פירושים והערות מהרב יהושע הרטמן על גבורות השם· רבי יהושע הרטמן
פרק סה
(1) אין זה מצוי שפותח פרק חדש במלים "ואמרינן במשנה". אך הטעם הוא שזהו המשך למתבאר למעלה, כי בסוף פס"ג [לאחר ציון 280] כתב: "כוס רביעי מברך עליו ההלל", וכמו שאמרו במשנה [פסחים קיז:] "רביעי, גומר עליו את הלל", וכל פס"ד הוקדש לבאר את ההלל שהוזכר במשנה. והמשנה מוסיפה לומר "ואומר עליו ברכת השיר". לכך פרק זה הוא המשך לביאור המשנה שכבר החל לבארה בפרק הקודם.
(2) "יהללוך - וגומרין בו 'ברוך אתה ה' מלך מהולל בתשבחות', וזו היא ברכת השיר דמתניתין, כלומר ברכת השבח" [לשון הרשב"ם שם]. וזו הברכה שאומרים בסיום ההלל. וראה להלן ציון 36.
(3) "ורבי יוחנן אמר נשמת כל חי - אף 'נשמת', דהיינו ברכת השיר דמתניתין, דאילו 'יהללוך' אנו אומרים בכל יום שאומרים בו את ההלל, ומאי שנא ליל פסח דנקט, אם לא להוסיף עוד ברכה אחרת" [לשון הרשב"ם שם]. וראה להלן הערות 40, 53.
(4) לשון הטור [או"ח סימן תפ]: "ואומר עליו ברכת השיר, ופליגי מאי 'ברכת השיר'; רב יהודה אומר, 'יהללוך', וחותם 'מלך מהולל בתשבחות'. רבי יוחנן אומר, 'נשמת כל חי', וחותם ב'ישתבח'... ורשב"ם כתב [אינו ברשב"ם שלפנינו] כיון דלא אתמר הלכתא לא כמר ולא כמר עבדינן כתרווייהו, וחותמין בהלל 'בא"י מלך מהולל בתשבחות', ואומר הלל הגדול ו'נשמת', וחותם 'בא"י מלך מהולל בתשבחות'". וכן כתב הרא"ש [פסחים פ"י סימן לב], וארחות חיים בשם ר"ת [סימן לז]. וראה להלן [לאחר ציון 43] שהמהר"ל נתקשה בביאור שיטה זו. וכן ראה להלן הערה 220.
(5) פירוש - אין "יהללוך" אחד משמונת השבחים שהוזכרו בהמשך, אלא הוא חולק מקום לעצמו מחמת שהוא נפרד משמונת השבחים שהוזכרו ביחד, שאומרים: "יהללוך ה' אלקינו כל מעשיך, וחסידיך צדיקים עושי רצונך. וכל עמך בית ישראל ברנה יודו ויברכו וישבחו ויפארו וירוממו ויעריצו ויקדישו וימליכו את שמך מלכנו". הרי שהתיבות "יהללוך ה' אלקינו על מעשיך, וחסידיך צדיקים עושי רצונך" הוזכרו לעצמן, ורק בהמשך נאמרו שמונה שבחים, וכמו שסופר ומונה. ועוד אפשר לומר שכוונתו היא ש"יהללוך" חולק מקום לעצמו משום שהוא נאמר על ידי "כל מעשיך", וזה כולל אף את האומות [וכן ביאר האברבנאל בזבח פסח], ואילו שמונה השבחים הבאים נאמרים על ידי "כל עמך בית ישראל ברנה". וראה הערה הבאה.
(6) אולי מדגיש כן לאפוקי מדברי האברבנאל בזבח פסח שכתב שיש רק ארבע לשונות של הודאה; "יודו, ויברכו, וישבחו, ויפארו", ללא ארבע לשונות של שבח הבאים; "וירוממו, ויעריצו, ויקדישו, וימליכו". אך ריהטת לשונו מורה שבא לאפוקי ממספר גבוה יותר משמונה, ולא ממספר נמוך יותר. אמנם לפי דבריו בכת"י [ת] מתבארת כוונתו, שכתב שם: "ב'יהללוך' יש גם כן עשרה שבחים, כנגד 'לפיכך אנחנו חייבים' שיש בו י' שבחים... שהרי יש ב'יהללוך' עשרה לשונות; 'יהללוך' א', 'יודו' ב', 'ויברכו' ג', 'וישבחו' ד', 'ויפארו' ה', 'וירוממו' ו', 'ויעריצו' ז', 'ויקדישו' ח', 'וימליכו' ט', 'ולשמך נאה לזמר' [י'], הרי י' לשונות הלל... אמנם כאשר תעיין בזה תמצא שאין כאן רק ח' שבחים, שהרי 'יהללוך' מחולק מן שאר השבחים, שאמר 'יהללוך ה' כל מעשיך', ולא מצאנו רק ח' לשונות של שבח ביחד; יודו, ויברכו, וישבחו, ויפארו וירוממו, ויעריצו, ויקדישו, וימליכו, וכך הוא העיקר". וברור שלכך כוונתו בדבריו כאן. ובמחזור ויטרי [סימן צז] הנוסח הוא: "יודו, ויברכו, וישבחו, ויקדשו, וירוממו, ויפארו, ויהללו את שם קדשך, הוד, והדר יתנו לזכר מלכותך", והן תשע לשונות של הודאה.
(7) פירוש - מספר שמונה הוא ידוע כמתאים לאמירת שבחים.
(8) למעלה פמ"ז [תע.-תפה.], וביאר שם בששה אנפי את תיבת "אז"; (א) "אז" מורה על האחדות, שהעתה אין בה חילוק זמן כלל [תע.]. (ב) "אז" מורה על האחדות, שהאחד רוכב על השבעה [תעב:]. (ג) "אז" מורה על מדה העליונה שמחמתה טעה משה [תעד.]. (ד) "אז" מורה על מספר שמונה, שהוא מעל לטבע [תעו.]. (ה) "אז" מורה על העבר והעתיד, הנבדל מהזמן [תעט.]. (ו) "אז" מורה על מדריגת משה שהיה נבדל מהגשמי [תפב., וכמלוקט שם הערה 247]. ודבריו כאן נוטים להסברו השני והרביעי שם, ש"אז" מורה על מספר שמונה. ובהמשך יזכיר גם את הסברו הראשון.
(9) ילקו"ש ח"א המשך רמז רמא, והובא למעלה פמ"ז [תפד.].
(10) בפסוקים אלו לא נאמרה תיבת "אז", אך פסוקים אלו מבארים את ריש דברי המדרש "בשעה שאמרו ישראל 'אז ישיר', לבש הקב"ה חלוק של תפארת שהיו חקוקים עליו כל 'אז' שבתורה", ופירש רש"י [דברים כו, יז] "האמירך... הוא לשון תפארת". ובסמוך כתב: "פירוש, כאשר היו משבחין את השם יתברך ב'אז ישיר'... בשבח זה היו מלבישין השם יתברך חלוק של תפארת... וזה המלבוש הוא לו מן התחתונים".
(11) למעלה פמ"ז [תפד.] הביא מדרש זה, וכתב: "פירוש זה תמצא מבואר בסוף הלל, עיין שם".
(12) לשונו למעלה פמ"ז [תעב:]: "האל"ף הוא אחד, רוכב על שבעה, כי השבעה רבוי החלקים בכל מקום. וכאשר רוצה להזכיר הרבוי, מזכיר אותו במספר שבעה, כמו [דברים כח, ז] 'בדרך אחד יצאו אליך ובשבעה דרכים ינוסו מפניך', וזה נזכר פעמים הרבה, כי הרבוי המחולק נזכר בשבעה. וכאשר רוצה לומר כי הוא יתברך אחד מושל על החלקים כולם, מזכיר מספר 'אז', שהוא יתברך אחד רוכב על שבעה. וכך אמרו במדרש, מהו 'אז', אחד רוכב על שבעה". ואודות שהקב"ה נבדל מן הטבע, כן כתב בהרבה מקומות. וכגון, בדר"ח פ"ה מ"ט [רפד:] כתב: "כל קדושה הוא נבדל מן החמרי, שלכך מקדישין השם יתברך שהוא נבדל מן הגופנית. ודבר זה בארנו הרבה מאד שאין ענין קדושה רק שהוא נבדל מן החמרי". ובבאר הגולה באר הרביעי [תק.] כתב: "כי כאשר יאמר שהוא 'קדוש', רוצה לומר שהוא נבדל מן הגוף, שזהו ענין הקדושה שהוא נבדל מן הגוף, ומבואר הוא למבינים. וכאשר הוא רוצה להקדיש לו יתברך ולומר שהוא יתברך קדוש נבדל מן הגוף, יש לו להתעלות מן כבידות הגוף. כי איך יהיו מקדישים לו יתברך, והאדם עם הגוף. ולכך הוא מרקד ומגביה עצמו, והוא הסתלקות מן הגוף, ואז יאמר קדושה אליו יתברך". ובנתיב העבודה ר"פ יא כתב: "מה שנושא אדם עצמו למעלה בשעה שאומרים 'קדוש קדוש קדוש' [שו"ע או"ח סימן קכה סעיף ב, בהגהה], דבר זה מפני כי כל קדושה שהוא יתברך נבדל בקדושתו מן התחתונים, ואין לו יתברך חבור וצרוף אליהם. לכן האדם גם כן כאשר יאמר 'קדוש קדוש קדוש' נבדל קצת מן הארץ, ומתנשא כלפי מעלה". ובנר מצוה [פח.] כתב: "כל דבר שהוא קדוש הוא נבדל מן הטבע, שהיא גשמית חמרית" [ראה למעלה הקדמה ראשונה הערה 73, הקדמה שניה הערה 118, פ"ד הערה 25, פ"ז הערה 74, פכ"ט הערה 17, ופל"ה הערה 24]. ואודות שבז' ימי בראשית נעשתה הבריאה, כן אמרו חכמים [סנהדרין לח.] "'חכמת בנתה ביתה' [משלי ט, א], זו מידתו של הקב"ה שברא את כל העולם כולו בחכמה. 'חצבה עמודיה שבעה' [שם], אלו שבעת ימי בראשית". ולמעלה פל"ט [לח:] כתב: "ברא הקב"ה את עולמו לשבעה ימים". ולמעלה פ"מ [קלא:] כתב: "כי העולם נכלל בשבעה, כנגד שבעת ימי בראשית". ובנתיב הצדקה פ"ג [א, קעה.] כתב: "העולם שנברא בז' ימי בראשית, דכתיב [משלי ט, א] 'חכמות בנתה ביתה חצבה עמודיה שבעה', שהפסוק נאמר על העולם הזה שיש בו נבראים שנבראו בשבעה ימי בראשית". ובח"א לסנהדרין צו: [ג, רד.] כתב: "העוה"ז מיוסד על מספר שבעה, הם שבעת ימי בראשית". ואודות שהעולם שנברא בז' ימי בראשית הוא עולם הטבע, כן כתב למעלה פ"מ [קא:]: "כי ז' ימי בראשית הם ז' ימי הטבע, כי בז' ימים נברא עולם הטבע". ובתפארת ישראל פ"א [לו:] כתב: "ומפני כי עכו"ם הם מן העולם הטבעי, לכך הם שבעים אומות, כי עולם הטבע נברא בשבעת ימי בראשית, וכנגד שבעת ימי עולם הטבע היו שבעים אומות, כנגד כל יום עשרה... ועכו"ם לפי מעלתם נתן להם ז' מצות [סנהדרין נו:], שהם שבע מצות בני נח". ובנצח ישראל פי"ט [תכח:] כתב: "שלימות של העולם הזה אינו רק עד ז', כי העולם הזה הוא עולם הטבע, שנברא בשבעת ימי בראשית". ובדרשת שבת תשובה [פב:] כתב: "כי שבעה ימים הם ימי טבע, שהיא גשמית, שהם נגד שבעת ימי בראשית שברא הקב"ה את הטבע הגשמית". וכן כתב בתפארת ישראל פ"ב [מח:], שם פי"ט [רפח:], דר"ח פ"ו מ"ב [יז:], ח"א לשבת כא: [א, ה.], ח"א לנדרים לא: [ב, ה:], ח"א לסוטה יב. [ב, נב:], ח"א לגיטין נז. [ב, קטו:], ח"א לסנהדרין לח. [ג, קנד.], ח"א לע"ז [ד, לג.], דרשת שבת תשובה [פב:], ועוד. אמור מעתה שבשבעת ימי הבריאה נברא העולם הטבעי. אך יש להעיר דבכל מקום אמרו "ששת ימי בראשית" [ברכות לד: "יין משומר בענביו מששת ימי בראשית". חגיגה יח. "ששת ימי בראשית יוכיח"]. ובבאר הגולה באר הששי [קפט.] כתב: "העולם הזה הגשמי ג"כ נברא בששה ימים... וכנגד זה אמר [פסחים צד.] כי העולם הוא ששת אלפים פרסה". ובדר"ח פ"ב מי"א [תשצג:] כתב: "העולם הזה אשר ברא השם יתברך, בריאתו הוא בשווי, ולא יצא מן המצוע... ויורה זה מה שנברא בששה ימים. כי אות הוי"ו מורה על השווי". ולמעלה פמ"ז [תעו:]: "מפני שכל אשר נברא בששת ימי בראשית הוא טבעי, ודבר שאינו טבעי הוא על שבעת ימי בראשית". הרי שפתח שם ב"נברא בששת ימי בראשית" וסיים "הוא על שבעת ימי בראשית, ולכך המילה ביום השמיני". וכן למעלה פל"ט [לח:] כתב: "כשם שברא הקב"ה את עולמו לשבעה ימים... ולפיכך כל ששת ימי מעשה פונים אל השבת". פתח בשבעה וסיים בששה. וכאן הזכיר רק מספר שבע. והתוספות [סנהדרין לח. ד"ה חצבה] עמדו על קושי זה, וכתבו: "דבשבעה ימים נברא העולם, שאע"פ שבששה ימים נברא העולם, מ"מ היה חסר מנוחה עד שבא שבת בא מנוחה". ולמעלה נתבאר [פל"ט הערה 132, פ"מ הערה 152, ופמ"ו הערה 185] שמספר שבע מורה על עולם הטבע, אך בעולם הטבע גופא בהכרח פתיך ביה קדושה מסויימת, כי הוא בא מהקב"ה, ומן הנמנע שדבר שבא מהקב"ה לא תמצא בו התייחסות מסויימת אל הקב"ה, והתייחסות זו מתבטאת בשבת קודש. לכך אע"פ שלא נבראה שום בריה ביום השביעי, מ"מ יום השביעי משתייך לעולם הטבע. וב"הגדה של פסח במשנתו של הרב דסלר" [עמוד קצד], הביא דברי המהר"ל האלו, וכתב: "הביאור הוא ששירה מגיעה במצב שמתגלה גילוי עליון של אחדותו יתברך, שגילוי זה עליון מכל הבריאה כולה, דהיינו מעל בחינת ז'. לא רק מעל ששת ימי החול, שהם בחינת גשמיות עוה"ז, אלא אפילו מעל בחינת ז', שהיא שבת, שהוא מעין עולם הבא, דהיינו בחינת רוחניות עולם התחתון. ברוחניות עוה"ז עדיין אין הגילוי שלם, ויש עדיין בחינת הסתר באחדותו יתברך. ורק כשאדם במצב שהתגלה לו הגילוי העליון של אחדותו, שמסולק אצלו כל ההסתר שבעוה"ז, אז ראוי לומר שירה, וזהו בחינת 'אז' המוזכר בכל שירה" [הובא למעלה פמ"ז הערה 216]. וראה להלן הערה 149.
(13) של "אז".
(14) לשונו למעלה פמ"ז [תע:]: "כי לשון 'אז' מורה על העתה המיוחד, שאין בה חלוק זמן כלל... שזאת המלה של 'אז' בעצמו יש בה האחדות, שהיא העתה שאינה מחולקת". ובגו"א שמות פט"ו אות ב [רצב:] כתב: "אי אפשר לומר 'אז' על דבר כזה שיש לו המשך זמן... מפני שמלת 'אז' מורה על עת בלתי המשך זמן". ובנתיב הליצנות פ"א [ב, ריז:] כתב: "כי מלת 'אז' בא על דבר שאינו תחת הזמן, כי הזמן הוא המשך, ומלת 'אז' הוא מורה על העת, כמו שבארנו דבר זה בחבור גבורות השם במלת 'אז ישיר', ובכמה מקומות... שהעתה אין בה זמן". ואודות שהעִתָּה אין בה חילוק זמן, כן כתב בכמה מקומות. כגון, בדר"ח פ"ה מ"ו [רכא.] כתב: "בין השמשות האחרון, שהוא נחשב כאילו אין בו זמן כלל, ונחשב כמו העתה, שהעתה מחבר הזמן העבר וזמן העתיד ביחד... ואין כאן המשך הזמן כלל". ובנתיב העבודה פי"ח [א, קמ.] כתב: "אין לעת המשך זמן כלל, ואינה כמו שעה, כי יש לכל שעה ושעה מן היום המשך זמן. אבל העת, שהוא הרגע מן היום, אין לה המשך זמן". הרי "המשך זמן" הוא השתלשלות הזמן מן העבר אל העתיד, לעומת ה"עת" שהיא נקודה אחת הנמצאת בין סוף העבר להתחלת העתיד. ובתפארת ישראל פכ"ה [שעה:] כתב: "והבן מה שאמר [קהלת ג, א] 'לכל זמן ועת לכל חפץ'. כי הדברים שהם גופניים... הגוף נופל תחת הזמן, שייך לומר 'לכל זמן'. אבל דבר שהוא שכל בלבד... שהיא אינה דבר גופני, ודבר זה אינו תחת הזמן. על זה אמר 'עת לכל חפץ'. כי העתה שהוא המחבר העבר והעתיד, אינו זמן. ורצה לומר כי הדבר שהוא מושכל, שאינו נופל תחת הזמן, הוא נעשה בעתה". ובנצח ישראל ר"פ כז [תקנח:] כתב: "התורה, מפני שהיא שכלית בלבד, לא תפול תחת הזמן. אבל שייך בזה 'עת', כי אין העתה זמן, כאשר ידוע למי שמבין את זה. לכך אמר 'ועת לכל חפץ', כי העתה אינה זמן". ובדרוש על התורה [כד.] כתב: "העתה הוא המחבר הזמן, כי הוא תכלית העבר והתחלת העתיד, שזהו העתה, כנודע ליודעי ענין הזמן" [הובא למעלה פמ"ז הערות 195, 224]. וראה הערה הבאה.
(15) נקודה זו מבוארת יותר למעלה פמ"ז [תעט.], וז"ל: "ועוד במכילתא [שמות טו, א], יש 'אז' לשעבר, ויש 'אז' לעתיד לבא; [בראשית ד, כו] 'אז הוחל לקרא בשם ה'', [שמות ד, כו] 'אז אמרה חתן דמים למולות'... ויש 'אז' לעתיד; [ישעיה ס, ה] 'אז תראי ונהרת', [ישעיה נח, ח] 'אז יבקע כשחר אורך'... כי מלת 'אז' בא על העתה, שהוא נבדל מן הזמן, ולפיכך בא המלה הזאת לעבר ולעתיד. כי אם היה מלת 'אז' בא על זמן, הזמן הוא עבר או עתיד, והעבר כבר היה, והעתיד עדיין לא היה, ואין זה כזה, לא היה אפשר שיבא מלת 'אז' על העבר והעתיד. אבל כיון שמלת 'אז' באה על העתה, שהוא נבדל מן הזמן, ולפיכך באה מלת 'אז' על העבר והעתיד כאחד. ופירוש זה ברור, ודברים אלו מופלגים מאוד בחכמה. ובשביל כך היה ראוי לשבח את הקב"ה במלת 'אז', לפי שהזמן בודאי מחולק, כמו שידוע מענין הזמן. ומאחר שמלת 'אז' בא על דבר שאינו זמן, והוא העתה, אם כן אין בו חלוק, וראוי בו לשבח הקב"ה שהוא אחד מבלי חלוק". וזו כוונתו כאן "מפני שאינו המשך זמן, הוא למעלה מן הזמן", לאמר שהואיל ו"אז" מורה על העתה שאינה מחולקת [לעומת המשך הזמן המחולק], לכך בהכרח ש"אז" הוא למעלה מן הזמן, בלתי מחולק, ומורה על שבחו של ה', שהוא יתברך למעלה מהזמן. וזהו ההבדל בין שני הסבריו כאן; להסברו הראשון, השבח שבתיבת "אז" הוא שהקב"ה למעלה מהטבע, ולהסברו השני השבח הוא שהקב"ה למעלה מהזמן. וראה להלן הערה 18 שמוכח משם שגם להסברו השני השבח הוא שהקב"ה למעלה מהטבע.
(16) לשון הגמרא [שבת קיג.] "'וכבדתו מעשות דרכיך' [ישעיה נח, יג], 'וכבדתו' שלא יהא מלבושך של שבת כמלבושך של חול, וכי הא דרבי יוחנן קרי למאניה 'מכבדותי' ["שמכבדין בעליהן" (רש"י שם)]". וזהו יסוד נפוץ מאוד בספריו. וכגון, בדר"ח פ"ד מ"א [כט:] כתב: "כמו שאמר בפרק אלו קשרים [שבת קיג.] 'וכבדתו מעשות דרכך' [ישעיה נח, יג], 'וכבדתו', שלא יהיה מלבושך של שבת כמלבושך של חול, כי הא דרבי יוחנן קרי למאניה מכבדותיה... הרי לך כי המלבושים הם כבודו". ובנתיב העבודה פי"ח [א, קלד.] כתב: "כאשר האדם מעוטף בבגדו הוא דרך כבוד, כמו שהחשוב שיושב מעוטף בבגדו דרך כבוד... וכדקרי למאני מכבדתיה, ודבר זה אין צריך לפרש". וכן הוא בבאר הגולה באר הרביעי [שפח.], נר מצוה [קיט.], אור חדש פ"א [שכו.], ח"א לשבת כג: [א, ז:], שם קיג. [א, נ:], שם קמ: [א, עו.], ח"א לכתובות קה: [א, קסב:], ח"א לגיטין סח: [ב, קכט.], ח"א לב"ק לב. [ג, ה:], ח"א לב"ב נז: [ג, פב.], שם עד. [ג, קג.], ח"א למנחות מג: [ד, עט.], גו"א בראשית פ"ט אות טז [קפג:], שם דברים פ"ח אות ד [קמז.], ועוד. וראה הערה הבאה.
(17) לשונו בדר"ח פ"ד מ"א [כט:]: "הכבוד הוא מלבוש האדם, שייך לאדם, שהכבוד מתלבש בו האדם, ונחשב הכבוד כמו מלבוש לאדם... כי המלבושים הם כבודו. ולפיכך גם כן הכבוד נחשב כמו מלבוש לאדם, וכדכתיב [בראשית כ, טז] 'והנה לך כסות עינים', ותרגם אונקלוס [שם] 'הא לך כסות דיקר וגומר'. הרי שגם הכבוד 'כסות' נקרא". ובבאר הגולה באר הרביעי [שפו:] כתב כן לאידך גיסא; כמו שהכבוד נקרא "מלבוש", כך המלבוש הוא כבודו של אדם, וכלשונו: "כי כל הנבראים נבראו לכבודו יתברך, וכמו שתקנו חכמים [כתובות ח.] 'שהכל ברא לכבודו' יתברך. וכמו שאמרו עוד [יומא לח.] 'כל מה שברא הקב"ה בעולמו, לא ברא אלא לכבודו'. וביאור ענין זה, שהנמצאים כולם הם לכבודו יתברך... ודבר שהוא כבודו נקרא 'לבוש' של הקב"ה. כי הכבוד אצל הזולת, ואין שייך כבוד רק אצל אחרים, שרואים כבודו. ועל ידי המלבוש הוא נראה אצל אחרים, לכך הכבוד נקרא מלבוש. וכמו שהכבוד נקרא מלבוש, כך המלבוש שבו נראה אצל הזולת, נקרא כבוד, שהרי רבי יוחנן קרא למאני מכבדותיה. וטעם זה כמו שאמרנו, כי הכבוד הוא נראה אצל הזולת, כמו שהוא נראה הלבוש. לכך נאמר [תהלים קט, כט] 'יעטו כמעיל בושתם', כאילו הבושת הוא מלבוש של חרפה. והפך זה הכבוד, הוא מלבוש כבוד". ובדר"ח פ"ו מ"ב [מ.] כתב: "כי המדות האלו חשובות ומפוארות, נותנות לאדם מלבוש של תפארת". ובנצח ישראל פט"ז [שעד.] כתב: "שני דברים היו לאדם הראשון; האחד, הצלם האלקים שנברא בו. השני, היקר והכבוד, וזהו מלבוש אדם הראשון, דהא רבי יוחנן קרי למאני מכבדותי". וכן בח"א לע"ז יא: [ד, לז:] כתב: "פירוש 'בגדי אדם הראשון', כאשר ברא השם יתברך את האדם, ברא אותו בשלימות, ונתן לו כבוד, וכמו שאמר הכתוב [תהלים ח, ו] 'ותחסרהו מעט מאלקים וכבוד והדר תעטרהו', ודבר זה נקרא 'מלבוש'". ודע, שבח"א לשבת כג: [א, ז:] ביאר בעוד אופן את הצד השוה בין כבוד למלבוש, שאמרו שם בגמרא "דמוקיר רבנן הוי ליה חתנוותא רבנן", וכתב לבאר: "מאן דמוקיר רבנן, בשביל שהיה מכבד את התורה, ראוי שיהיה מכובד מן התורה... ומפני זה יהיה חתנותא דרבנן, שחתניו הם כבודו לבד, ואין דומה לבן שהוא דבר עצמו ובשרו של אדם, אבל חתנותא הם כבודו. כמו שנקרא בגדי אדם 'מכבדותי', שרבי יוחנן קרא למאני מכבדותיה, שהם דבקים באדם. וכן חתניו דביקים הם על ידי קידושיו בבנותיו". הרי שהצד השוה בין כבוד למלבוש הוא ששניהם דבקים באדם. ובבאר הגולה באר הרביעי [תקנד.] הערה 1395 נתבארו שני הצדדים האלו. וראה למעלה הקדמה ראשונה הערה 131, הקדמה שניה הערה 363, פכ"ג הערה 133, פמ"ד הערות 65, 147, פמ"ז הערה 311, פמ"ח הערה 47, פנ"ב הערה 79, פנ"ד הערה 205, ולהלן הערה 28.
(18) כפי שביאר למעלה לפי הסברו הראשון "שהשם יתברך מתרומם על העולם ונבדל מן הטבע, כי כן מורה מלת 'אז', שהוא אחד רוכב על ז' ימי בראשית, שהוא הטבע" [לשונו למעלה לאחר ציון 11]. אך לפי זה יצא שדבריו כאן הם רק לפי הסברו הראשון הנ"ל, ולא לפי הסברו השני [למעלה לאחר ציון 12] שביאר שתיבת "אז" מורה שהקב"ה למעלה מן הזמן [ולא למעלה מן הטבע], וכלשונו: "ומפני שאינו המשך זמן, הוא למעלה מן הזמן" [ראה למעלה הערה 15]. וזהו דוחק מבואר שיתעלם מהסברו השני. לכך יש לומר שהיות הקב"ה למעלה מן הזמן היא גופא מורה שהקב"ה למעלה מן הטבע, כי הזמן הוא בטבע. וכן כתב למעלה בהקדמה שניה [נ.]: "פעל הטבעי פועל לפי טבעו ומנהגו אשר בעולם הטבעי, ופעל הנבדל לפי ענינו. והבדל יש ביניהם, כי הטבע פועל בזמן, ולפיכך צריך לכל פעל טבעי המשך זמן, אבל פעל אשר אינו טבעי אין צריך לפעולתו זמן. כי הטבעי כח גשמי, וכל כח גשמי פעולתו בזמן, אבל הדברים הנבדלים פעולתם בלי זמן, שאינם כח בגשם, ולפיכך פועלים בלא זמן". ובהקדמה לאור חדש [עו:] כתב: "כי הדבר שהוא בזמן הוא הטבע ומנהגו של עולם, שנעשה בזמן. אבל דבר שהוא מן השם יתברך, פעל זה נעשה בלא זמן נמשך". ואודות שהטבע חומרי, כן כתב בכמה מקומות. וכגון, למעלה פנ"ח [שכא:] כתב: "כאשר הביא השם יתברך הנסים מן העולם הקדוש הנבדל אל עולם טבע החמרי, היו עשרה, כי מדריגת עולם הנבדל, שהוא נבדל מן עולם הטבע, נחשב עשרה נגד עולם הזה". ובאור חדש פ"ו [תתרו:] כתב: "מצות העומר בשביל שהוא יתברך מנהיג הטבע... ולפיכך הבאת העומר הוא מן השעורין דוקא [מנחות פד.], כי הטבע הוא חמרי כאשר ידוע, ולפיכך שייך בזה דוקא שעורין, ולא ענין אחר". ובתפארת ישראל פ"ב [נ.] כתב: "הטבע הוא כח חמרי בלבד", ושם חזר על יסוד זה כמה פעמים. וכן כתב שם פ"ז [קכ.]. ושם פי"ט [רפח.] כתב: "כי הטבע היא חמרית, היא מבדלת בין השם יתברך ובין הבריות". ובנצח ישראל בפכ"ח [תקעב.] כתב: "עולם הזה הוא טבעי גשמי... וידוע כי הגשמי מתנגד לבלתי גשמי". ושם פל"ד [תרמט.] כתב: "כי העולם הטבעי הוא מתנגד לדבר אלקי. ודבר זה בארנו בכמה מקומות, רמזו עליו חכמים [פסחים מט:] שאמר רבי עקיבא, כשהייתי עם הארץ אמרתי מי יתן לי תלמיד חכם ואנשכנו כחמור. כי עם הארץ שאינו שכלי, רק טבעי חמרי, והוא מבטל השכלי הנבדל מן החומר לגמרי". ובבאר הגולה באר הראשון [נב:] כתב: "הטבע פועלת הדבר שהוא גשמי ברצון השם יתברך". ועוד אמרו [בקידושין פב.] "טוב שברופאים לגיהנום", וכתב לבאר שם בח"א [ב, קנג.]: "ונראה פירושו, מפני שמלאכתו בטבע, והטבע הוא לחומר. וכל עסקי הרופא בגוף החמרי, ולפיכך 'טוב שברופאים לגיהנום'... ואין לך אומנות בעולם שכל עסק שלו בחומר, ולא מצד הצורה כלל, רק הרופא, שכל עסק שלו עם גוף האדם מצד טבעו החומרית, ולא עיין בצורה". ובח"א לע"ז ב: [ד, כא:] כתב: "הטבעי הוא גשמי, והוא נבדל מן השם יתברך, שהוא בלתי גשמי". וראה למעלה הקדמה שניה הערה 47, פ"ז הערה 74, פ"י הערה 59, פ"מ הערה 260, פנ"ב הערה 234, פנ"ה הערה 66, פנ"ח הערה 28, פנ"ט הערה 85, פ"ס הערה 289, ולהלן פס"ו הערה 123, ופע"א הערה 20.
(19) העמיד את "תפארת" [ולא "כבוד"] לעומת "עכירות וגסות הגשמי". וכן נאמר [ישעיה ס, יט] "והיה לך ה' לאור עולם ואלקיך לתפארתך". ובח"א לגיטין נז. [ב, קיג:] כתב: "דע כי הצבי נקרא 'צבי' גם כן מלשון 'צבי ופאר' [ישעיה ד, ב "לצבי ולתפארת"], שאין הצבי גס ועב החומר, ולכך אינו כבד התנועה. כי כל דבר לפי גסות החומר מעכב התנועה" [ראה למעלה פט"ו הערה 136]. ואודות שהגשמי הוא עכור וגס, כן כתב בנר מצוה [צג.]: "כאשר תבחין בנמצאים הגשמיים, שכל שהוא גשמי יותר, הוא עכור וחושך. וזה, כי הארץ היא גשמית, ולכך הארץ היא חשוכה לגמרי. והמים אינם כל כך גשמיים כמו הארץ, שיש לארץ גסות ועבות החמרי יותר, לכך המים הם זכים יותר. והרוח עוד יותר מסולק מן הגשמי, ולכך הרוח הוא יותר זך ויותר דק". ובנצח ישראל פ"ז [קצ:] כתב: "ותדע שכל אשר הוא יותר חמרי, הוא עכור. שתמצא הארץ שהיא יותר גשמית, היא עבה ועכורה לגמרי. והמים יש להם גשם דק, יש בהם יותר בהירות. והרוח יש לו דקות הגשמי יותר, והוא עוד יותר בהיר, וכן תמיד, כאשר ידוע". ובדרשת שבת הגדול [רז:] כתב: "כי הדבר אשר הוא עומד בחומר העכור, נקרא שהוא בחושך". ובתחילת ההקדמה לדר"ח [ב.] כתב: "האדם אשר ברא השם יתברך על האדמה, סוכתו ענן וערפל, עד שהוא יושב בחושך, ולא אור, הוא הגוף העכור והחושך, אשר מכסה עליו, עד כי נלאה למצוא הפתח הפונה קדמה, שיהיה דרכו נוכח ה'". ובנתיב האמת פ"א [א, סוף קצו:] כתב: "כי האור יש לו מדריגה נבדלת מן החומר... כי האור מורה על מעלה נבדלת מן הגשמי. ותראה כי הדברים שאינם מאירים הם גשמיים, וכמו שבארנו פעמים הרבה, ולפיכך הזכות והבהירות מורה על שהוא מסולק מן הגשמי". וכן הוא בגו"א דברים פ"ד אות כ [פט.], נתיב הצדק פ"א [ב, קלו:], ח"א לקידושין מט: [ב, קמו.], ח"א לב"ק ט. [ג, א.], ח"א לב"מ פד. [ג, לה.], ועוד [ראה למעלה הקדמה שניה הערות 14, 419, הקדמה שלישית הערה 52, פמ"א הערה 132, פמ"ז הערה 241, פנ"ב הערה 247, פ"ס הערה 241, להלן הערה 30, ופס"ז הערה 183].
(20) לשונו למעלה בהקדמה שלישית [קלד:]: "נקרא זה 'התפארת', כי כל נבדל הוא מפואר, לפי שמסולק ממנו עכירות הגשמי, שהנבדל נקרא 'אור', שאין בו עכירות". וכן חזר וכתב בהמשך ההקדמה [קנג:, קנד:], ולכך כוונתו "נתבאר בהקדמה בכמה מקומות". ובנצח ישראל פכ"ו [תקמו:] כתב: "כי בית המקדש הוא עיקר פאר העולם" [ראה להלן הערה 30, ופ"ע הערה 29]. ובח"א לב"ק ט. [ג, א.] כתב: "הידור מצוה... מצד שהיא מצות השם יתברך היא מצוה אלקית, ומפני שהיא אלקית ראוי שתהיה מהודרת. כי הדבר שהוא חמרי גשמי, כל שהוא גשמי יותר אינו הדור ומפואר... כי תראה הארץ אשר יש בה עבות החמרי לגמרי... ואין צריך לזה ראיה כי החמרי אין בו הדור ונוי. ומפני כי המצוה היא אלקית, ראוי שתהיה המצוה מהודרת ומפוארת. וכן אמרו [שבת קלג:] 'זה אלי ואנוהו' [שמות טו, ב], התנאה לפניו במצוות. כי כאשר מתנאה לפניו במצוות, וזה מפני כי המצוה האלקית אינה גשמית, שהרי היא מצוה אלקית, וכאשר מתנאה לפניו אף במצוות, מורה כי הוא יתברך בלתי גשמי לגמרי, ועל זה אמר 'זה אלי ואנוהו', התנאה לפניו במצוות". ובעוד שכאן מבאר את פחיתות החומרי מחמת עכירותו החשוכה [ומחמת כן החומרי משולל מתפארת], הרי בשאר מקומות ביאר את פחיתות החומרי בעצם מהותו [ומחמת כן החומרי משולל מכבוד]. וכגון, בנתיב התורה פי"א [תמד:] כתב: "כי הכבוד מתיחס אל אשר הוא רחוק מן החמרי, כי החומר הוא בעל גנות וחרפה, כי מצד החומר נמצא הזנות ושאר גנות, ואילו השכל הנבדל מן החומר הוא הכבוד. ולפיכך ראוי לנהוג כבוד בחכמים עד שאמרה תורה [ויקרא יט, לב] 'מפני שיבה תקום והדרת פני זקן', וחיבר בעל שיבה גם כן עם זקן. מפני שהשיבה מפני זקנתו מסולק מן הגשמי החמרי לעת זקנתו, עד שהוא קרוב להיות נבדל מן הגשמי. ולפיכך ראוי אל הכבוד גם כן, שכל אשר מסולק מן החמרי הוא ראוי אל הכבוד... שבעל החכמה מסולק מן הגשמי, וכן הזקן בימים, ושניהם ראוים אל הכבוד". וכן כתב בדר"ח פ"ד מכ"ב [תמב:], באר הגולה באר הששי [קנז:], ח"א לב"מ פז. [ג, נא.], וח"א לב"ב י: [ג, סד:]. ואמרו חכמים [שבת קיג.] "'וכבדתו מעשות דרכיך וגו'' [ישעיה נח, יג], שלא יהא מלבושך של שבת כמלבושך של חול", ובח"א שם [א, נ:] כתב: "פירוש זה, כי השבת הוא קודש, כדכתיב [שמות לא, יד] 'קודש היא לכם'. וכל דבר שהוא קודש, נבדל מן עניני החמרי, כמו שהוא השבת... ומפני זה ראוי יום השבת הקודש לכבוד, כי הדבר הנבדל מן החומר יש בו כבוד, וחמרי אינו בעל כבוד. ולפיכך אמר הכתוב [ויקרא יט, לב] 'מפני שיבה תקום והדרת פני זקן', שיש לכבד הזקן שקנה החכמה, שאינו גשמי. כי ראוי הכבוד למי שמסולק מן החמרי. ולפיכך ראוי השבת, שהוא יום קודש, נבדל מן הגשמי החמרי, שהרי קודש הוא, ולפיכך ראוי שלא יהא מלבוש של שבת כמו מלבוש של חול, כדי שיהיה האדם מכובד במלבוש שלו" [ראה למעלה פל"ט הערה 124, פמ"א הערה 74, פנ"ב הערה 81, פס"ד הערה 14, להלן פס"ז הערה 156, פ"ע הערה 28, ופע"א הערה 10].
(21) פירוש - זהו החלוק שישראל מלבישים את הקב"ה באומרם "אז ישיר". ובבאר הגולה באר הרביעי [שפט.] כתב: "זה שכתוב [תהלים קד, א] 'הוד והדר לבשת', כלומר הכבוד שיש לו יתברך מן הנמצאים, הם לו מלבוש של הוד... כי הכבוד מן הנבראים נקרא 'מלבוש' של השם יתברך".
(22) פירוש - שמונה שבחים אלו ["יודו ויברכו וישבחו ויפארו וירוממו ויעריצו ויקדישו וימליכו"] נאמרו על בני אדם [המשבחים את ה'], שבני אדם "יודו ויברכו וכו'". וכן חזר וכתב להלן [לאחר ציון 60].
(23) "כי לך נאה ה' אלקינו ואלקי אבותינו; שיר, ושבחה, הלל, וזמרה, עוז, וממשלה, נצח, גדולה, וגבורה, תהלה, ותפארת, קדושה, ומלכות, ברכות, והודאות".
(24) לשונו להלן [לאחר ציון 62]: "כי שמונה שבחים של 'ישתבח' הוא חלוק של תפארת שלבש הקב"ה מכח ישראל... אבל אלו ט"ו שבחים הם להקב"ה מצדו יתברך, ולא מצד ישראל, ולפיכך אמר 'כי לך נאה שיר ושבחה וגו''... ט"ו שבחים כמנין י-ה". וראה להלן הערה 67.
(25) בשמונה שבחים שאומרים התחתונים.
(26) אינו אומר שהנס הוא יציאה מן הטבע, או שנוי הטבע, אלא "שהנס הוא למעלה מן הטבע". ונקודה מבוארת היטב למעלה פס"ב [תקלג.], וז"ל: "ומאחר שהיתה היציאה הזאת בדרך שינוי מן מנהגו של עולם, וכל הדברים הנעשים שלא במנהגו של עולם הם יותר במדריגה ובמעלה מן הדברים אשר נעשו במנהגו של עולם, מפני כך היו כל הדברים שנמשכו מן היציאה כפולים, להורות מדריגה על מדריגה; [תהלים קיד, ב] 'היתה יהודה לקדשו ישראל ממשלותיו'... כולם כפולים, להורות על דבר זה, כי היתה היציאה למעלה במדריגה מן מנהגו של עולם". ובהמשך הפרק שם [תקמב.] כתב: "כל הדברים הנזכרים במזמור זה בא על שנוי הטבע ונסים שעשה בעולם. וכבר אמרנו כי כל נס נעשה למעלה מן הטבע, והוא במדריגה שניה". הרי שהטבע הוא מדריגה ראשונה, והנסים הם מדריגה שניה, לכך המדריגה השניה [הניסית] נרמזה בכפילות הפסוקים. וכן כתב בנצח ישראל פמ"ט [תתו:]: "כי הדבר שהוא לפי הטבע החמרי הוא ענין אחד, ושלא כטבע הוא כפל, לכך היו דוקא הנחמות כפולות". ובח"א לב"ב עה. [ג, קיב.] כתב: "כי הדבר שהוא נבדל הוא כפול, כי הטבעי מעלה אחת, והנבדלת מעלה שניה". ולמעלה [פכ"ד הערה 27, פנ"ו הערה 87, ופנ"ז הערה 12] נתבאר שהחומר מדריגה ראשונה, והצורה מדריגה שניה [הובא למעלה פס"ב הערה 109].
(27) לכך הם שמונה שבחים, כי מספר שבע מורה על המדריגה הטבעית, ומספר שמונה מורה על המדריגה שהיא מעל לטבע, וכמבואר למעלה פ"מ הערות 152, 153, 155. ולמעלה פמ"ז [תעט.] כתב: "לפיכך מלת 'אז', שמספרו שמונה... היא על שבעת ימי בראשית. וזה 'אז', שהאל"ף שהיא מדריגה שאינה טבעית, הוא על שבעת ימי הטבע. ודבר זה מבואר". וצרף לכאן דבריו בדרוש לשבת תשובה [פב:], שכתב: "לכך כל ההזאות שהיו ביום הכפורים לפני ולפנים היו שמונה, אחת למעלה ושבע למטה [יומא נו:]. וזה כי האחת למעלה היא כנגד המדרגה שהיא על הטבע, שהיא למעלה. ושבע למטה, שהם כנגד הטבע. וזה, כי כאשר נכנס לפני ולפנים, ודבר זה ביום הכפורים אשר היה לו עינוי נפש, הוא הסרת הגוף הגשמי, ונכנס במחיצה שהוא על הגשמי, הוצרך הזאות אחת למעלה ושבע למטה". ובבאר הגולה באר הששי [שנה:] כתב: "הכהן הגדול משמש בשמונה בגדים כידוע [יומא עא:], ומזה תדע כי מעלת הכהנים הגדולים מספר זה" [ראה למעלה פכ"ח הערה 51, ופמ"ז הערה 221].
(28) פירוש - הנס גורם שכבוד ה' יתגלה בעולם במה שהוא נבדל מן הטבע, והכבוד הוא המלבוש, וכמו שכתב למעלה [לאחר ציון 16] "הכבוד יקרא 'חלוק' גם כן". ומה שכתב כאן "ולפיכך מלבישין אותו התחתונים גם כן חלוק של תפארת", לכאורה כוונתו היא שבנוסף לשבח שהתחתונים משבחים את הקב"ה, הם גם כן מלבישין את הקב"ה בחלוק של תפארת.
(29) במדרש [ילקו"ש ח"א המשך רמז רמא] שהביא למעלה [לאחר ציון 9] לא נזכר חורבן הבית, אלא אמרו "וכיון שחטאו ישראל קרעוֹ, שנאמר [איכה ב, יז] 'בצע אמרתו'". אך מקורו מהזוה"ק [ח"א סא:], שאמרו שם "'בצע אמרתו' דבזע פורפירא דיליה... ביומא דאתחריב בי מקדשא בזע לה, בגין דהאי פורפירא איהי יקרא דיליה ותיקונא דיליה, ובזע ליה... תא חזי מן יומא דאתבני בי מקדשא הוה קב"ה מסתכל ביה וחביב עליה סגי, והוה דחיל עלייהו דישראל דיחטון ויחרב בי מקדשא... לבתר דגרמו חובין וארגיזו קמי מלכא, אתחרב בי מקדשא, ובזע ההוא פורפירא, היינו דכתיב 'עשה ה' אשר זמם בצע אמרתו וגו''".
(30) דברים אלו יובנו היטב על פי דבריו בנצח ישראל פכ"ו [תקמו.], שכתב: "מאחר כי הוא יתברך ויתעלה 'אלקי עולם' נקרא [ישעיה מ, כח], ואיך אפשר לומר כן, מאחר כי בית המקדש הוא עיקר פאר העולם, אם כן לא היה ראוי שיהיה שמו יתברך נקרא על העולם לומר 'אלקי עולם' כאשר בית המקדש חרב בעונינו" [הובא למעלה פ"ח הערה 314]. והביאור שבית המקדש הוא "עיקר פאר העולם" הוא בצירוף שני יסודות; (א) דבריו למעלה [לאחר ציון 18]: "כי אין כבוד יותר מזה כאשר הוא נבדל מן כל צירוף ויחוס גשמי, שהגשמי או אשר מצורף אל הגשם, אין בו תפארת, כי יש בו עכירות וגסות גשמי". ולמעלה בהקדמה שלישית [קלד:] כתב: "ונקרא זה 'תפארת', כי כל נבדל הוא מפואר, לפי שמסולק ממנו עכירות הגשמי". ובהמשך ההקדמה שם [קנג:] כתב: "כי התפארת הוא ענין נבדל ואינו גשמי". (ב) בנתיב התורה פי"ד [תקנא.] כתב: "כי בית המקדש עלוי העולם הזה ממדריגה הגשמית אל מדריגה העליונה הנבדלת. כי כאשר לא היה בית המקדש בעולם, נקרא העולם הזה עולם גשמי לגמרי, שאין כאן קדושה נבדלת. אבל על ידי בית המקדש מתעלה העולם הזה אל מדריגה יותר עליונה, הוא המדריגה האלקית הנבדלת, כי בית המקדש היה בית קדוש אלקי" [ראה למעלה פנ"ט הערה 15, וש"נ, להלן פ"ע הערות 29, 177, ופע"א הערה 14]. לכך ברי הוא שבהעדר בית המקדש בעולם חוזר העולם לגשמיותו, ואין בו תפארת. וראה להלן הערה 33 מה שנתעורר על זה.
(31) מה שכתב "הוד הבית" מבואר על פי דברי חכמים [ברכות נח.] "'וההוד' [דהי"א כט, יא], זו בית המקדש". ולמעלה בהקדמה שלישית [קנה:] כתב: "נקרא בית המקדש 'הוד', לפי ששם הודו של הקב"ה... ומצד ההוד של השם יתברך היה בית המקדש, שבו הודו של השם יתברך", וראה שם הערות 140, 147 בביאור הדבר. ובדר"ח פ"ה מ"ה [קסט:] כתב: "הוד ויופי בית המקדש". וראה להלן פע"א הערה 35.
(32) ופירש רש"י [דברים כו, יז] "האמרת והאמירך... והוא לשון תפארת, כמו [תהלים צד, ד] 'יתאמרו כל פועלי און'". ורש"י [תהלים שם] כתב: "יתאמרו - ישתבחו, כמו 'האמרת' ו'האמירך'". וכן להלן [ציון 63] הזכיר פסוק זה בקצרה.
(33) לשונו למעלה פמ"ז [תקכה.]: "'ואנוהו' [שמות טו, ב], אבנה לו מקדש, שנאמר [ירמיה י, כה] 'ואת נוהו השמו'. ובאור זה כמו שאמרנו, כי הבית הקדוש הזה, שהוא נאה והדר, ובית הדר ראוי למלך הדר, וזהו 'ואנוהו'". ובהמשך הפרק [תקסח:] כתב: "כי הוא יתברך אחר שהביאם אל הר נחלתו, אל מקדש ה' אשר כוננו ידיך, אז השם יתברך נקרא 'מלך', כי מלכותו בבית המקדש בפרט", ושם הערה 582. וצריך להבין, הרי עד כה הזכיר כמה פעמים את התפארת שבאה מהתחתונים, ולא תלה זאת בבית המקדש, ואילו כאן כתב "שהתפארת שהיה לו מן התחתונים הוא בית המקדש". זאת ועוד, הרי ישראל הלבישו את הקב"ה בחלוק תפארת כשאמרו את שירת הים ["אז ישיר"], ואז עדיין לא היה משכן ובית המקדש בעולם. וכיצד ניתן לומר "שהתפארת שהיה לו מן התחתונים הוא בית המקדש", ולכך "כשחרב הבית בתחתונים, שאז אין כבוד ותפארת בתחתונים, שכבר חרב הוד הבית" [לשונו למעלה לאחר ציון 28], דהתפארת שהיתה בשירת הים לאן נעלמה. ויש לומר, שאכן קודם שהיה בית המקדש בעולם היה להקב"ה חלוק תפארת מהתחתונים [מחמת שירת הים]. אך לאחר שנבנה הבית, היתה בכך עליית מדריגה גדולה בתפארת מהתחתונים [בדמות בית המקדש המורה בגלוי על תפארת הקב"ה בעולם]. משל למה הדבר דומה; למלך שבתחילה נתפאר בכלי כסף שיש לו, ולאחר מכן רכש כלי זהב, ומתפאר מעתה בכלי זהב שיש לו. אם ינטלו מהמלך כלי הזהב, שוב אינו יכול לחזור ולהתפאר בכלי כסף שנשארו אצלו, משום שבהסתלק המדריגה הגדולה, אין כאן חזרה למדריגה שקדמה לה, אלא ביטול גמור לתפארת המלך. דוגמה לדבר נמצאת בדברי הפחד יצחק פסח, מאמר נג, שכתב: "אף על פי שבין שעבוד מצרים ובין ביאת הארץ היתה דרגת בינתיים של תקופה ללא שעבוד וללא ארץ [במדבר], מכל מקום לא יתכן מצב כזה של דרגת בינתיים רק בשעת התהוות הענינים, אבל לאחר מכאן שוב אין מקום למצב זה, והפסד מדרגת קדושת הארץ כוללת בתוכה חזרה אל מצב שעבוד זרים. אמנם הכניסה לארץ היתה מן המדבר, אבל כשהארץ מקיאה, אין היא מקיאה חזרה אל המדבר, אלא שהיא מקיאה אל ארץ העמים... דדרגת הבינתיים של שעת ההתהוות נעלמת היא לאחר ההתהוות. והרי זה דוגמת מצב האירוסין בקניני אישות, שאף על פי שבין מדרגת פנויה ברשות עצמה ובין מדרגת הנשואה בבית הבעל ישנה מדרגה של האירוסין, מכל מקום לא יתכן כי לאחר הנישואין תתגרש רק מן המדרגה הנוספת של נשואה בבית בעלה, ותשאר במדרגת ארוסה כמו שהיתה לפני שנכנסה לביתו של הבעל. אין אנו אומרים כי על ידי השילוחין מבית הבעל תפסיד רק את מדרגת הכניסה לבית הבעל, ותחזור לכמות שהיתה לפני הכניסה לבית הבעל, שהיה אז עליה תורת ארוסה, אלא שהשלוחין מבית הבעל שוללים ממנה גם את המדרגה של קודם הכניסה לבית הבעל, והרי הם מחזירים אותה למצב של פנויה. והיינו משום שאף על פי שהנשואין והאירוסין שתי מדרגות הן, מכל מקום אין זה אלא בנוגע להתהוות הנשואין, אבל לאחר הנשואין הרי מדרגת האירוסין נכללת היא במדרגת הנשואין, ושוב אי אפשר להפריד ביניהן, וביטול הנשואין כולל בתוכו גם את ביטול האירוסין". והוא הדין לנידון דידן; אמנם לפני בנין בית המקדש היתה שירת הים ["אז ישיר"] התפארת העולה מהתחתונים. אך לאחר שנבנה בית המקדש, נעשה בית המקדש לתפארת העולה מהתחתונים. ולכשנחרב הבית, שוב אין אנו חוזרים לתפארת שקדמה לבית, אלא תפארת התחתונים נתבטלה לגמרי.
(34) יש להעיר, כי למעלה פכ"ח [תע:] כתב: "'בצע אמרתו' הוא לשון דבור". ואילו כאן מבאר ש"אמרתו" הוא בגד מפואר. אך כבר נתבאר למעלה כי כשם ש"הדיבור הוא גמר צורת האדם וסופו... כן האמרא הוא תכלית וסוף צורת הבגד" [לשונו שם (תע.)]. לכך תיבת "אמרא" משמשת לדיבור ולשפת הבגד. וראה שם הערה 58. זאת ועוד, שהפחד יצחק שבועות מאמר ד כתב: "כדרך שמצאנו שבזמני קודש יש לגוף בגדים מיוחדים, כמו כן יש לה להנפש לבושים מיוחדים למחשבות קודש, כי על כן המלה הנה לבוש המחשבה".
(35) לא מצאתי שביאר את כוונתו בשאר ספריו. ובשל"ה מסכת פסחים [דרוש ג' לשבת הגדול שחל בפרשת מצורע (מג)] ביאר מדרש זה באופן נסתר, עיי"ש.
(36) הסובר ש"ברכת השיר" היא "יהללוך" [פסחים קיח.], וכמובא בתחילת הפרק.
(37) לשון המשנה [סוכה לח.] "מקום שנהגו... לברך, יברך", ופירושו שמקום שנהגו לברך ברכת "יהללוך" אחרי ההלל, יברך אחריו [מאירי שם], וכמבואר בגמרא [סוכה לט.] שהכוונה לברכה שאחרי ההלל, ולא לברכה שלפני ההלל.
(38) כן העירו המאירי [סוכה לח.] ריטב"א [סוכה לט., ובתחילת פירושו להגש"פ], ור"ן [פסחים כו. בדפי הרי"ף].
(39) כן כתבו תוספות [פסחים קיח. ד"ה מאי]: "וקא משמע לן דאפילו במקום שלא נהגו לברך אחריו, בלילי פסח צריך לברך, דאי נהגו פשיטא". וממלים אלו ["ואחר שגמר ההלל יש לו לומר שיר"] בפשטות משמע שההלל עצמו אינו מדין שירה, אלא לאחר שגמר הלל אז "יש לו לומר שיר". אמנם להלן בשלהי הפרק [לאחר ציון 225] כתב: "ברכת השיר שייך אל הלל, שהוא שיר, כדלעיל" [כוונתו לדבריו כאן, וכמצויין להלן הערה 226]. הרי שההלל עצמו נקרא "שיר". ואם כן כוונתו כאן היא להיפך; הואיל וההלל הוא "שיר", יש להצמיד אליו את ברכת השיר. וכן למעלה פס"א הערה 1 הובאה דעת הסוברים שההלל שאומרים בהגדה הוא מדין הלל של שירה. וכן היא דעת רי"ץ גיאת ח"ב הלכות הלל [עמודים ב וג בשם רב האי גאון], מהר"ם חלאווה [פסחים קיח.] ר"ן [פסחים כו: בדפי הרי"ף], וארחות חיים ליל פסח סימן כא. וראה להלן הערה 248. והפחד יצחק [פסח מאמר יא] הביא את דברי המהר"ל הללו, וכתב עליהם: "אכתי עלינו לדעת את מקור הדברים דיש בליל ט"ו חיוב דאמירת שירה נוסף על קריאת ההלל. והנה בירושלמי ערבי פסחים [פסחים פ"י ה"ו] מקשה, דאמאי המתינו ישראל באמירת שירה עד קריעת ים סוף, ולא אמרו תיכף בשעת היציאה ממצרים. ומתרץ, דעדיין לא היתה אז גמר גאולתם. ויעויין ברמב"ן על התורה [שמות יד, יג] שכתב דהך לאו ד'לא תוסיפו לראותם עוד עד עולם' [שם] שאמר משה לישראל על הים, נאמר לו למשה מקודם. באופן דאחר כך באמת נתברר להם לישראל שתיכף בשעת היציאה היתה גמר גאולתם, אלא שבשעת היציאה עצמה עדיין לא היה דבר זה מבורר. ולכן נראה... דמשירת הים באמת נשאר חיוב לדורות, אלא דלדורות נשתנה זמנה של שירה זו משביעי לפסח לליל ט"ו, מכיון דאנן ידעינן דבאמת תיכף בליל היציאה היתה גמר גאולתם. וחיובא לדורות של שירה זו באמת מבואר במתניתין דערבי פסחים דשתיית הכוס הוא על ברכת השיר, דלפי דברי המהר"ל הוא חידוש מיוחד בהלל דליל פסח, דאמירת 'יהללוך' נוהג בו מעיקר הדין, ולא רק בתור נוסח שלפני החתימה". וראה למעלה פס"ד הערה 408, והערה הבאה.
(40) ולכך הוא נקרא "ברכת השיר", וראה להלן הערה 68. ולפי דבריו לא יקשה על רב יהודה מה שהרשב"ם ביאר את הכרחו של רבי יוחנן [פסחים קיח.], שכתב: "ורבי יוחנן אמר נשמת כל חי - אף 'נשמת', דהיינו ברכת השיר דמתניתין, דאילו 'יהללוך' אנו אומרים בכל יום שאומרים בו את ההלל, ומאי שנא ליל פסח דנקט, אם לא להוסיף עוד ברכה אחרת" [הובא למעלה הערה 3, ולהלן הערה 53]. ורב יהודה ישיב על כך שהרבותא בליל פסח היא ש"יהללוך" נאמרת כחובת שירה, לעומת שאר ימים שאומרים בהם ההלל.
(41) נראה שכוונתו לבאר מדוע סיום הברכה היא כך, ולא מסיימים ב"מלך מהולל בתשבחות", כפי שמסיימים ב"יהללוך". ועל כך מבאר שהואיל ו"ישתבח" הוא הסיום ל"נשמת" שהיא "ברכת השיר", לכך יש לסיים ב"הבוחר בשירי זמרה". מה שאין כן בסיום "יהללוך", שהוא גם סיום להלל, לכך מסיימים ב"מלך מהולל בתשבחות" [ראה להלן ציונים 45, 46, 57].
(42) תיבת "בסדר" אינה מובנת כאן כ"כ. ודע, שמצוי ש"נשמת" נקראת "סדר נשמת" [ראה מכתם לדוד או"ח סימן יג].
(43) לאחר ציון 25. וכן חזר וכתב להלן [ציון 66].
(44) כי בשניהם יש שמונה שבחים כנגד תיבת "אז".
(45) כפי שחותמין אמירת הלל במשך כל השנה. וראה בסמוך הערה 49.
(46) ואין צורך לומר גם "נשמת".
(47) לכאורה כוונתו לדבריו בפסחים פ"י סימן לב. וראה הערה הבאה.
(48) לשון הטור [או"ח סימן תפ]: "והרב רבי חיים כהן לא היה חותם ביהללוך 'בא"י וכו'', אלא היה אומר עד 'כי מעולם ועד עולם אתה אל', והיה אומר הלל הגדול ו'נשמת כל חי', וחותם. כי למה יחתום ב' פעמים בענין אחד. וכן היה נוהג אדוני אבי הרא"ש ז"ל". אמנם הרא"ש [פסחים פ"י סימן לב] הביא כמה דעות, וסיים בדברי רבי חיים הכהן, ולא מוכח מדבריו שהכריע כרבי חיים כהן, וכלשונו: "מאי 'ברכת השיר', רב יהודה אומר 'יהללוך'... רבי יוחנן אומר 'נשמת כל חי'. כתב רב אלפס דמנהגא דעלמא כרב יהודה. ורשב"ם פירש דעבדינן כתרווייהו, וחותמין בהלל 'ברוך אתה ה' מלך מהולל בתשבחות'. ואומר הלל הגדול ו'נשמת', וחותמין שנית 'ברוך אתה ה' מלך מהולל בתשבחות'. והרב רבי חיים כהן לא היה חותם ב'יהללוך' 'ברוך אתה ה' מלך מהולל בתשבחות', כיון דבעי למיחתם בסוף 'ישתבח', דשתי חתימות בחד גוונא למה לי". הרי שלא הכריע בדבר. ואף הטור שהביא את דעת הרא"ש שהכריע כן, למד כן משום ש"כן היה נוהג אדוני אבי הרא"ש ז"ל", ולא כתב שכן כתב הרא"ש. אמנם ב"קיצור פסקי הרא"ש" אות לב נכתב: "על כוס רביעי גומר ההלל, ולא יברך, ואומר 'יהללוך' ואינו חותם, ואומר הלל הגדול ו'נשמת', וחותם 'בא"י מלך מהולל בתשבחות'". וכן כתב הרא"ש בשו"ת שלו [כלל יד סימן ו]: "מי שרגיל לומר 'נשמת כל חי' לא יחתום ב'יהללוך', אלא אומר כל 'יהללוך' עד 'אתה אל', וחותם ב'נשמת כל חי', דלמה יחתום פעמיים בברכה אחת" [הביאו הב"י או"ח סימן תפו].
(49) לשון הרמב"ם [הלכות חנוכה פ"ג ה"י]: "כל יום שגומרין בו את ההלל מברך לפניו, ומקום שנהגו לברך אחריו, מברך. כיצד מברך, 'יהללוך ה' אלקינו כל מעשיך... ומעולם ועד עולם אתה האל, ברוך אתה ה' המלך המהולל המשובח המפואר חי וקיים תמיד ימלוך לעולם ועד'".
(50) פירוש - אם בליל ט"ו אין חותמין לאחר שאומרים "יהללוך", וכפי שסוברים הרא"ש הטור ורבי חיים הכהן.
(51) כן כתבו התוספות [פסחים קיח. ד"ה רבי]: "ורבינו חיים הכהן לא היה חותם ב'יהללוך', כי אם ב'נשמת', משום דלישנא ד'ברכת השיר' משמע חדא ברכה".
(52) הולך לבאר שנהי ש"ברכת השיר" מורה על ברכה אחת בלבד, אך הואיל ולריו"ח במשנה איירי רק ב"נשמת" [ולא ב"יהללוך"], אין בכך לאפוקי מחתימה אחר "יהללוך", כי במשנה לא דובר כלל על "יהללוך" עד שתדייק מלשון היחיד של "ברכת השיר" לאפוקי חתימה אחר "יהללוך", וכמו שמבאר והולך.
(53) כן כתב הרשב"ם [פסחים קיח.]: "ורבי יוחנן אמר נשמת כל חי - אף 'נשמת', דהיינו ברכת השיר דמתניתין, דאילו 'יהללוך' אנו אומרים בכל יום שאומרים בו את ההלל, ומאי שנא ליל פסח דנקט, אם לא להוסיף עוד ברכה אחרת" [הובא למעלה הערות 3, 41].
(54) לשון תוספות [פסחים קיח. ד"ה רבי יוחנן]: "רבי יוחנן אמר נשמת כל חי - נראה הכי פירושא, אף 'נשמת כל חי' אחר 'יהללוך', דאי לא תימא הכי, אנן כמאן עבדינן. וקורא 'נשמת כל חי' 'ברכת השיר', לפי שבשבתות אומרים אותו אחר פסוקי דזמרה".
(55) האם ההלכה כרב יהודה או כרבי יוחנן. וכותב כן כנגד לשון הטור [או"ח סימן תפ], שכתב: "רשב"ם כתב [אינו ברשב"ם שלפנינו] כיון דלא אתמר הלכתא לא כמר ולא כמר, עבדינן כתרווייהו, וחותמין בהלל 'בא"י מלך מהולל בתשבחות', ואומר הלל הגדול ו'נשמת', וחותם 'בא"י מלך מהולל בתשבחות'" [הובא למעלה הערה 4]. והב"י [או"ח סוף סימן תפו] כתב: "לאפוקי נפשין מספיקא שמעתי בשם מהר"ר מאיר ן' עראמה ז"ל שגומר את ההלל ואינו אומר 'יהללוך' כלל. ואחר גמר הלל אומר הלל הגדול ו'נשמת כל חי' ו'ישתבח', עד 'ומעולם עד עולם אתה אל', ואז יאמר 'יהללוך' עד מלך מהולל בתשבחות. וייטבו בעיני דבריו לצאת ידי ספק, ואע"פ שאינו ממש כמו שכתבו הפוסקים, מכל מקום כיון דנפקי בהכי מידי ספיקא שפיר דמי".
(56) שאין אומרים "נשמת", אלא רק "יהללוך".
(57) לא מצאתי חבר למהר"ל שיחתום ב"יהללוך", ויאמר "ישתבח" ללא חתימה. ובפרי מגדים [אשל אברהם או"ח סימן תפ ס"ק ב] הביא ארבע שיטות בזה; (א) הרשב"ם סובר לומר אחר הלל "יהללוך" עם הברכה, ואחר "נשמת" לומר "ישתבח", ומסיים "מלך מהולל בתשבחות". (ב) רבינו חיים כהן והרא"ש סוברים שאחר הלל אומר "יהללוך" בלא ברכה, ואחר "נשמת" ו"ישתבח" לסיים בברכה "מלך מהולל בתשבחות". (ג) המגן אברהם [סימן תפ ס"ק ב] והחק יעקב [שם ס"ק ד] סוברים שאחר הלל אומר "יהללוך" בלא ברכה, ואחר "נשמת" ו"ישתבח" לסיים בברכה "הבוחר בשירי זמרה". (ד) הב"י בשם ה"ר מאיר ן' ערמאה סובר שאחר הלל יאמר "נשמת" ו"ישתבח" עד "מעתה ועד עולם", ואחר כך יאמר "יהללוך" עם ברכה. וכן פסק בשו"ע [או"ח סימן תפ ס"א].
(58) דברים אלו קשים טובא במה שכתב "שפסק כרב יהודה לומר 'ישתבח'", הרי רב יהודה סובר שיש לומר "יהללוך", ולא "נשמת" [המסתיים ב"ישתבח"]. ולמעלה בסמוך כתב: "אין לו לחתום בישתבח 'ברוך אתה ה' וכו'', דשמא הלכתא כרב יהודה". וכיצד כתב בתוך כדי דיבור את ההפך "שפסק כרב יהודה לומר 'ישתבח'". ולשון הרי"ף [פסחים כו: בדפי הרי"ף] הוא: "ומנהגא דעלמא כרב יהודה בברכת השיר", ולא הזכיר כלל שיש לומר "ישתבח". וכן להלן [לאחר ציון 209] כתב: "רב אלפס פסק 'ברכת השיר' כרב יהודה, ואין צריך לומר 'נשמת' כלל, ועל כוס חמישי יאמר הלל הגדול". ואם אינו אומר "נשמת", מהיכי תיתי יאמר "ישתבח", שהוא הסיום ל"נשמת". והדברים סתומים. והנה אחד מגדולי הדור שלפנינו [האדמו"ר מצאנז זצ"ל בספרו דברי יציב (אורח חיים ח"ב סוף סימן ריב)] הביא דברי המהר"ל האלו, וכתב: "לפום ריהטא אין פשר לדברים אלו, שהרי הרי"ף פסק כרב יהודה דרק [לומר] 'יהללוך'. ואולי יש להעמיס בכוונתו שהביא ראיה מדברי הרי"ף שפסק כרב יהודה, ואפילו הכי שותה כוס חמישי ומוסיף ואומר הלל הגדול [כך גירסת הרי"ף, וכמבואר להלן הערה 75]. ויש לסמוך על זה לומר דשרי להוסיף בכל פעם, אף אליבא דרב יהודה". אך עדיין קשה, איך ניתן לחתום ב"ישתבח", כאשר למעלה כתב שאין לעשות כן "דשמא הלכתא כרב יהודה". והנה בקובץ מוריה [שנה יד, גליון ג-ד, סיון תשמ"ה, במאמרו של הרב אברהם בנדיקט, עמוד קז] ג"כ עמד על קושי זה, וכתב: "לשון המהר"ל הוא 'ואם כן בין לרב יהודה ובין לרבי יוחנן ראוי שיהיה חותמין ב'יהללוך', כמו אחר ההלל. ולפי הנראה אם באנו לחוש לספיקא, אין לו לחתום 'ברוך אתה ה' וכו'', דשמא הלכתא כרב יהודה. אבל ב'יהללוך' הכל מודים, כמו שפירשו התוספות גם כן'. הרי מבואר ברור בדבריו שלא חותמים בישתבח במילים 'ברוך אתה ה''. ומה שכתב לאחר מכן שכדאי הוא רב אלפס להחזיק במנהג שנוהגים לחתום ב'ישתבח', כונתו עד 'ברוך אתה ה'', כלומר לחתום אחר 'נשמת' ב'ישתבח', ולהזכיר ט"ו השבחים הכלולים בו, כמו שבאר טעם הדבר, עיין שם. וכן נראה מדבריו להלן לגבי איך ינהג מי שלא עושה כוס תמישי, שכתב [להלן לאחר ציון 229] 'יאמר הלל ויחתום ב'יהללוך', ואחר כך 'נשמת', ואחר כך הלל הגדול". א"כ "לחתום ב'ישתבח'" [לשונו כאן] אינו סותר ל"אין לו לחתום בישתבח 'ברוך אתה ה' וכו''" [לשונו למעלה], כי החתימה ב"ישתבח" אינה כוללת "ברוך אתה ה'". ודו"ק.
(59) פירוש - ב"ישתבח" יש חמשה עשר שבחים, וכמו שמפרט והולך.
(60) אודות שיש ב"ישתבח" חמשה עשר שבחים, כן כתב המגן אברהם ריש סימן נג, וכלשונו: "כל הט"ו שבחים שבישתבח מן 'שיר ושבחה וכו'' עד 'מעתה [ועד עולם]' יאמר בנשימה אחת". אך במעשה רב לגר"א [אות לא] כתב: "אין לומר הי"ג שבחים בנשימה אחת, רק שלא יפסיק ביניהם בדיבור חס ושלום". ובלקוטי הגר"א שם [אות ח] נכתב: "יזהר מאד שיאמר י"ג שבחים שבישתבח מן 'שיר ושבחה' עד 'ומלכות' בלא הפסק, אבל אין צריך שיאמר בנשימה אחת. כן משמע בזוהר תרומה [דף קלב. (מנה שלשה עשר שבחים כנגד שלש עשרה מדות של רחמים)]". וכן הוא בחיי אדם [כלל יח סעיף ד] בשם הגר"א. נמצא שלגר"א שני השבחים האחרונים שמנה המהר"ל ["ברכות והודאות"] אינם נכללים במספר השבחים.
(61) שמונה השבחים הללו הם: "יודו ויברכו וישבחו ויפארו וירוממו ויעריצו ויקדישו וימליכו". וכן כתב למעלה [לאחר ציון 21], ובסמוך [ציון 65].
(62) "אבל הט"ו שבחים ב'ישתבח' אינם נאמרים על האדם, רק עליו יתברך 'כי לך נאה שיר ושבחה'" [לשונו למעלה לאחר ציון 22].
(63) כפי שביאר למעלה [מציון 25 ואילך].
(64) פירוש - בחתימה [כוונתו כאן לסוף הדבר (אמירת "יהללוך"), לא לחתימת הברכה] יש יותר שבח ממה שנאמר לפני החתימה. ואמרו [ברכות מט.] "פתח בחדא וסיים בתרתי", הרי שיש להרבות שבחים בסיום. ובכלליות קבע שכל סוף הוא כפול, וכמו שכתב להלן פס"ט [לאחר ציון 79]: "ספר החמישי משנה תורה, כי כל השלמה וסוף כפול. ודבר זה ידוע, כי כל סוף יש לו כפילות". וראה למעלה פל"ג הערה 49, ולהלן פס"ט הערה 81.
(65) למעלה [לאחר ציון 21], וראה למעלה הערה 61.
(66) "ונזכר גם כן שמונה שבחים בנשמת בסדר 'הן הם יודו ויברכו וישבחו ויפארו וירוממו ויעריצו ויקדישו וימליכו', כי ראוי להיות בשיר אלו שמונה שבחים, כמנין 'אז'" [לשונו למעלה לאחר ציון 42].
(67) ניתן להטעים זאת על פי דבריו למעלה ר"פ נט [שמא., בביאור חמש עשרה המעלות שהובאו בהגש"פ ב"כמה מעלות טובות"], וז"ל: "והוא נגד שם י"ה שעולה חמשה עשר במספר. וזה כי בשם י"ה ברא בו שני עולמים, העולם הזה והעולם הבא, שנאמר [ישעיה כו, ד] 'כי ביה ה' צור עולמים' [מנחות כט:]. ומאחר שבשם הקדוש הזה ברא שני עולמים, תוכל לדעת כי שעור המעלות מגיעים עד חמשה עשר, ולא יותר, כי בכח השם הזה ברא הכל, לפיכך עלוי העולם עד חמשה עשר... נגד השם שבו ברא הכל". לכך ישנם חמשה עשר שבחים גם כן, כי אע"פ שמדובר בשבח שהוא מצד הקב"ה, אך מ"מ שבחיו יתברך נספרים ונמנים כפי תפיסת בני אדם, המשיגים את העולם הזה והעולם הבא, ולכך מנין שבחיו של הקב"ה הוא ט"ו, כנגד שם "י-ה". וכן כתב בח"א לשבת קלג: [א, עא:]: "השם יתברך נגלה לאדם כפי מה שהוא האדם. כמו שאמרו במדרש [תנחומא ישן יתרו טז] אמר רבי חמא בר אבא, לפי כל עסק ועסק, ולפי כל דבר ודבר נראה להם [הקב"ה]; בים כגבור עושה מלחמה. ונראה להם בסיני כסופר מלמד תורה. ונראה להם בימי שלמה כפי מעשיהן, [שיה"ש ה, טו] 'מראהו כלבנון בחור כארזים'... הרי כי השם יתברך נראה לישראל לפי מעשיהם ועניניהם... וכפי מעשיהם של ישראל נראה השם יתברך" [ראה למעלה הקדמה שניה הערה 126, פכ"ג הערה 107, פמ"ז הערה 379, ופס"ד הערה 153]. זאת ועוד; בנתיב העבודה פ"ו [א, צד.] ביאר שט"ו "הללויה" המוזכרים באופנים שונים [בפסוקי דזמרה] הם כנגד שם י"ה [ראה למעלה פנ"ט הערה 13]. וברי הוא ששבחיו של מקום שייכים לאמירת "הללויה"; לכך כשם שמספר "הללויה" הוא ט"ו, כנגד שם י"ה, כך מספר שבחיו הוא ט"ו, כנגד שם י"ה.
(68) פירוש - בין לרב יהודה ובין לרבי יוחנן [שנחלקו ב"מאי ברכת השיר" (פסחים קיח.), וכמובא למעלה בתחילת הפרק] יש חובה בליל ט"ו ניסן לומר שיר [בנוסף לחיוב של אמירת הלל]. ולמעלה [לאחר ציון 38] כתב: "קראו 'ברכת השיר' במתניתין לומר אף על גב דבשאר דוכתי אין חייב לומר 'יהללוך', כאן בליל פסח חייב לומר 'יהללוך', משום שיש לומר שירה. והיינו דקאמר 'ברכת השיר', ואחר שגמר ההלל יש לו לומר שיר. וסבירא ליה לרב יהודה שיוצא ב'יהללוך' במה שיש לו לומר שיר. ורבי יוחנן אמר 'נשמת כל חי תברך את שמך ה' אלקינו' זהו השיר שיאמר".
(69) כמו שנאמר [ישעיה סג, ז] "חסדי ה' אזכיר תהלות ה' כעל כל אשר גמלנו ה' ורב טוב לבית ישראל אשר גמלם כרחמיו וכרוב חסדיו", ופסוק זה הוא אחד מהמקורות שצריך אדם ליתן שבח והודייה על מעשה הנס [מדרש הגדול פרשת בא, ועיין מילואים לתורה שלמה כרך יא סימן כה, וכרך יב סימן יב]. וכן נאמר [תהלים קיז, א-ב] "הללו את ה' כל גוים וגו' כי גבר עלינו חסדו", ואמרו חכמים [פסחים קיח:] "אומות העולם מאי עבידתייהו, הכי קאמר, 'הללו את ה' כל גוים' אגבורות ונפלאות דעביד בהדייהו, כל שכן אנו ד'גבר עלינו חסדו'". ולמעלה פס"א [תצב.] כתב: "עיקר הדבר שאנו אומרים הלל משום שאנו באים לזכור חסדו של הקב"ה". ולמעלה פס"ד [לאחר ציון 107] כתב: "במזמור [תהילים פרק קלה] 'הללו עבדי ה'' זכר גם 'בית הלוי ברכו את ה'' [שם פסוק כ], אבל בכל ההלל לא זכר בית הלוי. והטעם מפני כי כל ההלל על החסד והטוב שהקב"ה עושה עם ישראל, ומפני שהלוים דבקים במדת הדין, ולא יבא מזאת המדה החסד והטוב, לכך בכל ההלל לא נזכר כלל 'בית הלוי'" [ראה למעלה פס"א הערה 113, ופס"ד הערה 110].
(70) כן עולה ממה שאומרים התפילת ערבית "המעביר בניו בין גזרי ים סוף את רודפיהם ואת שונאיהם בתהומות טבע, וראו בניו גבורתו שבחו והודו לשמו, ומלכותו ברצון קבלו עליהם משה ובני ישראל לך ענו שירה וכו'". הרי על ראיית הגבורות ["וראו בניו גבורתו"] נאמרה שירת הים. ואודות שיש חילוק בין הטוב והחסד לבין הגבורה, הנה למעלה פס"ד [לאחר ציון 258] ביאר שישראל מהללים את ה' על הטוב שנעשה להם, והאומות משבחות את ה' על הגבורות שעשה לישראל. ושם [בהערה 263] הובאו דברי מרן הגרי"ז [הנמצאים בעמק ברכה (עמוד קכג:)], וז"ל: "הנה מצינו דאיכא ב' מיני ברכות; ברכת הודאה על טובות השם, כגון ברכת 'הטוב והמטיב' [ברכות מו.]. וגם ברכת שבח על גבורות ה', כגון ברכת 'עושה מעשה בראשית' [ברכות נט.] וכיו"ב. וזהו דקאמר, דכשהשם עושה ניסים לישראל, וכולם מכירין גבורותיו של הקב"ה, אז כולם חייבין להלל; אומות העולם חייבין להלל בברכת שבח על גבורות ה' דחזיתו שעשה לי, וכל שכן אנן דחייבין נמי בברכת הודאה על חסדיו וטובותיו". וצריך ביאור, מדוע המושג של "שירה" קשור לגבורה דייקא. ונראה, כי השירה מיוחדת למדת דין, וכמו שכתב בנצח ישראל פכ"ג [תצה:]: "כי השיר הוא מיוחס למדת הדין, שהרי הלוים היו משוררים דוקא [ערכין יא.], ודבר זה ידוע למשכילים... ולכך אמר שם במשנה [סוטה מח.] משבטלה סנהדרין בטל השיר מבית המשתאות. שכאשר היו הסנהדרין יושבין ודנין, היה נמצא מדת הדין בעולם, וראוי גם כן שיהיה השיר בעולם, המיוחס למדת הדין. אבל כאשר בטלה סנהדרין, ואין מדת הדין עם בני אדם, ולכך אין ראוי להיות השירה נמצא אצלם, כי כל שירה הוא מצד מדת הדין". וכן הוא בנתיב הליצנות פ"א [ב, ריח:] ובח"א לסוטה מח. [ב, פז:] אות באות. לכך מובן הטעם שהשירה נאמרת על גבורות ה'. ודו"ק. ויש להעיר מדבריו למעלה פמ"ז [תקכח.], שכתב: "פסוקים אלו, דהיינו [שמות טו, א] 'אשירה לה' כי גאה גאה סוס ורוכבו רמה בים', השני [שם פסוק ב] 'עזי וזמרת י-ה ויהי לי לישועה'... הם התחלת השירה, לומר מאיזה טעם יתנו שירה להקב"ה. בפסוק ראשון אמרו שעשה הקב"ה גבורה, והיה מתגאה על גאים, ולכך ראוי לתת לו השירה. ואחר כך אמר, בזה שעשה גבורות לא היה כאן שבח והודאה, שאין שבח והודאה רק בדבר הטוב שפעל, ובשביל ש'סוס ורוכבו רמה בים', ולא היה מגיע טוב לאחד, אין כאן שירה, כי מי יתן שירה [כ]שלא הגיע טוב לאחד. ועל זה אמר 'עזי וזמרת יה ויהי לי לישועה', כי הוא לי לישועה תמידית". ומשם משמע ששירה נאמרת רק על גבורות שהביאו גם לטובה וחסד, ולא על גבורות לחוד. ואילו כאן מבאר ששירה נאמרת על הגבורות, לעומת הלל שנאמר על החסד והטוב, ומכך משמע שהשירה נאמרת על גבורות לחוד. ויש לומר, שששירה מצד עצמה אינה יכולה להאמר על גבורות ה' מבלי שתצמח מכך טובה לאדם, וראיה לכך, שנאמר [דברים כו, יא] "ושמחת בכל הטוב", ודרשו בסיפרי [שם] "זה השיר". ובגמרא [ערכין יא.] אמרו "מנין לביכורים שטעונין שירה ["שאומרים (תהלים ל, ב) 'ארוממך ה' כי דליתני'" (רש"י שם)], אתיא 'טוב' 'טוב' מהכא". ופירש רש"י [שם] "כתיב הכא 'בכל הטוב', וכתיב בשירה [דברים כח, מז] 'בשמחה ובטוב לבב מרוב כל'". הרי שתיבת "טוב" מורה על שירה, לכך לא תתכן אמירת שירה ללא קבלת טובה. והרא"ש כתב [ברכות פ"ט סימן טו] "שאלו לרבי יצחק הלוי ז"ל, למה מברכין על שינוי יין 'הטוב והמטיב' [ברכות נט:], ועל שינוי לחם אין מברכין. והשיב... דלא אשכחן שירה אלא על היין, כדאמרינן לעיל בפרק כיצד מברכין [ברכות לה.]". הרי ברכת "הטוב והמטיב" שייכת לשירה, לכך מן הנמנע שתאמר שירה ללא קבלת טובה למשורר [הובא למעלה פמ"ז הערה 411]. ומה שכתב כאן "חילוק יש בין הלל ובין שיר; כי הלל הוא על הטוב והחסד שעשה, אבל השירה [היא] לתת שירה על גבורתו יתברך", בעל כרחך כוונתו היא שההלל נאמר רק על הטוב והחסד, ואילו שירה נאמרת על הטוב והחסד הנובע מגבורתו יתברך. אך אין שירה ללא קבלת טובה, וכמו שנתבאר. ומה שהאומות משבחות את ה' על הגבורות שנעשו לישראל מבלי שתגיע להן שום טובה מכך [כמובא בתחילת ההערה], זה לא קשה, כי "שבח" לחוד ו"שירה" לחוד, ולא מצינו שהאומות אומרות שירה על הגבורות שנעשו לישראל. ובספר זאב יטרף [תהלים ח"ב, עמוד כה], הביא את דברי המהר"ל האלו, ונשא ונתן בהם טובא.
(71) אודות שהשירה היא שבח להקב"ה, כן כתב במספר מקומות. וכגון, להלן פס"ח [לאחר ציון 8] כתב: "כל בריאה שנברא מן השם יתברך, לא נברא אלא לכבודו... ולפיכך כל הנבראים בעולם אומרים שירה אל הקב"ה, כי השירה כבודו יתברך, ובכל נמצא יש בו מן כבודו יתברך, וזאת היא השירה מן הנמצאים". ובנצח ישראל פכ"ב [תסח.] כתב: "כי השירה היא השבח להקב"ה". ובנתיב התורה פי"ז [תרפ:] כתב: "ראוי שיהיו ישראל מקלסין תחלה, באשר הם גבורי כח כובשים את יצרם ועושים רצון המקום, מה שלא תמצא דבר זה בעליונים כלל. ולכך הם קרובים אל השירה, שהיא שבח אל השם יתברך". ובח"א לסוטה ל: [ב, סה:] כתב: "כי השירה הזאת הוא השבח וההוד שנותן העלול אל העלה, ולפי שלימת העלול ומעלתו, ממנו השבח אל השם יתברך. כי אין ספק אף כי כל הנבראים נותנים שבח אל אשר הוא עלתם, מכל מקום הכל לפי מעלת ושבח העלול, ממנו שבח אל העלה" [הובא למעלה פמ"ז הערה 268]. ובח"א לחולין צא: [ד, קט:] כתב: "העלול מן השם יתברך, שהוא העלה, זה בעצמו השיר, כי העלול הוא שבח העלה, ולפיכך העלול אומר שירה אל השם יתברך". ובשחרית של שבת אומרים "זה שבח של יום השביעי שבו שבת אל מכל מלאכתו, ויום השביעי משבח ואומר 'מזמור שיר ליום השבת'". הרי השבח של יום השביעי הוא שיר ליום השבת [ראה להלן פס"ח הערה 10]. אמנם כאן כתב ש"רבוי שבחים נקראו שירה". ונראה לבאר הדגשה זאת, כי השירה היא צורה של עיגול, וכמו שכתב למעלה פמ"ז [תקעב:]: "ותקשר סוף השירה בתחלת השירה ולומר [שמות טו, יט] 'כי בא סוס פרעה רכבו ופרשיו אל תוך הים וישב ה' עליהם את מי הים', [שמות טו, א] 'אז ישיר משה ובני ישראל את השירה הזאת לה' ויאמרו לאמר אשירה לה' כי גאה גאה סוס ורוכבו רמה בים', הרי סוף השירה קשור בתחלת השירה בתכלית הקשור, ואם לא כן, לא היה קשור גמור פסוק זה של 'כי בא סוס פרעה' במקום הזה. והוא יורה על שלימות השירה, שלא תאמר כי יש סוף לשירה זאת, וכל דבר אשר יש לו סוף הוא חסר כאשר מגיע אל הסוף, ויהיה שבח השם יתברך חס ושלום חסר. וכאשר קשור הסוף בתחלה, אין כאן סוף שתאמר עליו שהשבח הוא חסר מצד שיש לו סוף, אבל קשור בתחלתו, ואז הוא שבח שלם למי שהוא שלם". ושם בהערה 598 נתבאר שרומז לכך ש"שיר" הוא עגול, כמו שאמרו חכמים [שבת נא:] "יוצא הגמל באפסר... וסוס בשיר", ופירש רש"י [שם] "בשיר - כמו אצעדה סביב צוארו, וטבעת קבוע בה, ומכניסין בו רצועה או חבל ומושכין הבהמה". ובגמרא [ב"מ כה.] איתא "בעי רבי ירמיה, כשיר מהו", ופירש רש"י [שם] "כשיר - מוטלין בעגול כאצדעה". ועל הנאמר [בראשית כד, כב] "ושני צמידים על ידיה" תרגם אונקלוס [שם] "ותרין שירין על ידהא". וכן הפחד יצחק פסח, מאמר לח, ביאר כך את דברי המהר"ל שם, וכלשונו: "נמצא כי גופה של השירה מסתיים בהקרא ד'השם ימלוך לעולם ועד', אלא בכדי לתת לשירה צורה של עגול אשר סופו נעוץ בתחלתו, בא הוא הפסוק ד'כי בא סוס פרעה'" [הובא שם הערה 596] ובודאי שעגול מחייב רבוי שבחים דייקא, כי אין עגול נעשה משבחים בודדים. וזהו שכתב כאן "רבוי השבחים נקראו שירה".
(72) יש להבין, שמבאר שברכת השיר נאמרת כדי לצאת ידי חובת שירה שיש בליל ט"ו ניסן, ושירה נאמרת על גבורותיו יתברך. אך הרי ברכת השיר לפי רב יהודה היא באמירת "יהללוך", ולפי רבי יוחנן היא באמירת "נשמת" [ו"ישתבח"], והיכן מצינו בשמונה השבחים של "יהללוך" ובחמשה עשר השבחים של "ישתבח" התייחסות מובהקת לגבורותיו יתברך דייקא. הרי שמונת השבחים של "יהללוך" הם: "יודו ויברכו וישבחו ויפארו וירוממו ויעריצו ויקדישו וימליכו". וחמשה עשר השבחים של "ישתבח" הם: "שיר ושבחה הלל וזמרה עז וממשלה נצח גדולה וגבורה תהלה ותפארת קדושה ומלכות ברכות והודאות". ונהי שאחד מהשבחים הללו הוא "גבורה", אך גם נזכרו "גדולה" ו"תפארת" ושאר מדות. ויל"ע בזה.
(73) בטור שלפנינו איתא "דורש במכילתין מתוך שירת הים". אך בהגהות והערות שם [אות ו] כתבו שיש לגרוס "דורש במכילתא מתוך שירת הים". וראה הערה הבאה.
(74) הטור [שם] מבאר מדוע אומרים פסוקים שונים לפני השירה, וכלשונו: "ובתקון הגאונים יש נוהגין לומר 'ויברך דויד את ה' לעיני כל הקהל' עד 'ומהללים לשם תפארתך', כאשר הוא בספר דברי הימים [דהי"א כט, י-יג], 'ויברכו שם כבודך' עד שירת הים כאשר הוא בספר עזרא [נחמיה ט, ה-יא], ושירת הים [שמות יד, ל עד שמות טו, יט]. והטעם לפי שכל אותם ט"ו לשונות של שבח הסדורים בברכת 'ישתבח' דורש במכילתא מתוך שירת הים, ומתוך אותן פסוקים של 'ויברך דויד'". ושם בהגהות והערות [אות ו] כתבו: "עיין מכילתא פרשת בשלח סוף פ"א, וסוף פ"ב, וסוף פ"ג, ובפרשת השירה בפסוק [שמות טו, ב] 'אשירה לה'' כתובים כמה לשונות שבח שהיו משבחים לקב"ה".
(75) כהקדמה לדבריו כאן, דע שבגמרא שלפנינו [פסחים ריש קיח.] גרסינן "תנו רבנן, רביעי גומר עליו את ההלל, ואומר הלל הגדול, דברי רבי טרפון. ויש אומרים [תהלים כג, א] 'ה' רועי לא אחסר'". והרשב"ם [שם] כתב: "הכי גרסינן; תנו רבנן, רביעי גומר עליו את ההלל, ואומר עליו הלל הגדול". אך הרי"ף [פסחים כו: בדפי הרי"ף] גרס "חמישי אומר עליו הלל הגדול, דברי רבי טרפון. ויש אומרים 'ה' רועי לא אחסר'" [ראה למעלה הערה 58]. וכן הרמב"ם [הלכות חמץ ומצה פ"ח ה"י] כתב: "ויש לו למזוג כוס חמישי ולומר עליו הלל הגדול". וכן הרא"ש [פסחים פ"י סימן לג] הביא גירסא זו, ויובא בהערה 78. וראה להלן הערות 165, 200, ו"בהלכות פסח בקצרה" הערה 96.
(76) רי"ף רמב"ם ורא"ש [הובאו בהערה הקודמת]. וכן סוברים רב שר שלום ורב כהן צדק וגאונים אחרים [הובאו בטור או"ח סימן תפא]. ובהגדה שלמה [עמודים קסא-קעח] כתב קונטרס על הכוס החמישי, והאריך מאוד בגירסאות הרבות שיש בענין זה. ובתחילת הקונטרס כתב: "הגירסא 'כוס חמישי' שמחק אותה הרשב"ם, הביאוה בעל הלכות גדולות, רבי סעדיה גאון, רב עמרם גאון, רבי שר שלום ורב כהן צדק בסידור רב עמרם... ואחריהם רבינו חננאל, הרי"ף והרמב"ם, רבי יוסף עלם טוב, בספר הפרדס לרש"י, ומהר"ם חלאווה, המאירי, ועוד ועוד כמו שיתבאר להלן... גירסא זו, 'כוס חמישי' מאושרת על ידי כל הגאונים והראשונים". וראה להלן הערה 82.
(77) כן כתב גם להלן [לאחר ציון 207]: "גרסת רשב"ם [פסחים קיח.] דגרס שיאמר הלל הגדול על כוס רביעי, וכבר אמרנו לך כי גרסת הספרים אינו כן". והב"י או"ח ריש סימן תפא כתב: "כוס חמישי לא הוזכר לגירסת רשב"ם ואין לעשותו [לשון הטור שם]... רשב"ם גורס בברייתא 'רביעי גומר עליו את ההלל, ואומר הלל הגדול'. ולפי גירסא זו לא הוזכר כוס חמישי כלל, לא במשנה ולא בברייתא. אבל הרי"ף והרמב"ם גורסים בברייתא 'כוס חמישי אומר עליו הלל הגדול, דברי רבי טרפון'. וכתב הר"ן [פסחים כו: בדפי הרי"ף] שהרז"ה [בעל המאור שם] סובר דרבי טרפון פליג אמתניתין, דתנן [פסחים צט:] 'לא יפחתו לו מארבע כוסות', ורבי טרפון סבר דחמשה נינהו. ולפי זה לא קיימא לן כרבי טרפון". והב"ח [או"ח סימן תפא] כתב: "כוס חמישי לא הוזכר לגירסת רשב"ם, ואין לעשותו. כלומר, דכיון דלא הוזכר לא במשנה ולא בברייתא דיש לעשות חמשה כוסות, ד'לא יפחתו לו מארבע כוסות יין' תנן, 'חמש' לא תנן, משום הכי גורס רשב"ם בברייתא 'רביעי אומר עליו הלל הגדול', דסבירא ליה דמאן דגרס חמישי טועה הוא, דחמישי מאן דכר שמיה. דאין לפרש דהכי קאמר, דאם בא לעשות כוס חמישי, הרשות בידו, דאם כן הכי הוה ליה למימר; הרוצה לעשות כוס חמישי אומרים עליו הלל הגדול. מדלא קתני הכי משמע דכוס חמישי פשיטא ליה דהוה ליה חובה, והא ודאי ליתא, שהרי לא הוזכר בשום מקום לשם חובה. הלכך גרסינן 'רביעי אומרים עליו הלל הגדול', וממילא אין לעשות כוס חמישי אפילו לשם רשות. ולכך פירש שאומר עליו הלל הגדול על כוס רביעי דוקא".
(78) שאמרו שם [פסחים צט:] "אפילו עני שבישראל... לא יפחתו לו מארבע כוסות של יין". והרא"ש [פסחים פ"י סימן לג] ביאר שזהו טעמו של הרשב"ם, וכלשונו: "רשב"ם גורס רביעי אומרים עליו הלל הגדול, דכוס חמישי מאן דכר שמיה. ואם בא לומר כוס חמישי רשות, ואם ירצה יעשה כוס חמישי, הכי הוה ליה למימר; הרוצה לעשות כוס חמישי, אומר עליו הלל הגדול. אבל לפי גירסת הספרים משמע דלרבי טרפון ויש אומרים כוס חמישי הוה ליה חובה". וראה להלן הערה 82.
(79) דוגמה לדבר; אמרו במשנה [סוכה לד:] "שלשה הדסים ושתי ערבות", ועם כל זה פסק השו"ע [או"ח סימן תרנא סט"ו] "בערבה והדס מוסיף בה כל מה שירצה". וכתב המשנה ברורה שם [ס"ק נט]: "והאי דקיימא לן דבעינן שתי ערבות... היינו דבהכי סגי... אבל טפי גם כן שפיר דמי. והוא הדין בהדס... גם כן יכול להוסיף כמה שירצה". והוא הדין לנידון דידן; לא יפחות מארבע כוסות, אך רשאי להוסיף עליהם.
(80) כן כתב הר"ן [פסחים כז. בדפי הרי"ף] בצד השני: "אי נמי דמצוה מן המובחר לשתות כוס חמישי ולומר עליו הלל הגדול, והיינו לישנא ד'אומר עליו הלל הגדול'. וכך מטין דברי הרמב"ם ז"ל בפרק אחרון מהלכות חמץ ומצה [פ"ח ה"ו]". והצד הראשון [דהוי רשות] יובא בהערה הבאה. וראה להלן הערה 177.
(81) לשון הר"ן [פסחים כו: בדפי הרי"ף]: "חמישי אומר עליו הלל הגדול, דברי רבי טרפון. כתב הר"ז הלוי ז"ל [שם] דרבי טרפון אמתניתין פליג, דתנן [פסחים צט:] 'ולא יפחתו לו מארבע כוסות של יין', ורבי טרפון סבירא ליה דחמשה נינהו, ועל החמישי אומר הלל הגדול. ולפי זה לא קיימא לן כרבי טרפון. ולא נהירא, דאי ברייתא [פסחים קיח.] פליגא אמתניתין, הוה ליה למתני בגמרא 'מני מתניתין לא רבי טרפון ולא יש אומרים', דהכי אורחא דתלמודא. ועוד, דאם איתא דהכי הוא, היכי אפשר דלא אשתמיט חד תנא למתני 'ולא יפחתו לו מארבע כוסות של יין. רבי טרפון אומר חמשה'. ועוד דמדשקלי וטרו אמוראי בדרבי טרפון [פסחים קיח.], אלמא הלכתא כוותיה. וסוגיין בכולי פרקין ריהטא דארבע כוסות נינהו, ולא חמשה. אלא ודאי כדברי הגאונים ז"ל עיקר דארבע כוסות חובה, וחמישי רשות. ואם רצה לשתות, אומר עליו הלל הגדול". והמהדיר לפירוש רבינו חננאל [הערה 451] כתב שיש נפקא מינה בין שני הצדדים בר"ן [אי כוס חמישי הוי רשות או מצוה] לענין אם בעי הסיבה; דאי הוי רק היתר שתיה בתנאי שיאמר עליו הלל הגדול, מסתבר דלא בעי הסיבה. והביא דברי הרוקח [סימן רפג] דלא בעי הסיבה. וראה הערה הבאה, והערות 177, 230.
(82) מה שכתב "ואין אנו נוהגין בכוס חמישי" הוא ציטוט מלשון הטור [או"ח סימן תפא], שכתב בשם רב האי גאון בזה"ל: "השיב דברי רב סעדיה, כן הוא ומנהג שלכם יפה הוא [לעשות כוס חמישי], ואנו לא נהגינן בכוס חמישי כל עיקר". והב"י [שם] כתב על כך: "כלומר כדברי רשב"ם שסובר שאין לעשות כוס חמישי. נראה מדברי רב האי שכתב 'אנן לא נהגינן בכוס חמישי כל עיקר'... שטעמו מפני שלא היו גורסים בברייתא 'כוס חמישי', אלא 'כוס רביעי', וכדגריס רשב"ם. ומה שכתב דדברי רב סעדיה 'מנהג יפה הוא', היינו מפני שרוב הספרים גורסים בברייתא 'כוס חמישי', וכגירסת הרי"ף והרמב"ם". הרי שכוס חמישי "מנהג יפה הוא", אך עם כל זה "אנן לא נהגינן בכוס חמישי כל עיקר". וכבר נתבאר [למעלה פס"ג הערה 1, ולהלן הערה 241] שהמהר"ל מתייחס לדברי הטור אף שלא הזכירו בשמו. וקצת תמוה פסק זה, שפוסקים כרשב"ם בה בשעה שדוחים את גירסתו. ובאמת שתמיה זו קיימת על המחבר [שו"ע או"ח סימן תפא ס"א], שכתב: "אחר ארבע כוסות אינו רשאי לשתות יין", הרי שפסק כרשב"ם. ותמה על כך בקונטרס "כוס חמישי" [הובא למעלה הערה 76 (עמוד קסו)] בזה"ל: "תמיהה על מרן הב"י אחרי שהטור הביא דעת הרא"ש שנהגו העולם לעשותו רשות, ושכן שיטת כל הגאונים לפי גירסתם בגמרא 'חמישי'... למה לא הביא בשלחן ערוך כדרכו בכל מקום בכהאי גוונא לכתוב 'ויש אומרים שכוס חמשי רשות, ויש אומרים שמצוה מן המובחר', כמו שנתבאר מכל הראשונים הנ"ל, ותפס להלכה רק כהרשב"ם, ומשום זה נשכח לגמרי כל הענין של כוס חמישי... ונושאי כלי השלחן ערוך לא עמדו על זה". ובכדי ליישב הערה אלימתא זו, כתב [עמוד קסז]: "יש ליישב שיטת הב"י שפסק כרשב"ם שאין לעשות כוס חמישי, משום שלדעת הרשב"ם להגירסא 'כוס חמישי' חובה הוא לרבי טרפון, כמו שכתב הרא"ש בביאור שיטתו [הובא למעלה הערה 78, וכן ביאר הב"ח, והובא למעלה הערה 77]... ולפי זה רבי טרפון חולק על רבנן שסוברים רק ארבע כוסות חובה, ואין הלכה כרבי טרפון. ומהאי טעמא פסק הב"י שלא לעשות כוס חמישי, שזה עולה לשתי הגרסאות, והגם שלשיטת הגאונים כוס חמישי רשות, סובר הבית יוסף במקום רשות שב ואל תעשה עדיף, שהרי לדעת הרשב"ם שרבי טרפון חולק, אם כן אין לעשות כדעת יחיד". הרי שדוקא משום שהגירסא בגמרא היא כגאונים ["כוס חמישי"], לכך דעת רבי טרפון אינה להלכה [שחולק על רבנן הסוברים שרק ד' כוסות הן חובה], ואין לנהוג כוס חמישי. ודע, שדעת המהר"ל אינה כך, אלא שסובר שכוס חמישי הוי רשות, וכמו שכתב למעלה פ"ס [תלח.]: "אמנם כוס חמישי הוא רשות". וראה להלן הערות 177, 230.
(83) פירוש - הלל הגדול הוא המשך להלל המצרי. וכן פסק השו"ע [או"ח סימן תפ ס"א] "אומר אחר גמר ההלל הלל הגדול... ואחר כך אומר 'נשמת כל חי' ו'ישתבח'". וראה להלן [לאחר ציון 194] מה שעורר על מנהג זה.
(84) מה שמוסיף במלים אלו ["וסמכינן הלל הגדול על הלל"] הוא לומר שאין הלל הגדול תלוי בכוס חמישי, אלא שהוא המשך הלל המצרי, הנאמר על כוס רביעי.
(85) "דכתיב ביה [תהלים קלו, כה] 'נותן לחם לכל בשר', והיינו דבר גדול" [רשב"ם שם]. ובירושלמי [פסחים פ"ה ה"ז] אמרו שמשום הפסוק הזה ["נותן לכם לכל בשר"] הוא שאומרים הלל זה.
(86) בהמשך הפרק [לאחר ציון 106] יבאר מהי המשמעות שיש בהלל הגדול כ"ו "כי לעולם חסדו".
(87) משפט זה טעון התבוננות, שכתב "השם יתברך אשר הוא קיום הנמצאים, ולכך נותן לנמצאים קיום ומפרנסם", ומה ההבדל בין החלק הראשון ["השם יתברך אשר הוא קיום הנמצאים"] לבין החלק השני ["ולכך נותן לנמצאים קיום ומפרנסם"]. זאת ועוד, שמשמע מלשונו שהחלק הראשון הוא סבה, והחלק השני הוא מסובב ["ולכך נותן לנמצאים קיום ומפרנסם"], ומהי הסבה, ומהו המסובב. ונראה לומר שבתחילה מציין שהנמצאים תלויים בהקב"ה כמו שהאילן תלוי בעיקרו, ואין לנמצאים קיום מצד עצמם, אלא כל קיומם מגיע מהקב"ה ["הוא קיום הנמצאים"]. וכתוצאה מכך אכן הקב"ה משפיע לנמצאים את קיומם, כפי שהעיקר מקיים את האילן, כי אין לנמצאים קיום זולתו ["ולכך נותן לנמצאים קיום ומפרנסם"]. וזהו הטעם שהוסיף בסוף החלק השני את תיבת "ומפרנסם" ["ולכך נותן לנמצאים קיום ומפרנסם"], כי איירי בהשפעת הקיום בפועל, והשפעת הקיום נקראת "פרנסה". ואודות היות הקב"ה העיקר המקיים את הכל, כן כתב בכמה מקומות. וכגון, למעלה פ"כ [רלד.] כתב: "כי הוא יתברך עיקר הכל, כמו שאמרו זכרונם לברכה [סנהדרין לח:] 'כופר בעיקר', בעבור שממנו הכל, כמו שמן העיקר נמצא הכל. וכמו שהעיקר הוא מפרנס הכל, כך השם יתברך מפרנס את הנמצאים כלם". ולמעלה פכ"ה [שצ:] כתב: "כי שם 'אהיה' מורה על שהוא יתברך הויה שמאתו מתקיים הכל, כמו שנמשך מן העיקר קיום הכל. וזה השם מורה על שהוא יתברך עיקר הכל, וממנו הכל". ובהמשך הפרק שם [שצט.] כתב: "שם 'אהיה' מורה על שהוא יתברך עיקר הכל, ונותן קיום לכל הנמצאים, כי העיקר נותן קיום אל הכל". ובהמשך הפרק שם [תג.] כתב: "דמיון זה שורש האילן, נותן קיום האילן... [כך] הוא יתברך מאתו הקיום לנמצאים כלם, וזה מורה עליו שם 'אהיה'". ובנצח ישראל פי"ג [שלה.] כתב: "מצד שהוא יתברך התחלת הכל, ולכך הוא מפרנס ומחיה הכל", ו"התחלת הכל" פירושה השורש והעיקר לכל, כי העיקר והשורש הם התחלה לאילן, וכמו שכתב בנצח ישראל פנ"ט [תתקטז.]: "האילן יש לו התחלה, הוא השורש, אשר ממנו התפשט כלל האילן". ובגו"א בראשית פ"א אות ז [ח.] כתב: "האילן שהוא נטוע, אינו גדל רק בשביל העיקר, שהוא ראשיתו... כי מן ההתחלה נמשך הכל". ובדר"ח פ"ו מ"ח [רנט:] כתב: "כי לא יבא החיים לנמצאים רק מצד הדביקות שיש לנמצאים בו יתברך, ועל ידי חטא נכרת מן הדביקות הזה. ולפיכך אצל הדביקות נזכר 'חיים', שנאמר [דברים ד, ד] 'ואתם הדבקים בה' אלקיכם [חיים כלכם היום]', אלקים חיים. וזה מפני שהדביקות גורם החיים, כי הוא יתברך נקרא 'עיקר', כמו שאמרו שהוא 'כופר בעיקר'. וידוע כי האילן והענפים כאשר דביקים בעיקר, יש להם חיים מן העיקר. ואם נבדל הגוף מן העיקר, מיד אין לו חיים". ובנתיב גמילות חסדים פ"ד [א, קנח:] כתב: "כי השם יתברך מפרנס כל הנבראים... דומה לזה אילן שהוא נטוע בארץ, העיקר משפיע פרנסה על כל הענפים". ובתפארת ישראל פל"ח [תקעו.] כתב: "השם יתברך הוא העיקר, שהכל נמצא ממנו, וממנו מתפרנס הכל. שלכך נקרא השם יתברך ויתעלה שמו 'עיקר', כי כמו שהעיקר הכל יוצאין ממנו, ומתפרנס הכל מן העיקר, וחי ממנו, כן השם יתברך, הכל נמצא ממנו, וחי ממנו". ובח"א לשבת קמה: [א, עז.] כתב: "דע כי הדבר שהוא יושב על מקומו הוא הדבר שהוא מקוים, כי הדבר שהוא גולה ממקומו אין לו חוזק. ולפיכך נקרא הישוב 'מקום'... כי מקומו הוא קיום שלו. והוא יתברך, שהוא חוזק כל הנמצאים וקיומם, נקרא בשביל זה 'מקום', על שם שהוא נותן קיום לכל". נמצא ששלשה משמותיו יתברך מורים שהוא מקיים הכל; אהיה, עיקר, ומקום [ראה למעלה פ"כ הערות 73, 74, פכ"ה הערה 66, פל"ו הערה 173, פמ"ג הערה 130, פמ"ה הערה 67, פנ"ג הערה 175, ולהלן פס"ו הערה 91].