אור ברסלב

פירושים והערות מהרב יהושע הרטמן על גבורות השם· רבי יהושע הרטמן

פרק ס

פרק נט

(1) "רבן גמליאל היה אומר, כל שלא אמר שלשה דברים אלו בפסח לא יצא ידי חובתו, ואלו הן; פסח, מצה, ומרור" [פסחים קטז.]. ובכת"י [שעה] הוסיף: "משנה היא בפרק ערבי פסחים [שם]. ויש לדקדק בדברי רבן גמליאל, מנא ליה דבר זה, שכל מי שלא אמר ג' דברים אלו בפסח לא יצא ידי חובתו. ויש לומר, דילפינן מדכתיב [דברים ו, כ] 'מה העדות והחקים והמשפטים', שהכתוב מדבר אף במי שיודע המצות [כמבואר למעלה פנ"ג הערה 156], ואפילו הכי חייב לספר בהלכות פסח. ואין דבר שהוא יותר הלכות פסח מפסח מצה ומרור. לפיכך קאמר 'כל מי שלא אמר ג' דברים אלו בפסח לא יצא ידי חובתו'. ודוקא כל ג' דברים צריך לומר, ולא סגי ליה באחד מהם, מפני שכל שלשתן הם כמצוה אחת, שהרי צריך לאכול הפסח על מצות ומרורים [פסחים קטו.]. ולפיכך לא יצא ידי חובתו עד שיאמרו שלשתן יחד, ובאחד לא יצא".

(2) המשך דברי רבן גמליאל: "פסח שהיו אבותינו אוכלים בזמן שבית המקדש היה קיים, על שום מה. על שום שפסח הקב"ה על בתי אבותינו במצרים, שנאמר [שמות יב, כז] 'ואמרתם זבח פסח הוא לה' אשר פסח על בתי בני ישראל במצרים בנגפו את מצרים ואת בתינו הציל ויקוד העם וישתחוו'".

(3) לשונו בדר"ח פ"ה מ"ד [קא.]: "עשרה נסים נעשו לאבותינו במצרים. אלו עשרה נסים שנעשו לאבותינו במצרים הם עשר מכות... ולפיכך המכות עצמם שהביא הקב"ה על המצריים הם הנסים שנעשו לאבותינו וגו'. והרמב"ם ז"ל [בפיהמ"ש שם, ויובא בסמוך] פירש כי מה שהיו ישראל נצולים מן העשרה מכות שבאו על המצריים, דבר זה הם הנסים שעשה הקב"ה לאבותינו במצרים. כי הקב"ה הביא הצפרדעים על ארץ מצרים, לא על המצריים בלבד. ולפיכך היה הנס לישראל גם כן כאשר היו נצולים מזה. וראיה לזה, דהא חושך לא שייך לומר שהיה על מצריים בלבד, שהרי ישראל ומצרי היו יושבים ביחד, והיה אור לישראל וחושך למצרי [רש"י שמות י, כב]. ומזה נראה כי השם יתברך עשה נס לישראל שהצילם מן החושך. וכך הם כל הנסים, הציל הקב"ה את ישראל מן המכות... שהרי כתיב בתורה בפירוש שלא היתה אותה מכה בישראל". והרמב"ם בפיהמ"ש [אבות פ"ה מ"ד] כתב: "העשרה נסים שנעשו לאבותינו במצרים, הוא הנצלם מן העשר מכות, והיות כל מכה ומכה מיוחדת במצרים, ולא בישראל, ואלו הם נסים בלא ספק. ולשון התורה בכל מכה ומכה מהם שהביא הקב"ה על המצרים, מלבד מכת הכנים, שלא ביאר זה, אלא שהוא ידוע שלא ענש ישראל... אבל בשאר המכות התבאר בהם הענין; אמר בדם [שמות ז, כא] 'ולא יכלו מצרים לשתות מים מן היאור', ראיה שהנזק היה משיג אותם לבדם. ואמר בצפרדעים [שמות ז, כח-כט] 'ובאו בביתך ובחדר משכבך וגו''. ואמר בערוב [שמות ח, יח] 'והפליתי ביום ההוא את ארץ גושן וגו''. ואמר בדבר [שמות ט, ו] 'וממקנה בני ישראל לא מת אחד'. ואמר בשחין [שמות ט, יא] 'כי היה השחין בחרטומים ובכל מצרים'. ואמר בברד [שמות ט, כו] 'רק בארץ גושן אשר שם בני ישראל לא היה ברד'. ואמר בארבה [שמות י, ו] 'ויעל הארבה על כל ארץ מצרים'. ואמר בחושך [שמות י, כג] 'ולכל בני ישראל היה אור במושבותם'". ורבינו יונה [אבות פ"ה מ"ד] כתב: "כל עשר מכות שהביא הקב"ה על המצריים במצרים לא נוכו אבותינו מהם, ובכולן הוא מפורש בהם, לבד במכת הכנים שכתוב [שמות ח, יד] 'ותהי הכנם באדם ובבהמה', ולא הפרישה התורה בין מצרים ובין ישראל, אלא קבלה היא ביד חכמים שאף גם בזאת לא לקו ישראל". וכן הריטב"א [בהגש"פ, ד"ה דבר אחר ביד חזקה שתים] פירש שכל עשר המכות פסחו על ישראל. וכן הגר"א [אבות פ"ה מ"ד] מוכיח מהפסוקים [לבד מכנים] שכל המכות פסחו על ישראל, ובנוגע למכת בכורות כתב: "ובבכורות [שמות יא, ז] 'ולכל בני ישראל לא יחרץ כלב לשונו וגו' למען תדעון אשר יפלה ה' בין מצרים ובין ישראל', [שמות יב, יג] 'וראיתי את הדם ופסחתי עליכם'". אך הראב"ע [שמות ז, כד (פירוש הארוך)] כתב שמכות דם צפרדע כנים שחין וארבה היו כוללות המצריים והעברים.

(4) פירוש - למה שמכת בכורות תהיה בישראל יותר מתשע המכות שקדמו לה. וכן הקשה האברבנאל בהטעמה מיוחדת בשער צה, וז"ל: "הוא דבר מתמיה מאד, לפי שאם המצריים נתחייבו במכת בכוריהם לפי שהחזיקו ושעבדו את ישראל, שאמר עליו ה' [שמות ד, כב] 'בני בכורי', הנה ישראל לא היו מחויבים באותה מיתה כפי שורת הדין, ולמה יומתו, מה עשו... ואתה תראה כי במכת הערוב הפלה ה' את עמו אשר בארץ גושן 'לבלתי היות שם ערוב' [שמות ח, יח]. ובמכת הדבר נאמר גם כן [שמות ט, ד] 'והפלה ה' בין מקנה ישראל ובין מקנה מצרים'. ובמכת החושך נאמר [שמות י, כג] 'ולכל בני ישראל היה אור במושבותם'... והנה לא נעשה שם סימן ונתינת הדם על המשקוף לשלא ילקו עם המצריים, ולא נצטוו על זה במצוות. גם בקריעת ים סוף נכנסו בני ישראל בים, ויבואו מצרים אחריהם, והמצריים טובעו בים סוף 'אחד מהם לא נותר' [תהלים קו, יא], ובני ישראל הלכו ביבשה. ולמה לא נצטוו על אותה תשועה במצוה מעשית, ומהסימנין בהוראת שעה, כדי שיזכו בהפלאה. ולא נתקנה עליה מצוה לדורות, כמו שנצטוו בפסח ובקידוש הבכורות בעבור שלא הוכו עמהם. והספק הזה אצלי עצום מאד, ותמהתי הפלא ופלא מהמפרשים איך לא העירו עליו". וראה להלן הערה 11.

(5) וזה נקרא "ויותר מזה אמרו", שלא רק שלפעמים המכה פסחה לגמרי על מקומם של ישראל [כמו במכת ברד, שנאמר (שמות ט, כו) "רק בארץ גושן אשר שם בני ישראל לא היה ברד"], אלא אפילו כשהמכה היתה נוהגת במקומם של ישראל, והיתה קרובה אליהם, עם כל זה המכה פסחה עליהם. ולמעלה בהקדמה שניה [קיב.] כתב: "והרי תמצא במכת מצרים שהיה דבר והפכו בענין אחד. אמרו רבותינו ז"ל [שמו"ר ט, י] כשהיה קערה מליאה מים, והיה הישראל ומצרי שותים ביחד, היה הישראל שותה מים, ומצרי דם. נמצא שהיו המים טבעיים לישראל, ובלתי טבעיים למצרים. וכן מכת חושך אמרו שהיה חושך למצרים והישראל כאשר היה נכנס למקום החושך ההוא היה לו אור, היו שני דברים באויר, האור והחושך... החושך היה באויר למצרים, ולישראל לא היה חושך".

(6) בכת"י [שעו] כתב משפט זה כך: "ואני יהודה בן בצלאל ז"ל אומר בזה [רק בפעמים בודדות מזכיר את שמו ושם אביו, וכמלוקט להלן ר"פ סו], שיש לך לדעת כי לעולם היו המכות תמיד עולים ומתגברים מן התחתונים אל העליונים, עד למעלה לגמרי". וכן כתב למעלה כמה פעמים. וכגון, למעלה פל"ד [תרא:] כתב: "כי אלו עשר מכות שהביא הקב"ה על המצרים היו בענין זה, שהמכה יותר ראשונה לא היתה כל כך מגיע למצרים, ותמיד היתה המכה מגעת להם יותר, עד מכה אחרונה, שהיא יותר מגעת להם עד נשמתם. וזהו דרך מלך שבא לצור על עיר; מתחילה מתחיל בדבר שהוא יותר רחוק מן האבוד להם, ותמיד הוא מקריב להם יותר, עד שמאבד אותם לגמרי. וכן היו המכות העשר, תמיד מקרבים ומגיעים להם... מתחלה לא בא לאבד את מצרים מכל וכל, והתחיל בקטן ובגדול כלה... ענין אלו עשר מכות איך היו מתקרבים אל המצרים". וכן כתב למעלה ס"פ נו [לאחר ציון 168]. ולמעלה פנ"ז [לאחר ציון 17] כתב: "דע כי כאשר רצה הקב"ה להביא המכות על המצרים, בקטנה התחיל ובגדולה כלה, שכבר אמרתי לך כי התחלת המכות הם למטה במדריגה, שאילו התחיל באחרונה היה שולחם מיד, ולכך התחיל במכה שהיא למטה במדריגה". ושם [לאחר ציון 36] כתב: "[דצ"ך] היה רק במכות שהיו בתחתונים... וכאשר התחיל במדריגה השניה [עד"ש], המכות שהם בחלל העולם, וזאת המדריגה יותר עליונה... וכאשר עוד התחיל במדריגה השלישית [בא"ח], היה מביא עליו מכות שבאים מלמעלה... שכל אשר היתה מכה יותר עליונה במדריגה, היה המכה גדולה וקשה עליו, כמו שנתבאר למעלה". ושם [לאחר ציון 93] כתב: "תמיד המכָּה שהיא מלמעלה יותר קשה, ואין להביא מכָּה קשה, ואחר כך שאינה קשה כל כך. ולפיכך היו עולים מלמטה למעלה". ושם [לאחר ציון 143] כתב: "וכאשר תתבונן עוד תמצא, כי אלו עשר מכות התחיל הקב"ה בהם מן הקטן, ובגדול כלה. וזה כי תמיד המכות הראשונות לא היתה המכה כל כך מגיע לנפשם, כי תחלה היה מכה אותם הכאה שאין מגיע לגמרי לנפשם, ותמיד היה מוסיף במכה, עד שבאחרונה היה מכה אותם במכת המיתה לגמרי". ובכת"י שם [שסד] הוסיף: "כי מי שהוא מכה את אחר, תחילה מכה אותו הכאה שאין מגיע לגמרי לנפשו, ואם לא ישמע, יוסיף מכה שמגיע לו יותר, עד שבאחרונה אם לא ישמע, יכה אותו במכת המיתה לגמרי" [הובא שם הערה 148]. ולמעלה פנ"ח בכת"י [שסז] כתב: "ואלו י' מכות התחיל בהם למטה בתחתונים, וכלים למעלה בעליונים, רצה לומר שהביא המכה מעליונים. וכל עוד שהיתה המכה עולה, היתה גוברת עליהם המכה, כי התחתונים התחלתם נמשכים מן העליונים. וכאשר התחלת הדבר מקבל הפסד, אין לדבר קיום ועמידה כלל, כי התחלתו נפסד. ולפיכך לא יצאו כאשר היתה המכה בתחתונים, שהיה עוד התחלתם קיים. אבל כאשר היו המכות באות מן העליונים, והיו מקבלים הפסד, אז לא היה להם עמידה, כאשר הוכו בהתחלה" [הובא למעלה פנ"ח הערה 7]. וכאן כוונתו למדריגת המכֶּה, וכמבואר בהערה הבאה.

(7) פירוש - הואיל ועל מכת בכורות אמרו חכמים "לא על ידי מלאך, ולא על ידי שרף, ולא על ידי שליח, אלא הקב"ה בכבודו ובעצמו" [הגש"פ], מכך משמע שתשע המכות הראשונות אכן נעשו על ידי מלאכים שרפים ושליחים למיניהם. וכן כתב בכת"י [שעו]: "לא היו שאר מכות על ידי הקב"ה בעצמו, זולת מכת בכורות שהיתה על ידי הקב"ה בעצמו, אבל שאר המכות לא היה זה. ומפני כך בודאי אין חידוש אם לא היתה המכה בישראל בכל שאר המכות, שמדריגת ישראל יותר חשוב ויותר עליון במעלה, עד שלא היו מוכים במכה ההיא". ואודות שמדריגת ישראל יותר עליונה מהמלאכים, זה תואם לשיטתו שמעלת האדם היא יותר ממעלת המלאך, וכפי שכתב למעלה פמ"ד [רסט.]: "לא היה לו לכתוב 'אנכי ה' אלקי השמים', כי דבר זה אינו, כי כל הנבראים נבראו לשמש זולתם מן הנמצאים; כי השמים נבראו לשמש האדם, שהרי המאורות שהם חשובים מן השמים, כתיב [בראשית א, יז] 'ויתן אותם ברקיע השמים להאיר על הארץ'... ואף המלאכים, הרי נקרא 'מלאך' מלשון שליחות בעולם, והרי הוא משמש הנמצאים, ולכך נקרא 'מלאך'... עושה שליחותו לשמור התחתונים, אף שהוא לא יקבל שום עבודה מן אותו שמשמש לו. ולפיכך האדם יותר נבחר בצד זה. ובפרט ישראל, שלא נבראו בשביל זולתם". ושם בהמשך הפרק [רפב.] כתב: "אמנם אני אומר, כי כל האומר כי המלאכים הנבדלים הם יותר במעלה מן ישראל, שהם אדם באמת אשר נקראו 'בנים' לו יתברך, אין רוח חכמים נוחה הימנו". ולהלן פס"ז כתב: "כי אף בערך מלאכי מרום ישראל הם יותר ראשונים. ואם שהדבר בתחלת הדעת נראה תמוה... שתמצא שמתיחס אלקותו על ישראל, ולא אמר 'אנכי אלקי המלאכים וצבא השמים'". ובתפארת ישראל פל"ג [תפח:] כתב: "כבר אמרנו לך פעמים הרבה מאד, כי אל תשגיח באנשים שאמרו כי הגלגלים והמלאכים הם יותר במעלה ממין האדם. שכבר בארו חכמים לא במקום אחד, רק בכמה מקומות, כי כל העליונים נבראו לשמש האדם, ולפיכך האדם עיקר בעולם הזה". וראה למעלה פמ"ד הערות 40, 50, 72, 73, שזהו יסוד נפוץ בספריו. אך יש לדון האם היתה לישראל מדריגה זו אף קודם מתן תורה. וראה למעלה פנ"ה הערה 29 שדבר זה תלוי בטעמים השונים שכתב בביאור מעלת האדם העדיפה על פני מעלת המלאך, עיי"ש. ודבריו כאן הם לפי הצד שמעלה זו שייכת אף לפני מ"ת [וכמובא בהערה זו שהטעם שמעלת האדם עדיפה הוא משום שהאדם נברא לעצמו, והמלאכים נבראו לשמש זולתם, וטעם זה שייך גם לפני מ"ת]. ועל כל פנים יש בדברים אלו חידוש נשגב, שגם כאשר ישראל היו שקועים במ"ט שערי טומאה [זוהר חדש ר"פ יתרו (לא.)], מ"מ "מדריגת ישראל יותר חשוב ויותר עליון במעלה" ממלאכים.

(8) אודות שהמכֶּה מושל במוכה, כן כתב למעלה פ"מ [קל:]: "משלו [ישראל] על מצרים על ידי מכות", וראה שם הערה 274. והרמב"ן [שמות יח, סוף פסוק א] כתב: "למשה ולישראל עמו - הנפלאות שעשה למשה, שעשה עמו חסד וטובה שיבא אל פרעה תמיד, ולא יפחד ממנו, ויביא עליו המכות עד שיצאו ממצרים הוא והעם עמו, והוא כמלך עליהם" [ראה למעלה פנ"ז הערה 36].

(9) "'והכיתי כל בכור בארץ מצרים' [שמות יב, יב], אני ולא שרף" [הגש"פ].

(10) פירוש - המכֶּה מכֵּה את כל מי שתחתיו, וכבודו וגדולתו של הקב"ה מחייבים שמכתו תחול על הכל, כי הכל תחתיו יתברך. ובכת"י [שעו] כתב משפט זה כך: "שהרי המכֶּה היה הקב"ה בעצמו, וכפי כבודו וגדלו היתה המכה גבוה". ואודות שהפעולה חלה על מי שקטן מהפועל, כן כתב למעלה פנ"ה [לפני ציון 25]: "וזה כי תמיד הפעולה אינו במדריגת הפועל", וראה שם הערה 25.

(11) בכת"י [שעו] הוסיף: "וכבר אמרנו לך למעלה [פנ"ח, והובא למעלה הערה 6] כי מכת בכורות יותר קשה מכל מכות, שמזה תלמד שהיתה מכה זאת במדריגה גדולה מאוד, עד שהיתה בבכורים שנקראים 'ראשית'. וידוע כי דבר שהוא ראשית הוא המדריגה היותר עליונה, ואם כן למה לא היתה המכה בבכורי ישראל גם כן". ובזה מיישב את השאלה במה שונה מכת בכורות מכל המכות האחרות שפסחו על ישראל; כל המכות האחרות באו ממקור פחות חשוב ממעלת ישראל, ואין הפחוּת יכול להכות את המרומם ממנו, ולכך ישראל לא היו בסכנה בתשע המכות הראשונות. אך מכת בכורות באה מהמקור העליון ביותר [הקב"ה בכבודו ובעצמו], והמכה אמורה לחול על כל מה שנתון תחתיו יתברך, ואף ישראל מכלל כל מה שנתון תחתיו יתברך. לכך במכת בכורות היו בכורי ישראל נתונים בסכנה שלא היתה קיימת במכות הקודמות. ומה שהקשה האברבנאל "הנה ישראל לא היו מחויבים באותה מיתה כפי שורת הדין, ולמה יומתו, מה עשו" [הובא למעלה הערה 4], לא קשה, כי מה שהיו מתים לולא קרבן פסח אינו מחמת עונש [עד שתקשה "מה עשו"], אלא מחמת שזכות הקיום באותו לילה היתה רק ע"י השתייכות אל ה', והשתייכות זו נעשתה ע"י קרבן פסח [כמו שיבאר בסמוך]. לכך בהעדר ק"פ אין את הזכות הנדרשת בכדי להתקיים, ולא מחמת עונש נגעו בה. וכמו שאין העולם יכול להתקיים ללא תורה [שבת פח.], ואין זה מפאת עונש, אלא מפאת העדר זכות קיום.

(12) "ומדריגה זאת בודאי יותר גדולה מן ראשית" [הוספה בכת"י (שעו)].

(13) "הסבה הראשונה" - הקב"ה. וכן הזכיר "הסבה הראשונה" למעלה פ"ה [רעא.], ויובא להלן הערה 82. ובתפארת ישראל ר"פ לו [תקכד:] כתב: "'לא יהיה לך אלהים אחרים' [שמות כ, ג], שלא ישתף שום אלהות עמו, אף כי הוא מודה במציאות הסבה הראשונה שהוא התחלת הכל. ואם עובד אלהים זולתו, שיאמר אף כי יש סבה ראשונה, יש לאדם מנהיג זולת הסבה הראשונה, עובר בזה אזהרת 'לא יהיה לך'... כי העובד זולתו, אף כי אינו כופר במציאות הסבה הראשונה, מכל מקום הוא ממעט מן הסבה הראשונה במה שהוא עובד זולתו, שהוא יתברך הכל ואין זולתו. ולכך העובד זולתו אינו נותן אל השם יתברך מדרגה זאת, שהוא הכל ואין זולתו". ובבאר הגולה באר החמישי [כה.] כתב: "דע כי העולם הזה דומה אל אילן אחד, שנמשך מן העיקר עד סוף האילן, ויש לו ענפים הרבה נמשכים זה אחר זה. וכן הוא העולם שנמשך מן הסבה הראשונה, והוא העיקר. וזהו אמרם [סנהדרין לח:] 'כופר בעיקר', ומשתלשלים חלקיו זה אחר זה עד סוף השתלשלות חלקי המציאות... הסבה הראשונה הוא עיקר הכל, והוא נושא הכל" [הובא למעלה פנ"ה הערה 228, וש"נ]. ושם בבאר השביעי [שצה.] כתב: "הנה אותם שהם עובדים אל השם יתברך, יש להם שיתוף וחבור יחד במה שיש להם אל אחד, הוא הסבה הראשונה, המקשר אותם ומאחד אותם". ולמעלה פנ"ה [לאחר ציון 81] כתב: "כי הוא העלה הראשונה יתברך שמו וזכרו לעד, שכולל הכל". ולהלן פס"ו כתב: "כי התקשרות הסבה הראשונה בנמצאים מצד שהוא יתברך עלה להם, והנמצאים הם עלולים ממנו". ויש להבין, מדוע מכנה כאן את הקב"ה בשם "הסבה הראשונה", כאשר רק לפני כמה מלים כתב "ישראל הם לחלק הקב"ה בעצמו". וכן להלן בסמוך כתב "הם נחשבים של הקב"ה, והם לחלקו". וראה בסמוך הערה 17 בישוב הדבר.

(14) לשונו להלן [לאחר ציון 88]: "בשביל שישראל הם אל השם יתברך, ואין דבר מכה במה שהוא שלו, וישראל הם של השם יתברך... ועל ידי זה היו נצולים, כמו שהתבאר זה למעלה". וראה להלן הערה 17.

(15) בא לבאר מדוע המעלה של קדושת בכורה בפני עצמה לא תועיל להגן על בכורי ישראל ממ"ב [אלא היה צורך להתחבר להקב"ה בכדי להנצל]. ומבאר שקדושת בכורה היא מצד העלול, ולא מצד העלה, ורק התחברות לצד של הקב"ה תועיל להצלת בכורי ישראל, וכמו שמבאר והולך.

(16) לשונו למעלה פל"ח בכת"י [תצה:]: "כי הקדושה היא מפני שהבן הזה ראשית הנולדים אחר כך. ומפני זה ציוה הקב"ה להקדיש את הבכור, שהוא ראשית הנולדים אחר כך, שהוא פתח הרחם תחלה, ואחר כך יצאו האחרים. ובזה שייך קדושה במה שהוא ראשית האחרים. וזה לא שייך בבכור האב, שאין הבכור ראשית הנולדים אחר כך, שכל תולדה בפני עצמה. אף על גב שהבכור של אב הוא בכור לאביו מצד שהוא ראשון לו, אבל אינו ראשית בניו האחרים, כי הוא לא עשה דבר לנולדים אחר כך שיקרא זה 'ראשית' לאשר אחריו. אבל בבכור האם, שהוא פתח הרחם תחלה לכל שאר הבנים הנולדים אחר כך מן הרחם, שייך בזה 'ראשית', רצה לומר ראשית הנולדים שפתח הרחם, שכלם נולדו מן הרחם, וזה פתחו... ותמיד קידשה התורה ראשית הדבר, כמו ראשית דגנך, ראשית הגז, וכל ראשית קידשה התורה, היינו שהוא ראשית לאחרים. אבל בכור האב ראשית לאב, ואינו ראשית לנולדים כלל, ולפיכך לא נתקדש רק בכור פטר רחם, שהוא דומה אל כל הראשית שהם בתורה, דיש בהם קדושה, שאין קדושה אלא כאשר הוא ראשית האחרים, ודבר זה פשוט מאוד... אין קדושה אלא בפטר רחם, שהוא ראשית הנולדים" [הובא למעלה פל"ח הערה 98]. וכן בגו"א שמות פ"ד אות טז [פא:] כתב שְשֵם "בכור" של ישראל הוא ביחס לאומות העולם שבאו בעקבות ישראל, וכלשונו: "רז"ל [ב"ר סג, יד] מפרשים 'בכור' כמשמעו, לפי שהם ראשונים לכל הנבראים, ורק אותם ידע ה', ומפני זה נקראו 'בכורי' [שמות ד, כב] כי השם יתברך ידע את ישראל בראשונה, ואחר כך כל האומות, וזהו הבכורה שלהם" [הובא למעלה פכ"ט הערה 32, ופל"ט הערה 60. וראה להלן פס"א הערה 132].

(17) פירוש - המציאות מתחלקת לשני צדדים; הקב"ה מצד אחד, וכל הנמצאים מצד שני. בלילה הזה של מ"ב ישראל קנו מעלתם שהם החלו להשתייך לצדו של הקב"ה, ולא לצדם של הנמצאים. ומאחר שישראל משתייכים לצד הקב"ה, שוב המכה תפסח עליהם, כי הקב"ה לא יכה את שלו [כמבואר בהערה 14]. לכך כינה את הקב"ה למעלה "הסבה הראשונה" [ראה הערה 13], כי בכדי להפריד את ישראל מכל שאר הנמצאים ולהעבירם לצד השני של המתרס, יש לכנות את הקב"ה בשם המורה בעליל שהקב"ה עומד לעצמו נבדל משאר כל הנמצאים; שם זה הוא "הסבה הראשונה", לאמר שהוא יתברך הסבה לכל הנמצאים, בעוד שכל הנמצאים מסובבים ממנו. וכן למעלה פנ"ה [לאחר ציון 86] כתב: "נמצא כי מלאך ושרף נבדלים מן הסבה הראשונה לגמרי, כי כל אחד פועל דבר פרטי, והוא יתברך כולל הכל". ובכלליות קבע בתפארת ישראל ס"פ מב [תרנז:] ש"דבר שהוא סבה לשאר דבר הוא נבדל ומחולק ממנו, כי זהו סבה והשני מסובב". ובח"א לשבת נג: [א, ל.] כתב: "כי פרנסת העולם הוא נבדל מן העולם, במה שהסבה נבדלת מן המסובב" [הובא למעלה פ"ז הערה 99]. וראה להלן הערה 35.

(18) כן השריש בנצח ישראל ר"פ יג [שיח.], וז"ל: "כאשר תתבונן במעלת ישראל תדע כי לא דבר זה בלבד מה שישראל חלק השם יתברך... [אלא] כי אין לישראל בעצמם שום מציאות ושום הויה רק בו יתברך. ולא תאמר אף אם הם חלק ה', מכל מקום הם בריאה לעצמם, אל תאמר כך, אבל הם לגמרי אל השם יתברך, עד כי בטל מציאות עצמם אל השם יתברך. ודבר זה נראה באומה הזאת, שעל יחוד שמו וקידוש שמו בעולמו ולקיים תורתו היו מבטלים עצמם ונותנים עצמם לכל מיני הפסד... שזהו ענין קדימת 'נעשה' ל'נשמע' שאמרו ישראל [שמות כד, ז]. כי אין ישראל נמשכים לרצונם כלל, רק לרצון העלה ברוך הוא, והם ונפשם אל השם יתברך, ולא שייך בזה להקדים 'נשמע' ל'נעשה', כאילו היה תלוים בדעתם וברצונם, אבל אינם תולים בדעתם וברצונם כלל... כי אין לישראל מצד עצמם שום מציאות כלל, רק המציאות שיש להם הוא השם יתברך, שנותן מציאות להם, וכל מציאותם וקיומם הוא השם יתברך. ואף כי כל הנמצאים קיום שלהם [הוא מ]השם יתברך, המקיים את הכל, הפרש יש; כי כל הנמצאים אין להם קיום מן השם יתברך מצד אמיתת עצמם, רק דבר שאין אמיתת עצמם, ולפיכך בסוף מגיעים אל ההפסד. אבל ישראל, אמיתת עצמם יש לו קיום מן השם יתברך, ולכך הם מקוימים, ואין הפסד להם. וכל זה נרמז בשם 'ישראל', כי השם הוא בא על עצם הדבר ומהותו, ודבק בשם הזה שם 'אל'" [הובא למעלה פל"ו הערה 92, וראה להלן הערה 64]. ובנצח ישראל פ"ל [תקפח.] כתב: "ישראל הם לגמרי אל השם יתברך, עד שאין להם מציאות עצמם, רק מצד השם יתברך, שהוא יתברך צורה אחרונה לישראל. כמו שמורה שם 'ישראל', שחתם שם 'אל' בשמם, לומר כי עצם מציאות ישראל מה שהוא אלקיהם, וזולת זה לא היה להם מציאות". ואמרו חכמים [מגילה טז.] "'כי נפול תפול לפניו' [אסתר ו, יג], דרש רבי יהודה בר אלעאי, שתי נפילות הללו למה. אמרו לו, אומה זו משולה לעפר, ומשולה לכוכבים; כשהן יורדין, יורדין עד עפר. וכשהן עולין, עולין עד לכוכבים". ובאור חדש פ"ו [תתרמג.] כתב: "ומה שאמרו בגמרא כי אומה זה משולה לעפר ולכוכבים. ופירוש זה כי 'נפול תפול' משמע נפילה גמורה, עד שאין אחריה נפילה. ודבר זה מפני כי אין אומה כמו זאת ישראל, כי השם יתברך צורה אחרונה להם... ואם אין ישראל עושין רצונו של מקום, השם יתברך מסתלק מאתם, אשר הוא צורה נבדלת להם, ואז הם נופלים לגמרי. וכבר אמרנו כי מורה על זה שם 'ישראל', כי 'אל' הוא אמתת צורתם. וכאשר השם יתברך מסלק כבודו מהם, כאילו יש בטול לשמם, ובטל עצם צורתם, ואז הם נופלים לגמרי. וכאשר הם עולים, עולים עד לרקיע, כי הם דביקים בו יתברך, כאשר מורה שם 'אל' שהוא בשמם" [ראה למעלה פ"ג הערה 2, פ"ד הערה 59, פ"מ הערה 268, ולהלן הערה 122].

(19) אודות שישראל הם לחלקו יתברך, כן נאמר [דברים לב, ט] "כי חלק ה' עמו, יעקב חבל נחלתו". וכן ישראל קרויים נחלת ה', וכמו שנאמר [דברים ד, כ] "ואתכם לקח ה' ויוציא אתכם מכור הברזל ממצרים להיות לו לעם נחלה כיום הזה". וכן [דברים ט, כו] "ואתפלל אל ה' ואומר ה' אלקים אל תשחת עמך ונחלתך אשר פדית בגדלך אשר הוצאת ממצרים ביד חזקה". ושוב נאמר [שם פסוק כט] "והם עמך ונחלתך אשר הוצאת בכחך הגדול ובזרעך הנטויה". וכן נאמר [תהלים צד, ד] "כי לא יטוש ה' עמו ונחלתו לא יעזוב". ו"נחלה" היא עצמה חלק, וכמו שנאמר [דברים יח, א] "לא יהיה לכהנים הלוים כל שבט לוי חלק ונחלה עם ישראל וגו'". וכן [ש"ב כ, א] "אין לנו חלק בדוד ולא נחלה לנו בבן ישי", והמצודות ציון כתב [שם] "נחלה - הוא חלק". ונאמר [זכריה ב, טז] "ונחל ה' את יהודה חלקו", ופירש רש"י [שם] "ונחל ה' את יהודה - לנחלתו ולחלקו". ורש"י [דברים א, טו] כתב: "ואקח את ראשי שבטיכם - משכתים בדברים, אשריכם על מי באתם להתמנות, על בני אברהם יצחק ויעקב, על בני אדם שנקראו אחים ורעים, חלק ונחלה, וכל לשון חבה".

(20) פירוש - מהו הדבר שהם צריכים לעשות בשבילו יתברך שמחמתו הם נחשבים לחלק ה' יותר משאר אומות העולם.

(21) פירוש - על ידי עבודת הקרבן ישראל נעשו עבדי ה', ובכך הם משתייכים לה'. ולהלן ר"פ סב כתב: "מצד שהם עבדי ה', שהם להקב"ה". ולהלן בסוף הספר [בתחילת "הלכות פסח בקצרה"] כתב: "כי ישראל הם להקב"ה... ובזה אנו עבדים לו, ועובדים אל השם יתברך בעבודתו, שהוא הקרבת הפסח, כעבד שהוא עובד לרבו". ובדר"ח פ"א מ"ב [קצא:] כתב: "וזה שאמר [אבות שם] 'ועל העבודה', כי מה שעובדין אל השם יתברך, בזה העולם הוא אל השם יתברך, ואין העולם דבר לעצמו, שיאמר חס ושלום שיש מציאות זולת השם יתברך. כי אין אל העבד שום מציאות מצד עצמו, רק שהוא משמש לרבו. וכל אשר משמש לזולתו, אין עליו שם בפני עצמו. ולפיכך העבודה היא העמוד השני". וכן אמרו "מה שקנה עבד קנה רבו" [פסחים פח:], ו"אין קנין לעבד בלא רבו" [קידושין כג:]. ועל כך אמרו [זוה"ק ח"א קכה.] "לית ליה מגרמיה כלום". וראה למעלה פמ"ו הערה 69, פנ"ט הערה 42, ולהלן הערה 35. ואודות שעבודת הקרבנות מורה על ענין זה בפרט, כן כתב למעלה פ"מ [צז.]: "כי כל ענין הקרבן הוא להודיע כי בהתבונן מציאות השם יתברך, אין אצל מדריגתו מציאות לשום נמצא. כי הוא יתברך נבדל מכל חומר בעולם, ואם כן במעלתו ובמציאותו אין דבר חמרי נמצא. ולכך היו מקריבים אליו הקרבנות, לדעת כי הדברים החומרים אין להם מציאות אצל השם יתברך, שהוא נבדל מן החומר, והכל נקרב אל השם יתברך, שהוא נבדל מן החומר". ולהלן ר"פ סט כתב: "צוה השם יתברך בהקרבת הקרבן, שיקריבו לפניו לעבוד עבודתו יתברך, ובזה יפנה העלול אל העלה. וכאשר אתה רוצה לעמוד על עיקר הקרבן, אין ענין הקרבן רק דבר זה. כי כאשר העלול נמצא מן העלה יתברך, כן שב אל עלתו. רצה לומר כי הנמצאים אין להם קיום בלא העלה, והם תלוים בו, וזהו השבת העלול אל העלה. ולפיכך הקרבת הקרבן אליו יתברך, לפי שהוא יתברך עלת הכל, ואליו ישוב הכל... ולפיכך נצטוה העלול בהקרבת הקרבן. כי כאשר מביא אליו קרבן מממון שלו, והממון קנינו, והוא שייך אל האדם, ונחשב כאשר מביא אליו קרבן מממון שלו השבת העלול אל העלה... ואין זה רק לזכות האדם בפועל שלו, שרצון השם יתברך שהנמצאים ישובו אל השם יתברך, והרי עשה זה האדם שהביא הקרבן... ולפיכך כל ענין הקרבנות להורות כי השם יתברך יחיד בעולם, ואפס זולתו. ולכך לא תמצא בכל הקרבנות לא 'אל' ולא 'אלקיך', רק שם המיוחד [מנחות קי.]. כי הקרבנות כמו שהם להורות על אחדותו, שכל הנמצאים במדריגת רוממותו ומעלתו נחשבים לאפס, והכל שב אליו. שאין דבר נמצא זולת מחסדי ה', אבל באמתת מציאותו הכל שב אליו, ואין כאן בריאה כלל, וזהו שלימותו יתברך, שאין מציאות זולתו". ובנתיב הענוה פ"א [ב, ג.] כתב: "ואמר רבי יהושע בן לוי [סוטה ה:], בא וראה כמה גדולים נמוכי רוח; שבזמן שבית המקדש קיים, אדם מקריב עולה, שכר עולה בידו. מקריב מנחה, שכר מנחה בידו. אבל מי שדעתו שפלה, מעלה עליו הכתוב כאילו הקריב כל הקרבנות, שנאמר [תהלים נא, יט] 'זבחי אלקים רוח נשברה'... פירוש דבר זה, כי מי שרוחו נשברה כאילו הוא מבטל עצמו מן המציאות לגמרי, ודבר זה עצמו כמו כל הקרבנות, שאין ענין הקרבנות רק להודיע כי הוא יתברך הכל, ואפס זולתו. ולפיכך שוחטין ומקריבין אליו הקרבן, ודבר זה מבואר במקומות הרבה כי זה ענין הקרבן. וכאשר רוחו נשברה בקרבו, הרי כאילו הקריב כל הקרבנות, שכל הקרבנות ביחד מורים כי הנמצאים כלם אינם נחשבים, אפס זולתו יתברך. ועל זה באים כל הקרבנות על פי הוראה הזאת, כי אין קרבן אחד מורה רק על דבר מיוחד, עד שבכל הקרבנות נשלמה הוראה זאת. והאדם כאשר בעצמו רוחו נשברה בקרבו, עד שהאדם בכללו אינו נחשב לכלום, דבר זה מורה כי הכל אפס זולתו יתברך. כי האדם הוא הכל, והוא מלך של כל הנמצאים, וכאשר האדם אינו כלום, כל הנמצאים אינם כלום, ובזה נחשב כשאדם רוחו נמוכה כמו כל הקרבנות" [הובא למעלה פ"מ הערה 139].

(22) וכן נאמר [שמות יב, יג] "והיה הדם וגו' וראיתי את הדם ופסחתי עליכם ולא יהיה בכם נגף למשחית וגו'", ותרגם אונקלוס [שם] "ואחזי ית דמא ואיחוס עליכון ולא יהי בכון מותא לחבלא במקטלי". ורש"י [שם] כתב: "ופסחתי - וחמלתי, ודומה לו [ישעיה לא, ה] 'פסוח והמליט'". וכן כתב רש"י [ישעיה לא, ה] "פסוח... יש עוד לפותרו לשון חייס" [ראה למעלה פל"ז הערה 7].

(23) לשון הרד"ק ספר השרשים, שורש חוס: "חוס... ענין חמלה". ונאמר [בראשית מד, ז] "ויאמרו אליו למה ידבר אדני כדברים האלה חלילה לעבדיך מעשות כדבר הזה", ופירש רש"י [שם] "חלילה לעבדיך - חולין הוא לנו, לשון גנאי. ותרגום 'חס לעבדיך', חס מאת הקב"ה יהי עלינו מעשות זאת, והרבה יש בגמרא [ברכות יט., שם כח., ועוד] 'חס ושלום'". ובגו"א שם אות ב [שיח:] כתב: "ותרגומו חס לעבדך. פירוש כי המתרגם אינו סובר שיהיה פירושו מלשון גנאי, ותרגם אותו לשון חס, שהוא לשון רחמים, שהקב"ה ירחם עלינו וישמור אותנו מזה". והרא"ם [בראשית מד, ז] כתב: "תרגומו הוא 'חס' מלשון רחמים, ולא מלשון גנאי... חס מאת הקב"ה יהא עלינו. פירוש רחמים מהשם יהיו עלינו מלעשות כדבר הזה, פירוש מלהביאנו אל פועל כזה. 'והרבה חס ושלום יש בגמרא', ופירושו רחמים ושלום יבאו עלינו מן השם".

(24) בכת"י [שעו] כתב משפט זה כך: "שכיון שאתם חלקו של הקב"ה, הוא מרחם וחס על אשר לו, לכך תרגומו 'חייס', כלומר שהוא חס על שלו שלא יאבד כלל". נמצא ש"פסחתי" מורה על קרבן פסח ועל רחמים, כי קרבן פסח מחבר את ישראל לה', ומחמת חבור זה מתעוררים רחמי ה' על ישראל. וצרף לכאן שישראל קדושים אומרים [בקדושה למוסף דשבת] "ויחון עם המייחדים שמו", הרי שישנה חנינה לאלו המייחדים את שמו. וכן אומרים [בתחנון] "שומר ישראל שמור שארית ישראל ואל יאבד ישראל האומרים 'שמע ישראל'". וכפי שקרבן פסח מורה על אחדות ה' [כמו שיבאר בסמוך] וכן מורה על רחמי ה' על ישראל, כך יחוד שמו מורה על שני דברים אלו. ואודות שהחבור מעורר רחמים, כן כתב בנתיב התורה פי"ד [תקמט.], וז"ל: "כי הרחמנות הוא מצד החבור והאחדות שיש לשני דברים ביחד, וזה ענין הרחמנות". ובנצח ישראל פמ"ב [תשלה.] כתב: "כי כל רחמנות כאשר לבו קשורה בו, ולכך כתיב [תהלים קג, יג] 'כרחם אב על בנים', מפני שנפשו קשורה בו, כדכתיב [בראשית מד, ל] 'ונפשו קשורה בנפשו'". ושם פנ"ב [תתכט:] כתב: "מדת הרחמים הוא הדבוק בעצם לגמרי. כי זה ענין הרחמים, האהבה והחבור... כי 'אוהב' תרגומו 'מרחמוהו' [בראשית כה, כח]. וכן בלשון חכמים [כתובות קה:] 'לא לדין אינש מאן דמרחם ליה', ודבר זה ידוע". ובח"א לשבת קלט. [א, עב:] כתב: "בכל המדות אין חבור רק הרחמים, שכאשר מרחם על אחד מתחבר אליו, והוא מרחם על דבר שיש לו קשור אליו, כרחם אב על בנים. דבר זה הקשור והחבור שיש לבנו, ובשביל כך הוא מרחם עליו. ולפיכך נקרא האוהב שמתחבר עמו בלשון תרגום 'רחמוהי'". ובח"א לשבת קנב. [א, פב:] כתב: "וכבר אמרנו פעמים הרבה, כי לכך נקרא האוהב בלשון תרגום 'מרחמוהי' [בראשית כה, כח], מפני שכל האוהבים הם מתקשרים יחד בשביל האהבה, ואז נמצא הרחמנות בהם, שהאחד מרחם על השני, שתמצא כי מדת הרחמנות מכח האחדות". ובח"א לגיטין נו: [ב, קה.] כתב: "כי מפני שמרחם על אחד הוא דבק בו לגמרי, והוא אחד עמו". ובח"א לסנהדרין צב. [ג, קפג.] כתב: "כי הרחמנות הוא בשביל שיש לו חבור ודביקות אל מי שמרחם עליו, ומצד זה בא הרחמנות. כמו שמרחם האב על הבן, והאם על פרי בטנה, מפני שהבן כרעיה דאבוה. ומפני זה ישראל יש להם לרחם האחד על האחר, כי ישראל יש להם חבור אחד, שהם נקראים 'אחים' ביחד, ומצד הזה בא הרחמנות" [ראה למעלה הקדמה שניה הערה 69, פי"ד הערה 105, פכ"א הערות 28, 65, פכ"ג הערה 204, פל"ז הערה 8, פל"ח הערה 63, פל"ט הערה 5, פמ"ז הערה 58, פנ"ב הערה 57, פנ"ו הערה 124, ופנ"ח הערה 30]. ובבית אלקים [שער התפלה פ"ב] כתב: "אמר דניאל [ט, ט] 'לאדני אלקינו הרחמים והסליחות', כי מצד שהוא אדון על כל העולם תְּאוֹת לו רחמנות". סתם ולא ביאר מדוע היות הקב"ה "אדון על כל העולם" מחייבת ש"תאות לו רחמנות". אך לפי דבריו בתפארת ישראל פי"ט [רפט.] יוסברו דבריו, שהביא שם את מאמרם [ברכות ז:] "מיום שברא הקב"ה את העולם לא היה אדם שקראו להקב"ה 'אדון', עד שבא אברהם וקראו 'אדון'", וכתב לבאר: "בארו ז"ל בחכמה כי לא היה אל הקב"ה צירוף וחבור אל העולם, עד שבא אברהם. כי היה הטבע החמרית מפסיק וחוצץ בין השם יתברך ובין העולם, עד שבא אברהם. ולכך קרא להשם יתברך 'אדון', כי האדון מצטרף ומתחבר אל אשר הוא אדון לו, ואינו נבדל הימנו... לכך עד אברהם לא נקרא 'אדון', עד שבא אברהם" [ראה למעלה פנ"א הערה 37, וש"נ]. הרי שתואר "אדון" מורה על הצירוף והחבור של הקב"ה לעולם, והחבור מעורר רחמים [כמבואר כאן], לכך "מצד שהוא אדון על כל העולם תְּאוֹת לו רחמנות", כי החבור פועל רחמים. וראה להלן פס"ב הערה 133.

(25) לשונו למעלה פל"ו [תרפד.]: "ומה שאמר [שמו"ר טו, יב] 'הקריבו לי דורון וכו'' [לגבי קרבן פסח], פירשו הוא הדבוק בו יתברך, כי זהו ענין הקרבן שמביא אל השם יתברך, שהוא הדבוק בו, ועל ידי זה לא יבא עליהם המיתה. כי אחר שהם דביקים בו יתברך, אין אחד מאבד את שלו, כמו שהתבאר פעמים הרבה". ולמעלה ר"פ לז [תרצד:] כתב: "כך היה הדם הזה אות שהם להקב"ה. ובשביל כך [שמות יב, יג] 'ופסחתי עליכם', שהרי אתם שלי, שלא להשחית ולאבד דבר שהוא שלו, שהרי הדם מורה שהם עובדים לו. ופירוש 'ופסחתי' וחמלתי עליכם, כלומר כאשר אראה האות שלכם שאתם עובדים עבודתי, דבר זה גורם לרחם עליכם". ולהלן [לאחר ציון 85] כתב: "כי הפסח הוא עצמו מה שישראל הם לה', כמו שנתבאר פעמים הרבה מאוד". וראה להלן הערה 86. ויש בזה הטעמה מיוחדת; נאמר [שמות יב, כח] "וילכו ויעשו בני ישראל כאשר צוה ה' את משה ואהרן כן עשו", ופירש רש"י [שם] "ומהו 'כן עשו', אף משה ואהרן כן עשו". ותמוה טובא, מדוע יש צורך ברבוי מיוחד שמשה ואהרן קיימו מצוה המוטלת על כל ישראל, וכי היה צורך ברבוי מיוחד שמשה ואהרן שמרו שבת והניחו תפילין. ובגו"א שם אות נה [רכו.] כתב ליישב זאת בזה"ל: "אף משה ואהרן כן עשו. שלא תאמר דווקא ישראל שהם נגאלים יש לעשות, שהרי על ידי הפסח היו נגאלים, כדכתיב [שמות יב, כג] 'ופסח ה' על הפתח', אבל משה ואהרן שלוחי הקב"ה לגאולה, אין צריכין לעשות, דבגואל לא שייך. קא משמע לן אף על גב דהיו משה ואהרן גואלים, היו נגאלים גם כן". והדברים סתומים. אך לפי דבריו כאן הדברים מאירים; הואיל וקרבן פסח נצרך כדי להעביר את ישראל לצדו של הקב"ה, היתה הוה אמינא לומר שמשה ואהרן אינם זקוקים לכך, כי הם כבר נמצאים בצדו של הקב"ה מפאת היותם שלוחיו בעשר המכות. קמ"ל "כן עשו", שאע"פ שהם שלוחיו של הקב"ה, מ"מ כאשר אין הם עוסקים בשליחותם, הם חוזרים להיות ברשות עצמם, וצריכים להגאל כשאר ישראל. כי שלוחיו של הקב"ה עדיין אינם עבדיו של הקב"ה, ורק לכשיעשו עבדיו של הקב"ה [ע"י קרבן פסח] יהיו ראוים להנצל ממכת בכורות.

(26) בא לבאר כיצד סיפא דקרא ["פסח הוא לה'"] מבארת רישא דקרא ["וככה תאכלו אותו"]. והקושי בזה הוא שסיפא דקרא פירושה "פסח הוא לה' - הקרבן הוא קרוי 'פסח' על שם הדלוג והפסיחה שהקב"ה מדלג בתי ישראל מבין בתי מצרים, וקופץ ממצרי למצרי, וישראל אמצעי נמלט" [רש"י שם]. וכיצד פסיחה זו של הקב"ה מחייבת שישראל יקריבו קרבן פסח [רישא דקרא]. ובכת"י [שעה] פתח את הפרק בשאלה זו, וכלשונו: "ובטעם שנתן רבן גמליאל בענין הפסח 'על שום שפסח הקב"ה על בתי בני ישראל', יש לדקדק בדבר זה, שאין זה טעם לומר שלכך אנו אוכלין הפסח מפני שפסח הקב"ה על בתי בני ישראל, דלמה יאכל הקרבן בשביל שפסח הקב"ה על בתי בני ישראל. ואין לומר כיון שפסח הקב"ה על בתי בני ישראל יש לאכול הקרבן ששמו 'פסח', דכל זה קשיא, דמה ענין הקרבן אל שם 'פסח'. ואף על גב דיש לומר בשביל שנתנו מן הדם של הקרבן על המשקוף ועל שתי המזוזות [שמות יב, ז], וכך היו ניצולים, לכך יש לאכול כל שנה הפסח. קשיא, דזה היה [צריך] להביא בכאן, שהיו ניצולים בשביל הדם, והיה לו להביא מקרא זה דכתיב [שמות יב, כג] 'וראה את הדם ופסח על הפתח'".

(27) דיוק לשונו מורה שהעבודה של קרבן פסח היא אכילתו, שכתב כאן "לכך יש לכם לאכול הקרבן הזה... שאתם עובדים לפניו בקרבן הזה". ואכן נקודה זו מתבארת היטב על ידי הכלי חמדה [שמות יב, מג (עמוד 172)], שכתב: "הנה בפסח מצרים לא כתיב על הקרבה ושחיטה שיהיה לשם ה', רק על אכילת הפסח נאמר [שמות יב, יא] 'ואכלתם אותו בחפזון פסח הוא לה''. אמנם מקודם לא כתיב בתורה הקדושה כלל שהוא קרב להשם יתברך. אמנם בפסח דורות כתיב [שמות יב, כו-כז] 'והיה כי תבואו אל הארץ וגו' ואמרתם זבח פסח הוא לה' אשר פסח על בתי בני ישראל וגו'', מבואר על הזביחה דהוא לה'. וצריך ביאור למה בפסח מצרים לא כתיב 'לה'' כי אם על האכילה. אמנם נראה ביאור הענין על פי מה שכתב הגאון בעל חתם סופר חיו"ד סימן רלה... דבפסח מצרים לא היה מזבח, ולא היתה זריקה כלל, וגם הקטרה לא היתה, לכן לא שייך בזה קרבן גבוה... ומעתה נראה דלכן בפסח מצרים לא כתיב 'לה'' כי אם על אכילה, כיון דקודם אכילה באמת לא היה ענין לגבוה כלל, ועיקר העבודה היה האכילה... דכל העבודה היא האכילה, ולית ביה עבודה אחרת כלל, ולכן כתיב 'לה'' רק באכילה. אך זה דוקא בפסח מצרים, אבל בפסח דורות דהיה קרבן גמור, וצריך שחיטה זריקה והקטרה, שפיר כתיב 'ואמרתם זבח פסח הוא לה''" [הובא למעלה פל"ו הערה 67. וראה להלן הערה 142].

(28) פירוש - הטעם שהקב"ה פסח על בתי בני ישראל הוא מחמת שקרבן פסח חיבר את ישראל לה', וחבור זה מביא לכך שה' ריחם על בני ישראל ופסח על בתיהם. נמצא שפסיחת הבתים היא תולדה מקרבן פסח, ולכך יש מצוה לאכול קרבן פסח בליל ט"ו ניסן. דוגמה מובהקת לדבריו כאן נמצאת בדבריו באור חדש פ"ג [תשז.], וז"ל: "ובגמרא [מגילה יג:] 'אם על המלך טוב יכתב לאבדם' [אסתר ג, ט], אמר ריש לקיש, גלוי וידוע לפני מי שאמר והיה העולם שעתיד המן הרשע לשקול שקלים על ישראל, לפיכך הקדים שקליהם לשקלי המן, והיינו דתנן [שקלים פ"א מ"א] באחד באדר משמיעין על השקלים ועל הכלאים. פירוש זה, כי השקלים שישראל נותנים הם לצורך הקרבנות, שמהם מביאין הקרבנות. וכבר התבאר למעלה כי הקרבנות הם כאילו הקריב את עצמו אל השם יתברך... ולפיכך נתינת השקלים הוא כאילו נתן עצמו אל השם יתברך, ואז ישראל הם אל השם יתברך לגמרי, ואיך ינתנו להמן, שכבר הם נמסרים אל השם יתברך. והקדים אותם לשקלים של המן, אשר היה נותן שקלים בעדם למלך לקנות אותם, ודבר זה לא היה מועיל, שכבר הם להשם יתברך לגמרי על ידי נתינת השקלים... ולכך הקדים השם יתברך שקליהם לשקלי המן, כי בזה נודע כי ישראל הם להקב"ה, ולכך המן אין יכול לקנותם" [הובא למעלה פ"ט הערה 170, ופמ"ו הערה 200]. הרי כשם שקרבן פסח הציל את ישראל ממכת בכורות, כך נתינת השקלים לצורך הקרבנות הצילה את ישראל מגזירת המן. עמוד וראה כיצד דבריו באור חדש שוים ומקבילים לדבריו כאן. וראה להלן הערה 93.

(29) בכת"י [שעו] הקדים לכאן את הדברים הבאים: "ומפני שהקרבן הזה הוא שמורה כי ישראל הם חלק הקב"ה, היה הקרבן הזה בא על הענין המורה על הכונה הזאת".

(30) וזה נעשה על ידי קרבן פסח, שהצלת ישראל ממכת בכורות [ע"י קרבן פסח] היא היא בחירתם של ישראל מכל האומות. ונאמר [דברים יד, ב] "כי עם קדוש אתה לה' אלקיך ובך בחר ה' להיות לו לעם סגולה מכל העמים אשר על פני האדמה". ואומרים [בברכת התורה] "אשר בחר בנו מכל העמים". וכן אומרים [תפילת שלש רגלים] "אתה בחרתנו מכל העמים" [ראה למעלה פ"ח הערה 216, פל"ט הערה 141, פמ"ו הערה 4, פנ"ד הערה 6, ולהלן הערות 65, 334]. ומכאן משמע שביצ"מ ישראל נבחרו להיות לעם ה'. וכן כתב למעלה פנ"ב [לאחר ציון 169]: "כי [ב]יציאת מצרים הוציא אותם מבית עבדים להיות לו עם סגולה". וכן כתב בהמשך פרק זה [לאחר ציון 311]. וראה למעלה פי"ד הערה 40, פכ"ג הערה 13, פנ"ב הערה 170, פנ"ה הערה 12, להלן הערה 313, ופס"ב הערה 104.

(31) הקב"ה.

(32) אודות שהרבוי לא מצטרף אל האחד, כן כתב בגו"א בראשית פכ"ח אות יז [ס:], בביאור דברי רש"י [בראשית כח, יא] שהאבנים שהיו תחת לראשו של יעקב "התחילו מריבות זו עם זו, זאת אומרת 'עלי יניח צדיק את ראשו', וזאת אומרת 'עלי יניח', מיד עשאן הקב"ה אבן אחת" [לשון רש"י שם], וז"ל: "כי יעקב עיקר האחדות... ומפני זה היה המחלוקת של האבנים, כי דבר שהוא נבדל הוא אחד מכל צד, ולא יצטרף אליו רבוי כלל, רק אחדות, לכך היה המריבה 'עלי יניח צדיק את ראשו'. והבן למה היה רוצים שיניח הצדיק את הראש, כי שם הנשמה של יעקב קדושה ונבדלת, ואין ראוי לה רק דבר אחד, כמו שראוי לדבר שהוא שכלי... ובשביל כך היה מריבה, כי היה כאן רבוי גשמיים, הם האבנים, אשר הניח תחת מראשותיו, שזה אמר 'עלי יניח צדיק את ראשו', כי הדבר השכלי יש בו אחדות ואין בו רבוי, וכאן מפני רבוי האבנים היה מחלוקת. אבל בדבר שהוא גשמי שייך שפיר רבוי, כי הגשם מתרבה". ושם פל"ג אות טז [קסד:] כתב: "כי כאשר קנה יעקב באותו לילה מעלתו שיהיה קדוש נבדל, ובדבר שהוא נבדל מן הגוף אין רבוי וחלוק. ולפיכך אילו היה אדם אחר, אפשר היה לרבוי אבנים שיהיו תחת ראשו, כי כל גוף וגשם יש בו רבוי גם כן. אבל יעקב מעלתו נבדלת מן הגשמיות, ולפיכך אי אפשר לו להתחבר לו אבנים ביחד... כי אין ראוי אל הנבדל רבוי החלקים, שאין רבוי בנבדל, ולא יצטרף אליו רבוי". ובתפארת ישראל ס"פ מ [תרלד.] כתב: "ישראל זווג לשבת... מאחר שהשבת הוא אחד, אם היה מתחבר לדבר שאינו אחד, הוה יוצא מן אחדותו כאשר מתחבר לדבר שאינו אחד. ולכך השם יתברך שהוא אחד, יש לו חבור אל ישראל, שהם אחד". ובנצח ישראל פ"י [רמח:] כתב: "ואיך לא יהיה דבר זה, כי השם יתברך שהוא יחיד בעולם, איך לא יהיה לו בעולם אומה השייכת לו, ויש לה התיחסות אליו, שהיא גם כן אומה יחידה בעולם הזה, כמו שהוא יתברך יחיד. והם ישראל, שעליהם נאמר [ש"ב ז, כג] 'ומי כעמך ישראל גוי אחד', שיש להם התורה, ובשביל זה הם עם אחד. ולא כמו שאר אומות... אומה כמו זאת, היא שייכת אל השם יתברך, שהוא יתברך אחד [דברים ו, ד]. ואם כן, איך נאמר כי מעלת ישראל בטילה מהם ואינם אל השם יתברך, והרי מוכרח שיהיה נמצא אומה יחידה בעולם שהיא אל השם יתברך". ובדרשת שבת הגדול [קצז:] ביאר שישראל הם אומה יחידה המורה על אחדות ה' בתוך רבוי שיש בעולם [הובא למעלה פכ"ט הערה 6]. ולפי זה ביאר מדוע באחד לחודש ניסן היה הציווי על קרבן פסח, ובעשור לחודש היתה לקיחתו [רש"י שמות יב, ג]. הרי שענייני קרבן פסח סובבים את הציר של אחדות ה' ואחדות ישראל. וצרף לכאן את מאמר חכמים [פסחים קיח.] "בשעה שהפיל נמרוד הרשע את אברהם אבינו לתוך כבשן האש, אמר גבריאל לפני הקב"ה, רבונו של עולם, ארד ואצנן ואציל את הצדיק מכבשן האש. אמר לו הקב"ה, אני יחיד בעולמי, והוא יחיד בעולמו. נאה ליחיד להציל את היחיד". נמצא שכשם שיחידותו של אברהם נוגעת ליחידותו יתברך עד שמחמת כן הקב"ה אמר עליו "נאה ליחיד להציל את היחיד", והקב"ה בכבודו ובעצמו הצילו מכבשן האש; כך כאשר יחידיות זו מופיעה במהדורה תנינא אצל הבנים, חוזרת ונשנית ההנהגה של "נאה ליחיד להציל את היחיד" [הובא למעלה פנ"ה הערה 15, וש"נ]. ובפחד יצחק, אגרות וכתבים, אגרת נה, כתב: "עלינו לדעת כי זה שכנסת ישראל קרויה היא 'יחידה ליחדך' [בפיוט "אום אני חומה" להושענא רבה], עומק הכוונה בזה הוא דאלה שני היחודים הם כרוכים ומעורים ותלויים זה בזה, 'יחידה ליחדך'" [הובא למעלה הקדמה שלישית הערה 100, פ"ג הערה 60, פ"ח הערות 147, 185, פי"ב הערה 78, פי"ד הערה 37, פי"ט הערה 51, פכ"ט הערה 5, פל"ה הערה 62, פל"ו הערה 92, פל"ט הערה 64, ולהלן הערה 64]. וראה הערה הבאה.

(33) כמבואר בהערה הקודמת. ובודאי שיש לצרף לכאן דבריו למעלה פמ"ג [ריט:], שכתב: "זה כבר התבאר פעמים הרבה בזה הספר, כי החילוק הוא דבר גשמי, והאחדות הוא ענין אלקי, כי אחדות הוא שייך אל ענין נבדל מגשם, והחילוק והפירוד תמיד לגשמי" [ראה למעלה פנ"ג הערה 185, ופנ"ה הערה 83, להלן ציון 46, ופס"א הערה 7, ונזכר הרבה פעמים בספר זה]. וכל רבוי הוא מורה על חילוק ופירוד, וכמו שכתב בנצח ישראל פ"ה [פא:]: "הרבוי הוא מכח חילוק ופירוד, כי הדבר אשר הוא מתאחד אין שייך בו רבוי, כי לא יתרבה רק המחולק והנפרד" [ראה למעלה פנ"ח הערה 57, ולהלן הערה 290]. לכך מן הנמנע שהקב"ה יבחר בכלל האומות, כי מן הנמנע שהנבדל יבחר בחילוק ופירוד. וראה בסמוך הערות 44, 47, 64.

(34) כן כתב להלן בסוף הספר ב"הלכות פסח בקצרה", וז"ל: "הלקיחה שלקח השם יתברך ישראל היא מפני שהוא יתברך אחד, בוחר בעם מיוחד, ולא ברבוי האומות, שכשם שהוא אחד, בוחר בעם אחד. ולכך הקרבת הקרבן הזה מעם אחד, אל השם יתברך שהוא אחד". ואודות שישראל הם אומה יחידה, ראה למעלה פל"ט הערה 64 שנלקטו שם הרבה טעמים לכך. ובכת"י [שעז] הוסיף כאן: "כמו שהוא יתברך אחד, וכך יהיה עובדים לפניו בקרבן אחד. ואם לא כן בכל מקום מוקטר ומוגש לשמו יתברך [עפ"י מלאכי א, יא], והכל עובדים לפניו, ומה יהיה ישראל יותר נחשבים בעבודתם. אלא שזה חילוק יש; כי ישראל עובדים לו במה שהוא אחד, כלומר עבודה המורה על היחידות, אבל שאר האומות אין העבודה לפניו במה שהוא אחד. וכאשר ישראל עובדים לפניו בעבודה שהיא אחת, הנה זאת העבודה בעצם להשם יתברך במה שהוא אחד, לא ישתתפו כן שאר הנמצאים. נמצא כי ישראל הם להשם יתברך בודאי במה שהם עובדים לפניו בעבודה המיוחדת, ואין שאר האומות עובדים בעבודה מיוחדת והמתיחסת לו יתברך. וכמו שהוא יתברך אחד, כן ראוי במה שעובדין לו אחד". ויש בזה הטעמה מרוממת; נאמר [דברים ד, לט] "וידעת היום והשבת אל לבבך כי ה' הוא האלקים בשמים ממעל ועל הארץ מתחת אין עוד". וכן רחב הזונה אמרה [יהושע ב, יא] "ונשמע וימס לבבנו וגו' כי ה' אלקיכם הוא אלקים בשמים ממעל ועל הארץ מתחת", אך לא אמרה גם את התיבות "אין עוד". ושמעתי מבני הרה"ג רבי יחזקאל שליט"א שאמר משמו של מו"ר זצ"ל לבאר, שרק לישראל יש את האפשרות לומר "אין עוד", כי ישראל שייכים לאחדות ה', וכמבואר כאן, לכך בידם להבין ולהשכיל שהבריאה כולה בטילה אל אחדותו יתברך, ו"אין עוד". אך בני אומות העולם אינם שייכים לאחדותו יתברך, לכך האפשרות לומר "אין עוד" נעולה בפניהם. וכן כתב להדיא בנר מצוה [י:], וז"ל: "ישראל, אשר האומה הזאת נבראת לכבוד השם יתברך, וכדכתיב [ישעיה מג, כא] 'עם זו יצרתי לי תהלתי יספרו'. ואלו ארבע מלכיות שנחלו המלכות מן ישראל הם מבטלים כבודו יתברך בעולם הזה התחתון. כי אף ימצא בהם דבר מה שנותנים כבוד לשמו יתברך... הלא לא מעוקצם ולא מדובשם השם יתברך חפץ, כי עיקר כבודו מה שהוא יתברך אחד בעולמו ואין זולתו, דבר זה ממעטים האומות. ולא נבראו לזה רק ישראל, שהם עם אחד" [ראה להלן הערה 67]. והדברים נפלאים, וראויים למי שאמרם.

(35) פירוש - קרבן פסח מורה על עבודה של אומה יחידה למי שהוא אחד, ולכך בהכרח שדיני קרבן פסח יורו על אחדות זו, וכמו שמבאר. ואודות אחדות ישראל בקרבן פסח, הנה נאמר [מ"ב כג, כא-כג] "ויצו המלך את כל העם לאמר עשו פסח לה' אלקיכם ככתוב על ספר הברית הזה, כי לא נעשה כפסח הזה מימי השופטים אשר שפטו את ישראל וכל ימי מלכי ישראל ומלכי יהודה, כי אם בשמונה עשרה שנה למלך יאשיהו נעשה הפסח הזה לה' בירושלים", ופירש רש"י [שם פסוק כב] "לא נעשה כפסח הזה לה' בירושלים - משמלכו מלכי ישראל ומלכי יהודה, לא עשו פסח כל ישראל בירושלים, לפי שנחלקה המלכות לשנים מירבעם, והיו הולכים לעגל שבבית אל ובדן, עד עכשיו שגלו עשרת השבטים, והחזירם ירמיהו ומלך עליהם יאשיהו, ובאו כולם לירושלים". הרי הבטוי לאחדות ישראל בימי יאשיהו היה בהקרבת כל ישראל קרבן פסח. וזה מורה באצבע על השייכות של קרבן פסח ל"אומה יחידה" [כך כתב בספר זאב יטרף עיונים בהפטרות, פרק לה אות א. והוסיף שם: "תן דעתך אם כן לזאת שבזמן שחזרה וניעורה אחדותן של שנים עשר שבטים, ולא נתחלקו עוד לשנים, בו בזמן הקריבו קרבן פסח, שכל עבודתו בענין אחדות, והיא עבודה מאומה יחידה למי שהוא אחד"].

(36) הולך להורות כיצד הלכות פסח מורות על אחדותו יתברך. וכבר השריש בגו"א במדבר פי"ט אות כ [שה:] ש"כאשר נדע הלכות דבר אחד, נוכל לעמוד על מהותו. ואין ספק שהלכותיו נמשכים אחר עצמו, לכך מתוך זה אנו עומדין על מהותו. ולפיכך אמרו רז"ל [עירובין טו:] שאין עושין גולל ודופק מבעלי חיים, כדי ללמוד הטעם, וממנו תבין ענין גולל ודופק" [הובא למעלה הקדמה שניה הערה 387, פל"ו הערה 2, ופנ"ב הערה 49]. ובדרשת שבת הגדול [קצז:] כתב: "מפני כי כבר אמרנו כי הפסח הוא עבודת השם יתברך, והעבודה הזאת היא שאנו עובדין לו שהוא יתברך אחד ואין זולתו, ולפיכך ראוי לעבוד אותו. ולפיכך כל ענין עבודת הפסח שהיה הקרבן אחד בכל צד, מפני שהוא לאל אחד יתברך. ולפיכך פירשנו בחבור גבורות השם [פל"ו וכאן] שהיה הקרבן הזה כל ענין שלו שיהיה אחד... שהוא עבודה לאל אחד" [הובא למעלה פל"ו הערה 4]. וכן כתב למעלה ר"פ לו, וז"ל: "כבר נתבאר לך [למעלה פל"ה (תרלג:)] כי הפסח מורה על שהוא יתברך אחד... וזה נודע ביציאת מצרים, שהרי עשה הקב"ה עם ישראל נסים ונפלאות במצרים כרצונו, ואין מי יאמר לו מה תעשה, וכל הנסים ונפלאות במצרים להודיע שהוא יתברך יחיד בעליונים ובתחתונים... ומפני זה היה קרבן פסח מורה על אחדותו יתברך". אמנם הטעם שכתב שם שונה מדבריו כאן; כאן ביאר שהסבה המחייבת את אחדות קרבן פסח מתגלגלת מההצלה ממכת בכורות. ואילו למעלה ר"פ לו ביאר שהמחייב הוא הנסים והנפלאות שעשה ה' במצרים, ש"כל הנסים ונפלאות במצרים להודיע שהוא יתברך יחיד בעליונים ובתחתונים".

(37) לשונו להלן [לאחר ציון 47]: "השלימות הוא אחדות, כדכתיב [שמות כו, ו] 'והיה המשכן אחד'. ופירושו, כאשר היה שלם, אז היה נחשב אחד, שהרי החלק אינו שלם ואינו אחד, ודבר זה מבואר".

(38) לשונו למעלה פל"ו [תרנט:]: "וצוה לאכול אותו 'צלי אש על ראשו על כרעיו ועל קרבו' [שמות יב, ט]. שכבר אמרנו שקרבן זה צוה הקב"ה להורות על שהוא יתברך יחיד בעולמו, ולפיכך כל המעשים מן קרבן זה נמשכים אחר ענין זה, להורות על האחדות. ולפיכך מצותו על ראשו ועל כרעיו". ולהלן בסוף הספר ב"הלכות פסח בקצרה" כתב: "ומצותו לאכול אותו על קרבו ועל כרעיו, הכל כאחד, שלא יתחלק, כי עבודתו למי שהוא אחד".

(39) שאמרו שם "תניא, [שמות יב, ז] 'על הבתים אשר יאכלו אותו בהם' ["משמע שני בני אדם אוכלין פסח אחד בשתי בתים, דכתיב 'יאכלו' שנים, 'אותו' חד פסח, 'בתים' שנים" (רש"י שם)], מלמד שהפסח נאכל בשתי חבורות. יכול יהא האוכל אוכל בשתי מקומות ["יכול יהא אדם אחד אוכל בשני מקומות, כגון בשני חדרים או בשתי חבורות ההופכות פניהם" (רש"י שם)], תלמוד לומר [שמות יב, מו] 'בבית אחד יאכל' ["ורבי יהודה סבר יש אם למסורת כדלקמן, 'יֹאכַל' כתיב, משמע אדם אחד אוכלו בבית אחד ולא בשני בתים, אבל גבי אוכלים הרבה כתיב 'בתים' הרבה" (רש"י שם)]... דברי רבי יהודה. רבי שמעון אומר, 'על הבתים אשר יאכלו אתו בהם', מלמד שהאוכל אוכל בשתי מקומות ["ו'יאכלו' דכתיב בקרא אכל חד וחד מאוכלין קאי" (רש"י שם)]. יכול יהא נאכל בשתי חבורות [יכול יהא עיקרו של פסח נאכל בשתי חבורות" (רש"י שם)], תלמוד לומר 'בבית אחד יאכל' ["וקסבר יש אם למקרא, 'יֵאָכֵל' אפסח קאי, ולא אגברי, כלומר עיקר תחלת אכילתו תהא בחבורה אחת, ולא יתחלק לשתי חבורות. אבל גברא אי בעי קאי מהכא ואזיל ואכיל הכא, דלא קפיד רחמנא אלא אעיקר תחלת אכילה, מדקרינן 'יֵאָכֵל' הפסח, ולא 'יֹאכַל' אגברא" (רש"י שם)]. במאי קמיפלגי, רבי יהודה סבר, יש אם למסורת. ורבי שמעון סבר, יש אם למקרא ["הלכך כי דרשינן 'בבית אחד יֵאָכֵל' במקרא, אפסח משמע, למעוטי חבורות. וכי דרשינן 'יֹאכַל' אגברי משמע, למעוטי מקומות" (רש"י שם)]".

(40) זהו לשונו הזהב של רש"י [שמות יב, מו], שכתב: "בבית אחד יאכל - בחבורה אחת, שלא יעשו הנמנין עליו שתי חבורות ויחלקוהו". ולהלן בסוף הספר ב"הלכות פסח בקצרה" כתב: "ואינו נאכל רק בבית אחד, כל זה שתהיה העבודה מיוחדת, ולא תהיה מחולקת". וראה למעלה פל"ו הערות 3, 4.

(41) לשונו למעלה פל"ה [תרלט.]: "וצריך שיהיה 'שה תמים זכר בן שנה מן הכבשים ומן העזים' [שמות יב, ה], הכל מורה על ענין האחדות, כמו שיתבאר לקמן". ולהלן בסוף הספר ב"הלכות פסח בקצרה" כתב: "ודוקא שה תמים בן שנה... אם הוא בן שתים, שניו הם מחולקים". והנה הביטוי "יוצא מן האחדות" פירושו הפקעה מאחדות, וכמו שכתב בנתיב הצדקה פ"ב [א, קעב.]: "אם מעלים עיניו מן הצדקה ואינו מרחם על ישראל, הרי הוא יוצא מן מה שישראל הם עם אחד והם לאל אחד. והיציאה מן האחדות נחשב כאילו דבק בעבודה זרה לגמרי, שהוא יוצא מן האחד" [הובא למעלה פמ"ז הערה 196]. ואכן מספר שתים נחשב כהיפך הגמור לאחדות, וכמו שכתב למעלה פ"ט [תצג.]: "השנים נקראו 'שנים' מפני השניות, וכל שניות אין בו אחדות". ובנצח ישראל פמ"ה [תשסג:] כתב: "כי השנים הם כנגד שני הפכים, שהם שנים, והם מחולקים, ואין להם אחדות כלל. ולכך שנים יש בו רבוי, ואין בו אחדות, אחר שהם נגד שני הפכים אשר לא יתאחדו". ובדר"ח פ"ג מ"ג [קה:] כתב: "כי שנים הם מחלוקים, ואין למספר זה מאחד כלל. ולפיכך לא תמצא מספר שנקרא לגמרי על שם רבוי כמו 'שנים', במ"ם הרבוי, כי שנים תחלת הרבוי". וראה למעלה פנ"א הערה 141. ואמרו חכמים [גיטין נו:] שהיתוש שניקר במוחו של טיטוס היה כמשקל גוזל בן שנה, ועיין בנצח ישראל פ"ה [קכח:] בביאור הדבר, ושם הערות 473, 475.

(42) "הפסח אינו בא עגל וחיה, דכתיב [שמות יב, ה] 'שה מן הכבשים ומן העזים'" [רש"י בכורות יב.]. ואף על פי ששלמים באים מן הבקר [רמב"ם הלכות מעשה קרבנות פ"א הי"א], ועגל הוא בן בקר [ויקרא ט, ב], וקרבן פסח הוא שלמים [פסחים ע:].

(43) במדרש שלפנינו לא הזכירו את עכן, שכך הוא לשון המדרש שלפנינו: "תני חזקיה, 'שה פזורה ישראל' [ירמיה נ, יז], נמשלו ישראל לשה; מה שה הזה לוקה על ראשו או באחד מאבריו, וכל אבריו מרגישין, כך הן ישראל, אחד מהן חוטא וכולן מרגישין, [במדבר טז, כב] 'האיש אחד יחטא'". אך כדבריו הביא גם הכלי יקר [דברים כט, ט], וז"ל: "כל ישראל כאיש אחד, שבזמן שיש לו מכה באיזה אבר פרטי, אז כל גופו מרגיש וחולה, כך בזמן שאחד חוטא, כולם מרגישים. כמו שנאמר בחטא של עכן 'חטא ישראל' [יהושע ז, יא]. וכן אמרו במדרש 'שה פזורה ישראל', למה נמשלו ישראל לשה. מה השה בזמן שלוקה באחד מאבריו, כולן מרגישין. אף ישראל, עכן לבדו חטא, וכתיב 'חטא ישראל'". וכן הביא בספרו עוללות אפרים ח"ב מאמר סא. ולא מצאתי את המדרש שמזכיר גם שה וגם את עכן. וכן בכת"י [שעז] לא הזכיר את עכן.

(44) כמבואר למעלה הערה 33. וכיחס שבין השה לשאר בהמות כתב בגו"א בראשית פט"ו אות טז [רס:] ביחס שבין העוף לשאר בהמות, וכלשונו: "מה שהאומות נמשלו לבהמות... כי הבהמות יש להם גוף עב וגס, וכזה הם האומות. והעוף יש לו חומר דק, ולפיכך הם פורחים באויר. ולפיכך ישראל נמשלים בהם, שגם אין להם חומר גס ועב" [ראה למעלה פנ"ז הערה 64, ולהלן הערה 241]. והרי יחס ישראל לאומות הוא יחס האחדות לרבוי, שישראל הם אומה יחידה [כמבואר למעלה הערה 34], ואומות העולם עומדות בסוד הרבוי, וכפי שכתב למעלה פי"א [תקמז:]: "כי האומות יש בהם הרבוי, ולפיכך מספרם שבעים אומות, שכל אומה יש בה רבוי. וישראל אומה יחידית פרטית... וזהו מעלת ישראל שהיא אומה יחידית", ושם הערות 75, 76.

(45) לשונו להלן בסוף הספר ב"הלכות פסח בקצרה": "כי השה בפרט לדקותו הוא יותר אחד, שכל דבר דק הוא אחד ביותר... כי דוקא הדבר הדק אינו מתחלק". ואודות אחדות השה, הנה למעלה פל"ו [תרעו.] כתב: "[קרבן] פסח הוא ליעקב, כי יעקב נקרא 'שה', דכתיב [ירמיה נ, יז] 'שה פזורה ישראל'. ובמדרש רבה פרשת ויחי יעקב [ב"ר צו, ה], 'אל נא תקברני במצרים' [בראשית מז, כט], לפי שכתוב [שמות לד, כ] 'פטר חמור תפדה בשה', אמר יעקב אני נקראתי 'שה', דכתיב 'שה פזורה ישראל', ומצרים נקראו חמור, דכתיב [יחזקאל כג, כ] 'בשר חמורים בשרם', שלא יפדו בי המצרים לעתיד, 'אל תקברני במצרים'", וכן יבאר בשלהי פרק זה [להלן לאחר ציון 402]. ואם תאמר, מה מלמדנו דמיון יעקב לשה, ועל איזו מעלה ממעלותיו של יעקב הוא מצביע. אך לפי דבריו כאן הענין ברור, כי השה מורה על האחדות, וזהו דמיון יעקב לשה, כי "מעלת יעקב... שורש החבור והתאחדות" [לשונו בגו"א בראשית פכ"ח סוף אות יז (סג:)]. וראה למעלה פל"ו הערה 126, ולהלן הערות 405, 406.

(46) אודות שמדריגת ישראל היא רוחנית [לעומת אומות העולם], כן כתב בהרבה מקומות בביאור מאמרם [יבמות סא.] "אתם קרוים 'אדם', ואין האומות קרוים 'אדם'". וכגון, בגו"א במדבר פל"א אות יח [תקטו:] כתב: "ואין הגוים קרויין אדם. דע, כי ההבדל שיש בין בעלי חיים ובין האדם, כי הבעלי חיים הם חומרים, והאדם, שיש בו נפש נבדלת, אינו חומרי כמו הבעלי חיים, ודבר זה מבואר. ועל זה אמרו 'אתם קרוים אדם, ואין האומות קרוים אדם'. כי האומות, אף על גב שהם אדם, מכל מקום נפשם אינה נבדלת, רק מוטבע בחומר... מן המדות הטובות שיש לישראל, שהם גדורים בעריות, ועל האומות מעיד הכתוב כי הם פרוצים בעריות. שכל זה ראיה כי ישראל קדושים, נבדלים ביותר מן החומרי מכל האומות. וזה שאמרו 'אתם קרוים אדם, ואין האומות קרוים אדם', שההבדל שיש בין הבעל חיים והאדם נמצא בכם ביותר. ואין האומות אדם, לפי שנפשם מוטבעת בחומר, משתתף לבעלי חיים החומריים. ודבר מבואר הוא זה". ובנצח ישראל פי"ד [שדמ.] כתב: "וזה כאשר ישראל מיוחדים ונבדלים מכל האומות, אשר הם במדרגה החומרית, וישראל במדריגת הצורה. ודבר זה בארנו פעמים הרבה, כמו שאמרו חז"ל 'אתם קרויין אדם, ואין האומות קרויין אדם'. כאילו דבר פשוט הוא אצלם שמדרגת ישראל בערך אל האומות, כמדרגת האדם אל בעלי חיים הבלתי מדברים. וזה כי האדם נבדל מן הבעלי חיים במה שאין האדם חומרי גשמי כמו שאר בעלי חיים, והאדם הוא שכלי. וכך מדריגת ישראל, שהם נבדלים מן החומר, ואינם מוטבעים בחומר. וכאילו אצל ישראל בטל החומר אצל הנפש, ואין החומר רק נושא שעליו רוכב הנפש, ובטל החומר הזה אצל רוכבו, כמו שבטל וטפל החמור אצל מי שרוכב עליו. וכך ענין ישראל כאשר עושים רצונו של מקום, ואז הם צורה נבדלת בלבד. ואילו אצל האומות הוא ההיפך, כאילו היה הנפש בטל אצל הגוף, וכאילו היה כולו גוף וחומר בלבד... והתבאר לך שיש בישראל כאילו היה החומר בטל אצל הנפש... וכאשר אתה עומד על ענין זה תדע, כי יש לישראל משפט הצורה הנבדלת, ולאומות משפט החומר". ובתפארת ישראל פ"א [מב:] כתב: "וביאור ענין זה, שההבדל המיוחד אשר בין האדם ובין שאר בעלי חיים, מה שהאדם יש לו נפש אלקית. והנה אותם אשר יש להם נפש אלקית, הם מוכנים לדברים אלקיים, כמו הנבואה ורוח הקודש, ודבר זה לא תמצא רק בעם אשר בחר בו השם יתברך. לכך הם קרוין 'אדם' בפרט מפני שיש בו בשלימות, במה שיש בהם כל אשר ראוי להיות לאדם, שנקרא 'אדם' בפרט מפני שיש בו מעלה אלקית ואינו טבעי, ולפיכך 'אתם קרוים אדם'". ובנר מצוה [כד.] כתב: "ואין האומות קרויים אדם... כי הצלם האלקי לא נתן רק לישראל, ולא לאומות... כי אצל ישראל צלם האלקי הוא עיקר, והכל טפל אצל הצלם" [ראה למעלה פמ"ד הערה 53, וש"נ].

(47) לשונו למעלה פמ"ג [ריט:]: "זה כבר התבאר פעמים הרבה בזה הספר, כי החילוק הוא דבר גשמי, והאחדות הוא ענין אלקי, כי אחדות הוא שייך אל ענין נבדל מגשם, והחילוק והפירוד תמיד לגשמי" [ראה למעלה פנ"ג הערה 185, פנ"ה הערה 83, ופרק זה הערה 33, ונזכר הרבה פעמים בספר זה]. ובנצח ישראל פל"ח [תרצג.] כתב: "ההבדל אשר ישראל הם מחולקים מן האומות, במה שישראל הם אומה יחידה לגמרי, והאומות הם רבים, לכך רבוי האומות הם מתנגדים ובטול לישראל, האומה היחידה. וכן ישראל האומה היחידה, הם בטול האומות הרבים. וזהו ענין מלחמות גוג ומגוג שתהיה לעתיד עם המלך המשיח, שכל האומות אשר הם הרבוי, יתחברו יחד על המלך המשיח, שהוא מלך ישראל לאומה יחידה". ובסוף הפרק שם [תרצה:] כתב: "האומות שיש בהם הרבוי, מתנגדים לאחדות שמו יתברך גם כן. ולימות המשיח, שאז יהיה הוא יתברך אחד ושמו אחד לגמרי, אז יתנגדו האומות שהם רבים על אחדותו יתברך [וזו מלחמת גוג ומגוג]... בימי גוג ומגוג, אינם רוצים במלכות השם יתברך, כי הוא יתברך אחד, ואילו האומות הם הרבים, כאשר יהיו בימי גוג ומגוג. ולכך יהיו חולקים על יחידו של עולם באותו זמן, שלא יהיה הוא יתברך מולך עליהם" [הובא למעלה בהקדמה שלישית הערה 120, פי"א הערה 75, ופ"מ הערה 145]. והרמח"ל במאמר החכמה כתב: "צריך שתדע שהנה האדון ב"ה הוא אחד, ואין הארתו מתחזקת אלא במה שמתאחד. והנה ישראל אע"פ שבאישיהם הם רבים, נקראים 'גוי אחד', והם ראוים לשתתחזק בם הארתו יתברך. אמנם האומות הם רבים ונפרדים לגמרי, ואינם נתקנים ביחוד, ונמצאים רחוקים מהתיקון לגמרי". ורש"י [בראשית מו, כו] כתב: "מצאתי בויקרא רבה [ד, ו]; עשו שש נפשות היו לו, והכתוב קורא אותן [בראשית לו, ו] 'נפשות ביתו', לשון רבים, לפי שהיו עובדין לאלהות הרבה. יעקב שבעים היו לו, והכתוב קורא אותן [בראשית מו, כו] 'נפש', לפי שהיו עובדים לאל אחד" [ראה למעלה פי"א הערה 76, ולהלן הערה 223].

(48) כורך ביחד תמימות עם שלימות. וכן על המלים "שה תמים" כתב רש"י [שמות יב, ה] "תמים - בלא מום", ובעל מום נקרא "חסר" [קידושין סו:]. ובנתיב התשובה פ"א [יד.] כתב: "המום הוא תחלת אבוד הגוף". ולמעלה פי"ז [צב:] כתב: "נאמר בסלוק הערלה [בראשית יז, א] 'והיה תמים', רוצה לומר שלם". ובסוף דרשת שבת תשובה [פג:] כתב: "ודבר זה ראוי אל יעקב, במה שהיה [בראשית כה, כז] 'איש תם', ופירוש 'תם' הוא שלם ["גבר שלים" (אונקלוס שם)]... אין בו תוספת ואין בו חסרון כלל" [הובא למעלה פ"ג הערה 49, ופי"ז הערה 19]. ונאמר [ויקרא כה, ל] "ואם לא יגאל עד מלאות לו שנה תמימה וגו'", ותרגם אונקלוס [שם] "ואם לא יתפרק עד משלם ליה שתא שלמתא". ורש"י [ע"ז כה.] "יום אינו תמים ושלם אלא עם לילו". והכתב והקבלה [ויקרא כג, טו] כתב: "יש הרבה מקומות שישמש 'שלם' במקום 'תמים', ו'תמים' במקום 'שלם', כמו [דברים לד, ח] 'ויתמו ימי בכי אבל משה', ובמקום אחר אמרו [ישעיה ס, כ] 'ושלמו ימי אבלך'. [מ"א ז, כב] 'ותתם מלאכת העמודים', ושוב אמר [מ"א ז, נא] 'ותשלם כל המלאכה'".

(49) כמו שאמרו חכמים [פסחים לז:] "'אחד מכל קרבן' [ויקרא ז, יד], אחד - שלא יטול פרוס", ופירש רש"י [שם] "ארבעת מינין היו בה של עשר עשר חלות, ומכל מין ומין נותן אחד לכהן, והשאר לבעלים, וכתיב 'אחד', שלא יתן לו פרוסה". הרי "אחד" הוא שלם, ואינו חלק. ולמעלה הקדמה שלישית [קמח:] כתב: "כי כאשר דבר אינו שלם אז הוא חלק, ואין כאן אחדות". ולמעלה פ"ג [רד.]: "ידוע שכל שאינו שלם, והוא חלק בלבד, אינו אחד, שיש עוד חלק, ויש בו רבוי. אבל השלם מצד השלימות אשר בו, הוא אחד, שאין עוד חלק, ודבר מוסכם הוא זה בודאי". ולמעלה פי"ח [קכ:] כתב: "כי החלק במה שהוא חלק אינו בעצמו דבר שלם". ובנצח ישראל פמ"ב [תשכז.] כתב: "כי עיקר סגולת השלימות הוא האחדות, כי על דבר שהוא שלם נאמר שהוא אחד, כמו שכתוב [שמות לו, יג] 'ויהי המשכן אחד', רוצה לומר ויהי המשכן שלם. שתראה מזה שכל שלם הוא אחד, והאחד הוא שלם. כי הדבר שאינו אחד, רק מחולק, לא יפול עליו שלימות. והפך זה גם כן, הדבר שאינו שלם אינו אחד, שהרי הוא חלק בלבד. ואם דבר זה הוא חלק, יש עוד חלק, ואין כאן אחדות". ובח"א לסנהדרין צז. [ג, רט:] כתב: "וראיה לזה כי כאשר הדבר הוא שלם הוא אחד, שכך כתיב [שמות לו, יג] 'ויהי המשכן אחד', שהכתוב בא לומר שכבר נשלם המשכן, אמר שהיה המשכן אחד. אם כן השלמת הדבר הוא אחדותו. שאין ספק, כי כאשר הדבר מחולק לשני חלקים מחולקים, אינו שלם, שהרי כל אחד ואחד הוא חלק בלבד, ואין זה שלם. וכאשר הוא אחד הוא שלם, שאינו חלק. ולכך השלם הוא אחד, והאחד הוא שלם".

(50) בכת"י [שעז] כתב משפט זה כך: "כי האחדות הוא מן הצורה, והרבוי הוא מן החומר, והצורה הוא אחד". ולמעלה פי"ח [קמא.] כתב: "המים אין להם צורה גמורה, ולכך נקראים תמיד בלשון רבים, ולא תמצא לשון יחיד במים. לפי שכל אחדות מכח הצורה המאחד את הדבר, והמים הם בלי צורה גמורה, ולפיכך המים, שהם בלי צורה מקוימת, בלשון רבים. והיה משה הפך להם, שהוא צורה נבדלת... ומזה תדע כי המים הפך משה רבינו עליו השלום; שאלו הם בלא צורה, ומשה רבינו עליו השלום מעלתו הצורה המקויימת". ובח"א לנדה לא. [ד, קס.] כתב: "כי המים הם חמריים ביותר, עד שאין בהם צורה כלל. ואין דבר שהוא רחוק מן הצורה כמו המים. ויורה זה שם 'מים' שהוא לשון רבים בכל מקום, ולא תמצא בהם לשון יחיד בשום מקום. וזה מפני כי היחוד הוא בצורה, ואילו המים רחוקים מן הצורה, ולפיכך אין בהם אחדות, ולא יקראו רק בלשון רבים" [ראה בסמוך הערה 56]. ופירושו, כי לחומרי אין כח שיאחד אותו, כי מצד עצמו הוא אוסף של הרבה פרטים, מבלי שיהיה מה שיאחד אותו, לכך הוא תמיד ברבוי וחילוק, כי אחדותו לעולם באה מכח שחוץ לעצמו. נמצא שרבוי החומר נובע מחמת שאין מה שיקשר אותו [ראה למעלה פי"ח הערה 79, ופמ"ג הערה 76]. אך הצורה מקשרת את כל הפרטים, וכמו שכתב בנתיב התורה פי"ג [תקיא:]: "כי הצורה מאחד ומקשר הכל... וידוע כי הצורה היא מקשרת ומאחד הכל". ובדר"ח פ"ה מט"ו [שסט:] כתב: "וידוע כי אין החלוק רק מצד הגשם בלבד שבו החלוק, והאחדות הוא מצד הצורה שאין בה חלוק כלל". ובנצח ישראל פנ"ג [תתלז:] כתב: "על ידי משה היו עם אחד לגמרי. כמו שאדם, אף שאבריו וחלקיו הם רבים, והם מתחברים כמו שהוא הגוף, לא נקרא שם אדם אחד עליו רק על ידי הנפש, שהוא צורה לאדם, כי הצורה היא אחת... לכך היו ישראל על ידי משה לעם אחד... כי משה היה מלך להם [זבחים קב.], והוא נחשב צורה לישראל, כמו מלך שנחשב צורה לעם... המלך המשיח, שהוא יהיה מאחד ישראל, והוא כמו צורה שעל ידו נעשה אחד, כמו שהיה משה, וכך יהיה מדריגת המלך המשיח". ובח"א לסנהדרין לז. [ג, קמו.] כתב: "כל העולם נברא בשביל האדם, והאדם אחד. ואם יש הרבה נמצאים, כלם משמשים אל הצורה היחידה, שהוא האדם, שוב אין קשיא איך ימצא הרבוי. כי הצורה היא אחת, והיא מאחדת הכל, כמו המלך בעם שעל ידו מתקשר העם, עד שנעשה עם אחד בשביל המלך, שהוא מולך עליהם, והם עבדיו. כך כל בריאות העולם הם מצטרפים אל האדם שהוא אחד, ועכשיו שהאדם אחד, העולם אחד" [ראה למעלה פי"ח הערה 77, ופל"ט הערות 52, 65]. ובסמוך [לאחר ציון 56] כתב: "כי המים לא נקראו בכתוב רק בלשון רבים... כי הם חומרים, ואין אחדות רק בצורה".

(51) לשונו למעלה פנ"ו [לאחר ציון 85]: "כי הזכר הוא הצורה, והנקבה היא החומר, ודבר זה ידוע", וראה שם הערה 86, במקבילות שלוקטו שם, כי הוא יסוד נפוץ בספריו. אמנם לשונו כאן מצריך התבוננות, שכתב: "הזכר יותר נחשב צורה מן החומר", לאמר שהזכר נוטה יותר לצורה מאשר לחומר. ואפשר לבאר כוונתו, שהואיל ואיירי כאן בבהמות, שמא גם הזכר בבהמות אין לו גדר של צורה אלא של חומר. לכך כתב שמ"מ הואיל ו"הזכר יותר נחשב צורה מן החומר", לכך אף אצל הבהמות התורה קבעה שיש להביא לק"פ זכר ולא נקבה.

(52) הנה ביאר כאן את הטעם שהתורה קבעה שיהיה קרבן פסח [שמות יב, ה] "שה תמים זכר בן שנה". אמנם למעלה פ"ב [קפא.] כתב: "יש מצוה שהיא 'חוק', כמו שמצות הפסח דוקא שה ולא בקר, בן שנתו ולא בן שתים, ודבר זה חוק שאין טעם בדבר". ולכאורה זה נגד דבריו כאן שביאר הטעם לכך כדי שק"פ יהיה בסוד האחדות. אך אין זה קשיא, כי כבר השריש שגם לחוק יש טעם, אך אין טעמו נגלה לגמרי, וכמו שכתב בגו"א ויקרא פכ"ו אות ב [רמח:], וז"ל: "מפני שהחקות הם דברים שאין טעמם ידוע על אמתתם, ואפשר לאדם להשיג מעט מהם... ומה שאמרו [יומא סז:] כי המצות שהם חקים לא ניתנו טעם שלהם לגלות, אינו רוצה לומר שאין האדם יודע כלל מן המצות, אלא שאין יכול להבין אותם לגמרי, אבל יכול להבין מהם מעט". וכנראה הטעמים שכתב כאן הם בגדר ש"אין יכול להבין אותם לגמרי, אבל יכול להבין מהם מעט" [הובא למעלה פ"ב הערה 35].

(53) לשון התויו"ט [עוקצים פ"ב מ"ה] "שהוא קרוב לצלי ומתקשה הבשר יותר מהבשול". ובתרומות הדשן ח"א סימן נו כתב: "שאלה; מי שאינו יכול ללעוס יפה בשיניו, ויש לפניו בשר שאינו רך, כגון צלי שהוא קשה ללעוס, שרי ליה לחתוך הבשר בשבת דק דק בסכין ולאוכלו אחר כך, או לאו" [הובא בב"י או"ח סימן שכא]. ואודות שהצלי אש מוציא את הרוטב, הנה בשו"ע [יו"ד סימן עג ס"א] פסק שהאופן להוציא דם מהכבד הוא לצלותו.

(54) כי הבישול מרפה ומרכך את התבשיל, וכמו שאמרו [שבת עד:] "האי מאן דשדא סיכתא לאתונא ["שהשליך יתד לח לתנור חם ליבשו, שיתקשה" (רש"י שם)] חייב משום מבשל... דמירפא רפי והדר קמיט ["דמרפי רפי - על ידי חום האור, והמים שבתוכו יוצאין, ולאחר שיצאו מימיו קמיט מתקשה, וכי רפי ברישא הוי בישולו" (רש"י שם)]". ובגו"א במדבר פ"ו אות יא [פה.] כתב: "דרך כל דבר בבשול מתחלק ומתפרד... מבשלה עד שתתפרד", ושם הערה 37. והש"ך [יו"ד סימן סט ס"ק נא] כתב: "אפשר דצלי אינו פועל לרכך הדם שיצא הכל, והבישול פועל לרככו". ובשו"ת צפנת פענח [דוינסק ח"ב סימן כ אות ב] כתב: "צלי אופה ומייבש הדבר, אבל בישול מרכך". ובאוצרות יוסף [לגר"י ענגיל, דרוש ד אות כג] כתב: "הנה מצות פסח צלי אש ולא בישול, דבישול מרכך, שניות. מה שאין כן צלי אש מקשה, ונעשה גוף אחד, אחדות, כמו שכתב מהר"ל בגבורות". ולמעלה פל"ו [תרס.] כתב: "וצוה הקב"ה גם כן שיאכל צלי אש, כי בשר מבושל הוא נפרד לחלקים על ידי בשול, אבל צלי הוא מתקשה ונעשה אחד". ובסוף הספר ב"הלכות פסח בקצרה" כתב: "ואינו נאכל כי אם צלי אש, כי כאשר נצלה נעשה הבשר אחד שיצא הרוטב ונתקשה הבשר ונעשה אחד". ובדרשת שבת הגדול [קצז:] כתב: "'אל תאכלו ממנו נא ומבושל כי אם צלי אש', כי הבשר שהוא מבושל נעשה פרורים מחולקים עד שנחלק לגמרי, רק צלי אש, כי כל זמן שהוא צלי נתקשה ונעשה חלקיו אחד, ולפיכך צלי אש דוקא" [הובא למעלה פל"ו הערה 71].

(55) לשון רש"י [שמות יב, ט] "נא - שאינו צלוי כל צורכו קוראו 'נא' בלשון ערבי". ולמעלה פל"ו [תרס:] כתב: "וכן צוה שלא יאכל ממנו נא, שלא נצלה כל צרכו, לפי שזה אינו אחד, כי אם על ידי צלי, שיוצא הרוטב והליחות ומתקשה ועושה בשרו אחד גמור". ובסוף הספר ב"הלכות פסח בקצרה" כתב: "ואסור לאכול הפסח נא ומבושל, שהמבושל וכן נא הפך זה, שאינו אחד, שאדרבה על ידי הרוטב מפרר ומתחלק הבשר".

(56) למעלה פי"ח [קמא.], דר"ח פ"ב מ"ו [תרה:], וח"א לנדה לא. [ד, קס.], וראה למעלה הערה 50. ואודות שהמים הם חומריים וחסרי צורה, כן כתב בהרבה מאוד מקומות, וכמלוקט למעלה פי"ח הערה 71, ופ"מ הערה 108. וראה להלן פס"ב הערה 118.

(57) כמו "באר מים חיים" [בראשית כו, יט], "והכית בצור ויצאו ממנו מים" [שמות יז, ו], ועוד. והתוספות הרא"ש [שבת קמג:] כתב: "מים בכל מקום לשון רבים". והרד"ק בספר השרשים, שורש מי כתב: "'מים רבים'... ולעולם הוא לשון רבים". והגר"א באדרת אליהו [בראשית א, ט] כתב: "'מים' נקראים בלשון רבים, כמו ידים רגלים רחיים... נקרא חלק האחד בלשון רבים" [הובא למעלה פי"ח הערה 76].

(58) לשונו למעלה פי"ח [קלח:]: "אלא שיש לדקדק במה שאמרה 'כי מן המים משיתהו', והוי לה לומר 'כי מן היאור משיתהו', להורות מאיזה מים הוציאה אותו. ואומר אני כי שם 'משה' הוא הוראה על עיקר ענין משה ומעלתו, אשר הוא מסולק ומוסר מן המים. וזה כי המים אין להם צורה עומדת קיימת... וכאשר תדע זה, תדע לך כי מעלת משה רבינו עליו השלום מעלת הצורה, לפי שהיה נבדל במעלתו מן החומר... והמים הם הפך, כי המים אין להם צורה גמורה, ולכך נקראים תמיד בלשון רבים, ולא תמצא לשון יחיד במים. לפי שכל אחדות מכח הצורה המאחד את הדבר, והמים הם בלי צורה גמורה, ולפיכך המים, שהם בלי צורה מקוימת, בלשון רבים. והיה משה הפך להם, שהוא צורה נבדלת, והיה מיוחד, שלא נמצא נביא כמוהו, כדכתיב [דברים לד, י] 'ולא קם נביא עוד בישראל כמשה', וזה הפך המים, שאין במים יחוד צורה. ומפני זה נקרא 'משה', שהיה משוי ממים, כלומר שמשה מסולק מן המים, כי בעבור שיש למשה צורה נבדלת, היה משוי ונבדל מן המים. ומזה תדע כי המים הפך משה רבינו עליו השלום; שאלו הם בלא צורה, ומשה רבינו עליו השלום מעלתו הצורה המקויימת".

(59) לשון רש"י [שמות יב, ט] "במים - מנין לשאר משקין, תלמוד לומר 'ובשל מבושל', מכל מקום". ומקורו במכילתא [שם] ובגמרא [פסחים מא.]. והנה גם בהסברו הקודם הבליע נקודה זו, שכתב "כי הבשול במים או בשאר משקין, חלקיו מתפרדין". אך כאן [בהסברו השני] כתב כן ביתר הבלטה. וזאת משום שבא ליישב קושי מתבקש; בשלמא להסברו הקודם [שהחסרון של בישול במים הוא מחמת התפוררות הבשר], ניחא שאין לחלק בין מים לשאר משקים, כי בכולם הבשר מתפורר. אך להסברו השני [שהחסרון של בישול במים הוא מחמת חומריות המים] יש להעיר, שהביטוי לחומריות המים הוא ש"מים" נאמרים תמיד בלשון רבים [וכמו שכתב], אך שאר משקין אינם נאמרים בלשון רבים, שאומרים "יין" "שמן" "דבש", ולא "יינות" "שמנים" "דבשים". ואכן השם משמואל [פרשת ויחי, שנת תרע"ז] כתב: "הדברים הנוזלים, כגון יין שמן ודבש, נמי יש בהן התאחדות בצד מה, ואינם ממהרים להריק כמו מים... ורש"י [בראשית מט, ד] כתב שהמים ממהרים לצאת... ועל כן לא תמצא לעולם מים בלשון יחיד, אלא שם 'מים' הוא לשון רבים" [הובא למעלה פי"ח הערה 79]. לכך אין זה מובן מאיליו שחסרון זה של מים יהיה שייך גם בשאר משקין. לכך הוצרך להדגיש שאף להסברו השני אין לבשל ב"כל משקה שהוא כמו מים", שאע"פ ששאר משקין אינם חומריים כמים, מ"מ מכלל "כמו מים" לא יצאו. ובגמרא [פסחים מא.] אמרו שאיסור שאר משקים נלמד מ"קל וחומר; ומה מים שאין מפיגין טעמן, אסורין, שאר משקין שמפיגין טעמן, לא כל שכן. רבי אומר, 'במים', אין לי אלא מים, שאר משקין מניין, תלמוד לומר 'ובשל מבושל' מכל מקום". ודבריו כאן יכולים להאמר רק לפי רבי, כי לרבנן הפסול של מים הוא פחות מהפסול של שאר משקין.

תוכן העניינים

פירושים והערות מהרב יהושע הרטמן על גבורות השם

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה