פירושים והערות מהרב יהושע הרטמן על גבורות השם· רבי יהושע הרטמן
פרק סז
(1) פמ"ד [רפא:-שיח:], ופס"ו [ציונים 30-43], ויובא בהערה 3.
(2) מכנה דעה זו שיביא ["כי הוא יתברך קרוב אל המלאכים מצד שהם נמצאים עליונים"] בשם "מנחה", כי בהשקפה ראשונה נראה שדעה זו באה להרבות כבוד ה', שכבוד ה' מתרבה ע"י שה' קרוב לעליונים הרוחניים יותר מאשר לתחתונים הגשמיים [ולהלן ס"פ סח (לאחר ציון 94) כתב דאדרבה, אלו "שמגדילים המלאכים, ואף הגלגלים, על ישראל, הם ממעטים כבוד השם יתברך, אשר נקרא (שמות ה, א) 'אלקי ישראל'"]. ולמעלה פס"ו [לאחר ציון 31] נימק טענתם בכך ש"יהא שכינתו בעליונים, ולמה בחר לשכון בתחתונים, ובדבר זה מעלין ולא מורידין, יהיה אלקותו בעליונים, למה צריך בתחתונים, שהם עפר רימה ותולעה". ו"מנחה" פירושה תשורה ומתנה, וכמו שנאמר [בראשית לב, יד] "ויקח מן הבא בידו מנחה לעשו אחיו", וכן [בראשית מג, יא] "והורידו לאיש מנחה מעט צרי ומעט דבש וגו'" [רש"ש נדרים יא.]. וכן כתב בעקרים [מאמר ג פי"ח], וז"ל: "דברי קצת הפילוסופים האומרים [יחזקאל ח, יב] 'עזב ה' את הארץ'... יאמינו שאין לשם השגחה בעולם השפל כלל, ויחשבו זה רוממות בחק השם שלא ישגיח במין האדם להיות האדם פחות נבזה ומאוס בעיניו, ויחשבו זה מעלה אל ה' ורוממות בחוקו שלא ישגיח בדבר הפחות, כי יאמרו שהסכלות בדברים הגרועים טוב מהשגחתם. ואיוב היה נוטה אל זה הדעת באמרו [איוב ז, יז] 'מה אנוש כי תגדלנו וכי תשית אליו לבך'. ולזה היה מיחס הנהגת העולם השפל אל הגלגלים. ועל כיוצא בזה אמר דוד [תהלים קלט, כ] 'אשר יומרוך למזמה', כלומר הם מרוממים ומנשאים אותך, והרוממות והעלוי שמיחסים אליך הוא למזמה, ולאמר שאינך משגיח בפרטים. ויחשבו שהיותו יתברך משגיח בפרטים יהיה החסרון בחקו". וראה להלן הערות 5, 7, שמשום כבוד ה' נגעו בה.
(3) לשונו למעלה פמ"ד [רפא:]: "ואם יאמר האומר, דבר זה הוא טעם לחשיבות ישראל מכל האומות ממה שהצורה שלהם רחוקה מן החומר, ולפי זה יהיו המלאכים הנבדלים לגמרי, או השמים, יותר חשובים מן כל הנמצאים תחתונים. ולמה לא יאמר 'אנכי ה' אלקי המלאכים העליונים', שבזה היה נראה רוממותו וגדולתו, כמו שיאמר [דברים י, יז] 'אלקי האלקים ואדוני האדונים'. אמנם אני אומר, כי כל האומר כי המלאכים הנבדלים הם יותר במעלה מן ישראל, שהם אדם באמת [יבמות סא:] אשר נקראו [דברים יד, א] 'בנים' לו יתברך, אין רוח חכמים נוחה הימנו. ולא אקבל דברי מקצת אחרונים שאמרו מדעתם ומסברתם, שהרי יהושע היה משתחוה למלאך ויפול על פניו [יהושע ה, יד], והביאו גם כן שאר ראיות. ואם אין זה מקומו, כי דבר זה נתבאר בספר דרך חיים בפירוש מסכת אבות, המסכתא המהוללה, ועוד לקמן בסוף הספר [כוונתו לדבריו כאן], מכל מקום אביא דבר אחד מדברי חכמים, והם דברי חכמה, כי ישראל הם עם קרובו מכל הנמצאים", ושם הערות 35, 73. ולמעלה פס"ו [לאחר ציון 30] כתב: "ויש לשאול, הנה השמים כסאו והארץ הדום רגלו [עפ"י ישעיה סו, א], ויהא שכינתו בעליונים, ולמה בחר לשכון בתחתונים. ובדבר זה מעלין ולא מורידין, יהיה אלקותו בעליונים, למה צריך בתחתונים, שהם עפר רימה ותולעה [עפ"י אבות פ"ג מ"א]. אמנם אם נמצא שכל דבר המציאות תלוי בשכינתו בתחתונים, ודבר זה הוא הכל, מעתה הוסר השאלה. וכאשר תדע כי הוא יתברך מצטרף לנמצאים במה שהם עלולים, כי הוא יתברך שהוא עלת הכל, רצונו בעלול, וכאשר יש עלה יש כאן עלול נמצא. כי התקשרות הסבה הראשונה בנמצאים מצד שהוא יתברך עלה להם, והנמצאים הם עלולים ממנו... וכאשר התבאר זה אם כן אין עליך לומר שמיוחדים בזה העליונים, כי אם התחתונים, כי במה שנקראים 'עליונים' הם פועלים בתחתונים, והם כמו עלה נחשבים, ואין עיקר עצמם שהם עלולים. אבל התחתונים, במה שהם תחתונים, הם עלולים בעצמם. ולפיכך החבור האמיתי שיש לסבה הראשונה, שהוא עלה באמת, הוא בתחתונים, במה שהם עלולים באמת".
(4) כפי שכתב פעמיים למעלה בפס"ו; (א) לשונו [לאחר ציון 51]: "היה השם יתברך מתחבר כאשר ראוי חבור העלה בעלול, ואין התחברות רק בתחתונים, במה שהם עלולים באמת. עד שנמצא חטא בנמצאים העלולים, אז מפרידים הדבוק ההוא, עד שאין כאן חבור העלה אל העלול", ושם הערות 52, 53. (ב) לשונו [לאחר ציון 191]: "השכינה מקומה בארץ... שכינתו יתברך בתחתונים, אם לא היה החטא המבדיל בין הנמצאים ובין העלה", ושם הערה 195. ולהלן פס"ט [לאחר ציון 168] כתב: "היה ירא אברהם כי יתרחקו בניו מן השם יתברך בסבת חטאם".
(5) כפי שיבאר. ומוסיף נקודה זו [מה שלא כתב למעלה בכל פס"ו] כדי להשיב לאלו החסים על כבודו יתברך, ומחמת כן טוענים "כי הוא יתברך קרוב אל המלאכים מצד שהם נמצאים עליונים" [לשונו למעלה], ובזה הם סבורים להביא מנחה אל ה' [כמבואר למעלה הערה 2], שאדרבה, בזה ששכינתו יתברך בתחתונים "זהו רוממות וגדולה אל השם יתברך", וכפי שהולך ומבאר. ובפיוט "אשר אימתך" [לשחרית יוה"כ] משבחים את הקב"ה שבחר בתחתונים ולא במלאכים, ואומרים על כך חזור ושנה "והיא תהלתך". וכן בפיוט "אשר אומץ תהלתך" [לשחרית יוה"כ] שוב אומרים על העדפת התחתונים חזור ושנה "והיא כבודך".
(6) והגמרא מביאה ג' מקראות [מהתורה נביאים וכתובים] להורות כן [הובאו בהערה 9]. והנה לפנינו בגמרא ובעין יעקב איתא "כל מקום שאתה מוצא גבורתו של הקב"ה", ולא "גדולתו". וכן בנתיב הענוה פ"א [ב, ב.], שם פ"ב [ב, ה:], בח"א לסנהדרין ז: [ג, קלג:], ובדרשת שבת הגדול [רב:] כתב "גדולתו", כפי שכתב כאן. וכן הוא בילקו"ש ח"ב רמז תשצד. וכן הוא בסידורים בתפילת "ויתן לך" למוצ"ש, מחזור ויטרי סדר מוצ"ש, פיהמ"ש לרמב"ם [אבות פ"ד מ"ד], רבינו בחיי [דברים י, יח], אברבנאל [ישעיה פנ"ז], בית אלקים [שער היסודות פי"ד ופי"ז], הקדמת הרוקח, עבודת הקודש [ח"ג פי"ב (ד"ה ובפרק בני העיר)], ועוד. ובנודע ביהודה [מהדורא תנינא או"ח סימן כ (ד"ה ומה שמדקדק)] עמד על חילופי גירסאות אלו, וביאר מדוע בגמרא אמרו "גבורתו" ואילו בשאר מקומות "גדולתו". ובספר איי הים [מגילה לא. (אות לח)] הכריע שיש לגרוס "גדולתו", וז"ל: "'כל מקום שאתה מוצא גדולתו', זה הנוסח יותר נכון לפי המקראות המובאים ראיה על זה, דאילו לנוסח 'גבורתו' יקשה דבמקראי דמייתי ליתא לשון גבורה, רק ענין רוממות [כן העיר המהרש"א שם], והיינו גדולה". ובדקדוקי סופרים למגילה לא. [עח:] מביא בנוסח הכ"י "גדולתו", והוסיף [בהערה א]: "ולא מצאתי לזה חבר רק בסדר 'ויתן לך' למוצאי שבת הנדפס בסידורים". אך כמובא כאן כן הוא בילקו"ש.
(7) כמבואר למעלה הערה 2. ולהלן פ"ע [לאחר ציון 27] כתב: "הנה יש לשאול, איזה מקום כבוד מנוחתו שיהיה מקום כבודו בתחתונים, אשר נראה שהכבוד מרוחק מהם, והם בעלי חומר גס מאוד ועכור, ואיך בהם נמצא מקום ראוי לחבור הקדוש הזה". וראה להלן הערה 49. ובדרשת שבת הגדול [רד:] כתב: "כאשר נברא העולם היה עיקר שכינתו בתחתונים, הפך מאשר יחשבו כי האדם מה הוא, ואין ראוי שיהיה נחשב אל השם יתברך". וכן כתב בכמה מקומות לגבי ההשגחה של ה' בעולם [כפי שיזכיר בסמוך השגחת ה']. וכגון, למעלה פמ"ז [תמד:] כתב: "ההשגחה, שהוא משגיח בתחתונים, ולא כמו שאומרים המינים [יחזקאל ח, יב] 'עזב ה' את הארץ'". ובגו"א ויקרא פי"ט אות נה [צב:] כתב: "כי מפני השפלות והפחיתות הדברים ההם, הוא יתברך לא ישגיח באותם שכל כך נמאסו". ובגו"א במדבר פט"ו אות לה [רלז:] כתב: "הרשעים אומרים שאין הקב"ה רואה בתחתונים, מפני שהם שפלים ומגונים בעיניו, ולפיכך יאמרו שאין הקב"ה משגיח בהם". ובדר"ח פ"ב מ"א [תצט:] כתב: "מפני כי יש בני אדם שיאמינו שודאי השם יתברך יודע כל מעשה בני אדם, שדבר זה היה חס ושלום חסרון בו יתברך כאשר לא ידע הכל. אמנם שיהיה השם יתברך משגיח להיות נכנס באזנו הדברים התחתונים להשגיח על התחתונים, זה אינו. כי דומה אל מלך גדול מאוד, ולגדולתו אם אחד מן השפלים או מן הפחותים יעבור דבריו, או צווי שלו, אין נכנס דבר זה באזנו לשפלתו. וכך יחשוב האדם, לשפלות האדם אשר הוא בארץ, אף שיודע מעשיו בתחתונים, אין השגחה במעשיו לשפלות האדם, ואין נכנסין באזנו... אומרים חס ושלום שאינו משגיח בעולם הזה על בני אדם בעלי חומר, שהיה זה חס ושלום חסרון". ובבאר הגולה באר הרביעי [תסב:] כתב: "להוציא מלב המתפלספים, אשר אמרו כי 'עזב ה' את הארץ', לשפלות ולפחיתות העולם השפל". וכן כתב בדרשת שבת הגדול [ר:, רו:], ויובא להלן הערה 13. וראה להלן פ"ע הערה 169.
(8) כמו שמצינו שבהרבה פסוקים יחסו כבוד ה' לארץ דוקא; כמו [במדבר יד, כא] "וימלא כבוד ה' את כל הארץ", וכן [ישעיה ו, ג] "מלא כל הארץ כבודו", וכן [יחזקאל מג, ב] "והארץ האירה מכבודו", וכן [חבקוק ב, יד] "כי תמלא הארץ לדעת את כבוד ה'", וכן [תהלים נז, ו] "על כל הארץ כבודך", ועוד. וצרף לכאן דבריו בתפארת ישראל פמ"ו [תשו:], שכתב שהקב"ה אומר על עצמו "אני בשמים, וכבודי בארץ". הרי שכבודו יתברך מתייחס לארץ יותר מאשר לשמים. וטעם גדול יש בדבר, כי "כבוד" מורה על התפשטות לזולתו, וכמו שכתב בבאר הגולה באר הרביעי [שפז:], וז"ל: "כי הכבוד הוא אצל הזולת, ואין שייך כבוד רק אצל אחרים, שרואים כבודו". ובגו"א שמות פל"ג אות יט [תסד:] כתב: "לפי שהכבוד, כל שהוא יתואר שהוא קשור בבעל הכבוד, אין הכבוד כל כך, כמו שהכבוד יתואר שאינה קשורה בו. [ש]לפי גודל הכבוד, מתפשט כבודו בזולתו, כמו שאמר [ישעיה ו, ג] 'מלא כל הארץ כבודו', שרוצה לומר התפשטות הכבוד בזולתו בכל הנמצאים". וזהו שאומרים במוסף של ר"ה "וישמעו רחוקים ויבואו ויתנו לך כתר מלוכה" [ראה למעלה פנ"ח סוף הערה 91, פס"ב הערה 48, ולהלן פ"ע הערה 29]. ולכך "כבוד" הוא בתחתונים, ולא בעליונים, המקורבים לה'.
(9) זהו "כל מקום שאתה מוצא גדולתו של הקב"ה". וכאמור [הערה 6] הגמרא [מגילה לא.] הביאה על כך שלשה מקראות, שאמרו: "דבר זה כתוב בתורה, ושנוי בנביאים, ומשולש בכתובים; כתוב בתורה [דברים י, יז] 'כי ה' אלקיכם הוא אלקי האלהים ואדוני האדונים', וכתיב בתריה [שם פסוק יח] 'עושה משפט יתום ואלמנה'. שנוי בנביאים [ישעיה נז, טו] 'כה אמר רם ונשא שוכן עד וקדוש וגו'', וכתיב בתריה [שם] 'ואת דכא ושפל רוח'. משולש בכתובים, דכתיב [תהלים סח, ה] 'סולו לרוכב בערבות בי-ה שמו', וכתיב בתריה [שם פסוק ו] 'אבי יתומים ודיין אלמנות'". ומהמשך דבריו מתבאר שכוונתו כאן לפסוקי התורה ["כי ה' אלקיכם הוא אלקי האלהים ואדוני האדונים", "עושה משפט יתום ואלמנה"]. וראה להלן ציון 17.
(10) פירוש - כמו שהקב"ה גדול על הכל מחמת היותו נבדל מהכל [כמבואר למעלה פנ"ט הערה 22, ופס"ד הערה 209, וש"נ], כך הקב"ה כולל את הכל מחמת היותו נבדל מהכל. ולמעלה פמ"ה [של.] כתב: "בפרשת תצא [דברים כד, יז-יח] 'לא תטה משפט גר יתום ולא תחבול בגד אלמנה, וזכרת כי עבד היית בארץ מצרים'... וביאור ענין זה, כי מאחר שהשם יתברך הוציא אותך מארץ מצרים מבית עבדים, הוצאה מבית עבדים מורה שנתן לך מעלה אלקית כמו שהתבאר, וכל מי שיש לו מעלה זאת, ראוי שיהיה משגיח לגר יתום ואלמנה. כי נתבאר בראיות ברורות כי אין מי שמואס ומרחיק את הגר יתום ואלמנה כי אם אותם שהם בעלי גוף וגשם, אוהבים את העושר וענינים הגופנים. אבל ישראל במה שהוציא אותם מבית עבדים, ראוי שיהיה להם מעלה קדושה אלקית, ואין ראוי להם להרחיק גר יתום ואלמנה". ונקודה זו תתבאר יותר להלן הערה 14.
(11) "השוה ומשוה קטן וגדול" [תפילת ימים נוראים].
(12) לשונו למעלה פנ"ג [קז.]: "פתח 'ברוך המקום' [הגש"פ], קרא השם יתברך 'מקום' כי המקום בו עומד הדבר אשר הוא מקום לו, והמקום עודף עליו. והוא יתברך מקומו של עולם [ב"ר סח, ט], מפני שהוא כולל הכל, ואין נמצא יוצא ממנו, ועודף עליהם מבלי תכלית, לכך ראוי לקרותו 'מקום'... וכן אחר כך [הגש"פ] 'ברוך שנתן תורה לעמו ישראל ברוך הוא'. וכמו שנקרא 'מקום' בעבור שהוא כולל הכל, כך נתן הקב"ה תורה לישראל שכולל הכל, ולא ימצא דבר שלא יהיה נמצא בתורה. ולפיכך נתן השבח על התורה במקום הזה, כי זה נראה מעלת התורה הכוללת הכל" [ראה להלן פע"א הערה 25]. ואודות שהקב"ה כולל הכל, ראה למעלה פי"ט הערה 242, ופנ"ב הערות 209, 213. ודע, שמלשונו כאן ["ומה שהוא כולל הכל, רצה לומר שהכל אצלו, גדול וקטן, בשוה, ואל הכל הוא פונה"] משמע שאין שום עדיפות לקטן על פני הגדול, אלא כלם שוים לטובה. וראה להלן הערה 44 שנקודה זו היא ההבדל בין שלשת הסבריו שיביא כאן.
(13) כמו שטענו המינים, וכמבואר למעלה הערה 7. ובדרשת שבת הגדול [ר:] כתב: "שלא יעלה על הדעת כמו שהיו אומרים, אף על גב שהוא יתברך מלך העולם, עם כל זה עזב הארץ, ואינו משגיח בעולמו לגדולתו ולרוממותו, כי לפעמים לפי גדלות ורוממות המלך אינו רוצה למלוך על עם שהוא שפל בעיניו... וכן דוד המלך ע"ה היה תמיהה בעיניו, שאמר [תהלים קמד, ג] 'ה' מה אדם ותדעהו בן אנוש ותחשבהו'". ובהמשך שם [סוף רו:] כתב: "שהיו אומרים שאין ראוי לפי הדעת והסברא שיהיה השם יתברך יודע ומשגיח בתחתונים לשפלותם ופחיתותם, שהם במדרגה השפלה, ואין הדעת נותן שיהיה מלך רם ונשא שוכן עד מביט ומשגיח בשפלים כמו שהם בתחתונים. דרך משל, וכי מלך בשר ודם משגיח בשרץ שהוא שפל עמו ומתעסק עמו, והרי הוא מסלק ידיעתו והשגחתו ממנו. כי הידיעה וההשגחה בכל דבר לפי החשיבות. ומפני כך אמרו אין ראוי שתהיה השגחה בתחתונים, שיש בהם מינים שפלים". וראה להלן הערה 41, ופ"ע הערה 169.
(14) לשונו למעלה פס"ב [תקכד:]: "כי 'מגביהי לשבת' [תהלים קיג, ה] הפך 'משפילי לראות' [שם פסוק ו], כי 'מגביהי לשבת' רצה לומר שכל הנמצאים הגבוהים והרמים הם תחת רשותו, והוא מגביהי לשבת עליהם, ועם כל זה אינו עוזב את הפחותים, וזהו 'משפילי לראות'", ושם הערה 66. ולא נתבאר כאן מהו העומק של השויון הזה שהקב"ה "יכלול כל הנמצאים בשוה, פונה אל הכל ומשגיח בכל". וכן למעלה פס"ה [לאחר ציון 88] כתב: "אמר [פסחים קיח.] שהקב"ה יושב ברומו של עולם כשהוא מחלק מזון, להודיע על מדריגה יותר גדולה שהמזון בא ממנה. וראיות עצומות הם על זה, שהרי נתינת מזון הוא לכל בריה, וכל בריה משותף בו. ואין ספק כי דבר כזה יותר עליון מן עיקר הבריאה, שכל בריאה ובריאה יש לה יצירה מיוחדת, שאין זה כזה. אבל במזון הכל שוים, כי גם מזונות הכלב ראוי לאדם, ולפיכך המזון דבר השוה לכל הוא, גדול וקטן". וביאור הדבר שכבר השריש הרבה פעמים שככל שהדבר מרומם יותר, כך הוא כולל יותר, ונמצא אצל הכל בשוה, כי השויון לכל מורה על מדריגה עליונה. וכגון, למעלה פ"ס [תלט:] כתב: "כל דבר שהוא יותר עליון במדריגה, הוא כולל כל דבר שהוא למטה ממנו במדריגה". ובהמשך הפרק [תמו:] כתב: "בכח מדריגת ישראל שקנו הכל, גם מדריגת ארבע מלכיות". ובתפארת ישראל פמ"ו [תשטז:] כתב: "מעלת התורה אינו כמו שאר הדברים, שאין דבר אחד כולל הכל... אבל התורה כוללת הכל". ובח"א לשבת לב: [א, כד:] כתב: "הדבר השכלי כולל הכל, ודבר זה אמרנו פעמים הרבה מאוד" [ראה למעלה פ"ס הערה 307, ופס"ה הערה 92, וש"נ].
(15) מדגיש זאת כי בסמוך יביא פירוש אחר. וכן למעלה [לאחר ציון 6] כתב על "הפירוש הנראה שבא לבאר וכו'", לעומת הפירוש השני שיביא. ויש להעיר מדבריו למעלה פס"ב [תקכ.], שכתב: "שלא תאמר מאחר כי כבודו למטה, מצד השפלות שיש בתחתונים, הנה כבודו חס ושלום אינו שלם. לכך אמר אף על גב כי [תהלים קיג, ד] 'רם על כל גוים ה'', 'על השמים כבודו', ואין מצטרף הכבוד אל התחתונים". ואילו כאן מבאר "כי רוממות השם יתברך כאשר הוא מצורף אל השפלים" [לשונו לפני ציון 8]. ובעל כרחך לומר, שיש שתי בחינות שונות בכבוד; יש כבוד דוקא מחמת הריחוק, שעד לשם מגיע כבודו של המכובד. ויש כבוד דוקא מחמת הקירוב למכובד, בבחינת [תהלים כט, ט] "ובהיכלו כולו אומר כבוד". ודברים אלו מפורשים בבאר הגולה באר הרביעי [תקנ.], שהביא מפרקי דר"א [פרק ג] שהשמים נבראו מאור לבושו של הקב"ה, והארץ נבראה משלג שתחת כסא הכבוד. וכתב לבאר [תקנה:]: "הנבראים כולם נבראו לכבודו יתברך, כדכתיב [ישעיה מג, ז] 'כל הנקרא בשמי ולכבודי בראתיו'. והכבוד הוא מצד שתי בחינות; משל המלך, יש לו הכבוד מצד שיש לו שרים גדולים וחשובים קרובים אליו, והם שלו, והם כבודו. השני, מצד אשר הוא מלך מולך ומושל על הכל, אף אשר הם רחוקים ממנו. והנה לפי זה 'אור לבושו' רוצה לומר מצד הכבוד שהכל מתחבר אליו, כמו הלבוש שמתחבר אל הלובש. ומזה הצד נבראו השמים, וכמו שאמר הכתוב [תהלים יט, ב] 'השמים מספרים כבוד אל'. והארץ נבראת משלג שתחת כסא הכבוד, רוצה לומר מצד הכבוד אשר הכל הוא תחת רשותו, והוא מושל על הכל. ולכך אמר 'משלג שהוא תחת כסא הכבוד'". ולכך מחד גיסא "אין מצטרף הכבוד אל התחתונים" [לשונו למעלה פס"ב], ומאידך גיסא "כי רוממות השם יתברך כאשר הוא מצורף אל השפלים" [לשונו כאן]; כי הכבוד העולה מהתחתונים ניזון מחמת ריחוקם מה', ואינו ניזון מחמת קורבתם לה' [הובא למעלה פס"ב הערה 48].
(16) בא לבאר פירוש שני. וההבדל בין שני הפירושים הוא, שלפירוש הראשון "אלקי האלהים" ו"עושה משפט יתום ואלמנה" הן שתי מעלות בגדלות הקב"ה זו בצד זו; גדלות על הכל, וגדלות הכוללת הכל. אך לפירושו השני יבאר שתכלית רוממותו יתברך היא שעושה משפט יתום ואלמנה, וזה יותר ממעלת "אלקי האלהים", כי מעלת "אלקי האלהים" היא מצד תארי הקב"ה, ומעלת "עושה משפט יתום ואלמנה" היא מצד עצמו של הקב"ה, והן שתי מעלות בגדלות הקב"ה זו למעלה זו, וכמו שמבאר והולך. ובנתיב הענוה פ"א [ב, ב.] ביאר את ההכרח לבאר פירוש שני, וכלשונו: "ועתה יש לשאול למה זה ועל מה זה ש'כל מקום שאתה מוצא גדולתו של הקב"ה שם אתה מוצא ענותנותו'. אם בשביל שהכתוב בא להגיד שלא כמדת בשר ודם, שגדולתו היא מבטלת הענוה, אבל אצל הקב"ה אינו כך, רק עם גדולתו נמצא הענוה, אם כן קשיא, למה צריך לומר [מגילה לא.] 'דבר זה כתוב בתורה וכו' [ושנוי בנביאים ומשולש בכתובים]', די כשנמצא פעם אחד, ולמה צריך להיות בכל מקום. אבל רבי יוחנן בא לומר כי הענוה היא עצם הגדולה, והיא הגדולה על כל הגדולות, עד שאין גדולה למעלה. ואם לא כן, לא היה נמצא בכל מקום שאתה מוצא גדולתו שם נמצאת הענוה, אבל מפני שכל מקום שאתה מוצא גדולתו שם אתה מוצא הענוה, מזה תדע כי הענוה היא הגדולה על כל הגדולות" [המשך דבריו יובא להלן הערה 22].
(17) אלו הפסוקים שהובאו בגמרא [מגילה לא.] להורות שמן התורה חזינן שבמקום שאתה מוצא גדולתו אתה מוצא ענותנותו, וכמובא למעלה הערה 9.
(18) ו"בשר ודם" מורה שהאדם הוא חומרי וחסר, וכמו שכתב בדר"ח פ"ד מי"ז [שסד:]: "כי האדם שנברא מבשר ודם מטפה סרוחה, איך אפשר שיהיה לו המעלה העליונה, כי סוף סוף בשר ודם הוא. ולפיכך צריך לסלק דבר זה על ידי מיתה, ואז יחיו" [הובא למעלה פי"ח הערה 104, פמ"ז הערה 250, פס"א הערה 135, ולהלן הערה 66]. ובנתיב התורה פי"ד [תקנו.] כתב: "הרואה חכמי אומות העולם אומר 'ברוך שנתן מחכמתו לבשר ודם' [ברכות נח.]... כי במה שהם בשר ודם חמרים, השפיע השם יתברך להם חכמה". ובנתיב העושר פ"ב [ב, רכט.] כתב: "מפני כי הוא בשר ודם, שהוא גוף חמרי, ובשביל כך דבק בו ההעדר והחסרון". ובנתיב הענוה פ"ג [ב, ח:] האריך לבאר את החסרון שיש לאדם הנקרא "בשר", עיי"ש. ובמדרש [תנחומא חוקת אות ח] אמרו "בשעה שעלה משה למרום, שמע קולו של הקב"ה יושב ועוסק בפרשת פרה אדומה הלכה בשם אומרה, רבי אליעזר בני אומר, עגלה בת שנתה, ופרה בת שתים. אמר משה לפניו, רבש"ע, העליונים ותחתונים שלך הן, ואתה אומר הלכה בשמו של בשר ודם" [הובא בדר"ח פ"ו מ"ז (ריב.)]. והמסילת ישרים פכ"ד כתב "איך יערב לבו של בשר ודם שפל ונמאס, לעשות דבר נגד רצונו של הבורא יתברך ויתעלה שמו" [הובא למעלה פכ"ה הערה 30]. וכאן בא להדגיש שהתואר "בשר דם" מורה שהוא נברא חסר הזקוק להשלמה, וכמו שכתב בנתיב העבודה פי"ז [א, קלא:]: "צריך אל האדם שיהיה משלים החסרון שלו, כי הוא חסר במה שהוא בשר ודם, וצריך אליו למלאות חסרונו".
(19) פירוש - התארים שיש לאדם נדונים כנקבה לאדם, וכמו שכתב בגו"א במדבר פי"ד אות טו [רו.]: "בודאי הוא לשון נקבה בכל מקום, כמו 'חכמה', שמתואר בו החכם, נקרא בלשון נקבה. והטעם הוא ידוע שכל דבר אשר הוא טפל אצל אחר יקרא בלשון נקבה, שהנקבה טפלה אצל זכר. ולפיכך חכמים [עירובין נד:, יבמות סג:, ועוד] קראו התורה 'אשה' אצל האדם, והיינו תורה שהוא יודע שנקרא אשה, לפי שהיא טפלה אצלו ומחובר עמו, והאדם הוא העצם בודאי". וכן כתב בבאר הגולה באר השלישי [רצז:, וראה למעלה פ"ס הערה 421, ולהלן פס"ח הערה 26], וח"א לב"ק [ג, ב:]. והרי האשה משלימה את האיש, וכפי שכתב בנתיב התורה פ"ד [קפז.]: "התורה היא השלמת האדם, והתורה תקרא 'אשה' בכל מקום, שעל ידה גם כן השלמת האדם, כמו האשה שהיא השלמת האדם" [הובא למעלה פמ"ז הערה 494]. ובח"א ליבמות סג: [א, קלט:] כתב: "כבר ידוע כי התורה נקראת אשתו של אדם, מפני שהאשה משלמת האדם עד שהוא שלם, וכן התורה משלמת אותו עד שהוא שלם. וכמו שהאשה היא מתחברת לאדם, והיא אחד עם האדם, וכן התורה היא מתחברת לאדם, והיא אחד עם האדם. וזהו הפרש בין שניהם; כי האיש והאשה גוף אחד, והתורה מתחברת אל הנשמה, ואין דבר זה גוף, ודבר זה מבואר". לכך התארים של אדם מתייחסים אליו מחמת שהם באים להשלימו, כפי שאשה מתייחסת לאיש מחמת שהיא משלימה אותו. אך דבר שאינו בא להשלים את האדם, אכן לא יתואר בו האדם, וכפי שכתב בדר"ח פ"ד מ"א [ז.]: "'איזהו חכם הלומד מכל אדם' [אבות פ"ד מ"א]. כי שם 'חכם' בו יתואר האדם עצמו, שנקרא 'חכם'. ומאחר כי שם 'חכם' תואר לאדם, אין ראוי שיתואר בו האדם כי אם כאשר התואר מצד עצמו. כי האדם אשר יש לו בית, כיון שאין הבית תואר לעצמו של אדם, רק שהוא דר שם, לא יתואר האדם ממנו... ולפיכך אין ראוי שיתואר האדם על ידי החכמה שהיא זולת האדם, ואין החכמה אליו מצד עצמו. וזה שאמר 'איזה חכם', שראוי שיקרא חכם, זהו אשר הוא 'לומד מכל אדם'. כלומר שמשתוקק אחר החכמה מצד עצמו, עד שהוא לומד מכל אדם... באשר הוא היה משתוקק אל החכמה עד שלמד מכל אדם, ונחשב החכמה מצד עצמו, שהיה משתוקק לחכמה" [הובא למעלה פנ"ב הערה 58, עיי"ש]. וכן כתב בגו"א בראשית פ"ט אות יב [קפ:], וגו"א שמות פט"ו אות י [רצז.]. נמצא שאצל בני אדם שם התואר שלהם מצטרף אליהם מחמת שהם מורים על השלמת חסרונו. וזהו שכתב כאן "אלו התארים הם נותנים שלימות אליו יותר מאמתתו, שאמתתו הוא אדם בשר ודם, והתארים האלו הם נותנים שלימות לו".
(20) והתארים של הקב"ה הם טפלים להקב"ה, וכפי שכל שם תאר טפל לבעל התואר, וכמבואר בהערה הקודמת. זאת ועוד, התארים של הקב"ה נאמרו על מעשיו, ולא על עצמו, וכפי שאומרים ב"אנעים זמירות": "דימו אותך ולא כפי ישך, וישווך לפי מעשיך", ואילו אמיתת עצמו אי אפשר להגדיר, וכמו שכתב למעלה פכ"ה [תו:]: "כי משה בקש לדעת שמו, והשיב לו הקב"ה [ד]אי אפשר לו להקרא לו שם, כי אם לפי מעשיו של אותה שעה יש לו שם... כי כל שם הוא גדר הדבר, וכל גדר הוא מורכב מסוג והבדל, והוא יתברך פשוט בתכלית הפשיטות". וצרף לכאן דברי הרשב"א בתשובותיו [ח"ה סימן נב], שכתב בזה"ל: "עוד שאלת, למה נתקן נוסח הברכה, מחצה נמצא ["ברוך אתה"], ומחצה נסתר ["אשר קדשנו"]. תשובה, דע דיש לבעלי החכמה סוד נשגב, ואין לנו כאן עסק בנסתרות. ואמנם יש טעם נגלה גדול התועלת במה שתקנו נוסח הברכות כן, רצה לומר בנגלה ובנסתר. לפי שכבר ידעת דשני יסודות יש שעליהם נבנה הכל; האחד, לדעת שהוא יתברך מחויב המציאות, ושאין ספק בזה כלל, כמו שנתבאר ונתפרסם המופת עליו ביאור רב. והב', שאין אמתתו יתברך מושגת כי אם לעצמו יתברך לבד. והוא במציאותו נגלה לכל, ובאמתת מהותו נסתר ונעלם מהכל. וכדי לקבוע שתי הפנות האלה בנפשותינו קבעו הנוסח בנגלה ונסתר; 'ברוך אתה', כמדבר עם מי שהוא נמצא מפורסם... שהוא מדבר עמו פנים אל פנים. וכדי שלא תשבש המחשבה שהוא יתברך נמצא כמציאות שאר הנמצאים, ושיש יחס בין מציאותו למציאותם, קבעו 'אשר קדשנו', לקבוע בנפשותינו שאע"פ שהוא מפורסם, מהות מציאותו נעלם ונסתר, שאי אפשר לדבר בו רק בנסתר, ברוך הוא". ועל כך ישראל קדושים מזמרים "דימו אותך ולא כפי ישך, וישווך לפי מעשיך". והפחד יצחק, פסח, מאמר עט אות ו, כתב: "ידועה היא תשובתו של הרשב"א, שפירשה לנו את הסתירה בבנינן של ברכת המצוות. דברכות המצוות התחלתן היא בלשון נוכח 'ברוך אתה', וסיומן בלשון נסתר 'אשר קדשנו'. ובביאור הדבר כתב הרשב"א, שמטבע זו של ברכות באה היא לגלות את הנהגתו של מלך הכבוד, שהוא נסתר מצד עצמותו, ונגלה מצד פעולותיו; 'ברוך אתה' הוא בבחינת גילוי רצונו ופעולותיו. 'אשר קדשנו' הוא בבחינת הנסתר מצד עצמותו". ורבי יהודה הלוי כתב ב"אופן" בזה"ל: "י-ה, אנה אמצאך, מקומך נעלה ונעלם. ואנה לא אמצאך, כבודך מלא עולם". ובחובת הלבבות שער היחוד, פ"י כתב: "אלקי, אנה אמצאך, אך אנה לא אמצאך. נסתרת ולא תראה, והכל ממך מלא" [הובא למעלה בהקדמה הראשונה הערה 72, הקדמה שניה הערה 116, ופכ"ה הערה 59].
(21) לשונו למעלה הקדמה שניה [סה:]: "אמיתת עצמו לא נודע, רק שהוא נבדל מכל גשם וגוף ומכל הנמצאים, ועל זה נאמר 'קדוש ברוך הוא', שענין 'קדוש' נאמר על מי שהוא נבדל, כי הוא יתברך פשוט בתכלית הפשיטות". ובהמשך ההקדמה [עד:] כתב: "אנו אומרים שהוא יתברך הויה פשוטה, לא יוגדר במה... ואין אנו יודעים הוייתו ומהותו". וראה להלן הערה 25.
(22) לשונו בנתיב הענוה פ"א [ב, ב.]: "ועתה יש לשאול, למה זה ועל מה זה שכל מקום שאתה מוצא גדולתו של הקב"ה שם אתה מוצא ענותנותו... בא לומר כי הענוה היא עצם הגדולה, והיא הגדולה על כל הגדולות, עד שאין גדולה למעלה. ואם לא כן, לא היה נמצא בכל מקום שאתה מוצא גדולתו שם נמצאת הענוה. אבל מפני שכל מקום שאתה מוצא גדולתו שם אתה מוצא הענוה, מזה תדע כי הענוה היא הגדולה על כל הגדולות. וזה כי בעל הענוה לא יוגדר ולא יוגבל כלל, ודבר זה מורה על הפשיטות הגמור... ודבר זה היא המעלה העליונה על הכל... כי הפשוט לא יוגדר, ולכך אין לו קץ ותכלית, כי לא יוגבל. ומפני כך כל מקום שאתה מוצא גדולתו של הקב"ה שם אתה מוצא הענוה, שהענוה הוא יותר מעלה עוד על הכל" [ראה למעלה הקדמה שניה הערה 121, פכ"ג הערה 159, פמ"ה הערה 35, ובסמוך הערות 25, 29].
(23) הוא הפסוק שהובא בגמרא [מגילה לא.] להורות שאף מן הכתובים מצינו שבמקום שאתה מוצא גדולתו של הקב"ה שם אתה מוצא עונתנותו, וכמובא למעלה הערה 9.
(24) רומז למקרא שהביאו בגמרא [מגילה לא.] מהנביאים [ישעיה נז, טו] "ואת דכא ושפל רוח", ובגו"א בראשית פמ"ז אות לד [שפט:] ביאר לפי פסוק זה שהשכינה נמצאת עם החולה, ש"אין לך דכא כמו חולה, ולכך השכינה עמו תמיד" [הובא למעלה פכ"ג הערה 159]. ורש"י [דברים טז, יא] כתב: "והלוי והגר והיתום והאלמנה - ארבעה שלי כנגד ארבעה שלך; בנך ובתך ועבדך ואמתך. אם אתה משמח את שלי, אני משמח את שלך". ואודות שפלות הגר, ראה למעלה פמ"ז [תכו:], ושם הערה 11.
(25) לשונו למעלה בהקדמה שניה [סו.]: "כי הוא יתברך פשוט בתכלית הפשיטות, ומזה בעצמו שהוא בתכלית הפשיטות, אין דבר נבדל ממנו, כי הדבר שיש לו גדר ומיוחד בדבר מה, בשביל אותו גדר נבדל ממנו דבר שאינו בגדרו. אבל מפני כי הוא יתברך פשוט, ואין לו גדר כלל, אין דבר נבדל ממנו". ובהמשך ההקדמה [עד:] כתב: "הוא יתברך הויה פשוטה, לא יוגדר במה". ולמעלה פכ"ג [שלז.] כתב: "ובשמות רבה [ב, ה], שאל גוי אחד את רבי יהושע בן קרחה, מה ראה הקב"ה לדבר עם משה מתוך הסנה. אמר ליה... ללמדך שאין מקום פנוי בלא שכינה, אפילו סנה. ורצה לומר, כי אדרבא יותר מיוחד הסנה לגלוי השכינה, שהיא בכל מקום, וכאשר נגלה השכינה בסנה, מוכח שאין מקום מיוחד אל השכינה. אבל אם נגלה באילן חשוב, יש לחשוב שמציאות כבודו דוקא באילן חשוב זה. נמצא כי הסנה הוא דבר כולל ביותר, ואינו פרטי, ולכך ראוי שם גלוי שכינה. והבן זה ממה שאמר הכתוב [ישעיה נז, טו] 'את דכא ואת שפל רוח אשכון'". ובתפארת ישראל פכ"ג [שמה:] כתב: "משה, מפני הענוה עד שאמר 'מה אני' [שבת פט.], הרי אינו מייחד עצמו כלל, וזה ענין הענוה. כי המתגאה הוא הפך הענוה, שהמתגאה הוא שמייחד עצמו בחשיבות ובמעלה, ואיש כזה אין לו מעלת הפשיטות כלל. אבל מי שיש בו הענוה, עד שאינו מחשיב עצמו לדבר כלל, הרי הוא פשוט לגמרי, שאינו מיוחד בדבר מה. וזה שהוא ראוי ומיוחד אל התורה, שהיא שכל פשוט. וכבר בארנו בחבור גבורות ה' [כוונתו לדבריו כאן] ענין הפשיטות שהוא במדת הענוה". ובדר"ח פ"ה מ"ו [רה.] כתב: "הוא יתברך לא יוגדר כלל. ולפיכך אמרנו שהוא יתברך פשוט בתכלית הפשיטות, עד שלא יוגדר בדבר מה... כי הוא יתברך פשוט בתכלית הפשיטות, ומפני כך כולל הכל, כי זהו ענין הפשוט שלא יוגדר בדבר מיוחד". ובהמשך שם [רח.] כתב: "מפני שהוא פשוט בתכלית הפשיטות... לא יוגדר בדבר מיוחד". ובנצח ישראל פ"מ [תשיא:] כתב: "לכך ראוי [למלך המשיח] שירכב על החמור [זכריה ט, ט], שהוא פשוט בתכלית הפשיטות. לכך מוכן לקבל כל הגוונים [סנהדרין צח.], כי דבר שאינו פשוט אינו מוכן לקבל, שהרי יש בו התיחדות במה שהוא מיוחד, לפיכך אינו מקבל כל הצורות כאשר הוא מיוחד. אבל הפשוט מקבל כל הגוונים, מפני שהוא פשוט". ובנתיב התורה פ"ב [קט.] כתב: "כי הענוה יש בה מדת פשיטות, כי אין מחשיב עצמו לדבר, כי זהו עצם הענוה. אבל המחשב עצמו לדבר, והוא חשוב בעיניו, אין זה מדת הפשיטות... מי שהוא פשוט ואין מחשיב עצמו לדבר, וזה גדר הפשיטות". ובנתיב הענוה פ"א [ב, ב:] כתב: "בעל הענוה לא יוגדר ולא יוגבל כלל, ודבר זה מורה על הפשיטות הגמור, שהוא פשוט, והפשוט הגמור לא מוגבל. לפיכך אחר שזכר הכתוב גדולת השם יתברך, אמר כי הגדולה על כל הגדולות הוא ענותנותו, שהוא הפשיטות הגמור, שהרי הוא עושה משפט יתום ואלמנה. וזהו מצד הפשיטות שבו, שלא יוגדר להיות עושה משפט לגדול ולא לקטן, אבל עושה משפט אל הכל בשוה, וזהו הפשיטות הגמור". ושם ר"פ ח [ב, יח.] כתב: "כי הענוה יש בה הפשיטות ביותר... והגסות הפך זה... כי כל פשוט לא יוגדר ולא יוגבל, ומי שיש בו גאוה, בדעתו ובמחשבתו שהוא נבדל מן שאר בני אדם, הוא רחוק מן הפשיטות ביותר" [ראה למעלה הקדמה שניה הערות 123, 125, פט"ז הערה 50, פכ"ה הערה 88, פנ"א הערה 53, ולהלן פ"ע הערה 138].
(26) לשונו בנצח ישראל ר"פ יב [שי:]: "אי אפשר לומר שהדביקות הזאת [אל הקב"ה] לנמצאים עליונים, וכמו שאמרו הפילוסופים כי הדביקות הזה לשכלים, הנה כבר השבנו במקום אחר כי מצד מדתו יתברך, שהוא יתברך נאמר עליו [ישעיה נז, טו] 'מרום וקדוש אשכון ואת דכא ושפל רוח'. וכל זה מפני כי הוא יתברך פשוט בתכלית הפשיטות, ולפיכך בחר בשפלים שהם פשוטים ואין להם הגבהות... ולכך אי אפשר שיהיה החבור הזה רק לאדם, שהוא בשר ודם. ובפרט לישראל שהכתוב קראם 'כי קטן יעקב' [עמוס ז, ב] ודל. ועוד אמרו [חולין פט.] על הפסוק הזה [דברים ז, ז] 'לא מרובכם מכל העמים חשק ה' בכם כי אתם המעט', כי בשביל שאתם ממעטים עצמכם לכך חשק ה' בכם". ובח"א לסוטה ה. [ב, לג:] כתב: "כי השם יתברך שכינתו על אשר הוא דכא ושפל. וזה רמזו חכמים במדרש [ב"ר יט, ז] במה שאמרו 'עיקר שכינתו בתחתונים היתה'. וכך השם יתברך משרה שכינתו על אשר הם נמוכים, מפני שהם פשוטים. ובדבר זה הארכנו מאד בחבור גבורות ה' בסופו, עיין שם, ולפיכך משרה שכינתו בתחתונים" [הובא למעלה פס"ו הערה 43]. וראה בסמוך הערה 28.
(27) אודות שהגדול אינו פשוט, והקטן הוא פשוט, הנה אמרו חכמים [יבמות קכא.] "אמר רבן גמליאל, פעם אחת הייתי מהלך בספינה וראיתי ספינה אחת שנשברה, והייתי מצטער על תלמיד חכם שבה, ומנו רבי עקיבא. וכשעליתי ביבשה בא וישב ודן לפני בהלכה. אמרתי לו בני, מי העלך. אמר לי דף של ספינה נזדמן לי, וכל גל וגל שבא עלי נענעתי לו ראשי. מכאן אמרו חכמים אם יבואו רשעים על אדם, ינענע לו ראשו", ובח"א שם [א, קמח:] כתב: "עיקר הפירוש כי הקטן שיש בו מדת הפשיטות מבטל גבהות הרשע, שכל רשע יש לו גבהות, והקטנות שהוא מדת הפשיטת, לא יוכל לבטל בגבהותו. ולכך אמר הכתוב [ירמיה ה, כב] 'אשר שמתי חול גבול לים', כי הגלים הם שוטפין הכל לגבהותן, אך כאשר הכל מגיע אל שפת הים, אשר שם החול מבטל כח הגלים לטעם אשר אמרנו, כי החול דק וקטן הוא, ויש לו הפשיטות, והוא מבטל כח הגלים... לכך הרשעים שבאין על האדם בשביל גבהותן ורוממתם, כאשר יהיה מקטין עצמו ויהיה לו מידות הפשיטות שיש לשפלים ולקטנים, לא יוכל לו הרשע בגבהותו". ועוד אמרו חכמים [ע"ז ג:] "מיום שחרב בית המקדש... מאי עביד, יושב ומלמד תינוקות של בית רבן תורה", ובבאר הגולה באר הרביעי [תס.] ביאר המאמר, והובא למעלה פס"ו הערה 37, ושם לוקטו מקבילות נוספות ליסוד זה. וראה להלן פס"ט הערה 4.
(28) אמרו חכמים [סוטה ה.] "בא וראה שלא כמדת הקב"ה מדת בשר ודם; מדת בשר ודם גבוה רואה את הגבוה, ואין גבוה רואה את השפל. אבל מדת הקב"ה אינו כן, הוא גבוה ורואה את השפל, שנאמר [תהלים קלח, ו] 'כי רם ה' ושפל יראה'". ובח"א שם [ב, לד.] כתב: "פירוש שהוא רואה השפל קודם הגבוה, הפך הראוי, שהגבוה רואה את הגבוה קודם. ודבר זה שהשם יתברך רואה השפל הוא מטעם כי [ישעיה נז, טו] 'ה' את דכא ישכון'... כי השם יתברך אשר הוא פשוט, והוא יתברך כולל הכל, ולא תוכל לומר שיש לו מעלה מיוחדת, רק כולל הכל, ולכך קודם רואה השפל, כי השפלות הוא פשוט ואינו מיוחד, ובדבר זה הוא ראשון וקודם שיראה אותו השם יתברך, אשר הוא פשוט וכולל הכל, ויש לך להבין זה". וראה להלן הערות 42, 46. אך עדיין לא נתבאר מספיק מדוע פשיטות הקב"ה מחייבת שהקב"ה יפנה לפשוטים תחילה. אמנם בדרשת שבת הגדול [רב:] ביאר זאת, וכלשונו: "אמר [תהלים קמד, ג-ד] 'ה' מה אדם ותדעהו בן אנוש ותחשבהו אדם להבל דמה וגו''. ומה שאמר אחר כך [שם פסוק ה] 'ה' הט שמיך ותרד', כי דבר זה עצמו שהשם יתברך משגיח על האדם הוא בשביל זה, כי האדם הוא 'מה', ומספר 'אדם' הוא 'מה', ולכך השם יתברך משגיח עליו. כי הקב"ה השגחתו בפרט על השפלים אשר הם נחשבים 'מה', כמו שהוא ידוע במאמר שהוא מפורסם [מגילה לא.] 'כל מקום שאתה מוצא גדולתו של הקב"ה שם אתה מוצא ענותנותו'.. וזהו שהשם יתברך השגחתו על האדם שהוא השפל, וזהו שאמר אחר כך 'ה' הט שמיך ותרד', כי אתה בעליונים והאדם בתחתונים אשר הוא שפל, ומדת השם יתברך לשכון את דכא, ולכן 'הט שמיך' לעזור אל האדם, 'ותרד'. ודוד עצמו רמז זה שאמר 'ה' מה אדם', כלומר כי שם המיוחד אשר מורה על עצמו, הוא במספר 'מה', יו"ד ה"א וא"ו ה"א במספר 'מה'. וזה מפני כי אין לדעת עצמו יתברך, לכך השם הזה מספרו 'מה', כי לשון זה נאמר כאשר לא ידע מהותו, כמו שכתוב [שמות טז, טו] 'ויאמרו בני ישראל מן הוא כי לא ידעו מה הוא', הנה הדבר נקרא 'מה' כאשר מהותו לא נודע. והאדם נקרא 'מה' מצד אחר, שאין בו דבר, ובזה הבחינה האדם דומה לו. ולפיכך השם יתברך שכינתו את דכא, כי מי יכיל את כבוד ה' ורוממותו, כי הוא יתברך הכל, שהרי אין לו תואר בשביל זה עד שנאמר עליו שהוא 'מה'. ואצל מי ישכון, רק אצל דכא, שהוא 'מה', והוא אדם, ובזה לא יוגבל שכינתו יתברך על האדם, כי לא יתואר האדם בדבר מיוחד" [הובא בחלקו למעלה הקדמה שניה הערה 122, פכ"ג הערה 159, ופס"ד הערה 18]. וראה להלן הערה 44 במה שנתקשה שם.
(29) לשונו בנתיב הענוה פ"א [ב, ב:]: "אך מה שנותן לו הענוה שהוא יתברך משגיח בשפלים, ומה שהוא משגיח בשפלים מורה זה שהוא פשוט בתכלית הפשיטות, והפשיטות הוא מעלה על כל, כי הפשוט בתכלית הפשיטות הוא ראשון אל הכל... ומפני כך כל מקום שאתה מוצא גדולתו של הקב"ה שם אתה מוצא הענוה, שהענוה הוא יותר מעלה עוד על הכל... מעתה מדת הענוה הוא עוד יותר על גדולתו, כי הגדולה במה שהוא 'רם ונשא שוכן עד', אין בזה שהוא כולל הכל. אבל במה שהוא בעל ענוה זהו בשביל שהוא פשוט בתכלית הפשיטות, ובזה שהוא פשוט כולל הכל". והנה למעלה [פמ"ד הערות 150, 178] נתבאר שהפסוק העוסק בגדולתו יתברך [(דברים י, יח) "האל הגדול הגבור והנורא"] מורה על חסד גבורה ותפארת, והפסוק העוסק בענותנותו יתברך [(שם פסוק יט) "עושה משפט יתום ואלמנה ואוהב גר לתת לו לחם ושמלה"] מורה על מלכות. ודברים אלו מאוד שייכים לדבריו כאן אודות היחס שבין גדולתו יתברך לענותנותו יתברך. וראה להלן פס"ט הערה 43. ויש להעיר מסיום ברכת "ברוך שאמר", שאומרים "מלך מהולל בתשבחות", ולפי דבריו כאן יש הלול גדול יותר מ"תשבחות", והוא שהקב"ה פונה לשפלים. וקצת דוחק לומר שתיבת "תשבחות" כוללת פניה לשפלים. ואולי אפשר לומר שאע"פ שתכלית הרוממות של הקב"ה היא פנייתו לשפלים, אך ביחס למלך יש להדגיש את היותו נבדל מן העם, ולא שהוא מצטרף לעם. ובדר"ח פ"ד מ"ה [קכב:] כתב: "המלך נבדל מן העם, ואין לו שתוף עם שאר אדם". ובנצח ישראל פי"ב [שטו.] כתב: "כי המלך נבדל מן הכלל, ואם בא אחד לעשות שיתוף עם המלך, דבר זה הוא בטול אל מלכותו, אשר הראוי שיהיה מיוחד ונבדל מן העם". ובאור חדש פ"ו [תתקצד:] כתב: "המלך הוא נבדל מן הכלל לגמרי" [ראה למעלה פמ"ב הערה 56, ופמ"ז הערה 457, וש"נ]. לכך התשבחות למלך אינן עוסקות בפניה לשפלים, אלא בתארים המורים על הבדלתו של מלך מן הכלל. ובהקדמה לאור חדש [קיז.] כתב: "ומה שאמר [תהלים כב, ד] 'יושב תהלות ישראל' לשון 'יושב', דבר זה מופלג מה שנקרא השם יתברך 'יושב תהלות ישראל', מפני כי ישראל בשבחים שלהם ממליכים הקב"ה, והמלך מצד מלכותו נקרא שהוא 'יושב על כסא מלכותו' [אסתר ה, א]". והרי כסא המלך מורה על היות המלך נבדל מהכלל ["אין יושבין על כסאו" (סנהדרין כב.)], וזה מורה באצבע שהשבחים האלו ["יושב תהלות ישראל"] עוסקים בפן של הבדלות מהכלל, ולא בפן של צירוף לשפלים. לכך מסיימים "מלך מהולל בתשבחות".
(30) פירוש - המדריגה שהקב"ה פונה לשפלים היא יותר עליונה מהפסוקים המורים על גדולתו של הקב"ה. ובא לבאר הסבר שלישי לכך. ועד כה ביאר שפניה לשפלים מורה שהקב"ה כולל הכל [הסברו הראשון, והובא למעלה לאחר ציון 8], וכן היא מורה שהקב"ה הוא בתכלית הפשיטות, [הסברו השני, והובא למעלה לאחר ציון 16]. ומעתה יבאר שפניה לשפלים היא מעלה שאינה ביחס למעלה אחרת, אלא היא מעלה המורה שהקב"ה נבדל לגמרי מכל הנמצאים. וראה להלן הערה 44.
(31) ואף המלים "אלקי האלהים" מורים על יחס של אדון לעבדו, כי שם "אלקים" מחייב שיעבדוהו, וכמו שנאמר [דהי"א כח, ט] "ואתה שלמה בני דע את אלקי אביך ועבדהו וגו'". ונאמר [בראשית כח, כב] "והאבן הזאת אשר שמתי מצבה יהיה בית אלקים וגו'", ופירש רש"י [שם] "כתרגומו, אהא אפלח עלה קדם ה'". ובגו"א שם אות לה [עו:] כתב: "פירוש, שאין 'בית אלקים' הוא כמשמעו [לבנות בית לאלקים], שלא יהיה כאן בית אלקים, אלא שיהיה 'בית אלקים' לעבוד בו השם יתברך". והרמב"ן [שמות כ, ב] כתב: "אנכי ה' אלקיך - הדבור הזה מצות עשה, אמר 'אנכי ה'', יורה ויצוה אותם שידעו ויאמינו כי יש ה', והוא אלקים להם... שחייבים לעבוד אותו".
(32) אודות שיש צירוף בין העבד לאדונו, כן כתב בכמה מקומות. וכגון, למעלה פל"ו [תרנו.] כתב: "המשועבד יש בו צירוף, שהוא מצטרף אל אשר הוא אדון לו, משעבד בו. ומי שהוא בן חורין עומד בעצמו, אין לו צירוף כלל, רק עומד בעצמו". ולמעלה פנ"א [ז:] כתב: "העבד אינו עומד בעצמו, ויש לו צירוף אל זולתו, הוא האדון". וכן כתב למעלה פכ"ו [תכח:], ולמעלה פמ"ו [תיא:]. ובגו"א שמות פט"ו אות כב [שה.] כתב: "מקדש של מטה בשם א"ד הכין אותו, כי מקדש של מטה במה ששכינתו למטה עם הנמצאים מצטרף הוא יתברך אל הנמצאים, והוא אדון להם. לכך אמר 'מקדש א"ד כוננו ידיך' [שמות טו, יז], שם א"ד, והוא לשון אדנות, כי האדון מצטרף אל העבד... ומקדש של מטה פעל אותו שם א"ד, כי בו יש לו צירוף אל הבריות למטה". ובתפארת ישראל פי"ט [רפט:] כתב: "כי האדון מצטרף ומתחבר אל אשר הוא אדון לו, ואינו נבדל הימנו". ובנתיב התורה פט"ז [תרנו:] כתב: "השם יתברך אמר לאדם שיהיה עובד אל השם יתברך, והעבד יש לו צירוף אל האדון, והאדון יש לו צירוף וחבור גם כן אל אשר עבד אליו". ובאור חדש פ"ו [תתריח:] כתב: "כי האדון והעבד יש להם חיבור ביחד, שהוא אדון עליו, והעבד הוא עבד לו" [ראה למעלה פמ"ו הערה 194, פנ"א הערה 37, ופס"ב הערה 133].
(33) הוא המקרא שהובא בגמרא [מגילה לא.] להורות שמהכתובים מוכח שכל מקום שאתה מוצא גדולתו של הקב"ה שם אתה מוצא את ענותנותו, שאמרו "משולש בכתובים, דכתיב [תהלים סח, ה] 'סולו לרוכב בערבות בי-ה שמו', וכתיב בתריה [שם פסוק ו] 'אבי יתומים ודיין אלמנות'".
(34) לשון הרד"ק [תהלים סח, ה] "לרוכב בערבות - כמו [דברים לג, כו] 'רוכב שמים', כי כמו שהרוכב מהלך הבהמה, כן האל יתברך מסבב הגלגל. ו'ערבות' יקרא הגלגל העליון המקיף בכל ומניע כל הגלגלים בתנועתו".
(35) הוא המקרא שהובא בגמרא [מגילה לא.] להורות שמהכתובים מוכח שכל מקום שאתה מוצא גדולתו של הקב"ה שם אתה מוצא את ענותנותו, שאמרו "שנוי בנביאים, [ישעיה נז, טו] 'כה אמר רם ונשא שוכן עד וקדוש וגו'', וכתיב בתריה [שם] 'ואת דכא ושפל רוח'".
(36) כאן סתם דבריו, אך בנתיב הענוה פ"א [ב, ב:] הרחיב יותר, וכלשונו: "ויש לך לדעת כי שם 'רם' ["רם ונשא שוכן עד"] לא שייך לומר רק שהוא רם מן התחתונים, או רם מן העליונים, מכל מקום יש לו צרוף מה, שאתה אומר שהוא רם מן התחתונים, או רם מן העליונים, ויש כאן צירוף לאחר, ואין זה השבח שהוא יותר עליון על כל".
(37) כמו שהולך ומבאר. דוגמה לדבר; יתרו אמר [שמות יח, יא] "עתה ידעתי כי גדול ה' מכל האלהים וגו'", ודוד אמר [תהלים קלה, ה] "כי אני ידעתי כי גדול ה' ואדוננו מכל האלהים". ובדב"ר [ב, כז] חז"ל גינו את יתרו על השוואת הקב"ה לשאר אלהים, אך לא גינו את דוד על דבריו. ובגו"א שמות פי"ח אות כג [כג.] עמד על כך, וז"ל: "תדע דבאלה דברים רבה [ב, כז] אמרו יתרו נתן ממש בעבודה זרה, שאמר 'כי גדול ה' מכל אלהים'. והשתא וכי חס ושלום נתן דוד ממש בעבודה זרה, שהרי אמר 'כי גדול ה' ואדונינו מכל אלהים'. אלא כמו שאמרנו, כי דוד כך אמר 'כי גדול ה'' בלי תכלית, 'ואדונינו' שהוא אדון הבריות מנהיג אותם, והוא שם התאר, גם בתאר זה הוא גדול מעל כל אלהים, אבל כבוד עצמו הוא בלי תכלית. ואין בזה ממש בעבודה זרה, כיון שלא אמר רק 'ואדונינו מכל האלהים', ואין באדנות ענין אלהות, ולא זכר אותו אצל אלהות לומר כי הוא באלוהותו יתברך יותר מאלהים. אבל יתרו אמר על שם המיוחד, וחס ושלום לומר כך". והוא הדין לנדון דידן; גדולתו של הקב"ה [שהוזכרה בפסוקים שהובאו בגמרא] נזכרה ביחס לנמצאים אחרים [מלאכים ("אלקי האלהים"), עליונים ותחתונים ("רם ונשא שוכן עד"), וערבות ("סולו לרוכב בערבות")], ולכך יש הגבלה מסויימת בגדלות זו. אך היות הקב"ה משגיח בשפלים מורה שהקב"ה נבדל מכל הנמצאים "ואין לו ערך והתיחסות לנבראים", כמו שמבאר והולך.
(38) פירוש - הפסוק [דברים י, יז] "כי הוא אלהי האלקים" פירושו שהוא אלקי המלאכים, וכמו שכתב למעלה פס"ה [לאחר ציון 113]: "'כי הוא אלקי האלהים', וזהו הנהגה הראשונה, כי 'האלהים' בכאן הם המלאכים שנקראים 'אלהים', והוא בראם, ולפיכך נקרא 'אלקי האלהים'. ו'אדוני האדונים' הם כת המלאכים מושלים על העולם, ונקראים 'אדונים', שהם אדונים לעולם, ודבר זה ברור", ושם הערות 114, 115, 116. וראה למעלה פס"ב [תקכג.], ושם הערה 59.
(39) חגיגה יב: "ריש לקיש אמר שבעה [רקיעין הן], ואלו הן: וילון, רקיע, שחקים, זבול, מעון, מכון, ערבות", ונזכרו מלמטה למעלה [כמבואר בגמרא שם], הרי ערבות [שמוזכר אחרון] "הוא בתכלית המעלה". ובהמשך הגמרא [שם] אמרו: "שם אופנים ושרפים וחיות הקדש ומלאכי השרת וכסא הכבוד, מלך אל חי רם ונשא שוכן עליהם בערבות, שנאמר [תהלים סח, ה] 'סולו לרוכב בערבות בי-ה שמו'". ובגו"א בראשית פ"ב אות ה [נד:] כתב: "השביעי לעולם נבחר, כי הוא נגד 'ערבות', הרקיע השביעי, שהוא כסא כבודו קדוש ומקודש, לכך השביעי נבחר לעולם, כדאיתא במדרש רבה בפרשת אמור [ויק"ר כט, יא]". ולשון המדרש [שם] הוא: "כל השביעין חביבין לעולם. למעלן [ברקיעים] השביעי חביב; שמים, ושמי השמים, ורקיע, ושחקים, זבול, ומעון, וערבות, וכתיב 'סולו לרוכב בערבות בי-ה שמו'". וראה למעלה פמ"ו הערות 25, 192, ופ"ס הערה 345.
(40) מה שכתב שאם הקב"ה לא היה נבדל מן הנמצאים אזי הקב"ה היה מצורף למלאכים וערבות, מעין כן כתב בתפארת ישראל פי"ח [ער:], וז"ל: "קדושת המשכן למען שידעו הכל קדושתו, אמר [שמות כט, מג] 'ונקדש בכבודי', ואמרו ז"ל [זבחים קטו:] אל תקרי 'בכבודי', אלא 'במכובדי', אלו נדב ואביהו שיעשו חטא ויתקדש הבית על ידם. ולא היה שלהם הבית, שהוא יתברך השוכן בבית הזה נבדל מכל הנמצאים, וזהו קדושת הבית. וזה נראה, כי אף לצדיקים אינו מתאחד עמהם, ואין לו צירוף עמהם, וזהו קדושתו. שאם היה מצורף לנמצאים, אין ספק שיהיה צירוף אל אוהביו מכובדיו. ואם היה מצורף אליהם לא היה עושה דין בהם, כי הדין אשר עושה בצדיק מורה זה כי הוא יתברך נבדל לגמרי, אף מאוהביו". הרי שכתב "שאם היה מצורף לנמצאים, אין ספק שיהיה צירוף אל אוהביו מכובדיו". והוא הדין לדידן בנוגע למלאכים ולערבות.
(41) פירוש - המלאך וכח עליון אינם נבדלים מן הנמצאים. ואודות שאין המלאכים נבדלים לגמרי מהנמצאים, כן כתב למעלה פמ"ז [תקלח:]: "כל הפועלים, אף המלאכים, אינם פועלים פלאות, כי הם אינם נבדלים מן העולם הזה". ולמעלה פנ"ב [נט:] כתב: "המלאכים, כי אף שאינם גשמיים, מכל מקום יש להם יחוס וקירוב אל הגשם... אין מדריגתם בתכלית השלימות". ולמעלה פס"א [תפג:] כתב: "שאר נבדלים, מצד שהם מתייחסים אל העולם, שהרי הם חלק העולם, אינם פועלים בעולם שנוי העולם כלל". וניתן להוכיח כן ממה שהמלאכים נבראו ביום שני לבריאה [רש"י בראשית א, ה], ואילו הדברים הלא טבעיים נבראו בערב שבת בין השמשות, וכמו שכתב למעלה פכ"ט [תצב.]: "כי הנברא בששת ימי בראשית, לפי שהם חול, הנברא בהם הוא טבע לגמרי. אבל בין השמשות [של ערב שבת], מפני שבין השמשות קצת חול וקצת קודש, ברא בו דברים שהם אינם טבע לגמרי". ולמעלה פמ"ז [תעו:] כתב: "כל אשר נברא בששת ימי בראשית הוא טבעי". וענין זה נתבאר בכמה מקומות, וכמלוקט למעלה פמ"ז הערה 464, פנ"ב הערה 138, פס"א הערה 73, ופס"ה הערה 127. וראה להלן הערה 132, ופ"ע הערות 136,137.
(42) כמו שאמרו חכמים [סוטה ה.] "בא וראה שלא כמדת הקב"ה מדת בשר ודם; מדת בשר ודם גבוה רואה את הגבוה, ואין גבוה רואה את השפל. אבל מדת הקב"ה אינו כן, הוא גבוה ורואה את השפל, שנאמר [תהלים קלח, ו] 'כי רם ה' ושפל יראה'", וראה למעלה הערה 28, ולהלן הערה 46, שעל פי ביאוריו למאמר זה הרי מה שנאמר על "מדת בשר ודם" כחו יפה גם כלפי "מדת המלאכים". ובדרשת שבת הגדול [סוף רו:] כתב: "אין הדעת נותן שיהיה מלך רם ונשא שוכן עד מביט ומשגיח בשפלים כמו שהם בתחתונים. דרך משל, וכי מלך בשר ודם משגיח בשרץ שהוא שפל עמו ומתעסק עמו, והרי הוא מסלק ידיעתו והשגחתו ממנו" [ראה למעלה הערות 7, 13]. ויש להעיר ממה שנאמר אצל הגר המצרית [בראשית טז, יג] "ותקרא שם ה' הדובר אליה אתה אל ראי כי אמרה הגם הלום ראיתי אחרי רואי", ופירש רש"י [שם] "אתה אל רֳאי - נקוד חטף קמ"ץ, מפני שהוא שם דבר, אלוה הראיה שרואה בעלבון של עלובין. הגם הלום - לשון תימה וכי סבורה הייתי שאף הלום במדברות ראיתי שלוחו של מקום, אחרי רואי אותם בביתו של אברהם, ששם הייתי רגילה לראות מלאכים". הרי שעל המלאך ה' הדובר אליה הגר אמרה "שרואה בעלבון של עלובין", נמצא שגם מלאכים משגיחים בשפלים. ויש להשיב דאדרבה, ממה שתלתה את הדבר בהקב"ה ["אל ראי"] ולא במלאך, מוכח שהמלאך מצד עצמו אינו מסוגל לראות בעלבון של עלובין.
(43) לשונו למעלה בהקדמה ראשונה [כ:]: "השם יתברך מציאותו מובדל מכל הנמצאים, ואין לו השתתפות עמהם... וזה שאמר [חגיגה יא:] 'לא במרכבה ליחיד'. כי המרכבה מורה שהוא יתברך נבדל מכל הנמצאים, כי כל רוכב במה שהוא רוכב עליו, הוא נבדל מן אשר רוכב עליו. וכל ענין המרכבה, ההשגה המורה על שהוא יתברך נבדל מכל הנמצאים, ואיך הוא רוכב עליהם ומנהיג, כי בזה שהוא נבדל מהם [הוא] מנהיג אותם, כמו הרוכב המנהיג אשר רוכב עליו... וכמו שזאת השגה מורה על שהוא יתברך נבדל מזולתו, ואין בו השתתפות עם זולתו, כענין זה תהיה השגה, שלא תהא בה השתתפות בזאת הידיעה רק לעצמו". ולמעלה פמ"ז [תקלה:] כתב: "כי הוא יתברך 'נאדר בקודש' [שמות טו, יא], שהוא נבדל מן הנבראים, וזהו ענין הקדושה בכל מקום, שהוא אינו משתתף עם הנמצאים. שכולם הם משותפים או מצורפים אל החומר, זולת הקב"ה, שלכך נקרא 'הקדוש ברוך הוא', מפני שהוא קדוש מן הנמצאים שהם בעלי חומר, או מצורפים אל החומר". וראה שם הערות 454, 456. ולמעלה פס"א [תפג.] כתב: "כי הוא יתברך נבדל מן העולם, ואין לו התלות בעולם". ולמעלה פס"ב [תקיט.] כתב: "וכדי שלא תאמר כי הוא יתברך משותף לתחתונים, ואין הדבר כך, כי [תהלים קטו, טז] 'השמים לה' והארץ נתן לבני אדם', אמר [תהלים קיג, ד] 'ה' על השמים כבודו', שהוא נבדל מן התחתונים, כי 'על השמים כבודו'". ובדר"ח פ"א מ"א [קיח:] ביאר מדוע נאמר במשנה [אבות פ"א מ"א] "משה קבל תורה מסיני", ולא "משה קבל תורה מפי הקב"ה", וז"ל: "כי הרב שלימד תורה לתלמיד, יש לרב צירוף אל התלמיד, והתלמיד אל הרב, כי נקרא רב אליו, וזה נקרא תלמידו, עד כי יש להם צירוף ביחד... ולכך לא אמר 'משה קבל תורה מפי הקב"ה', כי זה היה משמע שיש כאן צירוף הרב והתלמיד ביחד, ואין זה כבוד כלפי מעלה, ולכן לא אמר 'משה קבל תורה מפי הקב"ה'". ובהמשך שם [קכב.] כתב: "ויותר מזה אמרו רז"ל על הכתוב שאמר [במדבר ז, פט] 'וישמע את הקול מִדַּבֵּר אליו', שהוא כמו מתדבר, ופירש רש"י ז"ל [שם] שהיה הקול מדבר עם עצמו, ומשה היה שומע, וזהו דרך כבוד למעלה, כאילו לא היה מדבר עם ההדיוט, כך פירש רש"י ז"ל. וכיון שאמר הכתוב 'מִדַּבֵּר' שהוא כמו מתדבר, כאלו היה מדבר עם עצמו, וההדיוט שומע. אף על גב שבכמה מקומות כתיב 'וידבר', היינו הדיבור שהיה פעם אחת בלבד, ועל זה אינו מקפיד לומר 'וידבר'. אבל על הדיבור הקבוע תמיד כמו 'וישמע את הקול מדבר אליו', שהוא נאמר על הדיבור התמידי, אין זה דרך כבוד למעלה לומר כך. ולפיכך לא רצה לומר 'משה קבל תורה מן הקב"ה', שהיה ההדיוט לומד מפי הגבורה, רק 'משה קבל תורה מסיני', שהקול בא לסיני, ומסיני היה משה מקבל תורה" [ראה למעלה הקדמה ראשונה הערה 73, פס"א הערה 70, פס"ב הערה 43, ולהלן פס"ח הערה 66].
(44) מלשון זה ["בשביל כך פונה אל דברים שפלים וקטנים ביותר גם כן, שהרי הוא נבדל מהכל, ואין צירוף לו אל מה"] משמע שאין עדיפות לשפלים על פני החשובים, אלא הקב"ה פונה לשפלים גם כן כפי שפונה לשאר נמצאים ["שהרי הוא נבדל מהכל, ואין צירוף לו אל מה"]. וכן כתב להסברו הראשון למעלה [מציון 9 ואילך] "שהכל אצלו, גדול וקטן, בשוה, ואל הכל הוא פונה" [לשונו למעלה ציון 11]. אך למעלה [לאחר ציון 23] כתב: "לכך הוא פונה אל יתום ואלמנה, וכיוצא בו מן השפלים, שכל אלו הנמצאים הם פשוטים, שהפשוט נקרא שאין בו דבר מיוחד, והם יותר ראשונים שהשם יתברך משגיח עליהם, ופונה אליהם בעבור שהם פשוטים, ממה שיפנה אל הגדולים, שאינם פשוטים". ומכך משמע שישנה קדימה ועדיפות לשפלים על פני החשובים [כמבואר למעלה הערה 28]. ואולי יש לומר שזהו ההבדל בין הסברו השני להסברו הראשון והשלישי; בהסברו השני תלה את פניית הקב"ה לשפלים בפשיטות של הקב"ה, ולכך הנמצאים השפלים שהם פשוטים קודמים לשאר נמצאים. אך בהסברו הראשון והשלישי תלה את פניית הקב"ה לשפלים בהיות הקב"ה כולל הכל [הסברו הראשון] וכן שהקב"ה נבדל מהכל [הסברו השלישי], ולפי הסברים אלו אכן אין שום עדיפות לנמצאים מסויימים על פני נמצאים אחרים, שהרי הקב"ה כולל הכל ונבדל מהכל, לכך כל הנמצאים נסקרים בסקירה אחת.
(45) שעיקר שכינה של הקב"ה בתחתונים הוא משום שהתחתונים הם העלולים האמתיים, ויובא בהערה 47.
(46) אודות שהשפלים הם עלולים, כן כתב בנתיב הענוה פ"א [ב, ב:]: "ובפרק קמא דסוטה [ה.]... בא וראה שלא כמדת בשר ודם מדת הקב"ה; מדת בשר ודם גבוה רואה את הגבוה, ואין גבוה רואה את השפל. אבל מדת הקב"ה אינו כך, הוא גבוה, ורואה את השפל, שנאמר [תהלים קלח, ו] 'כי רם ה' ושפל יראה'. פירוש השגחת העלה הוא בפרט על העלול, ומפני כך מה שהשם יתברך גבוה, ומורה זה שהוא עלה, והעלה רואה את שהוא עלול בראשונה, כאשר העלה מצטרף אל העלול דווקא. ולפיכך השם יתברך רואה את השפל, יותר ממה שהוא רואה את הגבוה, כי הגבוה אינו עלול כל כך כמו מה שהוא רואה את השפל ופחות, שהוא עלול לגמרי" [ראה למעלה הערה 28 בביאור אחר למאמר זה. וראה להלן פס"ט הערה 1]. ובח"א לב"ב צט. [ג, קכב:] כתב: "שני הכרובים היו בתאר עלה ועלול, כי לכך היו הכרובים אפי רברבי ואפי זוטרא [סוכה ה:], כי הקטון הוא העלול, והעלה עם העלול" [הובא למעלה פמ"ו הערה 169].
(47) לשונו למעלה פס"ו [לאחר ציון 35]: "וכאשר תדע כי הוא יתברך מצטרף לנמצאים במה שהם עלולים, כי הוא יתברך שהוא עלת הכל, רצונו בעלול, וכאשר יש עלה יש כאן עלול נמצא. כי התקשרות הסבה הראשונה בנמצאים מצד שהוא יתברך עלה להם, והנמצאים הם עלולים ממנו... וכאשר התבאר זה אם כן אין עליך לומר שמיוחדים בזה העליונים, כי אם התחתונים, כי במה שנקראים 'עליונים' הם פועלים בתחתונים, והם כמו עלה נחשבים, ואין עיקר עצמם שהם עלולים. אבל התחתונים, במה שהם תחתונים, הם עלולים בעצמם. ולפיכך החבור האמיתי שיש לסבה הראשונה, שהוא עלה באמת, הוא בתחתונים, במה שהם עלולים באמת", ושם הערות 28, 36. וראה להלן הערות 50, 53, 97, פס"ח הערה 70, ופ"ע הערה 48.
(48) לא מצאתי בשאר ספריו שביאר את כוונתו. ואודות שאין להאריך בדברים עמוקים, כן כתב למעלה פי"א [תקמו:]: "ואין להאריך כי הם דברים נסתרים". ולמעלה פי"ב [תקעג.] כתב לרבותא: "אף כי נאריך בדברים שהם עמוקים מאוד". ולמעלה פ"ס [תנו:] כתב: "וזהו עיקר הפירוש, ועיין בזה כי הוא דבר עמוק, ואין להאריך". ולמעלה פס"א [תקו:] כתב: "ועוד יש בזה דברים עמוקים, ואין להאריך". ובנצח ישראל ס"פ ס [תתקכח.] כתב: "ואין לפרש יותר, כי הם דברים עמוקים, רק יבין האדם מעצמו". ובאור חדש פ"ב [תקמט:] כתב: "ואין להאריך בדברים כמו אל, שהם דברי חכמה, והם דברים עמוקים". וראה למעלה פי"א הערה 68, פי"ב הערות 76, 77, פנ"ב הערה 168, פנ"ו הערה 111, פנ"ח הערה 91, פ"ס הערה 400, פס"א הערה 168, להלן הערה 167, ופס"ט הערה 191.
(49) כפי שכתב תמיה זו למעלה פס"ו [לאחר ציון 30]: "ויש לשאול, הנה השמים כסאו והארץ הדום רגלו, ויהא שכינתו בעליונים, ולמה בחר לשכון בתחתונים. ובדבר זה מעלין ולא מורידין, יהיה אלקותו בעליונים, למה צריך בתחתונים, שהם עפר רימה ותולעה". ולהלן פ"ע [לאחר ציון 27] כתב: "הנה יש לשאול, איזה מקום כבוד מנוחתו שיהיה מקום כבודו בתחתונים, אשר נראה שהכבוד מרוחק מהם והם בעלי חומר גס מאוד ועכור, ואיך בהם נמצא מקום ראוי לחבור הקדוש הזה". וראה למעלה הערה 7, להלן פס"ח הערה 94, ופ"ע הערה 29.
(50) בארבעה הסברים; (א) הקב"ה הוא עלה, ופונה אל עלול אמיתי [למעלה פס"ו לאחר ציון 35, והובא כאן בהערה 47]. (ב) הקב"ה כולל כל הנמצאים [למעלה מציון 9 ואילך], ולכך גדול וקטן אצלו בשוה. (ג) עיקר רוממות ה' היא היותו פשוט בתכלית הפשיטות, לכך הוא פונה לשפלים הפשוטים [למעלה מציון 16 ואילך]. (ד) הקב"ה נבדל מכל הנמצאים, ולכך פונה אל כלם, אף לשפלים [למעלה מציון 29 ואילך].
(51) לשון רש"י [דברים לב, מו]: "שימו לבבכם - צריך אדם שיהיו עיניו ואזניו ולבו מכוונים לדברי תורה. וכן הוא אומר [יחזקאל מ, ד] 'בן אדם ראה בעיניך ובאזניך שמע ושים לבך וגו''. והרי דברים קל וחומר; ומה תבנית הבית, שהוא נראה לעינים ונמדד בקנה, צריך אדם שיהיו עיניו ואזניו ולבו מכוון להבין, דברי תורה, שהן כהררין התלוין בשערה, על אחת כמה וכמה". ובספר חובות הלבבות שער הפרישות ס"פ ו כתב: "תן לבך בו וחשוב עליו במצפונך, תשיגהו בעזרת השם, כמו שנאמר [משלי ב, ד] 'אם תבקשנה ככסף וכמטמנים תחפשנה אז תבין יראת ה' ודעת אלקים תמצא'". וכן הזהיר כמה פעמים, וכגון למעלה פנ"ח [שיט:] כתב: "והנה במקום הזה יתבאר לך עוד, ותן דעתך ולבך אל דברים אלו". ובדר"ח פ"ה מ"ט [רעח:] כתב: "יש לך לדעת ולהבין אלו דברים מאוד, ושים עיניך ולבך על הדברים אשר נבאר לך". וכן כתב שם מט"ו [שעט.], ושם סוף מי"ט [תעב:]. ובח"א למנחות כט: [ד, עז.] כתב: "וכל הפירושים אמתיים ונכונים, אך מה שלפני זה שים לבך עליו, כי הוא ברור". ובח"א לבכורות ח: [ד, קכח:] כתב: "וכל הדברים הם חכמה נסתרת... ושים עוד עיניך ולבך על הדברים ותבין עוד אמתת הדברים". ולא ברור מדוע כתב כן רק במקומות אלו [הובא למעלה פנ"ח הערה 22].
(52) פירוש - הא תינח שנתבאר "בתכלית הביאור" מדוע השם יתברך בחר לשכון בתחתונים, אך עדיין לא נתבאר מדוע נבחרו לכך ישראל מכל האומות. ויש להבין, מדוע לא שאל בכלליות מהו הטעם שישראל נבחרו מכל העמים ["אתה בחרתנו מכל העמים" (תפילת שלש רגלים), "אשר בחר בנו מכל העמים" (ברכת התורה)], וכמו ששאל בנצח ישראל פי"א [רפט:]: "מה הוא הסבה אשר בחר בישראל", אלא שאל כאן על השראת שכינה בישראל דייקא ["למה נבחרו ישראל בפרט להיות שכינתו עם ישראל"], והרי בפשטות אם נדע הטעם לבחירת ישראל מכל העמים, ממילא תתחייב מכך השראת שכינה בישראל, ומדוע שאל על התולדה [השראת שכינה בישראל], ולא על האב [בחירת ישראל]. ויש לומר, דרצונו להורות שסדר המציאות מחייב ששכינתו יתברך תהיה בתחתונים, ומתוך כך ישראל נבחרו מכל העמים מפאת שהם הראוים להשראת שכינתו בתוכם יותר מכל אומה ולשון. באופן שהשראת שכינה בתחתונים היא האב, ובחירת ישראל מהעמים היא התולדה, ולא להיפך, דהכל מתחיל במה שאמרו חכמים [פסיקתא רבתי ז, ד] "מיום שברא הקב"ה עולמו, נתאוה שיהא לו דירה בתחתונים" [ראה למעלה פס"ו הערה 28].
(53) כהסבר האחרון שהזכיר כאן [לאחר ציון 44], והוא ההסבר שכתב למעלה בפרק הקודם [הובא בהערה 47], שהקב"ה בחר בתחתונים משום שהם העלולים האמתיים. ולהלן [לאחר ציון 96] כתב: "ומאחר שאמרנו לך למעלה כי המשפט יחייב שיהיה נמצא העלה עם העלול". וראה להלן פ"ע הערה 8.
(54) לשונו בנצח ישראל ר"פ יא [ערב.]: "יש לך להבין בשם הנכבד הזה מה שנקראו ישראל 'בנים' לה'. וזה כי אין ספק כי הנמצאים הם עלולים ומושפעים מן השם יתברך. ואין הנמצאים מתדמים יחד; רק כי יש מושפע מאמתת עצמו, ויש שאינו כך, לפי רחוק הנמצאים ולפי קורבתם אליו יתברך. והנה ישראל אומה זאת מושפעים ממנו יתברך מאמתת עצמו יתברך, ובדבר זה יותר יש להם צירוף וחבור אל השם יתברך. ועל זה מורה השם הנכבד הזה שנקראו 'בנים'... כי שם 'בן' יאמר על שנמצא מאמתת עצמו... אבל שאר האומות, שאף שהם מושפעים מן השם יתברך, מכל מקום אינם מושפעים מאמתת עצמו, רק ישראל מושפעים מאמתת עצמו". ובגו"א דברים פי"ד אות א [רלג:] כתב: "נראה כי האיסור [של "לא תתגודדו" (דברים יד, א)] הוא מפני כי ישראל הם מציאות אמיתי, שהרי הם עלולים מן השם יתברך, ונקראים בשביל כך 'בנים' למקום, שהם נמצאים מאתו בעצם ובראשונה... ולפיכך אמר שלא יתגודדו על מת לעשות השחתה בהם, כי השחתה הוא לדבר שאין לו מציאות אמיתי, אבל לישראל, שהם נקראים 'בנים', לא שייך זה". ולמעלה ר"פ כט ביאר שלכך ישראל נקראים "בני בכורי" [שמות ד, כב], כי ישראל הם העלול הראשון בעולם. ולמעלה בכת"י פל"ז [תצא:] כתב: "ישראל הם ראשית המציאות לפי שהם ראשונים לכל האומות, שישראל הם בנים לה', ואין קודמים לפניהם, ולפיכך הם בכורו יתברך. ונקראים בניו, כי הם העלולים הראשונים, רצה לומר שהם עלולים בעצם, כי הוא יתברך עלה, ואשר הם עלולים ממנו בעצם הם ישראל. לאפוקי האומות, שהם גם כן מעשה ידיו, אינם בעצם מעשה ידיו, רק כי הם נמשכים אחר ישראל, ואינם עלולים ממנו יתברך בעצם. ומפני שהם עלולים הראשונים, בזה הם בניו, לאפוקי האומות לא נקראו בניו" [הובא למעלה פל"ז הערה 97, ופמ"ד הערות 11, 146]. ולמעלה פס"ד [לאחר ציון 169] כתב: "ישראל הם נמצאים ממנו בעצם ובראשונה, ושאר אומות אין מציאותם בעצם ובראשונה, רק שהם טפלים לישראל... שישראל נבראים מאתו יתברך בראשונה ובעצם". ושם בהמשך הפרק [לאחר ציון 301] כתב: "ואחר כך אמר [תהלים קיח, ד] 'יאמר נא ישראל', שיש לישראל במה שהם בניו עלולים בעצם דביקות מיוחד בו יתברך". ובהקדמה לאור חדש [קיב:] כתב: "ביאור זה כמו שפירשנו בחבור גבורות השם כי ישראל הם עלולים מן השם יתברך בעצם ובראשונה". וכן כתב להלן תחילת פס"ח, ואור חדש פ"ו [תתקעב:]. ובח"א לקידושין ע: [ב, קנ.] כתב: "כי מן סבה הראשונה משתלשלים ישראל, וכמו שהם משתלשלים מן הסבה הראשונה, כך הסבה הראשונה להם לאלקים, ומחזיר אחריהם, כי אין עילה בלא עלול. וכמו האב מחזיר על הבן, כך ישראל, שנקראים 'בנים' מפני שהם עלולים ממנו בעצם ובראשונה, הוא יתברך מחזיר אחריהם. אבל הגר שאין בו דבר זה, צריך להתדבק מעצמו בו יתברך, וזה מבואר". ובח"א לחולין [ד, קי.] כתב: "ישראל הם עלולים ראשונים אל השם יתברך, כמו שהתבאר בכמה מקומות דבר זה, כי ישראל הם עלולים ראשונים". וכן כתב בח"א לשבת קיט: [א, סב:], ועוד. ומצינו בספריו שני הסברים לכך שישראל נקראו "בנים"; (א) הם עלולים בעצם ובראשונה, וכפי שנתבאר כאן. (ב) הם נבראו לעצמם, ולא לשמש זולתם. וכן כתב למעלה פמ"ז [תצ:]: "לפיכך אין ראוי לומר שירה רק ישראל, מה שהם נקראים 'בנים' אל השם יתברך [דברים יד, א], והם עלולים בעצם ממנו. לא כמו האומות, שהם נבראים בשביל ישראל". ובבאר הגולה באר השלישי [רסה:] כתב: "ישראל המה נבראו מן השם יתברך בעצם, לא כמו שאר נמצאים שאין נבראים מן השם יתברך בעצם, רק שהם נבראים לשמש אחרים. לכך לא נקראו בשם 'בנים', המורה על התולדה והבריאה, רק ישראל, שבריאתם לא לשמש זולתם". ושם בבאר הרביעי [תטז.] כתב: "כי עיקר בעולם הם ישראל, והם עלולים ראשונים מן השם יתברך, כי לכך נקראו האומה הזאת שהם 'בנים', כמו שבארנו הרבה מזה, כי הבן אינו משמש לאחר, אבל הוא לעצמו. ולא כן הדבר בעבד שאינו לעצמו, רק משמש לאחר. ומפני כך ישראל הם עיקר וראשון". ובהקדמה שניה לדר"ח [ע:] כתב: "כי ישראל נקראים 'בנים' אל השם יתברך... ואף על גב כי כל הנבראים נאמר גם כן עליהם 'מעשה ידיו'... הפרש יש, כי אינם נקראים 'בנים' למקום. ואם הם מעשה ידיו של הקב"ה, אינם מעשה ידיו בעצם, רק שנבראו בשביל לשמש את ישראל... אבל ישראל נבראו לעצמם, והם נקראו בשביל זה 'בנים'". ובדר"ח פ"ג מי"ד [שסז:] כתב: "ואמר [אבות שם] 'חביבין ישראל שנקראים בנים למקום'. כי ישראל נקראו 'בנים' [דברים יד, א] בשביל שהם נבראים בשביל עצמם שיהיו אל השם יתברך, כמו הבן שהוא בשביל עצמו והוא אל אביו. וכן ישראל נבראו בשביל עצמם, לא כמו האומות שהם נבראים לשמש את ישראל... אבל ישראל, כל העולם נברא בשבילם, ולכך נקראו ישראל 'בנים', שהם אינם רק בשביל עצמם". ולכאורה זהו טעם אחר מהטעם שכתב כאן שישראל נקראו "בנים" משום שהם עלולים בעצם ובראשונה. אך בתפארת ישראל פי"ז [רסב.] שילב בין שני הטעמים, שכתב: "ישראל הם מחויבים מצד העלה בעצמה, כי כל עלול אף שהוא אפשרי מצד עצמו, הוא מחויב מצד עלתו יתברך. אבל שאר הנבראים ומכחישי ה' אינם מחויבים מצד העלה, כי הם נבראו לשמש זולתם, ואין זה דבר שהוא מחויב... כי ישראל נקראו 'בנים' למקום, כדכתיב 'בנים אתם לה' אלקיכם', כי הבן אינו נברא לשמש את אחר, ולכך על ישראל משפט העלול שהוא מחויב מצד העלה. ולא כן המלאכים, אשר שמם יורה עליהם שהם מלאכים שלוחים משמשים לזולתם". הרי שביאר תואר "בנים" משום שישראל "מחויבים מצד העלה בעצמה" [כטעמו כאן] בד בבד עם כך שלא נבראו לשמש לזולתם. ונראה שהטעם שלא נבראו לשמש לזולתם הוא הסימן לשם "בנים", ואילו הטעם שהושפעו מאמתת עצמו הוא הסבה לשם "בנים", ודו"ק. ודע, שרש"י [דברים ו, ז] מבאר שישראל נקראו "בנים" לה' משום שהם תלמידיו של ה', שכתב שם: "לבניך - אלו התלמידים, מצינו בכל מקום שהתלמידים קרוים 'בנים', שנאמר [דברים יד, א] 'בנים אתם לה' אלהיכם'". וכן חכמים אמרו [שבת פט:] "בשעה שהקדימו לפניך 'נעשה' ל'נשמע' [שמות כד, ז] קראת להם [שמות ד, כב] 'בני בכורי'". וכן במשנה [אבות פ"ג מי"ד] אמרו "חבה יתרה נודעת להם שנקראו 'בנים' למקום, שנאמר 'בנים אתם לה' אלקיכם', חביבין ישראל שניתן להם כלי חמדה". הרי שתואר "בנים" קשור ואדוק לתורה. וראה על כך בפחד יצחק שבועות מאמר ז אות ג [ראה למעלה פכ"ג הערה 77, פכ"ט הערה 8, פמ"ד הערות 72, 197, פמ"ז הערות 275, 276, פנ"ב הערה 173, פ"ס הערה 364, פס"א הערות 105, 172, פס"ד הערות 105, 170, 172, ולהלן פס"ח ציון 18]. ולהלן [לאחר ציון 98] במקום להביא את הפסוק "בנים אתם לה' אלקיכם" הביא את הפסוק [שמות ד, כב] "בני בכורי ישראל", וראה להלן הערה 99.
(55) בא לבאר את ההכרח בסברה שרק אומה אחת יכולה להיות אושפיזכן דשכינה, ולא כל האומות.
(56) ולא שהשויון יהיה שכולם בעלי שלימות, אלא השויון יהיה לריעותא, שכולם בעלי חסרון, וכמו שמבאר והולך.
(57) יסוד נפוץ בספריו. וכגון, למעלה פי"ז [פט:] כתב: "מדריגה זאת מה שהיה [משה רבינו] נולד מהול, הוא מעלה שאינה לתחתונים. כי כל התחתונים, אף שהם שלמים, יש להם צירוף אל הרע, ואינם נבדלים ממנו לגמרי. אבל העליונים הם שלמים, מסולקים מן הרע, כאשר ידוע למי שיודע דברים אלו". ולמעלה פ"ס [תמה.] כתב: "אי אפשר שיהיה כל העולם במדריגת השלימות, שאין זה מדריגת העולם שיהיה הכל במעלה ושלימות" [ושם מציין שביאר זאת למעלה פ"ה (רעו.), ויובא להלן הערה 62]. ובגו"א בראשית פ"א אות לג [כ.] כתב: "כי הארץ הזאת שנוי יש לה, שהיא בלבד נחשבת מן התחתונים, כי 'השמים שמים לה' והארץ נתן לבני אדם' [תהלים קטו, טז], יורה בזה כי שינוי יש בין הארץ ובין השמים, כי השמים הם מן העליונים, והארץ מן התחתונים, ובעבור חסרונה היא מחסרת מן השלימות תמיד. וזהו שאמר [קהלת ז, כ] 'אין אדם צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא', פירוש כי אי אפשר להיות האדם צדיק בארץ, אשר יעשה תמיד הטוב והשלימות בארץ, שהיא מוכנת תמיד אל החסרון, בעבור חסרון שלה" [ראה להלן פ"ע הערה 38]. ובנר מצוה [י.] כתב: "אי אפשר שיהיה נמצא הבריאה בשלימות הגמור, רק כי יש בו חסרון. ואין החסרון הזה מצד השם יתברך אשר ברא הכל, רק מצד העולם הנבראים. ולרמוז על זה כתב [בראשית א, א-ב] 'בראשית ברא אלקים את השמים ואת הארץ והארץ היתה תהו ובהו'. כי הארץ היא בתחתונים, לכך 'היתה תהו ובהו וחושך על פני תהום'". ובהמשך שם [יט:] כתב: "מפני חסרון העלול שהוא בבריאה... במה שהעלול הוא נבדל מן העילה". ובבאר הגולה באר הרביעי [תקנד.] כתב שלעלול יש יחס של חבור וקירוב לעילה, וכן הבדלה וריחוק מן העילה; השמים מורים על הבחינה הראשונה [קירוב וחיבור], והארץ מורה על הבחינה השניה [הבדלה וריחוק]. ובהמשך שם [תקנד:] כתב: "כי הארץ אשר אין לה צירוף אל השם יתברך במה שהיא מן התחתונים, שנאמר 'והארץ נתן לבני אדם', ובענין זה נבראה הארץ". ובנתיב האמת פ"ג [א, רד:] כתב: "כי מצד שהארץ היא בלבד מן התחתונים, מוכנת היא לשנוי ולשקר, ואינה מקבלת הגזירה מן השמים, ואינה נמשכת אחר גזירת העליונים, וזה מצד שהיא מן התחתונים, ואינה מן העליונים, וזה שאמר 'השמים שמים לה' והארץ נתן לבני אדם'". ובח"א לשבועות ט. [ד, יב.] כתב: "כי כל הנבראים התחתונים דבק בהם העדר וחסרון. ולכך השמש שהיא המאור הגדול אינה מושלת רק ביום בלבד, ובלילה היא נעדרת". הרי שתלה חסרונות הארץ במה שארץ היא בתחתונים, לאמור שהיא מרוחקת מה' [הובא למעלה פ"ט הערה 231].
(58) ואז התחתונים יהיו מנועים מלהיות אושפיזכן דשכינה, כי אין השכינה שורה על דבר חסר, וכמו שכתב בבאר הגולה באר הרביעי [תנא.]: "מפני שהוא יתברך מתחבר אל הנמצאים כפי שלימותם, שאין השם יתברך מתחבר אל דבר שהוא חסר. ודבר זה אמרו ז"ל במדרש [ב"ר יג, ג] 'אלה תולדות השמים והארץ בהבראם ביום עשות ה' אלקים ארץ ושמים' [בראשית ב, ד], הזכיר שם מלא על עולם מלא. כי אין אל השם יתברך חבור אל דבר חסר". ובדר"ח פ"ג מ"ו [קנו.] כתב: "השם יתברך שהוא השלם, אין שכינתו עם הדבר החסר". ובנתיב התורה פי"ח [תרצט.] כתב: "אין השם יתברך מתחבר רק אל השלם, כמו שהוא יתברך בתכלית השלימות". ובח"א לשבת ל: [א, יד:] כתב: "אין השכינה שורה על דבר חסר, רק על השלם. ולפיכך כאשר נפשו אינו בשמחה, והיא בחסרון, אין השכינה שורה". ואמרו חכמים [שבת צב.] "אין שכינה שורה אלא על חכם גבור ועשיר ובעל קומה", וכתב בח"א שם [א, מו.]: "דבר זה מבואר, כי אין ראוי שתשרה שכינה על דבר חסר, ולפיכך צריך אל כל אלו, שיהיה האדם שלם, ואז אפשר שתשרה שכינה עליו". ומקורו בזוה"ק [ח"א רטז:] "שכינתא לא שריא אלא באתר שלים, ולא באתר חסר, ולא באתר פגים, ולא באתר עציב, אלא באתר דאתכוון, באתר חדו". ובתקו"ז ג: אמרו "איהו לא שריא באתר פגים, הדא הוא דכתיב [ויקרא כא, יז] 'כל אשר בו מום לא יקרב', אוף הכי בנשמתא פגימא לא שרייא" [ראה למעלה פ"ט הערה 131, פל"ט הערה 85, פנ"ד הערה 203, פס"א הערה 129, ופס"ב הערה 47, וש"נ].
(59) דוגמה לדבר; בגו"א בראשית פ"ו אות יב [קכו.] ביאר שניתן לומר כלפי מעלה תארים כמו "וילך", "ויבא", "ויצא", וכיו"ב. ובתוך דבריו כתב: "ואם ישיב שאי אפשר לומר כך, דהרי 'כבודו מלא עולם' [קדושה דמוסף של ש"ק], והיה [הקב"ה] קודם לכן במקום ההוא ובכל העולם בשוה, ואם כן איך יתכן יציאה או ביאה. כל האומר זה סותר פינת התורה. שיהיה המקדש כאשר נתקדש בכבודו יתברך, כמו קודם שנתקדש בכבודו. ויהיה הר סיני קודם שבא כבודו, כמו אחר שבא שם, ואחר שסר הכבוד ממנו". הנה דחה לגמרי את דברי האומר שהקב"ה נמצא בכל מקום בצורה שוה. אך מ"מ צריך ביאור, מהו החרי אף הגדול הזה שכתב על האומר כן שהוא "סותר פינת התורה", הרי בפשטות הוא מרבה קדושה בעולם, ואף שטועה, מדוע נדון ברותחין. אלא הם הם הדברים; האומר שהכל קדוש בשוה, אינו מרבה קדושה בעולם, אלא עוקרה משורשה, כי לא יתכן שהקדושה תימצא בכל מקום בצורה שוה, ואם הכל קדוש אזי שום דבר לא קדוש, ולכך יש בכך לסתור פינת התורה. וכן קרח טען [במדבר טז, ג] "כי כל העדה כולם קדושים". בפשטות כוונתו היא להאדיר את קדושת ישראל. אך בעומק דבריו נמצאת היא החתירה לבטול קדושת ישראל, כי כאשר "כולם קדושים", הרי שאף אחד אינו קדוש, כי לא תתכן שהקדושה תמצא אצל הכל בשוה, אלא רק במיעוט [ראה למעלה פמ"ז הערה 331, ולהלן פ"ע הערות 17, 25].
(60) לכך שלימות ישראל מאפשרת את היותם לחלק ה', וכמו שכתב למעלה פ"ד [רלד:]: "כאשר היו ישראל יותר בשלימות... היו ראוים לצאת לחירות ולקבל המעלה האלקית". ולמעלה פ"ט [תסח.] כתב: "שלימות ישראל כאשר הם ששים רבוא, ואז הם לחלקו יתברך". ולמעלה פנ"ד [קעח:] כתב: "עמדו ישראל על שלימותם, אשר ראוים להיות נכנסים תחת כנפי השכינה".
(61) כפי שהשריש כמה פעמים שקדושה המעורבת עם חולין היא לעולם במיעוט, שהקדושה חלה על מקצת, ולא על הכל, וכפי שכתב למעלה פ"ה [רעח.]: "כך היה בכלל העולם, אשר אין מדריגת העולם שיהא בכללו השלימות, רק בריאת עולם במדריגה אשר השלימות יש בחלק, ולא בכללו". ולמעלה פכ"ג [שיד:] כתב: "והטעם ידוע, כי השליש הוא הקדוש יותר והנבחר, שכל דבר אשר נבחר ונברר, נברר המעט מן הרב. ולכך השליש הוא נבחר לקדושה, שהוא המעוט". ובגו"א דברים פכ"ה אות ב [שפא.] כתב: "כי הפנים מפני שהוא יותר חשוב, הוא יותר מעט באדם, שכן תמצא לעולם שהחשוב הוא מעט מן שאינו חשוב, שהוא [האינו חשוב] הרוב". ובתפארת ישראל פכ"ב [שלה.] כתב: "כי לא יקבל כל הבית קדושה כמו המזוזה, שהוא דבר קדוש, והוא דבר במקצת מן הבית". ובנצח ישראל פ"ז [קצג.] כתב: "כי הדבר החשוב הוא מעט, והדבר שהוא הרבה אינו חשוב". ובבאר הגולה באר השני [קצו.] כתב: "כי הדבר ששייך לאלקות הוא מקצת, שהוא נבחר מהכל. כמו שהיה שבט לוי נבחר מהכל, שהם י"ב שבטים, ובחר בשבט לוי מן השאר... כי לא שייך לאלקות רק דבר שהוא נבחר מן השאר, כמו שנבחר העשירי למעשר". ובדר"ח פ"ד מט"ז [שכט:] כתב: "האוצר של עושי מצות הוא מוגבל, מפני שעושי מצות הם מועטים". וצרף לכאן מאמרם [סוכה מה:] "ראיתי בני עלייה והן מועטין" [ראה למעלה פ"ה הערה 129, פט"ז הערה 63, ופכ"ג הערה 70].
(62) מבאר ש"עולם" מוסב על שמים וארץ, וכמו שפירש הרמב"ן שם [בראשית כא, לג]. אך המו"נ [ב, יג] ביאר ש"עולם" מוסב על הזמן, וכן ביארו רבינו בחיי [בראשית שם] והספורנו [בראשית שם]. וקשה, הרי להדיא נאמר שהקב"ה נקרא [בראשית כד, ג] "אלקי הארץ", ומדוע לא הביא פסוק זה להורות ש"אלקותו על התחתונים גם כן", ולא יצטרך להכניס עצמו למחלוקת ראשונים בביאור הפסוק "אל עולם". וכן בדר"ח פ"ו מ"י [שמה.] כתב: "שמים וארץ הם העולם, ונקרא שמו יתברך עליהם, שכך נקרא [בראשית כד, ג] 'אלקי השמים ואלקי הארץ'". ויל"ע בזה.
(63) דברים אלו מבוארים היטב בנצח ישראל ר"פ כא [תמד.]: "העולם הזה יש בו שני דברים; כי הוא עולם גשמי כאשר ידוע, ומצד הזה אין בו קדושה. ומכל מקום אי אפשר שלא יהיה העולם הזה בו מדריגה קדושה בדבר מה... כי העולם הזה בא מן השם יתברך, שהוא קדוש, ומאחר שבא מאתו יתברך, אי אפשר שלא יהיה לעולם הזה התיחסות אליו יתברך. שלא יבא דבר מדבר אם אין לו התיחסות אליו בדבר מה... ומפני זה העולם אשר הוא בעל גשם, יש בו בחינה נבדלת בלתי גשמי. ובחינה זאת היא מצד הפועל, שהוא נבדל מן הגשמי. ויש בעולם הזה גם כן בחינה גשמית, וזה מצד הנברא עצמו, שהוא גשמי. וכנגד זה עמדו בעולם שתי בחינות מחולקות; האומות שהם נוטים אל הגשמי, וזהו בחינה אחת. והאומה הישראלית, האומה הקדושה, כנגד הבחינה השנית, שיש בעולם בחינה שראוי לעולם צד בחינה קדושה בלתי גשמית". ועוד אודות שישראל מורים על החלק האלקי בעולם הזה [לעומת האומות], כן כתב בנר מצוה [יח:]: "יש בעולם ד' מלכיות מחולקות, כנגד החילוק שהוא בעולם. ויש בעולם אחדות, וכנגד זה הם ישראל, שהם אחד". וקודם לכן [י:] ביאר שזהו ביאור הפסוק [ישעיה מג, כא] "עם זו יצרתי לי תהלתי יספרו". ולמעלה פ"ס [תמד:] כתב: "בליל היציאה לקח הקב"ה את ישראל אליו... כאשר בחר השם יתברך בהם מכל האומות, ולקח אליו ישראל מן ארבע מלכיות". ובדרשת שבת הגדול [קצח.] כתב: "בעולם הזה אחדותו יתברך מצד ישראל, שהם אומה אחת בתחתונים מעידים על השם יתברך שהוא אחד". הרי החסרון בתחתונים הוא היות העוה"ז "עולם הרבוי" [כמבואר למעלה פכ"א הערה 16, פ"ס הערה 286, ופס"ה הערה 182], ואין חסרון זה חל על ישראל, כי הם אומה אחת המעידה על השם יתברך שהוא אחד, כמו שישראל קדושים אומרים [בהושענא "אום אני חומה"] "יחידה ליחדך" [ראה למעלה פ"ג הערה 15, פ"ה הערה 116, פכ"ט הערה 6, פ"מ הערה 152, פמ"ו הערה 185, פ"ס הערות 32, 339, פס"ב הערה 92, ופס"ד הערה 112].