פירושים והערות מהרב יהושע הרטמן על גבורות השם· רבי יהושע הרטמן
פרק נז
(1) "אלו עשר מכות שהביא הקב"ה על המצרים במצרים, ואלו הן; דם, צפרדע, כנים, ערוב, דבר, שחין, ברד, ארבה, חושך, מכת בכורות" [הגדה של פסח].
(2) הספור - הדבור. ובבאר הגולה באר הששי [שנז.] כתב: "אם באנו להשיב על כל דבר ודבר, יאריך הספור שלא לצורך". וראה למעלה פנ"ו הערה 31. ולמעלה פ"ח [שעב.] כתב: "אם באנו לפרש דבר זה, היה ארוך מאוד".
(3) יש להבין, מה מוסיף במשפט הזה ["עד שהיה מביא הביאור לאריכות גדול"] על פני המשפט שלפניו ["היה ארוך הספור מאוד מאוד"]. ועוד, למה שינה לשונו מ"ספור" ל"ביאור". ונראה, ש"ספור" הוא הענין שבו עוסקים כעת [עשר מכות], ו"ביאור" הוא כלליות פירושו להגדה של פסח. לכך "אם היינו באים לבאר כל ענין המכות מה שאפשר לדבר מזה" אזי יהיה "ארוך הספור מאוד מאוד", וכתוצאה "היה מביא הביאור [להגש"פ] לאריכות גדול". וראה בהגש"פ הוצאת מתיבתא [תקצד:-תרכב.] שקיבצו שם מהרבה מקורות טעמים רבים לעשר המכות.
(4) פרק לב וחציו הראשון של פרק לג [תקעח.] עוסקים בפרשת וארא, וחציו השני של פרק לג ופרק לד עוסקים בפרשת בא. שבע המכות הראשונות נאמרו בפרשת וארא, ושלש המכות האחרונות [ארבה, חושך, ומכת בכורות] נאמרו בפרשת בא.
(5) כן כתב להלן בסוף הפרק, וז"ל: "ולעיל בפרקים הארכנו יותר בענין המכות, עיין שם כל הפירושים שנאמרו בזה, הם נכונים ואמתיים בלי ספק". ויש להעיר על כך, כי למעלה פל"ד [תקצב.] כתב: "ובהגדה אצל 'אלו הן עשר מכות שהביא הקב"ה על המצרים במצרים', שם יתבאר ענין המכות, למה באו אלו מכות דוקא על המצרים במצרים, ושם תעיין ותמצא טעמים נכונים ברורים". הרי כאן שולח את המעיין ללמוד מדבריו למעלה, ואילו למעלה שלח את המעיין ללמוד מדבריו כאן. ועוד יש להעיר, שמדבריו כאן ולהלן בסוף הפרק מתבאר שלמעלה האריך יותר ממה שמבאר כאן. וכן להלן [לאחר ציון 40] כתב: "ובמקומו נתבאר יותר מזה". אך למעלה בסוף פל"ד [תרטו.] כתב: "ובסדר הגדה אצל 'אלו הן עשר מכות', שם יתבאר גם כן פירושים אחרים בענין אלו המכות. אל תאמר שהם פירושים מתנגדים, אבל טעמי התורה הם רבים מאוד, וכולם נכונים. ולפיכך באו מקצת הדברים כאן, ומקצת הדברים בהגדה, כדי שלא יתערבו עליו אלו הפירושים, ויתבלבל עליו הענין". ולא רמז בדבריו שהאריך שם יותר, אלא כתב "מקצת הדברים כאן, ומקצת הדברים בהגדה". ויל"ע בזה [ראה למעלה פל"ד הערה 42]. וראה להלן הערות 211, 212.
(6) כן הקשו רבים ממפרשי ההגדה. וכגון, בפירוש המיוחס לרש"י כתב: "ואם תאמר, מה בא רבי יהודה ללמדנו, זיל קרי בי רב הוא". והרי"ד כתב: "תימה, מה סימן נתן רבי יהודה, וכי אין אדם יודע ליקח מכל תיבה אות ולעשות סימן".
(7) זו שאלה שניה. כי השאלה הראשונה היא "פשיטא", והשאלה השניה היא "למאי נפקא מינה".
(8) "דבר מסודר" - סוג הנהגה החוזר על עצמו.
(9) פירוש - רבי יהודה נתן בטוי הולם לסדר הפנימי הקיים בעשר המכות.
(10) לשונו למעלה פל"ג [תקעג:]: "כי המכות יש להם סדר שתים בהתראה ושלישית בלא התראה". וכן כתב רבינו בחיי [שמות י, א], ריטב"א, חזקוני [שמות ח, טו] ויובא להלן הערות 12, 16. וכן כתב האברבנאל, וז"ל: "ויש אומרים שדם וצפרדע היו בהתראה, וכנים בלא התראה. וכן ערוב ודבר היו בהתראה, ושחין בלא התראה. וכן ברד וארבה היו בהתראה, וחושך בלא התראה. ולהיותם בזה הדרך, שתים בהתראה ואחת בלא התראה אחריהם, לכן עשה רבי יהודה הסימנים ההם. והעשירית, שהיא מכת בכורות, בהתראה היתה, אבל להיותה מכה יחידה לא עשה בה סימן, ונסמכה לשלוש האחרונות". וכן כתבו בעלי התוספות [שמות ז, כה], מדרש לקח טוב [שמות ח, טו], ארחות חיים, שבלי הלקט, ועוד.
(11) שאם לא באו במכוון, זהו מקרה, ורבי יהודה לא היה נותן סימן לדבר שהוא מקרה. ואודות שאין חשיבות למקרה, כן כתב בנתיב התורה פי"ח [תרצה.]: "כי כאשר עושה המצוה פעם אחד, דבר זה הוא אקראי, והמקרה אינו נחשב". ובגו"א בראשית פי"ד אות טו [רלו.] כתב: "דאי משום מקרה, אין חדוש לדבר המקרה". וכן כתב בתפארת ישראל פמ"א [תרמא:] לגבי מצות כבוד אב ואם [שמות כ, יב], וכלשונו: "עדיין יש לחשוב כי אף שאין ראוי שיהיה המציאות הכללי במקרה, אבל מציאות הפרטיים יחשבו שהם במקרה. ודבר זה היו אומרים החוקרים מדעתם על הנמצאים. הודיע לנו כי אף מציאות הפרטיים אינם במקרה כלל, וציונו לכבד את האבות. ואם היו התולדות הפרטים במקרה קרה, אין כאן כבוד אבות" [הובא למעלה פי"ט הערה 6].
(12) פירוש הו"א זו - הואיל ופרעה התעלם מההתראה בשתי הפעמים הראשונות, מוכח שאין ההתראה מועילה אצלו כלל, ושוב אין צורך להתרות בו בפעם השלישית. והריטב"א כתב: "ויש אומרים מפני שכל אדם שחוטא מתרין בו פעם ראשונה ושניה, ובשלישית מכניסין אותו לכיפה [סנהדרין פא:]... ואין מתרין בו" [כדעת היש מפרשים שהביא ביד רמה (שם), ולא כדעת רש"י (שם ד"ה אמר רבינא) שאין צריך להתרות בו שאם יעבור יוכנס לכיפה, אך צריך להתרות בו למלקות. וראה במילואים לתורה שלמה כרך ט סימן יב]. ורבינו בחיי [שמות י, א] כתב: "אם תסתכל בכתובים בכל הפרשיות תמצא כי השתים שהן בהתראה... מכת הכנים אין שם התראה. ומכאן דרשו חז"ל [סנהדרין פא:] מי שלקה ושנה, שוב אין מתרין אותו". וראה להלן הערה 40. ואמרו חכמים [יומא פו:] "כיון שעבר אדם עבירה ושנה בה, הותרה לו. הותרה לו סלקא דעתך, אלא נעשית לו כהיתר". והחזקוני [שמות ח, טו] כתב: "בשתים היה מתרה, ובשלישית מכה בלא התראה. דכיון שחטא אדם ושנה נעשה לו כהיתר, מה תועלת יש בהתראתו מאחר שלא יחזור בו". ובח"א לקידושין פב. [ב, קנב.] כתב: "עבר עבירה ושנה בו הותרה לו, ואי אפשר שיהיה נזהר בזה תמיד, וכאשר נעשה לו שתי פעמים הותרה לו, ושוב אין משגיח". ובגו"א במדבר פ"י אות כג [קמט:] כתב: "עד שנשתרשו בחטא, שחטאו שני פעמים". ובח"א לערכין ל: [ד, קמג:] כתב: "כיון שעבר אדם עבירה ושנה בה וכו'. כי החטא הוא שנוי לאדם, ואין האדם בקלות יוצא מן הסדר. אבל כאשר עבר חטא ושנה בה, הוקבע השנוי. ומה שאמר 'ושנה בה', ידוע דבר זה ממה שאמרו [פסחים סא.] 'שנה עליו הכתוב לעכב'. כי כל שני פעמים לחזק הדבר שיהיה כך קבוע, לא בענין אחר. ודווקא שני פעמים, כי דבר זה ידוע מענין הצורה, שיש לה מדריגה שניה. כי החומר יש לו מדריגה ראשונה, ואין מדריגת החומר מדריגה חזקה, רק מדריגה חלושה. ומדריגה הצורה מדריגה שניה, שהיא חזקה, ואין שנוי לה כלל, כאשר ידוע. ולפיכך אמרו בכל מקום 'שנה עליו הכתוב לעכב'. וכן כאשר עושה שני פעמים, נחשב המעשה ההוא מעשה קבוע, ואין נחשב לעושה שהוא שנוי מן הסדר. ולכך נעשה לו כהיתר, כלומר שאינו יוצא מן הסדר, ויש לך להבין את זה" [ראה למעלה פנ"ו הערה 87, ולהלן פס"ב הערה 109].
(13) פירוש - אם כבר אין צורך להתרות בפרעה במכת כנים [מכה שלישית], כיצד חזר וננער הצורך הזה במכות ערוב ודבר המאוחרות יותר [מכות רביעית וחמישית]. וכן הקשו בהגדת בעלי התוספות.
(14) שהיתה בהן התראה לפרעה [מכות ברד (מכה שביעית), ארבה (מכה שמינית), ומכת בכורות (מכה עשירית)]. וראה להלן הערה 40 בישוב תמיה זו.
(15) היה אמור לעסוק עתה במכות ברד ארבה וחושך [ולא לדלג למכת בכורות]. ובכת"י [שנח] אכן כתב זאת, וכלשונו: "בברד נאמר [שמות ט, יג] 'השכם' גם כן. בארבה נאמר [שמות י, א] 'בא אל פרעה', ובחושך לא נאמר דבר, שהיתה מכה בלא התראה [שמות י, כב]". אך יש להקשות מהמדרש [שמו"ר יב, א], שאמרו שם להדיא שבמכת ברד [שהיא הראשונה בסדרה השלישית] משה בא לביתו של פרעה, ולא פגע בפרעה בדרך, וז"ל: "'כי בפעם הזאת וגו'' [שמות ט, יד (מכת ברד)], למה לא נאמר כאן 'הנה יוצא המימה'. כיון שראה פרעה שבעת שהיה יוצא המימה משה מקדימו בדרך, נמנע שלא לצאת, כדי שלא יפגע בו משה. אמר לו הקב"ה, לך אצלו בהשכמה עד שלא יצא מביתו". הרי במכת ברד משה הגיע לבית פרעה, ולא המתין לו שיפגע בו בדרך. ויל"ע בזה.
(16) פירוש - המכה השלישית שבכל אחת משלש הקבוצות היתה במהלך זהה. וכן עמד על כך רבינו בחיי [שמות י, א], וז"ל: "ואם תסתכל בכתובים בכל הפרשיות תמצא כי השתים שהן בהתראה, באחת יאמר 'התיצב לפני פרעה', ובשניה יאמר 'בא אל פרעה'. התחיל במכת הדם [שמות ז, טו] 'לך אל פרעה בבוקר ונצבת לקראתו על שפת היאור', ובמכת צפרדעים הזכיר [שמות ז, כו] 'בא אל פרעה', מכת הכנים אין שם התראה... במכת הערוב חזר לסידורו הראשון, והזכיר שם [שמות ח, טז] 'השכם בבוקר והתיצב לפני פרעה הנה יוצא המימה', ובמכת הדבר הזכיר [שמות ט, א] 'בא אל פרעה', מכת השחין אין שם התראה. במכת הברד חזר לסידורו הראשון והזכיר שם [שמות ט, יג] 'השכם בבקר והתיצב לפני פרעה', ובמכת הארבה שבכאן הזכיר [שמות י, א] 'בא אל פרעה', מכת חושך אין שם התראה". וכן כתב בספר תולדות יצחק [לה"ר יצחק קארו, דודו של ה"ר יוסף קארו, נדפס לראשונה בשנת רע"ד] שמות י, א.
(17) בכת"י [שנח] הוסיף עוד חילוק, וז"ל: "וכאשר תעיין במכות אלו תמצא עוד חילוק. כי ג' המכות הראשונות דצ"ך היה במטה. שאצל מכת דם כתוב [שמות ז, יז] 'הנה אנכי מכה במטה אשר בידי על המים ונהפכו לדם'. ובצפרדעים נאמר [שמות ח, א] 'נטה את ידך במטה על הנהרות'. ואצל כנים נאמר [שמות ח, יב] 'נטה את מטך והך עפר הארץ וגו''. ובמכות עד"ש לא היה מטה כלל, לא בערוב, ולא בדבר, ולא בשחין, לא הזכיר באחד מהם מטה. אמנם מכות ג' האחרונות חזרו להיות במטה, כי בברד נאמר [שמות ט, כב] 'ויאמר ה' אל משה נטה את ידיך על השמים'. וכתיב במעשה [שם פסוק כג] 'ויט משה את מטהו על השמים'. ובארבה נאמר [שמות י, יב] 'נטה את ידיך על ארץ מצרים בארבה', במעשה כתיב [שם פסוק יג] 'ויט משה את מטהו על ארץ מצרים'. ובחושך כתיב [שמות י, כא] 'נטה ידך על השמים', ובמעשה כתיב [שם פסוק כב] 'ויט משה את ידו על השמים'. ונראה שאף על גב שלא נאמר כאן מטה, במטה היה, שתלמוד הסתום מן המפורש [רש"י בראשית ז, ג], שהרי בברד נאמר בציווי 'נטה ידך', ובמעשה נאמר 'ויט משה את מטהו'. וכן כאן דכתיב 'ויט משה את ידו וגו'' במטה היה. ובצפרדעים כתיב 'נטה את ידך במטה', ובמעשה כתיב 'ויט אהרן את ידו'. לכך נראה ברור כי החושך על ידי מטה היה גם כן, וילמוד סתום מן המפורש" [ראה למעלה פנ"ו הערה 66]. וכן כתבו הראבי"ה [ח"ב עמוד 58] והראב"ן. וראה להלן הערות 40, 87.
(18) לעומת הפסוק [בראשית מד, יב] "ויחפש בגדול החל ובקטן כלה וימצא הגביע באמתחת בנימין". וראה למעלה פל"ד הערה 108, ולהלן הערה 145.
(19) מעין כן כתב למעלה ס"פ נו, ויובא בהערה הבאה. ודע שאין זה מצוי כלל שידבר על עצמו בלשון יחיד ["שכבר אמרתי לך"], ונמצא כן רק במקומות בודדים. ובדרך כלל יאמר כן בלשון רבים ["כבר אמרנו", "כמו שאמרנו", "הארכנו", "כתבנו"]. וכן כתב באלפי מקומות בספריו, ובספר הגבורות לבדו כתב כן כמאתיים חמשים פעם [ראה למעלה פנ"ה הערה 2].
(20) לשונו למעלה ס"פ נו [לאחר ציון 168]: "וכאשר תבין זה תבין למה במכות הראשונות לא היה מחזק לבו, ואילו במכות האחרונות היה הקב"ה מחזק לבו [רש"י שמות ז, ג]. שכל עוד שלא הגיעו המכות למדריגת האדם, שכל ה' מכות הראשונות הם בתחתונים לבד, ולא הגיעו למדריגת האדם, כי מדריגת האדם הוא התחלת העליונים, היה פרעה מחזק לבו מעצמו, וגובר על המכה, עד שחין, שהוא באדם בעצמו. ואף על גב שהכנים היו גם כן באדם, אין זה באדם לגמרי, שהרי הכנים מן הארץ, אבל השחין, התחלתו באדם. ומאז לא היה יכול לעמוד, אם לא היה הקב"ה מחזק לבו נגד חזוק המכות, כי המכות היו מתחזקים עליו יותר ממה שהיו יכולים לעמוד, לכך נגד זה היה הקב"ה מחזק לבו. ומכל שכן במכות אחרונות, שהם עוד יותר ממדריגת האדם, אם לא היה הקב"ה מחזק את לבו, היה שולח את ישראל, לכך הוצרך הקב"ה לחזק את לבו". וראה להלן פנ"ח הערה 7, ופ"ס הערה 6.
(21) לא מצאתי שכתב סברה זו להדיא, אך אם לאו בפירוש איתמר, מכללא איתמר, וכמבואר בהערה הקודמת. ובהמשך הפרק [לאחר ציון 93] כתב: "אין להביא מכה קשה, ואחר כך שאינה קשה כל כך, ולפיכך היו עולים מלמטה למעלה". ובגו"א שמות פ"ט אות ד [קמז.] כתב: "ואני אומר כי פירוש זה [שמכת ברד שקולה כנגד כל המכות] לא יתכן כלל... [ד]איך יתכן שיהיה מביא עליהם מכה שקולה נגד כל המכות, ולא יניח אותם לצאת, ואחר כך יביא עליו מכה שהיא יותר קלה, ויניח אותם לצאת, דבר זה לא יתכן" [הובא למעלה פל"ג הערה 54, ופ"מ הערה 249, וש"נ]. אך יש להעיר על סברה זו ["שאילו התחיל באחרונה היה שולחם מיד"], שכנגד זה הקב"ה היה יכול להכביד לבו כבר מהמכה הראשונה. שהרי גם בחמש מכות אחרונות היה פרעה מוכן לשלחם מיד, אך הקב"ה הכביד את לבו כדי להשאיר את בחירתו בידו, וכמו שכתב למעלה פל"א [תקמ.], וז"ל: "כאשר התחיל לבא המכות האחרונות, שהם מעליונים, דבר שהוא יותר מן כחו של אדם, ובודאי היה משלח את ישראל, לא בשביל שהוא חוזר בתשובה, רק שהמכות כל כך קשות עליו. והקב"ה רוצה שלא יהיה האדם מוכרח במעשיו על ידי מכות, לכך הקב"ה החזיק את לבו נגד זה שהיו המכות באות עליו להכריח שישלח ישראל, כנגד זה החזיק את לבו להכריח אותו שלא ישלח, והיה מכריע אותו לצד אחר. ולפיכך יפה ויפה הוא שהקשה לבבו כנגד המכות שיהיו מכריעות אותו לשלוח, ועכשיו המשקל שוה" [הובא למעלה פנ"ו הערה 175]. ומאי שנא חמש מכות ראשונות [שצריכות להיות באופן שפרעה מעצמו מסרב לשלחם] מחמש מכות אחרונות [שהקב"ה הכביד לב פרעה כדי שלא ישלחם בעל כרחו]. ולמעלה פל"א [תקלח.-תקמה:] ביאר שלשה טעמים להכבדת לבו של פרעה; (א) כנגד חלול ה' שעשה פרעה, יחוייב שהתיקון לזה יהיה קידוש ה'. (ב) הכבדת הלב נועדה לאזן את המשקל, כדי שתשאר הבחירה בידו. (ג) סירובו של פרעה לשלח את ישראל בחמש מכות ראשונות מצדיק את הכבדת לבו בחמש מכות אחרונות. ובשלמא לפי טעמו השלישי שם, ניחא, שאי אפשר שבמכות הראשונות תהיה הכבדת הלב, כי הכבדת הלב באה לעולם כעונש על סירובו לשלחם בחמש מכות ראשונות. אך לפי שני טעמיו הראשונים שם לכאורה אין מניעה כזו. ויל"ע בזה.
(22) לשונו למעלה פל"ד [תרד.]: "כאשר תראה כי העולם, שהוא כולל הכל, נחלק לשלשה חלקים; הארץ, והשמים, ואשר בהם, אלו הם שלשה דברים. ואין ספק כי אשר בהם הוא עיקר המציאות, כי ארץ ושמים אינם נבראים כי אם לאשר בהם, ועיקר העולם הם הנבראים אשר נמצא בהם". והרמב"ם [הלכות יסודי התורה פ"א ה"א] כתב: "כל הנמצאים משמים וארץ ומה שביניהם".
(23) "ממוצע בין שניהם" פירוש החלל הוא בתווך בין הארץ לשמים. ואין כוונתו למדריגה שהיא אמצעית בין שמים וארץ [כפי שראיתי מי שפירש דבריו כאן], שהרי בסמוך יבאר שמכות עד"ש פגעו בשוכנים בחלל העולם, וזה כולל בני אדם ובעלי חיים כאחד. וגם אין כוונתו לחלוקה רוחנית אחרת, שהרי עשרה טפחים הראשונים מן הארץ עד השמים שייכים לרשות הארץ, ומשם ואילך החלל שייך לרשות העליונים, וכמו שאמרו חכמים [סוכה ה.] "מעולם לא ירדה שכינה למטה [למטה מעשרה טפחים], ולא עלו משה ואליהו למרום [למעלה מעשרה טפחים], שנאמר [תהלים קטו, טז] 'השמים שמים לה' והארץ נתן לבני אדם'". נמצא שאין חלל בעל משמעות הלכתית בין השמים והארץ, אלא עד עשרה טפחים הוי רשות תחתונים, ומשם ואילך הוי רשות עליונים. וכן למדנו בהלכות שבת [שבת ק.] "הזורק ארבע אמות בכותל למעלה מעשרה טפחים [כגון שזרק דבלה שמנה ונדבקה בפני כותל למעלה מעשרה טפחים], כזורק באויר [ופטור, שכן למעלה מעשרה טפחים ברשות הרבים הוא מקום פטור]. למטה מעשרה טפחים כזורק בארץ, הזורק בארץ ארבע אמות חייב". ולמעלה פל"ד [תרה:] כתב: "ומכות ברד ארבה חושך על ידי משה, בחלק השמים, והכל נחשב בחלק השמים, גם מה שהיה באויר, כי גם האויר נחשב בחלק של מעלה, ואין נחשב לארץ רק עד עשרה טפחים מן הארץ", ולכך שִיֵּך את מכת ארבה לשמים [בעוד שכאן משייך את מכת ארבה לחלל שבאמצע]. וכן כתב בגו"א דברים פכ"ז אות ט [תכז.], וז"ל: "עד מספר עשרה הוא שייך לתחתונים, כמו שאמרו [סוכה ה.] לא עלה משה ואליהו למעלה מעשרה, ולכך מספר י"א הוא התחלת המספר המתיחס אל עליונים". וכן כתב בתפארת ישראל פנ"ד [תתמא.], נצח ישראל פי"ז [שפח.], ועוד. אלא כוונתו כאן למציאות הנתפסת בעיני אדם; יש חלל [רווח] הנמצא בין ארץ לשמים.
(24) לשונו למעלה פל"ד [תרז:]: "הבהמות והאדם הם בישוב הארץ... שהם בישוב העולם". ובבאר הגולה באר הששי [שדמ:] כתב: "האדם נברא שיהיה בישוב, ושם כח האדם... כי כח האדם הוא בישוב" [ראה למעלה פל"ד הערה 130, ופ"מ הערה 102].
(25) ושלש מכות אלו הן בתחתונים, וכמו שכתב למעלה פנ"ו [לאחר ציון 144]: "המכה הראשונה... היא דם בתחתונים... המכה השנית... צפרדעים, שרץ הבא מן המים בתחתונים... מכה שלישית... כנים, והם שרץ הארץ... שהכנים הם שרץ הארץ בארץ למטה". אמנם למעלה פל"ד [תקצג.] חילק בין מכות דם וצפרדע [שהיו ביאור] למכת כנים [שהיתה בארץ], וכלשונו: "תחילה הודיע לו [לפרעה] כי הוא יתברך המושל בעולם, והתחיל במים שהוא היאור, לפי שרצה להתחיל בדבר שהוא תחת הארץ לגמרי, שהמים הם יותר תחתונים מן הארץ, דכתיב [שמות כ, ד] 'ואשר במים מתחת לארץ', וכתיב [תהלים כד, ב] 'כי הוא על ימים יסדה ועל נהרות יכוננה'. והראה לפרעה שהוא יתברך מושל על זה, ולכך נלקה היאור. וכאשר לא שב, מפני שהיה [פרעה] סובר שמא אין ממשלתו רק בתחתון התחתונים, הביא עליהם הצפרדעים, הם הנבראים שהם דרים במים, והם יותר במעלה מן המים עצמם, כי המים מקום לנבראים שהם בתוכו, ולכך המים הם יותר תחתונים לנבראים שהם בתוך המים, והצפרדעים יותר עליון. ועדיין היה אומר שמא אין ממשלתו יותר, עוד נלקה העפר להיות כנים, וזהו בארץ, כדכתיב [שמות ח, יב] 'והך את עפר הארץ והיה לכנים'". וראה למעלה פ"מ הערה 255. וראה להלן הערה 45.
(26) רש"י [שמות ח, יז] "את הערוב - כל מיני חיות רעות ונחשים ועקרבים בערבוביא". והראב"ע [שם] כתב: "ומלת 'ערוב' חיות רעות מעורבות, כמו אריות זאבים ודובים ונמרים". והרד"ק [ספר השרשים, שורש ערב], כתב: "הם אספסופי החיות ממינים הרבה" [הובא למעלה פנ"ו הערה 156]. וראה להלן הערה 51.
(27) לשונו למעלה פל"ב [תקסג:]: "העפר מגדל כנים". ותוספות שבת יב. [ד"ה שמא] כתבו: "כינה היינו שחורה הקופצת, דכתיב [שמות ח, יב] 'הך את עפר הארץ והיה לכנים', ודרך שחורה הקופצת לצאת מן הארץ". והחזקוני [שמות ח, יב] כתב: "והיה לכנים - הם שקורין פוצי"ש, שדרכם לבא מן העפר מקום תולדותם, כמו שאר מכות, שכל אחת ואחת באה ממקום תולדותה". וראה למעלה פנ"ו הערה 53.
(28) לשונו למעלה פנ"ו [לאחר ציון 148]: "מכה שלישית מן הראשונות כנים [שמות ח, יג], והם שרץ הארץ. ומכה שלישית מן האחרונות ארבה [שמות י, יד], והארבה הוא שרץ העוף, דכתיב [ויקרא יא, כ-כב] 'כל שרץ העוף ההולך על ארבע שקץ הוא לכם, אך את זה תאכלו מכל שרץ העוף את הארבה למינו וכו'', הרי כי אף הטהורים נקראים 'שרץ העוף', וכל שכן הטמאים שנקראים 'שרץ העוף'. ואין הבדל ביניהם, רק שהכנים הם שרץ הארץ בארץ למטה, וארבה שרץ העוף למעלה, מעופף בשמים, שאין הארבה משכנו בארץ, אלא מעופף בשמים, שנאמר [בראשית א, כ] 'ועוף יעופף על פני רקיע השמים'". וראה בסמוך ציון 31.
(29) לשונו למעלה פל"ד [תרז.]: "היה הערוב על ידי חיות, וכן דֶּבר בבהמות". הרי שמכת ערוב נקבעה על פי המכים, ואילו מכת דֶּבר נקבעה על פי המוכים. וראה שם הערות 52, 126, 146 אודות כך. ובדבריו כאן מבואר שהקובע הוא המוכה ולא המכֶּה, ולכך אף אם הכנים יחשבו שהם בחלל העולם, מ"מ הואיל והעפר היה המוכה, לכך מכת כנים משתייכת לתחתונים, ולא לחלל העולם. וראה להלן הערות 70, 108, 195.
(30) שמות ט, כב-כג "ויאמר ה' אל משה נטה את ידך על השמים ויהי ברד בכל ארץ מצרים וגו' ויט משה את מטהו על השמים וה' נתן קולות וברד ותהלך אש ארצה וימטר ה' ברד על ארץ מצרים". ופירש רש"י [שם פסוק כב] "על השמים - לצד השמים". ולמעלה פנ"ו [לאחר ציון 146] כתב: "והמכה השנית מן ה' האחרונות ברד, שהוא מן מים העליונים, שהמטר והברד מן מים עליונים הם, כדאמרינן בפרק קמא דתענית [ט:] ובבראשית רבה בפרשת בראשית [יג, י] שהמטר מן מים העליונים. וכן הברד בודאי מן מים העליונים הם, שאין חילוק בין מטר ובין ברד, שאין ברד רק מטר שנקפא". וראה שם הערה 148 בביאור מדוע למעלה לא הביא את המקראות שמביא כאן. וראה להלן הערה 125.
(31) כמבואר למעלה פנ"ו [לאחר ציון 148], והובא כאן הערה 28. וראה להלן הערה 63.
(32) לשונו למעלה פל"ד [תקצה:]: "אחר כך החושך במאורות, שהם בשמי השמים העליונים". ולהלן [לאחר ציון 67] כתב: "החושך היא מכה למאורות השמים, שלא ישמשו המאורות להם... ואם יקשה, הרי לא היה החושך רק לבני אדם, לא למאורות בעצמם. אין זה קשיא, דסוף סוף החושך הוא לקות המאורות, שלא היו מושלים ומשמשים להם". וראה להלן הערות 68, 70, 135.
(33) לשונו למעלה פנ"ו [לאחר ציון 163]: "המכה החמישית מן האחרונות היא מכת בכורות [שמות יב, כט], נטילת נשמת האדם, שהיא מן עליונים". וראה להלן הערה 181.
(34) לשונו למעלה פל"ד [תקצה:]: "אחר כך החושך במאורות, שהם בשמי השמים העליונים. ואחר כך מכת בכורות, מכה בנשמת האדם, שהוא דבר רוחני, וזה יותר עליון, כי המאורות הם גשמיים, אבל הנשמה היא רוחנית". ולמעלה פל"ד בכת"י [תעה.] כתב: "אין לך דבר שהוא במדריגתו יותר עליון וגבוה רק נשמת האדם. לכך מכות בכורות אחרונה לכל המכות, שהיא יותר במעלה מן השמים, לפי שהשמים הם גשמים, והנשמה אינה גשמית, לכך באה אחרונה" [הובא למעלה פל"ד הערה 144]. ובתפארת ישראל פי"ג [ר:] כתב: "כי האדם... יש לו נשמה שהיא חצובה מתחת כסא כבודו יתברך ממדרגה עליונה" [הובא למעלה פמ"ז הערה 252]. ובנתיב התשובה פ"ב [לח.] כתב: "התחלת האדם מן תחת כסא, כי משם הנשמה חצובה". ובדרוש על התורה [יג:] כתב: "נשמת האדם החצובה מתחת כסא הכבוד, כדאיתא [חגיגה יב:] 'ערבות' שבו נשמות ורוחות... וכסא הכבוד ומלך אל רם ונשא שוכן עליהם. הרי כי הנשמות הם בערבות תחת כסא הכבוד. גם כתיב על נפש הצדיק [ש"א כה, כט] 'והיתה נפש אדוני צרורה בצרור החיים את ה' אלקיך', כדאיתא בשבת [קנב:] נשמותיהם של צדיקים גנוזות תחת כסא הכבוד, שנאמר 'והיתה נפש אדוני צרורה בצרור החיים את ה' אלקיך וגו''. ובודאי מפני שבאו ונבראו הנשמות מתחת כסא הכבוד, שמה הם שבים ללכת". ובח"א לשבת שם [א, פד:] כתב: "ונפשם צרורה בצרור החיים, שאין נפשם נכרתת מצרור הנשמות מן כסא הכבוד, שהוא מקום אשר שם דירת הנשמה של צדיקים". ולכך ברי הוא "שהנשמה יש לה מעלה יותר מן השמים" [לשונו כאן], שהרי היא חצובה מתחת כסא הכבוד.
(35) מעין מה שנאמר [דברים כד, י-יא] "כי תשה ברעך משאת מאומה לא תבא אל ביתו לעבוט עבוטו, בחוץ תעמוד והאיש אשר אתה נושה בו יוציא אליך את העבוט החוצה".
(36) יש להבין מדוע הכאה בלא התראה מורה יותר ממשלה מאשר הכאה עם התראה, הרי בשתיהן המוכה נתון תחת ממשלת המכה, וביד המכה להכותו, ומאי אהני לזה ההתראה. ויש לומר, שכאשר יש התראה, אזי מלֻווה עמה האמירה "אין אני חפץ במכתך, רק שתשמע" [לשונו כאן]. ובאמירה זו מתבאר שההכאה אינה מטרה לעצמה, אלא היא היכי תמצא שהמותרה ישמע לדברי ההתראה. אך כאשר ההכאה נעשית ללא התראה, בזה נראה שההכאה היא מטרה לעצמה [להשתורר על המוכה], ולכך היא מורה יותר על ממשלת המכה על המוכה [ראה להלן הערה 204 בדבריו בכת"י המבארים נקודה זו]. ולמעלה פ"מ [קל:] כתב: "משלו על מצרים על ידי מכות", ושם בהערה 274 נתבאר שהכוונה היא לשליטת משה על המצריים על ידי המכות. ובנצח ישראל פ"מ [תשי.] כתב: "מה שהיה [הקב"ה] נותן ממשלה למשה על פרעה, ממשלה זאת היא עצמה ממשלת השם יתברך". והרמב"ן [שמות יח, סוף פסוק א] כתב: "למשה ולישראל עמו - הנפלאות שעשה למשה, שעשה עמו חסד וטובה שיבא אל פרעה תמיד, ולא יפחד ממנו, ויביא עליו המכות עד שיצאו ממצרים הוא והעם עמו, והוא כמלך עליהם". וראה להלן פ"ס הערה 8.
(37) פירוש - למעלה [לאחר ציון 24] נתבאר שמכות דצ"ך הן בתחתונים.
(38) "שכל אשר היתה מכה יותר עליונה במדריגה, היה המכה גדולה וקשה עליו, כמו שנתבאר למעלה, וכאילו מתחיל מחדש" [לשונו בהמשך]. וראה הערה הבאה.
(39) לשונו למעלה [לאחר ציון 17]: "דע כי כאשר רצה הקב"ה להביא המכות על המצרים, בקטנה התחיל ובגדולה כלה, שכבר אמרתי לך כי התחלת המכות הם למטה במדריגה, שאילו התחיל באחרונה היה שולחם מיד, ולכך התחיל במכה שהיא למטה במדריגה". וראה להלן פ"ס הערה 6.
(40) לכך הטעם שקבע שבמכות דצ"ך תהיה הדרגתיות בממשלת משה על פרעה [במכה ראשונה (דם) משה לא יראה ממשלה על פרעה, ובמכה השניה (צפרדע) יראה ממשלה חלקית, ובמכה השלישית (כנים) יראה ממשלה גמורה] כחו יפה למכות עד"ש, שהואיל ומכות אלו קשות יותר מדצ"ך, לכך אין הן המשך למכות דצ"ך, אלא הן התחלה חדשה, ושוב יש לנהוג בהדרגתיות בממשלת משה על פרעה. ובזה מיישב שאלתו מלמעלה [לאחר ציון 11], שכתב: "ואם אתה אומר שבא כך בשביל ששני פעמים הקב"ה מתרה בהם, ואם לא ישמע בשתי פעמים, מביא עליהם המכה בלא התראה, אם כן כל שכן שלא יהיה מתרה בו במכה רביעית והחמישית, וכל מכות הבאות אחר כך". ומיישב שהעדר ההתראה במכה השלישית אינה מחמת שפרעה הפקיר עצמו לעונש [כמו שפירשו כמה מראשונים, והובא למעלה בהערה 12], אלא שיש כאן הדרגתיות בממשלת משה על פרעה. ובכל פעם שהחלה סדרה חדשה של מכות, כאילו הכל מתחיל מחדש, לכך יש להתחיל בהדרגתיות זו מחדש. ודע שבכת"י [שנח-שנט] האריך מאוד לבאר לפי זה מדוע דצ"ך היה עם מטה, עד"ש ללא מטה, ובא"ח עם מטה [ראה למעלה הערה 17], ונביא בקצירת האומר את לשונו שם: "לפיכך נאמר בג' מכות ראשונות לאהרן 'נטה ידך' למשול על התחתונים, וג' מכות אחרונות על ידי משה, כי המכות האחרונות למשול על העליונים. ודבר זה ומעלה הזאת לא נתנה כי אם למשה רבינו, שהיה נותן לו ממשלה על העליונים... אמנם מכות אמצעיות לא היה כלל בשום מטה, כי המטה לא היה צריך כי אם לפעול במציאות שאין האדם בו, והיינו בתחתונים או בעליונים... אבל המכה שהיה בחלל העולם, לפי ששם ממשלת האדם... לא הוצרך לפעול במטה, כי משה עצמו היה המטה, שכאשר גזר באה המכה ביד. ועוד יש לפרש... כל מציאות העולם קבוע, שהשם יתברך קבע אותו להיות עומדים כך מבלי שנוי. [לכך] כאשר רצה לפעול בם היה צריך לפעול על ידי הכאת מטה... אבל חלל העולם... אין הבריות שהם בחלל העולם קבועות עד שהיה צריך לפעול במטה. ולכך היה פועל בם שלא במטה... המטה לא הוצרך כי אם למציאות הקבועות".
(41) למעלה פל"ד [תרג.], ונקרא "במקומו", כי הוא על פי סדר פרשיות התורה, וכפי שכתב בתחילת פרק זה [לאחר ציון 3]. וז"ל למעלה פל"ד [שם]: "ובמדרש תנחומא [וארא אות יד], עשר מכות הללו, שלש מהם נעשו על ידי אהרן; מכת דם, מכת צפרדעים, מכת כנים. שלש מהם נעשו על ידי משה; מכת ברד, מכת ארבה, מכת חשך. שלש מהם על ידי הקב"ה; מכת ערוב, מכת דבר, מכת בכורות. ואחת על ידי כולם, מכת שחין, שנאמר [שמות ט, ח-ט] 'מלא חפניכם פיח הכבשן וזרקו משה השמימה והיה לאבק על כל ארץ מצרים', וזה עשה הקב"ה שפירש הפיח על כל ארץ מצרים. מכת דם צפרדע כנים היה בארץ על ידי אהרן, ששלט בארץ. מכת ברד ארבה חשך שהיה באויר על ידי משה, שכך שולט משה בארץ ובשמים, עד כאן. וביאור מדרש זה... כי העולם, שהוא כולל הכל, נחלק לשלשה חלקים; הארץ, והשמים, ואשר בהם, אלו הם שלשה דברים. ואין ספק כי אשר בהם הוא עיקר המציאות, כי ארץ ושמים אינם נבראים כי אם לאשר בהם, ועיקר העולם הם הנבראים אשר נמצא בהם. ולפיכך כנגד אלו היו המכות נחלקות; מכות דצ"ך בארץ, והיה על ידי אהרן, שלא היה גדול כמו משה. ומכות ברד ארבה חושך על ידי משה, בחלק השמים... ושלש מכות על ידי הקב"ה, מפני שהם הנבראים שהם בארץ, כמו אדם ובהמה. והיה הערוב על ידי חיות, וכן דֶבר בבהמות, מכת בכורות באדם. כי הבהמות והאדם הם בישוב הארץ, אבל צפרדעים במים, וכן הארבה באויר, אינם בארץ. והקב"ה היה פועל בדבר שהוא עיקר העולם, דהיינו באדם ובבהמה, שהם בישוב העולם... כלל הדבר, כי המכות היו נחלקים על ענין סדר הזה; המטה, והמעלה, ומה שהוא עיקר העולם. ונלקה המטה על ידי אהרן, והמעלה על ידי משה, ומה שהוא באמצע, שהוא עיקר, על ידי הקב"ה... ולכך שלש היו על ידי אהרן, ושלש על ידי משה, ושלש על ידי הקב"ה. ובאחת נשתתפו כלם, כי מכת שחין שהיתה בגוף האדם ובגוף הבהמה שמות ט, ט], ראוי שישתתף בזה משה ואהרן". ושם מאריך בזה עוד. אמנם כאן ביאר לפי זה את חלוקת המכות של דצ"ך עד"ש באח"ב, ואילו למעלה ביאר חלוקה אחרת של המכות; דצ"ך [ע"י אהרן], בא"ח [ע"י משה], עד"ב [ע"י הקב"ה], ושחין [ע"י כלם]. ודברי תורה הם כפשיט יפוצץ סלע, מתחלקים לכמה ניצוצות וטעמים.
(42) פירוש - בכל סדרה של מכות [תחתונים עליונים והחלל שביניהם] היו שלש מכות; דצ"ך, עד"ש, בא"ח, ויבאר שבכל קבוצה של שלש מכות מכה ראשונה היא לקצה אחד, ומכה שניה היא לקצה הפוך, ומכה שלישית היא ממוצעת ביניהן.
(43) בכת"י [שס] כתב משפט זה כך: "כי במספר שלשה יש דבר אחד, ואשר הוא הפכי, ואשר הוא ממוצע בין שניהם". וזהו יסוד נפוץ בספריו. וכגון, למעלה פ"ו [שג:] כתב: "וטעם הדבר שהמשנה [פאה פ"א מ"א] עשתה שלשה חלקים [כיבוד אב ואם, גמילות חסדים, והבאת שלום בין אדם לחבירו]; האחד, כיבוד אב ואם, והוא הטוב והחסד למי שהוא מחויב לו, כמו הכיבוד לאביו ולאמו. וגמילות חסד, שהוא החסד והטוב אשר הוא עושה לאחרים, ואינו מחוייב בדבר, כמו כל גמילות חסדים. והחלק השלישי, הטוב אשר עושה לבריות, והוא אינו חיוב גמור, וגם אינו פטור ממנו, מצד כי שנאוי המחלוקת כלפי השמים, עד שהאדם יש לו להשתדל בענין השלום שלא יהיה מחלוקת בעולם, אבל חיוב גמור אינו. הנה כאן שלשה חלקים; האחד, הוא הטוב אשר יעשה מצד החיוב הגמור. והשני כנגדו, אשר יעשה מצד החסד הגמור, והוא גמילות חסדים. והשלישי, יש בו קצת מחלק הראשון וקצת מחלק השני, והוא הבאת שלום. וכל השלשה הם הטוב אשר הוא עושה לנמצאים". ולמעלה פ"ט [תצו.] כתב: "כי שלשה יש בו ראש וסוף ואמצע. ואברהם שהוא ראשון, נגד ראש, לכך זכה אברהם שיהיה ראש ונשיא ואב המון. וכל אחד מן ג' אבות זכה לדבר מיוחד, למעלה מיוחדת. כי הראש מעלה בפני עצמו, והשני מעלה בפני עצמו, והג' מעלה בעצמו... השלישי נגד האמצעי, שהאמצעי מאחד שני קצוות. ובשביל כך מדת אברהם חסד, ומדת יצחק מדת הדין, זה הפך לזה... ויעקב נגד אמצעי כמו שאמרנו למעלה. לכך מדת יעקב מדת אמת, כי האמת אין לו נטיה לא לימין ולא לשמאל, לכך יעקב הוא נגד האמצעי שאין לו ימין ושמאל, וכל זרע יעקב זרע אמת, שלא היה פסולת בזרעו, אבל אברהם ויצחק היה פסולת בזרעם". ולמעלה פנ"ד [לאחר ציון 281] כתב: "מספר שלש מאות הוא דבר מופלג בחכמה, שיש בו חיות בעבור שיש בו שלישי שהוא אינו קצה, כי השנים כל אחד קצה, ומה שיש בו קצה יש בו סוף, שהוא המיתה, אבל האמצעי הוא שאין לו קצה. והוא סוד 'יעקב אבינו לא מת' [תענית ה:], במה שהוא שלישי לאבות, והוא אמצעי, כאשר ידוע למבינים". ובתפארת ישראל פנ"ה [תתמט:] כתב: "כי אלו שלשה דברים יש בהם שלמות הכל... כי החסד שהוא עושה לו טוב אף על גב שאינו ראוי כלל לזה. והמשפט שהוא מחוייב בכח משפט. ולפיכך דבר שהוא ראוי הוא ממוצע בין החסד ובין המשפט. ומפני כי אלו שלשה הם כוללים כל החלקים, לפי שהם דבר והפכו, והדבר שהוא ממוצע בין שניהם, ולפיכך אלו שלשה הם משלימים גם כן האדם בכל, לפי שאלו שלשתם הם כוללים כל הדרכים". וראה למעלה פ"ו הערה 92, פ"ט הערה 254, פ"מ הערה 29, פנ"ד הערות 282, 283, 284, פנ"ה הערה 88, להלן הערה 79, ועוד.
(44) בכת"י [שס] כתב משפט זה כך: "כי דם, אודם שלו מורה על אש וחמימות, וזה ידוע". ובזוה"ק [ח"ב כ:] אמרו "מקריב קרבנו לאש, שהוא אדום. זורק הדם סביב למזבח, שהוא אדום". ובתורת העולה לרמ"א [ח"ג פי"ג] כתב: "ידוע כי הדם הוא בא מכח חמימות, שהוא חם ולח, הפך טבע המים שהוא קר ולח. ולזה המים מכבין אש, אבל דם הוא מטבע אש, מכח ענין החמימות המשותף לשניהם". ובספר שער השמים [לאבי הרלב"ג] סוף מאמר תשיעי כתב: "הדם הוא חם ולח". וכן מצינו שיש רתיחת הדם, וכמו שאמרו [גיטין נז:] "אשכחיה לדמיה דזכריה דהוה קא מרתח וסליק". והכלי יקר [ויקרא יב, ח] כתב: "ודאי רתיחת הדמים היה סבה לזה, כי המה סבה לכל כעס, וכל כעס מקורו מן הדמים ורתיחתן". ו"רתיחת הדם" היא תולדה מ"טבע אשיית" שיש לדם [הובא למעלה פכ"ז הערה 38]. ורש"י [חולין כח:] כתב: "בשעת שחיטה - שהדם חם ויוצא".
(45) לשונו בבאר הגולה באר החמישי [כב.]: "יש בריה טמאה המתיחס למים, כמו הצפרדע, שהוא במים". וראה למעלה הערה 25. והרי גם כשהוסרה מכת הצפרדעים, עדיין נאמר [שמות ח, ה] "רק ביאור תשארנה", וכתב הראב"ע [שם] "וטעם ביאור תשארנה - כי שם היו בתחלה". ובדרשות המהרי"ט פרשת שמות, דרוש שני, כתב: "ואמר 'רק ביאור תשארנה'... כי לעולם כן היה, כי מקום חיותם ביאורים ובאגמים". ולמעלה פל"ג [תקסח:] כתב: "היאור אל הצפרדעים כמו האדמה לזרע שמוציאה הפרי". ולמעלה פל"ד [תקצג:] כתב: "הצפרדעים הם הנבראים שהם דרים במים". וראה למעלה פל"ב הערות 86, 100, פל"ג הערה 11, פל"ד הערה 49, ופנ"ו הערות 52, 146.
(46) לשונו למעלה פנ"ה [לאחר ציון 76]: "הנה המים והאש הם שני הפכים בפעולתן". ובנצח ישראל פכ"ה [תקלד:] כתב: "האומות נקראו 'מים' בכל מקום, כדכתיב [תהלים יח, יז] 'ימשני ממים רבים'... ונמשלו ישראל בהפך זה, כמו שאמרו ז"ל במסכת ביצה [כה:]... דתיהם של אלו אש. ואין לך שני הפכים יותר מן אש ומים". ובדר"ח פ"ה מט"ז [שצב:] כתב: "במציאות האש לא נמצא כלל דבר שהוא הפך לו, הם המים. וכן במציאות המים אין מציאות לדבר שהוא הפך לו, הוא האש. ולפיכך אי אפשר לשני דברים שהם מחולקים שיעמדו יחד, שאם כן היו שני הפכים בנושא אחד" [ראה למעלה פ"ה הערה 98, פי"ח הערה 84, פכ"ב הערה 77, פכ"ז הערה 5, פ"מ הערה 124, ופנ"ה הערה 77].
(47) לשון הרמב"ם [הלכות שבת פי"א ה"ג]: "מותר להרוג את הכנים בשבת, מפני שהן מן הזיעה" [ולא מזכר ונקבה]. והכלי יקר [שמות ז, יז] כתב: "כנים הבאים מן הזיעה המצויה מתוך התעמלות והתחממות הגוף". ובכת"י [שס] כתב: "כי אין הכינים רק התהוות מן לחות שיש בו קצת חמימות, ואינם בריאה גמורה עד שיהיה נקרא דם שלה דם".
(48) בכת"י [שס] כתב: "לפיכך ענין הכינים שהוא ממוצע בין ענין האש ובין ענין המים, שהם מן לחות חמות. אבל הדם הוא לגמרי מזג מן האש, והצפרדעים יש בהם מזג המים מכל וכל, וכינים כמו ממוצע ביניהם".
(49) בעוד שכאן מעמיד את מכת דם [טבע האש] לעומת מכת צפרדעים [טבע המים], והכנים מורכבים מאש ומים, הרי למעלה פכ"ז [תמג.] ביאר שהדם הוא ממוצע בין אש ומים, וכלשונו: "ועוד אמרו בשמות רבה [ג, יג], ולמה עשה הקב"ה ג' אותות [למשה; נחש, צרעת ודם (שמות ד, ג-ט)] נגד אברהם יצחק ויעקב. ונראה כי אלו ג' אותות הראה להם מדת האבות. כי הנחש יש לו כח אש חם שורף בארס, והיא נמשך ממדת יצחק, שמדתו אש. והצרעת כשלג, דבר זה נמשך ממדת אברהם, שמדתו המים, והשלג הוא המים, וממדתו מכת הצרעת... והדם הוא טבע ממוצע, שיש בו חמימות אש וקצת לחות המים, כי כן מזג הדם, וזהו נגד מדת יעקב, אשר מדתו ממוצע בין אש ומים, כולל שניהם". נמצא שביאר שם שהדם הוא ממוצע בין אש ומים, ואילו כאן ביאר שהדם הוא לקצה של אש. ובעל כרחך לומר שביחס לאש [נחש] ומים [צרעת], הדם הוא ממוצע ביניהם. אך ביחס לכנים וצפרדעים, הדם אינו ממוצע ביניהם, אלא נוטה לצד אש [הובא למעלה פכ"ז הערה 39].
(50) פירוש - גם בשלש מכות אלו תהיה המכה הראשונה [ערוב] לקצה אחד [פועל אינו טבעי], ומכה שניה [דבר] לקצה הפוך [פועל טבעי], ומכה שלישית [שחין] ממוצעת ביניהן [פועל טבעי ולא טבעי].
(51) כמבואר למעלה הערה 26. ומה שהוסיף "הטורפות בשיניהם", כדי להדגיש שיש כאן מעשה בקום ועשה, ולא העדר הנעשה מאיליו. ובח"א לחולין ס: [ד, צח:] השוה בין כח השינים לכח החרב, שכתב: "כי כח השיניים שהם חותכין, כמו חרב" [הובא למעלה פי"ז הערה 102]. וכבר כתב למעלה פנ"ו [לאחר ציון 16] "ויש מכה שהיא... כח פועל לגמרי במקבל... כי החרב הוא כח פועל במקבל המכה, וזה נקרא 'חרב'". וכשם שהחרב מורה על "כח פועל לגמרי במקבל", כך השינים הטורפות מורות כן [ראה להלן הערה 58 שנקודה זו עולה בבירור מדבריו בכת"י]. ונאמר [תהלים קכד, ו] "ברוך ה' שלא נתננו טרף לשניהם". וכן נאמר [איוב כט, יז] "ואשברה מתלעות עול ומשיניו אשליך טרף".
(52) "כל מיני חיות רעות ונחשים ועקרבים בערבוביא, והיו משחיתים בהם" [רש"י שמות ח, יז]. והשחתה היא פעולת הרס ואובדן, להשמיד להרוג ולאבד. והשטן נקרא "שטן המשחית" [ברכות טז:]. ואמרו חכמים [שבת לג.] "בעון שבועת שוא ושבועת שקר וחילול השם וחילול שבת חיה רעה רבה ובהמה כלה ובני אדם מתמעטין והדרכים משתוממין", ובח"א שם [א, כד:] כתב: "יש לך לדעת כי המחלל שמו יתברך... מבטל הכבוד, ובטול הכבוד כאילו ח"ו בטל מציאותו. כי לפי גודל כבודו, הוא מציאתו. ולפיכך המחלל השם הוא מבטל כבודו, ודבר זה נחשב בטול מציאות... ומפני כך חיה רעה רבה, שחיה רעה הוא מחריב המציאות עד שלא נמצא אדם, ובהמה כלה, ובני אדם מתמעטין, והדרכים משתוממין. כל זה מפני כי ראוי שיהיה הכל חרב ושממה מבלי מציאות, משום חלול שיש כאן, שכל חלול הוא חלול כבוד, והוא בטול מציאות". הרי ש"חיה רעה" מורה על בטול המציאות. וראה להלן הערה 166.
(53) בכת"י [שס] הוסיף: "כי הדבר שהוא בלתי טבעי, היינו שאין בו טבע לגמרי... והשחתת חיות הרעות [את] האדם הוא דבר יוצא מן הטבע לגמרי, שמנהגו של עולם אינו שיהיה נשחת האדם בידי החיה".
(54) כי מכת דֶּבֶר היא מיתה, וכמו שכתב למעלה פנ"ו [לאחר ציון 10]: "יש מכה שבאה בלא פעולה במקבל, רק שהשם יתברך מסלק עצמו מן הנמצא, וזהו הנמצא נעדר. ואין כאן פעולה במקבל, רק סלוק מן הנמצא. ומפני כי הדֶּבֶר הוא העדר הנמצא, כי המיתה הוא העדר בלבד, ולפיכך אין המכה הזאת נאמר עליה שהיה פועל בהם המכה, רק כי כל הנמצאים קיומם בו יתברך, וכאשר הוא מסתיר פניו מהם אז יקבלו העדר, והם אינם נמצאים". ומו"ר זצ"ל הוכיח כן מהא שתרגום של דֶּבֶר הוא "מותא" [שמות ט, ג]. וראה למעלה פנ"ו הערות 11, 163.
(55) מה שתלה את טבעיות המיתה ב"נבראים התחתונים", יוסבר על פי יסודו שהשריש שהעולם התחתון הוא העולם הזה שבני אדם חיים בו, והוא עולם ההרכבה, שכל הנמצאים בו מורכבים מחומר וצורה, ויש בו הויה והפסד [כמבואר למעלה הקדמה שניה הערה 56, פי"ז הערה 16, פל"ד הערות 66, 88, פמ"א הערה 45, פנ"א הערות 54, 55, פנ"ב הערה 156, להלן פנ"ח הערה 24, ופס"ב הערה 18]. ולמעלה פכ"ב [רסט:] כתב: "כי המיתה לאדם במה שהוא אדם", ושם הערה 27. ולהלן פס"ד כתב: "המיתה טבעית לבני אדם מצד החומר". והרמב"ן [בראשית ב, יז] כתב: "היה האדם מעותד למיתה מתחלת היצירה מפני היותו מורכב... היתה בו התכה וסבת הויה והפסד". ונאמר [תהלים פט, מט] "מי גבר יחיה ולא יראה מות ימלט נפשו מיד שאול סלה". ובדר"ח פ"ד מכ"ג [תע.] כתב: "המיתה היא באה כסדר עולם". ובהספד [קעח] כתב: "כי האדם מת בטבע, ואין כח הטבע שיהיה האדם חי עוד".
(56) מותר הטבע - מהעודפים של הטבע, כי שחין בא מתוספת דם, וכמבואר למעלה פנ"ו הערה 144.
(57) דוגמה מקבילה לחלוטין לדבריו כאן כתב בביאור דברי הגמרא [מגילה טו:] שבני המן היו שלשים איש; "עשרה מתו, ועשרה נתלו, ועשרה מחזרין על הפתחים". ובאור חדש פ"ה [תתקלא:] כתב בזה"ל: "והיו מתחלקים אלו שלשים לשלשה חלקים... וההעדר הזה נחלק לשלשה חלקים; יש העדר שהוא טבעי, כמו המיתה שהוא בטבע. ויש העדר שהוא בלתי טבעי לגמרי, כמו התליה, שהוא על ידי אדם, והעדר הזה הוא בלתי טבעי. ומה שהיו חוזרים על הפתחים, אינו טבעי ואינו בלתי טבעי; כי בשביל שהיה להם העדר הממון היו חוזרים על הפתחים, שאין דבר זה טבעי לגמרי, כי דרך העולם שיש להם פרנסה. ואינו בלתי טבעי לגמרי, כי הדבר שהוא בלתי טבעי הוא דרך חדוש במעשה, אבל העדר זה נעשה גם כן כאשר אינו עושה דבר, ואינו מרויח. ולכך דבר זה אינו בלתי טבעי לגמרי, ואינו טבעי גם כן, רק הוא כמו ממוצע בין שניהם. ורצה לומר כי כל מיני העדר היו שולטין בהמן". עמוד והבט כיצד שלשה סוגי ההעדר ששלטו בבני המן [נתלו, מתו, ומחזרין על הפתחים] מקבילים לגמרי למכות ערוב, דֶּבֶר, ושחין.
(58) אולי כתב תיבת "ישר" על פי הפסוק [קהלת ז, כט] "אשר עשה האלקים את האדם ישר והמה בקשו חשבנות רבים", והאדם נולד עם טבע מאוזן, ללא תוספת דם. ובנתיב הצדק ר"פ ג [ב, קמא.] ביאר את היושר שיש בטבע.
(59) לכאורה זהו טעם שני מדוע שחין הוא ממוצע בין טבעי ללא טבעי; לטעמו הראשון זהו משום ש"מותר הטבע" הוא חריגה מהטבע, אך עדיין משתייך לטבע. ואילו לטעמו השני זהו משום שהשחין נעשה בדרך הטבע, אך אינו ראוי שימצא עם האדם. ויל"ע בזה.
(60) בכת"י [שס] הוסיף הסבר שני להורות כיצד המכות עד"ש הן דבר והיפוכו והממוצע ביניהן; בעוד שהסברו הראשון הולך סביב הציר של לא טבעי [ערוב], טבעי [דֶּבֶר], והממוצע ביניהן [שחין], הרי הסברו השני הולך סביב הציר של פועל [ערוב], אינו פועל [דֶּבֶר], והממוצע ביניהן [שחין], וכלשונו: "אמנם כאשר תבין מה שאמרנו למעלה [ר"פ נו (לאחר ציון 10)], כי הדֶּבֶר והחרב הם שני דברים הפכים... כי הדֶּבֶר מכה מצד ההעדר, והחרב היא מכה מצד פועל נוסף, היפך ההעדר שהוא אינו פועל, תבין מעצמך גם כן ענין הערוב, שהוא השחתה על ידי פועל. כי אין חילוק בין ערוב ובין חרב בענין זה, כמו שהחרב הוא פועל נוסף, גם כן החיה שטורפת בשיניה הוא פועל נוסף, ואין הבדל ביניהם [ולמעלה הערה 51 נתבאר שכח הפעולה של השינים מקביל לגמרי לחרב]. והשחין הוא דבר ממוצע בין שניהם, כי אינו פועל לגמרי כמו החיה שהיא טורפת בשיניה, ועושה פועל גמור משחית, ואינו גם כן מבלי פועל כלל, שהשחין מצד שהוא דבק באדם, הוא פועל באדם. הנה יש בו צד פעולה לשחין מצד מה, והנה הוא דומה לחיה. ובצד אשר אינו פועל גמור, כי אינו פועל לגמרי באדם, רק שנמשך ממנו פעולה לאדם, לא כמו החיה שהיא פועלת באדם בעצם, ובזה הצד יבוא השחין ממוצע בין הדֶּבֶר ובין החרב, ותבין דבר זה, וכמו שנתבאר למעלה אצל 'ובמורא גדול' זו גילוי שכינה, שזהו ענין זה בעצמו. ותמצא כי שני הפירושים אמת בלי ספק".
(61) גם בשלש מכות אלו תהיה המכה הראשונה [ברד] לקצה אחד [מלמעלה למטה], ומכה שניה [ארבה] לקצה הפוך [מלמטה למעלה], ומכה שלישית [חושך] ממוצעת ביניהן [תנועה סבובית].
(62) לכאורה מה שהברד יורד מלמעלה למטה אינו תלוי בכבידות הברד, אלא משום שהוא כמו מטר הבא מהמים העליונים, וכפי שכתב למעלה פנ"ו [לאחר ציון 146]: "ברד הוא מן מים העליונים, שהמטר והברד מן מים עליונים הם, כדאמרינן בפרק קמא דתענית [ט:] ובבראשית רבה בפרשת בראשית [יג, י] שהמטר מן מים העליונים. וכן הברד בודאי מן מים העליונים הם, שאין חילוק בין מטר ובין ברד, שאין ברד רק מטר שנקפא". וכמו שאין אומרים שהמטר יורד מן השמים לארץ מחמת כבידות המים, כך לכאורה אין לומר בנוגע לברד. ואולי יש לומר שכתב כן לעומת מה שיכתוב מיד בהמשך ש"העוף לקלות תנועתו להפך, מעופף מלמטה למעלה לצד השמים". ועדיין צ"ע. ובאמת בכת"י [שסא] לא הזכיר כלל את כבידות הברד, שכתב: "כי הברד מן השמים יורד מן מעלה למטה, והעוף עיקר תנועתו להיפך, מלמטה למעלה".
(63) כי הארבה הוא מין עוף, וכמו שכתב למעלה פל"ד [תקצד:]: "הארבה הוא יותר עליון, לפי שהארבה הוא עוף, והוא יעופף על פני הרקיע השמים, והוא הרקיע האוירי, כאשר ידוע... והשמים הם משכן לעופות, דכתיב [בראשית א, כ] 'עוף יעופף על פני רקיע השמים', ונאמר [בראשית א, ל] 'ועוף השמים'" [ראה הערה הבאה]. ולמעלה פנ"ו [לאחר ציון 149] כתב: "הארבה הוא שרץ העוף, דכתיב [ויקרא יא, כ-כב] 'כל שרץ העוף ההולך על ארבע שקץ הוא לכם, אך את זה תאכלו מכל שרץ העוף את הארבה למינו וכו''... ארבה שרץ העוף למעלה, מעופף בשמים, שאין הארבה משכנו בארץ, אלא מעופף בשמים, שנאמר [בראשית א, כ] 'ועוף יעופף על פני רקיע השמים'". ובפרק זה למעלה [לאחר ציון 30] כתב: "הארבה הוא עוף יעופף ברקיע השמים".
(64) לשונו למעלה פי"ט [רז:]: "הצפור יש לו דקות וטוב החומר, שהרי לדקות החומר שבו פורח באויר". ורש"י [בראשית טו, י] כתב: "האומות נמשלו לפרים ואילים ושעירים... וישראל נמשלו לבני יונה". והגו"א שם אות טו [רס:] כתב: "מה שהאומות נמשלו לבהמות... כי הבהמות יש להם גוף עב וגס, וכזה הם האומות. והעוף יש לו חומר דק, ולפיכך הם פורחים באויר. ולפיכך ישראל נמשלים בהם, שגם אין להם חומר גס ועב". ובבאר הגולה באר החמישי [לו.] כתב: "כל עוף אין בו כבידות חמרי גשמי, רק הוא מיוחס אל הרוחני, שהרי הוא פורח באויר, ונקרא 'עוף השמים' [בראשית א, ל], ודבר זה בארנו במקומות הרבה". וכן כתב למעלה פל"ד [תקצה:], והובא בהערה הקודמת. ובנצח ישראל פי"ד [שמט.] כתב: "כי העוף אינו כל כך חומרי, שאין לו עבות החומר, שאילו היה בעל חומר לא היה פורח באויר, שהרי מעכב עליו כבידות החומרי. אבל אין העוף כל כך חמרי, ודבר זה בארנו בכמה מקומות". ושם פמ"ב [תשלד:] הביא ראיה מהבטוי "עוף השמים" להורות על רוחניותו של העוף. ושם ס"פ נא [תתכד:] כתב: "ידוע לכל שהעוף פורח באויר מפני קלות החומר שיש לו, ואינו מונע לעוף לעלות למעלה. וכן ישראל יהיו דומים לעוף, שיהיה להם חומר זך, עד שלא יהיה להם מעכב ומונע מן כבידות החומר לעלות ולקנות המדריגה הקדושה". ובח"א לב"ב עג: [ג, צד.] כתב: "כל עוף אין בו כבידות חמרי, שהרי הוא פורח באויר". ובח"א לחולין סג. [ד, צח:] כתב: "כי העוף הוא פורח באויר השמים... שהם פורחים באויר בשביל שהם קלי הטבע, ואין להם עבות החמרי" [ראה למעלה פט"ו הערה 137, פי"ח הערה 151, פי"ט הערה 218, פל"ד הערה 64, פנ"ו הערה 152, ולהלן פ"ס הערה 44]. ודמות ראיה ליסוד זה [שקלות העוף מאפשרת את פריחתו באויר] יש להביא מנשר, שהוא עף גבוה יותר מכל העופות [רש"י שמות יט, ד], ודוקא לגבי הנשר מצינו הרבה פעמים לשון "קל", כמו [ש"ב א, כג] "מנשרים קלו", [ירמיה ד, יג] "קלו מנשרים סוסיו", [איכה ד, יט] "קלים היו רודפינו מנשרי שמים". ובלשון חכמים [אבות פ"ה מ"כ] "הוי קל כנשר". וזה מורה באצבע שיכולת העפיפה של העופות היא תולדה מקלות העוף, ולכך הנשר שניחון ביכולת עפיפה גדולה יותר מכל העופות, בהכרח שהוא קל יותר מכל העופות. וכן כתב הרד"ק [ירמיה ד, יג] להדיא, וז"ל: "קלו מנשרים - כי הנשר קל לעוף משאר עופות, ועף בגובה האויר יותר מכלם".
(65) מלשון שמגביה עצמו, וכמו שמפרש.
(66) לפנינו לשון רש"י הוא "ותועפות ראם - עפיפת גובה". ובכת"י [שסא] הוסיף: "אף כי עוף תנועתו מלמעלה למטה גם כן, אין אנו מדברים רק מדבר זה, שטבע העוף לעלות ולהגביה למעלה... ועוד כאשר תבין כי העוף אשר יש לו ב' תנועות אלו, תנועת המטה כאשר מתנועע למטה, וזאת התנועה יש לו מפני שתנועה זאת הוא לכל בעלי חיים מתנועעים למטה. אמנם במה שהעוף מיוחד ונבדל מן שאר בעלי חיים היא התנועה למעלה, שלא נמצאת בכל שאר בעלי חיים. נמצא התנועה שמיוחד בו מה שלא תמצא בכל שאר בעלי חיים הוא התנועה למעלה". ודברים אלו יוטעמו על פי דברי הפחד יצחק חנוכה [תחילת מאמר ה], שכתב: "בודאי ששמו של דבר מתיחס הוא אל המיוחד שבו, ולא אל המשותף שבו. וכבר הזכרנו דבריו של המהר"ל [בחידושי ההלכות שלו למסכת שבת] שביאר את פתיחת מסכת שבת [ב.] במלאכת הוצאה, דהוא משום דאין מלאכת הוצאה נוהגת ביום טוב. והכוונה היא כנ"ל, שהשם 'שבת' מתיחס הוא יותר אל המיוחד שבו, שהוא מלאכת הוצאה, מאשר אל שאר המלאכות, אשר בהן הוא משתתף עם המקראי קודש בכלל" וקודם לכן, בתחילת מאמר ג כתב: "סברת דבריו של המהר"ל היא כי הגילוי המובהק של תוכן ענינו של כל מועד הוא דוקא במקום המיוחד לו לבדו" [הובא למעלה פכ"ה הערה 90, פכ"ט הערה 104, פל"ז הערה 46, ופמ"ד הערה 46]. והוא הדין לדידן; המיוחד בעוף היא יכולתו להגביה עצמו, דבר שאינו נמצא בשאר בעלי חיים, ולכך העוף נקרא על שם המיוחד שבו, ולא על שם המשותף שבו.
(67) הנה בפשטות נקרא "עוף" משום שהוא מעופף ועף באויר [כן כתב הטור הארוך (בראשית א, כ)]. אך המהר"ל מבאר שלשון "מעופף" ו"עף" גופא הן לשונות הגבהה. וצרף לכאן שאמרו חכמים [חגיגה יג:] "מלך שבעופות נשר". ורבינו בחיי [בראשית ב, יט] כתב: "הנשר מלך שבעופות, ועפיפתו גבוה מכל עוף וכמו שידוע". ולפי דברי המהר"ל דבר זה מחוור היטב, שזה שהנשר עף גבוה יותר מכל העופות אינה מעלה צדדית של הנשר, אלא זו מעלה הקשורה בעצם למהות העוף, שנקרא ע"ש יכולת ההגבהה שלו. והואיל ואין עוף המגביה יותר מנשר [רש"י שמות יט, ד], לכך דין הוא שהעוף המעופף הכי גבוה יקרא "מלך העופות".
(68) כמבואר למעלה הערה 32, וראה להלן הערות 70, 135.
(69) כמו שנאמר [קהלת א, ה] "וזרח השמש ובא השמש ואל מקומו שואף זורח הוא שם", וכתב רש"י [דברים ל, יט] "שמא לא עלה גלגל חמה מן המזרח והאיר לכל העולם, כענין שנאמר 'וזרח השמש ובא השמש'". ולשון חכמים הוא [יומא כ:] "גלגל חמה". ורש"י [פסחים יב:] כתב: "לפי שגלגל חמה שחמה סובבת בו, עגול הוא". ובכת"י [שסא] האריך יותר בנקודה זו, וז"ל: "אמנם החושך למאורות הוא ממוצע בין התנועות, כי יש להם תנועה הסיבובית, ותנועה הסיבובית הוא ממוצע בין ב' התנועות, אשר התנועה האחת היא מלמעלה למטה, והתנועה השנית היא מלמטה למעלה, ותנועה סיבובית היא ממוצע. ודבר זה שהתנועה הסיבובית היא ממוצע בין התנועות השתים הוא על דרך זה; כי התנועה מן המטה אל המעלה היא תנועה התחלפות המקום מן המטה אל המעלה. והתנועה מן המעלה אל המטה [היא] התחלפות המקום מן המעלה אל המטה. אמנם התנועה הסיבובית אין בה חלוף המקומות מן מקום אל מקום, [רק] נשאר על מקומה מתנועע בסבוב. נמצא התנועה הסיבובית למעלה ולמטה מתנועע בסבוב, ודבר זה מבואר למעיינים בדברים אלו. ועוד הרי המאורות יש בהם תנועה מן המעלה אל המטה, שמן הגובה מתנועעים למטה, וחוזרים לעלות. ויש בהם מן התנועה מן המטה אל המעלה ומן המעלה אל המטה, לכך החושך שהיה למאורות ממוצע בין שניהם, כי יש בהם קצת תנועה למעלה, וקצת תנועה למטה. אף על גב שאין התנועה סיבובית נחשב תנועה לגמרי למעלה, וג"כ אינה תנועה לגמרי אל המטה, מכל מקום זה היה צד מה תנועה אל המעלה, וצד מה התנועה אל המטה".
(70) יש להבין, ששאלה זו כבר היה יכול להקשות למעלה פל"ד [תקצה:], שכתב: "ואחר כך החושך במאורות, שהם בשמי השמים העליונים". ובפרק זה גופא [למעלה לאחר ציון 29] כתב: "שלש אחרונות הם בשמים; כי הברד מן השמים, כדכתיב בקרא. והארבה הוא עוף יעופף ברקיע השמים. והחושך, שלא ישמש למצרים מאורות השמים. הרי הם שלשה מכות אחרונות בשמים". והיה יכול להקשות כבר שם מדוע מכת חושך היא בשמים, "הרי לא היה החושך רק לבני אדם, לא למאורות בעצמם". ומה ראה להמתין עד כאן כדי לשאול שאלה זו. ויש לומר, שכאן מודגש יותר שאיירי בתנועה של גופי המאורות עצמם, שכתב: "החושך היא מכה למאורות השמים... והם מתנועעים תנועה סבובית, שהיא תנועה למעלה ולמטה, שהרי המאורות עולים ויורדים". והואיל ומדובר בגופי המאורות עצמם, יש יותר מקום לשאול "הרי לא היה החושך רק לבני אדם, לא למאורות בעצמם". מה שאין כן בשני המקומות שהובאו מלמעלה, שם איירי רק בציון מקומם, שמקום המאורות הוא בעליונים. ואף על פי שהמוּכה הוא בתחתונים, מ"מ המכֶּה הוא בעליונים, וטיב המַכָּה יכול להקבע על ידי המכֶּה או המוּכה, וכמבואר למעלה הערה 29. וראה למעלה פנ"ו הערה 154.
(71) כמו שנאמר [בראשית א, טז] "ויעש אלקים את שני המאורות הגדולים את המאור הגדול לממשלת היום ואת המאור הקטן לממשלת הלילה וגו'". וקודם לכן [שם פסוק טו] נאמר "והיו למאורות ברקיע השמים להאיר על הארץ וגו'", ופירש רש"י [שם] "והיו למאורות - עוד זאת ישמשו שיאירו לעולם". הרי המאורות "מושלים ומשמשים להם". ולמעלה פמ"ד [רסט.] כתב: "כל הנבראים נבראו לשמש זולתם מן הנמצאים... המאורות... כתיב [בראשית א, יז] 'ויתן אותם ברקיע השמים להאיר על הארץ'". אך כאשר אורם של המאורות אינו מגיע לבני אדם, בכך ניטל מהם ממשלתם ושימושם. ומעין כן כתב החזקוני [בראשית א, טז] "לממשלת היום - על הפירות כדי לבשלם. לממשלת הלילה - כדי לצנן שלא יתליעו. אבל באור שנברא ביום ראשון אין לשון ממשלה נופל בו, שהרי אינו מושל לעשות פירות". הרי ממשלת המאורות תלויה בפעולתם על הארץ.
(72) רש"י [שמות ט, יד] "את כל מגפתי - למדנו מכאן שמכת בכורות שקולה כנגד כל המכות". ולמעלה פל"ג [תקעה:] כתב: "מכת בכורות שקולה כנגד כל המכות... דסתמא אותה מכה שעל ידה יצאו היא הקשה ביותר". ולמעלה פנ"א [לאחר ציון 81] כתב: "מכת בכורות... היא שקולה נגד כל המכות". ובגו"א שמות פ"ט אות ד [קמז:] כתב: "בפעם הזאת אני שולח לך מכה קשה שהיא שקולה נגד כל המכות, והיא מכות בכורות". וראה למעלה פל"ג הערות 52, 54, פל"ד הערה 158, פל"ו הערה 60, פל"ז הערות 35, 99, פ"מ הערה 249, פנ"א הערה 84, פנ"ו הערה 5, ולהלן הערה 138. וכאן מוסיף ש"מכת בכורות עומדת בפני עצמה, שקולה נגד כל המכות", שמחמת שמ"ב שקולה נגד כל המכות, לכך היא עומדת בפני עצמה, כי לא תמצא דבר שהוא שקול נגד הכל נכלל עם הכל. ובתפארת ישראל פ"ד [פד.] כתב: "האדם מציאות נבדל לעצמו, שקול נגד הכל". ואמרו חכמים [סנהדרין קג:] "שקולה נשמתו של צדיק אחד כנגד כל העולם", וכתב לבאר זאת בח"א שם [ג, רמ.] בזה"ל: "פירוש דבר זה מפני שהעולם הזה הוא גשמי, ונשמת הצדיק נבדל, שקול הצדיק כמו כל העולם, שלא תמצא דבר זה בכל העולם... כי העולם הזה הוא גשמי, ונשמת הצדיק נבדל". ובח"א לשבת ל: [א, יג:] כתב: "כל דבר שהוא תוך הכלל, הוא חלק הכלל, ואין [ה]חלק הוא הכל. אבל אותו שנבדל מן הכלל, אינו נכלל בתוך הכלל, ולכך הוא שקול כמו הכל, בעבור שהוא בפני עצמו כמו הכל" [הובא למעלה פט"ז הערה 49].
(73) כמו שנאמר [תהלים עח, נא] "ויך כל בכור במצרים ראשית אונים באהלי חם". וכן נאמר [תהלים קה, לו] "ויך כל בכור בארצם ראשית לכל אונם". ויעקב אבינו אמר [בראשית מט, ג] "ראובן בכורי אתה כחי וראשית אוני וגו'". וראה להלן ציון 136, ופנ"ט הערה 60.
(74) לשונו למעלה פל"ז [תשיב.]: "זאת המכה [בכורות] שקולה כנגד הכל, כי הבכור נקרא 'ראשית' [בראשית מט, ג], והראשית במה שהוא ראשית הדבר הוא שקול נגד הכל, כי הראשית הוא התחלה אל הכל, ומאחר שהוא התחלה אל הכל נחשב כמו הכל". ובכת"י [שסא] כתב: "המכה העשירית מכת בכורות עומדת בפני עצמה, שקולה נגד כל המכות, מפני שהיא מכה לבכורות, שנקראים 'ראשית אונם'. שכל דבר ראשית שקול נגד כל המכות. וידוע הוא דבר זה כי הראשית שקול נגד הכל, כמו הראש בבעל חי שקול נגד כל אברי האדם. וזה ידוע מדברי רז"ל שאמרו בעובר הנולד [חולין סח., נדה כט.] 'יצא ראשו הרי הוא כילוד דמי'. וזה מפני כי הראש... שקול נגד כל איברים. ובשאר איברים לא נחשב ילוד עד שיצא רובו [שם], ובראש בלבד נחשב כילוד דמי, שמזה תבין כי הראש הוא שקול נגד כל החי. וענין דבר זה הוא מבואר לחכמים, כי הראשית הוא שקול נגד הכל. ולפיכך המכה שהיתה בבכורות, שהם ראשית, והיתה המכה בראשית שלהם, שקול נגד כל המכות. וזה שאמרו כי שקול מכת בכורות נגד כל המכות" [הובא למעלה פל"ז הערה 103]. וכן כתב בקיצור למעלה בכת"י פל"ז [תצא:]. ובדר"ח פ"ג מ"ד [קלא:] כתב: "כי אדם הראשון הוא כמו מין האדם בכלל, שנקרא 'אדם' על שם שהוא כולל כל מין האדם. כי ההתחלה שהיא התחלה לדבר, עומדת במקום הכל, והוא דומה כמו שורש האילן". ובקהלת יעקב, ערך עמלק [א], כתב: "הנה עמלק כולל כל האומות, וזה שאמר [במדבר כד, כ] 'ראשית גוים עמלק', כי ראשית היא כולל האחרים, כמו ראש השנה כולל כל השנה. והוא שורש לד' מלכים, ועל כן 'בבל' [34] 'ומדי' [60] 'ויון' [72] 'ואדום' [57] וט"ז אותיות, והכולל, גימטריא 'עמלק' [240]... עמלק כולל ארבע מלכיות, וזהו 'ראשית גוים עמלק', כי הראשית כולל הכל, כענין הבכור ואח הגדול שכולל כל האחין" [ראה למעלה פ"ח הערה 215, פכ"ד הערה 40, פל"ז הערה 102, פנ"ה הערה 82, להלן הערות 138, 140, פנ"ט הערה 62, ופס"א הערה 127].
(75) כפי שהקשה למעלה [לאחר ציון 9]. ולמעלה [לאחר ציון 34] ישב שאלה זו בהדרגתיות של ממשלת משה על פרעה, שרק במכה השלישית "היה מכה אותו בלא התראה לגמרי, וזה יותר ממשלה עליו להכותו כך בלא התראה" [לשונו למעלה לפני ציון 36]. ומעתה יבאר הסבר שני; הואיל והמכה השלישית היא ממוצעת בין שתי המכות שקדמו לה, נמצא שאין בה דבר חדש, ולכך אין צורך התראה נוספת.
(76) כמבואר למעלה [לאחר ציון 43].
(77) היא מכת כנים, וכמו שכתב למעלה [לאחר ציון 46]: "השלישי אשר הוא בין שניהם הוא כנים, כי אינם רק מזג שהוא מן לחות וחמימות, שמזה גדלים הכנים, כי אין הכנים רק מן לחות שיש בו קצת חמימות. ולפיכך ענין הכנים ממוצע בין ענין האש ובין ענין המים".
(78) כפי שכתב למעלה [לאחר ציון 41]: "ועוד דע שהיו המכות תמיד משולשות, והוא ענין נפלא יותר מזה, וזה כי כאשר היו שלש מכות הראשונות בתחתונים, אין התחתונים מין אחד לגמרי, עד שתאמר שכאשר היתה המכה במין אחד כבר היתה בתחתונים. אבל התחתונים הם חלוקים זה מזה, עד שמפני זה היו המכות שלשה. כי במספר שלשה יש שתי הקצוות, והממוצע בין שניהם".
(79) לשונו למעלה [לפני ציון 43]: "כי במספר שלשה יש שתי הקצוות והממוצע בין שניהם". וראה שם הערה 43, כי הוא יסוד נפוץ בספריו.
(80) לשונו בנצח ישראל פמ"ד [תשנב:]: "כי בודאי יעקב הוא דבק באחדות השם יתברך לגמרי, כי מדריגת יעקב בין אברהם ובין יצחק, והוא פנימי נסתר, לכך יעקב דבק באחדותו לגמרי". וקודם לכן כתב שם [תשנא.]: "יעקב ראוי לגלות הקץ שלעתיד [פסחים נו.], כי הקץ לעתיד הוא סתום ונעלם מאוד, ויעקב מעלתו ומדריגתו עד המדריגה שהוא נעלם ונסתר, כמו שידוע ממדריגת יעקב. ולכך אפשר לו לגלות הקץ, אף שהוא נסתר ונעלם". ונאמר [שמות כו, כו-כח] "ועשית בריחים עצי שיטים חמשה לקרשי צלע המשכן האחד, וחמשה בריחים לקרשי צלע המשכן השנית וחמשה בריחים לקרשי צלע המשכן לירכתים ימה, והבריח התיכון בתוך הקרשים מבריח מן הקצה אל הקצה". ובגו"א בראשית פכ"ח אות יז [סג:] כתב: "מפני כי ידעו רז"ל במעלת יעקב כאשר הוא שורש החבור והתאחדות, והנה הוא דומה יעקב ל'בריח התיכון המבריח מן הקצה אל הקצה' לעשות הכל אחד. והוא שרמזו רז"ל [תנחומא תרומה אות ט] הבריח התיכון ירד עם יעקב למצרים. ולפיכך מעלת יעקב הוא התאחדות באחדות... כי יעקב קדוש נבדל במעלתו, והנבדל הוא אחד בודאי, לפי שהוא שכל בלבד". ובגו"א שמות פכ"ה אות י [רסה.] כתב: "כי יעקב היה הבריח התיכון, והוא מחזיק את הכל... שהוא מאחד את כל ישראל, כאשר התבאר שנעשו האבנים אחד תחת ראשו [רש"י בראשית כח, יא]". והבריח התיכון הוא הבריח היחידי הנמצא "בתוך הקרשים", לעומת שני הבריחים האחרים, שהם מחוץ לבריחים. וזה מורה באצבע ש"השלישי בעבור שהוא לעולם ממוצע בין השנים, והוא פנימי". וראה למעלה פ"ט הערה 257, ופי"ג הערה 46. ושמעתי לבאר שהאבות הם כנגד חג"ת, ושורש חג"ת במוחין הוא חב"ד, והדעת היא הגלוי של הכתר. והשל"ה [תולדות האדם בית ה (כו)] כתב: "כי נודע ששלושה קוין הם; קו החסד, קו הדין, קו הרחמים. קו הרחמים הוא תפארת, ממוזג וכולל כל הקוים... על כן 'ו' [שבשם הויה] שהוא קו, הוא תפארת. והוא הקו הגדול ההולך מעלה בסוד הדעת, עד הכתר, שהוא רום המעלות, בסוד נחלת יעקב, נחלה בלי מצרים [שבת קיח.], כנודע יעקב מרכבה לתפארת. מה שאין כן קו החסד, אינו אלא עד החכמה. וקו הדין עד הבינה". ובקהלת יעקב [ערך במתי ארץ] כתב: "'והאכלתיך נחלת יעקב אביך' [ישעיה נח, יד], שהוא סוד הדעת שעולה עד הכתר". ובח"א לב"מ פד. [ג, לה.] כתב: "שהיה ליוסף כח אמצעי, שהאמצעי בסתר, ושני קצוות מבחוץ, ודבר זה ירש מן יעקב... וידוע כי יעקב היה לו מדת האמצעי בין אברהם ובין יצחק, ומפני זה כאשר נמשך כח זה ליוסף היה לו כח פנימי נסתר בין י"ב שבטים".
(81) כי הדיבור מגלה את הפנימיות, וכמו שכתב בתפארת ישראל פט"ו [רלב:]: "כי ראוי להעלים את השם, כי יש לשם המיוחד מדריגה נעלמת וצפונה. ומי שהוגה השם באותיותיו, יוצא מן מדריגה הנעלמת והצפונה. ולכך אין לו עולם הבא [סנהדרין צ.], כי העולם הבא יש לו מדריגה נעלמת וצפונה". ובגו"א שמות פ"ב אות כג [לו.] כתב: "תדע ותשכיל כי באומות יש להם מדריגה גלויה וחיצונית, ולישראל מדריגה פנימית עליונה. ודבר זה רמזו ז"ל בפרק הזרוע והלחיים [חולין קלג:], שאמרו סתם גוי מרבה דברים... שמדריגתו של גוי מדריגה חיצונה, ואינה פנימית נעלמת. לכך תמיד מדבר, ואין לו רוח פנימי. ומזה הטעם תבין מה שהנשים יש להם רבוי דברים [קידושין מט:], בשביל מדריגתם השפלה התחתונה והגלויה שלהם". ובנתיב הצניעות ס"פ א [ב, קו:] כתב: "ומפני כך אמרו [קידושין מט:] עשרה קבין שיחה ירדו לעולם, ט' נטלו נשים. וכל זה מפני שהדבור מוציא הכל אל הגלוי, וזה שייך באשה, שאין לה מעלה העליונה הנסתרת". ובח"א לקידושין מט. [ב, קמז.] כתב: "כל אשר יש לו מדריגה עליונה יותר פנימי ולא חיצוני... אינו מרבה דברים, כמו הכסיל שהוא מרבה דברים. כי החכמה מדרגתה עליונה פנימית, ולכך החכם אינו מרבה דברים. אבל הכסיל שאין בו החכמה הפנימית, מרבה דברים" [הובא למעלה פי"ח הערה 156. וראה להלן פ"ס הערות 284, 432].
(82) "מסברת הלב" מורה על דברים בלתי ברורים, וסברות רחוקות. ובתפארת ישראל פ"ו [קה.] כתב "למדת כי הטעמים האלו שהם סברת הלב, כאילו מצות התורה האלקיות כספר המדות בלבד, אין בו ממש". ובגו"א שמות פט"ו אות ל [שיג.] כתב: "אמנם עם כל זה דבריו [של רש"י] תמוהים, שהיה לו לפרש הכתוב כמו שפרשו חכמים, ולא לעשות פירוש מסברת הלב, שכאשר אדם יתבונן במחלוקת החכמים במכילתא או במה שנזכר בגמרא יש טעם נפלא ועמוק מאד למה בחרו באלו, והכל בחכמה ובהשכל". ובכת"י [שסב] כתב "מסברת הכרס".
(83) מהקשר הדברים משמע ש"ליתן ציור לדבר" הוא המשך ל"סברת הלב" [לעומת דברים ברורים]. והכוונה שזה ציור דומה לדבר עצמו, אך אינו עצם הדבר. וכן הרלב"ג [משלי א, א] כתב: "הנה המשל הוא דבר נאמר על צד הדמיון... לתת ציור בדבר הנרצה לדבר בו".
(84) אזהרה מצויה בספריו. וכגון, למעלה פל"א [תקמד.] כתב: "והדברים האלו עמוקים, אף כי נראים שהם נגלים וידועים". ולמעלה פל"ד [תריד:] כתב: "ואתה תעיין ותסדר הדברים, ותמצא דברי אלקים חיים, והם דברים נכבדים ונפלאים כאשר תבין אותם על אמתתם, והם דברים ברורים. ואל יחשוב החושב כי דברים אלו הם דברים בעלמא, אינם רק ליישב הכתוב בלבד. אבל המעיין המעמיק בהם ימצא כי הם אמת וברורים למאוד". ולמעלה פל"ו [תרפה.] כתב: "הנה כל אלו הדברים, אף על גב שנראים פשוטים, יש לאלו דברים דרך נעלם ועמוק. לכן אל יהיו קלים בעיני אדם, ויעיין בהם ויעמיק בהם". ובתפארת ישראל פ"י [קנח:] כתב: "ואף אם נראה לאדם שהם דברים קלים מאד, אין הדבר כך". ושם פס"ח [תתרסט:] כתב: "ודבר זה אף שנראה פשוט, הוא דבר עמוק מאד". ובנצח ישראל ס"פ ד כתב: "ואלו דברים נראים קלים, אבל הם דברים עמוקים וגדולים". ובנתיב התורה פי"ב [תצ:] כתב: "אלו דברים הם דברי חכמה, אף כי נראה שהם פשוטים". ובנתיב הענוה פ"ג [ב, ח:] כתב: "ואל יהא דברים אלו בעיניך קלים, כי הוא דבר עמוק". ובנתיב כח היצר פ"ד [ב, קל.] כתב: "והדברים האלו אף כי נראים פשוטים, הם דברים עמוקים בענין יצר הרע". ובח"א לשבת קמ: [א, עד.] כתב: "אל תתמה על דברים אלו כלל וכלל, כי אף אם נראים אליך הדברים קטנים, הם דברים גדולים". ובח"א לגיטין ז. [ב, צה.] כתב: "ואל יהא בעיניך קלים דברי אגדה אלו... כי דברים אלו שדרש הם דברי שכל בעצמם". ובח"א לחולין צב. [ד, קיא:] כתב: "ואל יהיו דברים אלו קלים בעיניך, כי הם דברים חשובים ונכבדים מאוד". ובגו"א בראשית פכ"ח סוף אות יז [סג:] כתב: "עוד דע אתה אם תחפש דברי חכמים כמטמוניות אז תמצא אוצר כלי חמדה אשר אצרו במטמוניהם, ואיש הפתי חושב אך דברי דרשה הם, לא אמרו כך אלא להרחבת הלשון, ואתה לא תחשוב כן, רק כי כל דבר מדבריהם שורש התורה" [הובא למעלה פל"א הערה 49, ופל"ד הערה 184]
(85) כמבואר למעלה [לאחר ציון 43].
(86) לא ברור ממה בא לאפוקי, הרי למעלה ביאר להדיא שגם בעד"ש ובא"ח יש שתי קצוות והממוצע ביניהן [מציון 49 ואילך], ומה הצורך להדגיש שאין זה יחודי רק לדצ"ך.
(87) בכת"י [שסב] הוסיף את הדברים הבאים: "ואולי לא יספיק לך בכל זה, ותשאל למה היתה באה המכה הזאת בדם, כי כאשר אמרנו כי הדם הוא טבע אש, יקשה לך וכי אין כאן טבע אש זולת דם. עם שהאמת שאין בזה קשיא, שהרי כבר אמרנו לך למעלה כי ג' מכות הראשונות היו בתחתונים במים ובארץ, כמו שהתבאר למעלה, לא בחלל העולם, והיו באים מכות התחתונים במים כאשר ראוי ונאה לזה מאוד להיות מתחדש במים דם טבע אשיי. וכן בכל המכות אשר אמרנו לפי מקומם שהיו שם המכות, נאה להיות המכה מאותו דבר שהיתה המכה".
(88) הולך לבאר מהלך חדש בעשר המכות, שהן כנגד עשרה מאמרות. ולמעלה הקדמה שלישית [קלב.] כתב: "'הגבורה' [דהי"א כט, יא], שכמו שהויית העולם מן המזרח, שמשם השמש עולה, כך הפסד העולם מתיחס אל המערב, ששם השמש שוקע. ואמרו [ברכות נח.] 'זה יציאת מצרים', שהחריב הנמצאים. שכמו שבמעשה בראשית בראם בעשר מאמרות [אבות פ"ה מ"א], כך הפסיד אותם כשיצאו ממצרים בעשר מכות [שם משנה ד], וכמו שיתבאר לקמן בעזרת השם [כוונתו לדבריו כאן]. ודבר זה נקרא 'גבורה', לפי שהיה בא נגד מצרים להתגבר עליהם בכחו הגדול ובזרועו הנטויה" [ראה להלן פנ"ט הערה 13]. ובכת"י [שסב] הקדים לכאן את הדברים הבאים: "ועוד אל תחשוב כי לא היו המכות באות על מצרים בשביל טעמים אחרים ג"כ, כמו שהתבארו בפרקים הקודמים [לב-לד], כי יש עם זה ענינים אחרים מצטרפים אל זה. ואני אומר גם כן כי כאשר הביא הקב"ה על המצרים וכו'" [וממשיך עם דבריו שלפנינו]. ולפי זה דבריו הבאים הם מסברא דיליה ["ואני אומר גם כן"]. וכן פירשו האלשיך [שמות ט, ח-יב], מדרש לקח טוב [פסיקא זוטרתי וארא ט, יג], תורת המנחה לרבי יעקב סקילי [תלמיד הרשב"א] דרשה כב [ד"ה עשר המכות], הגדת רבי אליעזר אשכנזי, והגדת מעשה נסים לרבי יעקב מליסא [אך בהקבלה שונה מהמהר"ל]. ולמעלה פל"ד [תרטו.] כתב: "ובסדר הגדה אצל 'אלו הן עשר מכות' [פרקנו], שם יתבאר גם כן פירושים אחרים בענין אלו המכות. אל תאמר שהם פירושים מתנגדים, אבל טעמי התורה הם רבים מאוד, וכולם נכונים. ולפיכך באו מקצת הדברים כאן, ומקצת הדברים בהגדה, כדי שלא יתערבו עליו אלו הפירושים, ויתבלבל עליו הענין".
(89) למעלה [לאחר ציון 20].
(90) לשונו בדר"ח פ"ה מ"ב [מט:]: "הקב"ה ברא העולם בעשרה מאמרות, כדי שלא יחסר בעולם כל החלקים, עד שהוא שלם לגמרי. ולכך נברא העולם בעשרה מאמרות, שיהיה כולל הכל. ומטעם זה בעצמו הקב"ה היה מנסה את אברהם בעשרה נסיונות [אבות פ"ה מ"ג], שיהיה אברהם מנוסה בכל מיני נסיונות, שהם מחולקים. שלפעמים אחד עומד בנסיון זה, ואינו עומד בנסיון אחר. אבל הקב"ה היה מנסה את אברהם בכל חלקי נסיון. שהחלקים אשר הם מחולקים מגיעים עד עשרה, ולא יותר, כי אחר עשרה הוא חוזר אל אחד, ובזה נתנסה בכל נסיונות. וכן עשרה נסים נעשו לאבותינו במצרים [שם מ"ד], מפני שהקב"ה רצה לעשות להם נסים בכל החלקים. כי אין הנסים שוים, והשם יתברך רצה לעשות נסים בכל החלקים, שהם מגיעים עד עשרה. והנסים שנעשו לישראל הם המכות שהכה הקב"ה את מצרים, שרצה להכות את מצרים בכל מיני מכה. וכמו שאמרו הפלשתים כאשר באה עליהם המכה [ר' ש"א, ד, ח] 'הלא הוא האלקים שהכה מצרים בכל מכה', ורוצה לומר כי כל מיני מכות באו עליהם". ושם במשנה ד [קיג.] כתב: "כי השם יתברך ברא העולם בעשרה מאמרות, מפני שאין העולם חסר דבר, ויש בו כל החלקים, שהם עשרה" [ראה למעלה פ"ל הערה 64, פל"ד הערה 117, ולהלן הערה 142].
(91) לכאורה לא היה צריך להביא מאמר זה בר"ה, שהרי זו משנה מפורשת [אבות פ"ה מ"א] "בעשרה מאמרות נברא העולם", ומאי אכפת לן כאן כיצד נתפרטו מאמרות אלו. אך הוצרך לזה, כי בהמשך יעמיד את מכת בכורות כנגד המאמר הזה, וכלשונו [להלן לאחר ציון 135]: "מכת בכורות 'ראשית אונם' הוא נגד מאמר 'בראשית', שהבכור ראשית לבאים אחריו, והוא נגד מאמר 'בראשית', שהוא ראשית הבריאה גם כן, ושניהם ראשית הם". ובדר"ח פ"ה מ"א [ג.] כתב: "ויש להקשות, מאחר ד'בראשית' נמי מאמר, למה לא כתיב 'ויאמר אלקים יהי שמים וארץ'. ויראה, מפני שאסור לספר מדבר שהיה קודם שנברא העולם [חגיגה יא:], והאמירה היה קודם שנברא העולם, ולפיכך כתיב [בראשית א, א] 'בראשית ברא אלקים', שמתחיל בבריאה". ושם השיב תשובה נוספת, ויוזכר להלן הערה 141.
(92) כפי שיבאר בסמוך שמכת דם היא כנגד מאמר עשירי, ומכת צפרדע היא כנגד מאמר שמיני, ומכת כנים נגד מאמר רביעי, וכיו"ב.
(93) פירוש - סדר המכות הוא מיוחד בפני עצמו, וסדר המאמרות הוא מיוחד בפני עצמו. ובכת"י [שסב] ביאר את סדר המאמרות והמכות, וכלשונו: "וזה כי בבריאת העולם היתה הבריאה כסדר הזה; יום ראשון נברא מן העליונים והתחתונים, שמים לעליונים וארץ לתחתונים. ביום ב' רקיע לעליונים. ביום ג' יבשה לתחתונים. ביום ד' מאורות לעליונים. ביום ה' ישרצו המים לתחתונים. ביום ו' האדם מן העליונים והתחתונים. כך היה לענין סדר הבריאה, כדי שיהיו שקולים עליונים ותחתונים [רש"י בראשית ב, ז]. אבל לענין המכות לא היה הסדר כך. ועוד, כי במכות היו מתחילים מלמטה למעלה, שהיו המכות עולים מלמטה למעלה, כי תמיד המכה וכו'" [והמשך לשונו שם וכפי המשך לשונו כאן].
(94) פירוש - החלל הוא יותר עליון מהמטה, והמעלה הוא יותר עליון מהחלל. ובכל פעם שמכה באה ממקום עליון יותר [ומאוחר יותר], היא קשה יותר מהמכות הנמוכות ממנה.
(95) "כי התחלת המכות הם למטה במדריגה, שאילו התחיל באחרונה היה שולחם מיד, ולכך התחיל במכה שהיא למטה במדריגה" [לשונו למעלה לאחר ציון 19]. וראה להלן פ"ס הערה 6.
(96) אולי צ"ל "מִסדר".
(97) בכת"י [שסג] הוסיף: "ויש לשאול, מאי בריאה היתה במאמר הזה, שיחשוב זה המאמר בעשרה מאמרות שנברא העולם", והשיב שתי תשובות; (א) מאכל האדם יצמח במקום שיש בני אדם, ולא יצמחו במקומות שאינם נמצאים. (ב) מעתה האדם ימצא את מזונו ביתר קלות, כי הוא ניתן לו, ושלו הוא מבקש. וכן באדרת אליהו ר"פ בראשית פתח בשלשים ושתים שאלות, ושאלה מספר שלשים היא "'ויאמר אלקים הנה נתתי וכו'', והוא אחד מעשרה מאמרות, וסיים [בראשית א, ל] 'ויהי כן'. מה הויה היתה, ואיזה בריאה נברא בזה המאמר". ושם [בראשית א, כט] השיב: "הוא גם כן מעשרה מאמרות, מפני שנתן כח בזרע ופירות שיזונו ויסעדו את לב האדם, לא כן עשב השדה. ולכל בעלי החיים נתן כח בעשבי השדה שיזונו מהם, ולא מתבואות וזרעים ופירות, כי לא יסעדו את לבם".
(98) דע שבמדרש [ב"ר יז, א] מנו את עשרה המאמרות, ואמרו שהמאמר העשירי הוא [בראשית א, כו] "נעשה אדם", ולא מנו כלל את הפסוק שציין המהר"ל. וכן רבינו בחיי [בראשית ג, כא] כתב: "אבל העיקר אצלנו כי 'בראשית' מאמר הוא, ו'נעשה אדם' תשיעי, ומאמר [בראשית ב, יח] 'לא טוב' עשירי. ואין בכללן מאמר [בראשית א, כח] 'פרו ורבו', ולא 'הנה נתתי לכם'". ובזוה"ק [ח"ג יב.] מנה פסוק זה כמאמר שמיני. ובפרקי דרבי אליעזר פ"ג מנאו כמאמר תשיעי. אך הגר"א [אבות פ"ה מ"א ואדרת אליהו בראשית א, כט] מנאו כמאמר עשירי, וכמהר"ל. וכן הוא בעקידה [בראשית שער שלישי המאמר השני], תורת העולה לרמ"א [חלק שלישי פ"ס], פתחי שערים [נתיב פרצוף א"א פתח יא], ושיח יצחק לרבי אייזיק חבר [דרוש תוכחת מוסר אות כו]. והאברבנאל בנחלת אבות [פ"ה מ"א] כתב גם כן שהוא מאמר עשירי [אך לא מנה שם "בראשית" כמאמר]. ובכת"י [שסג] עמד על כך מהי הבריאה שנבראה במאמר זה עד שהוא שנחשב לאחד מעשרה המאמרים שבהם נברא העולם, עיי"ש.
(99) "בעלי חיים" כולל אדם בהמות וחיות, וכמו שנאמר [בראשית א, כט-ל] "ויאמר אלקים הנה נתתי לכם את כל עשב זורע זרע אשר על פני כל הארץ ואת כל העץ אשר בו פרי עץ זורע זרע לכם יהיה לאכלה, ולכל חית הארץ ולכל עוף השמים ולכל רומש על הארץ אשר בו נפש חיה את כל ירק עשב לאכלה ויהי כן". ורש"י [שם פסוק כט] כתב: "לכם יהיה לאכלה ולכל חית הארץ - השוה להם בהמות וחיות למאכל, ולא הרשה לאדם ולאשתו להמית בריה ולאכול בשר, אך כל ירק עשב יאכלו יחד כלם".
(100) לשונו למעלה פנ"ו בכת"י [שנב]: "'ומופתים' [דברים כו, ח], זו הדם. מפני שהדם הוא מקבל פעולה, וזה כי כל דם הוא מקבל הפעולה תמיד, עד ששב הדם חלק בשר. וזה ענין הדם שהוא עומד להיות נעשה בשר, ואין הדם דבר בפני עצמו, רק שהוא עומד לקבל צורת בשר... ואין דבר שהוא עומד לענין לקבל צורה כלל רק הדם, שאין הדם שום דבר בפני עצמו. אף על גב דודאי דם היאור לא היה עומד לקבל פעולה להיות שב בשר, אין זה קשיא, דסוף סוף... בעבור שהדם בעצם מציאותו מקבל הפעולה" [הוזכר בקצרה למעלה פנ"ו הערה 60]. וראה הערה הבאה. ולהלן פ"ס [לאחר ציון 274] כתב: "האכילה מתפרנס ממנה הגוף, וישוב בשר הלחם מה שהוא אוכל".