פירושים והערות מהרב יהושע הרטמן על גבורות השם· רבי יהושע הרטמן
פרק סד
(1) תהלים פרק קיג [המתחיל בפסוק "הללויה הללו עבדי ה' הללו את שם ה'"], ופרק קיד [המתחיל בפסוק "בצאת ישראל ממצרים בית יעקב מעם לועז"], והם שני המזמורים הראשונים של הלל, הנאמרים לפני הסעודה. ולמעלה פס"ב [תקמג.] ביאר את הטעם שההלל נחלק לשנים; קודם הסעודה, ולאחריה.
(2) לשונו למעלה פס"ב [תקכד:]: "ואחר שאמר שהוא יתברך 'מגביהי לשבת' ו'משפילי לראות בשמים ובארץ' [תהלים קיג, ה-ו] לסדר מציאות שלהם, הן שהגבוהים הם ברשותו, הן שאינו עוזב את השפלים, על זה אמר כי הוא יתברך מסדר מציאות שלהם על ידי חלוקי הנהגות, שהם על ידי חסד ודין ורחמים, ובהם מנהיג עולמו על ידי שלשה דברים אלו. ולפיכך אמר [תהלים קיג, ז] 'מקימי מעפר דל', שהקב"ה מקים מעפר דל, וזהו במשפט, כי למה יהיה הדל כל כך שפל עד הארץ, ולפיכך כאשר מקים אותו, הוא במשפט ובמדת הדין. אבל דבר זה מה שהוא [שם פסוקים ז-ח] 'מאשפות ירים אביון להושיבי עם נדיבים עם נדיבי עמו' הוא על צד החסד, כי מצד הדין די לו שאינו אביון, והוא כמו שאר בני אדם, אבל מה שהוא מושיב אותו בין נדיבים זהו חסד גמור... אמנם נגד השלישי, שהוא הרחמים, אמר [שם פסוק ט] 'מושיבי עקרת הבית אם הבנים שמחה', וזה אינו חסד ואינו דין; כי אינו חסד, שהרי כל אשה נבראת להיות לה בנים בטבע. ואינו דין, כי הדין כמו 'מקימי מעפר דל', שהגיע אליו שפלות עד שהוא פחות ושפל משאר בני אדם, וראוי להושיע אותו בדין. אבל זו שאין לה בנים, אין זה שפלות, רק שאין לה הברכה מה שהוא לשאר נשים. והנהגה הזאת כלולה קצת מדת הדין וקצת חסד, והוא הרחמים, שהקב"ה מנהיג בו עולמו. ובאלו שלש מדות הקב"ה מנהיג עולמו, דכתיב [ירמיה ט, כג] 'אני ה' עושה חסד משפט וצדקה בארץ'... זכר שלש מדות שבהם הקב"ה מנהיג עולמו, והוא החסד והדין והרחמים, כמו שהתבאר". וכן חזר לבאר שם [תקמא:].
(3) לשונו למעלה פס"ב [תקכט.]: "אחר שסדר הנהגת הקב"ה את העולם בדבר שהוא הנהגת העולם ואינו יוצא מן הטבע, התחיל אחר כך לספר בדברים שהם למעלה מן הטבע אשר השם יתברך מחדש בעולמו. וכל הדברים אשר זכר אחר כך כולם הם חדוש ונפלאות אשר יעשה הקב"ה בעולם". ושם מאריך בזה עוד. ואודות לשון חידוש הנאמר בעשיית נסים ["הנפלאות... אשר הקב"ה מחדש בעולם"], הנה למעלה הקדמה שניה הערה 59 הובאו שני טעמים לדבר. וראה למעלה פס"א ציונים 71, 103, ופס"ב הערה 85.
(4) אודות שה' עושה נסים ליראיו, כן נאמר [תהלים לד, ח] "חונה מלאך ה' סביב ליראיו ויחלצם". ונאמר [תהלים לג, יח-יט] "הנה עין ה' אל יראיו למיחלים לחסדו, להציל ממות נפשם ולחיותם ברעב". ונאמר [תהלים ס, ו] "נתתה ליראיך נס להתנוסס וגו'", והאבודרהם [הכרזת ראש חודש] כתב: "'מי שעשה נסים לאבותינו', על שם 'נתת ליראיך נס להתנוסס'". והרמב"ן [דברים כ, ט] כתב: "כי התורה תצוה בדרך הארץ, ותעשה הנסים עם יראיו בהסתר". והרד"ק [ש"א טז, ב] כתב: "הקב"ה עושה נסים ונפלאות עם יראיו". ובשו"ת הרשב"א ח"ח סימן רפג כתב: "פעמים הקב"ה עושה נס ליראיו לבטל מהם גזירת הכוכבים" [הובא בב"י יו"ד סימן קעט]. ובביאור הנהגה זו ליראי ה' דוקא, הנה נאמר [תהלים קג, יג] "כרחם אב על בנים רִחַם ה' על יראיו". וכבר השריש המהר"ל שהטעם שאין הקב"ה עושה נס לחינם [ברכות נח.] הוא משום ש"הניסים באים לעולם מצד מידת הרחמים... כי לא מצאנו נס בעולם רק כאשר היו ישראל בצרה, והשם יתברך מרחם עליהם... ודבר זה ממידת הרחמים" [לשונו בח"א לגיטין נו. (ב, קג.)]. וכן להלן [לאחר ציון 264] כתב: "כי הנסים עושה בשמו הגדול, כאשר ידוע", ו"שמו הגדול" מורה על מדת הרחמים [ב"ר לג, ג]. והואיל ויש רחמי ה' על יראיו בפרט, לכך ברי הוא שה' מחדש נסים למען יראיו. וראה להלן הערה 266. ואם תאמר, דהיא גופא טעמא בעי, דמדוע הפסוק אומר "כרחם אב על בנים רִחַם ה' על יראיו", ולא "כרחם אב על בנים רִחַם ה' על אוהביו". ונראה שיחס של אב אל בן תואם יותר ליחס של ה' אל יראיו דוקא, כי האב הוא העלה והבן הוא העלול, וכמו שכתב נצח ישראל פי"א [רעז.]: "נקראו ישראל 'בנים' [דברים יד, א], כי שם 'בנים' מצד אשר השם יתברך הוא עלה להם, כמו האב שהוא עלה אל הבן" [ראה למעלה פכ"ג הערות 82, 133]. ויחס של עלה לעלול הוא יחס של הקב"ה ליראיו, וכמו שכתב בנתיב יראת השם פ"א [ב, כ:]: "מפני כי עצם היראה מה שהוא עלול אל השם יתברך, שהוא העלה, והעלול יש לו קיום בעלה. ולפיכך אמר שלמה ג"כ [משלי י, כז] 'יראת ה' תוסיף חיים ושנות רשעים תקצורנה'. ודבר זה רצה לומר כי מי שיש בו יראת השם, מפני שהוא עלול גמור, ראוי שיהיה מקבל הקיום מן העלה יתברך, ולפיכך 'יראת ה' תוסיף חיים'". ושם הוסיף שהירא מסתופף תחת כנפי השכינה, ויובא להלן הערה 104. הרי שמדת הרחמים נמצאת ביחס של עלה ועלול, והוא היחס של הקב"ה ליראיו. זאת ועוד, רחמים שייכים ביחס למי שחסר, וכמו שכתב למעלה פמ"ז [תלא:]: "כי מכח הרחמים, מרחם על מי שהוא בצרה", ושם הערה 38. ובנצח ישראל פמ"ז [תשפח:] כתב: "הרחמים כאשר התחתונים בצרה, וצריכים לרחמים, מרחם עליהם". ובמאמרי פחד יצחק סוכות [מאמר ל אות ה], כתב: "השפעת החסד מבוססת על הכרת מעלת המקבל; איטיב לו באשר הוא גדול בתורה או באשר מעלתו, [כי מעלתו] מעוררת בי הרצון להשפיע לו. ואילו השפעת הרחמים מבוססת על הכרת חסרון המקבל; איטיב לו באשר לי יש, ולו אין... כל עצמו אינו ניזון אלא מבחינת היות הזולת חסר" [ראה להלן הערה 191, ופס"ט הערה 103]. ובנתיב יראת השם פ"א [ב, כא.] כתב: "התבאר לך ענין מעלת יראת שמים, שעושה עצמו עלול, כאילו אינו כלל נגד העלה יתברך". ובח"א לשבת לא: [א, יז:] כתב: "מי שהוא ירא שמים בזה הוא עלול אל העלה, והוא מבטל מציאות עצמו אל השם יתברך לגמרי... ולא כן האוהב את השם יתברך... אינו מבטל מציאתו אל השם יתברך". והנפש החיים [שער ד פ"ח] כתב: "בחינת היראה לית לה מגרמה כלום". לכך הירא את ה', שהוא מבטל עצמו לגמרי, הוא בפרט מעורר רחמים, לעומת האוהב את ה'. אך עדיין קשה, שהרי האוהב נקרא ע"ש הרחמים, וכמו שכתב בנצח ישראל פנ"ב [תתכט:]: "כי 'אוהב' תרגמו 'מרחמוהו' [בראשית כה, כח]. וכן לשון חכמים [כתובות קה:] 'לא לדין אינש מאן דמרחם ליה'... האהבה היא הדבוק והחבור בעצם, שכאשר דבק נפשו, כמו אב לבן והאם לבנה, מרחם עליו" [הובא למעלה פכ"א הערה 65, פמ"ד הערה 170, ופ"ס הערה 24, וש"נ. וראה להלן הערות 102, 173]. ויקשה לומר שמדת הרחמים נוהגת יותר עם יראיו מאשר עם אוהביו. אך למעלה פמ"ד הערה 169 הובאו דברי מו"ר הגר"י דיוויד שליט"א לחלק בין הדביקות שיש באהבה [שהיא דביקות של אחדות] לבין הדביקות שיש ביראה [שהיא דביקות של קיום], וכמו שהצמח דבק בארץ, שזו דביקות של קיום, ולא דביקות של אחדות. ובנצח ישראל פכ"ט [תקפג.] ביאר שמה שנאמר [ישעיה לג, ו] "יראת ה' היא אוצרו" זהו משום "כי האוצר הוא מקיים, ואמר כי יראת ה' הוא המקיים את הכל... וכך אע"ג שיש באדם כל המעלות, סוף סוף אין לעלול קיום כלל בלא העלה, וצריך אל העלה המקיים אותו, וזהו על ידי יראת ה', שנראה כי יש לאדם עלה, שהוא מתיירא ממנו יתברך. ולא קאמר 'אהבת ה' היא אוצרו', כי אין דבר זה מקיים הכל, רק ביראת ה', שידע שהוא עלול ויש לו עלה" [ראה להלן הערה 40]. ובתפארת ישראל פ"י [קסד:] כתב: "כי מי שיש בו יראת שמים הוא דבק לגמרי בו, ולא כן האהבה, אף כי הוא הדבוק בו יתברך, אין מחשיב עצמו כאילו אין לו מציאות, רק שהוא מתחבר אליו כמו שני אוהבים שמתחברים זה לזה. אבל היראה, מפני שהירא מאחר אין מחשיב עצמו לכלום, ומבטל מציאותו אצל אחר, וכאשר הוא מבטל מציאותו אצל השם יתברך, נמצא שאין לו מציאות מצד עצמו, רק מה שיש לו מן השם יתברך. וזהו קיומו בודאי, כי אין לנמצאים שום קיום אם לא בו יתברך... שעל ידי יראת שמים הוא דבק בו יתברך" [הובא למעלה פמ"ד הערה 169]. ונסים נעשים בשביל קיומו של בעל הנס [ראה למעלה פנ"ח הערה 30], לכך נסים נעשים בעיקר ליראיו. ומה שדוקא כאן מדגיש שהנסים נעשים למען יראיו, יתבאר בהערה 6. וראה להלן הערה 400, פע"א הערה 76, ופע"ב הערה 38.
(5) פירוש הו"א זו - ישראל אומרים לה' שאע"פ שיש בידם זכויות להצדיק את עשיית הנסים בעבור הצלתם, מ"מ הם מבקשים שהנסים יעשו למען שמו יתברך, ולא למענם.
(6) בבחינת [זבחים כג:] "שנה עליו הכתוב לעכב", וכן הרד"ק [תהלים קטו, א] כתב: "ואמר 'לא לנו' שתי פעמים לחזק הענין". ורש"י [תהלים קטו, א] כתב: "לא לנו - לא בשבילנו ובכושר מעשינו תעשה עמנו". והתבטלות זו היא מהותה של היראה, שהאדם מבטל עצמו לגמרי אל ה' [כמבואר בהערה 4], לכך דוקא כאן ציין שהנסים נעשים "למען יראיו".
(7) כמו שהמשך הפסוק אומר [תהלים קטו, א] "לא לנו ה' לא לנו כי לשמך תן כבוד וגו'". ומקורו ממאמר חכמים [פסחים קיז.]: "תנו רבנן, הלל זה מי אמרו. רבי אליעזר אומר, משה וישראל אמרוהו, בשעה שעמדו על הים הם אמרו 'לא לנו ה' לא לנו', משיבה רוח הקודש ואמרה להן למעני למעני אעשה". וכתב המהרש"א [שם]: "זה שהתפללו בלשון כפול 'לא לנו', רצה לומר לא לנו ובשבילנו תצילנו ה', כי לא לנו זכות, 'כי אם לשמך תן גו''... ורוח הקודש משיבה דכן אעשה למעני".
(8) דברים לב, כו-כז "אמרתי אפאיהם אשביתה מאנוש זכרם, לולי כעס אויב אגור פן ינכרו צרימו פן יאמרו ידנו רמה ולא ה' פעל כל זאת", ופירש רש"י [שם] "אמרתי אפאיהם - אמרתי בלבי אפאה אותם... אמרתי אף אי הם, אמרתי באפי אתנם כאילו אינם, שיאמרו רואיהם עליהם איה הם. לולי כעס אויב אגור - אם לא שכעס אויב כנוס עליהם להשחיתם, ואם יוכל להם וישחיתם, יתלה הגדולה בו ובאלהיו, ולא יתלה הגדולה בי".
(9) מה שהמלים "לא לנו ה' לא לנו" נדרשות לומר "בשבילנו אל תעשה, רק בשביל כעס אויב", נראה לבאר כי הואיל וחנניה אמר רק "לא לנו ה' לא לנו ה'", הרי שמלים אלו מובנות בפני עצמן, ללא המשך הפסוק ["כי לשמך תן כבוד", לעומת מה שביאר עד כה]. ותיבת "לנו" הנאמרת על ידי ישראל ממעטת את האומות, וכמו שאמרו [סנהדרין נט.] "עובד כוכבים שעוסק בתורה חייב מיתה, שנאמר [דברים לג, ד] 'תורה צוה לנו משה מורשה', 'לנו' מורשה, ולא להם". לכך "לא לנו" מתפרש "בשבילנו אל תעשה, רק בשביל כעס אויב". והמהרש"א [פסחים קיח.] ביאר זאת באופן אחר, וכלשונו: "דמשום דבהאי קרא מפורש [תהלים קטו, ב] 'למה יאמרו הגוים', דמשמע שהיה זה בפני האומות... וכן מצינו מפורש במעשה דחנניה מישאל ועזריה דכתיב [דניאל ג, כז-כט] 'ומתכנשין אחשדרפניא סגניא גו', ענה נבוכדנצר ואמר בריך אלקהון די שדרך גו', די לא איתי אלהא אחרן גו'', היינו דבעלייתן 'הללו את ה' כל גוים גו''". ולמעלה פס"א [תקח.] כתב: "ולפיכך חנניה אומר 'לא לנו', כלומר לא בשבילנו יעשה, אלא בשביל רשעת הרשע, ולא בשביל צדקותינו".
(10) לכאורה לפי הסבר זה לא נתבאר בפרטוט הקשר שבין חנניה מישאל ועזריה לבין הפסוקים שנקטו בהם [נקודה שיסביר בסמוך לפי הסברו השני]. ואולי הביאור הוא בפשטות כי תמיד שלשה אלו [חנניה מישאל ועזריה] הוזכרו במקרא בסדר זה דוקא, וכמו שנאמר בספר דניאל חמש פעמים [דניאל א, פסוקים ו, ז, יא, יט, שם פרק ב פסוק יז]. וכן בדברי חכמים כך הוא [שבת סז., פסחים נג:, שם קיז., תענית יח:, מגילה יא., סוטה י:, סנהדרין צג:, ועוד], ולא מצינו בשום מקום שהוזכרו בסדר אחר. לכך כסדר הזכרתם בכל מקום הוא סדר אמירת הפסוקים גם כן. ומדויק כן מלשונו, שכתב כאן "לכך אמר 'לא לנו ה' לא לנו' אמר חנניה. והשני מצד כבוד שם קדשו יעשה, לכך אמרו 'לשמך תן כבוד' אמר מישאל". הרי המאפיין את מישאל הוא היותו "השני". וראה שתי ההערות הבאות.
(11) הולך לבאר הסבר שני אודות הקשר בין חנניה מישאל ועזריה לפסוקים שאמרו. ועד כה סתם את הקשר הזה ולא ביארו [ראה הערה קודמת], ומעתה יבאר שזהו כנגד המדות שלהם [חנניה כנגד מדת הדין, מישאל כנגד מדת הרחמים, ועזריה כנגד מדת החסד]. ולהלן [ציון 264] הזכיר את דבריו כאן.
(12) כי הולך לבאר את הקשר בעצם שבין חנניה מישאל ועזריה לפסוקים שאמרו. מה שאין כן לפי הסברו הראשון, הקשר הוא מחמת סדר הזכרתם בכל מקום [ראה הערה 10], ואין זה קשר בעצם. ויש לפרש דברי תורה בעצם, ולא באופן שאינו בעצם, ומעין מה שכתב למעלה בהקדמה ראשונה [יד:]: "כי מדרכה של תורה לבאר המסובב בעצם, שזהו מדרך החכמה, לא דבר שהוא מסובב במקרה" [ראה למעלה פמ"ז הערה 528, וש"נ].
(13) פירוש - התבטלות עצמית ["אין אנו מבקשין בשביל אנו כלל, כי יודעין אנו שאין אנו ראוין"] מסלקת את הקטרוג של מדת הדין ["למה יעשה להם דבר זה"]. כי הבסיס לטענת מדת הדין הוא שאין האדם ראוי לטובה זו, אך כאשר הטובה אינה נעשית מחמת זכות האדם [אלא מחמת סבה אחרת], ממילא מסתלקת מדת הדין. והפחד יצחק ר"ה [סוף מאמר כא], כתב: "הנה מתורתם של חכמי אמת שרי קודש למדנו, כי במהלך פעולת הוידוי, תורת קיטרוג פתיכא בו. כלומר, מאחר שהאדם בעל החטא מקטרג בעצמו על עצמו, ממילא מסתלק המקטרג. ופיו של המקטרג נסתם, באומרים לו כבר קדמך. וזה על דרך [ב"ק צב:] 'מילתא גנאי דאית בך, קדים אמרה'". ובעוד שכאן מבאר ש"לא לנו ה'" נאמר נגד מדת הדין, בשביל למנוע הקטרוג של מדת הדין שאין ישראל ראויין, הרי למעלה פס"א [תקח.] ביאר שמדת הדין מחייבת את כשלונו של הרשע, וכלשונו: "כי מה שאמר חנניה 'לא לנו', כלומר שיעשה בשביל רשעת הרשע, שלא יוציא מחשבתו אשר ירצה לעשות, וזה יעשה הקב"ה במדת הדין, שיעמוד נגד הרשע". הרי שביאר ש"זה יעשה הקב"ה במדת הדין", שמדת הדין מחייבת את כשלונו של הרשע [ראה למעלה פס"א הערה 181]. וראה להלן הערות 23, 25, 35.
(14) אע"פ שהפסוק נקט בלשון כבוד ["כי לשמך תן כבוד"], מ"מ כתב כאן "בשביל זה תעשה, בשביל כבוד שמך שיתגדל ויתקדש", כי הגדלת השם היא כבוד, וכמו שכתב רש"י [שמות יד, ד]: "ואכבדה בפרעה - כשהקב"ה מתנקם ברשעים שמו מתגדל ומתכבד". ובגו"א בראשית פי"ב אות ה [ריג:] ביאר שהגדלת השם היא תפארת. וכן קדושת השם היא כבוד, שנאמר [תהלים כט, ב] "הבו לה' כבוד שמו", ופירש רש"י [שם] "כבוד שמו - זו קדושת השם". ואפשר להטעים זאת עוד, כי כבר השריש שאין כבוד בחומרי, וכמו שכתב בח"א לנדרים לא: [ב, ה.]: "כל דבר חמרי לגמרי והוא רחוק מן הצורה, הוא מאוס, שאין כבוד בדבר החמרי, רק הכבוד הוא בצורה". ובנתיב התורה פי"א [תמד:] כתב: "כי הכבוד מתיחס אל אשר הוא רחוק מן החמרי, כי החומר הוא בעל גנות וחרפה... ואילו השכל הנבדל מן החומר הוא הכבוד" [הובא למעלה פמ"א הערה 74, פנ"ב הערה 81, להלן פס"ה הערה 20, ופס"ז הערה 156]. לכך קדושה וכבוד בני חדא בקתא אינון.
(15) לשון רש"י [בראשית ב, ה] "ה' אלקים - 'ה'' הוא שמו, 'אלקים' שהוא שליט ושופט על כל העולם, וכן פירוש זה בכל מקום לפי פשוטו; ה' שהוא אלקים". ובגו"א שם אות טו [נח.] כתב: "ה' ששמו אלקים. פירוש 'ה'' הוא שם העצם שלו, ו'אלקים' הוא שם התואר". ולמעלה בהקדמה ראשונה [כב] כתב: "השם המיוחד הוא שם העצם". ולמעלה בהקדמה שניה [עה:] כתב: "תוכל ללמוד משמותיו הקדושים, כי שם העצם בא בלשון הויה, ללמד כי זהו עצמותו". ובגו"א בראשית פ"א אות טז [יא:] כתב: "שם בן ד' הוא שם העצם, המורה על אמתתו" [הובא למעלה פכ"ה הערה 1, וש"נ]. וראה להלן פס"ה הערה 107.
(16) פירוש - אות יו"ד בשם הויה מתחלפת באות מ"ם [לפי סדר א"ת ב"ש], ואות ה"א בצד"י, ואות וי"ו בפ"א, וזהו "מצפץ". ומקורו בזוה"ק [ח"ב רסב.]. ובספר העיקרים [מאמר שני פכ"ח] כתב: "נמצא בתפלות לקדמונים שם מצפ"ץ, והרואה יחשוב שהוא שם לאחד מן המלאכים. ואינו כן, אלא הוא כנוי לשם בן ארבעה בחלוף האותיות באלפ"א בית"א דא"ת ב"ש".
(17) לשונו בגו"א בראשית פ"א אות טז [יא:]: "שם של ד' [הוא] מדת הרחמים, שכן באתב"ש עולה מספר שם ד' 'מצפץ', ומספרו 'ברחמים' [300]". והב"י [או"ח סימן לב סמ"ב] כתב: "כתב הר"י אסכנדרני ז"ל הטעם הנכון לשי"ן של תפילין, מפני ששם ההויה בא"ת ב"ש עולה ש', והיינו 'מצפ"ץ', ועל כך נאמר [דברים כח, י] 'וראו וגו' כי שם ה' נקרא' ["ראשי תיבות שי"ן" (לשון הט"ז שם ס"ק לה)], שאין נראה מבחוץ אלא השיני"ן". והאליהו רבה [שם ס"ק סה] כתב: "עוד טעם על שי"ן, דשם הוי"ה בא"ת ב"ש מצפ"ץ, והיינו שי"ן. עוד ראיתי בספר ברוך שאמר 'מצפ"ץ' בגימטריא 'ברחמים'". ובנתיב העבודה פ"ט [א, קה:] ציין את י"ח צרופי רחמים הנמצאים בשם הויה.
(18) הוא שם הויה, ונקרא "השם המיוחד". ובזהר חדש [מדרש הנעלם ג:] איתא "אמר רבי אבהו, שם זה [אלקים] הוא משותף, שהמלאכים נקראו 'אלהים', בני אדם נקראו 'אלהים', הדיינים נקראו 'אלהים', ואין אנו יודעים למי מהם זובח, לכך צריך להזכיר השם המיוחד לבדו". ובגו"א שמות פט"ו סוף אות כב [שה.] כתב: "השם המיוחד, שבו נבדל מן הנמצאים, כי בשם המיוחד אין לו צירוף אל הנמצאים כלל". ושם פי"ז אות יג [שמח:] כתב: "השם הזה נקרא 'שם המיוחד', שלא תמצא שם זה לשום נמצא בעולם". ובגו"א שמות פ"ג אות ט [נב.] כתב: "שם בן ארבע אותיות נאמר על שהוא הויה, שאין לו תלות בזולתו, וזולתו אפס. ולפיכך נקרא בשם הויה, שהוא ההוה בלבד בעצמו... כי מפני זה הוא אומר בשם הזה [שמות ג, טו] 'זה שמי', רוצה לומר המיוחד לי, שהרי בשם הזה על שהוא נבדל מן הנמצאות, ואין הצטרפות בו אל הנמצאות, לכך הוא שמו המיוחד". וא"כ "שם המיוחד" פירושו שם שנמצא רק לה' יתברך, ואין לשאר נמצאים שום שייכות אליו. ובדרשת שבת הגדול [רב:] כתב: "כי שם המיוחד אשר מורה על עצמו הוא במספר 'מה'; יו"ד ה"א וא"ו ה"א במספר 'מה'. וזה כי אין לדעת עצמו יתברך, לכך השם הזה מספרו 'מה', כי לשון זה נאמר כאשר לא ידע מהותו". ובפחד יצחק ר"ה מאמר לג, ה, כתב: "שם הויה לא ניתן לתרגם, ואינו משותף לשום ענין אחר בעולם, בלתי לה' לבדו" [ראה למעלה הקדמה ראשונה הערות 80, 82, ולהלן פס"ז הערה 26].
(19) ב"ר לג, ג "בכל מקום שנאמר ה' מדת הרחמים, [שמות לד, ו] 'ה' ה' אל רחום וחנון'". ועוד אמרו חכמים [שמו"ר ג, ו] "אמר ליה הקב"ה למשה, שמי אתה מבקש לידע, לפי מעשי אני נקרא... כשאני מרחם על עולמי אני נקרא ה', שאין ה' אלא מדת רחמים, שנאמר 'ה' ה' אל רחום וחנון'", ומדרש זה הובא למעלה פכ"ה [תו.]. וראה למעלה פל"ט הערה 5, וגו"א בראשית פי"ח אות נח [שטז.].
(20) יש להבין, היכן מוזכר במלים "כי לשמך תן כבוד" ש"ינהיג הבריות ברחמים". ואולי יש לומר, כי כבוד השם הוא כאשר השם פועל בעולם כפי מה שמורה עליו השם, שגלוי מדת השם בעולם הוא הוא כבוד השם, כי כל גלוי לזולת הוא נתינת כבוד [ראה למעלה פנ"ב הערה 79, וש"נ]. והואיל והשם המיוחד ["לשמך"] מורה על מדת הרחמים, הרי הבקשה לנתינת כבוד לשם המיוחד ["לשמך תן כבוד"] היא שהקב"ה ינהג בהנהגה המורה על עניינו של השם המיוחד, והיא ש"ינהיג הבריות ברחמים". וראה להלן ציון 37.
(21) יש להבין, כיצד המלים "על אמתך" מורות על מדת החסד. והמלבי"ם שם [תהלים קטו, א] העמיד את "אמתך" לעומת "חסדך", וכלשונו: "על חסדך על אמתך - צריך אתה לעשות או מצד החסד בלא שום זכות והבטחה, כמו שהתחלת מציאת הנסים היו מצד החסד. או מצד האמת וההבטחה, אחר שכבר הבטחת לנו להיות לנו לאלקים". ובחלק ביאור המלים הוסיף המלבי"ם [שם]: "ההבדל בין חסד ואמת מבואר בכל מקום". ואולי יש לומר שהמהר"ל ילמד את פסוקנו כמו הנאמר בבקשת יעקב מיוסף [בראשית מז, כט] "ועשית עמדי חסד ואמת", ופירש רש"י [שם] "חסד שעושין עם המתים הוא חסד של אמת, שאינו מצפה לתשלום גמול". ובגו"א שם אות כט [שפו.] כתב: "קשה לפי דרך רז"ל [ב"ר צו, ה], שהיה לו לכתוב 'חסד אמת' בלא וי"ו, מאי 'חסד וֱאמת'. ואין זה קשיא, מפני שגם כן יש כאן שני דברים 'חסד ואמת', שהרי מה שהוא גומל חסד עם המת, הוא חסד למת, וגם הוא עושה אמת, שהחסד ההוא אמת. כי העושה חסד שלא למת אינו עושה חסד אמת, שהרי הוא נראה חסד ואינו חסד גמור, ופעל זה שהוא פועל חסד למת, הוא פעל אמת, לפי שנראה שהוא גומל חסד, והוא באמת כך, שהרי אינו מצפה לתשלום גמול... ולפיכך הגומל חסד למת הוא עושה חסד, ומעשיו הנראים שהוא גומל חסד, הוא אמת כך, והנה יש 'חסד ואמת'". וכך נבאר גם פסוקנו "על חסדך על אמתך", שהחסד הוא חסד אמיתי [אמנם כאן לא נאמר "וְעל אמתך" עם וי"ו, אלא "על אמתך". ולהלן בתהלים (קלח, ב) נאמר "ואודה את שמך על חסדך וְעל אמתך" עם וי"ו]. ויעקב אמר [בראשית לב, יא] "קטנתי מכל החסדים ומכל האמת אשר עשית את עבדך וגו'", וכתב הרמב"ן [שם] "והנכון בעיני כי החסדים הקיימים יקראו 'אמת', כי היא מגזרת אמנה... ענין קיום".
(22) לשונו למעלה פס"א [תקח.]: "ואלו שלשה דברים כל אחד ואחד ממדתו של הקב"ה. כי מה שאמר חנניה 'לא לנו', כלומר שיעשה בשביל רשעת הרשע, שלא יוציא מחשבתו אשר ירצה לעשות, וזה יעשה הקב"ה במדת הדין, שיעמוד נגד הרשע. ומה שאמר מישאל שיעשה בשביל שם כבודו ותפארתו, הוא דבר מיוחד, שהקב"ה עושה בשביל כבוד שמו ותפארתו יתברך. ומה שאמר עזריה שיעשה בשביל החסד, הוא גם כן מדתו של הקב"ה. כי הצדיקים כל אחד ואחד דבק במדה מיוחדת; כי יש צדיק דבק במדת הדין, ולפיכך אמר חנניה לא בשבילנו יעשה, רק כי אין מדת הדין נותן שהרשע יוציא מחשבתו. ויש צדיק שכל מעשיו לכבוד שמו יתברך, וזהו מישאל. ויש שהוא דבק בחסד, ולפיכך אמר עזריה 'על חסדך וגו''.... ועיין לקמן אצל 'לא לנו', יתבאר עוד יותר" [ראה להלן הערה 29]. ובנתיב אהבת ה' פ"א [ב, מא.] כתב: "האבות היו דביקים בו יתברך כל אחד ואחד במידה מיוחדת, עד כי שלשה האבות היה להם הדביקות לגמרי, וכל אחד היה דביקות מיוחד". וכן כתב בנצח ישראל ר"פ מא, ובגו"א שמות פ"ד אות יד [עז.]. ובח"א לסנהדרין צח: [ג, רכ.] ביאר כי כל הצדיקים מתחלקים בהתאם למדות של ג' האבות, ו"יש להם מענין מדת יעקב, ויש להם ממדת אברהם, ויש להם ממדת יצחק". וראה למעלה פ"ו הערה 127, להלן הערות 28, 300, ופס"ט הערה 124.
(23) כנראה שכוונתו לנאמר [תהלים נז, ב] "חנני אלקים חנני", ובמקרא זה נזכר "אלקים", המורה על מדת הדין [אך לשונו "חנני ה' חנני" לא מצאתי במקרא, אך נאמר (תהלים קכג, ג) "חננו ה' חננו". אך אין שם הויה מורה על מדת הדין]. וחנינה מורה שאינו תולה בזכות עצמו, אלא מבקש מתנת חנם [רש"י דברים ג, כג], וכך פונים למדת הדין, וכמבואר למעלה הערה 13, ולהלן הערה 25.
(24) לשונו בנתיב העבודה פי"ח [א, קלז:]: "כי פרנסת השם יתברך את העולם הוא מצד ג' פנים; כי יש שראוי לו הפרנסה מצד הדין, והם הצדיקים שהם בעולם, וזהו שאמר 'הזן את העולם בחן', רצה לומר שהוא מפרנסו מפני שהוא נושא חן בעיני השם יתברך, כמו אצל נח דכתיב [בראשית ו, ח] 'ונח מצא חן וגו''" [ראה להלן פע"א הערה 104]. ובח"א לסנהדרין צח: [ג, רכ.] כתב: "דבי רבי חנינא אמרי 'חנינא' שמו [של משיח]. זה השם על החנינא שהיה לו מאת השם, וזה השם זכה לו יצחק, וכבר הארכנו בזה כי השם הזה הוא החנינה מדת יצחק. והבן מה שתקנו חכמים בברכת הזן 'בחן בחסד וברחמים', כי אלו ג' דברים הם נגד מדת השם יתברך, אשר בהם מנהיג עולמו. וכבר בארנו זה בחבור גבורות ה' בפירוש 'לא לנו ה' לא לנו'" [ראה למעלה פס"ב הערה 77]. ולמעלה פ"ט [תקד.] כתב: "מדת יצחק, שהיה דבק במדת הדין".
(25) אודות ש"חן" הוא כנגד מדת הדין, ניתן לבאר זאת בשני אופנים; (א) "חן" הוא מלשון "חנם", וכמו שכתב רש"י [דברים ג, כג]: "ואתחנן - אין 'חנון' בכל מקום אלא לשון מתנת חנם... לפי שאמר לו [שמות לג, יט] 'וחנותי את אשר אחון', אמר לו בלשון 'ואתחנן'". והגו"א שם אות ח [ס.] כתב: "פירוש 'ואתחנן' הוא לשון חנם, כי 'חנם' שרשו 'חנן', כי המ"ם בלשון 'חנם' נוסף". והרד"ק [ספר השרשים, שורש חנן] כתב: "כל 'חנם' שבמקרא יתפרש כמו 'חן'". ושמעתי ממרן בעל הפחד יצחק זצ"ל כי הטעם הוא שכל מציאת חן אינה קשורה לסבה מסויימת, אלא היא בחנם. והאופן להתייחס למדת הדין היא שאינו תולה בזכות עצמו, וכמבואר למעלה הערות 13, 23. (ב) "חן" מתייחס לראיית העינים, וכמו שנאמר [בראשית ו, ח] "ונח מצא חן בעיני ה'". וכן נאמר הרבה פעמים "אם נא מצאתי חן בעיניך וגו'" [בראשית יח, ג, שם ל, כז, שמות לג, יג, ועוד]. ובנתיב התורה פ"ד [קע.] כתב: "כי החן הוא אצל הרואה בלבד, ואפשר ויכול להיות שאינה כל כך נאה, רק שהיא נושאת חן". ובנתיב יראת השם ר"פ ג [ב, כז.] כתב: "כי החן הוא בעיני הרואה בלבד, כמו שנאמר [אסתר ב, טו] 'ותהי אסתר נושאת חן בעיני כל רואיה', יהיה כן לפי האמת או לא יהיה כן לפי האמת, מכל מקום החן אינו דבר במקבל עצמו, רק שהוא חן בעיני הרואה". ובדר"ח פ"ו מ"ח [רסח:] כתב: "החן... אינו דבר ממש, רק חן שהוא על העין". ובח"א לסנהדרין כ. [ג, קלז.] כתב: "פירוש, כי החן הוא שקר, מפני שהוא מראה לבד, ואין כל הדבר כך, רק שכך הוא נראה... שאין החן רק במה... והחן הוא אצל הרואה, ואין דבר אצל אשר יש לו חן, שהרי כתיב [אסתר ב, יז] 'ותשא חן וחסד לפניו', ולפעמים היא מעלה חן, אע"ג שאינה נאה. ולכך אמר 'שקר החן' [משלי לא, ל], כי אפשר שהוא שקר, שהוא אצל הרואה כך, ואינו כך" [הובא למעלה פכ"ד הערה 97]. וראיית העינים מתייחסת לדין, וכמו שכתב למעלה פכ"א [רנט:]: "כי הרואה נותן עיניו בדבר מצד הדין", ושם הערה 56. ובגו"א בראשית פכ"ז אות א [לד:] כתב: "ראוי ליצחק ראיות העין בכח הקדושה". ובנצח ישראל פי"ג [שכד:] כתב: "והבן מילת 'בעינייהו' דקאמר, שהיו רואים אותו מצד מדת הדין, הוא מדת יצחק כאשר ידוע". וכן אמרו [חגיגה ה:] "כל מקום שנתנו חכמים עיניהם, או מיתה או עוני". ובנתיב הדין פ"ב [א, קצא:] כתב "כי העין הוא דין, כמו שאמרו 'כל מקום שנתנו חכמים עיניהם או מיתה או עוני'. ומזה תלמוד כי העין עושה דין, ולכך סנהדרין נקראים 'עיני העדה' [שיהש"ר א, טו]" [ראה להלן הערה 60]. וכן אמרו [שבת לד.] "נתן בו עיניו ועשהו גל של עצמות". וכן אמרו [ב"ב קלא.] "אין לדיין אלא מה שעיניו רואות". ולמעלה פ"כ [רלו.] כתב "'ומעלמת עין מן הרשעים' [סנהדרין קג:], כי עם השפע שמשפיע לא תמצא רק ברכה, ולא מדת הדין, לכך היא מעלמת עין מן הרשעים". וראה בח"א לע"ז כ: [ד, נ:], ולהלן פע"א הערה 105.
(26) לא מצאתי מקורו לומר כן, ונראה שזהו חידוש מדיליה. ונראה כי כבר השריש [באור חדש פ"ז (תתרנה:) בביאור הפסוק (אסתר ז, ג) "תנתן לי נפשי בשאלתי ועמי בבקשתי"] ש"שאלה" היא מעין "בקשה", רק ש"שאלה" היא קטנה יותר מ"בקשה", וכלשונו: "כי הבקשה היא יותר מן השאלה. ולכך אצל 'נפשי' שייך לומר 'נפשי בשאלתי', ואצל 'עמי' שהוא כל האומה, יותר שייך בקשה, שהוא יותר משאלה". והבטוי "יבקש רחמים" מצוי מאוד בדברי חכמים [ברכות ס., שבת לב., ב"ק צב., ב"ב קטז., סנהדרין מד:, נדה ע:, ועוד], לכך סתם בקשה או שאלה היא בקשת רחמים או שאלת רחמים. ובזוה"ק [ח"ג רל.] איתא "ואתנפלת לרגלוי בנפילת אפין, למשאל מניה רחמים על בנהא". והאור החיים [שמות לג, יט] כתב: "הודיעו כי אותו שעה היא שעת רחמים וחנינה לשאול מאוויו".
(27) כמו שנאמר [ישעיה מא, י] "אל תירא כי עמך אני וגו' אף עזרתיך אף תמכתיך בימין צדקי". ונאמר [תהלים מח, יא] "צדק מלאה ימינך". ולמעלה פמ"ה [שנו:] כתב: "יש לו [לגוף] קיום על ידי חסד, שנאמר 'צדק מלאה ימינך'". וכדבריו לגבי "עזריה" כתב גם בנתיב התשובה פ"ח [קכט:] לגבי השם "אלעזר" [ע"ז יז.], וכלשונו: "נקרא... 'אלעזר', שהוא הכח שבאדם על התשובה, כי השם יתברך עוזר אל האדם, כמו שאמרו [יומא לח:] הבא ליטהר מסייעין אותו... וימינו של הקב"ה פשוטה לקבל שבים, ולהעלות אותם משחת שלא יהיו נאבדים". וכידוע ימין מורה על החסד [ושמאל מורה על הדין], וכמו שאמרו [סוטה מז.] "שמאל דוחה וימין מקרבת". וכן הוא בתפארת ישראל פל"ח [תקעח:], נתיב התורה פט"ז [תרנג.], ח"א לנדרים לב: [ב, יא.], ועוד [ראה למעלה פ"י הערה 29, פל"ח הערה 116, פל"ט הערה 82, פמ"ה הערה 131, פמ"ז הערה 481, ולהלן פס"ו הערה 102]. ובנתיב העבודה פ"ד [א, פו:] הביא את מאמרם [ברכות ו:] "כל הקובע מקום לתפלתו אלקי אברהם בעזרו", וכתב: "לפיכך אמר הכתוב על אברהם [תהלים קי, א] 'נאם ה' לאדוני שב לימיני עד אשית אויביך הדום לרגליך' [נדרים לב:], כלומר כי מצד הדביקות הזה, שהיה אברהם דבק בו יתברך, יש לו לישב על יד ימיני. שאין חבור ודביקות כמו זה שיושב על ימינו ואינו נעזב כלל, וזה 'אלקי אברהם בעזרו'". הרי שוב חזינן שעזרה ["אלהי אברהם בעזרו"] מתייחסת לימין ה' ["שב לימיני"].
(28) לשונו בח"א לסנהדרין צב: [ג, קפז:]: "כבר אמרנו שהיו צדיקים האלו [חנניה מישאל ועזריה] מחולקים במדות שלהם, וכמו שבארנו בחבור גבורות השם. והיה להם מעין מדת האבות, אשר הם אבות העולם ויסוד העולם... שכל אחד מן הצדיקים היה לו מדה מיוחדת, והם כנגד ג' שמות הקדושים 'אל אלקים ה' דיבר ויקרא ארץ' [תהלים נ, א]. וכנגד זה אמר שמעון הצדיק [אבות פ"א מ"ב] שהעולם עומד על שלשה דברים; תורה, עבודה, גמילות חסדים, כמו שבארנו במסכת אבות [דר"ח פ"א מ"ב (קצז:)]. וכאשר היה מסתכל בחנניה מישאל ועזריה, שהם כנגד ג' עמודים שהעולם נבנה עליהם, נתקררה דעתו... ויש לך להבין מה שאמרנו למעלה כי חנניה מישאל ועזריה היה להם שלשה מדות עליונות" [הובא למעלה פס"א הערה 184]. וראה להלן הערה 300.
(29) למעלה פס"א [תקח.] כתב קצת בענין אחר; חנניה ביקש בשביל מדת הדין, מישאל ביקש בשביל כבוד שמו יתברך, ועזריה ביקש בשביל מדת החסד, והובא למעלה הערה 22.
(30) שאמרו בגמרא [פסחים קיח.] שפסוק זה "אמרו כולן" [הובא למעלה לאחר ציון 7].
(31) כמו שנאמר [תהלים עט, י] "למה יאמרו הגוים איה אלקיהם יודע בגוים לעינינו נקמת דם עבדיך השפוך".
(32) פירוש - בשביל שבקשה זו אינה מכוונת כנגד מדה מיוחדת של הקב"ה.
(33) שמעתי לבאר שכוונתו לספירת מלכות, שלית לה מגרמה כלום, והיא נקראת "ענין רביעי", וכפי שכתב בגו"א בראשית פכ"ד אות מג [תטז.] ש"נר דולק מליל שבת לליל שבת הוא ענין רביעי", ושם ג"כ הכוונה למלכות, וכמבואר שם הערה 177. ובקהלת יעקב, ערך נפש, כתב: "מלכות כלולה מכל המדות שלמעלה ממנה". ודבר זה נתבאר יותר בנתיב התורה פי"ח הערה 84, עיי"ש. וצרף לכאן דבריו למעלה פ"ס [תמא:] שאין להפריד בשתיה בין כוס שלישית לכוס רביעית [פסחים קיז:], ושם הערה 316, שדבריו שם מאוד נוגעים לדבריו כאן, שאין להפריד בין המשפיעים למקבל, והרביעי כלול משלש המדות שקדמו לו. וכן ביאר בדר"ח פ"ה מ"ט [רצד:] שישראל גולים מן הארץ מחמת ג' עבירות חמורות המכוונות כנגד ג' האבות, ועבירה רביעית היא שמיטת הארץ, שהיא כנגד הארץ עצמה, ושם הערה 1326. וראה להלן פס"ט הערה 83.
(34) כך אמרו קודם לכן בגמרא [שם] "חבלו של משיח, דכתיב 'לא לנו ה' לא לנו', ואמר רבי יוחנן, 'לא לנו ה' לא לנו' זו שעבוד מלכיות. איכא דאמרי, אמר רבי יוחנן 'לא לנו ה' לא לנו', זו מלחמת גוג ומגוג".
(35) כפי שביאר למעלה [לאחר ציון 12]: "כי 'לא לנו ה' לא לנו' נגד מדת הדין, שלא יהא מדת הדין מקטרג למה יעשה להם דבר זה. לכך אמר נגד זה 'לא לנו ה' לא לנו', שאין אנו מבקשין בשביל אנו כלל, כי יודעין אנו שאין אנו ראוין", וראה למעלה הערה 13.
(36) כמו שאמרו בגמרא [הובא למעלה הערה 33]. והמהרש"א [פסחים קיח.] כתב: "לא למענינו ולא בזכותינו אנו מבקשים להצילנו מחבלו של משיח, או מצרת מלחמת גוג ומגוג".
(37) כפי שביאר למעלה [לאחר ציון 18]: "וידוע לחכמים כי השם המיוחד, הוא שם בן ד', הוא מדת הרחמים. ואמר כי יתן כבוד לשמו וינהיג הבריות ברחמים", וראה למעלה הערה 20.
(38) כנגד לשון הפסוק במילואו [תהלים קטו, א] "לא לנו ה' לא לנו כי לשמך תן כבוד על חסדך על אמתך".
(39) כן כתב המלבי"ם [תהלים קטו, ג]: "ואלקינו בשמים - משיב לאמר, אך הבל יאמרו העכו"ם 'איה אלקיהם', ויחשבו שה' סלק את שכינתו אל השמים, ו'על השמים כבודו' [תהלים קיג, ד]. כי אלקינו, הגם שהוא בשמים, בכל זה 'כל אשר חפץ עשה', הוא מנהיג ומושל ומשגיח כחפצו".
(40) פירוש - ראוי שהעובד יעבוד למי שהוא עלתו, והוא תלוי בעלתו, כי יחס העלול לעלתו הוא שכל קיום העלול אינו אלא מצד עילתו. ובנצח ישראל פי"ג [שלד:] כתב: "כל אשר הוא עלול יש בו הנפילה מצד עצמו, רק הקמתו מצד העלה, אבל מצד עצמו יש לו נפילה, ואין הקמתו רק מצד השם יתברך, שהוא העלה... כי זהו ענין העלול". ושם ס"פ כט [תקפג.] כתב: "כי האדם הוא עלול, ואין לעלול קיום מצד עצמו, כי אם מצד העלה... שיש לעלול קיום בעלתו" [ראה למעלה הערה 4, ולהלן פס"ה הערה 98]. וכן כתב בקיצור בבאר הגולה באר הששי [רמז.], ושם הערות 640-642. ובנתיב העבודה ר"פ ו [א, צ.] כתב: "שיהיה מכיר ויודע כי הוא יתברך עלתו, והעלול מקבל מן העלה, עד כי נפשו תולה בעילה, הוא השם יתברך, וממנו יתברך חיותו וכל אשר צריך אליו". ושם ביאר שכל יסוד התפילה הוא זה, שהעלול מתחבר לעילתו. וכ"ה בנתיב יראת השם פ"ב [ב, ריש כו.]. ובח"א לשבת קיח: [א, נח.] כתב: "וידוע כי התפילה היא מפני שהאדם הוא עלול וכל עלול צריך אל עלתו, ולכך יש לו להתפלל לפניו להודיע כי הוא עלול ממנו, וצריך אל עלתו שיתקיים העלול מן העלה... כל עלול אין מציאותו מצד עצמו, רק מצד סבתו". ובדר"ח פ"ג מ"א [מ.] כתב: "כי מצד שיש לאדם עלה, הוא השם יתברך שבראו, הנה האדם הוא עלול, והעלול יש לו התחלה של אין". ושם במשנה ו [קעט:] כתב: "השם יתברך עם הנבראים מצד הנבראים, שהם עלולים ממנו, ואין העלול בלא העלה". ובבאר הגולה בבאר הרביעי [תקנא.] כתב: "העולם הזה, שהוא עלול מן העילה, הוא השם יתברך, יש לעלול... חבור וקירוב אל העילה, כמו שיש לבן חבור וצירוף אל האב שבא ממנו. וכך השם יתברך, שהוא עילה אל העולם, יש אל העולם קירוב אל העילה" [ראה להלן הערה 98]. ועוד אודות שיחס העלול לעלתו הוא יחס של תלות, כן מבואר להלן פס"ה הערה 98, פס"ו הערה 35, וס"פ סט הערה 189. וראה להלן הערה 52.
(41) כמו שנאמר [ירמיה טז, כ] "היעשה לו אדם אלהים והמה לא אלהים", וכתב הרד"ק [שם] "זה יאמרו הגוים כשיבאו אליך ויתודו על עונם, ויתמהו איך היתה עולה על דעתם זאת האמונה". ורש"י [שמות כ, ג] כתב: "אלהים אחרים - שאינן אלהות, אלא אחרים עשאום אלהים". דוגמה לדבר; נאמר [בראשית ג, כב] "ויאמר ה' אלקים הן האדם היה כאחד ממנו וגו' ועתה פן ישלח ידו ולקח גם מעץ החיים ואכל וחי לעולם", ופירש רש"י שם "ומשיחיה לעולם הרי הוא קרוב להטעות הבריות אחריו ולומר אף הוא אלוה". ובגו"א שם אות לח [צ:] כתב: "אף על גב דכל הבריות יחיו לעולם, יהיו טועים אחר האדם, מפני כי הנולדים אחריו לא ידעו מתי נברא האדם, והוא קודם לכלם. אבל אותן הנבראים לא יחשבו עצמם אלהים כאשר יהיו נבראים, ולא יוכל לומר קין לאדם 'אני אלהים', שהרי אדם הולידו" [הובא למעלה הקדמה שניה הערה 155].
(42) שבת עז: "כל מה שברא הקב"ה בעולמו, לא ברא דבר אחד לבטלה; ברא שבלול לכתית, ברא זבוב לצירעה, יתוש לנחש וכו'". ובח"א שם [א, סא:] כתב: "לא ברא דבר לבטלה כו'. מפני כי הכל נברא בשביל האדם, ולפיכך אי אפשר שלא ישמשו כל הנבראים לצורך האדם, ולא לצורך עצמן. וזאב וארי, אם לא חטא האדם, היה עושה מלאכתו בהן גם כן. כדכתיב [בראשית ט, ב] 'ומוראכם וחתכם יהיה על כל חית השדה וגו''". אמנם כאן כוונתו שכל אברי האדם משמשים לדבר, ואין בהם אחד לבטלה. וראה להלן פע"ב הערה 88.
(43) ברכות לא: "אמרה [חנה] לפניו, רבונו של עולם, כל מה שבראת באשה לא בראת דבר אחד לבטלה; עינים לראות, ואזנים לשמוע, חוטם להריח, פה לדבר, ידים לעשות בהם מלאכה, רגלים להלך בהן, דדים להניק בהן. דדים הללו שנתת על לבי, למה, לא להניק בהן, תן לי בן ואניק בהן". ובתפארת ישראל פ"ח [קלג.] כתב: "אף אם אין ידוע לנו טעם וסבה על כל דבר ודבר שנמצא באדם למה הוא כך, מכל מקום ידוע לנו שאין דבר אחד לבטלה. וכך סדר השם יתברך בחכמתו כל הנבראים עליונים ותחתונים" [ראה להלן הערה 48]. ובתפארת ישראל ס"פ נד [תתמו.] כתב: "כמו שהאדם יש לו אברים רבים, שאין זה כזה, ועל ידי כולם האדם שלם. וכך מצות התורה הם מחולקים, ועל ידי כולם נעשה שלם. ולכך מצות עשה רמ"ח כמנין אברי האדם [מכות כג:], ועל ידי מצות אלו שהם רמ"ח הוא שלם גמור". וכשם שאין מצוה אחת לבטלה ["ולא צוה הקב"ה לתוהו" (רמב"ם הלכות מלכים פי"א ה"ב), ו"ודבר אחד מדבריך אחור לא ישוב ריקם" (ברכות ההפטרה)], כך אין אבר אחד לבטלה.
(44) ענין זה מבואר יותר בגו"א בראשית פי"ח אות יט [שא.], וז"ל: "כסבור שהם ערביים [שמשתחוים לאבק רגליהם (רש"י בראשית יח, ד)]. יש מקשים, איך היו עושים אלהות אבק שברגליהם. ואין זה קשיא, דאם כן יקשה לך 'זבוב אלהי עקרון' [מ"ב א, ג], שהיו משתחוים לזבוב, ומאי ממש יש בזבוב שיהיה מתירא מן הזבוב. אבל בעלי עבודה זרה היה סכלות דעתם כי השם יתברך ברוך הוא, אלקים קדושים הוא, אי אפשר לעבוד לו. ובחרו בכוחות שהם אינם קדושים, והם ממונים על דברים פחותים. ובעבור שאינם קדושים, הם קרובים אל האדם הפחות. ולפיכך בחר זה בזבוב, וזה באבק, כי היו עובדים לכחות של אלו דברים אשר הם בחלקם. כי האבק שברגל, דבר פחות ושפל מאד הוא, והיו הערבים סבורים כי האדם אשר הוא במעלה גדולה, ואין לך בתחתונים יותר גדול מן האדם במדריגה, והוא תחת המדריגה השפלה אשר בעליונים. ולפיכך היו עובדים לאבק שברגליהם, לאותו שהוא ממונה עליו למעלה. וידוע הוא כי אין דבר שפל כמו האבק שברגל, ואין דבר ממונה עליו רק הכח אשר הוא קטון יותר בכחות העליונים. והיו אומרים כי האדם הוא נכנע למדריגה השפלה שבעליונים, והאבק דרכים הוא דמות למדריגה השפלה יותר, והאבק בחלקו, כי כל התחתונים בחלקו של עליונים הם" [הובא למעלה פמ"ז הערה 67].
(45) פירוש - עובדי הע"ז עושים צלמים בעלי צורות אברים, במטרה להפעיל את הכח העליון שאליו מכוון הצלם [כמבואר בהערה הקודמת], ועל ידי הפה והעינים של הצלם הם רוצים להפעיל את הכח העליון שכנגדו מכוון הצלם עם אבריו.
(46) מעין כן כתב האברבנאל [כאן בזבח פסח (עמוד רנט הוצאת מוה"ק)], וז"ל: "הנה באומרו 'פה להם ולא ידברו וגו'', הוקשה לי מאד מה צורך לספר בפסילים שיש להם פה ולא ידברו, וכן שאר האיברים. כי זה דבר מבואר וידוע, וגם עובדי הפסילים עצמם מודים בזה, וכולם אומרים בביאור שאינם עובדים לאותם הפסילים, שאין להם החושים, ורוח אין בקרבם, כי אם לכוחות העליונות, ושהם ישפיעו באמצעות אותם הכלים על העובדים אותם, ומה הטענה שעשה אם כן בזה המשורר... ולכן הנראה לי בזה... שידבר המשורר מהפסילים והצלמים כמו שזכרתי, ויאמר שכל עמל האומות הוא לעשותם ממתכת יותר נכבד, וזהו 'עצביהם כסף וזהב', והפסילים ההם הם דברים מלאכותיים מעשה ידי אדם. ויקשה אליהם מאד, אף שיהיו אותם הפסילים כלים להוריד הרוחניות על בני אדם... למה יעשו בהם דמיון כלי החושים כולם, בהיות שאותו רוחניות לא יגיע לשיפעלו הפסילים באותם הכלים כלל. והיה ראוי שיעשו אותם באי זו צורה שיהיה, ולא שישימו להם עיניים, כיוון שאינם רואים. ולא אזנים, כיוון שאינם שומעים. ולא אף, כיוון שלא יריחון. ולא ידים, כיוון שאין בהם מישוש. ולא רגלים, כיוון שלא יתנועעו. ולא גרון, כיוון שלא ידברו. כי הנה הכלים ההם לא עשה אותם הטבע כי אם לפעול בהם פעולות החמישה חושים החיצונים, ואם הפסילים האלה לא ישתמשו בהם, הם באמת פועל בטל. וכיוון שהעובדים עצמם מודים בזה, יש לתמוה מאד עליהם איך לא ישחקו ממנו ולא יאמרו לחרשים ולאומנים אל תעשו צורות הכלים האלה, כיוון שהם מותר ודבר בטל". וראה להלן הערה 95.
(47) כמו שלימד רבי עקיבא [ב"מ סב.] "'וחי אחיך עמך' [ויקרא כה, לו], חייך קודמים לחיי חבירך". ולמעלה פל"ה [תרכב.] כתב: "ועוד יש לך לדעת כי חודש ראשון יותר מיוחד לגאולה, כי כל נמצא הוא ברשות עצמו בעצם, כי מצד עצם הנמצא אין ראוי להיות תחת יד אחר, כי אם בעלי חיים שאינם מדברים, שאלו דוקא מצד עצמם בבריאתם ראוים שיהיו תחת האדם, אבל השעבוד בא במקרה. וכל עצם הדבר הוא ראשון למה שבמקרה, ומה שבמקרה מאוחר. ולכך ראוי שיצאו לחירות, שיבאו ברשות עצמם, בחדש הראשון, כי זה דבר ראשון, שיהיה הנמצא ברשות עצמו, כי זה מצד עצם הנמצא, שהוא ראשון למה שבמקרה. והבן הדברים האלו מאוד, כי הם עיקר גדול מאוד", ושם הערה 16. ובגו"א בראשית פ"ו אות טז [קלג.] ביאר שכאשר אדם מוליד את עצמו על ידי מעשים טובים, זהו יותר "תולדה" מאשר כשמוליד בנים, "כי התולדות לאו בגופו, ואילו מעשים טובים הם בגופו, ואין לך תולדה יותר מזה, שהרי הוא כאילו מוליד עצמו, וזה יותר תולדה" [לשונו בגו"א שם, והובא למעלה פמ"א הערה 32]. ואמרו חכמים [קידושין כט.]: "תנו רבנן, הוא לפדות, ובנו לפדות, הוא קודם לבנו... הכל מודין כל היכא דליכא אלא חמש סלעים הוא קודם לבנו, מאי טעמא, מצוה דגופיה עדיפא". ובתוספתא [בכורות פ"ו ה"ג] "הוא לישא אשה, ובנו לישא אשה, הוא קודם את בנו". הרי ש"השכל והדעת נותן שיהיה כל דבר בעצם ובראשונה נמצא לעצמו". וראה להלן הערה 50, ופס"ז הערה 98.
(48) "פה לדבר" [ברכות לא:, והובא למעלה הערה 43]. ועוד אמרו [ברכות סא.] "לשון מחתך ["הדבור להוציא מפיו" (רש"י שם)], פה גומר ["הם השפתים גומר ומוציאו" (רש"י שם)]". ונאמר [שמות ד, יא] "ויאמר ה' אליו מי שם פה לאדם וגו'", ופירש רש"י [שם] "מי שם פה וגו' - מי למדך לדבר כשהיית נדון לפני פרעה על המצרי", הרי הפסוק נקט ב"מי שם פה", ורש"י מבארו "מי למדך לדבר", וזה מורה באצבע "שאין הפה בעצם רק לדבור". ובתפילה זכה אומרים "בראת בי פה ולשון ושנים וחך וגרון ונתת בהם כח לדבר בהם חמשה מוצאות האותיות הקדושות של אלף בית". אך יש להעיר מדבריו בנתיב הלשון ר"פ ג [ב, סט.], שכתב: "הלשון הזה שהוא מיוחד להוציא הדבור ממנו, וזהו עצם הלשון, ולדבר זה הוא מיוחד להוציא הדבור אל זולתו, ודבר זה לא תמצא בשום אבר, שאין אבר אחד נברא שיוציא הדבר לזולתו מן הנסתר אל הגלוי; שהאוזן מקבל הדברים, והעין מקבל הראות, וכן כל הדברים הם כך. ואין אחד מהם נברא לפעול להוציא לזולתו, רק הלשון שעיקר בריאתו להוציא הדבור אל זולתו". הרי שכתב שהלשון נבראה להוציא הדבור לזולתו, ואילו כאן כתב "כי השכל והדעת נותן שיהיה כל דבר בעצם ובראשונה נמצא לעצמו", וצירף לזה את הפה, "שאין הפה בעצם רק לדבור", אך הרי הדבור גופא הוא לזולתו. ויל"ע בזה. ודע, שהגר"א בפירושו לספר היצירה [פ"ה מ"ז] קישר את הדיבור לרגל, וכלשונו: "התקשרות אלו החושים באלו האיברים, לא שבהן כלי מעשה של אלה החושים, אלא שבהן כח החושים אלו. 'שיחה ברגל', כמו שנאמר [שופטים ה, י] 'והולכי על דרך שיחו'. ואמרו [אבות פ"ג מ"ז] 'המהלך בדרך ושונה ומפסיק כו''. ואמרו [תענית י:] שנים שהיו מהלכין בדרך ואין ביניהם דברי תורה ראויין לישרף, שנאמר [מ"ב ב, יא] 'ויהי המה הולכים הלוך ודבר והנה כו''". ובים דרך בראשית [מאמר טו, הערה יא] כתב: "הרמב"ן [בראשית ג, כב] כתב 'והנחש אין בו היום נפש מדברת, ואם היתה בו מתחילה, היה מזכיר בקללתו שיאלם פיו, כי היא היתה לו קללה נמרצת מכולן'... ובארנו שבקללה [בראשית ג, יד] 'על גחונך תלך' נתבטל ממנו כח המדבר, שהרגליים בהם קשור חוש הדיבור, כמפורש בספר יצירה [פ"ה מ"ז], ובביאור הגר"א שם... ואם כן בקציצת הרגליים של הנחש מקללת 'על גחונך תלך' ניטלה ממנו שיחה שהיא נפש המדברת".
(49) האמת ליעקב [למגיד מדובנא על הגש"פ] הקשה בזה"ל: "הנה לכאורה לא ידענו השפת יתר שאמר, כי היה די לומר 'לא ידברו', ומדוע היה צריך לומר 'פה להם ולא ידברו'". ולפי דברי המהר"ל לק"מ, דאדרבה, זהו עיקר מגמת הפסוק להורות שיש להם פה שאינו נועד לדיבור [לעצם], אלא לזולתו. וראה בסמוך הערה 51.
(50) דוגמה מובהקת לכך היא עמלק, וכמו שכתב באור חדש פ"ד [תשפד:], וז"ל: "כי כל מה שעשה עמלק וזרעו הכל מורה שאינם מכוונים לטובת עצמם, שזהו דבר שאינו מקרי, רק דבר שבעצם, רק הם צוררים את ישראל, ואינם עושים בשביל טובתם... לכך כאשר יצאו ישראל ממצרים בא עליהם עמלק בדרך, וכדכתיב [דברים כה, יז-יח] 'אשר קרך בדרך בצאתך ממצרים'. כי כל אומה אשר בא על אומה אחרת, מפני שהם מכוונים לטובתם, לכבוש ארצם וליקח מידם ארצם... אבל אלו [ישראל] בדרך היה, ולא היה להם שום ישיבה בשום ארץ כלל, ושום ארץ לא היה להם, ועם כל זה באו עליהם למלחמה [שמות יז, ח]... רק להיות צורר לישראל, ולכך נאמר [דברים כה, יח] 'אשר קרך בדרך'" [הובא למעלה פמ"ב הערה 127, ופנ"ד הערה 53]. ועל עמלק נגזרה מחיה [דברים כה, יט], ואינו נחשב מן הנמצאים, מחמת היותו מקרי [ראה אור חדש פ"ד הערה 189]. הרי ש"דבר שהוא כך [מקרי] אינו נחשב מן הנמצאים כלל".
(51) יותר מאשר אם לא היו להם האברים האלו מעיקרא, בבחינת [חולין נח:] "כל יתר כנטול דמי". ולמעלה פכ"ח [תס:] כתב: "התינוק יש לו הכלים שהם מחתכים הלשון, ואין לו הדבור". הרי דוקא מחמת שיש לתינוק כלי הדבור, ועם כל זה אין לו דבור, זה מורה על שהוא מופקע מהדבור. וכן הוא לבהמה [ראה בסמוך הערות 54, 57]. מה שאין כן בשאר נבראים [כמו דגים ושקצים], שאין להם מעיקרא כלי הדבור, לכך אינם מופקעים כל כך מהדבור.
(52) לשונו להלן [לאחר ציון 95]: "בהלל [פרקנו] בא לספר שלא נמצא בהם דבר שלימות, לכך זכר כל שבעה דברים אשר הם נמצאים לאדם, ולא נמצא לעצביהם, שמגנה עצביהם שלא תמצא בהם דבר מכל הדברים אשר הוא שלימות". הרי שכאן באים להצביע על חסרונם של העצבים. וכן רש"י [דברים כט, טז] כתב: "ותראו את שקוציהם - על שם שהיו מאוסים כשקצים. גלוליהם - שהיו מוסרחים ומאוסין כגלל". ועל כך זועק הנביא [ירמיה ב, י-יא] "כי עברו איי כתיים וראו וקדר שלחו והתבוננו מאד וראו הן היתה כזאת, ההימיר גוי אלהים והמה לא אלהים ועמי המיר כבודו בלא יועיל", ופירש רש"י [שם פסוק יא] "בלא יועיל - בעכו"ם שאין בה תועלת". ובגמרא [תענית ה:] אמרו על כך "תנא, כותיים עובדים לאש, וקדריים עובדין למים, ואף על פי שיודעים שהמים מכבין את האש לא המירו אלהיהם, ועמי המיר כבודו בלוא יועיל". הרי לרבותא נקט שעע"ז נשארים דבקים בע"ז שלהם, "אף על פי שיודעים שהמים מכבין את האש". ואודות שהע"ז נראית לעובדיה כהשלמתם [ולכך תמוה "איך יהיו עובדים לדבר חסר"], הנה כבר נתבאר למעלה [הערה 40] שיחס העובד לזה שעובדו הוא יחס של העלול לעלתו, והעלול מקבל השלמתו מעלתו [שם]. ובנתיב העבודה פ"ב [א, פא.] כתב: "צריך שיתפלל האדם אל השם יתברך שהוא העלה בדבור, כי בזה האדם מצד שהוא אדם אז מוכן לקבל השלמה מן העלה, כאשר הוא אדם חסר, וזה כאשר יוציא חסרונו בדבור, שמצד הדבור הוא אדם". לכך ברי הוא שזהו מן התימה "איך יהיו עובדים לדבר חסר", כי כיצד יקבל השלמתו מן עלה חסרה. וצרף לכאן מאמרם [שבת קנג.] "משל למלך שזימן את עבדיו לסעודה, ולא קבע להם זמן. פיקחין שבהן קישטו את עצמן וישבו על פתח בית המלך, אמרו 'כלום חסר לבית המלך'". וממו"ר זצ"ל שמעתי שהבקשה [בברכת "שמע קולנו"] "ומלפניך מלכנו ריקם אל תשבינו" בנויה היא על היסוד ש"כלום חסר לבית המלך" [ראה למעלה פכ"ג הערה 17]. ו"כלום חסר לבית המלך" עומד כנגד "איך יהיו עובדים לדבר חסר". וראה להלן הערה 96.
(53) יבאר סדר שבעת הדברים שנקט בהם המקרא [תהלים קטו, ה-ז] "(א) פה להם ולא ידברו (ב) עינים להם ולא יראו (ג) אזנים להם ולא ישמעו (ד) אף להם ולא יריחון (ה) ידיהם ולא ימישון (ו) רגליהם ולא יהלכו (ז) לא יהגו בגרונם". ולהלן [ציון 70] כתב: "כי כל שבע מדריגות אשר נזכרים כאן, התחיל בגדול... וכלה בפעולה קטנה".
(54) לשונו למעלה פכ"ח [תסה:]: "פועל הדבור... אי אפשר זה בלא נשמה שכלית... הבהמה יש לה כלי הדבור, ואין בה דבור, כי הבהמה אין לה נשמה שכלית". וחלוקת הנמצאים היא; דומם, צומח, חי, חי מדבר [כד הקמח, ערך פסח]. ובפירוש המלות הזרות [בסוף ספר מורה נבוכים, אות הכ"ף] כתב: "המעתיקים והמחברים מבני עמנו אשר לפני כתבו בגדר האדם שהוא 'חי מדבר', והיה ראוי יותר לכתוב 'חי משכיל'. ואני נמשכתי אחריהם". הרי המבדיל בין בעלי החיים לאדם הוא מה שהאדם חי מדבר, "ומפני זה חשוב על הכל". וכן כתב בהרבה מקומות. וכגון, בדר"ח פ"א מי"ז [ת.] כתב: "בפרט הדבור הוא פועל גדול, מה שלא נמצא לשאר בעלי חיים". ושם פ"ב מ"ח [תרמח.] כתב: "כי האדם יש בו... נפש המדברת נוסף על שאר בעלי חיים, שאין להם נפש המדברת". ושם פ"ג מי"ז [תלה:] כתב: "הדעת הוא שידע אמתת הדברים כפי שהם בהבדל הדברים. וידוע כי האדם גדרו שהוא 'חי מדבר', כי במה שהוא מדבר נבדל האדם מן שאר בעלי חיים". ובנתיב הלשון פ"ב [ב, סז.] כתב: "הדבור הוא שכלי, כי הבעלי חיים אין להם הדבור, רק האדם שהוא שכלי, וזהו צורת האדם". וכן כתב בנתיב הלשון פ"ו [ב, עו.], ויובא להלן הערה 57. ובנר מצוה [מח:] כתב: "כל דבור הוא צריך גם כן אל השכל, שהרי הבהמה, שאינה שכלית, אין לה הדבור". ובדרוש לשבת תשובה [עז:] כתב: "יש איברים זוגות; שתי עינים לאדם... רק הלשון היא יחידית באדם. ודבר זה כי אין הלשון ראויה שתהיה שתים, כי הדבור הוא האדם בעצמו, שהאדם הוא חי מדבר, וזהו גדר האדם. ואילו היו שתי לשונות באדם, היה האדם שהוא אחד, שנים, ודבר זה לא יתכן". ובח"א לערכין טו. [ד, קלב:] כתב: "הדבור הוא שכלי, כי אין אל הבעל חי הדבור, רק האדם שהוא שכלי יש לו הדבור". וכ"ה בח"א לזבחים פח: [ד, סח.], ועוד. ודרכו לכנות את הבהמות "בעלי חיים הבלתי מדברים" [כגון למעלה פ"ד (רכט:), שם פ"ח (שצב:), שם פל"ה (תרכב:), שם פמ"ז (תצא.), גו"א בראשית פ"ב אות מב (עג.), נצח ישראל פ"ב (כא.), שם פי"ד (שדמ.), ועוד]. וראה למעלה פי"ד הערה 67, פכ"ח הערות 17, 26, ולהלן פס"ו הערה 87.
(55) לשונו למעלה פכ"ח [תס.]: "יתבאר לקמן אצל 'פה להם ולא ידברו' ששם משמע כי הפה הוא עיקר האדם". והראב"ע [תהלים קלה, טז] כתב: "פה - וכבוד האדם על כל נבראי מטה בנשמה העליונה בעלת הדיבור, על כן אמר 'פה להם'". ודברים אלו יוטעמו על פי דברי הפחד יצחק חנוכה [תחילת מאמר ה], שכתב: "בודאי ששמו של דבר מתיחס הוא אל המיוחד שבו, ולא אל המשותף שבו. וכבר הזכרנו דבריו של המהר"ל [בחידושי ההלכות שלו למסכת שבת] שביאר את פתיחת מסכת שבת [ב.] במלאכת הוצאה, דהוא משום דאין מלאכת הוצאה נוהגת ביום טוב. והכוונה היא כנ"ל, שהשם 'שבת' מתיחס הוא יותר אל המיוחד שבו, שהוא מלאכת הוצאה, מאשר אל שאר המלאכות, אשר בהן הוא משתתף עם המקראי קודש בכלל" וקודם לכן, בתחילת מאמר ג כתב: "סברת דבריו של המהר"ל היא כי הגילוי המובהק של תוכן ענינו של כל מועד הוא דוקא במקום המיוחד לו לבדו" [הובא למעלה פכ"ה הערה 90, פכ"ט הערה 104, פל"ז הערה 46, פמ"ד הערה 46, פנ"ז הערה 66, ולהלן פ"ע הערה 183]. והוא הדין לדידן; המיוחד באדם הוא כח הדיבור שלו, כי הוא אינו נמצא בשאר בעלי חיים, לעומת ראיה ושמיעה הנמצאות גם אצל שאר בעלי חיים. לכך חשיבות האדם היא מחמת המיוחד שבו [דיבור], ולא מחמת המשותף שבו [ראיה ושמיעה], "ומפני זה [הדיבור] חשוב על הכל".
(56) מאשר ראיה ושמיעה. ולמעלה פנ"ב [פג:] כתב: "ואע"ג שיש ידיעה עוד נקנית מן המוחשת, כמו שהוא רואה האש שורף, אבל אין זאת הידיעה יש בה מעלה, כי היא פחותה מכל, שאף בהמה רואה".
(57) אע"פ שיוכל לראות ולשמוע. וראיה זו מתינוק הביא בכמה מקומות. וכגון, למעלה פכ"ח [תס.] כתב: "הדבור בעצמו אין ספק כיון שהוא על ידי תנועה, הוא פועל גשמי. אבל הוא על ידי שכל, שיודע לצרף הדבור, כמו שהבאנו ראיה מן התינוק שיש לו הכלים שהם מחתכים הלשון, ואין לו הדבור, שחסר לו צרוף הלשון" [ושם ביאר שפעולת הדבור נעשית ע"י תנועה, ולכך היא יותר גשמית מפעולת הראיה והשמיעה, והקשה מכך על דבריו כאן שהדבור יותר רוחני, עיי"ש]. וכן הביא דברים אלו בנצח ישראל פ"ה [צ.]. ובנתיב הלשון פ"ו [ב, עו.] כתב: "הדבור הוא על ידי הלשון, שהלשון כלי גופני, וצריך לזה כח נפשי, שהוא פועל הדבור בכח הנפש החיוני. והדבור צריך אליו השכל, כי כאשר אין לתינוק השכל, אינו יודע לדבר. והבהמה אין בה דעת, אינה מדברת, ונקרא 'שכל הדברי'". ובדרוש על התורה [י:] כתב: "הדבור אי אפשר בלא שכל, והתינוק שאינו מדבר, לא בשביל שאינו יכול לדבר, רק מפני שהוא חסר דעת ושכל, ולכך נקרא 'שכל הדברי'". אמנם בדר"ח פ"ב מ"ח [תרמח.] כתב: "וג' דברים יש באדם; כי האדם יש בו נפש, כמו שיש לכל שאר בעלי חיים. ויש בו נפש המדברת נוסף על שאר בעלי חיים, שאין להם נפש המדברת. ויש עוד לאדם שכל נבדל מן הגוף לגמרי. כי הנפש המדברת אינו שכל נבדל, כי גם לתינוק יש לו שכל זה... אבל יש לאדם שכל נבדל גם כן". הרי שכתב שם ש"גם לתינוק יש לו שכל זה" של דיבור. וצריך לחלק ולומר ששם כוונתו לתינוק מעל ג' שנים [שמדבר], ואילו בשאר מקומות כוונתו לתינוק פחות מג' שנים [שאינו מדבר (ראה תפארת ישראל פ"ג הערה 44)], וכמו שכתב כאן ש"הולד לא יוכל לדבר בעת שנולד". ובח"א לסנהדרין קי: [ג, רסח.] כתב: "כאשר [התינוק] מתחיל מתחיל לספר, אז יש לו שכל הדברי". וראה למעלה פכ"ח הערה 15, ואור חדש פ"א הערה 1236. וראה להלן הערה 68.
(58) "עינים להם ולא יראו אזנים להם ולא ישמעו" [תהלים קטו, ה-ו].
(59) לשון הראב"ע [הארוך שמות ג, ו]: "שער העין משער השמים, כי ברגע אחד יראה תמונות רבות רחוקות עם קרובות". ובדר"ח פ"ב מ"ז [תריא.] כתב: "יש באדם חמשה אברים רוחנים, והם קרובים אל הנשמה, שהם; שתי עינים, שתי אזנים, והלשון... וידוע כי העינים שיש בהם כח הראות, ובאזנים כח השמיעה, ובלשון כח הדבור, קרובים לנשמה... כי שני אזנים ושני עינים והפה, חמשה אלו הם רוחנים, שכל האברים שעושים פעולתם מבלי שימששו מוחשיהם הם רוחנים, כמו האזנים ששומע מרחוק, והעין שרואה יותר מרחוק. וכן כח הדברי שהוא שכלי". ושם מ"ט [תשח.] כתב: "כח הראות הוא כח הנפשי נבדל יותר מכל שאר החושים. וכבר הביאו ראיות ברורות על זה איך כח העין הוא כח נבדל, שאם לא כן לא היה רואה בעין שהוא קטן, השמים הגדולים, רק בודאי מקבל כח הראות את המראה נבדל מן הגשם, ועוד האריכו בזה, וזה ראיה שכח הראות הוא כח נבדל". ובח"א לתמיד לא: [ד, קנ.] כתב: "העין שט בכל העולם בראיה שלו, ועל כח העין נאמר העין שולט בדבר זה. והפרש יש בין חוש השמע ובין חוש הראות, כי על השמע נאמר 'קבלה', שכך תרגום כל שמיעה שנאמר בכתוב 'קבלה' [בראשית לז, כז, ורש"י שם], והקבלה אינו לשון פועל באחר. אבל העין לא נאמר בו לשון קבלה, רק פועל, מפני שהוא שולט בראיה במה שהוא רואה... ודבר זה כח עליון יותר" [הובא למעלה פכ"א הערה 25]. וראה בבאר הגולה באר החמישי הערה 556.
(60) בספר כלל קצר [לר"י ן' בולאט, נדפס בקושטנדינא שנת רצ"א (עמוד יב)] כתב: "חוש הראות מתעלה על שאר החושים החיצוניים בשלש מעלות אלה; אחת, כי ישיג מוחשיו ממקום יותר רחוק. שנית, כי ישיגם כרגע בלתי שהות זמן כלל. שלישית, שגלגל שחור העין עם כל קטנו יתרשם בו חצי כדור הגלגל עם כל גדלו". אמנם רבינו בחיי בכד הקמח [ערך זנות הלב והעין] כתב: "מעלת הראות גדולה, ואמנם מעלת השמע גדולה יותר, כי כח השמע הוא יותר זך ודק מכח הראות. וזה שאמרו ז"ל [ב"ק פה:] סימא עינו נותן לו דמי עינו, חרשו נותן לו דמי כולו". ובדר"ח פ"ב מ"ט [תשח.] כתב: "ועוד ראיה מן הכתוב כי כח הראות הוא כח נבדל קרוב אל השכל, כי משתתף השכל עם הראות בלשון 'ראה', שכשם שיבא לשון 'ראה' על העין, יבא לשון 'ראה' על השכל, לומר 'רואה אני דברי פלוני', וכתיב [קהלת א, טז] 'ולבי ראה', ומזה מוכח כי כח הראות כח נבדל". וכן כתב שם פ"ד מכ"ב [תמה.], ובאר הגולה באר החמישי [קב.]. ובגו"א שמות פכ"א אות ד [קכו:] כתב: "יבא הראיה על שהוא יודע מהותו... 'אתה הראת לדעת' [דברים ד, לה], כי הראיה היא שכלית יותר, ויבוא על דבר שהוא ידיעה גמורה". ורש"י [בראשית יח, ב] כתב: "וירא - לשון הבנה". הרי שהשייכות בין הראיה לשכל פועלת לשני כיוונים; כח הראיה מלמד על השכל שניתן לומר על השכל לשון 'ראה'. וכן השכל מלמד על הראיה שהראיה היא כח נבדל הקרוב לשכל. ובח"א לגיטין נה: [ב, ק:] כתב: "כי העין תולה בלב, ולכך נאמר על העין והשכל לשון אחד, שנאמר [קהלת א, טז] 'ולבי ראה הרבה', ודבר זה מבואר". ובדברי סופרים [לרבי צדוק הכהן אות לח] כתב: "כי עיקר הראיה הוא ראיית החכמה וההשגה, וכמו שנאמר [קהלת א, טז] 'ולבי ראה הרבה חכמה', וכלשון חכמה 'רואה אני את דברי פלוני'. ועל כן נקראים הסנהדרין 'עיני העדה' [שיהש"ר א, טו]" [ראה למעלה הערה 25]. ובשיחת מלאכי השרת [פרק שני] כתב: "'ולבי ראה הרבה חכמה', שהראיה גם היא מתייחס אל הלב, כאשר היא מתקשרת ומתאחדת עם החכמה שבמוח". ובנצח ישראל פ"ה [צ.] הזכיר את דבריו כאן, וכלשונו: "שניהם [הדיבור והראיה] הם כתובים יחד; 'פה להם ולא ידברו עינים להם ולא יראו', ולפי חשיבותן ומעלתם מקדים הכתוב אותם, כמו שנתבאר בחבור גבורות ה', עיין שם".
(61) "אף להם ולא יריחון" [תהלים קטו, ו].
(62) לשון הספר שבילי אמונה הנתיב הששי: "חוש הראות הוא הדק והנכבד שבכולן, ולכן הוא משיג בשיעור יותר משאר החושים. וזה מבואר, שהרי בראותך אדם מרחוק, לא תשמע קולו. וחוש השמע משיג מרחוק בערך אל חוש הריח" [המשך דבריו יובא בהערה 64].
(63) יש להעיר מדברי המהרש"א [סנהדרין צג:] שכתב: "בחוש הריח [המשיח] ידין עם מי האמת, דאין בו טעות כמו בחוש הראייה והשמיעה שזכר. והוא כי חוש הריח הוא רוחני מחלק הנשמה... אבל שאר החושים יותר גופניים, והטעות מצוי בהם". אמנם בפתח עינים [שם] כתב על דברי המהרש"א: "ולי ההדיוט נראה דחוש הראיה והשמיעה יותר רוחניים מחוש הריח, והנאת הריח יותר ממשית מהנאת הראיה והשמיעה... וזה מפורסם. ואם אל סודם תדרוש, קח לך בשמים ראש כמבואר בספר עץ חיים למהרח"ו זצ"ל [שער טנת"א שער ה] בסוד ראיה שמיעה וריחא ודיבור בסוד טנת"א [טעמים, נקודות, תגים, אותיות] ועסמ"ב [אלו ד' שמות קדושים: ע"ב, ס"ג, מ"ה, ב"ן]. ולהיות הראיה והשמיעה רוחניים עליונים למעלה, יש בהם השגה את שיש בהן ידיעה ענינים רבים לצרכי הגוף, וידיעת נסתרות ונגלות. אבל חוש הריח למטה מהם. גם בני אדם רובם אינם משתמשים בו כי אם לריח גשמי, ותו לא... מה שא"כ הראיה והשמיעה הן מועיל למען דעת חכמות למודיות טבעיות אלקיות ועניני העולם" [מקורו מספר העקרים מאמר שלישי פ"ב]. ועוד אודות יחס הראיה והשמיעה לריח, כך כתב בח"א לסנהדרין צג: [ג, קצ.]: "יש לך לדעת כי הריח והמשפט הוא דבר אחד, ושניהם הם מדת הדין, כאשר ידוע לחכמים... ותדע כי הראיה והשמיעה האדם רואה ושומע אף שהדבר אינו הגון ואינו ראוי, הוא נראה ונשמע, ואין חלוק בין אם רואה דבר הגון או שרואה דבר שאינו הגון, וכן בשמיעה. אבל הריח, כאשר מריח דבר רע אין מקבל אותו... אף כי חוש הטעם גם כן אינו מקבל דבר רע, אין מדמה לזה חוש הטעם, כי חוש הטעם הוא גשמי, ואין מתיחס אל הדין שהוא שכלי" [הובא למעלה פמ"ג הערה 98]. ובנתיב כח היצר פ"ג [ב, קכח.] כתב: "כי כל בעל שם טוב נודע שמו למרחוק, לכך נקרא שהוא בעל ריח, כי הריח נודע למרחוק, וכדכתיב [קהלת ז, א] 'טוב שם משמן טוב'... שהריח מורה על התפשטות השם". ובדרשת שבת הגדול [קצד.] כתב: "השם הטוב נקרא 'ריח', מפני שהשם הטוב הולך למרחקים, כדכתיב 'טוב שם משמן טוב', כלומר כי השם הטוב הולך למרחקים מן שמן הטוב". ובח"א לסנהדרין לז. [ג, קמה:] כתב: "כי הריח מרחוק הרבה". וראה הערה הבאה.
(64) לשון המו"נ [ח"א פמ"ז]: "מצאנו ספרינו אומרים 'וירא ה'' [בראשית ו, ה], 'וישמע ה'' [במדבר יא, א], 'וירח ה'' [בראשית ח, כא]. ואינם אומרים 'ויטעם ה'', ולא אמרו 'וימשש ה''. והטעם לכך מה שכבר הונח בדמיון כל אדם, שאין ה' נפגש עם הגופות כמפגש גוף בגוף, שהרי אינם רואים אותו. ושני החושים הללו, כלומר הטעם והמשוש, אין תחושתם נישגת כי אם על ידי מגע. אבל חוש הראות והשמע והריח תחושתם נישגת כאשר אותם הגופים נושאי אותן האיכויות רחוקים מהם, ולפיכך נעשה זה מתקבל על דעת ההמון". והמו"נ [ח"ב פל"ו] כתב: "כללו של דבר דבר כל חוש המשוש אשר באר ארסטו... ואמר כי החוש הזה חרפה הוא לנו. וכמה יפה מה שאמר וכמה נכון, שהוא חרפה, לפי שהוא לנו מחמת היותנו בעלי חיים, לא יותר, כשאר הבהמות, ואין בו מאומה מענין האנושיות. אבל שאר התענוגות החושיים, כגון הריח והשמע והראות, הרי אף על פי שהם גופניים, אפשר למצוא בהם אי פעם הנאה לאדם מצד היותו אדם". ובבאר הגולה באר החמישי [מה.] כתב: "אמרו בהסכמה מוחלטת חוש המשוש חרפה הוא לנו". אמנם שם המהר"ל חלק על זה בנוגע לחבור איש עם אשתו, שאין בחבורם משום חרפה. אך נראה שאינו חולק על כך שיש בחוש המשוש דבר גשמי. ובדר"ח פ"ב מ"ז [תריא:] כתב: "כל האברים שעושים פעולתם מבלי שימששו מוחשיהם הם רוחנים, כמו האזנים ששומע מרחוק, והעין שרואה יותר מרחוק". וכן כתב בח"א לסנהדרין קו. [ג, רמח.], ובח"א לע"ז כה. [ד, נה:], ויובא להלן הערה 75. ובנתיב השלום פ"ב [א, רכב:] כתב: "מצד השמש והירח עצמו אין התנועה נמצאת. ולפיכך אמר [סנהדרין קי.] דלא נפקי עד דשדי ביה גירא... והבן איך אמר 'זורק החץ', לומר כי התנועה הוא מצד השם יתברך, ולא מצד המישוש כמו שיניע בעל גשם, שהוא לא יניע רק במישוש בלבד. אבל השם יתברך מניע את השמים מצד כחו, היא גזירתו אשר הוא מסבב השמים, וזהו החץ אשר הוא זורק בהם" [הובא למעלה פס"ב הערה 33]. ובספר שבילי אמונה הנתיב הששי כתב: "חוש הריח ג"כ הוא משיג בערך אל חוש הטעם והמישוש שהם גסים, ולכן לא ישיגו מוחשיהם עד הדבקם בהם ונוגעם אותם". והפחד יצחק [חנוכה מאמר ו אות יא] כתב: "כל החושים פועלים את פעולתם בדרך חבור; חוש המשוש פועל הוא את פעולתו על ידי החבור בכחה של הנגיעה, גוף הדבר נוגע הוא בגוף האדם. חוש הראות פועל הוא את פעולתו על ידי החבור בכחם של קוי אור. חוש השמיעה פועל הוא את פעולתו על ידי החבור בכחם של גלי הקול". ורבינו בחיי בכד הקמח [ערך זנות הלב והעין] ביאר שחז"ל תיקנו ברכות על החושים של ראיה שמיעה וריח, אך לא על חוש המישוש, וכלשונו: "חוש הראות מצינו הרבה דברים שתקנו רז"ל לברך על חוש הראות, והם [ברכות נט:] הרואה חמה בתקופתה לבנה בחידושה... אומר 'ברוך עושה בראשית'... חוש השמע גם בזה תקנו רז"ל לברך, והוא שאמרו [ברכות נד.] על שמועה טובה מברך 'הטוב והמטיב', ועל שמועה רעה מברך 'ברוך דיין האמת'. חוש הריח גם בזה תקנו לנו רז"ל לברך על ריח טוב על הפירות, כגון האתרוג והתפוח [ברכות מג:] 'ברוך שנתן ריח טוב בפירות'... המישוש לא תקנו ברכה בזה, לפי שאין לחוש הזה חלק בשכל, כי כלו גופני, הפך השכל. ועל כן לא תקנו לברך אלא על פעולות החושים שיש לשכל חלק בהם".
(65) נראה לבאר זאת על פי דבריו למעלה פ"כ [רלח.], שכתב: "האכילה שנותן לאחר היא מעלה אלקית, לפי שנתינת האכילה והשתיה, שהוא השפעה לאחרים, הוא מפעולת הנבדל, שהוא נותן ומשפיע תמיד, כי הנבדל נותן, והגשם הוא מקבל. ולפיכך כאשר הוא נותן האכילה והשתיה לאחר, הוא מתקרב אל מדריגה האלקית, והוא מתקרב אל השם יתברך. ובעמון ומואב, כאשר לא נתנו לחם ומים לישראל... נתרחקו". ובכת"י לדר"ח פ"ב מ"ה [הובא שם בהערה 516] כתב: "כי האדם כאשר יש לו גסות החמרי, והחמרי הוא מקבל, ואינו משפיע, ולכך עם הארץ אינו חסיד, כי החסיד עושה החסידות וטוב עם אחר... ולכך אמרו [אבות פ"ב מ"ה] 'אין עם הארץ חסיד', שכל חסידות מה שהוא עושה הטוב עם הבריות, ואין המדה הזאת ראוי לעם הארץ, שהוא חמרי, והוא מקבל, ואינו משפיע לאחר". ובנתיב גמילות חסדים פ"א [א, קמו.] כתב: "כי בעל גמילות חסדים יש בו הטוב הגמור, שהוא מטיב לאחרים. ולאדם כמו זה יש לו זכות ודקות החמרי, ואינו אדם חמרי גמור, כי החומר אינו משפיע, רק הוא מקבל תמיד. ודבר זה רמזו רז"ל במה שאמרו 'אין עם הארץ חסיד'. כי עם הארץ שהוא אדם חמרי אין לו מדת חסידות לעשות הטוב אל אחר, כי החומרי הוא מקבל, ואינו משפיע לאחר. ולכך בעלי גומלי חסדים, שעושים הטוב ומשפיעים לאחרים, אינו חמרי, רק יש לו זכות החומר" [הובא למעלה פ"כ הערה 88, פמ"ד הערה 208, להלן הערה 140, פס"ו הערה 130, ופע"ב הערה 10]. הרי שהגשמי מקבל, והרוחני נותן. לכך כאשר ישנה פעולה שחלה בזולתו, יש בכך בחינה מסויימת של נתינה, לעומת פעולה שחלה רק בעצמו, שאין בה שום בחינה של נתינה.
(66) אודות שהדיבור כולל בתוכו חתוך הלשון, כן כתב בגו"א כמה פעמים. וכגון, בשמות פ"ו אות ד [ק:] כתב: "כל דבור לשון קשה [רש"י שמות לב, ז], והטעם לפי שהמדבר מחתך הקול בכח, לכך כל לשון דבור הוא קשה". ושם פי"ט אות ו [נח:] כתב: "הדבור קשה, לפי שחתוך האותיות והוצאת הדבור בעצמו הוא בכח וקושי". ושם ויקרא פ"י אות כ [ריח:] כתב: "הדבור הוא על ידי חיתוך הלשון בכח, לכך כל דבור הוא קשה". ושם במדבר פי"ב אות א [קעג.] כתב: "אין דבור אלא קשה. פירוש, מפני כי הדבור הוא המורה על חתוך הדבור היוצא מן האדם, לאפוקי האמירה, היא מורה על מכוון הענין. והדבור מן האדם הוא לשון קשה, לפי שהוא מחתך האותיות ממנו בכח". ושם דברים פ"ב אות יב [מו.] כתב: "כי הדבור הוא קשה בשביל שהוא נאמר על חתוך הקול, והוא יוצא מן המדבר, וגוזר ומחתך האותיות ממנו בכח, ולפיכך הוא קשה" [הובא למעלה פכ"ח הערה 16. וראה למעלה הערה 57]. אמנם כאן כוונתו לשכל המצרף את חתוך הלשון, וכמבואר בסמוך הערה 68.
(67) שהוזכר כאן ראשון ["פה להם ולא ידברו" (תהלים קטו, ה)], וכמבואר למעלה [לאחר ציון 53].
(68) יש להעיר, כי כאן מבאר שלדבור יש מעלה גדולה יותר מהגיית הגרון, "כי הדבור הוא חתוך הלשון, והוא ראשון במעלה, אבל זה רצה לומר הקול בלבד". אך למעלה פס"א [תצב:] כתב שאות ה"א היא אות רוחנית משום שאין לה חתוך הלשון, וכלשונו: "הקב"ה ברא עולמו בה', שנאמר [בראשית ב, ד] 'בהבראם', בה"א בראם [מנחות כט:]. וה"א אות נבדל, שנעשה על ידי נשימה בלבד, ואין צריך להוציא אותו על ידי חתוך הלשון כאחת המוצאות, ומפני זה הה"א הזאת אות רוחני, שאין בו רק רוח הנשימה. ובשביל זה היה מקבל העולם מעלה אלקית רוחנית, בשביל שנברא העולם בה"א, אות רוחני... הם דברים עליונים נפלאים ונבדלים מן הטבע". וכיצד מעלת אות ה"א היא מחמת שאין בה חתוך הלשון, בעוד שפחיתות הגיית הגרון היא גם כן מחמת שאין בה חתוך הלשון. ויש לומר, שכאן כוונתו לקול בלבד, ללא שום הבנה כלל. אך למעלה איירי באמירת אות ה"א, שאינה קול בלבד, אלא היא אחת מאותיות הקודש של הדיבור. לכך מה שכתב כאן "כי הדבור הוא חתוך הלשון, והוא ראשון במעלה" אין כוונתו לתנועת הדיבור בלבד, אלא צירוף הנעשה ע"י השכל, וכמו שכתב למעלה פכ"ח [תס.]: "הדבור בעצמו אין ספק כיון שהוא על ידי תנועה, הוא פועל גשמי. אבל הוא על ידי שכל, שיודע לצרף הדבור, כמו שהבאנו ראיה מן התינוק שיש לו הכלים שהם מחתכים הלשון, ואין לו הדבור, שחסר לו צרוף הלשון". ואודות ש"קול" הוא הגייה ללא הבנה, הנה נאמר [בראשית כו, ה] "עקב אשר שמע אברהם בקולי וגו'", ופירש רש"י [שם] "שמע אברהם בקולי - כשניסיתי אותו". ובגו"א שם אות ד [כג.] כתב: "כשנסיתי אותו וכו'. דזה משמע 'לקול', כלומר שלא יהרהר אחר דבריו רק שהוא ישמע לקול, ואף על גב שאינו מבין הדבור, והוא אצלו כמו קול שאין בו דבור. וכן [שמות טו, כו] 'אם שמוע תשמע לקול ה' אלקיך', וכל זה שלא יהרהר אחר הדבור, אלא ישמע לקול לבד לעשות בכל אשר ישמע". ובתפארת ישראל פל"א [תסה:] כתב: "כי מתחלה היה הקול [במתן תורה] יוצא... לא שמעו רק קול בלבד, ולא שמעו שום חתוך הדבור". וזהו שנאמר [דברים ד, יב] "קול דברים אתם שומעים ותמונה אינכם רואים זולתי קול". והרד"ק בספר השרשים [שורש הגה] כתב: "הכל הוא לשון גמגום וצפצוף, ואין בו לשון קריאה ודבור". וראה להלן הערה 81.
(69) "וכן הרגלים שהם לתנועה, שהוא מתיחס אל הגוף" [לשונו להלן לפני ציון 80]. וניתן להטעים דבריו על פי מה שכתב בגו"א שמות פי"ג אות יח [רסח:], שנאמר שם [שמות יג, כב] "לא ימיש עמוד הענן יומם וגו'", ופירש רש"י שם "לא ימיש - הקב"ה". וביאר שם הגו"א בזה"ל: "כי 'ימיש' הוא מבנין הפעיל, שהוא יוצא תמיד. ואם רצה לומר 'לא ימיש' הענן, היה ראוי להיות 'ימוש' בוי"ו, ולפיכך פירושו 'לא ימיש הקב"ה', והשתא הוי פועל יוצא. ואף על גב דכתיב [שמות לג, יא] 'ומשרתו יהושע לא ימיש מתוך האהל'. חלוק גדול יש כאן ליודעי לשון הקודש, כי אצל בני אדם שייך לשון יוצא, כי הוא המזרז את עצמו, והרי הוא יוצא בצד זה, כי האדם הוא המזרז את גופו. וכן פירושו; לא ימיש יהושע את עצמו, ומדבר על האדם כאילו היה כאן שני דברים, האחד דעתו, והשני גוף האדם. וכך כתב לקמן [שמות יד, י] 'ופרעה הקריב', ופירש רש"י [שם] הקריב את עצמו ומיהר לפני חיילותיו. וזה לא יתכן בענן, ולפיכך צריך לפרש 'לא ימיש' - הקב"ה" [הובא למעלה פל"ז הערה 13]. וזה שכתב כאן "כח ההליכה, אף על פי שאינו פועל בזולתו, הרי הוא פועל באברים של ההליכה להניע אותם", ויש בזה בחינה מסויימת שפועל בזולתו, כי כאשר דעת האדם מפעילה את אבריו אזי "כאילו היה כאן שני דברים, האחד דעתו, והשני גוף האדם".
(70) תהלים קטו, ה-ז "(א) פה להם ולא ידברו (ב) עינים להם ולא יראו (ג) אזנים להם ולא ישמעו (ד) אף להם ולא יריחון (ה) ידיהם ולא ימישון (ו) רגליהם ולא יהלכו (ז) לא יהגו בגרונם". ומציין כאן שהן "שבע מדריגות". ושמעתי לבאר שכוונתו לשבע ספירות תחתונות [מלמעלה למטה], ואלו הן: תפארת [דבור (קהלת יעקב ערך דבור ב')], גבורה ["ראיה" בגימטריה "גבורה" (שער ההקדמות לו.)], חסד [שמיעה (קהלת יעקב ערך כה"ת ג')], הוד [ריח (לקוטי תורה פרשת ויצא)], נצח [משוש ידים], יסוד [רגלים (קהלת יעקב ערך גר ד')], ומלכות [קול (קהלת יעקב ערך קול ג')]. וסוד ה' ליראיו.
(71) בתפארת ישראל פס"ב [תתקעא.] הזכיר את דבריו כאן בביאור מאמרם [עירובין נד.] "חש בראשו יעסוק בתורה... חש בגרונו יעסוק בתורה", וז"ל: "כי הראש הוא האבר החשוב שבו השכל, ומפני זה הוא ראש וראשון אל התורה. וכאשר בו יציאה מן הראוי, כאשר מתחבר אל התורה, שהוא סדר המציאות, חוזר אל הסדר הראוי. ואמר אחר כך 'חש בגרונו יעסוק בתורה', הגרון הוא כלי הקול, כמו שהראש הוא כלי השכל. וכבר בארנו זה בחבור גבורות ה' אצל 'ולא יהגו בגרונם' ענין הגרון, שהוא כלי הקול, שהוא אחרון לכל הכחות, כמו שנתבאר שם. ורצה בזה כי לא דבר זה בלבד הראש, מפני מעלתו שבו השכל, הוא קרוב אל סדר המציאות, הוא התורה, וכאשר יש בה יציאה מן הסדר, שיש שנוי בראש, אז התורה שהיא סדר המציאות, כאשר יתחבר האדם אליה ראוי שיהיה מחזיר אותו אל הסדר. אלא אף כאשר יש יציאה בגרון, שהוא יותר רחוק, כאשר בו יציאה מן הסדר, כאשר יתחבר בתורה שהוא סדר המציאות, חוזר אל הסדר. כי על ידי שהוא מתחבר אל סדר המציאות, ימשך הסדר אף אל כח זה".