פירושים והערות מהרב יהושע הרטמן על גבורות השם· רבי יהושע הרטמן
פרק סג
(1) המלים "ויטול ידיו" אינן נמצאות בגמרא, אך כנראה שהן לקוחות מלשון הטור [או"ח ר"ס תעה], שכתב: "ויטול ידיו, ויקח הקערה שהמצות בתוכה וכו' ויברך על השלימה המוציא וכו'". וסדר דבריו בפרק זה הוא כפי סדר דברי הטור [או"ח סימנים תעה-תפ]. וראה להלן הערות 87, 97, 153, 159, 182, 192, 237. ולהלן פס"ה [הערות 82, 241] נתבאר שגם שם המהר"ל מצטט לשון הטור, מבלי להזכירו בשמו.
(2) לכאורה יפלא שמתחיל פרק חדש במלים "ואמרינן שם", ומאן דכר שמיה גמרא זו עד כה. ואולי משום שהפרק הקודם [פס"ב] הסתיים בהבאת דברי המשנה [פסחים קטז:] "וחותם בגאולה לומר אשר גאלנו וגאל את אבותינו", לכך דבריו כאן הם המשך ביאור הנהגות ליל הסדר לפי דברי הגמרא בערבי פסחים.
(3) לשון הגמרא [שם]: "נטילת ידים תרי זימני למה לי, הא משא ליה ידיה חדא זימנא. אמרי, כיון דבעי למימר אגדתא והלילא, דילמא אסוחי אסחיה לדעתיה ונגע", ורש"י [שם] כתב "ונגע בבשרו", והרשב"ם [שם] כתב: "ונגע בשום דבר טינוף". והב"י [או"ח סימן תעה ס"א]: "ויטול ידיו. אע"פ שנטל ידיו בטיבול ראשון, אמרינן בפרק ערבי פסחים חוזר ונוטל ידיו שנייה ומברך על נטילת ידים, מפני שהסיח דעתו בשעת קריאת ההגדה". והמשנ"ב [שם ס"ק א] כתב: "יטול ידיו וכו' - ר"ל אע"ג שנטל להירקות... מ"מ כיון דאמר בינתים הגדה והלל, חיישינן שמא הסיח דעתו ונגע במקום מטונף, שהידים עסקניות הן".
(4) ברכות לט:, וכמו שיביא מיד.
(5) דעתו כשיטת הרא"ש [פסחים פ"י סימן ל] שיש שתי מצות שלימות [משום לחם משנה], ופרוסה ביניהן [משום "לחם עוני"], וכמו שיבאר.
(6) נקודתו העיקרית היא שבוצע [ואוכל] רק מהמצה הפרוסה, ולא מן המצה השלימה, והשלימה נמצאת שם רק בשביל הדור ברכה, וכמו שיבאר.
(7) בגמרא שלפנינו איתא "הביאו לפניהם", אולם הרא"ש שם [פסחים פ"ו סימן כא] וכן בתוספות רא"ש [ברכות לט:] גרס "הביאו לפניו".
(8) פת שאינה שלימה.
(9) "אם רצה מברך על הפתיתין, ואם הפתיתין גדולים מן השלמין, צריך לברך עליהן" [רש"י שם].
(10) לפנינו בגמרא: רב נחמן בר יצחק.
(11) "ידי מחלוקת של רב הונא ורבי יוחנן" [רש"י שם]. אמנם המהר"ל להלן סובר לא כן [ראה הערה 16].
(12) "מניח פרוסה תחת השלימה - ונמצאו שתיהן בידו, ובוצע או משתיהן או מן השלימה" [רש"י שם]. וראה להלן הערה 43.
(13) כן הוא לפנינו בגמרא ["רב פפא"], וכן כתב להלן [לאחר ציון 55].
(14) "ודרכו של עני בפרוסה, לפיכך צריך שיראה כבוצע מן הפרוסה" [רש"י שם]. וראה להלן הערה 35.
(15) "מאי טעמא, 'לחם משנה' [שמות טז, כב] כתיב" [המשך לשון הגמרא]. ונוקט כאן במימרא זו, כי להלן [ציון 59] יבאר מדוע מימרא זו הובאה כאן.
(16) מבאר את הסוגיא כדברי תוספות [ברכות לט: ד"ה מניח] שמה שאמרו בגמרא "מניח פרוסה בתוך השלימה ובוצע" נאמר "לענין פרוסה של חטים ושלימה מן השעורין". וכן פסקו הרמב"ם [הלכות ברכות פ"ז ה"ד], טושו"ע [או"ח סימן קסח ס"א]. ולשון המחבר [שם] הוא "היו לפניו חתיכות של פת, ופת שלם, הכל ממין אחד, מברך על השלם אפילו הוא פת קיבר וקטן, והחתיכות פת נקיה וגדולה. אבל אם השלם שעורים והחתיכות מחטים, אפילו היא קטנה, מניח הפרוסה תחת השלימה, ובוצע משתיהן יחד". אך רש"י [ברכות לט:] כתב שמה שאמרו בגמרא "מניח פרוסה בתוך השלימה ובוצע" נאמר בנוגע למחלוקת של רב הונא ורבי יוחנן [ראה למעלה הערה 11, ולהלן הערה 56].
(17) הרמב"ם [הלכות ברכות פ"ז ה"ד] כתב להדיא לא כך, וכלשונו: "אם היתה שם שלימה של שעורים ופרוסה של חטים, מניח שלימה בתוך פרוסה ובוצע משתיהן, כדי שיבצע מחטים ומשלימה". וראה להלן הערה 25.
(18) נראה להטעים סברה זו שהבציעה היא מצרכי האכילה, וכמו שכתב הפרי חדש [או"ח סימן קמ אות ג], וז"ל: "ולי נראה דהא ודאי שתיקה הויא הפסק לענין זה שאם בירך על שום דבר, ושהה כדי דיבור בשתיקה, דלא מהניא אותה ברכה, וצריך לברך פעם אחרת. והא דקיימא לן כרבא דמברך ואחר כך בוצע [ברכות לט.], אינו ענין לכאן, דהא בציעה הויא צרכי המוציא". לכך הבציעה נגדרת לפי האכילה, והואיל ולענין האכילה החטים עדיפים, לכך הבציעה תיעשה בחטים, ולא בשעורים. וראה להלן הערה 31.
(19) לא מצאתי את המקור לביטוי "הדור הברכה". וכן בסמוך [לפני ציון 27] כתב: "ולענין ברכה דבעינן הדור". ורבינו יונה [ברכות כח. בדפי הרי"ף] כתב: "הכל מודים בפסח שמניח פרוסה לתוך שלימה ובוצע. כלומר מניח שלימה להידור מפני המועד". והשו"ע [או"ח סימן קסח ס"א] כתב: "היו לפניו חתיכות של פת ופת שלם הכל ממין אחד, מברך על השלם", והמשנ"ב [שם ס"ק א] כתב: "מברך על השלם. משום הידור מצוה". ובפשטות כוונתו שזהו כבוד ונוי לברכה שתהיה על דבר חשוב. אמנם הביטוי "כבוד הברכה" נמצא בב"י [או"ח סימנים קנח, קפא]. והמשנ"ב [סימן קסז ס"ק כז] כתב: "לא יבצע עד שיביאו לפניו מלח, כדי שתהא נאכלת בטעם משום כבוד הברכה". ובספר הליכות שלמה [מועדי השנה ניסן-אב] במילואים [עמוד תקמז] כתב: "בוצע רק מהפרוסה, וכנראה שהשלימה באה רק לכבוד הברכה". וראה להלן ציון 58.
(20) אולי צ"ל "השלימה". וכוונתו שאמרו בגמרא פעמיים "מניח הפרוסה בתוך השלימה ובוצע"; בנוגע לפרוסה של חטין ושלימה משעורין, ובנוגע לפסח. וכשם שבפעם הראשונה הכוונה היא שבוצע על הפרוסה ולא על השלימה, כך הוא גם בנוגע לפסח, שבוצע על הפרוסה ולא על השלימה.
(21) כי דין לחם משנה הוא גם ביום טוב [טושו"ע או"ח סימן תקכט ס"א]. וראה להלן הערות 49, 60.
(22) ולא בעי שגם יאכל מהשלימה.
(23) אודות שככרות הלחם משנה צריכות להיות שלימות, כן כתבו רש"י [פסחים ריש קטז.], רי"ף שם [כה: בדפי הרי"ף], ורמ"א [שו"ע או"ח סימן קסז ס"א, ושם רעד ס"א].
(24) לשון הסמ"ג [מ"ע ל]: "צריך לבצוע על שתי ככרות שלמות בלילי שבת, וכן למחרתו, זכר ללחם משנה, ואמרינן התם [שבת קיז:] שצריך לאחוז בשתי ככרות בשעת בציעה, כל זה לכבוד שבת". וכן כתבו האחרונים, וכמו פתח הדביר [סימן רעד ס"ק ו (ד)], שו"ת בית שערים [או"ח סימן עד], שו"ת מחזה אברהם [או"ח סימן לח ד"ה אך לענין דינא], ערוך השולחן [או"ח סימן רעד ס"ה], תוספת שבת [סימן רעד ס"ק א], ועוד. וכוונת המהר"ל לומר שהצורך בלחם משנה שלם הוא משום כבוד שבת, ולזה סגי שהברכה תיעשה על שלימה, אך לא בעי שגם יאכל מהשלימה. וצרף לכאן את הדעה הסוברת שגדר מעשה המצוה של לחם משנה הוא שתהא ברכת הפת נאמרת על לחם משנה [הררי קדם ח"ב סימן סט בשם ר"ח סולובייצ'יק]. וכן משמע מהקרבן נתנאל [פסחים פ"י סימן טז אות ה] שהשווה את דין לחם משנה לברכת הקידוש על הכוס. ובשו"ת להורות נתן [חלק י סימן לב אות א] כתב שמי שבצע על שתי ככרות לחם, ולא ברך עליהן ברכת הפת, שכשמברך ברכת הפת צריך להביא שתי ככרות לחם נוספות ויברך עליהן, שאע"פ שכבר בצע לחם משנה, מ"מ מעשה המצוה של לחם משנה הוא לברך ברכת הפת על לחם משנה. וכן יש נפקא מינה הפוכה; מי שנמצא באמצע סעודתו באופן שאין עליו חובה לברך ברכת הפת, וכגון שברך ברכת הפת על פרוסת לחם בתחילת הסעודה, ונזכר שלא בצע על לחם משנה, שבאופן זה [שאין מברכים ברכת הפת] אין צריך לבצוע לחם משנה, כי מעשה המצוה של לחם משנה מתקיים רק בברכת הפת על לחם משנה, ובציור זה לא תאמר ברכת הפת [שו"ת האלף לך שלמה או"ח סימן קיג]. ונראה שדעת המהר"ל היא כדעה זו.
(25) כמו שאמרו בגמרא [ברכות לט:] שירא שמים מניח פרוסה [של חטין] בתוך השלימה [של שעורין] ומברך "המוציא" רק על הפרוסה [כמו שכתב למעלה לאחר ציון 16].
(26) כי הדור ברכה ולחם משנה בני חדא בקתא אינון, ששניהם משום כבוד נגעו בה [הדור ברכה, וכבוד שבת]. וכשם שסגי להדור ברכה הנחת השלימה בלבד [ללא אכילתה], כך לענין לחם משנה סגי בכך. ובלשון למודים כתב דברים אלו כך: "דודאי לא בעינן לחם משנה משלימות דוקא רק משום כבוד שבת בלבד, אבל ביום טוב יש לומר דכמו דלענין ברכת 'המוציא' סגי להדור ברכה כשמניח עליו השלימה, הכי נמי לענין לחם משנה סגי במה שמניח שלימה עם הפרוסה".
(27) כן כתבו תוספות [ברכות לט: ד"ה הכל]: "רבינו מנחם מווינ"א היה רגיל לעשות הכל על הפרוסה, ואין השלימה באה כי אם בשביל לחם משנה". וכן כתב הסמ"ג [מ"ע מא]: "הרב רבי מנחם מיונ"י היה מברך 'המוציא' ו'על אכילת מצה' על הפרוסה, ובשלימה לא היה נוגע כלל, שאינה אלא משום לחם משנה". וכן כתבו רבינו יונה [ברכות כח. בדפי הרי"ף], רמב"ן [ברכות לט:], רשב"א [שם], ריטב"א [שם, ור"ה כט.], מגיד משנה [הלכות חמץ ומצה פ"ח ה"ו] בדעת הרמב"ם, וב"י [או"ח סימן תעה בשם תשובות הרשב"א]. ובלשון למודים כתב דברים אלו כך: "אבל לענין לבצוע כזית ראשון לצאת בו ידי אכילת מצה, משמע מסוגיא דשמעתא אליבא דכו"ע דבוצע רק מן הפרוסה, כדאמרינן 'מה דרכו של עני בפרוסה'. ולענין הדור ברכה הרי מניח שלימה עמה".
(28) רש"י [פסחים ריש קטז.], תוספות [ברכות לט:], ורא"ש [פסחים פ"י סימן ל]. וראה הערה הבאה.
(29) לשון הטור [או"ח סימן תעה ס"א]: "השלימה למעלה והפרוסה תחתיה, ויברך על השלימה 'המוציא' ויבצע, ולא יאכל עד שיברך על הפרוסה 'על אכילת מצה', ויאכל משנים ביחד, כזית מכל אחת".
(30) "ואיני כד[א]י להשיב" - כן הוא בדפוס ראשון [כמצויין במדור "שינויי נוסחאות"], ולפי זה נראה שמיד לאחר מכן חסרות התיבות "אך קשיא". וכנראה מחמת קושי זה באו הדפוסים המאוחרים והגיהו "ואינו כדאי להשיב". אך דוחק לומר שכך יתבטא על שיטת כמה מהראשונים [ראה הערות 28, 29].
(31) כי הבציעה נעשית בשביל צרכי "המוציא", וכמבואר למעלה הערה 18. ובלשון למודים כתב דברים אלו כך: "למה מביא הפרוסה לברכת 'המוציא'. דבשלמא אי בוצע מפרוסה משום לחם עוני ומברך עליה גם 'המוציא'... שפיר דמייתי הפרוסה עם השלימה לצורך הברכה".
(32) לברכת "המוציא", היה מספיק שיביא רק את השלימה, ללא הפרוסה.
(33) של "המוציא". ובלשון למודים כתב: "אבל אם נאמר דבוצע מן השלימה ומברך עליה 'המוציא', למה מייתי הפרוסה לצורך הברכה עם השלימה, דהא 'לחם עוני' לא צריך כלל לברכת 'המוציא'".
(34) ויברך על הפרוסה "על אכילת מצה".
(35) בספר קובץ רשימות שיעורים פסחים [ערבי פסחים כרך ב, תחילת סימן קי] הקשה כן, ומציין שכך הקשה המהר"ל, וז"ל: "שיטת הרא"ש דבפסח בעינן לשתי מצות ומחצה; שתי מצות שלימות משום דינא דלחם משנה, והפרוסה משום דינא דמצות אכילת המצה, ומברך 'המוציא' על השלימות, ובוצע, ואח"כ מברך 'על אכילת מצה' על הפרוסה, ובוצע, ואוכלן ביחד. וצריך ביאור הא דאמר [ברכות לט:] הכל מודים בפסח שמניח פרוסה בתוך שלימה ובוצע, מ"ט, 'לחם עוני' כתיב, דלכאורה למאי בעינן בזה שיניח הפרוסה בתוך השלימה, דמשום כבוד הברכה ד'המוציא' הרי מברך ובוצע מהשלימה, ולמאי בעינן בזה שיניח הפרוסה בתוך השלימה. דבשלמא לשיטת התוספות דמברך 'המוציא' על הפרוסה, צריך שיניחנה בתוך השלימה כדי שיהא נראה שבצע מן השלימה, דמדין כבוד הברכה הרי צריך שיברך על השלימה, ולזה מהני מה שמניחה בתוך הפרוסה, דנראה כבוצע מן השלימה, וכמו שכתב בספר המנהיג [הלכות פסח אות פב] 'שמניח הפרוסה בתוך השלימה לכסות חסרון הפרוסה משום כבוד שמים'. אכן להך שיטה דמברך 'המוציא' על השלימה, צריך ביאור למאי צריך בזה שיניח הפרוסה בתוך השלימה, דלמה לא יברך תחלה 'המוציא' על השלימות, ואח"כ יקח הפרוסה ויברך עליה ברכת המצוה דהמצה, ולמאי בעינן בזה שתהא בתוך השלימה. ומצאתי אחר כך בגבורות ה' למהר"ל בפס"ג דתמה כן". גם בשו"ת חת"ם סופר [ח"ז סימן טז] הקשה כן, וכלשונו: "ואין להקשות, למה יניח כלל פרוסה בתוך השלימה, כיון שבוצע רק מן השלימה. בלאו הכי צריכין לומר לדעת רש"י בזה כמו שכתבו כמה פוסקים, מפני מראית העין שיסברו שנושא פנים לשניהם". וביאור דבריו, שרש"י [ברכות לט:] כתב: "לחם עוני כתיב - ודרכו של עני בפרוסה, לפיכך צריך שיראה כבוצע מן הפרוסה" [הובא למעלה הערה 14]. לכך צריך להניח פרוסה בתוך שלימה, כדי שיראה שבוצע מן הפרוסה גם כן.
(36) "אף על גב שלא היתה לחם עוני" [הוספה בלשון למודים]. כי דין "לחם עוני" [פרוסה] הוא רק לכתחילה ואינו מעכב, וכמו שהביא הר"ן [פסחים כה: בדפי הרי"ף], וז"ל: "כתב רבינו האי גאון דלא איתמר אלא בהביאו לפניו פתיתין, דומיא דהתם כשהביאו לפניו פתיתין, הכי נמי בהביאו לפניו פרוסה, וקאמר שהוא רשאי לברך על הפרוסה. אבל אם הביאו לפניו שלמין, שיהא רשאי לפרוס אין לנו, דאי משום דדרשינן לה מ'לחם עוני', לא איתמר אלא לרשות". וכן כתב שער הציון [סימן תעה ס"ק ו]: "אם יאכל של 'המוציא' תחילה יצא בה ידי חובת מצה, ואנן בעינן לכתחילה 'לחם עוני' לשם מצה, דהיא פרוסה, ולא השלימה". ויש להעיר מדבריו למעלה פמ"ח [תריז:], שחידש "שכל מה שאוכל מצה בליל פסח לכתחלה צריך הסבה. דאף על גב דיוצא בכזית אחד [פסחים מ.], אם אכל הרבה הכל היא מצוה אחת... ולפיכך יש לו לאכול כל האכילה של מצה בהסבה, שהוא דרך חירות... כי אכילת כזית שאמרו חכמים בכל מקום היינו לענין זה שיוצא בו, אבל אם אכל יותר, הכל נחשב אכילת מצה של מצוה". והואיל וגם בכזית השניה יש קיום מצוה של אכילת מצה, ובציור דידן הכזית השניה נאכלה מפרוסה, מדוע אין בזה קיום ל"לחם עוני", הרי קיים מצוותו גם בפרוסה. אך זה לא קשה, כי מה שאינו יוצא באכילת כזית שניה מהפרוסה אינו משום שאין בפרוסה קיום מצוה [עד שתבוא להקשות שיש עדיין קיום מצוה בפרוסה], אלא משום שכבר יצא ידי חובתו בכזית הראשונה שאכל מהמצה השלימה, ואין זה מעלה או מוריד כלום אם יש גם מצוה בכזית השניה או לא, דאף אם יש בו מצוה, מ"מ הכזית הראשונה לא זזה ממקומה, וסוף סוף כבר יצא ידי חובתו בכזית הראשונה, ולא יועיל לזה שהמצוה ממשיכה לשאר הכזיתים שנאכלו מפרוסה. ואין לומר שכאשר אוכל כזית שניה מקיים מצוה חדשה בפני עצמה, ויכול לקיים כמה פעמים את החיוב של אכילת מצה, דזה אינו מסתבר כלל. ועוד, שלשונו למעלה [פמ"ח] הוא "אם אכל הרבה הכל היא מצוה אחת", לכך הכזית השניה היא המשכה של הכזית הראשונה, ולא שהיא באה במקומה, וכבר יצא ידי חובתו בכזית הראשונה [ראה בספר ברוך טעם מהדורה חדשה, כרך ג, בהוספות שבסוף הספר (עמוד רכז), ולמעלה פמ"ח הערה 250].
(37) בלשון למודים דברים אלו נכתבו כך: "ואם כן אין יוצא תו במה דבעינן 'לחם עוני', דהיינו פרוסה, שהרי כבר יצא ידי מצה מן השלימה, ועיקר מצות 'לחם עוני' היא בכזית מצה שיוצא בו".
(38) כמו שפסקו הרא"ש [פסחים פ"י סימן ל], הטור והמחבר [או"ח סימן תעה ס"א].
(39) כי יצא ידי חובתו באכילת השלימה.
(40) עירובין נ., ונדרים סט:.
(41) דע שקושיא זו הובאה משמו בהרבה פוסקים; הב"ח [או"ח סימן תעה], הט"ז [שם ס"ק ב], הפרי חדש [שם ס"ק א], החוק יעקב [שם ס"ק ה], ועוד. ומצינו תשובות שונות על שאלתו; (א) הב"ח תירץ שבאמת עיקר הקפידא של "לחם עוני" הוא רק על הבציעה והברכה, אך לא על האכילה, ורק לכתחילה כתבו שיאכל משניהם. (ב) הט"ז תירץ שעל ידי שמדביק שתי המצות יחד, אזי כאילו שתי המצות הללו הן גוף אחד, ורק משום שאין עושין מצוות חבילות חבילות [ברכות מט.] נוטל לכל ברכה מצה אחת. (ג) החוק יעקב תירץ שכך היא צורת המצוה לאכול ביחד, כמו מצוות ד' מינים בלולב, שחייבים לקחתם ביחד, וכל מין בפני עצמו לא יצא. וכן "כורך" אליבא דהלל, דבהכי חייביה רחמנא. (ד) יש מתרצים [ראה משנת מהר"ל כאן אות סה, ומכון מהר"ל כאן הערה 370] על פי מה שכתב הגר"ח ז"ל [הלכות נדרים פי"ג הכ"ב] שכאשר הסתירה בין שני הדברים היא לא מפני שהם בעצם סותרים זה את זה [דוגמת שתי אחיות (קידושין נ:)], אלא שמבחינת הסדר לא יתכן שאחד יבוא אחרי השני [דוגמת "קיים לכי ומיפר לכי" (נדרים סט:)], אזי אמרינן בזה דבבת אחת מהני. וא"כ כאן שהחסרון הוא במציאות [שאכילת מצה שלימה מונעת לאחריה אכילת מצה פרוסה לשם מצוות מצה משום שכבר יצא יד"ח], הרי אין זו סתירה בעצם, ולכך יועיל בבת אחת. אך החזון איש בגליונות [שם] חלק על דברי הגר"ח, והוכיח מהגמרא [קידושין נא. לגבי "המרבה במעשר"] שגם כאשר איירי בחסרון במציאות אמרינן "כל שאינו בזה אחר זה אפילו בבת אחת אינו". ומקושית המהר"ל מבואר שסובר כסברת החזו"א [והגר"ח עצמו הראה שהדבר שנוי במחלוקת ראשונים].
(42) כמו שפסק הטור, וכמו שכתב למעלה [לאחר ציון 40]: "אנו שנוהגין לברך על שתיהן ולאכול משתיהן, כמו שפסק הטור". וכן הב"י כתב [שם] "וכן נהגו". ובלשון לימודים כתב: "ומה שנראה לפי עניות דעתי אמרתי לדינא. אבל מכל מקום במקומות שנתפשט המנהג כפסק הטור לברך על שתיהן ולאכול משתיהן, אין ראוי לשנות המנהג".
(43) אמנם רש"י [ברכות לט:] כתב: "מניח פרוסה תחת השלמה - ונמצאו שתיהן בידו, ובוצע או משתיהן או מן השלמה" [הובא למעלה הערה 12], ומשמע מכך שאין לבצוע מן הפרוסה בלבד. ותוספות [שם ד"ה מניח] כתבו: "פירש רש"י ובוצע לשתיהן או בוצע לשלמה בלבד... ודוקא בוצע לשלמה, אבל לא רצה לפרש ובוצע לאיזה מהן שירצה, או לפרוסה או לשלמה, דמדקאמר 'לתוך השלמה', משמע דהשלמה עיקר". ואולי כל זה שייך בשאר ימות השנה [כי בגמרא מדובר ב"הביאו לפניהם פתיתין ושלמין... וירא שמים... מניח פרוסה בתוך השלמה ובוצע"]. אך בפסח אין השלמה יותר עיקר מהפרוסה, כי "לחם עוני" מתקיים רק על ידי הפרוסה. לכך בפסח גם רש"י יודה שיכול לבצוע מן הפרוסה בלבד.
(44) של "לחם עוני".
(45) פירוש - הקפידא שיש ב"לחם עוני" היא שיניח פרוסה בתוך שלימה ויברך על שתיהן, אך אין קפידא על איזו מהן יבצע ויאכל.
(46) בזה מיישב את שאלתו הראשונה מלמעלה [לאחר ציון 30], שהקשה: "דאם כן למה הכל מודים שמניח הפרוסה בתוך השלימה ובוצע, למה יניח הפרוסה בתוך השלימה. בשלמא אי בצע ליה מפרוסה ואכל מן הפרוסה משום 'לחם עוני', כיון דבצע ליה מפרוסה הכי נמי מברך עליו 'המוציא', ולא בעינן שלימה רק להדור הברכה, ובשביל לחם משנה. אבל אם נאמר דבצע לה משלימה, למה מייתי לחם עוני עם השלימה". ועל כך מיישב שאכן יכול לבצוע מפרוסה, ולכך שפיר יש צורך להניח פרוסה בתוך שלימה. וכן בזה מיישב את שאלתו השניה [למעלה לאחר ציון 35], שהקשה שאם אינו יכול לאכול פרוסה לאחר שלימה [כי כבר באכילת מצה שלימה יצא ידי חובתו], אזי גם לא יוכל לאכול שתיהן כאחת, ד"כל שאינו בזה אחר זה, אפילו בבת אחת אינו". ועל כך מיישב שהחיוב של "לחם עוני" מתקיים לא באכילת הפרוסה, אלא בהנחת הפרוסה עם השלימה, וכלשונו: "דאין קפידא רק שיניח פרוסה תוך שלימה, וכאן יש פרוסה, הרי יש כאן עניות".
(47) כן כתב בראבי"ה ברכות סימן קיא, וז"ל: "יש מפרש מאיזה מהם שירצה, מדקאמר סתם 'ובוצע'".
(48) בלשון למודים נכתב משפט זה כך: "ולענין מספר המצות שצריך להניח לצורך הסדר".
(49) כי דין לחם משנה הוא גם ביום טוב [טושו"ע או"ח סימן תקכט ס"א]. וראה למעלה הערה 21, ולהלן הערה 60.
(50) כן כתבו תוספות [פסחים ק:, עירובין לח:, וביצה ב:].
(51) לשון המכילתא [שמות טז, כו] "'ששת ימים תלקטוהו' [שם]. רבי יהושע אומר, למדנו שלא היה המן יורד בשבת. ביום טוב מנין, תלמוד לומר 'שבת לא יהיה בו'". וראה להלן ציון 67.
(52) לשון הרי"ף [פסחים כה: בדפי הרי"ף]: "בפסח מברכינן על חדא ופרוסה, אבל בשאר ימים טובים בצעינן על תרתין ריפאתא שלמאתא כשבת, דאמר רבי אבא [ברכות לט:] חייב אדם לבצוע על שתי ככרות בשבת, מאי טעמא, 'לקטו לחם משנה' כתוב [שמות טז, כב], ופרשו רבנן דבימים טובים נמי בעינן לבצוע על שתי ככרות כשבת, דעיקר חיובא בשבת משום דלא הוה המן נחית בשבת, אלא הוה נחית בערב שבת זוגי זוגי. ובימים טובים נמי לא הוה נחית, אלא הוה נחית בערבי ימים טובים זוגי זוגי, כמה דהוה נחית בערבי שבתות. הילכך בעינן למיבצע ביום טוב על תרתין ריפאתא שלמאתא כדמחייבינן בשבת, ובפסח אתא 'לחם עוני' וגרעא לפלגא דחדא, הילכך בצעינן אחדא ופלגא". וראה בסמוך הערה 61.
(53) פירוש - אף כאשר ליל טו נופל ביום חול, ולא בשבת [שאז פשיטא לכו"ע שצריך שתי שלימות מצד שבת]. ולאפוקי מהדעה שהובאה בטור [או"ח סימן תעה] שכתב: "בחילוף מנהגים כתוב אנשי בבל כשחל פסח בשבת מניח פרוסה בין ב' השלימות, וכשחל בחול מביא פרוסה ושלימה, ומברך עליה ב' ברכות... וכן חילק בעל הלכות גדולות [הלכות פסח, ל:], שכתב והיכא דמיקלע פסחא בליל שבת בוצע על תרתין ופרוסה".
(54) לשון הרא"ש [פסחים פ"י סימן ל (לאחר שהביא את דברי הרי"ף)]: "ולא נראה, דמאי שנא פסח לענין לחם משנה משאר כל הימים טובים, שלא יבצע על שתי ככרות שלימים. דהא דדרשינן 'לחם עוני' לפרוסה, היינו אותו לחם שיוצא בו ידי אכילת מצה. אבל 'המוציא', פשיטא דעל שלימים בעינן כשאר ימים טובים... הלכך נהגו העם לעשות שלש מצות".
(55) כן פסקו הטושו"ע או"ח סימן תעג ס"ד. והב"י [שם] כתב: "ומביאין לפניו קערה שבה שלש מצות. בסוף סימן תע"ה כתב שזהו לדעת התוספות [פסחים קטז.] והרא"ש [פסחים פ"י סימן ל]. אבל הרי"ף [פסחים כה: בדפי הרי"ף] סובר דסגי בשתים. וכן דעת הרמב"ם [הלכות חמץ ומצה פ"ח ה"ו]. והעולם נוהגים כדעת התוספות והרא"ש". וכן חזר וכתב להלן [ציון 85].
(56) שאמרו בגמרא שם [ברכות לט:] "איתמר, הביאו לפניהם פתיתין ושלמין, אמר רב הונא, מברך על הפתיתין, ופוטר את השלמין. ורבי יוחנן אמר, שלמה מצוה מן המובחר. אבל פרוסה של חטין ושלמה מן השעורין, דברי הכל מברך על הפרוסה של חטין, ופוטר את השלמה של שעורין... אמר רב נחמן בר יצחק, וירא שמים יוצא ידי שניהן, ומנו מר בריה דרבינא, דמר בריה דרבינא מניח פרוסה בתוך השלמה ובוצע". והמהר"ל מבאר את הסוגיא כדברי תוספות [ברכות לט: ד"ה מניח] שמה שאמרו בגמרא "מניח פרוסה בתוך השלימה ובוצע" נאמר לענין פרוסה של חטים ושלימה מן השעורין. ולשון המחבר [או"ח סימן קסח ס"א] הוא "היו לפניו חתיכות של פת, ופת שלם, הכל ממין אחד, מברך על השלם אפילו הוא פת קיבר וקטן, והחתיכות פת נקיה וגדולה. אבל אם השלם שעורים והחתיכות מחטים, אפילו היא קטנה, מניח הפרוסה תחת השלימה, ובוצע משתיהן יחד" [ראה למעלה הערה 16, והערה הבאה].
(57) פירוש - מה שאמרו בגמרא "וירא שמים יוצא ידי שניהן, ומנו מר בריה דרבינא, דמר בריה דרבינא מניח פרוסה בתוך השלמה ובוצע" בא להוסיף שיש לברך על השעורים והחטים כאחת, ולא לברך רק על החטים ולפטור את השעורים, אע"פ שמעיקר הדין "דברי הכל מברך על הפרוסה של חטין ופוטר את השלמה של שעורין" [לשון הגמרא שם].
(58) ראה למעלה הערה 19.
(59) "מאי טעמא, 'לחם משנה' [שמות טז, כב] כתיב" [המשך לשון הגמרא]. ולמעלה [לאחר ציון 14] הביא מימרא זו, וראה הערה 15.
(60) כי אין הבדל בין שבת ויום טוב בנוגע לדין לחם משנה, וכמבואר למעלה [הערות 21, 49]. ומקור דבריו הוא בתוספות פסחים קטז. [ד"ה מה], וז"ל: "וקאמר בתר הכי אמר רבי חייא בר אבא בשבת חייב לבצוע על שני ככרות... עיקר מילתיה דרבי חייא בר אבא בפרק כל כתבי [שבת קיז:], אלא להכי מייתי התם אחר פסח לומר שצריך שם מצה שלישית משום לחם משנה, וחייב לבצוע על שתי ככרות, בין בשבת בין ביום טוב. דאי לאו הכי, למה הביא שם מילתיה דרבי חייא".
(61) "הילכך בעינן למיבצע ביום טוב על תרתין ריפאתא שלמאתא כדמחייבינן בשבת, ובפסח אתא 'לחם עוני' וגרעא לפלגא דחדא, הילכך בצעינן אחדא ופלגא" [לשון הרי"ף שם (הובא למעלה הערה 52)].
(62) מדגיש בזאת שלפי הרי"ף המצה השלימה אינה באה משום הדור ברכה [כפי שביאר לפי הרא"ש], אלא היא באה בשביל לחם משנה, ולולא הדין של לחם משנה היתה באה הפרוסה בגפה. נמצא שהמלים של רב פפא ["הכל מודים בפסח שמניח פרוסה בתוך שלמה ובוצע"] באות לגרוע את פסח משאר ימים טובים; בשאר ימים טובים יש צורך בשתי ככרות שלימות [כמבואר למעלה הערות 23, 24], ואילו בפסח סגי בשלימה אחת ופרוסה אחת.
(63) זו שאלה שניה על הרי"ף.
(64) זו שאלה שלישית על הרי"ף, והיא "מכל שכן", כי בעוד ששתי השאלות הראשונות הן מצד השוואת לשונו של רב פפא למסופר על מר בריה דרבינא, הרי שאלה זו היא על רב פפא מיניה וביה, ולא מחמת השוואת דבריו לזולתו. וראה הערה 66.
(65) כמו "מניח ידו על פיו" [ברכות כד:], "מת המוטל בחמה... מניח עליו ככר או תינוק ומטלטלו" [שבת מג:], "מניח שתי הלחם על גבי שני הכבשין" [סוכה לז:], "מניח ישראל בשר על גבי גחלים" [ע"ז לח:], "מניח ידו הימנית על גבי רגלו הימנית" [זבחים יט:], ועוד.
(66) ששתיהן [השלימה והפרוסה] באות יחד בשביל לחם משנה. נמצא שהקשה על הרי"ף שלש קושיות; (א) הלשון של רב פפא ["הכל מודים בפסח שמניח פרוסה בתוך שלמה ובוצע"] אמור להיות תואם ללשון שאמרו קודם לכן בגמרא ["מר בריה דרבינא מניח פרוסה בתוך השלמה ובוצע"], ולפי הרי"ף רב פפא בא לגרוע [מהלחם משנה], ואילו מר בריה דרבינא בא להוסיף [לברך על פרוסה של חטים ושלימה של שעורים, ולא רק על פרוסה של חטים]. (ב) מר בריה דרבינא חיבר שלימה ופרוסה בשביל ברכת "המוציא", ואילו לפי הרי"ף רב פפא מחברן בשביל לחם משנה. (ג) הלשון "מניח" שנקט בו רב פפא משתמע שמחבר שני דברים מחולקים ["דפרוסה הוא בשביל 'לחם עוני', ושלימה משום (הדור) ברכה" (לשונו כאן)], ואילו לפי הרי"ף שתיהן באות בשביל לחם משנה, ו"לחם עוני" רק בא לגרוע משלימות הככרות הנצרכת בדרך כלל ללחם משנה.
(67) כמבואר למעלה הערות 50, 51.
(68) כמו נאמר [שמות טז, כב] "ויהי ביום הששי לקטו לחם משנה שני העומר לאחד ויבאו כל נשיאי העדה ויגידו למשה", ופירש רש"י [שם] "לקטו לחם משנה - כשמדדו את לקיטתם באהליהם מצאו כפלים, שני העומר לאחד. ויגידו למשה - שאלוהו מה היום מיומים". הרי שלא כיוונו ללקוט יותר משאר ימים, ועם כל זה לקטו כפול משאר ימים.
(69) ואל תשיב שהואיל והיה מספיק מן ליומיים [בערב יו"ט] זהו הכפל של ערב יו"ט, שכבר אמרו חכמים [ילקו"ש ח"א רמז רנח] ש"מזון אלפים שנה היה מן יורד בכל יום", ולא היה זה יחודי לערב יו"ט. וכן כתב בגו"א בראשית פ"ב אות ג [נג.]: "גם בשאר הימים היה יורד הרבה יותר מעומר לגלגולת".
(70) הלשון שיביא הוא קרוב יותר ללשון הילקו"ש [ח"א רמז רסא] מאשר ללשון השוחר טוב שמציין. וכבר נתבאר למעלה [פ"מ הערה 2, פנ"ד הערה 72, וש"נ, ולהלן פס"ו הערה 44] שבספר זה מצוי שהמהר"ל יביא דברים בשם המכילתא או המדרש אחר, אך דבריו נמצאים יותר בדיוק בילקו"ש.
(71) דרשו כן מכפילות "מות יומת".
(72) "מזמורה כפול, [תהלים צב, א] 'מזמור שיר ליום השבת'" [המשך לשון הילקו"ש שם].
(73) עונשה, קרבנה, שכרה, אזהרתה, ומזמורה. ורבינו בחיי [במדבר כח, ט] כתב: "וביום השבת שני כבשים. בשלושה החגים, גם בראש חודש, וכן בראש השנה ויום הכפורים, תמצא בכל יום שבעה כבשים מלבד עולת התמיד, וכאן בשבת לא צוה להקריב כי אם שני כבשים... וטעם שלא היו כי אם שנים, מפני שהשבת כבודו כפול... ולכך באו כל עניני שבת כפולים; עומר כפול, אזהרותיו כפולות, שכרו כפול, עונשו כפול, שירו כפול, קרבנו כפול".
(74) לשונו בגו"א דברים פ"ה אות ג [קח.]: "יש בזה דבר עוד מופלג בחכמה, כי זהו ענין שבת שיש בו כפל תמיד. אמרו במדרש [מביא את המדרש שוחר טוב שהביא כאן]... וכל זה רמז כי השבת כפול בעולם הזה ובעולם הבא, ולפיכך כל ענין שבת כפול". ובתפארת ישראל פמ"ד [תרפח.] כתב: "ועוד נראה כי לכך לא כתב בדברות ראשונות 'זכור ושמור' ביחד, מפני שבא לומר כי יש אל מצות השבת שתי מדרגות זו על זו; האחת היא 'שמור', ויותר מזה 'זכור'. ואילו נכתבו ביחד, לא היה זה רק ענין אחד, לא שני דברים. וזה שרמזו חכמים במדרש כל ענינה של שבת כפול... וכל זה סוד אחד מורה על מדרגת השבת, והוא ידוע למבין. ואילו נכתב ביחד, לא היה כאן כפול, רק עשה ולא תעשה, והבן זה". ובנצח ישראל פי"ט [תכד:] כתב: "'מזמור שיר ליום השבת וכו'' [תהלים צב, א-טז]. ולא מצאנו בכל המזמור הזה שנזכר יום השבת, שאמר 'מזמור שיר ליום השבת'. אבל מפני כי השבת בו השלים השם יתברך העולם, ומפני כי יש שהם אומרים כי נמצא דברים שהם חסרון בעולם, ובפרט שיש צדיק ורע לו רשע וטוב לו [ברכות ז.], דבר זה יחשב חסרון. ועל זה אמר 'מזמור שיר ליום השבת טוב להודות לה''. כי יש להודות השם יתברך על שלימות הבריאה, ושלא ימצא חסרון בבריאה, רק הכל בהשלמה. ומפני כי השלמה הזאת אינה רק מצד עולם הבא, ועל ידו יושלם הכל... ולכך אומר 'מזמור שיר ליום השבת', ופירשו ז"ל [תמיד לג:] ליום שכולו שבת, והוא מנוחה לחי עולמים. כי אף אם נראה בעולם הזה דבר מה שהוא חסרון, אבל מצד עולם הבא יושלם הכל. ולפיכך כל המזמור הזה כפול; [תהלים צב, ב] 'טוב להודות ולזמר לשמך עליון'. וכן [שם פסוק ג] 'להגיד בבוקר חסדך ואמונתך בלילות', כל המזמור הזה הוא כפול, מפני שהוא מיוסד על עולם שהוא עולם כפול".
(75) נראה להטעים דבריו, כי כפילות השבת נובעת מפאת שהשבת היא מעין עולם הבא [ברכות נז:, וראה למעלה פל"ט (נה:)], ש"השבת כפול בעולם הזה ובעולם הבא" [לשונו בגו"א דברים פ"ה אות ג, והובא בהערה קודמת]. אך יום טוב אינו מעין עוה"ב, אלא מעין ימות המשיח, וכפי שהשריש בנצח ישראל פמ"ו [תשעב., וראה למעלה פל"ט הערה 194]. וכבר נתבאר למעלה [הקדמה ראשונה (יב:)] "שענין המשיח הוא ענין עולם הזה, ואינו נבדל מן האדם לגמרי, שהרי הוא בעולם הזה" [ושם הערה 35, ולמעלה פנ"ב הערה 162]. לכך ברי הוא שהכפילות של שבת אינה שייכת ליום טוב, כי כפילותה של שבת באה לה מחמת שייכותה לעוה"ב, וליו"ט אין שייכות כזו, ואם אין שייכות - כפילות מנין [הרציתי דברים אלו למו"ר הגאון רבי יונתן דיוויד שליט"א, וקלסיה].
(76) וכן כתב רש"י [בראשית ב, ג]: "ויברך ויקדש - ברכו במן, שכל ימות השבוע ירד להם עומר לגולגולת, ובששי לחם משנה. וקדשו במן, שלא ירד כלל בשבת".
(77) בגו"א שמות פט"ז אות כה [שלה:] עמד על שאלה זו, ויישבה באופן אחר, שכתב: "לרבות יום הכפורים וימים טובים [שלא ירד בהם מן (רש"י שמות טז, כו)]. אין זה סותר הא דכתב [רש"י] בפרשת בראשית [ב, ג] 'ויקדש אותו' במן, שלא ירד המן ביום השביעי... ומאי קדוש הוא זה, שהרי אף ביום טוב לא היה יורד. אין זה קשיא, כי מה שלא ירד המן ביום טוב וביום הכיפורים הוא מפני שהוא גם כן נקרא 'שבת', שהרי יום הכיפורים נקרא 'שבת שבתון' [ויקרא כג, לב], ויום טוב נקרא 'שבת', 'ביום הראשון שבתון וביום השביעי שבתון' [שם פסוק לט], ומפני זה לא ירד המן בהם. והכי קאמר, כי הקב"ה ברך יום השבת ויקדש אותו שלא ירד בו מן, וכל אשר בשם 'שבת' נקרא לא ירד המן, כי הקדושה הזאת אין לו מצד יום השביעי, רק מפני שהוא יום שביתה, וכל אשר הוא יום שביתה לא ירד בו המן... מה שלא היה יורד המן בימים טובים מפני ששם 'שבת' עליהם, ועם השבת ועל ידו נתקדשו הימים טובים, ומכל מקום השבת עיקר". הרי שכאן מבאר ששבת עומדת לעצמה לגבי ברכתה וקדושתה, ואין ליום טוב חלק עמה, לעומת זאת בגו"א ביאר ששם "שבת" חל גם על יום טוב.
(78) ויש שוב להקשות [כפי שהקשה למעלה לגבי ברכה] "ומה קדושה יש בשבת, כיון שאף ביום טוב היה".
(79) לכאורה בגו"א בראשית פ"ב אות ג [נג:] כתב שאי ירידת המן היא אכן קדושה, וכלשונו: "הביאו רז"ל ראיה מן המן, שלא ירד בשבת, ולא היו יכולים לעשות מלאכה, וזה קדושה, שהיו קדושים ממלאכת חול". וכן בתפארת ישראל פ"מ [תרכג.] כתב: "הקדושה גם כן במן, כלומר שמה שלא ירד מן בשבת מורה שהיום קדוש. שכל הויה היא בזמן, וכל זמן הוא תולה בתנועה, וכל תנועה היא לגשם, שאינו קדוש. ולכך כל הויה אין בה קדושה, מטעם אשר אמרנו. ולכך קדושת שבת היה גורם שלא היה בו הוית המן... המן שלא היה טבעי לא ירד בשבת, כי אין הויה בשבת, ודבר זה מבואר" [ראה למעלה פמ"ה הערה 7, ופמ"ו הערה 17, וש"נ]. אמנם כוונתו מתבארת בהמשך דבריו, שרק כאשר ירד עומר כפול בערב שבת, אז אי הירידה בשבת נחשבת לקדושה. וראה הערה הבאה.
(80) נראה לבאר דבריו על פי מה שכתב למעלה פמ"ה [שכג.], וז"ל: "בדברות השניות נאמר [דברים ה, טו] 'שמור את יום השבת', ואין השמירה, שהוא לא תעשה מלאכה, קדושה לשבת, שאין זה רק מניעת מלאכה". ויש להעיר על כך, שבעוד ששם מבאר שאין מניעת מלאכה קדושה לשבת, הרי בכמה מקומות לכאורה כתב להיפך. וכגון, בתפארת ישראל פ"מ [תרכד.] כתב: "כי מה שאין לעשות מלאכה ביום השבת הוא קדושה לשבת, שהיום הזה אין בו תנועת מלאכה, שכל תנועה גשמית... ולפיכך בטול מלאכה לאדם ביום השבת, שאין בו תנועת מלאכה, וזה מורה על קדושה". וקודם לכן בפכ"ז [תיג.] כתב: "כי יום השבת הוא קדוש ונבדל מן הגשמי, במה שאין בו מלאכה". ושם פמ"ד [תרפה:] כתב: "השביתה מן המלאכה היא קדושה נבדלת". ובגו"א בראשית פ"ב אות ד [נג:] כתב: "לא היו יכולים לעשות מלאכה, וזה קדושה, שהיו קדושים ממלאכת חול". ובח"א לשבת קיג. [א, נ:] כתב: "כי השבת הוא קודש... [ו]כל דבר שהוא קודש נבדל מן עניני החמרי, כמו שהוא השבת נבדל מן המלאכה. שכל מלאכה הוצאה לפעל, וכל הוצאה לפעל הוא שייך לגשם, אשר יוצא לפעל. ולפיכך המלאכה אסורה ביום השבת, שהוא קודש". ונראה לבאר כוונתו למעלה לפי מה שכתב בתפארת ישראל פמ"ד [תרפ:], וז"ל: "אצל 'שמור' שאינו רק לא תעשה, שלא יעשה מלאכה, ומה שהאדם יושב בטל ואינו עושה מלאכה, אין זה מעלת השבת, שהרי אין זה דבר נראה, שכמה בטלנים יש. רק עיקר מעלת השבת על ידי מצות עשה להזכיר יום השבת, שזהו מעלת השבת בפעל". ובגו"א דברים פ"ה אות ג [קז:] כתב: "בשלילת המלאכה מן היום הזה לא נמצא בו השבת, כי כמה פעמים שהאדם הוא שובת מן המלאכה, ולא יהיה ניכר שיש לו שבת". והרמב"ן [דברים ה, טו] כתב: "אין לרואה אותנו בטלים ממלאכה ידיעה בזה". ונמצא, שאין בטול מלאכה דבר ניכר לרואה כמורה על הקדושה, כי אין ההעדר מפעולת הפועל [כמבואר למעלה פנ"ו הערה 14]. וזהו דיוק לשונו, שכתב למעלה: "ואין השמירה... קדושה לשבת, שאין זה רק מניעת מלאכה", ולא כתב "בטול מלאכה" כדרכו. ולשון "מניעה" מורה באצבע שכוונתו להעדר מלאכה יותר מאשר לבטול מלאכה. והרי כך מוכח מיניה וביה; לשון הפסוק הוא "שמור את יום השבת לקדשו" [דברים ה, יב], הרי להדיא נאמר שהשמירה שייכת אף היא לקדושת השבת, יהיה הטעם אשר יהיה. לכך בהכרח שהשמירה שייכת לקדושת השבת, אך אין בזה הכרה לרואה, וכמו שנתבאר [הובא למעלה פמ"ה הערה 7]. ואף בנדון דידן [לגבי ירידת המן] נאמר כן; מה שהמן לא ירד בשבת אינו בהכרח הוראה על קדושת השבת, כי "כמה בטלנים יש". אך כאשר ירד בע"ש עומר כפול, זה מורה באצבע שכבר מראש תוכנן שלא ירד מן בשבת, ואין בטלנות מעיקרא, אלא בהכרח שזהו מחמת קדושת השבת.
(81) פירוש - הואיל וישראל הוצרכו ללקוט פעמיים בעיו"ט [מחמת שלא יֵרֵד מן ביו"ט], א"כ לא נחסכה מהם שום טירחה מאי ירידת המן ביו"ט, כי עדיין היו צריכים ללקט פעמיים בעיו"ט, ולא נגרע דבר ממלאכתם. אך מה שבע"ש לקטו בלקיטה אחת שני עומרים, בכך נחסכה מהם הלקיטה שהיתה אמורה להיות בשבת, והפחתת הטירחה נובעת מקדושת שבת.
(82) עד כאן שאלתו, שמנין שבעינן לחם משנה ביום טוב, שהרי אע"פ שלא ירד מן ביו"ט עצמו, אין הכרח לומר שבעיו"ט מצאו לחם משנה בפעם אחת, כי "שמא לקטו וחזרו ולקטו עד שהיה להם לחם משנה" [לשונו למעלה (לאחר ציון 67)]. ומוכח כדבריו מתפילת ערבית דשבת, שאומרים "אתה קדשת את יום השביעי לשמך, תכלית מעשה שמים וארץ, וברכתו מכל הימים, וקדשתו מכל הזמנים". הרי שלהדיא אמרו שברכת שבת וקדושתה אינן נמצאות בשאר ימים וזמנים, דמה הן שאר ימים וזמנים, אם לא ימים טובים. ויתירה מזאת, שתוספות [עירובין לח:, ופסחים קטז.] למדו מתפילה זו ["וקדשת מכל הזמנים"] שירד מן ביו"ט, וכלשונם [בעירובין שם]: "ב'אתה קדשת' 'וברכתו מכל הימים וקדשתו מכל הזמנים', משמע דירד מן ביום טוב".
(83) "בערב יום טוב היו לוקטין עד שהיה להם שני עומרים" [לשונו למעלה לאחר ציון 68].
(84) כי היה נס במה שהמן שנלקט בעיו"ט לא הבאיש ביו"ט. והרי אף בשבת גופא מה שלא הבאיש בשבת שייך לעומר הכפול של שבת, וכפי שכתב הפחד יצחק שבת מאמר יג [אות ז]: "כך נאמר בתורה [שמות טז, כט] 'ראו כי השם נתן לכם השבת על כן הוא נותן לכם ביום הששי לחם יומים'. ראייה זו משני מאורעות היא מצטרפת; משנה לחם ביום הששי, ומניעת הביאוש והרימה ביום השביעי... דרק מניעת הביאוש והרימה בבקר דשבת היא שגילתה למפרע כי הכפל ביום הששי היה משום הכנה לשבת". ויש להעיר, מדוע לא ביאר שהנס היה בעיו"ט במה שיכלו לאסוף שני עומרים [מיהת בשתי פעמים], כי זאת לא יכלו לעשות בשאר ימים, שנאמר [שמות טז, יז-יח] "ויעשו כן בני ישראל וילקטו המרבה והממעיט, וימודו בעומר ולא העדיף המרבה והממעיט לא החסיר איש לפי אכלו לקטו", ופירש רש"י [שם פסוק יז] "המרבה והממעיט - יש שלקטו הרבה, ויש שלקטו מעט, וכשבאו לביתם ומדדו בעומר איש איש מה שלקטו ומצאו שהמרבה ללקוט לא העדיף על עומר לגולגולת אשר באהלו, והממעיט ללקוט לא מצא חסר מעומר לגולגולת, וזהו נס גדול שנעשה בו". ואולי יש לומר, כי מה שלא הצליחו בשאר ימים לאסוף יותר "זהו נס גדול שנעשה בו", אך מה שהצליחו לאסוף בעיו"ט יותר, אין זה נס, אלא אדרבה, זהו ביטול הנס שנעשה בשאר ימים. מה שאין כן מה שהבאיש בשאר ימים [כשהותירו למחרת], אין זה נס, אלא כך טבעו של המן, שמבאיש ביום המחרת. אך מה שלא הבאיש ביו"ט, זהו הנס שנעשה בו. והנה בספר שו"ת בנין שלמה [לר"ש כהן] ריש סימן יט כתב: "תימה גדולה על מה דלא אשתמיט בשום דוכתא בדברי הפוסקים ז"ל ובשו"ע דביום טוב שחל להיות בע"ש או במוצ"ש דצריך להניח שלשה לחמים על השולחן. דלכאורה כיון דעיקר הטעם הוא משום דצריך להניח לחם משנה בשבת ויו"ט הוא משום זכר למן, דבע"ש ובעיו"ט ירד לחם משנה שני העומר לאחד, וא"כ ביו"ט שחל בע"ש או שחל לאחר השבת, דהוצרך לירד אז לשלשה ימים, היה צריך לכאורה להניח על השולחן ג"כ שלשה לחמים, כדי שיהיה ג"כ זכר למן שירד אז שלשה עומרים לאחד". ולכאורה שאלה זו קשה גם למהר"ל, דנהי שלחם משנה של יו"ט אינו מחמת הנס שירד כפול בעיו"ט, אך יש בו נס מה שלא הבאיש ביו"ט, וסו"ס יש כאן שני נסים; עומר כפול בשביל שבת, ומן שלא הבאיש ביו"ט. ומדוע אין חיוב של שלשה לחמים כדי לזכור את שני הנסים שהתרחשו במן שקדם לשבת ויו"ט. ויש לומר, דמאחר שהמן של יו"ט היה יחד עם המן של שבת, והנס שלא הבאיש בשבת אינו מחייב לחם משנה [אלא מה שהיה עומר כפול בע"ש], לכך אין מקום לחייב לחם משנה על מה שלא הבאיש ביו"ט שלמחרת, כי מן זה כבר הופקע מטבעו להבאיש למחרת. ובני הרה"ג רבי חנוך דוב שליט"א הראה לי שגם המשך חכמה [שמות טז, כ] עמד על קושי זה [מדוע אין שלשה לחמים ביו"ט שחל לפני או אחרי השבת], וכתב סברה דומה לדברינו כאן, יעו"ש. אך עדיין ישאר קשה, דכאשר יו"ט נפל בע"ש, ובעיו"ט [יום חמישי בשבוע] היו שלשה עומרים לאחד, וזה קדם לשבת, ומדוע אין נס זה [מה שלא הבאיש ביו"ט (ע"ש)] חולק מקום לעצמו. ויש לומר, שהואיל והעומר של יו"ט ירד יחד עם העומר של שבת [בעיו"ט ביום חמישי], ואין העומר של שבת מבאיש, לכך אף מה שהעומר של יו"ט לא הבאיש אינו חולק מקום לעצמו.
(85) כמבואר למעלה הערה 55. והמשנה ברורה [סימן תעג ס"ק יח] כתב: "שיש בה שלש מצות - שנים בשביל לחם משנה כשאר יו"ט, ואחת כדי לבצעה לשתים; חציה לקיים בה מצות אכילת מצה, ד'לחם עוני' קרייה רחמנא, ומה דרכו של עני בפרוסה. וחציה השני בשביל אפיקומן".
(86) להלן בפרק זה [לאחר ציון 117].
(87) כן פסק הטור [או"ח ריש סימן תעה], וז"ל: "יברך 'המוציא' ו'על אכילת מצה' מיד זה אחר זה... ויאכל בהסיבה. ואם לא היסב, לא יצא, וצריך לאכול פעם אחרת בהסיבה". וראה למעלה הערה 1.
(88) הוא רב עמרם גאון [בסדר רב עמרם ח"ב סימן פב], והובא בטור או"ח ר"ס תעה, וז"ל: "כתב רב עמרם, ויברך 'המוציא' ויטבול בחרוסת ויאכל, וכן כתב הרמב"ם ז"ל". והב"י [שם] כתב: "אף על פי שמדברי הרמב"ם נראה דעל כזית דאכילת מצה קאמר דמטבל בחרוסת, ולא אכזית דהמוציא, לא דק רבינו בהכי, מאחר שהוא סובר ששום אחד מהם אינו מטבל בחרוסת".
(89) נראה שכוונתו להשגת הראב"ד על הרמב"ם [הלכות חמץ ומצה פ"ח ה"ח], שהרמב"ם כתב: "חוזר ומברך על אכילת מצה ומטבל בחרוסת". ועל זה השיג הראב"ד: "אמר אברהם, זה הבל". ובפשטות כוונת הראב"ד היא שאין מקום לטבל בחרוסת אלא מרור, ולא מצה [עיין עמק אפרים מועדים, סימן ו אות א]. וראה להלן הערה 108.
(90) כן כתבו תוספות [פסחים קיד. ד"ה מטבל], וז"ל: "אמר בגמרא דחרוסת משום קפא, וליכא קפא אלא במרור", ולא במצה.
(91) זכר לתפוח, שכשהיו ישראל במצרים היו יולדות שם בשדה תחת התפוח [פסחים קטז.], או שהיא זכר לטיט [שם].
(92) פירוש - היה ניתן להכריע את המחלוקת הזאת [אם חרוסת היא משום קפא או מצוה] אם חז"ל תיקנו לטבל המצה בחזרת; אם תיקנו כן [כפי שיטת הרמב"ם ורב עמרם] מוכח שאין הטיבול משום קפא, שהרי אין קפא במצה.
(93) לדעת תנא קמא [הסוברים שהחרוסת משום קפא] לא יצטרך לטבל המצה בחרוסת, ולדעת רבי אליעזר בן צדוק [הסובר שהחרוסת מצוה] יצטרך לטבל המצה בחרוסת. ואכן כך מבאר הב"ח [או"ח סימן תעה], וז"ל: "ודאי דלתנא קמא דאינו מצוה, ואינו מביאו אלא משום קפא, לא בעינן ליה אלא למרור וירקות. אבל לרבי אלעזר בר צדוק דמצוה הוא זכר לטיט, אם כן אף למצה בעינן ליה".
(94) נראה שהעדיפות שהמחלוקת תהיה אודות אם יש לטבל את המצה בחרוסת על פני המחלוקת אם החרוסת היא מצוה, היא כפי שכתב הב"ח [או"ח סימן תעה], וז"ל: "קשיא, במאי קמיפלגי, דכיון דהכל מודים דצריך להביא חרוסת, מאי נפקא מינה אם הוא מצוה אם לאו". לכך עדיף להעמיד את המחלוקת בציור שבולטת בו הנפקא מינה בין הצדדים.
(95) כן הקשה הטור [או"ח ר"ס תעה] על רב עמרם והרמב"ם בשם המנהיג, וז"ל: "ועוד הקשה בעל המנהיג [הלכות פסח אות עט] לדבריהם, שמצה היא זכר לחירות, וחרוסת זכר לטיט, והאיך יתחברו זה עם זה", שהרי אין ההפכים נמצאים ביחד בנושא אחד [כמבואר למעלה פכ"ב הערה 77, פמ"ז הערה 72, פנ"ב הערה 217, פנ"ד הערה 71, ופנ"ט הערה 80]. ולמעלה פנ"א [לאחר ציון 118] כתב: "כי אין המצה רק זכר לחירות ואין בה רק חירות". ולמעלה פ"ס [לאחר ציון 123] כתב: "אמנם ענין המצה כבר בארנו לך למעלה ענין המצה, והארכנו בזה בפרק שלשים וששה ובפרק חמשים ואחד, באיזה ענין המצה מורה על החירות. ואתה תעיין באותן דברים, כי כולם הם דברי אלקים חיים. והנה עוד נבאר באיזה ענין המצה מורה חירות דוקא... ועוד יש לפרש לפי פשוטו... והנה לכל הפירושים המצה היא חירות גמור". ולמעלה פנ"א נאמרו חמשה הסברים לטעם שהמצה מורה על חירות בעצם, ולמעלה פ"ס הוסיף עוד שני הסברים [ראה למעלה פ"ס הערה 125].
(96) כן הכריע הב"ח [או"ח סימן תעה], שלאחר שענה על שאלות הטור על הרמב"ם ורב עמרם, כתב: "ומן הדין עלינו להחמיר כדעת הגאונים הראשונים [שהצריכו לטבל מצה בחרוסת], אלא שלא נהגו כן". וראה להלן הערה 108.
(97) זהו המשך דברי הטור [או"ח סימן תעה], וז"ל: "אחר כך יקח כזית מרור וישקענו כולו בחרוסת, ולא ישהנו בתוכו שלא יתבטל טעם מרירתו... ויברך 'על אכילת מרור' ויאכלנו". וראה למעלה הערה 1.
(98) החרוסת.
(99) "שהיו יולדות בניהן שם בלא עצב, שלא יכירו בהן מצריים, דכתיב [שיה"ש ח, ה] 'תחת התפוח עוררתיך'" [רש"י שם]. וראה להלן הערה 111.
(100) "לזכר [שמות א, יד] ד'וימררו את חייהם בחומר'" [תוספות פסחים קיד.], והחרוסת דומה לטיט [מאירי פסחים קטז.].
(101) "להטיל בו תפוחין ויין ומילתא דאית בו קיוהא" [רש"י שם], או תפוחים חמוצים וחומץ [ר"ן (פסחים כה: בדפי הרי"ף)].
(102) "לכתוש בו ירקות הרבה כדי שיהא עבה" [רשב"ם שם].
(103) "בשמים שמטילין בחרוסת זכר לתבן, וחרוסת שכותשין בו הדק זכר לטיט" [רשב"ם שם].
(104) בא לבאר מדוע לרבי אלעזר בר צדוק יש מצוה לזכור את הטיט, ואין זכירה זו נכללת באכילת מרור.
(105) משנה [פסחים קטז:] "מרור על שום שמררו המצריים את חיי אבותינו במצרים, שנאמר [שמות א, יד] 'וימררו את חייהם וגו''".
(106) לשונו למעלה פט"ו [מג.]: "מלאכת הטיט, כי מלאכה הזו במה שהיא עבודה שפלה ופחותה, היא נגד חיי האדם, עד שזה נקרא מרירות חיים, שאינה לפי החיים שלו, כמו שאמר [בראשית כז, מו] 'קצתי בחיי'. כך כאשר היו משעבדים אותם בדברים אשר אינם ראוים לחיי האדם, ואין חיי האדם נוחים בהם, כמו בחומר ובלבנים, כאילו חייו אינם חיים". ובכת"י שם [שנט:] כתב: "מרירות חיים לגמרי, עד שחייו אינם חיים. ואילו היו משעבדים אותם במלאכה לעשות זהב, אף כי היתה המלאכה קשה כל כך כמו בחומר ובלבינים [לא היה זה מרירות], כי המלאכה בזהב הוא עבודה שהיא ראוי לאדם. אבל השעבוד הקשה בדבר כמו טיט, נקרא מרירות חיים". ולמעלה פמ"ז [תלה:] כתב: "כי שיעבדו את ישראל בדבר קשה בלי רחמים, והוא בחומר ובלבנים. ואין דבר יותר קשה מן מלאכת הטיט, שכך אמרו במדרש אין מלאכה יותר קשה מן מלאכת הטיט". ובכת"י שם [תקל.] כתב: "אין מלאכה יותר קשה ממלאכת הטיט... כי הוא נקרא 'חמר' על שם החומר, וכל דבר שהוא חומרי מלאכתו בו יותר קשה לפי שהוא [אינו נמצא] בשלימות כלל, וזה נקרא חומר, וצריך להשלים אותו. וזהו שאמר חבקוק [ג, טו] 'דרכת בים סוסיך חומר מים רבים', בשביל החומר הזה, שהיא המלאכה הקשה היותר גדולה, הבאת עליהם מים רבים". ולהלן בסוף הספר ב"הלכות פסח בקצרה" [לאחר ציון 71] כתב: "יש לטבול המרור בחרוסת, כי המרירות שלהם היה עבודת הטיט, שאין מרירות יותר מזה". וראה למעלה פ"ס הערה 211, פס"א הערה 45, ולהלן "הלכות פסח בקצרה" הערה 73.
(107) כמבואר למעלה הערה 99.
(108) "דאין החרוסת מצוה רק עם המרור" [לשונו למעלה לאחר ציון 88].
(109) ואין עושין כן, וכפי שהסיק למעלה [לאחר ציון 95] ש"אין טיבול בחרוסת אל המצה".
(110) החרוסת [בנוסף למצה].
(111) אלא קשור לרבוים של ישראל במצרים, וכמו שאמרו חכמים [סוטה יא:] "כיון שמתעברות [נשי ישראל במצרים], באות לבתיהם, וכיון שמגיע זמן מולדיהן הולכות ויולדות בשדה תחת התפוח, שנאמר [שיה"ש ח, ה] 'תחת התפוח עוררתיך וגו'', והקב"ה שולח משמי מרום מי שמנקיר ומשפיר אותן, כחיה זו שמשפרת את הולד".
(112) היא גזירת השעבוד. ולמעלה פכ"ג [שלט.] ביאר לפי זה שהקב"ה נגלה למשה מתוך הסנה [שמות ג, ד] "כי היו ישראל בשעבוד קשה, ואין אילן קשה מן הסנה. רמז בזה כי לפי המדה שנוהגת עם ישראל באותה שעה, במדה קשה, כך היה נגלה עליו"
(113) ו"אלקים" זו מדת הדין [ב"ר לג, ג]. ואם תאמר, הרי קודם לכן [בראשית כט, לא] נאמר "וירא הויה כי שנואה לאה ויפתח את רחמה וגו'", וזה השם [הויה] הוא מדת הרחמים [ב"ר לג, ג], ועד שאתה מוכיח מרחל שהלידה היא במדת הדין ["ויזכור אלקים את רחל וישמע אליה אלקים ויפתח את רחמה"], תוכיח מלאה שהלידה היא במדת הרחמים. ונראה, שהנה הגמרא [תענית ב.] הוכיחה שמפתח של חיה לא נמסר לשליח מהפסוק המאוחר יותר שנאמר אצל רחל [בראשית ל, כב] "ויזכור אלקים את רחל וישמע אליה אלקים ויפתח את רחמה". והעיר על כך המהרש"א [שם] בזה"ל: "יש לדקדק, אמאי לא מייתי קרא דלעיל מיניה גבי לאה, דכתיב 'וירא ה' כי שנואה לאה ויפתח את רחמה'. ויש לומר, דניחא ליה לאתויי קרא דרחל, שנסמך מלת 'ויפתח' לשם; 'וישמע אליה אלקים ויפתח וגו''... אבל האי קרא דלאה לא נסמכה הפתיחה לשם ["וירא הויה כי שנואה לאה ויפתח את רחמה וגו'"], איכא לפרושי דכינוי 'ויפתח' לא קאי אשם, אלא אמי שבידו לפתוח, שנתן הקב"ה המפתח בידו". ותשובה זו כחה יפה גם לבאר מדוע הפסוק הנאמר ברחל מורה שהלידה היא במדת הדין, ואילו הפסוק הנאמר אצל לאה אינו סותר לזה, כי שם הויה שהוזכר אצל לאה אינו מתייחס ללידה, אלא לראיית שנאתה של לאה. וראה למעלה פנ"ב הערה 163.
(114) לשונו למעלה פמ"ג [רכז.]: "ומה שאמר [סוטה יא:] שהיו מולידות תחת התפוח. דבר זה יש לך לדעת, כי ההולדה נמשך מן מדת הדין, כמו שתקנו בברכות 'אתה גבור', שמדבר על גבורתו יתברך, 'ומתיר אסורים וסומך נופלים', 'ומתיר אסורים' זהו שפותח לולד שיוצא לאויר העולם. לפיכך אמרו שהיו יולדות תחת התפוח, שיש לו ריח נכבד מאוד, כדכתיב [בראשית כז, כז] 'כריח השדה אשר ברכו ה'', ואמרו רבותינו ז"ל [תענית כט:] זהו שדה של תפוחים. והריח מתיחס אל מדת הדין, כדכתיב [דברים לג, י] 'ישימו קטורה באפך'. וכלל הדבר רמזו בזה שהיתה לידה שלהם במדת הדין המתיחסת לזה, וזה נקרא 'תחת התפוח'. ומפני כי מדת הדין היה מתוחה נגדם, לכך היו מתקשרים במדה זאת לגמרי, שהיו יולדות תחת התפוח, והוא התקשרות והחבור במדה הטהורה לגמרי". ובכת"י שם [תקכא:] כתב: "כי ההולדה שהיא בתכלית העלוי היא תחת התפוח... במקום הראוי לזה, שזהו מתיחס אל הלידה שהוא ממדת הדין. ומורה זה על עלוי הולד שנולד, שמוכן הוא למעלה בשביל שהוא דבק במדה אלקית. וכמו שמחמת מדת הדין אשר מתוחה כנגדם היו פרים ורבים מאוד, כדמבואר בקרא, כך היה להם מעלה זאת שמחמת הדין בא להם דבר זה, שהיו יולדות תחת התפוח, והוא התקשרות וחבור במדה הטהורה הידועה". ואמרו חכמים [שבת פט.] "'מדבר פארן' [במדבר י, יב], שפרו ורבו עליו", וכתב על כך בתפארת ישראל פכ"ו [ת:]: "פירוש, כאשר רצה השם יתברך להרבות את ישראל... לא היה ראוי לזה רק המדבר. ודבר זה ידוע למבינים בחכמה, כי המדבר הוא מיוחד למדת הדין... וכל הוצאת תולדות הוא בכח גבורת מדת הדין... שכאשר היה מדת הדין כנגדם, היו פרים ורבים ביותר. וכמו שתמצא בכל הבריאה שיצאת לפעל בכח שם 'אלקים', שהוא מדת הדין... ולפיכך מדת הדין הוא מיוחד לרבוי התולדות". ושם פמ"א [תרמט:] כתב: "וידוע כי כל התולדות באים לעולם במדת הדין, כמו שנזכר בכל מעשה בראשית שם 'אלקים'". ובבאר הגולה באר הששי [רטו:] כתב: "יציאת הנשמה הוא בגבורה. וכן הלידה, שנאמר 'ויפתח אלקים את רחמה'". ונאמר [בראשית כא, א] "וה' פקד את שרה כאשר אמר ויעש ה' לשרה כאשר דבר", ופירש רש"י [שם] "פקד את שרה - בהריון. כאשר דבר - בלידה". ובגו"א שם אות ב [שמז.] כתב: "אצל הריון כתיב לשון 'אמירה', ואצל הלידה לשון 'דבור'. הדבור הוא קשה [מכות יא.], והלידה הוא במדה זאת, כמו שזכרו מפתח הלידה בברכת אתה גבור, והבן זה". והטעם שההולדה נמשכת ממדת הדין מבואר להלן פע"א [לאחר ציון 100], וז"ל: "הברכה שיורדת לעולם באה במדת הדין לעולם, ודבר זה ידוע בכמה מקומות, שכל דבר שהוא בא מעולם העליון לתחתונים, בא במדת הדין. והוא נרמז בברכת 'אתה גבור לעולם ה' מחיה מתים מכלכל חיים בחסד', כי אף שהוא מפרנס אותם בחסד, מכל מקום כאשר נתגלה בעולם באה הפרנסה בדין, לכך נקבע בברכת 'אתה גבור'. וידוע הוא שכל התגלות לפועל הוא בדין, וזה מפני שכל יציאה לפועל הוא שנוי, וכל שנוי צריך אל זה כח וחוזק המשנה הדבר, וכל כח וחוזק הוא במדת הדין, ודבר זה הוא ידוע לחכמים". וראה למעלה פי"ב הערה 30, פ"כ הערות 53, 82, פמ"ג הערות 93, 96, 101, פמ"ז הערה 321, פנ"ב הערה 163, ולהלן פע"א הערה 101.
(115) פמ"ג [רכז.].
(116) הובא בהערה 114. ואמרו חכמים [שבת פח.] "מאי דכתיב [שיה"ש ב, ג] 'כתפוח בעצי היער וגו'', למה נמשלו ישראל לתפוח, לומר לך מה תפוח זה פריו קודם לעליו ["כך דרכו, וחלוק משאר אילנות, חנטת פריו קודם לעליו" (רש"י שם)] אף ישראל הקדימו 'נעשה' ל'נשמע' [שמות כד, ז]". ובתפארת ישראל פכ"ט [תלט:] כתב: "בשאר האילנות העלים קודמים. וזה מפני כי העלין קלים ליציאה, והפרי אינו קל להוציא, ולפיכך העלין קודמים. אבל התפוח יש בו כח הוצאה ביותר, ולכך מוציא פריו קודם, כמו שראוי אל דבר שהוא עיקר, ואחר כך הטפל, שהם עליו, שהם שומרי הפרי, ודבר זה ראוי להבין. ודבר זה נרמז במה שאמר הכתוב [שיה"ש ח, ה] 'תחת התפוח עוררתיך שמה חבלתך אמך שם חבלה ילדתך', וכבר התבאר דבר זה בחבור גבורות ה' בביאור רחב". וראה שם הערה 40. ועוד אמרו חכמים [ב"ב קמג:] "'ובני דן חושים' [בראשית מו, כג]... שהיו מרובין כחושים של קנה ["שגדלים הרבה ביחד" (רשב"ם שם)]". ובח"א שם [ג, קכח.] כתב: "דבר זה יש לך להבין מפני כי שמו נקרא 'דן', ולכן תמצא בדן מה שלא היה לדן רק בן אחד, ונתרבו בניו בפעם אחד, ולא נתרבו מעט מעט כמו שהיה אצל אחרים, רק נתרבו בפעם אחד. לכך אמרו שהיו בניו כחושים של קנה, שהרבוי בא ביחד, כי מדתו הוא הדין, ומזה תמצא יוצא הרבוי בפעם אחד. ובארנו זה במסכת סוטה [יא:] אצל רבוי ישראל אצל 'תחת התפוח עוררתיך'... כי כל זה מצד מדת הדין שהיתה בישראל, עד שעבדו בהם בפרך. ונאמר [שמות א, יב] 'כאשר יענו כן יפרוץ וגו''. ולפיכך בני דן, שנקרא 'דן' על שם הדין, כדמוכח בפ"ק דפסחים [ד.] האי דאמר 'דון דינא' אמרי מדן קאתי, שתראה מזה כי היה דן מיוחד לדין. ולפיכך היו לו בנים כחושים של קנה, ודי בזה למבין דברי חכמה". הרי רבוי בני ישראל במצרים הוא כרבוי בניו של דן [ראה להלן פס"ט הערה 97].
(117) בא לבאר דיני כורך.
(118) הרמב"ם [הלכות חמץ ומצה פ"ח הלכות ו, ז] כתב שהלל לא היה כורך הפסח עמהם, ועיין לחם משנה [שם]. אך יש אומרים שאף הפסח היה כורך עמהם ואוכל שלשתם ביחד [ירושלמי חלה פ"א ה"א, וכ"ה גירסת רש"י בזבחים (עט.) ורש"י ורשב"ם ומאירי (פסחים קטו.)]. והמהר"ל סובר כדעתם. וראה להלן הערה 143.
(119) זהו המשך דברי הגמרא [שם], וכמובא בהערה הבאה.
(120) לשון הגמרא [שם]: "תניא, אמרו עליו על הלל שהיה כורכן בבת אחת ואוכלן, שנאמר 'על מצות ומרורים יאכלוהו'. אמר רבי יוחנן, חולקין עליו חביריו על הלל, דתניא, יכול יהא כורכן בבת אחת ואוכלן כדרך שהלל אוכלן, תלמוד לומר 'על מצות ומרורים יאכלוהו', אפילו זה בפני עצמו וזה בפני עצמו... השתא דלא איתמר הלכתא לא כהלל ולא כרבנן, מברך 'על אכילת מצה' ואכיל, והדר מברך 'על אכילת מרור' ואכיל, והדר אכיל מצה וחסא בהדי הדדי בלא ברכה, זכר למקדש כהלל ["זכר למה שהיה עושה הלל בזמן שביהמ"ק קיים, שהיו אוכלים פסחיהם" (לשון רש"י)]".
(121) באכילת המצה הראשונה בליל הסדר.
(122) לשון תוספות [פסחים קטו. ד"ה אלא מברך]: "אלא מברך אמצה ואכיל ומברך אמרור כו' - אם היה כורך שניהם יחד תחלה, הוה אתי מרור דרבנן ומבטל למצה. ואם היה אוכל מצה בלא מרור תחלה, כשהיה כורכן אחר כך, אתי מצה דרשות ומבטל מרור דרבנן. ומיהו אי הוה קיימא לן כהלל הוה עבדינן הכי; מצה לחודא, והדר מצה ומרור בכריכה, כיון שצריך לעשות מדרבנן מצות כריכה כהלל, הוה דרבנן ודרבנן". וכן כתב הרא"ש [פסחים פ"י סימן כז], וז"ל: "ואי איתא הלכתא כהלל, הוה מברך אמצה ברישא, ואכיל לה. והדר מברך אמרור, ואכיל ליה בהדי מצה, והויא מרור דרבנן וכריכה דרבנן, ולא מבטלי אהדדי. אבל משום דמספקא לן אי הלכתא כהלל, בעי למיכל מרור בלחודיה, משום דכריכה שהיא רשות מבטלת מרור שהוא דרבנן, כי היכי דמרור שהוא דרבנן מבטל מצה שהיא דאורייתא, דכל הפחות מחבירו - מבטלו".
(123) לשון הרא"ש [פסחים פ"י סימן כז]: "וכריכה זו יש לעשות בחרוסת, דהלל לא היה מטבל בחרוסת כי אם בטיבול זה". ופירושו, דהואיל וכריכה זו שאנו עושים כיום היא זכר להנהגתו של הלל בזמן שבהימ"ק היה קיים, ואז הלל היה מקיים אכילת מצה ומרור ביחד, ובהכרח שהיה מטבל בחרוסת, שזו היתה אכילת המרור שלו [הגות מיימוניות בשם ר"ת (פ"ח מהלכות חמץ ומצה אות ז)]. נמצא שהלל כרך את המצה והמרור להדדי, עם טיבול בחרוסת. לכך כיום שאנו עושים כמעשהו של הלל, שוב יש לטבל את הכריכה של מצה ומרור בחרוסת. וכן פסק הרמב"ם [הלכות חמץ ומצה פ"ח ה"ח], וז"ל: "בזמן הזה שאין שם קרבן, אחר שמברך 'המוציא לחם' חוזר ומברך 'על אכילת מצה'... וחוזר ומברך 'על אכילת מרור', ומטבל מרור בחרוסת, ואוכל... וחוזר וכורך מצה ומרור ומטבל בחרוסת, ואוכלן בלא ברכה, זכר למקדש". והטור [או"ח סימן תעה] הביא דעות חלוקות בזה, וכלשונו: "אחר כך נוטל מצה שלישית ובוצע ממנה, וכורכה עם המרור, ואוכל ביחד, זכר למקדש כהלל שהיה כורך פסח מצה ומרור ואוכל. וכתב אבי העזרי [סימן תקכה], שאין לטובלו בחרוסת, דב' טיבולין מצינו... ג' לא מצינו. ורבי שמעיה בשם רש"י כתב שצריך לטובלו בחרוסת. וכן כתב א"א הרא"ש ז"ל, וטובלו בחרוסת שכן היה הלל עושה, אוכל פסח מצה ומרור וטובל בחרוסת". וראה הערה הבאה.
(124) כן כתב במנהגים דמהר"א טירנא [עמוד נב]. וכן הרמ"א [או"ח סימן תעה ס"א] כתב: "ויש אומרים דאין לטבלו, וכן הוא במנהגים, וכן ראיתי נוהגין". אך הב"ח [או"ח סימן תעה] כתב: "וכתב אבי העזרי [סימן תקכה עמ' קסו] שאין לטבלו בחרוסת... ומכל מקום אין דבריו מכריחין כל עיקר. ונראית דעת האומרים שטובלין בחרוסת. וכן כתב בהגהות מיימוניות [הלכות חמץ ומצה פ"ח אות ז] בשם מהר"מ [תשב"ץ סימן צט] ורבינו תם, דמאחר שאנו עושין זכר למקדש כהלל, והלל היה מטבל בחרוסת, שהרי זה היה אכילת מרור שלו, א"כ יש לנו לעשות כאשר עשה הוא. וכן כתב מהר"ל מפראג [יש לעיין בזה, כי לכאורה כאן מסיק שאין צורך בחרוסת. ומעין כן העירו בשו"ע או"ח סימן תעה (מהדורת פרידמאן) הגהות והערות אות לא]. וכן נהג מהר"ש לוריא ז"ל [שו"ת מהרש"ל סימן פח]. גם ב"י כתב שכן נהגו, ודלא כמו שכתב במנהגים דמהר"א טירנא ז"ל". וכן פסק הט"ז [או"ח סימן תעה ס"ק ו] שיש לטבול בחרוסת, וכלשונו: "נכון הדבר לטבל בחרוסת גם הכריכה".
(125) צרף לכאן דברי הגמרא [מנחות סו.] "אמימר מני יומי [בספירת העומר], ולא מני שבועי, אמר זכר למקדש הוא", ופירש רש"י [שם] "אמימר מני יומי ולא שבועי - אמר האי מניינא דהשתא לאו חובה הוא, דהא ליכא עומר, אלא זכר למקדש בעלמא הוא, הלכך ביומי סגי". וביאר הגרי"ז [כתבים שם] שמה שחכמים חייבו לספור ספירת העומר זכר למקדש, אין הפירוש שזו ספירה מדרבנן, במקום הספירה שהיתה מהתורה, אלא שחכמים תקנו לעשות זכר למקדש, ומכיון שבזמן המקדש נהגה מצות ספירת העומר, יש לעשות כיום זכר למקדש, וכמו שאמרו חכמים [ר"ה ל.] "מנלן דעבדינן זכר למקדש, דאמר קרא [ירמיה ל, יז] 'כי אעלה ארוכה לך וממכותיך ארפאך נאם ה' כי נדחה קראו לך ציון היא דורש אין לה', מכלל דבעיא דרישה". וכיון שכן, אין צורך לקיים המצוה בכל פרטיה ודקדוקיה כפי שהיתה נוהגת בזמן המקדש, אלא סגי שיהיה מיהת זכר למקדש, וזכר זה מתקיים גם אם מונים ימים ללא שבועות. והם הם דברי המהר"ל כאן שכתב "דכיון שהכריכה אינו רק זכר למקדש בלבד, אין צריך לעשות בחרוסת, דכל כך אין צריך, ודי כשיעשה כריכה בלבד למצה ולמרור". לאמר שכריכה בזה"ז אינה כריכת הלל מדרבנן [שאז היה צריך לעשות בחרוסת כפי שעשה הלל], אלא זו כריכה שצריכה להיות זכר למקדש [שמעתי הערה נפלאה זו מהגאון רבי ליפא געלדווערטה שליט"א. וראה להלן הערה 145 בדברים דומים שהובאו מהתהלה לדוד]. וההגהות מיימוניות בשם רבי יוסף טוב עלם וראבי"ה וגאוני אשכנז [הלכות חמץ ומצה פ"ח אות ז] גם כן כתבו שאין צריך לטבול בחרוסת, שהרי כבר יצא ידי מצות חרוסת במרור שאכלו בפני עצמו. ואף כדי לבטל את הארס אינו צריך, כיון שאוכלו יחד עם המצה.
(126) כן פסקו המנהיג [הלכות פסח אות פג], אור זרוע [ח"ב סימן רנז], ושו"ע [או"ח סימן תעה ס"א]. ויש להבין, שזה עתה ביאר שהכריכה אינה צריכה טיבול בחרוסת "דכיון שהכריכה אינו רק זכר למקדש בלבד, אין צריך לעשות בחרוסת, דכל כך אין צריך", ומדוע הסבה עדיין צריך, דמאי שנא. ויש לומר, כי למעלה פמ"ח [תרו.] פסק ש"אם לא אכל כזית מצה בהסבה, לא יצא, וצריך לחזור ולאכול". וזהו כשיטת הרא"ש [פסחים פ"י סימן כ], וכמצויין שם הערות 160, 233. והגרי"ז [הלכות חמץ ומצה פ"ז ה"ז] ביאר שיטה זו שהסבה היא דין באכילת מצה, ואכילת מצה ללא הסבה אינה נקראת אכילת מצה. לכך בשלמא לגבי חרוסת, שהיא דבר נוסף לכריכה, בזה סובר המהר"ל שכאשר הכריכה היא זכר למקדש, לא בעי חרוסת. אך אין לומר כן בנוגע להסבה, כי העדר הסבה נדון כהעדר מצה, ובודאי המצה אינה דבר נוסף לכריכה, אלא חלק מהותי ממנה [שמעתי מהגאון רבי ליפא געלדווערטה שליט"א].
(127) לשון השו"ע או"ח סימן תעה ס"א "ויברך 'על אכילת מרור' ויאכלנו בלא הסבה". וכתב המשנ"ב שם [ס"ק יד] "שהוא זכר לעבדות". ולמעלה פמ"ח [תרו.] כתב: "מרור אין צריך הסבה, שאינו זכר לחירות".
(128) לשונו למעלה פ"ס [לאחר ציון 169]: "אין המרור מן התורה, רק עם הפסח הוא מן התורה, לומר ממדריגה זאת שאנו אל השם יתברך, נמשך המצה והמרור. שכיון שהוא נסמך ונטפל עם הפסח, כדכתיב 'על מצות ומרורים יאכלהו', הרי אין לו מציאות בעצמו, והוא טפל עם הפסח". ופירושו, שתיבת "על" מורה על הטפל, כמו שנאמר [ויקרא ז, יג] "על חלות לחם חמץ יקריב קרבנו על זבח תודת שלמיו", וכתב הרמב"ן [שם פסוק יב] "שיביא חלות לחם חמץ, ועליהם יוסיף להביא קרבנו שהוא לחם המצה הנזכר... ועשה עיקר לחם החמץ, ושאר הלחם עליו, בעבור שהוא מרובה כנגד כל שאר המינין. ושינה הכתוב לומר 'על זבח תודת שלמיו', למה שדרשו בו [מנחות עח:] שאין הלחם קדוש קדושת הגוף עד שישחט הזבח". והרב שעוועל זצ"ל כתב שם: "כלומר שיביא הזבח, ועליו יוסיף חלות לחם חמץ, וכן על חלות לחם חמץ יוסיף להביא עליהן לחם מצה, כי לעולם הטפל נוסף על העיקר" [הובא למעלה פ"ס הערה 173].
(129) לשונו למעלה פ"ס [לאחר ציון 91]: "אחר שהפסח כמו שאמרנו למעלה מורה על שאנחנו להקב"ה, בשביל כך יש יציאה לישראל מן רשות האומות. כי הוא יתברך 'אלקי האלהים' [דברים י, יז], המושל על כל הכחות ועל כל האומות, ובשביל זה אנו יכולים לצאת מרשות האומות. ואם לא כן, באיזה צד אנו יכולים לצאת מרשות מצרים, אם לא בזה שאנו לו יתברך, והוא מוציא אותנו מרשות אחרים". ולמעלה פל"ה [תרלא.] כתב: "בדם פסח שהיו עובדין בו אל השם יתברך, היו לחלק השם יתברך, וראוי שיהיו נגאלים עד שלא יהיו תחת רשות מצרים".
(130) אודות שההסבה היא זכר לחירות, כן כתב למעלה פמ"ח [תריז:]: "יש לו לאכול כל האכילה של מצה בהסבה, שהוא דרך חירות". ונראה שכוונתו שם לדברי התוספות [פסחים קח. ד"ה מאי], שעמדו על כך שהגמרא [שם] רצתה לומר שאין צורך בהסבה בשתי כוסות אחרונות משום "מאי דהוה הוה" ["שכבר אמרו גאולה לפני הסעודה" (תוספות שם)], ועל כך כתבו בזה"ל: "ואף על גב דמצה צריכה הסיבה, ולא אמר 'מאי דהוה הוה'. שאני מצה... שכתובה בתורה זכר לחירות [פסחים קטז:] 'שלא הספיק בצקם להחמיץ עד שנגאלו', ואף על גב דהויא לחם עוני, יש לאוכלה דרך חירות". הרי היות המצה זכר לחירות מחייבת שתיאכל בהסבה, כי ההסבה גם כן "כדרך בני חורין במטה ועל השולחן זכר לחירות" [רש"י פסחים צט:]. וכן כתב הרשב"ם [פסחים קח.] "מצה צריכה הסיבה - כשאוכל מצה של מצוה לילה הראשון כבני חורין, שהוא זכר לגאולה" [הובא למעלה פמ"ח הערה 245]. לכך כתב כאן "כיון שהפסח, שהוא זכר לחירות, עיקר, צריך הסבה".
(131) כן משמע גם מלשונו למעלה פמ"ח [תרו.], שכתב: "מרור אין צריך הסבה, שאינו זכר לחירות", ומשמע שאם רצה להסב באכילת מרור, רשאי, שכתב "מרור אין צריך הסבה", ולא כתב "לא יסב במרור". וכן הב"י [או"ח סימן תעה ס"א] כתב: "מרור אין צריך הסיבה. ופירש רש"י [פסחים קח.] מפני שהוא זכר לעבדות. ונראה לי שאם רצה לאכלו בהסיבה, רשאי". וכן פסק המשנה ברורה [שם ס"ק יד], וז"ל: "ויאכלנו בלא הסבה - שהוא זכר לעבדות. ומכל מקום אם רוצה לאכול בהסבה, רשאי" [הובא למעלה פמ"ח הערה 162]. וראה בסמוך הערה 133.
(132) מזכיר מצה ולא פסח, שרצונו להורות טעם נוסף מדוע יש לאכול הכריכה בהסבה. ועד כה ביאר שמשום פסח נגעו בה, אך עתה מבאר שבזה"ז שאין לנו פסח, משום מצה נגעו בה. ולמעלה פ"ס [לאחר ציון 123] כתב: "אמנם ענין המצה כבר בארנו לך למעלה ענין המצה, והארכנו בזה בפרק שלשים וששה ובפרק חמשים ואחד באיזה ענין המצה מורה על החירות, ואתה תעיין באותן דברים, כי כולם הם דברי אלקים חיים", ושם הערה 125.
(133) לשון הטור [או"ח סימן תעה ס"א]: "כתב אחי ה"ר יחיאל ז"ל, מספקא לי בכריכה אי בעי הסיבה, כיון דמרור לא בעי הסיבה. ובעל המנהיג כתב דבעי הסיבה בעבור המצה שבאה זכר לחירות". והב"י [שם] כתב: "ולי נראה דפשיטא דבעי הסיבה, שהלל כשהיה כורך בהסיבה היה אוכל, שהרי מצה דכריכה היתה עולה לו לאכילת מצה דמצוה, וקיי"ל דמצה צריכה הסיבה. ואע"ג דמרור אינו צריך הסיבה, אם רצה לאכלו בהסיבה אין בכך כלום... וכיון דמצה צריכה הסיבה, והיא מעכבת בה, צריך לאכול מצה ומרור דכריכה בהסיבה". וכן כתב שם הגר"א [ס"ק יד].
(134) לשון הטור [שם]: "הרוצה לקיים מצוה מן המובחר לא יסיח עד שיעשה כריכה כהלל, כדי שתעלה לו ברכת מצה ומרור לכריכה כהלל. דהא משום דלא איתמר הלכתא לא כמר ולא כמר עבדינן לחומרא כתרוייהו, הכי נמי לענין ברכה צריכין למיעבד שיעלה לשניהם". וכן פסק השו"ע [שם], וכלשונו: "ומשבירך 'על אכילת מצה' לא יסיח בדבר שאינו מענין הסעודה עד שיאכל כריכה זו, כדי שתעלה ברכת 'אכילת מצה' וברכת 'אכילת מרור' גם לכריכה זו". וכתב המשנ"ב שם [ס"ק כד]: "כדי שתעלה - ר"ל דהא עושין אנו זכר למקדש, ואז היה עיקר המצוה רק בכריכה, ולכן צריך שלא להפסיק, כדי שתחול הברכה על הכריכה".
(135) לשונו למעלה פס"ב [לאחר ציון 172]: "כל מצוה שהתחיל בה אין השיחה הפסק, כמו שכתוב בטור אורח חיים [סימן תלב]". וזה לשון הטור [שם]: "כתב עוד א"א הרא"ש ז"ל יש אומרים שאין לבודק [את החמץ] לדבר עד שיגמור כל הבדיקה. ויש מוסיפין עוד לומר שאם שח בדברים שלא מעין הבדיקה, שצריך לחזור ולברך. וכל זה איננו שוה לי, אלא שיש ליזהר שלא לדבר בין הברכה לתחלת הבדיקה, אבל משהתחיל לבדוק לא הוי שיחה הפסק, מידי דהוה אישיבת סוכה, והאדם המדבר בתוך סעודתו, דלא הוי שיחה הפסק להצריך לחזור ולברך על ישיבת סוכה וברכת המוציא". והב"י שם ציין לתשובת הרשב"א [ח"א סימן רמד] שכתב גם כן שאין שיחה נחשבת הפסק, וז"ל הרשב"א [שם]: "שאלת, שליח צבור שברך על מקרא המגלה, וקרא מקצתה. ושמעו קול קטטה בחוץ ויצאו מקצתן, ואחר כך חזרו. מהו שיחזור שליח צבור לברך ולחזור מראשה. תשובה, אפילו שהה כדי לגמור את כלה אינו חוזר לראש, בין בהלל בין במגלה בין בתקיעת שופר... ולא עוד, אפילו שח אין השיחה מפסקת. כי מן הדין אין שיחה הפסק אלא בשסח בין הברכה להתחלת המעשה... אבל אחר התחלת המעשה או המצוה שברך עליה אינו הפסק, ואינו חוזר". וכן כתב המהר"ם חלאווה [פסחים קט:], וז"ל: "מכיון שהתחיל במצוה, אין שיחה דרשות מפסיק בה. כענין שאמרו בקריאת שמע [ברכות יג.] ובהלל [ברכות יד.] דבין פרק לפרק פוסק לשאילת שלום, ואפילו באמצע נמי, ואין צריך לחזור ולברך" [יסוד הדברים מבואר באריכות בריטב"א ר"ה לד. גבי תקיעות, ועיין משנ"ב סימן תקצב ס"ק יג]. וראה למעלה פמ"ט הערה 90, ופס"ב הערה 174.
(136) הולך להורות שלא רק כשהתחיל בקיום המצוה [כגון בדיקת חמץ] אין ההפסק מחייב ברכה [כמבואר בהערה הקודמת], אלא אף בדבר שיש לו שעור, והפסיק טרם שהגיע לשעורו [ועדיין לא התחיל בקיום המצוה], גם אז אין ההפסק מחייב ברכה.
(137) שזהו השעור של אכילת מצה [פסחים מ., קח., קיט:]. והרמב"ם [הלכות חמץ ומצה פ"ו ה"א] כתב: "משאכל כזית יצא ידי חובתו".
(138) דברים אלו יוטעמו מאוד לפי השיטה הסוברת שאין קיום מצוות עשה בחצי שיעור, ורק באיסורים אמרינן [יומא עד.] שחצי שיעור אסור [משנה למלך הלכות חמץ ומצה פ"א ה"ז, מנחת חינוך מצוה קלד, שבות יעקב ח"ב סימן יח, ברוך טעם שער התערובת פ"ב דין ט, ועוד]. לכך, כל עוד שלא אכל את כל הכזית עדיין לא החל בקיום המצוה, ועם כל זה מחדש המהר"ל שאם הפסיק אינו צריך לחזור ולברך. אך לשיטה הסוברת שיש בחצי שיעור קיום מצוה [שו"ת בנין עולם או"ח סימן יט, שדה חמד מערכת ח כלל יב, שו"ת מהר"י אסאד או"ח סימן קמח, ועוד] לא כ"כ יובן מהו החידוש של המהר"ל שכתב "ויותר מזה נראה לי, שאם התחיל לאכול מצה, אף על גב שלא אכל כל הכזית, והפסיק, שאין צריך לחזור ולברך", דפשיטא הוא, שהרי כבר החל בקיום המצוה אף לפני שאכל את כל הכזית [ולדעה זו יש חיוב לברך על אכילת חצי כזית מצה (שו"ת מהר"י אסאד או"ח סימן קלז, וכתב לברך "על מצות מצה", ולא "על אכילת מצה", כיון שאכילה פחות מכזית אינה אכילה)], ומאי שנא מבדיקת חמץ ותקיעת שופר. ואכן למעלה [פ"ה הערה 118, ופל"ט הערה 135] הובאו דברי הגר"י ענגיל [שו"ת בן פורת ח"א סימן ח, ד"ה מכתב, וד"ה ובגוף] שהוכיח מדברי המהר"ל בנצח ישראל פ"ח [ריד:] ש"רק בחצי שיעור לאיסורין אסור מן התורה, מה שאין כן במצוות עשה, אין חצי שיעור קיום של כלום" [לשון הגר"י ענגיל שם]. ואם כן המהר"ל כאן הוא לשיטתו. והביאור הוא, שאע"פ שקיום המצוה לא החל כלל [כל עוד שלא אכל כזית], מ"מ מעשה המצוה [אכילת המצה] כבר החל מיד כשהתחיל לאכול, לכך אף ששח לפני קיום המצוה, מ"מ שח לאחר תחילת מעשה המצוה, לכך אין בזה הפסק. ודבר זה יוטעם במיוחד לפי דבריו למעלה ס"פ סב [לאחר ציון 197], שכתב: "ואם תאמר, למה אין מברכין על הגדה... ויראה כיון דעיקר הדבר הוא מחשבת הלב... לא שייך ברכה אלא במצוה שעיקר שלה במעשה... כי המעשה הוא עיקר, ולפיכך אין מברכין על הגדה". הרי הברכה נתקנה בפרט על המעשה, ומעשה המצוה כבר החל, וכמו שנתבאר [ראה למעלה פס"ב הערה 198].
(139) פירוש - בכל מצוה שהתחיל בה, והפסיק לפני השיעור, לא יצטרך לחזור ולברך. ודע שהפרי מגדים [יו"ד סימן יט משבצות זהב ס"ק ה] הסתפק בדבר, וז"ל: "אני נסתפקתי אם תפס הקנה לבדו, ושחט מחצה, ושח, אי צריך לחזור ולברך. מי אמרינן באמצע המצוה אין צריך. או דלמא דלא התחיל עדיין המצוה, דחצי קנה לאו מידי עביד". והפמ"ג שם הביא שהמגן אברהם [סימן קסז ס"ק טז] כתב: "ולא יסיח עד שיבלע הפרוסה. מיהו אם שח בעודו לועס... דהלועס א"צ ברכה, אם כן עיקר הברכה על הבליעה, וצ"ע". והפמ"ג [שם ביו"ד] כתב על כך: "יש לומר דכאן לא דמי להתם, ועדיין צ"ע" [נראה שכוונתו שהלעיסה אינה חלק מהחיוב, מה שאין כן חצי שיעור, שהוא התחלת החיוב]. ועכ"פ המהר"ל לומד כצד הראשון של ספק הפמ"ג.
(140) פירוש - מה שאכל מצה בפני עצמה ומרור בפני עצמו לפני הכריכה.
(141) סברה זו [דלהלל אין אכילת מצה ומרור בפנ"ע התחלת מצוה, אלא רק בכריכה] כתבו הט"ז [או"ח סימן תעה ס"ק ז] והגר"א [שם ס"ק טו].
(142) על דברי הטור שפסק ש"בשיחת חולין אל יפסיק עד שיעשה כריכה, כדי שיעלה ברכת מצה ומרור גם כן לכריכה" [כפי שהביאו למעלה לאחר ציון 133]. ועד כה הקשה עליו מצד שהמצוה כבר החלה, ואין שיחה נחשבת להפסק. ומעתה יקשה שאין שום ברכה על הכריכה, וכמו שיבאר.
(143) מבאר שהלל היה כורך פסח עם מצה ומרור. וכן הוא בירושלמי חלה פ"א ה"א, וכן היא גירסת רש"י [פסחים קטו., וזבחים עט.]. אמנם הרמב"ם [הלכות חמץ ומצה פ"ח ה"ו וה"ז] סובר שלא היה כורך הפסח עמהם. ועיין לחם משנה [שם]. וראה למעלה הערה 118.
(144) "זכר למקדש כהלל, כן עשה הלל בזמן שבית המקדש היה קיים, היה כורך פסח מצה ומרור ואוכל ביחד, לקיים מה שנאמר [במדבר ט, יא] 'על מצות ומרורים יאכלוהו'" [נוסח ההגדה]. והב"ח [או"ח סימן תעה] כתב: "אף להלל גופיה אין צריך לאכול מצה ומרור ביחד בזמן הזה, דליכא פסח, דשפיר יוצא ידי חובתו במה שמברך אמצה לחודיה ואכיל, ומברך אמרור לחודיה ואכיל. אלא דמכל מקום כיון דאמרינן דמשום דלא איתמר הלכתא לא כמר ולא כמר בזמן שבית המקדש היה קיים עבדינן לחומרא כתרווייהו, אף בזמן הזה כאילו היה בית המקדש קיים, ובעי ליה למיהדר ולמיכרך מצה ומרור ואכיל".
(145) לשון רבינו ירוחם [נתיב חמישי ח"ד]: "בזמן הזה אנו סופרים לשבועות [העומר] זכר למקדש [מנחות סו.], ובדבר שהוא זכר למקדש לבד אין מברכין, מידי דהווי אכריכה דליל פסח ואערבה דשביעי של סוכות". וכן הערוך [ערך זכר הראשון] כתב: "זכר למקדש כהלל... וכיון דכבר ברכנו, וזו אכילה לזכרון בעלמא, לא מברכינן עלה" [הובא בחק יעקב או"ח סימן תעה ס"ק יב]. ועיין בביאורי הגאון רבי ירוחם פישל פרלא בספר המצוות לרס"ג, עשין נא, מצות המועדים, שבועות [עמודים צח-קא]. ובספר הררי קדם [כרך ב, סימן צב] כתב: "כתב הרמב"ם [הלכות חמץ ומצה פ"ח ה"ח] 'וחוזר ומברך על אכילת מרור, ומטבל מרור בחרוסת ואוכל וכו', וחוזר וכורך מצה ומרור ומטבל בחרוסת, ואוכלן בלא ברכה זכר למקדש'. נראה בביאור סיום לשונו 'ואוכלן בלא ברכה זכר למקדש', דלפי הרמב"ם מרור בזה"ז עיקר מצותו לאוכלו בפנ"ע לבדו. וכמו שכתב בהלכות חמץ ומצה פ"ז הי"ב. אבל יש תקנה חדשה של 'זכר למקדש' לעשות כורך, ומצד תקנה זו ליכא ברכה. ולהרמב"ם הא דליכא ברכה אי"ז מטעם ספק, כמו שנראה פשטות הסוגיא [פסחים קטו.]... דכל מה שאוכלין כורך הוא רק משום ספק, ולכן אין מברכין עליו. אלא ס"ל להרמב"ם דמכיון דאין זה אלא משום זכר למקדש, על כן אין ע"ז חיוב ברכה, דבכל 'זכר למקדש' ליכא ברכה... וכל הדין של כורך הוא תקנה חדשה, של 'זכר למקדש', דלפ"ז אין הכורך טעון ברכה מעיקר הדין, ואין צורך לכוין בברכה של המצה והמרור שתחול על הכורך. וזהו מה שכתב הרמב"ם 'ואוכלן בלא ברכה זכר למקדש'". וכן פירש רבינו מנוח שם [פ"ח ה"ח]: "ברכה לא בעיא דהא אינה למצוה כלל, אלא זכר בעלמא, והמצוה כבר קיים אותה". אמנם בספר המכריע לבעל התוספות רי"ד [סוף סימן כט] כתב: "אף על פי שהוא [ספירת העומר] עכשיו זכר למקדש, אנו חייבים לברך, מידי דהוי אלולב כל שבעה שהוא זכר למקדש [ר"ה ל.]". ולכאורה ההערה מלולב היא הערה אלימתא כנגד אלו הסוברים שאין ברכה על זכר למקדש. ובספר תהלה לדוד [או"ח סימן לב אות יב (לגאון רבי דוד יצחק מן זצ"ל)] ישב על מדוכה זו, וביאר שיש ב' סוגים של "זכר למקדש", וכלשונו: "יש שמשום זכר למקדש חייבו בזה מצוה מדרבנן כמצוה שהיתה במקדש, שאז ודאי יש לברך על זה כשם שמברכין על כל מצוות דרבנן, ויש בזה 'וצוונו על נטילת לולב', דאכן חיוב של נטילת לולב מדרבנן הוא. אכן יש זכר למקדש שכלפיו כתב הערוך שהוא לזכרון בעלמא, דהיינו שאינו אלא מעשה ופעולה גרידא, שאין ענין עצמי בדבר מצד עצמו גם לבתר שהחיוב דרבנן עליו, וכל עניינו הוא רק מה שישנו זכרון בעלמא בפעולה זו, ועל זה ליכא ברכה... וזהו שכתב הערוך דדין כורך אינו שמדרבנן זהו קיום מצות המצה והמרור, אלא שקיום המצוה ישנו באכילה קמייתא שכבר ברכנו עליו את ברכת המצוות מצד מצות מצה ומרור, וממילא דדין כורך הוא רק מעשה פעולה של לזכרון בעלמא על המקדש, וברכה מצד זכר למקדש עצמו ליכא". וראה למעלה הערה 125, ובסמוך הערה 149.