אור ברסלב

פירושים והערות מהרב יהושע הרטמן על גבורות השם· רבי יהושע הרטמן

פרק סא

פרק ס

(1) משמע מדבריו שהחובה "לשבח לפאר ולרומם להקב"ה" היא משום "שכל אדם חייב שיראה עצמו כאילו יצא ממצרים". וכן נמצא בפירוש המיוחס לרשב"ם להגדה, וז"ל: "לפיכך אנו חייבין להודות להלל וכו'. אחר שאנו כאילו יצאנו ממצרים, עלינו חובה לומר שירה כמו שאמרו אבותינו". וכן הוא בראב"ן ובארחות חיים. ובהגדת חכמי ירושלים [עמוד קכג] מובאת קושית הגר"ב זולטי זצ"ל [וכן הוא במשנת יעב"ץ או"ח הלכות פסח סימן יט אות ג], שהקשה: "לכאורה צ"ע, מאי שייך כאן 'לפיכך', הלא גם אם אינו חייב לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים, מ"מ חייב להלל להקב"ה על הנס שעשה לאבותינו להוציאם ממצרים, דלא גרע מהלל דחנוכה". וניתן ליישב זאת על פי דברי הגרי"ז עה"ת [סטנסיל בסוף כתבי התלמידים (אות קמד)], שמובא שם בזה"ל: "ביאור הדברים הוא עפ"י שיטת הגאונים [מובא בר"ן בפרק ערבי פסחים (כו: בדפי הרי"ף)] דיש ב' דיני הלל; דין הלל של קריאה, והוא בי"ח ימים הקבועים. ודין הלל של שירה, דאומרים כשנגאלו מצרה שאירע להם. ומהחילוקים שביניהם דהלל של שירה הוא רק על צרה שאירע לו, אבל על גאולה מצרה של חברו לא שייך שיאמר שירה על זה. והנה הלל זה שאנו אומרים בהגדה הוא מדין הלל של שירה, ולא של קריאה, ועל כן אמר כאן 'חייב אדם לראות את עצמו וכו'', דאם אין רואה את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים הרי לא שייך הלל של שירה. וזהו ביאור ההמשך כאן 'חייב אדם לראות את עצמו וכו' לפיכך אנחנו חייבים וכו' ונאמר לפניו שירה חדשה', היינו אחר שיש חיוב לראות את עצמו כאילו יצא ממצרים, שוב שייך שיאמר הלל בתורת שירה, ואומרים 'הללויה'" [וע"ע בעמק ברכה הגדה אות ג, (עמוד עח)]. והגר"ב זולטי שם הוכיח שהלל של שירה הוא מהתורה, ואילו הלל של קריאה הוא מדרבנן, עיי"ש. לכך שפיר הוצרך בעל ההגדה לתלות את ההלל ב"חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים", כדי שההלל יהיה מהתורה, ולא מדרבנן.

(2) מעין כן הקשו בפירוש המיוחס לרשב"ם וארחות חיים, דמה מוסיף הפסוק השני שהובא בסמוך ["ואותנו הוציא משם" לביסוס הדרשה "לא את אבותינו לבד"], על הפסוק הראשון שהובא כאן ["בעבור זה עשה ה' לי" לביסוס הדרשה "חייב אדם לראות וכו'"]. ומקור הדברים הוא במסכת פסחים [קטז:], שבמשנה [שם] אמרו "בכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים, שנאמר 'והגדת לבנך ביום ההוא לאמר בעבור זה עשה ה' לי בצאתי ממצרים'". וגמרא [שם] אמרו "אמר רבא, צריך שיאמר 'ואותנו הוציא משם'". אמנם בכת"י [שצב] כתב שהמאוחר מבאר טעמו של המוקדם, וכלשונו: "ומפרש אחריו הטעם למה יראה עצמו כאילו יצא ממצרים, כי לא אבותינו גאל, אלא אף אותנו גאל עמהם, שנאמר 'ואותנו הוציא'".

(3) פירוש - לדור של יוצאי מצרים.

(4) מה שמדגיש את ה"דור" [ולא את היחיד], כי כך נאמר בהגדה "בכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים". ובאמת הריטב"א כתב: "בכל דור ודור חייב אדם וכו'. פירוש, כל יחיד ויחיד צריך שיראה ויביט בעצמו כאילו הוא היה עבד במצרים ויצא לחירות". וגם בעל ההגדה בעצמו פתח בדורות וסיים ביחידים, שכתב "בכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו וכו'", הרי שזו חובה על כל יחיד, ו"בכל דור ודור" נזכר כאן כציון תקופה, שלמשך כל דור ודור יש חיוב על היחיד לראות עצמו כאילו הוא יצא ממצרים. ומה שלא אמר רק "חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים", מבלי להזכיר כלל "בכל דור ודור" [כמו שאמרו (סנהדרין לז.) "כל אחד ואחד חייב לומר בשבילי נברא העולם", ולא אמרו "בכל דור ודור חייב לומר בשבילי נברא העולם"], נראה משום שאורך גאולת מצרים גופא נתלה בדורות, שכך נאמר לאברהם אבינו בברית בן הבתרים [בראשית טו, פסוקים יג, טז] "ויאמר לאברם ידוע תדע כי גר יהיה זרעך בארץ לא להם ועבדום ועינו אותם ארבע מאות שנה וגו' ודור רביעי ישובו הנה וגו'". הרי אע"פ שאורך שעבוד מצרים נתלה בשנים ["ארבע מאות שנה"], מ"מ אורך יציאת מצרים נתלה בדורות ["ודור רביעי ישובו הנה"]. ובביאור מרגניתא זו כתב הפחד יצחק ר"ה [מאמר כז אות ב] בזה"ל: "הנה מיסודו של הגר"א נתבאר הטעם לתליית הגלות בזמן, ותליית הגאולה בדורות, מפני שהקלקולים נתלים בזמן, והתיקונים נתלים באדם". לכך כאשר יצ"מ חוזרת ונשנית בדברי ימי ישראל, היא חוזרת ונתלית בתקופה של דורות דייקא.

(5) אודות שכל דור ודור הוא בפני עצמו, כן כתב בנצח ישראל פמ"ו [תשפב:], בביאור יחס גאולה ראשונה [יצ"מ] לגאולה אחרונה [ימות המשיח], וז"ל: "למאן דאמר [ימות המשיח] שס"ה שנה [סנהדרין צט.], הוא ענין גדול מאוד. כי הגאולה האחרונה בערך הגאולה הראשונה היא כמו ערך החמה אל הירח. וזה כי הלבנה היא מאירה וחוזרת ומאפלת, וכך היתה גאולה ראשונה, שאחר הגאולה היה חושך של גלות, כמו הלבנה שמאירה וחוזרת ומאפלת. אבל הגאולה האחרונה שהוא תמיד, ואין לה הפסק, לכך גאולה אחרונה נגד החמה, שהיא נשארת כך תמיד בלא שנוי. ולכך אמרו כי ימי המשיח שלש מאות ששים וחמש שנים, נגד ימי החמה. וכן תמצא במדרש [שמו"ר טו, כו], 'החודש הזה לכם' [שמות יב, ב], עד שלא הוציא הקב"ה את ישראל ממצרים הודיע להם שאין המלכות עומדת להם אלא שלשים דור, שנאמר 'החודש הזה לכם'. הלבנה שלשים יום, ומלכות ישראל שלשים דור [המדרש שם מפרט את שלושים הדורות מאברהם עד צדקיהו, וראה למעלה פנ"ט הערה 7]. הלבנה מתחלת להאיר יום ראשון של חודש, וכל שהיא הולכת ומאירה עד ט"ו יום שלה, מתמלא, ומט"ו ואילך מתחסר, ובשלשים אינה נראת. כך ישראל; מאברהם עד שלמה ט"ו דור, אברהם התחיל להאיר כו'. ומפני כי הלבנה יש לה כל יום אור בפני עצמו, ולכך היה הגאולה ל' דורות כנגד הלבנה, לא שלשים שנה. כי כן כל דור ודור הוא בפני עצמו, אבל הגאולה האחרונה שס"ה שנה". הרי המקביל לימי הלבנה הם דורות, שכשם שאור הלבנה של כל יום הוא בפני עצמו מחמת שהוא מאיר וחוזר ומאפל, ולמחרת הוא אור אחר, כך כל דור הוא בפני עצמו מחמת שאנשי הדור נולדים וחוזרים ומתים, ובדור הבא יש אנשים אחרים. וכן כתבו העקידה [שער לז (ד"ה הדבר האחד עשר)] והעוללות אפרים [מאמר רה] שימי האדם מקבילים למחזור הלבנה [הולדה, עליה, וירידה].

(6) כי "לנו" היה כולל את כל הדורות בסקירה אחת, אך "לי" מוסב על הדור שלו בלבד.

(7) כי המקבל הוא חומרי [כמבואר למעלה פמ"ד (שיג:), ושם הערה 208], והחומרי הוא מחולק, וכפי שכתב למעלה פמ"ג [ריט:]: "זה כבר התבאר פעמים הרבה בזה הספר, כי החילוק הוא דבר גשמי, והאחדות הוא ענין אלקי, כי אחדות הוא שייך אל ענין נבדל מגשם, והחילוק והפירוד תמיד לגשמי" [ראה למעלה פמ"ג הערות 75, 76, פנ"ג הערה 185, פנ"ה הערה 83, פ"ס הערה 33, להלן הערה 120, ופס"ב הערה 36, ונזכר הרבה פעמים בספר זה]. לכך כל דור ודור עומד בפני עצמו, "מבלי שיביט אל אחרים".

(8) דברים אלו מבוארים היטב למעלה פנ"ב [לאחר ציון 203], וז"ל: "כי היציאה היא מתיחסת אל השם יתברך, שכאשר השם יתברך הוציא את ישראל ממצרים, לא שהוציא אותם שהיו במצרים בלבד, אלא כל הדורות הוציא, כמו שאנו אומרים בסוף ההגדה 'לא את אבותינו גאל, אלא אף אותנו גאל עמהם'. ורצה בזה, כי כאשר הקב"ה סילק כח מצרים מישראל, לא היה הסתלקות הזה במה שהם דור ההוא, שאם כן לא היתה היציאה כי אם לאותו דור בלבד, רק שנמשך היציאה לבנים גם כן. דומה לזה, אדם אחד היה יושב במדינה, ובא חכם אצלו ואמר לו; צא מן המדינה, כי ידעתי שמלחמה יבא עליה. והאיש ההוא היה הולך אל מדינה אחרת, ונצול, ומוליד שם בנים ובני בנים. לא יאמר בזה כי הוא הציל האיש וזרעו כאחד, אלא הציל האיש, והיתה הצלה הזאת נמשך לזרעו. ולא היה הדבר כך במצרים, אלא הקב"ה לא שם עינו אל אותו דור, אלא שם עינו לכלל ישראל, ראשונים ואחרונים, ואותם הוציא. ודבר זה ראוי דוקא אל הקב"ה, כי הוא יתברך כולל הכל, וכלל ישראל הוא שהוציא, כפי מדריגתו של השם יתברך, שהוא יכלול כל הדורות. ואילו היתה ההוצאה על ידי מלאך, אף כי היו יוצאים, מצד כי המלאך אינו כולל הכל, לא היתה היציאה רק לאבות, אף כי היה נמשך לבנים. ואם תאמר, ומאי נפקא מיניה אם היה מכוין לאבות, והיו נגאלים הבנים במקרה, או שכיון לאבות ובנים ביחד. חילוק גדול יש; אם כיון לאבות בלבד, היה אפשר לבנים לחזור אל שעבוד. עכשיו שכיון אל אבות ואל כל הדורות, אי אפשר. לכך אמר 'לא את אבותינו גאל אלא אף אותנו גאל עמהם'. ודבר זה כי מפני שהוא יתברך כולל כל הדורות, פועל בדברים התמידים והכוללים, לא אל הדברים אשר הם לפי שעה בלבד, ואינם רק פרטים".

(9) כי שם מורה על מהות שכלית, ובשכלי אין חילוק ופירוד, לכך השם חל על הכל בשוה. וכן כתב בתפארת ישראל פל"ט [תקצז.]: "כי השם הוא המהות השכלי, אשר אין השכל פרטי, רק כללי" [הובא למעלה פמ"ד הערה 215, וש"נ].

(10) בכת"י [שצב] הוסיף כאן: "וכן לענין השעבוד, היתה הגזירה על בני ישראל בכלל, שיהיו תחת רשות מצרים בשעבוד, [ו]נכנסו בזה כל ישראל בכלל. וכאשר הוציא הקב"ה את ישראל, יצאו כל ישראל לצבאותם מן מצרים, פירוש מן הגזירה אשר נגזר על ישראל שיהיו משועבדים, [ש]חל על ישראל בכלל שם 'עבדות'. ואף הדורות שעתידין להבראות קודם הולדם נקרא שם 'עבדות' עליהם, שהרי בני ישראל עבדים היו". והנה בעוד שכאן עמד על ההבדל בין "חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים" לבין "לא את אבותינו בלבד", הרי בגו"א שמות פי"ג אות ח [רנד.] עמד על כך מדוע מעיקרא "חייב אדם לראות את עצמו כאילו יצא ממצרים", וכלשונו: "ואם תאמר, למה יהיה לו כאילו היום נתנה, והוא אינו כך, שהרי לא נתנה לו באותו היום. וכן אמרו חז"ל... לענין יציאת מצרים 'בכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים'. אבל עיקר הטעם כבר אמרנו למעלה [שם פי"ב אות מב] כי הדברים שהם חשובים במדריגה, עד כי לעלוי מציאותם אינם נופלים תחת הזמן לגמרי. וזכרנו לך למעלה כי ישראל יצאו ממצרים בדביקות המדריגה העליונה שהיא למעלה מן סדר הזמן... וכל הדברים אשר הם על הזמן כל ענין הזמן שוה... ולפיכך אמרו כי כל אדם חייב להראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים. דהסבה לאותן שיצאו הוא הסבה לכל דור ודור, ואין כאן חלוק. ושאר דברים שהם תחת הזמן, בעבור שהם נופלים תחת הזמן יש לו התלות בזמן, לא יאמר עליהם שיראה כאילו היה תמיד כך. אבל בקצת דברים אלקיים יאמר כך, למדרגה על הזמן, ואין התלות בו, יאמר כך" [הובא למעלה פל"ו הערה 43]. וראה שפת אמת [ויקרא, פסח תרל"א מליל א'] שהביא דברי המהר"ל האלו, ובארם. ובכת"י [שצג] כתב: "ואם יצאו ישראל ממצרים בלא אותות ומופתים גדולים מאוד, היה אפשר לומר כי לא יצאו ממצרים הדורות הבאים גם כן. אבל עכשיו שיצאו ישראל ממצרים על ידי אותות ומופתים בשנוי מנהגו של עולם, אם כן מוכח שישראל יצאו במדה שהיא למעלה מן הטבע ומנהגו של עולם, והדורות הנמשכים בכלל תחת אותה המדריגה".

(11) לכאורה משפט זה אינו קשור למשפט שלפניו, שהרי העמיד כאן את גאולת היחיד ["חייב אדם לראות את עצמו"] לעומת גאולת הכלל ["לא את אבותינו בלבד גאל"], ולאחר שביאר את גאולת הכלל ["הקב"ה היה רוצה לגאול את ישראל בכלל, ושם 'ישראל' בשוה על כל ישראל, ולפיכך אף אותנו גאל עמהם"] סיים בגאולת היחיד, שכתב "ולפיכך יראה כל אדם עצמו כאילו הוא יצא ממצרים". הרי שפתח בגאולת הכלל וסיים בגאולת היחיד, ועוד חיבר אותם להדדי על ידי מילת הקישור של "לפיכך". אך זה לא קשה, כי גם בעל ההגדה עשה כן, שפתח בגאולת היחיד ["חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים"], ועבר לגאולת הכלל ["לא את אבותינו בלבד וכו'"], וחזר לומר "לפיכך אנחנו חיבים להודות להלל לשבח לפאר לרומם להדר לברך לעלה ולקלס", וזה נאמר על גאולת היחיד [כפי שכתב למעלה בתחילת הפרק "כל אדם חייב שיראה עצמו כאילו יצא ממצרים, ויש לו לשבח לפאר ולרומם להקב"ה על זה, כמו שמסיים 'ולפיכך אנחנו חייבים להודות להלל וגו''"]. ובעל כרחך שאין גאולת הכלל מפחיתה מחובת האדם לראות א"ע כאילו יצא ממצרים, אלא מוסיפה עליה; ישנה חובה על אדם שיראה את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים עם דורו בלבד, וכן שיראה את עצמו כאילו יצא ממצרים עם כלליות הדורות, ושתי הראיות האלו מחייבות את האדם "לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים". וכן מבואר בהמשך ההגדה "לפיכך אנחנו חייבים להודות להלל לשבח לפאר לרומם להדר לברך לעלה ולקלס [וזה מוסב על גאולת היחיד, כפי שביאר למעלה] למי שעשה לאבותינו ולנו את כל הנסים האלו", הרי גאולת היחיד וגאולת הכלל הוזכרו בחדא מחתא. וראה בספר זאב יטרף [פסח פרק פט] מה שכתב בביאור דברי המהר"ל האלו.

(12) כן הקשה האברבנאל בזבח פסח שער העשירי [יובא בהערה 14].

(13) כמו שאמרו בגמרא [מגילה יד.] שאין אומרים הלל על גאולת פורים [אע"פ שאמרו שירה ביצ"מ] כי "בשלמא התם, [תהלים קיג, א] 'הללו עבדי ה'', ולא עבדי פרעה. אלא הכא 'הללו עבדי ה'', ולא עבדי אחשורוש, אכתי עבדי אחשורוש אנן ["דלא נגאלו אלא מן המיתה" (רש"י שם)]".

(14) לשון האברבנאל בשער העשירי: "כי מה הרווחנו אנשי הגלות כמונו היום כשיצאו אבותינו ממצרים, לשנאמר 'ואילו לא הוציא הקב"ה את אבותינו ממצרים עדיין אנו ובנינו ובני בנינו משועבדים היינו לפרעה במצרים', כי אולי היינו יושבים שם בשלוה [יותר] מישיבתנו בגלות אדום וישמעאל. וכמו שאמרו אבותינו [שמות יד, יב] 'הלא טוב לנו עבוד את מצרים ממותנו במדבר' העמים, מתוך השמדות והגירושין, אשר לחרב לחרב ואשר לרעב לרעב ואשר לשבי לשבי [עפ"י ירמיה טו, ב], ויותר מהמה היציאה מכלל הדת לתוקף הצרות".

(15) שנהיו עבדי ה' וקנויים להקב"ה, וזה מורה על מעלת ישראל הנבדלת, וכמו שכתב למעלה פמ"ד [רנט:]: "במצוה הראשונה [שמות כ, ב] 'אנכי ה' אלקיך אשר הוצאתיך וגו'', תלה מצוה זאת ביציאת מצרים... ופירוש 'אלקיך' בפרט, אף על גב שהוא אלקי כל הנמצאים, הוא אלקי ישראל בראשונה וביחוד... שיש בישראל ענין אלקי שאין בכל הנמצאים. ולפיכך אמר אחריו [שם] 'אשר הוצאתיך מארץ מצרים', כי היציאה מארץ מצרים מורה שיש לישראל מעלה אלקית נבדלת מן הגשמית, וזה מוכח מפני שהוציא אותם מבית עבדים. שכבר התבאר כי העבד הוא חמרי... ומה שהשם יתברך הוציא את ישראל מבית עבדים, היו יוצאים מן העבדות לקנות מעלה האלקית... ולפיכך אמר 'אשר הוצאתיך מארץ מצרים מבית עבדים', שכל זה הוראה שישראל קנו המעלה האלקית, ומאחר שקנו המעלה האלקית ראוי שיתיחד שמו יתברך על ישראל בפרט, כמו שאמר 'אנכי ה' אלקיך', כי הם ראוים לו יתברך". ולמעלה פ"ס [לאחר ציון 17] כתב: "כי מדריגת ישראל שיש להם מצד שהם אל השם יתברך", ושם מאריך לבאר מעלה זו, ושעליה מורה קרבן פסח. ובהקדמה לאור חדש [נב.] ביאר כיצד יום הכפורים הוא "זכר ליציאת מצרים", וז"ל: "אנו אומרים גם ביום הכיפורים [תפילות היום] 'זכר ליציאת מצרים'... פירוש זה, שהשם יתברך בחר בישראל שהוציא אותם ממצרים, ובשביל שהוציאנו ממצרים ולקח אותנו לעם נתן לנו יום זה, שהוא יום סליחה וכפרה להציל את נפשינו". ובהקדמה לדרוש על התורה [ו.]: "כי באין ספק כל הטוב שזוכים ישראל אליו הם זוכים מצד שהם... אשר בחר בם א-ל", ובחירה זו נעשתה כאמור ביצ"מ. ובח"א לחולין צב. [ד, קיא.] כתב: "לא קנו ישראל מעלתם כי אם במצרים. כי ממצרים הוציא השם יתברך אותם והביא אותם אל המעלה הגדולה, שלקחם לו לעם. ואם לא כן, לא היו ישראל אל הקב"ה יותר משאר אומות, ולא זכו אל מה שזכו". נמצא שיצ"מ היא הסבה לכל הטובות שהושפעו על ישראל. וראה למעלה פ"ג הערה 8, פל"ט הערה 193, פ"מ הערה 14, פמ"ד הערה 23, פמ"ז הערה 283, ופנ"ג הערה 16.

(16) נראה לבאר זאת בשני אופנים; (א) מעלת ישראל שהם שייכים לה', ומחמת כן אינם משתעבדים לאומות. וכן כתב למעלה פ"ס [לאחר ציון 91]: "הפסח כמו שאמרנו למעלה מורה על שאנחנו להקב"ה, ובשביל כך יש יציאה לישראל מן רשות האומות. כי הוא יתברך 'אלקי האלהים' [דברים י, יז], המושל על כל הכחות ועל כל האומות, ובשביל זה אנו יכולים לצאת מרשות האומות. ואם לא כן, באיזה צד אנו יכולים לצאת מרשות מצרים, אם לא בזה שאנו לו יתברך, והוא מוציא אותנו מרשות אחרים. וכמו שאנו אל השם יתברך, ומצד הזה הוא גואל אותנו". ושם בהערה 94 הובאו מקבילות רבות ליסוד זה, עיי"ש. (ב) מעלת ישראל היא הצורה, והצורה היא בת חורין [לעומת החומרי, שהוא משועבד], וכפי שכתב למעלה פמ"ג [רטו:]: "שכבר אמרנו בפרקים הרבה מאוד כי השעבוד הוא לחומר בפרט, והצורה הוא בן חורין", וראה שם הערה 62 שנקבצו שם מקבילות רבות ליסוד זה. ולמעלה פ"ד [רלב:] כתב: "[כ]שגדל האדם, ואז הצורה מושלת על החומר, והצורה מנהגת את האדם, ובהכרח החומר הוא מקבל הנהגה מן הצורה. וכך מתחלה היו ישראל תחת יד מצרים, וכאשר היו שלימים היו ישראל גוברים על מצרים, שהם החומר... וכאשר היו ישראל יותר בשלימות... היו ראוים לחירות". ולמעלה פ"ט [תעב.] כתב: "כי יש לדעת, כי לא תמצא מעלת צורה נבדלת מן החומר אשר אין בה מפחיתות החומר כמו שיש בישראל, אשר הם שלימי צורה נבדלת, עד שלמעלתם הם ראוים להיות מושלים על האומות, כאשר ראוי לצורה להיות מושלת על החומר... כלל הדבר, מצד עצמות ישראל אשר יש להם צורה שלימה, אין ראוי שיעבוד בהם". ולמעלה פמ"ד [שח:] כתב: "אמר [דברים כו, יט] 'ולתתך עליון על כל גויי הארץ', כי במה שהם עליונים הם אדונים להנהיג כל האומות כרצונם, שהכל כפופים תחתיהם". ובנצח ישראל פי"ד [שמו.] כתב: "כי יש לישראל משפט הצורה הנבדלת, ולאומות משפט החומר. וידוע כי הצורה שהוא פועל ומושל בחומר. ולכך כאשר ישראל עושים רצונו של מקום, הם באמת מושלים על כל האומות, ואז מקוים [דברים כח, א] 'ונתנך ה' על כל גוים'" [הובא למעלה פ"ט הערה 148, ופמ"ד הערה 186].

(17) בעוד שכאן תולה את חירותם של ישראל במעלתם העליונה, הרי למעלה פל"ה [תרכב.] ביאר שהחירות שייכת בעצם לכל אדם, וכלשונו: "ועוד יש לך לדעת כי חודש ראשון יותר מיוחד לגאולה, כי כל נמצא הוא ברשות עצמו בעצם, כי מצד עצם הנמצא אין ראוי להיות תחת יד אחר, כי אם בעלי חיים שאינם מדברים, שאלו דוקא מצד עצמם בבריאתם ראוים שיהיו תחת האדם, אבל השעבוד בא במקרה. וכל עצם הדבר הוא ראשון למה שבמקרה, ומה שבמקרה מאוחר. ולכך ראוי שיצאו לחירות, שיבאו ברשות עצמם, בחדש הראשון, כי זה דבר ראשון, שיהיה הנמצא ברשות עצמו, כי זה מצד עצם הנמצא, שהוא ראשון למה שבמקרה". ואילו כאן תולה חירותם של ישראל במעלתם העליונה. ויל"ע בזה.

(18) כן כתב בכמה מקומות. וכגון, למעלה פ"ח [שסה.] כתב: "כי ישראל יש להם מעלה מיוחדת, כי ישראל מעלתם שהם נבדלים מן הפחיתות לגמרי, והחטא שמקבלים אין זה רק מקרה... ואין דבר שהוא במקרה מבטל עצם ישראל". ולמעלה פמ"ד [ערב.] כתב: "ואולי תאמר, דסוף סוף יקשה, איך אפשר זה לומר דיותר יהיה חביב האדם בעל חומר, מן המלאך, שהוא בלא גוף. דלא יקשה דבר, כי אף אם צורת האדם בחומר, אין החומר עצם מעצמו, ומעלת האדם מפני צורתו, אף שהוא בחומר. ומפני כך נקרא שמו יתברך עליו, לפי שאין החומר עצמותו. ומאחר שמצד עצמותו יש לאדם מעלה גדולה... לא יגרע מעלתו בשביל החומר, בפרט בישראל אשר החומר בטל אצל הצורה". ולהלן פע"ב כתב: "אי אפשר שתהא לבטלה... שתהיה הכנה הזאת שיש בישראל לקבל המעלה האלקית לבטלה. ואם נתבטלה בגלות, כמו שנתבטל החכמה מן האדם בעת שילך שובב, אין נחשב דבר זה בטול בעצמו, רק הוא במקרה". ובתפארת ישראל פל"ד [תקא:] ביאר שאות בי"ת מצד עצמה מורה על הברכה כי היא האות השניה שבאלפ"א בית"א, וכתב בזה"ל: "אבל הב' מפני שהיא מורה בצד עצמה ברכה, שהיא התחלת הרבוי, ואם הב' הוא משמש לרע [כמו תיבת "בל ידעום"], מכל מקום דבר זה עצם הב', שהיא אות שנית, שהשני הוא התחלת הרבוי, והוא עצם הברכה. ואף כי הב' משמש גם כן לרע, אין זה רק במקרה, ואין מה שבמקרה מבטל מה שבעצם". ובבאר הגולה באר השני [קמה.] כתב: "וזה שאמרו גם כן [סנהדרין לב.] דיני נפשות חוזרים לזכות, ואין מחזירין לחובה. והטעם הזה, כי הזכות ראוי שיהיה בעצם ובראשונה מן הבית דין כמו שאמרנו, ואילו החובה אינו בעצם ובראשונה, והוא במקרה בלבד, ואין דבר שבמקרה מבטל מה שבעצם. לפיכך אי אפשר לחזור ולדון לחובה, ולבטל הזכות. אבל מי שדן לחובה, יכול לחזור ולדון לזכות, מפני כי מה שבעצם יכול לבטל מה שבמקרה". ובנצח ישראל פי"א [שא.] כתב לבאר מדוע אין חטאי ישראל יכולים ח"ו לבטל הבחירה של הקב"ה בישראל, וז"ל: "ואין ראוי שיחליף וימיר החטא, שהוא דבר מקרה בישראל, את הבחירה שבחר בהם מצד השלימות העצמי בישראל, כי טהורים הם מן החטא בעצמם. וראיה לזה, כי הם משתלשלים מן הצורים החזקים, מאבות ואמהות שהם קדושים וטהורים. והנה עצם שלהם טוב, ואין בטול החטא, שהוא במקרה, מבטל הבחירה שבחר בהם בשביל השלימות שבהם, שהוא דבר עצמי בישראל, ודבר זה ברור". ושם בהמשך כתב: "כי ישראל מעשיהם שעושים... מצד היצה"ר... אבל עצמם הם טהורים... ואין מה שבמקרה מבטל דבר שבעצם", וראה שם הערה 240. ובנתיב התשובה פ"ד [סט.] כתב: "כי איך לא יהיה הדבר שהוא בצד עצמו מכריע הדבר שהוא במקרה", ושם הערה 77. וכן הוא בח"א לשבת פט: [א, מו.].

(19) לשונו למעלה פ"ס [לפני ציון 328]: "אצל פרעה שהיה מלך נאמר אצלו ארבע כוסות... שהרמז בזה כי הכוסות הם ראוים למלך, שהוא יותר בן חורין", ושם הערה 328.

(20) אודות ש"ממלכת כהנים" מורה על מלכות של ישראל, כן כתב בדרוש על התורה [כט:], וז"ל: "ואמר 'ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגוי קדוש', רצה לומר שתמשלו בזולתכם, זהו 'ממלכת'. וכדי שלא יאמרו כי לעתים ימשלו אחרים בהם, אמר 'כהנים', שאין מי שימשול על הכהן המשועבד אל השם יתברך, עד שאי אפשר לזולתו לשעבד בו". ובח"א לר"ה ח: [א, צג:] כתב: "ישראל בעצמם הם מובדלים מן האומות, ואינם בכלל עם שאר האומות... והם נקראים מלכים, כדכתיב 'ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגו'', והיינו שהם אחד באומות, ונבדלים מהם, כמו שהמלך הוא אחד בעם, נבדל מהם, ואמר הכתוב [דברים כח, א] 'עליון על כל גויי הארץ', וזהו מלכותם, שהם נקראים מלכים". ובמדרש [שיהש"ר ג, ז] אמרו: "מלכות מן המדבר, שנאמר 'ואתם תהיו לי ממלכת כהנים'. וכל מתנות טובות שנתן הקב"ה לישראל, מן המדבר", ובח"א לב"ב עג. [ג, צד.], הביא מדרש זה [הובא למעלה פכ"ב הערה 85].

(21) אודות שהגלות היא במקרה, כן כתב בכמה מקומות. וכגון, בנצח ישראל פל"א [תרז:] כתב: "כי הגלות הוא דבר מקרה, הן הגלות מצד עצמו, שהוא דבר יוצא מסדר העולם. כי לפי סדר העולם ראוי שיהיה האומה הישראלית תחת רשות השם יתברך, ולא תחת רשות אחרים. ואם הגלות תולה בחטא, גם כן אין החטא דבר בעצם, רק הוא ענין מקרה, ודבר שבמקרה אין קיום לו. ולפיכך אי אפשר שלא יעשו [ישראל] תשובה, אלא בודאי יעשו תשובה". ובח"א לב"ב עד. [ג, צט:] כתב: "כאשר תבין דברים אלו תדע ברור, שאי אפשר שיהיה הגלות תמידי, שאי אפשר בעולם רק שיהיה קץ ואחרית לגליותינו, מפני שהגלות הוא מקרה, שכך גזר השם יתברך, ואינו בעצם, ודבר זה שאינו בעצם אינו תמידי". ובסוף דרשת שבת הגדול [רלב.] כתב: "לא היו ישראל לשום עם קודם שיצאו ממצרים, כי קודם שירדו למצרים לא היו אפילו שבעים נפש שראוים לעם. וכאשר היו עבדים במצרים, אין שם עם עליהם. וכאשר יצאו ממצרים היו כאילו נולדו, שלא היו קודם נחשבים לשום עם. ולא תוכל לומר עליהם כי קודם היו עם, וקבלו המלכות, רק כאשר יצאו ממצרים הגיע להם מעלתם העליונה. ואיך אפשר שיהיה דבר זה בטל מהם, כי לא היו ישראל בלא אותה המעלה, אבל השפלות והגלות הוא דבר מקרה להם, כי נולדו בחשיבות" [הובא למעלה פ"ס הערה 108, וש"נ]. ויש להעיר, כי גלות מצרים לא היתה במקרה, וכפי שהדגיש למעלה כמה פעמים. וכגון, למעלה ר"פ יא [תקלב.] כתב: "אחר שגזר הגזירה על זרעו של אברהם, ראינו ההשגחה הגדולה להוריד את זרעו של אברהם למצרים. שלא תאמר כי היה הגלות של ישראל במצרים במקרה, רק הכל בהשגחה נפלאה". ולמעלה פנ"ד [לאחר ציון 149] כתב: "כבר אמרנו זה שכל דבר מענין זה היה בעצם לא במקרה... ולפיכך אילו היה יורד יעקב מעצמו, ואם לא רצה לא היה יורד, היה בא הגלות במקרה, שקרה שירד, ואם לא רצה, לא היה יורד, ואין לומר כך כלל. אלא היה 'אנוס על פי הדבור', עד שהיה בא הגלות בהכרח. ולפיכך לא היה בא במקרה, אלא בעצם". אך אין בזה קושי כלל, כי בודאי גלות מצרים היא בעצם, שהרי לא היו ישראל לפני כן בני חורין, אלא נולדו במצרים בשעבוד ועבדות. אך לאחר שזכו לחירותם ביצ"מ, שוב אינם משתעבדים בעצם לאומות, והגלות היא מקרית להם. וכן כתב להדיא בכת"י [שצב], וז"ל: "כי השעבוד שהיה לישראל במצרים, שעבוד עצמי להם, שלא היו קודם בני חורין, ונולדו בעבדות ובשעבוד. שהרי קודם שנולד יצחק נגזרה הגזירה [בראשית טו, יג] 'כי גר יהיה זרעך', ונולדו בשם עבדות ושעבוד. אבל אחר שיצאו ממצרים, וחל עליהם שם בן חורין, אע"ג שחזרו ונשתעבדו בשאר מלכיות, אין זה שעבוד בעצם. כי מאחר שהם בני חורין בעצמם, שהרי הוציאם הקב"ה ונתנם להיות בני חורין, השעבוד שמשתעבדין הוא במקרה שאינו בעצם, שהרי בעצמם ראויים להם בני חורין". וראה למעלה פנ"ב הערה 186 בחילוק נוסף בין גלות ישראל במצרים, לשאר גליות. ועוד יש לומר, כי גלות מצרים היא תנאי בלידת ישראל, כי ישראל נתהוו לעם בגלות מצרים, וכמו שכתב למעלה פנ"ב [לאחר ציון 181], וז"ל: "וזה שאמר [בהגש"פ] 'אילו לא הוציא הקב"ה את אבותינו ממצרים היו אנו ובנינו ובני בנינו משועבדים לפרעה', כי לזאת ההוצאה צריך יציאה אל הפעל על ידי מי שהוא בפעל תמיד. אבל שאר גליות אין הדבר כך, כי אף אם לא עלו מבבל, לא היו ישראל קודם זה מציאות בכח, כי זה שייך כאשר היו במצרים, שאז לא היו עדיין עם, ושם נתגדלו ופרו ורבו כעובר המתהוה במעי אמו, ולא יצאו עדיין אל הפעל, ולכך נחשב יציאתם הויה לפעל לגמרי". וכן כתב להלן [לאחר ציון 63]: "ישראל במצרים... נתהוו לעם תחת רשות מצרים, ולכך נחשבו שאין להם מציאות בעצמם" [ראה להלן הערות 33, 64]. לכך גלות מצרים אינה חולקת מקום נפרד מגאולת מצרים, אלא שהיחס ביניהן הוא כיחס ההריון ללידה. לכך כשם שאין גאולת ישראל במצרים במקרה, כך אין גלות ישראל במצרים במקרה, כי שם "גאולה" חל גם על גלות מצרים, לעומת שאר גליות שהן נחשבות ל"מקרה". ולכך תמצא בספר זה שיאמר כמה פעמים שאין גאולת ישראל ממצרים במקרה [כמלוקט למעלה פנ"ב הערה 150], וכן יאמר כמה פעמים שאין גלות ישראל במצרים במקרה [כמלוקט בהערה זו], כי גלות מצרים וגאולת מצרים הן שני צדדים של מטבע אחת. ואכן למעלה פנ"ב [לאחר ציון 146] כרך את שתיהן בחדא מחתא, וכלשונו: "דע, כי ענין יעקב היה כל דבריו שלא במקרה. שאילו היו דבריו של יעקב במקרה, דהיינו הירידה למצרים, היה אם כן הגאולה במקרה, והיה עיקר סדר העולם במקרה. שהרי ידוע ומפורסם בודאי כי הגלות והגאולה הוא עיקר מענין העולם וסדר שלו. וכבר אמרנו זה שכל דבר מענין זה היה בעצם לא במקרה". אך עדיין קשה, שלמעלה פ"ס [לאחר ציון 102] כתב: "אבל ישראל... ראוים אל הגאולה לצאת מרשות אחרים כאשר הם אל השם, וכמו כן גם כן ראוים שיכנסו תחת רשות מושלים כאשר הם נעזבים מן השם יתברך... ואם תמצא לומר שהאומות מושלים זה על זה, [זה] אינו אלא לפי שעה בסבה מקרית. ואין הגלות והשעבוד כי אם לישראל, שהיה תחלתם וראשיתם שעבוד וגלות. ולפיכך למה יתמה האדם על אורך גלותם, כי דבר שהוא סגולה אינו קל בהסרה... ואם ישראל זכו בעולם הזה אל הגדולה, זה היה בענין מיוחד [ו]בזמן מיוחד, שאין לענין זה תמידות, כאילו היה הגלות להם מסוגל, והחירות בדרך חדוש... כלל הדבר, כי הגלות לישראל בסגולה, ואם ימצא בהם הטוב בעולם הזה הוא בסבה מיוחדת". וכיצד דברים אלו עולים בקנה אחד עם דבריו כאן, שהגלות היא מקרית לישראל, ובעצם ישראל הם בני חורין. ולמעלה פ"ס הערה 120 הובאה שאלה זו, וראה מה שנתבאר שם.

(22) דוגמה לדבר; שנינו במשנה [שבת סו:] לגבי לצאת בשבת ברה"ר ש"בני מלכים [יוצאין] בזוגין [פעמונים קטנים הארוגים במלבושיהם]. וכל אדם, אלא שדברו חכמים בהווה". ובגמרא [שבת סז.] אמרו "מאן תנא ["דקתני 'וכל אדם', ואפילו עני שבישראל" (רש"י שם)], אמר רבי אושעיא, רבי שמעון היא, דאמר כל ישראל בני מלכים הם". הרי נפסקה הלכה למעשה בהתבסס על כך שכל ישראל בני מלכים הם. וכן הוא גם שמותר בשבת לסוך את המכה בשמן ורד, כי כך נוהגים בני מלכים, וכל ישראל הם בני מלכים [שבת קיא.], וכמובן שהלכות אלו נוהגות גם בגלותן של ישראל. וגמרא [ע"ז יא.] אמרו "'ויאמר ה' לה שני גוים בבטנך' [בראשית כה, כג], אמר רב יהודה אמר רב, אל תקרי 'גוים', אלא 'גיים', זה אנטונינוס ורבי, שלא פסקו מעל שולחנם לא חזרת ולא קישות ולא צנון, לא בימות החמה ולא בימות הגשמים", ובח"א שם [ד, לו:] כתב: "פירוש, שהיה כל מאכל שלהם דרך חשיבות, ולא היו אוכלים מאכלם דרך פחיתות, רק דרך גדולה וגאוה. ולא שבא הכתוב לרמוז על אלו שני בני אדם, שאין הכתוב מדבר רק מן כלל האומה. אבל בודאי הכתוב מדבר שאלו שני אומות מסוגלות לדבר זה; הן ישראל, כי כל ישראל בני מלכים, ונוהגים עצמם בחשיבות יתירה. וכן אדום ידועים שהם מסוגלים בזה ביותר מכל האומות... ובודאי דבר זה מעלה גדולה מה שהיו חשובים".

(23) דוגמה לדבר; בנצח ישראל פנ"ו [תתסד.] כתב: "הנחמה שיש לישראל בגלותם, כבר הארכנו בזה כי השכל מחייב הענין הזה. כי הדבר שהוא עיקר בבריאת עולם, כמו שהיה נראה בישראל שהם עיקר המציאות; שהוציא השם יתברך אותם הוא יתברך בעצמו פנים בפנים. ובנה להם משכן, ונגלה כבודו פנים בפנים. ובנה להם עוד בית הבחירה, ונגלה כבודו שם פנים בפנים. עד שחרב בעונינו ובעון אבותינו אתנו, והחזיר בניינו, עד שחרב שנית. דבר שלא עשה לכל גוי עד היום הזה. שנראה כי ישראל הם עיקר ויסוד העולם, עד כי נחשבים ישראל צורת העולם בכלל... ואף בהיותם בארץ אויביהם והן בהסתר פנים, דבר זה אינו מבטל מעלת ישראל כלל. ואף כי נתן אותנו ירודים ושפלים, הנה בעצם שפלותם נראה ונגלה מעלתם העליונה. כי עיקר שפלות ישראל שהם פזורים בין העמים, הנה הם פזורים מן קצה העולם אל קצה העולם. והאדם יחשוב כי דבר זה מורה על חסרון גדול מאוד. וכן הוא נראה בתחלת הדעת, שאי אפשר שיהיה חסרון באומה יותר מזה שהוא פזורה בכל העולם מקצה אל קצה. עד שיאמרו האומות כי אי אפשר לומר עם זה שיהיה נשאר אצל ישראל שום דביקות אלקי. והנה נבאר לך בראיות ברורות, כי מורה פיזור ישראל בכל העולם על מעלה אלקית שלהם", ושם מאריך בזה.

(24) פירוש - עדיין יהיה ניתן להווכח בדברים מסויימים הנוהגים בישראל [אף בגלותם] מחמת מעלתם וחשיבותם, ואין הגלות מונעת ביטוים מסויימים למעלתם וחשיבותם. דוגמה לדבר; בנצח ישראל פ"ח [רי.] כתב: "כי היציאה של מצרים היא נצחית, כי עדיין מחמת אותה יציאה אנחנו אל השם יתברך, אשר הוציאנו ממצרים". ומכך נקבעה ההלכה [ב"מ י.] "פועל יכול לחזור בו אפילו בחצי היום... דכתיב [ויקרא כה, נה] 'כי לי בני ישראל עבדים עבדי הם', ולא עבדים לעבדים" [רמב"ם הלכות שכירות פ"ט ה"ד]. הרי אף בגלותינו אין אנו נחשבים "עבדים לעבדים", אלא עבדי ה' בלבד.

(25) בכת"י [שצב] כתב: "והאנשים אשר מקשים כך לא יראו רק הענין אשר נגלה לעינים מטובות חצוניות, מן טובות אשר הם טובות גשמיות, כגון החירות מן השעבוד וכיוצא בזה מן הטובות. ואין הדבר כך, אבל הענין אשר ראוי להביט [הוא] הטוב בעצם". ובספר תורת חיים [חולין ז:] הביא בשם הזוהר חדש פרשת יתרו [לא.] שביצ"מ ישראל יצאו מכחות הטומאה שיש בעולם, וכתב: "נראה דהיינו מה שיסדו לומר 'ויוצא את עמו ישראל מתוכם לחירות עולם', וכי 'לחירות עולם' הוציאן, והלא נשתעבדו בתר הכי כמה זימנין. אלא לפי שהוציאן לחירות עולם מכחות הטומאה דהוו שלטי עלייהו". וכן בבני יששכר [חודש ניסן, מאמר ד] כתב: "והנה תתבונן מה שאומרים בנוסח ברכות קריאת שמע שהוציאנו השם יתברך ממצרים לחירות עולם. והנה בעוה"ר אכתי עבדי פרעה אנן, מפוזרים בארצות אויבינו בשעבודים וצרות לאין חקר, והאיך יקרא לזה 'חירות עולם'. אבל הוא חירות עולם, שלא יהיה עוד גלות שורשיי כזה שיהיה כלול מכל הד' קליפות" [הובא במשנת מהר"ל אותיות שלו, שלט]. וכן מבואר בנצח ישראל פ"ח הערה 77.

(26) "סדרי אשכנז" הם סדרי הפסח של בני אשכנז. וכן ביטוי זה מוזכר בטור [או"ח סימנים מו, תרז]. וכדבריו בסמוך נמצא גם במחזור ויטרי על הגש"פ [בקצת שנוי לשון]. וכן הוא בהגדת פראג [רפ"ז].

(27) יבאר שנאמרו כאן תשעה לשונות של שבח [כמו נוסח המשנה שלפנינו (פסחים קטז:): להודות, להלל, לשבח, לפאר, לרומם, להדר, לברך, לעלה, ולקלס]. ורבו בזה הנוסחאות; יש אומרים ארבעה [בסידור רס"ג הנוסח הוא: להודות, להלל, לשבח, לפאר]. ויש אומרים חמשה [רי"ף בפסחים (כה: בדפי הרי"ף) הנוסח הוא: להודות, להלל, לשבח, לפאר, ולברך]. ויש אומרים ששה [בפירוש ר"מ דיליאון הנוסח הוא: שיר, שבח, הלל, זמרה, הודיה, קדושה]. ויש אומרים שבעה [תוספות (פסחים קטז:) כתבו שהם כנגד שבעה רקיעים, אך לא כתבו איזה לשונות (עיין תויו"ט פסחים פ"י מ"ה שהשווה את דעת התוספות לסדרי אשכנז)]. ובסדר רב עמרם גאון הנוסח הוא: להודות, להלל, לשבח, לפאר, לרומם, להדר, ולקלס. ובמשנה בירושלמי [(פסחים פ"י מ"ה) הנוסח הוא: להודות, להלל, לשבח, לפאר, לרומם, לנצח, לגדל]. ויש אומרים שמונה [רמב"ם (בנוסח ההגדה) כתב שהנוסח הוא: להודות, להלל, לשבח, לפאר, לרומם, לגדל, להדר, ולנצח. וכן כתב בהלכות חמץ ומצה (פ"ח ה"ה) בסדר שונה מעט: להודות, להלל, לשבח, לפאר, להדר, לרומם, לגדל, ולנצח. והרשב"ץ אף הוא כתב שמונה, ואלו הם: להודות, להלל, לשבח, לפאר, לרומם, להדר, לעלה, ולקלס]. ויש אומרים עשרה [בסידור קול יעקב הנוסח הוא: להודות, להלל, לשבח, לפאר, לרומם, להדר, לברך, לעלה, לקלס, לזמר].

(28) כן כתב הראב"ן, וז"ל: "תשעה לשונות של שבח יש כאן, ו'הללויה' דסיפא, 'ונאמר לפניו הללויה', הוא העשירי, כנגד עשר לשונות של שבח שאמרן דוד בספר תהלים", והמגיה שם [הערה 122] כתב: "כן כתב מדעתו המהר"ל בגבורות ה' פס"א". וכן הוא במחזור ויטרי.

(29) בשנויי לשון, וראה הערה הבאה.

(30) בגמרא ובעין יעקב שלפנינו אמרו "במשכיל" ו"בתהלה", ולא אמרו "בהלל" ו"בברכה" כפי שכתב כאן. ובנתיב העבודה פ"ו [א, צג:] הביא את לשון הגמרא שלפנינו.

(31) זהו המשך דברי הגמרא [שם].

(32) כך היא הגירסא במשנה [פסחים קטז:] "ונאמר לפניו הללויה", והכוונה לאמירת הלל, וכמו שכתב התשב"ץ: "נאמר לפניו הללויה, שהוא השבח היותר מעולה שבתהלים... כמו שאמרו באחרון מפסחים [פסחים קיז.], וזאת הפתיחה היא כעין ברכה לקריאת ההלל". וכן כתב בכת"י [שצג]: "כלומר, שאנו רוצים לשבח בהללויה, כי כל ההלל נאמר בלשון 'הלוליה', לפיכך ההלל הוא שבח גדול". אך יש אומרים "ונאמר לפניו שירה חדשה הללויה" [תוספות פסחים קטז:, ומג"א סימן תעג ס"ק כז]. והט"ז [או"ח סימן תעג ס"ק ט] כתב: "ובקצת ספרים לא כתב כלל הך 'שירה חדשה', וכן נכון". וכן הכריע הדרישה [שם ס"ק ח].

(33) הנה כתב כאן שמספר לשונות של שבח בליל היציאה הוא עשרה, כמספר לשונות של שבח בספר תהלים, אך לא ביאר מהותה של השוואה זו. ואולי נבאר, שהנה הפחד יצחק שבועות [תחילת מאמר מב] כתב: "רבים מאוד הם השבחים והקילוסים להקב"ה שנאמרו בספר תהלים. ועצם השם 'תהלים' מעיד הוא על תוכנו של הספר, שהוא ספר השבחים והקילוסים". והקב"ה מעיד על עם ישראל ש"עם זו יצרתי לי תהלתי יספרו" [ישעיה מג, כא]. לכך, הואיל ובליל היציאה נולד עם ישראל [כמבואר למעלה הערה 21], ומהותו של העם הזה היא לספר תהלותיו יתברך, דין הוא שמספר לשונות של שבח בליל היציאה יהיו כמנין לשונות של שבח של ספר תהלים, "תהלתי יספרו" כנגד "ספר תהלים".

(34) פירוש - הוא השבח הגדול ביותר מתוך י' לשונות של שבח, כפי שבגמרא [פסחים קיז.] אמרו על שבחי ספר תהלים "גדול מכולן 'הללויה', שכולל שם ושבח בבת אחת".

(35) בהגדה של פסח [הגדת פראג]. ולהלן יביא את הגירסא שבמשנה [פסחים קטז:]. וראה הערה הבאה.

(36) לפי זה מוזכרים כאן ארבעה שבחים ["מעבדות לחירות, מיגון לשמחה, ומאבל ליום טוב, ומשעבוד לגאולה"], ואינו מזכיר "ומאפילה לאור גדול". וכן הוא בהגדת פראג [שיצא לאור בשנת רפ"ז], ולא מצאתי בהגדה אחרת השמטת "מאפילה לאור גדול" מלבדה. וכן במשנה [פסחים קטז:] הוסיפו "ומאפילה לאור גדול" כשבח חמישי [בין "ומאבל ליום טוב" לבין "משעבוד לגאולה"]. ולהלן [לאחר ציון 55] יעמוד על הוספה זו שבמשנה. וראה להלן הערה 66.

(37) לשונו למעלה פנ"ט [לאחר ציון 23]: "ואלו ט"ו מעלות... חמשה הראשונים כלם מדברים במה שהגיע לישראל ביציאה, היא היציאה מן השפלות, שהיו עבדים למצרים. ואין כאן התעלות, רק שהוציאם ממצרים, שלא יהיו עבדים למצרים". ועוד אודות שפלות העבד, כן נאמר [תהלים קלו, כג-כד] "שבשפלנו זכר לנו כי לעולם חסדו, ויפרקנו מצרינו כי לעולם חסדו", ופירש רש"י [שם] "שבשפלנו זכר לנו - במצרים זכר לנו. ויפרקנו - מתוכם, והפליא לנו כל זה". ובדרשת שבת הגדול [ר:] כתב: "אמר [שמות כ, ב] 'אנכי ה' אלקיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים מבית עבדים', שהרי תראה כי אני מבקש להיות מלך, ולא שאני מואס בכם, שהרי הוצאתיך מארץ מצרים, במקום שהיית שפל ועבד, ועם כל זה היה השגחתי עליך, ולא מאסתי בך" [הובא למעלה פמ"ה הערה 90]. ואמרו חכמים [קידושין כח.] "הקורא לחבירו עבד יהא בנידוי", ופירש רש"י [שם] "היו מנדין אותו שמזלזל בישראל כל כך, אף הם יזלזלו בו". ובספר העיקרים מאמר רביעי פ"נ כתב: "אנחנו משוללים מכל טוב, כעבד הזה שהוא בתכלית השפלות והבזיון". ולמעלה פמ"ד [רסד.] כתב: "כבר התבאר כי העבד הוא חמרי, וכמו שאמרו חכמים [יבמות סב.] 'שבו לכם פה עם החמור' [בראשית כב, ה], עם הדומה לחמור. והרבה פעמים התבאר זה, כי העבד, שהוא משועבד, דומה לחומר, שהוא משועבד מתפעל, ואינו פועל, כמו העבד הזה". ובח"א לקידושין כב: [ב, קלב.] כתב: "כל עבדות בעולם הוא ענין חמרי, גם זה רמזו חכמים בחכמתם 'שבו לכם פה עם החמור', עם הדומה לחמור. ובארנו דבר זה במקומות הרבה בחבור גבורות ה'". ולמעלה פנ"ט [הערה 22] נתבאר שהחומרי גשמי הוא שפל ונמוך, לעומת הנבדל מהגשמי [ראה למעלה פנ"ט הערה 26, וש"נ].

(38) אודות שעבודת פרך משברת רוחו של האדם, כן כתב למעלה פנ"ד [לאחר ציון 222]: "חשבו לתת עליהם עבודה קשה, שבזה הם יחלשו מה שיש עליהם עבודה קשה, המשבר כחם ואת רוחם" [ראה להלן הערה 43]. ואמרו חכמים [סוטה יא:]: 'את כל עבודתם אשר עבדו בהם בפרך' [שמות א, יד], אמר רבי שמואל בר נחמן אמר רבי יונתן, שהיו מחליפין מלאכת אנשים לנשים, ומלאכת נשים לאנשים", ופירש רש"י [שם] "וזו היא קשה, שלא היו רגילים בכך". ולמעלה פט"ו [מג:] הביא מאמר זה. ובכת"י שם [שס.] כתב: "היו מחליפים המלאכות. הנה אף על גב שאין המלאכה קשה יותר בצד עצמו, אלא כל שנוי לאדם שאינו מורגל בדבר, דעתו קשה הימנו ואינו נחה. כי הדבר המורגל כבר נחה דעתו בו... ואומר אני כי מפני שראו מצרים זכות ישראל, שהוא בשלשת האבות, היו רוצים לשעבדם בכל מדת אבותיהם... 'את כל אשר עבדו בהם בפרך' [שהחליפו מלאכת אנשים לנשים, ומלאכת נשים לאנשים], והוא מדתו של יעקב, כי בפרך המשבר את רוחו של אדם, וכל ימי יעקב היה רוחו נשברה מפני הצרות שהגיעו לו כל ימיו. ומי שיש לו צרות יש לו שברון רוח. וביעקב כתיב [בראשית מה, כז] 'ותחי רוח יעקב אביהם'. וכאשר היו משעבדים את ישראל בפרך המשבר את הרוח, היו משעבדים אותם במדת יעקב, שהוא הרוח" [הובא למעלה פט"ו הערות 75, 78]. אך יש להעיר מדברי רש"י [שמות א, יג], שכתב: "בפרך - בעבודה קשה המפרכת את הגוף ומשברתו", ולא הזכיר שמשברת את רוחם, אלא את גופם. וכן רש"י [סוטה יא:] כתב: "בפריכה - בשברון גוף ומתנים". וכן בגו"א בראשית פמ"ה אות טז [שמב:] כתב: "היה שעבוד מצרים בפרך, המשבר את הגוף".

(39) "כי המלאכה שהיא יותר ממה שהאדם יכול לסבול היא עבודת פרך, המשבר רוחו של אדם, ומזה בא היגון" [לשונו להלן]. ובגו"א שמות פ"ו אות כא [קט:] כתב: "היו דואגים על המלאכה שהם צריכים לעשות, וכל מי שהוא מחשב על דבר קשה, הוא דואג ומיצר לו". ונאמר [אסתר ט, כב] "והחודש אשר נהפך להם מיגון לשמחה ומאבל ליום טוב", ובאור חדש שם [תתתו.] כתב: "כי מה שנהפך מיגון לשמחה, דהיינו שהיו יראים מן המן, והגיעו אל השמחה, שהיא שלימות האדם... ועוד פירוש 'מיגון לשמחה' זה נאמר על כח הגופני שהוא בצער, ונהפך אל השמחה" [ראה למעלה פט"ז הערה 96, ופכ"א הערה 7].

(40) לשון סוף הפסוק שם במילואו: "ושמתיה כאבל יחיד ואחריתה כיום מר", ופירש הרד"ק [שם]: "ואחריתה כיום מר - כפל הענין במלות שונות, כי אבל היחיד הוא יום מר". ואמרו חכמים [ב"מ קז:] "'והסיר ה' ממך כל חולי' [דברים ז, טו]... רבי אלעזר אמר, זו מרה". ובנתיב עין טוב פ"א [ב, ריד:] כתב: "מי שסובר זו מרה סובר כי שנוי האדם הוא על ידי אשר הוא דבק בנבראים ההעדר. וזה תבין מלשון 'מרה', שנאמר 'ואחריתה כיום מר', שנאמר על המיתה, והא ההעדר... ודבר זה אמרו ג"כ בפ"ק דע"ז [כ.] מלאך המות כולו מלא עינים, וחרבו שלופה בידו, וטפה של מרה תלויה בו. והטפה הזאת הוא ההעדר הגמור, אשר בשביל אותו העדר מקבל האדם המיתה. וזה שאמר 'והסיר ה' ממך כל חולי', זו מרה, הוא ההעדר שדבק בחומר". וכן כתב בקיצור בח"א לע"ז כ: [ד, נ:].

(41) לשונו באור חדש פ"ט [תתתו:]: "'מאבל' שהוא ההעדר, אשר ההעדר הוא רע, ונהפך ל'יום טוב', שהוא טוב". הרי המעבר "מאבל ליום טוב" הוא מעבר מרע לטוב, כי האבילות היא העדר, וההעדר הוא רע". ובהמשך [שם] ביאר ש"יום טוב" מורה על שלימות אלקית. ודיוק לשונו כאן מורה על ההלכה שיום טוב מבטל אבילות של שבעה ושלשים [מו"ק יט.], מה שלא מצינו בשבת, וכמו שפסק המחבר [שו"ע יו"ד סימן ת ס"א] "שבת אינו מפסיק אבלות ועולה למנין שבעה, שהרי קצת דיני אבלות נוהגים בו, דהיינו דברים שבצינעא". מה שאין כן ביום טוב שההלכה היא ש"הקובר מתו קודם הרגל, בענין שחל עליו אבילות, ונהג בו אפילו שעה אחת קודם הרגל, מפסיק האבלות ומבטל ממנו גזרת שבעה" [שו"ע יו"ד סימן שצט ס"א].

(42) בא לבאר מדוע "ויעבידו מצרים את בני ישראל בפרך" נקרא יגון, ואילו "וימררו את חייהם" נקרא אבילות.

(43) לשונו למעלה פנ"ד [לאחר ציון 214]: "'ויתנו עלינו עבודה קשה' [דברים כו, ו], הוא דבר זולת זה, והוא שהגדילו המלאכה יותר מכשיעור. לפיכך מביא קרא אל 'ויתנו עלינו עבודה קשה' [בהגש"פ] - 'ויעבידו מצרים את בני ישראל בפרך', מלאכה יותר מכחו של אדם". ולמעלה פט"ו בכת"י [שנט.] כתב: "העינוי, שמענה כחו של אדם במלאכה, וזה נקרא עינוי בלבד, ואינו עבודה יותר מכחו. אבל 'בפרך'... העבודה הזאת יותר מכחו של אדם" [הובא למעלה פט"ו הערה 70]. אמנם למעלה פט"ו [מב.] ביאר ש"בפרך" הוא "מצד המעביד, שהוא מעבידו בחזקה, כי אף אם אין המלאכה מצד עצמה כל כך קשה, אם מעבידו בחזקה על ידי שאינו נותן לו מנוחה, היא קשה עליו". ואילו כאן מבאר ש"בפרך" מוסב על עבודה קשה. ויל"ע בזה [כן הוקשה גם שם הערה 64, ולמעלה פנ"ד הערה 215].

(44) הוספתי תיבת "ורוחו" בסוגריים מרובעים על פי דבריו למעלה פנ"ד [לאחר ציון 222], שכתב: "חשבו לתת עליהם עבודה קשה, שבזה הם יחלשו מה שיש עליהם עבודה קשה, המשבר כחם ואת רוחם" [הובא למעלה הערה 38]. וכן כאן הזכיר כבר פעמיים שבירת רוח המביאה לידי יגון, ולא הזכיר שבירת כח.

(45) בכת"י [שצג] הוסיף כאן: "ונקרא זה 'אבל', כי האבל בא בשביל המיתה גם כן, וכאילו חייו של אבל אינם על מנהגם בשביל המיתה שהגיע לאותו המתאבל עליו". ולמעלה פט"ו [מב:] כתב: "המלאכה היתה נגד חיי האדם, כמו מלאכת הטיט, כי מלאכה הזו במה שהיא עבודה שפלה ופחותה, היא נגד חיי האדם, עד שזה נקרא מרירות חיים, שאינה לפי החיים שלו, כמו שאמר [בראשית כז, מו] 'קצתי בחיי'. כך כאשר היו משעבדים אותם בדברים אשר אינם ראוים לחיי האדם, ואין חיי האדם נוחים בהם, כמו בחומר ובלבנים, כאילו חייו אינם חיים". ולהלן פס"ג כתב: "יש מרירות לאדם בעבודה קשה... ואין דבר יותר קשה מן מלאכת הטיט, שכן אמרו ז"ל בשמו"ר [א, כז] אצל 'ויצא משה וירא בסבלותם' [שמות ב, יא], שאין מלאכה קשה ממלאכת הטיט... שהיה המרירות במלאכת הטיט, שאין מלאכה קשה יותר". ולהלן בסוף הספר ב"הלכות פסח בקצרה" כתב: "יש לטבול המרור בחרוסת, כי המרירות שלהם היה עבודת הטיט, שאין מרירות יותר מזה". וראה להלן פס"ג הערה 106.

(46) תיבת "בטול החיים לגמרי" תובן היטב על פי מה שכתב למעלה פט"ו בכת"י [שנט.], וז"ל: "העבודה שהיא משברת כחו אינו מגיע רק לכח שהוא בגוף, אבל הניחו עדיין מקום לחיים, שהחיים הוא כח בלתי גוף לגמרי, ולפיכך נקרא 'חיים', והוא הרוח של אדם הנקרא 'חיים'. וכאשר אין מניח לו מקום נקרא זה מרירות חיים... כאשר חייו אינן נוחים לו... ואילו היו משעבדים אותם במלאכה לעשות זהב, אף כי היתה המלאכה קשה כל כך כמו בחומר ובלבינים [לא היה זה מרירות], כי המלאכה בזהב הוא עבודה שהיא ראוי לאדם. אבל השעבוד הקשה בדבר כמו טיט, נקרא מרירות חיים... מפני שהחיים של אדם רצונו ותשוקתו בדברים אשר נחה דעתו הימנו" [הובא בחלקו למעלה פט"ו הערות 67, 74]. לכך בעבודת פרך יש ביטול מסוים של החיים, אך בעבודת מרירות המגיעה לחיים עצמם יש בטול החיים לגמרי, שזהו "כאשר אין מניח לו מקום" לחיות.

(47) עבדות, פרך, ומרירות.

(48) פסוק זה מורה על העבדות ["מעבדות לחירות"]. ובכת"י [שצג] כתב: "וכנגד הראשון 'מעבדות לחירות', כי אשר שמו עליו שרי מסים הוא העבדות".

(49) פסוק זה מורה על עבודת פרך ["מיגון לשמחה"]. ובכת"י [שצג] כתב: "ואשר עבדו בהם בפרך הוא היגון כמו שאמרנו, כי כאשר עובד בפרך יש לו יגון... 'ויעבידו בני ישראל בפרך' הוא מילתא אחריתא, והוא עבודה שהיו עובדים, היה משבר את גופם וכחם, ומזה בא האנחה והיגון בודאי".

(50) פסוק זה מורה על המרירות ["מאבל ליום טוב"]. ובכת"י [שצג] כתב: "'וימררו את חייהם', וזה מפני שהיו עושים מלאכות קשות ובזויות בטיט ולבינים עד שקצו בחייהם, וזהו 'וימררו את חייהם', כי היה להם על ידי זה מרירות חייהם, שקצו בחייהם. וכנגד זה אמר 'ומאבל ליום טוב', כי מרירות בחיים הם האבל, ודבר זה ידוע מאוד... ואחר כך הוסיפו עליהם 'וימררו את חייהם בעבודה קשה', והוא שחייהם של אדם אינם מיושבים על אדם במרירות, והוא דבר זולת שברון הכח, כי שברון הכח אינו גורם למרירות, אבל חייהם עד שחיים שלו אינם נחשבים חיים זהו כאשר שעבדו אותם בחומר ובלבינים, עבודה במלאכות הקשות כאלו, ומלאכות בזויות, עד שחיות האדם מרורים עליו, וזהו מרירות חיים, ולפיכך כתוב 'וימררו חייהם'". ושם בכת"י מפנה את הלומד לעיין בדבריו למעלה פט"ו [מא:], וז"ל: "כאשר תקשר הקשר הפסוקים השלשה הנזכרים זה אחר זה; הראשון [שמות א, יא] 'וישימו עליו שרי מסים למען ענותו'. השני [שם פסוק יג] 'ויעבידו בני ישראל בפרך'. השלישי [שם פסוק יד] 'וימררו את חייהם'. הראשון נאמר אצלו 'למען ענותו בסבלותם', וזהו מצד העבודה בעצמה, שהיא קשה. והשני, מצד המעביד, שהוא מעבידו בחזקה. כי אף אם אין המלאכה מצד עצמה כל כך קשה, אם מעבידו בחזקה על ידי שאינו נותן לו מנוחה, היא קשה עליו. ולפיכך אמר אחריו 'ויעבידו בני ישראל בפרך' [ראה למעלה הערה 43 במה שהוקשה מזה על דבריו כאן]. והשלישי, הוא דבר בפני עצמו, שהמלאכה היתה נגד חיי האדם, כמו מלאכת הטיט... עד שזה נקרא מרירות חיים, שאינה לפי החיים שלו".

(51) הוא הדבר הרביעי המוזכר כאן בהגדה "משעבוד לגאולה".

(52) פירוש - מקשה על עצמו שהעמיד את הפסוק "וישימו עליו שרי מסים למען ענותו בסבלתם" כנגד העבדות ["מעבדות לחירות"], ולא כנגד השעבוד ["משעבוד לגאולה"]. אך הרי "שעבוד" פירושו שעבוד מסים, מדוע שלא יורה על כך הפסוק "וישימו עליו שרי מסים".

(53) לכך בהכרח המלים "וישימו עליו שרי מסים" אינן מוסבות על גביית מסים רגילה [כי זו נעשתה מאז ומתמיד], אלא מוסבות על גביית אנשים "שיבנו ערי מסכנות לפרעה" [לשון רש"י שמות א, יא]. וכתב הרמב"ן [שם] "שם על העם מס לקחת מהם אנשים לעבודת המלך, ומינה על המס שרים מן המצריים שיקחו מהם כרצונם אנשים לפי העבודה", "כי כל חוק שיגזור המלך על העם הוא מס" [לשון הרא"ם שם]. ובכת"י [שצד] כתב: "לפיכך בכתוב זה 'וישימו עליו שרי מסים ויעבידו מצרים את ישראל בפרך, וימררו חייהם', שזכר שלשת הדברים אשר אמרנו, לא זכר השעבוד, כי השעבוד כבר היו משועבדים קודם גזירה זאת, כי כל אומה משועבדת תחת המלך" [ראה בסמוך הערה 55].

(54) אודות שכל אדם משועבד למלך, כן אמרו חכמים [ברכות יז.] "רבון העולמים, גלוי וידוע לפניך שרצוננו לעשות רצונך, ומי מעכב, שאור שבעיסה ["יצר הרע שבלבבנו, המחמיצנו" (רש"י שם)] ושעבוד מלכיות". וכמו שכל אדם משועבד ליצר הרע, כך כל אדם משועבד למלכיות. ולמעלה פ"ל [תקי.] כתב: "בחיי יוסף היה פוטר את שבט לוי מן מס המלך [בראשית מז, כו], שכל אדם מוטל עליו עבודת המלך, זולתי הכהנים, שהם כהנים לכל אומה ואומה, אין מוטלת עליהם שעבוד המלך". ובגו"א בראשית פמ"ט אות יב [תיד:] כתב: "כי העיר [החמור] מיוחד לתשמיש ולכל צרכי האדם, והעם למלך כמו העיר לאדם, לפי שהאדם רוכב ומושל עליו. וזהו שאמרו [שבת קנב.] 'דעל סוס - מלך', כי דומה הרוכב למלך מפני שהוא רוכב על בהמה, כמו המלך שהוא רוכב על העם". ובדר"ח פ"ג מ"ה [קמד.] כתב: "האדם הוא משועבד... אל המלך... כפי מה שגוזר המלך". ובבאר הגולה באר הרביעי [תפ.] כתב: "כל בני אדם הם תחת המלך" [ראה למעלה פכ"ט הערה 44, פ"ל הערה 7, ופמ"ז הערה 493]. וכן כתב בקצרה למעלה פט"ו [לד:], ושם הערה 29.

(55) קצת קשה לפי זה, ששלשת הדברים הראשונים [עבדות, פריכה, ומרירות] נזכרו כאשר הם עולים מקושי לקושי, ואילו הדבר הרביעי [שעבוד] הוזכר מצד קלותו, והרבותא היא ש"אף מזה הוציא אותם, שלא היו משועבדים כלל". ובאמת בכת"י [שצד] האריך בענין זה, וסלל לו דרך אחרת בביאור השעבוד, והוא ששלשת הדברים הראשונים הם מצד ישראל, והדבר הרביעי הוא מצד פרעה, וכלשונו: "'משעבוד לגאולה' הוא ענין רביעי, כי יש הפרש וחילוק בין 'עבדות' שזכר תחילה, ובין 'שעבוד' שזכר כאן. כי העבדות הוא מצד אדם העובד, והשעבוד הוא מצד המושל עליו. וזה כי תמצא לפעמים אדם אחד שאין לו כדי חייו, ובשביל עצמו נמכר לעבד, זהו עבדות שהוא מצד עצמו. ויש שיש לו כל, ואין צריך להיות עבד, אבל המושל מושל עליו ולוקחו לעבד. וזה יקרא 'שעבוד', לפי שהוא משעבד בו בכחו, ולא נקרא 'עבדות'. ובמצרים היו שתיהם; וזה כי ישראל כאשר היו גרים בארץ נכריה לא היה להם ארץ לדור מעצמם, נעשו עבדים למצרים, להיות בשם 'עבדים' נקראים. ומפני פרעה המושל עליהם בכח וביד חזקה היה משעבד בם... כי הקב"ה הוציא ישראל מעבדות לחירות, שלא יהיו עבדים לפרעה, והיינו העבדות מצד עצמו. ועדיין קיים פרעה המושל ביד חזקה, וזה נקרא 'שעבוד', וכנגד זה אמר 'משעבוד לגאולה'. כי הגאולה שייך במי שהוא יוצא מרשות אחר שמושל עליו, וחירות שייך במי שאינו עבד. ולפיכך בכתוב זה 'וישימו עליהם שרי מיסים ויעבידו מצרים את בני ישראל בפרך וימררו חייהם', שזכר שלשת דברים אשר אמרנו, לא זכר השעבוד [תשובתו הראשונה הובאה למעלה הערה 53]... ועוד, אע"ג שהוא ב' בחינות, הבחינה האחת מצד העבד עצמו, והבחינה האחרת מצד המושל... הרי הוא דבר אחד, והוא שהאדם עובד לאחר, יהיה מצד העובד עצמו, או מצד המושל. אבל לענין הוצאה שהקב"ה הוציאם לחירות, יש ב' פעולות; שאם הוציאם מעבדות ולא משעבוד, לא היה כלום. וכן אם הוציאם מן השעבוד ולא מעבדות, לא היו יוצאים, לכך הם ב' דברים מחולקים. כי לא בא להזכיר רק הענין אשר היה מוטל עליהם, ואשר תחת רשות אחר, והקב"ה הוציאם מכל דבר שהיו עומדים בו. כלל הדבר, אלו ד' דברים; שלשה מהם הם נגד ג' דברים אשר נזכרו בפסוקים זה אחר זה... והרביעי הוא לגאולה, הוא מפני המושל עליהם ביד חזקה, והוציא הקב"ה אותם. ודברים אלו ברורים כאשר תבין עיקר הדברים אשר אמרנו, כי אלו ג' דברים הם כוללים כל ענין אשר היה במצרים, ואין להוסיף ואין לגרוע מזה כלל, אם תבין עיקר הדברים אשר אמרנו לך".

(56) לפנינו במשנה [ובעין יעקב] איתא "ומאפילה לאור גדול".

(57) פירוש - במשנה [פסחים קטז:] הוסיפו "ומאפילה לאור גדול" כשבח חמישי [בין "ומאבל ליום טוב" לבין "משעבוד לגאולה"].

(58) ואור השמש מסמל את המציאות, והמצריים חוצצים בין ישראל לבין אור המציאות. ואודות שאור השמש מורה על המציאות, הנה אמרו חכמים [ע"ז ג:] "אין גיהנם לעתיד לבא, אלא הקב"ה מוציא חמה מנרתיקה ומקדיר, רשעים נידונין בה, וצדיקים מתרפאין". ובביאור דין הרשעים הזה, כתב בח"א שם [ד, כו:] בזה"ל: "כי הרשעים מציאות תוהו ובוהו וחושך, וכאשר יבוא עליהם השמש, פירוש אור המציאות שיהיה לעתיד, הם נדונין בו. משל מי שלא יוכל לראות את אור השמש, נדון באור כאשר תעמיד אותו נגד האור. וכן לעתיד, הרשעים שאין להם מציאות של מה, כאשר יזרח בעולם אור המציאות, כי השמש הוא אור המציאות, נדונו בה הרשעים, שאי אפשר שיעמדו עמו" [הובא למעלה פל"ב הערה 15].

(59) פירוש - עצם היות ישראל נבלעים בתוך המצריים, אף ללא שעבודם למצריים, עושה את ישראל ש"היו כאילו לא היו נמצאים בפעל", וכמו שמבאר והולך. והוכרח לבאר כן, כי השעבוד הוזכר אחר כך בפני עצמו ["משעבוד לגאולה"], לכך מה שנאמר לפניו ["מאפילה לאורה"] אינו מחמת השעבוד, אלא מחמת עצם היותם נבלעים בתוך המצריים.

(60) כן כתב הרבה פעמים. וכגון, למעלה פ"ג [קצז.] כתב: "היו ישראל במצרים כמו שנבלע העובר בבטן אמו. כי כן היו ישראל במצרים כמו העובר שנתהוה בבטן אמו, ולבסוף יוצא כאשר נשלם הוייתו. וכך בני ישראל היו מתגדלים ומתהוים בתוך מצרים, עד שנעשו שלמים להיות שש מאות אלף, וזהו שלימות ישראל להיות שש מאות אלף, ואז יצאו". ולמעלה פל"ט [מב:] כתב: "ישראל הושלמו כאשר יצאו ממצרים, ואז היו לעם". ושם [מח.] כתב: "כאשר יצאו ישראל ממצרים היו כאילו נולדו באותה שעה". ולמעלה פמ"ג [רמג.] כתב: "במצרים שעדיין לא היו ישראל לעם, שהרי לא היו לעם עד שיצאו". ולמעלה פמ"ו [שפט.] כתב: "בחג המצות בו יצאו ישראל ממצרים, שאז היו ישראל כאילו נולדו ונתהוו לעם, כאשר התבאר בכמה מקומות בספר הזה". ולמעלה פנ"ב [לאחר ציון 177] כתב: "כאשר היו ישראל במצרים, והוציאם הקב"ה אל הפועל להיות יוצאים מרשותם, הרי היו דומים בודאי לעובר הנולד, וכמו שהארכנו מאוד מאוד בזה". ולמעלה ר"פ נה כתב: "היו ישראל במצרים תחת רשות מצרים כמו העובר שהוא בבטן אמו... כמו הרועה ששומט את העובר ממעי הבהמה, כך היה הקב"ה שומט את ישראל ממצרים". ולמעלה פנ"ט [לאחר ציון 39] כתב: "קודם שיצאו ישראל ממצרים לא היה להם מציאות כלל, וכבר התבאר הרבה, שהיו כמו העובר הנבלע בבטן אמו, כך היו נבלעים במצרים... וכאשר יצאו ממצרים כאילו יצאו למציאות". ולמעלה פ"ס [לאחר ציון 249] כתב: "כי כבר אמרנו למעלה כי ישראל הם דומים לולד היוצא לאויר העולם, וזה עצם היציאה [ממצרים], שהוא דומה אל לידת הולד". ובסוף דרשת שבת הגדול [רלב.] כתב: "לא היו ישראל לשום עם קודם שיצאו ממצרים, כי קודם שירדו למצרים לא היו אפילו שבעים נפש שראוים לעם. וכאשר היו עבדים במצרים אין שם עם עליהם. וכאשר יצאו ממצרים היו כאילו נולדו, שלא היו קודם נחשבים לשום עם". ובגו"א דברים פ"ב אות ח [מג.] כתב: "לא נעשו ישראל לעם עד שיצאו ממצרים". וכן מבואר בהקדמה לנצח ישראל [ג.], ושם בהערה 14 הובאו עשרה מקומות שיסוד זה הוזכר בספר נצח ישראל. וכן כתב בתפארת ישראל פי"ב [קצו.], שם פי"ז [רסה:], שם פכ"ה [שפ:], ועוד. ובח"א לב"ב קכג. [ג, קכו:] כתב: "כי לגמרי נחשבים ישראל במצרים כמו העובר שהוא במעי אמו, עד שהוציאם השם יתברך משם" [ראה למעלה פ"א הערה 18, פ"ג הערה 22, פי"ג הערה 47, פי"ט הערה 8, פ"ל הערות 16, 97, פל"ט הערות 142, 166, פמ"ג הערה 160, פמ"ה הערה 118, פמ"ו הערות 99, 100, פנ"ב הערות 179, 185, פנ"ד הערה 62, פנ"ה הערות 4, 33, פנ"ט הערה 41, פ"ס הערה 250, להלן הערה 131, פס"ב הערה 13, ועוד].

(61) פירוש - האור מוציא את הדברים אל הראיה ואל המציאות, לעומת השרוי באפילה וחושך, שהוא חסר מציאות. וזהו יסוד נפוץ מאוד בספריו. וכגון, למעלה פ"ח [תטז:] כתב: "כי המציאות נקרא 'אור', והעדר נקרא 'חושך'". ולמעלה ר"פ לד [תקפד:] כתב: "כמו שהאור מורה על המציאות, כן החושך מורה על ההעדר". ולהלן ס"פ סז כתב: "ענין החומר שאין לו מציאות בפועל, וענינו חושך וסתר, ולא אור". ובדר"ח פ"ג מי"ד [שלח:] כתב: "כי כמה פעמים בארנו לך כי האור והזיו יש לו המציאות ביותר, כי האור הוא המציאות הגמור. כי הדבר שיש בו האור הוא נמצא ונראה, עד שכל דבר נמצא על ידי האור. וכבר ביארנו כי ה'חושך' נקרא כך, מפני שהחושך הפך האור, כי האור נותן המציאות לאחר, והחושך הפך זה. שכל אשר הוא בחושך לא נמצא ולא נראה. והחושך שהוא הפך האור, נקרא 'חושך' שהוא לשון העדר, שהוא הפך המציאות, מלשון [בראשית כב, יב] 'ולא חשכת את בנך', מלשון [בראשית כ, ו] 'ואחשוך גם אנכי', כמו שביארנו זה פעמים הרבה". ובבאר הגולה באר הרביעי [תקנב:] כתב: "הדבר שהוא אור הוא המציאות, כאשר תראה בבריאה כי האור נברא קודם הכל [בראשית א, ג]. ובחושך אין דבר נמצא כלל, לכך המציאות נקרא 'אור'". ושם בבאר הששי [קנג.] כתב: "אין דבר יותר ראוי להיות נקרא בשם 'מציאות' כמו האור. והפך זה החושך, הוא העדר בודאי. ולפיכך תחלת המציאות היה האור, לפי שהאור ראוי למציאות יותר מכל. ואם אין אור, הנמצאים הם עומדים בהעדר, שהוא החושך". ובאור חדש פ"ג [תרמח:] כתב: "ומה שלא בחר [המן הרשע] ביום י"ד [אדר, אלא ביום י"ג באדר (אסתר ג, יג)]... מפני שהוא חצי החודש, והחודש אז הוא כולה אור, אין ראוי שיהיה בו האבוד והכליון, והכליון נחשב חשיכה, ולא אור". ובנצח ישראל פל"ו [תרעח:] כתב: "שם 'יום' נאמר על המציאות, והלילה על ההעדר... כי ביום נמצא ונראה הכל לאור, ובלילה נעדר הכל... שהרי נקרא 'חושך' מלשון העדר ומניעה, כמו [בראשית כ, ו] 'ואחשוך אותך מחטא לי', [שם כב, יב] 'ולא חשכת את בנך וגו''". וכן כתב בנתיב התורה פ"ג [קלה.], ושם ר"פ ד [קסג.]. ובדרשת שבת הגדול [רז:] כתב: "כי הדבר שהוא בחושך נחשב כאילו אינו נמצא, שכך אמרו [נדרים סד:] סומא חשוב כמת". וכן כתב בתפארת ישראל פט"ז [רמח:], שם פמ"ז [תשכט.], נתיב העבודה ר"פ ז [א, צה.], נצח ישראל פכ"ה [תקלד.], ח"א לב"מ פג: [ג, ל:], ח"א לסנהדרין קג: [ג, רמא.], שם קד: [ג, רמג:], ח"א לע"ז ה. [ד, ל:], ח"א לתמיד לא: [ד, קנ:], ח"א לנדה כד: [ד, קנו:], ועוד ועוד [ראה למעלה פ"ה הערה 67, פ"ח הערות 243, 315, פי"ד הערה 52, פי"ז הערה 26, פל"ג הערה 78, פל"ד הערות 3-5, פל"ו הערה 82, פמ"א הערות 28, 38, פמ"ג הערה 121, פמ"ד הערה 31, פמ"ט הערה 286, פנ"ז הערה 162, ועוד].

(62) רומז כאן שהבליעה גופא מורה על העדרו של הבלוע. וכן כתב בדר"ח פ"ג מ"ב [צא.], וז"ל: "מי שהוא בלא תורה, כי אין נחשב האדם לכלום בלא תורה, ולכך היה [זולתו] בולע אותו עד שאינו נמצא". ובנצח ישראל פל"ד [תרמח.] הביא המדרש [ילקו"ש ח"ב רמז תסט] שעשרת השבטים נבלעו בין האומות. וכתב לבאר שם [תרנא:]: "עשרת השבטים... כאילו אינם כלל... שגלו בין האומות ונבלעו ביניהם, עד שלא נודע בהם שהם עשרת השבטים. וזה נקרא שנבלעו לשם... כי הבליעה היא בתוך אחד". וכן כתב בדר"ח פ"ה מט"ז [שצ:] לגבי בליעת קרח ועדתו [במדבר טז, לב], וז"ל: "מחלוקת זו לגמרי שלא לשם שמים, ולא היה קיום לאותה מחלוקת כלל... כמו שתראה שפצתה האדמה את פיה ובלעה אותם חיים. ודבר זה שהוא בליעה לגמרי ראוי למחלוקת שהיא שלא לשם שמים לגמרי" [הובא למעלה פט"ו הערה 26, פמ"ג הערה 36, פמ"ז הערה 473, ופנ"ט הערות 40, 87]

(63) פירוש - ישראל היו "גוי מקרב גוי" [דברים ד, לד], אומה ישראלית בתוך האומה המצרית, נבלעת בתוכה. אך כאשר המלך משעבד את עמו, אין עמו נמצא בערבוביא עם שאר עמים, אלא העם עומד בפני עצמו, ואינו בלוע בעם אחר.

(64) לכך ישראל היו "גוי מקרב גוי" [דברים ד, לד], מציאות אחת בלועה במציאות זולתה, כעובר הבלוע במעי אמו. ועוד אודות שישראל נתהוו לאומה במצרים, כן מבואר למעלה הערה 21.

(65) נראה לבאר דברי קודש אלו על פי מה שכתב למעלה פנ"ו [לאחר ציון 112], שחמשת חלקי הפסוק הזה הם כנגד המדות של אברהם, יצחק, יעקב, משה, ויהושע, והן כנגד הספירות של חג"ת, יסוד, ומלכות [ראה שם הערה 114], וכפי שביאר שם בהרחבה, וסיים שם בזה"ל [לאחר ציון 133]: "וכאשר תבין תמצא כי נרמז לך בזה הדרש שהשם יתברך בה' מדות אלו אשר זכרנו היה פועל בהם נוראותיו, כי באלו המדות פועל בהם נוראות יתברך שמו. והבן מאוד דבר זה". ובהתאם לכך "מעבדות לחירות" היא היציאה משפלות העבדות [כמבואר למעלה הערה 37], ומדת אברהם היא התנשאות ["נשיא אלקים אתה בתוכנו" (בראשית כג, ו), וכמבואר למעלה פנ"ד הערה 185] המפקיעה משפלות. "מיגון לשמחה" וזו מדת יצחק, וכמו שכתב בפרדס רימונים שער כג פרק י, וז"ל: "נקרא 'יצחק', והוא מלשון שמחה ושחוק. וכבר נודע כי השמחה והשחוק בצד הגבורה, וראייה גדולה מן הלוים בשירה [תענית כט.]... וכן נתבאר בזוהר פרשת וירא [ח"א קג:], ופירש שם כי יצחק הוא חדוה". ו"שמחים ביסורין" [גיטין לו:] היא מדת יצחק [כמבואר בנתיב הענוה פ"א (ב, ד:)]. ו"מאבל ליום טוב" היא היציאה ממיתה, וזו מדת יעקב שלא מת [תענית ה:]. "מאפילה לאורה" זו יציאה מההעדר למציאות, וזו מדת משה [יסוד], שכאשר נולד נתמלא הבית אורה [סוטה יב.]. ו"משעבוד לגאולה" היא יציאה ממה ש"כל מלך משעבד בעמו" [לשונו למעלה לפני ציון 54], שמלכות מורה שישראל שייכים למלך אחר.

(66) מבלי להזכיר "מאפילה לאורה", וזה הנוסח בהגדת פראג, וכמבואר למעלה הערות 35, 36.

(67) כי ארבעה השבחים הללו [ללא "מאפילה לאורה"] הם כנגד חג"ת ומלכות [כמבואר בהערה 65], וזו חלוקה מצויה בספריו [ראה למעלה פי"ב הערה 125, פכ"א הערה 45, ופל"ט הערות 55-57].

(68) כי אמירת הלל נתקנה על נסים, וכמו שהביאו בגמרא [פסחים קיז.] הרבה דעות מי הראשון שאמר הלל, ולכל הדעות היא נתקנה על נסים שאירעו לישראל. ולמעלה בהקדמה שניה [פח.] כתב: "כי ההלל תקנו על הנסים ועל הנפלאות שהשם יתברך עושה בעולמו". וראה להלן הערה 140.

(69) כי הנסים נעשים על ידי שמו הגדול, וכמו שכתב להלן פס"ד: "כי הנסים עושה בשמו הגדול, כאשר ידוע", וראה שם בהערות. וראה בסמוך הערות 72, 76, ולהלן פס"ב הערה 15.

(70) אודות שהקב"ה נבדל מהכל, כן כתב למעלה הקדמה שניה [סה.]: "הוא יתברך שקראו רז"ל בשם 'הקדוש ברוך הוא'... שהוא נבדל מכל גשם וגוף ומכל הנמצאים, ועל זה נאמר 'קדוש ברוך הוא', שענין 'קדוש' נאמר על מי שהוא נבדל". ולמעלה פמ"ז [תקלה:] כתב: "כי הוא יתברך [שמות טו, יא] 'נאדר בקודש', שהוא נבדל מן הנבראים, וזהו ענין הקדושה בכל מקום, שהוא אינו משתתף עם הנמצאים. שכולם הם משותפים או מצורפים אל החומר, זולת הקב"ה, שלכך נקרא 'הקדוש ברוך הוא', מפני שהוא קדוש מן הנמצאים שהם בעלי חומר, או מצורפים אל החומר". וראה שם הערות 454, 456, כי הוא יסוד נפוץ מאוד בספריו. ובתפארת ישראל פי"א [קעח:] כתב: "כי מדרגה זאת, שהיא הפשיטות מן החומר לגמרי, אינה כי אם אל השם יתברך, שהוא קדוש נבדל מן החומר לגמרי. ולכך מקדישין את השם יתברך לומר 'קדוש' [ישעיה ו, ג], כלומר שהוא יתברך בלבד נבדל וקדוש מן החומר, וזהו ענין הקדושה בכל מקום... ואם היו המלאכים נבדלים לגמרי מן הגוף, חס ושלום לומר כך, שאם כן מה היה הבדל ביניהם ובין העלה יתברך" [הובא למעלה פנ"ב הערה 135. וראה להלן פס"ב הערה 43].

(71) אודות לשון חדוש בנסים ["ומחדש בו אותות ונפלאות"], ראה למעלה הקדמה שניה הערה 59, שהובאו שם שני טעמים לדבר. וראה להלן ציון 103, ופס"ב ציון 85.

(72) כן כתב למעלה פמ"ז [תקלז:], וז"ל: "אמר [שמות טו, יא] 'נורא תהלות', פירוש כי תהלות שלו הם נוראים על האדם, רצה לומר שיש לו תהלות נוראים [שם] 'עושה פלא', שהוא יתברך נבדל מן הנמצאים, ולכך הוא נורא עליהם, ולכך הוא עושה פלא. ואילו לא היה נבדל מן העולם, לא היה גובר עליו לעשות בו פלאות. אבל בשביל שהוא נבדל ממנו, הוא משנה אותו. ודבר זה יתבאר לקמן בפירוש הלל, והוא מבואר לכל משכיל... ואחר שאמרו [שמות טו, יא] 'מי כמוך באלים מי כמוך נאדר בקודש עושה פלא', על ידי שהוא יתברך נאדר בקודש, והוא נבדל מן העולם, ולכך הוא עושה פלאות בעולם, ואין כיוצא בו, כמו שהתבאר, כי כל הנמצאים אינם נבדלים מן העולם. ודבר זה יתבאר גם כן בפירוש ההלל". וצרף לכאן שהנסים באים מן העולם הנבדל, וכמו שכתב למעלה הקדמה שניה [נג:]: "דבר זה אנו מודים, כי מצד הטבע, הנפלאות אינם נמצאים. אבל מצד פעולת הנבדל, כל הנפלאות הם נמצאים. כי העולם התחתון הוא עולם הטבע, יש לו התדבקות בעולם הנבדל, ומשם הנסים באים. שהנסים יתחדשו במה שהעולם הזה יש לו חבור בנבדלים. ולפיכך הנסים לא היו כי אם בישראל... וכל זה מפני שיש להם דביקות בנבדלים, ולפיכך היו נמצאים בישראל נסים ונפלאות". הרי מציאות הנסים תלויה בנבדלות מן עולם הטבע [הובא למעלה פמ"ז הערה 462]. זאת ועוד, כי למעלה בהקדמה ראשונה [כב] כתב: "כי השם המיוחד הוא שם העצם, מורה שהוא נבדל מכל הנמצאים". והשם המיוחד הוא שפועל את הנסים [כמבואר למעלה ר"פ לט, ובפרק זה הערה 69]. וזה מורה באצבע שבכדי לפעול נסים יש צורך להיות נבדל מכל הנמצאים. וראה להלן פס"ב הערה 116.

(73) אודות שהמלאכים מתייחסים לעולם הזה, ואינם נבדלים ממנו, ניתן להוכיח כן ממה שנבראו ביום שני לבריאה [רש"י בראשית א, ה], ואילו הדברים הלא טבעיים נבראו בערב שבת בין השמשות, וכמו שכתב למעלה פכ"ט [תצב.]: "כי הנברא בששת ימי בראשית, לפי שהם חול, הנברא בהם הוא טבע לגמרי. אבל בין השמשות [של ערב שבת], מפני שבין השמשות קצת חול וקצת קודש, ברא בו דברים שהם אינם טבע לגמרי". ולמעלה בפמ"ז [תעו:] כתב: "כל אשר נברא בששת ימי בראשית הוא טבעי". ולמעלה פנ"ב [לאחר ציון 132] כתב: "הוא יתברך נבדל לגמרי מן החומר... ולא כך המלאכים, כי אף שאינם גשמיים, מכל מקום יש להם יחוס וקירוב אל הגשם... שאין מדריגתם בתכלית השלימות". ובגו"א בראשית פ"א אות טו [יא.] כתב: "כי כל הדברים הגשמים הם יוצאים מן הדין בצד שאינם בעלי צורה מופשטת, ואף המלאכים" [ראה למעלה פמ"ד הערה 70]. ובתפארת ישראל פי"א [קעט.] כתב: "אף ההשגה במלאכים אינו שכל גמור פשוט שלא יהיה צירוף אל החומר, כי אף אם אינם בגוף, יש להם בחינה מה מצורפת אל הגוף. ואם היו המלאכים נבדלים לגמרי מן הגוף, חס ושלום לומר כך, שאם כן מה היה הבדל ביניהם ובין העלה יתברך". ובדר"ח פ"ג מי"ד [שלה:] כתב: "כי המלאכים, אף שהם נבדלים מן הגשם, אין נבדלים לגמרי... שנאמר על המלאכים שיש להם כנפים [ישעיה ו, ב "שרפים עומדים ממעל לו שש כנפים"], אשר הכנפים יש לבעלי חיים, ודבר זה בצד עצמם. ורמז לך כי המלאכים מצד עצמם אינם נבדלים לגמרי, ויש להם נטיה אל בעלי חיים הגשמיים". וכן אין המלאכים זוכים לעולם הבא [נצח ישראל פכ"ב (תסב.), ותפארת ישראל פי"ג (רי:)], וחיים לאורך ימי העולם הזה [דרשת שבת תשובה (סז.)]. וכן נאמר [איוב ד, יח] "הן בעבדיו לא יאמין ובמלאכיו ישים תהלה". ובמו"נ ח"ג ס"פ יג כתב: "וענין 'תהלה' הוא ענין 'לא זכו בעיניו' [איוב טו, טו], רצוני לומר היותם בעלי חומר". אמנם למעלה פמ"ד [רפא:] כתב: "המלאכים הנבדלים לגמרי". וכן בתפארת ישראל פנ"ז [תתצב.] כתב: "כל דבר שיוצא זה מזה, הנה הם מצטרפים מתיחסים זה לזה. שאין המלאך, שהוא נבדל לגמרי, יוצא מן החומר, שאין לו הצטרפות והתיחסות אליו". ויש ליישב שזהו ביחס לשאר נמצאים [ראה למעלה פמ"ז הערה 464, 474, ופנ"ב הערה 138].

(74) לשונו מורה שכל מי שהוא חלק של דבר, אינו יכול לפעול על הדבר. לכך הואיל והמלאכים "הם חלק העולם", לכך "אינם פועלים בעולם שנוי העולם כלל". דוגמה לדבר; השו"ע או"ח סימן צא סעיף ד פסק: "הנחת יד על הראש לא חשיבא כסוי, ואם אחר מניח ידו על ראשו של זה משמע דחשיבא כסוי". וכתב שם המשנה ברורה ס"ק י: "לא חשיב כסוי, דהראש והיד חד גוף אינון, ואין הגוף יכול לכסות עצמו". ומקור הדברים הוא בתרומת הדשן סימן י, שביאר שם שהכסוי נועד להורות על אימה וכבוד, וזה לא שייך בדבר שהוא גופו. והביאור הוא, שרק דבר שהוא מחוץ לאדם יכול לפעול עליו אימה וכבוד, אך לא דבר שהוא חלק מעצמו. דוגמה נוספת; בדר"ח פ"ד מכ"ג [תקד.] כתב: "אין דין רק כאשר הדיין נבדל מן הבעל דין, שאז הוא דן עליו. אבל כאשר נעשה עמו אחד [על ידי לקיחת שוחד], הרי אין הדיין נבדל מאותו שהוא דן עליו, ולא היה זה דין כלל, כאשר אין הדיין פועל בדבר שהוא עמו אחד, כי אין דבר פועל בעצמו". ובדרשת שבת הגדול [רכו:] כתב: "הקשור והחבור מבטל הדין. כי כל דין אינו רק על אחר, שהרי פסול לדין על קרובו [נדה מט:]. כי הקרוב הוא כמו גופו, לכך... אין כאן דין כלל" [ראה למעלה הקדמה שלישית הערה 82, פ"ד הערה 123, פי"ד הערה 14, פכ"ג הערה 185, ופל"ז הערה 12]. אך יש להעיר, שמצינו בתורה שמלאכים פעלו נסים, וכמו בהפיכת סדום [בראשית יט, יא-כה]. ולמעלה בהקדמה שניה [עו.] כתב: "וכן כל מה שחקר [הרלב"ג] אם השם יתברך פועל הנסים או המלאך או נביא, הנה בכל דבריו אין ממש, שהכל הוא לפי הענין ולפי הנס; יש מופת שהוא מתיחס לו יתברך בעצמו, כמו שהיה מכת בכורות... ולפעמים שהיה המופת על ידי מלאך, 'אלוה שלח מלאכא וסגר פום אריותא' [דניאל ו, כג], וכיוצא בזה במפלת סנחריב [מ"ב יט, לה] 'ויצא מלאך ה' ויך במחנה אשור', הכל לפי ענין הנס". הרי נסים יכולים להעשות על ידי מלאכים ונביאים. ולמעלה פנ"ה [לאחר ציון 54] כתב: "פועל נסיי נחלק לב' חלקים; האחד או שהוא פועל הויה... או הוא פעל ואינו הויה, רק הוא הפסד, ובזה נעשה הדבר, כמו המלאך שהכה במחנה אשור [מ"ב יט, לה], כי בזה שהרג מחנה אשור נצלו ישראל", ושם מאריך בזה. ויש ליישב זאת על פי דבריו להלן, שכתב: "כי המלאכים כאשר נבראו כך עומדים בלי שנוי, לא יוכלו להוסיף ולא לגרוע ולא לשנות דבר, כי אם על ידי רצון הקב"ה, שהוא עושה". הרי שודאי שהמלאכים יכולים להשלח לעשות נסים, אך זהו רק משום שהקב"ה ציוה עליהם לעשות הנס, ושלוחו כמותו. אך כאן שולל מן המלאכים האפשרות לפעול נסים מצד עצמם. ונאמר [תהלים קלו, ב-ג] "הודו לאלקי האלקים כי לעולם חסדו הודו לאדני האדנים כי לעולם חסדו", וכן כתב בספר בית אלקים למבי"ט [שער היסודות פכ"ב], וז"ל: "כי אמר קודם 'הודו לאלקי האלהים הודו לאדוני האדונים', כי אלהים ואדונים הם המלאכים... ועל ידיהם הוא יתברך עושה רוב הנסים. ואמר כי אעפ"כ אינו ראוי להודות כי אם לו יתברך, כי הוא אלקי האלקים ואדוני האדונים, ובמאמרו וצוויו הם נעשים... כי אפילו הנסים והנפלאות שהוא עושה אותם על יד האמצעי, אין ראוי להודות כי אם לו לבדו, כי הוא העושה אותם לבדו, כי אין כח לעליונים לעשות שום פלא ונס כי אם במאמרו ובצוויו יתברך. ואם כן הוא לבדו העושה אותם, ולא האמצעי שהוא המלאך או השרף" [הובא בחלקו למעלה הקדמה שניה הערה 167].

(75) ויש בזה הטעמה מיוחדת; הנה נאמר [תהלים עב, יח] "ברוך ה' אלקים אלהי ישראל עושה נפלאות לבדו". וכן נאמר [תהלים קלו, ד] "לעושה נפלאות גדולות לבדו כי לעולם חסדו", ומהי הדגשת "לבדו". אולם לפי דבריו כאן הענין מחוור היטב, דהפלא יכול להעשות אך רק על ידי ה' יתברך הנבדל לגמרי, ולא על ידי מלאכים שאינם נבדלים לגמרי. ורש"י [שם] גם כן ביאר שתיבת "לבדו" באה להפקיע ממלאכים, לומר שהם לא השתתפו בבריאת שמים וארץ שמש וירח ["בראשונה לא נברא מלאך כשעשאן לנפלאות הללו, השמים והארץ, השמש והירח"]. אך לפי המהר"ל איירי בכל הנסים והנפלאות שהיו בימי העולם, שנסים אלו הם בלתי לה' לבדו [הובא למעלה פמ"ז הערה 465].

(76) לשונו בכת"י [שצה]: "כלומר, שיש לנו לשבח את הקב"ה שבח והלל, עד שההלל מורה על שמו בעצם... שאין שבח [רגיל] מורה על שמו בעצמו, אבל השבח [הרגיל] למטה ממדריגתו. אבל ראוי לשבח את הקב"ה בשבח המורה על שמו, לכך 'הללויה' כולל שם ושבח בתיבה אחת, כלומר שיש להלל אותו להיות בהלול המורה על שמו יתברך. וזה כאשר אנו מספרים הנפלאות והנסים שעשה הקב"ה עם ישראל לשנות הטבע והמנהג בעולם, שבח והלל זה מורה על שמו. כי הרבה והרבה פעולות ומעשים עשה הקב"ה, ואין הפעולות ההם מורים על אמיתת שמו יתברך. אבל חדוש מנהגו של עולם ושנוי הטבע מורה על אמיתות שמו יתברך". ואמרו חכמים [שבת קיח:] "יהא חלקי מגומרי הלל בכל יום", ובח"א שם [א, נז:] כתב: "כי 'הללויה' כולל שם ושבח, שהרי בלשון 'הללויה' שם ושבח. ובארנו הטעם בספר גבורת השם מפני כי הוא הלול לאמתת שמו יתברך, ולפיכך דבק בהלול זה שם י"ה. ושאר הלולים, אף על גב שהם הלולים גדולים, אין ההלולים מגיעים לאמתת שמו יתברך. אבל בהלול הזה דבק בו שם י"ה על הפעולת והמעשים אשר הם מגיעים מאמתתו יתברך, ודבר זה לא תמצא בשאר הלולים". וראה להלן פס"ב הערה 116.

תוכן העניינים

פירושים והערות מהרב יהושע הרטמן על גבורות השם

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה