אור ברסלב

פירושים והערות מהרב יהושע הרטמן על גבורות השם· רבי יהושע הרטמן

פרק סו

פרק סה

(1) כן כתב בסגנון זה בתפארת ישראל ר"פ נז [תתפח.], נצח ישראל ר"פ מט [תתב.], נר מצוה [צו.], ודר"ח פ"ו סוף מ"ז [רכג:]. וכן חתם דבריו באגרת בנתיב הלשון פ"ט [ב, צג:] ובסוף דרוש על המצות [סד.], ובשני המקומות האלו כתב "יהודה ליווא בן לאדוני אבי בצלאל זכרונו לחיי העולם הבא". וראה למעלה פ"ס הערה 6 שכתב כן למעלה בכת"י [שעו]. ולא נתברר לי מהו הטעם שכתב כן בפעמים מועטות בלבד. גם בנצח ישראל ונר מצוה ובדרוש על המצות הנ"ל כתב "בן לאדוני אבי בצלאל", ובשאר המקומות הנ"ל השמיט את התיבות "לאדוני אבי". ויש להעיר מדברי הרמב"ם [הלכות ממרים פ"ו ה"ג]: "איזה מורא, לא יעמוד במקומו... ולא יקראנו בשמו לא בחייו ולא במותו, אלא אומר: 'אבא מרי'" [וכ"פ טושו"ע יו"ד סימן רמ ס"ב]. והים של שלמה [קידושין פ"א סוף סימן סה] כתב: "באביו בכל ענין אסור להזכיר שמו לעולם, אלא 'אבי מורי'. והטעם, שאין לו אלא אב אחד, ואין כאן מקום לטעות. ויש מקשין על הטור שכתב 'וא"א הרא"ש', למה הזכירו בשמו, ולא כתב אבי מורי. ורוצים לחלק בין הזכרה בפיו, לכתיבה בעלמא. ואני אומר, שאין ראייה לדבריהם, שהוא הזכירו בלשון צח, במלת כבוד ושבח, 'וא"א הרא"ש', רצה לומר ראש לכל ישראל, ולא שכתב או שאומר 'וא"א ר' אשרי ז"ל'". והחיד"א [שו"ת יוסף אומץ סימן פז] כתב: "לפום ריהטא נראה דמה שחילקו בין הזכרה בפיו לכתיבה הוא חילוק נאה... הרי מצינו שרש"י ז"ל חותם 'שלמה בר יצחק' בכמה תשובות שמביא בספר שבולי הלקט. וכן הרמב"ם חותם בתשובותיו בכמה תשובות 'משה בר מימון'... וכן הרא"ש חותם בתשובותיו 'אשר בר יחיאל'. וכן מהר"ם בתשובותיו חותם 'מאיר בר ברוך', וכהנה רבים מגדולי ישראל שחותמים שם אביהם. ומוכרח לחלק בין הזכרה בפיו לכתיבה". אך החיד"א עצמו בהמשך [שם] מסיק "לדעתי הקצרה עיקרן של דברים דבאביו ורבו אם אומר 'מורי' או 'אבי' שרי להזכיר שמו". אך כאן המהר"ל הזכיר שם אביו מבלי לומר "אדוני אבי". ואולי אמירת "בן בצלאל" היא כמו לומר "אבי בצלאל". וכן יתכן שמחלק בין הזכרה בפיו לכתיבה. ובני הרה"ג רבי משה יונה שליט"א אמר לחלק בין אם מזכיר את שם אביו סתם [שאסור], לבין שמזכיר את שם אביו כזיהוי של עצמו [שמותר]. וכמו שכיום מצוי שיש שם משפחה בנוסף לשם עצמו, והכל נחשב ל"שם עצמו", כך היא כוונת מי שמזכיר את שם אביו בנוסף לשם עצמו, דמכלל "שם עצמו" לא יצא. ואכן כך חותמים העדים "ראובן בן יעקב עד", "יוסף בן שמעון עד" [גיטין לו.], שברי הוא שמזכיר את שם אביו כחלק מזיהוי עצמו, וכמו שכתב בב"י [אבה"ע סימן קל] "בתחלה היה חותם שמו 'אני ראובן', או 'אני שמעון'. ומתוך שיש הרבה ששמם כן, לא היו יודעין מי הוא החתום כדי לחזר אחר יודעיו ומכיריו שיקיימוהו, התקינו שיהו מפרשים שמותיהם, כלומר שיכתבו 'אני ראובן בן יעקב עד', דמתוך כך מכירים מי הוא החתום, ומחזרין אחר יודעיו ומכיריו שיקיימוהו".

(2) אמרו חכמים [קידושין לא:] "תנו רבנן, מכבדו בחייו, ומכבדו במותו... במותו כיצד, היה אומר דבר שמועה מפיו, לא יאמר 'כך אמר אבא', אלא 'כך אמר אבא מרי הריני כפרת משכבו'. והני מילי תוך שנים עשר חודש, מכאן ואילך אומר 'זכרונו לברכה לחיי העולם הבא'". והמהר"ל שלא הזכיר כאן תיבת "לברכה" [שכתב 'זלה"ה'] סובר כגורסים [שם] "זכרונו לחיי העולם הבא" [רי"ף קידושין יג. בדפי הרי"ף, רמב"ם הלכות ממרים פ"ו ה"ה, רמב"ן תורת האדם מהדורת שעוועל עמוד רפט, סמ"ג עשין מצוה קיב, תשב"ץ ח"א סימן קכב, ועוד]. ובספר אמרי שפר לרבי יהודה חלאווה [פרשת תולדות עמוד רלה] כתב: "לאחר שנים עשר חודש אומר 'זכרונו לחיי העולם הבא', וזהו שכותבים 'זלה"ה'".

(3) לשונו בבאר הגולה סוף הבאר החמישי [קכו:]: "לא שהוא יתברך היה פועל אל עולם הזה, אך פעולתו את העולם היה לתכלית מכוון. כי הפועל אשר יפעל ללא תכלית מכוון, אין ראוי שיקרא פועל, כיון שהוא פועל ללא תכלית. והתכלית אשר כוון השם יתברך בבריאת עולם הוא כמו שאמר הכתוב [משלי טז, ד] 'כל פעל ה' למענהו'" [הובא למעלה פמ"ד הערה 143]. ובהקדמה לתפארת ישראל [ו.] כתב: "ואין ספק כי כל פעולה אשר רחוק שיגיע הפועל אל תכלית כוונתו, אין ראוי שיפעל אותה פעולה, שלא יהיה פעולתו לריק ולבטלה". ושם פל"ז [תקסא:] כתב: "כל דבר נמצא על שלש סבות... השלישי, הוא התכלית, אשר הוא בכל פעולה יפעל לתכלית נאה, ולא יפעל הפועל אל לא תכלית. ולפיכך התכלית הוא סבת מציאות הדבר... שבשביל התכלית יפעל הפועל, וזה הוא סבת מציאות הדבר". וכן כתב בנצח ישראל פי"א [רפט:], ויובא בהערה 5. ולמעלה בהקדמה שניה [סג.] הביא בשם הרלב"ג לומר: "וזה מבואר הנמנע והביטול שיהיה פועל ללא תכלית". ובגו"א שמות פ"ז אות י [קכט.] כתב: "כל תכלית הוא מכוין אל המעשה באיזה ענין יהיה עד שיבא אל התכלית" [הובא למעלה פל"ב הערה 116]. ובדרוש על התורה [ל:] כתב: "כי כל דבר שיש לו תכלית יש לו קיום, ואשר אין לו תכלית אין לו קיום, כי הוא דבר בטל בעצמו באשר אין לו תכלית. וכמו שאמרו [אבות פ"ג מ"ט] 'כל שחכמתו קודמת ליראת חטאו אין חכמתו מתקיימת'. כל זה מפני כי חכמה זאת אין לה תכלית, וכל שאין לה תכלית הוא מתבטל ואין לו קיום כלל" [ראה להלן הערות 6, 70]. והבטוי "סוף מעשה במחשבה תחילה" [פזמון "לכה דודי"] מורה שיש תכלית מתחילת המעשה. ו"תכלית המעשה הוא ראשית המחשבה" [לשונו בדרוש התורה שם]. וכן "התכלית הוא ראשית המחשבה" [לשונו בגו"א בראשית פ"א אות ז (ח:)], "כי סוף מעשה הוא תחלת המחשבה" [לשונו שם פל"ז אות טז (ריג:)]. והמו"נ [ח"ג ר"פ יג] כתב: "כל פועל שיעשה בכונה, אי אפשר לדבר ההוא אשר עשה מבלתי תכלית אחת, בגללה עשה. וזה מבואר, לא יצטרך למופת לפי העיון הפילוסופי". וראה להלן פס"ט הערה 57.

(4) כי זה נוגד לחכמה ולשכל לעשות פעולה גדולה לתכלית פעוטה [כמבואר בהמשך דבריו]. והחפץ חיים [מחנה ישראל פ"ה] עמד על נקודה זו, ומתוך חביבות דבריו נביאם בהרחבה: "ראה אחי עוד דבר פלא בענין גדולת התורה, כמה גדול ענינה, וכמה עצום שכר מקיימה; דהנה ידוע דלכל ענין שהאדם עושה יש פעולה ותכלית, והתכלית על כרחך הוא גדול מהפעולה. למשל הוא מחזיק חנות להשתכר בה ומוציא הוצאות על זה רובל אחת בכל שבוע, זאת היא הפעולה, ועל כרחך השכר שהוא מקוה שישתכר מזה הוא גדול מזה, והוא התכלית. וכן אם הוא מחזיק קנטאר גדול, שהוצאותיו עולה עשר רובל בכל יום, על כרחך השכר שהוא מקוה שירויח על ידי זה, שהוא התכלית, גדול מזה. וכן אם אנו רואין היכל בנוי לכבוד המלך, וכתוב עליו שהוציא המלך עליו הוצאות מאה מליון, והלא זהו רק הפעולה, על כרחך התכלית גדול מזה, והוא ששם עומד הכסא של המלך וכתרו. אם כן מזה אנו יודעין שכל שהוא במעלה גבוה מחבירו, על כרחך פעולתו הוא גם כן גדולה מחבירו. וכל שפעולתו גדולה, על כרחך התכלית הוא עוד יותר גדול. אם כן בקל וחומר אלף אלפים כשאנו רואין שהקב"ה בעצמו עשה איזה פעולה, כמה גדולה פעולתו, ופעולתו היא בריאת שמים וארץ וכל אשר בם. ואם כן כשאנו שומעין מרוממות כבודו יתברך שגם הוא אמר שעשה הבריאה בשביל איזה תכלית, ואם לא התכלית לא היה רוצה כלל בעשיית הפעולה, יבין האדם מעצמו כמה נורא הוא התכלית ההוא עד אין חקר ועד אין תכלית. וכבר הכתוב צווח ואמר שתכלית הבריאה היא התורה, ובשבילה נבראו השמים וארץ וחקותיהן, ומקרא מלא הוא בירמיה [לג, כה] 'כה אמר ה' אם לא בריתי יומם ולילה חקות שמים וארץ לא שמתי'. ומקרא זה הוא תשובה לאותן המתפתין ביצרן לדחות מעל עצמן ובניהן לימוד התורה הקדושה, בחשבם בנפשן מה תכלית יגיע להן מלימוד התורה. אוי להן שמהפכין בזה דברי אלקים חיים, כי הכתוב צווח ואמר כי השמים והארץ וכל ענייניהם אינם רק הפעולה, ותכליתם היא רק התורה, שהיא הטוב האמיתי והקיום הנצחי שבו האדם זוכה להתעדן ולישב למעלה לנצח אצל מלך הכבוד. והם רוצים בהיפך, שהתורה תהיה סבה ופעולה לאיזה תכלית הבלי". וראה בסמוך הערה 6.

(5) "מה רבו מעשיך ה' כלם בחכמה עשית מלאה הארץ קנינך" [תהלים קד, כד]. ובנתיב התורה פ"ד [קעט.] כתב: "הוא יתברך אשר הוא השכל והדעת". ובדר"ח פ"ג מ"ט [רטז.] כתב: "כי החכמה היא עם השם יתברך". ובתפארת ישראל פט"ז [רלו:] כתב: "נראה בנמצאים טוב סדרם ויושר פעלם... הכל בחכמה נפלאה" [הובא למעלה הקדמה שניה הערה 68]. ובנצח ישראל פי"א [רפט:] כתב: "ואם יאמר האדם, הרי בודאי כל פעולה בעולם, ומכל שכן אל פעולת השם יתברך, צריך סבה ותכלית שיפעל". ובבאר הגולה באר הרביעי [שמה.] כתב: "לא שייך אצל השם יתברך שעשה מעשה שלא היה לו לעשות".

(6) כמו שנאמר כמה פעמים בספר דברים; [דברים ד, לד] "או הנסה אלקים לבוא לקחת לו גוי מקרב גוי במסות באותות ובמופתים ובמלחמה וביד חזקה ובזרוע נטויה ובמוראים גדולים ככל אשר עשה לכם ה' אלקיכם במצרים לעיניך". ונאמר [דברים ו, כב] "ויתן ה' אותות ומופתים גדולים ורעים במצרים בפרעה ובכל ביתו לעינינו". ונאמר [דברים ז, יט] "המסות הגדולות אשר ראו עיניך והאותות והמופתים והיד החזקה והזרוע הנטויה אשר הוצאך ה' אלקיך וגו'". ונאמר [דברים כו, ח] "ויוציאנו ה' ממצרים ביד חזקה ובזרוע נטויה ובמורא גדול ובאותות ובמפתים". ונאמר [דברים כט, א-ב] "ויקרא משה אל כל ישראל ויאמר אליהם אתם ראיתם את כל אשר עשה ה' לעיניכם בארץ מצרים לפרעה ולכל עבדיו ולכל ארצו, המסות הגדולות אשר ראו עיניך האותות והמופתים הגדולים ההם".

(7) כמו שאמרו בהגדה של פסח: "'ויוצאנו ה' ממצרים ביד חזקה ובזרוע נטויה ובמורא גדול ובאותות ובמופתים' [דברים כו, ח]. 'ויוצאנו ה' ממצרים', לא על ידי מלאך, ולא על ידי שרף, ולא על ידי שליח, אלא הקב"ה בכבודו ובעצמו, שנאמר [שמות יב, יב] 'ועברתי בארץ מצרים בלילה הזה והכיתי כל בכור בארץ מצרים מאדם ועד בהמה ובכל אלהי מצרים אעשה שפטים אני ה''. 'ועברתי בארץ מצרים בלילה הזה', אני ולא מלאך. 'והכיתי כל בכור בארץ מצרים', אני ולא שרף. 'ובכל אלהי מצרים אעשה שפטים', אני ולא השליח. 'אני ה'', אני הוא ולא אחר". ולמעלה פנ"ב [נז:, סח:] ופנ"ה [כולו] ביאר בכמה אנפי מדוע יצ"מ היתה רק ע"י ה' בכבודו ובעצמו.

(8) כן כתב בכת"י למעלה ס"פ סה [תד] בביאור חשיבותה של מצות סיפור יצ"מ בליל טו, וכלשונו: "מצוה גדולה לספר ביציאת מצרים כל הלילה... שהרי הקב"ה חדש בעולמו אותות שלא היו בעולם, והכל כדי שיספרו אותותיו ומופתים אשר עשה [שמות י, ב]. נמצא כי נחשב... תכלית גדול מאוד... לא היה פועל פעולה זאת הגדולה בשביל תכלית קטון. וכאשר מצאנו שהקב"ה עשה נפלאות במצרים לספר אותיותיו ונוראותיו, אם כן דבר זה, דהוא ספור האותות והמופתים, נחשב אצל הקב"ה לתכלית גדול מאוד". ויש להבין, דבשלמא אצל אדם בשר ודם, אמרינן שלא יטרח ויתייגע להשקיע אונו והונו בפעולה שאינה מניבה תכלית גדולה יותר מהשקעתו, כי למה שישקיע הרבה עבור דבר פחות ערך, ואין הצר שוה בנזק המלך. והרי אף שוה בשוה אמרו חכמים [כתובות קי.] "הפוכי מטרתא למה לי" ["הנושא שני מרצופין של עור ומשאן שוה, מה יתרון לו להפוך של ימין לשמאל ושל שמאל לימין" (רש"י שם)], ק"ו לריעותא. אך אצל הקב"ה, שנאמר עליו [ישעיה מ, כח] "לא ייעף ולא ייגע אין חקר לתבונתו", מדוע שלא יעשה פעולה גדולה בעבור תכלית קטנה, הרי פעולות ה' נעשות ברוח פיו [תהלים לג, ו] ללא עמל ויגיעה, ומה היא המניעה אצלו יתברך מלעשות פעולה גדולה בנקל בשביל תכלית מתבקשת, למרות שתכלית זו קטנה מהפעולה. ויש לומר, שכל יציאה מן הסדר היא דבר שכביכול קשה לפני הקב"ה. וכמו שאמרו [סוטה ב.] שיש דברים שקשין כקריעת ים סוף, וכתב רש"י [שם] "וקשין - לפני המקום". ובגו"א דברים פ"ל אות א [תסג:] כתב: "כי השם יתברך ברא העולם על סדרו, ויהיה כל נברא במקום שנתן לו השם יתברך. והגלות הוא שינוי סדר בעולם, שיהיה גולה ממקומו המיוחד והמסודר לו... שהגלות היפך רצונו אשר סדר העולם. וכאשר שב למקומו, גם כן דעתו יתברך שב ונח ושקט". ובתפארת ישראל פ"ס [תתקמה.] כתב: "שכרן של רשעים... חוץ מן הסדר, שיהיה לרשע שכר טוב, והוא יתברך חפץ לשלם שכרו בעולם הזה... ולא יהיה עוד דבר שהוא שלא כסדר". ובנצח ישראל ר"פ לא [תקצד.] כתב: "כי הוא יתברך, אשר סדר העולם, וחפץ בסדר הנמצאים, מקוה ומצפה אל הגאולה". ושם בהמשך הפרק [תרה.] כתב: "כי הוא יתברך סידר המציאות, ועל דבר היוצא מן הסדר השם יתברך אומר 'אוי לי'... כי דבר זה כאילו היה חסרון במעשיו יתברך". ובאור חדש פ"ג [תרה:] כתב: "כי לפי הראוי והסדר אשר השם יתברך רוצה" [הובא למעלה הקדמה שניה הערה 73, ופכ"א הערה 10]. והואיל וביצ"מ היו הרבה דברים שחרגו מן הסדר וכמו שכתב כאן ["כאשר ראינו ביציאת מצרים שפעל השם נוראות גדולות מאוד, והוא בעצמו ובכבודו הוציאם ממצרים"], לכך חייב להיות שהתכלית של יצ"מ תהיה בעלת ערך עצום, כפי גודל היציאה מן הסדר של הפעולה.

(9) מה שכתב "וכדכתיב בתחלת היציאה" רומז בזה ליסודו הנפוץ שהעיקר מתגלה בהתחלה, והואיל ובתחילת שליחותו של משה לפרעה נאמר לו "והייתי לכם לאלקים", לכך זה מורה שזו תכלית ועיקר שליחותו, כי "התחלת הדבר הוא עיקר ועצם הדבר" [לשונו בבאר הגולה באר השלישי (ער.)]. ודייק לה שבארמית התחלה נקראת "מעיקרא", והוא מלשון "עיקר", וזאת משום שההתחלה היא השורש ועיקר לכל מה שיבוא אחריו. ובתפארת ישראל פל"ז [תקנט:] כתב: "כי ההתחלה הוא עיקר הדבר, מפני שהוא התחלה אל הכל. ולכך ההתחלה הוראה על כל הדבר ומהותו, כי בכח ההתחלה הוא הכל, לפי שהוא התחלה אל הכל" [ראה למעלה פנ"ז הערה 184 שלוקטו שם הפעמים הרבות שיסוד זה הוזכר בספר זה]. ובתורה נאמר כמה פעמים שיציאת מצרים נעשתה בכדי שה' יהיה לישראל לאלקים; (א) ויקרא יא, מה "כי אני ה' המעלה אתכם מארץ מצרים להיות לכם לאלקים וגו'", ופירש הראב"ע [שם] "כי אני ה' - כי לא העליתי אתכם מארץ מצרים כי אם להיות לכם לאלקים". (ב) ויקרא כב, לג "המוציא אתכם מארץ מצרים להיות לכם לאלקים וגו'", ופירש רש"י [שם] "המוציא אתכם - על מנת כן". (ג) ויקרא כה, לח "אני ה' אלקיכם אשר הוצאתי אתכם מארץ מצרים לתת לכם את ארץ כנען להיות לכם לאלקים". (ד) במדבר טו, מא "אני ה' אלקיכם אשר הוצאתי אתכם מארץ מצרים להיות לכם לאלקים וגו'", ופירש רש"י [שם] "אשר הוצאתי אתכם - על מנת כן פדיתי אתכם שתקבלו עליכם גזרותי". וראה בסמוך הערה 12. וכן כתב בספר זה כמה פעמים. וכגון, למעלה פל"ח [תשמג.] כתב: "כי עיקר הגאולה במה שישראל הם לה', וזה נראה במה שהציל ישראל, ועל זה בא קידוש בכורות". ולמעלה ס"פ מה [שס.] כתב: "הכלל הוא כי יציאת מצרים הוא הדבוק בו יתברך, וכדכתיב בכל מקום 'אני ה' אלקיכם אשר הוצאתי אתכם מארץ מצרים להיות לכם לאלקים'". ולמעלה פ"ס [תמ.] כתב: "ומפני שארבע כוסות תקנו נגד ארבע לשונות של גאולה, ולשון שלישי [שמות ו, ו] 'וגאלתי אתכם בזרוע נטויה', והרביעי [שם פסוק ז] 'ולקחתי אתכם לי לעם', אמרו [פסחים קיז:] בין שלישי לרביעי לא ישתה. והטעם כי אלו שני דברים אין הפסק ביניהם, כי לכך גאל השם יתברך את ישראל להיות להם לאלקים, והם יהיו עמו. ודבר זה מבואר בכתוב בכל מקום אשר מזכיר יציאת מצרים יאמר 'אני ה' אלקיכם אשר הוצאתי אתכם מארץ מצרים להיות לכם לאלקים' [ויקרא כב, לג, שם כה, לח, ובמדבר טו, מא]. הרי יאמר בפירוש כי עצם ההוצאה להיות ישראל לו לעם, והוא יהיה להם לאלקים. וכן בכל מקום מזכיר כך, ודבר זה יסוד האמונה. ואף בתחלת הדברות אמר [שמות כ, ב] 'אנכי ה' אלקיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים', כי יציאת מצרים שיהיה השם יתברך לאלקים לישראל, ואי אפשר שיהיה פירוד והבדל ביניהם למי שמבין סודי התורה. ולכך בין שלישי לרביעי לא ישתה, שלא יעשה הפסק". וגם בשאר ספריו כתב כן; כגון, בנצח ישראל ס"פ יא [שז.] כתב: "כי מה שהם [ישראל] עלולים ממנו הוא הסבה שבחר השם יתברך בישראל, ודבר זה נודע להם שבשביל זה הוציא אותם ממצרים". ושם פ"ל [תקפז:] כתב: "כמו שאמר גם כן [שמות כ, ב] 'אנכי ה' אלקיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים', שבשביל שהוציא אותם מרשות מצרים, הרי הם אל השם יתברך לגמרי, ולכך הוא אלקיהם בפרט... כי בחר השם יתברך בישראל כשיצאו ממצרים". ושם פנ"ח [תתצו:] כתב "ואמר אחר כך [במדבר כג, כב] 'א-ל מוציאם ממצרים'. רוצה לומר כי זה מורה גם כן כי השם יתברך הוא עם ישראל בלי פירוד, שהרי הוציאם ממצרים, ועל ידי זה הוא להם לאלקים, וכדכתיב [במדבר טו, מא] 'אני ה' אלקיכם אשר הוצאתי אתכם מארץ מצרים להיות לכם לאלקים'". ובדר"ח פ"ה מ"ד [קד.] כתב "כי מפני שהוצאתי אתכם מארץ מצרים, ראוי שיהיה השם יתברך לכם לאלוק". ושם פ"ו מ"י [שס.] כתב: "'עם זו קנית' [שמות טו, טז]... מפני כי גאלם ממצרים שייך בזה 'קנית'". ובנתיב העבודה פ"ח [א, קב:] כתב: "כי על ידי יציאת מצרים השם יתברך הוא למלך על האדם, שנאמר [שמות כ, ב] 'אנכי ה' אלקיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים'... דהיינו שהשם יתברך הוציא אותם ממצרים, והוא יתברך לאלוק על האדם, וגופו קנוי לו לעבד בשביל שהוציא אותם ממצרים... כי מצד יציאת מצרים השם יתברך הוא למלך עליהם... שרוצה לומר כי לכך אני אלקיך ומולך עליך, ואתה קנוי לי לעבד, בעבור שהוצאתיך מבית עבדים, לכך אתם תהיו לי עבדים לקבל מלכות שמים". וראה למעלה פי"ד הערה 40, פכ"ג הערה 13, פל"ח הערה 112, פמ"ה הערה 124, פנ"ב הערה 170, פנ"ה הערה 12, ופ"ס הערות 30, 313. והמו"נ ח"ג פמ"ג כתב: "טעם ספירת העומר מיום נתוקם ממצרים עד יום מתן תורה, שהוא היה המטרה והתכלית של יציאתם, [שמות יט, ד] 'ואביא אתכם אלי'". ואונקלוס [שם] תרגם "וקריבית יתכון לפולחני". וראה להלן הערה 28.

(10) לשון רש"י [שם]: "לשכני בתוכם - על מנת לשכון אני בתוכם". והגו"א שם אות מג [שפג:] מבין שבהוספת המלים "על מנת" רש"י מחלק בין הדבקים, והיציאה לעצמה, והשראת שכינה לעצמה, וכלשונו: "על מנת לשכון בתוכם. פירוש, כי אין ההוצאה בשביל שישכון בתוכם, דההוצאה לעצמה היתה. אלא כשהוציאם, הוציא אותם 'על מנת לשכון בתוכם', כלומר שגם זה יעשה להם שישכון בתוכם, וזהו תוספות טובה שיעשה להם... שלא תאמר כי עיקר ההוצאה היתה לשכון בתוכם, וזה אינו, ולפיכך פירש כי בודאי ההוצאה היתה לשכון, אבל לא היתה ההוצאה בשביל זה, רק ההוצאה היתה גם לשכון בתוכם, כלומר לא הוצאה בלבד, אלא אף לשכון בתוכם" [הובא למעלה פנ"ט הערה 32]. ומכך לכאורה משמע שההוצאה לא היתה בשביל השראת שכינה, ודלא כדבריו כאן. אך אין זה קשיא, שכוונתו שם לומר כפי שנתבאר למעלה פנ"ט [שמו.-שמח.] שיש חשיבות להוצאה בפני עצמה [להסיר מישראל את העבדות והשפלות], אך אין היציאה נגמרת בזה, אלא היא מתעלה ועולה עד לדביקות בשכינה. לאמר, שההוצאה נעשתה גם בשביל המדריגה העליונה שתהיה לבסוף, אך אין בכך למעט מהמדרגות הנמוכות ממנה. ומקור דבריו [שיצ"מ נעשתה בשביל "לשכני בתוכם"] הוא בתנחומא [בחוקתי אות ג], שאמרו שם: "על מנת כן יצאו ממצרים שיעשו את המשכן ותשרה שכינה ביניהם, שנאמר 'וידעו כי אני ה' אלקיהם אשר הוצאתי אתם מארץ מצרים לשכני בתוכם', ואם יעשו רצוני אין שכינתי זזה מביניהון". וראה להלן הערה 28.

(11) לכאורה מה שמדגיש "כי תחלת היציאה היה על מנת שיהיה להם לאלקים" הוא כנגד מה שכתב למעלה [לפני הפסוק הראשון שהביא] "וכדכתיב בתחלת היציאה 'והוצאתי אתכם וכו''". אך לפי זה הפסוק השני שהביא ["ובסוף פרשת תצוה כתיב 'המוציא אתכם מארץ מצרים לשכני בתוכם'"] יחצוץ ויפריד בין הדבקים [בין שתי הפעמים שכתב "תחלת היציאה"], באופן שמה שכתב כאן "כי תחלת היציאה היה על מנת שיהיה להם לאלקים" אינו מוסב על לפניו, אלא על לפני פניו. וזהו דוחק מבואר. ואולי יש להגיה כאן "כי תכלית היציאה" [במקום "כי תחלת היציאה"].

(12) אע"פ שלא נאמר בפסוק השני "להיות לכם לאלקים", אלא נאמר "לשכני בתוכם", כוונתו לומר שהשראת השכינה גם כן שייכת לתכלית יצ"מ, וכמו שכתב להלן [לאחר ציון 28] "הנה התבאר כי תכלית היציאה שיהיה להם לאלקים ולהיות שכינתו ביניהם" [ראה להלן הערה 28]. אך עדיין צריך ביאור מה ראה להדגיש ענין השראת השכינה, דבר שלא עשה בשאר המקומות שביאר ענין זה [כמלוקט בהערה 9]. ובאמת כאן הוא המקום היחידי בספריו שהביא את הפסוק "לשכני בתוכם". ויש לומר, שמיד יבאר את סדר הפרשיות של ספר שמות, ועל הפרשיות העוסקות במשכן כתב: "ואחר כך היה רוצה לשכון ביניהם... כי תכלית היציאה שיהיה להם לאלקים ולהיות שכינתו ביניהם". לכך הביא פסוק זה [המורה שתכלית יצ"מ היא להיות שכינתו ביניהם] כדי לבאר את סדר הפרשיות שבספר שמות [אשר חמש פרשיותיה האחרונות עוסקות במשכן]. וזו גם הסבה שכתב כאן "ובסוף פרשת תצוה כתיב" [ובדרך כלל אינו מציין את שם הפרשה], כי מגמתו לבאר כיצד פרשיות ספר שמות הן לפי הסדר.

(13) פירוש - לאחר שנתבאר שתכלית יצ"מ היא שה' יהיה לישראל לאלקים וישרה שכינתו בתוכם, יובן סדר פרשיות של ספר שמות, וכמו שמבאר והולך.

(14) אלו ארבע פרשיות ראשונות [שמות, וארא, בא, ובשלח].

(15) הנזכרים פרשת יתרו [שמות כ, א-יד].

(16) פירוש - שני הדברות האלו הם המשך ישיר לתכלית של יצ"מ [שה' יהיה לישראל לאלקים], כי בשני הדברות האלו נאמר שכתוצאה מיצ"מ ה' הוא אלקי ישראל, ואין לעבוד אלהים אחרים זולתו ["ידיעת ההפכים אחת" (ראה למעלה פנ"ג הערה 89, להלן הערה 111, פ"ע הערה 123, ופע"ב הערה 75)]. ואודות ששני הדברות הראשונים שייכים זה לזה, כן כתב בתפארת ישראל פכ"א [שיג:]: "מה שאמר בפרק בתרא דמכות [כג:] תרי"ג מצות נאמרו למשה מסיני, שנאמר [דברים לג, ד] 'תורה צוה לנו משה', תורה בגימטריא תרי"א, 'אנכי' ו'לא יהיה לך' [שמות כ, ב-ג] מפי הגבורה שמענום, עד כאן. ויקשה לך למה שמעו 'אנכי' ו'לא יהיה לך' מפי הגבורה. ודבר זה בודאי ראוי שיהיה כך, כי בדבור 'אנכי' הוא שקבלו השם יתברך לאלוק [ראה להלן הערה 22]. וכן 'לא יהיה לך' שלא יהיה להם אלוה זולת השם יתברך, שאם היה להם אלוה זולת השם יתברך היו מבטלים מלכותו יתברך חס ושלום". ובנתיב האמונה פ"ב [א, רט.] כתב: "אמר כי 'תורה' בגימטריא תרי"א, 'אנכי' ו'לא יהיה לך' מפי הגבורה שמענו. ויש לך לשאול, למה שמענו אלו שתים מפי הגבורה, והשאר מפי משה. אבל הפירוש, כי משל הוא למלך בשר ודם, בתחילה כובש אומה אחת ומולך עליה, ואחר כך שולח שליח אליה לצוות מה שרוצה, וגוזר גזירותיו על האומה. אבל כל זמן שלא כבש אותה ולא מלך עליהם, אין שייך לומר שיגזור עליהם. וכן 'לא יהיה לך אלהים אחרים על פני' שלא יפרקו עול ללכת אחרי אלהי נכר. ולפיכך אלו שתי דברות מפי הגבורה שמענו. אבל 'תורה' שהיא לשון הוראה מה שהמלך גוזר ומורה לעם מה שיעשו ומה שלא יעשו, וזה בודאי אחר שהוא יתברך מלך עליהם, ולכך מספר המצות חוץ מאלו שנים, שהם עצם מלכותו, תרי"א. ומכל מקום 'אנכי ה' אלקיך' [ו"לא יהיה לך אלהים אחרים"] בכלל תרי"ג מצות, דסוף סוף השם יתברך הוא לאלקים על ישראל ["אנכי"], ואין לאדם לפרוק אלקותו יתברך ["לא יהיה לך"]".

(17) אינו מבאר כיצד שאר הדברות משתייכים לתכלית יצ"מ. ונראה ביאורו על פי דבריו בתפארת ישראל פט"ז [רנד.], שביאר שיש למצות שתי מטרות, וכלשונו: "האחד, כי ראוי שיהיה האדם העלול מסודר תחת רשות העלה. והשני, כי ראוי שיושלם האדם על ידי תורה מן השם יתברך... ולפיכך שני דברים בתורה; עשרת הדברות בפני עצמם, והשני, כל התורה בפני עצמה. וזהו כי עשרת הדברות הם קבלת מלכותו יתברך, ועל ידי אלו המצות האדם עומד תחת רשות העלה. ולפיכך היו כתובים עשרת הדברות על שני לוחות בפני עצמם, ונקראו 'לוחות הברית' [דברים, ט, ט], שהם קבלת מלכותו. והתחלתו [שמות כ, ב] 'אנכי ה' אלקיך', לומר כי הוא יתברך מלכם... ובאלו עשרת הדברים יש קבלת גזרות העלה על העלול, ושאר התורה הוא להשלמת האדם". וכן חזר וכתב שם בהמשך הספר ר"פ לה [תקיא.]. הרי שכל עשרת הדברות [ולא רק השנים הראשונים] מחברים את העלול לעלה, ולא שיהיה האדם ברשות עצמו. נמצא שכל עשרת הדברות שייכים לתכלית של יצ"מ, שהיא היות ה' לאלקים על ישראל. וראה בסמוך הערה 22.

(18) הנה בהרבה מקומות ביאר שהמשפט הוא מעשה אלקי, אך כאן מבאר לאידך גיסא; "כי כל אלהים יש לו משפט במה שהוא אלהים", לאמר שהאלהות מחייבת משפט [לא שהמשפט הוא אלקי], וכמו שיבאר בסמוך. ואודות שהמשפט הוא אלקי, כן כתב בתפארת ישראל פמ"ו [תשיב:]: "כי המשפט הוא היושר בעצמו, שלא יעבור על היושר, וזהו ענין משפט. ודבר זה ידוע, כי אין דבר שהוא מתיחס להשם יתברך רק המשפט, דכתיב [דברים א, יז] 'כי המשפט לאלקים הוא'. וזה מפני כי הצדקה והחסד אפשר שיהיה גם כן בתחתונים, אבל שלא יהיו יוצאים מקו המשפט אין זה רק אל השם יתברך, כי המשפט צריך שלא יהיה בו שנוי כלל, וזה אי אפשר לאדם" [הובא למעלה פמ"ז הערה 17]. ובסגנון אחר כתב בנתיב הדין פ"א [א, קפו.]: "מה שהמשפט הוא לאלקים יותר מכל, כי המשפט בחויב הכרחי, והשם יתברך הוא מחויב המציאות, וכל אשר זולתו אינו מחויב המציאות, זולת השם יתברך. ולפיכך המשפט שהוא מחויב הוא בפרט אל השם יתברך... ואין כאן חציצה, רק המשפט לאלקים לגמרי". ובח"א לסוטה מז: [ב, פו:] כתב: "כי הדין הוא אלקי, כדכתיב 'כי המשפט לאלקים', ודבר זה בארנו במקומות הרבה". וכן כתב בדר"ח פ"א מי"ח [תמב:], באר הגולה באר השני [קמא.], ושם באר הרביעי [תנד.], ועוד. אך כאמור כאן כוונתו לאידך גיסא; אלהות מחייבת משפט, וכמו שיבאר בסמוך. נמצא שהפסוק "כי המשפט לאלקים הוא" מתפרש בשני אופנים; (א) המשפט הוא אלקי. (ב) אלהות מחייבת משפט. וראה להלן הערה 27 ששני הפירושים הללו נתבארו בגו"א שמות פכ"א אות ז [קכט.].

(19) כי אין אלהות ללא משפט, וכמו שיבאר בסמוך. ורש"י [שמות כא, א] כתב: "לפניהם - ולא לפני גוים, ואפילו ידעת בדין אחד שהגוים דנין אותו כדיני ישראל, אל תביאהו בערכאות שלהם, שהמביא דיני ישראל לפני גוים מחלל את השם ומיקר את שם העבודה זרה להשביחה, שנאמר [דברים לב, לא] 'כי לא כצורנו צורם ואויבינו פלילים', כשאויבינו פלילים זהו עדות לעלוי יראתם".

(20) ופירש רש"י [שם] "ונקרב - אל הדיינין לדון עם זה ולישבע לו שלא שלח ידו בשלו".

(21) כמו [שמות כא, ו] "והגישו אדניו אל האלהים וגו'", ופירש רש"י [שם] "אל האלהים - לבית דין, צריך שימלך במוכריו שמכרוהו לו". וכן [שמות כב, ח] "על כל דבר פשע וגו' עד האלהים יבוא דבר שניהם אשר ירשיען אלהים ישלם שנים לרעהו", ופירש רש"י [שם] "עד האלהים יבוא דבר שניהם - עד הדיינין יבוא דבר שניהם". וכן [שמות כב, כז] "אלהים לא תקלל", ופירש רש"י [שם] "הרי זו אזהרה לברכת השם ואזהרה לקללת דיין". וכן כתב רש"י [שמות כ, א] "וידבר אלקים - אין אלהים אלא דיין, וכן הוא אומר [שמות כב, כז] 'אלהים לא תקלל' ותרגומו 'דיינא'". וכן רש"י [ש"א ב, כה] "אלהים - דיין". ובנתיב הדין פ"א [א, קפח:] כתב: "כבר אמרנו כי נקרא שם 'אלהים' על הדיין, כמו שנקרא אל השם יתברך שם 'אלקים'. וכבר התבאר הטעם כי המשפט הוא לאלקים, וכאשר הדיין יש בידו המשפט שהוא לאלקים, ראוי שיהיה נקרא 'אלהים'". וכן כתב בקיצור בגו"א במדבר פט"ו אות לג [רלז.]. ובגו"א בראשית פ"א אות טז [יא:] כתב: "'אלקים' זה מדת הדין, שכן מספרו 'הוא דיין'". ובח"א לשבת נו: [א, לו:] כתב: "'אלקים' בגמטריא 'זה דיין'". ובגו"א בראשית פ"ב אות יד [נז:] ביאר מדוע שם "אלקים" הוא בלשון רבים, וז"ל: "וזה מפני שהוא משפיל ומרומם במשפט... וכל משפט יש בו חילוף וריבוי כוחות, לעשות לזה כך, ולשני אשר כנגדו כך, ולפיכך נקרא 'אלקים' בלשון רבים" [הובא למעלה פכ"ח הערה 68, ופל"ו הערה 115]. וכן נאמר [מ"א ג, כח] "וישמעו כל ישראל את המשפט אשר שפט המלך ויראו מפני המלך כי ראו כי חכמת אלקים בקרבו לעשות משפט".

(22) בעשרת הדברות, ובמיוחד בדבור [שמות כ, ב] "אנכי ה' אלקיך", שדבור זה בפרט נקרא קבלת אלקותו יתברך, וכמו שכתב רש"י [ויקרא יח, ב] "אני הוא שאמרתי בסיני 'אנכי ה' אלקיך' וקבלתם עליכם מלכותי, מעתה קבלו גזרותי". והרמב"ן [שמות כ, ב] כתב: "'אנכי ה' אלקיך' הדבור הזה מצות עשה... וזו המצוה תקרא בדברי רבותינו [ברכות יג.] קבלת מלכות שמים, כי המלות האלה אשר הזכרתי הם במלך כנגד העם. וכך אמרו במכילתא [שם פסוק ג]... אמר המקום לישראל 'אנכי ה' אלקיך', 'לא יהיה לך', אני הוא שקבלתם מלכותי עליכם במצרים, אמרו לו הן, כשם שקבלתם מלכותי קבלו גזרותי". ובהשגותיו לספר המצות לרמב"ם מל"ת ה כתב הרמב"ן: "קבלת המלכות הזה שקבלו בסיני הוא באמת מדבור 'אנכי'". ובתפארת ישראל פכ"א [שיד.] כתב: "כי בדיבור 'אנכי' הוא שקבלו השם יתברך לאלוק" [הובא למעלה הערה 16]. ובתפארת ישראל פל"ז [תקלו.] ביאר לפי זה שזהו הטעם שדבור זה לא נאמר כציווי, וכלשונו: "כי בדבור 'אנכי ה' אלקיך', שהוא קבלת אלקותו ומלכותו עליהם, לא שייך בזה ציווי וגזרה. שאם אין הוא מלך ואלקיהם, לא שייך גזרה עליהם. כי אין גוזר גזרה אלא אם כן הוא מלך קודם, ואחר כך גוזר גזרה. ואם הוא מלך כבר עליהם, אם כן אין צריך לומר 'קבלו מלכותי', שהרי כבר מלך עליהם... לכך בא דבור ראשון בלשון זה 'אנכי ה' אלקיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים', וכיון שהוצאתיך מארץ מצרים תקבלו מלכותי". אך בתפארת ישראל פט"ז [רנד:] כתב שכל עשרת הדברות הם קבלת מלכות שמים, וז"ל: "כי עשרת הדברות הם קבלת מלכותו יתברך, ועל ידי אלו המצות האדם עומד תחת רשות העלה. ולפיכך היו כתובים עשרת הדברות על שני לוחות בפני עצמם, ונקראו [דברים ט, ט] 'לוחות הברית', שהם קבלת מלכותו. והתחלתו 'אנכי ה' אלקיך', לומר כי הוא יתברך מלכם, ואחר כך גזר גזרותיו על ישראל... ובאלו עשרת הדברים יש קבלת גזרות העלה על העלול" [ראה למעלה הערה 17]. ראיה לדבר; בירושלמי [ברכות פ"א ה"א] אמרו "מפני מה קורין פרשיות קריאת שמע בכל יום, מפני שעשרת הדברות כלולין בהן; 'אנכי ה' אלקיך', 'שמע ישראל ה' אלקינו' [דברים ו, ד]. 'לא יהיה לך אלהים אחרים על פני' [שמות כ, ג], 'ה' אחד' [דברים ו, ד]. 'לא תשא את שם ה' אלקיך לשוא' [שמות כ, ז], 'ואהבת את ה' אלקיך' [דברים ו, ה]... 'לא תחמוד בית רעך' [שמות כ, יד], 'וכתבתם על מזוזות ביתך' [דברים ו, ט], 'ביתך' ולא בית חבירך". ובמשנה [ברכות יג.] אמרו שפרשה ראשונה של שמע עוסקת בקבלת מלכות שמים. וכבר השריש רבינו יונה [שערי תשובה שער שלישי אות כב] שכל הפרשה הראשונה עוסקת בקבלת עול מלכות שמים, ולא רק הפסוק "שמע ישראל", שכתב: "מצות תפילין ומצות מזוזה מצוות עשה הן, והנן בכלל קבלת מלכות שמים, כי על כן נכתבו בפרשת 'שמע ישראל' [דברים ו, ח-ט]". אם כן מוכח שלכל הפחות ארבעה מהדברות שייכים לקבלת עול מלכות שמים [כי הם רמוזים בפרשה של קבלת עול מלכות שמים].

(23) לעומת המביא משפטו לערכאות של עובדי ע"ז ש"מקבל עליו משפט אלהי נכר" [לשונו למעלה לאחר ציון 18]. אך המביא משפטו לבי"ד ישראל "מקבלים משפט אלקי ישראל". ונאמר [תהלים קה, ז] "הוא ה' אלקינו בכל הארץ משפטיו".

(24) בא לבאר הטעם מדוע לכל אלהים יש משפט, שעד כה כתב "כי מאחר שהוא לאלקים להם, צריכים לקבל את משפטיו, כי כל אלהים יש לו משפט במה שהוא אלהים", אך לא ביאר טעמו של דבר.

(25) לשון רש"י [שם]: "אשר העלנו מארץ מצרים - והיה מורה לנו הדרך אשר נעלה בה, עתה צריכין אנו לאלהות אשר ילכו לפנינו". והרמב"ן [בראשית טו, יח] כתב: "והוסיף [בראשית יז, ח] 'והייתי להם לאלקים', שהוא בכבודו ינהיג אותם, ולא יהיו בממשלת כוכב ומזל או שר משרי מעלה". והספורנו [שמות כט, מה] כתב: "והייתי להם לאלקים - מנהיג ענינם בלתי אמצעי". וזהו פשוטו של מקרא [בראשית מח, טו] "האלקים הרועה אותי מעודי עד היום הזה", שהקב"ה מנהיגו מעודו. ובפרי צדיק [פרשת ויחי אות טו] כתב: "אמר שאין לו מהשתדלותו כלל, רק 'האלקים הרועה' ומנהיג אותי בדרך הישר והטוב... שהרועה גם כן מנהיג צאנו בדרך הישר".

(26) לשונו למעלה פמ"ד [שז.]: "פרשה רביעית [בתפילין, והיא פרשת (דברים יא, יג-כא) 'והיה אם שמוע תשמעו' (מנחות לד:)] כנגד הנהגתו יתברך את הנמצאים, וכמו שנזכר בפרשת 'והיה אם שמוע תשמעו', שמנהיג השם יתברך את עולמו להטיב להם כשיעשו הטוב, ולהרע להם חס ושלום אם לא יעשו הטוב. וכנגד זה [דברים י, יז-יח] 'לא ישא פנים ולא יקח שוחד עושה משפט יתום ואלמנה ואוהב גר לתת לו לחם ושמלה', וזה הוא אמתת הנהגתו יתברך במשפט". ולהלן פס"ט [לאחר ציון 64] כתב: "ספר הרביעי [חומש במדבר], שהשם יתברך מנהיג את הנמצאים בחכמתו ובהנהגה ראויה, כמו שהיה מנהיג את ישראל במדבר בכל מסעיהם שהיו הולכים. וזה נגד 'עושה משפט וגו'', שכל זה הנהגת השם יתברך הנמצאים בהנהגה ראויה. ולפיכך מתחיל הספר במדבר בסדר הדגלים [במדבר ב, א-לד], ואיך היו נוסעים ומנהיג אותם על פי הענן [שם ט, טו-כג], עד סוף הספר, שחנו בערבות מואב [שם לג, מח], שהוא מסע האחרון. ואלו ארבעה דברים הם נזכרים בארבע פרשיות תפילין גם כן, וכאשר בארנו למעלה במקומו בארוכה ענין אלו ארבעה דברים". וכן נאמר [משלי כט, ד] "מלך במשפט יעמיד ארץ". ובספר מעלות התורה [לרבי אברהם אחי הגר"א] כתב: "איתא בגמרא [ברכות סא:] 'צדיקים, יצר טוב שופטם. רשעים, יצר הרע שופטם. בינונים, זה וזה שופטם. וצריך להבין משפטים הללו מאי היא, הלא [דברים א, יז] 'המשפט לאלקים הוא'. ושמעתי מאחי הגאון ז"ל, ד'משפט' הוא לשון הנהגה, ולכן יקרא הדיין השופט 'אלהים', כי הוא מנהיג ומשגיח על בני דורו. והכי פרושו; 'צדיקים יצר טוב שופטם', רצה לומר מנהיגם, שכל הנהגותיו על פי יצר טוב. הרשעים, יצר הרע שופטם, רצה לומר מנהיגם. ובינונים, זה וזה שופטם, רצה לומר מנהיגם". וראה להלן פס"ט הערה 66.

(27) לשונו בגו"א שמות פכ"א אות ז [קכט.]: "המביא דין בערכאות שלהם מייקר שם עבודה זרה... וטעם זה ידוע, כי המשפט הוא לאלקים, כדכתיב [דברים א, יז] 'כי המשפט לאלקים הוא'. ועוד כתיב [מ"ב יז, כו] 'ולא ידעו משפט אלקי הארץ', הרי כי המשפט תולה באלהות. ועוד, כי עובדי עבודה זרה אומרים כי המשפטים הוא לאלהות שלהם, כי כל אלהות יש לו משפט. ולעולם הולכין אחר בית דין יפה וחשוב יותר [סנהדרין לב:], נמצא ההולך לפני דין שלהם מייקר שם עבודה זרה להחשיב משפט אלהיהם". ויש להבין, מהו ההבדל בין שני הסבריו. וברי הוא שנחלקו כיצד לבאר את הפסוק "כי המשפט לאלקים הוא"; האם פירושו שהמשפט הוא אלקי, או פירושו שאלהות מחייבת משפט. הסברו הראשון בגו"א מבאר שהמשפט הוא אלקי, ולכך המביא דינו בערכאות עע"ז מייחס ליראתם כחות אלהיים. אך הסברו השני מבאר שלכל אלהות יש משפט משלו, וכאשר מביא דינו לערכאות עע"ז מקבל על עצמו את יראתם. וכאן בגבורות מבאר כהסברו השני בגו"א, שאלהות מחייבת משפט. וראה למעלה הערה 18.

(28) לשונו להלן פס"ט [לאחר ציון 56]: "וכדי לומר לך התכלית מה שגאל הקב"ה, כי התכלית הוא מעיקר הדבר, והתכלית הוא כמו שאמרנו לשכון ביניהם. ולפיכך מספר עשיית המשכן עד [שמות מ, לד] 'וכבוד ה' מלא המשכן'". ולא נתבאר בדבריו כיצד השראת שכינה משתייכת להיות ה' לאלקים לישראל. ולמעלה [לאחר ציון 9] כתב: "ובסוף פרשת תצוה [שמות כט, מו] כתיב 'המוציא אתכם מארץ מצרים לשכני בתוכם', מוכח כי תחלת היציאה היה על מנת שיהיה להם לאלקים", הרי שצירף את השראת השכינה ל"שיהיה להם לאלקים", וצירוף זה טעון ביאור. ויש לומר, כי היות ה' לאלקים לישראל עניינו שישראל יהיו דבקים בו יתברך, וכמו שכתב למעלה ס"פ מה [שס.]: "הכלל הוא כי יציאת מצרים הוא הדבוק בו יתברך, וכדכתיב בכל מקום [במדבר טו, מא] 'אני ה' אלקיכם אשר הוצאתי אתכם מארץ מצרים להיות לכם לאלקים'". וקודם לכן [שנה:] כתב: "וכבר ידעת כי יציאת מצרים היא המדריגה הגדולה העליונה, שישראל יהיו דבקים בו יתברך". ובנצח ישראל פנ"ח [תתצו:] כתב: "ואמר אחר כך [במדבר כג, כב] 'א-ל מוציאם ממצרים'. רוצה לומר כי זה מורה גם כן כי השם יתברך הוא עם ישראל בלי פירוד, שהרי הוציאם ממצרים, ועל ידי זה הוא להם לאלקים, וכדכתיב [במדבר טו, מא] 'אני ה' אלקיכם אשר הוצאתי אתכם מארץ מצרים להיות לכם לאלקים'". הרי שהיות ה' לאלקים לישראל פירושה שתהיה דביקות בין ה' וישראל, ואין לך דביקות בולטת יותר מאשר השראת שכינתו יתברך בתוך ישראל. ומקרא מלא הוא [שמות כט, מה] "ושכנתי בתוך בני ישראל והייתי להם לאלקים". ולמעלה פנ"ד [קעט:] כתב: "נתן להם הקב"ה התורה ומצות, ואחר כך היתה השכינה מתחברת לישראל בשכון שכינתו ביניהם, כדכתיב אחר מתן תורה [שמות כה, ח] 'ועשו לי מקדש וגו''", ושם בהערה 208 נתבאר שדברים אלו הם ביאור לפסוק [יחזקאל טז, ח] "ואעבור עליך ואראך והנה עתך עת דודים וגו' ותהיי לי". ובמדרש תנחומא [בחוקתי אות ג] אמרו: "'אם בחקתי תלכו' [ויקרא כו, ג], מה כתיב שם [פסוק יא] 'ונתתי משכני בתוככם'. אם תקיימו מצותי מניח אני את העליונים וארד ואשכון ביניכם, שנאמר [שמות כט, מה] 'ושכנתי בתוך בני ישראל', שעל מנת כן יצאו ממצרים שיעשו את המשכן ותשרה שכינה ביניהם, שנאמר [שם פסוק מו] 'וידעו כי אני ה' אלקיהם אשר הוצאתי אתם מארץ מצרים לשכני בתוכם'. ואם יעשו רצוני, אין שכינתי זזה מביניהון. למה, אמר רבי אמי, נתאוה הקב"ה כשם שיש לו דירה למעלה, שיהא לו כך דירה למטה... כיון שעמדו ישראל אמר להם הקב"ה לא יצאתם ממצרים אלא על מנת שתעשו לי משכן ואשרה שכינתי ביניכם, שנאמר [שמות כה, ח] 'ועשו לי מקדש'". הרי השראת השכינה היא הבטוי המובהק לרצון ה' שתהיה לו דירה בתחתונים, ודירה זו היא היא הבטוי להיות אלקים לישראל. זאת ועוד, כי תיבת "שכינה" מורה על החבור שבין ה' אל האדם, וכמו שכתב בנתיב העבודה פי"ג [א, קיט.]: "כי השכינה יש לה חבור אל האדם... וכמו שאמרו חכמים ז"ל [ברכות ו.] כל מקום שיש עשרה שכינה עמהם" [הובא למעלה פי"א הערה 61]. ובתפארת ישראל פמ"א [תרלט.] כתב: "כי האם נמשכת אחר הבן ביותר, והיא עמו כמו השכינה שהיא עם הנבראים... [והאם] מתחברת לבנה כמו השכינה שמתחברת לנבראים ממנה". הרי שחבור ה' בנבראים נקרא בשם "שכינה". וכן מוכח מלשונו בגו"א בראשית פ"ו אות יט [קלה.], עיי"ש. ובנפש החיים [שער ב סוף פרק יז בהגה"ה] כתב: "ענין 'שכינה' הנזכר בכל מקום פירושו הפשוט של שכינה היינו קביעות דירה, כמאמרם ז"ל [פסיקתא רבתי ז, ד] מיום שברא הקב"ה עולמו, נתאוה שיהא לו דירה בתחתונים". ובתניא קונטרס אחרון כתב: "כי זהו תכלית ההשתלשלות שירד העליון למטה, ויהיה לו דירה בתחתונים". וראה למעלה פכ"ה הערה 60, ופרק זה הערות 9, 10, 12, בסמוך הערה 31, ולהלן פס"ז הערה 52.

(29) דבריו כאן [אודות שייכות המשכן ליצ"מ] הם דלא כדברי הרמב"ן הידועים [בהקדמתו לספר שמות] שביאר שענין המשכן נמצא בחומש שמות משום שרק לכשהוקם המשכן נחשבו ישראל לגאולים, וכלשונו: "נתיחד ספר 'ואלה שמות' בענין הגלות הראשון הנגזר בפירוש [בראשית טו, יג], ובגאולה ממנו... והנה הגלות איננו נשלם עד יום שובם אל מקומם ואל מעלת אבותם ישובו. וכשיצאו ממצרים, אף על פי שיצאו מבית עבדים, עדיין יחשבו גולים, כי היו בארץ לא להם, נבוכים במדבר. וכשבאו אל הר סיני ועשו המשכן, ושב הקב"ה והשרה שכינתו ביניהם, אז שבו אל מעלת אבותם, שהיה סוד אלוק עלי אהליהם, והם הם המרכבה [ב"ר מז, ח], ואז נחשבו גאולים. ולכן נשלם הספר הזה בהשלימו ענין המשכן, ובהיות כבוד ה' מלא אותו תמיד" [הובא למעלה פ"ט הערה 74, פמ"ג הערה 191, ופמ"ו הערה 222]. אמנם המהר"ל כאן מבאר הסבר אחר; ענין המשכן נמצא בחומש שמות כי השראת השכינה במשכן שייכת לתכלית של יציאת מצרים, וכמו שכתב כאן "הנה התבאר כי תכלית היציאה שיהיה להם לאלקים ולהיות שכינתו ביניהם". וראה להלן פס"ט הערה 5.

(30) של "להיות שכינתו ביניהם" [לשונו למעלה].

(31) לשון הפסוק במילואו הוא "כה אמר ה' השמים כסאי והארץ הדום רגלי אי זה בית אשר תבנו לי ואי זה מקום מנוחתי", ופירש רש"י [שם]: "השמים כסאי - איני צריך לבית המקדש שלכם. איזה בית - אשר הוא כדאי לשכינתי". ומעין מה שתמה שלמה המלך [מ"א ח, כז] "כי האמנם ישב אלקים על הארץ הנה השמים ושמי השמים לא יכלכלוך אף כי הבית הזה אשר בניתי". והרד"ק [ישעיה סו, א] כתב: "אמר 'השמים כסאי', כלומר וכי סבורים אתם שהבית שאתם מביאים שם הזבחים שאני שוכן בו, ושיכילני הבית כמו שמכיל הגוף, אין זה, כי 'הנה השמים כסאי והארץ הדום רגלי', כמו שאמר שלמה 'הנה השמים ושמי השמים לא יכלכלוך אף כי הבית הזה אשר בניתי'".

(32) כי הפסוק "השמים כסאי והארץ הדום רגלי" מורה שהשמים יותר חשובים מהארץ, שהרי "השמים כסאי", ואילו "הארץ הדום רגליו", שהוא שרפרף לרגלים. והרד"ק [ישעיה סו, א] כתב: "הכסא באמת מכובד משרפרף, לפיכך דימה השמים לכסא והארץ להדום רגלים, שהוא השרפרף". ובגו"א שמות פט"ו אות כג [שו:] כתב: "אמר הכתוב כי [ישעיה מח, יג] 'ידי יסדה ארץ וימיני טפחה שמים'... יחס הארץ אל השמאל, לפי שאינה חשובה במדריגה, והשמים אל הימין, שהוא יותר חשוב במדריגה... כדכתיב 'השמים כסאי והארץ הדום רגלי'... נתן לכל אחד ואחד מדריגתו איך נקרא עליו השם". ובנתיב יראת השם ס"פ ד [ב, לד:] כתב: "כי התחתונים נקראו הדום רגליו". ובגמרא [מכות כד.] כינו את בית המקדש "הדום רגליו", שאמרו "ואנו בית הדום רגלי אלקינו שרוף באש ולא נבכה".

(33) ברכות כח. "מעלין בקודש ולא מורידין". ובח"א למנחות צט. [ד, פו.] כתב: "מעלין בקודש... כי נחשב דבר זה שמורידים - הפסד, ואין במדריגת הקדושה הפסד, אבל מעלין, שהוא יותר מעלה, ואין דבר זה נחשב הפסד". וכן כתב בתפארת ישראל פמ"ט [תשעב:], ושם הערה 34. ולכך "בדבר זה" של השראת שכינה, שהיא קדושה, "מעלין ולא מורידין", כי בתחילה שכינת הקב"ה נמצאת בשמים ["השמים כסאי"], ומדוע בחר לאחר מכן להשרות שכינתו בתחתונים. ובמיוחד יש להעיר כן לפי דברי התנחומא [בחוקתי אות ג (הובא בהערה 28)] שהקב"ה אמר לישראל "אם תקיימו מצותי מניח אני את העליונים וארד ואשכון ביניכם", הרי שיש כאן עזיבת העליונים כדי לשכון בתחתונים, ולכאורה אין לך "מורדין בקודש" גדול מזה.

(34) לשונו להלן פ"ע [לאחר ציון 27]: "הנה יש לשאול, איזה מקום כבוד מנוחתו שיהיה מקום כבודו בתחתונים, אשר נראה שהכבוד מרוחק מהם והם בעלי חומר גס מאוד ועכור, ואיך בהם נמצא מקום ראוי לחבור הקדוש הזה" [ראה להלן פס"ז הערות 2, 7, 49, פס"ח הערה 93, ופ"ע הערה 29]. ועל דבריו כאן יש להעיר, כי במשנה [אבות פ"ג מ"א] אמרו "ולאן אתה הולך, למקום עפר רימה ותולעה", וזה נאמר על האדם במותו, לא בעודנו חי. ובשלמא תואר "עפר" נאמר גם על האדם החי ["כי עפר אתה ואל עפר תשוב" (בראשית ג, יט)], אך מנין לומר על החי שהוא "רימה ותולעה". וכן בהספד [קעח] כתב חמשה הסברים לבאר הכרח המיתה, והסברו השני הוא: "כי כך ראוי לאדם המיתה, כי השם יתברך הוא חי וקיים לעולם, ואין ראוי שיהיה לאדם דבר זה, שאם כן יחזיק עצמו אלהות. וכאשר יראה האדם מיתתו, אז ידע שהוא בעל רימה ותולעה, ובזה מקבל היראה מן השם יתברך" [הובא למעלה פ"ה הערה 124, ופכ"ב הערה 27]. הרי גם בעודו חי "ידע שהוא בעל רימה ותולעה", וזה צ"ב. אמנם בדר"ח פ"ג מ"א [לא.] כתב: "ומה שלא אמר כי האדם יהיה רמה ותולעה ויהיה עפר [לשון עתיד]. שכך אמר הכתוב [בראשית ג, יט] 'כי עפר אתה ואל עפר תשוב'. ורוצה לומר, אף על גב שאין האדם עפר לגמרי [בחייו], מכל מקום הוא שב אל עפר גמור ורמה ותולעה, ועל ידי שהוא שב אל עפר, נחשב האדם עפר לגמרי [אף בחייו]". לאמר האדם גם בעוד חי "סופו מוכיח על תחילתו", והוא "עפר רימה ותולעה". ואמרו במשנה [אבות פ"ד מ"ד] "שתקות אנוש רמה". ובדר"ח שם [סה.] כתב: "רוצה לומר כי סוף האדם הוא למיתה, כי המיתה ראויה לאדם, וכמו שאמרו במדרש [שמו"ר ב, ד] כל מי שנאמר בו 'היה' מתוקן הוא לדבר; 'הן האדם היה' [בראשית ג, כב], מתוקן הוא למיתה... שתראה מזה כי עצם האדם ראוי לו המיתה. וכל מי שמתוקן אל דבר שייך לומר שהוא מקוה לזה, אף כי אינו מקוה לזה, אבל מצד כי צורתו העצמית מקוה לזה ומתוקן לזה, שייך לומר שתקותו הוא לכך, שכל העומד לדבר ומוכן הוא לו, שייך בו תקוה... וכן אמרו רז"ל [ברכות יז.] סוף בהמה לשחיטה וסוף אדם למות, שתראה מזה כי זהו התקוה מצד עצם צורתו, ודבר מבואר הוא". ושם להלן [פב:] כתב: "כי האדם בר מיתה הוא בעצמו, וסופו למות". ולמעלה פכ"ב [רסט:] כתב: "כי המיתה לאדם במה שהוא אדם". הרי מה שסוף אדם למיתה מגדרו שהוא עפר רימה ותולעה אף בחייו. וראה למעלה פס"ד הערה 240, ולהלן הערה 182.

(35) פירוש - לכשיתברר ויתאמת שכל המציאות תלויה בשכינתו יתברך בתחתונים, אז יובן היטב שתכלית זו היא תכלית חשובה ביותר, ותוסר השאלה מדוע בחר בתחתונים, וממילא יהיה מובן שיצ"מ נעשתה למען תכלית זו. ועתה יבאר כיצד החבור האמיתי בין הקב"ה לנמצאים הוא רק בחבור לתחתונים, ולא בחבור לעליונים. ומה שכתב כאן "שכל דבר המציאות תלוי בשכינתו בתחתונים, ודבר זה הוא הכל" לכאורה אינו מתבאר בהמשך דבריו, אלא רק מתבאר שהחבור האמיתי הוא "בשכינתו בתחתונים", אך לא מתבאר שכל המציאות תלויה בחבור זה. וצריך לומר שזה אינו צריך לפנים שקיום העולם הוא רק בחבורו לה', ואין לתחתונים קיום מצד עצמם, וכמו שנאמר [דברים ד, ד] "ואתם הדבקים בה' אלקיכם חיים כולכם היום". ולמעלה פ"ח [שפה:] כתב: "כי אין לעולם קיום רק על ידי הדבוק בו יתברך, ובו מתקיים הכל". ולהלן פס"ט [לאחר ציון 8] כתב: "כי הנמצאים אין להם קיום בלא העלה, והם תלוים בו". ובדר"ח פ"ג מט"ו [שפ:] כתב: "כי התחתונים צריכים אל עלתם". ושם פ"ו מ"ח [רנח:] כתב: "אין לנמצאים מצד עצמם דבר, כי אם מה שמשפיע להם השם יתברך". ובנצח ישראל פי"ג [שלד:] כתב: "כל אשר הוא עלול יש בו הנפילה מצד עצמו, רק הקמתו מצד העלה, אבל מצד עצמו יש לו נפילה, ואין הקמתו רק מצד השם יתברך, שהוא העלה... כי זהו ענין העלול". ושם ס"פ כט [תקפג.] כתב: "כי האדם הוא עלול, ואין לעלול קיום מצד עצמו, כי אם מצד העלה... שיש לעלול קיום בעלתו". ובנתיב העבודה ר"פ ג [א, פב.] כתב: "ומה שנקרא התפלה 'עבודה'... כי התפלה שמתפלל האדם אל השם יתברך מורה שהאדם נתלה בו יתברך וצריך אליו, ואין לו קיום זולתו, והנה זהו אלקותו יתברך, שכל הנמצאים צריכים אליו ותלוים בו יתברך, עד שהכל אל השם יתברך". ושם ר"פ ו [א, צ.] כתב: "שיהיה מכיר ויודע כי הוא יתברך עלתו, והעלול מקבל מן העלה, עד כי נפשו תולה בעילה, הוא השם יתברך, וממנו יתברך חיותו וכל אשר צריך אליו". ובח"א לשבת לא. [א, טז.] כתב: "כי העלול במה שהוא עלול, אין לו קיום בעצמו, רק מה שיש לו מן השם יתברך, אשר הוא העלה, ומצד עצמו אין קיום לאדם, רק מצד השם יתברך, אשר הוא מקיים הכל". ובח"א לשבת קיח: [א, נח.] כתב: "כל עלול אין מציאותו מצד עצמו, רק מצד סבתו". ובהספד [קצ] כתב: "כי אין לתחתונים קיום זולת חיבור עליונים ותחתונים ביחד". וראה למעלה פס"ד הערה 40, פס"ה הערה 98, ולהלן פס"ט הערות 9, 180.

(36) פירוש - הקב"ה מצטרף לנמצאים מצד שהקב"ה משפיע, והנמצאים מקבלים השפעתו. לכך ככל שהנמצאים חסרים יותר וזקוקים להשפעתו יתברך, כך הקב"ה מצטרף אליהם יותר. באופן, שחסרון הנמצאים הוא מעלתם, וכמו שמבאר והולך [ראה להלן פס"ז הערה 47, פס"ח הערה 70, ופ"ע הערה 48]. ומה שכתב "כי הוא יתברך שהוא עלת הכל, רצונו בעלול", תיבת "רצונו" תוסבר על פי דבריו בבאר הגולה באר הרביעי [תנה:], שכתב: "כי יש אל השם יתברך תכלית התאחדות עם ברואיו, אף כי בודאי שאין השם יתברך מתאחד עם הנמצאים, והוא נבדל מהם, רק שרצונו מתאחד עמהם". הרי שמחלק בין השם יתברך עצמו [שאינו מתאחד עם הנמצאים], לבין רצונו יתברך [המתאחד עם הנמצאים]. והנה אמרינן בתפילה "לשם יחוד קודשא בריך הוא ושכינתיה", והחילוק בין "קודשא בריך הוא" לבין "שכינתיה" הוא החילוק הנ"ל, ש"קודשא בריך הוא" מורה על מידותיו של השם יתברך בלי תכלית, ואילו "שכינתיה" מורה על הבפועל והלמעשה של המידות בעולמנו [ראה בספר "שבת מלכתא" עמוד יב]. הרי שהרצון שהוזכר כאן הוא מכוון לאותו רצון של הקב"ה לדור בתחתונים, ולהשרות שכינתו בתוכם. וכן אמרו חכמים [תנחומא בחוקותי אות ג]: "אם יעשו רצוני אין שכינתי זזה מביניהן. למה... נתאוה הקב"ה, כשם שיש לי דירה למעלה, כך יהא לו דירה למטה". לפי זה מובן מה שכתב בדר"ח פ"ב מ"ד [תקמה:] שרצון ה' קשור לצבור המתפללים דוקא, וכלשונו: "כל ענין הצבור הוא רצונו, וראיה לזה כי אמרו בפרק קמא דברכות [ח.]... 'אימתי עת רצון - בשעה שהצבור מתפללין'. הרי לך מבואר שהשם יתברך רצונו בצבור דוקא, ורצונו הוא כאשר מתפללין על צרכיהם מה שצריך להם... כי הצבור הוא רצונו של הקב"ה... כי אין מקטרג לצבור במה שהם צבור, [כי] יש להם כח כללי, ובצד הכלל אין חטא, כי החטא הוא בפרטים, אבל בכללי לא שייך חטא וקטרוג. ותפילת הצבור בבית הכנסת הוא מצד הצבור, ולפיכך הוא שעת רצון... הצבור הם דבוקים ברצונו יתברך כאשר ידוע" [הובא למעלה פל"ח הערה 66]. וטעם הדבר הוא כמבואר כאן, כי רצון ה' מכוון להתקשרות עם הנמצאים, לכך התקשרות זו נמצאת במיוחד בצבור, שבתוכם משרה שכינתו, כי "אין השכינה שורה על מנין פרטי" [לשונו בח"א לב"ק פג. (ג, יג.)], ובפרט כאשר הצבור מתפללים על החסר להם. וזהו שכתב למעלה [לאחר ציון 28] "כי תכלית היציאה שיהיה להם לאלקים, ולהיות שכינתו ביניהם"; שתי התכלתיות האלו נפגשות כאשר הצבור ["שכינתו ביניהם"] מתפלל על צרכיו ["יהיה להם לאלקים"]. וראה להלן הערה 53. ונראה עוד, שהבטוי "רצונו של מקום" מצוי הרבה בדברי חכמים [ברכות לה:, יומא ג:, סוכה כט., כתובות סו:, ב"ב י., ועוד], ולהלן [הערה 42] יתבאר שהכינוי "מקום" מורה על הצטרפות הקב"ה לנמצאים. והואיל והצטרפות זו היא הצטרפות רצונו יתברך לנמצאים, וכמו שנתבאר, לכך דין הוא שכאשר איירי ברצון ה' יהיה מטבע הלשון המצוי בדברי חכמים "רצונו של מקום".

(37) פירוש - יחס העלה לעלול הוא יחס של משפיע למקבל, וקבלת השפע היא סבת ההתקשרות של עליונים [המשפיעים] עם תחתונים [המקבלים]. ומה שמכנה את הקב"ה כאן "הסבה הראשונה", ראה להלן הערה 41. וזהו יסוד נפוץ בספריו. וכגון, אמרו חכמים [סוטה לח:] "מנין שהקב"ה מתאוה לברכת כהנים, שנאמר [במדבר ו, כז] 'ושמו את שמי על בני ישראל ואני אברכם'", ופירש רש"י [שם] "ושמו את שמי - תלה הכתוב הדבר בהן להיות ברכה זו שימת שמו על עמו, ולא עשאה צורך ישראל, אלא צורך מקום". ובח"א שם [ב, עו.] כתב: "פירוש דבר זה, שהוא יתברך עלת הכל, ואי אפשר לעלה שלא ישפיע, וכאילו הוא דבר מחויב, כי כך ראוי לעלה להשפיע אל אשר הוא עלול לו. והנה ברכת כהנים הוא הברכה והשפע בכל צד, ולכך אמר שהקב"ה מתאוה לברכת כהנים, כי מתאוה העלה במה שהוא עלה להשפיע, ויותר מזה ממה שהתינוק רוצה לינק, האשה רוצה להניק [ראה פסחים קיב.], כי כח המשפיע יותר גדול מן המקבל, כי זהו פועל וזה מקבל. לכך הקב"ה מתאוה לברכת כהנים. וכמו שאמרו גם כן [יבמות סד.] הקב"ה מתאוה לתפילת צדיקים, כי הכל הוא ענין אחד. והבן הראיה מה שאמר הכתוב 'ושמו את שמי', כמו שפירש רש"י ז"ל שהוא צורך גבוה שימת שמו על בני ישראל. וזה מפני שהוא יתברך עלה משפיע לעולם, ולפיכך נקרא דבר זה צורך גבוה, ויש לך להבין דבר זה מאוד" [הובא למעלה פכ"ג הערה 90, ופס"ה הערה 105]. ובבאר הגולה באר הרביעי [תס.] הביא את מאמרם [ע"ז ג:] "מיום שחרב בית המקדש... מאי עביד, יושב ומלמד תינוקות של בית רבן תורה", וכתב: "וקאמר שהוא יושב ומלמד תורה לתינוקות של בית רבן. פירוש, שיש להשם יתברך התחברות ביותר אל הנמצאים, מה שהוא יתברך מוציא שכל ודעת בני אדם אל הפעל. ודבר זה הוא התחברות אליהם, כמו הרב לתלמיד, שהרב רוצה מאוד וחפץ להשפיע לתלמיד, כמו שאמרו [פסחים קיב.] יותר ממה שהעגל רוצה לינק, הפרה רוצה להניק... והבן איך לא אמרו שיושב ומלמד תורה לגדולים. שהקטן הוא מקבל, ואין שייך בו משפיע. אבל הגדול אפשר גם כן שיהיה משפיע לקטן ממנו. והוא יתברך חפץ במקבל דוקא, שהוא מקבל גמור. וזה הוא החבור הגמור גם כן, כאשר המקבל חפץ ומשתוקק אל המשפיע שיקבל ממנו, והמשפיע חפץ ומשתוקק להשפיע. והוא סוד הכרובים, אפי רברבי אפי זוטא, שהוא פני גדול ופני קטון [סוכה ה:], וכתיב [שמות כה, כ] 'ופניהם איש אל אחיו', ותינוקות של בית רבן הוא אפי זוטרא" [ראה להלן הערה 40]. ולכך ה' חפץ במקבל חסר, שעליו ניתן להשפיע. ועל בעל גאוה, שאינו תופס עצמו כמקבל וחסר, אומר הקב"ה [סוטה ה.] "אין אני והוא יכולין לדור בעולם". ובדר"ח פ"א מי"ג [שמה:] כתב: "מה שהרבנות קוברת בעליה [פסחים פז:], כי האדם הוא מקבל החיות והקיום מן השם יתברך, שהוא 'אלקים חיים' [ירמיה י, י], ומשפיע החיים והקיום לנמצאים כלם. והנה כל אשר הוא עושה עצמו מקבל, שהוא משפיל עצמו, ראוי הוא לקבל החיים מן השם יתברך. אבל הבעל השררה שהוא המושל על אחר, ואינו עושה עצמו מקבל, רק פועל ומושל באחר, אינו מקבל הקיום והחיים". ושם פ"ג מ"ו [קעח.] כתב: "דע כי הוא יתברך רוצה להיות עם הנבראים מצד כי אין עלה בלא העלול, לכך השם יתברך חפץ להיות עם אשר הוא עלה להם". ושם פ"ו מ"ז [קנז.] כתב: "כי צריך שיהיה האדם מוכן לקבל, וזה כאשר הוא נחשב עלול, [ו]על ידי אימה ויראה נחשב עלול. אבל מי שהוא בעיניו חשוב ובעל מעלה, אין לו הכנה לקבל כלל". ובנתיב התורה פ"ח [שנו:] כתב: "ודאי אין לגדול צירוף אל הרב, ואין עליו משפט תלמיד כל כך שיהיה לו צירוף אל הרב. רק הקטן נחשב תלמיד אליו, והוא מצורף אליו ביותר". ובנתיב הענוה פ"א [ב, ג.] כתב: "כי העלה עם העלול והוא מוכן לקבל". ובנצח ישראל פנ"ז [תתפד.] כתב: "כי העפר מיוחד לקבל דבר מלמעלה... ומיוחד לזה הדבר הקטן ביותר, כי הדבר הגדול, משום גדולתו אינו בעל קבלה". ובח"א לסוטה ה. [הוצאת כשר, ח"א עמוד כז] כתב: "ראוי העפר לקבל הויה יותר מכל היסודות, ודבר זה כי הקטון והשפל מוכן לקבלה יותר מכל. כמו שהגדול מוכן להשפיע, כך הקטון מוכן לקבל". ובנצח ישראל פי"ז הערה 93 נתבאר שהמקבל נקרא "קטן". ואמרו חכמים [סנהדרין צב.] "לעולם הוי קבל וקיים", ופירש רש"י שם "הוי קבל - הוי עניו ותחיה. 'קבל' לשון אפל, עשה עצמך אפל ושפל". הרי שמידת הענוה גופא נקראת בשם "קבל". והם הם הדברים, שהקטן הוא המקבל. וראה להלן פס"ז הערה 27, פס"ח הערה 62, ופס"ט הערות 3, 36.

(38) לשונו למעלה פכ"ג [שטו.]: "'מתוך הסנה' [שמות ג, ד]. פירשו רז"ל במדרש שמות רבה [ב, ה], אמר רבי יונה, היינו הא דכתיב [שיה"ש ה, ב] 'פתחי אחותי רעיתי תמתי', מה התאומים הללו, שאם אחד חש בראשו חבירו מרגיש, כך אמר הקב"ה [תהלים צא, טו] 'עמו אנכי בצרה', ונאמר [ישעיה סג, ט] 'בכל צרתם לו צר'. בארו בזה דבר עמוק מאוד, כי נקרא ישראל 'תמתי' לענין נפלא, מפני כי הוא יתברך העלה, וישראל הם בניו עלולים, ומצד שהעלה והעלול מצטרפים יחד, זה האחות והתמות יחד, שכל דבר שיש לו הצטרפות, כגון זה שישראל נקראים 'בנים' אל השם יתברך [דברים יד, א], שהוא העלה להם, ומפני כך יש בהם התמות והאחות, כאשר לא נקח הדבר רק מצד התחברות יחד. ובמדרש חזית בשיר השירים רבה [ג, יא], שאל רבי שמעון בן יוחאי את רבי אליעזר בן רבי יוסי, אפשר ששמעת מאביך מהו [שיה"ש ג, יא] 'בעטרה שעטרה לו אמו'. אמר לו הן. אמר לו האיך, אמר לו, משל למלך שהיה לו בת יחידה, והיה מחבבה ביותר עד שקרא לה 'אמי'. כך מתחלה חבב הקב"ה את ישראל קרא לה 'בתי'... ולא זז מחבבן עד שקראן 'אחותי'... לא זז מחבבה עד שקרא לה 'אמי'... בארו שהשם יתברך מחבב את ישראל באלו שלשה כנוים, שהרי הם עלולים ממנו יתברך, דכתיב [דברים לב, ו] 'הלא הוא אביך קנך וגו'', שהוא יתברך נקרא עלה בפרט לישראל. ולפיכך קראם 'בת', רצה לומר שישראל הם עלולים אל השם יתברך. 'ולא זז מחבבה עד שקראם אחותי', בבחינה זאת שהעלה והעלול מתחברים יחד. נמצא כי ישראל הם בת לו בבחינה שהוא עלה להם, והם עלולים ממנו. וכאשר נקח הדבר כי העלה והעלול מצטרפים יחד ומתחברים יחד, נקראו ישראל 'אחותי'. וכאשר הבחינה הוא מצד זה כי אי אפשר להיות בלא ישראל, לפי שהם עלולים, כביכול העלה צריך אל העלול, שאין עלה בלא עלול, ומאחר שהוא יתברך עלת וסבת הכל, אי אפשר מבלתי העלול, שהם ישראל. ודבר שאי אפשר להיות בלא דבר אחר, הרי אותו דבר כאילו היה סבה לו, רצה לומר בבחינה זאת. ולפיכך קרא ישראל 'אֵם', מאחר שאי אפשר לעלה להיות בלא העלול, הרי כאן העלול סבה לעלה בבחינה זאת, שלכל עלה צריך שיהיה לו עלול, ודבר שהוא צריך אל דבר, אותו דבר כאילו היה סבה לו. ולפיכך אמר שכל כך חבבה עד שקראם 'אֵם'. והבן דברים אלו מאוד, והוא פירוש המאמר הזה באמת בלי ספק".

(39) אודות שהעליונים פועלים בתחתונים, כן כתב בכמה מקומות. וכגון, למעלה פנ"ו [רמד:] כתב: "כי השמים הם פועלים, ואינם מתפעלים". ולמעלה פס"ה [לאחר ציון 115] כתב: "ואדוני האדונים' [תהלים קלו, ג] הם כת המלאכים מושלים על העולם, ונקראים 'אדונים', שהם אדונים לעולם, ודבר זה ברור". ובתפארת ישראל ר"פ א [כח.] כתב: "הנה השמים וכל צבא השמים, כולם פועלים; מסבבים הרקיע, ופועלים בתחתונים כמו שבראם השם יתברך וסדר אותם". ושם פ"מ [תרח:] כתב: "השמים הם פועלים". וכן הוא בנצח ישראל פנ"א [תתכ:]. ובבאר הגולה באר השני [קנ:] כתב: "מה שנגזר מצבא עליונים על הארץ... כי העולם הזה נוהג על ידי העליונים". ובדר"ח פ"א מי"ח [תכג:] כתב: "וידוע כי יש פועלים בעולם התחתון, וזהו כמו שכתוב [בראשית א, טז] 'את המאור הגדול לממשלת היום ואת המאור הקטן לממשלת הלילה וגומר'. והפועלים האלו גוזרים משפטים על התחתונים, וקראו אותם 'משפטי המזלות', והוא דין גמור מה שגוזרים העליונים על התחתונים... המושלים, הם השמים וצבאיהם, שהם מושלים פועלים בתחתונים, הם שגוזרים ומחייבים מה שיתן זה לזה לפי הסדר והמשפט אשר סדר המנהיג, הוא השם יתברך". ובנתיב האמת פ"ג [א, רב.] כתב: "ידוע כי העליונים, דהיינו עולם העליון, משפיע לעולם הגלגלים, והגלגלים משפיעים אל התחתונים. ולפיכך יקרא השפע שבא מעולם העליון לעולם הגלגלים 'חסד'... כי החסד אף לעשירים [סוכה מט:], ואילו צדקה לענייים דוקא [שם]... ועולם הגלגלים אינם נקראים עניים, כי הם גם כן בעלי השפעה לתחתונים. ולפיכך יקרא מה שהעולם העליון משפיע 'חסד' ולא 'צדקה', שהחסד גם כן לעשירים. ויקרא מה שהעולם האמצעי משפיעים לתחתונים 'צדקה', כי התחתונים מקבלים ואינם משפיעים, כמו העני הזה שהוא מקבל ואינו יכול להשפיע". ובנתיב השלום פ"ב [א, רכב.] כתב: "לא נמצא בנבראים פעולה מהירה תמידית בכח גדול כמו התנועה של השמים, אשר הם מתנועעים תנועה תמידית מהירה. והשמש והירח הם המושלים והפועלים בתחתונים על ידי תנועתם. וכדכתיב [תהלים קלו, ח-ט] 'את השמש לממשלת היום ואת הירח לממשלת הלילה'. ודבר זה ידוע כי הפעולה הוא בכח מדת הדין". ובדרוש על התורה [יג.] כתב: "כי תמיד התחתון והפחות מקבל דבר שהוא עליון ממנו" [הובא למעלה פנ"ו הערה 45, ופס"ה הערה 117, וש"נ]. וראה להלן פס"ז הערה 3.

(40) פירוש - התחתונים במה שהם תחתונים הם רק מקבלים, ואינם משפיעים לזולתם, ולכך הם עלולים בעצם. ולמעלה פמ"ד [רפו.] כתב: "'כי אני ה' עושה חסד משפט וצדקה בארץ' [ירמיה ט, כג], בתחתון התחתונים, והוא הארץ, והשם יתברך, שהוא בעליון עליונים, משפיע לתחתון תחתונים". ובדר"ח פ"א מי"ג [שמה:] כתב: "מה שהרבנות קוברת בעליה [פסחים פז:], כי האדם הוא מקבל החיות והקיום מן השם יתברך... אבל הבעל השררה שהוא המושל על אחר, ואינו עושה עצמו מקבל, רק פועל ומושל באחר, אינו מקבל הקיום והחיים". ובבאר הגולה באר הרביעי [תס.] הביא את מאמרם [ע"ז ג:] "מיום שחרב בית המקדש... מאי עביד, יושב ומלמד תינוקות של בית רבן תורה", וכתב [תסא.]: "והבן איך לא אמרו שיושב ומלמד תורה לגדולים. שהקטן הוא מקבל, ואין שייך בו משפיע. אבל הגדול אפשר גם כן שיהיה משפיע לקטן ממנו. והוא יתברך חפץ במקבל דוקא, שהוא מקבל גמור" [ראה למעלה הערה 37]. ובהמשך הבאר שם [תקנז:] כתב: "אמנם מה שאמר במדרש [שמו"ר יג, א] שהארץ נבראת מן העפר אשר תחת כסא הכבוד. רצה לומר כי התחלת הארץ הוא מצד שהוא יתברך מלך עולם, ומורה כסא כבודו על שהוא מלך, ואין מלך בלא אשר מולך עליו, כי אין עילה בלא עלול. ומצד הזה נבראת הארץ, שהוא עלול גמור, ומקבל מלכותו יתברך. ולפיכך אמר 'מן עפר שהוא תחת כסא הכבוד'... כי במה שהוא יתברך מלך, ואין מלך בלא אשר הוא תחת מלכותו, והארץ היא מסוגלת לקבל מלכותו ולהיות תחת רשות העילה, במה שהארץ הוא עלול גמור" [הובא למעלה פס"ב הערה 125]. ובנתיב האמת פ"ג [א, רב.] כתב: "וידוע כי העליונים, דהיינו עולם העליון, משפיע לעולם הגלגלים, והגלגלים משפיעים אל התחתונים. ולפיכך יקרא השפע שבא מעולם העליון לעולם הגלגלים 'חסד'... כי החסד אף לעשירים, ואלו צדקה לענייים דוקא [סוכה מט:]... ועולם הגלגלים אינם נקראים עניים, כי הם גם כן בעלי השפעה לתחתונים. ולפיכך יקרא מה שהעולם העליון משפיע 'חסד', ולא 'צדקה', שהחסד גם כן לעשירים. ויקרא מה שהעולם האמצעי משפיעים לתחתונים 'צדקה', כי התחתונים מקבלים ואינם משפיעים, כמו העני הזה שהוא מקבל ואינו יכול להשפיע". וראה להלן פס"ט הערה 159, ופ"ע הערה 48.

(41) מה שמכנה כאן את הקב"ה בשם "סבה הראשונה" [וכן למעלה לפני ציון 37], הוא משום שבא לבאר שהעלה שאין בה אלא היותה עלה, מתחברת ביותר לעלול שאין בו אלא היותו עלול. והאופן להורות שהקב"ה הוא רק עלה, הוא על ידי שנקרא "הסבה הראשונה", שלא קדם לו דבר, ולכך לא קבל דבר. וראה למעלה פ"ס הערות 13, 17.

(42) ויש בזה הטעמה מיוחדת; נתבאר כאן ש"הוא יתברך מצטרף לנמצאים במה שהם עלולים" [לשונו למעלה לאחר ציון 35]. לאמור שיש בזה שתי נקודות; (א) ה' מצטרף לנמצאים. (ב) חסרון העלול וקטנותו מאפשרים שה' יצטרף לנמצאים "במה שהם עלולים". ומצינו כינוי אחד של ה' המכיל בתוכו את שתי הנקודות האלו; כינוי זה "המקום" שמו, שהוא מורה על שתי הנקודות האלו, וכדלהלן; אודות ש"מקום" מורה שה' מצטרף לנמצאים, כן ביאר בגו"א בראשית פל"ז אות מ [רל:]: "דע לך כי הוא יתעלה משותף לכל הבריות, ויש לכל הבריות חלק בהקב"ה... כי הוא מקומו של עולם, והוא כולל את הכל... כי הוא יתעלה כולל הכל, ולפיכך נקרא בשם 'מקום', מפני שהוא כולל הכל, כמו המקום שהוא כולל מה שבתוכו" [ראה למעלה פמ"ז הערה 92, וש"נ]. ואודות ש"מקום" מורה על השלמת חסרון העלול, הנה על חסרון כיס אומרים [ברכות טז:] "המקום ימלא לך חסרונך". ועל חולה אומרים [שבת יב:] "המקום ירחם עליך בתוך שאר חולי ישראל". ועל ניחום אבלים אומרים "המקום ינחם אתכם בתוך שאר אבלי ציון וירושלים" [ספר ליקוט הלכות, הלכות תפלת המנחה הלכה ז]. הרי שכל מלוי חסרון נתלה ב"מקום", כי כינוי "מקום" מורה על שהקב"ה מצטרף לתחתונים, וצירוף זה נעשה על ידי השלמת חסרון הבריות. לכך דין שאותו כינוי המורה על הצטרפות ה' לנמצאים גם יורה על השלמת צרכי הנמצאים [מפי ידי"נ הגאון רבי הדר מרגולין שליט"א]. וראה להלן פס"ט הערה 2.

(43) לשונו בנצח ישראל פ"י [רסה.]: "כי עיקר שכינתו בתחתונים, כי כן מדתו של השם יתברך להיות שכינתו את דכא". ובדרשת שבת הגדול [רד:] כתב: "לפיכך כאשר נברא העולם היה עיקר שכינתו בתחתונים, הפך מאשר יחשבו כי האדם מה הוא, ואין ראוי שיהיה נחשב אל השם יתברך, רק עיקר שכינתו בתחתונים הוא. וזה מפני כי אין דבר ראוי שיקבל שכינה כי אם התחתונים, שמפני שפלותם נחשבים 'מה', ודבר כמו זה ראוי לקבל כבוד השכינה, אשר השמים ושמי השמים לא יכלכלו כבודו [מ"א ח, כז], ועם זה כבודו הוא בתחתונים, שהם נחשבים 'מה', ומצד הזה אפשר להם לקבל כבודו" [הובא למעלה פי"ז הערה 11]. ובח"א לסוטה ה. [ב, לג:] כתב: "כי השם יתברך שכינתו על אשר הוא דכא ושפל. וזה רמזו חכמים במדרש [ב"ר יט, ז] במה שאמרו עיקר שכינתו בתחתונים היתה. וכך השם יתברך משרה שכינתו על אשר הם נמוכים מפני שהם פשוטים. ובדבר זה הארכנו מאוד בחבור גבורות ה' בסופו עיין שם, ולפיכך משרה שכינתו בתחתונים" [הובא למעלה פכ"ג הערה 159, ולהלן פס"ז הערה 26]. וראה להלן פס"ט הערה 2. ובעוד שכאן מבאר שמעלת התחתונים היא מפאת היותם עלולים בעצם, הרי להלן פ"ע ביאר זאת מצד היותם ההשלמה והסוף, וכלשונו: "הנה יש לשאול, איזה מקום כבוד מנוחתו שיהיה מקום כבודו בתחתונים... דע כי אם שהתחתונים האלו הם פחותים, ויש להם חומר עב וגס מצד עצמם, בשביל זה לא ימנע שלא ימצא בהם מעלה מצד שהם השלמת הכל. והנה תמצא כמו כן שהארץ, שהוא יסוד התחתון והשפל מכל הנמצאים, יש בה מעלה מצד השלמת הכל, שמפני שהוא אחרון מכל היסודות על ידה יושלם הכל, כי לעולם הדבר יושלם על ידי האחרון שהוא השלמה... ולפיכך אל תתמה מה מעלה יש בארץ שהיא בתכלית השפלות והחומר הגס והעכור שבה, שמעלתה לא מצד עצמה, רק במה שהיא השלמת המציאות".

(44) מביא את המדרש כדי להורות שעיקר שכינה הוא בתחתונים. ויביא את המדרש יותר כלשון הילקו"ש [ח"א רמז כז] מלשון הב"ר. וכבר נתבאר כמה פעמים [ראה למעלה פס"ג הערה 70] שבספר זה מצוי שהמהר"ל מייחס את דברי המדרש לציון הנמצא בילקו"ש, אך מביא לשון המדרש כפי שמובא בילקו"ש, ולא כלשון המדרש המצויין. וראה להלן הערה 104, ופס"ח הערה 2.

(45) לשון המתנות כהונה [שם]: "דרש מדכתיב 'מתהלך' לשון מתפעל, משמע שאינו הליכה ממש, כמו דאת אמר 'מתרושש', 'מתעשר', שאינו רש ועשיר באמת [משלי ג, ז "יש מתעשר ואין כל מתרושש והון רב"], אך מדמה עצמו כן".

(46) בשפיכות דמים, שהרג את הבל [בראשית ד, ח]. וראה להלן הערה 178.

(47) בעבודה זרה [שבת קיח:], "ודורו היה הראשון שעבד עבודה זרה, דכתיב [בראשית ד, כו] 'אז הוחל לקרא בשם ה''" [לשונו להלן (לאחר ציון 134)].

(48) "עמדו מצרים בימי אברהם וחטאו בעריות... ובשביל כך לא אמר פרעה 'הנה ארצי לפניך' כמו שאמר אבימלך [בראשית כ, טו], מפני שאמר המצריים שטופי זימה הם" [לשונו בהמשך (לאחר ציון 142)].

(49) לשון היפה תואר [שם]: "קשה ליה בקרא, דכתיב 'וישכנו לעד עליה', ולא כתיב 'וישכינו לעד בה', ולכן מקשה אטו רשעים פורחים באויר, הלא גם המה במעט ימיהם ישכנו עליה. ולכן דריש 'וישכנו' כמו 'וישכינו'".

(50) מה שאמרו במדרש דמתחילה "עיקר שכינה בתחתונים היתה".

(51) אין כוונתו שהעלול נברא בשלימות וללא פחיתות, שהרי כתב למעלה פס"ה [לאחר ציון 96] "שכל עלול הוא חסר, וצריך הוא אל העלה, שהוא מקיים אותו בשביל החסרון שבו". ובבאר הגולה באר הששי [רפו:] כתב: "כי לחסרון העלול אי אפשר שיהיה העולם שלם לגמרי מבלי חסרון כלל, אבל העולם חסר נברא, כי אי אפשר שיהיה העולם שלם לגמרי, כי העלול אינו בשלימות". ובנר מצוה [ד:] כתב: "אי אפשר שיהיה העולם, שהוא העלול מן השם יתברך, שיהיה העלול הזה בלא חסרון, רק נמצא עמו חסרון". ובח"א לשבועות ט: [ד, יב.] כתב: "כי כל הנבראים התחתונים דבק בהם העדר וחסרון. ולכך השמש שהיא מאור הגדול אינה מושלת רק ביום בלבד, ובלילה היא נעדרת", וזהו יסוד נפוץ מאוד בספריו [כמלוקט למעלה פס"ה הערה 97]. אלא כוונתו במה שכתב ש"אין פחיתות בעלול כלל" שאיירי כאן בשלב הבריאה הראשוני, בטרם שהעלול נתלכלך בחטא, ואין בו פחיתות חטא כלל.

(52) כמו שנאמר [ישעיה נט, ב] "כי אם עונותיכם היו מבדילים ביניכם לבין אלקיכם וחטאותיכם הסתירו פנים מכם משמוע". ולהלן ר"פ סז כתב: "התבאר לך בפרקים שעברו כי אל תפן אל מנחתם, היא מנחת שוא אשר הביאו אל ה', כי הוא יתברך קרוב אל המלאכים מצד שהם נמצאים עליונים. שאין הדבר כן, כי אם לא שהיה החטא מבדיל בין השם יתברך ובינינו, היה שכינתו בתחתונים, וזהו רוממות וגדולה אל השם יתברך". ולהלן פס"ט [לאחר ציון 168] כתב: "היה ירא אברהם כי יתרחקו בניו מן השם יתברך בסבת חטאם". ובגו"א במדבר פכ"ח אות יא [תעב:] כתב: "כי החוטא נתרחק מה' בשביל חטאו". ובדר"ח פ"ג מ"א [לו:] כתב: "ולפיכך אמר [שם] 'הסתכל בשלשה דברים ואין אתה בא לידי חטא', שהוא הסרה מן השם יתברך". ושם פ"ו מ"ח [רנט.] כתב: "וזה שאמר [תהלים לו, י] 'כי עמך מקור חיים באורך נראה אור', כי המקור אין לו הפסק כלל, והמקור הזה משפיע לכל הנמצאים, ודבר זה מצד הדביקות שהם דבוקים בו יתברך. ואם מסלקים הדביקות הזה על ידי חטא ועון, הוא הכרת אשר כתוב בתורה [ויקרא יח, כט]... על ידי חטא נכרת מן הדביקות הזה". ובתפארת ישראל פ"ע [תתשא.] כתב: "החטא הוא התרחקות מן השם יתברך". ובנתיב העבודה ר"פ יג [א, קיז:] כתב: "החטא היא היציאה מן השווי, ודבר זה הסרה מן השם יתברך". ובנתיב התשובה פ"א [יט:] כתב: "כאשר הוא שב אל השם יתברך, אחר שהיה מתרחק ממנו יתברך על ידי החטא". ובדרשת שבת הגדול [רכז:] כתב: "כאשר חוטא האדם, העוונות הם מפרידים בין השם יתברך ובין האדם". ובנצח ישראל פי"א [רעז.] כתב: "כל חטא הוא הסרה מן השם יתברך". ושם פנ"ו [תתע:] כתב: "יש בחינה בישראל שהם נבדלים מן השם יתברך, ובמה שהם נבדלים מן השם יתברך ימצא בהם החטא". הרי שהחטא יוצר הבדלה, וכן ההבדלה מאפשרת את החטא. וכן השריש לאידך גיסא; הדבק בה' אינו בא לידי חטא, וכמבואר בבאר הגולה באר החמישי [קח:], והובא למעלה פי"ז הערה 72. וראה להלן ציון 195, פס"ט הערה 169, ופע"ב הערה 47.

(53) לשונו בנצח ישראל פכ"ב [תסג:]: "ולפיכך אמר [ברכות ג.]... 'ומה לו לאב שהגלה את בניו משלחן אביהם'... מפני שהוא יתברך העלה אל ישראל, ומצד הזה היה ראוי שיהיה כאן הקשר העלול עם העלה לגמרי. וכאשר נפרד העלול מן העלה, על זה יאמר 'ומה לו לאב', שהוא העלה, 'שהגלה את בניו משלחן אביהם', ונעשה פירוד זה, שהוא שנוי אשר אין ראוי שיהיה כלל". וראה להלן פס"ח הערה 62. ולאור דבריו כאן [שהחטא בנמצאים מפקיע מהדבקות של העלה בעלול], יש בכך הטעמה מיוחדת במה שביאר את מעלת הצבור, וכלשונו בדר"ח פ"ב מ"ד [תקמה:]: "כל ענין הצבור הוא רצונו, וראיה לזה כי אמרו בפרק קמא דברכות [ח.]... 'אימתי עת רצון - בשעה שהצבור מתפללין'... כי הצבור הוא רצונו של הקב"ה... כי אין מקטרג לצבור במה שהם צבור, [כי] יש להם כח כללי, ובצד הכלל אין חטא, כי החטא הוא בפרטים, אבל בכללי לא שייך חטא וקטרוג" [הובא למעלה הערה 36]. לאמר, דהואיל ובצבור אין אפשרות של חטא, לכך דביקות העלה בעלול נשארת על כנה, כפי שהיה בתחילת הבריאה, שהיה עיקר שכינתו בתחתונים. אמור מעתה; מעלת הצבור היא כפי הדביקות שהיתה בעולם בתחילת הבריאה, קודם שהיה חטא בעולם.

(54) שהוזכרו במדרש הנ"ל [והם החטאים של: אדם הראשון, קין, דור אנוש, דור המבול, דור הפלגה, סדום, והמצריים בימי אברהם]. והולך לבאר ששבעה חטאים אלו הם כנגד שבע מצות שנצטוה אדה"ר. ובדרשת שבת הגדול [רה.] כתב: "ובמדרש... עיקר שכינה בתחתונים היתה, כיון שחטא אדה"ר נסתלקה לרקיע ראשון... וכבר התבאר מדרש זה במקום אחר [כוונתו לדבריו כאן] מה שאלו שבעה חוטאים היו מסלקים השכינה, ושבעה צדיקים היו מורידים השכינה לארץ" [המשך דבריו שם יובא להלן הערה 193]. ויש להבין, מדוע נכנס עתה לבאר באריכות גדולה את טיבן של שבע המצוות שניתנו לאדה"ר ולהעמידן כנגד שבעת החוטאים, הרי במדרש שהביא לא נזכר מזה כלום, אלא נזכרו שבעת החוטאים שסילקו את השכינה, וכנגדם שבעת הצדיקים שהורידו את השכינה, ומה הצורך להכניס כאן הקבלה שלישית [של שבע מצוות]. ובדרשת שבת הגדול הנ"ל לא הזכיר כלל שבע המצוות האלו, אלא את ההקבלה שבין שבעת החוטאים לשבעת הצדיקים. ויש לומר, שבא לבאר מדוע שבעת החטאים האלו מסלקים השכינה, כי במשפט שלפני כן כתב "אין התחברות רק בתחתונים, במה שהם עלולים באמת, עד שנמצא חטא בנמצאים העלולים, אז מפרידים הדבוק ההוא, עד שאין כאן חבור העלה אל העלול". ובא להורות באצבע את גודל הקלקול שיש בשבעת החטאים שסילקו השכינה, כי חטאים אלו עומדים כנגד המצוות שניתנו לאדה"ר, ומצוות אלו הן כנגד חלקי האדם המשלימות אותו בכדי שיוכל להתחבר לשכינה כדבעי [כמבואר להלן הערה 74]. לכך שבעת החטאים מסלקים את השכינה, מחמת שהם עומדים כנגד שבע המצוות המחברות את האדם אל השכינה.

(55) אמרו חכמים [סנהדרין נו.] "תנו רבנן, שבע מצות נצטוו בני נח; דינין, וברכת השם, עבודה זרה, גילוי עריות, ושפיכות דמים, וגזל, ואבר מן החי". ובגמרא [שם נו:] למדו את כל שבע המצות הללו מהפסוק [בראשית ב, טז] "ויצו ה' אלקים על האדם לאמר מכל עץ הגן אכול תאכל", ופסוק זה נאמר לאדם הראשון [קודם החטא]. וזהו מה שכתב כאן "לפי שמתחלה בבריאת עולמו נתן להם אלו מצות". וזהו המשך לדבריו למעלה [לאחר ציון 50] "כי מתחלה כאשר נברא העולם... היה השם יתברך מתחבר כאשר ראוי חבור העלה בעלול". ודע, שהרמב"ם כתב [הלכות מלכים פ"ט ה"א] שמצות "אבר מן החי" לא ניתנה לאדה"ר, אלא לנח, וכלשונו: "על ששה דברים נצטווה אדם הראשון; על ע"ז, ועל ברכת השם, ועל שפיכות דמים, ועל גילוי עריות, ועל הגזל, ועל הדינים... הוסיף לנח אבר מן החי, שנאמר [בראשית ט, ד] 'אך בשר בנפשו דמו לא תאכלו', נמצאו שבע מצות". והכסף משנה [שם] טרח לבאר את מקורו של הרמב"ם. ומצינו בזה מחלוקת ראשונים; תוספות [סנהדרין נו: ד"ה אכל] סוברים שאדה"ר נצטווה על אבר מן החי, וכן משמע מרש"י [סנהדרין נז. ד"ה למשרי], והר"ן [סנהדרין נט:]. אך כאמור הרמב"ם סובר שאדה"ר לא נצטוה על אבר מן החי. ועיין מהרש"א [סנהדרין נט.] שהאריך בענין זה. והמהר"ל בזה סובר כתוספות ודעמיה. וכן בתפארת ישראל פ"ז [קטז:] כתב: "נתן לאדם [הראשון] ז' מצות, כולם מצות לא תעשה, כמו שבארנו ענין אלו שבע מצות בחבור גבורות ה', עיין שם". וכן בדר"ח פ"ה מ"ח [רמט:] כתב: "וכבר בארנו בספר גבורות השם שזה הטעם לשבעה מצות שנתן השם יתברך לאדם". אמנם בתפארת ישראל פי"ט [רפו:] כתב: "כאשר תעיין במצות שנתן השם יתברך לבני נח, שנתן לאדם שש מצות, ולנח שביעית, אבר מן החי... כי נתן לאדם שש מצות; ברכת השם, עבודה זרה, עריות, דינין, גזל, שפיכות דמים, כי דבר זה בארנו בחבור גבורות השם". הרי שכתב שאדה"ר נצטוה שש מצות בלבד, ללא אבר מן החי, וסותר את דבריו כאן וכן מה שכתב שם בפ"ז. זאת ועוד, בשני המקומות האלו בתפארת [פ"ז ופי"ט] מזכיר את דבריו כאן בגבורות, וכאן ביאר שניתן לאדה"ר מצות אבר מן החי. וצ"ע.

תוכן העניינים

פירושים והערות מהרב יהושע הרטמן על גבורות השם

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה