פירושים והערות מהרב יהושע הרטמן על גבורות השם· רבי יהושע הרטמן
פרק נה
(1) לשון ההגדה: "'ויוצאנו ה' ממצרים ביד חזקה ובזרוע נטויה ובמורא גדול ובאותות ובמופתים' [דברים כו, ח]. 'ויוצאנו ה' ממצרים', לא על ידי מלאך, ולא על ידי שרף, ולא על ידי שליח, אלא הקב"ה בכבודו ובעצמו, שנאמר [שמות יב, יב] 'ועברתי בארץ מצרים בלילה הזה והכיתי כל בכור בארץ מצרים מאדם ועד בהמה ובכל אלהי מצרים אעשה שפטים אני ה''. 'ועברתי בארץ מצרים בלילה הזה', אני ולא מלאך. 'והכיתי כל בכור בארץ מצרים', אני ולא שרף. 'ובכל אלהי מצרים אעשה שפטים', אני ולא השליח. 'אני ה'', אני הוא ולא אחר".
(2) למעלה פנ"ב [לאחר ציונים 129, 169]. ודע שאין זה מצוי כלל שידבר על עצמו בלשון יחיד ["כבר אמרתי", "כמו שאמרתי", "הארכתי", "כתבתי", וכיו"ב], ונמצא כן רק במקומות בודדים [ראה להלן פנ"ז הערה 19]. ובדרך כלל יאמר כן בלשון רבים ["כבר אמרנו", "כמו שאמרנו", "הארכנו", "כתבנו"], וגם כאן מיד בסמוך [ציון 5] כתב "וכבר אמרנו". וכן כתב באלפי מקומות בספריו, ובספר הגבורות לבדו כתב כן כמאתיים חמשים פעם.
(3) למעלה פ"ג [קצג.] ייחס מדרש זה למדרש שוחר טוב [תהלים מזמור קז]. אך שם בהערה 16 נתבאר שהלשון שמצטט שם מהמדרש נמצא אות באות בילקו"ש ח"א רמז תתכו.
(4) דמיון ישראל ביצ"מ לעובר שנולד הובא בספריו הרבה פעמים, וכמלוקט למעלה פנ"ב הערה 179. וראה להלן הערה 33.
(5) למעלה פנ"ב [לאחר ציון 130].
(6) לשונו למעלה פנ"ב [לאחר ציון 130]: "כי כל דבר שהוא בכח ויוצא לפעל, אין יציאתו לפעל כי אם על ידי הקב"ה, שהוא בלבד בפעל הגמור. וזהו מפני שהוא יתברך נבדל מן החומר, שכל ענין החומר הוא בכח, וכל אשר יש בו צירוף גשמי אי אפשר שיהיה בפעל הגמור. לכן הוא יתברך נבדל לגמרי מן החומר, והוא בלבד בפעל הגמור. ולא כך המלאכים, כי אף שאינם גשמיים, מכל מקום יש להם יחוס וקירוב אל הגשם, ולכך אינם בפעל הגמור... ולפיכך הדברים שכלם הם יציאה לפעל הגמור, אי אפשר שיהיה רק על ידי השם יתברך, שהוא בפעל הגמור".
(7) לשונו למעלה פנ"ב [לאחר ציון 173]: "לכך יציאת דבר זה לפעל על ידי השם יתברך, המוציא הכל אל הפעל, ואין המפתח נמסר להיות מוציא אל הפעל רק הוא יתברך. ולדבר זה צריך דברים ארוכים מאוד. כלל הדבר, שאלו הדברים היו בכח ויצאו אל הפעל, המוציא אותם הוא אשר בפעל, ואינו כחני כלל. וכאשר היו ישראל במצרים, והוציאם הקב"ה אל הפועל להיות יוצאים מרשותם, הרי היו דומים בודאי לעובר הנולד, וכמו שהארכנו מאוד מאוד בזה, והיו ישראל יוצאים ונחשבים עם נולד מתחדש עתה, לכך לא אפשר יציאתם רק על ידי הקב"ה".
(8) למעלה פנ"ב לאחר ציון 126, ובהרחבה יותר שם לאחר ציון 187, ויובאו בהערה הבאה.
(9) לשונו למעלה פנ"ב [לאחר ציון 126]: "אחר שהיה הקב"ה בעצמו מוציא אותם, אם היה אפשר ההוצאה על ידי אחר, לא היה הוא מוציא אותם בעצמו". ובהמשך שם [לאחר ציון 187] כתב: "אי אפשר שיהיה יציאת מצרים כי אם על ידי הקב"ה. כי הפועלים תמצא אותם מיוחדים, שלא יצא דבר מכל דבר. כמו שתראה במציאות העולם, כי האדם יוליד אדם, והשור שור, וכל הפועלים מיוחדים. וכאשר מצאנו כי הפעל הזה, שהוא ההוצאה, מיוחד לו יתברך, אי אפשר שתהיה פעולה הזאת על ידי אחר, שאם כן היו שני פועלים לפעולה אחת, ולא היו מיוחדים הפועלים והמקבלים הפעולה, ודבר זה לא יתכן... ואם תאמר שאפשר שתהא גאולתם על ידי אחד מן המלאכים, אם כן לא היתה הפעולה מיוחדת. שאם היה אפשר להיות יוצאים על ידי מלאך, אם כן פעולת היציאה מתיחס אל השם יתברך ואל* מלאך, ולא מצאנו דבר אחד מתיחס אל שני פועלים, האחד גדול ואחד קטן; כי אם הוא מיוחד לפועל הגדול, אי אפשר לפעול פועל קטן דבר זה". ושם [לאחר ציון 203] הוסיף טעם שלישי [שלא מביאו כאן] מדוע יצ"מ נעשתה רק ע"י הקב"ה עצמו, והוא שיצ"מ כוללת כל הדורות, ולכך יכולה להעשות רק על ידי הקב"ה, שהוא יתברך כולל הכל. וראה להלן הערה 40.
(10) בפרק זה יבאר שלשה טעמים [בנוסף לשלשה טעמים שהוזכרו למעלה פנ"ב, וראה הערה קודמת] מדוע יצ"מ היתה יכולה להעשות רק ע"י הקב"ה בעצמו, ואלו הם: (א) ה' רצה בישראל שיהיו לו לעם ולעבדים, וזה דבר מיוחד לה' ומגיע לו יתברך, ולכך ה' פעל זאת בעצמו. (ב) הפועל יכול לפעול דבר שהוא תחת מדריגתו, ולכך מן הנמנע שמלאך יפעל את מדריגת היציאה, שהיא אינה תחת מדריגת המלאכים. (ג) ישראל היו תחת רשות מצרים, ותחת מלאך של מצרים, ואין מלאך אחד נוגע ברשות מלאך אחר. וזהו שכתב למעלה פנ"ב [לאחר ציון 213] "ועוד יתבאר לקמן אצל 'אני ולא מלאך' שלא היתה ההוצאה אפשרית כי אם על ידי השם יתברך". וראה להלן הערות 31, 40.
(11) מה שכתב "השם יתברך בעצמו רצה בישראל" הוא להדגיש שיציאת מצרים מגיעה לעצמו יתברך, ולכך אין מקום שתיעשה על ידי שליח, וכמו שמבאר והולך. ונראה להטעים זאת עוד על פי דבריו בתפארת ישראל פל"ז [תקנו.], וז"ל: "ומה שאמר [שמות כ, ב] 'אנכי ה' אלקיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים', ולא אמר 'אני ה' אשר הוצאתיך וגו'', נראה כי מלת 'אנכי' מורה על עצם המדבר בכל מקום, כאלו אמר 'אנכי בעצמי', ובא לומר כי השם יתברך בעצמו הוא אלקי ישראל, ואין השם יתברך אלקי ישראל מצד התואר, רק מצד עצמו יתברך הוא אלקיהם. כי אם היה אלקותו יתברך על ישראל מצד התואר בלבד, ואינו מצד עצמו, הרי התארים הם מצד הפעולות אשר יפעל, והפועל הוא בזמן מיוחד; כי פעם יפעל דבר זה, ופעם יפעל דבר זה. ולפיכך אילו אמר 'אני ה' אלקיך וגו'', היה משמע כי מצד שהוא יתברך רחום וחנון הוא אלוקיהם, ומדה זאת אינו פועל השם יתברך תמיד. ולכך אמר 'אנכי ה' אלקיך וגו'', כי מצד עצמו הוא יתברך אלקיהם, ודבר זה אינו מצד התואר, ולכך הוא נצחי מבלי שנוי". והרי הדיבור "אנכי" הוא תולדה מיצ"מ, שהרי נאמר בו "אשר הוצאתיך מארץ מצרים" [כמבואר בהערה הבאה]. לכך זהו מתק לשונו כאן "השם יתברך בעצמו רצה בישראל".
(12) יסוד נפוץ בספריו. וכגון למעלה פל"ח [תשמג.] כתב: "כי עיקר הגאולה במה שישראל הם לה'". ולמעלה פמ"ה [שנה:] כתב: "וכבר ידעת כי יציאת מצרים היא המדריגה הגדולה העליונה, שישראל יהיו דבקים בו יתברך". ובהמשך הפרק שם [שס.] כתב: "והכלל הוא, כי יציאת מצרים הוא הדבוק בו יתברך, וכדכתיב בכל מקום 'אני ה' אלקיכם אשר הוצאתי אתכם מארץ מצרים להיות לכם לאלקים'". ולמעלה פנ"ב [לאחר ציון 169] כתב: "כי יציאת מצרים, שהוציא אותם מבית עבדים להיות לו עם סגולה". ולהלן פ"ס [לאחר ציון 308] כתב: "ומפני שארבע כוסות תקנו נגד ארבע לשונות של גאולה, ולשון שלישי [שמות ו, ו] 'וגאלתי אתכם בזרוע נטויה', והרביעי [שם פסוק ז] 'ולקחתי אתכם לי לעם', אמרו [פסחים קיז:] בין שלישי לרביעי לא ישתה. והטעם כי אלו שני דברים אין הפסק ביניהם, כי לכך גאל השם יתברך את ישראל להיות להם לאלקים, והם יהיו עמו. ודבר זה מבואר בכתוב בכל מקום אשר מזכיר יציאת מצרים יאמר 'אני ה' אלקיכם אשר הוצאתי אתכם מארץ מצרים להיות לכם לאלקים' [ויקרא כב, לג, שם כה, לח, ובמדבר טו, מא]. הרי יאמר בפירוש כי עצם ההוצאה להיות ישראל לו לעם, והוא יהיה להם לאלקים. וכן בכל מקום מזכיר כך, ודבר זה יסוד האמונה. ואף בתחלת הדברות אמר [שמות כ, ב] 'אנכי ה' אלקיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים', כי יציאת מצרים שיהיה השם יתברך לאלקים לישראל, ואי אפשר שיהיה פירוד והבדל ביניהם למי שמבין סודי התורה. ולכך בין שלישי לרביעי לא ישתה, שלא יעשה הפסק". ולהלן ר"פ סו כתב: "כאשר ראינו ביציאת מצרים שפעל השם נוראות גדולות מאוד, והוא בעצמו ובכבודו הוציאם ממצרים, אם כן ראוי שיהיה לפועל הזה תכלית, ויהיה תכלית חשוב כפי ערך הפעל אשר פעל השם למען אותו התכלית. וכאשר מצאנו בכתוב שתכלית היציאה הוא שיהיה לישראל לאלקים, וכדכתיב בתחלת היציאה [שמות ו, ז] 'והוצאתי אתכם מתחת סבלות מצרים ולקחתי אתכם לי לעם והייתי לכם לאלקים'... מוכח כי תחלת היציאה היה על מנת שיהיה להם לאלקים". ובנצח ישראל ס"פ יא [שז.] כתב: "כי מה שהם [ישראל] עלולים ממנו הוא הסבה שבחר השם יתברך בישראל, ודבר זה נודע להם שבשביל זה הוציא אותם ממצרים". ושם פ"ל [תקפז:] כתב: "כמו שאמר גם כן [שמות כ, ב] 'אנכי ה' אלקיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים', שבשביל שהוציא אותם מרשות מצרים, הרי הם אל השם יתברך לגמרי, ולכך הוא אלקיהם בפרט... כי בחר השם יתברך בישראל כשיצאו ממצרים". ושם פנ"ח [תתצו:] כתב: "ואמר אחר כך [במדבר כג, כב] 'אל מוציאם ממצרים'. רוצה לומר כי זה מורה גם כן כי השם יתברך הוא עם ישראל בלי פירוד, שהרי הוציאם ממצרים, ועל ידי זה הוא להם לאלקים, וכדכתיב [במדבר טו, מא] 'אני ה' אלקיכם אשר הוצאתי אתכם מארץ מצרים להיות לכם לאלקים'". ובדר"ח פ"ה מ"ד [קד.] כתב "כי מפני שהוצאתי אתכם מארץ מצרים, ראוי שיהיה השם יתברך לכם לאלוק" [ראה למעלה פכ"ג הערה 13, פל"ח הערה 112, פמ"ה הערה 124, פנ"ב הערה 170, בסמוך הערה 14, ולהלן פ"ס הערות 30, 313].
(13) כי כל עוד שישראל תחת רשות מצרים אין בידם להיות עבדי ה'. וכן כתב למעלה פ"ג [קצה:], וז"ל: "ישראל כשהיו תחת רשות מצרים, ומצרים פועלים בהם, והיו ישראל תחת רשותם של מצרים, עד שבשביל זה לא היה הצטרפות לישראל אל הקב"ה, כי היו הם תחת רשות מצרים". והפחד יצחק פסח מאמר כא, אות ג, כתב: "עד כמה שכפות הוא האדם באתרא אחרא, אי אפשר לו להקרא בתואר 'עבד השם'. [ויקרא כה, נה] 'עבדי הם אשר הוצאתי אותם מארץ מצרים', [ב"מ י:] ולא עבדים לעבדים". וכוונתו לדברי הזוה"ק [ח"ג קח.], שאמרו שם "עול מלכות שמים... לא שריא במאן דאיהו כפית באחרא, ועל דא עבדין פטורין מעול מלכות שמים" [הובא למעלה פ"ג הערה 26, פ"ח הערה 147, פמ"ד הערות 42, 194, ולהלן פנ"ט הערה 53].
(14) לשונו למעלה פנ"ג [לאחר ציון 106]: "מתחלה היינו עבדים לפרעה, והוציא הקב"ה אותנו משם להיות עבדים להקב"ה לקיים את מצותיו". ולהלן ר"פ סב כתב: "הם עבדי ה', שהם להקב"ה, שהרי עושה נסים עמהם והוציאם מצרה לרוחה, ובזה הם עבדי ה'. כי כל דבר הרוחה שהושיעם מצרה, הרי היו משועבדים לאחר, ובזה שגאלם הם עבדי ה', כי הוציאם מרשות אחר". ובתפארת ישראל פל"ז [תקלח.] כתב: "על ידי שהוצאתי אתכם מארץ מצרים קבלתם אותי למלך, ותהיה עבדים לי". ובנצח ישראל פ"ב [כה:] כתב: "כי הוציאם מן העבדות באותות ובמופתים עד שנעשו עבדים קנוים לו". ובנתיב העבודה פ"ח [א, קב.] כתב: "כי על ידי יציאת מצרים השם יתברך הוא למלך על האדם, שנאמר [שמות כ, ב] 'אנכי ה' אלקיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים'... דהיינו שהשם יתברך הוציא אותם ממצרים, והוא יתברך לאלוק על האדם, וגופו קנוי לו לעבד בשביל שהוציא אותם ממצרים... כי מצד יציאת מצרים השם יתברך הוא למלך עליהם... שרוצה לומר כי לכך אני אלקיך ומולך עליך, ואתה קנוי לי לעבד, בעבור שהוצאתיך מבית עבדים, לכך אתם תהיו לי עבדים לקבל מלכות שמים" [ראה למעלה פי"ד הערה 40, פכ"ג הערה 13, ופנ"ג הערה 107]. ובכת"י [שמח] הוסיף כאן: "אם כן ראוי שתהיה הוצאה זאת על ידי השם יתברך, שכיון שהיו ישראל יוצאים להיות להשם יתברך לעבדים" [נראה שנשמט מהדפוס מחמת טעות הדומות של "לעבדים" "לעבדים"].
(15) "כמו הדבר הזה שהוא הוציא אותם להיות לו לעם" [הוספה בכת"י (שמח)].
(16) נראה לבאר דבריו בצירוף שני מקומות בספריו; (א) בדר"ח פ"ה מ"ד [קיז:] ביאר ששורש יצ"מ הוא הצלת אברהם מאור כשדים, וכלשונו: "כי היה נוהג השם יתברך עם בני אברהם שלא בטבע וכמנהגו של עולם, כמו שהיה אברהם עם השם יתברך שלא בטבע וכמנהגו של עולם. וראוי היה שיעשה עם ישראל כשיצאו ממצרים בשביל אברהם, כי שעבוד מצרים היה דומה לגמרי לענין אברהם, ומעשה אביהם אברהם ממנו ירשו בניו... וכשם שאברהם הוציא אותו הקב"ה מאור כשדים אחר שהיה נרדף מן נמרוד, כך הוציא הקב"ה את ישראל ממצרים. ולפיכך בתחילת הפרשה שהודיע לאברהם שעבוד מצרים כתיב [בראשית טו, ז] 'אני ה' אשר הוצאתיך מאור כשדים וגו'', לומר לך כי יהיו יורשים ממך בניך, כמו שהוצאתיך מאור כשדים לתת לך הארץ, וכן יהיו בניך אוציא אותם מארץ מצרים כדי לתת להם הארץ. כי ראוי שיהיה דומה התחלת ישראל לאברהם, שהיה התחלת האבות כלם" [הובא למעלה פ"ה הערה 6, ופי"ז הערה 139]. (ב) בנצח ישראל פ"י [רמח:] ביאר שיחידיותם של ישראל נוגעת ליחידותו יתברך, וכלשונו: "כי השם יתברך שהוא יחיד בעולם, איך לא יהיה לו בעולם אומה השייכת לו, ויש לה התיחסות אליו, שהיא גם כן אומה יחידה בעולם הזה, כמו שהוא יתברך יחיד. והם ישראל, שעליהם נאמר [ש"ב, ז, כג] 'ומי כעמך ישראל גוי אחד', שיש להם התורה, ובשביל זה הם עם אחד. ולא כמו שאר אומות, אין להם תורה מן השמים שהיא תורה אחת, רק יש לאומות דת נימוסית, ודת נימוסית אפשר שיהיה בפנים הרבה. רק התורה כתיב בה [במדבר טו, כט] 'תורה אחת תהיה לכם', ועל ידי התורה גם כן ישראל עם אחד. אומה כמו זאת, היא שייכת אל השם יתברך, שהוא יתברך אחד [דברים ו, ד]... הרי מוכרח שיהיה נמצא אומה יחידה בעולם שהיא אל השם יתברך" [הובא למעלה פ"ג הערה 60, פל"ט הערה 64, פמ"ז הערה 392, ולהלן פ"ס הערה 32]. ומעתה אין לנו אלא להעתיק לכאן מאמרם [פסחים קיח.] "בשעה שהפיל נמרוד הרשע את אברהם אבינו לתוך כבשן האש, אמר גבריאל לפני הקב"ה, רבונו של עולם, ארד ואצנן ואציל את הצדיק מכבשן האש. אמר לו הקב"ה, אני יחיד בעולמי, והוא יחיד בעולמו. נאה ליחיד להציל את היחיד". נמצא שכשם שיחידותו של אברהם נוגעת ליחידותו יתברך עד שמחמת כן הקב"ה אמר עליו "נאה ליחיד להציל את היחיד", והקב"ה בכבודו ובעצמו הצילו מכבשן האש; כך כאשר יחידיות זו מופיעה במהדורה תנינא אצל הבנים, חוזרת ונשנית ההנהגה של "נאה ליחיד להציל את היחיד". וזו נקודה נפלאה.
(17) פירוש - בשר ודם אינו פועל הכל בעצמו גם אם מדובר בדברים הנוגעים אליו ביותר. וכגון, אדם יכול לקדש אשה על ידי שליח [קידושין מא.], ואב שוכר רב ללמד תורה לבניו [רמב"ם הלכות ת"ת פ"א ה"ג], וכיו"ב. וראה הערה הבאה.
(18) כמו שאמרו במכילתא [שמות כ, יא] "'וינח ביום השביעי' [שמות כ, יא]. וכי יש לפניו יגיעה, והלא כבר נאמר [ישעיה מ, כח] 'לא ייעף ולא ייגע'... ומה תלמוד לומר 'וינח', אלא כביכול הכתיב על עצמו שברא את עולמו בששה ימים ונח בשביעי. והרי דברים קל וחומר; מי שאין לפניו יגיעה הכתיב על עצמו שברא עולמו בששה ונח בשביעי, אדם שנאמר בו [איוב ה, ז] 'אדם לעמל יולד', על אחת כמה וכמה".
(19) וכיוצא מן הכלל נהג רבי חייא, וכמו שהעיד על עצמו [ב"מ פה:] ש"אזלינא ושדינא כיתנא ["זורע אני זרעוני פשתן" (רש"י שם)] וגדילנא נישבי ["וקולע אני ממנו רשתות ומכמורות" (רש"י שם)], וציידנא טבי ["ואני צד צביים" (רש"י שם)], ומאכילנא בשרייהו ליתמי, ואריכנא מגילתא ["ומתקן אני מעורותיהן קלפים" (רש"י שם)] וכתבנא חמשה חומשי, וסליקנא למתא ["למקום שאין מלמדי תינוקות" (רש"י שם)], ומקרינא חמשה ינוקי בחמשה חומשי ["לכל אחד ספרו" (רש"י שם)], ומתנינא ["על פה" (רש"י שם)] שיתא ינוקי שיתא סדרי ["שיתא סדרי משנה לשיתא ינוקי" (רש"י שם)]... היינו דאמר רבי כמה גדולים מעשי חייא". ובח"א שם [ג, מא:] כתב: "שהיו כל מעשיו שעשה מבלי שיהיה לו עזר כלל, רק הכל ממנו, ולא היה לו צירוף ועזר מן שום אדם".
(20) בכת"י [שמח] כתב משפט זה כך: "שהרי אין הקב"ה צריך להיות מעשיו נעשים על ידי אחר, כי 'הוא אמר ויהי'". וכן אמרו במדרש [ב"ר ג, ב] "לא בעמל ולא ביגיעה ברא הקב"ה את עולמו, אלא [תהלים לג, ו] 'בדבר ה'' וכבר [שם] 'שמים נעשו'". ובדר"ח פ"ה מ"א [ח:] כתב: "מה שכתוב 'בדבר ה' שמים נעשו', רוצה לומר שבלא עמל ויגיעה נברא הכל, כדכתיב [שם] 'וברוח פיו כל צבאם'".
(21) לשונו להלן פ"ע: "'כי הוא אמר ויהי הוא צוה ויעמוד', כי הגזירה על דבר מה שהוא גוזר הוא נקרא בריאה". ורומז בזה לדבריו למעלה בהקדמה שניה [סד:] שדעת הפילוסופים ש"אם ישתנה דעתו [של הקב"ה], ישתנה עצמותו חס ושלום, כך הם אומרים. ואנחנו תלמידי משה רבינו ע"ה אין אומרים כך, וחס ושלום לומר כך עליו... כי ההשגה גם כן פעל, ויבא בלשון פעל, שיאמר [שמות ב, כה] 'וידע אלקים', כמו שיאמר [בראשית ח, טו] 'וידבר אלקים'... שאין לומר כלל כי הידיעה עצמותו", ושם הערה 125.
(22) ואדרבה, אז היינו אומרים "שאין זה כבודו של מלך מלכי המלכים שיהיה הוא עצם המכה" [לשונו בגו"א שמות פי"ב אות נ (רכג:), והובא למעלה פנ"ב הערה 127].
(23) דוגמה מובהקת לדבר; רש"י [בראשית כט, לד] כתב: "קרא שמו לוי - תמהתי, שבכולן כתיב 'ותקרא', וזה כתב בו 'קרא'... ששלח הקב"ה גבריאל והביאו לפניו וקרא לו שם זה". ובגו"א שם אות כד [פז.] כתב: "אבל ליעקב כאשר קרא לו [הקב"ה] שם [רש"י בראשית כה, כו "ויקרא שמו יעקב - הקב"ה"], לא שלח הקב"ה לגבריאל. מפני כי יעקב אחד מן האבות [ברכות טז:], והן הן המרכבה [ב"ר מז, ו], אין צריך למלאך. אבל לוי אינו כמו יעקב, והוצרך למלאך, ולא על ידי הקב"ה בכבודו ובעצמו". הרי כאשר מדובר המגיע להקב"ה [האבות שהן הן המרכבה] אזי הקב"ה מתעסק בזה בכבודו ובעצמו, וכפי שנתבאר כאן. דוגמה נוספת; למעלה פמ"ד [רסט.] כתב: "כל הנבראים נבראו לשמש זולתם מן הנמצאים [ולא לעצמם, ולכך אינם כ"כ חשובים]; כי השמים נבראו לשמש האדם... ומכל שכן הארץ. ואף המלאכים, הרי נקרא 'מלאך' מלשון שליחות בעולם, והרי הוא משמש הנמצאים, ולכך נקרא 'מלאך'. ואף שהוא יתברך גם כן שומר את העולם, זה אינו, לפי שכל הנמצאים לא נבראו אלא לכבודו יתברך [אבות פ"ו מי"א], ולפיכך הוא פועל לעצמו. אבל המלאך הוא עושה שליחותו לשמור התחתונים, אף שהוא לא יקבל שום עבודה מן אותו שמשמש לו". הרי שמחמת "שכל הנמצאים לא נבראו אלא לכבודו יתברך", לכך "הוא יתברך שומר את העולם... הוא פועל לעצמו".
(24) בכת"י [שמח] הוסיף כאן: "בשלמא אם לא היה הדבר שהוא פועל מיוחד לו דוקא, אז יש לומר שאין הדבר חשוב כל כך שיהיה הוא הפועל עצמו. אבל עכשיו שהדבר ההוא שהוא פועל מיוחד לו דוקא, אם כן חשוב הוא, ואין דבר חשוב יותר, ואם כן למה יהיה נעשה על ידי אחר. ודבר זה פשוט כאשר תדקדק". ובעוד שכאן כתב שדבר המיוחד אל ה', אז ה' פועל בכבודו ובעצמו, הרי בנתיב העבודה פי"ח [א, קמב.] כתב לאידך גיסא; דבר שה' פועל בכבודו ובעצמו, בהכרח שהוא מיוחד אל ה', וכלשונו: "כאשר הארץ מיוחדת למזון, שהשם יתברך משפיע בעצמו, ולא נתן פעל זה לשום מלאך ולשום שליח, לכך הארץ גם כן היא אל השם יתברך, וכדכתיב [שמות יט, ה] 'כי לי כל הארץ'".
(25) אלא נמוכה ממנה. וכן כתב להלן ר"פ ס, וז"ל: "יש לשאול, הנה ראינו שהשם יתברך צוה בפסח 'על שום שפסח וכו'' [הגש"פ]. והרי ראינו שלא היתה שום מכה מן המכות בישראל, ולמה תהיה מכה זאת יותר בישראל... דע כי לעולם היו המכות תמיד עולים ומתגברים. ומפני כך אין לתמוה אם לא היתה המכה בישראל בכל שאר המכות, שמדריגת ישראל יותר חשוב ויותר עליון במעלה, עד שלא היה כח במכה למשול בישראל. אבל כאשר הגיע למכת בכורות, שהיתה על ידי הקב"ה, שלא תוכל לומר שהיתה מדריגת ישראל חשוב כל כך שלא היה כח המכה להיות מושלת בישראל, שהרי המכה היה הקב"ה בעצמו, ולפי כבודו וגדלו היתה המכה בכל, ואם כן למה לא היתה המכה בבכורי ישראל". ואמרו חכמים [סנהדרין סה:] "רבא ברא גברא ["על ידי ספר היצירה, שלמדו צרוף אותיות של שם" (רש"י שם)], שדריה לקמיה דרבי זירא, הוה קא משתעי בהדיה, ולא הוה קא מהדר ליה ["שלא היה בו דבור" (רש"י שם)]". ובח"א שם [ג, קסו.] כתב: "כאשר [רבא] היה מטהר עצמו ועוסק בספר יצירה בשמותיו של הקב"ה, בזה היה מתדבק בו יתברך, וברא גברא. אבל לא היה בו הדבור, כי כל כך לא היה מגיע כחו להביא נפש מדברת באדם לעשות כמותו, שהרי הוא אדם, ואיך יברא כמותו. כמו שמן הנמנעות שיברא השם יתברך, שהוא על כל, אחד כמותו" [הובא במשנת מהר"ל אות רמד]. וראה להלן ציון 90 שביאר שמדריגת השליח קטנה יותר ממדריגת המשלח. וראה להלן פ"ס הערה 10. ויש להעיר מדבריו בדר"ח פ"ד מי"ז [שנה.], שכתב: "לפיכך פשוט וברור ואין ספק בזה כלל שאז [לעוה"ב] יהיה העולם שלם בשלימות. כי הדבר שהדעת מחייב שיהיה פעולה שלימה, הוא העולם, מן הפועל שהוא שלם, הוא השם יתברך, כי כפי מדריגת הפועל כך הוא פעולתו. ואם לא היה רק עולם הזה, והיה עולם הזה עולם חסר, אין ראויה פעולה זאת לפועל השלם, שהוא השם יתברך, שהוא שלם בתכלית השלימות. כי התבאר בראיות ברורות כי הפעולה יש לה התיחסות אל הפועל, כמו שתראה בדברים הטבעיים, שיש לפעולה התיחסות אל הפועל; כי הפועל שהוא חם, מוליד חמימות. ופועל שהוא קר, מוליד קרירות. וכל אחד מוליד בדומה לו וכיוצא בו. ומעתה איך אפשר שיהיה העולם הזה בלבד מן השם יתברך, והוא אינו דומה ומתיחס לו; כי הנבראים שבו כולם מתים, והוא יתברך הפועל חי וקים לעולם" [ראה למעלה הקדמה שניה הערה 149, פ"ה הערה 117, פכ"ט הערה 5, פ"ל הערה 64, פל"ו הערות 12, 14, ופנ"ב הערות 195, 196]. ולפי דבריו כאן מה מדוע אי אפשר לומר שיהיה [ח"ו] רק העולם הזה, ואע"פ שהוא עולם חסר, והקב"ה שלם בתכלית השלימות, מ"מ "הפעולה אינו במדריגת הפועל" [לשונו כאן]. ואיך שני המשפטים הבאים עולים בקנה אחד; (א) "הפעולה אינו במדריגת הפועל" [לשונו כאן]. (ב) "כי כפי מדריגת הפועל כך הוא פעולתו" [לשונו בדר"ח שם]. אמנם בדר"ח [שם] רמז לקושי זה, וישבו, שכתב שם [שנז:]: "ואף אם תאמר כי אי אפשר שיהיה הנברא חס וחלילה דומה אל הבורא, מכל מקום דבר כמו זה, שאין כאן שום התייחסות, דבר זה אי אפשר". הרי ששפתותיו ברור מללו, שבודאי הפועל הוא נעלה יותר מן הפעולה, אך מ"מ ישנה התייחסות ביניהם, ואין הם מנותקים לגמרי.
(26) "על כל פנים" - פירושו כאן "לכל הפחות".
(27) פירוש - אין מדריגה יותר עליונה מדביקות ישראל אל ה', וכמו שמבאר והולך. ובדרשת שבת תשובה [פד:] כתב: "'אשריכם ישראל לפני מי אתם מיטהרים' [יומא פה:], כלומר שמה שישראל מיטהרים ביום הכפורים הוא בשביל שיש לישראל דביקות בו יתעלה, כדכתיב [דברים ד, ד] 'ואתם הדבקים בה' אלקיכם'. ועל זה אמר 'אשריכם ישראל לפני מי אתם מיטהרים', כי אין מעלה יותר מזה... אמר 'אשריכם ישראל', על הדביקות הגמור הזה מבלי חציצה כלל, עד שנעשים טהורים מאתו. ואשרינו ואשרי חלקנו בטהרתנו במקום טהור וקדוש הזה, אשר לא יטוהרו בו מלאכים עליונים, כאשר ידוע לחכמי בינה" [הובא למעלה פכ"ז הערה 78].
(28) לשון הרמב"ן [ויקרא יח, כה]: "אבל סוד הדבר בכתוב שאמר [דברים לב, ח-ט] 'בהנחל עליון גוים בהפרידו בני אדם יצב גבולות עמים וגו' כי חלק ה' עמו וגו''. והענין כי השם הנכבד ברא הכל, ושם כח התחתונים בעליונים, ונתן על כל עם ועם בארצותם לגוייהם כוכב ומזל ידוע, כאשר נודע באצטגנינות. וזהו שנאמר [דברים ד, יט] 'אשר חלק ה' אלקיך אותם לכל העמים', כי חלק לכולם מזלות בשמים, וגבוהים עליהם מלאכי עליון נתנם להיותם שרים עליהם, כענין שכתוב [דניאל י, יג] 'ושר מלכות פרס עומד לנגדי', וכתיב [שם פסוק כ] 'והנה שר יון בא'... וכתיב [ירמיה יא, ד] 'והייתם לי לעם ואנכי אהיה לכם לאלקים', לא שתהיו אתם אל אלהים אחרים כלל... יאמר כי הבדיל אותנו מכל העמים אשר נתן עליהם שרים ואלהים אחרים, בתתו לנו את הארץ שיהיה הוא יתברך לנו לאלקים, ונהיה מיוחדים לשמו" [ראה להלן פנ"ט הערה 94]. וזהו יסוד נפוץ בספריו. וכגון, להלן פ"ס כתב [לאחר ציון 94]: "כי האומות יש להם כל אחד ואחד שר או מלאך מיוחד... אבל לישראל אין להם שר ומלאך מיוחד, כי הם אל השם יתברך". ולהלן בסוף הספר [בהלכות יין נסך ואיסורו] כתב: "אף חכמי האומות מודים בזה שיש לאומות מחולקות לכל אחת ואחת מזל בפני עצמו, כמו שידוע מדבריהם. ואנו אין תולים החלוק הזה במזל וגלגל, אבל אנו אומרים שיש לכל אומה ואומה שר מיוחד, כמו שנזכר בכתוב [דניאל י, כ] 'שר פרס', 'שר יון' [שם], ובדברי חכמים הרבה. הרי כי האומות דביקים בכח מיוחד, וישראל דביקים בכח קדוש, הוא השם יתברך, אשר הבדיל אותם מן העמים ולקחם אליו. ואין ספק כי יש לאומות הכנה פנימית שעל ידי אותה ההכנה מוכנים להתדבק בכח שלהם, ויש לישראל הכנה פנימית שעל ידי אותה ההכנה דביקים בו יתברך. ולכך אף אם כל בני אדם מתדמים בדברים המורגשים והחצונים, מובדלים הם בכח פנימי". ובתפארת ישראל פל"ז [תקנז.] כתב: "כי ישראל יש להם חבור ודבקות עם השם יתברך בעצמו, ולפיכך אמר הכתוב [ישעיה מט, טו] 'ואנכי לא אשכחך'. כי אי אפשר לשכוח אותך, אחר שישראל דבקים בו יתברך בעצמו... ומאחר שדבקים בו מצד עצמו, אין שכחה לדבר זה. ולפיכך 'ואנכי לא אשכחך', רוצה לומר כי מה שמורה עליו מלת 'אנכי', שמורה כי ישראל יש להם דבקות בעצמו יתברך, ולפיכך 'לא אשכחך'". ובהקדמה לאור חדש [קכז.] כתב: "כי זה עצם ישראל שהם אל השם יתברך, כאשר מורה שם 'ישראל', אשר חתם בשמם שם 'אל'... מורה שהם אל השם יתברך". ובנצח ישראל פמ"ח [תשצז:] כתב: "לא מסר ישראל לשרים עליונים, רק השם יתברך עצמו אלקיהם". ושם פנ"ו [תתסט:] כתב: "כי ישראל תלוים בו יתברך בעצמו... כי ישראל הם דביקים בו יתברך בלי אמצעי כלל, כי הם דביקים בעצמו יתברך". ובדרשת שבת תשובה [פד:] כתב: "והוסיף [רבי עקיבא] לומר [יומא פה:] 'ומי מטהר אתכם, אביכם שבשמים'. שבשביל שישראל הם דבקים לגמרי בו יתעלה, דבר זה עצמו הוא הסרת והסתלקות החטא מישראל. כי מאחר שהוא יתעלה לא שייך אצלו חטא, מסלק החטא מן הדבקים בו... ולכך קאמר [שם] 'מה מקוה מטהר את הטמאים, אף הקב"ה מטהר את ישראל'. כי המקוה מטהר הטמא כאשר יתדבק בו לגמרי מבלי שום חציצה בעולם, כי המקוה לא שייך בו טומאה, לכך כאשר יתדבק בו לגמרי מבלי חציצה, מסולק מן הטומאה. וכך הקב"ה מטהר ישראל, כי הם דבקים בו יתעלה לגמרי מבלי שום חציצה והפרד כלל, והוא יתעלה מסולק מן החטא, ולכך ישראל טהורים על ידי הקב"ה בעצמו" [ראה למעלה הקדמה שניה הערה 206, פל"ט הערה 39, פ"מ הערה 218, ולהלן פ"ס הערה 97]. ועל כך ישראל קדושים אומרים "הושע נא חבוקה ודבוקה בך" [סדר הושענות, פיוט "אום אני חומה"]. וראה להלן הערה 61.
(29) יש להעיר, שבדבריו כאן משוה בין מדריגת ישראל למדריגת המלאכים, שכתב: "יהיה המלאך פועל דבר שמדריגת אותו הדבר הוא במדריגת המלאך עצמו... מדריגת היציאה הוא כמו מדריגת המלאכים, וזה כי מדריגת היציאה להיות ישראל לעם אל ה'". אך למעלה פמ"ד [רפב.] כתב שמעלת האדם היא יותר ממעלת המלאכים, וכלשונו: "אמנם אני אומר, כי כל האומר כי המלאכים הנבדלים הם יותר במעלה מן ישראל, שהם אדם באמת אשר נקראו 'בנים' לו יתברך, אין רוח חכמים נוחה הימנו". ולהלן פס"ז כתב: "כי אף בערך מלאכי מרום ישראל הם יותר ראשונים. ואם שהדבר בתחלת הדעת נראה תמוה... שתמצא שמתיחס אלקותו על ישראל, ולא אמר 'אנכי אלקי המלאכים וצבא השמים'". וראה למעלה פמ"ד הערות 40, 50, 72, 73, ולהלן פ"ס הערה 7, שזהו יסוד נפוץ בספריו. ומדוע כאן משוה בין מעלת ישראל למעלת המלאכים. ודוחק לומר שכוונתו לומר קל וחומר; אם המלאך לא יכול לפעול דבר השוה למדריגתו, ק"ו שלא יוכל לפעול דבר הנעלה ממדריגתו, דסו"ס כתב כאן שישנו שויון בין מדרגות ישראל והמלאכים. ואפשר ליישב זאת על פי דבריו בנתיב הפרישות פ"א [ב, קיב:], וז"ל: "אף כי התחתונים הם בעלי גשם, יש לישראל קדושה על המלאכים. וביאור זה כי הקדושה שנתן השם יתברך למלאכים, שהם נבדלים מן החמרי, אבל לא נתן להם רק קדושה אחת. אבל לישראל נתן להם שתי קדושות, מפני שהאדם בעל חומר... וכדי להרחיק את האדם מן החמרי, נתן לו שיהיה קודש קדשים, שלא נמצא דבר זה במלאך... והיינו שיש באדם סלוק הגשמי על ידי התורה, ובזה האדם קודש קדשים, כי התורה היא קודש קדשים. ובודאי המלאך יש לו מדריגה זאת שנמצא קדושתו בפעל אצלו, ודבר זה לא נמצא אצל האדם כי הוא גשמי. אבל מצד שהאדם דבק בקודש הקדשים, היא התורה השכלית העליונה, שאין המלאכים מגיעים שם... כי על ידי התורה נכנס האדם לקודש הקדשים למקום שאין נכנסים מלאכי שרת. ולכך אמר במסכת אבות [פ"ג מי"ד] 'חביב האדם שנתן להם כלי חמדה שבו נברא העולם'" [הובא למעלה פמ"ד הערה 50, ופנ"ב הערה 251]. והואיל וכאן מדובר ביצ"מ שהיתה לפני מתן תורה, לכך עדיין אין לומר שמדריגת ישראל היא נעלית ממדריגת המלאכים. אך לפי"ז יש לבאר מהו השויון הקיים בין מדריגת ישראל לפני מתן תורה למדריגת המלאכים, דמהו טיבו של שויון זה. ונראה שזה יוסבר על פי דבריו בכת"י למעלה [פי"ז (שעב.)], שכתב: "כאשר תעמיק עוד תדע כי המציאיות החשובות שהם קרובים אל הסבה הראשונה מבלי אמצעי, כמו מלאכי מרום וישראל, אשר הם קרובים אל הסבה הראשונה, שמו משותף בהם, כי מקבלים הם תחלה את שמו יתברך" [הובא למעלה פי"ז הערה 6. ולמעלה פל"ו (תערב.) ביאר את השותפות והשויון של אברהם עם המלאכים]. הרי הקירבה לסבה הראשונה היא נקודת השויון בין ישראל [קודם מתן תורה] למלאכים. אך עדיין קשה, כי להלן ר"פ ס כתב "שמדריגת ישראל יותר חשוב ויותר עליון במעלה" מהמלאכים [כמבואר שם הערה 7]. ושם איירי בביאור הטעם שהמכות פסחו על ישראל [וזהו לפני מ"ת]. ומוכח שמדריגת ישראל היא חשובה יותר מהמלאכים אף קודם מתן תורה. אמנם למעלה פמ"ד הערה 50 הובאו דבריו בדר"ח פ"ג מי"ד [שלד:] שביאר שמעלת האדם על פני המלאך היא היותו מחונן בצלם אלקים, וכלשונו שם: "כי זה ההפרש שיש בין האדם ובין המלאך, כי המלאך נבדל בעצמו, ומצד הזה הוא במדריגה יותר עליונה. אבל האדם הגשמי הוא מקבל כח נבדל, והוא צלם הזה, שהוא אור זיו בלתי גשמי הדבק באדם... והדבר הזה ברור, כי המלאכים, אף שהם נבדלים מן הגשם, אין נבדלים לגמרי. אבל האדם, מה שמקבל האדם הוא כח נבדל לגמרי". ולמעלה פמ"ד [רסט.] כתב טעם נוסף, וכלשונו: "לא היה לו לכתוב 'אנכי ה' אלקי השמים', כי דבר זה אינו, כי כל הנבראים נבראו לשמש זולתם מן הנמצאים; כי השמים נבראו לשמש האדם, שהרי המאורות שהם חשובים מן השמים, כתיב [בראשית א, יז] 'ויתן אותם ברקיע השמים להאיר על הארץ'... ואף המלאכים, הרי נקרא 'מלאך' מלשון שליחות בעולם, והרי הוא משמש הנמצאים, ולכך נקרא 'מלאך'... עושה שליחותו לשמור התחתונים, אף שהוא לא יקבל שום עבודה מן אותו שמשמש לו. ולפיכך האדם יותר נבחר בצד זה. ובפרט ישראל, שלא נבראו בשביל זולתם". וכן כתב בתפארת ישראל פל"ג [תפח:]: "כבר אמרנו לך פעמים הרבה מאד, כי אל תשגיח באנשים שאמרו כי הגלגלים והמלאכים הם יותר במעלה ממין האדם. שכבר בארו חכמים לא במקום אחד, רק בכמה מקומות, כי כל העליונים נבראו לשמש האדם, ולפיכך האדם עיקר בעולם הזה". ומעלה זה כחה יפה אף לפני מתן תורה. וכאן כתב לפי דבריו בנתיב הפרישות [שמעלת האדם היא מחמת התורה], ולהלן פ"ס כתב לפי דבריו בדר"ח [שמעלת האדם היא מחמת הצלם]. ויל"ע בזה. וראה להלן פ"ס הערה 7.
(30) אודות שהקב"ה בכבודו ובעצמו מתעסק בדבר שהוא בעל מעלה עליונה מובהקת, הנה אמרו חכמים [שבת פט.] "בשעה שעלה משה למרום, מצאו להקב"ה שהיה קושר כתרים לאותיות". ובבאר הגולה באר הרביעי [תסו.] כתב: "כי התורה שנתן השם יתברך לישראל, הוא הסדר האלקי אשר סדר השם יתברך מאתו באיזה עניין יתנהגו. וסדר הזה, אין ספק שהוא על כל סדר והנהגה אשר אפשר שיהיה, עד שאין אחריו עוד. שאין לומר כי יש סדר יותר עליון ויותר נכבד, שאם כן למה היה ממעט השם יתברך בשלימות הנמצאים ומדריגתם. וזה שאמר 'כאשר עלה משה למרום מצא הקב"ה שהיה קושר כתרים לאותיות'. פירוש, התורה היא סדר אלקי שנתן השם יתברך לישראל, והסדר הזה אי אפשר שיהיה סדר יותר עליון... והכתר מורה על מעלה היותר עליון, שאין אחר זה עוד, כי זהו עניין הכתר, שאין על המלך מעלה. ומפני שהתורה היא יותר עליון, ולכך יש על האותיות שבה תגין, לומר לך שאין מעלה אחריה עוד... ואין צריך תגין בגט [שו"ע אבה"ע סימן קכה ס"ז] ושאר כתיבה, כי אם בתורה, לפי מעלת התורה צריכין האותיות תגין. הרי התגין בתורה לומר שהתורה היא סדר אלקי שאין אחריו עוד. ולכך הקב"ה היה קושר תגין לאותיות, כי התג הזה והכתר הזה שהוא יתברך קושר, אין על זה עוד", וראה שם הערה 928. דוגמה נוספת; אמרו חכמים [שבת קה:] "כל המוריד דמעות על אדם כשר, הקב"ה סופרן ומניחן בבית גנזיו". ובנתיב גמילות חסדים פ"ד [א, קסא.] כתב: "פירוש, לגודל הדבר שנחשב מיתת האדם שהוא כשר לפני השם יתברך, וכדכתיב [תהלים קטז, טו] 'יקר בעיני ה' המותה לחסידיו', מפני כך הדמעות הם גם כן לפני השם יתברך, עד שהוא יתברך סופרן ומניחן בבית גנזיו. וידוע כי הצדיקים מיתתן בידי הקב"ה, ולא בידי מלאך המות כלל. וזה שאמר כאן כי הדמעות שהם על האדם כשר מניח הקב"ה בבית גנזיו, במקום שבא משם מיתת הצדיק" [ראה להלן פס"א הערה 158]. הרי שמיתת אדם כשר היא בעלת מעלה גדולה, ולכך מיתה זו היא בידי ה', ולא בידי מלאך. דוגמה נוספת; אמרו חכמים [ברכות סד.] "כל הנהנה מסעודה שתלמיד חכם שרוי בתוכה, כאילו נהנה מזיו השכינה". ובדר"ח פ"ג מ"ג [צט:] ביאר זאת משום שהקב"ה מפרנס תלמידי חכמים בכבודו ובעצמו, לכך כל המיסב עם ת"ח כאילו נהנה מזיו השכינה "כי מגיע סעודה זאת עד זיו השכינה, כי זה הוא הפרנסה מן השכינה" [לשונו שם].
(31) זהו טעם שלישי מדוע יצ"מ היתה יכולה להעשות רק על ידי הקב"ה. ועד כה ביאר שני טעמים; (א) ה' רצה בישראל שיהיו לו לעם ולעבדים, וזה דבר מיוחד לה' ומגיע לו יתברך, ולכך ה' פעל זאת בעצמו. (ב) הפועל יכול לפעול רק דבר שהוא תחת מדריגתו, ולכך מן הנמנע שמלאך יפעל את מדריגת היציאה, שהיא אינה תחת מדריגת המלאכים. ומעתה יבאר כי (ג) ישראל היו תחת רשות מצרים, ותחת מלאך של מצרים, ואין מלאך אחד נוגע ברשות מלאך אחר. ואלו הם שלשה טעמים נוספים על פני שלשה טעמים אחרים שהוזכרו למעלה פנ"ב [ראה למעלה הערות 9, 10].
(32) "היו ישראל במצרים תחת רשות מצרים כמו העובר שהוא בבטן אמן" [לשונו למעלה בתחילת הפרק], וראה למעלה הערה 4. לכך הם נתבטלו לגמרי למצריים כמו שהעובר הוא ירך אמו [גיטין כג:], ואין לו מציאות בפני עצמו. וכוונתו לומר בזה שישראל היו נתונים תחת המלאך והשר של מצרים, כי נתבטלו לאדוניהם המצריים, ומבחינה זו היו נחשבים כמצריים. והשוה לדברי רש"י [ויקרא כה, לח] "כל הדר בארץ ישראל אני לו לאלקים, וכל היוצא ממנה כעובד עבודה זרה", ובגו"א שם אות נח [רלז:] כתב: "טעם זה ידוע, כי ארץ הקדושה היא לה', כמו שכתוב [יחזקאל לו, כ] 'עם ה' אלה ומארצו יצאו'. לפיכך הדר בארץ ישראל הקב"ה הוא לו לאלקים. וכל הדר בחוצה לארץ כאילו עובד עבודה זרה, ומטעם כי מאחר שהוא בארץ אשר היא נתונה תחת יד השרים העליונים [תנחומא ראה אות ח], הדר בחוץ לארץ כאילו עובד עבודה זרה, כי 'ברוב עם הדרת מלך' [משלי יד, כח], והדר בחוצה לארץ הוא מהדר ומפאר לאלהי נכר הארץ" [הובא למעלה הקדמה ראשונה הערה 124, ופ"ח הערה 111]. הרי שפעמים ישראל נחשבים כנתונים לשלטונם של שרי מעלה.
(33) כמלוקט למעלה פנ"ב הערה 179. ולהלן פנ"ט [לאחר ציון 39] כתב: "קודם שיצאו ישראל ממצרים לא היה להם מציאות כלל, וכבר התבאר הרבה, שהיו כמו העובר הנבלע בבטן אמו, כך היו נבלעים במצרים במה שהיו תחת רשותם. וכאשר יצאו ממצרים כאילו יצאו למציאות". ובפתיחה לאור חדש [ריד:] כתב: "כי כאשר היו במצרים היו תחת ידם לגמרי, ואז נאמר [דברים ד, לד] 'הניסה אלקים לבא לקחת לו גוי מקרב גוי'".
(34) אמרו חכמים [יומא לח:] "אין אדם נוגע במוכן לחבירו, ואין מלכות נוגעת בחברתה אפילו כמלא נימא". ובנתיב הצדק פ"ג [ב, קמב:] כתב: "פירוש ענין זה, כי השם יתברך סידר לכל אחד ואחד את שהוא ראוי לו, ואין אדם נוגע במוכן לחבירו אשר סידר השם יתברך אליו. ואם הוא נוגע במוכן לחברו, הרי נחשב זה כמו גזילה... ואמר אחריו 'ואין מלכות נוגעת בחברתה'. כי כשם שהשם יתברך סידר פרטי המין, דהיינו כל אחד ואחד מה שראוי לו, ואין אחד נוגע במוכן לחבירו. כך סידר כלל הדור, שנתן להם מלך, והוא סידר כלל הדור גם כן בפני עצמו, ואין מלכות נוגעת בחברתה. ושני דברים אלו הם שוים; האחד, סדר הפרטי. והשני, סדר הדור בכללו" [הובא למעלה פי"ט הערה 161]. ובגו"א בראשית פכ"ח אות יח [סד:] השוה בנקודה זו בין הנהגת המלאכים להנהגת המלכות, וכלשונו: "נראה שאין מלכות נוגעת בחבירתה, לפיכך המלאכים אשר הם למטה בארץ הם צריכים להסתלק קודם, ואחר כך ירדו אחרים". ובמיוחד שכאן איירי במלאך ושר של האומה, וכל מה שנוהג בין מלכי האומות, נוהג הוא גם בין מלאכי האומות. וראה להלן פ"ס הערות 93, 101.
(35) הוא עוזא השר של מצרים, וכמובא למעלה ר"פ מז [תכד.]. ושר של אומה הוא מלאך, וכמו שכתב להלן פ"ס [לאחר ציון 94], וז"ל: "כי האומות יש להם כל אחד ואחד שר או מלאך מיוחד". ובדר"ח פ"ה מ"ד [קי.] כתב לגבי שר של מצרים בזה"ל: "דרשו רבותינו ז"ל [שמו"ר כא, ה] 'והנה מצרים נוסע אחריהם' [שמות יד, י], שראו ישראל שר של מצרים בא לעזור למצרים, ולפיכך 'ויראו מאוד' [שם]. וכל זה מפני כי הנצוח הזה לא לאלו מצרים, רק לכל האומה אשר הם תחת השר שלה, ולפיכך בא המלאך לעזור אותם" [הובא למעלה פי"ד הערה 110, וש"נ]. הרי פתח ב"שר", וסיים ב"מלאך", כי חד הם [ראה למעלה פמ"ז הערה 6, ולהלן פ"ס הערה 95].
(36) לכך ישראל הם תחת שלטונו של שר מצרים. ו"כח מצרים" הוא השר של מצרים. וכן למעלה פמ"ז [תלה:] כתב: "ואף אם לימד כח שלהם, שהוא השר שלהם, זכות". ומה שהשר של האומה הוא "כח שלהם", הנה אמרו חכמים [דב"ר א, כב] "אין הקב"ה פורע מאומה עד שפורע משרו תחלה. כיצד, פרעה וכל המצריים לא שקעם הקב"ה בים עד ששקע לשרן תחלה. מנא לן, אמרי רבנן 'סוסים ורוכביהם' אין כתיב כאן, אלא [שמות טו, א] 'סוס ורוכבו', זה השר שלהן. וכשיצאו המצריים לרדוף אחרי ישראל תלו ישראל את עיניהם והיו רואין שרן של מצריים פורח באויר. מנין, אמר רבי יצחק דכתיב [שמות יד, י] 'והנה מצרים נוסע אחריהם', זה השר שלהן". ולהלן בסוף הספר [הלכות יין נסך ואיסורו] כתב: "אף חכמי האומות מודים בזה שיש לאומות מחולקות לכל אחת ואחת מזל בפני עצמו, כמו שידוע מדבריהם. ואנו אין תולים החלוק הזה במזל וגלגל, אבל אנו אומרים שיש לכל אומה ואומה שר מיוחד... כי האומות דביקים בכח מיוחד... ואין ספק כי יש לאומות הכנה פנימית, שעל ידי אותה ההכנה מוכנים להתדבק בכח שלהם" [ראה למעלה פמ"ז הערה 55, ולהלן פ"ס הערה 95].
(37) לשונו להלן פ"ס [לאחר ציון 94]: "כי האומות יש להם כל אחד ואחד שר או מלאך מיוחד, ואיך יתכן שיהיה זה תחת זה, שהרי כל אחד ואחד מן האומות יש לו שר ומלאך מיוחד... שייך בזה אין כח נוגע במוכן לחבירו... כי דבר שיש לו שווי עם אחר, ונתן לזה חלק, ולזה חלק שני, אין אחד נוגע בחלק אחר".
(38) דברים י, יז "כי ה' אלקיכם הוא אלקי האלהים ואדני האדנים וגו'", וכתב רבינו בחיי [שם] "כי ה' אלקיכם הוא אלקי האלהים - המלאכים". ולהלן פס"ה כתב: "כי הוא אלקי האלהים, וזהו הנהגה הראשונה, כי 'האלהים' בכאן [תהלים קלו, ב "הודו לאלקי האלהים כי לעולם חסדו"] הם המלאכים, שנקראים 'אלהים', והוא בראם, ולפיכך נקרא 'אלקי האלהים'. 'ואדוני האדונים' הם כת המלאכים מושלים על העולם, ונקראים 'אדונים', שהם אדונים לעולם". וכן האור החיים [דברים י, יז] כתב: "אלקי האלהים... פירוש אלקי המלאכים הנקראים 'אלהים', דכתיב [איוב א, ו] 'ויבואו בני האלהים'". וכן כתב להלן פ"ס, ויובא בהערה הבאה. ולהלן פס"ב [לאחר ציון 55] כתב: "מצד שהוא רם על כל גוים אשר הם מחולקים, הוא גבוה מן כל המלאכים. כי המלאכים אינם רמים על כל גוים, אך לכל אחת ואחת מן האומות יש מלאך המושל עליהם. והוא יתברך מושל על כל גוים, בזה נדע שהוא רם על כל המלאכים הרמים, כמו שאמר 'כי הוא אלקי האלהים ואדוני האדונים'". וראה להלן פ"ס הערה 92 שהובאו שם המקומות שהרמב"ן פירש "אלקי האלהים".
(39) לשונו להלן פ"ס [לאחר ציון 91]: "אנחנו להקב"ה, ובשביל כך יש יציאה לישראל מן רשות האומות. כי הוא יתברך אלקי האלהים, המושל על כל הכחות ועל כל האומות, ובשביל זה אנו יכולים לצאת מרשות האומות. ואם לא כן, באיזה צד אנו יכולים לצאת מרשות מצרים, אם לא בזה שאנו לו יתברך, והוא מוציא אותנו מרשות אחרים... ולפיכך ראוים אל הגאולה לצאת מרשות אחרים כאשר הם אל השם. וכמו כן גם כן ראוים שיכנסו תחת רשות מושלים כאשר הם נעזבים מן השם יתברך, כיון שלא תוכל לומר ש'אין אחד נוגע במוכן לחבירו', שזה שייך דוקא באומות שהם שבעים, וכל אחד יש לו חלק מחולק מחבירו, ובמה שהם מחולקים לא יתכן שיכנס זה ברשות זה, שיהיה משועבד זה לזה. ואם תמצא לומר שהאומות מושלים זה על זה, אינו אלא לפי שעה בסבה מקרית".
(40) שלשה פירושים למעלה פנ"ב, ושלשה פירושים בפרק זה [מלוקטים למעלה הערות 9, 10]. ועל כל הפירושים לכאורה יש לשאול מהנאמר [במדבר כ, טז] "ונצעק אל ה' וישמע קולנו וישלח מלאך ויוצאנו ממצרים וגו'", ופירש רש"י [שם] "מלאך - זה משה". הרי שיצ"מ נעשתה על ידי מי שמכונה "מלאך", ואילו כאן אמרינן "אני ולא מלאך". דע שבגו"א שמות פי"ב סוף אות כח [רג:] הקשה כן, וז"ל: "והא דכתיב [במדבר כ, טז] 'וישלח מלאך ויוציאנו', היינו להשתדל בהוצאה, דמשה היה משתדל בהוצאה, אבל תכלית ההוצאה, דהוא מכת בכורות, היה על ידי השם יתברך" [הובא למעלה פנ"ב הערה 129].
(41) מצוי הוא שהמהר"ל מדגיש שאין ספק בדברים שכתב [ראה למעלה פכ"ג הערה 151, פכ"ה הערה 109, פל"ט הערות 70, פמ"א הערה 112, ופמ"ה הערה 151].
(42) "'ויוציאנו ה' ממצרים ביד חזקה ובזרוע נטויה ובמורא גדול ובאותות ובמופתים' [דברים כו, ח]. 'ויוציאנו ה' ממצרים', לא על ידי מלאך, ולא על ידי שרף, ולא על ידי שליח, אלא הקב"ה בכבודו ובעצמו. שנאמר [שמות יב, יב] 'ועברתי בארץ מצרים בלילה הזה והכיתי כל בכור בארץ מצרים מאדם ועד בהמה ובכל אלהי מצרים אעשה שפטים אני ה''. 'ועברתי בארץ מצרים בלילה הזה', אני ולא מלאך. 'והכיתי כל בכור בארץ מצרים', אני ולא שרף. 'ובכל אלהי מצרים אעשה שפטים', אני ולא השליח. 'אני ה'', אני הוא ולא אחר" [לשון ההגדה].
(43) כן עמדו על קושי זה מפרשי ההגדה [ארחות חיים, אברבנאל, ועוד].
(44) פירוש - בפרשה זו לא מדובר בדיבורי ה' המדבר בעד עצמו, אלא בדיבורי משה ואהרן אל ישראל, שנאמר בתחילת הפרשה [שמות יב, פסוקים א, ג] "ויאמר ה' אל משה ואל אהרן בארץ מצרים לאמר וגו' דברו אל כל עדת ישראל לאמר בעשור לחודש הזה ויקחו להם איש שה לבית אבת שה לבית".
(45) שנאמר שם [שמות יב, פסוקים כא, כג] "ויקרא משה לכל זקני ישראל ויאמר אליהם משכו וקחו לכם צאן למשפחותיכם ושחטו הפסח וגו' ועבר ה' לנגוף את מצרים וראה את הדם על המשקוף ועל שתי המזוזות וגו'".
(46) לשון הרמב"ן [שם]: "כי בעבור שהפרשה דיבר משה עם ישראל, היה ראוי שיאמר 'ועבר ה' בארץ מצרים, והכה כל בכור'. ולכך ידרשו כי 'ועברתי' אני בעצמי, לא על ידי מלאך שלוח מאתו במגפות". ובגו"א שם אות כח [רא.] כתב: "ופירש הרמב"ן ז"ל דדרשו כך דכל הפרשה הוא דבור משה אל ישראל, והוי ליה למכתב 'ועבר ה' לנגוף' בלשון נסתר, לכך דרשו דפירושו 'ועברתי' וכו'". וכן הרשב"ץ כאן מביא את לשון הרמב"ן מבלי להזכירו.
(47) לכך אין לדייק ממה שנאמר "ועברתי" ולא "ועבר ה'", כי מדובר כאן בדיבורי ה' בעד עצמו.
(48) כמו שמות יב, ב "החודש הזה לכם ראש חדשים ראשון הוא לכם לחדשי השנה". שם פסוק ה "שה תמים זכר בן שנה יהיה לכם מן הכבשים ומן העזים תקחו". שם פסוק ו "והיה לכם למשמרת וגו'". שם פסוק י "ולא תותירו ממנו עד בוקר והנותר ממנו עד בוקר באש תשרופו", ועוד.
(49) כמו שם פסוק ו "והיה לכם למשמרת עד ארבעה עשר יום לחודש הזה ושחטו אותו כל קהל עדת ישראל בין הערבים", דרישא דקרא איירי בלשון נוכח ["והיה לכם למשמרת"], וסיפא דקרא איירי בלשון נסתר ["ושחטו אותו כל קהל עדת ישראל"], כי הרישא כוללת את משה ואהרן, והסיפא "כנגד ישראל בלבד" [וקצת תמוה שהמקרא בפרשה אחת פעם כולל את משה ואהרן בכלל, ופעם לא כולל, וחוזר חלילה].
(50) אין כוונתו שזו פרשה אחרת [בפתוחות וסתומות], שאין זה כך [אלא זה המשך הפרשה], אך כוונתו להמשך הפרשה שלאחר הפסוק "ועברתי".
(51) לשונו בגו"א שם אות כח [רא.]: "על פירוש הרמב"ן קשה, דאיך דרשו כך, דהוי ליה לומר לשון נסתר, דהא דברי ה' הוא, אף על גב שאמר הקב"ה שיאמר לישראל כך, מכל מקום הוא דבר ה' ומדבר בעד עצמו 'ועברתי וגו'', כמו [שמות יב, יג] 'וראיתי את הדם ופסחתי עליכם', וכן [שם פסוק יז] 'כי בעצם היום הזה הוצאתי את צבאותי וגו''".
(52) לשונו בגו"א שמות פי"ב אות כח [רא:]: "אבל נראה מה שדרשו כך, מפני דהוי ליה למכתב 'ועברתי לנגוף את מצרים', כדכתיב בדבור משה לישראל [שם פסוק כג] 'ועבר ה' לנגוף את מצרים', כי אין ההעברה בפני עצמו כי אם להכות, והוי ליה למכתב 'ועברתי להכות בכורי מצרים ולעשות שפטים באלהיהם'. כי מה שכתוב 'ועברתי' 'והכתי' כאילו היה כל דבר ודבר בפני עצמו, וזה אינו, כי מה היתה ההעברה כי אם להכות, והוי ליה למכתב 'ועברתי להכות ולעשות שפטים'". וכן האברבנאל בשער סט הציג קושי זה, וז"ל: "'ועברתי בארץ מצרים', אני ולא מלאך. 'והכיתי כל בכור', אני ולא שרף. וכן דרשו 'ובכל אלהי מצרים אעשה שפטים', אני ולא שליח. ויקשה זה לפי שאין ההעברה עניין בפני עצמו וההכאה עניין בפני עצמו, כי ההעברה ייראה באמת שהיא עניין ההכאה... ואיך אם כן דרשו שלושה ועשו ההעברה עניין בפני עצמו".
(53) בכת"י [שמט] ניסח שאלה זו בזה"ל: "ואם אתה שואל, מאי מלאך, ומאי שרף, ומאי שליח, דבעי לכל אחד ואחד מיעוט בפני עצמו".
(54) ראה למעלה הקדמה שניה [צ., קח.] אודות שנס לחוד, וטבע לחוד. וראה למעלה פמ"ג [רה.].
(55) אבות פ"ה מ"ו "עשרה דברים נבראו בערב שבת בין השמשות, ואלו הן; פי הארץ, ופי הבאר... והמן". ושם בדר"ח [ריד:] ביאר ש"נבראו בערב שבת בין השמשות דברים שהם למעלה מן הטבע, ואינם טבעיים... שכל אלו דברים אינם טבעיים". ולמעלה פכ"ב [רעח:] כתב: "אין המן מדברים הטבעים... וכן הבאר הוא ברכה שאינה טבעית, להיות הבאר הולך עמהן בכל מקום" [ראה למעלה פכ"ב הערה 72, ופ"מ הערה 31]. ונקט בשני נסים שהם חידוש בריאה; בריאת המן ובריאת הבאר, כי חידוש בריאה הוא הבטוי המובהק ביותר לפועל של הויה. וכן כתב למעלה פמ"ז [תקמ:], ויובא בסמוך הערה 59.
(56) לשונו למעלה הקדמה שניה [ס:]: "המלאך שהכה במחנה אשור להציל יחזקיה ועמו". וכן בהמשך ההקדמה [עז.] הזכיר שוב את המלאך שהכה את סנחריב. וראה להלן פס"א הערה 74 במה שנתקשה שם מדבריו כאן.
(57) והם: פועל בדרך הטבע, פועל נסי של הויה, ופועל נסי של הפסד. ואם תאמר, כשם שיש בפועל נסיי הויה והפסד, כך יש בפועל טבעי הויה והפסד, ומדוע רק אצל פועל נסיי חילק ביניהם, ולא חילק כן גם בפעל טבעי, ושיהיו בסך הכל ארבעה דברים. ויש לומר, שהויה והפסד בעולם הטבעי הם שני צדדים של מטבע אחת, שההויה מעיקרא ניתנה לזמן קצוב, ולאחריה יבוא ההפסד. וכן כתב בגו"א בראשית פכ"ה אות מז [יט:]: "האבלות הוא גלגל שחוזר בעולם. כי ההויה וההפסד תלוי בגלגל". ובדר"ח פ"א מי"ח [תיז.] כתב: "העולמות הם ג'; העולם השפל הזה, הוא עולם התחתון... הוא נקרא 'עולם השפל', אשר הוא עולם הויה והפסד". ובדר"ח פ"ה מ"ה [קנח.] כתב: "העולם הזה הוא עולם הויה והפסד". ובנתיב האמת פ"ג [א, רב.] כתב: "החלק השני עולם הגלגלים... אינם מקבלים הויה והפסד כמו שהם הגשמיים אשר הם אצלנו, רק שהם נבראים והם כלים בעת שיעלה רצון השם יתברך, אבל הויה והפסד כל שעה אין בהם". ובתפארת ישראל ר"פ ד [סח.] כתב: "כי המצות הם צירוף האדם מן הגשמי, עד שאין האדם טבעי חמרי בעל הויה והפסד, כמו שהם הדברים הטבעים". ושם פי"ב [קפד:] כתב: "המושכל הראשון כי האדם בעל חומר ובעל הויה והפסד". ובשיטמ"ק ב"מ צח: [ד"ה והרז"ה השיב] כתב: "כי ידוע הוא לכל בעלי החכמה כי אין בעולם השפל דבר נמלט מן ההפסד, והוא הנקרא עולם ההויה וההפסד". וראה למעלה פי"ז הערה 16.
(58) מה שנקט כאן ב"יד חזקה" ["שהיה המלאך מוציא את ישראל ביד חזקה, והיה פועל הגאולה"], יוסבר על פי מה שכתב למעלה פנ"ב [לאחר ציון 103] בביאורו השני לכפילות של "יד חזקה וזרוע נטויה" [דברים כו, ח], וז"ל: "כי ראוים היו ישראל להיות עבדים במצרים, וראוי היה פרעה להיות מלך משעבד בישראל. וכאשר רצה הקב"ה להוציא את ישראל ממצרים, היה עומד נגד זה העבדות שראוי לישראל, והמלכות של פרעה... ועל זה אמר 'ויוציאנו ה' משם ביד חזקה' להסיר העבדות, כי נגד שהיו משועבדים ומשוקעין בעבדות היה הקב"ה צריך להוציא אותם ביד חזקה. וכנגד שהיה פרעה מלך עליהם בכח זרוע שלו, היה מוציאם בזרוע נטויה. כי דרך מי שבא למחות בדבר, נוטה ידו עליו, וזהו 'בזרוע נטויה'. משל זה, אבן שהוא משוקע בארץ, ואדם בעל זרוע אינו רוצה להניח ליקח אותו משם, הלוקחו נוטה ידו עליו במכות שלא יעכב". הרי ש"ביד חזקה" מורה על הצורך להתגבר על המעכב מצד ישראל [סילוק עבדותם], ואילו "זרוע נטויה" מורה על הצורך להתגבר על המעכב מצד המצריים [סילוק מלכות פרעה]. לכך כאן שמחלק בין הוית ישראל להפסד המצריים, נקט בדוקא אצל הוית ישראל בביטוי "ביד חזקה", המורה על גאולת ישראל ללא קשר להפסד המצריים, כי אותה אנו מבקשים.
(59) ועל כך ממונה שרף, ולא מלאך. וראה הערה הבאה, והערה 61.
(60) אודות שביציאת מצרים היו פועל של הויה ופועל של הפסד, כן כתב כמה פעמים בספר זה. וכגון, למעלה סוף הקדמה שלישית [קסא.] כתב: "לפיכך שם הספר 'גבורות ה'', בו יתבאר גבורותיו אשר עשה עם ישראל, ואשר הפליא לעשות נגד הקמים. בזרוע עזו השפיל רמים, ועָם עני הושיב בגבהי מרומים, ישתבח שמו לעולמים". ולמעלה פ"ט [תנח.] כתב: "לכך הביא השם יתברך זרעו בגלות כדי שיקנו האמונה, וידעו כח מעשיו שהוא עושה לאוהביו, וגבורותיו אשר עושה לאויביו, כמו שעשה למצרים מן מכות הגדולות והנוראות, והטובה שעשה לאוהביו". ולמעלה פכ"ו [תכא:] כתב: "הגואל שיאמר פקידה כפולה ["פקוד יפקוד" (שמות ג, טז)] הוא גואל של אמת [שמו"ר ג, ח], מפני כי ישראל נגאלו בענין זה להטיב להם לגאול אותם, ולהרע למצרים. פקידה הראשונה להטיב לישראל, והשניה להרע למצרים". ולמעלה פ"מ [עג:] כתב: "כי יד ה' שהכה במצרים ויצאו על ידי גבורת הקב"ה, ואותה היד היה עליהם [על ישראל]". ולמעלה פמ"ז [תקלב:] כתב: "על זה אמר [שמות טו, ו] 'ימינך ה' נאדרי בכח ימינך ה' תרעץ אויב', כמו שאמרו במכלתא [שם] מלמד שיד אחד היתה מצלת ישראל, ויד אחרת משקעתן בים סוף. ועם המכה שהיתה בכח, היה מציל את ישראל". ובהמשך הפרק שם [תקמ:] כתב: "וזכר כאן שני דברים ["נורא תהלות עושה פלא, נטית ימינך תבלעמו ארץ" (שמות טו, יא-יב)]; האחד, הפלאות אשר הוא מחדש בעולמו לעשות מן הים יבשה, וכיוצא בזה, דבר זה נקרא 'פלא'. וזהו חדוש בריאה אשר הוא יתברך פועל בעולם. אמנם אבוד האויבים אין בזה פעל השם יתברך, רק אשר הוא נוטה ימינו, אשר בו הם תלוים הנבראים... וכאשר הוא מטה ידו הימנית, תבלעמו ארץ". ואודות שתי ההנהגות האלו [של חידוש הבריאה ואיבוד האויבים], ראה למעלה פל"ט [טו.] ופמ"ד [שא:] שביאר שפרשה ראשונה של תפילין היא כנגד חסדו יתברך, ופרשה שניה של תפילין היא כנגד גבורתו יתברך. ואבוהון לכולהו הוא מה שנאמר [ישעיה יט, כב] "ונגף ה' את מצרים נגוף ורפוא וגו'", ובזוה"ק [ח"ב לו.] אמרו "'נגוף' למצרים 'ורפוא' לישראל". ובתפילת שחרית אומרים "ממצרים גאלתנו ה' אלקינו ומבית עבדים פדיתנו, כל בכוריהם הרגת ובכורך גאלת, וים סוף בקעת וזדים טבעת וידידים העברת ויכסו מים צריהם אחד מהם לא נותר... ברכות והודאות למלך אל חי וקים רם ונשא גדול ונורא משפיל גאים עדי ארץ מגביה שפלים עד מרום". ובאבודרהם [שם] כתב: "'משפיל גאים עדי ארץ מגביה שפלים עד מרום', על שם [יחזקאל יז, כד] 'כי אני ה' השפלתי עץ גבוה הגבהתי עץ שפל'. והטעם בזה שהשפיל את מצרים שהיו מתגאים על ישראל, והגביה את ישראל שהיו שפלים". הרי שמוזכרים ביחד מפלת המצרים וגאולת ישראל. וראה למעלה במבוא לספר [עמודים 18-19] שמחמת כן שם הספר הוא בלשון רבים ["גבורות ה'"], ולא בלשון יחיד ["גבורת ה'"], אע"פ שבפסוק נאמר בלשון יחיד [דהי"א כט, יא] "לך ה' הגבורה", ולא "לך ה' הגבורות", כי ביצ"מ היו שתי פעולות בו זמנית; גאולת ישראל, ואיבוד המצריים. וכן נאמר [תהלים סח, ז] "מוציא אסירים בכושרות", ודרשו חכמים [סנהדרין כב.] "אל תיקרי 'בכושרות', אלא 'בכי ושירות'", שהוא "בכי למצרים ושירה לישראל" [תוספות רא"ש סוטה ב.]. ובתנחומא פרשת בא אות יא אמרו "'בכושרות', רבי יונתן אמר בכי ושירות, אלו בוכין ואלו משוררין; מצרים בוכין, 'כי אין בית אשר אין שם מת' [שמות יב, ל]. וישראל משוררים, 'קול רנה וישועה באהלי צדיקים ימין ה' עושה חיל' [תהלים קיח, טו]". ורש"י [שמות טו, ו] כתב: "ימינך ה' נאדרי בכח להציל את ישראל, וימינך השנית תרעץ אויב". ובמאמרי פחד יצחק פסח, מאמר קיא [אות ח], כתב: "החידוש בעשר מכות אינו בזה שרשעים נענשו. אף לפני פרעה באו עונשים על רשעים; מבול, מהפכת סדום, ועוד. החידוש במכות הוא במשקל 'נגוף ורפוא' שבו. שכל מה שנגפו בו המצרים נתרפאו ממנו ישראל, וניצלו הימנו... יציאת מצרים והמכות הם דוקא על משקל זה, והוא החידוש שנתהוה אז. ולאור זה עלינו להבין את הכתוב 'כל המחלה אשר שמתי במצרים לא אשים עליך' [שמות טו, כו]... איזו חשיבות יש בסימון המחלה שהמצרים חלו בה. אלא שהם הם הדברים; כל המחלה שחלו הם בה, 'רפוא' היא בשבילך, וניצול אתה ממנה. ה'נגוף ורפוא' נתאחדו באותו מעשה, ולא היה סתם עונש לרשע ושכר לצדיק. כל עצם המחלה על מצרים משמשת הכרח לרפואה לישראל" [ראה למעלה הקדמה שלישית הערה 160, פ"ט הערה 93, פכ"ו הערות 20-22, פ"מ הערה 46, פמ"ז הערות 438, 483, ולהלן פנ"ט הערה 33].
(61) אודות שמערכת השמים מורה על הנהגה טבעית, כן רמז לכך למעלה פל"ט [יב.], וז"ל: "פרשה רביעית [שבתפילין (פרשת "והיה אם שמוע תשמעו", דברים יא, יג-כא], כי השכינה היא בישראל תמיד, ומחמת שהשכינה בישראל, מנהיג אותם לטוב אם ישמעו, ואם לא ישמעו, בהפך זה מנהיג אותם, וזה נזכר בפרשה 'והיה אם שמוע'. ופרשה זאת הוראה גמורה שהשכינה עם ישראל, ואינם נמסרים למערכת השמים", וראה שם הערה 39, ולמעלה בפרק זה הערה 28. ובגו"א שמות פי"ח אות א [ג:] ביאר שמערכת השמים היא בעיקר מוסבת על השמש, וכלשונו: "מלחמת עמלק היה בשמים, להעמיד החמה לבטל מערכת השמים" [הובא למעלה פל"ד הערה 86]. וכן כתב בדרוש על התורה [לא.]. וכבר השריש שהשמש מורה על הטבע, וכלשונו בתפארת ישראל פ"ד [עא:]: "המציאות התחתון, והוא בכללו מסודר תחת השמש, והשמש כולל אותו. כי השמש מלך עולם הטבע, ועולם הטבע מסודר תחתיו. וכמו שתמצא מבואר מן הכתוב שכאשר ירצה להזכיר כל העולם יאמר 'תחת השמש', וכדכתיב [קהלת א, ג] 'מה יתרון לאדם בכל עמלו שיעמול תחת השמש'. 'וראיתי כל אשר נעשה תחת השמש' [קהלת א, יד], וכן תמיד. והשמש היא שמירת סדר עולם הטבע במהלכה ובתנועתה, במה שהיא מושלת בעולם הטבע. וכמו המלך שהוא השומר את הסדר לבלתי יצא אחד מן הסדר הראוי, כך השמש שהוא המושל על עולם הזה, וכדכתיב [תהלים קלו, ח] 'את השמש לממשלת ביום', והוא השומר סדר העולם לבלתי יחליף וימיר את סדר הראוי, ויעמוד על עמדו". ובבאר הגולה באר הרביעי [תעו:] כתב: "כאשר אתה מתבונן בעולם הזה, הוא עולם הטבע, נמצא הדברים מסודרים זה על זה במדריגתם ובסדרם עד השמש, שהוא מנהיג העולם השפל, וכדכתיב בתורה [בראשית א, טז] 'את המאור הגדול לממשלת היום וגו''. ודבר זה ידוע, כי השמש נקרא 'מלך' בצבא השמים. והוא יתברך מושל על כל, מכל מקום יש לשמש שֵם ממשלה" [הובא למעלה הקדמה שניה הערה 419, הקדמה שלישית הערות 49, 74, ופמ"ו הערה 28]. ונאמר [דברים ג, כד] "אתה החלות להראות את עבדך את גדלך ואת ידך החזקה אשר מי אל בשמים ובארץ אשר יעשה כמעשיך וכגבורתך". והמלבי"ם [שם] כתב: "נגד ההנהגה הטבעיית אמר [משה לה'] 'אשר יעשה כמעשיך', שהם מעשה ה' בעולמו בדרכי הטבע. ונגד ההנהגה הנסיית אמר 'כגבורותיך'. וכבר בארתי בכמה מקומות שההנהגה הטבעית מיחס פעולת ה' לשמים, שההנהגה הטבעית תרד דרך מערכת השמים. וההנהגה הנסיית מיחס שפועל ישועות בקרב הארץ, רצה לומר לא באמצעות השמים והמערכת, רק משנה חוקי הטבע בארץ. ועל זה אמר אשר מי אל בשמים אשר יעשה כמעשיך ומי אל בארץ אשר יעשה כגבורותיך". וראה בסמוך הערה 67.
(62) כי המלאכים ממונים על הקיום [ולא על ההפסד], וכמו שכתב גו"א בראשית פל"ב אות ב [קלב.]: "המלאכים אשר הם ניתנים לשמור העולם וממונים עליו". ובנצח ישראל פנ"ח [תתצו:] כתב: "המלאכים הם ממונים על הנהגת העולם שיהיה מקוים". ובהקדמה לאור חדש [קיד:] כתב: "נקראו 'מלאכים' מפני שהם שלוחים ומלאכים, והרי הם שלוחי השם יתברך לשמור את האדם" [ראה למעלה פמ"ג הערה 129, פמ"ד הערה 35, פנ"ד הערה 133, ולהלן פ"ס הערה 100].
(63) כי "שרף" מלשון אש ששורפת [מבואר בהמשך דבריו]. ואמרו חכמים [גיטין סח:] "כתיב [במדבר כג, כב] 'כתועפות ראם לו', ואמרינן 'כתועפות' אלו מלאכי השרת, 'ראם' אלו השדים" [בסוף הפרק יביא מאמר זה]. ובנצח ישראל פנ"ח [תתצו:] כתב: "ואמר 'כתועפות ראם לו'. כי השם יתברך יש בו שני דברים; כי הוא יתברך שומר ומנהיג העולם עד שהוא עומד על תיקונו. והוא מחריב ומאבד את העולם מפני עונש הבריות... כמו שעשה בימי דור הפלגה ודור המבול. וזה שאמר 'כתועפות ראם לו', 'כתועפות' אלו המלאכים, אשר הם ממונים על הנהגת העולם שיהיה מקוים. ו'ראם' אלו המזיקים, שהם אינם ממונים להנהגת שמירת העולם, רק הם מפסידים את העולם. והשם יתברך יש בו שניהם. וכך פעל עמהם כאשר הוציא אותם מארץ מצרים; היה שומר ישראל שיהיו מקוימים, והיה מזיק ומאבד את המצרים. וזה שאמר הכתוב [שמות טו, ו] 'ימינך ה' נאדרי בכח ימינך ה' תרעץ אויב'... ביד אחד הוא עוזר ישראל, ובאותו יד עצמו הוא מאבד ומשבר האויבים. וזהו 'כתועפות ראם לו'".
(64) בא ליישב קושיא מתבקשת; כיצד שייך לבאר שיצ"מ נעשתה בדרך הטבע, כאשר ישראל היו שפלים ומשועבדים למצריים, והמצריים שולטים עליהם לגמרי. ועל כך מבאר "שלפעמים אומה אחת שפלה עולה". וכן כתב בגו"א בראשית פי"ד אות טו [רלו.] שנצחונם של ארבעת המלכים את חמשת המלכים [בראשית טו, ט-י] אינה בהכרח מורה על גבורתם, כי ניתן לומר ש"במקרה נצחו את החמשה מלכים, משום דמזלא גרם". ובדר"ח פ"ד מ"א [יג.] כתב: "אם יקרא 'גבור' אשר הוא היה מנצח את אחר, [זה אינו]... כי באולי מזלו של המנוצח כל כך רע עד שהיה מנצח אותו". וכן כתב בנר מצוה [פב.].
(65) לשונו באור חדש פ"ו [תתרח:]: "כי הוא יתברך מנהיג את הטבע... והטבע הוא שליח הקב"ה". ובבאר הגולה באר הרביעי [תיד.] כתב: "השם יתברך פעל הכל, ומצד כוחו מוציא בטבע אל הפועל, והטבע הוא שלוחו יתברך". ושם בהמשך הבאר [תקמג.] כתב: "דע כי הוא יתברך הוציא את הנמצאים כולם לפעל המציאות בששת ימי בראשית בעצמו ובכבודו, לא על ידי שליח, הוא הטבע, כמו שהיה אחר ששת ימי בראשית, שהשם יתברך מנהיג את עולמו על ידי השליח, והוא הטבע". ושם בבאר הראשון [נב:] כתב: "סדר השם יתברך הטבע, שהטבע פועלת הדבר שהוא גשמי ברצון השם יתברך". ושם בבאר השני [רלה.] כתב: "כח הטבע פועל בגזירת השם יתברך". ובתפארת ישראל פ"ב [נ:] כתב: "כי כח הטבע פועל בכח שהוא מן השם יתברך". ולמעלה פ"מ הערה 68 ופמ"א הערה 94 נתבארו דבריו שם על פי דבריו כאן. וראה בסמוך ציון 69.
(66) אודות שהטבע פועל בעולם הזה דייקא, כן כתב להלן פנ"ח, וז"ל: "כי העולם הזה הוא עולם הטבע". ובדר"ח פ"ג מ"ה [קמה.] כתב: "הנהגה טבעית, הנהגה נמוסית... שאלו שניהם הם מצד עולם הזה". ושם מי"ז [תכז.] כתב: "התורה היא הנהגה אלקית, שהיא למעלה מהנהגת העולם הזה, הוא הנהגת הטבע". ובתפארת ישראל פ"ב [נ.] כתב: "הטבע הוא כח חמרי בלבד". ושם חזר על יסוד זה כמה פעמים. וכן כתב שם פ"ז [קכ.]. ושם פי"ט [רפח.] כתב: "כי הטבע היא חמרית, היא מבדלת בין השם יתברך ובין הבריות". ובנצח ישראל פ"ב [לה.] כתב: "העולם הזה הוא עולם הטבע, ואין הדברים אלקיים נמצאים בו בשלימות". ושם בפכ"ח [תקעב.] כתב: "עולם הזה הוא טבעי גשמי... וידוע כי הגשמי מתנגד לבלתי גשמי". ובאור חדש פ"ו [תתרז.] כתב: "כי הטבע הוא חמרי, כאשר ידוע". ובח"א לע"ז ג. [ד, כא:] כתב: "הטבעי הוא גשמי, והוא נבדל מן השם יתברך, שהוא בלתי גשמי" [ראה למעלה פמ"ז הערה 493, ולהלן פנ"ח הערה 28].
(67) מדגיש בזה שלא רק שהטבע הוא שליח, אלא שהקב"ה הוא המשלח של הטבע, לכך כל פעולות הטבע מתייחסות אל הקב"ה, כפי שכל פעולות השליח מתייחסות אל משלחו. ונקודה זו [שפעולות הטבע מתייחסות אל הקב"ה] מבוארת היטב בבאר הגולה באר הרביעי [תיא:], וז"ל: "וזה כי לא דברו חכמים מהטבע, כי בודאי שיש טבע מחייב את הרעשה, כמו שמבואר בספרי הטבע. אבל חכמים לא יביטו אל הטבע, ודעתם כי אף כי יש טבע פועלת, מכל מקום מן השם יתברך התחייב הטבע. ודבר זה הוא בכל הנבראים, שאין ספק כי הטבע פועל יצירת האדם כאשר ידוע, מכל מקום אין ראוי שיהיה נתלה הדבר בטבע בלבד, כי אם בשם יתברך. וכן כל הנבראים הכל ברא השם יתברך, כמו שתקנו בכל דבר שנברא 'בורא מין זה', ו'בורא מין זה' [ברכות לה.], כי הוא יתברך פועל הכל, והוא על ידי הטבע. כמו שתקנו [תפילת שחרית] 'המאיר לארץ ולדרים עליה', אף כי השמש מאיר, מכל מקום פעל זה נתלה בו... דבר זה יסוד גדול מאוד אשר עליו נבנה יסוד האמונה... ולפיכך דעת רז"ל אינו כך, אבל הדברים האלו אף שהם יוצאים על ידי הטבע אל הפעל, מכל מקום השם יתברך פעל הכל, ומצד כוחו מוציא בטבע אל הפעל, והטבע הוא שלוחו יתברך, ולפיכך יש לייחס דבר זה אל השם יתברך". ובח"א לב"ב כה. [ג, פ.] ביאר שם מדוע שקיעת החמה היא במערב ולא במזרח, ושהשקיעה מורה שהחמה נתלית בה'. ודבריו שם מאוד נוגעים לדבריו כאן. וראה במבוא לנר מצוה [עמוד 18]. וצרף לכאן דבריו המסולאים של המשך חכמה על הפסוק [בראשית טו, יז] "ויהי השמש באה", שכתב: "הנה דע כי עד אברהם לא נקרא [החמה] 'שמש', רק 'המאור הגדול' [בראשית א, טז]. רק משבא אברהם... ולימד כי השמש מוכרח מהיוצר... והוא רק 'שמש' לשמש פני קונו... לכך קרא להחמה 'שמש'". הרי המאור הגדול, שהוא שורש הטבע [כמבואר למעלה הערה 61], אינו אלא שליחו של הקב"ה, ומכאן השם "שמש".
(68) כמו שאמרו חכמים [ויק"ר כב, ג] "בכל הקב"ה עושה שליחותו, אפילו על ידי נחש, אפילו על ידי צפרדע, ואפילו על ידי עקרב, ואפילו על ידי יתוש. טיטוס הרשע נכנס לבית קדשי הקדשים... התחיל מחרף ומגדף כלפי מעלה... אמר לו הקב"ה, רשע, חייך בבריה פחותה ממה שבראתי מששת ימי בראשית אני פורע ממך... זימן לו הקב"ה יתוש אחד, ונכנס לתוך חוטמו, והיה אוכל והולך עד שהגיע למוחו, התחיל מנקר את מוחו". ועוד אמרו [שמו"ר י, א] "אמר להן הקב"ה... בכל אני עושה שליחותי, אפילו על ידי נחש, אפילו ע"י עקרב, ואפילו ע"י צפרדע. תדע לך שכן, שאלולי הצרעה, היאך היה הקב"ה פורע מן האמוריים. ואלולי הצפרדע, היאך היה פורע מן המצריים". ובילקו"ש [ח"ב רמז תתכ] אמרו: "מה היו עושין הצפרדעים, היו בוקעות ועולות לתוכן ואומרות אנו שלוחי המקום, והיו נבקעות מלפניהם". ועוד אמרו במשנה [ב"מ צג:] "זאב אחד אינו אונס, שני זאבים אונס. רבי יהודה אומר, בשעת משלחת זאבים אף זאב אחד אונס", ופירש רש"י שם "בשעת משלחת זאבים - שחיה רעה משולחת בגזירת המלך, קופצת היא על אדם אחד". והראב"ד [הלכות תענית פ"ב ה"ט] כתב: "אם היו נושכין וממיתין אפילו צרעין ויתושין וזבובים, כי כלם שלוחי המקום הם". ובדר"ח פ"ג מט"ז [תה:] כתב: "כי על ידי הכל הקב"ה עושה שליחתו להיות נפרע מן הרשעים, ואלו נקראו 'שלוחי המקום'" [הובא למעלה פכ"ה הערה 78].
(69) שהטבע הוא שליח של ה', וכמלוקט למעלה הערה 65.
(70) מצוי שכותב מלים אלו ["ופירוש זה נכון"] לעומת פירוש שני עמוק יותר. וכגון, למעלה פמ"ז [תסב:] כתב: "ועם כי באמת כי מאמר הזה יש לו עוד סוד נסתר ונפלא מאוד, מכל מקום פירוש זה נכון ומקובל כאשר תעיין בו". ובגו"א בראשית פכ"א אות כח [שסה:] כתב: "עם שהפירוש האמתי אשר הוא נבחר פירוש הראשון, מכל מקום גם פירוש זה נכון ואמת". ובגו"א ויקרא פכ"ז אות ז [רעט.] כתב: "ופירוש זה נכון. אמנם עדיין צריך לתת טעם למה חומש, ודבר זה בו חכמה עמוקה". ובנתיב העבודה פ"ה [א, פח.] כתב: "כך יש לפרש המאמר הזה לפי פשוטו, והוא נכון. אמנם הפירוש הברור במאמר הזה וכו'" [הובא למעלה פי"ט הערה 148, עיי"ש]. וכן כאן מיד יביא פירוש שני ויפתח במלים "אמנם יש בזה דבר נפלא ועמוק עוד". ואם כן כוונתו לומר שהפירוש הראשון הוא נכון בפשוטו, אף שיש בזה פנים עמוקות יותר.
(71) יבאר הסבר שני להבדלים בין "מלאך" "שרף" ו"שליח". ועד כה ביאר שהם כנגד נס של הויה, נס של הפסד, והטבע. ומעתה יבאר שהם כנגד מים, אש, וכח כללי.
(72) זהר חדש [מלרגליות, בראשית, מדרש הנעלם יג.] "'הנה מלאכי ילך לפניך' [שמות לב, לד]... 'מיכאל' 'מלאכי'". ובפסקי רבינו אביגדור צרפתי [מבעלי התוספות פרשת בלק, ונמצא בקובץ שיטות קמאי, סנהדרין קה:] כתב: "'ויתיצב מלאך ה' בדרך' [במדבר כב, כב]. בכל הפרשה כתיב 'אלקים', וכאן כתיב 'מלאך ה''... ואותו מלאך מיכאל היה, כי 'מלאך' אותיות מכא"ל, הוא שר של ישראל". ובעל הטורים [שמות לב, לד] כתב: "הנה מלאכי - אותיות מיכאל, שהוא מלאכי המיוחד לי". והגר"א על תקו"ז תיקון יא [מתיקונים אחרונים] כתב: "ודא מיכאל - שבו אותיות מלא"ך י', שהוא ימינא בחכמה י'". ובדובר צדק [פרשת אחרי מות אות ד] כתב: "ידוע דמיכאל אותיות מלאך, כי הוא שורש המלאכים".
(73) כמו שיבאר בסמוך שגבריאל הוא ממונה על אש, והרי "שרף" הוא מלשון שריפה.
(74) כן אמרו במדרש [במדב"ר יב, ח]. וראה זוה"ק [ח"א צז:], ובניצוצי זהר אות ה, שליקט מקורות רבים לכך. ולמעלה פמ"ז [תסח:] כתב: "כי מיכאל ממונה על מים, וגבריאל על אש". ולהלן פס"ח כתב: "כי המלאכים מפני שהם כתות מחולקים מתחלפים, לפי שהם כתות פרטים, כמו שאמרו מיכאל ממונה על מים, וגבריאל ממונה על אש. ואם כן תמצא חלוק ביניהם מה שמסודר מן כל אחד ואחד". וראה למעלה הקדמה שניה הערות 183, 185, פ"כ הערה 82, פכ"ב הערה 95, פכ"ג הערה 58, פכ"ו הערה 21, פכ"ז הערה 64, פל"ו הערות 18, 112, פמ"ג הערה 94, פמ"ז הערות 185, 408, ובסמוך הערות 76, 77.
(75) וכן בגמרא [יומא עז.] אמרו שהוטל על גבריאל להטיל גחלי אש על ישראל.
(76) לשונו בנתיב השלום פ"א [א, ריז.]: "לפיכך אף העליונים צריכים שלום, שלא יהיו נמצאים ההפכים ביחד בעולם אחד. כי מיכאל ממונה על המים, וגבריאל על האש, ואם לא היה השלום היה האחד בטול השני... וזה שאמר 'עושה שלום במרומיו'". ומקורו בתנחומא ויגש אות ו, שאמרו שם: "'המשל ופחד עמו עושה שלום במרומיו' [איוב כה, ב], 'המשל' זה מיכאל, 'ופחד' זה גבריאל. מיכאל מן המים וגבריאל מן האש, והן עומדין לפני השכינה ואינן מזיקין זה את זה, הוי אומר 'עושה שלום במרומיו'". וכן הוא בדב"ר ה, יב. ובגו"א בראשית פ"ד אות י [צח:] כתב: "כי קין והבל היו שני הפכים, ואילו היו מובדלים לגמרי בלא השתתפות כלל, אז היה שלום ביניהם, כי זה היה כמו השלום שעושה הקב"ה בין גבריאל שהוא אש ומיכאל שהוא מים, ואין האחד מכבה את חבירו" [הובא למעלה הקדמה שניה הערה 185, פי"ט הערה 242, פכ"ד הערה 124, ופכ"ז הערה 61. וראה למעלה הערה 74].
(77) כי האש פועלת חמימות והמים פועלים קרירות, וכמו שכתב למעלה פל"ו [תרמו.]: "לא ימשך מדבר שהוא אחד רבוי פעולות. כי האש שיש בו טבע אחד, אינו פועל רק פעולה אחת, לחמם. והמים שיש בהם טבע אחד, אין פעולתם רק לקרר". ולמעלה פנ"ב [לאחר ציון 192] כתב: "הפעולה דומה מתיחס אל הפעל, כי כאשר נמשך מן האש פעולה, נמשך היבש, לפי ענין האש שהוא יבש. וכן הליחות מן המים, תמיד מתיחס הפעולה אל הפועל". ובתפארת ישראל פ"א [כט.] כתב: "כל פעולה היא מתיחסת אל הפועל; כי החמימות אשר הוא פעולת האש, מתיחס אליו. וכן הקרירות מתיחס אל המים, אשר פועלים הקרירות". ובפתיחה לאור חדש [קפד:] כתב: "יש אומה שנקראת על שם מים... ויש אומה שנקראת על שם האש... זה בחמימות וזה בקרירות, ולכך הם הפכים" [ראה למעלה פנ"ב הערה 195 שהובאו מקבילות נוספות לכך, וכן פכ"ז (תמג.), פמ"ג הערה 157, ונתיב התורה פט"ו הערה 120]. וכן מצינו ביחס לפעולות של חסד ודין; מן המים נמשכות פעולות של חסד, ומן האש נמשכות פעולות של דין, וכמו שכתב בנצח ישראל פנ"א [תתיז:]: "רז"ל אמרו מיכאל של מים, וגבריאל של אש. ואין הפירוש שמיכאל הוא מים, וגבריאל הוא אש. דאין הדבר כך כלל. רק כי הם צורות נפרדות זה מזה, והם מחולקים כמו אש ומים. כי מיכאל שהוא של מים, רוצה לומר כי מושפע ממנו מה שהוא דומה למים. וגבריאל של אש, כי מושפע ממנו מה שהוא שוה ודומה לאש. כי מן מיכאל מושפע ממנו הטוב והחסד, וזה דומה למים. וגבריאל מושפע ממנו הדין, והוא שוה לאש. ולפיכך צורת מיכאל חסד, וצורת גבריאל אש" [הובא למעלה פמ"ז הערה 185]. ובח"א לב"ב עג: [ג, צב:]: "המים בימין, הפך האש שהוא בשמאל". ובח"א לסנהדרין לח. [ג, קנ.] כתב: "מיכאל מתיחס אליו צד דרום, כמו שידוע. וכן גבריאל בצד צפון, כמו שידוע". וראה להלן הערה 79, ופנ"ז הערה 46.
(78) אודות כלליות הקב"ה לעומת פרטיות המלאכים, כן כתב בכמה מקומות. וכגון, למעלה הקדמה שניה [עח:] כתב: "יש לו [להקב"ה] יותר מעלה... [שהוא] פועל כללי, ויש לתת לו הכללות מצד שהוא פועל הכל... רק השם יתברך יכול ועושה ברצונו, ואין המלאך פועל כללי". ולמעלה פמ"ז [תסח.] כתב: "כי מה שהיה הוא יתברך משנה דבר אל דבר הפכו מורה זה על שהוא יתברך הכל ביכלתו... ואחר שהכל הוא ברשותו יתברך, הוא אחד ואין זולתו. וזה כי הכחות הפרטים אין בידם רק דבר אחד פרטי, כמו שהוא פרטי. כמו שתאמר כי מיכאל ממונה על מים, וגבריאל על אש. ומפני כי מיכאל ממונה על דבר אחד פרטי, אין יכול לשנות המים לדבר שאינו ברשותו ובממשלתו. ובפרט דבר כזה, שהוא יסוד המים, בריאה כללית... [כמו] הים, שהוא יסוד המים, כמו שאמרנו פעמים הרבה. וזה הוא שנוי מים עצמם, שאין בטבע המים להיות יבשה, והם נהפכו אל היבשה. ודבר זה מורה שבידו וביכלתו הכל". ולמעלה פנ"ב [לפני ציון 208] כתב: "הקב"ה לא שם עינו אל אותו דור, אלא שם עינו לכלל ישראל, ראשונים ואחרונים, ואותם הוציא [ממצרים]. ודבר זה ראוי דוקא אל הקב"ה, כי הוא יתברך כולל הכל, וכלל ישראל הוא שהוציא כפי מדריגתו של השם יתברך, שהוא יכלול כל הדורות. ואילו היתה ההוצאה על ידי מלאך, אף כי היו יוצאים, מצד כי המלאך אינו כולל הכל, לא היתה היציאה רק לאבות... כי מפני שהוא יתברך כולל כל הדורות, פועל בדברים התמידים והכוללים, לא אל הדברים אשר הם לפי שעה בלבד, ואינם רק פרטים". ובנצח ישראל פנ"א [תתיח:] כתב: "השם יתברך כולל הכל, דין וחסד. ולא כמו המלאכים, שהממונה על חסד אינו ממונה על דין, והממונה על דין אינו ממונה על חסד, והוא יתברך כולל הכל. והוא יתברך נותן לה [לירושלים] מעלה כוללת, שתהיה כרכא דכולא בה". ובנתיב גמילות חסדים פ"ד [א, קסב.] כתב: "מי שהוא אחד כולל הכל, אף שני ההפכים. כי המלאכים, מיכאל ממונה על מים, וגבריאל על אש, ולכך אין אחד הכל. אבל השם יתברך הוא מושל על ההפכים". ובנתיב השלום פ"א [א, ריז.] כתב: "לפיכך אף העליונים צריכים שלום, שלא יהיו נמצאים ההפכים ביחד בעולם אחד. כי מיכאל ממונה על המים, וגבריאל על האש, ואם לא היה השלום היה האחד בטול השני. אבל על ידי השם יתברך, שהוא כולל הכל, יש שלום, כי מצד השם יתברך שהוא משלים הכל הם אחד, וזה שאמר [איוב כה, ב] 'עושה שלום במרומיו'". וראה למעלה פמ"ז הערות 74, 186, פנ"ב הערה 209, פנ"ג הערה 64, להלן הערה 96, פס"א הערה 92, ופס"ב הערה 57. וכן כתב [להבדיל] בנוגע לעבודה זרה, וכמו למעלה פי"ט [ריב:] כתב: "אמרו חכמים [מכילתא שמות יח, יא] שלא הניח [יתרו] עבודה זרה שלא עבדה, מזה תדע כי לא היה יתרו כמו שאר עובד עבודה זרה, שעובד עבודה זרה פרטית, שדבק בה לגמרי. אבל יתרו היה מוכן לעבוד כח קדוש, הוא אלקי האלקים כולל הכל. ומפני זה לא היה יתרו עומד על עבודה זרה אחת, שיש לה כח פרטי אחד. כי העובדי עבודה זרה, זה עובד לכח זה, וזה עובד לכח אחר, והוא יתברך כולל כל הכחות. ויתרו לא נחה דעתו בכח אחד פרטי, אבל היה עובד את כולם, היה חושב כי זה ראוי לו. וזה ממעלת יתרו, שלא היה מוכן להיות דבק בכח פרטי, עד שנתגייר, ובא לעבוד הקב"ה, שהוא כולל כל הכחות, כמו שאמר [שמות יח, יא] 'כי גדול ה' מכל אלהים'". ובגו"א שמות פי"ח אות א [ג.] כתב: "כי ידוע כי העובדים עבודה זרה גם מייחסים אל העבודה זרה כוחות פרטיות, שזה ממונה על האש, וזה ממונה על המים, וזה על דבר זה, וזה על דבר אחר, ואין אחת שאומרים עליה שהיא כללית" [הובא למעלה פמ"ז הערה 67].
(79) לשונו בגו"א שמות פי"ב אות כח [רב.]: "דרשו חכמים ז"ל כך; 'ועברתי בארץ מצרים' [שמות יב, יב] ולא מלאך המכה ביד ימינו, 'והכיתי' [שם] אני ולא שרף המחריב את הכל ושורף הכל", ושם הערה 172.