אור ברסלב

פירושים והערות מהרב יהושע הרטמן על גבורות השם· רבי יהושע הרטמן

פרק נו

פרק נה

(1) לשון ההגדה. ולא הבנתי מדוע הוסיף "וכו'" רק בשני הלימודים האחרונים [מאותות ומופתים].

(2) כי אי אפשר לדרוש את הפסוק באופן שחלקיו אינם מקושרים להדדי, וכפי שתמהו כמה פעמים בגמרא [ב"ב קיא:, מנחות עד., ערכין כו.] "סכינא חריפא מפסקא קראי". ובגו"א דברים פי"ד אות א [רלג.] כתב: "ואם תאמר, מאי ענין זה לזה... ולא תמצא בתורה כך, שני דברים דלא שייכי בהדדי". וכן בבאר הגולה באר השלישי [רנד.] הקשה על מדרש חכמים "שהוא רחוק מפשט הכתוב, כי איך נפרש לפי הכוונה הזאת המשך הכתוב. ואם נאמר כי אלו ב' וג' מלות יש לפרש כן מבלי המשך שאר הכתובים, קשה לפרש דברי התורה כך". ובהקדמה לדר"ח [כט:] כתב: "ואין פשט הכתוב [משלי ו, כג] 'ודרך חיים תוכחת מוסר' על מדת יסורין, שאם כן לא היה אל הכתוב קשור כלל לומר 'כי נר מצוה ותורה אור ודרך חיים תוכחת מוסר', כי אין ענין היסורין אל המצוה והתורה". ובדר"ח פ"ב מ"ה [תקפב.] כתב: "ויש לשאול, מה ענין אלו שניהם יחד שאמר הכתוב". ובגו"א ויקרא פי"ד אות לה [שכה.] כתב: "כי דוחק לפרש הכתוב כך... שבזה היה המקרא נפסק בסכינא דפרזלא לגמרי". ובגו"א במדבר פי"ב אות ט [קעה:] הקשה על פירוש רש"י שם שפירושו אינו מתיישב עם המשך הכתוב שם. וראה למעלה פט"ו הערה 116, פמ"ח הערה 11, ונר מצוה ח"א הערה 394. וישוב שאלה זו הוא להלן מציון 71 ואילך.

(3) כן הקשה האברבנאל [שער עט], וז"ל: "למה בדרשא שעשו בפסוקים האלה לא זכרו מכל מכות מצרים כי אם שתים בלבד, הדבר והדם, ולמה לא דרשו גם כן שאר המכות. האם לא היה יותר טוב לדרוש 'ובאותות ובמופתים' על כללות הנסים". וכן הקשו הרבה מפרשי הגדה [ראה הגש"פ מתיבתא עמוד תקפו. שליקט שם מדבריהם]. וראה להלן הערה 39 בישוב שאלה זו.

(4) לשון רש"י [דברים ז, יט]: "והזרוע הנטויה - זה החרב של מכת בכורות". וכן שפירשו האברבנאל והגר"א. וכמה ראשונים [רשב"ם, כל בו, ושבלי לקט] פירשו שהכוונה לחרב שהרגו הבכורות את אבותיהם [כמבואר בתנחומא בא אות יח].

(5) לכאורה שאלה זו היה יכול להקשות אף ללא הזכרת "'ובזרוע נטויה' זו החרב", דמדוע תחילת הפסוק ["ביד חזקה"] עוסקת במכת דבר, וסוף הפסוק ["ובמופתים"] עוסק במכת דם, דאין זה כסדר המכות, שהרי מכת דם היתה ראשונה [שמות ז, כ], ומכת דבר היתה חמישית [שמות ט, ו]. ועוד קשה, כאשר מקשה על מכת בכורות, לשונו הוא "קשיא למה זכר את המכה הזאת אחר מכת הדבר, ולפני מכת הדם". דמדוע הזכיר "אחר מכת הדבר", הרי בזה אין שום קושי, דאדרבה, ראוי להזכיר מכת בכורות [שהיא המכה העשירית (שמות יב, כט)] אחר מכת דבר [שהיא המכה החמישית], וכל הקושי הוא רק מ"לפני מכת הדם", והיה לו רק להקשות "למה זכר את המכה הזאת לפני מכת דם". לכך נראה שאין שאלתו מסדר המכות גרידא, כי על זה היה ניתן לומר שבעל ההגדה הולך אחר קושי המכה. והואיל ומכת בכורות היתה המכה הקשה מכולן ["היתה מכה זאת באחרונה שהיא הקשה יותר מהכל" (לשונו למעלה פל"ד, תרי:), וראה למעלה פנ"א הערה 84], לכך הזכירה לפני מכת דם. אך מאחר דמכת בכורות הוזכרה אחר מכת דבר, שמע מינה שאזלינן אחר סדר המכות, לכך קשה מדוע הזכיר מכת בכורות לפני מכת דם. ולכך גם לא קשה ממה שהזכיר מכת דבר לפני מכת דם, כי מכת דבר יותר קשה ממכת דם, כי המכות הולכות ונעשות קשות יותר, כי "אין להביא מכה קשה ואחר כך שאינה קשה כל כך" [לשונו להלן פנ"ז (לאחר ציון 93)]. אך יש להקשות מהזכרת מכת בכורות בין מכת דבר למכת דם. וראה להלן הערה 39 בישוב שאלה זו.

(6) כמו שבעל ההגדה אומר "'ובאותות' זה המטה, כמה שנאמר [שמות ד, יז] 'ואת המטה הזה תקח בידך אשר תעשה בו את האותות'".

(7) כן הקשה האברבנאל [שער עו]: "במה שדרשו 'ובאותות' על המטה, ויקשה זה, לפי שהמטה היה כלי לאותות שנעשו באמצעותו, אבל לא היו האותות עצם המטה, כי הדבר שהוא כלי או אמצעי לדבר אחר, אין ראוי לומר שהוא הוא עצמו". וכן הקשה המעשה נסים, וז"ל: "תמוה מאוד, הא אין המטה אותות, רק הוא כלי לאותות". וראה להלן הערה 69 בישוב שאלה זו.

(8) נראה שכוונתו לומר שבעל כרחך המטה הוזכר לא מחמת עצמו, אלא מחמת שעל ידו באו המכות, וחשיבות המטה היא מחמת המכות שנעשו על ידו. ואם כן אין צורך בנוסף לכך להזכיר את המכות עצמן ["ביד חזקה" זו הדבר, "ובמופתים" זה הדם], כי הזכרת המטה היא גופא הזכרת המכות עצמן, ותרתי למה לי.

(9) יבאר ששלשת הדברים הראשונים בפסוק [דבר, חרב, וגלוי שכינה] הם דבר והיפוכו והממוצע שביניהם. ושני הדברים האחרונים בפסוק [מטה ודם] הם יוצאים מהטבע בשני אופנים שונים.

(10) פירוש - עשר המכות נתחלקו לסוגים שונים ["מיני מכות"], ולא שנזכרו בפסוק רק מקצת המכות, אלא כל המכות נזכרו ב"מיני מכות" שהובאו בפסוק, וכמו שמבאר והולך.

(11) פירוש - "דֶּבֶר" הוא מלאך המות, וכמו שאמרו [ב"ק ס:] "דֶּבֶר בעיר, אל יהלך אדם באמצע הדרך מפני שמלאך המות מהלך באמצע הדרכים... דֶבֶר בעיר, אל יכנס אדם יחיד לבית הכנסת, שמלאך המות מפקיד שם כליו". והערוך [ערך אנדרולימוס] כתב שאנדרלמוסיה [ההורגת טובים ורעים (רש"י בראשית ו, יג)] היא דֶּבֶר, וכמובא בגו"א שם אות כו [קלח:]. ובמשנה [תענית יט.] אמרו "איזהו דֶּבֶר, עיר המוציאה חמש מאות רגלי, ויצאו ממנה שלשה מתים בשלשה ימים זה אחר זה, הרי זה דֶּבֶר. פחות מכאן אין זה דֶּבֶר". וכן אמרו [אבות פ"ה מ"ח] "דֶבֶר בא לעולם על מיתות האמורות בתורה שלא נמסרו לבית דין". ובדר"ח שם [רסח:] כתב: "כי הדֶּבֶר שייך אל המיתות האמורות בתורה, כי כאשר לא נמסר בידם אותם הראוים למות, יבא דֶבֶר לעולם וימותו מעצמם... נעשה האדם הפקר לגמרי למשחית, עד שאינו מבחין בין טוב לרע". ולהלן [לאחר ציון 114] כתב: "'ביד חזקה' זו הדֶּבֶר, שהוא מן מלאך המות". ומו"ר זצ"ל הוכיח כן מהא שתרגום של דֶּבֶר הוא "מותא" [שמות ט, ג]. וראה להלן הערה 163, ופנ"ז הערה 54.

(12) ואין לנמצאים מצד עצמם כלום, אלא רק מה שהקב"ה משפיע עליהם. וזהו יסוד נפוץ מאוד בספריו. וכגון, למעלה פ"ח [שפה:] כתב: "כי אין לעולם קיום רק על ידי הדבוק בו יתברך, ובו מתקיים הכל". ולמעלה פמ"ו [שעז.] כתב: "שאין עמידה לעולם בעצמו... כי העולם עומד במה שיש לעולם דביקות בו יתברך". ולמעלה פמ"ז [תקנב.] כתב: "כאשר יש התחברות לעולם בו יתברך... אז קשור העולם בו לגמרי, ועל קשור ודבוק זה בו העולם מתקיים, וזולת זה העולם מתמוטט, כאשר אין לו חבור וקשור בו יתברך". ולהלן ס"פ סט כתב: "שאין הנמצאים בצד עצמם יש להם קיום כלל, רק שהם עומדים בו יתברך, ואינם נפרדים מאתו יתברך". ובתפארת ישראל פ"י [קסד.] כתב: "כי עצם הקיום הוא השם יתברך בלבד, אשר הוא נותן המציאות לכל על ידי הדביקות בו יתברך". ובדר"ח פ"א מ"ב [קפז.] כתב: "יש לך לדעת כי העולם הזה שברא הקב"ה, אי אפשר שיהיה עומד בעצמו, רק על ידי השם יתברך, אשר מאתו הכל". ובנתיב העבודה פ"א [א, עט:] כתב: "לפיכך אמרו [אבות פ"א מ"ב] כי העולם עומד על העבודה. כי אם לא היה העבודה, היה האדם עומד בפני עצמו, ואין לשום דבר קיום מצד עצמו, רק מצד השם יתברך, ובזה שישראל עבדים עובדים אל השם יתברך, בזה שייכים אל השם יתברך, ולכך יש להם קיום, ולא זולת זה". ובנתיב האמת פ"ב [א, ר.] כתב: "כי כל הנמצאים אפס זולתו יתברך, כמו שאמרו [בתפילת "עלינו"] 'הוא אלקינו אין עוד, אמת מלכנו אפס זולתו, ככתוב בתורתו [דברים ד, לט] 'וידעת וגו''. וכל הנמצאים תלוים בו, ולפיכך אין לנמצא שום מציאות זולתו יתברך". ובבאר הגולה באר הששי [רלב:] כתב: "כי אין קיום לעולם בצד עצמו, רק על ידי השם יתברך המקיים אותו, ודבר זה על ידי הדביקות שיש לעולם בו יתברך, ומצד הדביקות הזה יש לעולם קיום, ולא זולת זה". ובתחילת דרוש לשבת הגדול כתב: "וכן אמר הכתוב [דברים ד, לט] 'וידעת היום והשבות אל לבבך כי ה' הוא האלקים בשמים ממעל ועל הארץ מתחת אין עוד'. ואין הפירוש 'אין עוד' כי אין עוד אלהים, אבל פירוש כי אין עוד דבר בעולם רק השם יתברך, כי כל הנבראים לא נבראו אלא למענהו יתברך, ואם לא כן, לא היה נברא אותו נברא בעולם... אבל מצד עצמו אין מציאות לו, לפיכך הנבראים כולם... אין להם שם בפני עצמם, והרי 'אין עוד'". ושמעתי ממו"ר זצ"ל, שהנה המרגלים אמרו [במדבר יג, כז] "אפס כי עז העם היושב בארץ וגו'", והרמב"ן [במדבר יג, כב] ביאר שבתיבת "אפס" נמצא חטא המרגלים, וכלשונו: "רשעם במלת 'אפס', שהיא מורה על דבר אפס ונמנע מן האדם, שאי אפשר בשום ענין... לבא אליהם כי עז העם והערים בצורות גדולות מאד". לכך כאשר אמרינן "הוא אלקינו אין עוד אמת מלכנו אפס זולתו", הביאור הוא שאי אפשר שתהיה מציאות זולת ה' יתברך, כי זהו מן נמנע, וכמבואר כאן [מובא למעלה פ"ח הערה 105, פמ"ו הערות 42, 55, ופמ"ז הערה 517]. וראה הערה הבאה.

(13) אודות שהמיתה היא סילוק והעדר [ולא אבוד וכליון בקום ועשה], כן כתב בכמה מקומות. וכגון, למעלה פמ"ז [תקמא:] כתב: "אבוד האויבים אין בזה פעל השם יתברך, רק אשר הוא נוטה ימינו, אשר בו הם תלוים הנבראים, כמו שאמר הכתוב [תהלים פט, ג] 'אמרתי עולם חסד יבנה'. וכאשר הוא מטה ידו הימנית, תבלעמו ארץ". ובדר"ח פ"א מי"ג [שמה:] כתב: "כי האדם הוא מקבל החיות והקיום מן השם יתברך, שהוא 'אלקים חיים', ומשפיע החיים והקיום לנמצאים כלם. והנה כל אשר הוא עצמו מקבל, שהוא משפיל עצמו, ראוי הוא לקבל החיים מן השם יתברך. אבל בעל השררה שהוא מושל על האחר, ואינו עושה עצמו מקבל... אינו מקבל הקיום והחיים". ושם פ"ה מ"ט [שיב.] כתב: "מפסידים חיותם, וזהו מיתה". ושם פ"ו מ"ח [רנח.] כתב: "המציאות והחיים שיש לאדם ולכל הנמצאים, מפני שהוא יתברך אלקים חיים, נותן חיים לדבקים בו. ואין לנמצאים מצד עצמם דבר, כי אם מה שמשפיע להם השם יתברך... וזה שאמר [תהלים לו, י] 'כי עמך מקור חיים באורך נראה אור', כי המקור אין לו הפסק כלל, והמקור הזה משפיע לכל הנמצאים. ודבר זה מצד הדביקות שהם דבוקים בו יתברך. ואם מסלקים הדביקות הזה על ידי חטא ועון, הוא כרת אשר כתוב בתורה. ובא בלשון 'כרת', כי הוא הדבר אשר אמרנו למעלה, כי לא יבא החיים לנמצאים רק מצד הדביקות שיש לנמצאים בו יתברך, ועל ידי החטא נכרת מן הדביקות הזה... כי הוא יתברך נקרא 'עיקר', כמו שאמרו [סנהדרין לח:] שהוא 'כופר בעיקר'. וידוע כי האילן והענפים כאשר דביקים בעיקר, יש להם חיים מן העיקר. ואם נבדל הגוף מן העיקר, מיד אין לו חיים". ובנתיב יראת השם פ"א [ב, כא:] כתב: "בו יתברך נתלה המציאות, ואף דכתיב [ש"א ב, ו] 'ה' ממית ומחיה', דבר זה ביד השם יתברך, היינו שמסלק מן האדם חיים בשביל חטאו, והוא נעדר". ובנתיב יראת השם פ"ג [ב, כט:] כתב: "כי החיים שהאדם מקבל נחשב כמו ברכה... כי החיות הם השפעה, כמו העושר והפרנסה שהם השפעה מן השם יתברך... העוני היא מניעת השפע, כמו מיתה, שהוא סלוק שפע החיים הבא על האדם". וראה להלן הערה 58. אמנם בח"א לכתובות עז: [א, קנז.] כתב שאין מיתת האדם ההעדר הגמור, וכלשונו: "כי חילוק יש בין מיתת האדם ובין מיתת הבהמה. כי מיתת הבהמה הוא העדר הגמור, אבל מיתת האדם אינו העדר גמור, שהרי נפשו נשארת. ולא לבד שהיא נשארת, אבל הוא זוכה לגן עדן, וזוכה אל הדבוק האלקי העליון, אשר אי אפשר לו בעודו עם הגוף. נמצא כי מדרגה זאת נמשך אל המיתה, כאשר יקבל העדר, ואז יקנה מדרגה רוחנית".

(14) לשונו בנר מצוה [ה:]: "כי אין ההעדר והחסרון מפעולת פועל כלל". ופירושו, המעשה הוא דבר מפעולת הפועל, אך אין ההעדר מפעולת הפועל. דוגמה לדבר; כאשר יש בגד מחוסר כפתורים, אפשר לומר מי עשה את הבגד, אך אי אפשר לומר מי עשה את העדר הכפתורים. ומקור הדבר הוא במו"נ [ג, י], שכתב: "כי ההעדר אינו זקוק לפועל, אלא הפעולה היא שדרוש לה פועל דוקא". וכן כתב הרמב"ן [שמות ד, יא]. וכן כתב בכמה מקומות. וכגון, בתפארת ישראל פ"מ [תרטז:] כתב: "כי על בלתי מעשה לא יתכן לומר [בראשית ב, ב] 'ויכל אלקים', לשון פעל, כי הכלוי אינה מפעולת פועל". ובבאר הגולה באר השביעי [תיז:] כתב: "כי מילת '[כרגע] יאבדו'... אין זה לשון פועל, כי אין כאן מי שהוא פועל האבוד, רק בכח יאבדו מעצמם". ובנתיב יראת השם פ"א [ב, כא.] ביאר את מאמרם [ברכות לג:] "הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים", וז"ל: "עצם היראה מה שהאדם עלול אל העילה, והוא אמיתת היראה, ובמה שהאדם הוא עלול אינו נחשב לכלום... ובמה שאינו כלום, דבר זה אינו מצד העילה, כי העילה בראו והוציא אותו אל הפועל, וח"ו שיהיה יראת שמים בידי השם יתברך, כי היראה מה שמחשיב עצמו לאין וללא כלום לפני העילה יתברך... כי כל העדר אינו מפעולת פועל... ומפני כך א"א שיהיה יראת שמים בידי שמים, רק מצד האדם שהוא העלול". ובח"א לב"מ קז: [ג, נג:] כתב: "כי יר"ש הוא מה שהאדם מחמת יר"ש מחשיב עצמו לאין, וכאילו אינו נגד השם יתברך, ואין זה ביד הקב"ה, כי אין ההעדר מפעולת פועל כלל". וראה גו"א ויקרא פ"ד אות כג [פט:], שם דברים פי"ד אות ד [סוף רלז:], ושם פל"א אות ב [תעא:]. וכן כתב בנתיב הלשון פ"ח [ב, עט.], ובח"א לקידושין פב. [ב, קנב:]. ובח"א לערכין טו: [ד, קלה:] כתב: "יש לך לדעת כי המציאות הוא טוב, וההעדר הוא רע. ולפיכך בכל הנמצאים כתיב במעשה בראשית [בראשית א, ד] 'וירא כי טוב', לומר כי ראוי להם המציאות מצד הטוב שבהם. ואם לא היה בהם הטוב לא היה ראוי להם הבריאה, כי אין הרע מפעולת פועל כלל, רק הטוב הוא מפעולת פועל" [הובא למעלה פ"ה הערה 101, ופמ"ז הערה 480].

(15) לא ברור מהי כוונתו ב"לשעה אחת". וכנראה כוונתו לומר מיד. וכן להלן [לאחר ציון 34] כתב: "כי השם יתברך סלק עצמו וכבודו מהם והיו לאפס, והיו נפסדים מיד". וכן להלן [לאחר ציון 75] כתב: "כאשר השם יתברך מסלק כבודו מן הנמצאים, באה מכה גדולה וחזקה על הנמצאים, עד שהם לאין ברגע אחד".

(16) על פי הפסוק [תהלים קד, כט] "תסתיר פניך יבהלון תוסף רוחם יגועון ואל עפרם ישובון", ובזוה"ק [ח"א קטו.] איתא "אמר 'תסתיר פניך יבהלון וגו'', מכאן שאין הקב"ה עושה רעה לשום אדם, אלא כשאינו משגיח בו הוא כלה מאליו, דכתיב 'תסתיר פניך יבהלון תוסף רוחם יגועון וגו''".

(17) לשונו בכת"י [שנג.]: "אמנם החרב הוא המכה המתיחס אל הפעולה, וזה ענין שהוא החרב... שהוא בודאי פעולה". ולהלן בכת"י [שס] כתב: "כי הדֶּבֶר והחרב הם שני דברים הפכים... כי הדֶּבֶר מכה מצד ההעדר, והחרב היא מכה מצד פועל נוסף, היפך ההעדר שהוא אינו פועל" [ראה להלן פנ"ז הערה 60]. ולמעלה פי"ט [קעו:] כתב: "ומה שאמרו [שמו"ר א, לא] שהביאו חרב [של פרעה] שאין כמותו, וכרכוהו על צוארו [של משה] י' פעמים, זה רמז על כח פרעה שהיה חפץ להרוג את משה. זהו שאמרו שהביא חרב שאין כמותו בעולם וכרכוהו על צוארו של משה, והוא כחו ומזלו הגדול של מלך", ושם הערה 69. ורש"י [סנהדרין לז:] כתב: "פצעים - מכת חרב קרי 'פצעים'". ובח"א לסנהדרין לז: [ג, קמז.] כתב: "דֶּבֶר חרב רעב, כי אלו שלשה פרעניות הם עקרי פורענות... הדֶבֶר הוא נטילת הנפש... והחרב, שהוא הפסד ובטול לגוף, שהורגו וחולק הגוף לחצאין". ובדרשת שבת הגדול [רכא:] כתב: "כי החרב הוא בא בכח על האדם, וביד חזקה לאבד אותו". ובדר"ח פ"ה מ"ח [רעא:] כתב: "יש לך לדעת כי הדין נקרא 'חרב', לפי שהוא גוזר ופוסק הדין, כמו החרב שהוא גוזר ופוסק... ובכל מקום שמשו חכמים בלשון זה לומר גזר דין 'נחתך הדין על פיהם', שתראה מפורש כי שייך חתיכה וגזירה בדין". ובגו"א דברים פ"כ אות ב [שיג:] כתב: "כי הדין דומה לחרב המחתך, לכך אמרינן בכל מקום [תנחומא שופטים אות ח] 'חותכין את הדין'". ובח"א לע"ז כ: [ד, נא.] כתב: "כי זהו פועל של דין שהוא מחתך, וכך קראו חכמים 'חתוך הדין', כי הדין הוא חד, ויש לו חתוך". וצרף לכאן דבריו בנצח ישראל פ"ז [קפ:], שכתב "השחיטה היא בכח, והיא מדת הדין, ואין דבר שהוא במדת הדין כמו השחיטה" [הובא למעלה פכ"ב הערה 98]. וראה להלן הערה 101, ופנ"ז הערה 51.

(18) שהרי בפסוק [דברים כו, ח] נאמר "ובמורא גדול", ועל כך דרש בעל ההגדה "זו גלוי שכינה", וכמובא בתחילת הפרק.

(19) פירוש - המלים "גלוי שכינה" מורות שהקב"ה לא עשה שום פעולה מעבר לגלוי שכינתו, ומה שכתוצאה מכך נפלה מורא על המקבל, אין מורא זו מפעולותיו יתברך, וכמו שמבאר. ותיבת "מצד גלוי של שכינה בלבד התחדש מורא למקבל" מדגישה שהמורא באה לעולם רק לאחר גלוי השכינה, ולפני גלוי זה לא היה מקום כלל למורא זו. והביאור לזה הוא כפי שהשריש כמה פעמים שמוראו של מלך חלה רק על מי שמקורב אל המלך, ולא על מי שמרוחק ממנו. וכגון, בדר"ח פ"ב מ"ה [תקע.] כתב: "דבר זה ברור, כי כאשר האדם קרוב אל המלך, הוא ירא ממנו. ולא ירא ממנו כאשר האדם הוא רחוק ממנו, שאז אינו מתפעל ואינו ירא כלל". ושם פ"ב מ"ט [תרצז.] כתב: "כי מי שהוא רחוק מן המלך, בודאי אינו ירא ממנו. רק מי שהוא קרוב אליו, והוא אצלו, ואז הוא ירא ממנו". ושם פ"ג מי"ז [תלב:] כתב: "כי מורא מלכות הוא מצד הקירוב אל המלך, שכאשר האדם עם המלך, אז מקבל יראתו. אבל הרחוקים מן המלך, אין יראה להם מן המלך". ובנתיב התורה פ"ה [רנו.] כתב: "מלך בשר ודם, אין האדם מקבל יראתו רק כאשר מתקרב אליו". ובאור חדש פ"א [רפג:] כתב: "יש מלך שקרוב למקום מלכותו, [אז] הוא מולך, ורחוק ממלכותו [אז] אינו מולך כל כך, מפני שאין האימה מוטל עליהם כמו שהוא מושל בקרוב למלכותו". לכך "גלוי שכינה" עושה שהמלך סמוך ונראה לבני האדם. ובכת"י [שנג] כתב: "גלוי שכינה הוא דבר ממוצע בין שניהם, שאינו כמו החרב שפועל באחרים, כמו שהחרב הוא פועל באחר. ולפיכך החרב כנוי על הפועל. וההעדר הוא היפך, שאינו מתיחס אל דבר כלל, שאין ההעדר דבר רק העדר הנמצא. וגלוי שכינה, שהיה מתחדש על ידי זה מורא גדול, לא היה זה על ידי פועל, שלא היתה השכינה פועלת היראה בזולתו, שלכך אמר 'גלוי שכינה', כלומר מצד גלוי של שכינה בלבד התחדש מורא למקבל". ויש בזה הטעמה נפלאה; ידוע הוא שאותיות "נורא" הן בהיפוך לאותיות "ארון" של המשכן [שער מאמרי רשב"י, מאמרי ספר הזוהר מהרב הגדול זלה"ה, פרשת בראשית]. אחת מהטעימות בדברים נשגבים אלו היא על פי מה שנתבאר כאן שגלוי שכינה מחייב גלוי מדת "נורא". והואיל ועיקר מקום השראת השכינה הוא מעל הארון, וכמו שכתב הרמב"ן [שמות כה, א]: "הנה עיקר החפץ במשכן הוא מקום מנוחת השכינה שהוא הארון, כמו שאמר [שמות כה, כב] 'ונועדתי לך שם ודברתי אתך מעל הכפורת'" [רמב"ן שמות כה, א], לכך דין הוא שאותיות "ארון" המורות על השראת שכינה, הן הן יהיו אותיות "נורא", המורות על מדת נורא. וראה להלן הערה 32.

(20) כמו שאמרו חכמים [ב"ק צא.] "הכהו כנגד עינו ואינו רואה, כנגד אזנו ואינו שומע, אין עבד יוצא בהן לחירות. מאי טעמא... משום דאמרינן הוא דאבעית נפשיה". ובדר"ח פ"ו מ"ז [קנד.] כתב: "היראה כאשר מביט בקטנותו ושפלותו, הוא ירא... יכיר קטנות ערכו" [הובא למעלה פ"ח הערה 266]. ובודאי הכרת קטנות ערכו יכולה לבא רק מעצמו, ולא מהקב"ה, וכפי שכתב בנתיב יראת השם פ"א [ב, כא:], וז"ל: "במה שאינו כלום דבר זה אינו מצד העלה, כי העלה בראו והוציאו לפעל... כי כל העדר אינו מפעולת פועל". וכן עולה מדבריו באור חדש פ"א [שו.], ושם הערה 362. ולמעלה פמ"ז [תקלז.] כתב: "וכדי שלא תאמר כי 'נורא' אשר נאמר בכאן שהוא מיירא את זולתו, ועל זה אמר [שמות טו, יא] 'נורא תהלות', פירוש כי תהלות שלו הם נוראים על האדם".

(21) "מצד מה" - מבחינה מסויימת.

(22) "התפעלו" - ספיגת רשמים אצל המקבל הגשמי [ראה למעלה פ"ז הערה 146].

(23) לשונו בכת"י [שנג]: "נמצא כי לא היה כאן פועל בזולתו המורא הזאת. ומכל מקום יש כאן פועל שהגיע ממנו יראה אל המקבל, ואין זה פועל גמור, שלא פעל היראה בעצמו... כי גלוי שכינה מביא מורא אל המקבל המורא, ואין זאת המורא פעולת הפועל... לא כמו מי שהוא פועל בחרב בעצם הפעולה... כי המלך הגדול שנכנס למקום אחד, ובני אדם אשר לשם מקבלין המורא, נחשב מצד אחד כאילו המלך פעל המורא, כי בבואו לשם היו מקבלין המורא. ומצד אחר נחשב המורא שקבלו ואשר התפעלו שלא היה זה מן המלך כלל, רק כאילו מעצמו, שהרי הוא לא היה פועל המורא בעצם, אלא שהם התפעלו בבואו לשם". ומה שכתב למעלה פכ"ז [תמ.], וז"ל: "מתחלה אם לא ישמע לו האדם, [הקב"ה] מיירא אותו ומביא עליו יראה, ולפיכך נעשה מן המטה נחש 'וינס משה מפניו' [שמות ד, ג], וזהו מפני היראה". אין כוונתו שהקב"ה מיירא את האדם ישירות, אלא שהקב"ה עושה דברים שיביאו את בריות לקבל על עצמם את יראתו. וכן נאמר [קהלת ג, יד] "והאלקים עשה שיראו מלפניו", ואמרו חכמים [ברכות נט.] "לא נבראו רעמים אלא לפשוט עקמומיות שבלב, שנאמר 'והאלקים עשה שייראו מלפניו'". אין הכוונה שהקב"ה מביא יראתו על הבריות, אלא שהקב"ה עושה דברים שיביאו את הבריות לקבל על עצמם את יראתו. וכן מדויק מלשון הפסוק "והאלקים עשה שיראו מלפניו" [בנין נפעל], ולא נאמר "והאלקים עשה יראים מלפניו", כי אין הקב"ה עושה את בני האדם ליראים, אלא שבני אדם מקבלים על עצמם את יראתו.

(24) דע שכדבריו כאן כתב בארוכה בהסברו השני בכת"י [וכמובא בהערות הקודמות], אך בהסברו הראשון שם סלל לו דרך אחרת, והוא כהסברו השני להלן [לאחר ציון 82]. ולכך דבריו בכת"י בהסברו הראשון ישולבו בהערות להלן בהסברו השני בנדפס.

(25) "ולא שייך זה בשם יתברך להיות מתפעל" [הוספה בכת"י (שנד)]. פירוש, שאי אפשר בשום אופן לפרש "נורא" כלפי מעלה [שמתיירא], ח"ו לומר כן. אלא "נורא" מתפרש כלפי בני אדם היראים ממנו יתברך, ועם כל זה לא נאמר "מיירא", אלא "נורא" לשון נפעל. וכן כתב הרד"ק ספר השרשים, שורש ירא, ש"נורא" הוא לשון נפעל. אמנם הראב"ע [שמות א, כא] כתב: "מלת 'נורא' איננה בבנין נפעל, כמו 'נולד' 'נשבר' ו'נדכא'. והמשכיל יבין". והבנין שלמה [לרבי שלמה זלמן האנאו, שנת תפ"ד], בבית הפעלים [חדר ה, חלון ב (עג.)] הביא את דברי הראב"ע האלו, וכתב: "מה שאמר שמלת 'נורא' אינה בנין נפעל, אשתמטיה מקרא מלא [תהלים קל, ד] 'למען תִּוָּרֵא', והנה לא יוכל להכחיש שלא יהא בנין נפעל. וכן כתב ראש המדקדקים רבי יהודה [חיוג'] בספר אותיות הסתר והמשך, שורש ירא, וז"ל: ולשון נפעל 'נורא מאד' [שופטים יג, ו], 'נוראות בצדק תעננו' [תהלים סה, ו], 'למען תִּוָּרֵא', עכ"ל. וכן כתב הרד"ק בשורש ירא". ובספר שפה לנאמנים [לרבי יהודה ליב עדל, שנת תרע"ג] הביא דברי הבנין שלמה [בדבור שלישי, עמוד מו], וכתב: "ותמהני עליו איך מצא את לבבו לשבר דברי הראב"ע באין מבין צחות לשונו, כי הראב"ע לא אמר שמלת 'נורא' איננו בנין נפעל בהחלט, אבל אמר שאיננו נפעל כמו 'נולד' ו'נשבר'. ורצה לומר אחר שבאר ראש דבריו כי מלת 'ירא' איננו פועל יוצא אמיתי, מבואר שהנפעל ממנו אינו נפעל אמיתי, רק נפעל מושאל, מצד הצטרפותו אל גוף הירא ממנו. אבל שורש 'ילד', 'שבר', בהיותו פועל יוצא אמיתי, גם הנפעל ממנו הוא נפעל אמיתי. וזהו אמרו שמלת 'נורא' איננו בנין נפעל כמו 'נולד' 'נשבר', כי הם נפעלים אמתיים, והוא איננו רק נפעל מושאל. וכן 'למען תורא' הוא נפעל מושאל". וכן עולה מדברי הראב"ע עצמו בספר הצחות, שער הפעלים [עמוד קמב הוצאת מוה"ק] ש"נורא" הוא שם תואר מבנין נפעל [כמבואר שם הערה 38].

(26) "נקרא השם יתברך 'נורא', לא 'מיירא', שהיה משמע שהוא מיירא את בריותיו" [לשונו בהמשך].

(27) שם אות ט [קסה.], וז"ל: "דע, כי היראה הוא במתפעל, שהוא מתירא מן אשר מתירא ממנו, ומפני שהוא מתירא ממנו, הוא נבדל ממנו, שהרי כל מי שמתירא, [הוא] נבדל ממנו, ואין זה דבוק. וזהו היפך האהבה, כי אהבה הוא מתדבק עם האוהב, עד שנעשה אחד עם האוהב. והיפך זה המתירא, שהוא נבדל מן אותו שהוא מתירא, וזהו עצם היראה. וכל עוד שמבדיל עצמו ממנו, היראה יותר, וזה ידוע. דרך משל מי שראה מלך בשר ודם, כל עוד שיתקרב אליו, ויש לו קירוב ושייכות אליו, אין היראה כל כך. ולפיכך אי אפשר שיהיה הוא יתברך פועל היראה במקבל היראה, שכל פועל אשר יפעל באחר, הן יפעל בו לרע או לטוב, הרי יש דביקות לפועל במתפעל. והרי אמרנו כי אין היראה רק מה שנבדל בעל היראה מן אשר מתירא ממנו. ואף על גב כי אותו אשר מתירא מראה איך הוא גדול, ויש בידו להרע או להטיב, וראוי להתירא ממנו, מכל מקום עצם היראה, דהיינו שיקבל המקבל יראה ממנו יתברך, אינו ביד השם יתברך, כי היראה הוא מה שהמקבל היראה נבדל מן המתירא. ודבר זה בודאי שני הפכים בנושא אחד, שאם יתן לו דבר, יש כאן התיחסות בין הנותן והמקבל. שאף אם יפעל רע בנמצאים, הנה הוא גם כן מצד אשר פניו אליהם לרעה, מכל מקום יש כאן התיחסות. אבל היראה הוא מצד אשר המקבל היראה זולת אשר ירא ממנו". ושם הקדים לכך פירוש אחר בשם "ויש מפרשים", עיי"ש. וראה שתי הערות הבאות.

(28) לכאורה לשונו מורה שההסבר שמבאר כאן שונה מדבריו בגור אריה, שכתב "נתבאר בספר גור אריה, אבל עיקר הדבר וכו'". אמנם קשה לומר שיציין דבריו בגו"א רק כדי לנטות מהם. לכך נראה שכוונתו לומר שבגו"א דבר זה נתבאר באורך מאוד, אבל תמצית הדבר היא מה שנתבאר כאן. וכן משמע מדבריו בכת"י [שנד], שלא הזכיר כלל את הספר גור אריה, רק כתב: "וביאור הדבר הזה הוא ענין ארוך מאוד, אבל עיקר הדבר הוא וכו'", הרי "אבל עיקר" בא לאפוקי מ"ענין ארוך מאוד". וראה סוף הערה הבאה שהוכח שם שדבריו כאן הם בהתאם לדבריו בגו"א.

(29) יש בזה הטעמה מיוחדת; נאמר [מיכה ז, כ] "תתן אמת ליעקב חסד לאברהם וגו'", ומדוע לא נזכר בפסוק גם יצחק [כן העיר הראב"ע שם]. ובמיוחד יש להעיר כן לפי מה שכתב הרמב"ן בספר האמונה ובטחון ס"פ יד [כתבי הרמב"ן, כרך ב, עמוד שצג], וז"ל: "שנתן חסד לאברהם ואמת ליעקב שנאמר 'תתן אמת ליעקב וגו'', ופחד נתן ליצחק", ומדוע לא נזכרת בפסוק נתינת הפחד ליצחק. אך לפי דבריו כאן הענין מחוור, שכתב "אין השם יתברך פועל המורא, רק המקבל המורא הוא ירא מעצמו, ואם לא ירצה להיות ירא, אין כאן פועל שפועל בו היראה... כי הוא יתברך אין פועל היראה כלל, אבל היראה הוא במתפעל, לא שיהיה פועל כלל, ולפיכך אין היראה בידי שמים". והואיל והפסוק במיכה עוסק במה שהקב"ה נתן לאבות, מן הנמנע להזכיר את יצחק, כי מדתו היראה, ואין הקב"ה נותן היראה לאדם. וראה תפארת ישראל פ"כ הערה 79. ודע, שמצינו בשאר ספריו שלשה טעמים מדוע "הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים"; (א) בגו"א דברים פ"י אות ט [קסה.] ביאר שהיראה היא הבדלה מן הקב"ה, ואם הקב"ה יפעל את יראה, הרי בזה גופא יש התייחסות בין הקב"ה לאדם, הסותרת לההבדלה של יראה [הובא בהערה 27]. (ב) בנתיב יראת השם פ"א [ב, כא.] ביאר זאת משום שהיראה היא התבטלותו של האדם, ומהקב"ה בא קיומו של האדם, ולא התבטלותו, וכלשונו: "כי עצם היראה מה שהאדם עלול אל העלה, והוא אמיתת היראה. ובמה שהאדם הוא עלול אינו נחשב לכלום, במה שהוא עלול תולה בעלתו. ובמה שאינו כלום, דבר זה אינו מצד העלה, כי העלה בראו והוציא אותו אל הפעל, וחס ושלום שיהיה יראת שמים בידי השם יתברך, כי היראה מה שמחשיב עצמו לאין וללא כלום לפני העלה יתברך כמו שהתבאר, ואם היה זה מן השם יתברך היה חס ושלום בא ממנו דבר שאינו נחשב מציאות, ובו יתברך נתלה המציאות... מאחר שעיקר היראה שמחשיב עצמו עלול, וזה אינו מצד העלה, כי כל העדר אינו מפעולת פועל... ולפיכך היראה אינו מצד העלה, שהרי מצד העלה הוא נמצא ממנו, שלכך נקרא 'עלה'. ולפיכך 'הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים'. ודבר זה מבואר מאוד, כי מי שיש בו חכמה ודעת יש להבין דברים אלו, כי האדם עלול מצד עצמו, לא מצד העלה. ומפני כך אי אפשר שיהיה יראת שמים בידי שמים, רק מצד האדם שהוא העלול, ולפיכך אמרו 'הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים'". וכן כתב בח"א לב"מ קז: [ג, נג:], וכלשונו: "כי יראת שמים הוא מה שהאדם מחמת יראת שמים מחשיב עצמו לאין, וכאלו אינו נגד השם יתברך, ואין זה ביד הקב"ה, כי אין ההעדר מפעולת פועל כלל... יראת שמים הוא ההעדר בעצמו, אינו ביד השם יתברך, כי אין ההעדר מפעולת פועל". (ג) בח"א לשבת לא: [א, יז:] ביאר זאת משום שיראת שמים היא מדה כללית, ואינה יכולה להנתן לאדם פרטי, וכלשונו: "הנה הוא יתברך פועל הכל לתת לאדם דבר אחד פרטי מה שהוא, כחומר ביד היוצר. אבל יראת שמים... אין לומר עליו שהוא לתת לאדם אחד פרטי, רק האדם יש ברשותו לקבל עליו יראת שמים. ויכול האדם לבקש 'תן לי עושר', 'תן לי כבוד', מפני כי אלו דברים באים מן השם יתברך דבר אחד פרטי לאדם אחד פרטי, לכך מבקש מאתו דבר מיוחד. אבל יראת שמים... לא שייך שיתן לאחד פרטי יראת שמים, כי דבר זה אין שייך למדה זאת כלל. שכשם שהוא אחד כולל הכל, כך היראה שהיא שלו כולל הכל, ולא שייך שיתן אל אחד. כשם שאין לומר על השמש שתתן האור לאחד, כי עצם האור הוא משותף אל הכל, כך יראת שמים אין בידו של הקב"ה שיהיה לזה בפרט, כי אין יראת שמים בידו, והבן הדברים האלו. וכן בעצמו מה שאמרו [כתובות ל.] 'הכל בידי שמים חוץ מצינים ופחים', דהיינו קור וחום, מפני שהוא הנהגת העולם הכולל את כל העולם בשוה, שנאמר [בראשית ח, כב] 'קור וחום לא ישבותו'. לא כמו המטר, ששייך להיות מטר במקום זה, ואין המטר במקום אחר, ושייך בזה שהוא בידי שמים. והרי כתב בפירוש [דברים יא, יד] 'ונתתי מטר ארצכם בעתו'. אבל הקור והחום, אין ביד השם יתברך לפעל בו לתת קור וחום, כי זהו הנהגת העולם הטבע, המשולח בכל העולם". ויש לדון איזה טעם משלשת הטעמים הללו מתאים לדבריו כאן בגבורות; הנה שני הטעמים האחרונים [והם; הקב"ה נותן הקיום ולא הביטול (נתיב יראת השם), וכן זו מדה כללית של הקב"ה, ואינה יכולה להנתן לאדם פרטי (ח"א לשבת)] שייכים בפרט אל הקב"ה בלבד. אך כאן בגבורות השווה ענין זה למלך בשר ודם, שכתב: "דומה אל מלך גדול שבא למקום אחד, ובני אדם אשר שם מקבלים המורא... שלא היה זה מן המלך... שהרי הוא לא היה פועל המורא בעצם, אלא שהם התפעלו בבואו לשם". והואיל ונמצא ענין זה גם אצל מלך בשר ודם, בהכרח שאין לבאר דבריו כאן על פי שני הטעמים האחרונים הללו, השייכים רק אל הקב"ה. ובעל כרחך שדבריו כאן מתבארים על פי דבריו בגו"א, שביאר שמהות היראה מחייבת הבדלה וריחוק, ואי אפשר שהמיירא יתייחס אל הירא ויתרחק ממנו בו זמנית. וסברה זו שייכת אף במלך בשר ודם [וכפי שהזכיר בדבריו בגו"א מלך בשר ודם (הובא בהערה 27)]. וזו ראיה למה שנתבאר בהערה הקודמת שדבריו כאן תואמים לדבריו בגו"א, ורק שכאן מזכיר את תמצית הענין, ואילו בגו"א האריך בזה.

(30) ויש בזה הטעמה נפלאה; בנתיב העבודה פי"ג [א, קכ.] עמד על כך שבשחרית של שבת אומרים [לנוסחאות מסויימות] "עושים באימה וביראה רצון קוניהם" [לשון רבים], וז"ל: "היראה שהוא ירא מן השם יתברך... לכך אמר 'עושים באימה וביראה רצון קוניהם'. ואין רוצה לומר שיש כאן חס ושלום רבים, רק שרוצה לומר שכל אחד עושה רצון קונו בפני עצמו, כאילו אמר 'קונה של כל אחד ואחד', ולכך אמר 'רצון קוניהם' בלשון רבים, אף כי הוא יתברך אחד, מכל מקום מצד המקבלים אשר יש להם האימה היראה, ומצד האימה והיראה שיש לכל אחד ואחד בפני עצמו, בזה שייך לומר 'קוניהם', שהוא קונה של כל אחד ואחד" [ראה למעלה פל"ט הערה 13, ופמ"ד הערה 169]. והביאור הוא כדבריו כאן, שהיראה היא מצדו של המקבל בלבד, ולכך כל מקבל ומקבל עומד ביראתו בפני עצמו, בנפרד מחבירו, לכך אומרים בלשון רבים "קוניהם" [מכון מהר"ל כאן הערה 212]. דוגמה מובהקת לדבר; אמרו חכמים [הוריות ב.] "הורו ב"ד שחלב מותר, ונתחלף לו חלב בשומן, ואכלו. רב אמר, פטור ["אף על גב דלא הוי על פיהם ממש, ושלא במתכוין קאכיל ליה, אפילו הכי הואיל ואילו מתידע ליה דחלב הוא לא הוה הדר ביה, שהרי הורו ב"ד שחלב מותר, הלכך תולה בב"ד קרינן ביה, ופטור" (רש"י שם)]... אמר רבא, מודה רב שאינו משלים לרוב צבור ["אף על גב דאמר רב כי נתחלף לו חלב בשומן דהוי יחיד שעשה בהוראת ב"ד ופטור, מודה רב שאין אותו יחיד משלים לרוב צבור, כגון שאמרו ב"ד שחלב מותר, והלכו חצי צבור ועשו על פיהם ואכלו חלב ממש, והלך זה ואכל, ונתחלף לו חלב בשומן, אין מביאין פר" (רש"י שם)], מאי טעמא, אמר קרא [ויקרא ד, כז] 'בשגגה', עד שיהו כולן בשגגה אחת ["דבעינן שיהיו כולן ממש שוגגין בשגגה אחת ע"פ בית דין (רש"י שם)]". ובתוספות [שם] כתבו: "עד שיהוו כולן בשגגה אחת - צ"ע אם רוב צבור עשו בזה הענין שנתחלף להם, והוי כולן בשגגה אחת, אי מיחייב בית דין". ויש להבין, מהו הצד לומר שאין זו שגגה אחת, הרי כולם שגגו באופן זהה [שנתחלף להם חלב בשומן]. ונראה שסברת תוספות היא שאמנם כולם שגגו באופן זהה, אך כל אחד ואחד שגג מחמת עצמו ללא קשר לשגגת חברו, דמה שנתחלף אצל ראובן חלב בשומן, אינו קשור כלל למה שנתחלף אצל שמעון חלב בשומן, דכל אחד ואחד נתחלף אצלו חלב בשומן מחמת עצמו. נמצא שהמסובב הוא זהה, אך הסבה היא יחודית לכל אחד ואחד ששגג, לכך אין שום חבור וצירוף בין שגגת ראובן לשגגת שמעון. והוא הדין בנוגע ל"עושים באימה וביראה רצון קוניהם", שאע"פ שכולם כאחד עושים רצון קונם, אך הואיל וסבת היראה היא מחמת המקבל [כמבואר כאן], וכל מקבל מצד עצמו מקבל עליו יראה, לכך אין חבור וצירוף בין המלאכים, ו"כאילו אמר 'קונה של כל אחד ואחד', ולכך אמר 'רצון קוניהם' בלשון רבים" [לשונו בנתיב העבודה הנ"ל].

(31) פירוש - דבר זה מחייב אריכות הדבור מאוד ["ספור" הוא דבור]. וכן כתב להלן ר"פ נז: "אם היינו באים לבאר כל ענין המכות מה שאפשר לדבר מזה, היה ארוך הספור מאוד מאוד, עד שהיה מביא הביאור לאריכות גדול". ובבאר הגולה באר הששי [שנז.] כתב: "ועל שאר דברים בכלל אין צריך להשיב יותר, שאם באנו להשיב על כל דבר ודבר, יאריך הספור שלא לצורך".

(32) הנה למעלה [הערה 19] הובא שאותיות "נורא" הן אותיות "ארון" בהיפוך. ושיטת המהר"ל היא שכל ענינו של הארון הוא רק בשביל לקבל לתוכו את הלוחות, ולכך בבית שני שלא היו לוחות [יומא כא:] לא עשו ארון [גו"א שמות פכ"ה אות כה (רפב.)]. וכן הוא להדיא במדרש הגדול [שמות כה, ח], שאמרו שם: "ועושין בו שבעה כלים; מזבח, וכבש לעלות בו, וכיור, וכנו לקדש ממנו, ומזבח הקטרת, ומנורה, ושלחן. אבל הארון הרי הוא ללוחות, ואינו מכלי המקדש". וזה תואם היטב לדבריו כאן שמדת נורא היא מצד המקבלים, ולא מצד הנותן, ולכך הארון, המורה על מדת נורא, אינו כלי מקדש מצד עצמו, אלא הוא נועד רק לקבלת הלוחות.

(33) שאז יקשה "למה מזכיר הדֶּבֶר מכל שאר המכות" [לשונו למעלה לאחר ציון 2].

(34) "כבודו" - רצונו [כמבואר בהערה הבאה]. ובדר"ח פ"ו מי"א [תד:] כתב בשם הרמב"ם [מו"נ ח"ג פי"ג] "הרצון הוא עצמו, וזהו כבודו". ובספר החסידים סימן קנב כתב "רצונו של אדם זהו כבודו". וראה למעלה פ"ו הערה 113.

(35) ועל כך מורה מכת דֶּבֶר, שזו מיתה, וכמבואר למעלה מציון 10 ואילך. וראה למעלה הערה 15. ובכת"י [שנד] כתב: "ומה שאמרו ז"ל 'ביד חזקה' זו הדֶּבֶר, אין הפירוש בדבריהם כי 'יד חזקה' הוא הדֶּבֶר בלבד, אלא הדֶּבֶר וכל אשר ממינו. וזה כי הדֶּבֶר הוא העדר הנמצאות, ואינו מתיחס אל פעולה כלל, שאינו רק העדר הנמצא, ואין כאן התיחסות אל פעולה. וכל אשר אינו מתיחס אל פעולה כלל קראו בשם 'דֶּבֶר'... כי השם יתברך כאשר ירצה להביא הפסד על הנמצא, לפעמים מביאו בענין זה שהוא כלה מאליו, כי יסלק הקב"ה ממנו רצונו והשפעתו, והוא כלה מאיליו. ודבר זה כָּלַל בשם 'דֶּבֶר'. ואל תתמה שהרי בודאי הדֶּבֶר היה על ידי סבות פועלות הדבר, אין הדבר כך. אע"ג שדֶּבֶר היה על ידי סיבה פועלת, מפני שהדֶּבֶר הוא בעצמו מיתת הנמצא, והוא מת בטבע, ובטבע נמס וניתך. וזה ענין ההעדד, שהוא אפיסה והעדר בלבד". וראה להלן ציון 77.

(36) ועל כך מורה החרב, וכמבואר למעלה לפני ציון 17. ובכת"י [שנד] כתב: "וכן כל מכה שיש בה פעולה, בכלל חרב, שאין זה רק כנוי למכה שיש בה פעולה... החרב, המכה בעצמו נקראת פעולה, ולא היה כמו הדֶּבֶר, שהוא אפיסת הנמצא והעדר שלו. לכך בכלל בשם 'חרב' כל מכה שהיה בה פעולה, ואינה כמו הדֶּבֶר שהוא כנוי על היתוך והעדר הנמצא".

(37) לשונו בכת"י [שנד]: "לכך המכות היו באלו ג' חלקים; או מכה שאין זה נקראת פעולה כלל, כמו הדֶּבֶר. או שהיא פעולה גמורה באה מאחר, כמו החרב. או שהיא יש בה קצת פעולה במה שמקבל היראה מהפועל, אבל אינו פועל בעצמו היראה. הנה באלו ג' דברים כולל כל המכות שבאו על המצרים מצד ג' חלקים אלו, ועל ידי שלשתן הביא הקב"ה עליהם כל מיני הפסד. וכל המכות שהיו במצרים ממיני מכות אלו היו, שאין עוד מיני מכות זולת אלו... 'ובמורא גדול', הוא גלוי שכינה. כבר אמרנו לך כי ענין גלוי שכינה הוא שבא לומר על דבר המקובץ מבין שניהם, כי אין כאן פעולה גמורה, כמו שאמרנו למעלה. וזה כי לא הפעולה למתפעל מצד הפועל, רק מצד עצמו... ואין לו פועל כלל, ואין זה פעולה גמורה, לכך הוא נחשב כמו ממוצע, שנקראת פעולה מצד מה, אבל אינה פעולה גמורה כלל".

(38) מלשון זה משמע שבכל מכה ומכה היו שלשת הדברים האלו. וכן כתב בכת"י [שנה], וז"ל: "כי הדֶּבֶר הוא מכה שבא מחמת העדר המציאות. או מחמת תוספות. וזה בכל מכות שבא עליהם, היה להם תוספות וגרעון; כגון, בשחין היה רבוי דם [ראה להלן הערה 144], ומעוט שאר האיכות. שכל שינוי הוא כך, דבר אחד חסר לו, האחד מוסיף. החסר הוא מצד ההעדר, והרבוי הוא כמו החרב. הרי שכל פעל שהיה מוסיף בהם נקרא 'חרב', וכל חסרון מתיחס אל הדֶּבֶר, שהוא חסרון והעדר. כלל הדבר, אשר הוא מצד ההעדר והחסרון מתיחס אל הדֶּבֶר, ואשר הוא מצד התוספות מתיחס אל החרב, ואשר הוא כמו ממוצע ביניהם מתיחס אל גלוי שכינה, הכל כמו שנתבאר למעלה. ולפיכך אמר 'ביד חזקה' זו הדבר, 'ובזרוע נטויה' זו החרב, 'ובמורא גדול' זו גלוי שכינה. והכונה בזה שכל המכות שבאו על המצרים היו מענין אלו ג' דברים; או שהגיע להם חסרון והעדר בעצמם, ודבר זה מתיחס אל הדבר. או שהגיע להם דבר תוספות, וזה התוספות היה פועל, ודבר זה מתיחס אל החרב. או דבר ממוצע בין שניהם, שלא היה פועל דבר בהם, רק היו מתפעלים מאחר כך, מבלי שהיו האחרים פועלים, רק שהוא מתפעל ממציאות האחר. וזהו כמו גלוי שכינה, שהיו מתפעלין מגלוי השכינה... וזה ענין ג', הוא כמו אמצעי בין השנים הראשונים, והבן דבר זה מאוד, כי הוא נכון וישר". וראה להלן הערה 107.

(39) דע שהביטוי הזה ["נכון וישר"] כמעט אינו מצוי בספריו, אלא שבדרך כלל כותב "נכון ואמת" [למעלה פ"ח בכת"י (שכד:), גו"א בראשית פכ"א סוף אות כח (שסה:), נתיב התורה פי"א (תס:), ועוד], או "אמת ונכון" [למעלה הקדמה שניה (קיד.), פ"ז (שנג:), פ"ט (תסט.), ועוד]. ואולי כתב כאן "ישר" כי ביאר שיש כאן שלשה דברים, כאשר הדבר השלישי הוא אמצעי בין השנים, וכל אמצעי הוא ישר, וכמו שכתב בתפארת ישראל פי"א [קעג.]: "מפני כי יעקב היה השלישי לאבות נקרא יעקב [ישעיה מד, ב] 'ישורון', מלשון ישר, שהוא אמצעי בין אברהם ובין יצחק" [הובא למעלה פ"ט הערה 257]. ובזה מיישב שתים מתוך ארבע הקושיות שפתח בהן את הפרק, וכלשונו [בשתי הקושיות האלו]; "למה מזכיר הדֶּבֶר מכל שאר המכות... וכן מה שאמר 'ובזרוע נטויה' זו החרב, מה הוא חרב שהיה במכות מצרים; אם הוא מכת בכורות, קשיא למה זכר את המכה הזאת אחר מכת הדבר, ולפני מכת הדם". ומבאר בזה כי "הדֶּבֶר" אינו מוסב על מכת דֶּבֶר, אלא על ההעדר שהיה בכל המכות. וכן "החרב" אינה מוסבת על מכת בכורות, אלא על הפעולה שהיתה בכל המכות [ראה להלן הערה 138]. ומעתה יבוא ליישב את שתי השאלות הנוספות [אודות המופתים והמטה].

(40) אלא שהם נוהגים כמנהגו של עולם. וכמו שאמרו חכמים [אבות פ"ה מ"ח] "דֶּבֶר בא לעולם על מיתות האמורות בתורה שלא נמסרו לבית דין, ועל פירות שביעית. חרב באה לעולם על ענוי הדין, ועל עוות הדין, ועל המורים בתורה שלא כהלכה". הרי שאלו הם עונשים השזורים בהנהגת העולם. ולכך גם הממוצע בין דבר וחרב [גלוי שכינה] הוא גם כן נוהג במנהגו של עולם. וכן חזר וכתב להלן [לפני ציון 108].

(41) לשון הפסוק [שם] במילואו הוא "ויאמר אלקים יהי מאורות ברקיע השמים להבדיל בין היום ובין הלילה והיו לאותות ולמועדים ולימים ושנים". הרי שמדובר ב"רקיע השמים".

(42) מדובר שם שגדעון ביקש שה' יעשה לו נס להורות שה' יהיה בעזרו במלחמתו נגד האומות. והנס יהיה שגדעון יניח צמר בגורן, ואם יהיה טל על הגיזה בלבד, והארץ תהיה יבשה, אז ידע גדעון שה' יהיה בעזרו. וכן גדעון ביקש נס להפך, שהגיזה תהיה יבשה, ועל הארץ יהיה טל, ושני הנסים האלו אכן נעשו. והנה תיבת "מופת" לא נזכרה שם, אך כאשר נעשה נס במקבל הפעולה זה נקרא "מופת" [מבואר בהמשך דבריו]. והרמב"ן [דברים יג, ב] הביא את הספרי [במדבר ו, ג] שאמרו שם "אות הוא מופת, ומופת הוא אות, אלא שדברה תורה שתי לשונות. אף כאן אתה אומר [שם] 'מיין ושכר יזיר', והרי יין הוא שכר ושכר הוא יין, אלא שתי לשונות דברה תורה". וזה לכאורה דלא כספרי בפרשת ראה, עיי"ש בדברי הרמב"ן.

(43) שנוי - נס [ראה הערה הבאה].

(44) פירוש - השנוי בפועל הוא גדול יותר מהשנוי במתפעל [כפי שיבאר בסמוך], ו"אות" הוא יותר מ"מופת" [כמבואר בהערה 47]. לכך "אות" נאמר על שנוי בפועל, ו"מופת" נאמר על שנוי במתפעל.

(45) לשונו למעלה פ"ז [שלב:]: "כי היה [אברהם] יודע במזלות שלא יהיה לו זרע. ומי שיודע בענין המזלות דבר שהוא ברור מאוד, הנה שנוי המזל נס גדול. כי אין ספק ששנוי המזל הוא יותר קשה משנוי הטבע, כי הטבע הוא כח טבעי, יותר בקל להשתנות ממה שישתנה מעשה שמים. כי השנוי מתייחס יותר אל הדברים הטבעים לשפלותם. וכמו שיש בהם שינוי טבע, כך אפשר להיות נמצא בהם שינוי בלתי טבעי, כי הם תחת שינוי וקרובים אל שינוי. אך השמים, הדבר הבא מהם יותר קשה להשתנות מפני חוזק הפעולה והגזירה אשר יש לשמים". ועוד אודות חוזק הפעולה והגזירה שיש לשמים, כן כתב בדר"ח פ"א מי"ח [תכג:], וז"ל: "וידוע כי יש פועלים בעולם התחתון, וזהו כמו שכתוב [בראשית א, טז] 'את המאור הגדול לממשלת היום ואת המאור הקטן לממשלת הלילה וגומר'. והפועלים האלו גוזרים משפטים על התחתונים, וקראו אותם 'משפטי המזלות', והוא דין גמור מה שגוזרים העליונים על התחתונים... המושלים, הם השמים וצבאיהם, שהם מושלים פועלים בתחתונים, הם שגוזרים ומחייבים מה שיתן זה לזה לפי הסדר והמשפט אשר סדר המנהיג, הוא השם יתברך". ולמעלה הקדמה שניה [צא.] הביא את דברי הרלב"ג שאמר "אי אפשר שיהיה שנוי בגרמיים השמימיים", ונדחק מחמת כן לבאר את הפסוק אודות עמידת השמש בימי יהושע [יהושע י, יב]. והמהר"ל שם [צב.] דחה דבריו, וכתב: "אבל אנו אומרים כי הוא יתברך מחדש נסים ונפלאות בעולמו, ויכול לחדש נסים ברצונו אף בגרמיים השמימיים". ומ"מ גם לפי המהר"ל שנויים בגרמיים שמימיים הם יותר קשים משנויים בדברים טבעיים. ומעין זה כתב להלן פס"ה, וז"ל: "המלאכים... נקראים אדונים, שהם אדונים לעולם... וכלל המלאכים בשני שמות, יש מלאכים עליונים הפועלים בדברים שהם בעולם ונקראים 'אלקים'... ויש שהם מנהיגים את התחתונים, והם נקראים 'אדונים', כי האדון מנהיג את אשר תחתיו". והרי אף המלאכים נכללים ב"צבא השמים", וכמו שכתב הרמב"ן [בראשית ב, א (הובא למעלה פל"א הערה 35)]. ולהלן פס"ו כתב: "כי במה שנקראים עליונים הם פועלים בתחתונים... והם כמו עלה נחשבים... אבל התחתונים במה שהם תחתונים הם עלולים בעצמם". ובתפארת ישראל ר"פ א [כח.] כתב: "הנה השמים וכל צבא השמים, כולם פועלים; מסבבים הרקיע, ופועלים בתחתונים כמו שבראם השם יתברך וסדר אותם". ושם פ"מ [תרח:] כתב: "השמים הם פועלים". ובנתיב השלום פ"ב [א, רכב.] כתב: "לא נמצא בנבראים פעולה מהירה תמידית בכח גדול כמו התנועה של השמים, אשר הם מתנועעים תנועה תמידית מהירה. והשמש והירח הם המושלים והפועלים בתחתונים על ידי תנועתם. וכדכתיב [תהלים קלו, ח-ט] 'את השמש לממשלת היום ואת הירח לממשלת הלילה'. ודבר זה ידוע כי הפעולה הוא בכח מדת הדין" [ראה למעלה הקדמה שלישית הערות 49, 74, פ"ז הערה 80, פי"ז הערה 95, פי"ח הערה 82, ופל"ב הערה 77]. וראה הערה הבאה.

(46) כמבואר בהערה הקודמת. ולמעלה פמ"ז [תקי:] כתב: "השכל יש לו חוזק, כי הדבר שהוא גשמי הוא חלש, שהוא מתפעל, אבל החוזק הוא לשכלי, שאינו מתפעל", ושם הערה 351 הובאו מקבילות רבות ליסוד זה, כי הוא יסוד נפוץ מאוד בספריו. וברי הוא שהשמים הם יותר נוטים לשכל, ואילו הארץ היא חומרית, וכמו שנאמר [תהלים קטו, טז] "השמים שמים לה' והארץ נתן לבני אדם". וק"ק, כי בתפארת ישראל ר"פ א [כח.] כתב: "הנה השמים וכל צבא השמים, כולם פועלים; מסבבים הרקיע, ופועלים בתחתונים כמו שבראם השם יתברך וסדר אותם. וכן התחתונים כולם פועלים; הארץ היא שפועלת ומוציאה צמחה, וכל אשר הוא יוצא מן הארץ, היא פועלת". הרי שגם הארץ היא פועלת. אך זה לא קשה כלל, כי כאן כשכתב "פועלת" כוונתו לפעול על אחרים, כמו שצבא השמים פועלים בתחתונים. אך הארץ אינה פועלת אלא בעצמה ["מוציאה צמחה"], וזה עצמו הוא התפעלות, ולא פעולה.

(47) לשונו בגו"א דברים פי"ג אות ב [רכד:]: "אות בשמים. ענין זה ידוע לחכמים למה 'אות' בשמים ו'מופת' בארץ... כי האות בשמים, מפני שאות יותר מן מופת, לפיכך אמר 'אות בשמים', בדברים הקיימים התמידים כמו בשמים, אשר לא יקבלו הויה והפסד. וכאשר יש בו נס, שהוא שינוי, נקרא 'אות'. ודברים אשר משתנים, כמו הארץ, יקרא 'מופת', ואינו כל כך נס".

(48) אודות שהמטה הוא פועֵל, זהו משום שהמטה נחשב שהוא הביא את המכות, וכמו שנאמר [שמות ד, יז] "ואת המטה הזה תקח בידך אשר תעשה בו את האותות", וכתב הראב"ע [שם]: "טעם 'האותות', שהפך לנחש לעיני ישראל, ולתנין לפני פרעה, ולהכות בו את היאור, ולהעלות הצפרדעים, ולהוציא הכנים, ולהוריד הברד, ולהביא הארבה, ולהיות החושך". וראה למעלה פל"ב הערות 18, 38.

(49) כמו שנאמר [ישעיה י, טו] "היתפאר הגרזן על החוצב בו וגו' כהרים מטה לא עץ", ופירש רש"י [שם] "לא העץ הוא המרים, אלא האדם הוא המרים". והמלבי"ם [שם] כתב: "אם יתרומם המטה לאמר שאינו עץ, רק יש בו נפש חיונית מתנענעת מעצמה".

(50) פירוש - זהו פלא גדול שהמטה שהוא עץ, ואינו דבר חי, יפעל נסים גדולים. ועל הפיכת המטה לנחש [שמות ד, ג] כתב רבינו בחיי [שם]: "כי המטה היה עץ יבש כמו מת, ונעשה נחש חי". ולמעלה פל"ב [תקנג.] כתב: "אמר לו הקב"ה שמטה של אהרן יעשה נחש, רמז לו שהקב"ה מקים מלכים, ועושה מן המטה שהוא יבש, נחש, שהוא דומה למלך". ובילקוט שמעוני [ח"א רמז קפא], אמרו: "'קח את מטך והשלך לפני פרעה' [שמות ז, ט], אמר הקב"ה, רשע זה מתגאה וקרא עצמו 'תנין', דכתיב [יחזקאל כט, ג] 'התנים הגדול'. לך ואמור לו ראה מטה זה הוא עץ יבש, ונעשה תנין, ויש בו רוח ונשמה, והוא בולע כל המטות, וסופו לחזור עץ יבש. אף אתה, בראתי אותך מטפה סרוחה, ונתתי לך מלוכה, ונתגאה אתה ואמרת [שם] 'לי יאורי ואני עשיתיני', הריני מחזירך לתהו ובהו". ובכת"י למעלה פל"ב [תנה.] כתב: "לכך בחר באות הזה, לפי שהוא יותר פלא לעשות מעץ יבש, ואין בו דבר, לעשות נחש, הוא הבעל חי היותר פועל ומזיק, וזה הפך העץ היבש" [הובא למעלה פל"ב הערה 31]. וראה להלן הערה 65.

(51) אודות שהפיכת המים לדם אינה בדרך הטבע, כן כתב למעלה בהקדמה שניה [מט:], וז"ל: "ועוד יעמיד [הפילוסוף] דבריו, כי איך יתהוה דבר מכל דבר, כי לא יתהוה דבר מכל דבר, רק מדבר מיוחד. ואם כן איך יבא זה שיהיה מן מים דם. והנה מביא ראיה ממין על שאינו מינו, שפעל הטבעי פועל לפי טבעו ומנהגו אשר בעולם הטבעי, ופעל הנבדל לפי ענינו. והבדל יש ביניהם, כי הטבע פועל בזמן, ולפיכך צריך לכל פעל טבעי המשך זמן, אבל פעל אשר אינו טבעי אין צריך לפעולתו זמן. כי הטבעי כח גשמי, וכל כח גשמי פעולתו בזמן, אבל הדברים הנבדלים פעולתם בלי זמן, שאינם כח בגשם, ולפיכך פועלים בלא זמן. ולכך ברגע אחד יתהפכו המים לדם, שהוא פועל ברצונו בלבד, וברצונו נתהוה החומר והצורה לפי רגע אחד. ואין זה פעל טבעי שהוא פועל בזמן, והוא צריך אל הכנת החומר, אבל 'בדבר ה' שמים נעשו וברוח פיו כל צבאם' [תהלים לג, ו], וזהו פעל הנבדל שהוא פועל בלי הכנת חומר כלל, דהיינו הכנה טבעית. ולפיכך אל תשאל כי לא כל חומר מוכן לקבל הצורה, וצריך הכנה, ואיך הם מוכנים המים לקבל צורת דם. הנה אין זה קושיא למבין, כי מה שצריך החומר הכנה עד שתקבל הצורה, הנה דבר זה הוא במנהג הטבעי. ומפני שהאיש המתפלסף הלך אחר הטבע להכחיש בשביל זה המופתים, ודבר זה אנו מודים, כי מצד הטבע, הנפלאות אינם נמצאים, אבל מצד פעולת הנבדל, כל הנפלאות הם נמצאים... והנה זה שיאמר כי איך יצויר שיהיה דבר מכל דבר, שזהו נמנע לפי הטבע, אבל שלא על פי הטבע אינו נמנע". וכן כתב למעלה פל"ב [תקסג.], ויובא בהערה 60.

(52) שהרי גם כשהוסרה מכת הצפרדעים, עדיין נאמר [שמות ח, ה] "רק ביאור תשארנה", וכתב הראב"ע [שם] "וטעם ביאור תשארנה - כי שם היו בתחלה". ובדרשות המהרי"ט פרשת שמות, דרוש שני, כתב: "ואמר 'רק ביאור תשארנה'... כי לעולם כן היה, כי מקום חיותם ביאורים ובאגמים". ולמעלה פל"ג [תקסח:] כתב: "היאור אל הצפרדעים כמו האדמה לזרע שמוציאה הפרי". ולמעלה פל"ד [תקצג:] כתב: "הצפרדעים הם הנבראים שהם דרים במים". וראה למעלה פל"ב הערות 86, 100, פל"ג הערה 11, פל"ד הערה 49, ולהלן הערה 146, ופנ"ז הערה 45.

(53) תוספות שבת יב. [ד"ה שמא]: "כינה היינו שחורה הקופצת, דכתיב [שמות ח, יב] 'הך את עפר הארץ והיה לכנים', ודרך שחורה הקופצת לצאת מן הארץ" [הובא למעלה פל"ב הערה 101]. והחזקוני [שמות ח, יב] כתב: "והיה לכנים - הם שקורין פוצי"ש, שדרכם לבא מן העפר מקום תולדותם, כמו שאר מכות, שכל אחת ואחת באה ממקום תולדותה". וראה להלן פנ"ז הערה 27.

(54) פירוש - בניגוד לצפרדעים וכינים שנוצרו במיוחד בעבור המכות, הרי במכת ערוב לא נאמר שהחיות הדורסות נוצרו במיוחד בעבור המכה, אלא החיות הללו כבר היו קיימות בעולם לפני המכה, ורק שהובאו במיוחד לארץ מצרים.

(55) פירוש - ארבע מכות אלו [דבר, שחין, ברד וארבה] הן דברים הנמצאים בעולם, ולכך אין בהם שנוי אל המתפעל.

(56) פירוש - אין רגילות שיהיה חושך למשך שלשת ימים, כפי שהיה במצרים [שמות י, כב].

(57) פירוש - אין החושך שינוי במתפעל, אלא בטול האור, וממילא יש חושך. ולמעלה פי"ד [יב:] כתב: "החושך לא נאמר בו בריאה ויצירה". ולמעלה פל"ד [תקפו:] כתב: "בא למצרים חושך, שהוא העדר האור". ובתפארת ישראל פט"ז [רמט.] כתב: "נגד הלילה, שהוא העדר האור". ובבאר הגולה באר השני [רט.] כתב: "הלילה שהוא העדר האור, דומה למיתה". ובח"א לסנהדרין צד. [ג, קצא:] כתב: "חושך ולילה הוא העדר האור, והוא דומה למיתה, שהיא העדר החיים". ובדרשות הר"ן, הדרוש השלישי, כתב: "החושך שהוא העדר האור אינה נתלה בפועל, רק בהעדר סבת האור. ולכן לא תתכן בו פעולה ובריאה כי אם בהעדרה, לפי שאיננו ענין בעצמו, רק העדר ענין אחד... אמנם, כבר כתבו החכמים שעל צד ההעברה הלשונית יאמר על מי שהוא ביטל סבת הקנין שהוא חידש ההעדר. וזה אמרו [ישעיה מה, ז] 'יוצר אור ובורא חושך'. אע"פ שלא תתכן בחושך בריאה, כי אין עלתו רק העדר סבת האור. ועל זה הענין יאמר במי שכבה הנר שהוא חידש החושך" [ראה למעלה פי"ד הערה 52, ופל"ד הערה 3]. והב"ח [או"ח ריש סימן ו] כתב: "חשך אינו כי אם העדר האור". אך הקול אליהו [שמות י, כא] כתב: "בפסוק [שמות י, כא] 'ויהי חשך על ארץ מצרים וימש חשך'. י"ל דהנה האור בריה, והחושך בריה, ולא כיש מי שאומרים שהחשך הוא העדר האור, דבאמת לא כן הוא, רק בריה בפני עצמה, אלא שנדחה מפני האור, כי כן שם הקב"ה בטבע הבריאה. ולפי זה כאן שינה הקב"ה את הטבע שאמר 'וימש חשך', פירוש שחשך ימש האור, ולא האור החשך". והכתב והקבלה [בראשית א, ד] כתב כן בשם הגר"א, וכן הוא באדרת אליהו [בראשית א, א]. והכתב והקבלה [שם] תלה שאלה זו במחלוקת רב הונא ורב יהודה [פסחים ג.], עיי"ש.

(58) מה שמוסיף "רק שצריך סבה שיבא חושך לעולם, דהיינו דבר המבטל האור", דע שבכת"י [שנב] הוסיף כן גם במכות צפרדעים וכנים, וכלשונו: "דרך היאור לשרוץ צפרדעים, ואין חסר רק הפועל, שצריך לשריצות היאור צפרדעים פועל אשר יפעל דבר זה, או איכות, או מזלית. וכן העפר כינים, אין זה חידוש מן המתפעל, שכל הארץ מגדלת כנים, אלא שצריך גם סבה מה שהוא פועל את דבר זה". וכן יכתוב בסמוך לגבי מכת בכורות ["רק שצריך סבה פועלת את מיתת הבכורות"]. ונראה שכותב כן, שהואיל וביאר שבמכות אלו אין חידוש ושנוי, יקשה לך מדוע אין הן נעשות בכל עת ובכל שעה. ועל כך מבאר שמ"מ צריך פועל שיפעל כך במתפעל, וכל עוד הפועל אינו עושה כן, לא יעשה הדבר הזה, למרות שאין בו חידוש ושנוי.

(59) אלא סילוקו והעדרו של המתפעל. וזהו "כל שכן", כי בשאר מכות יש מתפעל לפניך, אלא שאין זה נחשב שנוי במתפעל, אך במכת בכורות המתפעל איננו, וכל שכן שאין זה שנוי במתפעל. וראה למעלה הערה 13 שנתבאר שם שהמיתה היא סילוק החיים.

(60) לשונו למעלה פל"ב [תקסג.]: "במכת דם נאמר גם כן [שמות ז, יז] 'כה אמר ה' בזאת תדע כי אני ה' הנה אנכי מכה במטה אשר בידי וגו'', מזכיר שם המיוחד בלבד. כי שאר מכות, אף על גב שהם שלא כמנהגו של עולם, אינם פלא כמו מכת דם. כי הצפרדעים והכנים, דרך היאור להשריץ צפרדעים, והעפר מגדל כנים. ולפעמים דֶבר בא לעולם, וכן השחין אינו שלא בטבע לגמרי, והברד גם כן, וכן הארבה אינו שלא בטבע לגמרי. וכן החושך, אין זה שנוי, רק העדר האור, ואינו דבר שנוי בעצמו. ועוד, כי אפשר להיות חושך, כמו ביום המעונן, ובלקות המאורות. אבל להיות מן המים דם, זה אינו טבעי לגמרי. וזה שדרשו [ספרי דברים כו, ח] 'ובמופתים' [דברים כו, ח] זה הדם. ובהגדה יתבאר זה באורך, עיין שם. לכך נאמר כאן גם כן [שמות ז, יז] 'כה אמר ה' בזאת תדע כי אני ה'', הזכיר שם המיוחד, כי בזאת המכה נודע אמתת שמו יתברך שעושה מופתים, כמו שדרשו 'ובמופתים' זה הדם". ולהלן [ציון 66] יזכיר דברים אלו. ובכת"י [שנב] ביאר עוד שכל דם בעולם עומד לקבל פעולה ולהיפך לדבר אחר [יובא להלן פנ"ז הערה 100].

(61) היובש, בימי הקיץ.

(62) כך הן שאר המכות שהיו במצרים, וכגון ארבע המכות שהזכיר כאן [דבר, שחין, ברד וארבה], שאין הן שנוי במתפעל, וכמו שביאר.

(63) "הדומה מוליד את הדומה... וכל הצמחים כלום, מזרע חטים לא יצא שעורה" [לשונו בנצח ישראל ר"פ ב (כ.)].

(64) נמצא שיש שלשה גדרים; (א) שינוי בפועל, וכגון שהמטה העשוי מעץ יבש יפעל נסים [וזה נקרא "אות"]. (ב) שינוי במתפעל, וכגון שהמים נהפכו לדם [וזה נקרא "מופת"]. (ג) אין שינוי לא בפועל ולא במתפעל, וכגון המכות של דבר, שחין, ברד וארבה, וכמו שביאר.

(65) כי המטה הוא עץ יבש, ואינו דבר חי, וכמבואר למעלה הערה 50.

(66) "צפרדעים וכנים וברד וארבה וחושך". ולא הזכיר מכת דם, אע"פ שגם מכה זו נעשתה על ידי המטה [שמות ז, כ], כי מכת דם תוזכר בפני עצמה ב"מופתים". ובמכת צפרדעים נאמר [שמות ח, א-ב] "ויאמר ה' אל משה אמר אל אהרן נטה את ידך במטך על הנהרות על היאורים ועל האגמים והעל את הצפרדעים על ארץ מצרים, ויט אהרן את ידו על מימי מצרים ותעל הצפרדע ותכס את ארץ מצרים". ובמכת כנים נאמר [שמות ח, יג] "ויעשו כן ויט אהרן את ידו במטהו ויך את עפר הארץ ותהי הכינם באדם ובבהמה וגו'". במכת ברד נאמר [שמות ט, כג] "ויט משה את מטהו על השמים וה' נתן קולות וברד ותהלך אש ארצה וימטר ה' ברד על ארץ מצרים". במכת ארבה נאמר [שמות י, יג] "ויט משה את מטהו על ארץ מצרים וה' ניהג רוח קדים בארץ כל היום ההוא וכל הלילה הבקר היה ורוח הקדים נשא את הארבה". ובמכת חושך נאמר [שמות י, כב] "ויט משה את ידו על השמים ויהי חושך אפלה בכל ארץ מצרים שלשת ימים". אמנם במכת חושך לא נזכר המטה להדיא. אך הראב"ע [בפירושו הארוך (שמות ד, יז)] ביאר שהמטה הביא את מכת חושך. וכן בפירושו הקצר [שמות ד, ט] כתב: "אף על פי שאין כתוב המטה, כי אם נטיית היד במכת חושך, יתכן להיותו כמו הראשונים". והרמב"ן [במדבר כ, א] כתב: "וכן במכות מצרים שאמר [שמות ז, טו] 'והמטה אשר נהפך לנחש תקח בידך', והוא להכות בו. ולפעמים יאמר [שמות ח, א, ושם ט, כב] 'נטה את ידך', ורצונו לומר להכות במטה, כי הכתוב יקצר בדבר הנשמע". וכן כתב רבינו בחיי [שמות ד, ב], ובבית אלקים, שער היסודות פכ"ג. והר"ן בדרשותיו [הדרוש השמיני] כתב: "כל האותות אשר נעשו במצרים ציוה ה' יתברך שייעשו על ידי המטה". וכן כתב הרשב"ץ להגש"פ כאן "'ובאותות' זה המטה". אך באור החיים [שמות י, כב] כתב שלא היה מטה במכת חושך, וכלשונו: "ויט משה את ידו. צריך לדעת למה במכת הארבה הסמוכה לה הגם שאמר אליו ה' [שמות י, יב] 'נטה ידך', אמר הכתוב [שם פסוק יג] 'ויט משה את מטהו וגו''... ובמכה זו [של חושך] אמר 'את ידו'. ואולי שיתכוין ע"פ דבריהם ז"ל [שמו"ר יד, ב] כי חושך של מצרים היה מאותו חושך דכתיב [תהלים יח, יב] 'ישת חושך סתרו', אשר על כן לא נהג מנהג מיעוט דרך כבוד לנטות מטהו כלפי מעלה". וכן בשפתי כהן [שמות י, כו] כתב: "מכה של חושך, אמר לו הקב"ה [שמות י, פסוקים כא, כב] 'נטה ידך ויט משה את ידו', לא נזכר מטה. מקודם לא היה פרעה יכול לראות פני משה מבהירות המטה, עתה בא אליו בלא מטה. אמר לו אתה מאחז עיני, הייתי חושב שאתה מלאך, עתה נתאמת לי שאתה אדם כמוני, אלא שאתה עושה אחיזת עינים" [הובא בילקוט ראובני ערכים, ערך מכות, אות ג]. ודעת המהר"ל כדעת הראשונים הנ"ל שגם מכת חושך נעשתה על ידי המטה. וכן כתב להדיא בכת"י בפרק הבא [שנח], וז"ל: "בחושך כתיב [שמות י, כא] 'נטה ידך על השמים', ובמעשה כתיב [שם פסוק כב] 'ויט משה את ידו על השמים'. ונראה שאע"ג שלא נאמר כאן מטה, במטה היה... לכך נראה ברור כי החושך על ידי המטה היה גם כן, [רש"י בראשית ז, ג] וילמוד סתום מן המפורש" [הובא להלן פנ"ז הערה 17].

(67) למעלה פל"ב [תקסג.], והובא למעלה הערה 60.

(68) להלן פנ"ז [לאחר ציון 155], שכתב שם: "אין דבר שיקרא 'מופת' כמו הדם, שהרי הדם אינו פועל דבר כלל, רק עומד בעומדו, ומפני זה נקרא 'מופת', ולא כן הצפרדעים וכנים וערוב ודבר ושחין ברד ארבה, שכלם היו פועלים בם". נמצא בעוד שכאן תולה את השם "מופת" בדם מחמת מה שיש בדם ["ואין בכל מכות שנוי במתפעל, שאמר דבר זה נעשה בו חדוש, כמו הדם, שנעשה מן המים דם, שהרי הוא בריאה שאינו בדרך הטבע" (לשונו למעלה לאחר ציון 50)], הרי להלן פנ"ז [לאחר ציון 50] ביאר זאת מחמת מה שאין בדם ["הדם אינו פועל דבר כלל, רק עומד בעומדו"]. וראה להלן פנ"ז הערה 156.

(69) בזה מיישב את שאלתו הרביעית [בתחילת הפרק], ששאל: "וכן מה שאמר 'ובאותות' זה המטה, אף על גב שהמטה היה עושה בו האותות, למה יחשב לדבר בפני עצמו, שהמטה לא היה עושה דבר, כי אם שהיה מביא המכה שבאה עליהם. ואם זכר דבר שגרם המכה, דהיינו המטה, לא היה צריך להזכיר המכה". ומבאר שהמטה הוזכר כאן לא משום שעל ידו נעשו המכות, אלא משום שהוא מורה על נס בפועל.

(70) בפירוש ההגדה לגר"א [שיצא לאור על ידי תלמידו רבי מנחם מנדל משקלוב, הוצאת מוה"ק עמוד ס], הובא הסבר דומה של הגר"א למאמר זה, וסיים שם בתוך סוגריים מרובעים: "קרוב לענין זה כתוב במהר"ל מפראג". וחידוש הוא למצוא שבבית מדרשו של הגר"א מציינים לדברי המהר"ל מפראג, וכפי שעמדו על כך שם במבוא עמוד יב [משנת מהר"ל אות רנח].

(71) בא לקשר את חמשת חלקי הפסוק [דברים כו, ח] "ויוציאנו ה' ממצרים ביד חזקה ובזרוע נטויה ובמורא גדול ובאותות ובמופתים", ויבאר ששלשת החלקים הראשונים ["ביד חזקה ובזרוע נטויה ובמורא גדול"] באו להעניש את המצריים על חטאם, ושני החלקים האחרונים ["באותות ובמופתים"] באו להראות נפלאות ה'. ובזה מיישב את שאלתו הראשונה [בתחילת הפרק], ששאל: "איך חיבר הכתוב הדברים האלו יחד, הדֶּבֶר והחרב וגלוי שכינה והמטה והדם". וראה להלן הערה 109.

(72) לשונו למעלה פכ"ז [תלט.]: "המצריים ראוים לעונש על אשר עשו רע לישראל". ובחידושי הגרי"ז על התורה [שמות ז, א] כתב: "'ראה נתתיך אלהים לפרעה' [שם]. פירש רש"י [שם] שופט ורודה לרדותו במכות ויסורין. פירוש הדבר, כי המכות לא היו למטרה שישלח את העם, רק כי כך נאמר בברית בין הבתרים [בראשית טו, יד] 'וגם את הגוי אשר יעבדו דן אנכי ואחרי כן יצאו וגו''. והיה צריך להיות תחילה הדין על פרעה ועל מצרים, ואחרי כן היציאה. ולכן מינה הקב"ה את משה רבינו ע"ה לדיין ושופט לרדותו במכות ויסורין הראויין לו, שיקויים 'וגם את הגוי אשר יעבדו דן אנכי'. והיתה זאת הכנה ליציאתם, כמו שנאמר 'ואחרי כן יצאו ברכוש גדול'. וכן הוא מבואר להדיא מהא דתנן בעדיות [פ"ב מ"י] דמשפט המצריים היה י"ב חודש. הרי דהמכות היו בגדר משפט ודין, ולא למטרת שילוח" [ראה למעלה הקדמה שלישית הערה 45, פט"ז הערה 76, פכ"ז הערות 8, 11, פל"ב הערה 61, פל"ח הערה 114, פ"מ הערה 274, פנ"א הערה 80, להלן פנ"ז הערה 11, ופנ"ח הערה 8].

(73) לשונו למעלה פ"ט [תנח.]: "כי השם יתברך הביא את זרע אברהם בגלות, מפני שלא היה אברהם מתחזק כל כך באמונה, לכך הביא השם יתברך זרעו בגלות כדי שיקנו האמונה, וידעו כח מעשיו שהוא עושה לאוהביו, וגבורותיו אשר עושה לאויביו, כמו שעשה למצרים מן מכות הגדולות והנוראות, והטובה שעשה לאוהביו, וכמו שמשמע מן הכתוב שכל אשר היה עושה הוא יתברך שידעו שמו וגבורתו תמיד". ולמעלה ר"פ לו [תרמד.] כתב: "כל עבודת הפסח מורה שהוא יתברך יחיד. וזה נודע ביציאת מצרים, שהרי עשה הקב"ה עם ישראל נסים ונפלאות במצרים כרצונו, ואין מי יאמר לו מה תעשה, וכל הנסים ונפלאות במצרים להודיע שהוא יתברך יחיד בעליונים ובתחתונים, כמו שאמר יתרו [שמות יח, יא] 'עתה ידעתי כי גדול ה' מכל האלהים וגו''". ולמעלה ר"פ לט [ב:] כתב: "ביציאת מצרים עשה הקב"ה עם ישראל נסים ונפלאות המורים לך כי שם ה', הוא השם המיוחד אשר עושה גדולות ונפלאות, השם הזה נקרא עליהם, שמפני שהשם הקדוש נקרא עליהם, לכך עשה עמהם נפלאות. לכך יש לכתוב דבר זה בתפילין, ויהיו התפילין מקושרין על האדם, להורות כי שם הגדול והקדוש נקרא עליהם, שהרי עשה עמהם נפלאות. והיינו דכתיב [דברים כח, י] 'וראו כל עמי הארץ כי שם ה' נקרא עליך ויראו ממך', ואמר רבי אליעזר [ברכות ו.] אלה תפילין שבראש. פירוש, כי תפילין מורים לך כי הם מיוחדים לשם המיוחד, שהרי בתפילין נזכר יציאת מצרים, שהוציא אותם על ידי נסים, והשם המיוחד דוקא פועל נוראות, ולפיכך ויראו ממך מפני גבורותיו ונוראותיו". ולמעלה ר"פ מד [רנח] כתב: "כבר ידעת כי יציאת מצרים הוא שורש אמונת האמת והדת". ולמעלה פמ"ז [תמז:] כתב: "ביציאת מצרים רצה השם יתברך להקנות להם כל אמונות אמיתיות, שזהו עיקר המופתים שעשה הקב"ה במצרים כדי שיאמינו כל אמונות אמיתיות". ובהמשך הפרק שם [תסג.] כתב: "כי חג הפסח בו נודע שהוא יתברך כל יכול על ידי אותות ומופתים... ובו נודע בבירור שהכל ביכלתו, ואין חוץ ממנו". ולהלן פס"ד כתב: "הנסים מורים על יכולתו של הקב"ה". ובבאר הגולה באר הרביעי [ת.] כתב: "הוא כל יכול, כדכתיב יציאת מצרים בתפילין, המורה על יכולתו". ובדרשת שבת הגדול [רכב.] כתב: "כאשר השם יתברך הוציא את ישראל ממצרים, ועשה להם נסים, כדי שידעו שמו וגבורתו, וידעו שיכול לגאול אותם מכל צרה ולהושיע אותם". וצרף לכאן דברי הרמב"ן הידועים [שמות יג, טז], שכתב: "המופת הנפלא מורה שיש לעולם אלוק מחדשו, ויודע ומשגיח ויכול. וכאשר יהיה המופת ההוא נגזר תחלה מפי נביא, יתברר ממנו עוד אמתת הנבואה, כי ידבר האלקים את האדם, ויגלה סודו אל עבדיו הנביאים, ותתקיים עם זה התורה כלה... אם כן האותות והמופתים הגדולים עדים נאמנים באמונת הבורא ובתורה כולה". ובספר החינוך מצוה כא כתב: "מצות סיפור יציאת מצרים... ואין מן התימה אם באו לנו מצוות רבות על זה, מצוות עשה ומצוות לא תעשה, כי הוא יסוד גדול ועמוד חזק בתורתנו ובאמונתנו. ועל כן אנו אומרים לעולם בברכותינו ובתפלותינו 'זכר ליציאת מצרים', לפי שהוא לנו אות ומופת גמור בחידוש העולם, וכי יש אלוק קדמון חפץ ויכול, פועל כל הנמצאות... ובידו לשנותם... כמו שעשה במצרים, ששינה טבעי העולם בשבילנו, ועשה לנו אותות מחודשים גדולים ועצומים, הלא זה משתק כל כופר בחידוש העולם, ומקיים האמונה בידיעת השם יתברך, וכי השגחתו ויכולתו בכללים ובפרטים כולם". והטור או"ח סימן תרכה כתב: "תלה הכתוב מצות סוכה ביציאת מצרים, וכן הרבה מצות, לפי שהוא דבר שראינו בעינינו ובאזנינו שמענו, ואין אדם יכול להכחישנו. והיא המורה על אמיתת מציאות הבורא יתעלה, שהוא ברא הכל לרצונו, והוא אשר לו הכח והממשלה והיכולת בעליונים ובתחתונים לעשות בהן כרצונו, ואין מי שיאמר לו מה תעשה, כאשר עשה עמנו בהוציאו אותנו מארץ מצרים באותות ובמופתים" [ראה למעלה הקדמה ראשונה הערה 135, פ"ג הערה 9, פ"ט הערות 94, 99, פי"ח הערה 145, פל"ו הערה 6, פל"ט הערה 10, פמ"ד הערה 1, פמ"ה הערה 90, פמ"ז הערות 97, 166, ולהלן פ"ס הערה 261].

(74) מדבריו בהמשך משמע שכוונתו לומר שכל האופנים האפשריים של המכה [סילוק ההשגחה, שנוי בפועל, ושנוי במתפעל] נעשו במצרים, עד שלא היה אופן אחד שלא הוכו על ידו, "כי אלו שלשה דברים כוללים כל מיני מכות" [לשונו בהמשך]. וראה להלן ציון 94.

(75) לשונו למעלה [לאחר ציון 10]: "יש מכה שבאה בלא פעולה במקבל, רק שהשם יתברך מסלק עצמו מן הנמצא, וזהו הנמצא נעדר. ואין כאן פעולה במקבל, רק סלוק מן הנמצא. ומפני כי הדֶבֶר הוא העדר הנמצא, כי המיתה הוא העדר בלבד, ולפיכך אין המכה הזאת נאמר עליה שהיה פועל בהם המכה, רק כי כל הנמצאים קיומם בו יתברך, וכאשר הוא מסתיר פניו מהם אז יקבלו העדר, והם אינם נמצאים, ואין ההעדר מפעולת פועל השם יתברך במקבל. ולפיכך הדֶּבֶר הוא בא מחמת סלוק העלה מן הנמצאים, ובזה הם נעדרים ונפסדים לשעה אחת, כמו כל העדר שאינו מפעולות פועל. ובמכת הדֶּבֶר אין ראוי לומר שהיה פועל בהם הדבר, אבל נעשה מבלי פעל בהם. והוא כמו שאמרנו, שהוא יתברך מסלק ומסתיר פניו, יבהלון והם נפסדים, וזה לא נקרא פעולה באחר".

(76) מקשה על עצמו שמשמע שמדובר במעשה של הפועל, ולא בסילוק והעדר בלבד.

(77) לשונו בכת"י [שנד]: "כי השם יתברך כאשר ירצה להביא הפסד על הנמצא, לפעמים מביאו בענין זה שהוא כלה מאליו, כי יסלק הקב"ה ממנו רצונו והשפעתו, והוא כלה מאיליו. ודבר זה כָּלַל בשם 'דֶּבֶר'. ואל תתמה שהרי בודאי הדֶּבֶר היה על ידי סבות פועלות הדבר, אין הדבר כך. אע"ג שדֶּבֶר היה על ידי סיבה פועלת, מפני שהדֶּבֶר הוא בעצמו מיתת הנמצא, והוא מת בטבע, ובטבע נמס וניתך. וזה ענין ההעדד, שהוא אפיסה והעדר בלבד" [הובא למעלה הערה 35].

(78) ועל כך נאמר "ובזרוע נטויה", זו החרב, וכמבואר למעלה לאחר ציון 16.

(79) אין לומר שכוונתו לנאמר "ובמופתים" זה הדם, שזו מכה במתפעל [כמבואר למעלה מציון 51 ואילך], כי עתה בא לבאר את שלשת חלקי הפסוק הראשונים ["ביד חזקה ובזרוע נטויה ובמורא גדול"], ורק בהמשך יבאר את שני חלקי הפסוק האחרונים ["באותות ובמופתים"]. ועל כרחך כוונתו ל"ביד חזקה" זה הדֶּבֶר, שהמקבל נעדר מצד עצמו, וכמו שביאר. אך זה כבר הזכיר כאן [לאחר ציון 74]. ויל"ע בזה.

(80) ועל כך נאמר "ובמורא גדול" זו גלוי שכינה, וכמבואר למעלה מציון 17 ואילך. ובכת"י [שנה] כתב: "הכונה בזה שכל המכות שבאו על המצרים היו מענין אלו ג' דברים; או שהגיע להם חסרון והעדר בעצמם, ודבר זה מתיחס אל הדבר. או שהגיע להם דבר תוספת, וזה התוספת היה פועל, ודבר זה מתיחס אל החרב. או דבר ממוצע בין שניהם, שלא היה פועל דבר בהם, רק היו מתפעלים מאחר, מבלי שהיו האחרים פועלים, רק שהוא מתפעל ממציאות האחר. וזהו כמו גלוי שכינה, שהיו מתפעלין מגלוי השכינה... וזה ענין ג', והוא כמו אמצעי בין השנים הראשונים".

(81) פירוש - המלים "באותות ובמופתים" כוללות את כל השנויים שהיו מצד הפועל או מצד המתפעל, ואינן עוסקות רק במטה ודם.

(82) נמצא שמבאר שהמכות נעשו לשתי מטרות; עונש למצריים על חטאם, ולהראות נפלאותיו של הקב"ה. והנה למעלה פל"ד [תקפד:] הביא את המדרש [שמו"ר יד, ב] אודות טיב החושך שהיה במכת חושך, וז"ל: "ובמדרש מהיכן היה החושך, רבי יהודה ורבי נחמיה; רבי יהודה אומר, מחושך של מעלה... רבי נחמיה אומר, מחושך של גיהנם". ובביאור מחלוקתם כתב בהמשך הפרק שם [תקפח.], וז"ל: "וחולקים איזה יותר להביא; כי למאן דאמר החושך העליון יותר, וזה מפני כי השם יתברך הביא עליהם החושך המורה על מעלתו שהוא נצחי, והם נבראים אחר ההעדר. ולמאן דאמר מן חושך של גיהנם, שהוא קרוב יותר אל מצרים המקבלים, הדבוקים בגיהנם, שהגיהנם הוא קרוב אל רשעים". ולאור דבריו כאן מובנת היטב מחלוקתם; רבי יהודה סובר שמכת חושך בעיקרה באה להורות על גדולתו של הקב"ה, ולכך ביאר שהחושך הזה "מורה על מעלתו שהוא נצחי". אך רבי נחמיה סובר שמכת חושך בעיקרה באה להעניש את המצריים, ולכך ביאר שהחושך הזה הוא מן גיהנם "שהגיהנם הוא קרוב אל רשעים" [ראה למעלה פל"ד הערות 16, 17].

(83) בא לבאר הסבר שני ל"ביד חזקה [זו הדבר] ובזרוע נטויה [זו החרב] ובמורא גדול [זו גלוי שכינה]". ועד כה ביאר שזה נגד העדר הנמצא, כח פועל במקבל, והממוצע ביניהם. ומעתה יבאר שזה כנגד החומר, הצורה, והחבור ביניהם.

(84) לשונו למעלה בהקדמה שניה [נב.]: "ולכך ברגע אחד יתהפכו המים לדם, שהוא פועל ברצונו בלבד, וברצונו נתהוה החומר והצורה לפי רגע אחד". ולמעלה פ"ג [רז.] כתב: "כי לכל אומה יש שני בחינות; האחד, מצד שהם עם בלבד, וזה במדריגת החומר. והשני, מצד שהם עם מיוחד, והוא במדריגת הצורה". ולמעלה פי"ד [ט.] כתב: "כי הוא יתברך המהווה את כל הנמצאים, ומאתו הכל, נותן הצורה והחומר". ולמעלה פכ"ד [שפא:] כתב: "וכאשר תבין עוד תדע כי לכל הנמצאים יש חומר וצורה. ויש בנמצא דברים נמשכים אחר החומר, ויש בנמצא דברים נמשכים אחר הצורה". ובגו"א ויקרא פ"כ אות ו [צז.] כתב: "כל דבר יש בו שני דברים; חומר וצורה". ובדר"ח פ"ו מי"א [שצג.] כתב: "אל כל הנבראים יש צורה מוטבעת בחומר, רק שאצל האדם ואצל הבהמה נראה ביותר". ובנצח ישראל פ"נ [תתיג.] כתב: "כי הדברים אשר הם בעולם מורכבים מחומר וצורה. ומתחייב מן החומר מה שראוי לו, ומתחייב מן הצורה מה שראוי לו". וביאור הדבר הוא כי הצורה היא המימד הרוחני של הדבר [כמבואר למעלה פכ"ג הערה 181], ולכל הנבראים יש מימד מסוים של רוחניות, כי הם נבראו על ידי הקב"ה [כמבואר למעלה פ"ה הערה 116]. וכן כתב בתניא שער היחוד והאמונה פרק א, וז"ל: "כי דברך שאמרת [בראשית א, ו] 'יהי רקיע בתוך המים וגו'', תיבות ואותיות אלו הן נצבות ועומדות לעולם בתוך רקיע השמים, ומלובשות בתוך כל הרקיעים לעולם להחיותם... כי אילו היו האותיות מסתלקות כרגע ח"ו וחוזרות למקורן, היו כל השמים אין ואפס ממש, והיו כלא היו כלל, וכמו קודם מאמר 'יהי רקיע כו'' ממש. וכן בכל הברואים שבכל העולמות, עליונים ותחתונים, ואפילו ארץ הלזו הגשמית, ובחינת דומם ממש... , אילו היו מסתלקות ממנה כרגע ח"ו האותיות לפני ששת ימי בראשית ממש, וזה שכתב האר"י ז"ל שגם בדומם ממש, כמו אבנים ועפר ומים, יש מעשרה מאמרות שבהן נבראת הארץ בששת ימי בראשית, היתה חוזרת לאין ואפס ממש, כמו בחינת נפש וחיות רוחנית, דהיינו בחינת התלבשות אותיות הדבור מעשרה מאמרות המחיות ומהוות את הדומם להיות יש מאין ואפס שלפני ששת ימי בראשית. ואף שלא הוזכר שם אבן בעשרה מאמרות שבתורה, אעפ"כ נמשך חיות לאבן על ידי צירופים וחילופי אותיות... והוא חיותו של האבן. וכן בכל הנבראים שבעולם, השמות שנקראים בהם בלשון הקדש הן הן אותיות הדבור המשתלשלות ממדרגה למדרגה מעשרה מאמרות שבתורה ע"י חילופים... עד שמגיעות ומתלבשות באותו נברא להחיותו" [ראה למעלה פי"ד הערה 43, ופכ"ד הערה 101].

(85) לשונו בח"א לב"ב עד: [ג, קו.]: "אמנם מה שאמר [שם] 'כל מה שברא הקב"ה בעולמו, זכר ונקבה בראו', באור זה כי מפני שהתחתונים אינם במעלה ובחשיבות העליונים, רצה הקב"ה לזכות את חשיבות האדם וכל התחתונים מה שחסר להם, מצד אשר [קהלת ד, ט] 'טובים השנים מן האחד'. כי מה שחסר בזה, גילה בזה. כי יש בזכר מה שאין בנקבה, ויש בנקבה מה שאין בזכר, ולפיכך אמר הכתוב [בראשית ב, יח] 'אעשה לו עזר כנגדו'. ודבר זה נמשך בכל התחתונים מצד כי טוב שנים מן אחד. ונמצא כי לפי זה כי החבור הזכר עם הנקבה יש בו שלימות יותר בכלל שלהם. לא מצד שהנקבה היא עזרו לעשות צרכו מצד המלאכה בלבד, או שיהיה להם תולדות, אך כי האחד אינו שלם, וכאשר הם שנים אז הבריאה שלימה בלי חסרון. ולא זה בלבד שהחשיבות והמעלה הוא כאשר יתחברו ביחד כמו חבור זכר ונקבה, רק אף שכל אחד בפני עצמו גם כן הוא יותר חשוב כאשר נמצא זוג אליו, כי כאשר נמצא האחד בלבד הוא חלק בלבד, וכאשר נמצא זיוג אליו, והזוג הוא דבר שלם, הרי כל אחד מהם חלק הכל, ודבר זה יותר במעלה מאשר הוא חלק בלבד ואינו חלק הכל, שכל חלק הוא חסר. נמצא כי הזכר והנקבה בחבור שניהם הוא שלימות הבריאה, וכל אחד בפני עצמו הוא חלק הכל" [הובא למעלה פ"ה הערה 114]. וכן הביא מאמר זה בגו"א בראשית פ"א אות נב [לא.].

תוכן העניינים

פירושים והערות מהרב יהושע הרטמן על גבורות השם

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה