'מקום', שהוא מקיים את אשר הוא מקום לו". וכן הוא שם פ"ה [א, פח.], ושם פי"ז [א, קכח:]. ובאור חדש פ"ד [תתיז.] כתב: "כי הקב"ה נקרא 'מקום' [ב"ר סח, ט], מפני שהוא יתברך מקיים הכל. ומפני כך נקרא גם כן המקום שהוא מקום אל העומד בו בשם 'מקום', כי הוא מקיים את העומד בו". ובח"א לשבת קמה: [א, עז.] כתב: "נקרא הישוב 'מקום', והמ' נוספת, ושורש המלה 'קום', כי מקומו הוא קיום שלו. והוא יתברך שהוא חוזק כל הנמצאים וקיומם, נקרא בשביל זה 'מקום', על שם שהוא נותן קיום לכל" [ראה למעלה פט"ו הערה 13, ופנ"ג הערה 66, וש"נ]. וזו הטעמה נוספת בהתאמה בין האדם למקומו, כי המקום מקיים את האדם, והאדם הוא תולדה מהמקום, ותולדותיהם כיוצא בהן. וכן כתב בקיצור בח"א לר"ה טז: [א, קח.]: "מקום הוא שורש, שמורה על עצם הדבר". ובמבוא לדרשות המהר"ל [עמוד 22] נכתב: "אין המקום כלי להתהוות האירוע בלבד, אלא הוא גם אחד הקוים היוצרים את תמונת הדבר".

(6) למעלה פרקים סו-סט. ולמעלה פס"ו [לאחר ציון 35]: "וכאשר תדע כי הוא יתברך מצטרף לנמצאים במה שהם עלולים, כי הוא יתברך שהוא עלת הכל, רצונו בעלול, וכאשר יש עלה יש כאן עלול נמצא. כי התקשרות הסבה הראשונה בנמצאים מצד שהוא יתברך עלה להם, והנמצאים הם עלולים ממנו... וכאשר התבאר זה אם כן אין עליך לומר שמיוחדים בזה העליונים, כי אם התחתונים, כי במה שנקראים 'עליונים' הם פועלים בתחתונים, והם כמו עלה נחשבים, ואין עיקר עצמם שהם עלולים. אבל התחתונים, במה שהם תחתונים, הם עלולים בעצמם. ולפיכך החבור האמיתי שיש לסבה הראשונה, שהוא עלה באמת, הוא בתחתונים, במה שהם עלולים באמת". ושם [לאחר ציון 191] כתב: "ומכל מקום נדע מזה שהשכינה מקומה בארץ לטעם אשר התבאר. ועוד יתבאר מה שזכו התחתונים בפרט להיות שכינתו יתברך בתחתונים, אם לא היה החטא המבדיל בין הנמצאים ובין העלה". ולמעלה ר"פ סז כתב: "התבאר לך בפרקים שעברו כי אל תפן אל מנחתם, היא מנחת שוא אשר הביאו אל ה', כי הוא יתברך קרוב אל המלאכים מצד שהם נמצאים עליונים. שאין הדבר כן, כי אם לא שהיה החטא מבדיל בין השם יתברך ובינינו, היה שכינתו בתחתונים, וזהו רוממות וגדולה אל השם יתברך". ולמעלה פס"ח [לאחר ציון 12] כתב: "ואמרו שהמלאכים נקראים עבדים, מפני שהם נבראים לצורך העולם, כי הם ממונים על עניני העולם, כמו העבד שהוא ממונה על צורך הבית. ויורה שמם עליהם שנקרא 'מלאך' מלשון שליחות, שהוא נשלח לעשות רצונו של הקב"ה. אבל ישראל הם נקראים 'בנים' [דברים יד, א], כמו שהבן הוא עלול מן האב, כך ישראל הם עלולים מן העלה הראשונה. ואין להאריך בכאן למה ראוי שישראל יהיו עלולים ראשונים אף למלאכים". ולמעלה פס"ז ביאר בהרחבה את מעלת הצלם שיש לאדם, שאינה נמצאת אצל המלאכים. ובסוף הפרק כתב: "ומכל מקום מבואר לך [ו]נגלה לך שהאדם נבחר, ולפיכך ראוי מצד הזה שיניח עליונים, ויהיה שכינתו אצל ישראל מצד המעלה הזאת [מעלת הצלם], כמו שאמרנו". נמצא שהחבור לתחתונים עדיף מחמת שני טעמים; (א) התחתונים הם עלולים בעצם. (ב) מעלת הצלם נמצאת בתחתונים.

(7) לשונו בנתיב התורה פ"ד [קצה.] "אבל אם תורתו עראי, ועוסק בתמידות בעסקיו, הרי עושרו נסמך על דבר עראי, שהוא דבר מקרה בלבד". וקודם לכן כתב שם [קפז:]: "אם לומד התורה לפרקים, דבר זה אינו רק במקרה, לכך הוא [משלי ו, לב] 'חסר לב', רצה לומר שהוא אינו נחשב מציאות". ובגו"א שמות פי"ב אות סג [רלד:] כתב: "הודיע אותם קודם, שלא יאמרו שהיה זה דרך עראי ודרך מקרה". ובח"א לסנהדרין צט: [ג, רכח.] כתב: "כל אשר הוא נמשך אל דבר שהוא במקרה, כמו הנואף, שאין לו אשה מיוחדת, רק דרך ארעי ודרך מקרי, אינו נחשב מציאת בעצם, רק מציאת מקרי". ובדר"ח פ"א מ"א [קיד.] כתב: "אמנם מה שאמר [אבות פ"א מ"א] 'משה קבל תורה מסיני', ולא אמר שקבל התורה מפי הקב"ה, יש לפרש כי לכך אמר 'משה קבל תורה מסיני', כי זה מורה על עיקר מעלת הקבלה של משה, שהיה הקב"ה מיחד לו מקום, והוא הר סיני, לתת לו שם תורה. ולא היה הדבר בקרי, כדכתיב אצל נביאי האומות [במדבר כג, ד] 'ויקר אלקים אל בלעם', שלא היה מייחד אליו מקום קבוע לדבר. ולא נקרא זה שקבל התורה ממנו יתברך, אם היה הדבר במקרה אליו. כי הקבלה שהוא במקרה לא נקרא קבלה, כיון שבמקרה היה. כי המקבל מקבל מן הנותן אשר מכוין למסור לו, ואז קובע לו מקום לזה. ולכך אמר 'משה קבל תורה מסיני', שהיה מייחד מקום לקבלה זאת, ולא היה כאן קבלה במקרה כלל". וראה למעלה פס"ד הערה 126. ולהלן ר"פ עא כתב: "הנה זהו המעלה האחרונה במה שבנה להם בית המקדש, שבאותה מדריגה ומעלה אחרונה הגיעו ישראל אל הדביקות בו לגמרי, במה שיהיה שכינתו ביניהם בקביעות", ושם הערה 5. וראה להלן פע"ב הערה 42.

(8) לשונו למעלה פס"ז [לאחר ציון 100]: "ואם אתה בא לתמוה על שאמרנו כי ישראל בפרט הם עלולים בעצם ובראשונה מזולת שאר התחתונים, אומר אני שאל תתמה, כי אף בערך מלאכי מרום ישראל הם יותר ראשונים. ואם שהדבר בתחלת הדעת נראה תמוה... תמצא שמתיחס אלקותו על ישראל, ולא אמר 'אנכי אלקי המלאכים וצבא השמים', כמו שהתבאר למעלה. מכל מקום המקום גורם להוסיף בכאן ולהאריך, כי הוא יסוד ועמוד התורה והשכלת מעשה אלקינו וסדור המציאות, כמו שיתבאר", ושם הערה 108. וקודם לכן [לאחר ציון 52] כתב: "דבר זה יש לך לדעת כי אחר שאמרנו שסדר המציאות כך חייב שיהיה שכינתו עם העלול". ומעמיד "סדר" לעומת "מקרה", שאין סדר אלקי למקרה. וכן כתב בכמה מקומות. וכגון, למעלה הקדמה שניה [עט.] כתב: "אם הפוך המטה נחש אינו טוב בעצם רק במקרה, אם כן אינו נחשב כלל מציאות, רק מציאות במקרה, ודבר זה לא יכלול כלל במציאות שהם מסודרים מאתו יתברך". ולמעלה פכ"א [רמט] כתב: "כאשר הקב"ה נותן אותם למקריים, אין כאן סדר". ולמעלה פנ"ד [קסז.] כתב: "דע, כי ענין יעקב היה כל דבריו שלא במקרה. שאילו היו דבריו של יעקב במקרה, דהיינו הירידה למצרים, היה אם כן הגאולה במקרה, והיה עיקר סדר העולם במקרה. שהרי ידוע ומפורסם בודאי כי הגלות והגאולה הוא עיקר מענין העולם וסדר שלו". ולמעלה פס"ד [לאחר ציון 417] כתב: "כי הטוב שהשם יתברך עושה, אל יאמר כי לאדם זה נעשה בלבד, ואם ימשך טובה לאחר מן הטוב, דבר זה במקרה. אין הדבר כך, רק שהטוב נעשה מן השם יתברך מסודר בתכלית הסדור, עד שכל מי שמקבל מן הטוב ההוא, נתן השם יתברך הטוב לו בעצם". ובח"א לשבת פט: [א, מו.] כתב: "הדבר שהוא מסודר אינו במקרה, כי המקרה אינו מסודר, שכך נקרא 'מקרה', שהוא מלשון קרי ובהזדמן". וראה למעלה פס"ד הערה 418 שנלקטו שם מקבילות נוספות ליסוד זה.

(9) כי היה לישראל את המשכן, המטולטל ממקום למקום. והרמב"ם [הלכות בית הבחירה פ"א ה"א] כתב: "כבר נתפרש בתורה משכן שעשה משה רבינו, והיה לפי שעה". ויש להעיר, שאמרו חכמים [עירובין נה:] דכל העיר נידונת כארבע אמות לשיעור תחומין של אלפיים אמה, אך יושבי צריפין מונין מפתח בתיהן אלפיים אמה ["דירה של הוצין וערבה, ואינו קבע, הלכך אפילו יש הרבה במקום אחד כשיעור מהלך מאה אמה אין חשובין עיר להיות כארבע אמות, וכל אחד מודד מפתח ביתו אלפים לכל רוח, אם בא לצאת" (רש"י שם)]. ומקשה הגמרא מדגלי מדבר, שנחשבים כעיר אחת לענין תחומין [שהרי כשהיו נפנים היו צריכים לצאת מחוץ למחנה]. ועונה הגמרא "דגלי מדבר קאמרת, כיון דכתיב בהו [במדבר ט, כ] 'על פי ה' יחנו ועל פי ה' יסעו', כמאן דקביע להו דמי", ופירש רש"י [עירובין שם] "כיון דכתיב על פי ה' יחנו - חשובה היא חנייתן להיות נידונת קבע". וכן אמרו בירושלמי [שבת פ"ז סוף ה"ב] "מה קשירה היתה במשכן, שהיו קושרין את המיתרים. ולא לשעה היתה. אמר רבי יסה, מכיון שהיו חונין ונוסעין על פי הדיבור, כמי שהוא לעולם". ולכאורה לפי זה אין טלטול המשכן עושה את מקומו לעראי, כי חנייתו נידונת קבע. ואפשר ליישב זאת על פי דברי החת"ס [או"ח סימן עב ד"ה ולמדתי] שחילק בין חניית ישראל להקמת המשכן, דהנסיעה והחנייה היו על פי ה', אך הקמת המשכן ופירוקו היו על ידי משה, ובזה הדרינן לכללא דכיון שהיה דעתו לפרקו מיד אחר הבנין אין הבנין אלא לשעה, ומותר מהתורה. לכך המקום שעליו נמצא המשכן הוא מקום עראי, ולא קבע.

(10) עד הקמת המקדש בימי שלמה [מבואר בהמשך דבריו], שהוקם 480 שנה לאחר יצ"מ [מ"א ו, א]. והרמב"ם [הלכות בית הבחירה פ"א ה"ב] כתב: "כיון שנכנסו לארץ העמידו המשכן בגלגל ארבע עשרה שנה שכבשו ושחלקו, ומשם באו לשילה, ובנו שם בית של אבנים, ופרשו יריעות המשכן עליו, ולא היתה שם תקרה, ושס"ט שנה עמד משכן שילה. וכשמת עלי חרב, ובאו לנוב, ובנו שם מקדש. וכשמת שמואל, חרב, ובאו לגבעון, ובנו שם מקדש. ומגבעון באו לבית העולמים. וימי נוב וגבעון שבע וחמשים שנה". ויש להעיר, שנאמר [דברים יב, ה] "כי אם אל המקום אשר יבחר ה' וגו' לשכנו תדרשו ובאת שמה", ופירש רש"י [שם] "לשכנו תדרשו - זה משכן שילה". ובגו"א שם אות ו [רב.] כתב: "פירוש 'לשכנו' ששם יהיה המשכן קבוע, ולא היה זה במדבר, וכן לא היה זה באותן י"ד שנים שכבשו ושחלקו [זבחים קיח: "ת"ר, ימי אוהל מועד שבמדבר ארבעים שנה חסר אחת. ימי אוהל מועד שבגלגל ארבע עשרה שנה; ז' שכבשו, וז' שחלקו"], דלא היה משכן רק מטולטל, ולא היה לו מקום קבוע. ובשילה הקימו המשכן, ונקרא זה 'לשכנו'". הרי שכבר בשילה היה להם "מקום קבוע", ודלא כהמשך דבריו כאן שזה היה רק בימי שלמה בבית העולמים. ויל"ע בזה.

(11) מה שכתב "מנוחה גמורה" [ולא "מנוחה" סתם] יוסבר על מה שנאמר [דברים יב, ט] "כי לא באתם עד עתה אל המנוחה ואל הנחלה אשר ה' אלקיך נתן לך", ופירש רש"י [שם] "אל המנוחה - זו שילה. הנחלה - זו ירושלים". ובגו"א שם אות יב [רז.] כתב: "הנחלה זו ירושלים. נקראת ירושלים 'נחלה', לפי שהנחלה אין לה הפסק. ולאפוקי ה'מנוחה', יכול שתתבטל המנוחה" [הובא למעלה פמ"ז הערה 556]. נמצא שאף משכן שילה נקרא "מנוחה", אך אינה "מנוחה גמורה", כי סופו להתבטל.

(12) כן נאמר בכמה מקומות. וכגון, בתורה נאמר [דברים יב, י-יא] "ועברתם את הירדן וישבתם בארץ אשר ה' אלקיכם מנחיל אתכם והניח לכם מכל אויביכם מסביב וישבתם בטח, והיה המקום אשר יבחר ה' אלקיכם בו לשכן שמו שם שמה תביאו וגו'", וכתב רש"י [שם פסוק יא] "והיה המקום וגו' - בנו לכם בית הבחירה בירושלים. וכן הוא אומר בדוד [ש"ב ז, א-ב] 'ויהי כי ישב המלך בביתו וה' הניח לו מכל אויביו מסביב, ויאמר המלך אל נתן הנביא ראה נא אנכי יושב בבית ארזים וארון האלקים יושב בתוך היריעה'". וכאמור אצל דוד נאמר [ש"ב ז, א] "ויהי כי ישב המלך בביתו וה' הניח לו וגו'", וכתב רש"י [שם] "אמר הרי נתקיים [דברים יב, י] 'והניח לכם מכל אויביכם וגו'', מה כתיב אחריו [שם פסוק יא] 'והיה המקום אשר יבחר וגו'', מעתה עלינו לבנות בית הבחירה". ואצל שלמה נאמר [מ"א ה, טז-יט] "וישלח שלמה אל חירם לאמר, אתה ידעת את דוד אבי כי לא יכול לבנות בית לשם ה' אלקיו מפני המלחמה אשר סבבהו עד תת ה' אותם תחת כפות רגלי, ועתה הניח ה' אלקי לי מסביב אין שטן ואין פגע רע, והנני אומר לבנות בית לשם ה' אלקי כאשר דבר ה' אל דוד אבי לאמר בנך אשר אתן תחתיך על כסאך הוא יבנה הבית לשמי". והרד"ק [שם פסוק יח] כתב: "הניח ה' אלקי - כי אחר המנוחה היתה המצוה לבנות בית המקדש, כמו שכתוב 'והניח לכם מכל אויביכם מסביב וגו' והיה המקום אשר יבחר וגו' לשכנו תדרשו'". ואמרו חכמים [סנהדרין כ:] "תניא רבי יוסי אומר, שלש מצות נצטוו ישראל בכניסתן לארץ; להעמיד להם מלך, ולהכרית זרעו של עמלק, ולבנות להם בית הבחירה. ואיני יודע איזה מהן תחילה... הוי אומר להעמיד להם מלך תחילה... ועדיין איני יודע אם לבנות להם בית הבחירה תחלה, או להכרית זרעו של עמלק תחלה, כשהוא אומר 'והניח לכם מכל אויביכם וגו' והיה המקום אשר יבחר ה' וגו'' הוי אומר להכרית זרעו של עמלק תחלה. וכן בדוד הוא אומר 'ויהי כי ישב המלך דוד בביתו וה' הניח לו מסביב', וכתיב 'ויאמר המלך אל נתן הנביא ראה נא אנכי יושב בבית ארזים וגו''".

(13) אודות השייכות בין מנוחה למקום, כן נאמר על בית המקדש [ישעיה סו, א] "כה אמר ה' השמים כסאי והארץ הדום רגלי אי זה בית אשר תבנו לי ואי זה מקום מנוחתי". ועוד נאמר [רות א, ט] "יתן ה' לכם ומצאן מנוחה אשה בית אישה וגו'". ובנצח ישראל פי"ח [תיא:] כתב: "וזה מפני שלא נתנו להם מנוחה שישבו במקום אחד, והם גולים ממקום למקום". ובנתיב התשובה פ"ה [פה:] כתב: "כל תלמיד חכם הפורש מן התורה, עליו הכתוב אומר [משלי כז, ח] 'כצפור נודד מקנו כן איש נודד ממקומו' [חגיגה ט:]... ורצה לומר כמו הצפור יש לו קן אשר הוא מקום לו, ואי אפשר שיהיה בלא קן מפני שהוא נודד ומעופף תמיד, וצריך אליו מקום למנוחתו. וכן האדם הגשמי שהוא בעל שנוי וחלל, ואין עומד האדם על ענין אחד, והתורה היא מקום קביעתו ומנוחתו. לכך התורה נחשבת קן אל האדם, מפני שהתורה עומדת נצחית".

(14) כמו שנאמר [דהי"א כב, ט-י] "הנה בן נולד לך הוא יהיה איש מנוחה והנחותי לו מכל אויביו מסביב כי שלמה יהיה שמו ושלום ושקט אתן על ישראל בימיו, הוא יבנה בית לשמי וגו'". והמלבי"ם [ש"ב יב, כד בחלק באור הענין] כתב: "ויקרא את שמו שלמה - מבואר בדברי הימים שכבר אמר ה' לדוד שבן המולך אחריו יהיה שמו שלמה, כי שלום יהיה בימיו". והפחד יצחק פסח [מאמר סח אות ה] כתב: "דורו של שלמה המלך הוא הדור בעל השלימות המוחלטת של מציאות כזו שיש בה מקום לקיום כל מצוותיה של תורה. שרק באותה המציאות שבה נמצא הדור ההוא, נוהגות בה כל מצוותיה של תורה. מציאות זו שכל מצוותיה של תורה נוהגות בה, תלויה היא בתנאים הללו; הופעת הנבואה בכל מדרגותיה, השראת השכינה של כהנים מדברים ברוח הקודש, אשר בזה מותנית היא מצות שאלת אורים ותומים, יסוד הסנהדרין בכל תיקוניהם, סדרי המקדש במילואם, תכסיסי מלכות בשלימותם, איש תחת גפנו ואיש תחת תאנתו בארץ ישראל כשרוב יושביה עליה. התקופה היחידה אשר בה נמצאו כל התנאים הללו במלא עוזם, היא תקופתו של שלמה המלך".

(15) מבואר מדבריו שרק כאשר ישראל במנוחה גמורה שייך שיהיה למקדש מקום קבוע. נמצא שמקום המקדש תלוי במנוחת ישראל. והיה אפשר לבאר שזו גזירת הכתוב, שבנין המקדש יעשה רק לכשתהיה לישראל מנוחה, ו"אז הניח להם השם יתברך מכל אויביהם מסביב, וכדכתיב בקרא" [לשונו כאן, וראה למעלה הערה 12]. אך לשונו כאן מורה שגם מצד הסברה מתחייב לומר כך, שכתב "ואז ראוי אל מקום קבוע, לא כאשר לא היה לישראל בעצמם מנוחה, ואיך יהיה מקום קבוע". וצריך לבאר סברה זו, דבשלמא שבית המקדש שייך למנוחתו יתברך, ניחא, שכל בית אמור לתת מנוחה לשוכן בו [כמבואר למעלה הערה 13], ומקרא מלא הוא [ישעיה סו, א] "כה אמר ה' השמים כסאי והארץ הדום רגלי אי זה בית אשר תבנו לי ואי זה מקום מנוחתי". אך מהי הסברה שבנין המקדש יהיה תלוי במנוחת ישראל. ונראה ביאורו, שלשון התורה הוא [שמות כה, ח] "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם", הרי ההשראת שכינה אינה מוגבלת למקדש, אלא מגיעה גם לישראל. ובגו"א בראשית פכ"ח אות כג [סז:] כתב ש"בית המקדש במה שהוא בית וועד השכינה, ושם יבוא האדם לעבוד את ה', יש בו שני צדדים; מתייחס לעליונים ותחתונים, והכל שוים בו. ולא יאמרו העליונים 'לנו הוא זה' במה שרשות בני אדם בו, ולא יאמרו בני אדם 'לנו הוא זה' במה שהוא מקדש ה'... בית המקדש נברא בשתי ידים [כתובות ה.] במה שהוא כולל הכל, והוא החבור בין עליונים ותחתונים, ראוי שיהיה נברא בשתי ידים. שהידים הם מורים על חלוק והבדל צד, ואילו בית המקדש יש בו כח הכל כמו שנתבאר, שהוא הוועד בין עליונים ותחתונים". הרי שבית המקדש הוא חבור בין עליונים ותחתונים, ולכך בנינו מותנה גם במנוחה של ישראל. וראה להלן הערה 177. והנה שרשו של השותפות בין הקב"ה לישראל בבית המקדש נתבאר במדרש [שמו"ר לג, א], שאמרו שם: "אמר הקב"ה לישראל, מכרתי לכם תורתי, כביכול נמכרתי עמה... משל למלך שהיה לו בת יחידה, בא אחד מן המלכים ונטלה, ביקש לילך לו לארצו וליטול לאשתו. אמר לו, בתי שנתתי לך יחידית היא; לפרוש ממנה איני יכול, לומר לך אל תטלה איני יכול, לפי שהיא אשתך. אלא זו טובה עשה לי, שכל מקום שאתה הולך קיטון אחד עשה לי שאדור אצלכם, שאיני יכול להניח את בתי. כך אמר הקב"ה לישראל, נתתי לכם את התורה; לפרוש הימנה, איני יכול. לומר לכם אל תטלוה, איני יכול. אלא בכל מקום שאתם הולכים בית אחד עשו לי שאדור בתוכו, שנאמר [שמות כה, ח] 'ועשו לי מקדש'". וברי הוא שהמשל של מסירת בתו של המלך לרשות בעלה המלך מורה על מסירת תורה שבע"פ לרשותם של חכמי ישראל, וזו כריתת הברית שעשה הקב"ה על התורה שבע"פ [גיטין ס:]. נמצא ששורש השותפות של הקב"ה עם ישראל בבית המקדש ["שהוא הועד בין עליונים ותחתונים"] הוא בשותפות של הקב"ה עם חכמי תורה שבעל פה [ראה למעלה הקדמה שלישית הערה 147, פמ"ז הערות 576, 582, ופס"ד הערה 134]. לכך מובן היטב שמנוחת ישראל היא תנאי בבנין המקדש [רמז לדבר; "שמעתא בעא צילותא כיומא דאסתנא" (מגילה כח:), ופירש רש"י (שם) "צילותא - דעת צלולה ומיושבת, שאינו טרוד בכלום מחשבה"]. ובסמוך יבאר שמקום המקדש נקבע מצד המקבל ["ואם כי הוא יתברך מצד עצמו אין לו מקום וגבול מקיף אותו, מכל מקום דבר זה הוא מצד המקבל, כי המקבל אינו מקבל החבור רק במקום מיוחד שהוא מוכן לו אל הקבלה"], ולפי זה פשיטא שמקום המקדש יהיה מותנה במצבו של המקבל.

(16) כמו שנפסל עבר הירדן להיות מקום מקדש, שאמרו חכמים [במדב"ר ז, ח] "ארץ כנען מקודשת מעבר הירדן; ארץ כנען כשרה לבית שכינה, ואין עבר הירדן כשר לבית שכינה". והרמב"ן [במדבר כא, כא] כתב: "אמרו רבותינו בעשר קדושות, שאין עבר הירדן ראוי לבית המקדש ולשכון השכינה".

(17) לשונו בח"א לבכורות נז: [ד, קל.]: "כי אין המקומות כולם מוכנים לקבלת הצורה בשלימות, כי יש מקום יותר מוכן אל החכמה ממה שהוא מוכן מקום אחר, וכן בכל מקום ומקום יש לו הכנה אל דבר מיוחד". וכן לא יתכן שיהיו כל המקומות בעולם בחשיבות שוה, וכפי שכתב למעלה פס"ז [לאחר ציון 54]: "כי אי אפשר לך לומר שכל האומות בשוה, שאם כן היו כלם בעלי חסרון, וזה כי התחתונים במה שהם תחתונים מצד הזה דבק בהם חסרון, ואינם בשלימות לגמרי. ולפיכך אם היו כל התחתונים וכל האומות בשוה, היו כלם בעלי חסרון, מצד שהם תחתונים. אבל עכשיו שהנבחרים הם חֵלֶק ויחידית, לא הכל, מעתה אף על גב שהם תחתונים, מכל מקום דבק בהם ענין אלקי בחלק מהם, כי על חלק בהם לא יפול שֵׁם חסרון תחתונים כמו שיפול על הכל, ודבר זה ידוע". דוגמה לדבר; בגו"א בראשית פ"ו אות יב [קכו.] ביאר שניתן לומר כלפי מעלה תארים כמו "וילך", "ויבא", "ויצא", וכיו"ב. ובתוך דבריו כתב: "ואם ישיב שאי אפשר לומר כך, דהרי 'כבודו מלא עולם' [קדושה דמוסף של ש"ק], והיה [הקב"ה] קודם לכן במקום ההוא ובכל העולם בשוה, ואם כן איך יתכן יציאה או ביאה. כל האומר זה סותר פינת התורה. שיהיה המקדש כאשר נתקדש בכבודו יתברך, כמו קודם שנתקדש בכבודו. ויהיה הר סיני קודם שבא כבודו, כמו אחר שבא שם, ואחר שסר הכבוד ממנו". הנה דחה לגמרי את דברי האומר שהקב"ה נמצא בכל מקום בצורה שוה. אך מ"מ צריך ביאור, מהו החרי אף הגדול הזה שכתב על האומר כן שהוא "סותר פינת התורה", הרי בפשטות הוא מרבה קדושה בעולם, ואף שטועה, מדוע נדון ברותחין. אלא הם הם הדברים; האומר שהכל קדוש בשוה, אינו מרבה קדושה בעולם, אלא עוקרה מהשורש, כי לא יתכן שהקדושה תימצא בכל מקום בצורה שוה, ואם הכל קדוש אזי שום דבר לא קדוש, ולכך יש בכך לסתור פינת התורה. וכן קרח טען [במדבר טז, ג] "כי כל העדה כולם קדושים". בפשטות כוונתו היא להאדיר קדושת ישראל. אך בעומק דבריו נמצאת היא החתירה לבטול קדושת ישראל, כי כאשר "כולם קדושים", הרי שאף אחד אינו קדוש, כי לא תתכן שהקדושה תמצא אצל הכל בשוה, אלא רק במיעוט [ראה למעלה פמ"ז הערה 331, פס"ז הערה 59, ולהלן הערה 25].

(18) ב"ר סח, ט "מפני מה מכנין שמו של הקב"ה וקוראין אותו 'מקום', שהוא מקומו של עולם, ואין עולמו מקומו". ומבאר שלא שייך אצל הקב"ה מקום משום ש"אין לו מקום וגבול מקיף אותו". ובדר"ח פ"ג מ"ג [קיז.] כתב: "הדבר שיש לו מקום הוא מוגבל, שזה ענין המקום אשר הוא מקיף ומגביל אשר הוא מקום לו... אבל הדבר אשר הוא בלי מקום... אינו מוגבל... כל אשר יש לו מקום הוא מוגבל מצד שהמקום יגביל את אשר בתוכו". ובתפארת ישראל פ"ז [קכג:] ביאר ששס"ה מצות לא תעשה מקבילות למקום, וכלשונו: "נתן לו שס"ה מצות לא תעשה, שיעמוד בסדר שלו, שלא יצא מן הסדר שנברא עליו... ויש לו [לאדם] מקום אשר הוא בו, אשר המקום מגביל הדבר שלא יצא... וכך נתן שס"ה מצות לא תעשה... מצות מגבילין את האדם שלא יצא חוצה ויעבור אלו שס"ה מצות, והם מקומו". וכן כתב בדרוש על התורה [טז.]. ומצינו שמקום נקרא "גבול", כמו [שמות י, יד] 'ויעל הארבה וגו' וינח בכל גבול מצרים וגו''. וכן [שמות יג, ז] "ולא יראה וגו' שאור בכל גבולך". וכן [ירמיה לא, טז] "ושבו בנים לגבולם". וכן [ישעיה ס, יח] "ולא ישמע עוד חמס שוד ושבר בגבוליך". ובלשון חכמים "קדשי הגבול" [קידושין סט:], ופירש רש"י [שם] "תרומה הנאכלת בכל מקום". ועוד כתב רש"י [כתובות כד:] "קדשי הגבול - תרומה שהיא נוהגת בגבולין חוץ למקדש ולירושלים". נמצא שמקום נקרא "גבולין" על שם הגבולות שהוא מחייב [ראה למעלה פט"ו הערה 13, פמ"ג הערה 71, ופנ"ג הערה 62]. ובתפארת ישראל פל"א [תסה:] כתב: "מה שאמר הכתוב [איוב כח, יב] 'והחכמה מאין תמצא', כלומר החכמה שבאה לעולם שהיא התורה אין לה מקום מוגבל כלל כי היא חכמה עליונה, ולפיכך היה מחזיר בכל העולם הקול ולא היה לו מקום מוגבל". ובח"א לסוטה יד. [ב, נו.] כתב שלא נודע מקום קבורתו של משה [דברים לד, ו] "בשביל מדתו של משה, שהיה צורה נבדלת, ואינו במקום מוגבל". ולכך ק"ו בן בנו של ק"ו ש"הוא יתברך מצד עצמו אין לו מקום וגבול מקיף אותו".

(19) מעין דברי הראב"ע [קהלת ה, א], שכתב: "אמר אברהם המחבר, הנה נא הואלתי לדבר, כי בעבור היות כבוד המקום מלא כל מקום, ולא יוכל האדם להשמר בכל מקום, הוכן לו מקום שיהיה לו קבוע" [הראני לזה ידי"נ המצויין הרה"ג רבי אברהם אלתר שליט"א]. ופירוש דבריו כאן הוא שהמקבל זקוק למקום שיהיה [המקום] ראוי ומוכן לקבלת הדבר. ואמרו חכמים [הוריות יב.] "אין מושחים את המלכים אלא על המעיין, כדי שתמשך מלכותם", ובח"א שם [ד, נט:] כתב: "יש בני אדם מתמיהים על זה, ומכל שכן מן האומות ששואלין על זה, כי נראה שהוא כעין ניחוש. ואין זה ניחוש, כי הרבה דברים תלוים במקום, כי הכל כאשר המקבל מוכן. ולפיכך כאשר מוכן המקום שיקבל המקבל, אז מקבל הדבר הטוב. וכן אם המקום רע, אין מקבל המקבל דבר טוב. ולפיכך אמר שאין מושחים את המלכים אלא על המעיין, שזה המקום מוכן לקבל המשך, שהרי המים מושכין, וכן תמשך מלכותו" [הובא למעלה פ"ח הערה 65].

(20) כמו שאמר שלמה [מ"א ח, כז] "כי האמנם ישב אלקים על הארץ הנה השמים ושמי השמים לא יכלכלוך אף כי הבית הזה אשר בניתי".

(21) "המקבל צריך אליו מקום מוכן אל החבור, ואליו נגלה במקום פלוני שהוא מוכן לו, כאשר ראוי אל המקבל" [לשונו בסמוך (לאחר ציון 24)]. ויש בזה הטעמה נפלאה; ידועים דברי המשך חכמה [שמות יב, כא] שכתב: "הנה יש להאריך שכל מקומות המקודשים אין יסודם מן הדת, רק מהאומה... כמו הר המוריה שמשם נברא אדם [פרקי דר"א פי"ב], ושם הקריב אברהם את יצחק [בראשית כב, ב]... והר סיני, מקום הדת, כיון שנסתלקה שכינה ממנו עלו צאן ובקר [שמות יט, יג]... ירושלים וכל ארץ ישראל והר המוריה בנויים על התייחסותם לאבותינו שרשי האומה... וזה דרוש עמוק". ומהו הביאור שקדושת המקום חלה רק אם יד אדם היתה מעורבת בכך, ולא כשהכל היה מצד הקב"ה [כמו הר סיני]. אלא הם הם הדברים; מצדו יתברך אין ענין של מקום ["כי הוא יתברך מצד עצמו אין לו מקום וגבול מקיף אותו"], וקדושת המקום היא רק מצד המקבל ["דבר זה הוא מצד המקבל, כי המקבל אינו מקבל החבור רק במקום מיוחד שהוא מוכן לו אל הקבלה"], לכך דין הוא שקדושה זו תחול רק אם יד אדם היתה מעורבת בכך. והדברים משמחים.

(22) למעלה פכ"ג [שכא.-שלו:], תפארת ישראל פל"ג [כל הפרק], נצח ישראל פ"ט [רלה:], שם פכ"ב [תסד:, תעא:], באר הגולה באר הרביעי [תיז., תלב.], גו"א שמות פ"ג אות ב [מד:], ח"א לע"ז ג: [ד, כה.], ועוד. וכן כתב בקיצור למעלה בהקדמה שניה [סח:, צט:].

(23) כפי שכתב למעלה פכ"ג [שכא:], וז"ל: "ואם תשאל, איך שייך בו יתברך שהוא בצרה עם ישראל. דע כי רז"ל תמצא בדבריהם הרבה מאוד מענין דבר זה, שאמרו כי הוא יתברך בצרה עם ישראל. ויותר מזה אמרו ז"ל בפרק קמא דחגיגה [ה:] על ענין חורבן הבית; מקום יש להקב"ה ובוכה שם, ומסיק שם בבתי גואי איכא בכיה, בבתי בראי ליכא בכיה, עד כאן. והרבה אנשים משתוממים מאוד כאשר יראו דברים כאלו בדברי חכמים, שנראים זרים מאוד. אבל בכל אלו דברים אין צד תמיה, שהרי בכתוב תמצא כזה; 'ויתעצב אל לבו' [בראשית ו, ו], ונאמר [שופטים י, טז] 'ותקצר נפשו בעמל ישראל', והרבה כיוצא בזה. לכך רז"ל לא הרחיקו כל אלו הדברים גם כן. וכל איש החכם ויבין דבר חכמה יוכל להבין כי אלו דברים אין בהם דבר זר. ודבר זה שאמר [שמו"ר ב, ה] שנגלה בסנה על שם [תהלים צא, טו] 'עמו אנכי בצרה', אין דבר זה מה שיקשה, כי דברים אלו הם כפי אשר נמצא לנו. ואל יהא ספק, כי המקבלים אי אפשר להם לקבל עצם כבודו יתברך. שאף המלאכים אינם יודעים כבודו, מפני שעצם כבודו אין מציאות שיוכל לקבל אותו. ולפיכך המקבלים מקבלים לפי כחם, לפי ריחוק שלהם שהם רחוקים מן השם יתברך. וכמו שאין לך לומר כי העליונים והתחתונים שוים, שהעליונים במה שהם עליונים מקבלים כבודו יתברך, ויותר כבודו עמהם, ממה שהוא בתחתונים. ולפיכך יאמר שהשם יתברך בוכה, וזה לפי המקבל, ובזמן מן הזמנים שנמצא מאתו הבכיה לפי המקבל. ואם שמצד אמתתו יתברך הכל הוד והכל שלימות, מכל מקום יאמר בזה לפי המקבל כמו שאמרנו. שכמו שיש הפרש בין המקבלים עצמם, שאין ספק שאין הכבוד והשלימות בתחתונים כמו בעליונים, וכך נוכל לומר שבזמן מן הזמנים נמצא בכיה גמורה בתחתונים, שהוא הפך השלימות. ואין זה נגד כבוד השם יתברך אם ימצא בנמצאים המקבלים דבר כזה, שהוא מצד המקבלים, שלא ימצא אצלם כבוד ה', עד שימצא בהם בכיה. ורצה לומר שלא נמצא השם יתברך בשלימות כבודו אל המקבלים. שאם ימצא השם יתברך בשלימות כבודו אל המקבלים, יאמר שהוא שמח, כי השמחה היא שלימות למשמח. וכאשר לא ימצא למקבלים בשלימות כבודו, יאמר שהוא מתעצב ושהוא בוכה, כי הבכיה וההתעצבות הוא בלתי שלימות למתעצב ולבוכה. ולפיכך כאשר היה בדור המבול, שאז היה בא להפסיד אותם, כתיב [בראשית ו, ו] 'ויתעצב אל לבו'. ועם כי אצל אמתתו יתברך אין התעצבות, הדבר הזה נאמר כפי המקבל, שהם הנמצאים, שהם מקבלים מדה זאת. כי בשעת המבול לא קבלו הנמצאים רק התעצבות, רצה לומר שלא נמצא השם יתברך להם בשלימות כבודו. כי הוא יתברך מאתו באים פעולות מתחלפות לפי המקבלים. וכאשר העולם בא לקבל ההפסד, אף כי מצד אמיתתו יתברך ויתעלה ההוד והשמחה לפניו, הנמצאים קבלו התעצבות. ואל תשמע אל דברי אנשים שפרשו דברים הרבה בזה הענין והאריכו בו, הכל אין דבר ממש, רק זה הדרך הוא דרך אמת שכל אשר נאמר 'ויתעצב ה' אל לבו', וכן [שופטים י, טז] 'ותקצר נפשו בעמל ישראל', שכך הנמצאים מקבלים מאתו שבענין זה ובתאר שהוא קצור נפש. שכל זה רצה לומר שלא בשלימות כבודו יתברך, בענין זה נמצא הוא יתברך אליהם, ומקבלים הנמצאים מאתו יתברך כפי אשר נמצא אליהם". וראה שם הערות 98, 103, 107, 108, 109, 114, 120, 123, 126.

(24) כאמור בתפארת ישראל פל"ג הקדיש את כל הפרק לבאר כיצד הכל נסקר מצדו של האדם, ובתוך דבריו שם [תפז.] התייחס אל מה שנאמר [שמות יט, כ] "וירד ה' על הר סיני", וכלשונו: "כי מה שאמר הכתוב 'וירד ה' על הר סיני', וכיוצא בזה, הם נאמרים כלפי האדם, כי כך נמצא השם יתברך אצל האדם, שהיה יורד מן השמים על הר סיני. וכיון שכך הוא אצל האדם, אף כי באמתת עצמו אין הדבר כך, רק שכך נמצא אל האדם, יאמר עליו כפי מה שהוא נמצא אל האדם... וגם בארנו שאין הכונה כי השם יתברך נראה בלבד אל המקבל באופן זה שהיה יורד, כי דבר זה אינו. רק הוא כך באמת נמצא, כי אל האדם הוא יורד על הר סיני". אמנם כאן מעורר מצד עצם בואו של הקב"ה להר סיני, שהוא מקום מיוחד, ולא מחמת הירידה שהיתה שם. ובח"א לסנהדרין צא: [ג, קעט:] כתב: "כי השכינה במערב, כדאיתא בפרק לא יחפור [ב"ב כה.]. ואף כי הוא יתברך אינו גשם, ואינו במקום שיאמר 'שכינה במערב', אבל יש מקום מקבל יותר כבודו ממקום אחר, וצד מערב מוכן לזה, כי הוא מקבל כבודו" [הובא למעלה הקדמה שניה הערה 290, ופמ"ב הערה 42]. וראה להלן הערות 49, 181.

(25) חוזר ומדגיש שהמקבל זקוק למקום מיוחד ומוכן. והביאור הוא שכבר השריש שבעולם הגשמי שבו אנו נמצאים, הקדושה יכולה להמצא רק במקצת ובמיעוט, וכמו שכתב למעלה פס"ז [לאחר ציון 54], והובא למעלה הערה 17. לכך בהכרח שמצידו של המקבל יש צורך במקום מיוחד ומוגבל, ולא שכל המקומות יהיו שוים לקדושה.

(26) לשונו בתפארת ישראל פל"ג [תצג.]: "לפיכך באו כל הדברים כמו [בראשית ו, ו] 'ויתעצב', 'ותקצר נפשו בעמל ישראל', כי כל הדברים האלו אינם באמתתו יתברך, כי באמתתו יתברך הוא במדרגתו ובמעלתו, רק הוא נמצא כך אל המקבל כאשר לא היו עושים רצונו, ורצה הקב"ה להפסיד אותם במבול, היה נמצא לאדם באותו זמן בהתעצבות... וכן אמרו [ילקו"ש ח"ב תשמו] 'עורה למה תישן ה'' [תהלים מד, כד], וכי יש שינה לפני הקב"ה. אלא בשעה שישראל אינם עושים רצונו של מקום, כביכול כאילו יש שינה לפניו. הרי כי נקרא שינה מצד המקבל, שכך נמצא השם יתברך אצל האדם המקבל שהוא בעולם הזה". והמקור ליסודו [שהכל נאמר מצד המקבל] נמצא בספר עבודת הקודש, חלק ראשון [חלק היחוד] פרקים יב-יג, שביאר בארוכה שמנין הספירות אינו מחייב רבוי באלהות חלילה, כי הכל הוא מצד המקבל, לא מצד הפועל. ושם פי"ב כתב: "וראיתי לאחד מחכמי הקבלה שכתב, וז"ל: עשר ספירות בלימה מיוחדים זה בזה יחוד נכון, וכולם באדון היחיד המאצילם כאור השמש... שאין השינוי אלא מצד המקבלים, בסוד אור השמש המכה בעשר זכוכיות, וכל זכוכית צבוע בצבע משונה מצבע שאר תשעת הזכוכיות, והאור של השמש הנראה חוצה מעבר הזכוכיות מלובש בכל גווני הזכוכיות. והרואה אשר הוא בלתי משכיל ומבין אומר שהשינוי מצד אמתת אור השמש, שהאור עצמו נשתנה. אמנם המשכיל יבין וידע ידיעה ברורה שאין השינוי מצד אור השמש, כי אור השמש לא ישתנה, ולא ישיגהו שינוי ולא חילוק ולא פירוד, ואין השינוי והחילוק והפירוד אלא מצד המקבלים המשונים, אשר הגיע בהם אורו הפשוט המיוחד אשר נתלבש בהם, ונתלבשו הם בו, עד כאן לשונו". ושם ס"פ יג כתב: "יתבאר מכל זה אם כן שחלוף השמות ומנין הספירות לא יחייבו רבוי כלל באדון יחיד... והכל מצד המקבלים, וזה מה שבקשתי באורו בזה הפרק" [הובא למעלה פכ"ג הערה 125]. והובא בחלקו בדר"ח פ"ה מ"ו [רא:-רב:].

(27) ראיה מובהקת ליסודו [שבעי מקום מיוחד לקדושה] היא מדברי הגמרא [סוטה לח.], שאמרו שם: "הרי הוא אומר 'בכל המקום אשר אזכיר את שמי אבוא אליך' [שמות כ, כא], 'בכל מקום' סלקא דעתך, אלא מקרא זה מסורס הוא; בכל מקום אשר אבוא אליך וברכתיך, שם אזכיר את שמי, והיכן אבוא אליך וברכתיך, בבית הבחירה, שם אזכיר את שמי בבית הבחירה". ופירש רש"י [שם] "בכל המקום סלקא דעתך - וכי בכל מקום שכינה באה ושורה דכתיב 'אבא אליך', והוא לא יחד מקום להזכרת השם".

(28) לשונו למעלה פס"ה [לאחר ציון 19]: "כי אין כבוד יותר מזה כאשר הוא נבדל מן כל צירוף ויחוס גשמי, שהגשמי או אשר מצורף אל הגשם, אין בו תפארת, כי יש בו עכירות וגסות גשמי". ולמעלה בהקדמה שלישית [קלד:] כתב: "נקרא זה 'התפארת', כי כל נבדל הוא מפואר, לפי שמסולק ממנו עכירות הגשמי, שהנבדל נקרא 'אור', שאין בו עכירות". וכן חזר וכתב בהמשך ההקדמה [קנג:, קנד:]. ובח"א לב"ק ט. [ג, א.] כתב: "הידור מצוה... מצד שהיא מצות השם יתברך היא מצוה אלקית, ומפני שהיא אלקית ראוי שתהיה מהודרת. כי הדבר שהוא חמרי גשמי, כל שהוא גשמי יותר אינו הדור ומפואר... כי תראה הארץ אשר יש בה עבות החמרי לגמרי... ואין צריך לזה ראיה כי החמרי אין בו הדור ונוי. ומפני כי המצוה היא אלקית, ראוי שתהיה המצוה מהודרת ומפוארת. וכן אמרו [שבת קלג:] 'זה אלי ואנוהו' [שמות טו, ב], התנאה לפניו במצוות. כי כאשר מתנאה לפניו במצוות, וזה מפני כי המצוה האלקית אינה גשמית, שהרי היא מצוה אלקית, וכאשר מתנאה לפניו אף במצוות, מורה כי הוא יתברך בלתי גשמי לגמרי, ועל זה אמר 'זה אלי ואנוהו', התנאה לפניו במצוות". ובעוד שכאן מבאר את פחיתות החומרי מחמת עכירותו החשוכה, הרי בשאר מקומות ביאר את פחיתות החומרי בעצם מהותו [ומחמת כן החומרי משולל מכבוד]. וכגון, בנתיב התורה פי"א [תמד:] כתב: "כי הכבוד מתיחס אל אשר הוא רחוק מן החמרי, כי החומר הוא בעל גנות וחרפה, כי מצד החומר נמצא הזנות ושאר גנות, ואילו השכל הנבדל מן החומר הוא הכבוד. ולפיכך ראוי לנהוג כבוד בחכמים עד שאמרה תורה [ויקרא יט, לב] 'מפני שיבה תקום והדרת פני זקן', וחיבר בעל שיבה גם כן עם זקן. מפני שהשיבה מפני זקנתו מסולק מן הגשמי החמרי לעת זקנתו, עד שהוא קרוב להיות נבדל מן הגשמי. ולפיכך ראוי אל הכבוד גם כן, שכל אשר מסולק מן החמרי הוא ראוי אל הכבוד... שבעל החכמה מסולק מן הגשמי, וכן הזקן בימים, ושניהם ראוים אל הכבוד". וכן כתב בדר"ח פ"ד מכ"ב [תמב:], באר הגולה באר הששי [קנז:], ח"א לב"מ פז. [ג, נא.], וח"א לב"ב י: [ג, סד:]. ואמרו חכמים [שבת קיג.] "'וכבדתו מעשות דרכיך וגו'' [ישעיה נח, יג], שלא יהא מלבושך של שבת כמלבושך של חול", ובח"א שם [א, נ:] כתב: "פירוש זה, כי השבת הוא קודש, כדכתיב [שמות לא, יד] 'קודש היא לכם'. וכל דבר שהוא קודש, נבדל מן עניני החמרי, כמו שהוא השבת... ומפני זה ראוי יום השבת הקודש לכבוד, כי הדבר הנבדל מן החומר יש בו כבוד, וחמרי אינו בעל כבוד. ולפיכך אמר הכתוב [ויקרא יט, לב] 'מפני שיבה תקום והדרת פני זקן', שיש לכבד הזקן שקנה החכמה, שאינו גשמי. כי ראוי הכבוד למי שמסולק מן החמרי. ולפיכך ראוי השבת, שהוא יום קודש, נבדל מן הגשמי החמרי, שהרי קודש הוא, ולפיכך ראוי שלא יהא מלבוש של שבת כמו מלבוש של חול, כדי שיהיה האדם מכובד במלבוש שלו" [ראה למעלה פס"ה הערה 20, וש"נ, פס"ז הערה 156, ולהלן פע"א הערה 10].

(29) במיוחד יש להעיר כן לפי דבריו למעלה פמ"ז [תקכה.], שכתב: "'ואנוהו' [שמות טו, ב], אבנה לו מקדש, שנאמר [ירמיה י, כה] 'ואת נוהו השמו'. ובאור זה כמו שאמרנו, כי הבית הקדוש הזה, שהוא נאה והדר, ובית הדר ראוי למלך הדר, וזהו 'ואנוהו'". ולמעלה פס"ה [לאחר ציון 32] כתב: "לפי שהתפארת שהיה לו מן התחתונים, הוא בית המקדש". ובנצח ישראל פכ"ו [תקמו:] כתב: "כי בית המקדש הוא עיקר פאר העולם" [ראה למעלה פס"ה הערות 20, 30, 33, ולהלן הערה 177], ואיזה פאר שייך להמצא אצל התחתונים בעלי החומר העכור. ולמעלה פס"ב [תקכ.] כתב: "שלא תאמר מאחר כי כבודו למטה, מצד השפלות שיש בתחתונים, הנה כבודו חס ושלום אינו שלם. לכך אמר אף על גב כי [תהלים קיג, ד] 'רם על כל גוים ה'', [שם] 'על השמים כבודו', ואין מצטרף הכבוד אל התחתונים". ואף על פי שבהרבה פסוקים מיוחס כבוד ה' לארץ דוקא, וכמו [במדבר יד, כא] "וימלא כבוד ה' את כל הארץ", וכן [ישעיה ו, ג] "מלא כל הארץ כבודו", ועוד. ובתפארת ישראל פמ"ו [תשו:] כתב שהקב"ה אומר על עצמו "אני בשמים, וכבודי בארץ". הרי שכבודו יתברך מתייחס לארץ אף יותר מאשר לשמים. וטעם גדול יש בדבר, כי "כבוד" מורה על התפשטות לזולתו, וכמו שכתב בבאר הגולה באר הרביעי [שפז:], וז"ל: "כי הכבוד הוא אצל הזולת, ואין שייך כבוד רק אצל אחרים, שרואים כבודו". ובגו"א שמות פל"ג אות יט [תסד:] כתב: "לפי שהכבוד, כל שהוא יתואר שהוא קשור בבעל הכבוד, אין הכבוד כל כך, כמו שהכבוד יתואר שאינה קשורה בו. [ש]לפי גודל הכבוד, מתפשט כבודו בזולתו, כמו שאמר [ישעיה ו, ג] 'מלא כל הארץ כבודו', שרוצה לומר התפשטות הכבוד בזולתו בכל הנמצאים". וזהו שאומרים במוסף של ר"ה "וישמעו רחוקים ויבואו ויתנו לך כתר מלוכה". ולכך "כבוד" הוא דוקא מן התחתונים המרוחקים, ולא מן העליונים המקורבים. וכן למעלה פס"ז [לאחר ציון 6] כתב: "הפירוש הנראה שבא לבאר רבי יוחנן [מגילה לא.] שההפך הוא ממה שחשבו ברוממות השם יתברך כאשר נמצא כבודו בין עליונים, וזה אינו, כי רוממות השם יתברך כאשר הוא מצורף אל השפלים, ולכך [שם] 'בכל מקום שאתה מוצא גדולתו של הקב"ה שם אתה מוצא ענותנותו'". ואילו כאן כתב להיפך; "הנה יש לשאול, איזה מקום כבוד מנוחתו, שיהיה מקום כבודו בתחתונים, אשר נראה שהכבוד מרוחק מהם, והם בעלי חומר גס מאוד ועכור, ואיך בהם נמצא מקום ראוי לחבור הקדוש הזה". אך זה לא קשה כלל, דאמנם כבוד ה' נמצא בתחתונים, אך זהו דוקא מפאת ריחוקם ושפלותם של התחתונים, וכמו שנתבאר. אך כאן יש צורך במקום הראוי ותואם למעלת החבור של הקב"ה עם הנמצאים, כי "אם הדבר חשוב, יש לו מקום חשוב" [לשונו למעלה לפני ציון 4]. ועל כך הוא שואל כיצד שייך שימצא בתחתונים מקום חשוב דיו שיוכל להתיחס לדבר כל כך נעלה כמו חבור השם יתברך עם הנמצאים התחתונים. וכך מורה לשונו הזהב, ששאל "ואיך בהם נמצא מקום ראוי לחבור הקדוש הזה". אמור מעתה, הכבוד בתחתונים הוא מחמת שפלותם, אך המקום בתחתונים הוא מחמת מעלתם, ועל כך שואל איזו מעלה יש לתחתונים [ראה למעלה פנ"ח הערה 91, פס"ב הערה 48, ופס"ז הערה 8].

(30) פירוש - הסוף משלים את כל מה שהיה לפניו, כי בסוף נגמר הדבר, ואינו נחשב יותר לדבר בלתי שלם. וכן כתב בכמה מקומות. וכגון למעלה פי"ג [תקצה:] כתב: "כי ההשלמה היה חושים בן דן, שהיה אחרון, שכן תמצא בדן ודגל שלו באחרונה... וחושים בן דן השלים המנין" [אמנם בפרק זה יבאר שבנימין הוא אחרון, ולא דן. וראה להלן הערה 47 בישוב הדבר]. ולמעלה פל"ג [תקעג:] כתב: "מכת בכורות... היא באחרונה, ובה נשלמו המכות, יש לה משפט השלמה שמתחבר אל שלפניו". ולמעלה פל"ט [כח.] כתב: "אין תפילין על הימין כי אם בשמאל, שהוא סוף וגמר. נמצא כי זרוע שמאל גמר קבלת כח התנועה, ושלימות הדבר בגמר שלו. לכך בזרוע שמאל דוקא שם יתן תפילין, שהם שם ה', עד שיהיה שם ה' על התחלת התנועה, שהוא החיים, ובגמר". ולמעלה פ"ס [תכח.] כתב: "כי אין ספק כי שלימות הדבר בא בסוף הדבר ובגמר שלו, כאשר כולו נגמר ונשלם". ובתפארת ישראל ס"פ מט [תשעח.] כתב: "כי מדרגת הזכר שהוא התחלה, והאשה משלמת את הזכר, וההשלמה הוא בסוף". ובח"א לסנהדרין לח. [ג, קמח:] כתב: "כי האדם נברא אחרון, בשביל שהאדם הזה משלים [מעשה] בראשית. והאדם מקשר העולם, עד שהוא אחד לגמרי. כי התחתונים בפני עצמם, והעליונים בפני עצמם, והאדם הוא שנברא מן העליונים ומן התחתונים, הרי האדם מחבר העליונים והתחתונים, עד שהעליונים ותחתונים נעשו לאחד, ואין עוד עליונים בפני עצמם והתחתונים בפני עצמם. ומפני כך נברא האדם אחרון, כי הדבר שהוא מחבר הכל, ראוי שיהיה האחרון. כמו מי שהוא עושה חלק אחד, ואח"כ עושה עוד חלק אחד, ואחר כך מחברם, עד שהכל נעשה אחד. ואם היה האדם נברא ראשון, הרי לא היה זה בריאתו שיהיה נברא לחבר ולקשר הכל". וכן כתב בח"א לשבת נה: [א, לא:], ודרשת שבת הגדול [קצד:]. וראה למעלה פי"ג הערה 32, פל"ג הערה 49, ובסמוך הערה 39. והנה למעלה פס"ט הערה 71 נתבאר יסוד אחר, והוא שהדבר מגיע לתכליתו הנרצית בסוף, ועד אז לא הגיע עדיין לתכליתו הנרצית. וראה להלן פע"א הערה 3 שנתבאר שם ששני היסודות האלו מתמזגים לדבר אחד.

(31) לשונו למעלה פמ"ד [רפו.]: "'כי אני ה' עושה חסד משפט וצדקה בארץ' [ירמיה ט, כג], בתחתון התחתונים, והוא הארץ, והשם יתברך, שהוא בעליון עליונים, משפיע לתחתון תחתונים". וכן כתב כמה פעמים שיסוד הארץ הוא בתכלית המטה מכל היסודות, וכגון, בבאר הגולה באר הששי [רלג.] כתב: "הארץ שהיא בתכלית המטה". וכן הוא בהמשך שם [ער.]. ובגו"א בראשית פ"א אות לג [כא.] כתב: "הארץ היא יסוד התחתון". ושם שמות פי"ב אות סז [רלח:] כתב: "נקרא מקומו [של הארץ] תכלית המטה, שהוא מקום הארץ". ובנתיב הענוה פ"ב [ב, ו.] כתב: "כי הארץ היא בתכלית המטה". ובהקדמה לאור חדש [נה:] כתב: "בודאי האדמה הוא בתחתונים לגמרי". ובדרשת שבת הגדול [רד.] כתב: "כי יסוד הארץ הוא התחתון והוא השפל שבכל היסודות, כמו שידוע מן הארץ". וכן כתב בגו"א דברים פ"ד אות כ [פו.], נתיב השלום פ"ג [א, רכה.], ח"א ליבמות סג. [א, קלז:], ועוד. ויש להעיר מדבריו בנתיב גמילות חסדים פ"א [א, קמט.], שכתב: "כי הארץ יש לה כנפים, אף על פי שהארץ היא למטה, הרי התהום הוא מתחת לארץ, ולכך הארץ יש לה התרוממות ראשון, ומפני כך אמר שיש לה כנפים". ואילו כאן כתב על הארץ "שהוא יסוד התחתון והשפל מכל הנמצאים". וראה למעלה פמ"ד הערה 93, פמ"ז הערה 329, והערה הבאה.

(32) ישנם ארבעה יסודות; אש, רוח, מים, וארץ [רמב"ם הלכות יסודי התורה פ"ד ה"א, רמב"ן בראשית א, א, והכוזרי ב, מד]. ובתפארת ישראל פ"ל [רמט.] כתב: "אלו שלשה יסודות, שהם אויר מים אש, הם למעלה. כי המטר מן מים עליונים הוא בא. ולפיכך כאשר נתנה התורה מעליונים, ימשך שנוי בכל, דהיינו בכל היסודות שהם למעלה. חוץ מן יסוד הארץ, כי התורה נתנה לארץ, ולא באה מן הארץ. ואלו שלשה יסודות נחשבים עליונים, ולכך נמשך השנוי בהם". ובבאר הגולה באר החמישי [כא.] כתב: "וחלקי המציאות הם ג'; יש מתיחס למים, ויש מתיחס לאש, ויש מתיחס לאויר. כי אלו ג' הם יסודות, והם נקראים אש"ם [אויר, אש, מים] בספר יצירה [פ"ג מ"ג], ומבוארים במקומות הרבה שהם יסודות הכל. ולא נמנה עמהם יסוד העפר לטעם מופלג, כי יסוד הזה שיש לו המטה במוחלט, אינו מתחבר עם הג' יסודות שאין להם המטה במוחלט, ולפיכך הארץ יסוד נבדל לעצמו, ואין כאן מקום לבארו. והדברים ברורים כי לא נמנו יסודות רק אמ"ש, והם אויר, מים, אש". ובח"א לב"ב עג: [ג, פח:] כתב: "כי היסוד הזה שיש לו המטה במוחלט, אינו מתחבר עם השלשה, כי הארץ שהיא כמו מרכז, יסוד נבדל לעצמו, ודבר זה ארוך לבארו" [ראה למעלה פ"מ הערה 96, פנ"ח הערה 63, ובסמוך הערה 38].

(33) לכך, אע"פ שהארץ מצד עצמה יש לה חומר גס ועב, מ"מ מעלתה היא מצד שהיא השלמת הכל, ואף דבר שאינו כ"כ חשוב מצד עצמו, מ"מ יכולה להיות לו חשיבות מחמת שמשלים את הכל. וראה להלן הערה 44.

(34) בראשית א, א "בראשית ברא אלקים את השמים ואת הארץ".

(35) בראשית ב, ד "אלה תולדות השמים והארץ בהבראם".

(36) ב"ר א, טו "למה פעמים שהוא מקדים ארץ לשמים, ופעמים שהוא מקדים שמים לארץ, אלא מלמד ששניהן שקולין זה כזה". וכן הוא בירושלמי חגיגה פ"ב סוף ה"א, ילקו"ש ח"א רמז ד, שם ח"ב רמז תקיא, ועוד. וכן הביא מאמר זה בגו"א בראשית פ"א אות סב [מג.], שם פ"ב אות כג [סג:], שם שמות פט"ו אות כג [שו.], וח"א לשבועות ט. [ד, יא.]. וראה למעלה פנ"ו הערה 165, ופס"ה הערה 130.

(37) יש להעיר, כי לכאורה נחלקו בזה התנאים, ודבריו כאן יהיו כדעת בית שמאי. שאמרו בגמרא [חגיגה יב.] "תנו רבנן, בית שמאי אומרים, שמים נבראו תחלה, ואחר כך נבראת הארץ... ובית הלל אומרים, ארץ נבראת תחלה, ואחר כך שמים... וחכמים אומרים, זה וזה כאחת נבראו". לכך בהשקפה ראשונה נראה שמה שכתב כאן ["השמים... נחשבים התחלת הכל"] הוא כדעת ב"ש, וזהו קושי מבואר. ועוד קשה, שבכמה מקומות כתב כדעת חכמים [ששמים וארץ נבראו יחד]. וכגון, בדר"ח פ"ו מ"י [שנב.] כתב: "כי השמים והארץ הם מתחברים ביחד, כמו העיגול והמרכז שבתוך העיגול. שלכך אמרו חכמים שנבראו שמים וארץ יחדיו, ואין זה בלא זה... כדאיתא בפרק אין דורשין [חגיגה יב.]". ובכת"י למעלה לפנ"ו [שנז] כתב: "לכך כתיב [בראשית א, א] 'בראשית ברא אלקים את השמים והארץ', וכאחד נבראו, להורות כי שקולים זה כזה". ובח"א לשבועות ט. [ד, יא.] כתב: "יש בשמים מה שאין בארץ, ויש בארץ מה שאין בשמים, ולכך מקדים פעמים השמים, ופעמים מקדים הארץ, לומר לך שהם שקולים, ולפיכך נבראו יחד" [ראה למעלה פי"ח הערה 125, פמ"ז הערה 574, פנ"ו הערה 165, ופס"ה הערה 130]. ובעל כרחך לומר שמה שכתב כאן "השמים... נחשבים התחלת הכל" אין כוונתו שנבראו תחילה, אלא הם נחשבים התחלה אל הכל [כפי שהארץ נחשבת סוף אל הכל], וזה צריך ביאור. וכן יש להבין, שתולה התחלתיות זו במה "שהשמים שהם עליונים", ומהו ההסבר לתליה זו. ונראה לבאר זאת על פי דבריו למעלה פס"א [תצג:], שכתב: "כי ההתחלה במה שהוא התחלה הוא יותר במעלה, שהרי הוא התחלה". ושם בהערה 127 הובאו דבריו בכת"י [שצז], שכתב: "כי ההתחלה במה שהוא התחלה הוא עליון במעלה מצד התחלתו, וקרוב אל המעלה העליונה הנבדלת, שהרי הוא התחלה". הרי שמעלת ההתחלה היא היותה קרובה ודומה לסבה ולפועל הנבדל. ובח"א לב"ב טז: [ג, עו.] כתב: "דבר זה ידוע כי הזכות והלבנות הוא התחלה, בעבור שהזכות והלבנות הוא פשוט יותר, והפשוט הוא התחלה. ובעבור זה השמים, אשר הם התחלה, הם זכים ובהירים. והאש אשר אינו פשוט כל כך, אינו זך ובהיר כל כך. ואחר כך הרוח אשר אינו פשוט ואינו בהיר ואחר כך המים ואחר כך הארץ שהיא אחרונה ואינה פשוטה, ולכך היא חשוכה וגסה". ובח"א לב"ב נח. [ג, פג.] כתב: "ההתחלה ראוי שתהיה אחת בעבור שההתחלה הוא מפועל אחד, שהוא סבת התחלה, ולכך מתדמה במה אל הסבה שממנו ההתחלה". ומבואר מזה שמעלת ההתחלה היא היותה קרובה אל הסבה הראשונה, ומפאת כן ההתחלה דומה במה אל הסבה הראשונה. לכך ההתחלה צריכה להיות פשוטה, זכה, לבנה, ואחת, כי רק כך תהיה להתחלה דמיון מסוים "אל הסבה שממנו ההתחלה" [ראה למעלה פס"א הערה 127 שהובאו חמשה טעמים בביאור מעלת ההתחלה, ודבריו כאן הם כטעם החמישי שם, שמעלת ההתחלה היא מפאת היותה הכי קרובה להקב"ה]. וכן מבואר מדבריו שכשם שמעלת ההתחלה היא דמיונה לסבה הראשונה, כך הוא הדין לאידך גיסא; כל דבר הדומה לסבה הראשונה, יש לו דין של התחלה [כלשונו בח"א לב"ב טז: (ג, עו.) הנ"ל, שכתב: "דבר זה ידוע כי הזכות והלבנות הוא התחלה, בעבור שהזכות והלבנות הוא פשוט יותר, והפשוט הוא התחלה"]. והואיל והשמים הם עליונים [ובכך הם דומים לסבה הראשונה], לכך השמים "נחשבים התחלת הכל".

(38) כמבואר למעלה הערה 32. ואודות שהשמים הם עליונים והארץ בתחתונים, כן כתב בגו"א בראשית פ"א אות לג [כ.]: "כי הארץ הזאת שנוי יש לה, שהיא בלבד נחשבת מן התחתונים, כי 'השמים שמים לה' והארץ נתן לבני אדם' [תהלים קטו, טז], יורה בזה כי שינוי יש בין הארץ ובין השמים, כי השמים הם מן העליונים, והארץ מן התחתונים, ובעבור חסרונה היא מחסרת מן השלימות תמיד" [הובא למעלה פ"ט הערה 231, ופס"ז הערה 57].

(39) כמבואר למעלה הערה 30. וראה להלן הערה 44.

(40) אודות שההתחלה היא התחלה אל הכל, כן כתב בכמה מקומות. וכגון, למעלה פל"ז [תשיב.] כתב: "זאת המכה [בכורות] שקולה כנגד הכל, כי הבכור נקרא 'ראשית' [בראשית מט, ג], והראשית במה שהוא ראשית הדבר הוא שקול נגד הכל, כי הראשית הוא התחלה אל הכל, ומאחר שהוא התחלה אל הכל נחשב כמו הכל". ובכת"י שם [שסא] כתב: "המכה העשירית מכת בכורות עומדת בפני עצמה, שקולה נגד כל המכות, מפני שהיא מכה לבכורות, שנקראים [תהלים עח, נא] 'ראשית אונם'. שכל דבר ראשית שקול נגד כל המכות. וידוע הוא דבר זה כי הראשית שקול נגד הכל, כמו הראש בבעל חי שקול נגד כל אברי האדם. וזה ידוע מדברי רז"ל שאמרו בעובר הנולד [חולין סח., נדה כט.] 'יצא ראשו הרי הוא כילוד דמי'. וזה מפני כי הראש... שקול נגד כל איברים. ובשאר איברים לא נחשב ילוד עד שיצא רובו [שם], ובראש בלבד נחשב כילוד דמי, שמזה תבין כי הראש הוא שקול נגד כל החי. וענין דבר זה הוא מבואר לחכמים, כי הראשית הוא שקול נגד הכל. ולפיכך המכה שהיתה בבכורות, שהם ראשית, והיתה המכה בראשית שלהם, שקול נגד כל המכות. וזה שאמרו כי שקול מכת בכורות נגד כל המכות". וכן כתב בקיצור למעלה בכת"י פל"ז [תצא:]. ולמעלה פנ"ז [רפז.] כתב: "אמנם המכה העשירית מכת בכורות, עומדת בפני עצמה, שקולה נגד כל המכות. מפני שהיא מכה לבכורות, שנקראים [תהלים עח, נא] 'ראשית אונם'. שכל דבר ראשית שקול נגד הכל מפני שהוא ראשית הכל, כמו שמבואר למעלה". ובתפארת ישראל פל"ז [תקנט:] כתב: "כי ההתחלה הוא עיקר הדבר, מפני שהוא התחלה אל הכל. ולכך ההתחלה הוראה על כל הדבר ומהותו, כי בכח ההתחלה הוא הכל, לפי שהוא התחלה אל הכל. רק כי אינו בענין קרוב, רק בענין רחוק, כי הכל הוא בכח התחלה, ואינו בפועל הנגלה". ובנצח ישראל פמ"ג [תשמו:] כתב: "כי התחלת הדבר יש לו צד בחינה שהוא עיקר הדבר, במה שהוא התחלה, ואחר התחלה נמשך הכל". נמצא שההתחלה היא הסבה, וההמשך הוא המסובב. ובדר"ח פ"א מי"ח [תסד.] כתב: "תמצא כי ראשית המאמר [המאמר הראשון] מתחיל בכלל העולם; 'בראשית ברא אלקים שמים וארץ' [בראשית א, א], שדבר זה כלל העולם, כי הכל נברא ביום הראשון [רש"י בראשית א, יד]... ובתחילת הבריאה נזכר בריאת כלל העולם, כי ההתחלה הוא התחלה אל הכל". ושם פ"ג מ"ד [קלא:] כתב: "כי אדם הראשון הוא כמו מין האדם בכלל, שנקרא 'אדם' על שם שהוא כולל כל מין האדם. כי ההתחלה שהיא התחלה לדבר, עומדת במקום הכל, והוא דומה כמו שורש האילן". ובדרשת שבת הגדול [ריט:] כתב: "כאשר תמנה המאמרות שבהם נברא העולם... הנה מאמר 'בראשית ברא אלקים' שהוא גם כן מאמר... והוא התחלת העולם. והתחלה זאת נחשב בכחו הכל, שהרי במאמר הזה נבראו שמים וארץ, ודבר זה הוא הכל, שכן כל התחלה [יש] בה הכל" [ראה למעלה פנ"ז הערות 74, 141, וש"נ].

(41) אודות שהאחרון הוא השלמה לכל, כן עולה מדברי רש"י [בראשית לה, יז], שכתב: "רבותינו דרשו עם כל שבט נולדה תאומה, ועם בנימין נולדה תאומה יתירה". ובגו"א שם אות יב [קפ.] כתב: "בנימין היו לו שני תאומות בעבור שהוא היה הסוף, וכמו שהראש ראוי שלא יהיה לו תאומה, כך הסוף יש לו רבוי תאומה, בעבור שכל סוף הוא השלמת הכל, יש בזה השלמה מיוחדת יותר מן שלימות החלק. ולפיכך עם בנימין, שהוא האחרון, ועמו נשלמו שנים עשר שבטים, נולדה נקיבה יתירה; האחת מה שהוא אחד מן השבטים ויש לו זוג, ועוד אחת מה שיש לבנימין השלמה יתירה כמו שאמרנו, לכך נולדה עמו עוד תאומה אחת, שהנקיבה היא השלמת האדם. וכן היה בהבל נולדה עמו תאומה יתירה [רש"י בראשית ד, א] לטעם זה, והבן זה מאד. לכך ב' בחינות יש בבנימין; האחד מצד עצמו כמו שאר השבטים, והבחינה השני מצד שהוא השלמת השבטים, וזה דבר בפני עצמו, ולפיכך נולדו עמו שתי תאומות". ובח"א לסוטה לו: [ב, עג:] כתב: "ויש לך לדעת כי היה בנימין כלול מדין ורחמים, כי לעולם האחרון הוא הכל, במה שהוא משלים הכל, ולכך היה כלול בנימין מדין וחסד, ולכך אמו קראה לו [בראשית לה, יח] 'בן אוני', שהוא דין. ואביו קרא לו 'בנימין' [שם], רצה לומר בן ימין [רש"י שם], שהוא הפך 'בן אוני'" [ראה למעלה פל"ג הערה 49, פמ"ז הערות 596, 603, פס"ט הערה 81, ובסמוך הערות 47, 58].

(42) לכאורה אין פסוק זה מורה שהארץ שקולה לשמים, דאדרבה, מתוך שהקדים שמים לארץ מוכח שהשמים חשובים יותר, והשקילות נלמדת משום שבפסוק אחר הקדים ארץ לשמים [כמבואר למעלה לאחר ציון 33]. לכך נראה שכוונתו להוכיח מפסוק זה שגם השמים וגם הארץ נקראו "ראשית", וכהמשך לשונו "ושניהם נקראו 'ראשית'". לאמר, שהואיל וידעינן ממקום אחר ששקולה הארץ כמו השמים, לכך כאשר אנו חוזרים לפסוק זה ["בראשית ברא אלקים את השמים ואת הארץ"] נבין שתיבת "בראשית" מוסבת גם על השמים וגם על הארץ. וכן בדר"ח פ"ו מ"י [שעב.] כתב: "השמים והארץ הם 'ראשית', דכתיב 'בראשית ברא אלקים את השמים ואת הארץ', והם ראשית העולם הזה הגשמי". וראה להלן הערה 191.

(43) דברים אלו מבוארים בגו"א בראשית פ"א אות ז [ח.] בביאור דברי רש"י [בראשית א, א] שהעולם נברא בשביל "בראשית", שהיא התורה וישראל, וכלשונו: "אמנם עיקר סוד זה מה שנברא בשביל התורה הוא כי ראשית כל הבריאה היא התורה, שהיתה נבראת קודם שנברא העולם אלפיים [ב"ר ח, ב]. ואין דבר נברא באחרונה רק ישראל, שהרי לא היתה אומה אחרונה לישראל, כי אדום ומואב נעשו לאומות קודם לישראל, וישראל באחרונה [ראה למעלה פס"ט הערה 51]. ומפני שהתורה היא ראשית הכל, ממנה נשתלשל הכל, ובשביל זה בשבילה נברא הכל. כמו האילן שהוא נטוע, אינו גדל רק בשביל העיקר, שהוא ראשיתו, ובשבילו גדל. ומכל מקום תכלית גידול שלו להוציא פירות, ובשביל תכלית זה גדל וצמח, שאם אין הפרי שיצא בסוף, לא היה גדל, וזה הוא שגורם גידול שלו. וכן ישראל שיצא באחרון מן כל הנבראים, והם שלימות כל העולם, וכאשר יצאו ישראל אז היתה שלימות כל עולם, ואז עמדה הבריאה, כי כבר הגיע התכלית והשלימות. לפיכך בשביל התורה נברא, שהוא הראשית והתחלה, ובשביל ישראל, שהם תכלית הכל. ובשביל כך נקרא גם כן ישראל 'ראשית' [ירמיה ב, ג "קודש ישראל לה' ראשית תבואתה"], כי התכלית הוא ראשית המחשבה. וכלל הדבר הזה, שהעולם נברא בשביל דבר שהוא ראשית והתחלה לכל הבריאה, כמו התורה שהיה התחלה, כי מן התחלה נמשך הכל. וכן בשביל הדבר שהוא תכלית ושלימות הבריאה שבו יושלם הכל ובא בסוף, וזהו ישראל. ובשביל כך היה דבר בישראל שלא היה בכל האומות, כי לא תמצא אומה באחרונה כמו ישראל, מורה על שישראל הם משלימים כל העולם, ולפיכך הם באחרונה. ובדבר זה יתבאר מה שאמרו חכמים [יבמות סא.] 'אתם קרוים אדם'. שהרי ישראל דומים אל האדם, שכל הבעלי חיים נבראו בראשונה, והאדם באחרונה, לומר שהאדם משלים הכל. וכן כל האומות נבראו ראשונה, וישראל באחרונה. ודברים נסתרים הם ונפלאים מאד" [הובא למעלה פ"ד הערה 73, פי"ח הערה 62, פכ"ג הערה 175, פכ"ט הערה 30, פל"ט הערות 83, 147, ועוד]. ושמעתי לבאר שיחס ההתחלה [השמים] אל ההשלמה [הארץ] הוא יחס של ספירת כתר לספירת מלכות, כי נקראת המלכות "ארץ" [פרדס רמונים שער כג פ"א]. אמנם כאן כתב "יפול שם 'ראשית' על התכלית, שהוא ראשית מצד ההשלמה". וזהו לכאורה טעם אחר מדבריו בגו"א הנ"ל, שכתב "בשביל כך נקרא גם כן ישראל 'ראשית', כי התכלית הוא ראשית המחשבה". ויש לבאר שכאשר התכלית היא חשובה ממה שקדם לה [כמו שישראל חשובים מהכל], אז תכלית זו היא ראשית המחשבה. אך כאשר מדובר בתכלית ששפלה ממה שקדם לה [כמו שהארץ שפלה מהכל], אין לומר שתכלית זו היא ראשית המחשבה, אלא שהיא "ראשית מצד ההשלמה". וכן מבואר בדבריו באור חדש פ"ט [תתשסד:], שכתב: "כי ישראל נקראו 'ראשית' מפני שהם ראשית המחשבה, כמו מי שזרע תבואה, ראשית מחשבתו הוא בשביל התבואה, לא בשביל הקש... כלומר האדם שהוא זורע, מחשבתו על התבואה, לא על הקש. כי הקש אחר שהוציא את התבואה, זורק את הקש, ונותן את התבואה באוצר. וכך השם יתברך שברא את העולם, בראו בשביל ישראל, ובשבילם העולם קיים... וזה כי הקש הוא גדל תחלה קודם התבואה, אבל לענין האבדון הוא תחלה, כי אחר שהוציא התבואה, משליך הקש לאבדון".

(44) פירוש - אף דבר שאינו חשוב מצד עצמו, מ"מ יכולה להיות לו חשיבות מצד שהוא משלים את מה שלפניו. ונביא שלש דוגמאות ליסוד זה; הרמב"ם [הלכות שבת פי"א ה"ט] כתב: "הכותב שתי אותיות חייב... כתב אות אחת והשלים בה את הספר, חייב" [מקורו מהגמרא שבת קד:]. הרי שאע"פ שכתיבת אות אחת אין בה בכדי לחייב את הכותב, אך כאשר אות זו משלימה את הספר, יש בה חשיבות מעבר לעצמה, והיא מחייבת את כותבה. דוגמה שניה; למעלה פי"ג [תקצג:] כתב: "ויש לשאול, באיזה אופן היה כאן שבעים נפש יוצאי ירך יעקב. ויש דעות הרבה בזה [ב"ר צד, ט]; רבי לוי אומר, אמם יוכבד השלימה המנין, כי היתה לידתה בין החומות... כי היתה לידתה במצרים בשביל שלא היתה יוכבד רק השלמה להשלים שבעים נפש, ומפני שלא היתה רק השלמה כמו שיתבאר בסמוך, לכך לא היתה לגמרי כמו הראשונים, שנולדים בארץ כנען" [ראה להלן "הלכות יין נסך ואיסורו" הערה 90]. דוגמה שלישית; בנצח ישראל פ"ח [ריד.] כתב: "כי העשירי נגרר אחר הט'... והוא השלמה לו, שהוא משלים לעשרה, שהוא סוף החשבון. ולפיכך אמרו חז"ל [ברכות מז:] קטן משלים לעשרה, מפני שאין בעשירי רק השלמה, לכך אף קטן משלים לעשרה" [הובא למעלה פי"ג הערה 27].

(45) אודות שהשכינה נמצאת במקום ההשלמה, כן כתב בסמוך: "כי אין השכינה בארץ בתחתונים רק מצד שהתחתונים הם השלמה... כי השכינה בתחתונים מצד שהתחתונים הם השלמה, וכל השלמה הוא באחרונה, ולכך כל אחרון שם השכינה". וראה להלן הערה 48.

(46) כמו שנאמר [דברים לג, יב] "לבנימין אמר ידיד ה' ישכון לבטח עליו חופף עליו כל היום ובין כתפיו שכן". ובגמרא [מגילה כו.] אמרו "רצועה היתה יוצאת מחלקו של יהודה ונכנסת בחלקו של בנימין, ובה מזבח בנוי, והיה בנימין הצדיק מצטער עליה בכל יום לבולעה, שנאמר 'חופף עליו כל היום', לפיכך זכה בנימין ונעשה אושפיזכן לשכינה". ובמקום אחר [יומא יב.] אמרו "לפיכך זכה בנימין הצדיק ונעשה אושפיזכן לגבורה, שנאמר 'ובין כתפיו שכן'", ופירש רש"י [סוטה לז.] "אושפיזכן לגבורה - שבית קדשי הקדשים בנוי בחלקו". ועוד אמרו [זבחים קיח:] "בשלשה מקומות שרתה שכינה על ישראל; בשילה, ונוב וגבעון, ובית עולמים, ובכולן לא שרתה אלא בחלק בנימין, שנאמר 'חופף עליו כל היום', כל חפיפות לא יהו אלא בחלקו של בנימין". וראה למעלה פמ"ב [קעח:], ושם הערה 29.

(47) בנימין הוא השבט האחרון שנולד מיעקב [בראשית לה, יח]. ורש"י [בראשית מח, ד] כתב "ונתתיך לקהל עמים - בשרני שעתידים לצאת ממני עוד קהל ועמים. ואף על פי שאמר לי [בראשית לה, יא] 'גוי וקהל גוים', 'גוי' אמר לי על בנימין, 'קהל גוים' הרי שנים לבד מבנימין. ושוב לא נולד לי בן, למדני שעתיד אחד משבטי ליחלק, ועתה אותה מתנה אני נותן לך". ולמעלה פמ"ב [קעט.] כתב: "בנימין הצעיר, והוא האחרון". וכמה פעמים כתב שבנימין הוא אחרון השבטים [ויהודה הוא תחילה לשבטים]. וכגון, למעלה פמ"ב [קעט:] כתב: "בסדר הדגלים בנימין הוא ימה [במדבר ב, פסוקים יח, כב], מפני שבנימין היה אחרון בשבטים. ויהודה הוא בראשונה, ולכך דגלו היה קדמה [שם פסוק ג]. כמו שדגל בנימין במערב, כך היה דגל יהודה במזרח". וכן יכתוב כאן בסמוך. ובאור חדש פ"ב [תקד.] כתב: "כי בנימין הוא הקטון שבשבטים". ובח"א לזבחים נג: [ד, סז.] כתב: "יש לך לדעת כי בנימין הוא האחרון בשבטים... ואף על גב שדגל דן צפוני מאסף כל המחנות [במדבר י, כה], דבר זה ענין אחר, שדן היה מאסף כל המחנות [ראה למעלה הערה 30]. אבל לענין הרוחות, נחשב בנימין אחרון, כשם שהוא אחרון בשבטים". ואמרו חכמים [ילקו"ש ח"א תתקנז]: "מפני מה זכה בנימין שתשרה שכינה בחלקו. משל למלך שהיו לו בנים הרבה, משהגדילו הלך כל אחד ואחד ותפס את מקומו. קטן שבכולם, היה אביו אוהבו אוכל ושותה עמו, נכנס נשען עליו, יוצא נשען עליו. כך בנימין הצדיק קטן של שבטים היה, והיה יעקב אבינו אוכל ושותה עמו, נשען עליו ויוצא, נשען עליו ונכנס. אמר הקב"ה, מקום שסמך צדיק זה ידיו, שם אני משרה שכינתי" [ראה למעלה הערה 41].

(48) נראה שכוונתו מתבארת על פי דבריו שכתב למעלה פס"ו [לאחר ציון 30]: "ויש לשאול, הנה השמים כסאו והארץ הדום רגלו, ויהא שכינתו בעליונים, ולמה בחר לשכון בתחתונים... וכאשר תדע כי הוא יתברך מצטרף לנמצאים במה שהם עלולים, כי הוא יתברך שהוא עלת הכל, רצונו בעלול, וכאשר יש עלה יש כאן עלול נמצא. כי התקשרות הסבה הראשונה בנמצאים מצד שהוא יתברך עלה להם, והנמצאים הם עלולים ממנו... וכאשר התבאר זה אם כן אין עליך לומר שמיוחדים בזה העליונים, כי אם התחתונים, כי במה שנקראים 'עליונים' הם פועלים בתחתונים, והם כמו עלה נחשבים, ואין עיקר עצמם שהם עלולים. אבל התחתונים, במה שהם תחתונים, הם עלולים בעצמם. ולפיכך החבור האמיתי שיש לסבה הראשונה, שהוא עלה באמת, הוא בתחתונים, במה שהם עלולים באמת" [ראה למעלה פס"ו הערות 36, 40, פס"ז הערה 47, ופס"ח הערה 70]. הרי החבור של הקב"ה עם התחתונים הוא מחמת שהתחתונים "הם עלולים באמת", וזהו דבריו כאן "שהתחתונים הם השלמה", לאמר שאין להם מצד עצמם שום חשיבות, וחשיבותם נמצאת מחוץ לעצמם. ובח"א לב"ב יז. [ג, עח.] כתב: "בנימין שהוא האחרון שבשבטים, זכה למדה האחרונה, היא השביעית". וכוונתו למלכות, שהיא שביעית [לאחר חג"ת ונה"י]. והם הם הדברים.

(49) מביא ראיה נוספת שהשכינה שורה באחרון, שהרי שכינה במערב, והמערב הוא צד אחרון, וכמו שמבאר והולך. ובהמשך יחבר את בנימין לצד מערב. וכן למעלה פמ"ב [קפא.] כתב: "ירד בנימין תחלה, מצד שהוא קרוב אל הים, והיה משתוקק לשם. ומפני כך זכה שתשרה שכינה בחלקו, מפני שנראה שיש לו כח מערב, והשכינה במערב" [ראה למעלה הערה 24, ולהלן הערה 181]. ומה שכתב כאן לשון בחירה ["והובחר צד המערב"], כן כתב הרמ"א בתורת העולה ח"א פ"ד, וכלשונו: "מאחר ששקיעת החמה הוא במערב, ועל ידי זה ניכרת שאינה אלוה, ואינה אלא כגרזן ביד היוצר, וצריכה לשקוע מלפניו, ושאדון עליה, לכן נבחר צד מערב שתהא מורה על השם יתברך, עד שאמרו 'שכינה במערב'". ובספר צדה לדרך [לרבי מנחם בן זרח, בן בנו של הרא"ש, דף מט.] כתב: "ובחר ברוח מערבי... וזהו שאמרו חז"ל 'שכינה במערב'".

(50) לשונו להלן בהמשך הפרק [לאחר ציון 121]: "כי המזרח נקרא התחלה וקדם בכל מקום בכתוב". וראה להלן הערה 122.

(51) לשון רש"י [שמות כז, יג]: "המערב קרוי 'אחור', כמו דאת אמר [דברים יא, כד] 'הים האחרון', 'ימא מערבא' [אונקלוס שם]". וראה להלן הערה 124, ופע"א הערה 1.

(52) כמו שאמרו [זבחים נד:] שקבלה היתה בידם שבית המקדש יהיה בחלקו של בנימין, וסנהדרין בחלקו של יהודה, ולכן בחרו בהר המוריה, שהוא סמוך לגבול יהודה, לפי שהסנהדרין צריכים להיות בעזרה, שנאמר [דברים יז, ח] "וקמת ועלית אל המקום אשר יבחר ה'". וכן נאמר [יהושע יח, יא] "ויעל גורל מטה בני בנימין למשפחותם ויצא גבול גורלם בין בני יהודה ובין בני יוסף". ורש"י [שם פסוק יד] כתב: "נמצא רוחב גבול בנימין... גבול דרומי שלו עם גבול צפונית של יהודה, ושם היתה ירושלים... לפיכך היה לשני השבטים חלק בה". וכן רש"י [זבחים נד:] כתב: "נחלת בנימין בצפונה של נחלת יהודה, וגבול נגב לבנימין הוא גבול צפונה ליהודה".

(53) לשונו בח"א לזבחים נג: [ד, סז.]: "יהודה הוא הראשון. אף על גב שראובן היה בכור [בראשית לה, כג], מכל מקום כתיב [שופטים א, ב] 'יהודה יעלה בתחלה', והוא ראש בכל מקום, ולפיכך נחשב יהודה ראשון". ולמעלה פמ"ב [קפ.] כתב: "יהודה הוא בראשונה [במדבר ב, ט], ולכך דגלו היה קדמה [שם פסוק ג]... כי המלך ילך בראש לפני העם". ובגו"א במדבר פ"ב אות ב [טז.] כתב: "ונראה שהכתוב מגיד לך מפני שיהודה הוא מלך [בראשית מט, י], ויש לתת אותו בצד שהוא חשוב יותר וקודם לשאר צדדין, לכך נתן במזרח, שהוא גם כן קדם. וכמו שנתן לו השם כבוד זה להיות בצד אשר הוא קדם, כן נתן לו במה שיעלה תחלה" [ראה למעלה פמ"ב הערה 39].

(54) לשונו בח"א לזבחים נג: [ד, סז.]: "מפני כי ההתחלה והתכלית יש להן המעלה כאשר ידוע, כי ההתחלה יש לו חשיבות בפני עצמו, והתכלית יש לו חשיבות בפני עצמו. ומפני כך יש לדעת כי ארץ ישראל שהיא באמצע העולם [תנחומא קדושים אות י], והארץ שהיא כדורית [במדב"ר יג, יד], מתקשר ההתחלה עם הסוף. ולכך היה גבול יהודה, שהוא התחלה, ובנימין הוא הסוף, מתחברים ביחד בארץ ישראל. והיה בחלק יהודה, שהוא התחלה, מקצת מן המקדש, ובחלק בנימין מקצת. רק בשביל כי התכלית שהוא השלמה יותר ראוי לקדושה, לכך היה עיקר המקדש בחלק בנימין".

(55) במדבר ב, יח-כב "דגל מחנה אפרים לצבאותם ימה וגו' ועליו מטה מנשה וגו' ומטה בנימן ונשיא לבני בנימין אבידן בן גדעוני". ואם תאמר, הרי גם אפרים ומנשה נמצאים בצד מערב, ומה מיוחד בבנימין יותר. דע, שלמעלה בכת"י פמ"ב [תקיג.] עמד על כך, וכתב: "וכן בסדר הדגלים בנימין הוא ימה, והוא אחרון בכל הג' שבטים אשר הם למערב, דכתיב 'דגל מחנה אפרים ימה ועליו מטה מנשה ועליו מטה בנימין'". נמצא שבנימין הוא ה"מערב שבמערב", האחרון שבאחרונים [הובא למעלה פמ"ב הערה 38].

(56) הם ד' נקודות שהזכיר כאן; (א) בית המקדש בתחתונים. (ב) שכינה בחלק בנימין. (ג) שכינה במערב. (ד) דגל מחנה בנימין במערב.

(57) כמו הארץ, בנימין, ורוח מערבית.

(58) "כי אין השכינה בארץ בתחתונים רק מצד שהתחתונים הם השלמה" [לשונו למעלה לפני ציון 48]. ובעוד שכאן כתב "וכל השלמה הוא באחרונה", הרי בנצח ישראל פכ"ז [תקסב:] כתב לאידך גיסא; "שכל אשר הוא באחרונה הוא השלמה".

(59) מביא מאמר זה כי יתבאר בו ש"בית המקדש הוא שלימות העולם, ולפיכך הוא מתיחס לצד מערב, שהוא השלמה" [לשונו להלן בסוף הפרק].

(60) "כלומר שעלו במחשבה להבראות קודם שנברא העולם, שאי אפשר לעולם בלא הם וכדאמרינן [ב"ר א, ד] שמחשבתן של ישראל קדמה לכל, ועל כרחיך לא נברא העולם בלא גיהנם לצורך הרשעים" [ר"ן נדרים לט:].

תוכן העניינים

פירושים והערות מהרב יהושע הרטמן על גבורות השם

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה