פירושים והערות מהרב יהושע הרטמן על גבורות השם· רבי יהושע הרטמן
פרק סט
(1) לשונו בנצח ישראל פנ"ד [תתמד:]: "אהרן שהיה עושה שלום וחבור בין ישראל לאביהם בשבמים, דבר זה הוא מצד השם יתברך, אשר הוא חפץ בחבור ובדביקות להיות עם ישראל... ענני כבוד היו על ידי אהרן [תענית ט.]... כי על ידי אהרן היה החבור של הקב"ה עם ישראל, כמו שתמצא בכל מקום כאשר היה נגלה השכינה בתחתונים, היה על ידי ענני כבוד; 'וירא ה' בעמוד ענן' [דברים לא, טו], וזה תמיד. 'ויהי ביום השלישי בהיות הבוקר ויהי קולות וברקים וענן כבד' [שמות יט, יז]. וגם כן בכל מקום שהיה גלוי שכינתו בתחתונים היה זה על ידי עמוד הענן. ולכך ראוי שיהיה זה על ידי אהרן, שעל ידי אהרן חבור השם יתברך אל ישראל... כי הענן מתייחס אל השמים, שהרי הוא נקרא 'ענן השמים' [דניאל ז, יג], וזה היה מורה על השתוקקות העלה אל התחתונים". ובבאר הגולה באר הרביעי [שצ:] כתב: "יש דביקות העלה אל אשר הוא עלול ממנו בעצם ובראשונה, כי אין עלה בלא עלול". ובדר"ח פ"ג מ"ו [קעח.] כתב: "דע כי הוא יתברך רוצה להיות עם הנבראים מצד כי אין עלה בלא העלול, לכך השם יתברך חפץ להיות עם אשר הוא עלה להם. ומפני כי העלה הוא קודם אל אשר הוא עלה להם, לכך השכינה מקדמת לפני עשרה [ברכות ו.], כי בודאי השם יתברך, אשר הוא העלה, קודמת אל מי אשר הוא עלול ממנו". ובנתיב הענוה פ"א [ב, ב:] כתב: "השגחת העלה הוא בפרט על העלול, ומפני כך מה שהשם יתברך גבוה, ומורה זה שהוא עלה, והעלה רואה את שהוא עלול בראשונה, כאשר העלה מצטרף אל העלול דווקא. ולפיכך השם יתברך רואה את השפל יותר ממה שהוא רואה את הגבוה, כי הגבוה אינו עלול כל כך כמו מה שהוא רואה את השפל ופחות, שהוא עלול לגמרי... כי השם יתברך, שהוא עלה, פונה אל העלול, והעלול הוא מקבל כבודו יתברך להיות השם יתברך עמו... כי העלה עם העלול והוא מוכן לקבל". וראה למעלה פכ"ב הערה 71, פמ"ו הערה 161, פמ"ז הערה 506, ופס"ז הערה 46.
(2) כמבואר בשלשת הפרקים הקודמים. ולמעלה פס"ו [לאחר ציון 30] כתב: "ויש לשאול, הנה השמים כסאו והארץ הדום רגלו [עפ"י ישעיה סו, א], ויהא שכינתו בעליונים, ולמה בחר לשכון בתחתונים. ובדבר זה מעלין ולא מורידין, יהיה אלקותו בעליונים, למה צריך בתחתונים, שהם עפר רימה ותולעה... וכאשר תדע כי הוא יתברך מצטרף לנמצאים במה שהם עלולים, כי הוא יתברך שהוא עלת הכל, רצונו בעלול, וכאשר יש עלה יש כאן עלול נמצא. כי התקשרות הסבה הראשונה בנמצאים מצד שהוא יתברך עלה להם, והנמצאים הם עלולים ממנו... וכאשר התבאר זה אם כן אין עליך לומר שמיוחדים בזה העליונים, כי אם התחתונים, כי במה שנקראים 'עליונים' הם פועלים בתחתונים, והם כמו עלה נחשבים, ואין עיקר עצמם שהם עלולים. אבל התחתונים, במה שהם תחתונים, הם עלולים בעצמם. ולפיכך החבור האמיתי שיש לסבה הראשונה, שהוא עלה באמת, הוא בתחתונים, במה שהם עלולים באמת", ושם הערות 42, 43 [הובא להלן הערה 159]. ולמעלה בסוף הפרק הקודם [לאחר ציון 91] סיכם וכתב: "הנה התבאר קצת מן הראיות מן דברי חכמים, שהפליגו בחכמתם, וכלם יענו ויעידו ויגידו שישראל בשביל שהם עלולים ממנו יתברך בעצם ובראשונה לכל הנמצאים, השם יתברך קרוב אליהם ומצטרף אליהם. ואם כן לא יקשה לך למה הוא יתברך בחר בישיבתו בתחתונים".
(3) אודות שהעלול פונה אל עלתו, כן כתב למעלה פמ"ז [תצ:]: "כי ענין השירה, כי העלול אשר נמצא מן העלה, משתוקק אל עלתו אשר הוא בא ונמצא ממנו, ולכך משתוקק אל עלתו אשר בראו. ודבר זה כאשר הוא עלול ונברא בעצם, רצה לומר שהוא עלול בעבור עצמו, ואינו בריאה שנברא בשביל דבר זולתו. שאם לא נברא מצד עצמו, רק כדי לשמש זולתו, כמו הבעלי חיים שאינם מדברים, כיון שאינו עלול בעצם, שהם נבראים בשביל האדם, אין עליו שם עלול שיהיה משתוקק אל העלה, שלא נברא מצד עצמו. ולפיכך אין ראוי לומר שירה רק ישראל, מה שהם נקראים 'בנים' אל השם יתברך [דברים יד, א], והם עלולים בעצם ממנו. לא כמו האומות, שהם נבראים בשביל ישראל. אבל ישראל נקראו 'בנים' ועלולים מן השם יתברך, ועלול כזה משתוקק אל העלה. וזהו השירה, שהוא השתוקקות העלול אל העלה". ובנתיב העבודה פ"ג [א, פג:] כתב: "למה האבות תקנו התפלה [ברכות כו:], וכי לא התפלל אדם ונח גם שאר צדיקים... כבר בארנו כי התפלה היא אל השם יתברך, שצריך האדם, שהוא העלול, פונה אל העלה ונתלה בו, ולכך מתפלל אל העלה, ודבר זה מבואר וזה שאמר... תפלות אבות תקנום. מפני כי האבות היו התחלה לכל העולם, שלכך נקראו 'אבות', ולא 'הצדיקים הראשונים', כי העולם כולו נברא בשביל ישראל, והאבות היו אבות והתחלה אל ישראל, וכאילו האבות הם העלול הראשון מן השם יתברך, אשר העלול צריך אל העלה ונתלה בו יתברך... ומפני כך האבות, שהם התחלה, תקנו התפלות, כי התפלה היא מה שמתחבר העלול אל העלה יתברך, והאבות הם העלול הראשון אשר יש לו צירוף אל השם יתברך" [הובא בחלקו למעלה פמ"ז הערה 404]. ובנתיב העבודה פ"ו [א, צב.] כתב: "מפני כי העלול נתלה בעלה, לכך העלול נושא לבו אל עלתו, שכל אחד נושא לבו אל מי שהוא צריך אליו, שהאדם צריך אל השם יתברך בתפלתו". וכן אמרו בב"ר [כ, ז] "אין תשוקתה של אשה אלא לאישה, שנאמר [בראשית ג, טז] 'ואל אישך תשוקתך'". ובנתיב כח היצר פ"ד [ב, קלא.] כתב: "אין תשוקת אשה אלא לאישה. דבר זה מצד כי משתוקק המקבל שהוא חסר אל המשפיע, והוא השתוקקות החומר אל הצורה... והאשה מושלמת באיש כמו שיושלם החומר בצורה". וכן ביאר בנצח ישראל פנ"ד [תתמז.] שהבאר שהיתה לישראל במדבר מורה על השתוקקות ישראל אל ה', ולכך הבאר היתה בזכות מרים [תענית ט.], עיי"ש [ראה למעלה פמ"ז הערה 269, וש"נ].
(4) הנה כאן השוה בין יחס העלה לעלול לבין יחס העלול לעלה, שכתב: "כמו שדביקות העלה במי שהוא עלול ממנו... וכמו כן ראוי אל העלול שיהיה פונה אל עלתו". וכן למעלה פמ"ז [תקמז:] הביא שהעולם עומד על שלשה דברים, ושנים מתוכם הם גמ"ח ועבודה [אבות פ"א מ"ב], וכתב לבאר: "העולם יש לו דביקות בו יתברך... האחד, באשר הוא יתברך משפיע אל העולם הטוב והחסד, והרי יש כאן דביקות השם יתברך לעולם, והוא דביקות העלה אל העלול. והתדבקות העולם בו יתברך, וזהו על ידי שחפץ האדם בעבודתו יתברך, וחפץ להתדבק בו יתברך, זהו דביקות בו, וזהו דביקות העלול בעלה, והוא העמוד הב' שהוא לעולם". ובבאר הגולה באר הרביעי [תסא.] כתב: "וזה הוא החבור הגמור גם כן, כאשר המקבל חפץ ומשתוקק אל המשפיע שיקבל ממנו, והמשפיע חפץ ומשתוקק להשפיע. והוא סוד הכרובים, אפי רברבי אפי זוטא, שהוא פני גדול ופני קטון [סוכה ה:], וכתיב [שמות כה, כ] 'ופניהם איש אל אחיו'". ועוד אודות הדדיות זו, הנה מצינו בגמרא שאמרו [סוטה ה.] "'ואת דכא ושפל רוח' [ישעיה נז, טו], רב הונא ורב חסדא; חד אמר 'אתי דכא' ["אני מגביהו עד ששוכן אצלי" (רש"י שם)], וחד אמר 'אני את דכא' ["אני מרכין שכינתי אצלו" (רש"י שם)]. ומסתברא כמאן דאמר 'אני את דכא', שהרי הקב"ה הניח כל הרים וגבעות והשרה שכינתו על הר סיני, ולא גבה הר סיני למעלה". ובנתיב הענוה פ"א [ב, ג.] כתב: "מה שסבר מר 'אתי דכא', ומר סבר 'אני את דכא', כי השם יתברך שהוא עלה פונה אל העלול, והעלול הוא מקבל כבודו יתברך להיות השם יתברך עמו, ולכך 'אני את דכא'. ולמאן דאמר 'אתי דכא'... שכיון שעל כל פנים יש חבור ביחד העלול עם העלה, הנה ראוי שיהיה הדכא עמו יתברך, מצד שמעלין בקודש [ברכות כח.], שהעלול הזה יש לו דביקות וחבור עם העלה, לכך אתו יתברך דכא. ולדברי שניהם העלול והעלה יש להם חבור ביחד, רק למאן דאמר 'אני את דכא', כי העלה עם העלול, והוא מוכן לקבל. ולמ"ד 'אתי דכא' העלול נמצא עם העלה. ומכל מקום מסתברא כי הוא את דכא, שהשם יתברך השרה שכינתו עם הדכא. כי אף אם השם יתברך מרום וקדוש שוכן עד, מכל מקום יש להיות הוא יתברך, שהוא העלה, עם הדכא, שהעלול הוא מוכן לקבל ביותר שיהיה עמו כבוד השכינה. כי דבר זה הוא חבור ביותר כאשר הוא יתברך את דכא, ממה שיהיה החבור כאשר היה עם השם יתברך הדכא. כי מי שבא אל אחד הוא לגמרי אתו, כי האחד מקבל אותו אצלו לגמרי. ולא כן אחד שהוא בא אצל הגדול, שאי אפשר שיהיה החבור עמו כל כך, והבן זה. ולפיכך קאמר 'מסתברא דאני את דכא', שהדכא, שהוא העלול, השכינה עמו" [ראה למעלה פס"ו הערה 37]. ולפי מסקנת הגמרא ["ומסתברא כמאן דאמר 'אני את דכא'"] ק"ק לומר "כמו שדביקות העלה במי שהוא עלול ממנו... וכמו כן ראוי אל העלול שיהיה פונה אל עלתו", כי יחס העלה לעלול "הוא חבור ביותר", מעבר ליחס העלול לעלה, "שאי אפשר שיהיה החבור עמו כל כך". וכן יש להעיר מדבריו בבאר הגולה באר הרביעי [תס:], שכתב: "הרב רוצה מאוד וחפץ להשפיע לתלמיד, כמו שאמרו [פסחים קיב.] יותר ממה שהעגל רוצה לינק, הפרה רוצה להניק... כי המשפיע יותר חפץ להשפיע ממה שהמקבל חפץ לקבל" [ראה למעלה פס"ו הערה 37, ופס"ז הערה 27]. ואם המשפיע יותר חפץ להשפיע ממה שהמקבל חפץ לקבל, כיצד ניתן לומר "כמו שדביקות העלה במי שהוא עלול ממנו... וכמו כן ראוי אל העלול שיהיה פונה אל עלתו", הרי דביקות העלה בעלול גדולה יותר. ויל"ע בזה.
(5) אלו פרשיות תרומה-פקודי, וכמו שביאר למעלה פס"ו [לאחר ציון 27].
(6) זהו ספר ויקרא. וראה להלן הערה 40.
(7) כפי שנתבאר למעלה [הערה 3] שזו מהותה של התפילה ["כי התפלה היא מה שמתחבר העלול אל העלה יתברך"], והתפילה תיקנו כנגד הקרבנות [ברכות כו:], הרי מוכח שזו גם מהות הקרבנות. וכן הולך ומבאר כאן. ולמעלה פ"ח [שסח:] כתב: "כי אין קרבן זולת הקירוב והדבוק בו יתברך, לצאת מן החטא לשוב אליו יתברך, וזהו לשון 'קרבן', התקרבות אל השם יתברך על ידי הקרבן". ולמעלה פל"ו [תרפד.] כתב: "זהו ענין הקרבן שמביא אל השם יתברך, שהוא הדבוק בו". וכן חזר וכתב למעלה פמ"ז [תקמח:]. ולהלן [לפני ציון 91] כתב: "הקרבת הקרבן הוא שהעלול שואף אל עלתו להדבק בו". ובתפארת ישראל פ"ע [תתשד.] כתב: "וכל זה סתרי החכמה בענין הקרבן, שהוא השבת העלול אל העלה" [ראה למעלה פ"ח הערה 105, פמ"ד הערה 143, פמ"ו הערות 42, 69, 72, פמ"ז הערה 509, ולהלן הערה 92].
(8) השבת העלול לעלתו. וראה להלן הערה 134.
(9) לשונו למעלה פ"ח [שפה:]: "כי אין לעולם קיום רק על ידי הדבוק בו יתברך, ובו מתקיים הכל". ובדר"ח פ"א מ"ב [קצ:] כתב: "כי העולם לא נברא אלא בשביל הקב"ה, שנאמר [משלי טז, ד] 'כל פעל ה' למענהו'. כי אין ראוי לשום דבר שיהיה לו מציאות, כי אם אשר הוא אל השם יתברך, עד שהכל צורך גבוה. ודבר זה בארו חכמים ז"ל באמרם [יומא לח.]; כל מה שברא הקב"ה בעולמו, לא ברא אלא לכבודו, שנאמר [ישעיה מג, ז] 'כל הנקרא בשמי ולכבודי בראתיו יצרתיו אף עשיתיו'. ונאמר 'כל פעל ה' למענהו'. כי אם נמצא לעצמו, הרי יש חס ושלום דבר זולת השם [ראה להלן הערה 22 בביאור ה"חס ושלום" הזה]. ובמה שהוא לכבוד השם יתברך לעבדו, הרי בזה הוא למענהו. וזה שאמר [אבות פ"א מ"ב] 'ועל העבודה'. כי מה שעובדין אל השם יתברך, בזה העולם הוא אל השם יתברך, ואינו העולם דבר לעצמו, שיאמר חס ושלום שיש מציאות זולת השם יתברך. כי אין אל העבד שום מציאות מצד עצמו, רק שהוא משמש לרבו, וכל אשר משמש לזולתו אין עליו שם בפני עצמו. ולפיכך העבודה היא העמוד השני... כי לא נבראו אלא בשביל כבודו לעבדו". ושם מי"ג [שמו.] כתב: "כי אל החיים ראוי הקבלה, שצריך שיהיה מקבל החיות אשר השם יתברך משפיע תמיד לאדם, ואין האדם מקוים רק בו יתברך, ועצם החיות בעצמו הוא הקבלה שמקבל חיות. ולפיכך השם יתברך נקרא [תהלים לו, י] 'מקור חיים', כי המקור משפיע תמיד, כן השם יתברך משפיע החיים תמיד לבני אדם כמו המקור הזה". ושם פ"ו מ"ח [רנח:] כתב: "אין לנמצאים מצד עצמם דבר, כי אם מה שמשפיע להם השם יתברך". ובנתיב האמת פ"ב [א, ר.] כתב: "כי כל הנמצאים אפס זולתו יתברך, כמו שאמרו [בתפילת "עלינו"] 'הוא אלקינו אין עוד, אמת מלכנו אפס זולתו, ככתוב בתורתו [דברים ד, לט] 'וידעת וגו''. וכל הנמצאים תלוים בו, ולפיכך אין לנמצא שום מציאות זולתו יתברך". ובתפארת ישראל פ"י [קסה.] כתב: "כי אין לנמצאים שום קיום אם לא בו יתברך". ובבאר הגולה באר הששי [רלב:] כתב: "כי אין קיום לעולם בצד עצמו, רק על ידי השם יתברך המקיים אותו, ודבר זה על ידי הדביקות שיש לעולם בו יתברך, ומצד הדביקות הזה יש לעולם קיום, ולא זולת זה" [ראה למעלה פ"ח הערה 105, פמ"ו הערה 42, ופס"ד הערות 152, 153, פס"ו הערה 35, פס"ח הערות 10, 47, ולהלן הערות 180, 183].
(10) פירוש - תלות העלול בעילתו מורה שהעלול אינו יכול להתקיים בעצמו, אלא כל מציאותו ניזונת מן עילתו, ובזה גופא העלול שב אל עילתו. ולהלן בסוף הפרק [לאחר ציון 185] כתב: "מפני זה צוה להקריב לו קרבן, כי לא צריך השבה גמורה שיקריב עצמו אליו לגמרי, רק הוראה שהנמצאים שבים אליו, תלוים במי שהוא נותן קיומם". ולמעלה פמ"ו [שעו:] כתב: "יש לעולם חזרה ואסיפה, שאחר תכלית הכל העולם נאסף אל המקיים, שאין עמידה לעולם בעצמו, ונאסף אל המקיים, שבו נתלה... יש לעולם מדריגה אלקית; כי במה שהוא נמצא מושפע מאתו יתברך, יש לו הצטרפות אל השם יתברך. והשני הוא הפך זה, שהעולם הוא חוזר ונאסף אל סבתו המקיים אותו, במה שהעולם נתלה בו יתברך, ואין לו קיום זולתו יתברך, ובזה כל המציאות שב אל השם יתברך. וכמו שהענין הראשון במה שהנמצאים הם מושפעים נמצאים מאתו יש לעולם דביקות בו, כן דבר זה במה שהם שבים אליו תלוים בו, יש לעולם דביקות בו יתברך". ובדר"ח פ"א מי"ח [תנט.] כתב: "כי העולם הזה הוא בא מן השם יתברך, ואליו שב". ובנתיב התשובה פ"ב [מד:] כתב: "דבר זה הוא סדר העולם, שהעולם הזה שב אל השם יתברך, ואין לו קיום מצד עצמו, רק שהוא שב אל השם יתברך, אשר ממנו הוא נמצא, ואליו שבים כל הנמצאים, וזהו קיום שלהם, מפני שהם שבים אל השם יתברך... וזולת זה לא היה קיום אל העולם". ובח"א למנחות כט: [ד, עז:] כתב: "ודע כי גם אל כלל העולם יש לו השבה אל השם יתברך. כי כמו שהעולם בא מן השם יתברך, כך יש לו השבה אל השם יתברך, כי ממקום שבא, שמה ישוב". ובח"א למנחות קי. [ד, פט:] כתב: "כי כבר התבאר בחבור גבורות השם [למעלה פמ"ו (שעו:) וכאן] כי העולם הזה שב אל עלתו, ואי אפשר רק כך, כי ממנו יתברך הושפע העולם, ואליו יתברך הוא שב". ובאור חדש פ"ג [תרנו.-תרסא:] ביאר שזהו ההבדל בין ישראל לאומות, שישראל בסופם שבים אל ה', ומכך נובעת נצחיותם, לעומת האומות שסופן אצל עצמן, ולכך אינן בנות נצח [ראה למעלה פמ"ו הערות 43, 51, להלן הערות 180, 185, ואור חדש פ"ג הערה 293].
(11) פירוש - הקרבת הקרבן מורה על חזרת העלול אל עילתו, ובזה קיומו, וכמו שמבאר [ולהלן (ציון 29) יבאר מדוע יש צורך בקרבן, הרי בלא"ה כל הנמצאים שבים לעילתם]. ולמעלה פ"ח [שפה.] כתב: "הקרבן הוא מדבק ישראל אל השם יתברך, ואז נאמר [דברים ד, ד] 'ואתם הדבקים בה' אלקיכם חיים כלכם היום', שהם גם כן יהיו נצחים כמו שהוא יתברך נצחי. ודבר זה יתבאר בסוף הספר באריכות [כוונתו לפרק זה]". ולמעלה פמ"ו [שפד.] כתב: "כי העבודה בעצמה מורה על שהנמצאים הם שבים אל השם יתברך כאשר מקריבים אליו הקרבן, שזהו בעצמה השבת הנמצאים אליו. ודבר זה יתבאר באריכות בסוף הספר [כאן] איך הקרבן הוא השבת הנמצאים אל השם יתברך" [ראה להלן הערות 158, 183]. ובנתיב העבודה פ"א [א, עט:] כתב: "לפיכך אמרו [אבות פ"א מ"ב] כי העולם עומד על העבודה. כי אם לא היה העבודה, היה האדם עומד בפני עצמו, ואין לשום דבר קיום מצד עצמו, רק מצד השם יתברך, ובזה שישראל עבדים עובדים אל השם יתברך, בזה שייכים אל השם יתברך, ולכך יש להם קיום, ולא זולת זה". ובנתיב העבודה פ"ג [א, פד.] כתב: "כי התמידים שצוה השם יתברך [במדבר כח, ב-ח] להודיע כי העולם הזה שב ומתקרב אל השם יתברך. ואם לא שב אל השם יתברך, לא היה אל העולם קיום בעצמו. רק הוא שב אל השם יתברך, ולא נברא שיהיה לעצמו... כמו שהושפע מן השם יתברך, כך שב אל עילתו" [ראה למעלה פ"ח הערה 105, פמ"ו הערה 42, פס"ד הערות 152, 153, פס"ח הערות 10, 47, ולהלן הערות 32, 180].
(12) כמו שנאמר [ויקרא ג, יא] "והקטירו הכהן המזבחה לחם אשה לה'", ופירש רש"י [שם] "לחם אשה לה' - לחמו של אש לשם גבוה. לחם - לשון מאכל". וכן נאמר [במדבר כח, ב] "צו את בני ישראל ואמרת אליהם את קרבני לחמי לאשי וגו'", ופירש רש"י [שם] "קרבני - זה הדם. לחמי - אלו אימורין... לאשי - הניתנין לאשי מזבחי". והרמב"ן [ויקרא א, ט] עמד על הביאור של "לחם אשה", עיי"ש.
(13) כמו שאמרו [מנחות קי.] על הקרבת הקרבנות "ושמא תאמר לאכילה הוא צריך, תלמוד לומר... לא לרצוני אתם זובחים, אלא לרצונכם אתם זובחים", ופירש רש"י [שם] "כלומר לא להנאותי... [אלא] לצורך עצמכם לקיים מצותי, שתהא כפרה לכם בכך" [ראה להלן הערה 24]. ואמרו במדרש [במדב"ר כא, טז] "'את קרבני לחמי לאשי' [במדבר כח, ב], אמר ליה הקב"ה למשה, אמור להם לישראל לא שאני צריך לקרבנות, כל העולם כולו שלי הוא, הבהמה שאתם מקריבים אני בראתי אותה, וכן הוא אומר [תהלים נ, יב] 'אם ארעב לא אומר לך', אין לפני אכילה ושתיה". ובתנחומא [פנחס אות יב] אמרו "אם תאמר יש לפניו אכילה ושתיה, למד ממשה רבינו, ראה מה כתיב בו [שמות לד, כח] 'ויהי שם עם ה' ארבעים יום וארבעים לילה לחם לא אכל ומים לא שתה'... ומה משה שהלך בשליחותו ארבעים יום וארבעים לילה, לחם לא אכל ומים לא שתה, הקב"ה על אחת כמה וכמה", ושם האריכו בזה. ועוד אמרו במדרש [שיר השירים זוטא א, טו] 'הנך יפה רעיתי' [שיה"ש א, טו], הקב"ה אומר לישראל, אתם מפרנסים אותי, שנאמר [במדבר כח, ב] 'את קרבני לחמי'. יש לפניו אכילה ושתיה, תלמוד לומר 'לאישי', לאישים אתם נותנים. אם כן למה נאמר 'לחמי', אלא אע"פ שאתם נותנים לאישים, מעלה אני עליכם כבנים המפרנסים לאביהם". והרמב"ם [הלכות תשובה פ"ח ה"ב] כתב כן אף כלפי בני אדם בעוה"ב, וכלשונו: "העולם הבא אין בו גוף וגויה, אלא נפשות הצדיקים בלבד בלא גוף, כמלאכי השרת. הואיל ואין בו גויות, אין בו לא אכילה ולא שתייה, ולא דבר מכל הדברים שגופות בני אדם צריכין להן בעולם הזה". ובספר הכוזרי [מאמר שני, אות כה] כתב: "אמר הכוזרי... עתה אבקש ממך כי תבינני כל אשר קראתי בתורה על הקרבנות, דבר שקשה על השכל לקבלו. למשל מה שנאמר 'את קרבני לחמי לאשי ריח ניחחי', האין פירוש הדברים כי הקרבנות קרבנות לה' הם, והם לחמו וריח ניחוח לו".
(14) לשונו למעלה פנ"ז [רצא:]: "נתן השם יתברך לבעלי חיים [כוונתו גם לבני אדם] פרנסתם ומזונם על ידי שהמזונות באכילתם שבים לדם, וכאשר הם דם מהם יתפרנס הבעל חי, שישוב הדם חלק בשר, ומן הדם יתפרנס הבעל חי, והוא חיותו". ולמעלה פ"ס [תלג:] כתב: "האכילה מתפרנס ממנה הגוף, וישוב בשר הלחם מה שהוא אוכל". והכוזרי [מאמר שלישי אות נג] כתב: "אש החום הטבעי בחיים, אשר יהפוך המזון לדם ובשר ועצם ושאר אברים". ואוצר נחמד [המפרש שם] כתב: "אומרים הקדמונים שהחמימות אשר בבעלי חי בטבע הוא מהפך המזון אשר עליו יחיה הבעל חי לדם, וממנו יגדל החי ויתוסף עליו בשר, וגם כל עצמותיו מתגדלים". ובספר המשלים לר"י גיקטיליא [אות פד] כתב: "מזון האדם... נהפך לדם וכיוצא בו, ומפרנס את כל האיברים" [ראה למעלה פנ"ז הערות 100, 101]. ונראה הכרחו של דבר זה [שהמאכל יעשה לדם], כי הגדרת "חיים" היא שאדם חי מעצמו מיניה וביה, ולא מזולתו, וכמו שאמרו חכמים [נדרים סד:] שהעני חשוב כמת. ובגו"א שמות פ"ד אות יג [עד.] כתב: "דבר זה ידוע כי העני שאין לו חיות מעצמו, רק שהוא מקבל מזולתו, ובעצמו אין עומד בו החיות, הרי הוא כמת. כי החי הוא שצריך שיהיה חי מעצמו, ולא נתלה מזולתו, ולפיכך 'העני חשוב כמת'. וזהו שאמר שלמה [משלי טו, כז] 'ושונא מתנות יחיה', פירוש כי ההסתפקות בעצמו הוא החיות... והעני אשר בעצמו חסר וצריך לזולתו, הוא כמת בעבור חסרונו". וכן כתב בנתיב התורה פ"ד [רב:]. ובנתיב העושר פ"א [ב, רכג:] כתב: "כי מי שהוא שונא מתנות, לא זה שאינו מקבל, אלא שונא הוא הקבלה, ולפיכך הוא ראוי אל החיים. כי המעין שנקרא 'מים חיים', מפני שהוא נובע מעצמו נקרא [בראשית כו, יט] 'מים חיים', ואין מקבל מזולתו. והבור אשר הוא מקבל, לא נקרא 'מים חיים' כלל. ולפיכך העני נחשב כמו מת, לפי שהוא מקבל מאחר, ואינו חי כלל מעצמו, ודבר זה לא נקרא 'חי', רק מי שהוא חי מעצמו זה נקרא שהוא 'חי'" [ראה למעלה פ"ט הערה 158]. לכך בכדי שהמאכל יהיה חיותו של אדם, שומה על המאכל להעשות "עצמו" של האדם האוכלו, כי חיות האדם חייבת לבא מעצמו, ולא מזולתו. לכך כל מאכל מוכרח להעשות לדמו של האוכֵל, כי רק אז חיות האדם תבוא אליו מעצמו ממש, ולא מזולתו.
(15) לשונו בדר"ח פ"ג מי"ז [תמב:]: "הלחם הוא פרנסת הגוף, כי הלחם משלים הגוף עד שאינו חסר". ושם פ"ה מ"ח [רנב.] כתב: "הלחם הוא חיותו של אדם... ועל הלחם יחיה האדם... שאין הפירות נותנין חיות כמו הלחם". ובנתיב התורה פ"א [פא.] כתב: "כי אף כי היין יותר נחשב מן הלחם, כי היין 'משמח אלקים ואנשים' [שופטים ט, יג], מכל מקום הלחם מפרנס ומשלים את האדם. ולפיכך מעלת הלחם, שבו יושלם האדם, יותר עליון מן היין, שהוא תוספת המדריגה, ולא יושלם האדם על ידו" [הובא למעלה פס"ב הערה 200]. ובנתיב גמילות חסדים פ"א [א, קנא:] כתב: "כי הלחם הוא חיותו של אדם, שאם לא היה הלחם לא היה יכול לעמוד כל ימיו, כי הלחם הוא סעדא דליבא, דכתיב [דברים ח, ג] 'כי לא על הלחם לבדו יחיה האדם וגו''... אם כן הלחם הוא חיותו של אדם, ודבר זה כנגד מה שברא השם יתברך בעולם ההכרחי. אמנם היין והשמן בודאי אינם הכרחיים לאדם". ובנתיב עבודה פי"ז [א, קכח.] כתב: "הלחם הוא חיותו של אדם, ולכך שם 'לחם' שייך על דבר שהוא נותן חיות לבריות, ולכך אמר הכתוב [תהלים קלו, כה] 'נותן לחם לכל בשר'". ובנצח ישראל פ"ה [צח:] כתב: "כי השם יתברך נתן לבני אדם... פרנסה; האחת, כדי לפרנס ולהחיות נפשו, כמו שנתן לאדם הלחם, כי הלחם הוא חיי האדם בודאי, וכדכתיב [דברים ח, ג] 'כי לא על הלחם לבדו יחיה האדם'. השני, הוא הפרנסה שנתן לו אף כי אין צריך לו, רק להנאתו ולטובתו, ואין חיות האדם תלוי בו, כמו השמן והיין, ואין צריך אלו דברים רק לתוספות הנאה, ולא לצורך חיותו". וראה להלן "הלכות פסח בקצרה" הערה 41.
(16) בסמוך יבאר שהקרבן מורה שהקב"ה אינו חסר דבר משום שהוא מורה שזולתו אפס, וסילוק החסרון נקרא "לחם", כפי שהלחם משלים חסרון האדם. וראה להלן [הערה 35] בביאור מה שכתב "כי במדריגת רוממתו הנה הוא יתברך הכל".
(17) פירוש - אם לנמצאים היתה מציאות נפרדת לעצמם [שאינה מתבטלת להקב"ה], אזי יחוייב שישנה מציאות מחוץ למציאותו יתברך, ומציאות חיצונית זו ח"ו תהיה חסרה להקב"ה. וזה מן הנמנע שהקב"ה יחסר דבר. ולמעלה פמ"ז [תמו.] כתב: "שלא יאמר שאינו הכל חס ושלום, ויוכל לצאת מרשותו. לכך אמונת מציאות השם יתברך שהוא הכל, ואין דבר חוץ ממנו", ושם הערה 92. וכן כתב בנתיב העבודה פ"א [א, עז:], ויובא בהערה 22.
(18) הנה חוזר ומדגיש שאין הנמצאים דבר זולת הקב"ה ["ואל יעלה על הדעת שהנמצאים הם דבר זולתו... אבל אין הדבר כך, כי כל הנמצאים שבים אליו באמתת מציאותו, וכל הנמצאים אפס זולתו"]. ויש לשאול, כיצד דברים אלו עולים בקנה אחד עם דבריו הידועים בבאר הגולה באר הרביעי [תה.] אודות תכלית הבריאה, וז"ל: "השאלה הגדולה ששאלו; למה ברא השם יתברך את הנבראים כלם... כי העולם נברא לעצמו, כי אף על גב שהעולם הזה הוא עלול, ואין העלול במדריגת העילה, מכל מקום יש כאן תוספת מעלה אל העילה מצד העלול. ולפיכך הוא יתברך מניח תפילין [ברכות ו.], שהתפילין הן פאר על בעל התפילין. וכך יש אל השם יתברך מן הנמצאים שהם זולתו, פאר נוסף מן הזולת, שהם הנמצאים, כמו שהתפילין מן האדם פאר נוסף על האדם. ואין דומה תואר זה לשאר התארים, שיקרא הוא יתברך גבור חכם ובעל יכולת, שהשבח הזה מצד השם יתברך, שהוא בעל יכולת חכם גבור. אבל תואר זה הוא בעניין אחר, שהוא תאר מצד הנבראים, מה שהוא יתברך מתואר בשלימות הנמצאים, והוא שלימות ומעלת ישראל, ודבר זה הם התפילין. וזה מה שאמרו [ברכות ו.] 'הקב"ה מניח תפילין', שהם פאר נוסף. ובמאמר הזה באו להודיע בחכמתם הרמה שהקב"ה ברא הנמצאים במה שהנמצאים הם שבח אליו. ולכך אמר הכתוב [משלי טז, ד] 'כל פעל ה' למענהו', וזה מורה התפילין דמארי עלמא. ונתבאר לך דברים גדולים ונוראים" [הובא למעלה פמ"ד הערה 122]. הרי שביאר שם ש"יש כאן תוספת מעלה אל העילה מצד העלול... יש אל השם יתברך מן הנמצאים שהם זולתו, פאר נוסף מן הזולת, שהם הנמצאים", ומכך ניתן להסיק שיש לנמצאים מציאות זולתו יתברך. ואילו כאן כתב ש"אין מציאות זולתו", "וכל הנמצאים אפס זולתו". ולפי דבריו כאן איך ניתן לומר שיש "פאר נוסף מן הזולת", הרי אין כאן "זולת" כלל, וכמאן דליתא דמיא. אמנם הענין מבואר על פי דבריו בתחילת דרשת שבת הגדול, שכתב: "אי אפשר שיהיה שום נמצא שיהיה, נברא לעצמו, שהדבר הזה לא יתן השכל שיהיה שום נברא בשביל עצמו, שא"כ היה נראה ח"ו שיש דבר זולת הש"י, וכן אמר הכתוב [דברים ד, לט] 'וידעת היום והשבות אל לבבך כי ה' הוא האלהים בשמים ממעל ועל הארץ מתחת אין עוד'. ואין פירוש 'אין עוד' כי אין עוד אלהים, אבל פירושו כי אין עוד דבר בעולם, רק הש"י, כי כל הנבראים לא נבראו אלא למענהו יתברך, ואם לא כן, לא היה נברא אותו נברא בעולם. רק הכל נברא בשביל לשבח ולפאר יוצרו ולעבדו, לפיכך אמר 'אין עוד'. כלומר כי אין בריאה עוד בנמצא, רק הכל הוא לשבח ולפאר הש"י. כי הכסא אשר ישב עליו בעל הכסא, אין לכסא שם בפני עצמו, רק כי הוא לישיבת בעל הכסא, אבל מצד עצמו אין מציאות לו. לפיכך הנבראים כולם אשר נבראו לשבח יוצרם ולפאר שם כבודו, אין להם שם בפני עצמם, והרי 'אין עוד'... וזהו הקילוס הזה שנותנין הנבראים אל הקב"ה, מה שנראה בהם שבח יוצר הכל בבריאה שיש בהן מן הפאר, שנבראו בתכלית השלימות, וכמו שתקנו חכמים ז"ל בברכות [מג:] כשהאדם יוצא בחודש ניסן ורואה אילנות מלבלבין, מברך 'ברוך שככה לו בעולמו'", ושם מאריך לבאר יסוד זה [ראה למעלה פמ"ז הערה 92, פס"ד הערה 153, ופס"ח הערה 10]. הרי שלא שלל מהנבראים מציאות נוספת על העילה, אלא שלל מהנבראים מציאות מנותקת ונפרדת מהעילה. וכמו יחס הכסא לבעל הכסא; יש לכסא מציאות נוספת על בעל הכסא, אך אין לכסא מציאות מנותקת ונפרדת מבעל הכסא. ואלו דבריו בבאר הגולה; מציאותם של הנבראים היא לשבח ולפאר את הקב"ה. ועד כמה שנוגע לכך, יש כאן בהחלט "פאר נוסף מן הזולת". וכשהרציתי הדברים האלו למו"ר צ"ל, צירף לזה את דברי הגר"א בביאור המלים "טוב יצר כבוד לשמו" [תפילת שחרית], שהטובה הגדולה ביותר שהקב"ה יצר היא "כבוד לשמו", ומחמת כן יש סבה ותכלית למציאותינו בעולם [ראה אבני אליהו שם].
(19) לשונו בנתיב העבודה פ"א [א, עז.]: "וזה [הקרבן] מורה גם כן על שהוא יתברך אחד ואין זולתו יתברך, כי כאשר מקריבין אליו קרבן מורה זה כי הכל שלו, וכאשר הכל הוא שלו אם כן אין זולתו, והוא יתברך אחד. ואם לא היה זה, היה אפשר לומר כי יש זולתו. אבל בהקרבה שמקריבין אליו, מורה שהוא הכל ואין זולתו, ובזה השם יתברך אחד" [ראה למעלה פ"ס הערה 70, ולהלן הערות 30, 33, 64].
(20) כי הממון הוא אחד מארבעה חלקי האדם, שהם; גוף, נפש, שכל, וממון, וכמו שכתב בדר"ח פ"ב מ"ה [תקצ.]: "דע כי התנא בא להשלים את האדם בכל חלקיו, וזה כי האדם יש בו אלו דברים; שיש בו השכל, ויש בו הנפש, ויש בו הגוף, ויש בו הממון, כל אלו דברים כוללים כל הדברים שהם שייכים לאדם". ובנתיב גמילות חסדים פ"ה [א, קסה:] כתב: "הנה האדם יש בו ד' חלקים אלו, הא' הוא הגוף, הב' הוא הנפש, הג' הוא השכל, הד' הוא ממון של אדם, אף כי אין הממון הוא האדם עצמו, הרי בארנו כי גם הממון נכנס בגדר האדם, לפי שהממון הוא חיותו, ויש שממונו חביב עליו יותר מגופו [ברכות סא:], ודבר זה בארנו כמה פעמים". וכן כתב בח"א לעדיות ד: [ד, סב.].
(21) לשונו בנתיב העבודה פ"א [א, עז.]: "האדם [ע"י הקרבן] מוסר עצמו אל השם יתברך, ואף אם אין מוסר נפשו אליו, רק ממון שלו שמקריב אליו קרבן, מכל מקום גם זה נקרא שמוסר עצמו אל השם יתברך, כאשר מקריב אליו ממון שלו" [הובא למעלה פל"ו הערה 159, ופנ"ג הערה 137]. ובני הרה"ג רבי חנוך דוב שליט"א הביא שתי ראיות למהר"ל [שחיוב הבאת הקרבן הוא דוקא מממונו של המתכפר]; (א) אמרו חכמים [שבת ע.] שיש חיוב קרבן על כל מלאכה ומלאכה שעבר המחלל שבת, דכתיב [שמות לה, ב] "כל העושה בו מלאכה יומת", ודרשינן "מאי 'יומת', יומת בממון". (ב) עוד אמרו [כריתות כו.] "חייבי מלקיות שעבר עליהן יום הכפורים, חייב. פשיטא, מאי שנא מחייבי חטאות ואשמות ודאין. סלקא דעתך אמינא התם ממונא הוא, אבל הכא דגופא הוא, אימא לא, קא משמע לן". ופירש רש"י [שם] "ממונא - דמיחייב לגבוה, וכיון דאפשר לשלם לא פטר ליה יום הכיפורים, דבתשלומי ממון לא שייכא כפרה". אך העיר על כך, שהרי מקריב אדם קרבן ע"מ שיתכפר בו חבירו [ערכין כא:, רמב"ם הלכות מעשה הקרבנות פי"ד ה"י], ואיזו השבת ממון יש כאשר הוי ממון חבירו, ולא ממון המתכפר. ובאמת הערוך לנר [כריתות כו.] הקשה כן, וז"ל: "קצת קשה, איך אפשר לומר דכפרת קרבן היא ע"י ממון שמשלם לגבוה, שהרי בערכין [כא:] אמרינן דאחר יכול להפריש ולהקריב קרבן בעדו, ובמה יתכפר, כיון שלא הפריש מממונו... ואין לומר כיון דאחר נותן לו במתנה נחשב כשלו, הא על כרחך לא מתנה ממש היא, דבמאי קנה, הא לא משך להיות נחשב כממונו, וצריך עיון". אמנם החזו"א [או"ח סימן קכו ס"ק לג-לד], כתב דזהו מדין עבד כנעני, שאמרו בגמרא [קידושין ז.] "הילך מנה והתקדשי לפלוני, מקודשת ["ואף על גב דממונא לאו של משלח הוא" (רש"י שם)] מדין עבד כנעני. עבד כנעני, לאו אף על גב דלא קא חסר ולא מידי קא קני נפשיה ["דתנן במתניתין לקמן (קידושין כב:) קונה את עצמו בכסף ע"י אחרים, שאחרים פודין אותו בממונן, והוא קונה עצמו ויוצא לחירות, ואע"ג דלא חסר איהו בהאי ממונא מידי" (רש"י שם)], האי גברא נמי אף על גב דלא קא חסר ולא מידי, קא קני לה להאי איתתא". ולפי זה חסרון הממון של המפריש נחשב לחסרון ממון של המתכפר, ולא קשה מידי. ויעויין בספר בית ישי סימן קכז [ד"ה ודאתאן] שהאריך בזה. אך יש להעיר מלשון הגמרא [חולין ריש מא.], שאמרו על חטאת בהמה "כיון דקניא ליה לכפרה, כדידיה דמיא". ולפי המהר"ל היה צריך להאמר להיפך; "כיון דהוי ליה דידיה, מהני לכפרה". ועיין בדבר אברהם [ח"ב סימן יב אות ב] שהכריע שאין הקרבן צריך להיות ממון בעלים, שאע"פ שאמרו [ב"ק סו:] "'קרבנו' [ויקרא א, ג], ולא הגזול", מכל מקום "מצד דיני הקרבן לא בעינן כלל שיהיה שלו, אלא דמצד הקדש בעינן שיהיה שלו, דאי לאו הכי לא מצי מקדיש ליה, ואין זה דין בקרבן, אלא דין בההקנאה, כמו הקנאת ממון, דאין אדם מקנה דבר שאינו שלו" [לשונו שם]. והביא את הגמרא הנ"ל בחולין לבסס את הכרעתו.
(22) לשונו בנתיב העבודה פ"א [א, עז:]: "וזה [הקרבן] מורה גם כן כי הוא יתברך גם כן שלם בתכלית השלימות, ומסולק מכל חסרון. כי כאשר יש חס ושלום זולתו, הרי חסר אותו שהוא זולתו, אם כן הוא חסר חס ושלום [ראה למעלה הערות 9, 17]. וכאשר אנו עובדין לפניו, הרי הכל שלו, וכאשר הכל שלו אין כאן חסרון, כי הוא הכל, ואינו חסר. ולכך נאמר בקרבנות [במדבר כח, ב] 'את קרבני לחמי לאשי ריח ניחוחי', כי האדם כאשר אין לו לחם הוא חסר, והלחם הוא השלמתו עד שאינו בחסרון. לכך הקרבנות נקראים 'קרבני לחמי לאשי', על שם שהקרבן מורה על השלמתו, שאינו חסר". ולהלן [לאחר הערה 38] כתב: "זהו שלימותו יתברך, שאין מציאות זולתו". וראה להלן הערות 39, 188.
(23) הקב"ה.
(24) כמו שנאמר [שמות כה, ב] "ויקחו לי תרומה", ופירש רש"י [שם] "ויקחו לי תרומה - לי לשמי". וכתב שם בגו"א אות א [רנו.]: "דאם לא כן, הרי 'לה' הארץ ומלואה' [תהלים כד, א], וכתיב [תהלים נ, יב] 'אם ארעב לא אומר לך', 'כי לי כל חיותו יער וגו'' [שם פסוק י], ולפיכך צריך לומר 'לי לשמי'". ובגמרא [מנחות קי.] דרשו מפסוקים אלו שאין הקב"ה זקוק לקרבנות לצרכו, אלא "לרצונכם אתם זובחים" [שם (ראה למעלה הערה 13)]. ולמעלה פמ"ז [תקיט:] כתב: "לא שיהיה פירושו שיתן האדם נוי אל הקב"ה, כי דבר זה אי אפשר". ובבאר הגולה באר הרביעי [תקטז:] כתב: "לא שהוא יתברך מקבל ברכה מברואיו, חס ושלום לומר כך". ובאור חדש פ"א [שסא:] כתב: "הוא יתברך מפרנס הכל, ואינו מקבל מן בריותיו". ובדר"ח פ"ב מ"א [תפ.] כתב: "השם יתברך לא יקבל טובה מן הבריות כלל". ושם פ"ו מי"א [תו.] כתב: "הן אמת שאין יתברך מקבל כבוד מזולתו, ובודאי אם יצדק האדם מה יתן לו ואם יחטא מה יפעל לו [עפ"י איוב לה, ו-ז]". והטעם לכך הוא שהרי "החומר הוא חסר, ולכך החומר מקבל. כי כל אשר הוא מקבל, הוא חסר מה שהוא מקבל" [לשונו למעלה פמ"ד (שיג:)]. ובדר"ח פ"ד מ"א [כ.] כתב: "כי החומר הוא החסר תמיד, והוא מקבל מן אחר, כמו שהתבאר לך פעמים הרבה מענין החומר, שהוא חסר, ולכך הוא מקבל מן אחר" [ראה למעלה פמ"ד הערה 208, ופס"ח הערה 70, וש"נ]. לכך ברי הוא שח"ו לומר שהקב"ה יקבל מן הבריות [הובא למעלה פמ"ז הערה 381].
(25) "בעצמם" - בעצם מהותם.
(26) פירוש - אין האדם הפרטי [המקריב את הקרבן] יכול להוסיף על כלל המציאות, שהמציאות בכללותה חוזרת אל השם יתברך, ואין הפרט יכול להוסיף כלום על הכלל, וכמו שמבאר והולך.
(27) לשונו למעלה פ"מ [קכד.]: "ועוד יש ענין גדול בקריעת ים סוף. שאף אם היו המכות במצרים ביאור ובארץ, אינה דומה לקריעת ים סוף, שהוא בטול אל הים, שאין הים נחשב כמו היאור, שהוא נהר אחד פרטי, אבל הים, אף על פי שהם ימים הרבה, מכל מקום הכל בשם 'ים' נקראו, כדכתיב [בראשית א, י] 'ולמקוה המים קרא ימים'. והים בריאה מיוחדת בעולם, וכדכתיב [תהלים צה, ה] 'אשר לו הים והוא עשהו ויבשת ידיו יצרו', הרי נחשב כמו היבשה, והוא יסוד אחד מן היסודות, שהוא יסוד המים". ולמעלה פמ"ז [תסט:] כתב: "הים, שהוא יסוד המים, כמו שאמרנו פעמים הרבה". ובגו"א שמות פי"ח אות א [ג:] כתב: "קריעת ים סוף היה נחשב בכלל העולם, כי הים הוא יסוד המים, ובשביל זה כל המים נבקעו. והיינו כשהיסוד נלקה, דהיינו הים, נלקו עמו כל המים, דומה כשהלב נלקה נלקו עמו כל האיברים, לפי שהלב הוא יסוד לכל האיברים, שכלם מקבלים כח ממנו, כן הים הוא יסוד, ש'כל הנחלים הולכים אל הים וממנו שבים ללכת' [קהלת א, ז], וכשנלקה הים נלקו עמו כל המים". וקודם לכן בגו"א שמות פי"ד אות כז [רפה:] כתב: "אבל עיקר הפירוש כי הים הוא יסוד המים, ו'כל הנחלים הולכים אל הים וממנו הם שבים ללכת'. למה הוא דומה, ללב האדם, וכאשר נלקה הלב, שהוא יסוד כל האיברים, נלקה עמו הכל. כך כשבקע הקב"ה את הים, שהוא יסוד כל המים, נלקו כל המימות עמו, אף המים שבצלוחית נבקעו [מכילתא שמות יד, כא]. גם כי אחר שהקב"ה נטל היסוד שלהם נלקו עמו הפרטים, והם שאר המים שהם תחת הכלל, ונבקעו עמו... ובמדרש [מדרש תהלים קיד, ג] 'בצאת ישראל ממצרים הים ראה וינוס הירדן יסוב לאחור' [תהלים קיד, א-ג], מה ענין הירדן לכאן שאמר 'הירדן יסוב לאחור'. אלא גבירתה לקה, שפחה לקה עמה. הרי שאמר הירדן לקה בשביל שלקה הים שהוא גבירתה. וכן לקו כל מימות בעולם בשביל שלקה יסוד המים, שהוא הים". ובבאר הגולה באר הרביעי [תכג:] כתב: "כי הים הגדול, במה שהוא יסוד המים". וראה למעלה פ"מ הערות 258, 279, פמ"ב הערה 7, פמ"ז הערה 191, ופנ"ח הערה 18.
(28) לשונו בבאר הגולה באר החמישי [כג:]: "כאשר יש מספר ששים, הוא מספר כללי שלם, ואם יתוסף עליו אחד, היחיד בטל אצל מספר כללי, ואין האחד מוסיף על הכלל". ובדר"ח פ"ג מ"י [קנז.] כתב: "תמצא שהשם [יתברך] הוא נמצא עם העדה, ועדה היא עשרה [גיטין מו.], כי שם 'עדה' בא על הכלל, ואין הוספה על הכלל, כי אף אם אתה מוסיף על הכלל, אינו יוצא מן הכלל הראשון". ואמרו חכמים [ברכות מז:] "לעולם ישכים אדם לבית הכנסת כדי שיזכה וימנה עם עשרה הראשונים, שאפילו מאה באים אחריו... נותנין לו שכר כנגד כולם". והמהרש"א [שם] כתב: "דכל בי עשרה שכינתא שריא [סנהדרין לט.], והם י' ראשונים שהביאו השכינה לבית הכנסת, והבאים אחר כך אינן עושין כלום בזה, רק מה שמתפללין עם הי' שהביאו השכינה לשם" [הובא למעלה פי"ב הערה 15].
(29) לשונו להלן בסוף הפרק [לאחר ציון 185]: "ומפני זה צוה להקריב לו קרבן, כי לא צריך השבה גמורה שיקריב עצמו אליו לגמרי, רק הוראה שהנמצאים שבים אליו, תלוים במי שהוא נותן קיומם. ומפני זה נקרא 'אשי לחמי' מטעם אשר התבאר, כי כאשר הוא יתברך הכל, וכל הנמצאים שבים אליו, הרי הוא בלתי חסר. ואף על גב שכל הנמצאים בודאי שבים אל השם, שכל עלול תולה בעלתו, חפץ הוא יתברך לזכות האדם שהוא יעשה זה בפעל שלו". וראה הערה הבאה.
(30) ניתן להטעים רצון זה ["שרצון השם יתברך שהנמצאים ישובו אל השם יתברך"], כי השבת הנמצאים אל הקב"ה מורה על שהקב"ה אחד ואין זולתו [כמבואר למעלה הערה 19]. ו"עיקר כבודו מה שהוא יתברך אחד בעולמו ואין זולתו" [לשונו בנר מצוה (יא.)]. והואיל ו"רצונה הוא כבודה" [ירושלמי פאה פ"א ה"א], ובדר"ח פ"ו מי"א [תד:] כתב בשם הרמב"ם [מו"נ ח"ג פי"ג] "הרצון הוא עצמו, וזהו כבודו". ובספר החסידים סימן קנב כתב "רצונו של אדם זהו כבודו" [ראה למעלה פ"ו הערה 113, ופנ"ו הערה 34], לכך ברי הוא "שרצון השם יתברך שהנמצאים ישובו אל השם יתברך", כי זהו כבודו.
(31) אע"פ שבפועל אין הפרט [האדם] מוסיף לכלל, מ"מ הפרט קיים בהקרבת קרבן רצון הקב"ה, ובזאת זכותו. והרי זו מעלתן של כל המצות, שמקיים על ידן רצון הקב"ה, וכפי שכתב למעלה פ"ו [שיא.]: "מצוה עצמה, שהיא רצון בוראו, וזה עיקר המצוה לעשות רצון הבורא", ושם הערות 113, 114. ובדר"ח פ"א מ"ב [קעה:] כתב: "עשיית המצות, לעשות רצון השם יתברך". וראה למעלה פס"ו הערה 60, ופס"ח הערה 17.
(32) יש להעיר מדבריו למעלה פ"ח [שפה.], שכתב: "הקרבן הוא מדבק ישראל אל השם יתברך... ודבר זה יתבאר בסוף הספר באריכות [כוונתו לפרק זה]. ובמסכת תענית [כז:], אלמלא מעמדות לא נתקיימו שמים וארץ וכו' ["עיסקי קרבנות שישראל עושין, הן היו כלים בחטאן, ומשהן כלין שמים וארץ העומדים בזכותן אין מתקיימין כו'" (רש"י שם)]. וזה מפני כי אין לעולם קיום רק על ידי הדבוק בו יתברך, ובו מתקיים הכל. ולפיכך בזכות הקרבנות שמים וארץ מתקיימים" [הובא למעלה הערה 11, ולהלן הערה 180]. ולהלן בסוף הפרק הביא מאמר זה, וכתב [לאחר ציון 178]: "אם לא היה מעמדות הקרבן, לא היה קיום אל כל הנמצאים, שאין הנמצאים מצד עצמם יש להם קיום כלל". ואם הקרבת הקרבנות אינה יוצרת את הדיבוק בה' [כי דיבוק זה קיים ועומד מעצמו], ורק הקרבת קרבנות ניתנה לבני אדם כדי לזכותם, מדוע בלעדי הקרבנות "לא נתקיימו שמים וארץ", דנהי שתחסר לבני אדם הזכות של הקרבת קרבנות, אך מכל מקום הדיבוק בהקב"ה קיים בלא"ה, וכיצד דבר שנעשה לזכות בני אדם נהפך לקטגוריא עליהם, עד שאם לא יעשוהו אזי שמים וארץ לא יתקיימו. ויל"ע בזה.
(33) כמבואר בנתיב העבודה ר"פ א [א, עז.], והובא למעלה הערה 19. וראה להלן הערה 64.
(34) לשון הגמרא [שם]: "תניא, אמר רבי שמעון בן עזאי, בוא וראה מה כתיב בפרשת קרבנות, שלא נאמר בהן לא 'אל', ולא 'אלקים', אלא 'ה'', שלא ליתן פתחון פה לבעל דין לחלוק", ופירש רש"י [שם] "לבעל הדין - לאומרים רשויות הרבה הן, והדבר מוכיח; שזה ששמו כך ציום להקריב לו מנחה, וזה ששמו כך ציום להקריב לו פרים, וזה אילים, לכך נאמר בכולם [ויקרא א, ט] 'ריח ניחוח לה''".
(35) וכן כתב למעלה [לאחר ציון 15]: "בזה שכל הנמצאים שבים אליו, רצה לומר שהכל אפס זולתו, כי במדריגת רוממתו הנה הוא יתברך הכל, ואינו חסר דבר". וכוונתו מתבארת על פי דבריו למעלה פ"מ [צז.], שכתב: "כי החמרים נקרבים אל השם יתברך, שהוא נבדל מן החומר, וראוי שיהיו נקרבים אליו יתברך החומרים. כי כל ענין הקרבן הוא להודיע כי בהתבונן מציאות השם יתברך, אין אצל מדריגתו מציאות לשום נמצא. כי הוא יתברך נבדל מכל חומר בעולם, ואם כן במעלתו ובמציאותו אין דבר חמרי נמצא. ולכך היו מקריבים אליו הקרבנות, לדעת כי הדברים החומרים אין להם מציאות אצל השם יתברך, שהוא נבדל מן החומר, והכל נקרב אל השם יתברך, שהוא נבדל מן החומר".
(36) לשונו בנתיב העבודה פ"א [א, עז.]: "בהקרבה שמקריבין אליו מורה שהוא הכל ואין זולתו, ובזה השם יתברך אחד. ולכך אצל כל הקרבנות לא נזכר רק שם המיוחד, בלבד ולא שם אחר, רק שם המיוחד. וכל זה מפני שעל ידי העבודה נראה כי הוא יתברך אחד ואין זולתו, כמו שאמרנו". ובח"א למנחות קי. [ד, צ:] כתב: "כי הקרבן מורה על כי הוא יתברך אחד, שכל הנמצאים שבים אליו, והוא אחד, שזהו ענין הקרבן הוא השבת הנמצאים אל השם יתברך, וכאשר הכל שב אליו בזה הוא אחד. וזה השם בפרט הוא שם המיוחד, ולכך לא נזכר אצל קרבנות רק שם המיוחד". ואודות שהשם המיוחד מורה על היות הקב"ה אחד, כן כתב למעלה בהקדמה שלישית [קמד:]: "השם של הקב"ה הוא 'אחד', דכתיב [זכריה יד, ט] 'ושמו אחד'". ובאור חדש פ"ט [תתשע:] כתב: "זרע עמלק מתנגד לשם המיוחד, המורה שהוא יתברך אחד". ובנתיב האמת פ"א [א, קצט.] כתב: "היו"ד שהיא ראשונה בשמו הגדול יתברך מורה על שהוא אחד, כי היו"ד אין חלוק בעצמה, כי האותיות אפשר לחלקם; כי הוי"ו אפשר לחלק ולעשות ממנה שני יודי"ן, חוץ מן היו"ד שהיא אות קטן, אי אפשר לחלקה לשנים. ואחדותו יתברך היתה קודם שנברא העולם, וכן אמרו [פרקי דר"א פ"ג] קודם שנברא העולם היה הוא יתברך אחד ושמו אחד. ולכך היו"ד שמורה על אחדותו יתברך הוא קודם" [הובא למעלה הקדמה שלישית הערה 91]. והביאור הוא שהשם המיוחד מורה על היות הקב"ה נבדל מכל הנמצאים וזולתו אפס, ולכך ה' הוא אחד. ולמעלה בהקדמה שניה [עה.] כתב: "מאחר שמן הוייתו נתהוה הכל, אין בזה שתוף כלל, שהם נמצאים מאתו יתברך הוא, ומהוייתו הפשוטה נמצא הכל, והכל אפס זולתו, והוייתו יתברך נקרא הוייה, וזולתו אפס". ולמעלה פ"ל [תקכו:] כתב: "במה ששם המיוחד מורה על אחדותו יתברך, שהוא נבדל מכל הנמצאים". ובגו"א שמות פ"ג אות ט [נב.] כתב: "שם הויה מורה שהוא נבדל מכל הנמצאות ולא נתלה בשום נמצא... שם בן ארבע אותיות נאמר על שהוא ההויה שאין לו התלות בזולתו, וזולתו אפס. ולפיכך נקרא בשם הויה שהוא ההוה בלבד בעצמו. ושם הזה הוא באות היו"ד, מפני כי מורה על נסתר, שהוא נסתר ונבדל מן הנמצאות... שם הזה [מורה] על שהוא נבדל מן הנמצאות, ואין הצטרפות בו אל הנמצאות, לכך הוא שמו המיוחד". ובגו"א שמות פ"כ אות כט [קיז:] ביאר לפי זה מדוע המזבח מאריך ימים [רש"י שמות כ, כב], וכלשונו: "סוד המזבח שהוא להאריך ימים במה שהיה עליו ההקרבה לה', ולא נאמר בקרבנות לא 'אל' ולא 'אלקים', אלא 'לה'', וזה בעצמו המאריך הימים, והבן זה". ונראה שכוונתו היא שככל שהאדם עושה עצמו עלול להקב"ה, כן הוא זוכה לאריכות ימים, וכמו שכתב בדר"ח פ"א מי"ג [שמה:]: "מה שהרבנות קוברת בעליה [פסחים פז:], כי האדם הוא מקבל החיות והקיום מן השם יתברך, שהוא 'אלקים חיים' [ירמיה י, י], ומשפיע החיים והקיום לנמצאים כלם. והנה כל אשר הוא עושה עצמו מקבל, שהוא משפיל עצמו, ראוי הוא לקבל החיים מן השם יתברך. אבל הבעל השררה שהוא המושל על אחר, ואינו עושה עצמו מקבל, רק פועל ומושל באחר, אינו מקבל הקיום והחיים". ושם פ"ג מ"ו [קעח.] כתב: "דע כי הוא יתברך רוצה להיות עם הנבראים מצד כי אין עלה בלא העלול, לכך השם יתברך חפץ להיות עם אשר הוא עלה להם". ושם הויה מורה שהאדם עלול נעדר מציאות מצד עצמו, ולכך הוא זוכה לאריכות ימים [ראה למעלה הקדמה ראשונה הערות 80, 82, הקדמה שניה הערה 154, הקדמה שלישית הערה 91, פ"ח הערה 102, פ"ל הערה 82, פמ"ז הערה 292, ופס"ו הערה 37].
(37) לשונו בנתיב הענוה פ"א [ב, ג.]: "ואמר רבי יהושע בן לוי [סוטה ה:], בא וראה כמה גדולים נמוכי רוח; שבזמן שבית המקדש קיים, אדם מקריב עולה, שכר עולה בידו. מקריב מנחה, שכר מנחה בידו. אבל מי שדעתו שפלה, מעלה עליו הכתוב כאילו הקריב כל הקרבנות, שנאמר [תהלים נא, יט] 'זבחי אלקים רוח נשברה'... פירוש דבר זה, כי מי שרוחו נשברה כאילו הוא מבטל עצמו מן המציאות לגמרי, ודבר זה עצמו כמו כל הקרבנות, שאין ענין הקרבנות רק להודיע כי הוא יתברך הכל, ואפס זולתו. ולפיכך שוחטין ומקריבין אליו הקרבן, ודבר זה מבואר במקומות הרבה כי זה ענין הקרבן. וכאשר רוחו נשברה בקרבו, הרי כאילו הקריב כל הקרבנות, שכל הקרבנות ביחד מורים כי הנמצאים כלם אינם נחשבים, אפס זולתו יתברך. ועל זה באים כל הקרבנות על פי הוראה הזאת, כי אין קרבן אחד מורה רק על דבר מיוחד, עד שבכל הקרבנות נשלמה הוראה זאת. והאדם כאשר בעצמו רוחו נשברה בקרבו, עד שהאדם בכללו אינו נחשב לכלום, דבר זה מורה כי הכל אפס זולתו יתברך. כי האדם הוא הכל, והוא מלך של כל הנמצאים, וכאשר האדם אינו כלום, כל הנמצאים אינם כלום, ובזה נחשב כשאדם רוחו נמוכה כמו כל הקרבנות" [הובא למעלה פ"מ הערה 139, ופ"ס הערה 21].
(38) פירוש - מציאותם של הנבראים אינה דבר זולתו יתברך, אלא תולדה מחסדיו יתברך. ולמעלה פס"ד [לאחר ציון 141] כתב: "אמרינן בפרק כיצד מברכין [ברכות לה.], רבי לוי רמי; כתיב [תהלים כד, א] 'לה' הארץ ומלואה', וכתיב [תהלים קטו, טז] "השמים שמים לה' והארץ נתן לבני אדם'. לא קשיא, כאן קודם ברכה, וכאן אחר ברכה, עד כאן. ופירוש דבר זה, כי בודאי הכל הוא להקב"ה, ואין לבריה דבר מצד הדין והמשפט, רק בשביל שהוא יתברך מבורך, ובשביל כך משפיע לנמצאים. לפיכך קודם שנתן הברכה אל הקב"ה, הכל הוא להקב"ה, כי אין לבריה שום דבר מצד הדין, והכל הוא של הקב"ה, רק מצד שהוא ברוך ומשפיע הטוב לנמצאים, מזה הצד יכולים הבריות להנות", ושם הערה 146.
(39) כי אם היתה ח"ו מציאות זולתו, היתה אותה מציאות חסרה להקב"ה, וכמבואר בנתיב העבודה פ"א [א, עז:], והובא למעלה הערה 22.
(40) חוזר לדבריו לראש הפרק, בביאור סמיכות ספר ויקרא להקמת המשכן, שכתב: "לכך אחר שצוה השם בעשיית המשכן, ולהיות שכינתו ביניהם, שזהו שפונה העלה ולהיות עם מי שהוא עלול ממנו, צוה השם יתברך בהקרבת הקרבן, שיקריבו לפניו לעבוד עבודתו יתברך, ובזה יפנה העלול אל העלה". ומכנה ספר ויקרא "הספר השלישי" כי כוונתו לומר שבספר זה מתגלית מדת "נורא", והיא המדה השלישית [לאחר חסד וגבורה], וכפי שמבאר והולך.
(41) כגון ר"פ אחרי [ויקרא טז, א-לד] עוסק בעבודת כהן הגדול ביוה"כ, ור"פ אמור עוסק בדיני טומאה נשואין ומומים של כהנים [ויקרא פרקים כא, כב]. ומה שמכנה כאן את הכהנים בשם "עובדי ה'", כי בא להדגיש שספר ויקרא מורה ש"השם יתברך יחיד בעולם ואפס זולתו", ו"שאין מציאות זולתו" [לשונותיו כאן], לכך בכדי שהכהנים לא יחלקו חשיבות לעצמם, מכנה אותם "עובדי ה'", שהם בטלים לה', כפי שהעבד בטל לאדונו. ואמרו חכמים [פסחים ג:] "הנהו תלתא כהני, חד אמר להו 'הגיעני כפול' ["מלחם הפנים לחלקי" (רש"י שם)]... וחד אמר 'הגיעני כזנב הלטאה', בדקו אחריו ומצאו בו... שחץ פסול". ובנתיב הצניעות פ"ג [ב, קח:] כתב: "'שחץ פסול' פירוש גאות פסול מצאו בו. ורצה לומר כי מפני גאותו אין ראוי לכהונה, כי העבד צריך שיהיה עבד נכנע". ודע שלא מצאתי את הביטוי "עובדי השם" בספריו אלא רק בנר מצוה [פב:], וגם שם עסק בכהנים, וכלשונו: "כי עיקר רשעת היונים שטמאו את ההיכל... והשם יתברך ראה רשעתם שטמאו היכל שלו, וגם כן גזרו שמד לבטל התורה ומצותיה, ונתן כח ביד חשמונאי שהם כהנים עובדי השם בהיכלו, ואלו נצחם דוקא, ולא אחרים". ורש"י [שמות כט, ל] "הכהן תחתיו מבניו - מכאן ראיה כל לשון 'כהן' לשון פועל, עובד ממש". ולמעלה פ"ל [תקי:] כתב: "שבט לוי היה נקרא עליהם שֵׁם 'כהנים' ועובדים להקב"ה".
(42) חג"ת ומלכות. וארבעה דברים אלו נזכרים להדיא פעם אחת בקרא [יובא בהערה הבאה], וכן נמצאים בכמה דברים שהם ארבעה [ארבע פרשיות של תפילין, שלשת האבות ודוד המלך, ארבעה מינים של לולב, ארבע מלכיות, ארבע המצות שנזכרו בהן יצ"מ (שרצים, משקלות, רבית, וציצית), וכמו שהתבאר למעלה פמ"ה הערה 126, ועוד]. ומה שכתב כאן "אשר זכרם התורה תמיד" אין כוונתו לנאמר להדיא בתורה [כי זה רק נמצא פעם אחת], אלא ליסוד זה המרומז בתדירות בכמה מקומות. ולא מצאתי עוד מי שהקביל את ארבעת הספרים לחג"ת ומלכות.
(43) למעלה פל"ט [טו.-יט:], ופמ"ד [ש.-שי.]. והמלים "אצל ביאור פרשיות תפילין" מורות יותר על דבריו למעלה פל"ט, ששם ביאר את ס"פ בא, שבה נזכרו ב' פרשיות תפילין [שמות יג, פסוקים ט, טז]. וכן להלן [לפני ציון 67] כתב: "ואלו ארבעה דברים הם נזכרים בארבע פרשיות תפילין גם כן, וכאשר בארנו למעלה במקומו בארוכה אלו ארבעה דברים". ולמעלה פמ"ד [ש.] כתב: "כאשר תבין את הדברים אשר נתבארו לך למעלה בפרשת תפילין שהם על האדם, כי אותם המעלות הגדולות אשר נמצאו בו יתברך... ועל אותן המעלות נקרא הוא יתברך [דברים י, יז] 'הגדול הגבור והנורא לא ישא פנים ולא יקח שוחד'". הנה התיבות "הגדול הגבור והנורא" הן כנגד חסד גבורה ותפארת, כי "גדול" כנגד חסד [ראה הערה הבאה], "גבור" כנגד גבורה, ו"נורא" כנגד תפארת [רמב"ן דברים י, טז]. והתיבות "אשר לא ישא פנים ולא יקח שוחד" הן כנגד הנהגתו יתברך את הנמצאים, שבפסוק שלאחריו נאמר [דברים י, יח] "עושה משפט יתום ואלמנה ואוהב גר לתת לו לחם ושמלה". והנהגתו יתברך את הנמצאים היא כנגד מלכות [ראה למעלה פמ"ד הערה 151, ופס"ז הערה 29]. ושם מבאר בארוכה כיצד ארבע פרשיות של תפילין מקבילות לחג"ת ומלכות. וראה להלן הערות 65, 68.
(44) לשונו למעלה הקדמה שלישית [קל:]: "ולפיכך אמר [ברכות נח.] 'לך ה' הגדולה' [דהי"א כט, יא], זו מעשה בראשית. כלומר שכל חלופי הענינים שהם מתיחסים אל צדדים מתחלפים, הכל הוא מאתו. וכנגד צד מזרח רצה לומר מפעל שהוא מתיחס אל צד מזרח, זכר 'הגדולה', 'זו מעשה בראשית'. שמן המזרח השמש עולה ומחדש בכל יום מעשה בראשית, וכל מעשה בראשית נקרא 'גדולה', שכל הנבראים הם גדלותו של הקב"ה שבראם, כמו שתקנו [תפילת "עלינו לשבח"] 'לתת גדולה ליוצר בראשית'". ויש בזה הטעמה מיוחדת; רק פעמיים בכל ספריו הזכיר את ספר הגדולה [שלא זכינו לאורו], ואחת מן הפעמים האלו הוא בח"א לסנהדרין צז. [ג, רט:], שכתב: "ויתבארו בספר הגדולה אם יזכני יוצר בראשית". ומדוע דוקא כאשר מזכיר ספר הגדולה כינה את הקב"ה "יוצר בראשית". אלא ברי שעשה כן משום שספר הגדולה עוסק ב"לתת גדולה ליוצר בראשית". וכוונתו כאן לומר ששתי התיבות ["האל הגדול"] מורות על מדת החסד. ואודות ששם "אל" מורה על חסד, כן כתב למעלה בהקדמה ראשונה [כד.]: "בשם 'אל' סדר הנמצאים כלם... שזה השם הוא חסד". ובדר"ח פ"א מ"ב [רט.] כתב: "וזכר שם 'אל', שהוא מדת החסד, כמו שאמרו ז"ל [מכילתא שמות טו, ב] 'אל' זה מדת החסד, שנאמר [תהלים כב, ב] 'אלי אלי למה עזבתני', ואין אומרים 'למה עזבתני' למדת הדין". ובנתיב התשובה פ"ו [צח:] כתב: "ולא נתפרש בגמרא שם 'אל'... על מה הוא מורה... ויראה לומר שם הזה הוא חסד, והוא ידוע כי שם הזה מדת חסד, כמו שאמר הכתוב 'אלי אלי למה עזבתני'". וכן הוא בח"א לר"ה יז: [א, קטז.], ובקיצור בח"א לשבת קיט: [א, סד:]. ובבית האוצר לגר"י ענגל [ח"א עמוד 129] כתב: "הנה נודע בחכמת האמת כי השם 'אל' הוא שם מדת החסד" [ראה למעלה הקדמה ראשונה הערה 88, וש"נ]. ואודות ש"גדול" מורה על חסד, הנה נאמר [דברים ג, כד] "אתה החילות להראות את גדלך", ופירש רש"י [שם] "את גדלך - זו מדת טובך". ובנצח ישראל ר"פ נב כתב: "החסד מתדמה כהר, לפי שכל חסד הוא גדול... כדכתיב [תהלים לו, ו] 'צדקתך כהררי אל'". וכן נמצא שאברהם אבינו מתואר בשם "גדול", וכפי שכתב למעלה פנ"ד [קעה.]: "כי 'גדול' הוא בשביל אברהם, ועליו נאמר [בראשית יב, ב] 'ואעשה אותך לגוי גדול'". וראה למעלה הקדמה ראשונה הערה 88, פמ"ד הערה 155, ופנ"ד הערה 185, וש"נ.
(45) לשון המהרש"א [ברכות נח.]: "ואמר 'הגדולה', היא מדת חסד, שבמדה זו נתהוה מעשה בראשית, כמו שנאמר [תהלים פט, ג] 'עולם חסד יבנה'" [הובא למעלה הקדמה שלישית הערה 16, ופ"ח הערה 170].
(46) לשונו למעלה פט"ז [סז:]: "כי התורה היא סדר העולם, בה ברא הקב"ה את העולם, ולפיכך הדברים שהם עיקר יסוד העולם התורה מספר בהן באריכות, כמו אבות העולם, שהם אבות ושורש אל אומה הישראלית, שהם עיקר העולם. נמצא כי האבות הם יסוד העולם, וראוי לבאר היסוד על מה הוטבע העולם". ולמעלה פ"ל [תקכב:] כתב: "האבות, שהשפיע מהם העולם". ובגו"א בראשית פל"ב אות ב [קלא:] כתב: "כי האבות הם יסוד העולם, בעבור שהם עיקר לכל ישראל... והמלאכים אשר הם ממונים לשמור העולם וממונים עליו, הם נמצאים עם האבות, שהם יסודות הבריאה... שאין אבות העולם רק אותם שהם התחלה, ומהם נתייסד העולם. לזה תמצא במדרש רבות בפרשת בראשית [א, ד] שקודם שנברא העולם האבות היו במחשבה להיות נבראים, והיינו הטעם כי האבות הם עיקר העולם שממנו נתייסדו ישראל, וזה הטעם היו המלאכים נמצאים עם האבות". ובנתיב העבודה פ"ג [א, פג:] כתב: "כי האבות היו התחלה לכל העולם, שלכך נקראו 'אבות', ולא 'הצדיקים הראשונים', כי העולם כולו נברא בשביל ישראל, והאבות היו אבות והתחלה אל ישראל. וכאילו האבות הם העלול הראשון מן השם יתברך... והאבות הם העלול הראשון אשר יש לו צירוף אל השם יתברך". ושם פ"י [א, קו.] כתב: "כי ברכה ראשונה [של שמו"ע], שהיא נקראת 'ברכת אבות' [ברכות לד.], אשר האבות הם השתלשלות העולם... כי בכח הברכה הזאת הוא כל התפלה, כי ברכה זאת נזכר שהוא יתברך 'אלקי אברהם אלקי יצחק ואלקי יעקב', והאבות הם השתלשלות העולם, כי הם התחלה לעולם, ובכח ההתחלה הוא הכל" [הובא למעלה פ"ט הערות 223, 232, פט"ז הערה 38, פכ"ה הערה 48, פ"ל הערה 64, פל"ו הערה 117, פמ"ז הערה 404, ופנ"ד הערה 135]. ורבינו בחיי [דברים יז, טו] כתב: "'אבן מאסו הבונים היתה לראש פינה' [תהלים קיח, כב], כי היא האבן המשלמת הבנין, ומאסו בה הבונים, הם האבות, שכל העולם נבנה מהם". וכן בגו"א בראשית פי"ז אות ג [ערד:] ותפארת ישראל פמ"ט [תשעז.] ביאר ש"הבונים" הם האבות [ראה למעלה פמ"ו הערה 223]. והמקור לומר ש"הבונים" הם האבות נמצא בזוה"ק [ח"א פט:, קצז:, רמח:, ח"ג קמב:], ותיקוני זהר תיקון כ [סא:]. וראה להלן הערה 118.
(47) לפני שנעשו ישראל לאומה. ולמעלה פכ"ט [תפו:] כתב: "מי שהוא יותר במעלה מאוחר לצאת לפעל, כך תמצא בישראל, שכל האומות נעשו לאומות גדולות, כמו אומות אדום עמון ומואב וישמעאל, קודם ישראל, כי היותר במעלה יוצא אחרון לעולם הטבע, כמו שהיה ביעקב ועשו". ולמעלה פל"ט [מג:] כתב: "כל אומות זו אחר זו היו יוצאים עד שבעים אומות. וכן עמון ומואב ואדום". ומה שהדגיש אומות מסויימות [בפכ"ט את "אדום עמון ומואב וישמעאל", ובפל"ט את "עמון ומואב ואדום"] מתוך כלל אומות העולם, יתבאר עפ"י דבריו בח"א למנחות נג: [ד, פב:], שכתב: "כי שבעים אומות היו בדור הפלגה [רש"י דברים לב, ח, וראה למעלה פס"ז הערה 78], ואף עמון ומואב ואדום תמצא כי היו לעמים קודם שהיו ישראל, כי הם [ישראל] יצאו באחרונה לפועל כאשר יצאו ממצרים, וכבר ישבו עמון ומואב ואדום בארצם, כדכתיב בקרא שציוה לסבב ארצם, שנתן להם ארץ ירושתם קודם [דברים ב - ה, ט, יט], שמזה תראה כי היו לאומות ונתישבו בארצם קודם לישראל". מבואר מדבריו כי אומות העולם נחלקות לשתי קבוצות; (א) שבעים אומות שהיו מדור הפלגה. (ב) ארבע אומות ממשפחת אברהם, והם: ישמעאל, עמון, מואב, ואדום. והדגשת המהר"ל [למעלה פכ"ט ופל"ט] היא שישראל איחרו לבוא לעולם אף יותר משאיחרו ישמעאל עמון מואב ואדום, שאף הן אינן נכללות בשבעים אומות, ומ"מ ישראל איחרו לצאת לעולם אף לאחר שישמעאל אדום מואב ועמון. וכן הדגיש בגו"א בראשית פ"א אות ז [ח.], שכתב: "אין דבר נברא באחרונה רק ישראל, כי אדום ומואב נעשו לאומות קודם לישראל, וישראל באחרונה". וכן כתב בתפארת ישראל פי"ב [קצה:], ובנצח ישראל פ"י [רנג:], ויובא להלן הערה 50. ובנצח ישראל פ"ס [תתקכב.] ביאר שאדום ומואב אינן בכלל שבעים אומות [ראה למעלה פכ"ט הערה 31, פל"ט הערה 145, פנ"ו הערה 87, פס"ז הערה 78, ולהלן הערות 51, 150]. אך כאן כתב דבר שלא כתב במקומות הנ"ל; והוא, שמתוך ארבע האומות של משפחת אברהם [ישמעאל עמון מואב ואדום], אדום היא האומה האחרונה שיצאה לעולם. ולא מצאתי מקורו. ואולי כתב כן מסברה הואיל ועשו נולד לאחרונה [בראשית כה, כו], לאחר שנולדו ישמעאל [בראשית טז, טו] מואב ועמון [בראשית יט, לז-לח].
(48) כי ישראל יצאו לעולם לאחר כל האומות, וכמבואר בהערה הקודמת. וראה בסמוך הערה 51.
(49) יש להעיר, שבהרבה מקומות כתב בספר זה שישראל נעשו לאומה כשיצאו ממצרים [ראה למעלה פנ"ב הערה 179, פס"א הערה 60, ופס"ח הערה 11, וש"נ], ומאי האי שכתב שישראל נעשו לאומה משפרו ורבו במצרים, שזה קודם ליצ"מ. ויש לומר, שכאן בא להורות כיצד ספר בראשית עוסק בבריאת העולם והאומות, ו"בריאה" פירושה מעבר מאין ליש [רמב"ן בראשית א, א "אין אצלנו בלשון הקודש בהוצאת היש מאין אלא לשון 'ברא'"], ומעבר כזה אכן התרחש כאשר ישראל פרו ורבו במצרים, ולא ביצ"מ, כי אע"פ שיצ"מ נחשבת ללידת ישראל, אך אין בה מעבר מאין ליש, שהרי אישי ישראל היו בעולם בפועל גם טרם יציאתם ממצרים. לכך עד כמה שנוגע ל"בריאת ישראל" מאין ליש, בהכרח שבריאה זו אכן נעשתה כאשר אישי ישראל באו לעולם בפועל, וזהו שכתב "ועדיין לא היו ישראל בעולם עד שפרו ורבו במצרים". וראה בסמוך הערה 52.
(50) פירוש - שם "בריאה" אינו מתייחס רק לנבראים שנבראו בששת ימי בראשית, אלא גם ליציאת האומות לפעל במשך ימי עולם. לכך רק לכשנבראו ישראל [לאחר כל האומות], תמה ונשלמה בריאה שניה זו. ואודות שני מסלולי בריאה אלו [של העולם ושל תולדות העולם], כן כתב למעלה פל"ט [לח.]: "במדרש שמות רבה בפרשת בא [יט, ז]... כשם שבראתי את העולם ואמרתי להם לזכור את השבת, כך היו זוכרים את הנסים שעשיתי לכם [במצרים], וזכרו ליום שיצאתם משם, שנאמר [שמות יג, ג] 'זכור היום אשר יצאתם'... וביאור מדרש זה, כשם שברא הקב"ה את עולמו לשבעה ימים, וצוה הקב"ה לזכור את השבת [שמות כ, ח], וזה כי השבת הוא השלמת הבריאה, והכל פונה אל ההשלמה, שהוא עיקר. ולפיכך כל ששת ימי מעשה פונים אל השבת, שהוא השלמת הבריאה... וכן יציאת מצרים הוא השלמת סדר העולם... שידוע כי בעולם הזה העיקר הוא האדם, ובישראל בחר מכל האומות. וישראל הושלמו כאשר יצאו ממצרים, ואז היו לעם. ונמצא יציאת מצרים כמו שבת, כי שבת השלמת הבריאה, ויציאת מצרים השלמת תולדות העולם. כי אחר שנשלמה הבריאה, היו תולדות העולם מתחילין לצאת אל השלימות. וכל אומות זו אחר זו היו יוצאים עד שבעים אומות... נמצא כי ימי הפסח כמו השבת לגמרי, רק שהשבת השלמת הבריאה, וימי הפסח השלמת סדר העולם ותולדותיו". ושם בכת"י [תק:] הוסיף: "שמן בריאת העולם היה העולם מתחיל להתישב בבני אדם. וכל אומה מתחלקת כל אחת ואחת בפני עצמו, וישראל אחרונים, ובזה נשלם הכל" [הובא שם הערה 159]. ועוד אודות שישראל הם תכלית ושלימות העולם, ראה למעלה פכ"ג הערה 175, ופנ"ב הערה 173.
(51) לשונו למעלה פל"ט [מד.]: "ישראל יצאו באחרונה לכל האומות. וזה דמיון הבריאה, שהאדם נברא באחרונה. לכך אמרו על ישראל [יבמות סא.] אתם קרוים 'אדם', ואין אומות העולם קרוים 'אדם'. ואז כאשר יצאו ישראל היה עומד העולם, שלא יצאו עוד שום אומה אל הפעל". ולמעלה פנ"ב [סח:] כתב: "יציאת מצרים, שהוציא אותם מבית עבדים להיות לו עם סגולה, הויה גדולה, והוא שלימות העולם בודאי, כמו שהתבאר לך כי ישראל שלימות העולם". ובגו"א בראשית פ"א אות ז [ח:] כתב: "ישראל יצא באחרון מן כל הנבראים, והם שלימות כל העולם, וכאשר יצאו ישראל אז היתה שלימות כל עולם, ואז עמדה הבריאה, כי כבר הגיע התכלית והשלימות... ובשביל כך היה דבר בישראל שלא היה בכל האומות, כי לא תמצא אומה באחרונה כמו ישראל, מורה על שישראל הם משלימים כל העולם, ולפיכך הם באחרונה. ובדבר זה יתבאר מה שאמרו חכמים [יבמות סא.] 'אתם קרוים אדם', שהרי ישראל דומים אל האדם, שכל הבעלי חיים נבראו בראשונה, והאדם באחרונה, לומר שהאדם משלים הכל. וכן כל האומות נבראו ראשונה, וישראל באחרונה. ודברים נסתרים הם, ונפלאים מאד" [ראה להלן פ"ע הערה 43]. ובהקדמה לדר"ח בביאור משנת "כל ישראל" [צד.] כתב: "ישראל השלמת העולם, כי לא הושלם העולם עד שהיו ישראל בעולם, ואז הושלם העולם לגמרי. כי כל האומות נעשו לעם [קודם לישראל]... וישראל הם האומה האחרונה מכל שבעים אומות... ולא תמצא אומה שהיתה אחר כך, ולפיכך עִם ישראל נשלם העולם". ובתפארת ישראל פי"ז [רנח:] כתב: "כי ישראל מצד עצמם אין ראוי בריאתם בהתחלה... כי אין ראוי לישראל רק הבריאה בסוף, אחר כל האומות. ודבר זה נמשך אל טבע הבריאה, כי האדם שהוא מבחר המינים התחתונים, ובשבילו הכל נברא, הוא נברא באחרונה. ולא תמצא שום אומה בעולם שנבראת אחר ישראל, רק כלם קודמים להם. שאף אדום וישמעאל, וכן עמון ומואב, היו אומות גדולות קודם שהיו ישראל לעם. כאילו טבע הבריאה חייב דבר זה. כי הדבר שהוא שלמות הכל, ראוי שבו יושלם הכל. וכמו האדם שהוא שלמות כל מעשה בראשית, ובו נשלם כל מעשה בראשית. כך ישראל היו שלמות כל העולם, בהם יושלם הכל. וזה אמרם [יבמות סא.] אתם קרוים אדם, ואין מכחישי ה' קרוים אדם. וזה נראה בישראל, אחר שענין האדם יש לישראל בבריאתם, שהרי הם נבראו באחרונה, אם כן הם היו האדם, ולא מכחישי ה'". וכן כתב שם פי"ב [קצה.], ונצח ישראל פ"י [רנג.]. וראה למעלה פכ"ט הערה 30, ופל"ט הערות 147, 148.
(52) יש להבין, שלמעלה [לאחר ציון 47] כתב: "ועדיין לא היו ישראל בעולם עד שפרו ורבו במצרים". נמצא שבריאת ישראל נעשתה כאשר "פרו ורבו במצרים" [ראה למעלה הערה 49], וזה נזכר בס"פ ויגש [בראשית מז, כז], שנאמר "וישב ישראל בארץ מצרים בארץ גושן ויאחזו בה ויפרו וירבו מאוד". אך בפרשת ויחי לא נזכר דבר מ"פרו ורבו במצרים", אלא נזכרו בה ברכות יעקב לבני יוסף ולשבטים, וקבורת יעקב. לכך ק"ק מה שכתב "עד סוף פרשת ויחי מדבר מן בריאת עולם", דאיזו בריאה נזכרה בפרשת ויחי. ואולי ברכות יעקב הן מכלל מה שכתב למעלה [לאחר ציון 45] "וכן בו בריאת האבות, שמהם הושתת העולם". ויל"ע בזה.
(53) לשונו למעלה בתחילת הקדמה שניה [מא:]: "האותות והמופתים שבאו בתורה ובנביאים, לא יתחכמו [המאמינים] עליהם, ואצלם נודע כי ה' עושה גבורות ונפלאות, וכל אשר חפץ בעולמו יעשה, הן להרוס הן לבנות, כחומר ביד היוצר, ברצותו מרחיב וברצותו מקצר. כי הוא בראו מאין, ועד אין יכול להשיבהו, כך הוא דעת המאמינים". ולמעלה פל"ט [יז.] כתב: "כמו שמאתו הכל נמצא, כך היכולת בידו להפסיד אשר ירצה. לכך היה מפסיד התחלת וראשית מצרים, וזה נזכר בפרשה שניה [של תפילין]". ובנצח ישראל פי"ט [תכז.] כתב: "עוד יש לפרש גם כן [תהלים צב, ב] 'טוב להודות לה'', שהוא ברא הכל. ואחר שבראם, יש לו הכח להפסיד אותם. וזה שאמר [שם] 'ולזמר לשמך עליון', שהוא יתברך עליון ומושל עליהם". ואמרו חכמים [כתובות טז.] "הפה שאסר הוא הפה שהתיר" [ראה למעלה פל"ט הערה 49, פמ"ד הערה 159, ופמ"ז הערה 483].
(54) כי מכות מצרים באו כדין ועונש על המצריים, ולא בכדי לשחרר את ישראל. וזהו מה שנאמר [בראשית טו, יד] "וגם הגוי אשר יעבודו דן אנכי", ופירש רש"י [שם] "דן אנכי - בעשר מכות". והגו"א שם אות טז [רסא.] כתב: "דן אנכי בעשר מכות. פירוש דאינו מלשון דין, דלא מצינו שהביא הקב"ה אותם בדין, אלא רוצה לומר 'דן' שיעניש אותם. ומה שכתוב לשון 'דן', שהוא רמז על י' מכות, שהראשונה דם [שמות ז, כ], והעשירית 'נגע אחד אביא על פרעה ועל מצרים כו'' [שמות יא, א], ולכך פירש רש"י 'בעשר מכות', ולא פירש סתם 'במכות'". ובחידושי הגרי"ז על התורה [שמות ז, א] כתב: "'ויאמר ה' אל משה ראה נתתיך אלהים לפרעה' [שם]. פירש רש"י נתתיך וגו' - שופט ורודה לרדותו במכות ויסורין, עד כאן לשונו [של רש"י]. והמבואר בזה שהמכות שבאו על מצרים לא היו בכדי שישלחו את ישראל, אלא לקיים מה שנאמר לאברהם [בראשית טו, יד] 'וגם את הגוי אשר יעבודו דן אנכי', ועל כן נעשה לשופט עליהם לדונם על מעשיהם. וכמו כן איתא בעדיות פ"ב מ"י דמשפט המצריים י"ב חודש, והיינו כמו שכתבנו דהמכות הן מדין משפט וקיום ההבטחה לאברהם". והובא למעלה הרבה פעמים [הקדמה שלישית הערה 45, פט"ז הערה 76, פכ"ז הערה 8, פל"ב הערה 61, פל"ח הערה 114, פנ"ו הערה 72, פנ"ח הערה 8, פנ"ט הערה 34, ובמבוא לספר עמוד 18].
(55) הלשון אינו כ"כ מובן, אך נראה שרוצה לומר שיצ"מ היא דוגמה להנהגת "הגבור", שכך מדי פעם פועל השם יתברך בעולם. ויש להעיר מהמבול שנזכר בפרשת נח [בראשית ז, י-כד], שגם אז חזינן ש"הוא מפסיד ברצונו הנבראים, ועושה גבורות", ומה מורות מכות מצרים [הנזכרות בספר שמות] יותר מהמבול [הנזכר בספר בראשית].
(56) עד פרשת בשלח. נמצא שארבע הפרשיות הראשונות של ספר שמות [שמות וארא בא ובשלח] עוסקות ביצ"מ. ולמעלה פס"ו [לאחר ציון 12] ביאר גם את שייכותן של פרשיות יתרו ומשפטים [מה שלא הזכיר כאן], וכלשונו: "ולפיכך יבואו הפרשיות כסדרן; דמתחלה הוציאם ממצרים, ואחר כך נתן להם עשרת דברות, והתחלתם [שמות כ, ב-ג] 'אנכי ה' אלקיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים לא יהיה לך אלהים אחרים', ואחר כך שאר דברות. ופרשת [שמות כא, א] 'אלה המשפטים', כי מאחר שהוא לאלקים להם, צריכים לקבל את משפטיו, כי כל אלהים יש לו משפט במה שהוא אלהים... ולפיכך תבין כמה גדול עון המביא משפטו בערכאות של עובדי עבודה זרה, שיוצא ממשפט אלקי ישראל ונכנס תחת משפט אלהי נכר. כי כל אלהות יש לו הנהגה, והמביא משפטו בערכאות מייקר הנהגת אלהות אחר, שהרי מיד אחר קבלת מלכותו בסיני נתן להם משפטים השייכים לאלקותו".
(57) פירוש - התכלית שייכת לעיקר הדבר, כי לולא התכלית אז עיקר הדבר לא היה נעשה מעיקרו. ובבאר הגולה סוף הבאר החמישי [קכו:] כתב: "לא שהוא יתברך היה פועל אל עולם הזה, אך פעולתו את העולם היה לתכלית מכוון. כי הפועל אשר יפעל ללא תכלית מכוון, אין ראוי שיקרא פועל, כיון שהוא פועל ללא תכלית". ובהקדמה לתפארת ישראל [ו.] כתב: "ואין ספק כי כל פעולה אשר רחוק שיגיע הפועל אל תכלית כוונתו, אין ראוי שיפעל אותה פעולה, שלא יהיה פעולתו לריק ולבטלה". ושם פל"ז [תקסא:] כתב: "כל דבר נמצא על שלש סבות... השלישי, הוא התכלית, אשר הוא בכל פעולה יפעל לתכלית נאה, ולא יפעל הפועל אל לא תכלית. ולפיכך התכלית הוא סבת מציאות הדבר... שבשביל התכלית יפעל הפועל, וזה הוא סבת מציאות הדבר". ובדרוש על התורה [ל:] כתב: "כי כל דבר שיש לו תכלית יש לו קיום, ואשר אין לו תכלית אין לו קיום, כי הוא דבר בטל בעצמו באשר אין לו תכלית. וכמו שאמרו [אבות פ"ג מ"ט] 'כל שחכמתו קודמת ליראת חטאו אין חכמתו מתקיימת'. כל זה מפני כי חכמה זאת אין לה תכלית, וכל שאין לה תכלית הוא מתבטל ואין לו קיום כלל". והבטוי "סוף מעשה במחשבה תחילה" [פזמון "לכה דודי"] מורה שיש תכלית מתחילת המעשה. ו"תכלית המעשה הוא ראשית המחשבה" [לשונו בדרוש התורה שם]. וכן "התכלית הוא ראשית המחשבה" [לשונו בגו"א בראשית פ"א אות ז (ח:)], "כי סוף מעשה הוא תחלת המחשבה" [לשונו שם פל"ז אות טז (ריג:)]. והמו"נ [ח"ג ר"פ יג] כתב: "כל פועל שיעשה בכונה, אי אפשר לדבר ההוא אשר עשה מבלתי תכלית אחת, בגללה עשה. וזה מבואר, לא יצטרך למופת לפי העיון הפילוסופי" [הובא למעלה פס"ו הערה 3].
(58) לשונו למעלה פס"ו [לאחר ציון 8]: "כאשר מצאנו בכתוב שתכלית היציאה הוא שיהיה לישראל לאלקים, וכדכתיב בתחלת היציאה [שמות ו, ו-ז] 'והוצאתי אתכם מתחת סבלות מצרים ולקחתי אתכם לי לעם והייתי לכם לאלקים'. ובסוף פרשת תצוה [שמות כט, מו] כתיב 'המוציא אתכם מארץ מצרים לשכני בתוכם', מוכח כי תחלת היציאה היה על מנת שיהיה להם לאלקים... ואחר כך היה רוצה לשכון ביניהם, שהרי מיד אחר כך כתיב [שמות כה, ח] 'ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם וגו''". והנה התבאר כי תכלית היציאה שיהיה להם לאלקים ולהיות שכינתו ביניהם".
(59) יש להבין, כי הואיל וספר שמות עוסק בגבורתו יתברך נגד המצרים, מדוע בספר זה יש צורך להאריך כל כך בביאור "התכלית מה שגאל הקב"ה, כי התכלית הוא מעיקר הדבר, והתכלית הוא כמו שאמרנו לשכון ביניהם" [מפרשת יתרו ואילך], הרי גאולת ישראל לא נזכרה בספר שמות מצד עצמה, אלא כדי להורות עד היכן נמשכה הנהגת "הגבור" שהיתה ביצ"מ, וכמו שכתב [לפני ציון 53] "הוא מפסיד ברצונו הנבראים, ועושה גבורות כמו שעשה במצרים... ויציאת מצרים נזכר מתחלת פרשת שמות עד שגאלם השם יתברך". וא"כ קשה, איך רובו של ספר שמות [מפרשת יתרו ואילך] משתייך למדת "הגבור", אשר מדה זו היא היא ענינה של ספר שמות. ועוד קשה, הרי התכלית של הנהגת "הגבור" היתה איבוד והענשת המצריים, ומדוע מבאר שהתכלית היא גאולת ישראל. ונראה, שמצינו ביציאת מצרים היו שני דברים מעורים ומחוברים זה עם זה; פועל של הויה לישראל, ופועל של הפסד למצרים, וכמו שכתב כמה פעמים בספר זה. וכגון, למעלה סוף הקדמה שלישית [קסא.] כתב: "לפיכך שם הספר 'גבורות ה'', בו יתבאר גבורותיו אשר עשה עם ישראל, ואשר הפליא לעשות נגד הקמים. בזרוע עזו השפיל רמים, ועָם עני הושיב בגבהי מרומים, ישתבח שמו לעולמים". ולמעלה פ"ט [תנח.] כתב: "לכך הביא השם יתברך זרעו בגלות כדי שיקנו האמונה, וידעו כח מעשיו שהוא עושה לאוהביו, וגבורותיו אשר עושה לאויביו, כמו שעשה למצרים מן מכות הגדולות והנוראות, והטובה שעשה לאוהביו". ולמעלה פכ"ו [תכא:] כתב: "הגואל שיאמר פקידה כפולה ["פקוד יפקוד" (שמות ג, טז)] הוא גואל של אמת [שמו"ר ג, ח], מפני כי ישראל נגאלו בענין זה להטיב להם לגאול אותם, ולהרע למצרים. פקידה הראשונה להטיב לישראל, והשניה להרע למצרים". ולמעלה פ"מ [עג:] כתב: "כי יד ה' שהכה במצרים ויצאו על ידי גבורת הקב"ה, ואותה היד היה עליהם [על ישראל]". ולמעלה פמ"ז [תקלב:] כתב: "על זה אמר [שמות טו, ו] 'ימינך ה' נאדרי בכח ימינך ה' תרעץ אויב', כמו שאמרו במכילתא [שם] מלמד שיד אחד היתה מצלת ישראל, ויד אחרת משקעתן בים סוף. ועם המכה שהיתה בכח, היה מציל את ישראל". וכן כתב בהמשך הפרק שם [תקמ:]. ולמעלה פנ"ה [ריז:] כתב: "שהיה מחריב ושורף את מצרים, ובשביל כך יצאו, כי כאשר החריב מצרים יצאו ישראל". ורש"י [שמות טו, ו] כתב: "ימינך ה' נאדרי בכח להציל את ישראל, וימינך השנית תרעץ אויב". ואבוהון לכולהו הוא מה שנאמר [ישעיה יט, כב] "ונגף ה' את מצרים נגוף ורפוא וגו'", ובזוה"ק [ח"ב לו.] אמרו "'נגוף' למצרים 'ורפוא' לישראל". הרי שמוזכרות יחד מפלת המצרים וגאולת ישראל. וכן נאמר [תהלים סח, ז] "מוציא אסירים בכושרות", ודרשו חכמים [סנהדרין כב.] "אל תיקרי 'בכושרות', אלא 'בכי ושירות'", שהוא "בכי למצרים ושירה לישראל" [תוספות רא"ש סוטה ב.]. ובתנחומא [בא אות יא] אמרו "'בכושרות', רבי יונתן אמר בכי ושירות, אלו בוכין ואלו משוררין; מצרים בוכין, 'כי אין בית אשר אין שם מת' [שמות יב, ל]. וישראל משוררים, 'קול רנה וישועה באהלי צדיקים ימין ה' עושה חיל' [תהלים קיח, טו]". ובמאמרי פחד יצחק פסח, מאמר קיא [אות ח], כתב: "החידוש בעשר מכות אינו בזה שרשעים נענשו. אף לפני פרעה באו עונשים על רשעים; מבול, מהפכת סדום, ועוד. החידוש במכות הוא במשקל 'נגוף ורפוא' שבו. שכל מה שנגפו בו המצרים נתרפאו ממנו ישראל, וניצלו הימנו... יציאת מצרים והמכות הם דוקא על משקל זה, והוא החידוש שנתהוה אז... ה'נגוף ורפוא' נתאחדו באותו מעשה, ולא היה סתם עונש לרשע ושכר לצדיק. כל עצם המחלה על מצרים משמשת הכרח לרפואה לישראל". וראה למעלה במבוא לספר [עמודים 18-19] שנתבאר שם שמחמת כן שם הספר הוא בלשון רבים ["גבורות ה'"], ולא בלשון יחיד ["גבורת ה'"], אע"פ שבפסוק שעליו נקרא שם הספר נאמר בלשון יחיד [דהי"א כט, יא] "לך ה' הגבורה", ולא "לך ה' הגבורות", כי ביצ"מ היו שתי פעולות בו זמנית; גאולת ישראל, ואיבוד המצריים [ראה למעלה הקדמה שלישית הערה 160, פ"ט הערה 93, פכ"ו הערות 20-22, פ"מ הערה 46, פמ"ז הערות 438, 483, פנ"ה הערה 60, ופנ"ט הערה 33]. לכך מדת "הגבור" נמצאת בשתי פנים; באבוד המצריים, ובגאולת ישראל, ועל כך נקרא הספר בלשון רבים "גבורות ה'", שתי גבורות.
(60) פירוש - ספר ויקרא עוסק בקרבנות, המורים שאפס זולתו, וכפי שביאר למעלה [מציון 7 ואילך] ענין הקרבנות. וכן יחזור כאן לבאר בקצרה.
(61) כי "נורא" מורה על מי שמתיראים ממנו. ולמעלה פנ"ו [רלט.] כתב: "מה שנקרא הקב"ה 'נורא', 'האל הגדול הגבור והנורא' [דברים י, יז], והוא לשון נפעל, כי אין לקרות השם יתברך בלשון פעל, מפני שהיה משמע שהוא פועל המורא. אבל אין השם יתברך פועל המורא, רק המקבל המורא הוא ירא מעצמו, ואם לא ירצה להיות ירא, אין כאן פועל שפועל בו היראה. וזה שאמרו חכמים [ברכות לג:] 'ועתה מה ה' שואל מעמך כי אם ליראה וגו'' [דברים י, יב], ודרשו ז"ל 'הכל בידי שמים, חוץ מיראת שמים'".
(62) לשונו בנתיב גמילות חסדים פ"ד [א, קסב.]: "כי הוא יתברך אחד בעולמו, ומפני שהוא אחד עושה בעולמו מה שהוא רוצה, ויכול על הכל" [הובא למעלה פל"ט הערה 10]. ורש"י [שמות כ, יז] כתב: "ובעבור תהיה יראתו - על ידי שראיתם אותו יראוי ומאויים תדעו כי אין זולתו, ותיראו מפניו". ויש להעיר מדברי רש"י [דברים ג, כד], שכתב שכאשר משה רבינו התחנן להקב"ה להכנסו לא"י, הוא אמר ש"אינך דומה למלך בשר ודם, שיש לו יועצין וסנקתדרין הממחין בידו כשרוצה לעשות חסד ולעבור על מדותיו. אתה אין מי ימחה בידך אם תמחול לי ותבטל גזירתך". הרי היות הקב"ה "אחד ומי מוחה בידו אשר הוא עושה" מביאה לבקשת סליחה ומחילה מה', ואילו כאן כתב שהיא מביאה ליראה מה'. ויש לומר, כי אפשרות הסליחה גופא מביאה ליראה, ומקרא מלא הוא [תהלים קל, ד] "כי עמך הסליחה למען תִּוָּרֵא", ופירש הראב"ע [שם] "הטעם כאשר תסלח לעוני, ישמעו חוטאים וישובו גם הם, ויניחו חטאם. ואם לא תסלח, לא ייראוך, ויעשו חפצם ככל אות נפשם". וכן כתב הרמב"ן [בהקדמתו לספר דברים]: "לא יאמר אדם לא נוכל לרשת את הארץ, כי אין אדם אשר לא יחטא, ומיד תהיה מדת הדין מתוחה כנגדנו, ונאבד. ולכן הודיעם משה רבינו כי הקב"ה רחמן מלא רחמים, כי הסליחה והמחילה ממנו יתברך סיוע ועזר לבני אדם בעבודתו, וכענין שאמר הכתוב 'כי עמך הסליחה למען תורא'". לכך בקשת משה "אין מי ימחה בידך אם תמחול לי ותבטל גזירתך" אינה סותרת ליראת ה', אלא מחזקת אותה. והרקאנטי [דברים י, יז] כתב: "'האל הגדול הגבור והנורא'... רמז לשלשה אבות. 'הגדול' רמז למדת החסד. 'הגבור' למדת הגבורה. 'והנורא' למדת הרחמים, שנאמר 'כי עמך הסליחה למען תורא'". והם הם הדברים. ועוד נראה לבאר על פי דברי השערי אורה שער ה [עמוד תקו במהדורת בורנשטיין], שכתב ש"נורא" הוא כינוי ל"תפארת", וכלשונו: "לפעמים נקראת הספירה הזאת, שהוא הקו האמצעי, 'נורא'. והסוד לפי שהוא כלול מן החסד ומן הדין, לפיכך הוא נקרא 'נורא'. ויעקב כמו שהוא מכוון כנגד הקו האמצעי, הוא גילה הסוד, וזהו שאמר [בראשית כח, יז] 'ויירא יעקב ויאמר מה נורא המקום הזה אין זה כי אם בית אלקים'. כלומר חלקו ראה ואמר 'מה נורא המקום הזה', שהרי באותה המראה הודיעוהו חלקו ועניינו במרכבה... וחלק אברהם נקרא 'גדול', חלק יצחק נקרא 'גבור', וחלק יעקב נקרא 'נורא'. וזהו סוד 'האל הגדול הגבור והנורא', הלא תראה היאך תקנו בתפילה 'אלקי אברהם אלקי יצחק ואלקי יעקב האל הגדול הגבור והנורא', אחר שהזכיר האבות, הזכיר מידותיהם". ולמעלה פנ"ו [רסא:] כתב: "'ובמורא גדול' [דברים כו, ח], זו גלוי שכינה [הגש"פ], בזכות יעקב וממדתו, שאצלו נאמר [בראשית לה, ז] 'כי שם נגלו אליו האלקים בברחו מפני אחיו'". ומדת יעקב היא רחמים [כפי שיבאר בהמשך הפרק], ומדת רחמים כלולה מחסד ודין [זוה"ק ח"א רנז., והובא למעלה פנ"ו הערה 125]. לכך מדת "והנורא" מביאה ליראה ולרחמים כאחת. ודו"ק.